בניהו על ברכות ה׳

1 וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נֶאֱמַר: 'בְּרִית' בְּמֶלַח, וְנֶאֱמַר: 'בְּרִית' בְּיִסּוּרִין. קשה הכי הול"ל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נֶאֱמַר 'בְּרִית' וכו'. דאחר דנקיט לימוד של תועלת היסורין לר"י מִקַל וָחֹמֶר, יאמר דרשב"ל מפיק לה מגזרה שוה? ונ"ל בס"ד, דהנה ישוב זה דמפרש שהכתוב בא לומר דבר זה של שבח היסורין וּמִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ יש בו קושיא, בשלמא למאן דמפרש שבא הכתוב לשלול יִסּוּרִין שיש בהם בִּטּוּל תּוֹרָה, להכי קאמר וּמִתּוֹרָתְךָ בוא"ו, שבא להוסיף על מ"ש תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, והכי קאמר, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר דאית ביה תרתי שהוא תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וגם מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ שאין לו בִּטּוּל תּוֹרָה, נמצא לא בא הכתוב אלא לשבח היסורין בלבד, והכי קאמר יִסּוּרִין שאמרנו בהם אַשְׁרֵי, שבח זה שלהם מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ, דהיינו מִקַל וָחֹמֶר, ולפ"ז לא שייך למנקט ומתורתך בוא"ו דמשמע שהיא מלה נוספת על מלות הקודמים, אלא צ"ל מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ שבא לפרש כתיבת מִתּוֹרָתְךָ את תיבות הקודם, ולכן הוצרך להביא דברי רשב"ל שמצא לימוד אחר לשבח היסורין מגזרה שוה, ובזה נתיישב תוספת הוא"ו של וּמִתּוֹרָתְךָ כדי לחבר מתורתך עם מלת תְּיַסְּרֶנּוּ, דלפ"ד רשב"ל איכא שני לימודים: א' מִקַל וָחֹמֶר, וא' מגזרה שוה, ולכך אמר תלמודא: והיינו דאמר רשב"ל, שבא להשלים בזה משמעות אחרת בפסוק זה. והנה בספר קטן מצאתי מביא בשם רבינו מהרש"ם ז"ל, דפירש נפקא מינה בין שני לימודים אלו. דקל וחומר לא יועיל אלא למי שמאמין שהיסורין באים מאת ה' ולא יחשוב שבאו במקרה, דהא דינא דשן ועין דעבד יוצא בהם לחירות אינו אלא בעושה הרב להעבד, אבל עשו לו אחרים או נעשה מאיליו אינו יוצא לחירות, משא"כ לימוד הגזרה שוה יועיל גם לאדם שחושב היסורין באו דרך מקרה עיין בספרו מים חיים פרק ג׳ חקירה בזה בענין יסורים מכפרים אם זה דווקא שבעל היסורים מאמין שבאו עליו מאת השי״ת או אפילו אם הבעל יסורים יחשב שבאו עליו היסורים במקרה הזמן נמי מכפרים עליו?. ובזה פירש הכתוב שמות ו,ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שחושבים אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, ואין חושבים שמצד השגחתי היתה זאת, לכך לא יועיל להם הקל וחומר אלא וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי היא הגזרה שוה של בְּרִית, עכ"ד ז"ל. נמצא המאמין שהכל בא ונעשה בהשגחתו יתברך, יש לו שני לימודים לתועלת היסורין שלו, מקל וחומר וגם מגזרה שוה, משא"כ החושב דרך מקרה, אין לו אלא לימוד אחד בלבד. ובזה יובן בס"ד הכתוב בקהלת ז,יח טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם. פירוש, טוֹב לך שֶׁתֶּאֱחֹז בטעם של הלימוד מגזרה שוה שהוא כללי המועיל לכל אדם, אך גם מזה הלימוד של קל וחומר אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כלומר: שתהיה מאמין תמיד שהכל בהשגחתו יתברך נעשה, כדי שיהיה לך תועלת גם מן קל וחומר, יען כִּי יְרֵא אֱלֹהִים, כלומר, תמיד יראה בעיניו אור שכינה כנגדו והוא המשגיח על כל דבר, כמ"ש שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד תהלים טז, ח, אז יצא את כולם שיש ללימוד שלו טעם לתועלת היסורין מקל וחומר ומגזרה שוה תרתי למעליותא. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב בזכריה יא,ז וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים. והיינו שני מקלות ר"ל, שני לימודים של קל וחומר ושל גזרה שוה, לאחר הוא לימוד הגזרה שוה, קראתי נֹעַם שהוא נלמד מן המלח שמנעים וממתק הבשר. ולאחר הוא לימוד קל וחומר, קראתי חֹבְלִים שהוא נלמד מדין החבלה דשן ועין, ובשני לימודים אלו אֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן – אלו ישראל.

2 שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכֻלָּם, לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא. נ"ל בס"ד, הא דנתנם תּוֹרָה על ידי יסורין, לנסות את האדם כי יש לומד תורה, לאו משום חיבתה אצלו, אלא כדי לידע מה שיש בעולם העליון והתחתון, כי התורה כולא בה, ואדם כזה אין ראוי לתת לו לב מבין להשיג אמיתות התורה. ובמה יבחן האדם אם לומד לשם שמים משום חיבתה של תורה אצלו או כדי שידע מה שיש בעולם? הנה הוא נבחן בזה, דאם מרוצה לסכול יסורין בעבור להשיג התורה, ה"ז לומד לשם שמים! ואע"פ שהשי"ת יודע לבו של אדם, מנסהו כדי להראות כונת לבבו לבית דין של מעלה ולהרבות שכרו. וכן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תנתן ע"י יסורין, לנסות את האדם אם לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך, או אם בעבור קדושתה וקיום המצוות התלויים בה הוא רודף אחריה לשבת בה? ובזה נבחנו ישראל על ידי היסורין של רבוי המסעות, אם קצים בהם שמע מינה בעבור הנאתם רוצים ליכנס לה, ואם אין קצים בהם מוכח דבעבור קיום רצונו יתברך וקיום מצותיו הם רוצים ליכנס, ולכך כיון שהולכים על פי רצון השי"ת, כי עַל פִּי יְיָ יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְיָ יַחֲנוּ במדבר ט, ב, לכך אין קצים ברבוי המסעות. וכן עוֹלָם הַבָּא ששם מקום הנאת האדם במתן שכר של תורה ומצוות, ובודאי שהשכר הוא לפי רבוי עסק התורה ומעשה המצוות, ואם האדם יש לו יסורין אינו יכול להרבות בעסק התורה והמצוות, בשביל כדי לקבל שכר וליהנות מהם בָּעוֹלָם הַבָּא ששם הוא מתן השכר, הוא קץ וצר לו ביסורין, כי בזה מתמעט שכרו. ואם הוא עוסק בתורה ומצוות לשם שמים כדי לקיים מצותו יתברך ורצונו, אם שולח לו הקב"ה יסורין ויודע ומאמין כי כך רצונו יתברך לקבל יסורין אלו, אע"פ שהוא מתמעט אצלו שכר עוֹלָם הַבָּא, אין צר לו, ואדרבה שמח הוא בזה מפני שהוא מקיים רצונו יתברך בקבלת יסורין אלו על ידי צער הגוף, ונמצא גם עוֹלָם הַבָּא המבחן שלה יהיה על ידי יסורין.

3 הַב לִי יָדָךְ, יָהַב לֵיהּ יָדָא וְאוּקְמֵיהּ. הנה רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל דף א' פירש סגולת שם יל"י הוא להקים את החולה מחליו, ונרמז בר"ת יָהַב לֵיהּ יָדָא, והוא שם השני משמות ע"ב, ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד, ששם יל"ה 45 הוא שם מ"ד משמות ע"ב ומספרו אדם 45, והוא המגין על גוף האדם. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם שמות יב, יג, ששם יל"ה הוא שם מ"ד בהיפוך אתוון דָּם, ולכן אמר בְּדָמַיִךְ חֲיִי יחזקאל טז, ו. והנה שם יל"ה הנז' הוא רמוז בר"ת: הַב לִי יָדָךְ, וס"ת בכי הַב לִי יָדָךְ, כי הבכיה ג"כ תועיל למתק הדינין, ותחלה יכוין בשם יל"ה לעורר הרחמים, ואח"כ יכוין בשם יל"י הרמוז בר"ת יהב ליה ידיה.

4 בָּתַר גַּנְבָא גְּנוֹב וְטַעְמָא טָעִים. אע"ג דהוא לוקח בפרהסייא בשביל שגונב ממנו האריס, עכ"ז במשנת חסידים חשיב זה בסוג גניבה. ושמעתי מפרשים מדרש פליאה, צַדִּיק מְבַשֵּׁל וְאוֹכֵל וְגֶזֶל בְּיָדוֹ ופירשו 'מְבַשֵּׁל' ר"ת: מסתפק במה שיש לו. וגז"ל ר"ת: ואומר גַּם זוּ לְטוֹבָה ע"כ. והם הוכיחו אותו בדבר זה שהוא נוטל חלק האריס, אע"פ שהוא עושה כן בשביל שהאריס חייב לו מעתים אחרים, עכ"ז ראוי לצדיק להסתפק במה שיש לו לעצמו, ולא יקח חלק אחרים אע"פ שהם חייבין לו כנגד זה כפלים, וגם הראו לו שזה חשיב גזל בידו, רמזו לו בזה שיאמר על יסורין אלו גַּם זוּ לְטוֹבָה, שהוא ר"ת גֶזֶל.

5 כָּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים. לפ"ד רש"י ז"ל זה דוקא בנושא אשה, דלאו אורח ארעא לשמש בין מזרח למערב, הנה בזה יבא נכון רמז הכתוב עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ ישעיה סו, ב צַד ר"ת: צפון דרום, תִּנָּשֵׂאוּ לשון נשואין, דצריך להזהר בנשואין. ומה שנסתפקו בספרי האחרונים אי בעינן ראשה לצפון ורגלה לדרום או להיפך? נראה דאיכא למידק ראשה לצפון, דאי להיפך הול"ל בין דרום לצפון, כי הדרום ימין וצריך לאקדומי תחילה, וכיון דאמר בין צפון לדרום שמע מינה שבא ללמד ראשה לצפון, ולהכי נקיט צפון ברישא. ועוד איכא למידק הכי מקרא ד'צְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם' תהלים יז, יד דלא נקיט אלא צפון בלבד, שמע מינה ראשה לצפון, ולהכי נקיט מקום הראש בלבד. וי"ל: צפון דרום 476 גי' בדעת 476, וידוע, חַיֵּי מחכמה, מְזוֹנֵי מבינה, ובָּנֵי מדעת. ונראה לפרש בכונת המאמר הנז' בס"ד, דידוע כיון דהטיל הנחש זוהמא בחוה מן כ"ד זיני דמסאבותא כמנין ואיבה, דכתיב וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה בראשית ג, טו, נעשה לו שליטה בתשמיש המטה של אדם ואשתו, וע"י שיתנהג האדם בתשמיש המטה בקדושה ובצניעות, דוחה כח הטומאה של כ"ד זיני מסאבותא מעליו. וידוע דכ"ד של ואיבה הטמא נשבר ונדחה בכ"ד הקדוש, שהוא שם אזבוג"ה שמספרו כ"ד כמנין כ"ד צירופי שם אדנ"י. ולכן ע"י קדושת הזווג וצניעותו, יאיר בו שם הקדוש הנז', וישבר כ"ד הטמא המתעורר בעת תשמיש, בסוד וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ קהלת יב, ו היא התשמיש שבו נפתח מבוע הזרע. ובזה פירשתי הטעם דעונתן של ת"ח משבת לשבת כתובות סב: כי כתב בקה"י ז"ל, שמירת שבת דוחה כ"ד זיני דמסאבותא, ולכן וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת שמות לא, טז ר"ת גי' כ"ד, ולכך יש כ"ד פרקים בשבת, עכ"ד. ואנא עבדא הוספתי נופך, ס"ת וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת הוא תליות, באלו הכ"ד הרמוזים בר"ת יהיו תלויין עד החול ולא יהיו יכולין לטמא התשמיש בשבת. ובזה יובן המאמר הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם כלומר בכ"ד הקדוש הוא שם הנז' שמספרו ב"ד הרמוז במספר שיש בין מספר צפון למספר דרום, כי ההפרש שביניהם הוא כ"ד, שבזה תדחה הטומאה מתשמיש המטה שלו, יזכה להוליד מאותו זווג בנים זכרים שאין בהם טומאה של נדה כנקבות.

6 טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ, הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזֵב אָרֶץ איוב יח, ד. פירוש דריש אַפּוֹ לשון פָּנִים כמו אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ ישעיה מט, כג. ובעץ יוסף פירש: בְּאַפּוֹ הוא מלאך אכזרי הנקרא אַף, ע"ש. ונראה לפרש הטעם שדבר זה יהיה על ידי מלאך הנקרא אַף, והיינו כי ישראל יש להם תואר אחד דכתיב וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ שמואל ב' ז, כג, ונמצא שהם אחוזים ורמוזים באות א' שמספרו אחד 1, ולכך צריך שיהיו כולם באחדות אחד, ואם יהיו נפרדים יסתלק מהם תואר אחד ופוגמים באות א' שמספרו אחד. וידוע מ"ש המקובלים ז"ל, דאות א' בתחילה היה נקרא אַף במילואו, וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בָּאַף, לכך הטיל באמצע אות ל' ונעשה אל"ף. ובזה פירש רבינו שמשון ז"ל אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט תהלים צג, א. תִּכּוֹן לשון בְּרִיחַ הַתִּיכֹן שעשה לה תיכון באמצע הוא אות ל', ועי"כ תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט דאין העולם מתקיים בָּאַף ובמקום אחר פירש רבינו ז״ל בזה את הפסוק נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא. וידוע דאות ל' הוא ג' ווי"ן תלויים זה בזה, שרומזים לכללות ישראל, שהם כֹּהֲנִים לְוִיִּם יִשְׂרְאֵלִים, והעליון כנגד כֹּהֲנִים, והאמצעי לְוִיִּם, והתחתון יִשְׂרָאֵל. ולכן זה האדם שלא המתין לחבירו אלא נפרד ממנו והלך לו, גליה אדעתיה דלא ניחא ליה באחדות וקשר של ישראל, ונמצא שפגם באות א'. וכיון שפגם באות א' שמספרו אחד, יסתלק לגבי דידיה התיקון של אות אל"ף שנתקן באות ל', וישאר אף לגבי דידיה, ואז מדה כנגד מדה יהיה מלאך הנקרא אַף טורף תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו ממש.

7 וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. נ"ל בס"ד הטעם ע"פ מ"ש בגמרא דיבמות דף סג: ת"ר וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל במדבר י,לו, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שתי אלפים ושתי רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא זה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל! ע"כ ע"ש. וכן הענין כאן, כל חיבור של שני אלפים ושתי רבבות יזכו להשראת שכינה, ואם זה לא המתין לחבירו, נמצא בחר זה בפירוד, והרי הוא נפרד מאותו חיבור של שני אלפים ושני רבבות שבו יהיה השראת שכינה, ונמצא גרם הסתלקות השכינה, כי כיון דהפריד עצמו לא נשאר ב' אלפים וב' רבבות בחיבור אחד.