בניהו על ברכות ז׳

1 הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם וְאַנִּיחַ לְךָ. נ"ל בס"ד, זי"ן עי"ן מ"ם המלוי שהוא פנים של הפשוט הוא אותיות נימין, רמז לשערות שנקראו בשם נימין שהם בחינת דינים קשים כנודע, נמצא הדינין רמוזים בפנים של אותיות זַעַם, ולז"א לו: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם.

2 מַאי טַעְמָא לָא רָכַבְתְּ אַסּוּסְיָא. י"ל מה להם לשאול אותו שאלה, ומי הכניסם בדבר זה? ונ"ל בס"ד, כי דרך עוברי דרכים ללכת ביחד בצוותא חדא, ורוכבי סוסים ילכו בפני עצמם לבדם, ורוכבי אתונים בפני עצמם, כי אין מהלך האתון שוה עם מהלך הסוס. ולכן כיון שהם יצאו מן העיר ללכת ביחד למקום אחד בצוותא חדא, קראו עליו תגר ברכיבתו על האתון, כיון דידע שהם רוכבי סוסים, צריך שגם הוא ירכב על סוס, כדי שישוה מהלכו עמהם ביחד.

3 בְּהַנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קָמַיְתָא, כִּי חִוְרָא כַּרְבַּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא, וְקָאִי אֲחַד כַּרְעָא. קשה, אם כן מאי רבותיה דבלעם הא כל אדם יוכל לעשות זאת על ידי תרנגול? ונ"ל בס"ד, חִוְרָא דְּכַּרְבַּלְתָּא יורה שאותו הרגע יהיה בתוך אותה השעה משלשה שעות, אבל לא יוודע באיזה רגע מן השעה יועיל, ובלעם יודע הרגע ממש. ואם תאמר, אם כן מה הועיל ריב"ל בדבר זה של תרנגול כיון דמזה לא יוודע הרגע? נ"ל בס"ד, כי כיון שידע השעה שבה נעשה הרגע, אז אם יקלל באותה שעה אף על פי שאינו ממית לגמרי מחמת שלא כון הרגע, עם כל זה דברים שמבקש באותה השעה יהיו רצויים ומקובלים מן השמים, שיעשו רושם אף על פי שאין נעשה פועל רע של קללה ממש. ובזה יובן בס"ד, נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן במדבר כד, טו. פירוש נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ פירוש: הכנתו תהיה בזמן שיש בו רע, והיינו בעוד – בו רע, אבל נְאֻם הַגֶּבֶר – הוא התרנגול הנקרא גבר, אין בו הבנה להבין הרגע אלא שְׁתֻם הָעָיִן מזה הגבר.

4 יוֹמָא חַד שָׁקַל תַּרְנְגוֹלָא וְאוּקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא וְעַיֵין בֵּיהּ. קשה, מאי קמ"ל בעל המאמר בזה שאוקים התרנגול בין כרעי המטה, וסגי לומר שקל תרנגולא ועיין ביה? ונ"ל בס"ד, דאם היה מביא התרנגול בחדר ישיבתו לא היה המין בא אליו לביתו לצערו בתלת שעי קמייתא, כי היה אומר למה הביא תרנגול לחדרו, אלא ודאי כדי לידע העת שמצליח בקללה כדי לקללו בעת שהוא מצערו בקושיות, לכך היה מצערו בתלת שעי קמייתא, לכך התחכם לקשור התרנגול בכרעי המטה ששוכב עליה, כי בזה יחשוב המין שהביא התרנגול אצל מטתו בשביל כדי לעמוד בחצות לילה, ולא יבא לחשוב שהביאו כדי לקלל.

5 טוֹבָה מַרְדּוּת אַחַת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִכַּמָּה מַלְקֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר הושע ב, ט "וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְגוֹ', וְאָמְרָה: אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן, כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה". קשה, מנ"ל מהאי קרא דמ"ש אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה משום שברון לב והכנעתו, ודילמא אמרה כן מחמת קושי היסורין שזכר הכתוב בתחילה, והכי קאמר כשיש לה בטחון באוהביה אף על פי שהיסורין קשים לא היו פועלים בה פועל זה שחשבו, מפני שבטוחה באוהביה שיצילוה, אבל אחר שהוסרה הבטחתה אז עשו היסורין פועל בקרבה שאמרה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה. ונ"ל בס"ד דדייק מכפל הלשון וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם ואמר עוד וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא והיינו הך? ונראה הכונה, יש אדם שלא ישיג המבוקש שלו אך אין לו מזה שברון לב כי אם צער דוקא על שלא השיג המבוקש. ויש שמלבד הצער שמצטער על העדר בקשתו, עוד יש לו שברון לב ועגמת נפש מאד. והיינו ראובן יש לו ב׳ אוהבים, שמעון ולוי ומרוב אהבתו בם נתן להם קרן מן ממונו, ועשה להם משא ומתן וכמה טובות עד שנעשו עשירים על ידו. ואחרי זה נהפך עליו הגלגל והיה דחוק הרבה, והוצרך לסך מאה דינרים, ואמר אלך אצל שמעון ואקח סך זה ממנו הן בתורת הלואה הן בתורת מתנה, כי אני הניתיו והטבתי לו הרבה והרויח מידי עשרים אלף דינרים. והלך לביתו ולא מצאו, ויאמרו לו: עתה הלך לחוץ לער, והלך אחריו במרוצה שיעור שעה אחת ולא השיגו, והוכרח לחזור, אך נצטער מאד על יגיעתו וטרחתו שרדף אחריו שהיתה על חנם שלא השיגו, וגם חרה לו על עצמו שאם היה הולך קודם רביע שעה היה מוצאו בביתו. וכשחזר הלך אצל לוי ליקח ממנו מאה דינרים שגם הוא אהובו ונהנה ממנו בטובה שהטיב עמו כמו שמעון. וכשבא לביתו מצאו בביתו ויאמר לו להלוות לו מאה דינרים, והשיב לו לוי: מי אתה איני מכירך מעולם, וחזר לאחוריו וזלגו עיניו דמעות הלוך ילך ובכה. א"ל בנו שהיה הולך עמו אצל זה וזה, למה כאן בדברי לוי בבית, וכשהלכת לבית שמעון לא בבית, והלא כאן וכאן ריקם יצאת ולא לקחת כלום. א"ל: שמעון לא דבר עמי כלום ולא עשה לי אונאת דברים, אלא אני לא מצאתיו, לכך נצטערתי על יגיעה שלי שיגעתי לחנם ברדפי אחריו ולא השגתיו, ואם הייתי משיגו אפשר שהיה עושה לי בקשתי. אך לוי עשה לי אונאת דברים שאמר לי מי אתה איני מכירך, והוא כבר נהנה ממני אלפי פעמים על מאה דינרים, ועתה מלבד שלא מצאתי כלום ממנו, עוד כיחש ואמר איני מכירך, לכך בכיתי. וכן כאן הכתוב תרתי מילי קאמר: הא', וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם, שיש לה אוהבים שהיא בטוחה לקבל מהם טובה, והלך אצלם לקבל טובה מהם ולא תשיגם שכבר יצאו מפתח ביתם ולא נודע עקבותם, ועל זה לא יש לה שברון לב כי אם רק צער על אשה טרחה ויגעה לקבל טובה מהם ולא קבלה. ועוד שנית יתירה על זאת, בִקְשָׁתַם לאותם אוהבים להראות לה אהבתם וְלֹא תִּמְצָאֵם באותה אהבה היא מצפה להיות בהם, כי יכחישו באהבתם, ודא עקא שיש בה שיעור לשברון לב דכחשו בה לגמרי, לכן נשבר לבה על זאת ואמרה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה.

6 שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָתַן לוֹ.. בִּקֵּשׁ לְהוֹדִיעוֹ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ. הקשה הרב פני יהושע ז"ל, היכא רמיזא תשובת הקב"ה בפסוק. ותירץ, דרמיזא במה שהשיב לו הקב"ה וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְיָ לְפָנֶיךָ שמות לג, יט והיינו שלימדו סדר י"ג מדות, ושם נאמר פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וכו' שם לד, ז, ע"ש. ואנא עבדא אמרתי, החילוק שבין הרשעים עצמן לגמור ואינו גמור, אין צריך שיהיה לו רמז במקרא, כיון דנרמז בקרא החילוק בצדיקים בין גמור לאינו גמור, אז ממילא שמעינן החילוק ברשעים עצמן הוא גם כן על דרך זה, לחלק בין גמור לאינו גמור. ברם מקשים העולם דפסוק הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ שם לג, יג הוא קודם פסוק של בְּלֶכְתְּךָ ושל וְנִפְלֵינוּ שם טז, והו"ל לר"י לסדר הבקשות של משה רבינו עליו השלום ע"ס המקרא להזכיר ולומר בקש להודיעו דרכיו קודם שיאמר בקש שתשרה שכינה בישראל? ונ"ל בס"ד, דהתנא סידר הבקשות כפי סדר המקראות דרמוז בהם הנתינות של הבקשות, והוא: כי נתינה שנתן לו על שתי בקשות של השראת שכינה בישראל ושלא תשרה שכינה באומות, נרמזו בפסוק הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה שם יז, אך תשובתו לבקשת " הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ נרמזה בפסוק וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְיָ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וכו' שם חי, וזה הפסוק נכתב אחר פסוק אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה.

7 אֶלָּא הָכִי קָאָמַר לֵיהּ "צַדִּיק וְטוֹב לוֹ", צַדִּיק גָּמוּר. נ"ל בס"ד, בא לפרש דמ"ש ר"י צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, ר"ל: צַדִּיק גָּמוּר, ולאו באב ובן ממש איירי, והיינו כי ידוע דהמחשבה נקראת 'אב' והמעשה נקראת 'בן' אליה, כי נולדת מן המחשבה, דבתחלה יחשוב ואח"כ יעשה. והנה צַדִּיק גָּמוּר, זה העושה מצוה וגם כונתו ומחשבתו היא לשם שמים, נמצא זה במעשה שעשה נקרא צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, כי במעשה שהיא במדרגת בן הוא צדיק, וגם במחשבה שהיא אב צדיק שחישב לשם שמים. אך אם מחשבתו שלא לשמה אלא לשם פניה, הרי מצד המחשבה הרשיע שחשב פיגול, ורק במעשה הוא צדיק, לכן זה נקרא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, וגם נקרא צַדִּיק בֶּן רָשָׁע, כי המעשה שהיא בסוד צדיק, הנה היא בן למחשבה של פגול שהרשיע בה.

8 עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וּקְרָאוֹ 'אָדוֹן'. נ"ל בס"ד הטעם, כי תיקון העולמות אחר חטא אדם הראשון התחיל מן אברהם אבינו עליו השלום, וכמ"ש אבות פ"ה, ג עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם. וידוע כל תיקון התחלתו מן העשייה ששם שער השמים, כי העשיה היא שם 'אדני' שבמילואו תרע"א במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671, לשון שער שתרגומו תרעא, ולכן אומרים אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח. ולכן שם המאיר בעולם העשיה הוא 'אל אדני' ולכן אברהם 248 ששמו שמונה פעמים אל 31 קראו להקב"ה בשם 'אדני' להמשיך הארת שם 'אדני' בעשיה, שמשם מתחיל התיקון של העולמות. ובזה יובן בס"ד מ"ש אחרי זה, אַף דָּנִיֵּאל לֹא נַעֲנָה, אֶלָּא בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם, דכתיב דניאל ט, יז לְמַעַן אֲדֹנָי בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם שֶׁקְּרָאֲךָ 'אָדוֹן' והכונה: כי ידוע מ"ש רבינו ז"ל שדניאל השיג בעשיה, ולכן ראה עתיק יומין היינו דעשיה ולא למעלה. וכיון דאברהם המשיך הארת שם 'אדני' בעשיה ושם התחיל תיקון העולמות, לכך נענה בזכות אברהם אע"ה בעולם אשר השיג הוא עצמו.

9 מַאי 'רוּת'? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁזָּכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. מקשים, למה שואל על רוּת, ולא שאל על אמהות ועוד צדקניות דקדמי לרות? ונ"ל בס"ד, דהשואל ידע ושמע הטעם שנקראת רוּת 606 על שם תר"ו מצוות שנוסף לה, כי בהיותה בכלל בני נח לא היתה חייבת אלא שבעה מצוות ועתה תרי"ג, נמצא הוסיפה תר"ו 606 מצוות, לכך נקראת רוּת. אך הוא מקשי, דהו"ל לקרותה 'תרו', ומאי רות? ומשני שריוהו להקב"ה, לכך הפך אותיות 'תרו' לאותיות 'רות' כדי שיהיה בשמה משמעות של רווי, וסדר 'תרו' אין בו שורש הרוואה ורווי.

10 כָּל דִּבּוּר וְדִּבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטוֹבָה, אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי, לֹא חָזַר בּוֹ. מְנָא לָן? מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ט, יד "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם וְגוֹ'. מקשים, אמאי לא הביא פסוק שלח לך במדבר יד, יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ? ונ"ל בס"ד, דהתם יש לפרש גדול בחכמה ועצום בגבורה, ומנ"ל לפרש על רבוי והוכחה דאוקמיה בזרעיה איירי ברבוי דכתיב: רָבוּ לְמָעְלָה רֹאשׁ, דברי הימים א' כג, יז לכן הביא פסוק עקב דברים ט, יד דכתיב וָרָב מִמֶּנּוּ, דנקיט לשון רבוי. אבל אין לתרץ משום דפסוק שלח לך לא נקיט הבטחה זו בתנאי כדהכא, דאם כן תיקשי מאי מוכיח מפסוק הֶרֶף מִמֶּנִּי דאפילו על תנאי אינו חוזר ממה שמצינו דאוקמיה בזרעיה דכתיב וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ, דדילמא הא דרבו מששים רבוא לאו משום מילתא דפרשת עקב, אלא משום מילתא דשלח לך דהיתה הבטחתו בלי תנאי, אלא ודאי גם מילתא דשלח לך חשיב על תנאי, כיון דנקיט להו בהדי אהדדי אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל, דמשמע אם יהיה כך יהיה כך, ואם לא יהיה כך לא יהיה כך.