עקידת יצחק, מבוא שערים ו׳

מהדורה: עקידת יצחק, פרשבורג, תר"ט

« עקידת יצחק Author's Introduction עקידת יצחק א׳:א׳ »

6 ברכות פתח ↗

הַבָּא עַל אִמּוֹ בַּחֲלוֹם — יְצַפֶּה לְבִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא״. הַבָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה — יְצַפֶּה לְתוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״, אַל תִּקְרֵי ״מוֹרָשָׁה״ אֶלָּא ״מְאוֹרָשָׂה״. הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ בַּחֲלוֹם — יְצַפֶּה לְחׇכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ״. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ בַּחֲלוֹם — מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. וְהָנֵי מִילֵּי דְּלָא יָדַע לַהּ וְלָא הַרְהַר בַּהּ מֵאוּרְתָּא.

6 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בראשית א, יד, רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח תהלים קד, יט: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא נִבְרָא לְהָאִיר אֶלָּא גַּלְגַּל חַמָּה בִּלְבָד, אִם כֵּן לָמָּה נִבְרֵאת לְבָנָה, לְמוֹעֲדִים, כְּדֵי לְקַדֵּשׁ בְּחֶשְׁבּוֹנָהּ רָאשֵׁי חָדָשִׁים וְשָׁנִים. רַבִּי שִׁילֹה דִּכְפַר תְּמַרְתָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ, מִשֶּׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ, אֵין מוֹנִין לַלְּבָנָה אֶלָּא מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. יוּסְטִי חַבְרָא בְּשֵׁם רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר במדבר לג, ג: וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ, וְאִם לַלְּבָנָה אַתָּה מוֹנֶה, עַד כַּדּוּן לֵית לָהּ אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה מַטְמוֹעִין, הֱוֵי אֵין מוֹנִין לַלְבָנָה אֶלָּא מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, לֹא נִבְרָא לְהָאִיר אֶלָּא גַּלְגַּל חַמָּה בִּלְבָד, אִם כֵּן לָמָּה נִבְרֵאת לְבָנָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲתִידִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַעֲשׂוֹתָן אֱלָהוּת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אִם מִשֶּׁהֵן מַכְּחִישִׁין זֶה אֶת זֶה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עוֹשִׂין אוֹתָן אֱלָהוּת, אִלּוּ הָיוּ אֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, שְׁנֵיהֶם נִבְרְאוּ לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית א, טו: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בראשית א, יז: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. וְהָיוּ לְאֹתֹת, אֵלּוּ שַׁבָּתוֹת. וּלְמוֹעֲדִים, אֵלּוּ שָׁלשׁ רְגָלִים. וּלְיָמִים, אֵלּוּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וּלְשָׁנִים, זֶה קִדּוּשׁ שָׁנִים. לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה תהלים עד, טז, לְךָ הַיּוֹם מְקַלֵּס וּלְךָ הַלַּיְלָה מְקַלֵּס, מַה הַיּוֹם בִּרְשׁוּתְךָ אַף הַלַּיְלָה בִּרְשׁוּתְךָ, בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לָנוּ נִסִּים בַּיּוֹם, לְךָ יוֹם, וּבְשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לָנוּ נִסִּים בַּלַּיְלָה, אַף לְךָ לַיְלָה. בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לָנוּ נִסִּים בַּיּוֹם, אָנוּ אוֹמְרִים לְפָנֶיךָ שִׁירָה בַּיּוֹם. וּבְשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לָנוּ נִסִּים בַּלַּיְלָה, אָנוּ אוֹמְרִים לְפָנֶיךָ שִׁירָה בַּלַּיְלָה. עָשִׂיתָ לָנוּ נִסִּים בַּיּוֹם וְאָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ שִׁירָה בַּיּוֹם שופטים ה, א: וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם וגו'. עָשִׂיתָ לָנוּ נִסִּים בַּלַּיְלָה וְאָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ שִׁירָה בַּלַּיְלָה ישעיה ל, כט: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג. לְךָ נָאֶה לוֹמַר שִׁירָה בַּיּוֹם, לְךָ נָאֶה לוֹמַר שִׁירָה בַּלַּיְלָה, לָמָּה שֶׁאַתָּה תהלים עד, טז: הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וְשָׁמֶשׁ, וְאַתָּה עָשִׂיתָ אֶת שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית א, טז: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְאֹרֹת הַגְּדֹלִים וגו'. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, מֵאַחַר שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתָן גְּדוֹלִים, הוּא חוֹזֵר וּפוֹגֵם אוֹתָם, אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, אֶתְמְהָא, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁנִּכְנָס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת כְּתִיב שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּתִיב במדבר כח, טו: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לַה', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁגָּרַמְתִּי לוֹ לְהִכָּנֵס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּמָה אִם זֶה שֶׁנִּכְנַס בִּרְשׁוּת כָּךְ פְּגָמוֹ הַכָּתוּב, הַנִּכְנָס שֶׁלֹא בִּרְשׁוּת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר אִלְּעָאי אָמַר, דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא שֶׁיְהֵא הַגָּדוֹל מוֹנֶה לַגָּדוֹל, וְהַקָּטָן מוֹנֶה לַקָּטָן. עֵשָׂו מוֹנֶה לַחַמָּה, שֶׁהִיא גְּדוֹלָה, וְיַעֲקֹב מוֹנֶה לַלְּבָנָה, שֶׁהִיא קְטַנָּה. אָמַר רַב נַחְמָן וְהוּא סִימָן טַב, עֵשָׂו מוֹנֶה לַחַמָּה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה, מַה חַמָּה הַזֹּאת שׁוֹלֶטֶת בַּיּוֹם וְאֵינָה שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, כָּךְ עֵשָׂו יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. יַעֲקֹב מוֹנֶה לַלְּבָנָה שֶׁהִיא קְטַנָה, מַה הַלְּבָנָה הַזּוֹ שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם, כָּךְ יַעֲקֹב יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. רַב נַחְמָן אָמַר כָּל זְמַן שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל גָּדוֹל קַיָּם אֵין אוֹרוֹ שֶׁל קָטָן מִתְפַּרְסֵם, שָׁקַע אוֹרוֹ שֶׁל גָּדוֹל, מִתְפַּרְסֵם אוֹרוֹ שֶׁל קָטָן. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל עֵשָׂו קַיָּם אֵין אוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מִתְפַּרְסֵם, שָׁקַע אוֹרוֹ שֶׁל עֵשָׂו מִתְפַּרְסֵם אוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ישעיה ס, א ב: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ. כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וגו'. וְאֵת הַכּוֹכָבִים, אָמַר רַב אַחָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין, אֶחָד שׁוֹלֵט בָּעִיר וְאֶחָד שׁוֹלֵט בַּמְדִינָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וּמִעֵט עַצְמוֹ זֶה לִהְיוֹת שׁוֹלֵט בָּעִיר, גּוֹזֵר אֲנִי עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא תְּהֵא כָּל אֻכְלוּסָא יוֹצְאָה עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁיְהֵא נִכְנָס תְּהֵא בּוּלֵי וְדִימוּס נִכְנְסָה עִמּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהַלְּבָנָה הַזּוֹ מִעֲטָה עַצְמָהּ לִהְיוֹת שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיהָ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת שֶׁיְהוּ הַכּוֹכָבִים יוֹצְאִין עִמָּהּ, בְּשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת יְהוּ הַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים עִמָּהּ. וְדִכְוָותֵהּ בראשית י, כה: וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן, אָמַר רַבִּי אַחָא לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יָקְטָן, שֶׁהָיָה מַקְטִין אֶת עֲסָקָיו, מַה זָּכָה, זָכָה לְהַעֲמִיד שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִשְׁפָּחוֹת גְּדוֹלוֹת. וּמָה אִם יָקְטָן עַל יְדֵי שֶׁהָיָה מַקְטִין אֶת עֲסָקָיו כָּךְ, גָּדוֹל שֶׁהוּא מַקְטִין אֶת עֲסָקָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְדִכְוָתֵהּ בראשית מח, יד: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, אָמַר רַבִּי חוֹנְיָא וְכִי מִן הַתּוֹלְדוֹת אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא הַצָּעִיר, אֶלָּא מַה הוּא הַצָּעִיר, שֶׁהָיָה מַצְעִיר אֶת עֲסָקָיו. מַה זָּכָה, זָכָה לִבְכוֹרָה. וּמָה אִם הַצָּעִיר עַל יְדֵי שֶׁהָיָה מַצְעִיר אֶת עֲסָקָיו, זָכָה לִבְכוֹרָה, הַגָּדוֹל שֶׁהוּא מַצְעִיר אֶת עֲסָקָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אֶתְמְהָא. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנוּ מַתָּנָה לָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: הַתּוֹרָה, וְהַמְאוֹרוֹת, וְהַגְּשָׁמִים. הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לא, יח: וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה וגו'. הַמְאוֹרוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. גְּשָׁמִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כו, ד: וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר, אַף הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כו, ו: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר, אַף הַיְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יח, לו: וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קה, מד: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וגו'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַנְּקָמָה בֶּאֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל כה, יד: וְנָתַתִּי נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם וגו'. רַבָּנָן אָמְרֵי, אַף הָרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קו, מו: וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם. רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן אוֹמֵר, אַף הַפְרָשַׁת הַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה מג, טז: כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דֶּרֶךְ וגו'. רַבָּנָן אָמְרֵי: הַנּוֹתֵן בַּיָּם דֶּרֶךְ, מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג. וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה, מִן הֶחָג וְעַד הַחֲנֻכָּה. רַבִּי נָתָן בַּר אֲחוּהָ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא הֲוָה מְפָרֵשׁ בְּיַמָּא, אֲמַר לֵיהּ לַאֲחוּי צַלֵּי עֲלַי, אֲמַר לֵיהּ מַה נְּצַלֵּי עֲלָךְ, מִן דְּאַתְּ קְטַר לוּלָבָךְ קְטוֹר רַגְלָיךְ, אִין עָיְילַת לִכְנִישְׁתָּא וּשְׁמַעְתָּן מְצַלְּיָן עַל מִטְרָא לָא תִסְמֹךְ עַל צְלוֹתִי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְרַבִּי תַּנְחוּמָא בֶּן רַבִּי חִיָּא דִּכְפַר חָנוּן, הֲוָה בְּאַסְיָא, בְּעָא דְּיִפְרשׁ, אָמְרָה לֵיהּ מַטְרוֹנָה, בְּאִילֵין יוֹמַיָא פָּרְשֵׁי, אֶתְמְהָא, אִתְחַזֵּי לֵיהּ אֲבוּי בְּחֶלְמָא אֲמַר לֵיהּ בְּרִי בְּלֹא קְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר קהלת ו, ג: גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ, וְלָא שְׁמַע לָא לְמִילֵי דְדֵין וְלָא לְמִילֵי דְדֵין, וְכֵן הֲוַת לֵיהּ. הֵיכָן גַּלְגַּל הַחַמָּה וּלְבָנָה נְתוּנִים, בָּרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, מִקְרָא מָלֵא הוּא, וְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה פֵּרְשׁוּ אוֹתוֹ נחמיה ט, ו: אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם וגו'. הֵיכָן הוּא כָּל צְבָאָם נְתוּנִים, בָּרָקִיעַ שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשָּׁמַיִם, וּמִן הָאָרֶץ וְעַד הָרָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְעָבְיוֹ שֶׁל רָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּמֵרָקִיעַ עַד הָרָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, רְאֵה כַּמָּה הוּא גָּבוֹהַּ, וּתְנַן בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה, דִּכְתִיב תהלים יט, ז: וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ, גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יט, ה: לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם, וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַרְטְלוֹ מִנַּרְתִּיקוֹ, וּמְלַהֵט בּוֹ אֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי ג, יט: וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא. רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין אֵין גֵּיהִנֹּם אֶלָּא יוֹם שֶׁהוּא מְלַהֵט אֶת הָרְשָׁעִים, מַה טַּעַם מלאכי ג, יט: הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וגו'. רַבָּנָן אָמְרֵי, יֵשׁ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לא, ט: נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וגו'. רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם, מַה טַּעַם, דִּכְתִיב ישעיה לג, יא: תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין אָמַר תהלים נ, ו: וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ, לֶעָתִיד לָבוֹא שָׁמַיִם מְתַנִּים צְדָקָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם עוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, שֶׁאִלּוּ נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לֹא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד מֵאִשּׁוֹ שֶׁל יוֹם. אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁלשָׁה דְּבָרִים קוֹלָן הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְהַבְּרִיּוֹת בֵּינְתַיִם וְאֵינָם מַרְגִּישִׁים, וְאֵלּוּ הֵן: הַיּוֹם, וְהַגְּשָׁמִים, וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף. הַיּוֹם מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַתְּ סָבוּר שֶׁהוּא שָׁף בָּרָקִיעַ, וְאֵינוֹ אֶלָּא כַּמַּסָּר הַזֶּה שֶׁהוּא נוֹסֵר בָּעֵץ. הַגְּשָׁמִים מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי לֵוִי תהלים מב, ח: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל וגו'. וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף מִנַיִּן, דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל אֲחוּי דְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן רַבִּי חָמָא, הֲוֵי דָּמִיךְ בְּצִפּוֹרִי, וְהַוְיָן חַבְרַיָּה יְתִיבִין גַּבֵּיהּ, אֲתַת מִלְּתָא וְשָׁרְיָן גָּחֲכִין, אֲמַר לְהוֹן כַּמָּה נַפְשֵׁיהּ דַּאֲחוּהָ דְּהַהוּא גַּבְרָא מְקַצְּצָא אֲרָזִין וּמְקַצְּצָא אִילָנוֹת, וְאַתּוּן יָתְבִין גָּחֲכוּן וְלָא יָדְעִין. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, כֵּיצַד גַּלְגַּל חַמָּה וּלְבָנָה שׁוֹקְעִים בָּרָקִיעַ, רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי וְרַבָּנָן, רַבָּנָן אָמְרִין מֵאֲחוֹרֵי הַכִּפָּה וּלְמַטָּה. וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אָמַר מֵאֲחוֹרֵי הַכִּפָּה וּלְמַעְלָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי, דְּהוּא אָמַר מֵאֲחוֹרֵי הַכִּפָּה וּלְמַעְלָה בִּימוֹת הַחַמָּה, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ רוֹתֵחַ וּמַעְיָנוֹת צוֹנְנִין. וּמִלְּהוֹן דְּרַבָּנָן דְּאָמְרִין מֵאֲחוֹרֵי הַכִּפָּה וּלְמַטָּה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ צוֹנֵן וּמַעֲיָנוֹת פּוֹשְׁרִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם פּוֹרְחִין הֵן בָּאֲוִיר, וְאִם שָׁפִין בָּרָקִיעַ, וְאִם מְהַלְּכִין הֵן כְּדַרְכָּן. הַדָּבָר קָשֶׁה מְאֹד, וְאִי אֶפְשָׁר לַבְּרִיּוֹת לַעֲמֹד עָלָיו. וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וגו', אָמַר רַבִּי אִילְפָא אִם לְעִנְיַן הַמְּאוֹרוֹת הֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, אֶלָּא אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן שׁוֹלְטִין בַּמֶּה שֶׁנִּבְרָא לְהָאִיר בַּיּוֹם, וּבַמֶּה שֶׁנִּבְרָא לְהָאִיר בַּלַּיְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יהושע י, יג: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר, מַאי סֵפֶר הַיָּשָׁר, סֵפֶר אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ סֵפֶר הַיָּשָׁר, דִּכְתִיב במדבר כג, י: תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים. רַבִּי חֲלַפְתָּא מַיְיתֵי לֵיהּ מִן הָכָא וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. רַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל מַיְיתֵי לָהּ מִסֵּיפָא דְּסִפְרָא בראשית מח, יט: וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְאֶפְשָׁר כֵּן, אֶלָא זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהוּא עוֹמֵד מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא מַעֲמִיד גַּלְגַּל חַמָּה וּלְבָנָה שֶׁהֵן שׁוֹלְטִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. רַבִּי חָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מַיְיתֵי לָהּ מִסֵּיפָא דְאוֹרָיְיתָא דברים לג, יז: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, אֶפְשָׁר כֵּן, אֶלָּא זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהוּא עוֹמֵד מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא מַעֲמִיד גַּלְגַּל חַמָּה וּלְבָנָה, שֶׁהֵן שׁוֹלְטִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי סֵפֶר מִשְׁנֵה תּוֹרָה הָיָה סִגְנוֹן לִיהוֹשֻׁעַ, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְסֵפֶר מִשְׁנֵה תּוֹרָה בְּיָדוֹ, אָמַר לוֹ יהושע א, ח: חֲזַק יְהוֹשֻׁעַ, אֱמָץ יְהוֹשֻׁעַ, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וגו', נְטָלוֹ וְהֶרְאָה אוֹתוֹ לְגַלְגַּל חַמָּה, אָמַר לָהּ כְּשֵׁם שֶׁלֹא דּוֹמַמְתִּי מִזֶּה, אַף אַתָּה דּוֹם מִלְּפָנַי, מִיָּד יהושע י, יג: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר לוֹ עַבְדָא בִּישָׁא לָא זְבִינָא דְאַבָּא אַתְּ, לֹא כָּךְ רָאָה אוֹתְךָ אַבָּא בַּחֲלוֹם בראשית לז, ט: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וגו', מִיָּד וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ וגו'.

6 עקידת יצחק פתח ↗

ובמדרש ילקוט שם מה חתן נכנס גבור ויצא חלש כך השמש נכנס גבור ויצא חלש מעינותיהם של בריות. והנה עם שדבריהם אלו הם הלצים ע"ד ולמוכיחים ינעם וכו' משלי כ״ד:כ״ה. מכל מקום למדנו מהם פי' נאה לזה הכתוב והיא שהשמש כשהוא זורח על האופק עם היותו כחתן יוצא מחפתו מצד שכבר שמש באורו תחת האופק ההוא י"ב שעות עכ"ז ישיש עתה לרוץ על האופק ההוא כגבור לרוץ אורח י"ב שעות אחרות בלי שום ליאות ויגיעה וכן דרכו בכל יום. ומ"מ היא היא הטענה הראשונה: ועל השנית אמר מקצה השמים מוצאו וכו' כי בכאן הור' על תכלית כיון ודיוק פעולותיהם אשר לא סר ולא נשתנה מעולם. וטענה זו לקוחה מזרוח השמש מקצה המזרח בתקופת ניסן שהוא אז בראש טלה ומנטותו משם ואילך מיום ליום דרך הגלילים עד תכלית נטייתם שהם קצות תקופותיו הדרומית והצפונית וחזרתם בדרך ההיא עצמה ועל אותו הסדר לעולם מבלי שתטעה ותשתבש להחליף גליל יום אל יום אחר ומבלי שתאחר או תמהר להגיע אל נקודות ראש טלה וסרטן ומאזנים וגדי מגלגל המזלות באחד אחד מד' תקופות השנה וכל זה מהפלגת החכמה והדיוק והכיון הנמרץ הנמצא בו מה שהוא נמנע להמצא בדברים הבאים מצד ההזדמן. ועל הג' אמר ואין נסתר מחמתו אמר כי הנטיות האלו לצפון ולדרום וגם היות השמש סובב באורח ההיא שהוא יוצא המרכז הוא נכר ומפורסם היותו לתכלית מיוחד מכוון ומועיל מאד לקיום המציאות והויית הנמצאות וקיומן והוא כדי שיגיע חום השמש לחלקי היישוב באותו השיעור הצריך לכל אחד מיושבי האיקלמים בהפשיר והשוות החום והקור בקירובו וריחוקו מחלק המיושב מצד נטותו אל הדרום והצפון דרך הגלילים עם שנוי מצבו ברומו ושפלו בגלגל היוצא מרכז. והיא הדבר אשר יגדל תועלתו לחיי הנמצאים איש על מקומו וזמנו כמו שידוע כל זה למתחילים בחכמת התכונה. ומהידוע כי ההזדמן לא יביט אל שום תכלית כ"ש אל רבים ונכבדים כאלה: ואחר שגמר הענין הזה מהסדור הכולל הטבעי אשר בגרמים השמימיים המכריח מה שיושכל מפרטיותם אחר מה שיושכל מכללם כמו שאמרנו נעתק לבאר התועלת המגיע מהעיון הזה בענייני תורתנו הקדושה המסדרת המעשים המשובחים לומר שראוי שנקח ראיה מהדרוש הראשון אל השני הדומה לו ביחס ומדרגה ואמר תורת ה' תמימה וכולי עדות ה' וכו' פקודי ה' וכו'. ביאר הענין היותר מעולה ראשונה אדסליק מניה בדרוש הא' והוא היות לתורה האלהית לא בכללה לבד אבל לכל חלקיה תכליות נכבדות מיוחדות מה שלא יהיה דבר מזה בהזדמן. ולגדל ולחזק הראיה הפליא לעשות בזכור ד' זוגי מצות ממנה כנגד ד' סוגי הסבות הידועות אשר זכרנו. התכליתית. והצוריית. הפועלת. והחומרית. וייחד החלקים לכל אחד מהנה. ואמר כי החלק מהתורה האלהית שיוחלט עליו זה השם רצוני תורה על דרך האמת. והוא הישרתה אל הדעות הנבואיות ואל האמונות האמתיות בעיונים האלהים אשר הטעות והשבוש בהם מסוכן מאד ויפסיד הנפש שהוא הנושא להם. הנה באמת כשנקבלם ממנה בשלמות ותמימות ולא נפנה אל הבלי שוא ומדוחים המעורבים בעיונים היונים והנמשכים אחריהם כמו שזכרנו במבוא שערים הנה באמת תהיה התורה האלהית בזה משיבת נפש אל מקורה העליון והוא השכל אשר ממנה חוצבה אשר זה כוונת כל היישרות ותכליתן וכמו שאמר החכם קהלת בסוף ספרו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ואחר שזכר החלק המכוון בייחוד אל התכלית בכללו נעתק לבאר מה שבא בהן מכוון אל הסבה הצוריית ואמר עדות יי' נאמנה וכו'. אמר כי החלק ההגדיי ממנה נבדל מספורי שאר הדתות או ספרי החכמות במה שהיה מנהגם כשראו לעורר על ענינים עמוקים מהחכמה והתושיה יכוונו אל ספורים יפים ועניינים משמחים בדויים מלבם כמו שהיה בספרי משלי הקדמונים והמליצים הנודעים לחכמי האומות והנה הפתאים השומעים אותם ולקחום כמשמען נשארו בפתייותם ולא יועיל להם הלמוד ההוא כלל לצאת מבהמותם. אמנם ספורי התורה האלהית עם היות שהם רומזים אל ענינים נפלאים עמוקים מ"מ הספורים ההן כפשטן הן בתכלית האמת ומביאין ההמון אל שלמות נפשם בכל מה שיישירו אל השכר והעונש בכל הספורים אשר תעיד עליהם כחדוש העולם ודור המבול ואנשי הפלגה וסדום ובנותיה מצרים וקרח ודור המדבר וזולתם או ספורי האבות ושאר הצדיקים אשר יסופר מעניינם מה שלא יעלם. כי כל זה ממה שיביא חכמה ומוסר בלב הפתאים ויכניסם לברית ההבדל המיוחד לאדם שהוא להיות מדבר כלומר חי משכיל והיא עצמו מה שאמר מחכימת פתי. וזה אינו רק הסיבה הצוריית בעינה כי זה החלק הוא ממה שיחכם בו זה הפתי ויוציא צורתו לאמתתה. ואחר נעתק לזכור מה שהוא מיוחד אל הסבה הפועלת ואמר פקודי יי' ישרים וכו' אמר זה על חלק המצות הבאות בתורה להקנות לעושיהם תכונות שלמות וקניינים לפי המעל' כי על כן קראם פקודים כי המדות והקניינים נתונים נתונים המה בתורת פקדון בלבות האנשים. אמר ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך. את יי' אלהיך תירא. ואהבת לרעך כמוך. לא תשנא את אחיך בלבבך. לא תאמץ את לבבך. ורבים כמו אלה אשר הם תכונות לביות כללות יסודרו מהם הפעולות השלמות המשמחות את לב עושיהם. כי מתנאי הקניינים השלמים שיצאו פעולותיהם בשמחה ובטוב לבב כמו שזכרנו למעלה בפי' ישמח יי' במעשיו. סוף דבר הלב הוא מפתח הפעולות כלם ומקורן כמו שאמר הכתוב משלי ד׳:כ״ג מכל משמר נצור לבך וגו'. והפקודים המשמחין אותו הם מושיבים ומחזיקים הסבה הפועלת או המה הם הסבה עצמה בלי ספק: ואחר נעתק אל החלק שהוא מיוחד אל הסבה החמרית ואמר מצות יי' ברה וכו' כי ידוע שהלב והעינים יתחלפו במה שהלב ישכיל הדברים מופשטים מחומריותם. אמנם העינים ושאר החושים לא ישכילום אבל ירגישום בחמריותם על דרך המישוש והפגישה על ידי אמצעיות או זולתו כמשפט ההשגות ההיולאניות. כי על זה אמר איוב י העיני בשר לך כמו שיתבאר בפרשת יירא שער כ"א בע"ה. ועם זה ירא' בבירור שכוונתו לומר שהתור' האלהית לא לבד מביאה אל התכלית ומטיבה ומחזקת הצורה והפועל אלא שגם כן תאיר העינים שהם עקר הכלים הגשמיים ואחריהם כל השאר ימשוך לחוש ולהרגיש כל החמרים הפרטיים אשר יאותו היותם נושאים לפעולות המתוקנות שמהם יעשו הקניינים. והיות התור' האלהית כך ענייניה בהרבה ממצותיה הוא מבואר כי יקרא קן צפור וכו' כי תפגע שור אויביך וכו' כי תראה שור שנאך וכו' לא תראה את שור אחיך וכו' לא תחרוש בשור ובחמור וכו' כי תבא בכרם רעך וכו' וזולתם רבו מספר. מהם מיוחדים לעינים ממש ומהם לשאר ההרגשים וכמו שחלקם בעל עמודי גולה ומהם במורגשים. שהתור' בכלם היא זכה וברה ומאירת עיני עורים גם פקחים על כל פרטי המעשים ועל החמרים הנושאים אותם בפגעו בם יעשה מה שיתכן לעשותו לחיות בו חיי המדיניות חיים נאותים אם בחלק ההוא הפרטי ואם בענינים הרב' עד שכבר יכלול זה כל התור' כלה כמו שאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי' כו' כי בזה ודאי יושלם מה שאמר דברים ו׳:כ״ד לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה. ובירו' דעירובין פ' בכל מערבין הל' ב' מפני מה אמר מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באחת שהית' רבובה עם חברתה פי' מתקוטטת. שלחה את עירובה ביד בנה נסתיה וגפפתיה ונשקתיה. אתא אמר לאמיה. אמרה הכי רחימת לי מתוך כך עשו שלום הה"ד משלי ג׳:י״ז דרכיה דרכי נועם כו'. הנה שנתעוררו אל מה שאמרנו כי המצוה ההיא הית' להם מאירת עינים במה שהיו סומות מתחלה והכינה החמרים הראוים להמצא להסכמת השלום ועם זה ראו שהתור' האלהית דרכיה הרחבים והעקריים הם דרכי נועם ההצלחה הנצחית אשר עליה אמר לחזות בנועם יי' וכו'. והנתיבות הקטנות היוצאות הנה והנה הם לצורך חיי השלום וטוב המדיניות לחיותינו כיום הזה. והנה עם זה השלים לבאר איך נמצאו בכל חלקי התור' הסיבות התכליתיות המכונות מכל אחד מהחלקים אשר זה יורה על היות כלם מכוונת ממניח חכם בחכמה גדולה ובכוונה עצומה וזו היא הגדולה שבטענות. ולא עוד אלא שכבר באו בכונה נפלאה לכוין אל ד' הסבות המשלימות מציאות כל נמצא ומעמידות אותו על שלמותו והיא הענין היותר נאות שאפשר. ואחר שביאר הטענה הא' על השלמות נעתק אל השתים הנשארות. ועל הא' אמר יראת ה' טהורה אמר כי התור' האלהית הן מצד מצותיה המעשיות הן מצד האזהרות והמניעיות שנופלה עליהם מלת יראה ושמירתם תמשך בכל עת וזמן היא טהור' מכל סיג ושמץ המפסידות הדברים אשר הורכב בהם שום דבר רע. ומזה הצד היא עומדת לעד כי לא נמצאו בה דברים בטלים ולא מביאים אל הביטול נמשך למה שאמר במקום אחר תהילים י״ב:ז׳ אמרות יי' אמרות טהורות כו'. כי כל זה סיבה חזקה על דרך המשל להשארותם והתמדתם לעד וזו היא הטענה השנית אשר בה תתבאר בלתי נופלם תחת ההזדמן כי אשר הוא כן לא יותמד זמן כ"ש שיהי' נצחי. *ועל הג': צדק הנימוסי הוא מה שמיסדים וחוקקים המלכים שופטי ארץ לפי רצונם במדינותיהם בל"א פאזיטיוועס רעכט וצדק טבעי הוא המסכים אל השכל הישר אשר הטביע ד' בלב כל בני אדם בל"א נאטוררעכט ושני אלה סותרים לפעמים זה את זה אבל משפטי ה' הנתונים מאתו ע"פ חפצו ורצונו הפשוט צודקים ומסכימים יחד גם עם האמת והצדק הטבעי: ועל הג' אמר משפטי יי' אמת כו' יאמר כי באמתיותם והצטדקם אלו עם אלו ועם האמת יורה היותם מכוונים בתכלית הכיוון וזה כי פעמים רבות יתחלף הצדק הנמוסי והדתי מהצדק הטבעי שהוא אמיתי חלוף נמרץ ואין שום מבא להסכמתם כי אם לו ית' לבדו כמו שאמר אדון הנביאים דברים ל״ב:ד׳ אל אמונה ואין עול כמו שיתבאר בפ' יתרו שער מ"ג עם מה שראוי שילוה אליו בה' אופנים. זה ההצדק כבר. גלה עליו באמרו שם י"ז על פי התור' אשר יורוך כו' כי על פי עצתם יוכלו לדון דין אמת לאמתו ולא כאשר יזדמן. והיא אומרו משפטי יי' אמת כו' ירצ' כשתתחבר עמהם אמתת התור' ולא באופן אחר. ואחר שהשלים כונתו בשווי ודמיון ב' הדרושים והסכמת טענותיהם הכוללים שני מיני ההנהגות הגוזרות האמת והצדק בהם כמו שהונח אמר על כל החלקים התוריים אשר זכר הנחמדים מזהב ומפז כו' גם עבדך נזהר בהם כו'. יאמר שאם שמעצמם יש להם סבת השמירה וכל אדם יקיימם באהבה רבה מצד שתי הסגולות מתוך השלש. וזה כי מצד הקיום וההתמדה הנמצאים בהם הם נחמדים מזהב ומפז רב אשר מסגולותם להתקיים משאר המורכבים. ומצד יופי ונועם כיוונם והצדקם הם מתוקים מדבש ונופת צופים. ואני אשתתף עמהם בזה. אמנם גם אני עבדך נזהר ונשמר ומדקדק בהם יותר מאד מצד הסגולה השלישית שהיא היות כל חלק וחלק מהם שומר עקב רב והיא ההמצא לכל אחד התכלית הנכבד המיוחד כמו שאמרנו. ולפי שאמר שנזהר בהם ביקש על החטא כשיהי' מבלי כונה ואמר שגיאות מי יבין כו'. וחלק השוגג לשנים. האחד הוא השוגג הגמור שאין חלק לכח השכלי בחטא כגון שהוא יודע שהדבר אסור אלא שנתחלף לו בהתר כי שגיאות כאלה אין לבינה חלק בהם כלל. והשני מה שיטעה בשקול דעתו כי נסתרה דרך האמת מעיניו לגזור על איסור מותר ועל זה אמר מנסתרות נקני. אמנם על המזיד רצוני ואם הוא לתאבון אינו מבקש שיצילהו ממנו כי על עצמו לינצל. אבל בקש שיצילהו מהזדים הרשעים האונסים את האדם לחטוא בו והוא אמר אל ימשלו בי אז איתם. וכמו שאמר במקום אחר תהילים קי״ט:קט״ו סורו ממני מרעים כו' ואמר ונקתי מפשע רב כו'. ירצה כי על המרד והוא הכונה לחטוא לא לזולת הוא נקי מעצמו כי חלילה לו מחטוא בו כלל: יהיו לרצון אמרי פי כו' לפי שהטענות שביאר במזמור הזה הם כנגד האפיקורסים אבל האיש הנאמן אל התור' ובעל ברית אלהים אינו צריך לשום טענה מאלו. לזה אמר יהיו לרצון אמרי פי אשר הוכחתי בהם אמות הדרוש שהוא מכח אלו הטענות אשר אני מתפלסף בהם במאמר פי לבד. אמנם הגיון לבי ומחשבתי לפניך גלוי וצפוי שאין לי שום ספק בזה זולתם. ולזה ראוי שתהי' אתה צורי וגואלי: כמו כן מפי ישמע ויושיעני ויצלני מכל חטא ושגיאה. וינקני מכל פשיעה. ויאיר עיני ולבי ללכת בדברי תורתו ואשר עד כה שגיתי באהבתה. ויספיק בידי מעושר מתנותיו למלאת חוקה ועונתה. כדבר שנאמר שם קי"ט הדריכני בנתיב מצותיך וגומר. ומעתה נבא אל השער השני בעזרת הצור:

1 אמנם מה שיראה שכוונו בזה ע"ד החידה כמנהגם בכיוצא באלו הענינים. הוא להורות הסבות אשר בעבורם ילקו השכלים האנושיים. וילאו להשיג אור הצצת האמת ונשתבשו במושגיהם ויוציאו משפט מעוקל. האחד המשכם אחר כזבי הדמיון וגזרם מציאות והיות אל ענינים בטלים שאין להם שום מציאות ע"ד האמת. וירמוז לזה באמרם על כותבי פלסתר. ויאמת זה פי' רש"י ז"ל בהוראות זה השם שאמר שהוא ענין כותבי שטרות מזוייפים ומכתבי עמל לשום דופי על אדם לכתוב בשמו מה שלא צוה עכ"ל. וזהו ענינם ממש שגוזרים מציאות והיות לאשר לא צוה הממציא והמהוה ולא עלה על לבו: והשני המשכם אחר גזרות השכל ההיולני בדברים שהמוחש יגזור ביטולם. כמו שנודע מקצת החוקרים הקדמונים שהכחישום בזה החכמים האמתיים כמו שאמרנו. והוא אמרם מעידי עדות שקר: הג' על הודאת הקדמות אשר יראה פרסומם אמתי נאות ונמשכו מהם אחר כמה מופתים דעות נפסדות כוזבות. והיא הסבה הששית מההפך והסתירה שזכר הרב המורה בהקדמת לחלק א'. ולזה אמרו מגדלי בהמה דקה וכו'. כי מצד עצמו אין רע ולא נאסר רק מפני הגזל הנמשך מהם: הד' על הכחישם ההנחות האמתיות המקובלות מצד התורה האלהית או בהפיל בעקר מעקריה ספק וחשד בשום פנים. וזה רמזו באומרם ב"ר ו' קוצצי אילנות טובות. והוא לשון ידוע להם ז"ל לאשר זרחה במצחם רוח מינות. כאומרם חגיגה י"ז קוצץ בנטיעות היה זה פי' נאות ומתישב טל משליהם: וקרוב לענין זה אצלי מה שאמרו בסמוך באותו מקום עצמו על ד' דברים חמה לוקה על אב ב"ד שמת ולא נספד כהלכתו. ועל נערה מאורסה שצעקה ואין מושיע לה. ועל משכב זכור. ועל שני אחים שנשפך דם כמים סוכ' שם: כי אב ב"ד שמת הוא הכח המדמה שהוא קרוב אל השכל שהוא הנשיא ומשנהו. שנתדמה אליו הפך האמת ולא הורגש. ובנה עליו מצודים גדולים: והנערה המאורסה שצעקה וכו'. הוא ההתרשלות הנופל בלמודים. כי אף על פי שימצאו אליו ההכנות ונקל לו להזדווג אל שלימותו והוא בעצלותו איננו מושיע. ונמצאת נפשו שוקקה וריקה ואין מושיע לה. והנכון שכוונו אל צעקת התורה על קציצת נטיעותיה הנעימים: כמו שאמרו עליה במקום אחר אל תקרי מורשה אלא מאורס' ברכות נ"ז.. ומשכב זכור הוא שימשך החוש אחר השכל הפך ממה שראוי להיות. כי השכל חויב להמשך בהתחלות אחר החוש. ושני אחים שנשפך דמם. הם השומר והזוכר שהם אחים תאומים. כמה דאת אמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ר"ה כ"ז. והוא שנשפכו ונמחקו הצורות המחוקות בם כמים הנגרים ואין מאסף. כלומר שאינם שומרים תמונתם. ולזה לא יוכל להשתמש בעיוניו בהקדמות האמתיות אשר כבר ידעם. וזו היא סבת נפילתם אל הסב' הששית שזכרנו. ובפרשת ויחי בשער ל"ב יתבארו עוד המאמרים האלו בפניסם אחרים נכונים וקרובים זה לזה: אפשר שיכוין הכל מהם. כמו שכתב הרב המורה בפתיחתו שכבר יהי' המשל האחד בעצמו משל לענינים רבים. ואם שתהי' כוונתו יותר רחוקה. אמנם מה שאמרנו הנה הוא היותר ראוי למה שהיינו עליו: ומה נכבד היה פירוש ה"ר יצחק ישראל ז"ל שפירש זה המאמר השני על לקות החמה כמו שהוא בפרק י"ז מהמאמר הג' מספר יסוד עולם. אלו היו ארבע' דברים הללו כל אחת סבה לעצמה ללקות ההוא. כי אז היה ראוי לסבול דוחק הלשון ולומר שהם מסתירים דבר. אבל מה טעם ליחס לסבה אחת ד' כנויים ולומר עליהם שעל ד' סבות אלו חמה לוקה. ועוד שהי' ראוי שיפרש לנו גם כן המאמר הראשון על האופן ההוא מה שלא יסבלהו כלל. והנה לפי מה שכתבנו כבר נשתתפו המשורר ע"ה וחכמינו ז"ל במליצת המשל הזה. כי הוא אמר כי קמו בי עדי שקר וכו'. והם אמרו על כותבי פלסתר ומעידי עדות שקר. וזהו מה שרצינו אליו מעקר כוונת שאלתו זאת הנפלא'. בשיצילהו וישמרהו מהם כי תמיד עומדים עליו לטרדו מלפניו. לולא שהחזיק באמונתו בדעות והשרשים התוריים. ועל אמונתו חיה יחיה. והוא אמרו לולא האמנתי לראות כו'. כי זה עקר ושורש התורה האלהית ויסוד שעליו בנוי כל הבנין. רצוני כי יש שם השארות ונצחיות הנפש אחר הפרד' מהגוף לראות בטוב ה' ולהתענג בזיוו. כי הוא התכלית המופלא אשר הכוונ' אליו תמשיכנו להגיע עדיו עכ"פ כאשר הנחנו ראשונ'. אמנם לזרז על חוזק זאת התשוק' וההשקפ' בה תמיד כדי שיתקומם וגם יוכל כנגד שני המונעים שזכרנו. אם מיוקר המושג ואם מכובד ודוחק מציאותו. חתם ואמר קוה ויאמץ וכו'. יאמר כי כשישים תכליתו התקוה בהשג' וההדבק אליו בתכלית החריצות. שני המונעים האלה לא יעמדו לפניו. כי ע"כ אמר קוה אל ה' שני פעמים לכוין אל שני הענינים. ועל דרך שאמר הנביא ישעיהו מ׳:ל״א וקווי ה' יחליפו כח כאשר בארנוהו:

6 ראש השנה פתח ↗

וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִים. וּתְרֵי קָלֵי מִי מִשְׁתַּמְעִי? וְהָתַנְיָא: ״זָכוֹר״ וְ״שָׁמוֹר״, בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יְכוֹלָה לְדַבֵּר וְאֵין הָאוֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ! לְכָךְ מַאֲרִיךְ בְּשׁוֹפָר.

6 חגיגה פתח ↗

רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא צְדָדִין מוּתָּרִין, כָּל דְּבַהֲדֵי גַּבַּהּ — כְּגַבַּהּ דָּמֵי. מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים, וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת, וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם. עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וּמוֹדִים שֶׁאִם חָלָה לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו, וּמוּתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, שֶׁלֹּא לְקַיֵּים דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין: עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מִנַּיִין לָעֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין, כָּל שִׁבְעָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת״, מַקִּישׁ חַג הַשָּׁבוּעוֹת לְחַג הַמַּצּוֹת: מָה חַג הַמַּצּוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה — אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה. וְאֵימָא: מַקִּישׁ לְחַג הַסּוּכּוֹת, מָה חַג הַסּוּכּוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שְׁמוֹנָה — אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שְׁמוֹנָה! שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא. אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא — הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן פָּזֵ״ר קֶשֶׁ״ב. אֲבָל לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמִין — תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן הוּא. דִּתְנַן: מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג — חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל, וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט תָּפַשְׂתָּ. אֶלָּא, לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא לְחַג הַסּוּכּוֹת? לְאַקּוֹשֵׁי לְחַג הַמַּצּוֹת: מָה חַג הַמַּצּוֹת טָעוּן לִינָה — אַף חַג הַסּוּכּוֹת טָעוּן לִינָה. וְהָתָם מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ״. תְּנַן: עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין לָהּ יוֹם טְבוֹחַ. מַאי לָאו, אֵין לָהּ יוֹם טְבוֹחַ כְּלָל? לָא, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה יוֹם טְבוֹחַ. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן — דִּמְקָרְבִינַן בְּיוֹמֵיהּ, הָא אִיפְּלִיגוּ בַּהּ חֲדָא זִימְנָא! דִּתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם. צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא: בְּהָא קָא אָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי, מִשּׁוּם דְּאֶפְשָׁר לִמְחַר. אֲבָל הָכָא, אֵימָא מוֹדוּ לְהוּ לְבֵית הִלֵּל. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא: בְּהָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל, מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר לִמְחַר, אֲבָל בְּהָא — אֵימָא מוֹדוּ לְבֵית שַׁמַּאי, צְרִיכָא. תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁלֹּא חָג שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח, וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת, שׁוּב אֵינוֹ חוֹגֵג. מַאי לָאו: יוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת! לֹא, יוֹם טְבוֹחַ. אִי הָכִי, נִיפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּחַד יוֹם טְבוֹחַ! אֵימָא: יְמֵי טְבוֹחַ. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: אָמְרָה תּוֹרָה מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ חֹדֶשׁ, מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ עֲצֶרֶת. מָה חֹדֶשׁ — לִמְנוּיָיו, אַף עֲצֶרֶת — לִמְנוּיֶיהָ. מַאי לָאו: גָּמַר מֵחֹדֶשׁ, מָה חֹדֶשׁ — יוֹם אֶחָד, אַף עֲצֶרֶת — יוֹם אֶחָד! אָמַר רָבָא: וְתִסְבְּרָא?! אַטּוּ עֲצֶרֶת, יוֹמֵי מָנֵינַן שָׁבוּעֵי לָא מָנֵינַן? וְהָאָמַר אַבָּיֵי: מִצְוָה לְמִימְנֵי יוֹמֵי, דִּכְתִיב: ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״, וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שָׁבוּעֵי, דִּכְתִיב: ״שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת תִּסְפָּר לָךְ״. וְעוֹד: ״חַג שָׁבוּעוֹת״, כְּתִיב. דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב תָּנָא, אָמַר קְרָא: ״וּקְרָאתֶם וּבְקֻצְרְכֶם״. אֵיזֶהוּ חַג שֶׁאַתָּה קוֹרֵא וְקוֹצֵר בּוֹ — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה חַג עֲצֶרֶת. אֵימַת? אִילֵּימָא בְּיוֹם טוֹב — קְצִירָה בְּיוֹם טוֹב מִי שְׁרֵי? אֶלָּא לָאו לְתַשְׁלוּמִין. וְאַף עַל גַּב דְּאִיתְּמַר דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, אִצְטְרִיךְ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דְּאִי מִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא — הֲוָה אָמֵינָא: מָה תַּשְׁלוּמִין שֶׁל חַג הַמַּצּוֹת אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, אַף תַּשְׁלוּמֵי עֲצֶרֶת נָמֵי אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, קָמַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְאִי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב,

« עקידת יצחק Author's Introduction עקידת יצחק א׳:א׳ »