בניהו על חגיגה ה׳

1 עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְסִיתִין אוֹתוֹ עָלָיו וְנִסָּת תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ. הנה בודאי לא שייך הסתה חס ושלום לגבי קודשא ברוך הוא ומה שנאמר לשון וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם איוב ב, ג הוא להטעות השטן כדי שיתעסק באיוב ולא יקטרג על ישראל באותו היום שנעשה בו קריעת ים סוף שנצולו בו ישראל וטבעו מצרים וכמו שאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים על פסוק יְמִינְךָ הֳ' תִּרְעַץ אוֹיֵב שמות טו, ו והיינו תרעץ בהפוך אתוון צרעת, אויב - איוב, ואם לא היה אומר לו 'וַתְּסִיתֵנִי בוֹ' לא היה השטן מתגרה באיוב. ובודאי הקדוש ברוך הוא דבר אמת בזה שאמר 'וַתְּסִיתֵנִי' והיינו שדבר כן לפי דעתו של שטן שהיה חושב שהוא יכול להסיתו חס ושלום ואם לא היה אומר לו כן לא היה מתגרה בו לקטרגו עוד הפעם מאחר שראה שבקטרוג הראשון אשר הזיקו בממונו לא הועיל כלום אלא אדרבה הצדיק עליו את הדין והודה לשמו יתברך וקבל היסורין ברצון, אך אחר שאמר לו 'וַתְּסִיתֵנִי' נתגבר בדעתו לחזור עליו ובקש מהקדוש ברוך הוא שיתן לו רשות לשלוט בגופו דחשב שבזה יוכל לו ונתן לו רשות כדי שיתעסק בו, ומה דבני ובני נקרע הים ויצאו ישראל בשלום ואז אחר כך כשנודע הדבר לשטן שהוא על ידי עסקו באיוב אבד מידו קטרוג זה שהיה לו לקטרג על ישראל בקריעת ים סוף היה קשה עליו הדבר הזה למאד מאד. ואם תאמר אם כן למה הוה רבי יוחנן בכי בהאי קרא ואומר עבד שרבו מסיתין אותו עליו ונסת תקנה יש לו, מאחר דליכא בהאי מלתא דהסתה כלל? נראה לי בס"ד בכי על הנראה מן פשוטו של המקרא שהוא ניסת חס ושלום עתה יתרשלו בעלי תשובה כי יאמרו: מי יוכל לעמוד נגד השטן מאחר שהוא יש לו שליטה כל כך שיוכל להסית חס ושלום! כי לא יבינו הענין כמו שכתבנו אלא יחשבו שיוכל להסית כלפי מעלה ולבלע חנם ועל דא קא בכי. והנה בבכייתו ודאי מפרש דבריו שבוכה על טעות בני אדם שטועין בדבר זה להבינו כפשוטו ואם כן ממילא השומעין יבינו האמת דאין כונת הכתוב כפי הנראה לאדם על פי פשוטו ודבר חכמה היה עושה בבכייתו זאת בעבור ענין זה לעורר לב השומעין והרואין.

2 וְאִם בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין, בְּמַאן יַאֲמִין. הקשה הרי"ף ז"ל מעיקרא מאי סבר דבכי בהאי קרא ואיך נחה דעתו בהאי עובדא דחזה דעדיין יש לומר אִם בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין, בְּמַאן יַאֲמִין? ונראה לי בס"ד מעיקרא היה מפרש דקאי על יתרון טובה של עושר או גדולה לא יאמין ליתן להם פן יהיה עשרם או גדולתם סיבה לקלקולם ולהכי קשיא ליה 'בְּמַאן יַאֲמִין?' אך אחר שראה אותה מעשה נרגש לפרש הכתוב ההוא דקאי על מלחמת השטן והיצר הרע שבאים ללחום בכל תוקף עם האדם כענין יוסף המלך ע"ה עם אשת פוטיפר וכענין רבי עקיבה ורבי מאיר דאדמי להו שטן בדמות אשה יפה מאד קידושין פא., ועל זה אמר לֹא יַאֲמִין למסרם ביד השטן ויצר הרע להלחם עמו במקום סכנה אלא או ימיתם קודם שיערוך השטן מלחמה עמהם במקום סכנה וכדמשמע מאותה מעשה של התאנה או ישארו בחיים ויכריז הזהרו בחכם פלוני ובתורתו ואז נבדל מהם השטן בעל כרחו קודם שנתקרבו ובאו אצל הזונה וכדהוה ברבי עקיבה ורבי מאיר ע"ה.

3 כְּלוּם תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ. נראה לי בס"ד בזכות התורה שהיא משולשת וניתנה מימין שהוא סוד שם אֵ־ל במלואו שעולה קפ"ה אל־ף למ־ד = 185 זוכים להשפעת ג' פעמים אֵ־ל במילואם שהם ג' פעמים קפ"ה כמנין תקנ"ה 185×3=555 וכן בזכות ג' מצות עשה שהם מצות חוקים ומשפטים שהם מצד החסדים שהוא סוד שם אֵ־ל גם כן יזכו לשלשה שמות אֵ־ל במלואם שעולים מספר תקנ"ה, לכך דקדק לומר כְּלוּם תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ.

4 הָא בְּבָתֵּי גַּוָּאִי הָא בְּבָתֵּי בְּרָאִי. וּבְבָתֵּי בְּרָאִי לֵיכָּא עַצְבוּת. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד ענין בתי בראי ובתי גוואי לפי גרסה של רוב ספרים דגריס וּבְבָתֵּי גַּוָּאִי לָא וְהָא כְּתִיב וכו' וכתבתי לפי גרסא דידן דנקיט רש"י יש לפרש בָּתֵּי בְּרָאִי וּבָתֵּי גַּוָּאִי בענין אחר ולא פרשתי מה הוא וכאן אפרש בס"ד דבתי בראי הם עולמות שכנגד אותיות הפשוט של שם הוי־ה ובתי גוואי הם עולמות שכנגד המלוי דשם הוי־ה כי עולמות שכנגד הפשוט הם מעולים יותר וגם הם חסדים דאין שם תגבורת הדינין ועולמות שכנגד המלוי הם תחתונים והם בחינת גבורות ששם יש תגבורת הדינין. ומקשי וּבְבָתֵּי בְּרָאִי לֵיכָּא עַצְבוּת וְהָא כְּתִיב: ישעיהו כב, יב וַיִקְרָא אֲדֹנָ־י אֱלֹקִים צְבָקוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק? וידוע כל היכא דכתיב 'אדני הוי־ה' קרינן 'אדני אלקים' וכתבו המקובלים ז"ל ששם אדנ־י אנו קורין כנגד עיקר השם ושם אלקים אנו קורין כנגד המלוי של השם יען כי שם אלקים עולה מספר פ"ו כמנין אותיות מלוי שהם מספר פ"ו, ולכן מקשי כיון דקרינן 'אדנ־י אלהים' באומרו לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד נמצא ענין הבכי שהוא המיתוק ישנו בין בעולמות שהם כנגד אותיות הפשוט של השם בין בעולמות שהם כנגד המלוי של השם. ומשני שַׁאנִי חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָשׁ דהיה חרבנו קשה שנעשה בו שינוי דַּאֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, ולכן גם בענין זה נעשה שינוי בעונותינו הרבים שנעשה תגבורת דין גם באותם עולמות שכנגד הפשוט והוצרכו למיתוק על ידי הבכיה. ונראה לי בס"ד 'בכיה' בהפוך אתוון 'כביה' כי בבכיה נעשה כביה לאש הדינין וכבייתם הוא מתוכם.

5 מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. נראה לי בס"ד ד' עולמות הם שהמה אבי"ע אצילות, בריאה, יצירה, עשיה ובאצילות לא יש רע ובבי"ע בריאה, יצירה, עשיה יש בהדרגות דהיינו בריאה רובה טוב וביצירה חצי וחצי ובעשיה רובה רע. וידוע בכל עולם יש בחינת הוי־ה ובבי"ע יש ג' פעמים ו־ה שהם סוד שבעה ספירות הבנין המשפיעים, ולזה אמר מִפְּנֵי גֵוָה ירמיהו יג, יז רוצה לומר ג' ו־ה וזהו מלכות שמים רוצה לומר בחיה מלכות ובחיה שמים שהם סוד תו"מ תפארת ומלכות.

6 תִּזְכּוּ וּתְקַבְּלוּ פְּנֵי שְׁכִינָה בעין יעקב. נראה לי בס"ד אותיות ראה במלוי כזה רי־ש אל־ף ה־ה סוף המלוי 'שפה' כמנין שכינה 385 ונשאר אותיות לי, כלומר 'לי שכינה' רמז שאם ראה פני תלמידי חכמים זוכה לראות פני שכינה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש פני שכינה רוצה לומר פנימיות השכינה רוצה לומר שהוא סוד אספקלריא המאירה עד כאן דבריו נר"ו.

7 אִכּוּ הַשְׁתָּא מְנַעְתָּנִי מֵהַאי בִּרְכְּתָא. יש לדקדק תיבת 'מֵהַאי' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד שאותו תלמידי חכמים נתחכם לברכם באופן שלא ירגישו החיצונים בה כי לא אמרה בלשון תפלה שאמר 'יהי רצון שתזכו ותקבלו פני שכינה' אלא אמרה דרך סיפור דברים בעלמא ולא הרגישו בה החיצונים והמקטרגים ועל כן מובטחים בקיומה יותר וכמו שכתבתי בס"ד בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי פרשת ויחי בברכה שבירך את מנשה ואפרים עיין שם. ולכן ערבה לרבינו הקדוש ברכה זו יותר מפני שעשה לה הברחה מן החיצונים ולכך דקדק לומר מֵהַאי בִּרְכְּתָא, האי דייקא שנעשה לה הברחה ולכן אמר לו רבי חייא לאותו חכם 'מִמַּאן שְׁמִיעַ לָךְ?' רוצה לומר ממאן שמיע לך לשון שתפסת שיש בו לברכה הברחה מן החיצונים והשיב 'מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמִיעַ לִי' ובזה נתרצה הקושיא שהקשה בפתח עינים ודוק.

8 נָפַק רַבִּי יוֹחָנָן לְבֵי מִדְרָשָׁא וְדָרַשׁ. יש לדקדק אומרו 'לְבֵי מִדְרָשָׁא' לשון יתר הוא וסגי לומר 'נָפַק רַבִּי יוֹחָנָן וְדָרַשׁ' כאשר נמצא כזאת בתלמודא טובא נפק רבי פלוני ודרש ולא אמרו לבי מדרשא! ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא מנחות צט: רבי שמעון אומר אפילו קרא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מה שאמר וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה יהושע א, ח ואמרו בגמרא שאסור לומר דבר זה בפני עם הארץ כדי שלא יתרשל ויסמוך דאינו יודע שהוא מדבר באנוס דוקא! וכן פירש בתלמודא שלח אמר רבי יוחנן דבר זה בציבור שמצוי בהם עמי הארץ הרבה אלא נזהר שלא לדרוש דבר זה אלא רק בבי מדרשא ששם לא נמצאים עמי הארץ אלא רק חכמים שדרכם לעסוק בתורה ימים ולילות והם יודעים דזה אינו אלא באונס. ועוד נראה לי בס"ד דרבי יוחנן היה יושב ושונה הלכות בבית המדרש ונודע לו באותה שעה שהיו קורין החכמים לרב אידי בר בי רב דחד יומא כי יתכן שקראו אותו לפניו כן ונודע לו אותה שעה תרעומת זו של רב אידי דחלש דעתיה וקרא אנפשיה פסוק שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה איוב יב, ד, ואמר לו רבי יוחנן: בְּמָטוּ מִינָךְ לָא תַּעֲנִישׁ רַבָּנָן, אך הוא לא דרש זו הדרשה של פסוק ישעיהו נח, ב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן באותה הרגע, אלא יצא מלימוד ההלכות שהיה שונה ונכנס בלימוד הדרשות ואז מדרשה לדרשה אמר דרשה זו של פסוק זה כדי שלא יחשוב רב אדי שדרש דרשה זו כדי להפיס דעתו ואין זו דרשה גמורה. לזה אמר נָפַק רַבִּי יוֹחָנָן מלימוד ההלכות לְבֵי מִדְרָשָׁא כלומר יצא מלימודו ללימוד הדרשא ואז מדרשה לדרשה הגיע לפסוק זה לדרוש בו.