עקידת יצחק ע״ז:א׳

מהדורה: עקידת יצחק, פרשבורג, תר"ט

2 במדבר רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלַח לְךָ, לֹא הָיָה מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֵּלְכוּ, לָמָּה, שֶׁכְּבָר אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דברים ח, ז: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר דברים יא, י: כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וגו', וְעַד שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם אָמַר שמות ג, ח: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ וגו', הַכָּתוּב אוֹמֵר שמות יג, כא: וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, וּמַהוּ שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל הֵן בִּקְּשׁוּ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעוּ לִירַשׁ אֶת הַתְּחוּמִין, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דברים א, כא: רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקָרְבוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים א, כב: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם, זֶהוּ שֶׁאָמַר עֶזְרָא נחמיה ט, טו יז: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר במדבר י, לג: לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. אֶלָּא אָמְרוּ דברים א, כב: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ, אֶלָּא שֶׁלֹא הֶאֱמִינוּ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר תהלים עח, כב: כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים, וּכְתִיב תהלים עח, י: וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לְמָה הָיוּ דּוֹמִין, לְמֶלֶךְ שֶׁזִּמֵּן לִבְנוֹ אִשָּׁה נָאָה וּבַת טוֹבִים וַעֲשִׁירָה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ זִמַּנְתִּי לְךָ אִשָּׁה נָאָה וּבַת טוֹבִים וַעֲשִׁירָה. אָמַר לוֹ הַבֵּן אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה אוֹתָהּ, שֶׁלֹא הָיָה מַאֲמִין לְאָבִיו, מִיָּד הֻקְשָׁה הַדָּבָר וְהֵרַע לְאָבִיו, אָמַר אָבִיו מָה אֶעֱשֶׂה אִם אוֹמַר לוֹ אֵינִי מַרְאֶה אוֹתָהּ לְךָ עַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר כְּעוּרָה הָיְתָה לְפִיכָךְ לֹא רָצָה לְהַרְאוֹתָהּ, לְסוֹף אָמַר לוֹ רְאֵה אוֹתָהּ וְתֵדַע אִם כִּזַּבְתִּי לָךְ, וּבִשְׁבִיל שֶׁלֹא הֶאֱמַנְתָּ בִּי קוֹנָם שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָהּ בְּבֵיתְךָ, אֶלָּא לְבִנְךָ אֲנִי נוֹתְנָהּ. וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל: טוֹבָה הָאָרֶץ, וְלֹא הֶאֱמִינוּ, אֶלָּא אָמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם מְעַכֵּב אֲנִי עֲלֵיהֶם הֵם אוֹמְרִים עַל שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לֹא הֶרְאָה אוֹתָהּ לָנוּ, אֶלָּא יִרְאוּ אוֹתָהּ וּבִשְׁבוּעָה שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם נִכְנַס לְתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יד, כג: אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ, אֶלָּא לִבְנֵיהֶם אֲנִי נוֹתְנָהּ.

3 משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

חוֹלֵי הַגּוּף טוֹעֲמִים הַמַּר מָתוֹק וּמָתוֹק מַר. וְיֵשׁ מִן הַחוֹלִים מִי שֶׁמִּתְאַוְּה וְתָאֵב לְמַאֲכָלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה כְּגוֹן הֶעָפָר וְהַפֶּחָם וְשׂוֹנֵא הַמַּאֲכָלוֹת הַטּוֹבִים כְּגוֹן הַפַּת וְהַבָּשָׂר הַכּל לְפִי רֹב הַחלִי. כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמִתְעַצְּלִים לָלֶכֶת בָּהּ וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶם לִמְאֹד לְפִי חָלְיָם. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר בַּאֲנָשִׁים הַלָּלוּ ישעיה ה כ "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר משלי ב יג "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁךְ". וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת. יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים שֶׁהֵן רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וִירַפְּאוּ חָלְיָם בַּדֵּעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה משלי א ז "חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ": וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם. מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. וְאִם הָיָה גְּבַהּ לֵב יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּבִזָּיוֹן הַרְבֵּה וְיֵשֵׁב לְמַטָּה מִן הַכּל וְיִלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת הַמְבַזּוֹת אֶת לוֹבְשֵׁיהֶם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּעֲקֹר גֹּבַהּ הַלֵּב מִמֶּנּוּ וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן רַב עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה: וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ במדבר יב ג "עָנָו מְאֹד" וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר שֶׁנֶּאֱמַר דברים ח יד "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". וְעוֹד אָמְרוּ בְּשַׁמָּתָא מַאן דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ. וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וּבַעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לַדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר שופטים ה לא "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ": לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה וְלֹא יְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּדְבַר חָכְמָה אוֹ בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם לְחַיֵּי גּוּפוֹ. אָמְרוּ עַל רַב תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְּטֵלָה כָּל יָמָיו. וְזוֹ הִיא שִׂיחַת רֹב כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף לֹא יַרְבֶּה אָדָם דְּבָרִים. וְעַל זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְאָמְרוּ משנה אבות א יז "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְדִבְרֵי חָכְמָה יִהְיוּ דִּבְרֵי הָאָדָם מְעַטִּים וְעִנְיְנֵיהֶם מְרֻבִּים. וְהוּא שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ גמרא פסחים ג ב "לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה". אֲבָל אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מְרֻבִּין וְהָעִנְיָן מֻעָט הֲרֵי זוֹ סִכְלוּת וְעַל זֶה נֶאֱמַר קהלת ה ב "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים": משנה אבות ג יג "סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה". לְפִיכָךְ לֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב וְלֹא יַרְבֶּה לְדַבֵּר. וִילַמֵּד לַתַּלְמִידִים בְּשׁוּבָה וָנַחַת בְּלֹא צְעָקָה וּבְלֹא אֲרִיכוּת לָשׁוֹן. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה קהלת ט יז "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים": אָסוּר לָאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי. וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב אֶלָּא תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ וְהָעִנְיָן שֶׁבַּלֵּב הוּא הַדָּבָר שֶׁבַּפֶּה. וְאָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַנָּכְרִי. כֵּיצַד. לֹא יִמְכֹּר לְנָכְרִי בְּשַׂר נְבֵלָה בִּמְקוֹם בְּשַׂר שְׁחוּטָה. וְלֹא מִנְעָל שֶׁל מֵתָה בִּמְקוֹם מִנְעָל שֶׁל שְׁחוּטָה. וְלֹא יְסַרְהֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרֹבֶת וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל. וְלֹא יִפְתַּח לוֹ חֲבִיּוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפָתְחָן לְמָכְרָן כְּדֵי לְפַתּוֹתוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ פָּתַח וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וַאֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת שֶׁל פִּתּוּי וְשֶׁל גְּנֵבַת דַּעַת אָסוּר, אֶלָּא שְׂפַת אֱמֶת וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר מִכָּל עָמָל וְהַוּוֹת: לֹא יְהֵא אָדָם בַּעַל שְׂחוֹק וּמַהֲתַלּוֹת וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה. וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם פָּרוּץ בִּצְחוֹק וְלֹא עָצֵב וּמִתְאַבֵּל אֶלָּא מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן לֹא יִהְיֶה בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה נִבְהָל לַהוֹן וְלֹא עָצֵב וּבָטֵל מִמְּלָאכָה. אֶלָּא בַּעַל עַיִן טוֹבָה מְמַעֵט בְּעֵסֶק וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְאוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁהוּא חֶלְקוֹ יִשְׂמַח בּוֹ. וְלֹא בַּעַל קְטָטָה וְלֹא בַּעַל קִנְאָה וְלֹא בַּעַל תַּאֲוָה וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יֵלֵךְ בַּמִּדָּה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת בָּאֶמְצָעוּת. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר משלי ד כו "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ":

3 משנה תורה, הלכות ציצית פתח ↗

עָנָף שֶׁעוֹשִׂין עַל כְּנַף הַבֶּגֶד מִמִּין הַבֶּגֶד הוּא הַנִּקְרָא צִיצִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְצִיצִית שֶׁל רֹאשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל ח ג ״וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי״. וְזֶה הֶעָנָף הוּא הַנִּקְרָא לָבָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּין לְצָבְעוֹ. וְאֵין לְחוּטֵי הֶעָנָף מִנְיָן מִן הַתּוֹרָה: וְלוֹקְחִין חוּט צֶמֶר שֶׁנִּצְבַּע כְּעֵין הָרָקִיעַ וְכוֹרְכִין אוֹתוֹ עַל הֶעָנָף וְחוּט זֶה הוּא הַנִּקְרָא תְּכֵלֶת. וְאֵין לְמִנְיַן הַכְּרִיכוֹת שֶׁכּוֹרֵךְ חוּט זֶה שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה: נִמְצְאוּ בְּמִצְוָה זוֹ שְׁנֵי צַוִּים. שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל הַכָּנָף עָנָף יוֹצֵא מִמֶּנָּה. וְשֶׁיִּכְרֹךְ עַל הֶעָנָף חוּט תְּכֵלֶת שֶׁנֶּאֱמַר במדבר טו לח ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״ במדבר טו לח ״וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת״: וְהַתְּכֵלֶת אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַלָּבָן וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאֵין לוֹ תְּכֵלֶת עוֹשֶׂה לָבָן לְבַדּוֹ. וְכֵן אִם עָשָׂה לָבָן וּתְכֵלֶת וְנִפְסַק הַלָּבָן וְנִתְמַעֵט עַד הַכָּנָף וְנִשְׁאַר הַתְּכֵלֶת לְבַדּוֹ כָּשֵׁר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן מְעַכֵּב אֶת חֲבֵרוֹ אֵינָן שְׁתֵּי מִצְוֹת אֶלָּא מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים במדבר טו לט ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִית״ מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִצְוָה אַחַת. וְאַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אַחַת. וְהַלּוֹבֵשׁ טַלִּית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לָבָן אוֹ תְּכֵלֶת אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת: כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הַצִּיצִית. מַתְחִיל מִזָּוִית שֶׁל טַלִּית שֶׁהִיא סוֹף הָאָרוּג וּמַרְחִיק מִמֶּנָּה לֹא יוֹתֵר עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה וְלֹא פָּחוֹת מִקֶּשֶׁר גּוּדָל וּמַכְנִיס שָׁם אַרְבָּעָה חוּטִין וְכוֹפְלָן בָּאֶמְצַע. נִמְצְאוּ שְׁמוֹנָה חוּטִים מְשֻׁלָּשִׁין תְּלוּיִין מִן הַקֶּרֶן. וְאֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמוֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְאִם הָיוּ יוֹתֵר עַל כֵּן אֲפִלּוּ אַמָּה אוֹ שְׁתַּיִם כְּשֵׁרִין. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. וְיִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִים חוּט תְּכֵלֶת וְהַשִּׁבְעָה לְבָנִים: וְלוֹקֵחַ חוּט אֶחָד מִן הַלָּבָן וְכוֹרֵךְ בּוֹ כְּרִיכָה אַחַת עַל שְׁאָר הַחוּטִין בְּצַד הַבֶּגֶד וּמַנִּיחוֹ. וְלוֹקֵחַ חוּט הַתְּכֵלֶת וְכוֹרֵךְ בּוֹ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת בְּצַד כְּרִיכָה שֶׁל לָבָן וְקוֹשֵׁר. וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת הֵם הַנִּקְרָאִין חֻלְיָא. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁנִיָּה בְּחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת לְבַדּוֹ. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁלִישִׁית וְכֵן עַד חֻלְיָא אַחֲרוֹנָה שֶׁהוּא כּוֹרֵךְ בָּהּ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת. וּכְרִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל לָבָן. מִפְּנֵי שֶׁהִתְחִיל בְּלָבָן מְסַיֵּם בּוֹ שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְלָמָּה יַתְחִיל בְּלָבָן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא סָמוּךְ לִכְנַף מִינָהּ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹשֶׂה בְּאַרְבַּע הַכְּנָפוֹת: כַּמָּה חֻלְיוֹת הוּא עוֹשֶׂה בְּכָל כָּנָף. לֹא פָּחוֹת מִשֶּׁבַע וְלֹא יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְזוֹ הִיא מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאִם לֹא כָּרַךְ עָלֶיהָ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה. וְאִם כָּרַךְ הַתְּכֵלֶת עַל רֹב הַצִּיצִית כְּשֵׁרָה. וְנוֹי הַתְּכֵלֶת שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַחֻלְיוֹת בִּשְׁלִישׁ הַחוּטִין הַמְשֻׁלְשָׁלִין וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁיהֶן עָנָף. וְצָרִיךְ לְפָרְדוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּצִיצִית שְׂעַר הָרֹאשׁ: הָעוֹשֶׂה לָבָן בְּלֹא תְּכֵלֶת לוֹקֵחַ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִין וְכוֹרֵךְ אוֹתוֹ עַל שְׁאָר הַחוּטִין עַד שְׁלִישָׁן וּמַנִּיחַ שְׁנֵי שְׁלִישִׁיתָן עָנָף. וּכְרִיכָה זוֹ אִם רָצָה לִכְרֹךְ אוֹתָהּ חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת כְּעֵין שֶׁכּוֹרֵךְ בַּתְּכֵלֶת הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְזֶה הוּא מִנְהָגֵנוּ. וְאִם רָצָה לִכְרֹךְ בְּלֹא מִנְיַן חֻלְיוֹת עוֹשֶׂה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת הַכָּרוּךְ שְׁלִישׁ וְהֶעָנָף שְׁנֵי שְׁלִישִׁים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּדָבָר זֶה בְּלָבָן. וְאִם כָּרַךְ הַלָּבָן עַל רֹב הַחוּטִין אוֹ שֶׁלֹּא כָּרַךְ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה: אֶחָד חוּטֵי לָבָן וְאֶחָד חוּטֵי תְּכֵלֶת אִם רָצָה לַעֲשׂוֹת שְׁזוּרִין עוֹשֶׂה. אֲפִלּוּ הָיָה הַחוּט כָּפוּל מִשְּׁמוֹנָה חוּטִין וְשָׁזוּר עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה פְּתִיל אֶחָד אֵינוֹ נֶחְשָׁב אֶלָּא חוּט אֶחָד: חוּטֵי הַצִּיצִית בֵּין לָבָן בֵּין תְּכֵלֶת צְרִיכִין טְוִיָּה לְשֵׁם צִיצִית. וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא מִן הַצֶּמֶר הַנֶּאֱחָז בַּקּוֹצִים כְּשֶׁהַצֹּאן רוֹבְצִין בֵּינֵיהֶם. וְלֹא מִן הַנִּימִין הַנִּתְלָשִׁין מִן הַבְּהֵמָה. וְלֹא מִשִּׁיּוּרֵי שְׁתִי שֶׁהָאוֹרֵג מְשַׁיֵּר בְּסוֹף הַבֶּגֶד. אֶלָּא מִן הַגִּזָּה שֶׁל צֶמֶר אוֹ מִן הַפִּשְׁתָּן. וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מִצֶּמֶר הַגָּזוּל וְלֹא מִשֶּׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְלֹא מִשֶּׁל קָדָשִׁים. וְאִם עָשָׂה פָּסוּל. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה צַמְרָהּ פָּסוּל לְצִיצִית. אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְפִשְׁתָּן הַנָּטוּעַ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה: צִיצִית שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ כּוּתִי פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר במדבר טו לח ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ במדבר טו לח ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״. אֲבָל אִם עָשָׂה אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא כַּוָּנָה כְּשֵׁרָה. וְצִיצִית שֶׁנַּעֲשָׂה מִן הֶעָשׂוּי מִקֹּדֶם פָּסוּל: כֵּיצַד. הֵבִיא כָּנָף שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִיצִית וּתְפָרָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּאוֹתָהּ הַכָּנָף אַמָּה עַל אַמָּה פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר במדבר טו לח ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״, לֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ. וּמֻתָּר לְהַתִּיר צִיצִית מִבֶּגֶד זֶה וְלִתְלוֹתָם בְּבֶגֶד אַחֵר בֵּין לָבָן בֵּין תְּכֵלֶת: תָּלָה הַחוּטִין בֵּין שְׁתֵּי כְּנָפַיִם מִזּוֹ לְזוֹ וְקָשַׁר כָּנָף זוֹ כְּהִלְכָתָהּ וְכָנָף זוֹ כְּהִלְכָתָהּ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָן בָּאֶמְצַע וְנִפְרְדוּ זֶה מִזֶּה פָּסוּל שֶׁהֲרֵי בְּעֵת שֶׁקְּשָׁרָן הָיוּ פְּסוּלִין לְפִי שֶׁשְּׁתֵּי הַכְּנָפַיִם מְעֹרוֹת זוֹ בָּזוֹ בַּחוּטִין שֶׁבֵּינֵיהֶן וּבְשָׁעָה שֶׁפְּסָקָן נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי צִיצִיּוֹת נִמְצָא עוֹשֶׂה מִן הֶעָשׂוּי: הִטִּיל צִיצִית עַל הַצִּיצִית אִם נִתְכַּוֵּן לְבַטֵּל אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת מַתִּיר הָרִאשׁוֹנָה אוֹ חוֹתְכָהּ וּכְשֵׁרָה. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף אַף עַל פִּי שֶׁחָתַךְ אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהוֹסִיף פָּסַל אֶת הַכּל וּכְשֶׁהִתִּיר אוֹ חָתַךְ הַתּוֹסֶפֶת נִמְצָא הַשְּׁאָר נַעֲשָׂה מִן הֶעָשׂוּי שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה פְּסוּלָה הָיְתָה: וְכֵן הַמַּטִּיל לְבַעֲלַת שָׁלֹשׁ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִימָהּ לְאַרְבַּע וְהִטִּיל לָרְבִיעִית כֻּלָּהּ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב יב ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי: אֵין כּוֹפְלִין אֶת הַטַּלִּית לִשְׁנַיִם וּמַטִּילִין צִיצִית עַל אַרְבָּע כְּנָפֶיהָ כְּשֶׁהִיא כְּפוּלָה אֶלָּא אִם כֵּן תְּפָרָהּ כֻּלָּהּ וַאֲפִלּוּ מֵרוּחַ אַחַת: נִפְסַק הַכָּנָף שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִיצִית חוּץ לְשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת תּוֹפְרָהּ בִּמְקוֹמָהּ. בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ לֹא יִתְפֹּר. נִתְמַעֲטָה זָוִית שֶׁל בֶּגֶד שֶׁבֵּין חוּטֵי הַצִּיצִית וּבֵין סוֹף הָאָרוּג אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִן הָאָרוּג אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר. וְכֵן אִם נִתְמַעֲטוּ חוּטֵי הַצִּיצִית אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה כָּשֵׁר. וְאִם נִפְסַק הַחוּט מֵעִקָּרוֹ אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד פְּסוּלָה:

4 ברכות פתח ↗

טַעְמָא מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם עֶרְוָה. רַב מַתְנָא אָמַר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק מִמְּקוֹם הַטִּנּוֹפֶת.

4 בראשית רבה פתח ↗

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם בראשית כח, יב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, חַד בַּר נָשׁ אֲזַל לְגַבֵּי רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי אָמְרִין לִי אֲזֵיל סַב פּוֹעָלַיָּא דַּאֲבוּךְ מִן קַפּוֹדְקִיָּא, אֲמַר לֵיהּ וַאֲזַל אֲבוּךְ לְקַפּוֹדְקִיָּא מִן יוֹמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לָא. אֲמַר לֵיהּ זִיל מְנֵי עֶשְׂרִים שְׁרָיֵי בְּכָרְסָא דְבֵיתָךְ אַתְּ מַשְׁכַּח לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לֵית בְּהוֹן עֶשְׂרִין. אֲמַר לֵיהּ וְאִי לֵית בְּהוֹן עֶשְׂרִין מְנֵי מִן רֵאשֵׁיהוֹן לְסוֹפֵיהוֹן וּמִן סוֹפֵיהוֹן לְרֵאשֵׁיהוֹן וְאַתְּ מַשְׁכַּח, אֲזַל מְנָא וְאַשְׁכַּח כֵּן. וּמִנַּיִן יַלִּיף לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מִן קַפּוֹדְקִיָּא. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא לֵית חֲלוֹם שֶׁאֵין לוֹ פִּתְרוֹן, וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה הַכֶּבֶשׁ. מֻצָּב אַרְצָה, זֶה מִזְבֵּחַ שמות כ, כד: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁרֵיחָן עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, אֵלּוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, שֶׁהֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּכֶּבֶשׁ. בראשית כח, יג: וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, עמוס ט, א: רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ, רַבָּנָן פָּתְרִין לֵיהּ בְּסִינַי. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה סִינַי. מֻצָּב אַרְצָה שמות יט, יז: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה דברים ד, יא: וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם. דָּבָר אַחֵר, וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה סִינַי, אוֹתִיּוֹת דְּדֵין הוּא אוֹתִיּוֹת דְּדֵין. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עַל שֵׁם תהלים סח, יח: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן. וְלָמַדְנוּ לַנְּבִיאִים שֶׁנִּקְרְאוּ מַלְאָכִים, דִּכְתִיב חגי א, יג: וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. עֹלִים שמות יט, ג: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. וְיֹרְדִים, זֶה משֶׁה שמות יט, יד: וַיֵּרֶד משֶׁה. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו שמות יט, כ: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר, רַבִּי שַׂלְמוֹנִי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר תַּרְכּוּסָא שֶׁל שָׁלשׁ רַגְלַיִם הֶרְאָה לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אַתְּ הוּא רֶגֶל שְׁלִישִׁי. הוּא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר דברים לב, ט: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, מָה הַחֶבֶל הַזֶּה פָּחוּת מִשְׁלשָׁה אֵין מַפְקִיעִין אוֹתוֹ, כָּךְ הָאָבוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְׁלשָׁה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר עוֹלָם וּשְׁלִישׁ עוֹלָם הֶרְאָה לוֹ, עֹלִים אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם וְיֹרְדִים שְׁנַיִם. וּמִנַּיִן שֶׁהַמַּלְאָךְ שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל י, ו: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָּרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל. רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם, וְחַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב. מַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם, נִיחָא. וּמַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב, מַעֲלִים וּמוֹרִידִים בּוֹ אָפְזִים בּוֹ קָפְזִים בּוֹ שׂוֹנְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה מט, ג: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר, אַתְּ הוּא שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלְּךָ חֲקוּקָה לְמַעְלָה, עֹלִים לְמַעְלָה וְרוֹאִים אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ, וְיֹרְדִים לְמַטָּה וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדָן, עוֹלִים לְבַסִּילְקִי וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ דָּן, וְיוֹצְאִים בַּפַּרְוָד וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן. דָּבָר אַחֵר, לְמַעֲלָן, כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר זְכוּתוֹ, עוֹלֶה. חוֹבָתוֹ, יוֹרֵד. לְמַטָּן, כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר זְכוּתוֹ, יוֹרֵד. חוֹבָתוֹ, עוֹלֶה. דָּבָר אַחֵר, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, עֹלִים אוֹתָם שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֹרְדִים, אֵלּוּ שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עַל יְדֵי שֶׁגִּלּוּ מִסְטוֹרִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְחוּ מִמְּחִצָּתָן קל"ח שָׁנָה, רַבִּי תַּנְחוּמָא הֲוָה מַפִּיק לִשָּׁנָא קָלָא. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאוּ וְאָמְרוּ בראשית יט, יג: כִּי מַשְׁחִיתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה, הֵיכָן חָזְרוּ, כָּאן, עֹלִים וְיֹרְדִים, עֹלִים וְאַחַר כָּךְ יֹרְדִים.

5 בבא בתרא פתח ↗

וְאָמַר רָבָא: הַאי מַקְרֵי יָנוֹקֵי דְּגָרֵיס, וְאִיכָּא אַחֲרִינָא דְּגָרֵיס טְפֵי מִינֵּיהּ – לָא מְסַלְּקִינַן לֵיהּ, דִּלְמָא אָתֵי לְאִיתְרַשּׁוֹלֵי. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן דְּגָרֵיס טְפֵי – קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה.

5 מנחות פתח ↗

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ״.

6 קידושין פתח ↗

וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁעֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל, עִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִכָּאן שֶׁרַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית.

6 דברים רבה פתח ↗

הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנוֹרָה שֶׁעֲשׂוּיָה פְּרָקִים פְּרָקִים, מַהוּ לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים הַמַּרְכִּיב קְנֵי מְנוֹרָה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת, וּמִשּׁוּם מָה מְחַיֵּב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן הַמַּרְכִּיב אֶת הַמְנוֹרָה בְּשַׁבָּת כְּאָדָם שֶׁבּוֹנֶה בְּשַׁבָּת, וּמִי שֶׁהוּא בּוֹנֶה בְּשַׁבָּת, חַיָּב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּר' חֲנִינָא, אֵימָתַי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת כְּשֵׁם שֶׁרָאוּי לָהּ, תְּחִלָּה כְּשֶׁנְּתָנָהּ לָהֶן בְּאָלוּשׁ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות טז, ל: וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְאַתְּ סָבוּר שֶׁמָּא לְרָעָתְךָ נָתַתִּי לְךָ אֶת הַשַּׁבָּת, לֹא נָתַתִּי לְךָ אֶלָּא לְטוֹבָתְךָ, כֵּיצַד, אָמַר רַבִּי חִיָּא בְּר' אַבָּא אַתְּ מְקַדֵּשׁ אֶת הַשַּׁבָּת בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת נְקִיָּה וּמְהַנֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ, וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ שָׂכָר, מִנַּיִן ישעיה נח, יג: וְקָרָאתָ לַשַׁבָּת עֹנֶג וגו', מַה כְּתִיב אַחֲרָיו ישעיה נח, יד: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' תהלים לז, ד: וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ. אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל וְאֵימָתַי אַתְּ נוֹתֵן לָנוּ שְׂכַר הַמִּצְווֹת שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְווֹת שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים מִפֵּרוֹתֵיהֶן אַתֶּם אוֹכְלִים עַכְשָׁו, אֲבָל שְׂכָרָן בְּעֵקֶב אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם, מִנַּיִן מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בְּעִנְיָנֵנוּ דברים ז, יב: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. דָּבָר אַחֵר, וְהָיָה עֵקֶב, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב תהלים ס, ט: לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה, מַהוּ גִּלְעָד, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כו' עַד שֶׁהֵן מִבְּנֵי יְהוּדָה. דָּבָר אַחֵר תהלים ס, י: מוֹאָב סִיר רַחְצִי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹפֵת אֲנִי לְמוֹאָב יוֹרָה שֶׁל פֻּרְעָנוּת, מַהוּ תהלים ס, י: עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל מוּכָן לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וַאֲנִי דּוֹרֵךְ גִּתָּהּ שֶׁל אֱדוֹם בַּעֲקֵב רַגְלִי, אֵימָתַי, וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, לֹא תִהְיוּ סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֶתְכֶם כְּעֶבֶד שֶׁאֲדוֹנוֹ מְבַקֵּשׁ לִמְכֹּר אוֹתוֹ קוֹרִיסִין בְּכָל מַה שֶּׁמּוֹצֵא, אֶלָּא כָּךְ אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם יִסּוּרִין עַד שֶׁתָּכִינוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶצְלִי. אָמַר רַב אַחָא בִּשְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יַנִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר עמוס ד, יב: לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה לְךָ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין לָכֵן אֶלָּא שְׁבוּעָה, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר שמואל א ג, יד: וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי, וְעַד הֵיכָן אֲנִי מְיַסֵּר אֶתְכֶם, עַד הֶעָקֵב עמוס ד, יב: עֵקֶב כִּי זֹאת אֶעֱשֶׂה לָךְ, עַד שֶׁתִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְווֹתַי עַד הֶעָקֵב. דָּבָר אַחֵר, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה דברים ז, ט: וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ פִּקָּדוֹן, וּמֵת אוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, בָּא בְּנוֹ וּמְבַקֵּשׁ אֶת הַפִּקָּדוֹן מִיָּדוֹ, אָמַר לוֹ תֵּן לִי הַפִּקָּדוֹן שֶׁהִפְקִיד אַבָּא אֶצְלְךָ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ מָצָאתָ אַחֵר טוֹב מִמֶּנִּי, הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֶצְלִי לֹא שָׁמַרְתִּי אוֹתוֹ וְלֹא קִפַּלְתִּי אוֹתוֹ. כָּךְ כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי יִרְמְיָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל ירמיה ב, ה: מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל, עַל כָּל מַה שֶּׁנִּשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לֹא קִיַּמְתִּי, נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם שֶׁאֲנִי מְבָרֵךְ אֶת בְּנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כב, יז: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וגו', לֹא בֵּרַכְתִּי אֶתְכֶם עַל יְדֵי משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים א, י: ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם. אָמַרְתִּי לוֹ שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶתְכֶם בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית טו, יד: וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, לֹא עָשִׂיתִי כָּךְ, תהלים קה, לז: וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל, לְפִיכָךְ אָמַר משֶׁה דברים ז, ח: וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה, מִן דברים ז, ח: וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, אַתְּ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא הָאֵל הַנֶּאֱמָן. דָּבָר אַחֵר, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וכו' בָּא בְּנוֹ מְבַקֵּשׁ אֶת הַפִּקָּדוֹן, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ וְהָבֵא שְׁנֵי אִיסְטַרְטִין וּשְׁנֵים עָשָׂר בִּלְבִיטוֹן וְעַל יְדֵיהֶן אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת הַפִּקָּדוֹן, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֲבוֹתֵיכֶם הִפְקִידוּ אֶצְלִי פִּקָּדוֹן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ג, טז: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, אָמַר לָהֶן יָבוֹאוּ שְׁנֵי אִיסְטַרְטִין וּשְׁנֵים עָשָׂר בִּלְבִיטוֹן, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן וּשְׁנֵים עָשָׂר רָאשֵׁי שְׁבָטִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר א, ג ד: תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה. דָּבָר אַחֵר, הָאֵל הַנֶּאֱמָן. רַבָּנִין אָמְרֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתְּ יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהָיָה דָּר בְּעִיר אַחַת בַּדָּרוֹם, וְהָלְכוּ אֲנָשִׁים לְהִתְפַּרְנֵס שָׁם, וְהָיוּ בְּיָדָן שְׁתֵּי סְאִין שֶׁל שְׂעוֹרִים וְהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ וְשָׁכְחוּ אוֹתָן וְהָלְכוּ לָהֶן, וְהָיָה רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר זוֹרֵעַ אוֹתָן בְּכָל שָׁנָה וְעוֹשֶׂה אוֹתָן גֹּרֶן וְכוֹנְסָן, אַחַר שֶׁבַע שָׁנִים הָלְכוּ אוֹתָן הַחֲבֵרִים לְשָׁם, לִתְבֹּעַ אוֹתָן לִתֵּן לָהֶם, מִיָּד הִכִּיר אוֹתָן רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ וּטְלוּ אוֹצְרוֹתֵיכֶם, הֲרֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהָלַךְ לְעִיר אַחַת וְהָיוּ הָעַכְבָּרִים אוֹכְלִים בִּתְחוּמָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר, בָּאוּ וּבִקְּשׁוּ הֵימֶנוּ, מֶה עָשָׂה רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, אָמַר לָהֶן לָמָּה אֵין אַתֶּם מַפְרִישִׁין מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם כָּרָאוּי, מְבַקְּשִׁים אַתֶּם שֶׁנַּעֲרֹב אֶתְכֶם, שֶׁאִם אַתֶּם מַפְרִישִׁין מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם כָּרָאוּי אֵין עַכְבָּרִים אוֹכְלִין עוֹד, אָמְרוּ לוֹ אִין, עָרַב אוֹתָן וְהָלְכוּ הָעַכְבָּרִים וְלֹא נִרְאוּ עוֹד. דָּבָר אַחֵר, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה חוֹפֵר שִׁיחִין לָרַבִּים, בִּתּוֹ הָיְתָה הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וּבָאת לַעֲבֹר בַּנָּהָר וּשְׁטָפָהּ, בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי פִּינְחָס כָּךְ הִגִּיעַ לְבִתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, אָמַר לָהֶם אִי אֶפְשָׁר, כֵּיוָן שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמַּיִם, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאַבֵּד אֶת בִּתּוֹ בַּמַּיִם, מִיָּד נָפְלָה צְוָחָה בָּעִיר בָּאֲתָה בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כֵּיוָן שֶׁאָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר כָּךְ, יָרַד מַלְאָךְ וְהֶעֱלָה אוֹתָהּ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח שֶׁלָּקַח חֲמוֹר אֶחָד מִיִּשְׁמְעֵאלִי אֶחָד, הָלְכוּ תַּלְמִידָיו וּמָצְאוּ בּוֹ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה תְּלוּיָה לוֹ בְּצַוָּארוֹ, אָמְרוּ לוֹ, רַבִּי, משלי י, כב: בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר, אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח, חֲמוֹר לָקַחְתִּי אֶבֶן טוֹבָה לֹא לָקַחְתִּי, הָלַךְ וְהֶחֱזִירָהּ לְאוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי, וְקָרָא עָלָיו אוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, הֱוֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמָן לְשַׁלֵּם לְיִשְׂרָאֵל שְׂכַר הַמִּצְווֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין, מִנַּיִן שמות יב, יז: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, אֲבָל מַתַּן שְׂכָרָן וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, בְּעֵקֶב אֲנִי פּוֹרֵעַ לָכֶם. דָּבָר אַחֵר דברים ז, ב: וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ, מַהוּ וְשָׁמַר, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כָּל מַה שֶּׁיִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכֹּחַ הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכָם בִּלְעָם הָרָשָׁע, אֲבָל בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוּ אוֹתָן הָאָבוֹת מְשֻׁמָּרִין הֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ וגו'. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְיָתוֹם שֶׁהָיָה מִתְגַּדֵּל אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, הָיָה אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ וְשׁוֹתֶה מִשֶּׁלּוֹ וּמִתְכַּסֶּה מִשֶּׁלּוֹ, וְלִמְּדוֹ אֻמָּנוּת, אוֹתוֹ הַיָּתוֹם אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְכַּסֶּה מִתּוֹךְ שְׂכָרִי הוּא מְחַשְׁבוֹ. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ בַּעַל הַבַּיִת, חַיֶּיךָ, כָּל מַה שֶּׁאַתָּה אוֹכֵל וּמִתְכַּסֶּה, בְּכֹחַ חָבִית שֶׁל מַיִם שֶׁאַתְּ מְמַלֵּא לִי, בְּכֹחַ עֵץ אֶחָד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּעַ לִי, אֲבָל שְׂכָרְךָ צָרוּר וּמֻנַּח לָךְ. כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּכֹחַ הַיִּסּוּרִים שֶׁהֵן בָּאִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל שְׂכָרָן צָרוּר וּמְשֻׁמָּר לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ וגו'. וּמַהוּ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד, אָמַר רַבִּי חִיָּא, שְׁלשָׁה מִדּוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן: בַּיְשָׁנִים וְרַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. בַּיְשָׁנִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ, יז: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם. רַחֲמָנִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר דברים יג, יח: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ. גּוֹמְלֵי חֲסָדִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבְּךָ וגו' דברים ז, יג, לָמָּה הוּא מַקִּישׁ פְּרִי הַבֶּטֶן לִפְרִי הָאֲדָמָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה פְּרִי אַדְמָתְךָ סִיגִים, אַף פְּרִי בִטְנְךָ סִיגִים. דָּבָר אַחֵר, מַה פְּרִי אַדְמָתְךָ אֵין בָּהֶם לֹא חֵטְא וְלֹא עָוֹן, אַף פְּרִי בִטְנְךָ לֹא יְהֵא בָהֶן לֹא חֵטְא וְלֹא עָוֹן. דָּבָר אַחֵר, מַה פְּרִי אַדְמָתְךָ צְרִיכִים עִשֹּׂוּר, אַף פְּרִי בִטְנְךָ צְרִיכִים עִשֹּׂוּר, וְזוֹ הַמִּילָה. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּר' סִימוֹן לָמָּה הִקִּישׁ פְּרִי הַבֶּטֶן לִפְרִי הָאֲדָמָה, שֶׁיִּהְיוּ פְּרִי אַדְמָתְךָ מְכַפְּרִים עַל פְּרִי בִטְנֶךָ, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב דברים לב, מג: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים דברים ז, יד, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אֵין שִׁבְחָהּ שֶׁל מַטְרוֹנָה בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְקַלֶּסֶת מִקְרוֹבוֹתֶיהָ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְקַלֶּסֶת מִצָּרוֹתֶיהָ, דברים ז, יד: לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, סָרִיסִין וְאַיְלוֹנִית. אֵין לִי אֶלָּא בָּאָדָם, מִנַּיִן אַף בִּבְהֵמָה, דִּכְתִיב דברים ז, יד: וּבִבְהֶמְתְּךָ, הֲרֵי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. מִנַּיִן אַף בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב שמות כג, כו: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ, הֲרֵי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה וּבָאָרֶץ. מִנַּיִן אַף בְּאִילָן, דִּכְתִיב מלאכי ג, יא: וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָֹּׂדֶה. דָּבָר אַחֵר, לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, אָמַר רַבִּי חָנִין בֶּן לֵוִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תְהֵא תְּפִלָּתְךָ עֲקָרָה אֶלָּא תְהֵא עוֹלָה וְעוֹשָׂה פֵּרוֹת. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, מִן הַתְּשׁוּבָה. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹנָתָן שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ אֵצֶל נַפּוֹלִין שֶׁל כּוּתִים, וְהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהַבֶּהָם עִמּוֹ, נִתְלַוֶּה לָהֶם כּוּתִי אֶחָד, הִגִּיעוּ אֵצֶל הַר גְּרִיזִים אָמַר אוֹתוֹ כּוּתִי לְרַבִּי יוֹנָתָן, רַבִּי, מַהוּ דִּין דְּהָדֵין טוּרָא קַדִּישׁ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן, לָמָּה הוּא קַדִּישׁ, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַכּוּתִי שֶׁלֹא לָקָה בְּמֵי הַמַּבּוּל. אָמַר לֵיהּ מִנַיִן לָךְ, אָמַר לֵיהּ לֹא כָךְ כְּתִיב יחזקאל כב, כד: בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן אִם כֵּן הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר לְנֹחַ לַעֲלוֹת לשם להר וְלֹא לַעֲשׂוֹת תֵּבָה. אָמַר לוֹ לֹא עָשָׂה אֶלָּא לְנַסּוֹתוֹ, שָׁתַק רַבִּי יוֹנָתָן, אָמַר לוֹ הַבֶּהָם תֵּן לִי רְשׁוּת לוֹמַר לוֹ דָּבָר אֶחָד, אָמַר לוֹ אֱמֹר, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַבֶּהָם אֵין הָהָר הַזֶּה תַּחַת הַשָּׁמַיִם, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַכּוּתִי אֶלָּא חוּץ לַשָּׁמַיִם, אָמַר לוֹ אֵין כְּתִיב בראשית ז, כ יט: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָבְרוּ הַמַּיִם וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם, מִיָּד יָרַד רַבִּי יוֹנָתָן מִן הַחֲמוֹר וְהִרְכִּיבוֹ אַרְבָּעָה מִילִין, וְקָרָא עָלָיו הַפָּסוּק הַזֶּה ישעיה נד, יז: וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי, הֱוֵי לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ, מַהוּ וּבִבְהֶמְתֶּךָ וּבַבֶּהָמִין שֶׁלָּךְ. דָּבָר אַחֵר, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא לְמַטְרוֹנָה, וְהִכְנִיסָה לוֹ שְׁנַיִם אֲרִיסִין, אַף הַמֶּלֶךְ זָקַף לָהּ כְּנֶגְדָן שְׁנֵי אֲרִיסִין, אִבְּדָה מַטְרוֹנָה אֶת שֶׁלָּהּ, אַף הַמֶּלֶךְ נָטַל אֶת שֶׁלּוֹ. לְאַחַר יָמִים עָמְדָה וְכִשְּׁרָה אֶת עַצְמָהּ וְהֵבִיאָה אוֹתָן שְׁנֵי אֲרִיסִין, אַף הַמֶּלֶךְ הֵבִיא אֶת שֶׁלּוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלּוּ וְאֵלּוּ יֵעָשׂוּ עֲטָרָה וְיִתְּנוּ בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל מַטְרוֹנָה. כָּךְ אַתָּה מוֹצֵא אַבְרָהָם נָתַן לְבָנָיו שְׁנֵי אֲרִיסִין, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יח, יט: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָקַף לָהֶן כְּנֶגְדָם שְׁנֵי אֲרִיסִין, חֶסֶד וְרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד, וְאוֹמֵר דברים יג, יח: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ וגו', אִבְּדוּ יִשְׂרָאֵל אֶת שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר עמוס ו, יב: הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֶת שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה טז, ה: כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי וגו' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים. עָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְכִשְּׁרוּ אֶת עַצְמָן וְהֵבִיאוּ אוֹתָן שְׁנֵי אֲרִיסִין, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב ישעיה א, כז: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵבִיא אֶת שֶׁלּוֹ, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב ישעיה נד, י: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וגו', וְכֵיוָן שֶׁיָּבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת שֶׁלָּהֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן אֶת שֶׁלּוֹ, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלּוּ וְאֵלּוּ יֵעָשׂוּ עֲטָרָה וְיִנָּתְנוּ בְּרֹאשָׁם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר הושע ב, כא כב: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעְתְּ אֶת ה'. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן דברים ט, א, הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָם, רַבָּנָן אָמְרֵי בּוֹא וּרְאֵה כָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֹא עֲשָׂאָן אֶלָּא עַל הַמַּיִם, כֵּיצַד, עַד שֶׁהֵן בְּמִצְרַיִם עָשָׂה לָהֶם נִסִּים בַּיְאוֹר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיוּ הַמִּצְרִיִּים וְיִשְׂרָאֵל הוֹלְכִין לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַנָּהָר, הַמִּצְרִי שׁוֹתֶה דָּם וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא עָשָׂה לָהֶם נִסִּים אֶלָּא עַל הַמַּיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קיד, ג: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, מַה רָאָה רַבִּי נְהוֹרַאי אָמַר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ רָאָה חָקוּק עַל הַמַּטֶּה וְנִקְרַע. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר כִּבְיָכוֹל יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָאָה וְנִקְרַע, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עז, יז: רָאוּךָ מַיִם יָחִילוּ. בָּאוּ לְמָרָה כְּשֶׁעָלוּ מִן הַיָּם וְהָיוּ הַמַּיִם מָרִים, עָשָׂה שָׁם לָהֶם נִסִּים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות טו, כה: וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וגו'. בַּסֶּלַע עָשָׂה לָהֶם נִסִּים בַּמַּיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כ, ח: וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וגו'. בַּבְּאֵר עָשָׂה לָהֶם נִסִּים וְאָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כא, יז: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם משֶׁה הֱווּ יוֹדְעִין כָּל נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה אֶלָא עַל הַמַּיִם, וְאַף בְּשָׁעָה שֶׁתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן לִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ עָתִיד הוּא לַעֲשׂוֹת לָכֶם נִסִּים בְּמֵי הַיַּרְדֵּן. דָּבָר אַחֵר, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב תהלים מד, ב: אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם, מַהוּ בְּאָזְנֵינוּ, אֶלָּא אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא שָׁמַעְנוּ מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לְמשֶׁה בַּסְּנֶה, אָמַרְתָּ לְמשֶׁה בַּסְּנֶה גָּלוּי וְצָפוּי לְפָנַי שֶׁהֵן עֲתִידִין לְהַכְעִיס אוֹתִי, אֶלָא גּוֹאֵל אֲנִי אוֹתָם. וּמִנַּיִן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, דִּכְתִיב שמות ג, ז: רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וגו', מַהוּ כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה יוֹדֵעַ אֲנִי מַה כְּאֵב הֵן עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, שמות לב, ד: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, וְאַף עַל פִּי כֵן שמות ג, ח: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, הֱוֵי תְּנָאִין שֶׁהִתְנֵיתָ עִם משֶׁה, וּכְשֵׁם שֶׁהִתְנֵיתָ עִמּוֹ כָּךְ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ. מַהוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, זֶה משֶׁה שֶׁנִּקְרָא אָב לְכָל הַנְּבִיאִים. תהלים מד, ג: אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם, אָמַר לָהֶם מִמַּה שֶּׁעָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמוֹרִי לְסִיחוֹן וּלְעוֹג שֶׁהָיוּ גְדוֹלִים, אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁכְּשֶׁתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן מַהוּ עוֹשֶׂה לִשְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, הֱוֵי שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן. דָּבָר אַחֵר, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, מָה רָאָה לוֹמַר לָהֶן כָּאן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, רַבָּנָן אָמְרֵי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ מַטְרוֹנָה בִּשְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת, אִבְּדָה אַחַת מֵהֶן, אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ אִבַּדְתְּ אַחַת שִׁמְרִי אֶת הַשְּׁנִיָּה. כָּךְ קִדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּנַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, אִבְּדוּ אֶת נַעֲשֶׂה, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אָמַר לָהֶן משֶׁה, אִבַּדְתֶּם נַעֲשֶׂה, שִׁמְרוּ נִשְׁמַע, הֱוֵי שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן, אָמַר לָהֶם, כְּשֶׁתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן דְּבָרִים אֲחֵרִים יִתְחַדְּשׁוּ, לֹא תִהְיוּ סְבוּרִין כְּשֵׁם שֶׁהֱיִיתֶם בַּמִּדְבָּר וִהְיִיתֶם חוֹטְאִים וְהָיִיתִי מְבַקֵּשׁ עֲלֵיכֶם רַחֲמִים. אָמַר לָהֶן כְּשֶׁעֲשִׂיתֶם אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה וּבִקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹת אֶתְכֶם לֹא נִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיכֶם סָנֵגוֹרְיָא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ט, כו: וָאֶתְפַּלֵּל אֶת ה' וָאֹמַר ה' אֱלֹהִים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וגו'. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בָּרָקִיעַ דברים ט, יב: קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה, שָׁמְעוּ חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּבִקְּשׁוּ לְהַזִּיקוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: אַף, וְחֵמָה, קֶצֶף, מַשְׁחִית, וּמְכַלֶּה. וְכֵיוָן שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה זְכוּתָן שֶׁל שְׁלשָׁה אָבוֹת, כְּדִכְתִיב שמות לב, יג: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, בָּרְחוּ קֶצֶף וּמַשְׁחִית וּמְכַלֶּה, וְנִשְׁתַּיְּרוּ שְׁנַיִם הַקָּשִׁים, אַף, וְחֵמָה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי הִזְכַּרְתִּי שְׁלשָׁה וּבָרְחוּ שְׁלשָׁה, עֲמֹד אַף אַתָּה בְּאַף, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים ז, ז: קוּמָה ה' בְּאַפֶּךָ, הֲרֵי שֶׁעָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאַף, וּמִנַּיִן שֶׁעָמַד משֶׁה בְּחֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קו, כג: לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית. יָרַד משֶׁה מִן הָרָקִיעַ וְהָיוּ הַלּוּחוֹת בְּיָדוֹ וְלֹא שִׁבְּרָן עַד שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר שמות לב, יט: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל, אוֹתָהּ שָׁעָה שמות לב, יט: וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּד אֶת הַלֻּחוֹת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, לֹא הָיִיתָ מַאֲמִין לִי שֶׁעָשׂוּ לָהֶן עֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לב, ח: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם. רַבָּנִין אָמְרֵי מִן הַדָּבָר הַזֶּה שָׁקַד משֶׁה הֵיאַךְ לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲשֶׁר צִוִּיתִם, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי נִצְטַוֵּיתִי, שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל הַצִּוּוּי, הֵם לֹא נִצְטַוּוּ וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, לֹא נִצְטַוּוּ, אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ מָה אָמַרְתָּ בְּסִינַי, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא אָמַרְתָּ אֶלָּא שמות כ, ב: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. מָה אָמַרְתָּ, לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, לֹא אָמַרְתָּ אֶלָּא שמות כ, ג: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. הֱוֵי ה' אֱלֹהִים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לֹא הִנִּיחַ משֶׁה זָוִית בָּרָקִיעַ שֶׁלֹא נִתְחַבֵּט בָּהּ, וּמָה הָיָה אוֹמֵר מַה פּוּם סָבוּר מְמַלֵּל. דָּבָר אַחֵר, ה' אֱלֹהִים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מִשֶּׁפָּסַק סָנֵיגוֹר הָיָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְלַמֵּד זְכוּת עֲלֵיהֶן, וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל משלי כד, כח: אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ, אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ רֵעִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קכב, ח: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי וגו', וַהֲפִתִּיתָ, דִּכְתִיב תהלים עח, לו: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם. וְגַם שֶׁאָמַרְתָּ בְּסִינַי שמות כד, ז: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, וְלֹא קִיַּמְתֶּם, וְאוֹמֵר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עפ''י משלי כד, כט: אַל תֹּאמַר אֲשַׁלֵּמָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לוֹ, אֶלָּא ה' אֱלֹהִים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ, לְפִיכָךְ כְּשֶׁבָּאוּ לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הִזְכִּיר לָהֶן כָּל מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּכָּנֵס עִמָּהֶם. מַהוּ אַתָּה עֹבֵר, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא שֶׁהָיָה משֶׁה מְחַבֵּט עַצְמוֹ לִפְנֵיהֶן וְאוֹמֵר לָהֶם אַתֶּם עוֹבְרִים, אֲנִי אֵינִי עוֹבֵר, וּפָתַח לָהֶם פֶּתַח שֶׁמָּא יְבַקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים, וְלֹא הָיוּ מְבִינִים, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה מִמַּטְרוֹנָה, סָרְחָה עָלָיו מַטְרוֹנָה, בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיאָהּ, אָמַר לָהּ תְּהֵא יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי נוֹטֵל אַחֶרֶת, אָמְרָה לוֹ אִין, וְאֵין אַתְּ אוֹמֵר לִי מִי הִיא זוֹ שֶׁאַתָּה עָתִיד לִטֹּל, אָמַר לָהּ פְּלוֹנִית. מֶה עָשְׂתָה מַטְרוֹנָה, כִּנְסָה אֶת בָּנֶיהָ אָמְרָה לָהֶן הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁאֲבִיכֶם מְבַקֵּשׁ לְגָרְשֵׁנִי וְלִטֹּל אֶת פְּלוֹנִית, יְכוֹלִין אַתֶּם שֶׁלֹא לְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהּ, אָמְרוּ לָהּ הֵן, אָמְרָה לָהֶן תֵּדְעוּ מַה הִיא עֲתִידָה לַעֲשׂוֹת בָּכֶם, וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת שֶׁמָּא יָבִינוּ וִיבַקְּשׁוּ עָלֶיהָ מֵאֲבִיהֶן, וְלֹא הָיוּ מְבִינִין, כֵּיוָן שֶׁלֹא הֵבִינוּ אָמְרָה וְאֵינִי מְצַוָּה אֶתְכֶם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמְכֶם שֶׁתִּהְיוּ זְהִירִים בִּכְבוֹד אֲבִיכֶם. כָּךְ משֶׁה כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא במדבר כז, יח: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וגו' דברים ג, כז: כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, הָיָה אוֹמֵר לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל דברים ז, א: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה. אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם, אֲנִי אֵינִי עוֹבֵר, שֶׁמָּא יָבִינוּ וִיבַקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים וְלֹא הָיוּ מְבִינִין, כֵּיוָן שֶׁלֹא הֵבִינוּ אָמַר אֵינִי מְצַוֶּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמְכֶם שֶׁתִּהְיוּ זְהִירִין בִּכְבוֹד אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ו, יג: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וגו'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ הַכֹּל מִתְאַוִּין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי עֲווֹנוֹת גְּלִיתֶן מִמֶּנָּה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁאֵין לָכֶם לֹא חֵטְא וְלֹא עָווֹן, אֲנִי אֶטַּע אֶתְכֶם בְּתוֹכָהּ נְטִיעַת שַׁלְוָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר עמוס ט, טו: וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם. בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ דברים י, א, הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה מִי צָרִיךְ לִתֵּן שְׂכַר כְּתַב קִדּוּשִׁין, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵרוּסִין וְנִשֹּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר, וּמִמִּי לָמַדְנוּ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁקִּדֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, דִּכְתִיב שמות יט, י: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר. וּמִי כָּתַב הַשְּׁטַר הַזֶּה, משֶׁה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לא, ט: וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה השירה הַזֹּאת. וּמַה שָֹּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִיו הַפָּנִים, דִּכְתִיב שמות לד, כט: וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, אֵימָתַי שמות לד, כט: בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁכָּתַב אֶת הַתּוֹרָה נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים, כֵּיצַד, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמשֶׁה, עוֹרָהּ שֶׁל אֵשׁ לְבָנָה, וּכְתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה, וַחֲתוּמָה בְּאֵשׁ, וּמְלֻפֶּפֶת בְּאֵשׁ, וְעִם שֶׁכּוֹתֵב קִנַּח אֶת הַקּוּלְמוֹס בִּשְׂעָרוֹ וּמִשָּׁם נָטַל זִיו הַפָּנִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מִן הַלּוּחוֹת נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים, עִם שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ הַלּוּחוֹת מִכַּפַּיִם לְכַפַּיִם מִשָּׁם נָטַל זִיו הַפָּנִים, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נְטָלָן וְשִׁבְּרָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁסִּדַּרְתָּ לְיִשְׂרָאֵל נָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ זִיו הַפָּנִים, וְעַכְשָׁיו שִׁבַּרְתָּ אֶת הַלּוּחוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הָיִיתָ סַרְסוּר בֵּינִי לְבֵין בָּנַי, אַתָּה שִׁבַּרְתָּ אַתָּה מַחֲלִיף, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב שמות לד, א ג: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. דָּבָר אַחֵר, פְּסָל לְךָ, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב קהלת ג, ה: עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַהוּ עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים, עֵת הִיא שֶׁיַּעֲלֶה אַדְרִיָנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת וִינַפֵּץ אַבְנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת שֶׁיִּבְנֶה אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה כח, טז יז: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים הִנְּנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ. וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ. דָּבָר אַחֵר, עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים, רַבָּנִין אָמְרֵי מְדַבֵּר בְּמשֶׁה עֵת הָיָה שֶׁיַּשְּׁלִיךְ משֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת, דִּכְתִיב שמות לב, יט: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת הָיָה שֶׁיַּחֲזִירָן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים. דָּבָר אַחֵר, פְּסָל לְךָ, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב קהלת ז, ט: אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ. וּמִי הָיָה זֶה שֶׁכָּעַס, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לב, יט: וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא משֶׁה, אַתָּה מֵפִיג חֲמָתְךָ בְּלוּחוֹת הַבְּרִית, מְבַקֵּשׁ אַתְּ שֶׁאָפִיג אֶת חֲמָתִי וְאַתְּ רוֹאֶה שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת, אָמַר לוֹ וּמַה יֵּשׁ לִי לַעֲשׂוֹת, אָמַר לוֹ לָתֵת עָלֶיךָ קָטָרִיקֵי, אַתְּ שִׁבַּרְתָּ אוֹתָן וְאַתְּ מַחְלִיף אוֹתָן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים. דָּבָר אַחֵר, פְּסָל לְךָ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב ויקרא ה, כג: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַלּוּחוֹת לֹא הָיוּ מֻפְקָדִים אֶצְלֶךָ, אַתְּ שִׁבַּרְתָּ אוֹתָן וְאַתְּ מַחֲלִיף אוֹתָן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִן הַלּוּחוֹת שְׁנִיִּים רִצָּה משֶׁה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מֶה עָשָׂה עָלָה לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּעוּס אָמַר לוֹ בָּנֶיךָ חוֹטְאִין וְאַתְּ נוֹתֵן עָלַי קָטָרִיקֵי, עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כָּעוּס עַל יִשְׂרָאֵל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לב, לא לב: וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב וְעַתָּה אִם תִּשָֹּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, אָמַר לוֹ, משֶׁה, שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס, אֲנִי וְאַתְּ כּוֹעֲסִין עֲלֵיהֶן, מִיָּד שמות לג, יא: וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִהְיוּ שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס אֶלָּא כְּשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי נוֹתֵן רוֹתְחִין הֱוֵי נוֹתֵן צוֹנֵן, וּכְשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי נוֹתֵן צוֹנֵן הֱוֵי נוֹתֵן רוֹתְחִין. אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵיאַךְ יְהֵא, אָמַר לוֹ הֱוֵי חָל אַתָּה רַחֲמִים, מֶה עָשָׂה מִיָּד שמות לב, יא יב: וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. אָמַר לוֹ וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מָרִים, חַלֵּה אוֹתָן. דָּבָר אַחֵר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת בָּנֶיךָ וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, אָמַר רַבִּי סִימוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ וּבְנוֹ שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בְּקִיטוֹן, וְהַפַּדְּגוֹג שֶׁל בְּנוֹ נָתוּן בִּטְרַקְלִין, הָיָה הַמֶּלֶךְ צוֹוֵחַ הַנִּיחוּ לִי שֶׁאֶהֱרֹג אֶת בְּנִי, אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עָלָיו סָנֵגוֹרְיָא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה שמות לב, י: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל, אָמַר משֶׁה וְכִי תוֹפֵס אֲנִי בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, מִיָּד וַיְחַל משֶׁה. דָּבָר אַחֵר, וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וּלְכַלּוֹתָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ, עֲקֹר הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְאַחַר כָּךְ עֲקֹר אוֹתָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נא, ו: שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת. תְּחִלָּה שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן וגו' וְאַחַר כָּךְ וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן, אָמַר לֵיהּ משֶׁה וַאֲפִלּוּ אַתָּה עוֹקֵר אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ לְיִשְׂרָאֵל אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲקֹר, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵיהֶם, וְלֹא נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ אֶלָּא בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לב, יג: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, שֶׁמָּא אַתָּה יָכוֹל לְבַטֵּל אֶת שְׁמֶךָ. אָמַר לְפָנָיו משֶׁה, חֲשֹׁב אוֹתָם כִּסְדוֹם, מָה אָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם בראשית יח, כו: וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם, וּוִתַּרְתָּ לוֹ עַד עֲשָׂרָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יח, לב: אַל נָא יִחַר לַאֲדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה, וַאֲנִי מַעֲמִיד לְךָ מֵאֵלּוּ שְׁמוֹנִים צַדִּיקִים. אָמַר לוֹ הַעֲמֵד, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי שִׁבְעִים הַזְּקֵנִים, דִּכְתִיב במדבר יא, טז יז: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָֹּׂא הָעָם וְלֹא תִשָֹּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר פִּינְחָס וְכָלֵב, הֲרֵי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא משֶׁה, הֵיכָן עוֹד שְׁלשָׁה צַדִּיקִים, וְלֹא הָיָה מוֹצֵא, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם הַלָּלוּ בַּחַיִּים וְאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לָהֶם בַּפִּרְצָה הַזּוֹ, יַעַמְדוּ הַמֵּתִים, אָמַר לְפָנָיו עֲשֵׂה בִּזְכוּת ג' אָבוֹת וַהֲרֵי שְׁמוֹנִים, שמות לב, יג: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה זְכוּת אָבוֹת, מִיָּד אָמַר לוֹ במדבר יד, כ: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. כֵּיוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה וְרָאָה שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה צַדִּיקִים חַיִּים וְלֹא הוֹעִיל כְּלוּם אִלּוּלֵי שֶׁהִזְכִּיר זְכוּת שְׁלשֶׁת הָאָבוֹת שֶׁהָיוּ מֵתִים, הִתְחִיל אוֹמֵר קהלת ד, ב ג: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, דָּבָר אַחֵר שמות לג, יג יד: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חַיִּין הֵן הַמֵּתִים, אָמַר לוֹ, משֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה, לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לְךָ דברים לב, לט: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה. אָמַר לוֹ משֶׁה, וְאִם חַיִּין הֵן הַמֵּתִים חֲשֹׁב כְּמוֹ שֶׁהָאָבוֹת עוֹמְדִין וּמְבַקְּשִׁין עַל בְּנֵיהֶן, מָה הָיִיתָ מְשִׁיבָן. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ משֶׁה הַדָּבָר הַזֶּה מִיָּד וַיִּנָחֶם ה' עַל הָרָעָה. דָּבָר אַחֵר, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת. לָמָּה שְׁנַיִם, רַבָּנִין אָמְרֵי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלּוּ מְעִידִין בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, כְּנֶגֶד שְׁנֵי עֵדִים, כְּנֶגֶד שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִין, כְּנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, פְּסָל לְךָ, שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִפְּנֵי מָה לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וְהַשְּׁנִיִּים מַעֲשֵׂה אָדָם. אָמַר לָהֶן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהֵבִיא הַנְּיָר וְהַלַּבְלָר מִשֶּׁלּוֹ, עִטְּרָהּ מִשֶּׁלּוֹ, וְהִכְנִיסָהּ לְבֵיתוֹ. רָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ שׂוֹחֶקֶת לְעֶבֶד אֶחָד מִשֶּׁלּוֹ, כָּעַס עָלֶיהָ וְהוֹצִיאָהּ. בָּא שׁוֹשְׁבִינָהּ אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ מָרִי אִי אַתְּ יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נָטַלְתָּ אוֹתָהּ, לֹא בֵּין הָעֲבָדִים גָּדְלָה, וְכֵיוָן שֶׁגָּדְלָה בֵּין הָעֲבָדִים לִבָּהּ גַּס בָּהֶן. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶתְרַצֶּה לָהּ, הָבֵא הַנְּיָר וְהַלַּבְלָר מִשֶּׁלְּךָ וַהֲרֵי כְּתַב יָדִי. כָּךְ אָמַר משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ לִידֵי אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אָמַר לוֹ אִי אַתָּה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוֹצֵאתָ אוֹתָם, מִמִּצְרַיִם, מִמְּקוֹם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶתְרַצֶּה לָהֶן, הָבֵא אֶת הַלּוּחוֹת מִשֶּׁלְּךָ, וַהֲרֵי כְּתַב יָדִי שמות לד, א: וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה חַיֶּיךָ כְּשֵׁם שֶׁנָתַתָּ אֶת נַפְשְׁךָ עֲלֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁאָבִיא לָהֶם אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שְׁנֵיכֶם בָּאִין כְּאֶחָת. מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב נחום א, ג ד: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו. גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֶרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפָרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל, בְּסוּפָה זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב שמות ב, ג: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וּבִשְׂעָרָה זֶה אֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב מלכים ב ב, יא יב: וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרְעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים. אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא בָּא וּמְנַחֵם אֶתְכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי ג, כג כד: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים.

8 זבחים פתח ↗

רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״ – עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזּוֹן וְלֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, תִּזְכֶּה וְתֹאכַל כִּמְלֹא עֵינֶיהָ.

9 ברכות פתח ↗

״מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה׳״: יָכוֹל ה׳ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

9 עקידת יצחק פתח ↗

יבאר ספור תולדות בני אדם ומלאכותיהם וכל הקורות אותם והתכת השמות המונחות לו ראשונה ודרך אבדון: והאדם ידע את חוה וכו' במדרש א"ר אלעזר ב"ע שלשה פלאים נעשו בו ביום, בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות א"ר יהושע בן קרחה עלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותאומתו והבל ושתי תאומותיו ב"ר פרש' כ"ב: *תוכן דבריו בקוצר הוא, כי בכל מלאכת מחשבת, אם תהיה נגמרת בשלימות צריכין הפעולות השייכין אליה, להיות בלי תוספת ובלי מגרעת, כי שניהם יחד אינם מביאים אל התכלית הנרצ'. וע"כ פוסל בקרבן מום יתרון אבר כחסרונו, וכן אחז"ל גם בטרפות "כל יתר כנטול דמי." וכן השתדלו החוקרים לתת לכל נמצא אשר ירצו לבאר, גדרו המייחד אשר עליו איך להוסיף וממנו אין לגרוע אם לא ישוב לעצם אחר, והמשל בזה לבאר גדר החי אמרו שהוא עצם נזון ומרגיש, ואם תחסר ממנו תאר ההרגש' לא יהי' עוד בגדר בע"ח, כי אם צומח שהוא עצם נזון לבד, ואם תוסיף עליו מהות הדבור, ישוב להיות אדם, שגדרו בשלימות עצם נזון חי מדבר, וכן בחכמת ההנדסה גדר הנקודה הוא להיות בלי אורך ורוחב מוגבל והשטח, בעל אורך ורוחב, והקו ממוצע בין שניהם, כי הוא אורך בלי רוחב ואם תשלול ממנו גם האורך ישוב להיות נקודה, ואם תוסיף עליו הרוחב ישוב להיות שטח, והגשם נוסף על שלשתם, כי הוא בעל ג' מרחקים ר"ל אורך ורוחב ועובה, וכן גדר האדם לפי דעת הרב בשעריו הקודמים הוא אדם, איש, אשה או נחש, ור"ל כי בעבור חלק הגשמיות שבו שהוא גופו וחמרו יכונה בשם אשה בכלל, או חוה בפרט בעבור הצטרכות ותשוקת החומר תמיד אל הצור' כתשוקת האשה לבעל' או בשם נחש בעבור דמיונו לנחש הקדמוני בבחינת הסתתו את האדם לרעה, כנודע שרק התשוק' החומרית והגופנית תסבב כל חטאת האדם, ובעבור חלקו השכלי אשר יעשהו מכשר לעשות כל פעולותיו בהשכל ובדעת ולהודיע מחשבותיו לזולתו בדבור פיו יקרא איש ביחוד להבדילו משאר בע"ח חסרי השכל המעשיי הזה אשר כל פעולותיהם רק על פי חוקי הטבע שהוטבעו בקרבם, ורק ע"צ העברה והשאלה יאמר עליהם בראשית ז׳:ב׳ איש ואשתו: ובעבור מעלתו הרוחנית ושכלו העיוני אשר לו הכשרון לעיין ולחשוב במושכלים אלהיים ורוחניים יקרא אדם בבחינה אמיתית, אפם מעלתו זאת נסתרת ובלתי מושגת מההמון, גם הרבה חכמים לא הזכירוה ושמו לגדר האדם רק המלות "חי מדבר" שתואר מדבר יאות לו גם לפי שכלו המעשיי לבד, ורק אריסטו העיד עליה, באמרו שנקש האדם מתחלקת לשני חלקים, הא' יודע, ר"ל משיג המושכלים הרוחניים האלהיים, והב' מדבר, ר"ל הוא רק בעל כשרון הדבור ושכל המעשיי, ועל היות רק חבור ג' אלה, ר"ל החומר, השכל המעשיי, והשכל העיוני ברוחניים יחד טוב ונעים תחת כי לא טוב היות השכל המעשיי, ואף כי הנפש הבהמית באדם לבד, רמז קהלת באמרו "יש אחד, ואין שני לו וכו', טובים השנים וכו', והחוט המשולש וכו'", כמו שהולך ומבאר הרב ז"ל. גם על כל זאת רומז לדעתו סיפור קורות קין והבל והנולדים מהם, כי מקורותם הפרטיות אשר קרו באמת, יודעו ג"כ קורות כל בני אדם בכלל בכל המקומות והזמנים, ויאומת הענין הנכבד הזה, כי מה טוב ומה נעים חבור ושבת הגוף השכל המעשיי והעיוני באדם כאחים גם יחד, והפרדס רק רע ומר כל היום. - אח"כ אמר כי השכל המעשיי המצטרך לאדם להנהגתו הגופנית, והביתית והמדינית, מתחלק גם כן לב' כוחות. כח המקבץ קניני העולם, ועליו רומז עד"מ שם קין, וכח השומר הקנינים האלה הנקבצים כבר, ועליו רומז בשם הבל, שהיה רועה ושומר הצאן, שהזכיר הכ' תחילה באמרו ויהי הבל רועה צאן וכו' בעבור מעלתו על המקבץ, אף שהוא הראשון וקודם אל השומר, כמו שהרועה נכבד מהצאן אף שלהם תיוחס פעולתו ומשמרת עבודת.- מצורך איזו מלאכה שתהיה ושלמותה שיהיו כל פעולותיה משוערות ומוגבנות בלתי מקבלות לא התוספות ולא החסרון. כי כמו שהחסרון מהצורך הוא מבואר הנזק כך התוספת עליו הוא מבואר המום. וסמני המומים הנזכרים בקרבנות ובמקריבים יוכיחו. וכמ"ש חז"ל כל יתר כנטול דמי חולין נ"ח:. והנה להיות הטבע הוא אבי אבות כל המלאכות אשר תעשנה השתדלו החוקרים להעמיק בעיונם ולעמוד על כל החלקים המקובצים בנמצא נמצא מהטבעיים להכניסם בעצמיותו ועקרי מהותו והוא ענין הסכמת הגדרים המורים על מהות הדברים ועצמיותיהן כי הנה הקו דרך משל שמוהו בעל ארך שאם לא כן יהי' נקודה וכן השטח בעל ארך ורוחב כי זולת זה יהי' קו והגשם בעל ג' הרחקים שזולתם יהי' שטח וכן גדרו הצומח בשהוא גשם נזון כי בזולת ההבדל יהי' אבן או מחצב וכן החי בניזון מרגיש להוציאו מכלל צומח לבד ועל זה האופן גדרו האדם בשהוא חי מדבר כי בזולת הדבור יהי' כאחד הב"ח. וכן על זה הדרך ראו כל הענינים המקובצים בנמצא נמצא מהם שהם עקר עצמיותו לשום אותם בגדרו לפי שאם יחסר אחד מהם או נוסף עליו כבר יצא מכללו ויכנס לכלל אחר זולתו והוא מבואר. ואחר שנתבאר בשערים שעברו שבעצמות האדם יחוברו ג' ענינים אשר במקום אחד נקראו בשם אדם. איש, אשה, ובמקום אחר אדם. אשה. נחש. כמו שנתבאר היה מהראוי שיודע איפה איך הוכרח מציאות שלשתן בחבורו בבחינת כל אחד מהם וענינו הראוי לו להשלמתו ושזולת כל אחד מהם אי אפשר להתקיים כי בזה יודע שלמות חכמת האומן ומעלת מלאכתו. גם יכיר וידע כל פעול מה השם נותן את לבו ובמה ימלא את ידו יהי' צורך ההודעה בזה לפי עוצם השבושים הנופלים בה וגודל הסכנ' הנמשכת מהעדרה. וזה כי החלק הנקרא אשה או חוה או נחש כמו שהקדמנו בשערי ח' ט' הוא מאד ידוע ונכר נכל כי הוא הגוף הניזון המרגיש אשר לא נכחד עצמו מעיניהם גם החלק הנקרא איש לא נעלם מציאותו כי הוא הבדלו וצורתו המיוחדת באשר הוא מדבר ותועלתו מבוארת מאד אשר בה נבדל מכל ב"ח בבקשת ודרישת הענינים האנושיים בדרך מעולה ורמה ממה שיבקשוה כולם מלבד בקשת הטובות האנושיות כעושר והגבורה והחכמה והכבוד וכיוצא אשר לא ישתתף בהם זולתם כלל. אמנם החלק המעול' באשר הוא הנקרא אדם שהוא השכלי בהחלט והוא ודאי למעלה ממדבר הלא הוא כמוס במציאותו ונסתרה תועלתו מהפרסום עד אשר יכחישוהו רבים מעמי הארץ ויאמרו לא הוא ולא עוד אלא שהחכמי' עצמם העלימוהו בתתם גדר האדם חי מדבר עם הודאתם יש חלק מעול' ממדבר במעלה כמ"ש החוקר פרק א' מאמר ו' מספר המדות ז"ל אמנם יאמר כי מחלקי הנפש האחד הוא יודע והאחד אמנם מדבר כי קחת עצה ודבר דבר אחד הוא, הנה ביאר בפירוש כי החלק המעולה מהנפש הוא אשר יעיין בענינים המושכלים ההכרחיים כי הוא הראוי להקרא יודע בהחלט אמנם יש חלק אחר נקרא מדבר והוא השכל המעשי המתעסק בדברים האפשריים בעצת זה השכל העליון כי לזה נקרא מדבר כי קחת עצה ודבר דבר א' הוא. וכן אמר שם ראשונ' ונניח שנים אשר להם השכל אחד אשר בו יעיין הדברים אשר לנמצאים אשר התחלתם מהם הם הכרחיים לא כפי ההזדמן והאחד אשר בו יעיין הדברים אשר להווים הם האפשריים כפי ההזדמן. גם פרק ה' מאמר ראשון אמר על שני אלו החלקים ואם פועל האדם הוא פועל בהשכל או אינו שלא בהשכל הנה כי הם מודים על מציאותו אשר א"א זולתו ולא הזכירוהו בגדרו מפני העלמו. והנה להיות עוצה התנועה אל בקשת הדברים כפי עוצם התשוק' אליהם ועוצם התשוקה כפי הכרת התועלת כאשר כתבנו בשער הששי היה מה שהי' מרפיון בני האדם מלכת אחריו כי לא ידעו מה הוא והאנשים רדפו מהר אחרי דרך השנים הראשונים כתות כתות כפי מה שהכירו בהם ואשר ישרו בעיניהם ודרך הג' שמוהו שומם. וראה כי על זה הענין עצמו הפליג שלמה התלונה והרב' בתוכחת מגולה במשל מבואר על ענין שלשתם כאלו הם ג' ילדים נפרדים במהותם וידבר מטבעם וסגולתם ואיך יתנהגו האנשים עם כל אחד מהם ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם וזה בספר קהלת ד' באומרו ושבתי אני וארא' הבל תחת השמש יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו גם עינו לא תשבע עושר וכו' טובים השנים מן האחד וכולי. כי אם יפלו. גם אם ישכבו שנים. ואם יתקפו האחד. טוב ילד מסכן וכו'. כי מבית האסורים. ראיתי את כל החיים. אין קץ לכל העם וכו'. להיות מציאות השני חלקים הראשונים וחברתם יחד גלוי' ומפורסמת ולהיות האחד נפרד מהם במהותו ונעלם מעיני רואים הפריד אותו בשכלו ואמר שהיה רוא' הבל תחת השמש והוא כי יש חלק אחד במהות האדם ואין שני שיצורף אליו בטבעו והכל נתנו לו לעבדים גם בן ואח אין לו שהקורבה מהאחים והבנים איננ' רק מצד השנים החלקים הראשונים והיה ענין ההבל בשל אשר יעמול זה האחד בתת כל עיוניו על קבוץ הממון ולבסוף שכר אין לו מכל עמלו כי הוא מצד עצמותו לא יהנ' ממנו גם יורש אין לו ולזה חוזר להוכיח לנפשו ואומר ולמי אני עמל בחלק העקרי שבו ומחסר את נפשי מטובת' המיוחדת גם זה הבל וענין רע היא בלי ספק. ואחר שזכר החטא העצים הנופל על זה החלק המיוחד התחיל להתאונן עליו ולהרבות אשמתו בהצדיקו השנים הראשונים הפחיתים ממנו הנמסרים אליו עבודת מתנה ואמר טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם מה שלא הגיע לו מעמלו כנזכר. והשכר היא בג' ענינים גלוים שיבארם בזה אחר זה, האחד כי אם יפולו מטוב מצבם ובריאותם הנה באמת כל אחד מהם יקים את חבירו כי הנפש הטבעית תסייע לחיונית והחיונית לטבעית בפעולותיהם המיוחדות כאשר יקר' שום פגע ומחלה בהן ויעזרו זה לזה עד שישובו לבורים. ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו כי אחר שהוא יחיד אין שני ממינו אם יפול לא יוטל כי אין עוזר וכמ"ש אם אין אני לי מי לי אבות פ"א. והשני כי יעזרו זה בזה בהוציא פעונותיהם כמו שיהי' בהשארת מינם ויתר דברי תשוקתם שהיא מבואר הענין בהם והוא אומרו קהלת שם גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם כי אין שני עומד לצדו ואיך יחם לבדו. ועל הג' אמר ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו, ירא' כי גם אם יקרה שזה האחד והמיוחד שבהם יכוף פעם אל השנים לנטות אליו בענין התבודדות העיון או אל פרישות עניני העולם וכדומ' השנים יעמדו כנגדו כל אחד בטענותיו המיוחדות לו מצד טבעו וינצחוהו בלי ספק. והחוט המשולש במה שיעזרו זה מזה בשלשה פנים אלו לא במהרה ינתק להפר האחוה מביניהם ולשום אותה עם זה האחד. או ירצ' כי מה שיקר' מהחולשה והרפיון בשלמות האדם הוא לסבת זה החלוק וההפרדה אשר ביניהם. אמנם אם יתחברו יחד להעזר שלשתם זה מזה כאשר הית' כוונת מחברם באמת לא במהרה ינתק. ואם תאמר ואיך יוכל האחד לעמוד נגד שניהם ואם הוא רך ויחיד ביניהם לזה אמר טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. אמר שאם הוא ילד מצד איחורו להתעורר בזמן ומסכן כי הוא כעני זה היושב לבדו הנה הוא טוב מהם כי חכמתו עמדה לו לנצח חבור השנים אשר יתקבצו בו הזקנה והסכלות הזקנ' מצד הכח הבשרי הנולד תחלה והכסיל הוא הכח המתעורר אשר יבא אחרי כן אשר לא ידע להזהר ופי' טעם פחיתותו ואמר כי מבית האסורים יצא למלוך כי גם במלכותו נולד רש שם. וזה כי ענין הטבע החמרי הזה בשני חלקיו לא היה ולא נברא כי אם להיותו עבד בעבודת אדוניו שהוא הראשון הנזכר אלא שהוא ברשעו מרד במלכו ויצא למלוך תחתיו ולזה לא נמצא אתו דעת מלך כי אם הרגש העבד ולא עוד אלא שגם במלכותו הם הדברים הפחותים אשר בטבעו למלוך עליהם ממלכה שפלה נולד רש מהדעת בהם אלא אם ישכילהו האחד כי על זה אמר החכם שנקרא מדבר על לקיחת העצה כמו שאמרנו. ואחר שזכר טבע ג' בנים אלו ומעלת האחד על השנים על זה האופן אמר כי היה רואה כלל האנשים שבעולם נחלקים למחלקות. החיים שבהם כלומר הפקחים מצד מה שמכירים פחיתות הכח הבשרי ובהמיותו הנה הם אינם רודפים אחריו כמו שגם כן הם נעזבים מהילד הג' המיוחד למה שאין מכירין אותו אבל הם נמצאים אצל הילד השני אשר יעמוד תחתיו והוא החלק המעשי המסדר עניניהם האנושיות בהשמעות השכל ועמוד תחתיו בהנהגתם כי זה אשר חשבום לתכלית להם ולא זולת והוא אומרו ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו. אמנם שראה שאין קץ למספר שאר העם אשר בחייהם קרואים מתים הנמשכים אחר הכח הראשון הבהמי הפחות ממנו אשר היו לפני שתי הכחות וקודם להם בזמן כי על כן קראו זקן כמו שקדם. והוא אומרו אין קץ לכל העם אשר היה לפניהם וסוף אלו הוא ידוע כי הוא לבלע ולהשחית. אמנם על ההולכים אחר השני שזכר אמר גם האחרונים לא ישמחו בו כי גם זה הבל ורעיון רוח. כי עם שהראשונים רדפו אחרי ההבל. בענין האחרונים גם כן יש הבל ולא נתוסף להם עליהם רק במה שיש בהשתדלותם רעיון רוח שיש בו ממש. מה שאינו כן אחר שחשבו העסק ההוא לתכלית ראשיי ועד השלישי לא באו. ועתה אחי. שנתישב כל זה נשכיל ונדע ממוצא דבר צורך פרשה זו ושיעור תועלת' המשלחת אמרי' ומארכת ספורי' בהגדת לידת קין והבל ומלאכתם ומנחתם וששעה ה' אל הבל לא אל קין וחרונו ופיוסו והריגת איש אחיו ותוכחתו ותשובתו ופחדתו והבטחתו והאות אשר נעשה לו ותולדותם בשמותם וענין למך ונשיו ובני עדה יבל יובל ובני צלה תובל קין ואחותו נעמה וזכרון אבות המלאכות ותוכחת למך לנשיו וכל דבריו כי ספורים כאלו לא תספיק אמתת מציאותם בהוייתם להיות נזכרים ונשמעים מפי התורה האלהית, אשר כל דבריה ואותיותי' שמות הקדש וקדש הקדשים, כ"ש שיושמו עטרה לראשה, אם לא שיהיו כהקדמות והצעות הכרחיות לקבלת שרשיה ולהמשך כוונותי' ותועלותי'. וכ"ש למה שהיו כל הדורות ההמה בטלים מן העולם אשר לא נשאר להם שרש וענף. כי כל מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל נדף. ואם להודיע תארי העולם וימי חדלו לאמות חדושו די במה שתספר מהעשר' דורות מאדם ועד נח בשלשלת האנשים המיוחדים ההם ומספר ימי חייהם. אמנם ממה שנתבאר מצורך הודעת ענין עצמות המלאכ' האלהית בכל חלקיה אשר חוברו בה, מצורף למה שחוייב להאמין מהיות ספורי התור' האלהית כענין הלבוש והגוף והנשמ'. כאשר השרישו בידנו האלהי רשב"י, והוא שתספר בענינים אמתיים מפורסמים ותכוין אל ענינים רוחניים מושכלים. ואלו ואלו דברי אלהים חיים מדרש הנעלם כמו שנתבאר בתחלת השער הז'. ולזה הוא מבואר כי כמו שעם חוזק התאמתות מציאות האדם ואשתו וגן עדן וארבע נהרות וכל המוצאות אותם בפרטיותן. הנה לא סופק מכל בעל דת שירמזו אל דברים נכבדים כוללים אל המין בכלל. שכן הדין עצמו בזה, שלא מפני היות כל מה שסופר מקין והבל ותולדותיו עד הילד הג' הנברא בצלם. הכל על הויתו בצביונו ובקומתו ישאר רק ממה שבעצם ויחדל לרמוז אל ענינים נכבדים מועילים מאד להמשיך המתבונן בהם אל התכלית העליון המכוון ממנה. והמשכילים יזהירו לזולתם אשר לא ישימו לב אליהם, עד שיתפשט התועלת אל הכלל כמו שאמרנו שהיה הענין בהרבה מספורי האבות. שעליהם אחז"ל שהיו סימן לבנים ב"ר פ' מ"א. וכמו שנראה מכל דבריהם דברי האמת והצדק. וזה עצמו מה שתראה כוונת האלהי ר' אלעזר ב"ע במאמרו אשר כתבנו ראשונה שאמר ג' פלאים נעשו בו ביום כו', כי יש לדקדק עליו מה צורך שיעשו פלאים אלו והלא כבר שלמו מעשה בראשית דכתיב ויכלו השמים והארץ כו'. ומכאן ואילך לכל זמן ועת דכתיב אשר ברא אלהים לעשות כאשר נתבאר שם. ועוד שפשט הכתוב לא יורה על זה כלל. כי אמר ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי כו' ותוסף ללדת כו'. שנראה כל אחד בזמנו ובימי עבורו ומה ראו על ככה. אמנם הכוונה לו ע"ה לומר שהספור הזה הוא מטבע הספור שקדם והכל הוא בכללו. והוא כי כמו שכל הענינים ההם המסופרים בו כלן נבראו בצביונן ובקומתן וככחן אז בעת הבריאה כחן עתה אחרי כן בכל מה שנרמז בהם להמשך הימים ואחריתם. כמו שנתבאר מבריאת אדם וחוה והנחש וכל הדברים הנלוים עמם, כן הוא הענין בהויית הבנים האלו. אם בענין עבורם ואם בהוצאת תולדותיהם כי הכל היה לבו ביום כענין בריאתם, כלומר שתולדותיהם כיוצא בהם מכלל פלאי מעשה בראשית המה ופירושו של ויברא אלהים את האדם כו' כמו שביאר באומרו זה ספר תולדות אדם כמו שיבא. כי כלם הם ענינים מעולים שמגידים על מציאות הבנים ומכוונים להשיב לב על האבות. והוא עצמו נראה שכוונו גם רבי יהושע בן קרחה באומרו שנים עלו למטה וירדו שבעה כי האמת דכלהו איתנהו בהו כי הם השרש לכל אשר נמשך מהם לתולדותם למשפתותם, ומה שהחלו לעשות הוא המוטבע חקת עולם לדורותם. ומעתה נבא אל הביאור בהראות הצורך הנפלא בכל הדברים אשר זכרנו. ועוד יודע טעם הזכיר בלדת קין והבל שם אשתו חוה ובילד הג' הס כי לא להזכיר. גם טעם מה שחזר בסוף לימר זה ספר תולדות אדם זכר ונקבה בראם כו' וטעם הזכיר מיתה בכל האנשים הרשומים ההם ושאר ענינים אשר יבאו לפי דרכנו. ובכל זה יהיה מה שיאמר מדבר בספור הנגלה אשר הוא הלבוש לפי המשל המונח. ורומז אל מה שתחתיו מגופו של ענין. כי מה שיאמר באחד הוא נאות לחברו וקרוב לענינו אין הפרש ביניהם, רק במה שזה יצדק לפי חבור החלקים המחוברים בקבון האישיי הנקרא בפי החכם עיר קטנה קהלת ט׳:י״ד וזה יצדק לפי אנשים נפרדים הנמצאים בקבוץ הכולל המפורסם היא העיר הגדולה ויהיה ההבדל לבד כפי המחשבה. ויוכלל בזה החלק מה שנזכר בסוף הפרשה מענין הנפילים אשר היו בארץ וחטאם וגזר דינם לק"כ שנה. וטוב טעם מאמר וינחם ה' כי עשה את האדם גם ענין ויתעצב אל לבו. הכל עד ונח מצא חן בעיני ה' בראשית ו׳:ח׳. כי כל זה הוא דבר אחד בעצמו מגופו של ספור ראשון וחתומו: והאדם ידע את חוה כו' אמר כי כשידע את חוה כי הוא השם המונח לה אחרי אכלם מעטיו של נחש ילדה שני בנים הבכור מהם פנה אל עבודת האדמה והוצאת פירותיה. והיא גם היא קראה את שמו קין לאמר קניתי איש את ה'. כי גזרה בדעתה כי זה כחו לאלוהו אליו יותר מכל הב"ח כדי שיפקח לקבוץ על יד מאלו הקנינים החמריים שבהם יוכל למלא נפשו מאלו התענוגים המכונים לכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל מעצי העדן להמצא להם פני הראות בהם. זכרום החוקרים כמו שיבא בשער הבא אחר זה ב"ה. ואחריו ילדה בן שני אשר היה רועה צאן והיא מלאכה מעולה מהראשונה אם מצד בחינת הנושא וגם במה שהיא תחלה וראש. גם משל ודמיון לרעותה הטובה ממנה אשר היא ההנהגה והסדר אל החיים האנושיים כמ"ש מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו תהלים ע"ח ורבו כמו רבו הכתובים הממשילים העם לצאן והמנהיג לרועה עד שלא סר להכתיב לעצמו ית' כרועה עדרו ירעה בזרועו כו' ישעיהו מ׳:י״א. וזהו החלק המעשי מהשכל הנרמז בעץ הדעת טוב ורע. ונאמר בו ותוסף ללדת את אחיו את הבל. כי הוא דבר נודע וניכר שהוצרך תוספת האח הזה להשלים חסרון הראשון בסדרו והנהגתו ע"פ עצתו. וראה נפלאות בענין השם הזה כי כוונה בו כוונה אמתית שלא לשמה. וזה כי אחר שענינו של קין הוא העקר בעיוניה והשני אינו אלא לשירותו לסדר עניניו ולהתמידם הנה הוא להבל דמה בעיניהם. והוא השם שהסכימה עליו הכוונה האלדית. אך במה שהוא אינו נראה לעצמו כ"א להיותו דרך ומבוא לאותה ההנהגה העליונה שזכרנו. והנה הוסכם השם הזה ולוקח בשתי בחינות לסבה אחת בעצמה, אלא שהאשה חשבתו טפלה לפחות ממנו עד"ה. והתורה לאשר הוא מעולה עליו. והנה עם שני בנים אלו יושלם לפי דעתם תכלית האדם שהוא קבוץ הקנינים והנהגת בעליהם בסדר מדיני. זה הקונה אותו ומקבצו וזה השומר אותו ומקיימו. והוא טעם ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה. והקדים הבן השני לראשון למעלתו בעצמו. כמו שהרועה הוא נכבד מהצאן עם שהצאן סבת הרועה ותכליתו מצד מה שהוא רועה: ויהי מקץ הימים ויבא קין כו'. זה מה שיורה כי כשהסתכל בעסק ההוא וראה מה שיהיה בו מעומק המלאכות וסודות העבודות גם רוב ההצלחות שראה אותו כדאי לתכלית מציאותו עד שכבר ראה לגמור ההלל לה' כי זאת תכלית חסדו אליו. ובהגדה שזרע פשתן הקריב תנחומא פ' בראשית. אולי כוונו לזה לפי שמלאכתו קשה ועבודה רבה עד גמר שלמותו. עוד אמר שם האחד פישון שהוא מגדל פשתן ב"ר פט"ז וכבר אמרנו שהוא הנהר המכונה אל עץ נחמד למראה אשר ייחדנוהו למלאכת קין: והבל הביא גם הוא מבכורות כו'. ירצה שגם זה חשב מלאכתו זאת תכליתית למציאותו שכבר היה בה מקום הערה מצד מה שהיא שכלית בצד מה. וראה שמלאכתו זאת מגדלת אנשים מעולים בחכמה ושררה. ומזה הטעם אם ששתי המלאכות לא ישרו בעיניו להיותם לא אחת מהם תכלית לאדם כמו שזכרנו מפי החכם באומרו ראיתי את כל החיים כו' עד אומרו גם האחרונים לא ישמחו בו קהלת ד׳:ט״ז עם כל זה כבר שעה אל הבל קצת פנייה מה שלא שעה כלל אל קין ואל מנחתו: ובמדרש וישע ה' אל הבל. נתפייס ממנו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לא נתפייס ממנו שם כ"ב. וענין השעיה הוא מה שיגיע לרועה מחיי המנוחה וההדור במלאכתו יותר ממה שיגיע לעובד האדמה. וכ"ש כי בהתעסקו בתת יותר הסדר בעבודה ההיא מסודר בהשכל או אינו שלא בהשכל כמו שאמרנו. יגיעהו מהשררה והממשלה עליו מה שלא יעלם. ועל זה ויחר לקין מאד מפני הקנאה שיהא זולתו מנהיגו ומונעו מבולמוס תשוקותיו המיוחדות אליו. גם נפלו פניו מפני הבושה שיהא אחיו הקטן ממנו בעיניו הולך קוממיות והוא קודר שחות בפניו: ובמדרש שם *שלשה הם וכו', כוונתו, כי רק האדם הנמשך אחר חמרו שהוא עפר מן האדמה נקרא עד"מ עובד אדמה, ר"ל עבד נמכר לה, או איש אדמה ואוהב אדמה, ורק בו תצמחנה שלש אלה מדות הרעות, הקנאה, והתאוה והכבוד, או לפחות אחת משלשתן, המוציאות בעליהן מן העולם, כמו שנראה בקין שהוציאתו הקנאה באחיו, ותאות היין את נח, ואהבת כבוד הכהונה את עזיהו משלימותם ומעלתם המוסרית הקדומה. שלשה הם שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא להם תועלת קין נח עוזיהו. קין דכתיב וקין היה עובד אדמה. נח דכתיב ויחל נח איש האדמה עוזיהו דכתיב כי אוהב אדמה היה ד"ה ב' כ"ו: יראה שהמאמר הזה הוא מיוחד על מה שאמר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם אבות פ"ד כי אלו השלש תכונות רעות נתיחדו לאלו השלשה אנשים. לקין הקנאה כמו שאמרנו. לנח התאוה הגשמית כמו שנאמר וישת מן היין וישכר ויתגל כו' בראשית ט׳:כ״א. לעוזיהו הכבוד הבלתי נאות במה שבקש לכהן בבית ה' ונאמר לו ולא לך לכבוד מה' האלהים ד"ה ב' כ"ו. ובהיות הצד השוה שבהם היותם עובדי אדמה יראה דבכל אחד מהם איתנהו לכלהו: ויאמר ה' לקין למה חרה לך על הענין הראשון. ולמה נפלו פניך על השני. הלא אם תיטיב לעיין בעצמך ותכיר מדרגתך לא יפלו פניך מפני הבושה אבל תוכל שאתם אשר תתחבר עמו לאכול לחם בכבוד על שולחן אחד וחברת שניכם תהיה נאה ומוצלחת. ואם לא תיטיב עיוניך על זה לא די שיפלו פניך אבל תהיה אתה חטאת רובץ אל פתח ההכרה וההתבוננות בחיי האדם. באשר אתה ראשית דרכו ותחלת עסקיו. מצורף אל מה שתהיה תשוקתו מצד צרכו ההכרחי אל מלאכתך ותמשול עליו מזה הצד ויהפך לבו אליך להקל עול הנהגתו וסדרו מעליך ותאבדו שניכם מהר ודם שניכם על ראשך: ויאמר קין אל הבל אחיו. נראה דמעיקרא סבר וקביל ויאמר להבל אחיו שהדברים מתישבים בלבו והצהיב לו פני האהב' והכבוד. אמנם אח"כ בהיותם על עסקי שדה וכרם חזרה הרעה לאיתנה וימאן לקבל על הסדר וההנהגה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו וישאר הוא לבדו עושה עושר ולא במשפט: ובמדרש על מה היו מדיינין אמר נבא ונחלוק את העולם אחד נטל את הקרקעות וא' נטל את המטלטלין דין אמר ארעא דאת קאים עלה דידי הוא ודין אמר לבושא דאת לביש דידי הוא דין אמר חלוץ ודין אמר פרח מתיך כך ויקם קין וכו' שם הפליגי להראות כי הצדק והיושר המעמידים החברה והשתוף הוא מה שחסר מביניהם וזה דבר הרוצח והנרצח: ויאמר ה' לקין אי הבל אחיך. המסדר אותך והמדריכך בדרך תלך כי מעתה תהיה כצאן אשר אין להם רועה. ויאמר השומר אחי אנכי. כאלו הוא העקר ואני השומר לבד והלא אני הוא העקר והוא אינו אלא כשומר לפרי. הכי קרא שמו הבל שאין להקפיד על אבידתו כשישמר העקר כי עדין לא ידע שמציאותו תלוי בו. ואפשר שירצה וכי חייב אני לשמוע בקולו ולשמור משמרתו על דרך ושמרתם את המצות: ויאמר קול דמי אחיך צועקים כי'. כלומר קול מיתת אחיך וחסרונו צועקים אני מפאת בני האדמ' הנואקים כי אין משפט: ועתה ארור אתה מן האדמ' כו'. כי תעביד את האדמ' כו'. ירצה עתה תראה ברע אשר ימצא אותך מהפסדו כי תקולל חלקך באדמ' אשר יחדת לעצמך אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך ולא שמרה את משמרתו כי זה וזה לא תתקיים בידיך כי תעבוד את האדמ' לא תוסף תת כחה לך כי כשלא ישמר הצדק והיושר יגיעם הרע וההפסד הכולל כמו שאמר הנביא עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו כו' ירמיהו י״ז:י״א. כי הוא עוזב תורה כמי שכתב החוקר פרק ג' מאמר ה' מהמדות והנה עם זה נשאר קרח משני צדדיו והוא אומרי נע ונד תהיה בארץ שתתבטל ממנו מלאכתו והבטל' תביאהו לידי שעמום כתובות נ"ט:. וסוף דבר אמר לו כי הריגת אחיו היתה לו שוה כהריגת עצמו: ובמדרש מחטא של הבל נהרג קין. משל לשני אילנות שהיו סמוכים זה לזה פכרה הרוח את אחד מהם ונפל על השני ועקרו שם פכ"ג. והרי בכלל דבריהם כל מה שדברנו בזה: ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי כו'. יראה מפשוטו של מקרא כי באומרו נע ונד תהיה בארץ דנו דין הורג שלא בצדיה שחייב גלות ואיני שמתוך קטטה הרגו והיה הבל ראשית מדון: ובמדרש ב"ר פ' כ"ב אמר רבי יוחנן הבל גבור היה מקין שאין ת"ל ויקם אלא מלמד שהיה נתון תחתיו אמר לו שנינו בעולם מה אתה הולך ואומר לאבא נתמלא עליו רחמים מיד עמד עליו והרגו: וא"כ ירצה באלו המאמרים רבון העולמים יודע אני שגדול עוני מנשוא אותו לגמרי כי ההורג נפש לא ינקה. אבל אחר שחייבתני גלות הייתי בטוח שפטרתני מן המיתה כדין הכתוב בתורה. והנה עכשיו כשאסתר מפניך והייתי נע ונד בארץ הנה כל מוצאי יהרגני והריני סובל גלות ומות ותרתי לא יכילנא וחלילה לאל. ואולם לפי דרכנו המאמר הזה ג"כ מאמץ בידינו שיורה שלא יפסד סדר ההנהגה ויושר הצדק כ"א מחמת רפיון המנהיגים וחולשתם הנותנין יד לפושעים ואחר ישוב עמלם בראשם וכן אמרו רבותינו ז"ל כל המחניף את הרשע לסוף נופל בידו סוטה מ"א: ויהיו נא דבריו אלה תכלית העמידה על אשר חטא ועוצם ההשקפ' על אשר דקר בהרגישו הרעה אשר ימצא אותו כי מעתה נלכד ברשתו והנה הוא מת ברעתו והוא אומרו ידעתי ה' כי גדול עוני מנשוא כי בזה גרשתני מעסקי האדמה אשר בחרתי לי וגם מפני הנהגתך אסתר והייתי נע ונד ומשובש במעשי וישיגני רוע ההנהנה והפסד סדרה עד שיתפשט השלוח בינינו להרוג איש את אחיו ואיש את קרובו. וזה הכתוב יעיד עדות ברורה שקין לעתיד ידבר שעכשיו אין איש בארץ זולתו וגם הוא לא היה ירא מאביו ואמו. ויורה בזה שכבר נברא האדם על תכונה שאע"פ שיחטא ואשם מדרכו הוא להכיר חטאו ולשוב מאליו על כנו. ולזה ויאמר ה' לכן כל הורג קין שבעתים יוקם. כי קרא ה' להורגים ואמר כמדבר אתם לכן כל הורג קין תדעו כי שבעתים יוקם. וענין ההבטחה הזאת מהפלגת הנקמה הוא עצמו מה שהגיע לו מההכרה בחטאו ושאי אפשר למדיניות בלי סדר והנהגה עליהם יחיו. לסלק הפסד השלוח מביניהם. ושחוייב שהטבע הכולל ישמר בהם שיסודרו להם ממנו פעולות המעמידות אותו. ואין הבטחה למעלה מהטבעית. והוא טעם וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. כי נקל הוא לשכל האנושי לגזור על זה אות ומופת חותך. רצוני שלא יאותו האנשים לחיות על זה השיעור מהשילוח כי על כן אמר לבלתי הכות אותו כל מוצאו ולא אמר לבלתי הכות אותו סתם. כי השלוח על המעט לא הובטח וכמה הוא דומה האות הזה לאות הברית אשר נתן לנח כמו שנבאר שם שער י"ד ב"ה. וזהו הלמוד אשר הוא הישרה ראשונ' לאדם להטותו מהדרך העקומ' לדרך הישרה ונכונה: ובמדרש *וישם ה' לקין אות וכו', כוונתו כי אות זה רומז למוסת החותך המוטבע בשכל כל אדם, כי אין שום אפשרות לבני אדם לחיות יחד אם לא ישימו רסן ומתג לזדון לבם ומחשבות אונס לבלתי הכות כל גבור ואיש זרוע מהם את החלש ממנו, וכן ינהגו באמת רוב בני אדם בכל המקומות והזמנים ע"פ חוק טבעי זה אשר יסד ה' בקרבם, ורק לפעמים מעטים ימצאו איזה בני אדם היוצאים מגדר וחוק טבעי וזה להכות באגרוף רשע, ולשפוך דם נקי, כי הבטחת הי"ת בענין שמירת החוק הטבעי הזה היתה רק על הרוב ועל הכלל לא על הפרט והמיעוט, כאות ברית של נח היתה ההבטחה בו רק דרך כלל שלא תשחת עוד כל הארץ מפני מי המבול, אף כי לפעמים ישטפו עוד המים עיר ויושביה, ואות קין זה הנטוע בשכל כל אדם ע"פ יוצרו סבותיו שונות, כי יש מבני אדם יחדול מעשות עולתה להרוג נפש בעבור אור חכמתו שתעירהו על רוע מעשה כזה, ויש אשר יחדול מעשותו בעבור יראת העונש והיסורים או בעבור הרגש המוסר והצדק, וע"כ כנו החכמים אות זה דרך משל בשמות שונים כמו שמבאר והולך.- וישם ה' לקין אות. רבי יהודה אומר הזריח לו גלגל חמה. א"ל ר' נחמיה וכי לאותו רשע הזריח גלגל חמה אלא הזריח עליו את הצרעת שנאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון שמות ד׳:ח׳. רבי אבא אמר כלב מסר לו. אבא יוסי אמר קרן הצמיח לו. רב אמר אות לרצחנים. רב חנן אמר אות לבעלי התשובה. רבי לוי בשם רבי שמעון בן לוי אומר תלאו ברפיון ובא המבול ושיטפו שם פ' כ"ג ועתה ראה את שבע הסברות האלו הבאות בענין האות הזה כי הנה לפי שההערה הזאת היא התחלת אורו להגיע לסוף ההכרה והידיע' כי יש למעל' ממנו גדולות ובצורות אשר לא ידעם. המשילו רבי יהודה לזריחת אור גלגל חמה שהולך ואור עד נכון היום. ועל דרך שאמר הכתוב ונתן אליך אות או מופת דברים י״ג:ב׳. אמנם למה שעדיין לא הגיעה השקפתו אלא למלאכת הרעייה וההנהגה המדינית אמר רב נחמיה כי אינו נכון בעודו בעוורונו יאמר עליו שזרח' לו חמה אלא שהאות הראוי לו הוא הייסורין על דרך ושבט לגו חסר לב משלי י׳:י״ג. כי הייסורין מביאין לידי תשובה. ורבי אבא אמר שמסר לו כלב כסומא זה שממשמש ובא אחר הכלב שבידו והוא משל נמרץ מאד כי כמו שהכלב הזה עם שהוא אחוז ונקשר ביד הסומא ואינו יכול להפטר ממנו עם כל זה הוא מנהיג אותו ומוליכו הנה והנה ומזה הצד היא הנהגה פחותה וחסרה כן היתה הישרתו זאת שע"פ השכל היולאני הנקשר ונאחז בטבע חמרו ובלתי זז ממנו כלומר שהיתה בלתי נשלמת כיון שעדין לא הושפע' מהשכל העליון. ואבא יוסי אמר שהצמיח לו קרן ישועה בו יתחיל לנגח הסברות הנפסדות ולחתור מחתרת בה יוכל לראות אור. ורב ורב חנן חולקים בענין הקרן הזה ומהותו הא' אומר שהוא אות לרצחנים הנמנעים והנרתעים מפני העונש והשני אומר אות לבעלי תשובה החוזרים מפאת התשובה עצמה ויהיה לפי כוונת שניהם וישם ה' לקין אות כאומרו וישם ה' קין לאות והוא דבר נכון מאד כי באמת הוא האות והמופת לעתיד. ולפי שהשיעור הזה מההערה וההכר' היה חסר למה שלא הגיע אלא להבחין בצורך הסדר המדיני להעמיד הענינים האנושיים לא זולת כמו שאמרנו לזה א"ר לוי שתלאו ברפיון כאות הזה המונח באופן שהוא קל הנפילה והיא היתה הסבה שבא המבול ושטפו כמו שיבא בדברי למך וכל אלו הם סברות נכונות מאד: ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד כו' אמר שכבר יצא מלפני ה' בדעת אחרת ממה שהיה ראשונ' אמנם עדין הוא טועה וסר מדרך קדמת עדן במה שהוא חושב שהמדיניות הוא עקר: ובמדרש ויצא קין מלפני ה'. רבי הונא בשם רבי חנינא בר יצחק אמר יצא שמח כדכתיב הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו שמות ד׳:י״ד פגע בו אדם הראשון אמר ליה מה נעשה בדינך אמר ליה עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל מטפח על פניו כו' שם. והנה ענין הפשרה הוא מה שהודה במקצת. ומעתה וידע קין את אשתו אשר נולדה עמו ותהר ותלד בן כיוצא בו. ויהי בונה עיר. והוא באמת חזרת מלאכתו של הבל למקומה וקרא שמו חנוך כי חנך בו בנין הערים וישיבת המדינות בסדר ויושר אשר א"א זולתו. ויולד לחנוך את עירד ועירד את מחוייאל והוא את מתושאל והוא את למך: ובמדרש ב"ר פכ"ג אמר ר' יהושע בן לוי כל השמות הללו לשון מרדות הן עירד עורדן אני מן העולם. מחוייאל מוחן אני מן העולם. מתושאל מתישן אני מן העולם. ועל הדרך הזה אני אומר שהשמות האלו יורו על אופן בוא המלאכות בידם בתחלה בטורח ויגיעה עד שהזמן הספיק לגמור אותם ויאמר כי לחסרון התחבולות היה להם השמוש בתחלת ענינם בטורח גדול עד שהיו יגעים בהם ותשלם המלאכה בידם ולזה ויקח לו למך שתי נשים שם האחת כו'. ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה. ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב וצלה גם היא ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחשת כו'. הנה היה למך נכבד וחכם מכל אשר לפניו ועל ידו נשלמו אלו המלאכות הנכבדות ואמר שלקח לו שתי נשים כדרך זקנו שהניח לאשתו שני שמות. אשה. חוה. כאשר פירשנו: ובמדרש שם ר' עזריה בשם ר' יהודה בר סימון אמר כך היו אנשי דור המבול עושין. אחד מהם לוקח שתי נשים אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש זו שהיא לפריה ורביה היא יושבת כאלמנה בזויה וזו שהיא לתשמיש הוא משקה אותה כוס של עקרין שלא תלד והיתה יושבת ומתקשטת כזונה הדא הוא דכתיב רועה עקרה לא תלד ואלמנ' לא ייטיב איוב כ״ד:כ״א-כ״ב. תדע שכן דכתיב ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה. עדה נטולה מעליו. צלה שהיתה יושבת בצלו: ומהתימ' שהרי כתיב וצלה גם היא ילדה וכו'. וצריך שיאמרו ששתתה ולא הועיל. אמנם יורו שדרך האנשים ההם לקחת שתי נשים האחת מצד השארת המין כי על זה נתיחד שמה של חוה והיא עדה וסורה במדרגת'. והשנית נתייחד' לו שיהיה בצלה לכל הדברים. המיוחדים אליו מצד שהוא איש ולזאת יקרא אשה. וכבר שתתה כוס של עקרין שלא תתעסק בזולת זה. ואמר כי אותה עדה ילדה את יבל אשר היה אבי יושב אהל ומקנה ואחיו יובל היה אבי כל תופש כנור ועוגב. אשר שני העסקים האלו יתוארו בעצי העדן כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. אמנם צלה גם היא ילדה את תובל קין לוטש כל חורש וכו'. והיא מלאכה מעולה מהראשונות הפלא ופלא כי היא מלאכת הפרשות והנהגת צבא המלחמ' אשר היא ראשיית על המלאכות האינושיות כמו שנתבאר בפילוסופיא המדינית. עד ששמו כולן תחתיה ולצרכ'. ושם האומן מסכים עמהם שכל הקנינים מובאים אליו ונמשכים אחריו. וזהו החלק המעשי מהשכל אשר ייוחד לעץ הדעת טוב ורע. ומזה הפליג להורות באומרו ואחות תובל קין נעמה. כי אחותו הקרובה ומצרנית אל זה הכח הוא מה שנאמר עליו ועץ החיים בתוך הגן שהוא תכלית הנעימות וההצלחה. וכמו שאמר תודיענו אורח חיים. וסוף נעימות בימינך נצח תהילים ט״ז:י״א. ואין ספק שהנפש המוצלחת המתעצמת בשלימות המושפע עליה כמו שאמרנו ראוי שתקרא בשם נעמה: ובמדרש שם א"ר חייא בר אבא נעמה אשתו של נח היתה. ובאמת היא האשה אשר הוכיח ה' לצדיק תמים כמוהו: ומה שיהיה בזה הערה גדולה הוא אומרו ושם אחיו יובל ואחות תובל קין נעמה. מבלי תלות אותם באבותם רק באחיהם כמו שעשה ביבל ותובל קין שהזכיר לידתן וזה יורה על היות כל אחד מהענינים ההם נמשך מהראשון הקודם אליו. כי עם זה יתכן להיות אחיו של יבל יובל מבלי שילדתו אמו ואחות תובל קין נעמה ושלא ילדה אותה מימיה. ומהראוי שיושם אליו לב שכל אלו הבנים נקראים בשם א' יבל ויובל ותובל שענינם ההבא' וההמשכ' מזה לזה. שבנה של עדה יבל שמוביל את השני והשני יובל אליו. ובנה של צלה תובל שתובל נעמה אחותו אצלו. ומה נכבד טעם יובל לזכר ותובל לנקבה וכל זה עולה כהוגן: ויאמר למך לנשיו עדה וצלה כו'. הנה בעת זקנתו של למך אחרי אשר כלה שנותיו באלו העסקים האנושיים התחיל לספק בעצמו אם שמא קצרה ידו בהשתדלותו על מה שראוי לך לשלמותו ושמא ישיגוהו לו ולזרעו הקללות הכתובות בקין אביו ובאדם זקנו ואחר עיונו עלה חרש בידו וראה להבטיח את עצמו ולהשען במשענת קנה רצוץ וקרא לשתי נשיו ואמר אליהן עדה וצלה וכו' כי איש הרגתי כו'. ירצה אם איש הרגתי לפצעי והוא בנה של צלה המיוחדת לו מצד שהוא איש. וילד לחבורתי והוא הילד הראשון בנה של עדה כי יחשב להם שהרגם. אם אולי יולדו להם לריק ולבהלה מצד שלא תובל להם האחות הנעימ' אשר עדין לא נולדה. הנה על זה לא יחרד לבבי ויתר ממקומו. כיון שכבר נתן אות לקין כי שבעתים יוקם והוא ההבטח' הטבעית שכתבנו. וכל שכן שיובטח למך המצרף גם כן מעשה הבל ומחזירו ליושנו כפלי כפלים מהבטחתו. והנה הוא ק"ו שאין עליו תשובה בהשקפה אל העיון הטבעי. אבל בבחינת ההשקפה האלהית אשר עליה נברא העולם הנה לא בדעת ידבר: ובמדרש שם *קין הרג וכו', כוונתו כי מיתת הבל וזרע של קין במי המבול שבאו אחר כך אף שהם מקרים קרו באמת, רומזים ג"כ ד"מ על אבדן האדם בכלל, בהיותו מתנהג ע"י תשוקת חמרו שהוא הילד הראשון, אם גם בהתחברות עם השכל המעשי שהוא הילד השני, כי חלק כל אלה רק בבית חומר, ודבר אין להם עם הרוחני והאמת הנצחי כ"א גם בחיבור העיוני המסתכל בענינים אלהיים ורוחניים ומסבב לבעליו ההליכה בדרכי ה' הישרים והנכוחים שהוא מקנה לנפש האדם ההשארה לנצח. ועליו רומז שם שת הבן השלישי, אשר בימיו החלו בני אדם כבר לקרוא בשם ה' ולפנות מהגשמי אל הרוחניי, וממנו הושתת כל העולם כלו, וע"כ רק מדי החל הכ' לספר מתולדות שת, אשר הולידו אדם כדמותו וכצלמו האלהיי הנבחר יאמר זה ספר תולדות אדם, ר"ל האמיתי תחת כי הנולדים שקדמו נקראו רק בדרך העברה בשם אדם ולהורות ג"כ, כי מן אז והלאה השקיף אדם ראשון רק אל התכלית היקר המושג, רק בהיות תשוקתו אל העיון הרוחני הבלתי נראה לחושים לא רק אל הגופני הנרא' לבד כבתחיל', וע"ז רומז המדרש באמרו לשעבר אם לא הי' רואה לא היה מתאוה, עכשיו בין רואה בין אינו רואה מתאוה, ר"ל בתחיל' התאוה רק לענינים ותענוגים חושיים הנראים, ועתה מתאוה גם לתכלית רוחני הבלתי נראה. קין הרג מזיד ונתלה לו שבעה דורות אני שלא הרגתי מזיד אינו דין שיתלה לי ע"ז דורות. רבי אומר הרי זה ק"ו של חשך א"כ מהיכן היה גובה שטר חובו. ראה כי הוא יסד הק"ו מטעם שלא הרג מזיד שכבר נאסר זה השלוח אשר הרג בו קין. אמנם בטלוהו מטעם ההשגח' הנפרעת מהמקצרים מההכרחי להם. וסוף דבר שכבר נשארו למך וכל זרעו אתו שהם משפחות קין ודורותיו בלי תכלית ואחרית רק לשטף מי המבול אשר יבא עליהם ושטף ועבר ואין מציל לקיים מה שכתב החכם על שני הילדים אשר כתבנו בשער, אין קץ לכל העם כו'. גם האחרונים לא ישמחו בו כי גם זה הבל ורעיון רוח קהלת ד׳:ט״ז: מה כתיב אחריו וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן כו'. כי אחר שנתברר שאין די לעולם בשני הבנים שקדמו ושלא נגמרה בהם הכוונה האלהית ידע אדם עוד את אשתו המשכלת שמה' היתה לו. ואלו שם חוה לא נזכר כבראשונ' וכבר ילדה בן ג' אשר קראה שמו שת. כי ראתה שממנו יושתת העולם והוא אשר יחזיר הצלם האלדית לעולמו כמ"ש להלן ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת. הרי ששניהם הסכימו בזה השם כי ראו שעל ידו יושלם החסרון הקודם בשני הילדים במציאות הילד הג' העולה על גביהן. ואומר כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין יהיה כאומר תחת אשר הרגו קין להבל. ויותר נכון שיעיד הכתוב שעדין לא הוסכמו שניהם על ענין א' כי הנה היא כוונה להשבת מעשה ההבל והוא מלאכת הרעיי' למקומו באופן יותר חזק ממה שהושב על ידי קין בנה כאשר אמרנו. והוא אומרה כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו כו'. אמנם הוא כוון להשבת הצלם והדמות שנתמעטו על ידם. ולזה אמר ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת. והראוי שיוכללו בו שני הענינים ומה יפו דברי חז"ל כי נתעורר אדם לזה מויכוחו של למך עם נשיו שתבען לתשמיש ולא היו נשמעות אליו כי אמרו למחר המבול בא ונהיה פרות ורבות למאר' אמר איתא וניזיל גבי אדם אמר להם עשו את שלכם והקב"ה יעשה את שלו א"ל אסיא אסי חבורותיך כלום פירשת מחוה הרי ק"ל שנה אלא כדי שלא תעמיד בן ממנה. כששמע נזקק לה ויצאו מהם תולדות. הה"ד וידע אדם כו' ב"ר שם. הנה שכוון לתקן בזה מה שלא הגיע תקונו ע"י כלם כי מעתה יולדו להם בנים בעלי שכל ודעת לכוין מעשיהם באופן שיהיה להם מצד השתדלותם שארית בארץ ופליטה גדולה מאבדן נפשם לעולם הבא מה שלא עלה על לבם עד עתה: ובמדרש שם וידע אדם עוד את אשתו נתוסף לו תאוה על תאותו לשעבר אם לא היה רוא' אינו מתאוה עכשיו בין רוא' בין אינו רוא' מתאוה. ומהידוע כי טבע האנשים הם בהפך כי כל עוד שבאו בימים תאותם מתמעטות. אמנם כוונתם פליאה כי עד עתה הית' תשוקתם אל הדברים המורגשים מההנאות הגופיות והקנינים המדומים הנרא' להם בחושיהם אבל לא היו משתוקקים אל הענינים השכליים ואל ההצלחה הנפשית אשר אינם מורגשים בהרגשיהם. ומעת' כבר ישתוקקו אל הענינים המושכלים הבלתי נראים למורגש כמו שישתוקקו למורגשים כי אפשר שזה וזה יתקיימו בידם וכן ראוי שימצא זה הטבע בבן הזה שהושתת ממנו העולם כלו וממנו נשתלשלה שלשלת האנשים מוצלחי הנפש כמו שנרא' משפט הכתוב האומר ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'. יאמר כי בימים ההם כבר החלו קצת בני אדם להכיר את יוצרם ולכוין מעשיהם לשמו ולפרסמו בעולם ושזה החל בימי אנוש ומאנוש לקינן וממנו למהללאל ולירד עד שבא עדות ברורה בחנוך שפירש עצמו מעסקי העולם עד שלקחו הש"י לעצמו ואחריו מתושלח שפרסמו חכמינו ז"ל ילקוט בראשית רמז מ"ב צדקתו ובנו למך אשר הוליד את נח ואמר זה ינחמנו הור' בזה רוב תשוקתו להמלט מקללת עבודת האדמ' אשר נתקללו בה הדורות הראשונים ומה נמלצו דברי חכמינו ז"ל שאמרו שהכין להם כלי מחרישה תנחומא. והכוונה שהקל עבודת משאה מעליהם שהיא ודאי נחמה שיש עמה מנוח' כמו שיאות משתי הוראת השם. ואולי שאמר כן כי ידע שעל ידם תנוח דעתם ויתנחמו מקללות המבול להשאיר להם נין ונכד. וכבר נמשך מהתפרסם מציאות השם ית' וקריאת שמו בפי השרידים האלה כמו שנזכר מה שדרשו חכמינו ז"ל ב"ר פ' כ"ג כי אז הוחל ג"כ לשתף דבר אחר ושם שמים יחד בענינים אשר טעו בדמיונם להורות להם שום אלהות מה שלא עשו כן תחלה ולא עלה על לבם כי כחשו אלוה ממעל. והנה כאשר נולד זה הבן הג' אשר קראו שלמה ילד מסכן וחכם כבר נשלמ' הבריאה המכוונת מתחלה ושבה צורה לכוונת יוצרה ולזה מה שחתם זה הספור באומרו זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו זכר ונקבה כו': ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו כו'. יאמר כי זה הספור כלו מתחלתו ועד הנה שנולד הבן הג' הזה הוא ספר תולדות אדם ומהותו ומה שיכוין ממנו ביום ברוא אלהים אותו וראה לזווג יחד זכר ונקבה כדי שישלים זה מה שחסר זה כי הוא סוד האדם לפי מה שכוון אליו בוראם ביום הבראם וכל מה שקדמו מהתולדות הבטלות וקורותיהם והעתים אשר עברו עליהם הכל היה מהכרח שיוקדמו על האופן ההוא כדי שיהא האדם בעל נסיון והכרה שכלית לבא אל תכליתו זה אשר אי אפשר בענין אחר. ואולם מפני שרוב הבנים דומים לאחי האם. בהמה ורמש וחיתו ארץ והרב' מהם נשארים בדמוי הבן הראשון ורובם בשני ובני עליה אשר באו עד הג' מועטים מאד היה מה שהיה כי בתוך אלף קנ"ו שנים מתחלת הבריאה אשר בזמן ההוא נשתלשלו כל הדורות שזכר עד נח ובניו אשר נשארו בעולם אחר המבול במקום אדם ובניו אלה כמו שיבא במקומו. אמנם איך נפסד זרעו של שת לסבת זרעו של קין ולהדבקם בו הוא מה שאמר ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה כו'. והכוונה לפי פשוטו כי בתחלת הימים כשלא נמצא אלא נקבה אחת לזכר כמו שהיה הענין באדם וחוה וקין ותאומתו והבל הביא גם הוא שתי תאומות כדעת חז"ל מריבוי את אחיו את הבל ב"ר כ"ב הנה לא היו יכולים לרוב מהיכן יתחיל לרוב כשנולדו להם בנות בפני עצמם והיה כל אחד יכול לקחת הרב' נשים ואמרו זה להגיד שתחלת מפלתם היה להיותם שטופי זמה: ובמדרש ב"ר פ' כ"ו וייראו בני האלהים. למה קורא אותם בני האלהים. רבי חנינא ורשב"ל תרוייהון אמרי שהרבו ימים בלא צער ובלא ייסורין. רבי יוסי בר חנינא אמר כדי לעמוד על התקופות ועל החשבונות ועל המזלות. הנה שהראשונים אמרו שקראם בני האלהים להיותם כל ימיהם שקטים כאלהים יודעי טוב ולא רע. אמנם ר' יוסי סובר לפי שהרבו ימים כאלהים כדי לעמוד על אלו החכמות האלהיות אשר אי אפשר הגעתם רק בנסיונות גדולות ועיונים ארוכים מאד כמו שנודע מספריהם כי באורך זמנם של ראשונים נתארך זמן חיי האחרונים ואם נראה שהוא קצר מאד וכמ"ש שכבר היו האחרונים כנער אשר הוא רכוב על כתפו של ענק *והוא מש"א משה וכו', ר"ל לפי מה שביאר לקמן שער נ"ט, כי עתה, אחרי שכבר נודעים לנו הנסיונות וההמצאות שנסו והמציאו הדורות הראשונים אשר האריכו ימים עלי ארץ ראה הי"ת, כי די לנו אם תהיינה שנותינו רק שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, כי אנחנו בבחינת הראשונים כננס הרוכב על גבי הענק הרואה יותר למרחוק מהענק בעצמו כמש"כ הרמב"ם בהקדמתו לספר המצות שלו וזש"א הכתוב ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה, ר"ל אם היו ימי חיינו עתה רבים יותר משבעים או שמונים שנה, הלא היה רק לעמל ואון לריק וללא הועיל, וכצל יעופו גם הם מהר חיש מבלי השאיר רושם מועיל לחברת בני אדם אחריהם, ופי' הרב מלת ורהבם כמו ורובם, בחילוף אותיות אהוי, ואפשר כי גם שם רהב המורה על הגאון, הוא מלשון רוב, כי המתגא' יחשוב, כי רבה מעלתו וגדול כבודו וערכו, וטעם היותנו כננס על גבי הענק הוא מפני שיסודות חקירותינו והמצאותינו בנויות על נסיונות והמצאית הראשונים.- והוא מה שאמר משה איש האלהים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ורהבם עמל ואון כו' תהלים צ'. כי זמן זה יספיק להוצאת שלמותם על מה שהוציאו הראשונים כמו שיתבאר במזמור ההוא בפרשת שמיני שער נ"ט ב"ה. ויאמר כי גם אלה ביין סכלותם שגו ובשכר תאותם טעו ושתו ולעו ונסתכלה עצתם ונסרחה חכמתם והיו כלא היו אנשי השם שבהם במה שראו את בנות האדם כי טובות הנה. ויקחו וכולי הכונה שבחרום לטוב עצמיי ונרצה מצד עצמו כמו שהוא מתנאי הטוב המוחלט ולזה כל ישעם וכל חפץ לקחת מכל אשר בחרו אשות הזמה בעלות חן וכשפים יפיקו בם רצונם לכל אשר תבקש נפשם המתאוה מהיופי והקישוט ושאר ההזמנות וגם הנה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם מצורף אל גודל מעלתם בעושר וכבוד ולא ימאנו להם. אמנם הנכון בעיני כי האנשים החשובים מזרעו של שת הוא קורא בשם בני האלהים כי הם בני האיש הנברא בצלם אלהים וכן קרא אותנה בנות האדם להיותן מזרע בני הארור אשר כבר נתמעט בהם הצלם והדמות כמו שקדם וזה טעם ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם כי על זרעו של קין דבר זה. והנה מפני שהיו טובות ויפות למלאת תאותם כמו שנזכר או *מפני שראה אותן רמות הקומה, ר"ל שבני שת אשר אצלם היתה גוברת צורתם האלהית ומעלתם הרוחנית על חמרם, אשר ע"כ נקראו בני האלהים היו חלושי המזג ושפלי קומה, תחת כי בנות האדם הנולדות מזרע קין הנכנע לחלק אדמתו וחומרו, אשר בהן גברה יד טבע חמרם על צורתן הרוחניות היו טובות המרא' ובריאות בשר רמות הקומה וחזקות המוג, כאשר יורה גם עתה הנסיון, כי בעלי השכל והמדע הם לרוב חלושי הגוף והמזג, יען כי אצלם יד השכל הרוחני גוברת על חמרם תחת כי החזקים בטבעים וגבורי כח הגוף כמו הכפריים עובדי האדמ' ודומיהם הם לרוב קצרי השכל והמדע, יען כי בהם יד החומר וכוחותיהם הגופניות שולטת על צורתם הרוחנית וע"כ כאשר בחרו בני אלהים בבנות האדם לבוא אליהן הראו בזה כי גם הם נפלו וירדו כבר ממעלתם הרוחנית לראות בזיווגם יותר על יופי וחוזק הגוף הבהמיי שהן מעלות החומר, מעל יקרת ומעלת השכל והצור' הרוחנית וזה החילו לעשות הרע בארץ תחת כי הי' להם לבחור תמיד להזדווג עם אישות החיל יקרות המעלה המוסרית כמשאחז"ל פסחים מ"ט: לעולם ימכור אדם כו' וישא בת תלמיד חכם, ועליהם רומז הכתוב אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, ר"ל כי כאשר נוצרתם יעדתי אתכם להיות כאלהים ובני עליון בעלי מעלה רוחניית. אפס בימי חייכם עלי ארץ השחתם דרכיכם ואתם אשר הייתם ראויים להיות שרי הבריאה כולה בבחינה מוסרית נפלתם על ידי מעשיכם ממעלתכם היקרה הראשונה עד שבבוא עתכם למות הנכם מתים כלכם כאדם פחות הערך ושפל המדרגה.- מפני שראו אותם רמות הקומה וחזקות הבנין מזולתם ובחרום להוליד מהן ילידי הענק גדולים וחזקים וירע בעיני ה' אשר עשו מרודפם אחרי אלו התענוגים הבשריים ואם בהתחברם אל הזרע הארור ההוא אשר נגזר עליו הכליה וההפסד: ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם כו'. ירצה לא ישפוט רוחי תמיד דין של זכות באדם בטענת אשר הוא גם בשר ע"ד ויזכור כי בשר המה שם ע"ח כמו שעשיתי לקין אשר נשאתי לו לסבה הזאת אחר שאלו האנשים היו במדרגת אלהיים וחזרו להיותם בהמיים ומה אוחיל מהם טוד ולזה חתם גזר דינם לסוף ק"כ שנה וכאומרו אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם תמותון כו' שם פ"ב. והיה האריכות הזה להם עד שימותו אנשי השלשלת כלם אשר נקבו בשמות מאדם ועד נח כי עם שלא היו ראויים להנצל כנח אשר היה צדיק לפניו בדור ההוא מ"מ לא היו ראויין לידון כי לא השחיתו את דרכם כהמוניהם. וזה טעם שנאמר בכל האנשים האלה ויהיו ימי פלוני כך וכך וימות מה שלא נאמר כן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם לומר שמתו כלם מיתת עצמם קודם המבול. ולזה עצמו נאמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח והמבול היה כו' בראשית ז׳:י״א. להגיד שאפילו מתושלח שהאריך ימים יותר בא יומו בעת עון קץ וכבר אז"ל כי לימים עוד שבעה זה אבלו של מתושלח סנהדרין ק"ח: וברוך הנאמן בדברו שהקדים ההודאה ק"כ שנה אולי ישובו בנתים. הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם כו'. להודיע טבען של האנשים האלו וכדי שלא יטעו בהם שהם בני אלהים ממש אמר כי הם הענקים אשר היו בארץ בימים ההם. וגם אחרי המבול נמצאו בדמותם בצלמם אשר הולידו אותם האנשים הגדולים והחזקים הראויים להקרא בני האלהים כמו אלה. כי אב אחד לכלם מאשר יבאו אל בני האדם. ואפילו מהמדבריות וההריות הדומות אל הבהמות כאשר יראו אותן גסות הגופות וחזקות הבנין כאשר סופר מרבים מהם כך שהיה מנהגם להוליד גדולים ועצומים כיוצא בהם והמה הגבורים אשר מעולם שנזכרו ונודעו בשמותם בספורי התורה והנביאים וזולתם מספרי הזכרונות. וכבר נקראו בני שת בדור הפלגה בני האדם על הבחינה הזאת עצמה שאמרנו בבנות. ואפשר שיאמר הנפילים אשר היו בארץ בימים ההם על הזמן הראשון קודם שנולד שת וגם אחרי כן אשר יבאו כו' על מה שהיה מזרעו אחריו. והראשון נכון בעיני *וירא ה' וכו' כוונתו, כי לדעת החוקר האיש החוטא רק במעשיו בעבור נטות תאותו לעשות הרע, ההוא יכול עוד לשוב כאשר תגבר יד שכל הבריא אשר לא נפל עוד בפח הטעות והקשי שוא וכזב על תאותו, עד"מ לעת זקנתו כאשר יתקרר דמו וחומו הטבעי. אפס החוטא בעבור טעות שכלו אחרי הבלי שוא ומדוחים ודעות כוזבות ונפסדית' הוא לא יוכל להרפא עוד, כי יום יום הולכים ומתגברים עליו מחשבותיו הרעים ודעותיו הנפסדות כמאחז"ל על הכתוב כל באיה לא ישובון זה מינות ועל שני אלה מיני חוטאים רמז הכ' פה. כי על חטאם במעשה אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, ועל רוע המחשב' אמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ר"ל מבלי היות עוד תקוה להטבתם ולרפואתם המוסרית וע"ז רומז גם מאמר הנביא ע"ה השמן לב העם וכו' פן יראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו, ר"ל כי הפסיד בזדון פעולת שכלו וכלי הרגשותיו למען לא יהי' האפשרות עוד להשכיל ולהטיב ולרפוא מחלתו המוסרית.- וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כו'. הנה החוקר בי' מהמאמר הז' מהמדות כתב שהחוטא במעשה לבד מאחר שיש לו התחלה בריאה שהוא השכל כבר אפשר לקבל רפואה כי בו יושע. אבל הרשע שלא לבד המעשה הוא מקולקל בידו כי גם התאוה והשכל הם נפסדים שהם התחלות מעשיו אין לו עוד תקנה כי מה יושע אדרבה יוסיף רשע תמיד והוא מ"ש בכאן כי ראה השם אותם שכבר יצאו מכלל חוטאים במעשיהם לבד ובאו לכלל רשעים גמורים אשר התאוה והשכל הכל יפסד בהם. ועל הענין הראשון אמר כי רבה רעת האדם בארץ. ועל השני וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום והוא ברור. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. עם שא"א שלא להשתמש בכתוב הזה וכיוצא בו ממה שאז"ל דברה תורה כלשון בני אדם קדושין י"ז: מ"מ אני רואה שלשון הזה הוא יותר נאות ליחסו לו יתב' ממה שחשבוהו קצת וזה שענין התנחמות הוא שינוי המחשבה מבלי השתנות הענין אשר היתה עליו והוא שאם תדור להטיב לזולתך בחשבך עליו שיהיה נאמן אהבתך ואחר כך נהפך לך לאויב כשלא תקיים לו דברך לא תקרא חוזר בדבורך ומתנחם מנדרך שעדין לבך עליך להיטיב למי שיאהבך אבל סכלת בידיעתך מה שבלבו לעשות. אבל אם ידעת שהוא עתיד לחזור מאהבתו וע"מ כן נדרת כשמנעת ממנו הטוב בחזרו בו הנה יצאת מכלל סכלות אבל באת לכלל ההתנחמות והחזרה בדבור והוא דופי גדול באנשים כי לא לאדם להנחם וכבר יבחרו להם הסכלות למחסה ולמסתור לחסרון מעשיהם כמ"ש הידוע נדע כי יאמר הורידו כו' בראשית מ״ג:ז׳. ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כו' במדבר כ"ב. אמנם האל ית' א"א לתלות בו חסרון הידיעה בשום צד מהצדדים כלל שאם יחשוב אדם כן לא נשארה בידו אמונה כלל באלהיו. ולזה ראתה חכמתו להכתיב לעצמו ההתנחמות לפי שהוא מקיים הידיעה במעשה בשוה תחלה וסוף אשר בה יקויימו כל שאר השלמיות במעט התבוננות מה שלא יהיה כן בהפך וכבר כתב על זה בסוף דברי התורה פ' שלימה שזו היא לבד כוונתה והוא מה שאמר למשה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם כו' עד אומרו וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי דברים ל״א:כ״א. כי שם ראה לקיים הדבר היותר מסוכן כמו שיבא שם ביאורו ב"ה. וענין ההתנחמות בזה הוא מה שהודיע שלא נשתנה הענין אשר עליו היתה המחשבת הראשונה חלילה אבל מה שהיה הוא מה שידע שהוא עתיד להיות בלי שום חדוש ושנוי מדע אלא שגלוי וידוע לפניו שאין בכח הבריאה הזאת אשר בעפר יסודה לבא אל השלמות המכוון ממנה אם לא בשיתגלגלו עליהם כל אלו הגלגולים וכולי האי ועדין לא נמצאו בהם אלא שנים ג' גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ אשר עליהם אז"ל שוח"ט א' כי יודע ה' דרך צדיקים כמו שיבא בשער הבא אחרי זה ב"ה. ואין לתמוה מזה כי עינינו הרואות בכל יום אדם נוטע עץ עושה פרי ועמל בו וגדלו קצת שנים ע"מ לקצץ את כל גופו וליקח ממנו שנים או שלשה בדים קטנים להבריכם בגזעו או בגזע זולתו וכאשר עשה זה הנה לא נשתנתה מחשבתו ומדעו אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח להצמיח ולגדל ועכשיו קוצץ ומאבד ויראה כמי שתוהא על מעשיו הראשונים ואינו כן וענין זה יתבאר יותר אצל המבול ב"ה שער י"ג. וזהו עצמו ענין ההתנחמות הנאמר בכאן ובכל מקום על האל יתברך. ולזה מ"ש וינחם יי' כי עשה את האדם נחמתי כי עשיתים לא אמר שנחם על מה שברא אותם אלא על מה שעשה אותם וגדלם כי במעשה לבד יראה ענין ההתנחמות כמו שאמרנו והוא ענין נאות מאד בעיני: ויתעצב אל לבו. טעמו אצלי ויתעצב אל עצמו וכן ויאמר יי' אל לבו כמו שיתבאר בפרשה הבאה ב"ה שער י"ד והוא טעם מי שאמר בלבו נמלך ב"ר פ"ח כלומר עם עצמו נמלך שכבר יתרעם האדם מעצמו כמו שיתרעם מזולתו היועץ אותו. אמנם ענין העצבון עצמו הוא באמת כנוי מיוחס להפסק השפע המושפע מאתו כמו שעל המשכו והתפשטו בשפע יאמר ישמח יי' במעשיו תהלים ק"ד עוז וחדוה במקומו ד"ה א' ט"ז. ובפ' דברים שער פ"ז יתבאר כל זה ב"ה ושם תראה הפלגת מליצתם ז"ל באומרם מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו חגיגה ה': וכוונת מי שאמר כאן בבתי בראי כאן בבתי גואי שם. והכל להורות איך יאמר בו ית' זה וכיוצא בו ומעתה לא תשומם באומרו ויתעצב אל לבו כי הוא כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ישעיהו ס״ג:י׳ ואלו וכל הנלוים אליהם ענינם מה שכתבתי. אמנם אמר כי מעתה ישנה מעשיו כנגדם וימחה את כל האדם אשר ברא מעל פני האדמה מאדם עד בהמה כו' כי כלם שוים. ולא עוד אלא שהאדם באשר יש לו התחלה שכלית נפסדת הוא יותר רע מהב"ח כמו שכתב החוקר פ"ז מהמאמר הזה שזכרנו. כי נחמתי ממה שעשיתם והפרתים וחשבתי מחשבה אחרת עליהם להרוס ולאבד רק מהם אקח גזע אחד עם ג' בדים לבד להשתיל העולם על ידם אשר יחשבו זכאים לפי דורם והוא אומר ונח מצא חן בעיני יי' ורוב ההודאות לו יתברך כי מצאנו חן בעיניו לכתוב שיעור מה שרצינו אותו בפרשת האלהית הזאת והחמודה שהיא כדאי להיות ספר וחבור בפני עצמו להיותה כוללת הי"א שערים עם הקדמותיהם וקצת פרקים נפרדים: ואתה המעיין אם מצאתי חן בעיניך פקח עיניך וראה את כל אשר כתבנו ועבור עיונך משער לשער באהבתך ובחמלתך על עמל זולתך ואם ישרו כן בעיניך וימתקו לחכך נעים כי תשמרם בבטנך ויכונו על לבבך ואל ימעטו לפניך תלאות שלשת הבנים האלו אשר בשער הזה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם אשר בהם למדתנו התורה האלדית תורת האדם וזולתה ותכונתו ואופני השגתו מיום ליום ומחדש לחדש מדי עלותה בסדר מדרגותיו כי בהשקפה זו תכיר ותדע כי לא לשוא ולתוהו נבראת ושלא כוון בוראך רק לטובתך ולהנאתך אחר שחכמתו המציאתך באופן שיש ויש כח והתחלה בצורתך האנושית לעשות חיל בהשגת שלמותך והצלחתך ושבכשרון המעשים וההתבוננות יאצל עליה שפע עליון בו יהיה לך מהלכים בין העומדים הקיימים והנצחיים באישיהם אשר הוא הדבר אשר יכספוהו הכל ושכאשר יעכבוך המון המונעים ורגשת המעכבים מינים ממינים שונים העומדים לנגדך למנוע הטוב מנפשך לא מפני זה יחוייב הפסדך ותוכרח מפלתך כי הזמן יספיק להוציאך מכור הברזל ולשבר נחושתך ולהקל מוטות עולו מעל צוארך ולקץ הימים הדעת והנסיון יוליכו אותך קוממיות למחוז חפצך ומלכת בכל אשר תאוה נפשך וכאשר תתן את לבך כמה חללים רבים ועצומים נפלו ביד הרפיון וברשת היאוש להמלט על נפשה לחסרון הבחינה הזאת אז יהיו דברי אלה כמוצאי שלום בעיניך ואם ארכו לי שם ואז תצליח את דרכך וחזקת והיית לאיש. והתהלה לאל אשר עזרנו. והתפלה לפניו ית' לא ימנע חסדו ואמתו עד יוציא כנוגה אור כוונתנו לגמור כל ???לום אמן: יבאר בו חלוק כתות חיי האדם והפרדתם כפי רשעתם וצדקתם גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם אשר על פיהם העולם נידון: במדרש שו"ט תהילים א׳:א׳ אשרי האיש אשר לא הלך זה נח. בעצת רשעים זה דור אנוש. ובדרך חטאים לא עמד זה דור המבול. ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה. כי אם בתורת ה' חפצו. אלו שבע מצות שנתנו לו. ובתורתו יהגה יומם ולילה שהבין דבר מתוך דבר. אמר למה צוה הקב"ה להביא מן הטהורות ז' ז' אלא להביא מהם קרבן. והיה כעץ שתול על פלגי מים. ששתלו הקב"ה בתבה על פני המים. אשר פריו יתן בעתו זה שם. ועלהו לא יבול זה חם. וכל אשר יעשה יצליח זה יפת. לא כן הרשעים זה דור המבול. כההיא דתנינן דור המבול אין להם חלק לעולם הבא. כי יודע ה' דרך צדיקים אלו נח ובניו. *תוכן כוונתו, כי בני אדם יתחלקו לשתי מחלקות, האחת אשר כל אנשיה יכונו בפעולותיהם להשיג תכלית ידוע אשר יבחרו להם, והם מתפרדים לג' ראשים. הראש האחד יפנה רק אל הטוב המוחלט והאמיתי הנרצה בעיני ה'. ואנשיי מעטים ומתי מספר המה, ומהם אמרו חז"ל, ראיתי בני עליה והמה מעטים". הראש השני הוא ההפך מן הראשון, כי הוא יפנה תמיד רק אל הטוב הגופני והחומרי לבחור תמיד את הערב אל החושים, אף כי רע מוסרי ומר באחריתו ואנשיו רבים מאנשי הראש האחד, והם נקראים בהמיים. יען כי נטייתם הבהמית גוברת על שכלם אשר היה מהראוי לשלוט עליהם. ועליהם נוכל לאמר מאה"כ "הן רבים עתה העבדים המתפרצים מפני אדוניהם." והראש השלישי ישים לו לתכלית בכל מפעליו חבור הטוב עם הערב וישתדל לשחר כפי יכלתו הטוב המוסרי עם טובתו הגופנית, והוא הנקרא המועיל. והנה בלקיחת איש אשה מחוברים שלש אלה יחד, השגת התכלית והטוב המוחלט הנרצה בעיני ה' והוא השארת המין, המועיל, בתיקון חברת בני אדם יחד אשר לא יתכן זולת הזיווג הזה שהוא מקור ויסוד לבני משפחה אחת, אשר יעזרו איש את רעהו בכל צרכי גופם, ומקיבוץ משפחות כאלה תולד החבר' האנושית בכלל המתוקנת כראוי בהנהגת' הביתית והמדינית, ומחכמת השי"ת חבר עם הזיווג הזה הנרצה בעיניו בעבור השגת הטוב המוסכי והמועיל הזה, גם עריבות והנאת החושים, למען יבחר כל איש גם האחוז רק בחבלי הנאות הגופניות לבד, לקחת אשה ולהושיב בית, ועל חבור שלש אלה מיני הטוב, המוסרי, המועיל, והערב, אה"כ "מצא אשה מצא טוב, "והמחלק' השנית כוללת כל בני אדם אשר בחשיכ' יתהלכו בכל מעשיהם מבלי השקפ' אל שום תכלית ידוע, ונוטים רק אחרי הרע בשרירות לבם, ורצונם החפץ רק בשלוח והפקרא, וע"כ הם בוחרים פעם אחר פעם בשני הפכים וב' הקצוות אשר שניהם רעים, המשל בזה פעם נוטים אל הכילות, ופעם אל הפיזור למען עשות רק מזמתם הרעה, אף שב' אלה המידות מתנגדות יחד, ומהם אה"כ "השמחים לעשות רע, יגילו בתהפוכות רע" ואנשי המחלקה הזאת יתפרדו ג"כ להרבה כיתות כמו שהולך ומבאר הרב דברי יותם הרומזים עליהם, ולתאר המחלקה הראשונה עם שלשה ראשיה ולהורות להם איך יתנהגו, אחז"ל "איו תשוקת אשה אלא לבעלה" שמו בזה גדר וגבול חל תשיקת הערב שלא תפרוץ גדר השיווי, ועל תשוקת המועיל לישוב העולם ותיקון החברה אמרו "ואין תשוקת שמים אלא לארץ" להמטיר מים עליה להצמיח חציר לבהמה, ולחם לבני אדם, ועל התשוקה אל הטוב המוחלט אמרו "אין תשוקת הקב"ה אלא לישראל" שהכוונה גם בהיפך, שישראל משתוקקים להתקרבות אלהים בעשותם הטוב הנרצה בעיניו, ועל המחלקה השנית המשתוקקת רק אל הרע אשר מיניו רבים כמספר הפעולות הרעות השונות אשר יעשו אנשי המחלקה הזאת, אמרו ד"מ "ואין תשוקת יצה"ר רק לקין וחביריו," אח"כ אמר, כי בעבור התאחדות הטובים בזה הענין שישקיפו תמיד אל תכנית אחד, אף כי יבחירו באמצעים שונים להשיגו, הם גם אוהבים זה נזה, כי שיווי התכלית, . תסבב אהבתם כמשפט כל אהבה הנוסדת תמיד על שווי אמיתי בענין מה חסר בין האוהבים, וידמו בשינוי פעולותיהם האמצעיות להשגת תכליתם, רק לשני אנשים אשר האחד מהם מבני קדם והשני מיושבי אייראפא אשר בבואם יחד לראות פני מלך ושר אשר ירצו שניהם לכבדו ולהראות כניעתם לפניו, יכסה הראשון את ראשו, והשני יסיר מצנפתו מעליו, שהם מתאחדים בבקשת התכלית לכבד המלך והשר, אף כי שונים הם בבחירת האמצעי לזה. ולרמוז על שינוי בחירת האמצעים המסבב בתחילה פירוד לבותם, והתאחדות התכלית ופעולות הטובים המסבבת באחרונה אהבה אמיתית ביניהם, אחז"ל ד"מ "אפילו האב ובנו שעוסקים בתורה נעשו אויבים זה לזה, ואינם זזין משם עד שנעשו אוהבים וכו'," ואמרו "הללו מטהרין והללו מטמאין וכו' אלו ואלו דברי אלהים חיים," אפס הרעים בעלי מחלקה שניה, אשר רק כפי העולה על רוחם ישתדלו לעשות רע, בלי השקפה אל שום תכלית ידוע הם גם בלתי מתאחדים יחד ושונאים זה את זה כמאה"כ "אין שלום אמר ה' לרשעים," ואה"כ "נפש רשע אותה רע ובכל זאת לא יותן בעיניו רעהו, ואחז"ל "אוי לרשע אוי לשכנו," כי אין אהבה בינותם, ואמרו "כנוס רשעים רע להם ורע לעולם."- פעולות האנשים כפי חלוקת הרכבת המין הראשונ' יתחלקו אל שני מינים. המין הא' הוא אשר ימשך אל צורתו והם הדברים אשר יפנו בהם אל איזה תכלית מהתכליות שיראה להם טוב ואם לא יקפידו אם כן הוא ע"ד האמת. והמין השני הוא אשר ימשך אל חמרם והם אשר לא יפנו בפעולותיהם לשום תכלית ידוע ומוגבל רק למה שיגיעם רצונם פעם אל דבר ופעם אל הפכו כמנהג הב"ח. אמנם אלה אשר יפנו אל תכלית יתחלקו תכליותיהן ג"כ לפי טבע החלוקה המחוייבת מהרכבתם כי חוייב שימצא בו האפשרות באופני פעולותיו על ג' פנים. הא' אשר הוא חי חיי החלק השכלי בהחלט והם האנשים האלהיים אשר יתמעט מציאותם כמאמר החכם ראיתי בני עלייה והנם מועטים סנהדרין צ"ז:. והשני ההפכיים להם והם אשר יחיו חיי החלק החמרי בהחלט והם אשר יקראו בהמיים כמ"ש החכם בראשון מהמאמר הז' מהמדות. אמר ובעבור העדפת רשע בקצת אנשים נקראים כן בהמיים. ואם שמדרכם להמצא על המעט כמין הראשון המקביל אליו להתפשטות הרשע הן רבים עתה. והג' הם אשר יחיו חיים מורכבים משני החלקים האלה והם חיי הרצון והשכל מחוברים יחד והוא הפעל אשר יפעלהו המתעורר עם השמעות השכלי הנקרא פעל בחיריי קראהו החכם שכל רצוני אי רצון שכלי. וזאת תורת האדם. רצוני שהמין הזה מהפעולות יתיחד אליו על הרוב מצד שהוא אדם. וכשתתבונן באלו החלוקים הנה הנם הטוב והערב והמועיל אשר זכרו הפלוסופים המדיניים כי הנה הטוב הוא פועל החלק הראשון והערב פועל השני אשר כנגדו והמועיל המורכב משניהם. ושלשתם כאחד טובים ונכספים כי עם היות שהכוונה האלדית בבריאת האדם הוא שיפנה אל הטוב המוחלט כמו שבו נאמר והנה טוב מאד כאשר ביארנוהו שם. וכן לא יעשה כי אם בהנזר מעסקי העולם וחמודותיו כי על כן פי' האלדי והנה טוב מאד והנה טוב מות ב"ר פ"ט עד שאמר שאם ימות יחיה שם ח' מ"מ לא מנע מהמציא אליו עסקי הערב והמועיל להעזר מהם להוצאת הטוב המיוחד ההוא אל הפעל עד שכבר יהיו לו שלשתן למנה. ושלשתן נזכרו בעצי העדן כי במקום שנאמר עץ החיים ועץ הדעת טוב שם נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כי האחד הוא הערב והשני הוא המועיל וחסרונן ודאי יכנס בכלל לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. כי האשה שהיא הזוג הנגלה שם טבע ענינה לכלול את שלשתן כמ"ש החכם בפ' י"ב מה"ח מהמדות אמר אמנם יראה כי אהבת האיש והאשה וכו' וחתם דבריו באמרו ובעבור זה ירצה בזאת האהבה המהנה והמועיל ותהיה ג"כ בעבור מעלה אם הם חסידים כי תהיה מעלת שניהם וישישו בה ע"כ. ואל שלשת התועלות האלו כיון החכם באומרו מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי' משלי י״ח:כ״ב ולכלול את שלשתן אמר האוהב הנאמן נפלאת' אהבתך לי מאהבת נשים שמואל ב א׳:כ״ו דכלהו איתנהו ביה דעם זה לא יחלוק חלק מחלקו באהבתו כי יאהבהו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו והחוט המשולש לא במהרה ינתק כאשר כתבנו אצל הזווג שער ח' והכוונה שחוזר למה שאמר ראשונ' על שאול בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן שם. וזה שכל הנשים יתנו יקר לשאול בעבור המהנה והמועיל שמגיעים ממנו אליהם ויספדו עליו שכבר אבדו. אבל שנפלאתה עוד אהבתו ליונתן מאהבת הנשים לשאול שתכלול ג"כ הטוב שהוא יסוד האהבות ועקרו: אמנם המין השני הבהמי אשר מצד החומר הנה הוא אינו מקבל שום חלוקה מוגבלת. כי הוא נחלק מצד עצמו ובלתי מקבל שום הגבלה וגדר יען כי לא יתנועעו אל תכלית ידוע טוב או רע כי אם אל כל מין הפסד ופחיתות שידומ' להם ואף כי יפלו פעם אל קצה אחד מהפחיתות ופעם אל קצהו האחרון ולא יזוזו כמו שעליהם אמר החכם השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע משלי ב' ירצה שהשמחים אל הרע במה שהוא רע יגילו בו אפילו בהפכו שלא יקוץ הכילי בפיזור אע"פ שהוא הפך טבעו אבל יגיל בשני ההפכים מצד ששניהם רע כמוהו ואלה הם האנשים אשר לא יועילו למו וכ"ש שלא יועילו ליישוב העולם כי הם לא יעזרו זה מזה גם לא יעזרו בעצמם כי הם בתכלית הרוע והרע מפסיד את עצמו דכתיב יגמר נא רע רשעים תהילים ז׳:י׳. ומזה התאר הנפסד המליץ יותם בן ירובעל עם אנשי שכם באותו מעמד שאמר להם הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך שופטים ט׳:ז׳-ח׳ כי באמת הוא היה איש חכם ונבון לפי מה שיראה מאומץ לבבו וקיום גזרתו עליהם וכשתדקדק על דבריו יראו שאינם נכונים מצד שהמשל אינו דומה לנמשל כי הם לא הלכו לבקש מלך וגם לא נמצא איש שסרב מהיות להם למלך. אדרבה אבימלך הוא שהשתדל והתנכל למלוך עליהם. והנה לא צדק מהמשל רק מ"ש בסוף דבריו ועתה אם באמת ובתמים כו'. ולזה אני אומר כי כוונת האיש לפי חכמתו וגודל לבבו לא היתה רק לתאר אותם במשל הזה באותה החלוקה מהאנשים הפחותה אשר זכרנו עד שלפחיתותם ומיעוט תועלתם לא ימצא מי שירצה בחברתם ויקבל שררתם אלא אם יהיה נבזה וחדל אישים כמותם. מצורף למה שכיון להמשיך לב העם בדברי מליצותיו כדי שלא יבהלו להשיב לו דבר או לרדוף אחריו עד תומם. ועל הכת הזאת הפחיתה אמר הלוך הלכו וכו' כי דרך הכתוב להמשיל האנשים בעצים כי האדם עץ השדה דברים כ׳:י״ט. הן אני עץ יבש ישעיה נ"ח. הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש יחזקאל י״ז:כ״ד וזולתם. אמנם לא כוון אל עץ עושה פרי אשר בו נמשל האדם שיש בו קצת שלמות כמ"ש כתפוח בעצי היער כו' ש"ה ב'. רק אל עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא בלי ספק והזית והתאנה והגפן לעדים כי לא היו בתוכן. ולזה לא מצאו להם מנוח עד באם אל גרן האטד כי הוא ממינם. ואמר כי הכת הזאת הנפסדת ונעדרת משום תשוקה אל עניו מוגבל כמו שאמרנו בקשו להם ראש וקצין ינהיגום על פי שגעונם כי בזה יהיה כח הצדק גדול מאד. כי אפילו הנשחתים במעשיהם וילכו הלוך על כל הר וגבעה לגנוב ולרצוח יבקשו להם דבר צדק מה כמו שנמצא זה במאמרי הפילוסופים. גם שלמה אמר לכה אתנו נארבה לדם כו' גורלך תפיל בתוכנו כו' משלי א׳:י״א. ואמר כי הלכו ראשונה אל הזית והם כת רודפי השררה והכבוד המבקשים שתהיה להם בין האנשים סגולת השמן המגביהי לשבת על כל המשקין גם כי בעל השררה והכבוד נמשח בשמן המשחה. והיתה התשובה להם החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים כו'. ראה כמה הפליג המליצה בדבריו אלה אמר שעם היות שתשוקתו זאת אינה אהובה אצל החכמים והשלמים לראותם שאינה עד"ה תכלית החיים האנושים כמו שנתבאר בפלוסופיא המדינית עכ"ז להמצא להם תכלית ידוע ומונבל אשר ידומה היותו היותר נכבד שבתכליות המדומים מצד מה שנראה שנשתתפו בה אלהים ואנשים והן הנה פני הראות בעלי הדעת הזה כמו שביארוהו שם שמפני זה אין ראוי להעזב מהפועל הזה ללכת לנוע כשכור על העצים היבשים הנעדרים משום פרי. והנה כאשר מיאנה זאת הכת להתחבר בהם נטו להם אצל הכת אשר למטה ממנה במדרגה ולזה ויאמרו העצים לתאנה כו'. והם רודפי תאוות המאכל והמשקה למלא בטנם והיתה תשובתה להם החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי כו'. ירצה כי עם היות שאינו התכלית המוסכם לחכמים כנזכר עכ"ז אחר שנמצא בו דבר כזב והוא היותו מתוק לחך וערב לגוף ודברים כאלו נדרשים לעצמם כי לא נשאל מפני מה נתענג שאין להם להעזב ממנו לנוע ולחוג כסכלים על לא תכלית כלל. ואחריהם החזיקו ביד רודפי התענוגים הבשריים המתאוים ללכת אחרי שרירות לבם ואחרי מראית עיניהם. כי למה שהוא התכלית היותר גרוע חשבו שלא ישיבו פניהם ולזה ויאמרי העצים לגפן כו'. כי הגפן הוא משל אל כל התענוגים אשר מזה המין כי זנות יין ותירוש ינובב האנשים וירגילם לערוה ואל כל מיני התענוגים הנלוים אליה וכמבואר מכמה מקומות. והיתה תשובתו החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. וזה כי עם היות אינה תכלית מעולה אצל המעולים מ"מ נמצא בה דבר משותף לאלהים ואנשים שהשמחה נתייחסה לו ית' כאומרו שהשמח' במעונו כתובות ח'. עוז וחדוה במקומו ד"ה א' ט"ז גם האנשים ירדפוה והוא פני ההראות אשר בה ולזה שלא יעזב ממנה ללכת לנוע על העצים אשר אין להם פרי ולא ריח כלל. והנה לבלתי השמע להם שום בעל פועל מוגבל הלכו להם אל האטד אשר הוא נעדר הפרי והנה עלה כלו קמשונים ואדם יגע בהם ימלא ברזל וכאשר יסמוך איש עליו ובא בכפו ונקבה והוא ג"כ בליעל לפחיתותו קבל עליו זאת החבר' הפחותה אף כי לא יאמין בה עד שאמר אם באמת ובתמים וגו' באו חסו בצלי. כי באמת החוסה בצלו בצל הקצף הוא חוסה. ואם אין תצא אש מן האטד כו'. כי הנזק וההפסד קרובים לבא אל הפחותים כשמתחברים זה לזה. והכוונה לפי מגמתו מובנת מעצמ' כי אמר כזה וכזה אירע לכם בלי שום חלוף כי אם שאתם במדרג' הזאת הפחות' שבמדרגות מי האיש מכל רודפי שאר המבוקשים המדומים יעזוב דרכו מלכת אחריהם להתחבר אליכם להיות לכם לראש ולזה הטיבותם אשר עשיתם כאשר בחרתם באיש נעור ורק מכל שלמות כי הוא הראוי לכם ואתם לו, ואם באמת ובתמים כוונתם אל פרנס שינהיג אתכם לשום תכלית אע"פ שלא מצאתם טוב ממנו בואו חסו בצלו אולי תקבלו ממנו צד תועלת. ואם אין אתם פונים אל תכלית רק לעשות העולה על רוחכם טוב או רע סוף שבהתחבר רעה אל רעה בערה כאש ואין מכבה. והנה זאת הכת הפרוצ' והפחותה כבר עלתה רעתה להרוס שאר הכתות בהתפשט בהם השלוח לבלתי השמר בתשוקתם היחס המכוון אבל ירדפו בכל לבבם ובכל נפשם אחר המועיל והערב כאלו כל א' מהם הוא הטוב המוחלט גם הטוב כשיבוקש מקצתם אינו מוגבל בעצמו רק יבוקש לתכליות אחרות כמו שאמרו חכמינו ז"ל הריני למד תורה על מנת שאקרא כו' ספרי פ' עקב. או שיהרסו בעיון ברב או במעט עד שנוכל להמליץ על ענין הכתות האלה דוגמת מה שאמר גוברין תלתא רמינא לגו נורא מכפתין והא אנא חזי גוברין ארבע' שריין מהלכין כו' דניאל ג׳:כ״ד. כי הכוונה האלהית היתה להמציא שלש מיני תשוקות לבד שהיו כפותין ומוגבלין הגבלה חזקה לבל יעברו את חוקם ואנחנו רואים בעינינו שמשתמשין בני האדם בארבעה וכלם בלי שום קשר של הגבלה וצמצום. ברם ריויה די רביעאה הוא בתכלית השלוח והקלקול. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להראות זה הענין בעינו במה שאמרו בהגדה ב"ר פ' כ' ארבעה תשוקות הן אין תשוקת אשה אלא לבעלה שנאמר ואל אישך תשוקתך בראשית נ'. ואין תשוקת גשמים אלא לארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה תהילים ס״ה:י׳. ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל שנאמר אני לדודי ועלי תשוקתו ש"ה ז' ואין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו שנאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו בראשית ד׳:ז׳ ועתה ראה איך כוונו לגלות אופן השמוש הנאות בשלשה התשוקות האלו מהטוב והמועיל והערב וצורך הגבלתו ופיסול הענין הרביעי לגמרי אשר כלו או מקצתו פגול הוא לא ירצה. והנה על תשוקת הערב אמרו אין תשוקת אשה אלא לבעלה. ירצה שהגבלת התשוקה הזאת להשיג המכוון ממנה היא בשלא תתפשט אלא במה שצריך לקיום האדם לבד. כי הוא צורך זווג אשה לבעלה לא בניאוף ובאופנים אחרים מהמותריים והקש על כל מיני הערבות של משלים באשה בכל מקום כמו שאמר ואל אישך תשוקתך. ועל תשוקת המועיל אמר ואין תשוקת הגשמים אלא לארץ כלומר כי כמו שתשוקת הגשמים וצורכן אינה אלא לארץ כמו שנאמר והולידה והצמיח' ישעיהו נ״ה:י׳ וכמו שאמר פקדת הארץ ותשוקק' כן ההצלחות המדומות מקניני העושר הנמשלות אל גשמי השמים כמ"ש מטל השמים מעל וכו' בראשית כ״ז:כ״ח אין תועלתם לאדם רק להתפרנס מהם כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה. והנה המתעסק בהם לזולת הכוונה הזאת הנה הוא הורס ההגבלה המחוייבת ונמצא טורח על עולם שאינו שלו. אמנם על תשוקת הטוב אמר ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל והיא תשוקת הקב"ה באמת לא נתנה רק לישראל אשר הישירם בתורה האלהית על הטוב והישר במה שהוא טוב וישר. לא שיבחרו הנראה טוב והוא רע בבחינת דברים אחרים כמו שנוהגין שאר האומות. כי לזה אמר אני לדודי ועלי תשוקתו כי עלי לקבל אופן תשוקתו המוגבלת אל הטוב מצד עצמו ולא על דרך השלוח. ואחר שהגבילו שלשה מיני התשוקות האלו על השערתם וגבולם האמתי אמרו על הענין הרביעי הבלתי מקבל ההגבלה אין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו כי קין לא בא אל המעשה ההוא בתשוקה מוגבלת אל דבר רק ברצון מוחלט ובבולמוס משולח. כן האנשים הנמשכים אחריו אין כוונתם לבחור בדבר ולא למאוס בדבר. רק שמטבעם הוא השלוח והעדר ההגבלה והיא תשוקת יצר הרע כמ"ש ואליך תשוקתו. והיא כוונה טובה להם בזה הענין. ועם זה שאמרנו נודע איפה טעם החלוף הנמרץ הנמצא בין רעים וטובים והוא שכבר נשאל בין הפילוסופים בשיאמרו אחר שהדמיון יוליד האהבה בנאהבים כמו שנתברר לנו בפרק החבור אשר בשער השמיני אשר לזה היו הטובים והישרים כלם אהובים להשתתפם והדמותם בטוב וביושר הנדרשים מהם. והרשעים עם היותם דומים ושוים בתשוקת חיי התאוות הרעות אין שלום אמר יי' לרשעים אבל תמיד הם שונאים זה לזה ומתגרים זה עם זה. והיה זה הענין כפי מה שאמרנו. וזה כי הצדיקים והישרים הם מתאחדים בדבר מוגבל ביושר וסדר. כי הגבלת היושר ההוא תיחדם ותשים אותם שותפים ודומים אשר מזה תמשך אהבה ואחוה ביניהם מבלי פרוד עצמי. ואם יראה לפעמים ביניהם מחלוקת הסברות ושמי דעות הנה לא יצאו מההגבל' ההיא אשר בה השתוף. אבל הם ענינים נכנסים בתוכה ומקיימים אותה מצדדים מתחלפים כל אחד לפי סברתו. לא יספיק החלוף ההוא החלקי להפרידם אדרבה יוסיפו אומץ בהתאחדם אל עצם ההגבלה ההיא. משל לשני חכמים העוברים לפני המלך. האחד יכסה את ראשו. והשני יסיר את מצנפתו. כי עם שנתחלפו במעשיהם החלקיים כפי מה שחשב כל אחד מהם כי הוא דרך הכבוד. הנה נשתתפו בהסכמה אחת כי החלוק הכבוד למלך הוא הראוי והנאות וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להורות זה במה שאמרו פרק קמא דקדושין ל': מאי כי ידברו את אויבים בשער אמר רבי חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה ואינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה שנאמר את והב בסופה אהבה בסוף. וזה כי בהתחלה כשיעשו דברים מתחלפים או יאמרו דעות מקבילות יראה שהם מתנגדים לגמרי כמו שיהיה הענין באלו האנשים שאמרנו. שלכאורה יראה שהא' חפץ ביקרו של מלך והשני לא כן ירצה. אמנם כשישאו ויתנו בדבר ויודע טעם כל אחד מהם ימצא לסוף כי הכבוד אשר ידרוש האחד הוא עצמו מה שידרוש השני והוא הדבר אשר ייחדם. והוא טעם אמרם ז"ל הללו מטהרין והללו מטמאין הללו מכשירין והללו פוסלין הללו מזכין והללו מחייבין ואלו ואלו דברי אלהים חיים חגיגה ג': כי כוונת כלם להעמיד התורה והמצוה על הצד היותר שלם שאפשר ולהפיק רצון האלהים שהנחילה לנו. ולזה היו כל הסברות ההם נכנסות תחת גדר ההגבלה ההיא ומקיימין אותה כמו שאמר על זה כלם נתנו מרועה א' קהלת י״ב:י״א. ומזה הטעם אמרו כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו' אבות פ"ה. והוא כאשר יהיה כמחלוקת בית שמאי ובית הלל. שהוא מזה האופן שהענין הכללי אשר ירצה האחד הוא אשר ירצה חברו ולא יתחלפו כי אם בענינים החלקיים הפרטיים. הלא תראה דבר זה מפורש במקרא והוא כשבנו בני גד ובני ראובן את המזבח אל גלילות הירדן אל עבר בני ישראל יהושע כ״ב:י״א. כי הנה בתחלה כאשר חשבו שכוונתם למרוד בה' עלו עליהם לצבא ואמרו להם מה המעל הזה אשר מעלתם כו'. אמנם כשהשיבו להם דבר לאמר חליל' לנו ממנו למרוד ביי' ונאמר נעשה נא לנו לבנות את המזבח לא לעולה ולא לזבח שם. והכוונה כי אדרבה הית' כוונתם להרחיק שמץ ההסרה מעל השם בהיות המזבח ההוא שם יושב ובטל מהקריב עליו עולה וזבח כי זה יהי' עדות מפורסם שהביטול ההוא יהי' לקיים מה שנאמר בתורת משה השמר לך פן תעל' עולותיך כו' כי אם אל המקום כו' דברים י״ב:י״ט. כי בזה יקרא שם ה' עליהם וזכרו לא יסוף מזרעם. ויהי' אומר לא לעולה ולא לזבח כמו ללא עולה וללא זבח כמו שפירשוהו באומרם בסמוך כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דורותינו אחרינו לעבוד את ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו. הנה שהודו שהמזבח הזה בהיותו בטל היא מורה על מצות ה' עליהם שלא תהי' העבודה בקרבנות רק לפניו בבית המיוחד אשר נקרא שמו עליו והוא מה שפירשוהו עוד לגמרי והיה כי יאמרו אלינו ואל דורותינו מחר ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה' אשר עשו אבותינו לא לעולה ולא לזבח כי עד הוא בינינו וביניכם. מ"מ כשגלו את דעתם הנה אז נהפכה להם המלחמ' לשלום ולאהב' רבה כי נמצאו כלם נכנסים תחת כוונה אחת וכמו שאמרו היום ידענו כי בתוכנו ה'. שכולם נתכוונו לעבדו שכם אחד ונעשו אוהבים ולא אמרו לעלות עליהם למלחמה. וכן היה הענין עם משה רבינו ע"ה עמהם בתחלת ענינם כאשר יתבאר במקומו בפרשת מטות ב"ה. לא כן הרשעים כי למה שתכליתם הוא הרע והרע היא בלתי מוגבל אבל הוא נפרץ על דרכים רבים אין שום דבר שישתפם כי אפי' הרע ההוא שיכללם אינו אחד משותף לכל כי כל אחד הולך לבצעו זה ירדוף אחר שלוח תאות המאכלות וזה אחר הזמה וזה אחר העושק והמרוצה וכאלה רבות בלתי בעלות מספר עד שלא ימצא רשע דומה לחברו. לזה א"א שתמצא אהב' קיימת ביניהם רק קצת רצון וחברה הכרחית להגיע אל מבוקשיהם הפחותים הוא מה שאמר החכם נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיני רעהו משלי כ״א:י׳ ירצ' שאע"פ שישתתף רשע עם רשע בסוג הרשע בכלל עם כל זה לא יוחן בעיניו רעהו להיות לו עמו שום אהב' לפי שלא נשתתפו בדבר מיוחד יגבילם אחר שאין רשעו של זה כרשעו של זה ועל זה ימצאו ביניהם תמיד המריבות והקטטות ויופסד קבוצם ויתפשט ההפסד לקרובים אליהם כי אוי להם ואוי לשכניהם. ומזה חוייב מ"ש בסנהדרין פרק בן סורר ומור' ע"א: כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, כי כל כנסיה שאינה לשם שמים אין שום דבר יקיפה ויקבצה להיות אחד אבל רוב תכליותיהם או פחיתיותם יפרידום ויחלקום לכמה פאות ואין מקבץ כמו כנוס הצדיקים שהוא מקובץ ועומד: *יאמר כי תכונות ג' בני נח היו מקבילות לג' ראשי מחלקה ראשונה, ויורו ע"ז ג"כ שמותם. שם. אשר ממנו נולדו האבות הקדושים, ועם בני ישראל מאמיני האחדות ומקבלים תורת אל חי, נקרא כן בעבור השקפתו תמיד אל הטוב המוחלמ הנרצ' בעיני הש"י ולקנות שם טוב על פי מדותיו ופעולותיו הישרות. חם, אבי כנען ומצרים ושכניהם יושבי אפריקא אשר תועבותיהם בימי קדם נודעות לרועו וגם עתה יתמכרו רק לפעולות בהמיות ודבר אין להם עם מלאכת מחשבת ועיון שכלי, נקרא כן בעבור חום טבעי ורתיחת דמו המסבבים לו נטיתו אחר החומר להשקיף תמיד אל הנאות גופו ותשוקותיו הבהמיות. ויפת. אבי יון ושאר יושבי אייראפא המשקיפים תמיד אל המועיל ומשתדלים בתיקון החבר' על צד היותר טוב להתנהג תמיד בכל מעשיהם על פי הרגש היופי והנועם כנודע מיושבי ארץ יון והרומיים הקדמונים, נקרא בשם יפת משרש יפה כמח"ל "יפיפיתו של יפת" מלשון יון היפה והערב להשמעות אזנים. גם המעשה אשר קרה לנח עם בניו רומז לדעת הרב אל מה שיקר' בכל העתים, כי רק חם, ר"ל התשודך אל החומר בעבור חום הדם היא תמיד סבת הרע, ורק שם ויפת, ר"ל התשוקות אל המועיל, והטוב הנרצה מונעות תמיד עשות הרע מן האדם בשומם עול הירא' והמוסר על שכמם, ומאז ועד עתה נועד חם וכנען שרומזים על התשוק' החמרית, אף שהיא הכרחית לקיום העולם להיות עבד עבדים ונכנע תמיד אל אחיו שם ויפת, ר"ל תחת יד תשוקות המועיל והטוב המוחלט הנרמזות במלות שם ויפת. ועתה אחר שנתישב זה וזכרנו מעט מהרב' מהתכונות הנכללות בינינו ומהפעולית הנקבצות בקבוצנו בצירוף מה שנזכר בפילוסופיא המדינית באלו הענינים המועילים מאד לידיעתנו. הנה בכל מה שכתבנוהו בשערים שעברו בכל מה שסופר מאבינו הראשון ושלשת בניו שהם היו תחלת יישובו של העולם הכולל וחקוי צורתו של קין יודע איפוא כי הוא עצמו אשר נעתק במה שסופר מנח ושלשת בניו אשר מהם הושתתו ב' העולמים שנית. כי הנה באמת נח הוא האדם שנמנו וגמרו עליו החכמים לאמר נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וי"א ימשמש במעשיו עירובין י"ג.. כמו שביארנו כוונתם בשער שמיני. אמנם המעשים אשר ראוי שנפשפש בהם או שנמשמש בהם הם אותם אשר יורו עליהם שלש הבנים לפי מה שקראו בשמותם כל אחד ואחד על ענינו המיוחד לו. כי שם. הבכור למעלה זה שמו אשר יקראו יור' עליו שכתר שם טוב עלה עליו והיא אשר נמשח בשם ושמן טוב תחת שת הנברא בצלם אלהים. לאחוז בחלק השכלי הרודף אחר הטוב בהחלט אשר עליו נאמר טוב שם משמן טוב קהלת ז'. אמנם חם והוא הצעיר במדרגה שמו מוכיח עליו שהוא הממלא מקום קין אשר חם לבבו ויותר מדאי אחר הערב בתאות הבהמיות אשר לאהבתם יבער כמעט אפו להרוג את הרועה המנהיג אותו והמגבילו בהם. והנה יפת הנה שמו יורה עליו שהיא אוחז בפעולת הראשון אבל שמיפה אותה בעצת השני והנהגתו והוא הוא ענין המועיל בעצמו. וכאלו חזר מעש' הבל לאיתנו. והנה נמצאו ב' החלקים האלה זה אצל זה להאחז יחד לתקן את אשר עותו החלק הג' ההוא הנוטה מהם אל קצה תאותיו. כמו שהיה הענין בעצי הגן שנמצאו עץ הדעת ועץ החיים סמוכים ומצרנים זה לזה כמו שאמרנו שם כי על הבחינ' הזאת אפשר שיכוין החכם באומרו טובים השנים מן הא' אשר יש להם שכר טוב בעמלם שם ד' במה שיעזרו זה לזה בכל אותן ג' הענינים שזכרן שם באומרו כי אם יפולו וכו'. גם אם ישכבו שנים כו': גם אם יתקפו כו' שם. והאחד יהי' זה הנפרד מהם המיוחס אל חם. והפירוש על זה האופן מובן במעט התבוננות אלא שמה שאמרנו בו בשער הקודם היא היותר ראוי מצד ויכוחו עם החלק הגדול שבהם אשר הוא ראוי לתוכחה עם סמיכותו אל מאמר יש אחד ואין שני כו'. כי הוא הבכור בלי ספק והנה זה הענין הנפלא מהעזר משני כחות אלו האחים והתחברם יחד להנצל מפחיתות האח הקטן והנבזה יורה על אמתתו וההישרה אל הודעתו מה שסופר ממעש' שהיה להם עם אביהם בזה. נאמר ויחל נח איש האדמ' ויטע כרם וישת מן היין וישכר כו'. וירא חם כו'. ויקח שם ויפת את השמלה כו'. ואמר כי כאשר נח איש האדמ' כלומר הנכנס תחת האדם הראשון חטא כאביו לנטות אחר חמרו ויטע כרם ושתה מיינו וישכר ויתגל בתוך אהלו. כי הנה חם בנו בא וראה אותו כי טוב הוא ובוחר בו ורוצ' להשתקע בענינו כי הראיות המוזכרות בענין הם על דרך ראיתי אני בלבי שם ב' וה' רואה אני את דבריו ראש השנה כ"ה.. ואמר כי בהשתוקקו לזה יצא חוץ למחיצתו ויגד לשני אחיו הנכבדים ממנו והוא ענין הפתוי. כי כמוהו יטעמו מכוס התרעלה גם שמריה ימצו ישתו. והם שומרים משמרתם ואומרים לא נשתה. ועתה ראה כמה הישיר הכתוב בהזכיר איך דקדקו מאד לעשות מעשה זה על דרך הצניעות תכלית מה שאפשר. דכתיב ויקחו את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו. וזה שהם שמו השמלה על שכמם והלכו כל גופם אחורנית אך כדי שיוכלו לכוין לכסות ערותו חזרו פניהם אחורנית כלפי אביהם לראות קצת גופו. וזה אופן מההבטה המצומצמת למה שרצו בה שאע"פ שירצו לפשט הראייה לכל מקום לא יכולו. ועל זה האופן יכלו לכסות ערות אביהם מבלי ראות ערות דבר. וכל זה הישרה עצומה למה שראו שיעשה מהפרישות המופלג כשירגיש אדם עצמו נוטה אל הקצה מהרוע כי אז טוב לו לישא על שכמו ועל חלקת צואריו עול הפרישות והסייג אשר הוא מסך מבדיל בינו ובין ערות אביו וינזר אחור ממה שכבר היתה בו ההתחלה. אמנם לפעמים יחזיר פניו לבד אל רצונו המאוה. אפס קצהו יראה לצורך החי וללקיחת קצת תענוג עד שימצא נהנה ונשכר וערות אביו לא יראה. והנה זה א"א לעשותו כי אם בהסכמת שני האחים קטן וגדול כי חבורם והסכמתם יחד הוא מה שנתיחד בכאן אל יפת כאשר אמרנו ולזה כאשר הקיץ נח מתרדמתו ונתעורר אל העצה הנכונה היוצאת מהסכמת שניהם אמר ארור כנען עבד עבדים יהי' לאחיו כי עם שהכח ההוא המיוחס אליו הוא הכרחי לחיי האדם לכדי חיותו אבל שראוי לו שיהי' כעבד נכנע משרת לעבודת אחיו ולשירותם ובמקום שקלל את הרשע ברך את ה' אלהי שם שהוא החשוב ונתנו לו גביר וכאלו אמר כי היותו על זה האופן מהעבודה והשירות בעצת השכל ותועלתו הוא עצמו מה שנתיחס אל יפת. ולזה אמר יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם. אמנם זה לא יהיה רק בשיהיה כנען עבד למו: והנה אחר הדברים האלה במעט עיון תתבאר כוונת חז"ל באותו מאמר ששמעו פתח השער אמרו אשרי האיש זה נח. כי האושר נתן לנחלה אל השם הזה הכולל והמקיף אלו הענינים בכלל כענין שם האדם שאמרנו ולהיותו שלם בכח השכלי המכונה בכאן אל שם הנה לא אחז דרכו בעצת דור אנוש שנשתבש שכלם אצל האלהות ועבדו ע"א אבל בחר בטוב במה שהוא טוב ומטובו ייטיב לכל יתברך שמו. ובהיותו שלם בכח המכונה אל חם הגבול עצמו אצל הערב ולא עמד במנהג דור המבול אשר השחיתו את דרכם בזה עד לכלה. גם בהיותו על מתכונתו בכח ההוא המכונה ליפת לא ישב בלצנות בוני המגדל שלא היה ענינם רק חושבם שחיי התועלת הם עקר החיים כמו שיבא שער י"ד ב"ה. כי אם בתורת ה' חפצו אלו שבע מצות כו' זכרו שלמות החלק המעשי. ובתורתו יהגה כו' שהבין דבר מתוך דבר כו'. זכרו החלק העיוני שכל עצמו הוא להפליא העיון ולהגדיל התושיה בהכרת מעלתו יתב' וטובתו על כל נמצאיו והתיחד אליו בתפלות ורוב ההודאות כי הוא ענין הדבקות האלהי אשר לשכל הזה כמו שעיין הוא מטעם הבאת הב"ח והביא קרבן וירח ה' את ריח הניחוח. והיה כעץ כו' ששתלו הקב"ה בתבה כו' הוא ענין מתן שכרו בצדו. אשר פריו יתן בעתו כו'. יאמר כי איש שלם כזה אשר כן נשרש בשלשת השרשים האלו יחוייב שיצאו תחתיו משפחותיו לתולדותיו כיוצא בהם ויהיה שם עקר. הוא עקר הפרי אשר בכחו זה לא הלך אחר עצת דורו של אנוש. ועלהו לא יבול. הוא חם אשר הוא אצל האדם כעלים אצל הפרי ובכחו לא עמד כדרך אנשי המבול: וכל אשר יעשה יצליח. זה יפת המורכב משניהם אשר בעבורו לא היה בדור הפלגה אשר עשו ולא הצליחו כי הוא עושה ויי' מצליח: לא כן הרשעים. זה דור המבול כי בשלשתן נפסדו ובשלשתן לקו כי השחתת בשרם ושארם שהוא נושא הערבות וכל קניניהם שהם כלי המועיל כלם ספו תמו מהכתוב האומר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה כו'. אמנם החלק השכלי שבהם שלא נתבאר בביאור תנינן דור המבול אין להם חלק בעולם הבא והרי הן נשחתין לגמרי: כי יודע יי' דרך צדיקים. אלו נח ובניו הפליגו להורות בזה על מה שכתבנו בסוף השער הקודם אצל וינחם יי' כי עשה את האדם כי הכל היה ידוע אצלו מתחלה ועד סוף ועל מנת כן ברא העולם ועשאן וגדלן אע"פ שעתידין ליאבד כל הדורות האלו כי היה יודע יי' דרך צדיקים אלו נח ובניו כי הם אשר ישארו לסוף אלו הדורות לחדש בהם העולם. כי כן יאות לפי טבע הענין דוגמת המשל שהמשלנו והוא ענין נכון מאד כשתצרפהו יחד וזה שיעור מה שרצינו אליו הנה. אמנם כשנוסיף לחבר אליו עוד פרק נפרד לאות מאד למה שיסופר בזה החלק מהספור. קראתיו: נגון עולם יבאר בו שהעולם הגדול והקטן הם כשני כלי נגון הנערכים על יחס אחד: *כוונתו, כי כמו שחכמת המוזיקא המשתדלת להוציא קולות ערבים למשמע אזן נוסדה רק על השתוות והסכמת הקולות השונים היוצאים מכלי זמר השונים, והתאחדותם בערך שוה ומקביל בין גבוה לנמוך, כן גם יסד ה' בעולמו, כי מקרי התבל ופגעיו יהיו תמיד מסכימים יחד עם מעשה בני אדם להרע או להטיב למו בהטיבם או בהשחיתם דרכם עלי ארץ, ואף כי באומה הישראלית המתנהגת תמיד לא לפי מערכת הכוכבים וטבעי הנמצאים כי אם על פי השגחת הי"ת על מעשיהם הטובים והרעים כמאה"כ והיה ביום ההוא אענה וכו' כי הסכמת הקולות יחד תקרא בלה"ק עניה כמו קול ענות אנכי שמע ר"ל קול בני אדם המנגנים בקולם יחד בערך שוה וכן אמרו חז"ל "אם בחקותי תלכו, חקות שמים וארץ וכו'," ר"ל כי חקות הטבע תהיינה תמיד בבחינתכם מסכימות אל לכתכם בחקותי או לא, ולא לבד בדרך כללי כי אם גם בדרך פרטי אחז"ל שעבירות מיוחדות מסבבות לעולם, ואף כי לישראל המונהגים בהשגת' פרטית. מקרים ופגעים מיוחדים, גם מאה"כ "במיתריך תכונן על פניהם" מורה לדעת הרב על מקרי התבל אשר כמיתרי כלי נגון יהיו מסכימים יחד עם מעשיהם הרעים. אח"כ אמר כי מחסד הי"ת ברא העולם בטבעים וחקים שונים. ולא בטבע וחק אחד השוה מכל צדדיו כי באופן זה הי' העולם נפסד כלו כרגע מדי החלו בני אדם להרע מעשיהם, אבל עתה שנברא בחקים וטבעים שונים יופסד לפעמים רק לאט לאט ובבחינה פרטית, לפי ערך ויחס מעשה בני אדם הרעים הפרטים ולא בדרך כללי, גם באופן זה יוכלו הצדיקים בהורותם לזולתם הדרך הטובה והישר', להגן יותר על נקלה על העולם מהפסדו החלקיי והפרטי במה שהיו יכולים למנוע ההפסד הכללי אם היה נמשך כרגע מרוע מעללי בני אדם, אנו היה נברא על פי חק טבעי אחד: וע"ז רמזו חז"ל באמרם "בעשרה מאמרות וכו' כדי להפרע מן הרשעים וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים וכו'." יסוד מוסד ומקובל אל דעת אמונת השכר והעונש הזמנים אשר תורתנו הקדושה והאלהית היא ראשית דרכם. כי יחס גדול וקשר אמיץ יש בין הפעולות אשר יפעלום כתות האנשים מטוב ועד רע ובין טבע המציאות בכלליו ופרטיו. עד שיאמן כי בתקון ויושר פעולותיהם בכלל יתקיים ויתחזק טבע כל הנמצאות. ובקלקולם והפסדם יתקומם ויתקלקל גם הוא. וזה הענין הנפלא יתחייב מהיות הבנין האנושי הזה כעין בנין העולם הכולל אשר זה נקרא עולם גדול וזה עולם קטון. לפי היחס אשר לשניהם בכל דבריהם כלליהם ופרטיהם כמו שהוא מוסכם מכל החכמים. ולזה יתכן שימצא בין שניהם יחס גדול ממין היחס אשר אמרו חכמי הנגון שימצא בין שני כלי זמר השוים והנערכים על ערך א' ויחס א' לגמרי. כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס השוה אשר ביניהם. ואולי שעל זה היחס היה כנור דוד מנגן מאליו ומתעורר אל ערבות קולו ונועם שיריו כמו שדרשו חכמינו ז"ל ברכות ג': על אומרו עורה כבודי תהילים נ״ז:ט׳ כי כדאי היה נעים זמירות ישראל לכוין במלאכת המוזיק"א זה השיעור. והנה בני העולם הכולל הוא כעין הכלי הראשון אשר יש לו סדר וערך קבוע בכל מערכותיו עליונים ותחתונים לגמור על ידיהם מלאכת פרנסות העולם ומעשהו. לעומתם יהיו נערכים ומסודרים טורי סדרי בנין העולם הקטן החלקי לקבל פעולותיהם על נכון. אולם בהיטיב הכלי הקטון סדור מערכותיו יתדותיו ומיתריו לפי הערך הראוי ומתיחס אל סוד המציאות וטבעו בכללו וחלקיו הנה באמת בהניע אותם יתעוררו לעומתם טורי העולם הגדול ומיתריהם. ויוסכמו שניהם יחד זה לפעול וזה להפעל באופן שיושלם על יד שניהם הנהגת המציאות על הצד היותר נאות שאפשר כי כן יסד מלכו של עולם שיהיה כל העולם כלו קטון וגדול כאיש אחד קצותיו מתיחסים לקצותיו וחלקיו נענין אל חלקיו כענין שהם עליו כל חלקי הב"ח לתועלת כלל כי בזה האופן יכונו יחד לקבל השפע מאתו יתברך והוא עצמו מה שביארו יתברך על יד הנביא באומרו והיה ביום ההוא אענה נאם יי' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענ' את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והמה יענו את יזרעאל הושע ב׳:כ״ג-כ״ד. אמר שהאל ית' הוא העונה ראשונה לקול שירי הכלי הקטון וטוב נגונו על דרך שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה ישעיהו ס״ה:כ״ד. והוא יתן טוב מענה את השמים שהם הטור העליון והיותר כולל בהשפיע שפע שבע רצון והם יענו בו את הארץ שהוא הטור השני בהסכים עמה בטוב ניגונה גם היא. והארץ תענה את הדגן שהוא הטור השלישי. והמה יענו את יזרעאל שהוא הטור הרביעי. והם האנשים הזורעים על בטחון האלהים וענייתו על הדרך הנזכר. והנה באמת ילך הדבר בסבוב כי הם המנגנים בראש והנענים בסוף על דרך אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף תהלים פ"ה. וכמה כוונו חכמינו ז"ל במדרש ויקרא רבה פרשה ל"ה אם בחקותי אמרו מאי אם בחקותי חקות שחקקתי בהם שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ירמיהו ל״ג:כ״ה חקות שחקקתי בהם את הירח דכתיב כה אמר יי' נותן השמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה שם ל"א. חקות שחקקתי בהם את הים שנאמר בשומי לים חקו משלי ח׳:כ״ז-כ״ח. חקות שחקקתי בהם את התהום שנאמר בחקו חוג על פני תהום שם חק וחוג לגזרה שוה. רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר חקים שהם חקוקים על יצר הרע שנאמר הוי החוקקים חקקי און ישעיהו י׳:א׳, אמר ר' לוי מקום שהוא משובש בגייסות הושיב בי המלך קוסטנדיי"נוס אחד בשביל לשמרו כך אמר הקב"ה התורה אבן ויצר הרע אבן. התורה אבן דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה שמות כ״ד:י״ב. ויצ"הר אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם יחזקאל ל״ו:כ״ו. אמר רבי יצחק בר אלישיב חקים שהם מביאים את האדם לחיי העולם הבא: הנה שהורו על כל מה שאמרנו והוא בהודיע לנו כי כל טורי מערכות השמים והארץ כלם נסדרו ונתיסדו ע"פ התורה האלהית אשר בה נסתכל וברא את העולם כמו שכתבנו בשער ראשון עיין עליו. ומצותיה וחקותיה הם חקוקים על סדרי העולם שהוא הכלי הגדול גם על לב האדם שהוא העולם הקטון אשר בו נחקקו נרי מעללי איש ופקודותיו. וכאשר נתנה התורה האלהית ביד העם הנבחר הנה נמסר בידם סוד הניגון הזה וסדר עבודתו לתקן בו תחלה טבע יצר לבבו שהוא מטבעו משובש בגייסות. כל קביל די אתגזירת אבן דלא בידין לרכך ולפיצץ קשי לכו וחזקו שלא יחבל און ולא ילד שקרים כמנהג אישי העכו"ם כמו שפירש להם ביום הקהל ועתה אם שמוע תשמעו כו' והייתם לי סגלה מכל העמים כו' שמות י״ט:ה׳. כי בתקן האדם עצמו תחלה על זה האופן ודאי יתייחסו עמו סדרי העולם הכולל. להיות שמים וארץ שהם הטור הראשון. והמאורות שהם הטור השני. והים הטור השלישי. והטור הרביעי שהוא התהום שהם החלקים העקריים. ואשר שאר הטורים יתנועעו בעבורם ויתפעלו מהם כלם עומדים על משמרתם ונותנין השפע זה לזה תמידין כסדרן ונוטלין זה מזה כהלכתן עד שיושלמו בזה שתי הצלחות האדם על צד היותר נאות לו. כמו שיעדה שם התורה האלהית על השלמות ולזה אמר אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו' ויקרא כ"ו כל הפרשה ההיא. ולא אמר אם תעבדו את האדמה היטיב כמנהג העמים לפי שאין הדבר תלוי אלא בשמירת יחס הניגון המשותף לשני הכלים אלו וכמו שיתבאר שם שער ע' ב"ה. ולזה כאשר האיש השלם איש חיל ויודע נגן יקרא צדיק יסוד עולם להיותו שומר סדר וחק כל הענינים האלה על מתכונתם כן הבלתי סדר הנמצא ברשעים יקלקל סדר זה המציאות ויפסידהו. אלא שבהיות ההפסד והקלקול חלקי בקצת הפעולות יהיה הרע המגיע להם חלקי גם כן באותם הדברים המתיחסים לקלקולם והפסדם כי אין ספק כי כמו שהונח שיש לכל הפעולות יחס עם טבע המציאות בכללו כן יש להודות יחס לחלקי הפעולות עם חלקי המציאות. וזה דבר נתבאר לרז"ל בכמה מקומות שאומרים על עבירה פלונית יגיע עונש פלוני ואמרו ז' מיני פורעניות באין לעולם על ז' גופי עבירות כו' אבות פ"ה וזולתם רבו מספר. ועל זה הדמיון עצמו אמר המשורר תמצא ידך לכל אויביך כו' תשיתמו כתנור אש כו' פרימו מארץ תאבד כו' כי נטו עליך רעה כו' כי תשתמו שכם במיתריך כו' תהילים כ״א:י״ב. ירצה כי כאשר יהיו על זה השיעור מהמרד וקלקול סדר מעשיהם גם הסדר הכולל יקלקל בחציו עד שיראה שישים אותם לחלק אחד ובמיתריו בטורי סדרי המציאות אשר היה מנגן עליהם ילחם אתם כי יתהפכו להם למיתרי קשתות ויכוין לנגדם עד שישמיד חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם והצדיקים הנשארים ישישו וישמחו באבדן ויתחזקו בניגונן הטוב כמו שנמר רומה יי' בעוזך נשירה ונזמרה כו' שם. אמנם בהיות הכלי סדר כולל ונוגע בכל טורי המיתרים אשר לכלי הקטון יהיה אז הקלקול וההפסד מגיע לכל פנות הבנין ונפל כלו בכללו ואין סומך, כמו שנתבאר זת מהספור אשר היינו עליו באומרו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר כו'. כי בהיות רעתם כוללת. הנה טבע המציאות היה הולך ומתמוגג ולא היה להם על מה שיסמוכו. ולזה עצמו הוא מה שאמר בפרשת התוכחות אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי כו' ויקרא כ"ו. ופירשו חכמינו ז"ל לא לומד ולא עושה מואס באחרים העושים שונא את החכמים מונע את אחרים כופר במצות כופר בעקר תו"כ פ' בחוקתי פ"ג וכוונת הכללות כי בהרבות הקלקול וההפסד בכל חלקי פעולותיהם כן יתקלקל כנגדם הסדר הכולל ויאבדו בכלל. מה שלא יעשה כן כשיהיה הפסדם וקלקולם חלקי כמו שאמרנו. ויתכן כי באומרם חכמינו ז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד כו' אבות פ"ה. תוכלל כוונה זו בכלל מה שביארנו עליו בשער הג' כי הכל הוא דרך אחד וענין אחד. וזה שאפילו יונח שיכול להבראות על טבע וענין אחד כאשר ישר בעיני היוצר לעשות עם כל זה גזרה חכמתו לברוא אותו על זה האופן מהחלוף והחלוק כמו שיכללוהו עשרה מאמרות הבריאה הכוללים העצם והתשעה מקרים שכתבנו וזה להשקפתו לתועלת היצורים ולטובתם וכאלו אמר לפי הדמיון והמשל שהנחנו שרצה להשלים מלאכת נגון העולם ומעשהו עלי עשור ועלי נבל בשיהיו טורי מיתריו אלו העשרה מאמרות המחלקים הנמצאות למינים ממינים שונים וטבעים מטבעים מתחלפים ולא ראה להשלימו דוגמת כלי נגון של טור אחד אחד לבד אפילו אפשר כן כדי ליפרע מן הרשעים לאט להם מעט מעט כשמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות בהפרע מהם מאמר מאמר לפי יחס חטאם עמו מבלי שיתקומם הכל ואף כי ירבו לפשוע ויופסד כללות מעשיהם עד השתנות עליהם כל סדרי בראשית לא יושלם עונם בכמו זה השיעור עד דורות הרבה וידחה הרע וההפסד כל מה שאפשר לדחותו בכל מה דאפשר מתקנינין וגם בזה עצמו יותן מקום לצדיקים לקיים את העולם ולהגין בעדו לבל יענש כלל דוגמת הענין הראשון מה שסמכו לומר יו"ד דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שהביא עליהם את מי המבול שם יורו כי ענין העשרה מאמרות הוא עצמו ענין האריכות אפים שבה האריך את הרשעים כל הדורות ההם העשרה אשר האריכו בהם ברעתם עד שנתמלאה סאתם ולא יוכלו עוד עמוד. אמנם הענין הב' הוא מה שאמר בסמוך עשרה דורות מנח ועד אברהם כו'. כי אע"פ שהיו הדורות ההם מקלקלין הוא היה מתקן באופן שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שהעיר ממזרח צדקתו של אברהם אבינו ומלט הוא את העולם כלו: וזה שיעור מה שכווננו אליו בזה הפרק אשר אחרי השער אשר בהקדמתם יחד נבא לביאור מה שהיינו עליו מזה הספור. האמנה בשיעור תחלה הספקות הנופלות בה: א מה שיראה כפל ומותר בזכרון תולדות נח במספרם ושמותיהן אחר שעבר הזכיר בפרשה ראשונה ויולד נח את שם את חם ואת יפת. וכפל השם באומרו נח נח איש צדיק כו'. וטעם את האלהים התהלך נח: ב המותר והכפל שיפול בזכירת עון דור המבול באומרו ותשחת הארץ כו'. וירא אלהים כו'. ג והקימותי את בריתי אתך כי לא נודע עדין שהיה ברית עמו וחכמינו ז"ל נדחקו לומר שצריך ברית על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור ב"ר פל"א: ד למה נענשו דור המבול אחר שלא הוזהרו בדת אלהים ואם תאמר שהדת הטבעית תחייבם מיתה אם כן למה נשנו מצות כאלו בתורה האלהית הרי הוא מותר. ועוד מה ראה לדונם במבול של מים מזולתו מהעונשין: ה מה שנמצא כפול אומרו ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ ויבא נח ובניו כו'. מפני מי המבול מן הבהמה כו'. עד כאשר צוה אלהים את נח במה שחזר אחר כך לומר דברים כהוייתן בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני כו'. בעצם היום הזה בא נח כו'. המה וכל החיה למינה כו'. כי הכל מותר גמור שלא העלו בו המפרשים דבר הגון. מלבד מה שיראה שסותרין הכתובים זה לזה באמרם על זמנים מתחלפים שנכנס בהם נח אל התבה מפני מי המבול. וכבר נדבר במה שקדם מה שיספיק שכרותו של נח וסכלותו של חם ומה בא לראות כי יצא לחוץ לדבר וקללתו של כנען וברכת שאר הבנים ואחרי זה נבא אל הביאור. אלה תולדות נח. למה שהיה נח בדורו אכן כאדם בדורו כי כמוהו היה האב הראשון לכל המין האנושי כמו שהקדמנו היה מהראוי שינתן בו ובעניניו ובבניו סימן אל החיים האנושיים המכוונים בבריאתו ואופן התישרם אל שלמותם והשגת הצלחתם האחרונה עד שתהיה פרשה זו כראשונה בכל הדברים האלה כפי מה שביארנו. א ולזה אחר שהודיע ראשונה מציאות נח ותולדותיו כאחד א' מאבות השלשלת שקדמו חזר עתה לזוכרם מצד מה שהיה האב עם תולדותיו אלה ראשית עריסה לעולם כאב הראשון ולזה זכר שמותם ומספרם שנית לעורר אותנו שנרמז בהם הענין עצמו הנרמז בג' בני אדם. אמנם אמר ראשונה אלה תולדות נח נח איש צדיק כו'. להעיר על ענין נכבד מאד והוא כי לפי שפעולות האדם יתחלקו אל מה שיפעלם מצד מה שהוא חי ואל שיפעלם מצד מה שהוא אדם בהחלט כמו שזכרנו בתחלה בחלוקה הראשונה. כי פעולות כחות ההרגש והחיות לא יפעלם רק מצד השתוף שיש לו עם הב"ח. אמנם פעולות השכל והמעלות יפעלם מצד צורתו. כמו שהאריה דרך משל אוכל ושותה ומוליד מצד שהוא חי ומתגבר ביתר עז מצד מה שהוא אריה. ולזה אמר כי תולדות נח מצד מה שהוא נח כלומר האדם מצד מה שהוא אדם הוא להיות צדיק תמים וכמו שאמרו עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים תנחומא פ' נח. ואומרו צדיק תמים. ירצה צדיק בכל דרכיו לא בדבר הצדק המיוחד בחלוק הממון לבד שהפכו הוא נבל: אלא הצדק הנאמר על מי שהוא שומר התורה בכללה שהוא כולל כל המעלות ומתמים אותם והפכו הוא הרשע העוזב תורה. כמו שכתב החוקר בשני ממאמר ה' מהמדות. ולפי שבענין הזה יתקרב האדם אל האלהים והוא הדבר המיוחד שבו יתמעט הריחוק אשר בינו לבינו יתברך אמר את האלהים התהלך נח כי בכל כחו שנס את מתניו לרוץ המערכה בדרכי הש"י על דרך שנאמר ויתהלך חנוך את האלהים בראשית ה׳:כ״ב. האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שה מ"ח ודוד אמר אתהלך לפני ה' כו' תהילים קט״ז:ט׳. אמנם טעם אומרו בנח בתחלת ענינו צדיק כו' את האלהים התהלך נח הוא מה שנאמר לאברהם בסוף התהלך לפני והיה תמים בראשית י״ז:א׳ עם היותו שלם ממנו במעלה כמו שיבא בפרשת מילה. וכוונת חכמינו ז"ל בהבדל אלו המאמרים תתבאר יפה בתחלת ספורו של אברהם שער ט"ז ב"ה: ויולד נח כו'. אמנם נח לבד לא מצד מה שהוא נח הוליד שלשה בנים אלו הנקראים בשם על שם מעשיהם שם וחם ויפת כמו שקדם ענינם. אשר ממציאותם והרכבתם נפלגה הארץ להיות על האופן שהיא בהמצא בה מכל חלקי חיי בני האדם ומיניהן בסדר והגבלה מה על הדרך שכתבנו באורך בשער שקדם. ותשחת הארץ כו'. ספר שכבר היו כל בני האדם הנמצאים על החלוקה הרביעית המקולקלת שזכרנו שהם בלי שום הגבלה אבל הם נשחתים לגמרי כאשר ייחסו אותם חכמינו ז"ל לקין וחביריו ב"ר פ"כ. אשר תשוקת היצר הרע תרדפם ותבהלם כנוע עצי היער מבלי השקפת שום תכלית אשר חרף אותם יותם בן ירובעל ופתר חלומותם באומנו תצא אש מן האטד כו' שופטים ט׳:ט״ו. כי באמת המנהיג אותם לא ישיב ידו עד השמידו אותם והוא לא ימלט והמחוייב ממה שכתבנו בפרק הנגון כי בהשחית כלל מעשיהם ובקלקל כל טורי הכלי אשר בידם לנגן יתבלבלו ג"כ טורי הכלי הגדול הנערך לנגדו ויפסד נעימותו ויהפך עליהם שירו לבלע ולהשחית. ב הוא מה שאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כו'. יאמר כי ראתה חכמתו ית' כי נשחתה הארץ ולא תוכל שאת מחמת כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ כו'. והוא מה שאמר הש"י לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ירצה שבא קצם וענשם כפי מה שראויים ליענש מפני החמס המגיע לארץ מפניהם והנני משחיתם ומסיר אותם מעל פניה. אמנם אתה ששמרת יחס הנגון להיותך צדיק תמים ראוי שישמרו לך סדרי העולם כלו עם נגונו ורני פלט יסובבוך סלה. לכן עשה לך ולהצלתך תיבת עצי גופר כו': ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ כו'. ד כי הוא העונש היותר נאות והיותר צודק לפי ההשגחה האלהית וזה כי טבע המים לכסות הארץ ואינם עומדים רק שמאמרו ית' המצוה תמיד לעמוד על מצבם ושלא יהרסו לצאת מגבולם כמ"ש המשורר כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה אוהב צדקה כו' כונס כנד מי הים כו' ייראו מה' כל הארץ כו' תהילים ל״ג:ח׳. וכמו שאמר הנביא האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים כו' ירמיהו ה׳:כ״ב. והכוונה כי הכל תלוי ועומד באמונתו יתב' מבלי שום חיל וחומה יעכבו להם כאשר יתבאר בשער הבא בע"ה. אמנם זה הברית וקיום האמונה זו לא יעמדו כי אם עם השומרי' אמונתם וחק הגבלתם במעשיהם. אבל עם העוברים חקם ומפירין בריתם אף אני אסלק את בריתי ואמונתי וחסדי אפיר להם ואסיר גבולות ימים וישוב טבע המים לאיתנו ושטף ועבר ואין מציל. ג אמנם אתה ששמרת בריתך ועמדת על הגבלת חייך חסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט: והקימותי את בריתי זה אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך כו'. ומכל החי מכל בשר כו'. והנה הודיעו מי ומי העתיד לבא בה לשני טעמים. הא' להודיעו כי מכלם ישאר לצרכם שארית בארץ ולא יחסר להם שום אחד מהם. והשני כדי שיתישר מדעת תכליתה ורוב מיני הנמצאים הנכנסים בה וכל מה שיצטרך להם למאכלם בכל הזמן ההוא אל מעשה התיבה ואל תוכן צורתה במחיצותי' ומדורותיה אשר א"א לכוין להם באופן אחר אשר על זה הכיוון נאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. כענין ויעש כן אהרן כו' במדבר ח׳:ג׳. ואז"ל מלמד שבחו של אהרן שלא שנה ספרי פ' בהעלותך. ד ומעתה יודע איפה למה נענשו דור המבול ואם לא נזהרו כי הם גמלו לנפשם רעה כלה ונחרצה וגם הוא יתברך חיבם ויבא מעל ראש רשעים בהניח מוסדות עולם על טבעם זאת ועוד שאפילו תמצא לומר שלא היה ראוי להענישם בבחינת החוטאים לסבה זו מ"מ חוייב לבערם בבחינת החטא עצמו משל לעושה אוצר חדש בתוך ביתו לאצור בו תבואה ועוד מעט נתעפש עפרו וירם תולעים ויבאש אשר לא מצא שום תקנה להעביר הרמה ממנו כי אם להדליק בו האש יום או יומים להעביר בתוכו אמת המים כי לא יעשה זאת להעניש התולעים רק להשיב האוצר אל כנו כמשפט הראשון שעלה במחשבתו. וכמ"ש כי לדעת רז"ל סנהדרין נ"ז. אתורה ואמצות עברו ונענשו שהרי אדם הראשון קבל מצות שנאמר ויצו יי' אלהים על האדם כו' בראשית ב׳:ט״ז. וכבר כתבנום בסוף שער הז'. והנה בני נח גם בני אדם אזהרתם זו היא מיתתם סנהדרין שם. ואם חזרו ונשנו למשה בסיני לאו קושיא היא כי החלוף מהם רב ועצום מאד אם מפני הגבלתם והשערתם הנפלאה ואם לחייב עליהם בבית דין של מטה ואם לחלוקי העונשים איזה לקרבן איזה למלקות איזה למיתה איזה לדין שמים מה שלא היה כן במצות בני נח רק העובר בקטנה או בגדולה אחת דתו להמית. כי חכמה נפלאה היא להשמר בהתחלה בג' ענינים. האחד למעט את המצות שלא יכבדו עליהם. והשני שלא להטריד דעתם בחלוקי דינים והבדלי עונשים. והשלישי להחמיר את העונש כדי שלא יהיו מצות קלות בעיניהם. וברוך הוא כי אין כמוהו מורה ויודע פשר דבר: ויאמר יי' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כו'. מכל הבהמה הטהורה כו'. אחר שעשה את התיבה בצביונה ובקומתה כאשר צווה ולא נתעצל להיות דבר רחוק ונפלא אשר לא נהיה כמוהו מימות עולם הוסיף שנית לומר לו שכבר יוכל לבא הוא וכל ביתו אל התיבה כי לימים עוד שבעה יבא המבול אשר אמר לו בתחלה ובתוך ז' ימים יאספו אליו כל הבאים להחיות זרע. ועוד הוסיף לצוות אותו כי מאותם שיבאו שנים שנים כלומר זוגות זוגות יקח לו מכל הטהורים ז' ז'. גם מעוף השמים הטהור ז' ז'. וזה הוא פלא גדול שתהא התיבה קולטת כל אלו המינים המשובעים עם היות שלא עשה נח התיבה מתחלה אדעתא דהכי והרי אז"ל שזה אחד מהמקומות שהחזיק מועט את המרובה ויקרא רבה פ' י'. גם הרמב"ן ז"ל בלאו הכי חשבו לנס ופלא: ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ה עוד הוסיף לספר בשבחו כי גם בזה לא פקפק ולא הרהר שמא לא יהיה הדבר ולא יבא בעת ובעונה ההיא עם היות דבר נפלא מאד אשר לא נשמע כמוהו אבל התחילו לבא הוא וביתו אל התיבה ולהכניס לתוכה כל הבעלי חיים ההם וכל צרכי מזונותיהם והן נכנסין ויוצאין להשלים מעשיהם בחריצות גדולה כאלו היה רואה בעיניו את מי המבול באים עליו והוא אשר ביארו הכתוב בפירוש באומרו ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים כו' ייבא נח ובניו וכו' מפני מי המבול. ירצה כי עם היותו בן ת"ר שנה שהזמן הארוך ההוא יספיק להודיעו מצד הנסיין כל הקורות המתרגשות לבא ולא עוד אלא שהמבול אשר כן נאמר לו היה מים על הארץ שהוא דבר שהיה לו מבוא לידע טבע הגשם הראוי לבא מצד התחלותיו הטבעיות אם מהסיבות הארציות ואם לשום חבור מהככבים אשר יתחדש להם עכשיו וכבר בקשו חכמי הדור ההוא שום סבה למבול ההוא המיועד ולא מצאו ולזה לא האמינו ויקשו את ערפם. אמנם הוא ירא את ה' והאמין לדברו ובא הוא ובניו ואשתו אל התיבה כאשר צוהו ה' מפני מי המבול ירצה כאלו כבר ראה המבול בעיניו והוא דבר שיש לו זכות בו ואוכלי המן יוכיחו אשר לא היו מאמינים מה שנא' להם מפלאי המן עד שראו בעיניהם. ואמר שנשתדל בכל עוז באותן שבעת ימים שנתן לו להיות בתוכה המה וכל החיה וכל הבהמה כו'. עם שהיו נכנסין ויוצאין לעשות מצוה כתקנה. אחרי כן ספר לענין מעשה ויהי לשבעת הימים ומי המבול כו'. בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני כו'. ויהי הגשם כו'. בעצם היום הזה בא נח כו'. וזה עדות ברורה כי בראשונה לא כוון לקבוע זמן המבול מצד עצמו ולזה לא הזכיר לא היום ולא החדש גם עכשיו אמר כי כשבאו נח ובניו כו' וכל החיה וכל הבהמה כו' כאשר צוה אותו אלהים ויסגור ה' בעדו כי עד הנה היה נכנס ויוצא ועדין לא הוסגר. וכבר כתבנו בסוף שער י"א כי צורך זה המספר היה להודיע נאמנותו יתב' במ"ש והיו ימיו מאה ועשרים שנה והוא נכון. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק המספר מנח ותולדותיו ותוכן טבעם והשחתתם ואבדנם. אמנם עדין יש לדעת מה טיבו של ספור זה ותועלתו אשר תספר אותו התורה האלהית סמוך למעשה בראשית וזה מה שיתבאר בשער הבא ובחלק הספור הנאות אליו ב"ה: שהמבול הוא מופת חותך לחדוש העולם ולקיום הנסים המפורסם על ידי ידיעת ההפכים. וביאור שמש בגבעון. וחזרת השמש. ויהי המבול ארבעים יום עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שהביא עליהם את מי המבול אבות פ"ה: *כוונתו בקוצר, כי כל דבר יתאמת אל המשכיל יותר בהתבוננו בו בבחינה מכופלת. ר"ל אם יבחין הדבר בעצמו ובהפכו ד"מ אמתת המשפט שכל משולש יש לו שלש צלעות יתאמת לנו יותר אם נבחין אותו מצד עצמותו שגדר משולש הוא מרחק מוגבל משלשה קוים שהם ג' צלעותיו, וגם מצד הפכו, כאשר יודע לנו שמשולש בעל פחות או יותר מג' צלעות הוא דבר נמנע, על כן אמתה לנו התורה הקדושה אמונת החדוש ג"כ משני צדדים אלה, כי ספרה לנו תחלה סדר הבריאה הנכון והמתוקן כראוי המורה לנו מצד אחד אמיתת אמונת החדוש, ואח"כ ספרה לנו ג"כ חרבן העולם והפסד כל חקי הטבע במי המבול, שהוא כעין ההפך מהבריאה, להורות לנו ג"כ מצד אחר לא לבד אמונת החדוש ברצון הי"ת כי לפי אמונת הקדמות שהוית העולם נמשכת תמיד מהוית הי"ת לא היה אפשרות לאבדן העולם ע"י המבול בבחינת צורתו הקדומה, כ"א גם שהטבע כלו ביד הבורא תמיד, ולפי מעשינו הטובים והרעים ישנה וירחלוף חקיה לפעמים, ובזה יותן יד ומקום לאמונת האותות והמופתים והנסים המסופרים במקראי קודש ובדחז"ל, ופה מצא הרב מקום לחלוק על קצת מחכמי ישראל ובתוכם הרלב"ג אשר השתדלו לבאר הנשים המסופרים האלה בדרך טבעי, והניעם לזה מה שחשבו שאם ילוקחו הדברים לפי פשוטם יהיו הנסים שנעשו ע"י שאר הנביאים כהעמדת השמש והירח ע"י יהושע, ועצירת טל ומטר והחיות בן הצרפית והשונמית על ידי אליהו ואלישע, והחזרת צל המעלות ע"י ישעי' יותר גדולים ונפלאים מהנעשים ע"י משה אדון הנביאים כלם, ודחה מאמרם זה בשתי תשובות, האחת, באמרו כי לו הביא הצורך וההכרח את משרע"ה לעשות נסים כאלה ועוד יותר נפלאים מהם מה נקל הי' לו לעשותם, ולא לחסרון ופחיתת מעלה נחשבת לנביא שלם זה, מניעת עשותי נס, שלא הי' בזמנו הצורך אליו, והשנית כי נוכל לאמר שהנס הנעשה ע"י שינוי הברואים התחתונים ותכונתם בעת אשר ישארו כחות העצמים העליונים המניעים הכל על פי חקי הטבע על מתכונתם, יותר גדול ויותר נפלא מהנם הנעשה ע"י שינוי הגרמים השמימים, וכחות העליונים בעצמן, כנודע לכל מבין, שהסרת המסובב בהשאר סבתו עוד, יותר נפלאת מהסרת הסבה בעצמה, כמו שנקל יותר למנוע סבוב המים המניעים את הרחים, מעצירת הרחים בעצמן, בעת יסבבו המים עוד את גלגל הרחים, וע"כ היתה סגירת פי האריות לבל יזיקו לדניאל, נס יותר גדול מאלו המיתם הי"ת. מלבד זה גדול גם בזה כח מרע"ה משאר הנביאים, שהמופתים שנעשו על ידיהם נעשו רק אחרי הפצרת תפילותיהם משא"כ משרע"ה, אשר בקלות ובמהירות עשה כל מופתיו, ונדמה בזה לשר נכבד משנה למלך אשר שרביטו בידו לעשות כל אשר יחפוץ, וע"כ נקראת רק מדרגת נבואתו, ידיעת ה' פנים אל פנים.- עם היות שידיעת ההפכים אצל החוקרים במופתיהם אחת היא עם כל זה כבר יישלם חוזק המופת כשיבחן בשני הפכיו. המשל כי כשנדע שהיובש מקבץ החלקים יודע איפה שהלחות יפרידם כי חוייב שימשכו מאיכיות הפכיות פעולות הפכיות. ואם אמר הכתוב מזרה ישראל יקבצנו ירמיה ל"א זה יהיה על דרך נס ופלא כמו שיעידו עליו דבריו באומרו שמעו דבר ה' גוים והשמיעו באיים ממרחק שם ואמר מזרה ישראל כו'. שנראה שמיעד דבר זר ונפלא והוא שמסבה אחת בעינה ימשכו שתי פעולות הפכיית מה שלא יעשה כן על המנהג הטבעי בשום פנים. או שיאמר כן על דרך הסבה הרחוקה כמו שהוא הענין בהויה וההפסד שעם שהם הפכים שניהם נמשכים מטבע ההויה הכוללת. והוא מה שביארו באומרו ושמרו כרועה עדרו. כי הרועה פעם מזרה הצאן ופעם יקבצם ושני הענינים יהיו מסדר הרעיה וטבעה. כן האלהים פעם יזרה ליסרם ולהוכיחם ופעם יקבצם והכל מכח ההשגחה בהן להיטיבן. אמנם מסבה אחת קרובה לא יתכן זה. ולזה כשנדע פועל ההפך האחד כבר חשבנו שידענו פועל הפכו. אמנם כשיבחן הדבר משני צדדיו כבר יסולק כל ספק שישוער בלמוד זה. אם מצד ההנחה עצמה שמא היתה אצלו דמוי לבד או אם שמא היה כן במקרה לא בעצם וכדומה. צא ולמד מה עשה גדעון בן יואש כשרצה שיתאמת אצלו המופת בהחלט בקש נסיון הגזה משני הפכיה. כי בתחלה גזר עיונו שהמנהג הטבעי לארץ לפי קרירותה שיתקיים בה הלחות זמן יותר ארוך מהגזה אשר לחומה הטבעי תיבשהו. לזה שאל בהפך זה ואמר אם טל יהיה עלהגזה לבדה ועל כל הארץ חורב כו' שופטים ו׳:ל״ז. אמנם כאשר היה לפי דברו עלה בלבו ספק כי שמא היה כן לפי המנהג הטבעי במה שנמשך החורב אל יובש הארץ אשר בטבעה. ושרפיון הגזה וספגיותה העמידו בה הלחות ואמר אנסה נא רק הפעם בגזה יהי נא חורב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל שם. ובזה נתאמת לו ענינו ולא נשאר לו שום פקפוק במופתו. וכזה וכזה קרה לחזקיהו המלך כשבא אליו ישעיה הנביא במלאכות ה' ואמר לו זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות ויאמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות מלכים ב כ׳:י׳. והכוונה לו בזה כי לא רצה שיהיו לו חייו תלויים מנגד במופת מסופק ומפוקפק. ולזה שאל מופת חותך שלאי פול עליו שום גמגום. אמנם איך היה זה הנה באמת לא דברו בו המפרשים דברים של טעם כמו שאזכור דעות המפורסמים מהם להבא. ואולם מה שיראה לי בו דרך ישרה ונכונה ביישוב הכתובים והתרת הספקות הנופלות עליהם בהודאת אמתת האות והמופת המפורסם מדבריהם. הוא כי צוהר היה לחזקיהו בארמונו מעשה מלאכת חרש וחושב במלאכת החכמה התכוניות. בו יבא השמש ויקיף דרך המעלות המכוונות ומסומנות לשם לכוין בהם שעות היום. ומהידוע כי נצוץ השמש אשר יכנס בדרך חלון או ארובה שיגבילהו הצל פנים ואחור. והנה כל עוד שמתנועע ניצוץ השמש ההוא כלפי פנים. הצל אשר לפניו מתהלך לאטו הלוך ונסוע על פי דרכו כאלו הוא בורח מפניו. וכן ועל הדרך הזה הצל אשר לאחריו רץ לרגלו וידביקהו כאלו הוא רודף אחריו. ולזה כשאמר לו הנביא הצל הלך עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות. הנה חזקיה אמר לו שחזרת הצל אפשר שתאמר על שני פנים. אם על הצל המתנועע לפני השמש מבלי שישוב עמו אותו הצל אחורנית לשמש. או שישוב ג"כ עמו הצל ההולך ובא אחורי השמש. והנה חזרת הצל אשר לפני השמש לבד היא אפשרית מבלי שיחזור גוף השמש אחורנית בתנועת גלגלו כלל. כי נקל מאד הוא שיתכסו פני השמים במקום ההוא החלקי בעב קטנה אשר ינטו צלליה אל המקום ההוא ויראה כאלו שב הצל. ובאמת אינו כן כי השמש הולך לדרכו. אמנם כאשר יחזור גם כן הצל האחורנית לשמש עשר מעלות. א"א בשום פנים כי אם בחזרת השמש עצמו בתנועת גלגלו ממש שאין סבה מהסבות החיצונות שתוכל להזריח השמש על הצל כמו שיכול להמצא צל על השמש. ולזה אמר חזקיהו מה שאמרת שישוב הצל אחורנית לא יהיה מהמין הראשון אשר אמרנו כי נקל מאד להמצא במקום ההוא צל מעט כמו שראינו בכל יום קצת צל על פני האדמה לעומת איזו עב קטנה והנה זרחה השמש על פני כל הארץ. וכאשר יקרה כן לא יהיה שם חזרה על דרך האמת כי אם צד נטייה שינטו צללי הענן לשם. אמנם האות האמתי הוא שישוב ממש הצל אחורנית ושיהיה כן כדברך בלי הטעאה. שזה לא יתכן רק בחזרת השמש ממש אחורנית כמו שאמרתי. ואין למפקפק שיאמר שכבר אפשר שקדם להתיצב על המקום ההוא עב הענן תחתיה עמד אותו הצל האחורני. ועתה כשנעלה הענן ונסע נגלה שם ניצוץ השמש הנסתר מבלי השבת תנועתו. כי זה א"א מבלי שיורגש הרגש חזק בשיעור רוחב הניצוץ הנכנס באותו חלון שחוייב שיהיה שוה לאותו חלון או יותר כ"ש שיתקצרו ממנו עשר מעלות. ולזה היתה שאלתו מופת מוחלט. ואחר שהוסכמו באופן המופת מיד ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחורנית עשר מעלות שם. והתבונן בזה כי לא אמר במעלות אשר בא או אשר הלך שאז היה משמעו אל מעלות השמש אשר לפניו אשר הוא הולך ובא אליהם שישובו. והוא האות המסופק כאשר אמרנו. אמנם אמר במעלות אשר ירדה כי המעלות אשר המה דרך ירידתו הן הנה אשר נשארו לאחוריו כשמתנועע והולך והוא המופת המוחלט באמת. וראה איך נתבאר זה ביאור שלם בספר ישעיהו אמר הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה ישעיהו ל״ח:ח׳ כי שם בספרו ביאר את אשר יהיה עם לבבו כאשר אמר הלך הצל כו'. והוא כי ישוב הצל במעלות אשר ירדה והם הם הנשארות לאחוריו אשר א"א זה בלא חזרת השמש בתנועתו ממש כמו שאמרנו. וכי לשתוף הלשון הזה הקפיד עליו חזקיהו עד שהוצרך לבאר לו כי הענין הוא שישוב השמש ממש. ושיעור הכתוב הנני משיב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז. אשר א"א זה אלא בחזרת השמש עצמו וכן היה כי שב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה. ואפשר כי בתחלה כאשר אמר ישעיהו וזה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר הלך הצל כו'. לא היה דעתו לעשות לו זה המופת על זה השיעור מהפלא. אלא שישוב הצל לכסות עשר מעלות מן המעלות אשר לפני השמש שכבר ברח מהמה כמו שאמרנו. וכבר יהיה אות ודבר מתמיה מב' פנים אם במה שיתהוה לפי שעה כנגד אותו מקום הענן אשר יכסנו מבלי סבות טבעיות. ואם מפני שיהיה הצל ההוא משוער עשר מעלות לא פחות ולא יותר. וחזקיהו אמר אליו נקל לצל כו'. שכבר אפשר שיזדמן כך בדרך המנהג הטבעי ולא יהא מופת מוחלט אלא בשישוב ממש השמש כמו שאמרנו. ולזה אמר ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' כו' דמשמע שנתחדש לו אז הצורך שאליו הוזקק להשיב שולחו דבר. ומ"מ באומרו הנני משיב את צל כו' לא כוון אלא על ההסכמ' האחרונ' כי לא נזכרו שם דברי חזקיהו כלל. זה הנרא' לי טוב ויפה לפי פשטי הכתובי' ויסודו' התור' והאמונ' ומתקבל על הדעת במעט ציור ועיון. למדנו מתוכה שהמבקש אמתת איזו גזרה או מופת צריך שיסתלק מכל מיני הספק והפקפוק שאפשר שישוער לשם. עד שיתאמת אצלו שההנחות אשר יקחם במופתיו הם אמתיות ועצמיות. ולזה שצריך החקירה מכל צדדי הנושא אשר יחקר בו. והוא מה שרצינו אליו ללמוד וללמד כי על הבחינה הזאת באמת היה תועלת הספור הזה מענין המבול רב ועצום מאד. וזה שאם כבר נתבאר מספור מעשה בראשית שבפרשה ראשונה שאמתת חדוש העולם ומציאותו על האופן שהוא עליו מסדור העשרה מאמרות. יורה על אמתת מציאות ממציאו בחכמה ותבונה עצומה אשר הוא יסוד הראשון שעליו נבנה שלמות האדם והצלחתו. אשר משם יתבאר על הדרך הטבעי כי העושו יגיש חרבו כאשר יעלה על רצונו לבטלו ולהחריבו ולהחזירו אל האפס אשר היה בראשונה. כי ידיעת ההפכים היא אחת בעצמה. עכ"ז לא סר מלבאר בספור הזה ענין המבול אשר כלל מהאפיסה וההעדר לשלישו של עולם בכללו מה שכלל ושנשתנו בו סדרי מערכות השמים כמו שנראה מפשט הכתוב באומרו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף כו' בראשית ח' מכלל ששבתו כל הסדרים ההם ובפרט תנועת השמש בכל הזמן ההוא כי לבטולה בטלו ימים ולילות וכל תקופות השנה. אמנם נשארה התנועה היומית לבדה אשר על ידה יחשבו ימי גבורת הגשם ועמידתו וירידתו עד סוף שנה שלמה. ובמסכת ר"ה י"א: רבי אליעזר אומר אותו יום י"ז במרחשון היה שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתמעטות ולפי ששנו מעשיהם שנה הקב"ה עליהם סדרי בראשית ונטל שני ככבים מכימה והביא מבול לעולם. ר' יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתגברים ומתוך ששנו מעשיהם כו': הנה שלדעת שניהם נשתנו להם סדרי מערכת השמים ובטל מצבם להביא את המבול. והנה שנמשכו מהספור לפי זה שני תועלות גדולות והם הסרת שני מיני הספק שזכרנו ראשונה. האחד כדי שתתאמת אצל באי עולם פנות החדוש אם יפול להם שום ספק עליה לבלתי היותו מפורסם לעיני רבים יבאו ויעידו לבניהם אחריהם לפי שלא יסבול כן טבע החדוש כמו שביארנו בסוף שער הג'. ועכשיו כשהיה הענין הנפלא הזה לעיני נח ובניו ואשתו ונשי בניו אשר כלם כא': או עולם בנוי חרב ובנוי. כבר יקיימו אמת חדושו למפרע בלי שום ספק כי אי אפשר שיביא עליו זה ההפסד הכולל רק מי שהמציאו מן האפס. ויורישו אמונה זו כלם לבניהם אחריהם ויהיה להם זה מהדברים המפורסמים שאין שום אדם יכול להכחישם והשני להשלמת המופת משני קצותיו כי ספור מעשה בראשית יאמתהו מצד מה שתכלול הבריאה מהמציאות והקיום אשר לכלל הנמצאות וטבעיהן כמו שבארנו בשער הראשון והשני וזה הספור יאמתהו מצד ההעדר והאפיסה אשר ישיגם וכבר נתבאר החדוש מצד האפיסה כמו שתתבאר האפיסה מצד החדוש מלבד מה שנתברר כל אחד בפני עצמו. והוא המופת השלם אשר לא יפול עליו שום ספק וכל זה מה שיחזיק האמות בלב האומה המקבלת עול מלכותו ובלב כל איש מאישיה. כי נקל לה' לשנות סדרי מערכות מעלה ומטה ולחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ כענין שמש בגבעון דום וצל חזקיהו וזולתם מהנסים אשר באו בתורה האלהית כי בזה יטו ויכריחו לבם להכנע לעבודתו לתקות גמולו ועוצם מוראו. אמנם אם יצוייר בלבם קיום המנהג הטבעי למערכות השמים והארץ כמו שהיו חושבים הפילוסופים הקדמונים כבר תפול התרשלות גדולה בעבודה האלהית ויבחנו עבודת מלאכת השמים וכל צבאם גם עבודת האדמה כמלך אשר במלכותו נולד רש. ונמסרה הנהגת המלכות ביד השרים והסגנים ואין בידו לעשות קטנה או גדולה בלא רצונם. כי עם הארץ הולכים לרגלם ועובדים עבודתם ויותר הוא לבדו נקלה ואין עבד לו. והנה בחיי נפלאו קצת מחכמי ישראל האחרונים בזה מכל חכמי העמים אשר על פני האדמה. שהמה משתדלים בכל עוז להעמיד ולקיים שם ושארית לדברים אשר הניחום לנסים ונפלאות אשר אמרו שנעשו להם לקיום דתם ואמונתם והמה מבטלים וסותרים כל יסודות החכמה וממאנים בכל מופתי פילוסיפותם בכל מה שיעמדו כנגדם או כנגד שום דבר מפנות דתיהם. כמו שידוע זה מחכמי האומות והישמעאלים אשר אנחנו בקרבם. וחכמינו אלה בכרתם ברית עם הפילוסופיא היונית משתדלים בכל עוז לבטל נסים ונפלאות אשר העידה התור' האלהית עליהם עדות ה' נאמנה. עם פרסומם מקצה השמים ועד קצה השמים עם היות קיום אמתתה בלתי תלוי בהם. לא כן עשו חכמי הקדש בעלי התלמוד והמדרש שהם מעוררים אותנו בכל מקום על נסים ומעשים נפלאים שלא ספרה אותם התור' בפירוש כמנהגם בכל מקום שאומרים מעשה נסים נעשו שם. דרשו מעל ספריהם וקראו כי רבו מספור. והני פילוסופי עמנו הם משתדלים בכל עוז לעות עלינו את הכתובים להחזיר תהו ובהו המופתים היותר מפורסמים אשר נתפארו בהם הנביאים ע"ה. כאשר עשה לנו הרלב"ג והנמשכים אחר דעותיו. באומרם השבת הצל אשר זכר והשמש בגבעון דום יהושע י׳:י״ב. וכדומה אשר אמרו בהם דברים שאסור לשומען. אבל אי אתה שומע להאמינם אבל אתה שומע להבין ולהורות ביטולן ולשמוח במפלתן. וזה כי הוא כתב על מאמר חזקיה נקל לצל כו' מלכים ב כ׳:י׳ זה לשונו. הנה זה הפסוק קשה מאד בפירושו וזה כי הוא ידוע כי נטיית הצל תהיה מנטיית השמש ולפי תנועת השמש מעט מעט יטה הצל מעט מעט וזה מבואר מעצמו. ובהיות הענין כן מה זה שאמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות איך חשב חזקיהו נקל מה שהוא אות מופלא מאד לא ראינו כמוהו בביאור אפילו למשה אשר לא קם כמוהו לכל האותות והמופתים אשר עשה כי המופתים ההם היו לשנות סדר אלו הדברים השפלים והוא יותר נפלא לאין שיעור מה שישתנה בו סדר הגרמים העליונים. ובהיות הענין כן הנה המאמר הזה מחזקיהו בתכלית הסכלות. ואיך ראוי שנחשוב זה עליו עם שלמותו הנרא' בדבריו כל זה לשונו. והנה הספק הזה באמת יספיק לבטל פירוש המפרש כונתו של חזקיהו על האופן ההוא כמו שפירש הרד"ק ז"ל זה לשונו. פיר'. הלך השמש ענינו ילך כי ישעיהו אמר שימהר השמש תנועתו עשר מעלות בפתע פתאום והוא אמר כי נקל לו לעשות זה אלא שישוב השמש או הצל עשר מעלות אחורנית ע"כ. ולבאר כונה אחרת בו. אבל איננו כדאי לבטל את המופת מעקרו כמו שביטל בביאורו שאמר שהמופת הזה לא היה מצד תנועת השמש בעצמו כי אם מצד העננים אשר מנהגם כשיתנועעו תחת השמש להביא ניצוץ השמש אל זולת מקומו. והנה ישעיהו אמר שיחדש לפי שעה אידים מתנועעים לצד ההוא אשר יביאו שמה ניצוץ השמש במהירות נפלא. ולפי שראה חזקיהו מתנועת הרוח אז וקצת האידים שהיו תחת השמש שנקל להם בתנועתם המהירה להשיב הצל עשר מעלות לאותו צד שהית' תנועתם בקש ממנו שיהי' הענין בהפך זה כדי שיוכר לו מופת השם ע"כ. והנה מלבד שהפירושים האלו לא יכילם לשון הכתובים ולא יסבלם הדעת. הנה זה שכתב הרלב"ג יכחישנו הכתוב בפירוש באומרו ותשב השמש עשר. כי הכתוב יזכור בפירוש השבת גוף השמש והוא תלה האות והמופת בדברי רוח אשר אין לסמוך עליו בשום פנים. כי מבואר הוא שנקל הוא שיתנועעו העננים אל כל צד אשר יהי' שמה הרוח ללכת. ומי הוא שליט ברוח לכלוא אותו עד אשר יתברר לו בלא שום ספק שלא יניע שום איד או ענן מהעננים ההמה אל הצד ההוא. באמת לא ידעתי איזה הרוח עבר לפתות אותו לומר כדבר הזה אשר אין לו שחר. ומפני כי המופת הזה על האופן שהניחו בלתי מורגש אלא לעצמו הוצרך לכתוב על מה שנתבאר פרסומו בספר דברי הימים שנאמר וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ ד"ה ב' ל"ב שהיה זה על חיל סנחריב שמתו כלם בזולת ידי אדם שאם יאמר על מופת השמש לא היה בארץ לבד אך בכל העולם. והנה הוא עושה בזה סניגרון לדבריו כי אדרבא אין לשון שיהא בוקע ועולה משמעו בכל העולם זולת זה וכמוהו בפר' רבו מספור. את המבול מים על הארץ. הנני ממטיר על הארץ. יבשה הארץ. ומלאו את הארץ. וזולתם בכל כתבי הקדש אין מספר. והדריש' הזאת הכתוב פירשה בספר מלכים ב' כ' שנאמר בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו כי שמע כי חלה חזקיהו וזהו אשר נאמר בדברי הימים שהלך לדרוש את המופת כי בא לו האות והמופת. ותמה עליו ואמרו לו שנעשה על חליו של חזקיהו ושלא לדרוש ולתור אמתת הדבר ממקומו: וגם מה שהניח מהולכת העננים את ניצוץ השמש אל זולת מקומו שהוא דבר נראה לחוש. באמת לא נודע מי יחוש בזה חוץ ממנו. וסוף דבר שאין בכל דבריו אלה קורת רוח. ויותר מגונה מזה מה שכתב בשמש בגבעון. והנה הוא בקש שם תואנה במ"ש שמש בגבעון דום וירח וכו' יהושע י׳:י״ב כי אמר שזה יעיד שלא היה הדבר כפשוטו שא"כ לא היה לבד בגבעון ובעמק אילון כי אם בכל העולם. אלא שאמר כן על ענין הנקמה הגדולה שהיה לשם במעט מהזמן והוא באותה חצי שעה שנראה השמש כעומד בעברו על אופק חצי השמים. כי זהו מה שרצה באומרו וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו. ואמר שהוא מה שפירשו הכתוב באומרו ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים שם כי היה זה למה שדרכו של שמש להיותו העומד בחצי השמים ובלתי אץ להתנועע כאשר הוא בתמימות היום שהוא עת עמדו בסוף עלייתו. כמו שכתב כל זה בפירוש נביאים ובספר מלחמות. והנה באמת תלה המופת הנפלא הזה ג"כ בדמיון ורעיון רוח. אמנם הדמיון במה שנתדמה אליו שתנועת השמש לשם בחצי השמים תקרא בכתוב עמידה עם היותו אז בכוחו אץ בתנועתו כבכל שעות היום. ואולם הרעיון במה שחשב מאמר וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו כאלו אמר ויקום גוי אויביו עם דום השמש ועמוד הירח. והו דברים שאין מוצאם מפשט הכתוב כמו שיבא. אמנם התואנה אשר בקש באמת הוא סניגרון שני כראשון וזה שאין לכתוב לשון אחר לפי הכוונה בלי ספק. וזה שכוונת יהושע היתה שתעמוד השמש בחצי השמים שם בגבעון מקום המלחמה לפי שהוא המצב והמקום מהאופק שבו יכירו הכל בנס ההוא יותר משיהיה בזולתו מהעליה או הירידה. וגם כדי שיהא לב הלוחמים סמוך ובטוח ולא ירפו ידיהם בראותם כי פנה השמש לערוב. כמו שאמר הכתוב ויעמד השמש בחצי השמים. ולזה חוייב להיות מאמרו שמש בגבעון דום כו' לומר שיעמד באותו מקום שהוא מיוחד לאפקו של גבעון ממש. ואין זה רק בשיהיה בנקדת נכח ראשו שאם יהיה השמש בזולתו מהמקומות לא תהיה עמידתו ממש בגבעון. כי אם באותו מקום שהשמש אז נכח ראשו. והוא הטעם עצמו בירח בעמק אילון. כי לא רצה שישתבשו מהלכי המאורות רק שישמרו יחסם זה עם זה ולפי שראה שהרגע שיהיה השמש בחצי השמים בגבעון היא עצמה שבו תעמוד הירח בחצי השמים של עמק אילון לזה צוה על שניהם. ויתכן שלא על הירח לבד אמר כי אם על כל צבא השמים הנמנים בממשלתה שנאמר את הירח וכוכבים לממשלת בלילה כו' תהילים קל״ו:ט׳. ואיך שיהיה מזה הכתוב אמר שהיה כדברו ולא אץ לבוא השמש אל מערבו כיום תמים וכל זה דבר מבואר לא יכחישנו שום בעל שכל משולל מהרצון הנוטה: ולפי דבריו כבר השתדל הכתוב בספור זה להסתיר זה הנס ושלא ירגישהו רק מי שיעמוד על הדמיון ההוא אשר עמד הוא עליו ולומר כי מדי עברו כחצי השעה בחצי השמים נשלמה הנקמה. ואין דרך הכתוב להסתיר הנס במקום אשר בא לפרסמו. או שנאמר שכוון הכתוב לשבש המון העם בשיבינו ממנו מה שלא היה והוא יותר מגונה ואלו ואלו כלם דברי הבאי: ואולם מה שטען ממאמר ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש יהושע שם ואמר שבא הכתוב להודיע כי לא היה הנס זולת מה ששמע ה' בקול יהושע על ענין הנצחון, ח"ו. אבל הכוונה היא נפלאה מאד והוא להודיע כי מהנסים אשר נעשו ע"י התפלה והתחנה לא נמצא כמוהו לפניו ולאחריו להוציא הנסים והנפלאות אשר לא נעשו ע"י התפלה רק במלאכות השם או מרצונו כענין המבול שעמדנו עליו. או כמעשה משה במצרים ועל הים ובסיני. וכענין אות צל המעלות ששלח ביד ישעיהו וכדומה. כאשר יתבאר עוד בפ' בלק שער פ"ב ב"ה אצל ומנו בלעם. והנה א"כ לא נשאר לו שום סמך לא מהשכל ולא מהכתובים. והנה הרב המורה ז"ל ח"ב פל"ה למה ששם אחד מהבדלי מופתי משה רבינו ממופתי שאר הנביאים הפרסום הנפלא שהיה בהם כמו שנתברר לו ממאמר הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' לכל האותות כו' דברים ל"ד וחתם אשר עשה משה לעיני כל ישראל. הוצרך להתחכם בכאן ולדקדק במה שאמר ביהושע ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום כו' ולא אמר לעיני כל ישראל. והוזקק לומר שעמידת השמש לשם לא היה רק קצת שעות והוא שנתארך היום ההוא בגבעון עד שהיה כיום הגדול שבימי הקיץ שם. והוא פי' כיום תמים כלומר כיום היותר שלם לשם. ודבר כזה כבר ירגישוהו קצת ולא כלם מה שא"א שלא ירגישוהו אם היה הנס עומד כיום תמים ממש כמ"ש כל זה פרק ל"ה חלק ב'. והנה באמת לא מיעט בזה הנס ההוא ולא סופק לו בו כלל ולא הכריח הכתובים להוציאם מפשוטם כמו שעשה הרלב"ג. אמנם מפרשי דבריו חפאו עליו דברים אשר לא כן כמו שנראה בביאוריהם המפורסמים. והתלונה הגדולה על הנרבוני שכתב עליו ז"ל קשרו בשני קשרים אצלם שם. והנה באמת לפי כוונתו אין שם קשר רק של תפילין. כי שני הגבולים ההם הם מגבילות כוונתו לשם. כמו שיראה מדבריו ומהם אין לגרוע. אמנם הוא קשר קשר אמיץ ברבו בזה ובכל כיוצא בו. שהשתדל להטות דבריו הנקיים אל צד החשד ומיעוט האמונה. והנה בכל דבריו אשר דבר שם שם אור לחשך לא יאמרו כי אם שהם דברי עצמו. והרב המורה ותורתו נקיים בזה. ואולם הסבה הפנימית אשר הניעה החכמים האלו לשבש הכתובים ולבטל האותות והמופתים היא אשר נתמעטה דמות האדם בעיניהם ובפניהם צלמו יתבזה. באומרם כי איך יתכן שיכנעו הנמצאים העליונים השמימיים וכ"ש הנבדלים המניעים אותם לצרכי זה הנמצא השפל והפחות שתחלתו זמה וסופו רמה. וחלילה ליוצרם מהכניע היקר לזולל כו'. כמו שכתבתי דבריהם וביטולם בשער הה' עיניך שים עליו. כי שם נתבאר שא"א להתקיים סברא זו בידם ולא עליה הסכימו הכתובים. וגם שאין דעת חכמי התלמוד והחקירה נוחה מהם. אמנם מה שהתחכמו אליו להעמיד דעתם זה הוא אשר יאמרוהו למזמה. ויקנאו למשה במחנה הנביאים לאמר מי לנו גדול ממנו אשר ישלח ידו במרומיו לחדש אותות ומופתים בשמים ממעל ובצבאותיהם. כי הנה הוא ע"ה עם היותו רבן של נביאים כלן לא סופר עליו ששנה טבע הנמצאות כי אם בארץ מתחת. רצוני ביסודות השפלים ובמורכבים מהם. ואיך יאמן שתלמידו ותלמידי תלמידו יעלו שמים במעלת השגתם. זה יאמר שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וזה יקרא הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות וכדומה לזה מיעקב אבינו ונקדימון בן גוריון תענית כ'. וזולתם. והתורה אמרה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יי' פנים אל פנים לכל האותות כו'. ואיך יקובל שהנביאים אשר אחריו הגדילו לעשות ממנו פלאי פלאות. זהו שרש סברא זו והיתד אשר זה הדעת תלוי עליה. ואני בעניי לא ירדתי לעומק כוונתם גם היא נפלאת בעיני. והיתד הזאת ג"כ ראיתיה תקועה במקומות לא נאמנו. כי מהנראה מבואר שלא תגדל מעלת איש על זולתו בשיביאהו צרכו או צורך העם ההולכים לרגלו לשנות סדרי הטבע לספק צרכם ההכרחי או להצילם מרעתם. רק בשיוכל עשוהו כאשר יהיה דבר מאלו בא אליו. הלא שנינו במסכת שבת נ"ג: ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן להניק ולא היה לו שכר מיניקה ניתן ונעשה לו נס ונפתחו דדיו כשתי דדי אשה והניק את בנה ואמר רב יוסף עלה בא וראה כמה גדול אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית: ועתה ראה כי למה שלרוע מזלו לא היה לו שום תקון על המנהג הטבעי בצד מהצדדים כי אם בשישתנו עליו סדרי בראשית אמר עליו אביי שהוא גרוע מאד. וכ"ש שלא תגדל מעלת האיש להצטרכו לזה. אמנם כבר יהיה לו מעלה וכבוד כי אחר שהורע כחו כשלא יושלם תקונו כי אם בשנוי גדול כזה. שיפה כחו בשלא ימנע ממנו בהצטרכו אליו. ואל בחינה זו אמר רב יוסף שהיה גדול המעלה, וזה וזה נתקיים. והנה באמת על הענין הזה היתה מדרגת הנביאים והחסידים אלו עם אלו דרך כלל. הלא תראה כי שובחו ר"ש בן יוחאי ורבי יהושע בן לוי וקצת קדושים אשר בארץ מפני שלא נראתה הקשת בימיהם כתובות ע"ז: כי לא הוצרך העולם לכך ולא נשתבחו בשנעשו עמהם מעשה נסים. כי מהידוע שבבא הצורך ליד איש מהם יעשה וגם יוכל מה שלא הוצרך אליו גדול הימנו. תדע שהרי יעקב אבינו ויגל את האבן הגדולה אשר נאספו שמה כל העדרים לגללו בראשית כ״ט:ג׳ ולא ספר הכתוב כי משה אדון כל הנביאים יעשה כדבר הזה. אבל נאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן כו' שמות י״ז:י״ב. וגם יהודה גבר באחיו ולו נתנה הגבורה והמלכות על כל שאר אחיו ולא נמצא שנתגבר הוא על עיר שכם כמו שעשו שמעון ולוי אשר לדעתם בא לידם חיוב זה. ועוד תוסיף להביט כי יהוא מלך ישראל אשר נאמר עליו רק חטאי ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל לא סר יהוא מאחריהם עגלי הזהב אשר בבית אל ואשר בדן מלכים ב י׳:כ״ט כבר מלא בית הבעל פה לפה מכומרי ע"א והרגן מה שלא עשה כן אדוננו ראש המלכים משיח אלהי יעקב. אמנם נהרגו על ידו ולסבתו כל כהני השם אשר בנוב. והקש על זה מכל הדברים אשר לא בא צרכם ליד הנביאים והמלכים או האנשים גדולי המעלה ובא ליד קטנים מהם. והמפליגים בכבודו של משה רבינו ע"ה במופתי השמים מה יעשו לו בארץ כי אליהו ז"ל עצר את השמים אשר לא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו והחיה את בן הצרפית שם א' י"ז ואלישע תלמידו החיה אחד בחייו ואחד במותו ונתן אל השונמית העקרה בן לזקוניה שם ב' י"ג. ולא סופר ממשה ע"ה שעשה את כל הגדולות והנוראות האלה. ולא עוד אלא שאלישע אמר תן להם ויאכלו שם ד'. ונאמר ויאכלו ויותירו כדבר ה'. ועוד אמר למחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון שם ז'. ומשה לא די שלא עשה כזה אלא שאמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כו' במדבר י״א:כ״א. ואף לפי דעת הרב רבי לוי בן גרשון כבר השיגה ידו של יהושע עוז ותעצומות להנקם גוי מאויביו בשעה קלה ממשה רבו אשר הוצרך במלחמ' קטנה של עמלק להתיצב ראש הגבעה ומטה האלהים בידו ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש שמות י״ז:י״ב ואחר כל הטורח והצער הזה והיה כאשר יניח ידו וגבר עמלק שם. ולפי דעתם תהיה גם כן מדרגת יעקב אבינו בנבואה גדולה ממדרגתו של משה ע"ה. כי ביעקב נאמר וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו הושע י״ב:ה׳. והוא אשר העידה התורה האלהית עליו באומרו שלחני כי עלה השחר בראשית ל״ב:כ״ז. והכי קרא שמו ישראל כי שרה את אלהים. ולא סופר בכתוב שמשה נתאמץ להאבק במלאכי עליון ויכול להם. אמנם נאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' כו' שמות ד׳:כ״ד. והרי כל אלו הדברים וזולתם ממינם אשר לא נכתבו הנה כדי שלא להאריך. הנה לדעתם יפה כחם מכחו של משה אשר לא עשה דבר מאלו. ועוד אשוב אתפלא בי מדבריהם כי לא ידעתי כוונתם בענין מעמד הר סיני הגדול והנורא יום אשר עמדנו לפני ה' אלהינו ביום הקהל. שכבר יחייב השכל שהענין ההוא היה למעלה מכל מה שנתחדש לפניו ולאחריו מהאותות והמופתים בשמים ובארץ בערך בלתי משוער. וכמו שאמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים כו'. השמע עם קול אלהים כו'. אתה הראית כו'. מן השמים השמיעך את קולו כו' דברים ד׳:ל״ו. ובמקום אחר כי מי כל בשר אשר שמע כו' שם ה'. הנה שהפליג באלה הדברים וזכר אותם לפי שאין ספק כי מה שירד ה' עליהם ברכב אלהים רבותים עם בריאת הקולות וחדוש הדברות האלהיים והמאמרות הרוחניים אשר דבר ה' בם לעיני כל העם באמצעות משה אדון הנביאים שנאמר הנה אנכי בא אליך כו' שמות י״ט:ט׳ אנכי עומד בין ה' וביניכם דברים ה׳:ה׳. הנה היה ענין נפלא ומעולה על שנוי סדרי מערכות השמים כמה מעלות טובות. ואם כן כל שאר הנסים היו טפלים אל השגת משה אדון כלם בלי ספק. וקשה עוד מזה כי לפי זה הדעת כבר נתחייב להסיח הדעת ממאמר הנביא ונתתי מופתים בשמים ובארץ וכו' יואל ג׳:ג׳. ומשיפקוד על צבא המרום במרום בשום זמן מהזמנים. כי אם על ידי משה רבינו ע"ה לא נשתנו מערכות השמים. וגם אי אפשר לשום נביא שיבא אחריו לחדש דבר שלא חדשו רבו. כבר נמנעו מצאת אל המציאות על ידי שום נביא בעולם. והנה אין מבוא לניסים שיעשו אלא על נביא המשמיעם באזני העם והמאמין בהם דבריו כפי אשר ראינו בעינים. אמנם האמת הברור בענין הזה כי הנביאים אשר מעולם כלם שמשו בכל האותות והמופתים הצריכות לפי שעתם. ואם התלמידים חדשו ענינים נפלאים ומפורסמים מרבותיהם כפי צרכם לא המעיטו בזה מעלתם. כי מעלת הנביא תגדל בשיעשה זה כאשר יבוא הצורך לא בשיצטרך אליו כאשר אמרנו. אדרבה גדולה ורוממות כי מעשיהם אלה מוכיחים עליהם שאם באו לידי צורך יגדילו לעשות מהם כפי ערך מעלתם עליהם. ולא עוד אלא שהמעשים הנוראים ההם יחשבו להם כיון שהם תלמידיהם ונאצלים מאצילות. כמו שנראה בבירור שהפלא הגדול שנעשה ליהושע בשמש בגבעון הנה הקב"ה בעצמו ייחסו למשה רבו באומרו בתשובת מה שבקש מלפניו ונפלינו אני ועמך מכל העם כו' הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ כו' שמות ל"ד. כי אין ספק ששם בישרו על הנפלאות הגדולות אשר נעשו ליהושע ולכל ישראל בכניסתן לארץ ובכבישתה במעברות הירדן יהושע ג' והפלת חומת יריחו שם ו' והשליך אבנים גדולות מן השמים במלחמת גבעון ועמידת השמש והירח. אשר נאמר עליהם ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום כו' וידם השמש והירח עמד כו' שם י'. והנה לא מצינו בכל התורה זכר לפרסום נסים ונפלאות אשר תצדק עליהם הפלגת אלו היעודים זולתי אלה. וגם כי משה לא נכנס לארץ. אבל יורה באמת כי מה שעשה יהושע שם בשליחותו של משה רבו עשה. וכל אשר נעשה לו בהם הוא היה עושה וכמו שאמר הכתוב בסוף כל מלחמותיו כאשר צוה ה' את משה עבדו כו צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה שם י"א נראה ששלוחו של משה היה יהושע ובשרביטו היה עושה כל המלחמות ההנה להשלים עם ישראל מה שנמנע ממנו לחטא מי מריבה. והוא עצמו מה שהעיד הכתוב על אמתתו במה שאמר משה בעצמו ואתחנן אל ה' כו' ה' אלהים אתה החלות כו' את גדלך ואת ידך החזקה כו' אעברה נא ואראה כו' דברים ג׳:כ״ד כי זהו מה שאמר לו נגד כל עמך אעשה נפלאות כו' שמות ל"ד כמו שאמרנו. ומזה הטעם היה שואל ממנו לעבור את הירדן כי שם מקום הנפלאות ההם, ואמר ויתעבר ה' בי כו', ויאמר ה' אלי רב לך עלה ראש הפסגה כו' וצו את יהושע וחזקהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם כו' דברים שם. ביאר לו כי אותם פלאות אשר ייעד בידו לעשות את העם ההוא הם אשר תיעשינה על ידי יהושע תלמידו ולא יכזב דבריו. כי בזה יתקיים מה שאמר אשר אני עושה עמך שמות שם והוא מה שאמר שם הלא היא כתובה על ספר הישר יהושע י׳:י״ג אלא כי לפי שעדין לא נגזר עליו שלא יעבר את הירדן הוא ית' אשר הכל גלוי וצפוי לפניו דבר אותו בלשון משותף. לפי שכל מה שיעשה על ידי יהושע תלמידו הרי היא כאלו יעשה עמו וכ"ש שכל מה שעשה יהושע בפרנסות העם היה זיו רבו עליו שנאמר ונתת מהודך עליו במדבר כ"ו ונאמר ויתמוך משה את ידו עליו שם וחז"ל אמרו עליהם שכל המניח תלמיד הגון אינו מת דכתיב כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון דברים ל״א:כ״ט והלא כל ימי יהושע לא השחיתו דכתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע שופטים ב׳:ז׳ מכאן שתלמידו של אדם חשוב עליו כגופו וכל זמן שיהושע חי. נראה לו למשה כאלו הוא חי. וענין החשיבות הוא זה שכל מה שיעשה על ידו יחשב כאלו עשאו רבו והוא גדולה וכבוד לו. ואין צריך לומר שלא המעיט מעלתו. והנה אם כן אין טענתם זו טענה לעיולי פילא בקופא דמחטא בפירוש הכתובים המעידים בתורה על האותות והמופתים המפורסמים שנשתבחה בהם אומתנו החכמה לעיני העמים. במה שנעשו על ידי איזה נביא מהנביאים אשר נקראו שמם עליהם. כי אם הותר לבאר קצת פשוטיה ולהראות פני שתופיה בכל הדברים אשר הוצרכו לומר עליהם חכמינו ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. הנה לא הותר לעקור שרשיה ולהרוס שתותיה עד היסוד בה. וגם מה שהניחו שהנסים הנעשים ע"י הגרמים השמימיים הם גדולי הערך מהנעשים בנמצאות השפלות. אין לנו ערבות על אמתתו שכבר יש פני הראות אל ההפך. והוא מה שהמשדד טבע הנמצאות השפלות בעוד כח המניעים אותם מגרמי השמים עומד עליהם בתקפו וגבורתו. הנה הוא כחו גדול מאשר ישדדם בהסיר כח המניעים ההם. משל למעכב בכח הזרוע תנועת גלגל הריחים בעוד אמת המים עוברת בו שהוא כח עצים ונפלא ממה שיעכבה על ידי הסרת המים והטותם אל מקום אחר. והוא דוגמת מה שאמר לו דניאל לדריוש אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני דניאל ו׳:כ״ג שענין זה הוא גבורה נפלאה מהמית האריות כמו שיבא ענינו אצל פסח מצרים שער ל"ח ב"ה. וברוך היודע מה בלבם בכל זה כמו שארמוז שער ט"ו ב"ה: ואולם אשר טענוהו ממאמר ולא קם נביא עוד בישראל כו' לכל האותות כו' דברים ל"ד שידמה שיעיד הכתוב שלא ישוה אליו עוד נביא לחדש אותות ומופתים וכ"ש לא יוסיף. הנה באמת הוא בידם סניגרון שלישי כי בידוע שאין כוונת הכתוב לכך כלל. אבל הכוונה האמתית שלא קם נביא כמוהו אשר תבא אליו ההתאמתות הגמור' באותה מדרגה מהנבואה המכונה בלשון פנים אל פנים בקדימת ההודעה לכל עיני האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים שהם המיוחסים והמיוחדים אליו מצד עוצם מדרגתם אשר בהיותם על זה האופן לא נפל בהם שום ספק או שום השערה אחרת זולתי אמתת הענין אשר ייעדהו. כמו שיקרה לשאר הנביאים בעקרי מופתיהם המיוחדים אליהם שבכלם באו ע"י התפלה והצעקה. וכבר סופק להם מתחלה אם תיעשינה כמשפט כל מתפלל וספורי מעשיהם והפצר תפלותיהם יוכיחו עליהם. לא כן עבדו משה כי הוא היה יוצא ובא ושרביטו של מלך בידו לעשות כל אשר יצווה מבלי שום ספק ושום השערה אחרת לא בתחלה ולא באמצע ולא בסוף. אמנם היות ענינו של מרע"ה וענין כל הנביאים על האופנים שאמרנו והראיה שעל הפירוש האמתי הזה סמכו חכמינו ז"ל מאמרם הנפלא בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם במ"ר פרשה י"ד הכל יבא בשלימותו כמשפטו ומעשהו בפרשת בלעם שער פ"ב ב"ה. ושם יאורו עיניך לראות שיעור מה שספרו בגנותו של בלעם הגנאי והדופי המתיחס אליו דרוש אותו משם ולבך מה יגל מאד. ומה אאריך עוד מדברים האלו כי כלם נכוחים למבינים אותם ולישרים בלבותם: *כוונתו, כי שנות האדם שהם על פי רוב שבעים, יחלקו לשבעה מחלקות של עשר עשר שנה, ויצר האדם הרע בתולדתו יתוקן תמיד יותר ויותר בהתחזקות כח השכל והבחינה בו, ועל זה רמזו חז"ל באמרם כי שבעה שמות נקראו לו ליצה"ר, כי בכל עשר ועשר שנים מחיי האדם יוחלש כחו יותר ויותר וישתנה תמיד שמו לטובה, וכן הוא לפי דחז"ל בבחינת העולם בכללו שגם לו נתנו שבעה זמנים מאלף שנים. , כאמרם שיתא אלפא הוו עלמא וחד חרוב, ר"ל שבכל אלף ואלף משנות תבל יתוקן העולם יותר ויותר עד שבאלף השביעי ישתנה לגמרי מצורתו הקדומ', ויצר לב האדם הרע בימים האלה קראו יואל "צפוני" להורות שאז בעת הגאולה יוחלש כח היצר לגמרי, עד שיהא נטמן ונצפן, וכל זה בעצמו מופת חדש על חדוש העולם, כי לולא זאת לא יובן אפשרות רוע מעשי בני אדם באלף הראשון ורוב השני כמעט עד לאין מרפא עד שחויב להם האבדון ע"י מי המבול, ותיקונם לאט לאט אח"כ, כי לפי אמונת הקדמות אין מקום להבין שנוי והבדל זמן אחד משאר הזמנים בתהלוכות בני אדם המוסרית, : - וע"י אמונת החדוש נבין ג"כ מדוע נתן הש"י בחקי הטבע כי יתעצמו תמיד להשאיר ברואים כלם ובני אדם בכללם, נגד כל המונעים ולשמרם מהפסד ואבדון, אף כי לפעמים נחשוב כי מעשיהם הרעים יחייבו הפסדם והשמדם מעל פני האדמ', כי בהיותם כלם מעשי ידיו יחוס וירחם עליהם כרחם אב על בנים כמאה"כ בשמו "את חסת על הקיקיון, ואני לא אחוס על נינוה וכו'.- והנה אחר שנתבאר זה המין מהתועלת הלקוח מעצמיות המבול ומהותו. רצוני מצד היותו מעקר מעשה בראשית לפי טבע זה ההפכיות שאמרנו. עוד נשוב ונאמר כי יש במעשה הזה וספורו הוראה נפלאה על חדוש העולם בבחינת זמן הוייתו הויה נכונה מאד. וזה כי הנה הוא ידוע שהעולם בכלל הוא כאיש אחד כמו שכתב זה הרב המורה פרק ע"ב חלק א' והנה עם שהוא לא כוון שם אלא לענין כללותו והתקשרו בחלקיו וכח הנעתו וסדורו. הנה חכמינו ז"ל דברו ג"כ בזה הדמיון בבחינת זמנו בכללו וחלקיו. והוא כן כמו שעל שנות האדם על דרך הכללות נאמר ימי שנותנו בהם שבעים כו' תהילים צ׳:י׳. כן נאמר במעשה בראשית כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ כו' שמות כ׳:י״א. והוא ע"ד כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כו' תהלים שם. אמרו שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב סנהדרין צ"ז. כלומר חרב מעסקי העולם ודמיונותיו והנה הרמב"ן ז"ל בפרשת ויכלו חלק כל מעשה ימי בראשית על אלפי העולם אחד לא' עד האלף השביעי שכלו שבת כנזכר בפירושיו. והנה הוא מבואר כי עשיריות שנות חיי האדם שהוא העולם הקטן אינם שוים אליו לפי שכלו ומעלליו. כי הנה העשור הראשון וחצי השני או רובו כולו הולך בהבל ובבהלה בגידול ושעשוע הילדות ותעתוע הנערות אשר אי אפשר בענין אחר מהכרח התולדה. וכמ"ש החכם גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו משלי כ׳:י״א. ירצה שאם זך וישר פעלו הנה הוא מתנכר ומשתנה מטבעו. אמנם משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק והוא משתנה בעצמו ונהפך לאיש אחר ויבוש ממעשה ילדותו ותעתועיו. וכן באמת היה ענין העולם הכללי בלי ספק. כי הנה האלף הראשון ורוב השני היה העולם נעור ורק ממוסר השכל ולא היה להם כח לעמוד על טוב החיות לא עם עצמם ולא עם זולתם כי קשר הדבר לעמוד על כך בתחלתם. ולזה היה מה שהיה מהשחתתם הנזכרת בשער הקודם וכמו שאמרו ז"ל עליהם שני אלפים תוהו סנהדרין שם:. ומזה חויב אל המגדל בנים והמישר אותם להסיר מהעולם חטאת נעוריו ופשעיו המונעים הטוב מהזמנים הבאים מניעה הכרחית. ולעשות כענין הנוטע האילן וקוצץ ענפיו הנשתתות כמו שכתבנו בסוף שער י"א. כדי שיהיה העולם משם ואילך למדרגת הבחרות ובהתמידו בהמשך התיקון יגיעו שנים אשר יאמר אין לי חפץ בהם בסכלות כלל. והוא טעם ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם כו'. ירצה על האדם בכלל כי טבע העולם חייב כן מצד נעוריו. אמנם אחרי כן בהמשך הזמן בושת עלומיו ישכח ויגער בו טבעו בלי ספק. באופן שלא ישובו לכסלה עוד דרך כלל. וזה עקר הברית שכרת אתם שלא להביא עוד מי המבול כמו שיבא בשער הסמוך המדבר בתועלת הנפלא המגיע מזה המאורע גם כן מצד ההכנעה וההרתעה הכללית כמו שיבא. וכמוהו הורו חז"ל על זה הענין המעולה במה שאמרו שבעה שמות נקראו לו ליצר הרע. הב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו סוכה נ"ב. כי הנה הוא בבחינת הנערות אשר בו ידבר הנה הוא רק רע כל היום ואין אומר השב. אמנם משם ואילך כבר נתפשרה דעתו ומשתנה ענינו לטוב. שנויים שמספר כלם שבעה כנגד שבעה העשרות שזכרנו. והנה משה קראו ערל ודוד טמא ושלמה שונא ישעיהו מכשול יחזקאל אבן יואל צפוני. ירצו שנחלש כח היצר הרע ונתקן ענינו יום יום עד היום האחרון שבו נצפן ונטמן לגמרי. כמו שנאמר עליו ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב וכו' דברים ל׳:ו׳. ונאמר בימים ההם ובעת ההיא נאם יי' יבוקש את עון ישראל ואיננו כו' ירמיהו נ׳:כ׳. כמו שיבא ביאור כל זה התקון בפרשת כי תצא למלחמה שער צ"ז ב"ה. והנה הוא מבואר שזה הענין בכלל יורה הוראה עצומה על חדוש העולם ונערותו. שאם לקבל דעת הקדמות תעמוד לנו שאלה עצומה שאין עליה תשובה כלל והיא כי איך יתכן שהעולם בכלל נפל על זה השיעור מהרוע בהסכמה אחת מה שלא היה כן לפניהם ולאחריהם. כי הנה עניני העולם הטבעיים לפי סבת הקדמות יתחייבו לחזור בסבוב על דרך שאמר מה שהיה הוא שיהיה כו' קהלת א׳:ט׳. ואם תאמר כבר היה אמרי כן אלא שעמדה להם ברית הקשת. הנה יעמוד על זה ספק עצום מאד נזכור אותו בתחלת השער הסמוך הנזכר. ומ"מ השאלה אצל הראשונים אשר לא היה להם ברית לא זורה ולא חובשה. אמנם האמת יורה דרכו כי הנה היה זה להם להכרת היעודים המעידים עדות ברורה על חדוש העולם כמו שאמרנו. עד שיהיו אלו השני ענינים מתאחדים וצודקים יחדיו להעמיד ולקיים אמונת זה החדוש על צד החפץ והרצון בבחינות מתחלפות כמו שהונח. ועתה אחרי הדברים האלה והאמת אשר הגיענו אליו טבעו וקנאתו בתלונתנו על חכמינו ואלופינו אשר לרוב חשקם בפלוסופיא היונית והתפארם בדרכי מופתיה וגזרותיה לא נסו בתפארת הנסים הנתלים בפנת החדוש ובשפלות ידים ירימו רגליהם לעיני כל ישראל כמו שהיה אצל שני הפלאים שזכרנו ראשונה. עוד נוסיף ונאמר כי יש עוד תועלת רביעי גדול מאד בספור הזה נמשך ומצורף אל הודעת החדוש בכל הדרכים שזכרנו והוא לקוח מענין הכבדות והקושי אשר נמצא, בו בא האלהים להביא פורענותם של אלו כי זה מה שיודיענו קצת דרכיו ומדת טובו בהנהגתו העולם ומה שישקיט המיית האנשים המתאוננים רע באזני השם ומתלוננים עליו לאמר למה לא תשחת הארץ בעון פלוני הרשע ולמה לא תשומם ביתו עליו או תבלענו ארץ וכדומה מאלו התעתועים היוצאים מפי האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה כו'. והיה לבבם זה להם לצור מכשול בשרש ההשגחה ויבחרו ההפקר לעצמם. ואולם אחר שנקבע בלבנו שהעולם ומלואו כלם מעשה ידיו הנה חוייב רחמנותו עלינו כרחם אב על בנים או האשה על פרי בטנה כמו שהיה זה מופת חותך על האשה אשר נכמרו רחמיה על בנה לאמר תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו, כי היא אמו מלכים א ג׳:כ״ו. ולזה היה שם ההויה יתברך שמו הוראה על הרחמים. והנה אם להאריך לרשעים אולי ישובו ואם למטע הרע מהזכאין הנלוים אליהם כאשר א"א שלא ימשך להם רע מרעתם יחוייב לבא אצל אלו הפורענות בקושי גדול כמו שבטענה זו בא אברהם אבינו באומרו האף תספה צדיק עם רשע בראשית י״ח:כ״ג. והיא אשר הודה בה יתברך באומרו ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם כו' יונה ד׳:י״א. כמו שבא ביאורו שם שער י"ט ב"ה ולא עוד אלא שזכר. ובהמה רבה על דרך אם אדם חטא בהמה מה חטאה יומא כ"ב: הן כל אלה סבות ריוח והצלה לפניו יתברך להגין על מעשה ידיו עליהם: אמרו במדרש ב"ר פ' ל"ג אדם ובהמה תושיע יי' תהילים ל״ו:ז׳ אדם בזכות בהמה תושיע יי'. אדם עם בהמה תושיע יי'. אדם מפני בהמה תושיע יי'. זכרו שלש סבות. אם בטעם זכות כמו שיגינו הצדיקים על הדור. או כדי שלא יענשו עמהם זולתם. או שינצל החוטא להגין על זולתו. וכל אלו דרכי חסד ורחמים בעבורה היה רצונו יתברך שלא להתמיד ענינים אלו כפי אשר יעלה על דמיון האנשים הסכלים האלה. וזאת היתה התשובה הראשונה אשר השיב השם יתברך לאיוב על מה שהפליג תלונתו בענין רשע וטוב לי אמר מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת אזר נא כגבר חלציך אשאלך והודיעני איפה היית ביסדי ארץ כו'. מי שם ממדיה כו'. על מה אדניה הטבעו כו'. ברן יחד ככבי בקר כו'. ויסך בדלתים כו'. ואשבר עליו חקי כו'. ואומר עד פה תבא כו', המימיך צוית בקר כו'. לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה תתהפך כחומר חותם כו'. וימנע מרשעים אורם כו' איוב ל״ח:י״ג-י״ד. והפירוש מי הוא זה ואי זהו אשר מלאו לבו להחשיך ולהאפיל עצתי זאת אשר יעצתי אני להאריך לרשעים ושלא לשנות בכל יום תמיד מעשה בראשית על כל דבר פשע אשר יפשעו בי כי האומר כן באמת לא בדעת ידבר ולכן אזר נא כגבר חכם בעוז הויכוח אשאלך והודיעני ערך מלאכת העולם אשר דברת עליה ועומק המחשבה והחכמה הנפלאה אשר בהמצאתה. כי אינך מקפיד על קיומו יותר מביטולו בכל עת שיעלה על לבך אמור נא איפה היית ביסדי ארץ כי באמת אז היית רחוק מהמציאות יותר מכל שאר הנמצאים למה שאתה היותר מאוחר אל הטבע. ולזה א"א לך להשיב אם לא בשתדע בינה ותשכיל דבר מתוך דבר. או שתאמר מי שם ממדיה כי תדע ארכה ורחבה על נכון או מי נטה עליה קו המדה שבה ישערו כל מדותיה או איזו חכמה תספיק להטביע אדניה על בלי מה או מי ירה בדעתו ותבונתו אבן פנתה אשר עליה הושתת העולם והוא נקודת המרכז אשר סביבותיה יתנועעו גלגלי הכוכבים המתהלכים בעגולה כדרך המרננים מזמרים ומפזזים בעגול. ועוד אשאלך מי הוא זה אשר הפליא עוד לעשות ויסך ים בדלתים ובריח ממה שהיתה לו יציאה טבעית והכרחית כוולד זה היוצא בכח מרחם אמו כי ימלאו ימיה ללדת אשר לזה עשיתי לו כדרך שעושין המילדות אל הוולד בשעת הלידה שמעטפים אותו בבגדים ומחתלין אותו בחגורות וחובשים אותו היטב כדי לישב איבריו עליו. ומהידוע כי הענן והערפל הם מצרנים סמוכים אל ים אוקינוס וכאלו מי הים מחותלים בהם והם לבושם. ועם שהחק אשר נתתי בטבע המים הוא שיעלו על הארץ עם כל זה אשבור עליו חוקי זה ואשים בריח ודלתים שלא יעברוהו. ועוד אוסיף לשאל לך המימיך צוית בקר. לדעת ולכוין חלוף הגלגלים אשר יעבר בם השמש יום יום לסבת נטיותיו. ואם אתה ידעת כל שחר ושחר מקומו הנכון. אשר ראוי לזרוח ממנו כפי מה שיאות לתועלת החיים אשר בכל ענין וענין יש מנפלאות החכמה ועומק המחשבה מה שלא ישוער. ועל דעתך שיסבול טבע זה המציאות אשר על זה האופן מהיוקר מצד עצמו והסדור המופלא והמכוון בכל אלו ההויות ועוצם תבונתם והתאחזם והתקשרם קצתם בקצתם לאחוז בכנפות הארץ כמי שיאחוז בכנפות השמלה המלאת לה עמיר לנערו מתוכה שכן ינערו רשעים ממנה על זה השיעור מהקלות כאשר ידמה לך ואל חסרי הדעת אשר כמותך. או שיהיה זה נקל בעיניך כמי שמהפך החותמות באיזה חמר שתיעשנה שהוא מעביר צורה וחותם צורה אחרת בנקל. או כמי שמחליף לבוש בלבוש אחר או כמי שמעביר אבוקה המאירה מפניהם שישארו בחשך או כמי שמשבר זרוע רמה מבלי שיפסד הגוף שכל זה ממה שיעשה מבלי קושי גדול. הנה לך זה באמת שבוש הדעת ובלבול השכל ולא מחכמה באת עד הנה. כי מהראוי והמחוייב לכל בעל דעת להודות שאין לבטל כל אלו הנמצאות ולא קצתם לעונש רשעים בעוד יש בהם שום תקוה אבל לעשות כל מה שאפשר להדיח מעליהן את הרעה. ואפשר שלזה נתלו עיינין של רשעים הנזכרים בפסוקים אלו להורות כי זה מה שאמר בכאן הוא על הרשעים שאינם גמורים אלא שהם רשים ממעשים טובים ועדין לא נחתמו לאבדון אבל הם תלויין ועומדין לראות אם ייטיבו מעשיהם אם לאו. אמנם לרשעים הגמורים אין דבר עומד בפניהם, כמו שהיה הענין בזה ובזה בדור הרע הזה שנשטפו במי המבול. כי אחר שארך להם קצם מאה ועשרים שנה ואחר שצוה במעשה התבה שהיתה מלאכתה והזמנת כל הדברים הבאים והמובאים אליה מכל החי מכל בשר ומכל צרכי חיותם לשנה תמימה. אשר כל זה ראוי שיעשה רושם נפלא וחרדה עצומה בלב כל באי עולם זולת מה שיזהירם ויזרזם נח איש צדיק תמים כל הימים הרבים מפי הקב"ה. ובכל זאת לא שבו מדרכם הרעה ומהחמס אשר בכפיהם די ויותר מדאי התנצלות בזה לאב במה שאבד את בניו. וכמו שאמר יתברך, קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס כו'. ומלבד מה שפירשתי בו בשער שעבר עוד תשוב תראה כוונה נכונה לפי כוונתנו יראה במה שיורה על חסידותו ית'. ועל ויתורו על עוברי רצונו כאשר לא תקטרג מדת הדין הקשה בטענה חזקה שאין עליה תשובה. וזה כי מאומרו ותשחת הארץ לפני האלהים יורה כי היו רעים וחטאים לה' להתנהג בכל הטומאות והטנופים אשר בהם השחיתו את דרכם אשר שנא ה' והמה תועבת נפשו. ומאומרו ותמלא הארץ חמס יורה שהמה גם כן רעים לבריות כי אינם שומרים משמרת הנהגת הקבוץ המדיני והיו מתקוממים זה על זה כל דאלים גבר בכלי חמס ומטה רשע לעשוק אהב. ואמר הכתוב כי השם ית' היה עדין מוותר להם ומאריך עונשם עוד על אשר לו ושלא נתמלא סאתם כי אם על מה שחטאו אלו לאלו. ושיעור הכתובים וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר. ועם כל זה אמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ולא מפני מה שנשחתה הארץ לפני האלהים להודיע כמה ארך אפים לפניו כדי שלא להשחית מעשה ידיו. ועדין המציא להם ריוח והצלה במצות מעשה התבה אם ישמעו ואם יחדלו. ויתכן כי זהו מה שכוון באומרו קץ כל בשר בא לפני כי ירצה אחר שהקץ אשר נתתי להם רצוני הק"כ שנה כבר בא ולא שבו וראוי להשחיתם. עשה לך תבת עצי גופר כו' וזה המעשה כלו יהיה להם זמן שני ואם לא ישובו ימותו ברעתם כי טוב מותם מחייהם. וכל זה הוא ענין נכבד מאוד לקוח מטבע המציאות ומעצם אמתתו ומשקיט ההרהורים הקשים הנופלים בלבות בני האדם המביאים אותם אל ההפקר כמו שאמרנו. ולהיות ענין המבול כולל אלו השלש תועלות אשר באמונת ענינם וקבלתם יקובל עול מלכות שמים משלם. אמר המשורר ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם תהילים כ״ט:י׳. כי להיות ענין נאות וצודק מאד במה שהמלך כובש וקונה לעצמו ממה שימליכוהו על עם רב ועצום אשר לא עמל בו ולא גדלו כמו שהוא מבואר מעצמו. לזה היה המבול במה שהורה על אמתת חדוש בפנים שונים מורה מאד על אמתת מלכותו וכמו שאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי כו'. ואת כל אלה ידי עשתה ישעיהו ס״ו:א׳ והרבה דומים לו. והנה מצד שהיה המבול פורענות לרשעים הורה על עוצם יכולתו כי מעתה כל העולם כלו חל מלפניו והוא ודאי הוד מלכותו ותפארתו לענין השכר והעונש המוכרח לקיום העולם. אמנם באופן הגעת הפורענות על צד הקושי והכבדות שנזכר הורה ההמצא בו תנאי המלכות השלם אשר אין מענינו להשקיף מונהגיו על דרך העריצות כי אם בהשגחת רחמנות כמו שכתב החוקר פ"י מהמאמר ח' מספר המדות. אמר כי חבת האב על הבנים הוא בצורת המלכות כו'. ולזה נמשכי המלכים השלמים. אמר דוד לכו בנים שמעו לי כו' תהילים ל״ד:י״ב. שמעוני אחי ועמי ד"ה א' כ"ח ואמר חזקיהו בני אל תשלו שם ב' כ"ט. אמנם שלמה הורגל בזה מאוד בספרו אמר שמעו בנים מוסר אב משלי ד׳:א׳. ועתה בנים שמעו לי שם ה' והוא ביאר הענין באומרו מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות כו' שם כ"ט והוא מבואר. הנה כי בשלשה ענינים אלה יכון כסא להקרא מלך לעולם: ושלשת הענינים האלו יוכללו במעט התבוננות במאמר הקצר אשר הנחנו פתח השער כי אחר שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם כו' אבות פ"ה. שהמאמר ההוא היה במדרגת ספור מעשה בראשית להכיר מאופן החדוש והמציאות שיש אלוה ממציאו ומחדשו בחפץ ורצון סמכו אליו המאמר השני הזה אשר יספר בענין המבול והוא המין השני מהראיה שאמרנו שהוא התועלת הראשון. ובאמרם שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שזה היה סבה לשימשך להם זה השיעור מהפורענות בהביא עליהם את מי המבול. כללו בזה על השלמות התועלת השני והוא אמונת השכר והעונש. ואומרם להודיע כמה ארך אפים לפניו יאמת התועלת השלישי מאופני ההשגחה האלהית, בהביא הפורענות על עוברי רצונו בקושי גדול כמו שחוייב לכל פועל וממציא לבלתי מאוס ביגיע כפיו ורחמיו על כל מעשיו הם עדות ברורה על אמות ההנחה כמו שאמרנו. ואולם במה שתתקשר משנה זו עם אשר לפניה ולאחריה כבר כתבנוהו בשער הקודם: ומעתה נבוא אל ביאור חלק הספור הזה המדבר בעקר המבול והשחתתו אשר היינו עליו ונעיר ראשונה ספקותיו: א הוא מה שהיה עקר הכוונה להתירם במה שכתבנו בזה השער מצורך זכרון ספור המבול בתורה האלהית כי הנה על ספור מעשה בראשית נצטערו הראשונים ואמרו ב"ר פ"א שלא נכתב אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם כו' תהילים קי״א:ו׳. ואחר שהגיד למה יחזור ויגיד דברים שאינם מצורך התורה והמצוה אם האלהים היה ירא שנשאל לו חשבון הראשונים ממשפחות קין ודור אנוש וחבריהם וכ"ש כי באה הקפדה בספורו בהודעת זמנו ביומו וחדשו ואין צריך לומר שנת התחלתו וסופו וזמני התגבורת והנחת התיבה והראות ההרים ושלוח העורב והיונה ויבושת המים וחורב האדמה הכל שלא לצורך אם לא כפי מה שאמרנו: ב במבוכה הגדולה הנופלת בחשבונות המבול לפי מה שהובן מפשוטי הכתובים על דרך המדרש וראשוני המפרשים ז"ל עד שהוצרכו לפרש כי ראשית החשבון ואחריתו היו ליצירה והחשבונות אשר ביניהם. פעם להפסקת הגשמים שהוא כסלו שבכ"ז יום שלמו הארבעים יום ופעם לירידת הגשמים שהוא מרחשון. והוא דבר זר מאד. וגם לדברי הרמב"ן ז"ל שהשתדל לתקן ולהסכים כל המנינים לחשבון העולם עדיין נשארה רגלו אחת בחוץ למצוא התבה מנוח לכף רגלה יום י"ז לחדש השביעי שהוא יום סוף התגבורת לדברי כלם עד שנדחק לומר כי ביום ההוא עצמו העביר אלהים רוח על הארץ וחסרו המים מעתה כל הט"ו אמה אשר גברו על כל ההרים הגבוהים או פחות מעט ותנח התיבה. ואחר בעשירי באחד לחדש שהם ע"ב יום נראו ראשי ההרים וכל זה הפך מה שהניח ראשונה לדבר ידוע שמדרך המים כשיחסרו בתחלה אמה אחת לארבעה ימים יחסרו לבסוף ארבע אמות ליום וכן הדבר מוכרח מהחסרון הזה ודאי והוא פלאי. וכ"ש למה שכתב שהרי אררט הם בשפל הכדור כמו שמוכיח הספור מהיותם קרוב לבבל אשר שם בנו המגדל יוצאי התבה שיצטרך לומר שאותו היום עצמו סוף התגבורת חסרו לפי שעה כל הגובה המופלא ההוא אשר מט"ו אמה למעלה מכל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים עד שיכלה התבה לנוח על ראש ההרים היותר שפלים ואח"כ יחסרו מעט מעט. ראה זה זר ונפלא רק בדרך נס גדול שלא הוזכר. ומה שחזר וכתב בסוף ואמר ואולי נאמר שהיה החסרון בשבעה עשר יום לחדש השביעי גדול מאד מט"ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים לא הרי אררט. ויקר מקרה התבה שהיתה בהרי אררט בחדש השביעי ותנח כו' היה נכון. אבל לא ידעתי איך יסבלהו מה שקדם לו מהפי' בפסוק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום וכ"ש למה שהיה לו לראיה עצומה מה שלא אמר הכתוב ויחסרו המים בחדש פלוני ויהיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התבה כו'. כמו שכתוב בפירושיו: ג ממה שאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. ויזכור אלהים את נח כו'. ויסכרו כל מעינו' תהום רבה וארובו' השמים ויכלא הגשם מן השמים. והלא לסוף הארבעים נסכרו ארובות ומאז כלה הגשם ואפילו לפי דבריהם הק"נ יום ימי תגבורת היו. ימי גשמים לא היו. ובכל זה יש להשתדל אם אפשר לישב המקראות על פשוטן אם שהדרשה תדרש כמ"ש הרמב"ן ז"ל: ד כי נאמר וישלח את היונה לראות הקלו המים כו'. ולא נאמר כן בעורב ששלחו יומים קודם אלא וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב כו'. וכאשר היה יוצא ושב למה לא שלח ידו להשיבו אל התבה כמו שעשה אל היונה כי דבר זה ראוי לתת אליו לב בפי'. ואם שאינו מעקר הדרוש. ואחר זכרון הספקות נבא אל התרתן בדרוש הפרשה כאשר יעדנו: ויהי המבול ארבעים יום כו'. ויגברו המים וירבו מאד כו'. הנה אחר שזכרנו צורך הספור הזה הנפלא בכללו ראוי לנו לישב ספורו אולי נוכל לצאת מידי המבוכות ההם אשר זכרנום. א ואני טרם אענה אני שוגג ואומר כי סבת כל המבוכות והבלבולים שנפלו באלו החשבונות בפירושי הראשונים והאחרונים הוא מאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שהבינו כלם ממנו שהמים היו הולכים ומתגברים או עומדים בגבורתם הראשונה עד היום ההוא. ופירשו ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שאז התחילו לחסר. ומזה חשבו כי מה שאמר בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים על אותם ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים שזכר ראשונה אמר. ולזה לא ראו למנות הק"נ ימים אלו מתחלת הירידה אחר שאי אפשר שתנוח התבה בחדש השביעי ליצירה בשבעה עשר בו שהוא יום ששלמו הק"נ יום כי הוא יום התגבורת עצמו וכבר כתבתי בספקות הספק הגדול שישיג להרמב"ן ז"ל במה שדחק עצמו להניח כן. וכבר היה אפשר להם לומר שההתגברות עצמו היה סבת מנוחת התבה להתרוממה בו על ההרים הגבוהים. כי הט"ו אמה שגברו המים עליהם הוצרכו להגביה מה שהיתה משוקעת במים כשליש קומתה כמו שאמרו חכמינו ז"ל ב"ר פ' ל"ב ובזה יעלו אח"כ כל החשבונות יפה לבריאת עולם. אלא שראו שאי אפשר לומר כך שאם כן היה לו לכתוב מנוחת התבה אצל התגבורת ויגברו המים כו'. על הרי אררט. המים גברו כו'. ויכסו כל ההרים הגבוהים כו'. חמש עשרה אמה כו'. ותרם התבה ותנח אבל הכתוב צווח ואומר כי לא מחמת תגבורת נחתה כי אם מחמת חסרון אמר ויזכור אלהים את נח כו' ויעבר אלהים כו' וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום ותנח התבה כו'. ועוד אחרת כי מהידוע שלא נחה התבה על ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים רק על הרי אררט שהם קרובים לבבל העמוקה לכל הארצות כמו שהוא במפורסם. והקושיא הזאת עם שנראה שלא חשו אליה חכמינו ז"ל גדולה היא אלי ובעבורה נדחק הרמב"ן ז"ל אל קצת מה שנאמר אנחנו בו אלא שמיחה בו מה שקדם לו מהפירוש בכתוב כמו שנזכר. ומ"מ כבר נדחו מעל זה הפירוש לסבה שקדמה לפי מה שאחשוב. והנה לא ראו ג"כ למנות מחדש ירידת הגשמים ולומר שנשלמו הק"נ יום בי"ז לחדש ניסן ושנחה התבה בי"ז לחדש אייר שהוא ז' לירידה כמו שחשב הרמב"ן ז"ל לתקן שא"כ מיום שהתחיל החסרון עד שנראו ראשי ההרים בראשון לחדש אב שהוא עשירי לירידה היו ק"נ ימים ולא נשארו עד סוף השנה שנאמר בו בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ רק שני חדשים וזה לא יתכן בשום פנים כ"ש אם נחשוב המ' יום וכ"א יום של שליחות היונה מיום שנראו ראשי ההרים שכבר כלו בהם השני חדשים. ועוד מפני זה בחרו להם למנות החדש השביעי הזה מחדש ההפסקה הוא כסלו ולומר שנחה התבה בי"ז לסיון שהוא ז' להפסקה ולפי שכבר היו מתחלת הירידה עד היום ההוא ז' חדשים ואע"פ שיהיו א' מלא וא' חסר יעלו לר"ו ימים הוצרכו למנות מ' יום של גשמים לחוד וק"נ של תגבורת לחוד שהם ק"צ והיו העודפם הם מספר הימים שחסרו המים שנחה התבה ומכאן למדו כמה הית' משוקעת ואמרו שנראו ראשי ההרים יום א' לחדש אב שהוא עשירי לירידה. והנה עם זה לא היו מתחלת החסרון עד היום ההוא רק ס' יום ומשם ואילך היו הלוך וחסור בס' יום עד שחרבו פני האדמה והנה היה החסרון נערך בצד מה זהו תורף אלו הפירושים וענינם. והאמת אל המחוור שבהם ישיגהו הרודף בין המצרים ב ואולם אם נתכוין כראוי בכוונת הכתוב האומר ויגברו המים על הארץ ק"נ יום הנה יהי' לנו העקוב למישור והרכסים לבקעה. וזה שאין הכוונה בו לומר שהיו המים הולכים וגוברים ולא שעמדו בגבורתם הראשונה עד היום ההוא חלילה רק אמר שעד היום ההוא היו גוברים על הארץ בענין שלא יכול שום דבר המשוטט על פניהם לנוח ואין ספק שבסוף המ' היו גבוהה גבוהה הפלא ופלא יותר מיום ששלמו הק"נ יום דכתיב ויהי המבול מ' יום על הארץ וירבו המים כו'. ויגברו המים וירבו מאד על הארץ. והמים גברו מאד מאד על הארץ. ויכסו כל ההרים הגבוהים כו', חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים ויגוע כל בשר כו'. עד וישאר אך נח כו'. כי מהידוע כי במ' יום נדונו כמו שאז"ל משפט ימי יצירת הולד ב"ר פל"ב. ולמה תהי' כזאת מלפניו להעמיד המים בגבורתם ק"נ ימים אחרים ללא צורך כלל לא לשבט ולא לארצו. אלא ודאי יום מ' הוא היום שגברו בו המים ט"ו אמה על ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים כדי לשטוף כל אשר על פני האדמה גאה ורם נשא ושפל ג ומיד התחילו לחסור מעט מעט בטבעם. ומ"מ עד שעברו יותר מק"נ יום מהחסרון עדין נקראו גוברים על הארץ כיון שעדין לא יכלה התבה לנוח באותו מחוז אשר היתה בו מחמת גבורתם ואם שכבר מקודם לכן הרבה נראו ראשי ההרים הגבוהים ההם שזכר. אמנם מהיום ההוא והלאה שכבר נחה שקטה על הרי אררט שהם בשפל הכדור כבר יאמר שאינם גוברים על הארץ אבל היא גברה עליהם. והנה עם זה יתישב הכל יפה יפה ולא יפלא פירוש הכתוב הזה רק בעיני הממאנים באמת ובלתי נושאים פניה. כי אין ספק שאם תאמר כך וכך ימים או שנים גברה ידו של פלוני על זולתו שאין הרצון שאותו פלוני הולך וגובר תמיד בכח ומעלה כי גם אם יעלה וירד אם עדין ידו תקפה עליו יאמר באמת גובר וכן בכאן בשלא אמר ויגברו המים ק"נ יום סתם רק ויגברו המים על הארץ וגם לא אמר מאד ולא מאד מאד כמ"ש בימי התגבורת. יראה שהם גוברים על הארץ עם שכבר חסרו מאיתנם הראשון. ויישוב הכתובים ופשוטן ושיעורם לפי זה כך הוא ויהי המבול כו' והמים גברו כו' ט"ו אמה כו' ויגוע כל בשר כו' וימח את כל היקום כו' עד וישאר אך נח ואשר אתו בתבה ויגברו המים על הארץ ק"נ יום והנה בזה השלים ספור ענשם ודינם ואמר עוד כי מכח תגבורת המים בארבעים היום נמשך שגברו על הארץ עוד ק"נ יום בענין שלא יכלה התבה לנוח במחוז מושבה ואם שחסרו מאיתנן כמ"ש: ומכאן ואילך חוזר להזכיר מתחלה איך נכמרו רחמי הש"י על העולם ושב מחרון אפו להמציא לו פליטה ושארית ואמר ויזכור אלהים וכו' ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. וזה היה מיד כששלמו ימי הארבעים כי מאז נסכרו כל מעינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים ומאז והלאה וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב עד שחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום באופן שביום ההוא יום י"ז לניסן שהוא חדש השביעי לתשרי שהיה להם ראשון לחדשי השנה נחה התבה על הרי אררט שהם שפלים הרבה מאותן שנזכרו ראשונה והמים היו הלוך וחסור תמיד כבתחלה עד שבאחד לחדש העשירי הוא תמוז שהוא עשירי לתשרי נראו גם ראשי ההרים ההם שזכר באומרו על הרי אררט שירא' שהיו הרים רבים והיא נחה על הגבוה שבהם ועתה נראו השפלים ממנו והנה נשארו שלשה חדשים שהם צ' יום כשתוציא מהם מ' יום שנאמר ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח כו' וא' ועשרים יום של שליחות היונה עדין נשארו קרוב משלשים יום. בהם חרוב נחרבו בטוב פני האדמה. ד ולדעתי כי שלוח העורב לא היה לראות הקלו המים שלא זכר הכתוב כן אלא שלפי שהיו עסקיו רעים כאז"ל ת"ר ג' שמשו בתיבה חם ועורב והכלב וכלן לקו סנהדרין ק"ח: הנה כשפתח חלון התבה מקצה ארבעים יום שנראו ראשי ההרים וראה שכבר היה אפשר לעורב לחיות על פני ההרים שלח אותו החוצה להפרידו מזוגתו ושמא זכר ונקבה שלחם וקרא שמם עורב כמו מי יכין לעורב צידו איוב ל״ח:מ״א ואת כל עורב למינו דברים י״ד:י״ד. ד ואמר כי היה יוצא ושב ולא קבלו והתמיד כן עד יבושת המים מעל הארץ. אמנם לחם ולכלב לא היה להם עדין מעמד על פני חוץ ולא יוכל לשלחם. אמנם כשעברו שבעה ימים שלח את היונה והית' כעין שליח מאתו לדעת הקלו המים מעל פני האדמה. כי שם היתה מקננת ושוכנת עם בני האדם ולה נתן משפט הבחינה בזה. וכל זה השתדלות וחריצות מחוייב לכל בעל דעת לפקח על צרכיו כי בזה יעורר עצמו אל קבלת שפע ההישרה בהם מפאת מעלה כי האדם הנואש מהדברים לא יפקד ולא יזכר וכמה העירו חז"ל על זה באמרם על יעקב איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים עכבוהו כו' כי יהב דעתיה למהדר קפצה ליה ארעא חולין צ"א:. והוא ענין נכבד יתקיים בידך מכמה צדדים אם תשים אליהם לב ועכשיו אין להאריך. וכן בכאן מיד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה אתה ואשתך כו' כל החיה אשר אתך כו'. ויצא נח ובניו כו' כל החיה כל הרמש כו' ויבן נח. הגיד הכתוב כל זה להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך ואמונתו וחסדו בבריתו שלא נפקד מהם איש באדם ובבהמה ומכל החי מכל בשר אשר באו בתבה בשנה אחת תמימה ושכבר עלתה בדעתו של נח מחשבה נכונה להעלות עולות לאלהים לזבוח זבח תודה על כל הטובה אשר עשה עמהם להפליא. וירא ה' וייטב בעיניו. זהו שיעור מה שיאמר בזה החלק ודרך חשבונותיו אשר זכרנו הוא הישר בעיני ולא מצאתי בו חסרון רק בלתי הסכימי אל דברי הראשונים זצ"ל. אמנם הם אמרו סנהדרין ל"ד. דברי תורה נדרשים לכמה טעמים. והדרשה תדרש והמקרא יתישב על פשוטו. ותהלה לאל אמן:

10 סוטה פתח ↗

יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״, יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וְגוֹ׳״.

12 סנהדרין פתח ↗

״וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחְלוֹקֶת, דְּאָמַר רַב: כׇּל הַמַּחְזִיק בְּמַחְלוֹקֶת עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ״.

12 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כִּנְקֵבָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּיל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: וַהֲלֹא כְּבָר רָאוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם עַל הַיָּם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲדַיִין יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר: לְמֶלֶךְ אֶחָד יָכוֹל לַעֲמוֹד, לִשְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד.

12 במדבר רבה פתח ↗

הֲלָכָה מַהוּ לִפְרשׁ לַיָּם הַגָּדוֹל קֹדֶם לַשַּׁבָּת שְׁלשָׁה יָמִים, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ ספרי שופטים רג: אֵין מַפְלִיגִין בִּסְּפִינָה בַּיָּם הַגָּדוֹל שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת בִּזְּמַן שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְמָקוֹם רָחוֹק, אֲבָל אִם מְבַקֵּשׁ לִפְרשׁ כְּמוֹ מִצּוֹר לְצִידוֹן, מֻתָּר לוֹ לִפְרשׁ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁהוּא יָכוֹל לֵילֵךְ מִבְּעוֹד יוֹם, בִּשְׁלִיחַ הָרְשׁוּת, וְאִם הָיָה שְׁלִיחַ מִצְוָה, מֻתָּר לוֹ לִפְרשׁ בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה, לָמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִיחַ מִצְוָה וּשְׁלִיחַ מִצְוָה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּסֻכָּה שֶׁשָּׁנִינוּ שֶׁשְּׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה, שֶׁאֵין לְךָ חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשָׁלִיחַ שֶׁמִּשְׁתַּלֵּחַ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ כְּדֵי שֶׁיִּצְלַח בִּשְׁלִיחוּתוֹ, וְאֵין לְךָ בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּשְׁתַּלְּחוּ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנוֹתְנִין נַפְשָׁם לְהַצְלִיחַ בִּשְׁלִיחוּתָן כְּאוֹתָם שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, שֶׁנֶּאֱמַר יהושע ב, א: וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם, מִי הָיוּ, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵלּוּ פִּינְחָס וְכָלֵב, וְהָלְכוּ וְנָתְנוּ נַפְשָׁם וְהִצְלִיחוּ בִּשְׁלִיחוּתָן. מַהוּ יהושע ב, א: חֶרֶשׁ, מְלַמֵּד שֶׁעָשׂוּ עַצְמָן קַדָּרִין וְהָיוּ צוֹוְחִין הֲרֵי קְדֵרוֹת, מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וְיִקְנֶה, כָּל כָּךְ לָמָּה, שֶׁלֹא יַרְגִּישׁ בָּהֶן אָדָם, קְרֵי בֵּיהּ חֶרֶשׂ, כְּדֵי שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן מְרַגְּלִים. יהושע ב, א: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה, עָמְדָה וְקִבְּלָן, וְהִרְגִּישׁ בָּהֶן מֶלֶךְ יְרִיחוֹ וְשָׁמַע שֶׁבָּאוּ לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר יהושע ב, ב: וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר, כֵּיוָן שֶׁהָלְכוּ לְבַקְּשָׁם, מֶה עָשְׂתָה רָחָב, נָטְלָה אוֹתָם לְהַטְמִינָם, אָמַר לָהּ פִּינְחָס אֲנִי כֹהֵן וְהַכֹּהֲנִים נִמְשְׁלוּ לְמַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי ב, ז: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא, וְהַמַּלְאָךְ מְבַקֵּשׁ נִרְאֶה מְבַקֵּשׁ אֵינוֹ נִרְאֶה. וּמִנַּיִן שֶׁנִּמְשְׁלוּ הַנְּבִיאִים כְּמַלְאָכִים, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר בְּמשֶׁה במדבר כ, טז: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם, וַהֲלוֹא משֶׁה הָיָה, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁנִּמְשְׁלוּ הַנְּבִיאִים כְּמַלְאָכִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר שופטים ב, א: וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וַהֲלוֹא פִּינְחָס הָיָה, אֶלָּא מִיכָּן שֶׁנִּקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, לְפִיכָךְ אָמַר לָהּ פִּינְחָס אֲנִי כֹהֵן וְאֵינִי צָרִיךְ לְהַטְמִין, הַטְמִינִי לְכָלֵב חֲבֵרִי וַאֲנִי עוֹמֵד לִפְנֵיהֶן וְאֵינָן רוֹאִין אוֹתִי, וְכֵן עָשְׂתָה, שֶׁנֶּאֱמַר יהושע ב, ד: וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנֵם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא יהושע ב, ד: וַתִּצְפְּנוֹ, הֲרֵי שֶׁלֹא הִטְמִינָה לְפִינְחָס אֶלָּא לְכָלֵב, לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה נָתְנוּ שְׁנֵי צַדִּיקִים אֵלּוּ נַפְשָׁם לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָם. אֲבָל שְׁלוּחִים שֶׁשָּׁלַח משֶׁה הָיוּ רְשָׁעִים, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן במדבר יג, ב: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב תהלים עו, ו: אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם. אֶשְׁתּוֹלְלוּ, אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁשָּׁלְחוּ הַמְּרַגְּלִים וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין מַה לַּעֲשׂוֹת, אֶלָּא אַף משֶׁה וְאַהֲרֹן נִתְרַשְׁלוּ אֶת יָדָם, מִיָּד עָמַד כָּלֵב וְשִׁתֵּק כָּל אוֹתָן אֻכְלוּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יג, ל: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם, עָמַד לוֹ עַל הַסַּפְסָל וְהָיָה מְשַׁתְּקָן וְאוֹמֵר הַס, וְהֵם שׁוֹתְקִין לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ, אָמַר לָהֶם במדבר יד, ז: טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה טוֹבָה גְדוֹלָה אֲנִי מַחֲזִיק לוֹ, שֶׁנֶאֱמַר דברים א, לו: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, מַהוּ זוּלָתִי, לָזֶה אִתִּי יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא מִכֶּם, אַתֶּם לֹא מְצָאתֶם יְדֵיכֶם אֶלָּא כְּשַׁלְתֶּם, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב, כָּל כָּךְ לָמָּה עַל שֶׁהָיוּ שְׁלוּחִין טִפְּשִׁין, אָמַר שְׁלֹמֹה משלי כו, ו: מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, רַבִּי אַחָא הַגָּדוֹל פָּתַח ישעיה מ, ח: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב וְהִתְנָה עִמּוֹ וְאָמַר לוֹ לֵךְ עִמִּי וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ מַתָּנָה, הָלַךְ עִמּוֹ וָמֵת, אָמַר הַמֶּלֶךְ לִבְנוֹ שֶׁל אוֹהֲבוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת אָבִיךָ אֵינִי חוֹזֵר בִּי בַּמַּתָּנָה שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ, בּוֹא וְטֹל אַתָּה. כָּךְ הַדָּבָר, הַמֶּלֶךְ, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהָאוֹהֵב, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה מא, ח: זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹא לֵךְ עִמִּי בראשית יב, א: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ מַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יג, יז: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בראשית יג, טו: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנֵתִי עִם הָאָבוֹת לִתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ וּמֵתוּ, אֵינִי חוֹזֵר בִּי אֶלָּא ישעיה מ, ח: וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב משלי י, כו: כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו, נִכָּרִים הָיוּ הַמְּרַגְּלִים שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין לָשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ט, ב: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעָשִׁיר שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁהַיַּיִן יָפֶה הָיָה אוֹמֵר הַכְנִיסוּ אֶת הַיַּיִן בְּבֵיתִי, וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁהַיַּיִן חֹמֶץ, הָיָה אוֹמֵר הַכְנִיסוּ אֶת הַיַּיִן בְּבָתֵּיכֶם. אַף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהַזְּקֵנִים מַעֲשֵׂיהֶם כְּשֵׁרִים, קָרָא אוֹתָן לִשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יא, טז: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ, וּכְשֶׁרָאָה אֶת הַמְרַגְּלִים שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחְטֹא, קָרָא אוֹתָן לִשְׁמוֹ שֶׁל משֶׁה, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב משלי כו, ו: מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל, וְכִי כְּסִילִים הָיוּ מְרַגְּלִים וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֲנָשִׁים בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים הֵם, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר שמות יז, ט: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר שמואל א יז, יב: וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים, שמואל א א, יא: וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, לְאֵלּוּ אַתְּ קוֹרֵא כְּסִילִים, אֵלּוּ לֹא נִקְרְאוּ כְּסִילִים אֶלָּא עַל שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבָּה עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר משלי י, יח: וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל, אַף עַל פִּי כֵן בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים הָיוּ וְעָשׂוּ עַצְמָן כְּסִילִים, עֲלֵיהֶם אָמַר משֶׁה דברים לב, כ: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם, שֶׁנִּבְחֲרוּ מִכָּל יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִפִּי משֶׁה, שֶׁכֵּן כְּתִיב דברים א, כג: וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, מִכָּאן שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִפְנֵי משֶׁה, וְאַף משֶׁה לֹא רָצָה לְשַׁלְּחָם מִדַּעַת עַצְמוֹ עַד שֶׁנִּמְלַךְ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, פְּלוֹנִי מִשֵּׁבֶט פְּלוֹנִי, וְאָמַר לוֹ רְאוּיִים הֵם, וּמִנַּיִן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיוּ רְאוּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יג, ג: וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה', וְאַחַר כָּךְ לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נֶהֶפְכוּ וְעָשׂוּ כָּל הַצָּרָה וְגָרְמוּ לְאוֹתוֹ דּוֹר שֶׁיִּלְקֶה בְּאוֹתָהּ הַמַּכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, שֶׁנִּתְבָּרְרוּ צַדִּיקִים וְנִתְהַפְּכוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים במדבר יג, טז: אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים. דָּבָר אַחֵר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ, במדבר יב, א: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה, וְאַחַר כָּךְ שְׁלַח לְךָ, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ישעיה מד, יח: לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מָה רָאָה לוֹמַר אַחַר מַעֲשֵׂה מִרְיָם שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אֶלָּא שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִים לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִין עֹנֶשׁ לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעִנְיָן זֶה לָזֶה, לְפִי שֶׁדִּבְּרָה מִרְיָם בְּאָחִיהָ וְלָקְתָה בְּצָרַעַת, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל עָנְשׁוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאִם בִּקְּשׁוּ לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע יִהְיוּ מִסְתַּכְּלִין מַה נַּעֲשָׂה לְמִרְיָם, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצוּ לִלְמֹד, לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלַח לְךָ, לֹא הָיָה מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֵּלְכוּ, לָמָּה, שֶׁכְּבָר אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דברים ח, ז: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר דברים יא, י: כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וגו', וְעַד שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם אָמַר שמות ג, ח: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ וגו', הַכָּתוּב אוֹמֵר שמות יג, כא: וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, וּמַהוּ שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל הֵן בִּקְּשׁוּ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעוּ לִירַשׁ אֶת הַתְּחוּמִין, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דברים א, כא: רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקָרְבוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים א, כב: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם, זֶהוּ שֶׁאָמַר עֶזְרָא נחמיה ט, טו יז: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר במדבר י, לג: לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. אֶלָּא אָמְרוּ דברים א, כב: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ, אֶלָּא שֶׁלֹא הֶאֱמִינוּ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר תהלים עח, כב: כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים, וּכְתִיב תהלים עח, י: וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לְמָה הָיוּ דּוֹמִין, לְמֶלֶךְ שֶׁזִּמֵּן לִבְנוֹ אִשָּׁה נָאָה וּבַת טוֹבִים וַעֲשִׁירָה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ זִמַּנְתִּי לְךָ אִשָּׁה נָאָה וּבַת טוֹבִים וַעֲשִׁירָה. אָמַר לוֹ הַבֵּן אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה אוֹתָהּ, שֶׁלֹא הָיָה מַאֲמִין לְאָבִיו, מִיָּד הֻקְשָׁה הַדָּבָר וְהֵרַע לְאָבִיו, אָמַר אָבִיו מָה אֶעֱשֶׂה אִם אוֹמַר לוֹ אֵינִי מַרְאֶה אוֹתָהּ לְךָ עַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר כְּעוּרָה הָיְתָה לְפִיכָךְ לֹא רָצָה לְהַרְאוֹתָהּ, לְסוֹף אָמַר לוֹ רְאֵה אוֹתָהּ וְתֵדַע אִם כִּזַּבְתִּי לָךְ, וּבִשְׁבִיל שֶׁלֹא הֶאֱמַנְתָּ בִּי קוֹנָם שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָהּ בְּבֵיתְךָ, אֶלָּא לְבִנְךָ אֲנִי נוֹתְנָהּ. וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל: טוֹבָה הָאָרֶץ, וְלֹא הֶאֱמִינוּ, אֶלָּא אָמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם מְעַכֵּב אֲנִי עֲלֵיהֶם הֵם אוֹמְרִים עַל שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לֹא הֶרְאָה אוֹתָהּ לָנוּ, אֶלָּא יִרְאוּ אוֹתָהּ וּבִשְׁבוּעָה שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם נִכְנַס לְתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יד, כג: אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ, אֶלָּא לִבְנֵיהֶם אֲנִי נוֹתְנָהּ. כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לְמשֶׁה נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, הִתְחִיל משֶׁה עוֹמֵד וְתוֹהֶא אָמַר אֶפְשָׁר לִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד שֶׁאֶמָּלֵךְ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָלַךְ וְנִמְלַךְ, אָמַר לוֹ כָּךְ וְכָךְ בָּנֶיךָ מְבַקְּשִׁים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין זֶה תְּחִלָּה לָהֶם, עַד שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם הִלְעִיגוּ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר הושע ז, טז: זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, לְמוּדִים הֵם לְכָךְ, אֵינִי צָרִיךְ לְנַסּוֹתָם, שֶׁכָּתוּב דניאל ב, כב: יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה יוֹדֵעַ אֲנִי מָה הֵם, אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתָּ שְׁלַח לְךָ לְעַצְמְךָ, מִנַיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב במדבר יג, טז: אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר. וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ במדבר יג, טז, מָה רָאָה משֶׁה לְהוֹסִיף עַל שְׁמוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ יוּ"ד, אֶלָּא כָּלֵב נָטַל שְׂכָרוֹ מִן הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר יהושע יד, ט: אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם, וִיהוֹשֻׁעַ נָטַל שְׂכַר עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים שֶׁל מְרַגְּלִים, שֶׁנִּתּוֹסַף בּוֹ יוּ"ד יַתִּיר, יו"ד עֲשָׂרָה, במדבר יג, טז: וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ. דָּבָר אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה אוֹתָן שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים אָמַר לִיהוֹשֻׁעַ יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מִן הַדּוֹר הַזֶּה. אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים במדבר יג, טז, מָה הָיוּ שְׁמוֹתָן במדבר יג, יג טו: סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל, נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי, גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי, יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁשְּׁמוֹתָם נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעוּרִים, שְׁמוֹתָם כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם נָאִים, שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם נָאִים, שְׁמוֹתֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעוּרִים. שְׁמוֹתֵיהֶם נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעוּרִים, זֶה יִשְׁמָעֵאל וְעֵשָׂו, יִשְׁמָעֵאל, שׁוֹמֵעַ אֵל, עֵשָׂו, עוֹשֶׂה רְצוֹן עוֹשָׂיו, וּמַעֲשֵׂיהֶם רָעִים. שְׁמוֹתֵיהֶם כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם נָאִים, אֵלּוּ עוֹלֵי גוֹלָה עזרא ב, נג: בְּנֵי בַרְקוֹס בְּנֵי סִיסְרָא בְּנֵי תָמַח. שְׁמוֹתֵיהֶם כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעוּרִים, אֵלּוּ הַמְּרַגְּלִים, מַה כְּתִיב בָּהֶן, סְתוּר, שֶׁסְּתָרוֹ מִן הָעוֹלָם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב במדבר יג, יז, עִם שֶׁהֵם עוֹלִים אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי מָצְאוּ שְׁלשָׁה בְּנֵי עֲנָקִים במדבר יג, כב: וְשָׁם אֲחִימִָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אֲחִימָן, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אַחַי מַן יָבוֹא עָלַי. שֵׁשַׁי, שֶׁהָיָה בָּרִיא כְּשַׁיִּשׁ. תַּלְמַי, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה תְּלָמִים בָּאָרֶץ , כב: יְלִידֵי הָעֲנָק, שֶׁרָאוּהוּ שֶׁהָיָה עוֹנֵק אֶת הַשֶּׁמֶשׁ. כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָן מְרַגְּלִים, נִתְיָרְאוּ, לְפִיכָךְ אָמְרוּ במדבר יג, לא: כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הֵטִיחוּ דְבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּבְאוֹתוֹ עָוֹן נִגְזַר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְיִרְמְיָה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים מָה הוֹצֵאתֶם מִפִּיכֶם, ירמיה יא, טז: לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה, שֶׁאֲמַרְתֶּם מַה גְּרַמְתֶּם לְעַצְמְכֶם הִצִּיתֶם אֵשׁ עֲלֵיכֶם, במדבר יד, לד: יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם. אָמְרוּ במדבר יג, לג: וַנְהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וִתַּרְתִּי עֲלֵיהֶם, אֶלָּא במדבר יג, לג: וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. יוֹדְעִים הֱיִיתֶם מֶה עָשִׂיתִי אֶתְכֶם לְעֵינֵיהֶם, מִי יֹאמַר שֶׁלֹא הֱיִיתֶם בְּעֵינֵיהֶם כְּמַלְאָכִים. מַה גְּרַמְתֶּם לְעַצְמְכֶם במדבר יד, לד: בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ, לֹא דַיָּם כָּךְ אֶלָּא שֶׁלֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁלוּחֵי בָּשָׂר וָדָם נִגְזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מְשַׁלֵּחַ לָכֶם מַלְאָכִי פִּתְאוֹם וִיפַנֶּה אֶת הַדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי ג, א: הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ. וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר במדבר יג, יז, שֶׁכֵּן הַתַּגָרִין מַרְאִין אֶת הַפְּסֹלֶת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַרְאִין אֶת הַשֶּׁבַח, במדבר יג, יח: וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ, שָׁלשׁ פְּעָמִים אָמַר לָהֶם וּמָה הָאָרֶץ, לָמָּה בָּרִאשׁוֹן וּרְאִיתֶם וגו', אָמַר לָהֶם הֱיוּ מִסְתַּכְּלִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ אֶרֶץ שֶׁמְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים, וְיֵשׁ אֶרֶץ שֶׁמְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים, וְיֵשׁ שֶׁמְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין וְיֵשׁ מְמַעֶטֶת אֻכְלוּסִין, כָּךְ פְּקָדָן במדבר יג, יח: וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב, במדבר יג, יט: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ, מִנַּיִן אַתֶּם יוֹדְעִין כֹּחָם, אִם בְּמַחֲנִים הֵם שְׁרוּיִין הֵם גִּבּוֹרִים, בּוֹטְחִין עַל כֹּחָם, אִם בְּמִבְצָרִים, חַלָּשִׁים הֵם וְלִבָּם רַךְ, במדבר יג, כ: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא, אִם פֵּרוֹתֶיהָ קַלִּים אִם שְׁמֵנִים, אָמַר לָהֶם הִסְתַּכְּלוּ בָּאֲבָנִים וּבַצְּרוֹרוֹת שֶׁלָּהּ, אִם שֶׁל צוֹנָמָא הֵם שְׁמֵנִים הֵם, אִם שֶׁל חֲרָסִים הֵם רָזִים הֵם. במדבר יג, כ: וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים, מִכָּאן אָמְרוּ אֵין תְּקוּפַת תַּמּוּז בְּלֹא תְאֵנִים וַעֲנָבִים. וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ במדבר יג, כא, כֵּיצַד, הָיוּ נִכְנָסִים לְעִיר הַדֶּבֶר נוֹגֵף אֶת הַגְּדוֹלִים וּמִתְעַסְּקִים בְּנֵי הָעִיר בִּקְבוּרָתָן וּבְרִיָּה לֹא הָיְתָה רוֹאָה אוֹתָם, לְכָךְ אָמְרוּ במדבר יג, לב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ וגו', בַּנִּסִּים שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹ הוֹצִיאוּ דִּבָּה. במדבר יג, כב: וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן, שֶׁהָיוּ עַד מְאֹד גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ט, ב: אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. במדבר יג, כב: וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַפְּסֹלֶת שֶׁלָּהּ מְשֻׁבָּח הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הַמְשֻׁבָּח שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ וְנָחֲלוּ בְּנֵי נֹחַ אֶת הָעוֹלָם אַחַר הַמַּבּוּל, הֵם בָּנוּ עֲיָרוֹת תְּחִלָּה, וְלֹא בִּמְקוֹם הַשֶּׁבַח אֶלָּא בִּמְקוֹם הַפְּסֹלֶת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְצֹעַן מִצְרַיִם הִיא הַטּוֹבָה שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְזוֹ קָדְמָה לָהּ שֶׁבַע שָׁנִים. וְאִם תֹּאמַר לֹא מִי שֶׁבָּנָה זוֹ לֹא בָּנָה זוֹ, הוּא הַדּוֹר הִיא הַמִּשְׁפָּחָה בראשית י, ו: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן, וְעָמְדוּ וּבָנוּ זוֹ לִפְנֵי זוֹ. וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם. וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל במדבר יג, כג, לֹא רָצוּ לִטֹּל מִפֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִלּוּלֵי כָּלֵב שֶׁשָּׁלַף אֶת הַזַּיִן וַיָּרָץ לִפְנֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם אִם אֵין אַתֶּם נוֹטְלִים אוֹ אַתֶּם הוֹרְגִים אוֹתִי אוֹ אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם לֹא הָיוּ נוֹטְלִים, לְפִיכָךְ יהושע יד, ט: אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה. במדבר יג, כג: וַיִּשָֹּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם, אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי מוֹטוֹת, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמֵר בַּמּוֹט שְׁנַיִם, אֶלָּא בִּשְׁנָיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁלשָׁה, בַמּוֹט אֶחָד, בִּשְׁנָיִם הֲרֵי שְׁלשָׁה. וְכַמָּה הָיָה מַשֹּׂוֹי שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, נֶאֱמַר בָּאֲבָנִים שֶׁנָּטְלוּ מִן הַיַּרְדֵּן יהושע ד, כ: וְאֶת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָל, כַּמָּה שִׁעוּרָהּ שֶׁל כָּל אַחַת וְאַחַת, מַשְֹּׂאוֹי אַרְבָּעִים סְאָה, מִכָּאן אַתָּה מְחַשֵּׁב לְאוֹתוֹ אֶשְׁכֹּל, אָדָם נוֹשֵׂא מַשְֹּׂאוֹי לְעַצְמוֹ מַגְבִּיהַּ סְאָה, מַגְבִּיהַּ עָלָיו חֲבֵרוֹ נוֹשֵׂא סְאָתַיִם, וְאִם מַגְבִּיהַּ סָאתַיִם נוֹשֵׂא עִם חֲבֵרוֹ נוֹשֵׂא שָׁלשׁ, הֱוֵי מִכָּאן מְחַשֵּׁב. וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם במדבר יג, כה, וַהֲלוֹא אַתְּ מוֹצֵא שֶׁהָלְכוּ מִן הַדָּרוֹם לַצָּפוֹן אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים יוֹם הָיוּ מְהַלְּכִין אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא שֶׁגָּלוּי הָיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֵן בָּאִין וְאוֹמְרִים לָשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ, וְנִגְזַר עַל אוֹתוֹ הַדּוֹר שָׁנִים שֶׁל צָרָה, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה, וְקִפֵּץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְנֵיהֶם אֶת הַדָּרֶךְ. לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל במדבר יג, כד, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ישעיה מו, י: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, שֶׁהַכֹּל צָפוּי הָיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶשְׁכּוֹל אוֹהֲבוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה, וְנִקְרָא אֶשְׁכּוֹל במדבר יג, כד: עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִכְרוֹת מִמְּקוֹמוֹ. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ וגו' אֶפֶס כִּי עַז הָעָם במדבר יג, כו כח, כָּךְ דַרְכָּן שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, פּוֹתְחִין בְּטוֹבָה וּמַשְׁלִימִין בְּרָעָה. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב במדבר יג, כט, מָה רָאוּ לִפְתֹּחַ בַּעֲמָלֵק, מָשָׁל לְתִינוֹק שֶׁסָּרַח וְלָקָה בָּרְצוּעָה, וּכְשֶׁמְבַקְּשִׁין לְהַפְחִידוֹ מַזְכִּירִין לוֹ הָרְצוּעָה שֶׁלָּקָה בָהּ, כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק רְצוּעָה רָעָה לְיִשְׂרָאֵל. וּמָה רָאָה לֵישֵׁב לוֹ עַל הַסְּפָר עַל דֶּרֶךְ כְּנִיסָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, כָּךְ צִוָּהוּ עֵשָׂו זְקֵנוֹ לְקַדְּמָן לַדֶּרֶךְ, וְעָקַר מִמְּקוֹמוֹ וְיָשַׁב לוֹ בַּדֶּרֶךְ, במדבר יד, מה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה. וַיַּהַס כָּלֵב במדבר יג, ל, שֶׁבַּתְּחִלָּה אָמַר לָהֶם אֲנִי עִמָּכֶם בָּעֵצָה, וּבְלִבּוֹ הָיָה לוֹמַר אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר יהושע יד, ז ח: וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי, וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יד, כד: וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ. כְּשֶׁבָּאוּ הַמְרַגְּלִים אָמְרוּ נֶאֱמָן עָלֵינוּ כָּלֵב, מִיָּד עָמַד עַל הַסַּפְסָל וְשִׁתֵּק אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מְצַוְּחִין עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהַס כָּלֵב, וְהֵם הָיוּ סְבוּרִין שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ שָׁתְקוּ, פָּתַח וְאָמַר במדבר יג, ל: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. מִיָּד חָלְקוּ כְּנֶגְדוֹ וְאָמְרוּ במדבר יג, לא: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם וגו'. וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם במדבר יד, א, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב משלי יח, ח: דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן, דְּבָרִים שֶׁרָגְנוּ אַחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גָרְמוּ לָהֶם צָרָה גְּדוֹלָה, שֶׁאִלּוּ לֹא נִשְׁתַּוּוּ לַמְּרַגְּלִים לֹא הָיוּ לוֹקִין עִמָּהֶם, אֶלָּא הִשְׁלִימוּ אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר דברים א, כז: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ, מַהוּ וַתֵּרָגְנוּ, תַּרְתֶּם גְּנוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁקְּרָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶץ טוֹבָה. וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ירמיה יב, ח: נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ, אוֹתוֹ קוֹל שֶׁבְּכִיתֶם, גָּרַם לָכֶם לִהְיוֹת שְׂנוּאִין, וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר אָמַר יְשַׁעְיָה ישעיה יז, יא: בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי. בַּיּוֹם שֶׁאָמַר לִטַּע אֶתְכֶם בָּאָרֶץ נַעֲשֵׂיתֶם סִיגִים, וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי, עַד שֶׁלֹא בָּא הַשָּׁרָב פְּרַחְתֶּם, ישעיה יז, יא: נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה, בַּיּוֹם שֶׁעָבַרְתִּי לִתֵּן לָכֶם נַחֲלַת אֲבִיכֶם, נַעֲשֵׂיתֶם קָלוֹן בָּעוֹלָם, ישעיה יז, יא: וּכְאֵב אָנוּשׁ, זֶה הַפֻּרְעָנוּת שֶׁשְּׁלַחְתֶּם יְרוּשָׁה לְדוֹרוֹת, שֶׁבָּכוּ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב, וְאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם לְפָנַי, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת, וּמִן אוֹתָהּ שָׁעָה נִגְזְרָה עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁתִּתְחָרֵב, כְּדֵי שֶׁיִּגְלוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאֻמּוֹת, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר תהלים קו, כו כז: וַיִּשָֹּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר, וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת, נְשִׂיאוּת יַד כְּנֶגֶד נְשִׂיאוּת קוֹל. וַיִּלֹּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה במדבר יד, ב, אֵלּוּ סַנְהֶדְרָאוֹת במדבר יד, ב: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָלָה אֶחָד לַבִּימָה שֶׁלּוֹ לִדּוֹן, הוֹצִיא דָּבָר מִפִּיו בַּמֶּה שֶׁחִיֵּב אֶת עַצְמוֹ, הִנִּיחַ הַמֶּלֶךְ אֶת הָאִילוֹגִין שֶׁלּוֹ וְחִיְּבוֹ מִפִּיו, אָמַר לוֹ בַּדִּין שֶׁהוֹצֵאתָ מִפִּיךָ בּוֹ אֲנִי דָּנְךָ, יְהֵא לְךָ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ. אַף כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא במדבר יד, כט: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם במדבר יד, כח: חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. הִתְחִילוּ לוֹמַר במדבר יד, ג ט: וְלָמָּה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, וַיִּפֹּל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ, אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם, אָמְרוּ לָהֶם אֵין אַתֶּם נֶאֱמָנִים עָלֵינוּ, אַחֵינוּ חוֹשְׁשִׁים בָּנוּ יוֹתֵר מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר דברים א, כח: אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר, במדבר יד, י: וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים, וּמִי הֵם משֶׁה וְאַהֲרֹן, במדבר יד, י: וּכְבוֹד ה' נִרְאָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ זוֹרְקִין אֲבָנִים וְהֶעָנָן מְקַבֵּל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה במדבר יד, יא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי צְוָחוֹת צָוַחְתִּי מִפְּנֵיכֶם, סוֹפְכֶם לִצְוֹחַ אַרְבַּע, בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, תהלים יג, ב ג: עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי. צָוַחְתִּי במדבר יד, כז: עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה, סוֹפְכֶם לִצְוֹחַ תהלים ו, ד: וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי. במדבר יד, יב: אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבֵּט לִבְרִית אֲבוֹתָם שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לָהֶם שֶׁתַּעֲמִיד מֵהֶם מְלָכִים נְבִיאִים וְכֹהֲנִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵין אַתָּה מִבֵּינֵיהֶם שמות לב, י: וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה כָּךְ עָמַד בְּמִדָּה אַחֶרֶת במדבר יד, יג יד: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם, וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, יֹאמְרוּ שֶׁלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לָזוּן אוֹתָם. אָמַר לוֹ וַהֲלוֹא רָאוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עַל הַיָּם, אוֹמְרִים בָּנוּ הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּשְׁלשִׁים וְאֶחָד אֵין יָכוֹל לַעֲמֹד, רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים עֲשֵׂה בִּשְׁבִילְךָ במדבר יד, יז: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה', וּתְנַצֵּחַ מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, במדבר יד, יז: כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר, אֲנִי אָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ בְּאֵיזֶה מִדָּה אַתָּה דָן אֶת עוֹלָמְךָ שמות לג, יג: הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶיךָ, הֶעֱבַרְתָּ מִמֶּנִּי שמות לד, ו: וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא, אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁאָמַרְתָּ לִי קַיֵּים שמות לד, ו: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן במדבר יד, יט: סְלַח נָא. קִבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת דְּבָרָיו וְהוֹדָה לוֹ במדבר יד, כ: וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, שֶׁכֵּן עֲתִידִים הַמִּצְרִים לוֹמַר כִּדְבָרֶיךָ. וְאוּלָם חַי אָנִי במדבר יד, כא, אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה במדבר לב, יא, בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין שֶׁהָיָה עִמָּהֶם בָּעֵצָה בֵּין שֶׁלֹא הָיָה עִמָּהֶם בָּעֵצָה. פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת בֵּין שֶׁהָיָה עִמָּהֶם בָּעֵצָה בֵּין שֶׁלֹא הָיָה עִמָּהֶם בָּעֵצָה. וְאִם הֵבִיא שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת וְהוּא פָּחוֹת מֵעֶשְׂרִים, הָיָה עִמָּהֶן בָּעֵצָה לֹא הָיָה נִכְנַס, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא מֵת אֶחָד מֵהֶן פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה. בּוֹא וּרְאֵה מַה מלאכי ג, יח: בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ. מָשָׁל לְמַטְרוֹנִיתָא שֶׁהָיְתָה לָהּ שִׁפְחָה כּוּשִׁית, וְהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, כָּל הַלַּיְלָה אוֹמֶרֶת אוֹתָהּ שִׁפְחָה לְאוֹתָהּ מַטְרוֹנָה אֲנִי נָאָה מִמֵּךְ וְהַמֶּלֶךְ אוֹהֵב אוֹתִי יוֹתֵר מִמֵּךְ. אָמְרָה לָהּ אוֹתָהּ מַטְרוֹנָה יָבֹא הַבֹּקֶר וְנֵדַע מִי נָאָה וּמִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ. אַף כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל אֲנַחְנוּ מַעֲשֵׂינוּ יָפִים וּבָנוּ חָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְכָךְ אָמַר יְשַׁעְיָה יָבוֹא הַבֹּקֶר וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּמִי חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה כא, יב: אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה, יָבוֹא הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנִּקְרָא בֹּקֶר וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּמִי חָפֵץ, מלאכי ג, יח: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, כְּתִיב תהלים סב, י: אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם כָּזָב בְּנֵי אִישׁ, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כָּל הֲבָלִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, תהלים סב, י: בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת, מוֹחֵל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַזָּל מֹאזְנַיִם בְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי, ויקרא טז, ל: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. וַיֹּאמֶר ה' עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי א, כה: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם משלי א, ל: נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי. מַהוּ וַתִּפְרְעוּ, אֶלָּא כָּל טוֹבָה שֶׁיָּעַצְתִּי עֲלֵיכֶם קִלְקַלְתֶּם אוֹתָהּ וּפְרַעְתֶּם אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי. מִתְּחִלָּה שמות ג, ח: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כֵּן, בָּאתֶם לַיָּם וּמִיָּד קִלְקַלְתֶּם אֶת הָעֵצָה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קו, ז: וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף. בְּאַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים יָרַדְתִּי בִּשְׁבִילְכֶם, וְהָיִיתִי מוֹסֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד חוֹגְרוֹ זֵינוֹ וְאֶחָד נוֹתֵן עֲטָרָה בְּרֹאשׁוֹ. רַבִּי יְהוּדָה דְּצִפֳּרִין אָמַר זוֹנִים אָסַר לָהֶם, וְרַבִּי סִימָאי אוֹמֵר פּוֹרְפִּירָא הִלְבִּישָׁן וְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו, וְכָל הַיָּמִים שֶׁהָיָה בְּיָדָם לֹא הָיָה דָּבָר רָע נוֹגֵעַ בָּהֶם, וְלֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְלֹא דָּבָר אַחֵר, וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ אָמַר לָהֶם משֶׁה שמות לג, ה: וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שמות לג, ד: וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה, מַה כְּתִיב שמות לג, ו: וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַתַּן תּוֹרָה הֵבִיא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת אָמַר לוֹ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּרְשׁוּתְךָ חוּץ מֵאֻמָּה זוֹ שֶׁבָּחַרְתִּי לִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר מַלְאַךְ הַמָּוֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חִנָּם נִבְרֵאתִי בָּעוֹלָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָאתִי אוֹתְךָ שֶׁתְּהֵא מְשַׁכֵּל בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים חוּץ מֵאֻמָּה זוֹ שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת עָלֶיהָ. רְאֵה עֵצָה שֶׁיָּעַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ חַיִּים וְקַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ד, ד: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר שמות לב, טז: וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת, מַהוּ חָרוּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֵרוּת מִן הַמַּלְכֻיּוֹת, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, וְרַבִּי אוֹמֵר מִן הַיִּסּוּרִין. רְאוּ עֵצָה שֶׁיָּעַץ עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִיָּד קִלְקְלוּ הָעֵצָה אַרְבָּעִים יוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁאֵין אַתֶּם חוֹטְאִים וְתִהְיוּ חַיִּים וְקַיָּמִים כְּמוֹתִי, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, תהלים פב, ו: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם, כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאֵין מֵתִים, וּבִקַּשְׁתֶּם אַחַר הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת לָמוּת, תהלים פב, ז: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן, כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁצִּוִּיתִי אוֹתוֹ מִצְוָה אַחַת שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָהּ וְיִהְיֶה חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ג, כב: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, וְכֵן בראשית א, כז: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, שֶׁיִּהְיֶה חַי וְקַיָּם כְּמוֹתוֹ, וְהוּא חִבֵּל מַעֲשָׂיו וּבִטֵּל גְּזֵרָתִי וְאָכַל מִן הָאִילָן, וְאָמַרְתִּי לוֹ בראשית ג, יט: כִּי עָפָר אַתָּה, אַף אַתֶּם אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, חִבַּלְתֶּם עַצְמְכֶם כְּאָדָם, אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן. וּמִי גָּרַם לָהֶם כָּךְ וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּטּוֹבָה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם בָּהּ אַתֶּם מַכְעִיסִין, בָּאוּ לַמִּדְבָּר וְהֶאֱכַלְתִּי לָהֶם מָן אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְלֹא נִצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לִנְקָבָיו אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה, אֶלָּא שֶׁאָכְלוּ אֶת הַמָּן וְהוּא נַעֲשָׂה לָהֶם בָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עח, כה: לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, וּבוֹ הִכְעִיסוּ אוֹתוֹ, אוֹמֵר זֶה לָזֶה אֵין אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כַּמָּה יָמִים שֶׁלֹא עָשִׂינוּ צְרָכֵינוּ, וְאָדָם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה צָרְכּוֹ אַרְבָּעָה יָמִים אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים הוּא מֵת, במדבר כא, ה: וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל, שֶׁהָיָה קַל בְּתוֹךְ מֵעֵיהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמֶּה שֶׁהֲטִיבוֹתִי לָהֶם בּוֹ הִכְעִיסוּנִי, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה ה, ד: מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי. הָלְכוּ הַמְּרַגְּלִים וְרָאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְאַתְּ מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ נִכָּר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה סא, ט: כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם רוֹאִים לָהֶם הָאֱמוֹרִיִּים מַכִּירִים הֵם אוֹתָן שֶׁהֵן יִשְׂרָאֵל וְהוֹרְגִים אוֹתָם, אֶלָּא מָה אֲנִי עוֹשֶׂה, עַל כָּל מְדִינָה וּמְדִינָה שֶׁהָיוּ הַמְרַגְּלִים נִכְנָסִים הָיָה רֹאשׁ הַמְדִינָה נִגָּף אוֹ מַלְכָּהּ הָיָה נִגָּף, כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ עוֹסְקִים לְהוֹצִיא מֵתֵיהֶם וְאֵין נוֹתְנִים דַּעְתָּם לַמְרַגְּלִים, שֶׁלֹא יַהַרְגוּ אוֹתָן, וְהֵן הִכְעִיסוּ בּוֹ, כְּשֶׁבָּאוּ אֵצֶל משֶׁה וְאֵצֶל יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ מָה הָאָרֶץ, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּכְנְסוּ מֵתִים הָיוּ רוֹאִים, וּמָה הֲנָיָה במדבר יג, לב: אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הָיִיתִי סָבוּר שֶׁאַתֶּם נַעֲשִׂין כָּאָבוֹת הושע ט, י: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא הָיִיתִי סָבוּר שֶׁאַתֶּם נַעֲשִׂין כִּסְדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לב, לב: כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם, ישעיה ה, ד: מַדּוּעַ קִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. לְכָךְ נֶאֱמַר: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי. אָמַר לוֹ משֶׁה במדבר יד, יד טו: שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה, וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד, שֶׁלֹא יִהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים אֱלֹהֵי כְּנַעַן קָשִׁים הֵם מֵאֱלֹהֵי מִצְרַיִם, אֱלֹהֵיהֶן שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁקֶר הֵם אֲבָל שֶׁל כְּנַעַן שֶׁל בַּעַל הֵם, במדבר יד, יד-טו: וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב, מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה', מִפְּנֵי שֶׁלֹא הָיָה לוֹ יְכוֹלֶת לְהוֹסִיף לָהֶם מְזוֹנוֹת הוֹצִיאָם לַהֲמִיתָם בַּמִּדְבָּר, וְאֵין לְשׁוֹן יְכֹלֶת אֶלָּא מְזוֹנוֹת, כְּמָה דְתֵימָא מלכים א ה, כה: עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ. דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹא יִהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם נוֹהֲגִין בְּךָ כְּאַכְזָרִי, לוֹמַר בָּא דּוֹר הַמַּבּוּל וְאִבְּדָן, בָּא דּוֹר הַפְלָגָה וּבָאוּ סְדוֹמִים וּבָאוּ מִצְרִים וְאִבְּדָן, אַף אֵלּוּ שֶׁקְּרָאָן שמות ד, כב: בְּנִי בְּכוֹרִי, הֲרֵי הוּא מְכַלֶּה אוֹתָן, כַּלִּילִית הַזּוֹ שֶׁאֵינָהּ מוֹצְאָה כְּלוּם וְהִיא הוֹפֶכֶת עַל בָּנֶיהָ, כָּךְ מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה'. אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים במדבר יד, יד: כי אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה, מַהוּ כי אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הֲרֵי מֹאזְנַיִם מְעֻיָּן, אַתָּה אוֹמֵר במדבר יד, יב: אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וַאֲנִי אוֹמֵר במדבר יד, יט: סְלַח נָא, נִרְאֶה שֶׁל מִי עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יד, כ: וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא בָּטְלָה גְּזֵרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר לְמשֶׁה במדבר יד, יב: וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל, הֶעֱמִיד מִמֶּנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים א כג, יז: וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה. וְלֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַנְסָן, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה מט, יב: הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים, וְהַגָּלֻיּוֹת בָּאִים עִמָּהֶם וְהַשְּׁבָטִים שֶׁהֵם נְתוּנִים לִפְנִים מִן סַמְבַּטְיוֹן וְשֶׁלִּפְנִים מִן הָרֵי חשֶׁךְ, הֵם מִתְכַּנְסִין וּבָאִין לִיְרוּשָׁלָיִם. אָמַר יְשַׁעְיָה ישעיה מט, יב, ט: לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, אֵלּוּ שֶׁנְּתוּנִים לִפְנִים מִן סַמְבַּטְיוֹן, ישעיה מט, ט: לַאֲשֶׁר בַּחשֶׁךְ הִגָּלוּ, אֵלּוּ שֶׁנְּתוּנִים לִפְנִים מִן עָנָן שֶׁל חשֶׁךְ, ישעיה מט, ט: עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם, אֵלּוּ שֶׁנְּתוּנִים בְּדָפְנוֹ שֶׁל אַנְטוֹכְיָא, אוֹתָהּ שָׁעָה הֵם נִגְאָלִים וּבָאוּ לְצִיּוֹן בְּשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נא, יא: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וגו'. עַד מָתַי וגו' במדבר יד, כז, הֲלָכָה תִּינוֹק שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אֶבֶן בְּשַׁבָּת מַהוּ לְטַלְטְלוֹ, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, כַּלְכָּלָה וְאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. מִדּוֹר הַמִּדְבָּר אַתְּ לָמֵד, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹשְׂאָם בַּמִּדְבָּר כִּבְיָכוֹל דברים א, לא: כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ, וְהָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר נחמיה ט, יח: כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁעָבְרוּ בַּיָּם צַלְמוֹ שֶׁל מִיכָה עָבַר עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר זכריה י, יא: וְעָבַר בַּיָּם צָרָה, וּבְכָל כָּךְ לֹא הִנִּיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְמשֶׁה קָרַעְתִּי לָהֶם אֶת הַיָּם וְהִכְעִיסוּנִי, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עח, מ: כַּמָּה יַמְרוּהוּ, וְאַף כָּאן הוֹצִיאוּ עַל הָאָרֶץ שֵׁם רָע וְאֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל, עַד מָתַי אֶהְיֶה סוֹבֵל לָהֶם, עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה. דָּבָר אַחֵר, עַד מָתַי, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב מלאכי א, יא: כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְכַבְּדִין אוֹתִי, וְאַתֶּם כַּמָּה עָשִׂיתִי נִסִּים לָכֶם וּמַכְעִיסִין אַתֶּם אוֹתִי. רְצוֹנְךָ לֵידַע, עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב אָדָם עָרֵל הָיָה, וְנִכְנַס אֵהוּד בֶּן גֵּרָא אֶצְלוֹ כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ שְׁמִי חָלַק לִי כָּבוֹד וְעָמַד לוֹ מִכִּסְאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שופטים ג, כ: וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ, וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כִּי מִמִּזְרַח וגו', עָלֶיךָ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְכַבְּדִין אוֹתִי וְחוֹלְקִים לִי כָּבוֹד, וְאַתֶּם מַכְעִיסִין אוֹתִי וַאֲנִי טוֹעֵן אֶתְכֶם, עַד מָתַי אֲנִי סוֹבֵל, עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל אָדָם קוֹנֶה לוֹ עֶבֶד שֶׁיְהֵא הָעֶבֶד נוֹטֵל הַפַּנָּס וּמֵאִיר לַקּוֹנֶה, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן, אֶלָּא אַתֶּם עֲבָדַי ויקרא כה, נה: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וַאֲנִי נוֹטֵל אֶת הַפַּנָּס וּמֵאִיר לָכֶם. דָּבָר אַחֵר, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם קוֹנֶה עֶבֶד שֶׁאִם יֵצֵא לַדֶּרֶךְ יְהֵא עַבְדוֹ קוֹדֵם וּמְתַקֵּן לוֹ אֶטִימָסִיָּה, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא אַתֶּם עֲבָדַי וַאֲנִי הָיִיתִי מְתַקֵּן לָכֶם אֶטִימָסִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר י, לג: וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וגו' לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. דָּבָר אַחֵר, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם קוֹנֶה עֶבֶד שֶׁיְהֵא עַבְדוֹ אוֹפֶה לוֹ לֶחֶם, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן, אַתֶּם עֲבָדַי וַאֲנִי אוֹפֶה לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר תהלים עח, כה: לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֲכַלֶּה אוֹתָם מִלְּפָנַי, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַתָּה מַאֲרִיךְ אַף, וְעֶבֶד אִם יִהְיוּ מַעֲשָׂיו טוֹבִים וִיהֵא שׁוֹמֵעַ לְרַבּוֹ וִיהֵא רַבּוֹ מִסְתַּכֵּל בּוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, אֵין מַחֲזִיקִין לְרַבּוֹ טוֹבָה, וְאֵימָתַי הֵם מַחֲזִיקִין, בִּזְּמַן שֶׁהָעֶבֶד שֶׁל תַּרְבּוּת רָעָה וְרַבּוֹ מִסְתַּכֵּל בּוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. כָּךְ אַתָּה אַל תַּבֵּט בִּקְשֵׁה עָרְפָּם, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ט, כז: אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִילְךָ אֶסְלַח לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יד, כ: וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

1 יבאר כי המרגלים והנמשכים אחריהם לא את הארץ מאסו כי אם אלוה ממעל. ויבאר טעם מצות ציצית.

2 במדרש במדבר רבה פ' ט"ז אריב"ל למה ישראל דומין כשאמרו נשלחה אנשים לפנינו דברים א׳:כ״ב למלך שזימן לבנו אשה נאה עשירה ובת טובים אמר לו הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו מיד הוקשה הדבר בעיני אביו אמר מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו יאמד כעורה היא ולפיכך אינו רוצה להראותה לו לסוף אמר לו לך וראה אותה ותדע אם כזבתי לך ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אבל לבנך אני נותנה. וכך אמר הקדוש בדוך הוא לישראל טובה הארץ ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים ונו'. אמר הקב"ה אין אני מעכב על ידם אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס בתוכה שנאמר אם יראו את הארץ כו' במדבד י"ד. אלא לבניהם אני נותנה.

3 אם הוחן האדם סולם יעלה בו משפל מצבו לרום שמיו. ראוי ומחוייב שיהיה לו מוצב ארצה במקום נאמן:

4 הקודם נתבאר ממה שחנן האל יתעלה אל האדם הכח השכלי אשר בו יגביל את מעשיו כל הימים אשר הוא חי להזהר משלוח הטבע החיוני ומהתר רסנו המפסיד החיים. וזה שהטבע החיוני בכלל הנה הוא משלח הכחות וההפעליות גם הקנינים בשלוח בלי בחינה בין טוב לרע ולא בין ערב לערב ובין מועיל למועיל באופן שמותר האדם מן הבהמה בפעולותיו אין וכמו שאמר עליהם אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו תהילים מ״ט:י״ג. אמנם הכח השכלי יגבילם וישערם לקחת מהם הנאות והטוב לחיות חיים אנושים מוגבליים והיותר והפחות יחריב כמו שהטבע הכולל יכין החמרים לכל הדברים איך שנזדמנו והחכמ' והמלאכה תשערם ותגבילם דבר דבר על שעורו וגבולו הראוי לו. ולכן הפועל המיוחד אל השכל שישכיל כמו שהפועל המיוחד לבעל חי שירגיש כמו שכתב כל זה החכם בפרק י"א מהמאמר הט' מספר המדות כאשר כתבנו בפרשת הנחש שער ט'. ולזה אמר במקום אחר מדות מ"ב פ"ה על ענין הגבלת המעשים האנושיים שהוא קנין אחד עומד באמצע וכאשר יבאר החכם. ולפי שהתורה האלהית היא המגבלת המעשים האנושיים לא כדעת אנושי לבד אבל כדעת קדושים וחכמה אלהית נפלא כמו שאמר במעמד הנכבד ההוא והגבלת את העם שמות י״ט:י״ב שטעו בו קצת כמו שכתבנו שם הנה היתה היא באמת הסולם המוצב לרדת עליונים למטה ולעלות תחתונים למעלה ולהמצא ביניהם השתוף והחבור המחוייב כמו שאז"ל והנה סולם זה סיני חושבניה דדין כחושבניה דדין ב"ר פ' ס"ח כמו שבא בשער כ"ה אחד אחד ממנו. אמנם ענין הגבלת התורה המעשים האנושיים אינו על דוגמת מה שהגבילם החוקר בהיותם קנין עומד באמצע אלא שהוא קנין מעולה בבחינת אלהית וכן נתבאר בה בפרשת ציצית הכתוב' בצד הספור הזה. אמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו' במדבר ט״ו:ל״ח. וזה שהוא מבואר שענין הציצית הוא הצצה והבטה כמי מציץ מן החרכים שה"ש ב' וצוה שיעשו להם סימן שבו ישקיפו ויציצו השקפה חושיית ושכלית לשני הענינים האלו ואותו הדבר המוצץ אמר שהיא פתיל תכלת כי בזה יושלם הרמז אל שני הענינים. האחד והוא השכל. במה שירמוז בגוון התכלת אל הנמצא העליון שהוא תכלית כל הנמצאים וכל העינים כלות אליו יתברך שמו וכמה הפליגו חז"ל לומר וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני שכינה שתכלת דומה עם והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד מנחות מ"ג: כענין שנאמר וממעל לרקיע וגו' יחזקחל ח' אמרו כי באומרו וראיתם אותו ירמוז אל הש"י שהוא פני שכינה ונתנו טעם לדבר משום שפתיל תכלת עינו דומה לים ועין הים דומה לרקיע ועין הרקיע לכסא הכבוד וזהו באמת העיון השכלי העולה במעלות הסולם מהנמצאות התחתונות אל העליונות ובהם מהעלולים אל העלות עד שיעלה עלייה שכלית אל העלה הראשונה ב"ה כי הנמצאות הוא הסולם אשר בו יעלו כל בעלי השכל להר ה' ולקום במקום קדשו כאשר נתבאר בשער הא'. וגה אל סדור המעשים האנושיים ותקונם הפתיל הזה הוא רמז נפלא מאד משני פנים האחד במה שאמרנו בבחירת המיצוע בכל המדות והתרחק מהקצוות כי היתרון והחסרון הם פחיתות והמיצוע הוא הטוב כמו שאמר החכם אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע משלי ד'. וכאשר כתבנו בתחלת הספר הזה שער ע"ב. והנה עין התכלת כך היא טבעו שהוא אמצעי בין המראה הלבן המפזר הראות ובין השחור המקבצו והוא כמשותף משניהם עד שמפני זה הוא מחזק הראות ומקיימו כי הוא נאות אצלו והוא טעם והיה לכם לציצית וראיתם אותו ירצה כי כשיטילו פתיל תכלת בין חוטי הלבן העין מעצמו יברח מהבין בלבן מפני שמזיקו ויסתכל בתכלת לפי שמחזיקו ועל ידי כן יתבונן שהמיצוע בכל הדברים הוא הטוב והנאות ויתבונן מעצמו כי על כן נצטווה להטיל התכלת בכנפי בגדיהם שהבגדים בכל מקום כנוי אל הקנינים המדותיים כאומרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים קהלת ט׳:ח׳ והמדות והבגדים לשון אחד להם כמה דאתמר ולבש הכהן מדו בד שיורד על פי מדותיו כמו שכתבנו אצל בגדי כהונה שער נ"א לומר שהמיצוע בכל המעשים האנושיים הוא הראוי והנאות כמו שהמראה הזה הוא המיצוע בין המראים. וגם שהיה התכלת בפתיל אחד כוון לדמותו אל הקו אשר לא יתחלק כי המיצוע והשווי בדברים אינו אלא על ענין אחד והיציאה ממנו על פנים רבים ולזה הם רבים היוצאים מהקו ומעטים אשר יכוונו אליו והוא הדבר שאמר החכם בסוף פ"ה מח"ב ובכלל אין ביתרון ולא בחסרון אמצע ולא באמצע יתרון וחסרון. אמנם כשיתחברו שלשה הענינים הפתיל ומראהו גם דמיונו אל הרקיע ואל כסא הכבוד יוקח משם ענין נפלא מאד יותר ממה שאמר החכם בהגבלת המיצוע הזה שאמרנו והוא שנדע שההגבלה וההשערה האלהית בכל המעשים הוא ההשער' האמתות שעליה ראוי להשען בכלן לא כמו שישפוט השכל האינושי לבד כמו שאמר כי לא כאשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב שמואל א ט״ז:ז׳ כאשר נתבאר בשער כ"ה. ולזה השערת התורה. האלהית והגבלתה בכל מצוותי' היא אשר עליה יחיה האדם ולא בזולתה והוא אשר הכחיש' קרח באותו משל שאמר טלית שכלה תכלת וכו' במדרש רבה פ' י"ח. בכלל פנות אחרות שרמזם במשלים אחרים כמו שיתבאר בשער אחרי זה ב"ה. והיה להיותה זה כלל גדול לכל המצוות המעשיות ולכל פעולות האדם הנתנות להשערתו אמרו ז"ל וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית כאלו קיים כל המצות וכל המבטל מצות ציצית כאלו בטל כל המצות מנחות מ"ג: כי ודאי מי שקיים ענין זאת ההשערה וההגבלה הנכבדת על ידה יתקיימו כל המצוות המעשיות ואם יצא מההשער' הזאת נמצאו כלן בטלות משלימותן. ולהורות בשלימות של שני הענינים הראשיים שאמרנו אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כמו שכוונו ג"כ בזה חז"ל ספרי פ' שלח בשאמרו אחרי לבבכם זו מינות שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וגו' קהלת ז׳:כ״ו. ואחרי עיניכם זו זנות שנאמר כי היא ישרה בעיני שופטים י״ד:ג׳. והמינות הוא ידוע שהוא הסכלות והשבוש בהשגות העיוניות השכליות בדעות האמתיות ובאמונות האלהיות אשר האשה הזאת הוא שטן הוא יצר הרע מונע אותו לתור במראה עיניו דרך העלייה במדרגת הסולם שאמרנו מהתכלת לים ולרקיע ולכסא הכבוד מבלי נטיה ושבוש אבל תדחהו דרך עלייתו ונדחת רגלו ונופל. והזנות הוא קלקול המעשים ורדיפת התאוות המותריות ופרצת גדר ההגבל' בהם אשר הוא גם כן מיוחס אל האשה שנאמר כי היא ישרה בעיני ועל שתיהן אחז"ל נסתכל בדדיה ואמר שירה מאי היא שעשה לה דדים במקום בינה מר אמר כדי שלא יסתכל במקום ערוה ומר אמר כדי שלא יינק במקום הטנופת ברכות י'. כמו שנתבאר בשער ו'. ולהיות האנשים המיושרים על זה האופן מההגבל' ושומרים משמרתה דומים ליוצרם אמר אחר כן למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אמר שכבר תשארו על טבע נכון וקיים אשר תזכרו תמיד מעצמיכם את כל מצות ה' ועשיתם אותם בעצם ותמיד עד שתמצא בכם הקדושה האלהית עצמה המשותפת מאמות התורה כנזכר ונזכר להם יציאת מצרים כי שם נראה להם עין בעין אמתת מציאותו ועליונותיו הנפלא על כל נמצא ופלאי נוראות מעשיו אשר בשתים אלה רצה שנתדמה אליו ולהתקדש בקדושתו הנה שנתבאר כמה הוחן לנו מאתו יתברך מתת הסדר הנכון וההגבלה השכלית והאלהית אל עם תורתו בלבם אשר היא הדרך ישכון אור לעלות ולראות את פני האדון ה' צבאות ולהנצל משלוח הטבע החיוני אשר על שניהם נאמר טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה כמו שאמרנו ודי בזה לביאור הקודם.

5 אמנם הנמשך יתבאר ג"כ מעצם הנאמר. וזה כי אחר שענין ההגבלה השכלית הוא המצא החיות על דרך הטוב והמועיל והערב על המצוע וכמו שיתכן לא הקצוות בהם. כי כמו שההתרחק מהטוב אל הקצה האחד הוא הרע המוחלט ולא יהי' חיות מוגבל כן ההתרחק מהערב והמועיל כמו כן כי חיי העצב והעוני שהם הפכם הם בלתי מוגבלים כמו שזכר החכם במקום שזכרנו במאמר הט'. ולכן ההגבלה הנכונה היא שיחי' האדם בטוב בחיים טובים מספיקים ומוגבלים. אם אל צורך הפרנסה והמזונות ויתר מיני הערב אשר תדרשם הנפש החיונית. ואם אל ספוק שאר הטובות מהעושר והכבוד ויתר מיני המועיל שהם מבוקש הנפש הרגזנית. אשר בהמצא להם שתים אלה על השערתם הנאותה והגבלתם הנכונה ימצא להה הטוב והישר אשר הוא מבוקש הנפש המשכלת ותשוקתה. אמנם כשיצאו מהגבלתם הנה הם פעולות היצר הרע לבד שהיא כת רביעית נפסדת ומשובשת אשר אל ארבעתן אז"ל ד' תשוקות הן כו' ב"ר פ' כ' כמו שכתבנו אצל משפחות בני נח שער י"ב. והנה לפי ששלשה ענינים אלו מטבעם לשנוא זה לזה ושידחה זה מפני זה שהמבקש הערב יבזה הטוב והמועיל והמבקש המועיל יבזה הערב והטוב והמבקש הטוב יבזה את שניהם היתה הפשרת ההגבלה הנאותה הכרחית להם כדי שימצאו יחד שלשתן ולא יהיו צרות זו לזו כי כאשר היה כן תשוקת כל חלקי האדם שוה בדבר ויושלם בידו מבלי שום מוחה כי לזה היתה חכמה מעולה ונדיבות נפלא לתורה האלהית לנדור ולנדוב במעשים התוריים דברי הערב והמועיל כדי לזרז האדם אל המעשה הטוב מצד כל כחותיו ולתת שוחד למקטרגים. ועל דרך שאמר קנאת סופרים תרבה חכמה ב"ב כ"א. כי כשהקנא' עם היותה מהמדות הפחותות והמעכבות כל שלימות מבוא לבעליה תעזור בדבר ההוא מי מעכב. הלא תרא' כי הית' עצה יעוצה מכל ישראל בדבר הפלשתי לעשות כן כמו שנאמר ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העולה הזה כי לחרף את ישראל עולה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעש' חפשי בישראל שמואל א י״ז:כ״ה הנה שנדבו ונדרו העושר והכבוד בצירוף אל הטוב הנמשך מהפועל ההוא. ואולם מה שהגיע ממעלתו של דוד לבזות כל מהר ומתן בפועל ההוא זולתי הפועל הטוב הנדרש מהשלם מצד מעלתו בכלל פירוש כל המעשה האלהי כלו כתבנו בשער ט"ו. מ"מ למדנו שכבר הית' עצה טובה מטעם המלך ויועציו ושריו לעורר לבות האנשים אשר במעשים המעולים נפשם חפצה לעשות חיל במתנות העושר והכבוד כמו שאמרנו. והנה התחבולה הנכונ' הזאת כוונה האלהים על השלימות בתתו לעמו ישראל ארץ כארצנו צבי היא לכל הארצות אשר נמצאו בה צרכי החיים מכל צדדיהם ולא יחסר כל בה. אמנם על ההגבלה הנאותה וההסכמה המשוערת לקבץ הטוב והמועיל והערב יחד מבלי שידחה זה את זה על הדרך שאמרנו כמו שביאר הענין הזה משה אדונינו עליו השלום יפה יפה במשנ' תורה באומרו כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. ארץ חטה ושעורה וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו' ואכלת ושבעת וברכת את ה' וגו'. השמר לך וגו'. פן תאכל ושבעת וגו'. ורם לבבך וגו' דברים ח'. כי שם בלי ספק ביאר שתכלית הארץ היה לפרנס הנפש ראשונה אמנם הגוף בשניות. ולכן הכין להן הגבלת העניינים כלם באופן שיתפשרו ביניהם ולא יעיקו זה את זה כמו שאמרנו והוא מה שביארו באומרו שיתנו לבם על התור' ומצותיה אשר הזכירם ראשונה באומרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ וגו' שם כמו שיתבאר שם ב"ה. ושלא יטרדו עצמם על זולתן מן העסקים הזמניים כי די בארץ ההיא להשלים ספוקם לכל מה שיצטרכו בהיותם מתעסקים בלמודם ושלימותם והותר. וזה במה שיוכלו להעבד ממנה ע"י עינות ותהומות היוצאים בבקע' ובהר והיא ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. היתכן שתהי' ארץ נושבת זולת הדברים האלה ההכרחיים. אלא שרצה לומר כי ימצאו שם מכל המינים האלה די ספוקם לכדי חיותם המשוער והמוגבל לא בשפע רב לעשות בו סחורות ולהתעמל בסחרותיהם ולהטריד בעסקיהם. והיא מה שביאר באומרו ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה שם שהכוונה העצמית היא לסלק המסכנות ולהסיר חרפת רעב לא אל היתרונות הדוחים בעליה מעל התור' והיראה האלהית והוא מה שאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו'. והכוונה שתהי' השביעה באופן שתמשך ממנה הברכה וההודאה על כל הנאה והנאה שיקבלו ממנ' כי הוא עקר כוונת מציאותה וכמו שאמרו אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ברכות ל"ה. כי ההנאה היא מסובבת מהברכה ואם תוסר הסבה הנה המסובב יסור ונמנע. והעושה כן כאלו מעל. ולזה קבעו חז"ל בסדר חיי האומה הזאת והגבלתם מאה ברכות בכל יום וסמכו אותם אקרא ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך דברים י׳:י״ב אל תקרי מה אלא מאה מנחות מ"ג:. וביארו חכמי האמת שצורך זה המספר הוא כדי שתגיע אל הנשמ' העליונ' ברכה אחת מעשר מן המעשר לפי שבאדם ג' נפשות נפש רוח ונשמה על סוד ג' יוחסים כהנים לויים וישראלים. ולזה קבעו מאה ברכות בכל יום זולתי בשבת שיש לו נפש יתירה ושבעה מעונג השבת ומתוספת הלמוד כן כמו שכתבנו בפרשת ויכולו שער ד'. איך שיהי' היתה הכוונה הספוק והמוגבל המביא לידי ברכת ה' והזהיר מאד מהמותרות אשר הם משחיתים את הכל ואמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו'. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו'. ובקרך וצאנך ירביון וגו'. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. השמר לך בבואך אל הארץ על התכלית הזה שאמרנו שמא תשכח זה התכלית אשר הוא אינו רק לשמירת המצות החקים והמשפעים בהיות לפניך הספוק הראוי והנאות ולא תעמוד ע"ז הצמצום וסדר הספוק המוגבל אליך מאתו יתעל' פן תאכל ושבעת ולא תהי' השביעה לברכה כמו שאמרנו אם תשוטט מחשבתך לצבות בטן בדרישת המותרות ולא תסתפק בבית הנאותה לך לכדי חיותך אבל תרדוף המותר בבנות לך בית מדות ועליות מרווחים לשבת בו ולא תחי' סוס ופרד מקנה בקר וצאן כדי צרכך רק תשית לבך לעדרים רבים מהם גם כסף וזהב ירבה לך ולא תעמוד על ההכרחי וכל אשר לך ירבה על זה הערך ושכחת את ה' אלהיך אשר הוא הסבה הראשונ' לבואך הנה רצוני כדי שתהי' פנוי מן העסקים ויעלה זכרונו תמיד לפניך לעמוד לפניו ולברך בשמו כמו שאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו' וכאשר נתבאר והטרדת עצמך בהרבות הון עתק ועבודה רבה כי לא בטחת על השגחתו שיספוק לך כדי צרכך בכל עת ובכל שעה ולא זכרת כי הוא המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים והוא המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש המאכילך מן במדבר ארבעים שנה אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ירצה כבר תשכח עם זה יכלתו והשגחתו גם למודו הנפלא אשר הורה אותך בענין צמצום החיים והשערת הגבלתם אשר כוון עליה מאד במזון ההוא האלהי אשר המטיר לחם מן השמים ככל חקותיו וככל משפטיו כאשר כתבנו היטב בפרשת המן שער מ"א אשר בכל זה הית' הכוונה להשלים אותך ולהיטיבך באחריתך והנה אתה תחוש להווה ולא לעתיד לבא והוא סכלות גדולה ודרד בהמיות כי הנה התור' האלהית נתנה לבטלי הבחירה והבחירה השכלית היא אשר תגזור על זאת הגבלה כמו שאמרנו ראשונ' וא"א להמצא האחת זולת חברתה ובהמצא שתיהן נמצא השלימות.

6 ובמדרש ש"ר פ"א תניא ר"ש בן יוחאי אומר ג' מתנות טובות נתן הב"ה לישראל ולא נתנם אלא ע"י יסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא תורה דכתיב. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו תהילים צ״ד:י״ב. ארץ ישראל דכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך דברים ח׳:ה׳ וסמיך ליה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. עולם הבא דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים. תוכחת מוסר משלי ו׳:כ״ג. להיות ההתעמלות הבעל שכל במלאכה ראי' עצומה על מדרגתה מהצורך או היותר עד שכבר יהיו האנשים נכרים מצד החוזק והרפיון אשר להם בפעולותיהם כמו שנתבאר זה בתחלת חלק ב' משער כ"ה ולזה אמר זה האלהי שג' מתנות אלו להיותם גדולות הערך לא יתכן שינתנו רק ע"י יסורין והוא החריצות העצום המחויב לאדם לעמוד על הזירוזין והאזהרות על נקיון חיי האדם וזכותם להשגתם. האחד היא התור' דכתיב וגו'. כי הוא מבואר שהתור' אינה נכנסת רק ע"י יסורין וצמצום כל דברי החיים כמו שאמרה כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אבות פ"ו ובמעט עסק ובפרישות כל הענינים המטרידים כי על כן אמרו בפרק המפלת על הימים שהאדם דר במעי אמו ואין לך ימים שהאדם שרוי בטובה יותר מאותן שנאמר מי יתנני כירחי קדם וגו' איוב כ״ט:ב׳. למדין אותו כל התורה כלה שנ' ויורני ויאמר לי וגו' משלי ד׳:ד׳. וכשבא לאויר העולם בא מלאך וכו' נידה ל':. כבר ביארנו בשער ס"ח כוונתם באלו הענינים. אמנם עכשיו נכוין למה שירמזו הימים שהאדם בהם מצומצם ומשוער בעניני הספוק או בלי שיהי' לו שום עסק מהעסקים הזמניים כי הוא הנכון והמזומן ללמוד התור' כלה. ואולם בצאתו מההשערה והצמצום ההוא כלו נשכח כי התור' והבדידות בצמצום החיים יצאו כרוכין זה בזה בלי ספק. והנה המתנה השנייה שהיא הארץ כידוע ליודעים שאין ענינה רק השערת החיים וצמצומם הנאהבים מהשלמים כמו שנתבאר כבר מהכתובים ההם שהביא לראי' וכ"ז למה לפי שהתור' והארץ היו שני דרכים עצמיים המביאים אל החיים הנצחיים הם חיי העולם הבא שהיא המתנ' השלישית והתכליתית להנה אשר הן באמת חיים פשוטים ונבדלים בהגבלתם בכל מיני אלו החיים והיה מהראוי שהדרכים העצמיים המביאים אליהם יהיו כמותם בהגבלה נאותה וצמצום זך ונקי כמו שאמר ודרך חיים תוכחות מוסר משלי ו׳:כ״ג ירצה שדרך החיים יתכן שיהי' בתוכחות מוסר כמו שהחיים עצמם תכלית המוסר והגבלת היושר והטוב וכמה נתבאר זה הענין ממצות יונדב בן רכב לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהי' לכם כי באהלים תשבו כל ימיכם למען תחיו ימים רבים וגומר ירמיהו ל״ה:ז׳. וכבר קבע להם השכר המיוחד לזה באומרו כה אמר ה' וגו' לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים. כי באמת המסתיר פניו ממותרות העולם זוכה ועומד לפניו יתעלה תמיד אמנם המטפל בהם יטרד מלפניו בלי ספק. ולקרב הענין אל זה הפרישות מה שהיה איפשר הפליגה התורה האלהית לזרז ולצוות על מצות השמטות והיובלות ותלה בהם ישיבתם בארץ או גלותם ממנה כמו שביארנו שם שער ס"ט. והנה על זה האופן נאמר על מיני אלו הייסורין מה שאמר ראשונה. וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך כי באמת אין ייסורין של אהבה זולת אלו. ובמדרש דברים רבה פ' ג' עוד אמר להם לישראל בני לא תהיו סבורין שאני מבקש לעשות לכם כעבד זה שאדוניו מבקש למכרו בכל מה שמוצא בו אלא לכך אני מביא עליכם ייסורין כדי שתכוונו לבכם אצלי אמר שעם היות שממעלת האדון להתנהג עם עבדיו בטוב להם וכמו שבא בתורה האלהית כי טוב לו עמך דברים ט״ו:ט״ז עמך במאכל עמך במשקה קידושין ט"ו. כל שכן עם בניו החמודים לו שהיה לו להתנהג עמם במדת החסד והוותרנות לא בייסורי ההשערה והצמצום. לזה אמר להם שלא יחשבו שהם לו בערך העבדים שהמבוקש מהעבד כי אם לזונו ולפרנסו להחיותו ולהבריאו עד שיעשה יפה ובריא אולם כדי שישוה שכר הרבה כשירצו למכרו ולא יחוש אם הוא בעל אמונות טובות או רעות או מדות מגונות או נאות. אבל אתם לי בערך הבנים הנאהבים אצל אביהם השלם החפץ בשלימות נפשם יותר מלמשמן בשרם ולזה אני רוצה שכל ספוקיכם יגיעו לכם על דרך ייסורי ההגבל' והצמצום שמתוך כך תכוונו לבכם אצלי רצוני להיות דומין אלי בכל האיפשר. ומה טוב ומה נעים ענין הייסורין בג' המתנות האלו ואשר בהן נודעה חבת האב לבנים כמו שאמר כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. וכמה נפלאתה התורה להורות אלו הג' ענינים שהורה רבי שמעון בן יוחאי במה שנמצא בכלי הקדש ג' כלים מיוחדים מעשה מקשה. הכרובים דכתיב ועשית שנים כרובים מקשה תעשה אותם שמות כ״ה:ל״א. המנורה דכתיב ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה וגו' שם. וזה מעשה המנור' מקשה זהב וגו' עד ירכה עד פרחה מקשה היא במדבר ח׳:ד׳. החצוצרות דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם שם י'. יאמר כי יעשו אלו הג' כלים ע"י הכאת קורנס לומר שמה שרמזו עליהם הוא נקנה ע"י צער מכות וייסורין. והנה החצוצרות הם כלי הקריאה למקרא העדה ולמסע המחנות בדרך הלוכם עד שיכנסו לארץ והם תכסיס מלכות שיתנהגו בהם מלכי ישראל בארצם אף על פי שאותם שנעשו בכבודו של משה נגנזו כי אינם ראוי שישתמשו התלמידים בהם. אמנם המנור' היא ממש נר מצוה ותורה הנקנית ע"י ייסורין ותושיה רבה כי על כן נכפל בה כמה פעמים לשון של מקשה עד ירכה עד פרחה ועל דרך שאמרו כך היא דרכה של תורה וכו' אבות פ"ו. אמנם הכרובים הם רמז למלאכים אשר נשמות הצדיקים עולים במדרגותם שם לעולם הבא:

7 ומעתה כבר ידענו מה היתה חטאת המרגלים והנמשכים אחריהם רעה גדול' ומה חרי האף הגדול אשר עלה לפניו יתעלה בגזור עליהם גזירה לא יוכלו כפרה כי לכאורה מאי איכפת ליה להקב"ה אם ימאסו בארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש והלא היא עקר הטובות הזמניות ומי יתן והיה לבבם זה לשנוא כל הימים לשמוע בקול יונדב בן רכב להנזר מפחיתות עבודות האדמה לשרת בשם ה' ולעמוד לפניו כל הימים.

8 אלא שהאמת הברור כי לא אותה מאסו אבל עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל השם נפשם בחיים המוגבלים והמאושרים המוסרים להם ע"י התור' וזאת הארץ הקדושה אשר שני הענינים יחד הם מדרגות הסולם לעלות אל חיי הע"הב שהם הג' מתנות כמו שאמרנו ונזורו אחור ממעלת אלו החיים הנפשיים כמ"ש בפיהם לא נוכל לעלות במדבר י"ג כי אין חפצם לעלות לרשת משכיות וארצות החיים אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה שם י"ד כי הוא דרך ירידה אל ארץ לא מטוהרה אשר לא הוגבלו אנשיה כלל וסופם רמה ותולעה וצורם לבלות שאול. ואמנם המאושרים יהושע וכלב החפצים לעלות ולראות באור יי' אמרו עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה כי הם אשר היתה רוח אחרת עמם למלא אחרי יי' למאוס החיים הפרוצים והבלתי מוגבלים ולבחור בהגבלות התורה והארץ הזאת לבא לרשת ארץ החיים ועל זה אמר בדבור השני טובה הארץ מאד מאד שם אמרו שראוי לכל שלם להודות בטוב הארץ ההיא מצד הגבלת חייה כי לזה היא באמת טובה מאד מאד. ואמר אם חפץ בנו ה' יותר משאר העמים ולכן יביא אותנו אל ארץ הזאת ונתנה לנו ארץ זבת חלב ודבש שם והוא ענין הספוק הנשמר מהנזק כמו שחבור הדבש והחלב הוא מזון שלא יזיק לאוכליו לפי שהאחד הוא תקון חברו ורפואתו כי על זה אמר הנביא חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב ישעיהו ז׳:ט״ו-ט״ז כי כל אחד בפני עצמו הוא מזיק לענינו והוא הרע אשר ימאסהו בדעתו אמנם חבור שניהם הוא הטוב אשר יבחרו בו. ויתכן כי על כן תארה הכתוב בזה התואר בכל המקומות וביארו רוע כוונתם במה שאמר אך ביי' אל תמרודו ואתם אל תיראו וגו'. ירצה לא תמרודו בו יתברך למאן במוסרו והגבלתו הנכונה בחיים ואתם אל תיראו את עם הארץ. ובהגדת זבחים קי"ח: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בראשית מ״ט:כ״ב עין שלא ראתה לזון ממה שאינו שלה תזכה ותאכל ממלא עין שלה. והוא עצמו מה שאמרנו שהחיים הפרוצים הם מה שאינו שלה ואשר מאסם יוסף הצדיק ולזה יבא יהושע שהוא מבניו ותאכל ממלא עין שלה והוא מה שהנחיל את ישראל את הארץ הטובה המשוערת והמוגבלת בחיים וכמו שאמר יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמא כי ינחילנה את ישראל: דברים א׳:ל״ח:

9 במדרש במדבר רבה פר' י"ו אתה מוצא שכשאמרו ישראל כלא שר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כ״ד:ז׳ מה עשה הקב"ה הביא מלאך המות לפניו ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי לי וכו'. וכשקלקלו בעצת המרגלי' אמר להם הקב"ה ותפרעו כל עצתי משלי א׳:כ״ה אני אמרתי אלהים אתם וגו'. אכן כאדם תמותון וגו' תהלים פ"ב. ועתה ראה כי אומרם נעשה ונשמע הוציאם ממיתת הטבע אשר ע"י שלוח החיים. אמנם קלקול עצת המרגלים החזירם לקלקולם. כי באמת ישיבת הארץ לענין הגבלת החיים כישיבת גן עדן כי שם נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ברא" ב' כמו שכתבנו שם בתחלת שער י"ב הנזכר וגירושם ממנה כגירושו ממנו בלי ספק כמו שנתבאר זה המאמר על זאת הכוונה אצל ספור הנחש בשער הט' שזכרנו בתחלה. ולזה עלה חמת ה' לאין מרפא כי במואסם בארץ חמדה מאסו בעקרי התורה ונתיאשו מהשלמות האמתי הדבק עמהם שהוא נצחיות העולם הבא והתישו כח הגבורה האלהית מהפיל גוים רבים ועצומים תחתם תחת אשר היה להם להוסיפה ולהגדילה כי היד החזקה השלוחה להשמיד ולהרוג ולגרש אותם מפניהם אין לה כח ורשות כי אם מכח העליונ' ממנה שהיה יד על כס המשפט והצדק אשר זו במדרגת השופט וזו במדרגת השוטר. כי לזה אמרו מדרש איכה פ"א כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעלה שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' במדבר י"ד וכל זמן שאינם עושים רצונו של מקום מתישין כח וגבור' של מעלה שנאמר צור ילדך תשי וגו' דברים ל"ב. כי כשהיד העליונה יד המשפט היא גוברת תגבר יד הפועלת אמנם בחולשתה תחלש. והנה לפי זה תשישות כחו יתעלה אינו מפני שאינו יוכל אבל שאינו רשאי מכח היושר והדין. ומפני שזה לא יבינוהו סכלי האומות אמר שתשש כחו והוא מה שטען משה בעבורם אחרי כן באומרו ואמרו הגוים מבלתי יכולת ה'. וכמה הפליגו חז"ל ברכות ל"ב. באומרם מבלתי יכול לא נאמר אלא מבלתי יכולת אמר לפניו רבש"ע יאמרו שתשש כחך כנקבה. וזה שהמה דקדקו מקוצר המקרא שכיון שמלת יכולת היא שם דבר היה לומר מבלתי היות יכולת ביד ה' כמו שתקן רש"י ז"ל. ולזה ראו שתחת יכול שם הפועל אמר יכולת הבא על לשון נקבה ללמד שאמר לפניו הנה הגוים כלם כשראו מה שעשית עמהם במצרים ומה שנמשכה להם תמיד עוצם אהבתך לא יאמרו שהכח המשפטי העליון שהוא במדרגת הזכר הפועל בעצם וראשונ' הוא העומד לנגדם כלל שאם כן לא היתה עמהם בדבקות ההוא אשר זכר אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך וגו'. אבל יאמרו שאתה רשאי מכח המשפט המסדר אבל שאין כח בגבורה המצווה על המעשה שהיא במדרגת הנקב' אצל המשפט להוציא דבר אל הפועל וזהו חלול כבודך חלילה שיאמרו שאתה רוצה אלא שאינך יכול והוא מה שנרמז יפה במלת יכולת ה' היותה בכנוי הנקבה כי באמת הכח העליון המשפטי הוא כזכר הפועל והגבור' היא כמו הכח המתפעל. ולזה יאמרו שתשש כחך כנקב' זו שאינה יכולה להוציא אל הפועל מה שתצווה. ויש פנים אחרים בבחינה זו יבאו להלן במקומו. והנה אחר שחסרו הדבר עצמו שהיה נותן בידם כח וגבורה לעתות כאל והגוים ההם היושבים בארצם צדקו נפשם בהם איך יבא המשפט הישר האלהי לגרש צדיקים מהם ממקומם ולהביא רשעים תחתם ואין גזר דין של שבועה גדול מזה. ואע"פ שבסוף אמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו לא יועיל ולא כלום כי לבם גלוי וצפוי לפניו שלא שבו מלבם כי אם מפני יראת הגזירה. משל לשב מאחרי המלך בעת מלחמ' כי תעלה בו חמת המלך יאמר ללכת אחריו הנה לא יאבה לו ולא יסמוך עוד על אהבתו ועבודתו כי לא מלבו. והוא אומרו לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם כי אחר שליי' המלחמה ולא לכם אם אינו עולה ודאי תנגפו כי הם רבים ועצומים מכם. והנה כל הענין הזה בצורתו כללו רבי יהושע בן לוי במאמר ההוא שזכרנו ראשונה ובמליצתו הנכבדת שהליץ. משל למלך שזמן לבנו אשה נאה עשירה ובת טובים. ראה שלשה כתרים בתוארים נפרדים כנגד שלשה תשוקות האנשים שזכרנו ראשונ' נאה היא תשוקת הערב עשירה תשוקת המועיל בת טובים תשוקת הטוב והישר. והנה כמו ששלשה תשוקות אלו יתחברו במציאות אשה כזו והם מוגבלות ומשוערות בה הגבלה אלהית נכונה והאדם משתמש בהן בהתר ולא באיסור ולא עוד אלא שמפיק בעסקיהם רצון מיי' כמו שאמר מצא טוב וגו' משלי י״ח:כ״ב כמו שכתבנו בפרשת נח שער י"ב. כן הארץ הזאת תכלול ג' ענינים הללו עצמן וישתמשו בהם עם יי' היושבים בה למצוא רצון נפשם בכלם כאותה הגבלה והשערה שעלידה יפיקו רצון מה'. אמנם כשאמר הבן אלך ואראה אותה מיד הוקשה הדבר בעיני אביו כי אמירה זו אינה באמת אלא סירוב ומיאון באשה זו אשר בה יבאו השלמת התשוקות באותה הגבלה שאמרנו ואין נפשם רק למלאת תאותם בכל אשר תאוה נפשם הבהמית כבא אל אשה זונה שלטת ומשנאה אשר שנאו האשה הצנועה ההיא קנטרו עליה ושמו לה עלילות דברים לאמר נשלח' אנשים לפנינו וגו'. כי מה להם ולצער הזה אחר שמלכם לפניהם וה' בראשם הולך תמיד עמם לנחותם הדרך ועל פי ה' יחנו ועל פי יי' יסעו וראו שהעבירם אח הים ונכנסו בשלום ויצאו בשלום הנה אם ירצה משה לשלוח מרגלים יעשה כרצונו כמו שעשה במעשה יעזר או כאשר עשה יהושע ליריחו ולעי אמנם יראה באמת כי מה שהקפידו על זה לא היה אלא למאסם בג' המתנות המחוברות זו בזו כמו שאמרנו. וכמו שאמר הכתוב שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה וכבר פירשנו כוונתו והדבר כן היה באמת שלא היה מורך לבב רק דמאיסא עלייהו וכמו שאמר הכתוב בפירוש וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ומאמר המשורר דוקא וימאסו בארץ חמדה תהילים ק״ו:כ״ד והיא הקושי שהיה בעיני אביהם שבשמים שעליו נשבע ולא נחם לבלתי יבאו שמה כי אינם ראויים לאשה כזאת בשום פנים. וכבר פירשנו יפה שאין שום מקום אל היכולת האלהי לתת אשה כזאת למי שאינו ראוי לה כי יהיה עול בחקו יתעלה. אמנם אם היה מונע בידם לראותם אותה ולשלוח מרגלים כ"ש דמתפקרי טפי כמו שאמרנו במשל עכשיו יאמר כעורה היא ויתחזקו במאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה כי הוא מקום שאהבו להם כנזכר והראה חכמתו שהעצה הנכונה לפי דרכם להסכים עמהם ולשלוח המרגלי' כי אף על פי שגלוי וידוע לפניו את כל אשר יעשו הנה על כל פנים ידעו מפיהם כי טובה הארץ מאד מאד. אמנם שאר הענינים שאמרו אינם מענין השליחות ולא היה לתת לב עליהם והמאמינים בהם סייעו בעביר' ונשתתפו ברעתם וסבבו קלקלתם ופחיתותם היתה סבת עצבונם ובכיתם וקבעו בכיה לכל ישראל לדורותם כי מיאוס הארץ ההיא כפי מה שתארנוה הוא הענין אשר עמד עלינו לכלותנו בכל הדורו' בעבורו גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והיינו חרפה לשכנינו ולעג וקלס לסביבותנו ואין שום מבא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובה אלינו בהשלמת הגבלותיה המותני' בה כמו שעל זה בקש המשורר אחר שהתאונן על חרבן הארץ והבית במזמור אלהים באו גוים בנחלתך סמך אליו. רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובי' הופיעה תלים פ'. ראה שזכר בפסוק ג' תארים כנגד הג' ענינים שזכרנו כי על כן הזכיר תמיד בזה המזמור ג' שמות כנגדם. כי האלהים הוא הרועה בעניני המזונות והפרנסה ועל דרך שאמר האלהי' הרועה אותי וגו' בראשית מ״ח:ט״ו ותרגום דזן יתי. וצבאות כנגד מה שאמר נוהג כצאן יוסף כי בו ינהג צבאותיו וצאן מרעיתו בנאות השלום וטוב המצב בכל עניניהם. וה' הוא יושב הכרובים אשר לבדו חלק הנפש השכלי ודרך השגתה בו הוא מצד שהוא יושב הכרובים כמו שבא במקומם שער מ"ח. והכוונה שכל אלו הטובות נמצאו אתם מוגבלות ממנו ית' בשבתם על אדמתם ובהעלותם יסעו והיה מבקש עליהם שישיבו לקדמותן והתחיל מבני אפרים ובנימין ומנשה והם כלל הי' שבטים הנקראים על שם יוסף כי הם אשר התחילו בקלקל' והגלו בראש גולים. והוא אומרו לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך כלומר עוררה להם את גבורתך ואל נא תעזוב אותנו. ולפי שהם היו בלתי מוגבלים בעניני מזונותיהם כמו שאמר הוי עטרת גאות שכורי אפרים ישעיהו כ״ח:ג׳ אתיו אקחה יין שם נ"ו השותים במזרקי יין עמוס ו׳:ו׳ פרות הבשן האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה שם ד' ורבים כמו אלה. לכן זכר עליהם התואר המורה על הגבלת הרשעים לבד ואמר אלהים השיבנו והאר פניך ונושע'. ואחר שזכר זה בקש בייחוד על גלות יהודה וחלק דבריו לשתי בקשות האחת על גלות הראשון אשר גלו לבבל אשר היה לרוע סדרם בכל הנהנותיהם כמו שאמר הנביא עליהם מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי יגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ירמיהו ט׳:א׳ וכל הפרש' כלה ואחריה רעותיה מובאות לה וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו נבלעו מן היין תעו מן השכר ישעיהו כ״ח:ז׳ כמו שזכר ישעיה ע"ה. לכן הזכיר עונשם באלו השני ענינים כנגד האחד אמר האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש. וכנגד השני תשימנו מדון לשכיננו וגו'. וזה כי הם לקחו מיד ה' מעין חטאתם כי הם קלקלו את סדרם בחייהם בעניני ספוקם המותרין ואחר אכלו לחם צר ומים לחץ וגם יען שקלקלו חייהם המדיניית בעודם בשלותם השליכם אל ארץ אחרת מקום צר אשר הם עצמם איש לאחיו ואיש לרעהו יהיו בעלי ריב ומצה עד שהאויבים אשר הם בתוכם ילעגו לקולם בריבם יחד. ולפי צורכם אל שני אלו הענינים בהגבלתם זכר שני השמות בבקשה על תשובתם ואמר אלהים צבאות השיבנו והאר וגו'. והנה הבקש' השנית היתה על זה הגלות הארוך אשר אנו בקרבו אשר בו גלינו גלות שלימה מהארץ הטוב' ובו נחרב הבית ושמם לגמרי ובטלה העבוד' מכל וכל מה שלא היה כן בגלות הראשון ונזה אמר גפן ממצרים תסיע וגו'. פנית לפניה וגו'. כסו הרים צלה וגו'. תשלח קציריה עד ים וגו'. למה פרצת וגו'. יכרסמנ' וגו'. אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך וגו'. בקש שהגפן הזאת אשר כן נטעה בראשונ' ועשתה והצליח' עד השיעור ההוא ולבסוף לסבת פרצת גדריה והגבולותיה ארוה כל עוברי דרך יכרסמנ' חזיר מיער שיפקוד עליה להשיבה לקדמות' ופירש שהפקיד' ההיא בלתי אפשרית מבלתי שיפקוד על כנה שנטעה ימינו והיא הארץ הטובה אשר היה המושב המיוחד לה כדבר שיושב על כנו ואמר ועל בן אמצת לך כמו בן פורת יוסף בראשית מ״ט:כ״ב ועל דרך שאמר יפה נוף משוש כל הארץ תהילים מ״ח:ג׳ אשר היא עתה שרופה באש כסוחה מגערת פניך יאבדו השורפים והמכריתים אותה והשלמת זה תהיה כשתהי' ידך על איש ימינך והוא מלך המשיח שנאמר עליו שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגלך שם ק"י.. והוא בן אדם שאמצת אותו לשלוח אותו לקחת אותה מידם ולהשיבה אותנו באופן שנשוב על משפטינו ונתיישב על מתכונתנו ולא נסוג ממך תחיינו ובשמך נקרא. ועל ג' הענינים אלו התלוייה בארץ זכר השלש שמות אשר הזכיר ראשונה וסיים ה' אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה כי לא תקווה השבתה אלינו ולא חזרתנו אל אלו השלמיות ההכרחיים להצלחתנו כי אם על ידך הגדול' והחזק' שתחזק ותגלה ותראה עלינו וכמ"ש השיבנו יי' אליך ונשוב' וגו' איכה ה׳:כ״א. ובמדרש במדבר רבה פט"ז אמר להם הקב"ה לישראל בעולם הזה על ידי שלוחי בשר ודם נגזר עליהם שלא תכנסו לארץ אבל לעתיד לבא אני אשלח מלאך מלפני לפנות לכם הדרך שנאמר הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות מלאכי ג׳:א׳ וזה כי בהמול לבב האנשים ימאסו שלוח החיים הבלתי מוגבלים ויבחרו בחיים המאושרים האלהיים וזה מה שיושפע מאתו מלאך הברית אשר יחפצו בו ועל ידי כן ישוב הכל למקומו וכבוד יי' עליהם יזרח לפנות בקר לאיתנו. ואחר שהקדמנו זה נבוא אל הביאור בזכרון הספיקות תחלה.

10 א במה שאחז"ל למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקת' בצרעת על שדברה על אחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר במ"ר שם והלא לפי סדר הכתובים כך קרה הענין בזה אחר זה כי זה היה בחצרות וזה במדבר פארן ונאמר ויסעו העם מחצרת ויחנו במדבר פארן וישלח אותם משה ממדבר פארן וגו'. ואם תאמר שהמדרש הזה הוא על דעת מי שדרש על לבן וחצרות ודי זהב שמחלוקתו של קרח היה בחצרות כמו שכתב רש"י ז"ל וגם זה דעת הראב"ע שכתב שעל הבדל הבכורות מהעבודה היה המחלוקת ההוא הנה יש בענין קושיא חזקה מהראשונ' והיא שתהי' יותר ראוי לסמוך מחלוקתו של קרח לפרשת מרים מפרשת מרגלים להמשיך מה שרצו מזה שהרי חטאו של קרח דומה ממש לחטא של מרים שזה וזה כנגד משה אלו אמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר ואלו גם כן אמרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' וגו'. ואמרו ז"ל לא אתם שמעתם בסיני אנכי ולא יהי' לך כי כל העדה שמעו תנחומא פ' קרח. והנה אם כן לא היה לו לטלטל פרשה זו ממקומה. ועוד כי מה שאז"ל מדרש שו"חט מ' ג' שלא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר כדהלן בטלה שאלה זו על הדומות אליה: ב למה לא נכתב בכאן מה שנאספו על משה כלן ואמרו נשלחה אנשים לפנינו וכל אותו העיצום שהיה לו למשה עמהם על זה אשר זכרו במשנ' תורה באומרו לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם ההולך לפניכם היא ילחם לכם וגו'. ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו' דברים א'. כי כל זה התנצלות גדולה למשה אל השליחות הזה על מה שאמר שם וייטב בעיני הדבר וטעם גדול למה שאמר לו השם ית' שלח לך אנשים ולמה יתחיל הספור שלח לך כאלו הוא ית' מעצמו צוה על הדבר ושהיה משה אצלם כאיש נדהם ולא עוד אלא ששם נאמר וישיבו אותנו דבר טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ולא זכר מה שאמרו בכאן לא נוכל לעלות וכל דברי נאצותם. סוף דבר שבמקום משפטם וגזר דינם ראוי שתזכר עצם רשעתם. ג כי עם שכבר כתבנו הטעם שהשם ית' לא מחה על השליחות אבל מה טעם הרשה עליו וצום שיהי' השליחות משנים עשר נשיאים כלם אנשים ראשי בני ישראל שהית' סבה שיתחזקו ברשעתם כי כאנשים גבורתם מה שלא היה כן אם ישלח שנים אנשים חרש לאמר ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שחפץ השם ית' שיהיו שוים בענין אולי יזכרו וישובו אל ה' ואם אין שתהי' הגזירה שוה לכל העם לא ידעתי מה בצע כי יגיע לכלם העונש כאשר ישוו השלוחים בעצה רעה ועוד שכבר קרה להם הפך זה והוא שלא הסכימו קצתם ברשעתם ועם כל זה נענשו שבטיהם עם הכל. ולמה לא שלח את הנשיאים הידועים בחנוכת המזבח שהיה קרוב לזה ומה שאז"ל שמתו בתבערה ספרי פ' בהעלתך הוא דרש וגם שכבר מצא בדבריהם הפך זה במה שאמרו על מחלוקתו של קרח אצל נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם במדבר ט״ז:ב׳ כי הם אשר נאמר עליהם בראש הספר ויקח משה את האנשים האלה אשר נקבו בשמות אלא שרמזם מפני כבודם משל לבן טובים שנכנס לגנוב וכו': תנחומא פ' קרח: ד במאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע ועל דרך חז"ל סוטה ל"ד: יה יושיעך מעצת מרגלים הנה היה לו להתפלל על כלם או להמנע מהשליחות לגמרי אחר שלבו ראה הרבה מרוע עצתם. ה במה שנתן לפניהם מכשול באומרו וראיתם את הארץ וגו'. ומה הארץ וגו'. ומה הערים וגו'. שכל זה יורה שעיקר שליחותם הוא לראות אם ישרה בעיניהם אם לא או אם תהי' נכבשת לפניהם או לאו. לא היה לו לומר רק וראיתם את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן תחלה. ואגב יש לדקדק למה הזכיר ומה הארץ ד' פעמים גם באומרו והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ יראה שמביא מורך בלבבם לומר שצריכין להתחזק בגבורה. ומה טעם והימים ימי בכורי ענבים היה לו לזוכרו בתחלת הספור כמנהג: ו באומרו ויכרתו משם זמורה וישאוהו וגו'. כי מי הביאם אל הצרה הזאת והלא לא צוה להם משה על כך אלא שיתחזקו ויקחו מפרי' ויאכלו וישבעו כדי שיטעמו ויכירו ויגידו דבר וחז"ל אמרו שם ל"ה שיהושע וכלב לא נטלו כלום ואלו היו מצווין היו זריזין מקדימין. גם מה טעם שאמר הכתוב למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול וגו': ז באמרם באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש וגו'. כי הנה ירא' שהטיבו את אשר דברו על פי הדברים אשר נצטוו עליהם ואשר ראו לא כחדו ומשבח הפרי ומחוזק העם על פי מה שאמר משה להם וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה וגו'. ומה שכתב הרמב"ן שכל רשעם הוא במלת אפס שהיא מורה על דבר נמנע ואפס מן האדם כלשון האפס לנצח חסדו תהילים ע״ז:ט׳ ואין עוד אפס אלהים ישעיהו מ״ה:י״ד: יראה שהוא דקדוק חלוש מאד למצוא למיתם תוצאות כי ודאי מלת אפס בזה השמוש היא שוה למלת רק או אך כמו שמצינו בבלעם פעם אך את הדבר פעם אפס את הדבר במדבר כ״ב:ל״ה ואין הבדל ביניהם ושניהם כטעם אפס כי לא יהי' בך אביון דברים ט״ו:ד׳ והיא מבואר. גם יש לדקדק בכל מאמרם וגם זבת חלב ודבש שאין מלת גם נופלת על היות הארץ זבת חלב ודבש ועל בואם אליה והראוי שיאמר והיא זבת חלב ודבש: ח בדברי כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה שירא' שהוא הי' סבה לחטאתם כי הם לא אמרו ראשונ' הפך זה אמנם הי' סבה לשיאמרו אחריו בפירוש לא נוכל לעלות ואדם שלם כיוצא בו מועד לעולם לדעת לעות דבריו ולהתחיל מצד אחר: ט בסדור דברי המרגלים שכיון שאמרו ראשונ' וגם ילידי הענק ראינו שם למה חזרו לומר ושם ראינו את הנפילים בני ענק. ועוד שהרי הם מכחישים בזה מה שאמר ארץ אוכלת יושביה וכ"ש במה שסיימו וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות: י בתלונת העם באמרם ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ יגו'. שאם יניחו שהם עצמם יפלו בחרב אין להם להצטער על הטף דקים להו בדרבה מינייהו ועוד היה להם לימר נשינו וטפינו להיות לבז כמו שאמר לנפול בחרב ועוד באמרם נתנה ראש וגו'. כי מה להם להרים ראש לעת כזאת שכלם ראשים: יא במאמר יהושע וכלב הארץ אשר עברנו בה טובה הארץ מאד מאד וגו'. ונתנה לנו אשר היא ארץ זבת חלב ודבש שכל זה הוא שפת יתר שהרי המרגלים הודו בזה ולא כחדו. ומה רצו לומר כי לחמנו הם סר צלם מעליהם. יב בתפלתו של משה שלא נאמר ויחל משה או ויצעק כמנהג רק ויאמר משה אל יי' ושמעו מצרים. וגם סדור תפלתו בלתי נאות לפי הנרא' מדבריו עד שהוצרך רש"י לתקנו. גם כי הזכיר מדת פורענות בתפלתו פוקד עון אבות וגו'. והראוי שיזכור עושה חסד לאלפים: יג וגדול' היא אלי כי לפי מה שהוכחתי בפרשת כי תשא על מאמר וסלחת לעוננו שמות נ"ד שלשון סליחה הוא לשון מתיחס אל שם אדני ונשיאות עון אל שם יהוה כמו שתארנו משם. יראה שהיה לו לומר בכאן שא נא לעון העם הזה כגודל חסדך וגו'. ואם היה מבקש הסליח' ממש והיה מכוין אל שם אדוני לא היה לו להזכיר וכאשר נשאת. ועוד אומרו ויאמר יי' סלחתי כדבריך היה לו לכתוב בא' דל"ת: יד באומרו סלחתי כדבריך ואולם חי אני וימלא כבוד וי' את כל הארץ וגו'. כי כל האנשים וגו'. והלא במקום סליחה אין שום עונש כפי הנחתנו. ומה טעם וכל מנאצי לא יראוה אחר אומרו אם יראו את הארץ: טו אומרו ית' בדברי ניאוצו וכעסו וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' וגו'. והלא זה הדבר אשר ייטב להם ואם מפני שהחרידו לבם עליהם כי פחדו שיהיו לבז לזה אמר שיהיו הפך מה שחשבו הנה מטעם זה היה לו להביאם שם לאבות גם כן כי על עצמם חרדו מאד כאמרם ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב ואם לא חשש להם למה יחוש על הבנים: טז אומרו ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם והלא העכוב הזה חובת הבנים זכות האבות הוא ומה ענין זנות אצל חטא זה. יז למה גזר עליהם ארבעים שנה שהרי עכובם בשליחות ארבעים יום לא היה חטא אצלם שיענשו כנגדם תדע שהרי יהושע וכלב הושוו להם בזה וגם כי יהי' בו חטא מה טעם שיחייב אותם שנה בעד כל יום ואין דרכו של הקב"ה בכך ודי שיהי' מדה במדה וחלילה לו למדוד העונש במדה גדולה מהחטא: יח כי אחר שהעפילו לעלות אל ראש ההר ללכת אחרי ה' למה ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה ולמה ננעלה שער התשובה לפניהם ואם כבר דברנו בזה. אלו הן הספקות הנופלות בעצם זה הספור: יט כי יש לדקדק בטעם סמיכות פרשת נסכים ותרומה וקרבן ע"א ומשפט המקושש וטעמם. ועל הכל בחתימת' בפרשת ציצית אשר ביארנו ענינה בהקדמה: ונבא אל ביאור הענינים אחר הערת הספקות:

11 שלח לך אנשים

12 מה שאמרו במדרש תנחומא פ' עקב מאי דכתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע משלי ה' מטולטלים הם שביליה של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה של תור' היו יודעים לרפא את החולים ולהחיות את המתים. וכן במדרש שוחר טוב מזמור ג' לא ידע אנוש ערכה א"ר אלעזר לא נתנו פרשיותיה של תור' על הסדר שאלמלא נתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהם יכול להחיוח מתים לפיכך נתעלם סדורה של תור' שנאמר מי כמוני יקרא יגידה ויערכה לי משומי עם עולם ישעי' מ"ד. הנה מזה ירא' שנטלה שאלת למה נסמכה פרשה זו לפרש' זו בשום מקום ונתחדשה שאלה אחרת והיא למה נתנו חכמים טעם לשום סמיכות. אלא שעל דרך האמת אין כוונת חז"ל במאמרים הללו שלא נשאר לה סדר כלל אלא שהסדר הקודם שהיה לה אצלו יתעל' כשהיתה אצלו אמון אשר בו היו תלויים הענינים הנפלאים ממנה הוא היה מה שנעלם והוא מה שביארו באומרו ויערכה לי משומי עם עולם. אמנם כבר סדר אותם על סדר נכון בו יובנו הספורים המפורסמים אלינו על האופן היותר מועיל שאיפשר ולזה לא נשמרו בהם סדר המאורעות כי אי אפשר דבר מהדברים אשר נפלו במקרה ובהזדמן רצוני שיקרה ענינם להיות זה אחר זה אבל סדרם ויישבם באופן שנלמוד מסמיכותן דברים נכבדים ממוסר ודרך ארץ או בענייני הדינים וכיוצא א ואם כן כבר היה מקום לשאלת למה נסמכה פרש' זו לפרשת מרים באחד משני פנים האחד שאחר שפרשיות התור' לא נסדרו כפי מה שסדרום זמני הוייתם כי אם באיפן שנלמוד מסמיכותם דבר הנה כבר תפול השאל' אף על הנשארות על עמדם שהיה הכתוב מחלקן אם לא שנלמוד דבר מהשארות סמיכתן. ואמר שלמדנו מכאן רוע האנשים הללו שראו ולא לקחו מוסר. והפן השני כשנאמר שמחלוקתו של קרח היה בין שני המאורעות כמו שזכרנו בספקות שהוא דעת קצת: א אמנם לא הניחם על סמיכתם ואם ירא' שהם יותר ראויים ללמוד זה מזה כמו שהוכחנו שם כדי שנלמוד בזה ענין נכבד מאד בהכרת הנושאים אשר בהם ידבר במקומתם האמתיים. וזה שכבר נתפרסם אצל היודעים שכל המעשים יתוארו על שם תכלית כוונתם לא על שם פרסומם. וזה כי המריץ מעות מידו ליד האשה לכוונת קירוב של זנות או ניאוף אף על פי שיהי' הפרסום לסחורה או לשם צדקה הנה באמת יקרא נואף לא צדיק ולא סוחר וכן כל כיוצא בזה וכבר ביארנו זה הדרוש בשער מ"ב בהסכמת החוקר והכתובים. והוא בעצמו מה שרצו באומרם ז"ל העוסק בתור' לשמה אבות פ"ו כמו שנתבאר בשער ע"ב. וזה הענין עצמו הוא אצל ספור לשון הרע יש מכוין בו בעצם לא אל תכלית אחר מהריוח והכבוד והוא בעל לשון הרע בעצם. וכמו שאמרו לעתיד לבא הולכות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו אריה טורף ואיכל זאב דורס ואוכל אתה מה הנאה יש לך ואומר להם ואין יתרון לבעל הלשון ערכין טו: והכוונה שבעל הלשון בעצם כך דרכו שלא לכוין רק לשמו שכך גזרה רוע תכונתו להתענג בספורו. אמנם יש מין אחר מלשון הרע שאינו נדרש לעצמו מבעליו אך הוא כלי מפצו בידו לסבב אליו הכבוד או הריוח או הנקמה וכיוצא ואיש כזה יקרא חומד וגוזל או נוקם בעצם ובעל לשון הרע במקרה כי הנה הוא לא יחפוץ בלשון כי אם בנמשך ממנו. והנה עם זה נתברר שקרח לא היה בעל לשון הרע בעצם וראשונ' אבל היה משתמש בו בדרך הנצוח להשיג בו השררה והכבוד אשר אליהם יכוין. ולזה היה בעל נצוח ומחלוקי בעצם וראשונה ובעל לשון הרע במקרה ובשניה. ולזה לא תארוהו הכתובים במוציא דבה או רכיל או בבעל לשון הרע אבל יצא עליו שם בעל מחלוקת ותרגם אנקלוס ייקח קרח ואתפליג קרח ואז"ל איזהו מחלוקת שלא לשם שמים זה מחלוקת קרח ועדתו אבות פ"ה. ואמרו ולא יהיה כקרח ועדתו מכאן שלא יחלוק אדם על הכהונה סנהדרין ק"י. אמנם המרגלים כנה אותם הכתוב בשם מוציאי דבה ובעלי לשון הרע כי בעצם ורחשונ' נתכוונו לכך כענין הנחש שאין לו שום תועלת בנשיכתו רק להשביע רוע תכונתו כי באמת מרכילותם ומהוצאת דבתם לא יקווה להם רק רע. והנה הוא ידוע כי חטאה של מרים אם שלא היה בערך חטאם של מרגלים מ"מ ממין אחד היו כי היא לא קטרגה לבקשת הכבוד והנצוח ולא שום תועלת רק שנהנתה בדבור ההוא והרהרה אחרי אחיה כמו שפירשנו בשער הקודם ולזה אז"ל שרצה לסמוך פרשת מרגלים לפרשת מרים שהיו ממין א' והיה להם לקחת מוסר ולא עשו במ"ר פ' ט"ז מה שאין לומר כן במחלקתו של קרח. והנה עם זה הותר הספק האחד ובאנו לכלל תכונת רוע אלו האנשים מוציאי דבת הארץ ולמדנו שהיו ראויים לעונש נמרץ. ב אולם מה שלא סמך הנה ספור אמרם נשלחה אנשים לפנינו וכל הנצוח ההוא שיהיה לו למשה עמהם על זה היה מזה המין ממש הוא כדי להודיע עצם חטאתם ומהותו ושלא יתחלף לנו ענין בענין כי הוא מה שיועיל מאד בהכרת אמתת הדברים אך יתבאר זה יפה אחר ביאור דברי שליחותם אצל ותשא כל הערה ויתנו את קולם כי שם יבא דבר דברו על אופניו. אמנם עכשיו אמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. ירצה אחר שאני הוא הנותן הארץ הזאת לבני ישראל מעתה איני נאמן אצלם הטובה היא אם רעה כי לא יסמכו על דברי לבטל שליחותם ג לזה שלח לך וסדר השליחות על האופן שאומר אליך כדי שיועיל לך ולדעתך רצוני לסלק מעליך האשמ' בכל מה שיקרה בו. וגם כוון באומרו אשר אני נותן לבני ישראל גם אם לא יזכו בה האבות תשאר בדוקה לבנים כמו שאמרנו במדרש קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אבל לבנך אני נתנה. אמנם מה שיאות בזה הוא כי איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם ירצה שיהיה מהנשיאים ומהמשובחי" שבהם לקרב אפשרות תועלת שליחותם תכלית מה שאיפשר כי אנשים כאלה הם קרובים להיטיב פעולותיהם יותר מזולתם כי מצד חכמתם יוסיפו אמונה ובטחון בה' ומצד גבורתם יוסיפו אומץ ולא ירך לבבם ומצד עשרם לא יגדל הענין ההוא בעיניהם ולא יהיה להם לנמנע לרשת גוים גדולים ועצומים כי האיש חיל גדול הלב לא יופלג בעיניו כל דבר וכולהו איתנהו בהו דכתיב כלם אנשים כמה דאתמר אנשים חכמים וידועים דברים א' בחר לנו אנשים שמות י״ז:ט׳ ונאמר על ישי בא באנשים שמואל א י״ז:י״ב. וראתה חכמתה שיהיה אחד מכל שבט לבא עליהם בעלילה גדולה לעשות אותם בעלי דבר בענין כי כשנעשו שלוחים בו חזקה אדם עושה שליחותו ולחפוץ בהצלחתו וכאשר יתרצו הם הרי כל ישראל מרוצים. והשנית שיקובלו דבריהם מכל העם בשוה ולא תזיק בענין קנאת איש מרעהו כי זאת היא סבה עצומה להשחתת הענינים ולהפר ההסכמ' בם כאשר יחשבו קצת היותם יותר הגונים אל המינוי מזולתם וכל ישעם וכל חפץ שלא יצליחו העוסקים בו וזה דבר שהיזקו מצוי וישתכחו בעיר בכל דור ודור אשר כן עשו. הנה שתקן אופן שליחותם על הצד היותר קרוב אל ההצלח' ואם אין הרי המשלח ניצול מן האשם והוא אומרו וישלח אותם משה ממדבר פארן ע"פ ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה. ואלה שמותם ג לדעתי שלא שלח את נחשון בן עמינדב ונתנאל בן צוער וחבריהם אשר היו אמש בחנוכת המזבח לפי שכבר נתקן סדר הדגלים ונתמנו איש על דגלו ועל צבא מטהו ולא יתכן ליטול ראשי שבטיהם ודגליהם לשלחם לשום שליחות כי הם ככבים עומדים על משמרותיהם ברקיע על פי ה' ולא יסורו ממשמרותם אמנם ביררו אנשים חשובים כמותם או קרובים להם במעלה שהרי יהושע ב"נ היה הה' שבהם לפי חזקתם בשעת לקיחתם אשר על פיה סודר הנה זכרונם כי לא נתן סדרה על סדר הדגלים ולא על סדר השבטים כתולדותם לפי שכל אחד נמשך ממעש' הזה לפי מה שהוא תדע שלא נמשך שבט יהודה אחרי כלב ולא שבט אפרים אחרי יהושע. ועל זה אמרו חז"ל במה שראו באחריתם בני אדם ששמותיהם מגונים ומעשיהם מגונים סוטה ל"ד: ויקרא משה להושע בן נון יהושע שיעור הכתוב אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ לבד מאותו הנשיא שנאמר עליו למטה אפרים הושע בן נון שקראו משה אחרי כן יהושע והוא היה השם המובהק שנתפרסם ונתקיים לו בכל ספורי התורה לא השם הנזכר ראשונה. ועל דרך רז"ל שאמרו יה יושיעך מעצת מרגלים שם יש לומר שחשש מדברי הכלל כי תואנה הם מבקשים: וראיתם את הארץ לפי שטובת הארץ אשר ראוי לשום לב אליה לבא לקחתה היא תלויה בארבעה דברים. האחד בהיות' מגדלת אוכלסים רבים חזקים ובריאים. השניה בהיות' רחבת ידים ארץ מישור נוחה ליישוב ונקלת העבוד'. השלישי בהיות בה ערים מיישבות בכל תוקף ובעלות יופי המשמחות לב יושביהם. הרביעי שתהא הארץ דשנה ושמנה בכללה מוציאה תבואת' ופירותי' בשפע כגנה זרועיה תצמיחה. ה הנה על כלן צוה משה שיתנו את לבם להחשיב' בעיניהם ולשמח נפש שולחיהם כי ידענו דכלהו. איתנהו בה. ועל הראשון אמר וראיתם את הארץ מה היא וגו'. כלומר ראו אותה מה היא אצל גדול העם במה שהתבוננו בו בינה לדעת החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ולזה כיון רש"י במה שאמר יש ארץ מגדלת אוכלוסין. ועל השני אמר ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה. ירצה אם היא טובה ליישוב רחבה לעבודה כי הוא הדבר הסתמי היותר מיוחד לטובת הארץ אם היא רעה בהן שהיא הרעה היותר מיוחדת לה. ועל הג' אמר ומה הערים אשר הוא יושב בהנה אם יש שם ערים גדולות יפות וחזקות במחנים או במבצרים המקוממות לב העם לכבשם להם. ויתכן שירצה כי לפי שמשלימות המלכיות שתהיינ' להם ערים טובות ויפות במישור בהם יהיה מושב המלכים והשרים בעת שלומם וטובתם גם ערים בצורות וחזקות בהרים תהיינ' להם למקלט ולמבצר כי תקראנה מלחמ' הנה לזה אמר להם שיתנו לבם לדעת מה הערים אשר הוא יושב בהנה עכשיו אם הם במחנים כעם שוקט ובוטח או אם כבר באו ונאספו אל המבצרים מפחד המלחמה וזה וזה מה שיוסיף אומץ בלבם שאם הם שקטים יבאו עליהם כבא אל עם שוקט ויכבשום מהר וגם אם כבר נאספו אל המבצרים יורה על פחדם ומורך לבבם והוא סימן גדול לנפילת כחם והתחלת מפלתן. הלא תראה אמר הכתוב ויריחו סוגרת ומסוגרת וגו' יהושע ו׳:ב׳ וסמיך ליה ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל. כי באמת הסגרתם על אותו השיעור תעיד עליהם כי נתונים נתונים המה לו. והוא עצמו מה שבשרו השלוחים הנאמנים כי נתן ה' בידינו את הארץ וגו'. וכנגד הד' אמר ומה הארץ השמנה היא אם רזה וזה על טבע כללות הארץ ולזה אמר היש בה עץ כלומר מעצמה כמנהג הארץ המושפעת מעצמו באילנות ופירות כגן ה'. ואמר והתחזקתם ולקחתם ה לומר שאע"פ שהימים ההמה היו בכורי ענבים ואז יקפידו הבעלים ושומרי הכרמים עליהם משאר ימות השנה לא ימנעו מפני זה מקחת מהם אבל שיתחזקו בעצמה ויקחו מהם לאכול כנפשם שובעם ולא יתיצב איש לנגדם ויהיה זה סימן טוב בידם כי לא יחרץ להם כלב לשונו. סוף דבר אמר להם כל זה השיעור מהחקיר' דקים ליה בודאי כי הארץ ההיא לא יחסר כל בה כמי שמוכר הסוס הטוב ואומר לחבירו בדוק מקומתו מתמונתו ממראיתו ממרוצתו לפי שידע שהוא יפה מכל הצדדים: ויעלו בנגב ויבאו עד חברון ושם אחימן וגו'. ויבאו עד נחל אשכול ויכרתו משם וגו'. ספר כי כשהלכו בשליחותם עברו בחברון אשר שם ילידי הענק ושהגיעו אל נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים וישאוהו במוט בשנים שהוא מעשה פומבי גדול. וגם שלקחו מן התאנים ומן הרמונים ואין מכלים כמו שהבטיחם משה ו ולפי שמאמר ויבאו עד נחל אשכול יורה שהיה כן שם המקום ראשונה וא"כ אין ראיה מהאשכול אשר הביאו מהפלגת הפרי על כל הארץ כי שם המקום יעיד שהוא מיוחד בגודל האשכולות מזולתו. לזה אמר למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל כי הם לקחו מאחד המקומות שנזדמן להם כי כלם שוים ועל הלקיחה משם הוקבע לו השם לא על מציאות האשכול שם מזולתו מהמקומות ו והטעם נותן שאם לא היה כל פריה על זה האופן לא היו מביאים ממנו וטוב להם לפי כוונתם הרעה שלא להביאו ולא לספר בשבח' כלל אבל מפני שלא יכלו להכחיש כוונו להזדרז אל מה שלא נצטוו עליו להביא מפירותי' להרחת עצמם שהיא חביב' בעיניהם ושיאמינוה כמו שאמר וישובו מתור הארץ וגו': וילכו ויבאו וישיבו אותם דבר וגו'. גם זו היתה תחבול' גדול' להם לעשות כרצונם והוא שלא באו בשליחותם אל משה ואהרן והנשיאים ראשונ' כמו שהיה ראוי ונאות להם כי פחדו שיוציאו מלבם או ימנעו העם מהקבץ לשמוע דבריהם אלא השיבו אותם דבר במעמד כל העדה ולא נשמר משה מזה כי גנבו לבו במה שהראום את פרי הארץ בפרהסיא והיה סבור שלא יגידו בפיהם רק מה שיסכים עם הפרי אשר בידם: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב וגו'. ז ירצו הנה כבר באנו אל הארץ ההיא בהשקט ובבטחה ואין מכלים כמו שאמרת וגם זבת חלב כמו שהבטחתנו וזה פריה אשר הבאנו בידינו לאמת דבריך מפני עגמת נפש שארץ כזאת תהיה נמנעת ממנו לעזות העם וחוזק עריהם. וזה טעם אפס כי עז העם ששיעורו באנו אל הארץ ג"כ וגם זבת וגו' ומצדדים אלו טוב לנו לבא שמה אפס כי עז העם וגו' והערים בצורות וגו' ולזה לא נוכל לעלות שאם לא על זה הענין לא תפול מלת אפס וכיוצא בה בכאן כי עזות העם וחוזק הערים אינו הפך הנאמר ראשונה ולא ממינו ז ובזה הדבר הגדילו רשע ואשמה רבה שהוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים. ולזאת הסבה חטאו מאד השומעים מהם הליועצים נתנום להם. משל לאדם האומר לשלוחו בא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנ' בידו והסתכל בטוב צמרה ופשתה בארכה וברחבה במראית' ומחירה והשב לי דבר כי חפץ אני לקנותה והיה אם יבא איש זה ויאמר לו ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה ומראית' ירקרק או אדמדם ומחיר' אלף זהובים הנה הוא הטיב בשליחותו ולא יצא מכללו. אמנם אם אמר לו ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מראיתה ירקרק או אדמדם ומחיר' גדול שהוא אלף זהובים הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ. וזה במה שהטעים דבריו במלת אבל כי בזה כיון לומר הנה מצד צמרה ושיעור' היא נאותה לך אמנם מצד מראיתה ומחיר' לא תאות לו. כבר יש לתגר תלונה גדול' עליו על מה שנדרש בעצתו לאשר לא שאלוהו וגם כן אין למשלח לסמוך עליו כי הוא היודע הראוי לו בזה כי הליועץ לקחו וכן הוא הענין עצמו בנדון שלפנינו כי אם הם היו משיבים דבר לאמר באנו אל הארץ אשר שלחתנו והעם רב וחזק והערים גדולות הנה לא היו חוטאים בזה כלל שחזקת שליח עושה שליחתו ולהשיב דבר אמת לשולחיו אבל כשאמרו אפס כי עז העם וגומר הנה הם כוונו לתת עצה בענין ההליכ' לשם כמו שאמרנו ואין הפרש בין אומרו אפס כי עז או רק או אך כי הכל מובן אחד להם והוא עצמו כוונת הכתוב באומרו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר וגו' במדבר כ״ב:כ׳. כי על כן נאמר אחריו ויחר אף ה' כי הולך הוא שם. וצדק הרמב"ן ז"ל במה שכתב שכל פשעם היה במלת אפס אבל לא מטעמו כמו שהוכחנו בספקות. ומהמין הזה עצמו הרשיעו במה שהחליפו החוזק שאמר להם משה החזק הוא הרפה בעזות באומרו אפם כי עז העם כי העזות זולת החוזק כוונו בו כי היו אנשיהם עזים ומרי נפש שפגיעתם רעה והבאים בארצם יבאו אל מעונות אריות והררי נמרים ואוי להם לבני אדם הפוגעים בהם והנה הם נגלו מאד בשליחותם גם השומעים מהם טעו טעות עצום ונפלא כמו שיבא עוד: עמלק יושב וגו'. סיימו דבריהם בענין שימנעו בשבילו מעלות שם לגמרי וזה כי אחר שאמרו כי עז העם הנה מנועים מצד עזות העם וחזקו ומצד חוזק הערים כבר אמרו והערים גדולות ואם מצד שמא יתלו הענין בגבורת איש אחד מהם כמו שהיה ענין הפלשתי עם דוד כבר אמרו וגם ילידי הענק ראינו שם כלומר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק לא נשאר דבר רק אם יוכלו לבא עליהם בפתע בהיותם שקטים ושלוים ועל דרך שנאמר כבאכם תבאו אל עם בוטח והארץ רחבת ידים וגו' שופטים י״ח:י׳ הנה לזאת אמר עמלק יושב בארץ הנגב וגו'. ירצה מארבעה רבעיהם שמו להם שומרים גדולים וחזקים כי הנה עמלק לקח לו הצד הדרומי ויספיק לשם עם אחד ומלך אחד כי היא ארץ הרים ובקעות וכמו שאמר עלו זה בנגב ויעלו בנגב וגו'. אבל מצד ההר שהוא ארץ מישור יש שמה שלשה מלכים דכתיב והחתי והאמורי והיבוסי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן כי לפי שהם צדדים שהם משומרים מעצמם מצד הים והירדן הסובבים אותם יספיק מלך אחד להם. הנה שבמשמע דבריהם שלא יוכלו לעלות להם כלל ואם שלא אמרו בפירוש: ויהס כלב את העם אל משה וגו'. הנה כלב כשרא' רוע כוונתם קודם שתתפרסם לכל ע"י שאלותם או שאלות קצתם קפץ להשתיקם ברמוז להם שרצה משה לדבר כי לזה שתקו כלם ושמעו דבריו וחשב בפתע מחשב' נאותה מאד לבטל רעתם והיא כשאמר דבריו שאיפשר שיתקשרו על מאמרי הראשונים כי להיותו גם הוא מהמרגלים יחשב הכל לתשובה אחת וגם חשב כי חביריו הרעים בראותם שהפך דבריהם מרעה לטובה לא יעיזו פניהם להכזיבו אבל הוא קרוב מאד שיודו לדבריו שלא חשבם לחצופים לגמרי כי כסו פני כוונתם במה שסתמו דבריהם והיה זה באמרו עלה נעלה וירשנו אותה וגומר. ח כוון דבריו כאלו בא להשלים דבריהם ולומר אפס כי עז העם חלב ודבש הלא היא נותנת פירותיה אל העם היושב עליה בעמל גדול ובטורח נפלא עד שהיא אוכלת יושביה מכובד עבודת' וכל העם בכלל אשר ראינו בתוכה אנשים חזקים בעלי מדה וגם היא מכלה בהם כ"ש באנשים כמונו שאנו חגבים בערכם. והכלל שהם נותנים אמתלא למה שאומרים שהיא אוכלת יושביה במה שאמרו שכל העם אשר ראו בקרבה היו אנשי מדות ומן הנפילים בני הענק לומר שכל שאר העם שאינם בחזקם וגבורתם אינם מתקיימים בה כי אין להם כח להתיצב כנגדה: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו כבר אמרנו כי אחר שהם לא שלחו אותם רק לראות את הארץ מה היא לגלויי מילתא בעלמא היה להם לקבל מהם מה שאומרים ממנה בתורת עדות לא להאמין דבר ממה שיאמרו אם יוכלו לעלות או לא כי לא נביאים המה לדעת את אשר האלהים עושה ומה להם כי אם דברי בן עמרם אשר אמר להם ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא יכניעם וגו' דברים ט׳:ג׳. וכאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה. והוא עצמו מה שנתרעם מהם משה במשנה תורה באומרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' שם א' כי לא שכח את כל דבריהם אשר הניאו בהם את לבב העם באומרם אפס כי עז העם וגו'. וכי ארץ אוכלת יושביה וגו'. וזולת זה. אלא שעל דרך האמת לא היה להם לשמוע אלא מה שאמרו מעדות הארץ כי שאר הדברים אינם מתכונה שהיה ראוי לשמוע מהם כלל ואחר שאמרו מהארץ שהיא טובה ולא אבו לעלות הנה המה המרו את פי ה'. והנה זהו עקר חטאתם ועוצם פשעם אשר עליו נחלט דינם לקבוע בכיתם לדורות. ב וזהו הטעם הנכון למה שלא נכתב בכאן מה שאמר נשלחה אנשים לפנינו וגו' ושאר העיצומים שהיו ביניהם להודיע כי לא חטאו בשליחות המרגלים שאם לא היתה עצה נכונה לא היה שונה בה משה ביעזר ויהושע ביריחו ואף על פי שיתעצמו כנגדו עליה לא נתחייבו על זה כלה ונחרצה אמנם עקר החטא היה מה שנזכר בכאן שאלו הונח כי מאת ה' היתה זאת כמו שאמר שלח לך אנשים ויתורו וגו' וישלח אותם משה על פי ה' היה עונם גדול מנשוא מהטעם שאמרנו שאין לשמוע בקול איש מהם כי אם בתורת עדות לבד והשומעים מהם מה שבדו מלבם חטאו לנפשם והם ישאו את עונם. אמנם במשנה תורה הגיד מעשה כהוייתו בדרך תוכחותיו שהיה מוכיחם על קשי ערפם ומיעוט אמונתם וילונו על משה ועל אהרן וגו'. ולמה ה' מביא אותנו וגו' ויאמרו איש אל אחיו וגו'. יוד כל זה והדומה לו אמרו לענין תואנה עם שעקר רשעתם הוא מאסם בארץ חמדה כמו שאמר בתחלה. אמנם שיעור דבריהם ופירושם כך הוא אחר שלא זכינו למות בארץ מצרים אשר שם מיעכו שדינו ושם עשו דדי בתולותינו מי יתן שנמות במדבר הזה ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ ההיא לנפול בחרב לרשת אחוזת נחלה לנשינו ולטפנו יעזוב אותנו במדבר הזה ואם יסתכנו בכאן הנשים והטף לפני מלכי אלו הארצות שיבאו עלינו נשינו וטפינו יהיו לבז ולא נחוש להם ונבחר בזה מאשר נפול אנחנו עצמנו בחרב לרשת משכנות לא לנו יוד וכשנתנה רא"ש וחשבון כל החשבונות והצדדים שבכאן נמצא שטוב מזה לשוב מצרימה ויהיה השעבוד להם בחירת הרע במיעוטו. ט"ו והנה היה דבר ה' אלהים בכוונה עצומה אל דבריהם אלה באמרו וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ופגריכם אתם יפלו במדבר. והכוונה אתם מוסרים את טפכם לסכנה במה שאתם אומרים נשינו וטפינו יהיו לבז ואינכם חוששים רק לעצמכם ואני לא אחוס עליכם ואחוס על טפכם כי טפכם אשר אמרתם לבז יהיה ולא נחוש והבאתי אותם וגו' ופגריכם אתם יפלו במדבר. והנה לא שכח משה להזכיר דבר זה בתוכחות כשאמר וטפכם אשר אמרתם לבז וגו'. דבלאו הכי יראו דברי מותר: ויהושע בן נון וכלב בן יפונה וגו' קרעו בגדיהם. הנה להיותם מן התרים את הארץ וראותם התקלה הנמרצת היוצאת מתחת ידם חרדו חרדה עצומה וקרעו בגדיהם י"א ואמרו אחר שהארץ אשר עברנו בה לתור אותה היא טובה מאד הרי נשלם בזה ענין שליחותנו מכאן ואילך אין לנו רשות לדבר כי לה' המלחמה. ולזה אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו במתנה ובלי עמל למה נעכב על ידו ונמנע הטוב ממנו. אך ביי' אל תמרודו ואתם אל תיראו וגו'. ירצה מהידוע שאם סרנו מעליו ונמרה את דברו כי נתיש כח גבורה של מעלה כמו שאמרנו בזה ראשונה והנה עם זה ראוי ומחוייב לנו לירוא מהם ומקטנים מהם. אמנם לא תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי הוא ית' יא הכינם מקדם להיות לחמנו ומאכלנו כמו שנאמר ואכלת את כל העמים וגומר דברים ז׳:ט״ז. יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם במדבר כ״ד:ח׳ וכמו שכתבנו בפרשת המן שער מ"א. וכבר סר צלם מעליהם בהמעיט צלמם ודמותם מאדם. ודבר גדול דברו כמו שכתבנו ענין זה אצל ומוראכם וחתכם וגו' שער ט"ו. או שירצה שנפל חזקם וכחם משעה שישמעו את אשר עשה יי' לפרע' ולמצרים כמו שנזכר בפרשת שמעו עמים ירגזון וגו'. אז נבהלו וגו'. תפול עליהם וגו' שמות ט״ו:י״ד ודברי רחב יוכיחו כי היא היתה עצה עמוקה מאתו ית' להפיל תחתיהם גוים גדולים ועצומים כמו שפירשנו אצל ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים שער ל"ט. והוא מה שתרגם אנקלוס עדה תוקפהון מנהון: ואחר שסר צלם מעליהם ואנחנו ה' אלהינו אתנו הרי תרתי לטיבותא לכן אל תיראום. ומה שאמרו קצת כי הם כמו המן בסור הצל ממנו או תורה מה שכתב הרמב"ן ז"ל שסר צלם מעליהם כמשפט הנגזרים למיתה בליל החתימה הנה הן דברי צחות אין דוחק השעה סובלתן. ויאמרו כל העדה לרגום אותם כשנסתתמו טענותיהם במאמרם לא היה להם פתחון פה בטענה וחזרו אל כלי המלחמ' כמנהג הבעלי חיים הבלתי מדברים ויאמרו לרגום אותם באבנים אמנם כבוד ה' נראה אל אהל מועד אל כל בני ישראל להטיל מורא על המזיקין כדי להגין על הצדיקים כמו שנאמר זומם רשע לצדיק וגו'. ה' לא יעזבנו וגו' תהילים ל״ז:י״ב והנה משה אדוננו עליו השלום לא סר מהחזק אותם ולומר להם כל הדברים הטובים ההמה אשר נזכרו במשנה תורה ולא עלה בידו. ואחשוב שהיה קורא מי ליי' אלי כמו שעשה בעגל אלא שנתירא מאד פן יחלק העם חציו ליי' וחציו לעזאזל המדברה או שמא יאבדו כלם ועמד בשב ואל תעשה: ויאמר יי' עד אנה ינאצוני ירצה עד אנא אסבול נאצות העם הזה ומה אוחיל עוד שיאמינו בי אחר שלא האמינו בכל האותות אשר עשיתי בקרבו כמו שנראה ממה שהם תולים רשעתם בפחד אנשי הארץ ומעתה נתמלאה סאתם ובא קצם ולזה אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך וגו' כמו שאמרתי לך בעגל וכוונת הענין אמרנו שם: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. יב בראותו שאין לו שום טענה להליץ בעדם הערים להליץ מצד כבודו ית' יאמר אני לא אחוש להם שודאי הם ראוים לכך אבל מה תעשה לשמך הגדול כי איך יחל לעיני העמים אשר ישמעו הדבר הזה כי הנה מצרים אשר ראו בעיניהם מה שעשית כאשר העלית את העם הזה מקרבו כשישמעו זאת יאמרו אל יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו כי נוסף על מה שראו בעיניהם מה שעשית בארצם שמעו באזניהם כי אתה יי' התמדת ישיבתך בקרב העם הזה אחרי צאתו משם בכל אשר הלכו אשר עין בעין נראה אתה ה' לעיני כל העמים ועננך עומד עליהם לשמרם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם לנחותם הדרך ובעמוד האש להאיר להם לילה. ואיך יאמן כי יסופר להם שלא אבו ללכת אחריך אפילו ליכנס לים או באש וכאשר תמית אותם כאיש אחד הנה שני הגוים האלה אם המספר הדברים ואשר יסופרו לו יסכימו שלא היה זה מפני מרדם בך והתישם את כחך הגדול המנהגת בצדק ובמשפט רק מבלתי יכולת בכח הגבורה הפועלת במדרגת השוטר כי לא גברה על יושב ארץ. וכאשר לא יכול לקיים לתת להם את הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר כי הוא טעם מה שאמרו חכמים ז"ל תשש כחך כנקבה ברכות ל"ב. כמו שכתבנו ראשונה. אמנם הפנים השניי' אשר יעדנו שם שיכוונו באמרם זה הוא מה שכוונוהו במקום אחר על למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם שמות ל״ב:י״ב שאמרו כוכב אחד עולה לקראתכם ששמו רעה וכו' ילקוט פ' כי תשא. וזה שכבר נתבאר מהתור' והנביאים והכתובים. שמדרגת המשפיע עם המושפע והעלה עם העלול הם מדרגת הזכר עם הנקב'. ולזה כל הנמצאים העליונים אשר עשה ה' לקיים על ידם הנהגת העולם ופרנסתו זכר ונקבה בראם זכר מצד מה שמשפיעי' ונקבה מצד מה שהם מושפעי' מעלותיהם וכלם מאתו ית' אשר הוא המשפיע על הכל בלתי מקבל משים אחר. ולזה הוא זכר בהחלט כמה דאתמר ה' איש מלחמ' שמות ט״ו:ג׳ וצורה התחתונית תוכיח בעליונים וכל שכן שהיותר מעולים מהמשפיעים התחתונים יתחבר בהם זה האדרוגינוסות + בלי ספק עד שבבחינ' זאת נאמר במשה קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו דברים ה׳:כ״ד. כי למה ששמוהו בתחלת דבריהם מושפע מאתו ית' התישו כחו כנקבה ואמרו ואת דבר אלינו כמו שאמרו על ואם ככה את עושה לי תשש כחו כנקבה ברכות ל"ב.. אמנם כשלא הקדימו הדברים האלה אלא ששמוהו משפיע מתחלה ועד סוף אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' כי בבחינה הזאת הנה הוא זכר תמים וזהו ענין שלישי על מה שכתב בזה הנרבוני בשמו ובשם אביו במאמר בגרמים השמימיים באלהיות בטענה השלישית ממנו והנה בשער מ"ז ביארנוהו בענין נפלא מכלם עיין עליו. והנה על הבחינה הזאת אמר שאמר משה לפניו יתעלה רבונו של עולם אם תמית את העם הזה עכשיו יאמרו שלא היה כל מה שנעשה עד הנה אלא יכולת נקביי משום ככב ומזל שהוא במדרגת הנקבה אצל עלותיהם כמו שאמרנו. והיא שעמדה להם כל זמן שהיתה בעליה או באיזה מצב נכונה לקבל השפע מעלתו אבל כשפסק השפע ההוא מפני המרת מקומו או חלוף מצבו היכולת ההיא תבטל מאליה ואיננה ויאמרו כי מבלתי היות היכולת ההיא היה מה שהיה והרי יתקיים בידם מה שאמרו לאמר ברעה הוציאם: וזהו עצמו מה שכוונו באמרם ואם ככה את עושה לי אלא שכונו חז"ל הדבר כלפי משה דרך כבוד למעלה. ולזה אמר ועתה יגדל נא כח ה' וגו'. שלא תתן להם פתחון פה שיאמרו שכחך זה מן העליונים הוא או שחסר כחו כמו שהוכחנו בדברים אשר בשער אבל יתגדל ויתנשא להודיע לכל באי עולם כי לך ה' הגדולה והגבורה והנצח ואתה על הכל ומושל בכל לעשות כרצונך בכל עת וזמן ואין מוחה כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד שהמדות האלו מורות שהכל הוא מאתך יתעלה והכל נעשה ברצונך וכפי מה שיתחייב ממדותיך אלה ואין אל בשמים ובארץ שיעכב על ידך. והנה הליץ מצד כבודו ית' לא כמי שמתפלל בעצם וראשונ' עליהם. יב ולזה לא נאמר בכאן לשון תפלה אלא ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. כמו שחושש לכבודו ולא אל דבר אחר ודבר גדול דבר כי הוא הענין השמור לנו לגאולתנו המקווה כמו שאמר לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי המחולל וגו' יחזקאל ל״ו:כ״ב. והוא עצמו אשר הבטיח אותו בסוף הברית הראשונה באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים ויקרא כ״ו:מ״ה כי על אלו אשר בזה הספור ידבר כמו שביארנו שם שער ע'. אמנם מה שיאמר בזה ובמה שימשך אחריו על דרך דקדוק השמות הקדושים האלה עם הסכמת מה שכתבנו בפרשת כי תשא במאמר ילך נא אדני בקרבנו שמות ל״ד:ט׳ אשר ידענו שם השלמת ביאורו הוא כי מפני שראה עונם גדול מסלוח וממחול לגמרי והלואי שישא אותו מזמן לזמן על דרך שאמר נושא עון ופשע וחטאה שם כמו שעשה בעגל והיה לשון הסליחה היא שמורה על המחילה הגמורה כמו שביארנו שם והוא הלשון הדבק והמיוחס תמיד אל שם אדני כי אתה אדני טוב וסלח תהלים פ"ו אדני מי יעמוד כי עמך הסליחה שם ק"ל אדני שמעה אדני סלחה דניאל ט׳:י״ט וזולתם רבים והנשיאות חטא הוא המיוחס משם יי' ולמדתו העליונה כמו שתראנו משם ברור מכמה פנים מוכיחות יג לזה אמר שעתה תגדל עתה תרומ' אותה מדת אדני ותנשא לצד אותה מעלה רמה ונוראה שהיא יהוה שבה אמרת בי"ג מדות יהוה יהוה וגו' וסוף נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. עד שבאופן זה ימצאו לכאן שני הענינים. האחד הסליחה לגמרי והיא אשר תנהג בה בכלל העם לבטל הגזירה שאמרת אכנו בדבר ואורישנו אבל יתקיימו ויחיו לפניך ותביאם אל הארץ הטובה אשר נשבעת לאבותם. והענין השני והוא נשיאות החטא יהיה אצל כל אחד האנשים החטאים אשר עד כה הכעיסוך שחייבין לימחות מספרך אמנם לא תמיתם כאיש אחד פן תצא כאש דבה ולעז על יכלתך כמו שקדם אבל תפרע מהם מעט מעט על דרך נשא עון וגו': סלח נא לעון העם הזה וגו' יג ירצה כי עם כלל העם תהיה סליחה גמורה כגודל חסדו אמנם עם הפרטיים יתנהג עמם בנשיאות חטא לבד כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי תכלית מה שאמר להם בעגל הוא נושא עון ופשע וגו'. ובפירוש אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו' שמות ל״ב:ל״ד. וכבר ביארנו שם שזאת היא כוונת כי לא ישא לפשעכם וגו' שם כ"ג שים עיניך עליו. יג ולזה נענה על פי דרכו ויאמר ה' סלחתי כדברך ירצה סלחתי אמנם כדברך שאמרת שלא תהיה שם סליחה גמורה כמו שתהיה במדת אדני אבל תרומם ותנשא המדה ההיא לצד מעלת מדת יהוה הנושא עון כאשר דברת באופן שתהיה הסליחה לכלל העם ונשיאה לחוטאים לבד והנה הסליחה התנאית מצד מה שמשתתף בה הנשיאות נתיחסה לשם יהוה הגדול לא מצד הסליחה עצמה והוא דיוק נכבד מאד. ובאר הענין ואמר ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי וגו' ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם יד יודיעהו שהגזירה תעמוד בקיומה אצל האנשים מצד מה שהם אישים פרטים באומה כי אחר שכל כך מרו ועצבו לא נקווה מהם שום טוב. ואומרו וכל מנאצי לא יראוה יד יראה שכוון אל המרגלים עצמם מוציאי דבת הארץ רעה והעד מה שסמך ועבדי כלב עקב מה שהיתה רוח אחרת עמו שירצה ממה שהיתה לחביריו. והכוונה לומר כי אלה לא יכנסו תחת הסליחה ולא תחת הנשיאות ולא עליהם הוצרכה השבועה כי נאצותם תענה בפניהם להתחייבם כמו שאמר בסוף וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' כי לא נתן להם שום אריכות: והעמלקי וגו'. ירצה ומעתה העמלקי והכנעני יושב בעמק כמו שאמרו אלו באזניכם לכן גורו לכם מפני חרב ופנו וסעו לשוב לאחריכם כי אינני בקרבכם ולא תהי' לכם תקומה אל הטעם שכתבנו ראשונה: וידבר ה' אל משה וגו'. אחר שנתפשרו ביניהם על זה האופן רצה לשתף אהרן בענין כמו שנשתתף בתלונה דכתיב וילונו על משה ועל אהרן כל העדה וגו' וצוה שיודיע להם סוד הענין כלו כי אם הוא נושא עון לשעה נקה לא ינקה ושלא נסתלקה מדת הדין לכלותם כרגע רק מפני חלול השם ולזה אמר אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני וגו'. אם אתם תבאו וגו' ופגריכה אתם וגו' כבר פירשנו אותם למעלה אצל דבריהם. והרי נתפרש להם ענין הסליח' אצל הבנים וענין הנשיאה אצל האבות: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו'. טז אמר שיתחייב גם כן להיות ענין נשיאות מה אצל הבנים אלא שהוא בהפך האבות כי אצל האבות הוא נושא עונם ואצל הבנים הוא נושא זכותם וטובתם ותולה אותו זמן טז וזה מפני שקרה להם כבנים אשר זנתה אמם כי הובישה פניהם בפני כל רואיהם עד שתמית וכן אלו לא יוכלו לבא אל ארצם ולא יתיצבו כנגד אויביהם בחיי אביהם הזונים מאחרי ה'. ולזה ישאו עון זנותם זה ארבעים שנה ואחר יבאו אל המנוח' ואל הנחלה והנה אלו הארבעים שנה ינתנו יז לאבות במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום כי אחר שנמשכתם על דברי בשליחות המרגלים על האופן ההוא הנזכר והם עשו לשם ארבעים יום הרי אני מחשיבה לכם למצוה ומעלה אני עליכם כל יום מהם לשנה וכאלו עשו שליחותכם ארבעים שנה ולזה תשאו את עונותיהם רצוני שתהיה פורענותיכם נשואה ותלויה כל ארבעים שנה הללו ועם זה וידעתם את תנואתי כלומר כמה רב טוב הפסיד הסר מעלי וממאן לשמוע בקולי כי אפילו בדבר שקלקלתם בו הגיע לכם תליית העונש בשכר שנמשכתם אחר עצתי: אני ה' דברתי אם לא זאת אעש' וגו'. נזדרז בשבועה כי ידע את אשר יתאבלו על הדבר ויאמרו בפיהם חטאנו הננו ועלינו וגו' וענין השבועה כבר פירשנוהו ראשונ' אצל אומרם ז"ל במשל קונם שאין אתה רואה בביתך כו' במ"ר פ' ט"ז. כי אם חוטא אחד יאבד טובה הרבה בהתיש כח גבורה של מעלה כמו שהיה הענין במלחמת העי על ידי חטאו של עכן בן זרח יהושע ז׳:כ״ד כל שכן אם ישובון מאחריו קהל רב ועצום ואם מחמת האונס יודו בפיהם. ולזה גזרה חכמתו שלא יכנסו לשם עד תום כל הדור העוש' הרע בעיניו ויבא אחר תחתיו שלא יסורו מאחרי ה'. ומזה נצטער משה כשחשד ענין ההסרה על ענין בני גד ובני ראובן עד שאמר להם והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' על ישראל במדבר ל״ב:י״ד לפי שכבר ידוע שבכלות הדור ההוא יכלה הזעם. יח והנה כשהעפילו לעלות ההרה וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנ' כי גלגלי זכיותיהם ואופני כשרונם לא עצרו כח להסיע עמהם ארון הברית אדון כל הארץ הנוסע אותם על פי ה' ביד משה וכאשר לא יצאו בצבאותם הנה העמלקי והכנעני הספיקו להכות ולכתת בהם עד החרמה כדי שירגישו שאין ערוד ממית אלא חטא ממית ברכות ל"ג. הנה שנתבאר כוונת הספור הזה בהתר הספקות שעוררנו. ונתברר מתוכו הענין הגדול שהנחנו תחלה מצורך החיים המוגבלים לשלמות האדם והצלחתו ושירצה אל המציאות עם גדול ורב אשר מאסו בה ועל כן לא באו אל אדמת הקדש ובסוד עם ה' עד התחדש דור אחר יקבלו עול ההגבלה וההשערה האלהית בכל מעשיהם אשר בעבור זה יתוסף כח בגבורה של מעלה לגרש גוים גדולים ועצומים תחתם וכמו שאמר הכתוב יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה תהילים כ״ב:ל״ב יט ועתה ראו נפלאות מתורתו במה שנסמכה בכאן פרשת נסכים לשני טעמים גדולים. האחד מה שזכרו חז"ל במ"ר פ' י"ז לבשר הבנים ולהכניסם בכניסת הארץ וזה במה שיראה להם כי הוא יתעל' מקוה לקבל עליהם שם עבידות גדולות קבועות ובלתי קבועות ומעתה כביכול לכבודו וצרכו הוא עושה כמו שאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו וגו' והוא ענין נכבד. אמנם הענין השני הוא המיוחד לכוונותינו וזה שכבר כתבנו בשער נ"ב כי היות התמידין נקרבין מאלו השלשה מינים רצוני הקרבן עצמו ומנחתו סלת ונסכו יין הם רומזים על הקרבת האדם בכל חלקיו כי הב"ח רומז אל סוגו שהוא חי והמנחה הבאה מהקמח תרמוז אל הבדלו הכולל רצוני במה שהוא אדם והוא הכח הדברי כמו שהמאכל ההוא הוא מיוחד אל מין האדם. והיין לנסך הוא רומז אל השלמות הנקנה אל האדם המיוחד הישראלי אשר עליו אמר המשורר ברוח הקדש שלו הביאני אל בית היין שיר השירים ב׳:ד׳ וראיות מוכיחות עליו יש שם עיין עליו. והנה עכשיו סמך לכאן הגבלת אלו השלשה ענינים והשערתם כי משומרת ובאה היא פרשה זו וראויה להיות בכאן ללמד על הגבלת חלקי האדם והשערת פעולותיהם. והנה אמר ששיעור בלילת השמן שיהי' לכל עשרון של סלת רביעית ההין שמן. וכן במדת המנחות שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ומהיין חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש והוא רמז נפלא להשערת הכחות והלמודים והמעשים אשר יגיעו מכל אחד מהם שלא יצאו כאשר נזדמן או כענינים בלתי שומרים הגבלתם כמו שיצאו אלו המרגלים אם בדעותיהם ואם במעשיהם. אמנם רמז הבקר והאיל והכבש וחלקי האדם נתבאר יפה בדבור אצל הקרבנות שער נ"ז גם במראה בין הבתרים שער י"ז והוא ענין נכבד מאד וסמיכות נפלא בעיני. וזה עצמו הוא מה שיבא בכאן פרשת תרומה כי היא השערה גדולה בדעות וכמו שאמרו נפש היפה אחד מארבעים ונפש בינונית אחד מחמשים ונפש רעה אחד מששים תרומות פ"ד ובכלל אמר על הסתם תרומה תרי ממאה שם ומה נכבד ומה נפלא סמיכות קרבן ע"א ודין המקושש כי חטאות הצבור והיחיד בעניני האמונה ודאי אינם באים רק מהלמודים והעיונים המשובשים ובלתי מוגבלים אשר עליהם זרז מאד ביום מתן תורה והגבלת את העם ואמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם שמות י״ט:כ״ד וענין המקושש גם כן נמשך מחבור מבלי סדר והגבלה בשני הענינים אם בדעות ואם במעשים ולזה נגמר דינו כי בן מות הוא ומה שאמר הרמב"ן ז"ל שסמך ספורו בכאן למה שהיה ענינו אז אחרי המרגלים ירצה שדוחה אותו הכתוב באומרו ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'. יגיד כי בזמן הנמשך ההוא שהיו רועים בו במדבר היה ענינו לא סמוך אל המרגלים אלא שסמכו בכאן לסבה שזכרנו. ואחשוב שהיה כותב בכאן דין המקלל אלא שהיה בן איש מצרי ואין מביאין ראיה ממנו ויתכן עוד שכוון גם כן להגיד שבחן של ישראל כי בהיותם אחרי כן במדבר נושאים את עונם כמ"ש ובניכם יהיו רועים במדבר לא סרו מאחרי ה' והחזיקו במצותיו עד שכבר מצאו אנשים מהם איש מקושש עצים ביום השבת וירע בעיניהם למה ששמעו מפי משה רבם מחלליה מות יומת והביאוהו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה וישפט שפוט על פי ה'. ובספרי פ' שלח ויהיו בני ישראל במדבר בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמנו אלא שבת ראשונה ובשנייה חללו שנאמר ויצא העם וימצאו וגו'. ויהי ביום השביעי יצאו העם ללקוט ולא מצאו. הנה שלמדו ממאמר ויהיו בני ישראל במדבר שלא היה בפרק ההוא ולא נתנו טעם לסמיכותו כאן ואנן גם כן נדבר מדבר לפי' בתורת טעמא ואם קבלה נקבל ואולם חתם בפרשת ציצית כי היא חתימה עצומה מעין הכונה עצמו לפי שכל תכלית המצוה ההיא כבר נתבאר שהיא להורות על למוד ההגבלה וההשערה האלהית אם בדעות ואם במעשים. והנה כאשר ראית שבפרשת כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' נאמר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' דברים ח׳:י״א כאשר נתבאר הכל יפה בתחלה. כן עכשו כאשר מאסו האנשים האלה בארץ חמדה ומוצלחת מצד הגבלתה ראה להטיב זכרונם בסימן יפה וחזק לזכור אותו יתעל' ולכל מצותיו יועילם בהיותם בארץ וכם בשבתם חוץ לה כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כי הנה האות והסימן הזה הוא חותמו של הקב"ה והאבות אשר בדורות המה יזכרו בו וישובו אל יי' וזכרו לא יסוף מזרעם. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:

3 זבחים פתח ↗

״וְלוֹ תַּאֲנַת שִׁילֹה״ – מָקוֹם שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ מִתְאַנֵּחַ עָלָיו עַל אֲכִילַת קָדָשִׁים שֶׁלּוֹ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״ – עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזּוֹן וְלֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, תִּזְכֶּה וְתֹאכַל כִּמְלֹא עֵינֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: ״וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה״ – עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, תִּזְכֶּה וְתֹאכַל בֵּין הַשְּׂנוּאִין. תָּנָא: רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ – רוֹאֶה כּוּלּוֹ, וְלֹא הַמַּפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אַסְבְּרָא לָךְ: כְּגוֹן בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּמָעוֹן. אָמַר רַב פָּפָּא: רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ – לֹא רוֹאֶה כּוּלּוֹ, אֶלָּא רוֹאֶה מִקְצָתוֹ. בָּעֵי רַב פָּפָּא: עוֹמֵד וְרוֹאֶה, יוֹשֵׁב וְאֵינוֹ רוֹאֶה – מַאי? בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַנַּחַל וְרוֹאֶה, יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְאֵינוֹ רוֹאֶה – מַאי? תֵּיקוּ. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל – בְּשִׁילֹה, וְנוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים; וּבְכוּלָּן לֹא שָׁרְתָה אֶלָּא בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם״ – כׇּל חֲפִיפוֹת לֹא יְהוּ אֶלָּא בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. כִּי אָזֵיל אַבָּיֵי, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אָמַר: חַד בְּרָא הֲוָה לֵיהּ לְכַיְילִיל, וְלָא מִיתְּקַן. וְהָכְתִיב: ״וַיִּטֹּשׁ אֶת מִשְׁכָּן שִׁילוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר״! אָמַר רַב אַדָּא: מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ? דִּלְמָא שְׁכִינָה בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין, וְסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה בְּחֵלֶק יוֹסֵף; מִדְּמָצִינוּ בְּבֵית עוֹלָמִים דִּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וְסַנְהֶדְרִין בְּחֵלֶק יְהוּדָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – מִיקָרְבָן נַחֲלוֹת גַּבֵּי הֲדָדֵי; הָכָא – מִי מְקָרְבָן?! הָכָא נָמֵי מְקָרְבָן. כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּבָהּ הָיָה מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וְהָיָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבׇלְעָהּ. הָכָא נָמֵי – רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף, לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״תַּאֲנַת שִׁילֹה״. כְּתַנָּאֵי: ״חֹפֵף עָלָיו״ – זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, ״כׇּל הַיּוֹם״ – זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״ – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. רַבִּי אוֹמֵר: ״חוֹפֵף עָלָיו״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, ״כׇּל הַיּוֹם״ – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״ – זֶה הָעוֹלָם הַבָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – אַרְבָּעִים שָׁנָה חָסֵר אַחַת. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל – אַרְבַּע עֶשְׂרֵה; שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבְּנוֹב וְגִבְעוֹן – חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע. נִשְׁתַּיְּירוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חָסֵר אַחַת. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. מְנָלַן? דְּאָמַר מָר: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה – עָשָׂה מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שְׁנִיָּה – הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְשָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים. שֶׁבַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה – שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ. מְנָלַן? דְּקָאָמַר כָּלֵב: ״בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ אוֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ, וָאָשֵׁב אוֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי״; וּכְתִיב: ״וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה״. כִּי עַבְרֵיהּ לְיַרְדֵּן בַּר כַּמָּה הָוֵי – בַּר שִׁבְעִין וְתַמְנֵי, וְקָאָמַר: ״בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה״; הֲרֵי שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ. וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ מְנָלַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, שֶׁבַע נָמֵי שֶׁחִלְּקוּ; וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה ״אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר״. אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבְּנוֹב וְגִבְעוֹן – חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע. מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים״; וְתָנָא: כְּשֶׁמֵּת עֵלִי הַכֹּהֵן – חָרְבָה שִׁילֹה, וּבָאוּ לְנוֹב; כְּשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי – חָרְבָה נוֹב, וּבָאוּ לְגִבְעוֹן. וּכְתִיב: ״וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה, וַיִּנָּהוּ כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה׳״; הָנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה – עֶשֶׂר שָׁנָה שֶׁמָּלַךְ שְׁמוּאֵל בְּעַצְמוֹ, וְשָׁנָה שֶׁמָּלַךְ שְׁמוּאֵל וְשָׁאוּל, וּשְׁתַּיִם שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל, וְשֶׁבַע דְּדָוִד –

4 מנחות פתח ↗

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״.

5 ברכות פתח ↗

וּלְמַאן דְּתָנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״, הָא תִּינַח כֹּל דְּבַר נְטִיעָה. דְּלָאו בַּר נְטִיעָה, כְּגוֹן בָּשָׂר בֵּיצִים וְדָגִים מְנָא לֵיהּ? אֶלָּא סְבָרָא הוּא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה.

5 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ וגו' בראשית ג, יד, תהלים קמ, יב: אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ וגו', אָמַר רַבִּי לֵוִי לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל אֶת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמוֹרִידָם לַגֵּיהִנֹּם, וְאוֹמֵר לָהֶם, לָמָּה הֱיִיתֶם קוֹנְסִים אֶת בָּנַי, וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ מֵהֶם וּבָהֶם הָיוּ בָּאִים וְאוֹמְרִים לָשׁוֹן הָרָע אִישׁ עַל חֲבֵרוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל אֵלּוּ וְאֵלּוּ וּמוֹרִידָן לַגֵּיהִנֹּם. דָּבָר אַחֵר, אִישׁ לָשׁוֹן, זֶה הַנָּחָשׁ שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאוֹ. בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ, עַל גְּחֹנְךָ. אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ, לְמַדְחֵפָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְמַדְחֵפֹת, אָדָם נִתְקַלֵּל, וְחַוָּה נִתְקַלְּלָה, וְנָחָשׁ נִתְקַלֵּל. וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת וגו', משלי טז, כח: אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת, זֶה הַנָּחָשׁ שֶׁהִפֵּךְ דְּבָרִים עַל בּוֹרְאוֹ. וְנִרְגָּן, שֶׁרִגֵּן דְּבָרִים עַל בּוֹרְאוֹ, וְאָמַר בראשית ג, ד: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. מַפְרִיד אַלּוּף, שֶׁהִפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם וּמִיָּד נִתְקַלֵּל. וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ וגו', עִם אָדָם נָשָׂא וְנָתַן, עִם חַוָּה נָשָׂא וְנָתַן, וְעִם נָחָשׁ לֹא נָשָׂא וְנָתַן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָחָשׁ זֶה רָשָׁע בַּעַל תְּשׁוּבוֹת, וְאִם אוֹמַר אֲנִי לוֹ עַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר לִי, אַתָּה צִוִּיתָ אוֹתָם וַאֲנִי צִוִּיתִי אוֹתָם, מִפְּנֵי מָה הִנִּיחוּ צִוּוּיָךְ וְהָלְכוּ לָהֶם אַחַר צִוּוּיִי, אֶלָּא קָפַץ עָלָיו וּפָסַק לוֹ אֶת דִּינוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, וּבְקַלְקָלָה מַתְחִילִים מִן הַקָּטָן. בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא י, ו: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר. בְּקַלְקָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ, בראשית ג, טז: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בראשית ג, יז: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ, מְלַמֵּד שֶׁמִּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלֵּל אָדָם. הַכֹּל מְשַׁמְשִׁין פָּנִים כְּנֶגֶד עֹרֶף, חוּץ מִשְּׁתַיִם שֶׁמְשַׁמְשִׁין אָחוֹר כְּנֶגֶד אָחוֹר, גָּמָל וְכֶלֶב, וְחוּץ מִשְּׁלשָׁה שֶׁמְשַׁמְשִׁין פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה דִּבְּרָה עִמָּהֶם, וְאֵלּוּ הֵן, אָדָם, נָחָשׁ, וְדָג. אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ. נָחָשׁ, וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ. דָּג יונה ב, יא: וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקִא אֶת יוֹנָה. כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת בראשית ג, יד, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא בִּשְׁבִיל זוֹ, כָּל פְּעֻלָּה שֶׁלָּךְ לֹא בִּשְׁבִיל זוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַד כָּאן שִׁבְעִים וְאֶחָד אַזְכָּרוֹת, מַגִּיד שֶׁנִּדּוֹן בְּסַנְהֶדְרִין שְׁלֵמָה. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אֵרֲרוֹ בְּצָרַעַת. הָלֵין סַלְעַיָא דְּבֵיהּ צָרַעַן אִינוּן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ מֵאַחַר שֶׁאָדָם מַכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּמַקֵּל הוּא חוֹזֵר וּמַכֶּה אוֹתוֹ בִּרְצוּעָה, כָּךְ אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה כָּל שֶׁכֵּן מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. תָּנֵי בְּהֵמָה גַסָּה טְהוֹרָה יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים, בְּהֵמָה גַּסָּה טְמֵאָה יוֹלֶדֶת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים, בְּהֵמָה דַּקָּה טְהוֹרָה יוֹלֶדֶת לַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים, וְהַכֶּלֶב לַחֲמִשִּׁים יוֹם, וְהֶחָתוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, וְהַחֲזִיר לְשִׁשִּׁים יוֹם, וְהַנְּמִיָּה לְשִׁבְעִים יוֹם, הַצְּבִי וְהַשּׁוּעָל לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁרָצִים לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַפִּיל וְהַקּוֹף, הַקִּפּוֹד לְשָׁלשׁ שָׁנִים, וְהַנָּחָשׁ לְשֶׁבַע שָׁנִים, וְהָאֶפְעֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה. פִּילוֹסוֹפוּס אֶחָד בִּקֵּשׁ לֵידַע לְכַמָּה הַנָּחָשׁ מוֹלִיד, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם מִתְעַסְּקִין זֶה עִם זֶה, נְטָלָן וּנְתָנָן בְּחָבִית וְהָיָה מַסְפִּיק לָהֶם מְזוֹנוֹת עַד שֶׁיָּלְדוּ, כֵּיוָן שֶׁעָלוּ הַזְּקֵנִים לְרוֹמִי, שָׁאַל אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לוֹ לְכַמָּה הַנָּחָשׁ מוֹלִיד, וְלֹא יָכוֹל לְהָשִׁיבוֹ, וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו, פָּגַע בּוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּפָנָיו חוֹלָנִית, אָמַר לוֹ לָמָּה פָּנֶיךָ חוֹלָנִית, אָמַר לוֹ שְׁאֵלָה אַחַת נִשְׁאַלְתִּי וְלֹא יָכַלְתִּי לַהֲשִׁיבוֹ, אָמַר לוֹ מַה הִיא, אָמַר לְכַמָּה נָחָשׁ מוֹלִיד, אָמַר לוֹ לְשֶׁבַע שָׁנִים, אָמַר לוֹ מְנָא לָךְ, אָמַר לוֹ הַכֶּלֶב חַיָּה טְמֵאָה וּמוֹלִיד לַחֲמִישִׁים יוֹם, וּבְהֵמָה טְמֵאָה יוֹלֶדֶת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּכְתִיב אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָׂדֶה, וּכְשֵׁם שֶׁהַבְּהֵמָה אֲרוּרָה מִן הַחַיָּה שִׁבְעָה, כָּךְ נָחָשׁ אָרוּר מֵהַבְּהֵמָה שִׁבְעָה. כְּמִפְּנֵי רַמְשָׁא סְלֵק וַאֲמַר לֵיהּ, הִתְחִיל מֵטִיחַ רֹאשׁוֹ לַכֹּתֶל, אָמַר כָּל מַה שֶּׁעָמַלְתִּי שֶׁבַע שָׁנִים בָּא זֶה וְהוֹשִׁיטוֹ לִי בְּקָנֶה אֶחָד. עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ בראשית ג, יד, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְקָצְצוּ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְהָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, בָּא נָחָשׁ לְלַמֵּד עַל מַפַּלְתָּהּ שֶׁל מִצְרַיִם וְנִמְצָא לָמֵד מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה מו, כב: קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא, חַד מִנְהוֹן אָמַר אַתָּה גָּרַמְתָּ לַבְּרִיּוֹת שֶׁיְהוּ מְהַלְּכֵי גְּחוּנִים עַל מֵתֵיהֶם, אַף אַתָּה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַף קִלְּלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ בָּהּ בְּרָכָה, אָמַר אִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, הֵיאַךְ הָיָה בּוֹרֵחַ לַכֹּתֶל וְנִכְנַס לַחֹר וְנִצֹּל. בראשית ג, יד: וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, אָמַר רַבִּי חִילְפָאי לֹא עָפָר מִכָּל צַד אֶלָּא בּוֹקֵעַ וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע וְשׁוֹמֵט גִּידִין שֶׁל אֲדָמָה וְאוֹכֵל. אָמַר רַבִּי לֵוִי לֶעָתִיד לָבוֹא הַכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מִנָּחָשׁ וְגִבְעוֹנִים, נָחָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה סה, כה: וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ וגו', גִּבְעוֹנִים יחזקאל מח, יט: וְהָעֹבֵד הָעִיר יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, רַבִּי אָסֵי וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ מֶלֶךְ עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הַחַיָּה וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ, אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ שֶׁתְּהֵא מְהַלֵּךְ קוֹמְמִיּוּת כְּאָדָם, וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ שֶׁתְּהֵא אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת כְּאָדָם, וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ לַהֲרֹג אֶת הָאָדָם וְלִשָּׂא אֶת חַוָּה, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, הֱוֵי מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לֹא נִתַּן לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נִטַּל מִמֶּנּוּ. וְכֵן מָצִינוּ בְּקַיִן וּבְקֹרַח וּבִלְעָם וּבְדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל וְגֵיחֲזִי וְאַבְשָׁלוֹם וּבַאֲדוֹנִיָּהוּ וּבְעֻזִּיָּהוּ וּבְהָמָן, מַה שֶׁבִּקְּשׁוּ לֹא נִתַּן לָהֶם, וּמַה שֶּׁבְּיָדָם נִטַּל מֵהֶם. אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בראשית ג, טז, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי סִימוֹן, מֵעוֹלָם לֹא נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׂיחַ עִם אִשָּׁה, אֶלָּא עִם אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת וְאַף הִיא עַל יְדֵי עִלָּה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר כַּמָּה כִּרְכּוּרִין כִּרְכֵּר בִּשְׁבִיל לְהָשִׂיחַ עִמָּהּ בראשית יח, טו: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ, וְהָכְתִיב בראשית טז, יג: וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אִידֵי אָמַר עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְהָכְתִיב בראשית כה, כג: וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר עַל יְדֵי מַלְאָךְ, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר עַל יְדֵי שֵׁם. הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא הַרְבָּה אַרְבֶּה, כָּל שֶׁהוּא בְּמָאתַיִם וּשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם, חָי. רַבִּי הוּנָא אָמַר נוֹצָר לְתִשְׁעָה וְנוֹלַד לְשִׁבְעָה אֵינוֹ חַי, לִשְׁמוֹנָה אֵינוֹ חַי, נוֹצָר לְשִׁבְעָה וְנוֹלַד לִשְׁמוֹנָה, חַי, קַל וָחֹמֶר לְתִשְׁעָה. בָּעוֹן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ מִנַּיִן שֶׁהַנּוֹלַד לְשִׁבְעָה חַי, אָמַר לָהֶן מִן דִּידְכוֹן אֲנָא מַמְטֵי לְכוֹן, זיט"ה אפט"א, איט"א אוכט"א. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר לְעוֹלָם אֵין הָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת אוֹ לְמָאתַים וְשִׁבְעִים וְאֶחָד, אוֹ לְמָאתַיִם שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם, אוֹ לְמָאתַיִם שִׁבְעִים וְשָׁלשׁ, לְתִשְׁעָה הֵן וְעִבּוּרֵיהֶן. חִיָּא בַּר אַדָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַב הֲוָה מַסְבַּר לֵיהּ וְלָא סָבַר, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה לֵית אַתְּ סָבוֹר, אֲמַר לֵיהּ דְּהָא חֲמָרָתִי בָּעֵי לְמֵילַד וַאֲנִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תִּיצוֹן וְתָמוּת, אֲמַר לֵיהּ וּמָה אִיכְפַּת לָךְ, אֲמַר לֵיהּ פְּעָמִים שֶׁהִיא פּוֹחֶתֶת, וּפְעָמִים שֶׁהִיא מוֹסֶפֶת, פּוֹחֶתֶת אֵינָהּ פּוֹחֶתֶת מִימוֹת הַלְּבָנָה, מוֹסֶפֶת אֵינָהּ מוֹסֶפֶת עַל יְמוֹת הַחַמָּה, אָמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב איוב לט, א ב: הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע, תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה, אֲמַר לֵיהּ לְהַלָּן בְּדַקָּה וְכָאן בְּגַסָּה. אֲמַר לֵיהּ וְהָא בַּקְרוּת שֶׁל אַנְטוֹנִינוּס הָיְתָה רוֹבַעַת, וְהִרְבִּיעוּ מִמֶּנָּהּ בַּקְרוּת שֶׁל רַבִּי, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁיָּלְדוּ עַכְשָׁיו, וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁיָּלְדוּ לְאַחַר זְמַן. אֲמַר לֵיהּ לְהַלָּן בִּטְהוֹרָה וְכָאן בִּטְמֵאָה. עִצְּבוֹנֵךְ, זֶה צַעַר הָעִבּוּר. וְהֵרֹנֵךְ, זֶה צַעַר הָעִדּוּי. בְּעֶצֶב, זֶה צַעַר הַנְּפָלִים. תֵּלְדִי, זֶה צַעַר הַלֵּדָה. בָּנִים, זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּר"ש נוֹחַ לוֹ לְאָדָם לְגַדֵּל לִגְיוֹן אֶחָד מִשֶּׁל זֵיתִים בַּגָּלִיל, וְלֹא לְגַדֵּל תִּינוֹק אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ בראשית ג, טז, אַרְבַּע תְּשׁוּקוֹת הֵן, אֵין תְּשׁוּקָתָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֶלָּא לְאִישָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ. אֵין תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע אֶלָּא עַל קַיִן וַחֲבֵרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ד, ז: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ. אֵין תְּשׁוּקָתָן שֶׁל גְּשָׁמִים אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים סה, י: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ, וְאֵין תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר שיר השירים ז, יא: וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. דָּבָר אַחֵר, תְּשׁוּקָתוֹ, תַּשִּׁים אָנוּ, וַאֲפִלּוּ שֶׁאָנוּ תַּשִּׁים אָנוּ מְקַוִּים לִתְשׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְיַחֲדִים שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם. דָּבָר אַחֵר, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, בְּשָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר, הִיא אוֹמֶרֶת עוֹד אֵינִי נִזְקֶקֶת לְבַעֲלִי מֵעַתָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהּ תָּשׁוּבִי לִתְשׁוּקָתֵךְ, תָּשׁוּבִי לִתְשׁוּקַת אִישֵׁךְ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמְרוּ לְפִי שֶׁרִפְרְפָה בְּלִבָּהּ לְפִיכָךְ תָּבִיא קָרְבָּן מְרוּפְרָף, שְׁתֵּי תֹרִים שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה. בראשית ג, טז: וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי יָכוֹל מֶמְשָׁלָה מִכָּל צַד, תַּלְמוּד לוֹמַר דברים כד, ו: לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת מִשֶּׁל בֵּית טְבַרְיָנוּס שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לְלִסְטִים אֶחָד, וְהָיָה בַּעֲלָהּ מְצַעֲרָהּ, שָׁמְעוּ חֲכָמִים וּבָאוּ אֶצְלָהּ לְהוֹכִיחוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לִפְנֵי חֲכָמִים הוֹצִיאָה לִפְנֵיהֶם מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב וְנֵר שֶׁל חֶרֶס עַל גַּבָּהּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ. וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ בראשית ג, יז, רַבִּי שִׂמְלָאי אוֹמֵר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת בָּאת עָלָיו, אָמְרָה לוֹ, מָה אַתְּ סָבוּר שֶׁאֲנִי מֵתָה וְחַוָּה אַחֶרֶת נִבְרֵאת לָךְ קהלת א, ט: אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, מָה אַתְּ סָבוּר שֶׁאֲנִי מֵתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב לְךָ הָטֵלִיס ישעיה מה, יח: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. רַבָּנָן אָמְרִין הִתְחִילָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו בְּקוֹלָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְדִבְרֵי אִשְׁתֶּךָ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וגו'. וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ, הֲדָא מְסַיְיעָא לְהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא דְּעַכּוֹ אֶתְרוֹג הָיָה. אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר, מַהוּ לֵאמֹר לְהַזְהִיר אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹפוֹת, לֹא דַּיְּךָ שֶׁלֹא הִזְהַרְתָּ אוֹתָן אֶלָּא שֶׁנָּתַתָּ לָהֶן וְאָכְלוּ. אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, שֶׁתְּהֵא מַעֲלָה לְךָ דְּבָרִים אֲרוּרִים, כְּגוֹן, יַתּוּשִׁין, וּפַרְעוֹשִׁין, וּזְבוּבִים, וְתַעֲלֶה לְךָ גָּמָל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַף הוּא יֵשׁ לוֹ בוֹ הֲנָאָה שֶׁהוּא מוֹכְרוֹ וְנֶהֱנָה מִדָּמָיו. בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה בראשית ג, יז, אָמַר רַב אָסֵי קָשָׁה הִיא הַפַּרְנָסָה כִּפְלַיִם כַּלֵּדָה, בַּלֵּדָה כְּתִיב: בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וּבַפַּרְנָסָה כְּתִיב: בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר הֵקִישׁ גְּאֻלָּה לְפַרְנָסָה וּפַרְנָסָה לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קלו, כד: וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ תהלים קלו, כה: נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, מַה גְּאֻלָּה פְּלָאִים אַף פַּרְנָסָה פְּלָאִים, מַה פַּרְנָסָה בְּכָל יוֹם אַף גְּאֻלָּה בְּכָל יוֹם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר וּגְדוֹלָה מִן הַגְּאֻלָּה, שֶׁהַגְּאֻלָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְהַפַּרְנָסָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. גְּאֻלָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית מח, טז: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע. פַּרְנָסָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קמה, טז: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר גְּדוֹלָה מִקְּרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קלו, יג: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים, וְאוֹמֵר תהלים קלו, כה: נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר וגו'. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ בראשית ג, יח, קוֹץ, זֶה קַנְּרִים, דַּרְדַּר, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת. וְיֵשׁ מַחֲלִיפִין, קוֹץ, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת, דַּרְדַּר, זֶה קַנְּרִים, שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה דָּרִין דָּרִין. בראשית ג, יח: וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אִלּוּ זָכִיתָ הָיְתָה מַעֲלַת לְךָ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, עַכְשָׁו שֶׁלֹא זָכִיתָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה אִלּוּ זָכִיתָ הָיִיתָ נוֹטֵל עֲשָׂבִים מִתּוֹךְ גַּן עֵדֶן וְטוֹעֵם בָּהֶם כָּל מַעֲדַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם, עַכְשָׁו שֶׁלֹא זָכִיתָ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק עַל הַדּוֹרוֹת הַלָּלוּ הוּא אוֹמֵר וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, שֶׁאָדָם מַשְׁלִיף על שָׂדֵהוּ וְאוֹכְלָהּ עַד שֶׁהוּא עֵשֶׂב, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אָדָם הָרִאשׁוֹן כֵּן הֵזִיעוּ פָּנָיו, אָמַר מָה אֲנִי נִקְשָׁר לָאֵבוּס כִּבְהֵמָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהֵזִיעוּ פָּנֶיךָ תֹּאכַל לָחֶם. אָמַר רַבִּי לֵוִי נוֹחַ הָיָה לוֹ אִם הָיָה עוֹמֵד בְּקִלְּלָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה. בראשית ג, יט: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ זֶה אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁהֵן סִימָן יָפֶה לַחוֹלֶה, וְאֵלּוּ הֵן: עִטּוּשׁ, וְזֵעָה, וְשֵׁנָה, וַחֲלוֹם, וְקֶרִי. עִטּוּשׁ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר איוב מא, י: עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר. וְזֵעָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. שֵׁנָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ג, יג: יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ. חֲלוֹם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לח, טז: וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי. קֶרִי מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נג, י: יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים. רַבָּנָן דְּקֵסָרִין אָמְרִין אַף הִלּוּךְ מֵעַיִם בְּדֶרֶךְ הָאָרֶץ, מַה טַּעֲמֵיהּ ישעיה נא, יד: מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וגו'. רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר וּבִלְבָד ישעיה נא, יד: בַּל יֶחְסַר לַחְמוֹ. עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה וגו', אָמַר לוֹ קֹמֶץ עָפָר שֶׁל אֲדָמָה שֶׁנִּבְרֵאתָ מִמֶּנּוּ לֹא גָּזוּל בְּיָדְךָ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תֵּלֵךְ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא תָּשׁוּב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה בראשית ג, כ, נִתְּנָה לוֹ לְחִיּוּתוֹ וּמְיַעַצְתּוֹ כְּחִוְיָא. דָּבָר אַחֵר חַוָּה, חִוָּה לָהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן כַּמָּה דוֹרוֹת אִבְּדָה. וְרַבִּי אַחָא אָמַר חִוְיָא חִוְויִךְ וְאַתְּ חִוְיָא דְּאָדָם. בראשית ג, כ: כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר עִם כָּל חָי. תָּנֵי הֶעֱשִׁיר עוֹלָה עִמּוֹ, הֶעֱנִי אֵינָה יוֹרֶדֶת עִמּוֹ. רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֵם כָּל חָי, אִמָּן שֶׁל כָּל הַחַיִּים, דְּאָמַר רַבִּי סִימוֹן כָּל מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה שֶׁפֵּרְשָׁה חַוָּה מֵאָדָם, הָיוּ רוּחוֹת הַזְּכָרִים מִתְחַמְּמִין מִמֶּנָּה וְהִיא יוֹלֶדֶת מֵהֶם, וְרוּחוֹת נְקֵבוֹת מִתְחַמְּמוֹת מֵאָדָם וּמוֹלִידוֹת מִמֶּנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמואל ב ז, יד: אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹי דְּאָדָם קַדְמָאָה, מַאן דַּאֲמַר רוּחֵי דְבֵיתָא טָבָן, דְּרָבִין עִמֵּיהּ, מַאן דַּאֲמַר אִינּוּן בִּישִׁין, דְּחַכְּמִין יִצְרֵיהּ. רוּחִין דְּחַקְלָא, מַאן דַּאֲמַר דְּאִינּוּן טָבִין, דְּלָא חַכִּימִין יִצְרֵיהּ, וּמַאן דַּאֲמַר דְּאִינּוּן בִּישִׁין, דְּלָא רָבִין עִמֵּיהּ. וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵּׁם בראשית ג, כא, בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב כָּתְנוֹת אוֹר, אֵלּוּ בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהֵן דּוֹמִים לְפִיגָם, רְחָבִים מִלְּמַטָּה וְצָרִין מִלְּמַעְלָה, רַבִּי יִצְחָק רַבְיָא אוֹמֵר חֲלָקִים הָיוּ כְּצִפֹּרֶן וְנָאִים כְּמַרְגָלִיּוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כִּכְלֵי פִּשְׁתָּן הַדַּקִּים הַבָּאִים מִבֵּית שְׁאָן. כָּתְנוֹת עוֹר, שֶׁהֵן דְּבוּקִים לָעוֹר. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אַיגֵיאָה, רַבִּי אַיְבוּ אָמַר אַגְנֶיָיה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לָגָאי, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר סִיסַרְטוֹן, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר גַּלֵי קָסִינוֹן, וּבָהֶם הָיוּ בְּכוֹרוֹת מִשְׁתַּמְּשִׁין, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר אַרְנָבִים הָיוּ. כָּתְנוֹת עוֹר, כֻּתֳּנוֹת שֶׁהֵן בָּאִין מֵעוֹר, אָמַר רַבִּי לֵוִי לִמְּדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, לְפוּם חֵילָךְ אֱכוֹל וּפְרָא מִן מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ, וְיַתִּיר מִמַּה דְּאַתְּ שָׁרֵי. לְפוּם חֵילָךְ אֱכוֹל, בראשית ב, טז: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּפְרָא מִן מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ, וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, וְיַתִּיר מִמַּה דְּאַתְּ שָׁרֵי, שֶׁהֲרֵי שְׁנַיִם הָיוּ שְׁרוּיִין בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

6 נדה פתח ↗

וְכֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, בָּא מַלְאָךְ וְסֹטְרוֹ עַל פִּיו, וּמְשַׁכְּחוֹ כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״.

9 במדבר רבה פתח ↗

10 עקידת יצחק פתח ↗

יבאר איך יהי' הקשת הנראה בענן ביום הגשם לפי טבעו נאמן בבריתו וקיים במאמרו שלא להביא עוד מבול וכל מעשה תקפו וענין דור הפלגה: וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר כו' את קשתי נתתי כו': במדרש ב"ר פרק ל"ה והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה בין אלהים זו מדת הדין של מעלה ובין כל נפש חיה זו מדת הדין של מטה מדת הדין של מעלה קשה ומדת הדין של מטה רפה במס' ברכות נ"ט. א"ר אליכסנדרי אריב"ל הרואה הקשת צריך שיפול על פניו שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב כו' ואראה ואפול על פני יחזקאל א׳:כ״ח לייטי עלה במערבא משום דמתחזי כמאן דסגיד לקשתא אבל ברוכי ודאי מברך מאי מברך בא"י זוכר הברית. במתניתא תאנא רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר נאמן בבריתו וקיים במאמרו: *תוכן כוונתו בקוצר הוא, תחילה הניח ליסוד מוסד, כי כמו שיתנגד רעיון התגשם הי"ת אל אמיתת גדר עצמותו האלהית, כן יתנגד רעיון עשותו עול חלילה לזולתו, לשלימותו הבלתי בעלת תכלית, וע"ז רומז מאה"כ "כי ה' אלהיכם וכו' האל הגדול וכו' אשר לא ישא פנים וכו'." ואח"כ אמר, כי א"כ הדבר, יקשה עלינו להבין מדוע הבטיח לבני אדם אחר המבול שלא יוסיף עוד לקלל וכו' כי אחרי שהי"ת לא ישתנה לעולם, א"כ יקשה אחת משתי אלה, אם עונש בני אדם בכלל מתנגד לצדקתו מדוע הענישם כן תחילה, ואם איני מתנגד, מדוע הבטיחם שלא יענישם כן לעולם וע"ז השיב הרב ז"ל באמרו, שאף שמצמות וצדקת הי"ת לא תשתנה לעולם בבחינת עצמותם, בכל זאת לפי השתנות המקבלים ישתנו פעולותיו, וע"כ רק לפני המבול בהשחית כל בשר את דרכו על הארץ בכלל, הי' גם ענשם הכללי להחבידם לצמיתות, מסכים אל משפטו הצדק, אפס אחר המבול אשר מצד אחד השאיר אחריו רושם חזק בלב כל אדם להשביע בקרבם, תכונה נפשית יותר טובה ומוסרית מבראשונה, עד שלא יוכלו עוד לשוב לכסלה בדרך כלל כלפנים, ומצד אחר הי' תולדות כל בני אדם אחר המבול מג' בני נח אשר היו שונים מאד במרותם ואיכותם הנפשית כמש"כ למעל', ומזאת נסיבה כי גם בניהם יתפרדו תמיד בכל הזמנים והמקומות לג' ראשים, בעלי טבעים ותכונות שונות אשר יתכוונו תמיד בעבור זה גם לתכליות שונות, עד שאין עוד באפשרותם להתחבר יחד ולהיות לאגודה אחת להרע באופן כללי כמו קודם המבול, אשר יחדיו נאלחו, ואין עושה טוב אין גם אחד, ועל שנוי טבעם זה לטובה אחר המבול, אה"כ ד"מ "וירח ה' את ריח הניחוח," וע"כ אמר אל לבו "לא אוסיף עוד לקלל וכו'." וע"ז מורה לדעתו גם אות הקשת, כי כמו שאין אפשרות להראותו בענן, רק בהיות חלק אחד מהאויר צח וחלקו האחר שכנגדו מעונן אשר ע"כ אחז"ל בשבח רשב"י וריב"ל ושאר חסידים אשר בזכותם גושמה כל הארץ תמיד, מבלי היות חלקה אחת אשר לא תמטר אליה "כי לא נראת' קשת בימיהם" כן יהי' תמיד, מזמן המבול והלאה מאז החלו בני אדם להטיב דרכיהם כמשכ"ל, קדרות שכל בני אדם, וחשכת בערותם המוסרית רק בחלק פרטי מהעולם, כמו שנמצא אח"כ בסדום ובנותיה ודומיהן, לא בכלל העולם, לחייב כבראשונ' ע"י זה גם העונש הכללי במבול מים או שאר מקרים כאלה המשחיתים כל הארץ, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי מי נח זאת לי וכו'," שהכוונה כי מעתה ברית כרותה למין האנושי, ואף כי לאומה הישראלית, שלא ישחיתו עוד דרכם בדרך כללי בעבור זכרם תמיד עונש המבול אשר הי' בדרך נסיי ויוצא ממנהג הטבע ושומם תמיד על לב הנשים והמופתים שנעשו בארץ, ויהי להפך, כי האמונ' האמיתית וההליכ' בדרכי הי"ת תהיינה נמצאות תמיד עלי ארץ לפחות בקצת יחידי סגולה זעיר שם זעיר שם, ע"כ כמו שנשבע לבלתי הביא עוד מי מבול נשבע ג"כ שלא לקצוף ולגעור עוד לעולם, כי בהסרת הסבה, והיא ההשחתה הכללית בבחינה מוסרית, יושר מעצמו ע"פ משפטי הצדק גם המסובב, והוא העונש הכללי על ידי המבול ודומיהו, וקצפו התמידי. ובעבור היות הקשת האות המעיר כל משכיל להחזיק בתמותי, ולהשאר תמיד על טבע אנושתו לבלתי השחית דרכו לצמיתות כאנשי דור המבול. אמרו חז"ל כל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא נברא זה המסתכל בקשת," ר"ל אם אינו חס על כבוד קונו אף שהוא מסתכל בקשת המזכירו תמיד בחובת האדם ותעודתו עלי ארץ, ובכל זאת סר כולו ואין צד טוב בדרכיו הבלתי מכוסה בענן השכלות והבערות ובעב החטא והעון נח לו שלא נברא, כי העדר איש כמוהו הנפסד לצמיתות בבחינה מוסרית טוב ממציאותו. כמי שלא יתואר האל ית' בשהוא יכול להתגשם או לברוא כמותי כי לא יסבלהו כלל ענין אלהותו כן לא יתואר בשהוא יכול לעשות עושק ונלוז לשום נמצא מנמצאיו כי לא יסבלהו חק שלמותו. כי כמו שהענין הראשון יהיה סותר ומכחיש טבע האלהות כן הענין השני יהיה סותר ומבטל חק השלמות. הוא מה שביארו אדון הנביאים בשלמות באומרו כי ה' אלהיכם היא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט גר יתום כו' דברים י'. יורה כי כמו שמאמתת עצמיותו שהוא היותו ית' ה' אלהיכם יחוייב להיות אלהי האלהים ירצה סבת הסבות כלם מה שכבר נתבאר שזה א"א שיהיה גשם ולא כח בו וא"כ נמנע בחקו להתגשם על כן יחוייב משם שהוא אדוני האדונים. אשר זה מה שיקיים הנמנע להיות אחר כמותו ושוה לו. כן מהיותו ית' בעל שלמיות אשר יזכר קצתן באומרו האל הגדול הגבור והנורא חוייב שלא ישא פנים ולא יקח שוחד לעשות שום עול בהנהגתו העליונה אבל הוא עושה משפט גר יתום ואלמנה בלי שום נטיה מהיושר כלל. וזהו חוזק מאמרו של אברהם אבינו חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה וכו' בראשית י"ח. כמו שיתבאר במקומו ב"ה כי ידע כי הוא נמנע מנד חק שלמותו. ולזה נמשך איוב באומרו חלילה לאל מרשע ושדי מעול איוב ל״ד:י׳. והוא מאמר ירמיהו באומרו צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע כו' ירמיהו י״ב:א׳. יאמר שהוא יניח צדקתו ויושרו ליסוד מונח וקיים אמנם שהוא שואל כתלמיד לדעת דרכיו בהם. וזה הדרוש מהצדק והרחקת העול יתבאר עוד אצל קושי לב פרעה שער ל"ו ב"ה. והנה כמו שהיה העול המסולק והמרוחק ממנו ית' הוא אשר יוכלל בצדיק ורע לו רשע וטוב לו להיותו עול מפורסם אשר צעקו ממנו שלמים וכן רבים כן לא יתואר הוא יתב' בשימנע משום נמצא כל אותו הטוב שאפשר לקבל מאתו ית' ואפילו על צד החסד הגמור כי אחר שיש ספק בידו לעשות הנה אם יגרע טוב ממנו הלא יהיה הכילות בחוקו ית' חלילה. ולזה אמר המשורר צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו תהלים קמ"ה. ירצה עם שהוא ית' הניח מדת הדין לנהוג בו העולם אלו עם אלו עם כל זה בכל מעשיו אשר יעשה הוא עמם הוא מחזיק במדת החסידות לעשות עם כל נמצא ונמצא לפנים משורת הדין בכל מה שיוכל לקבל מן הטוב כפי טבעו וחוקו ולכן השואלין למה לא עשה מהנמלה נשר או מהנשר גמל וכיוצא הנה הנם כשואלים למה לא עשה מרגל האדם ראש או מהשער עינים כי כלם יחד יבערו ויכסלו כי הוא ית' חנן לכל בריה ובריה הצורה היותר שלמה שהיה אפשר לקבל בחוקה וזה צודק אפילו ביותר חסרה והוא מאמר הנביא באומרו הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו נותן ליעף כח כו' ישעיהו מ׳:כ״ח-כ״ט כמו שכתבנו בשער ג' ויבא שלמותו בפרשת שמיני שער ס'. וכן הוא בהטבת האנשים אם להיטיב אותם במדת החסד יותר ממה שהם זכאין בו או להאריך להם כל מה שיסבול טבע העון ההוא או החוטא בו הכל הוא בא ונמשך ממידת החסידות אשר לא סרה מחק אלהותו ית' ולא תסור לעולם וכמו שפירשו הוא ית' ע"י הנביא ירמיהו לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם ירמיהו ג׳:י״ב. ומה נאריך עוד בראיות ושלש עשרה מדותיו יוכיחו. ועתה הנה מכל זה יצאו לנו שאלות חזקות במה שיכללהו זה החלק מהספור אשר אנו בביאורו מענין קרבן נח והריחו אותו וההבטחות הבאות בעבורו שלא להוסיף עוד לקלל את האדמה כאשר עשה ובברית הקשת הבא על זה לאות ברית כמו שאסדר אותם בזו אחר זו עם שאר הספקות אשר ראוי לעורר על הבנת הכתובים כדרכנו. האמנה כי מה שראוי שיאמר במאמר ומוראכם וחתכם עם הפסוקים הנמשכים אליו איחד אותו לשער מיוחד אחרי זה כמו שייעדתי אותו בשער הג' מאמר ח' כי הוא ענין נכבד מאד ראוי להחשב בפני עצמו: א אומרו וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל כו'. וכי החפץ ליי' בעולות ולריח ניחוחם נתעורר עכשיו לדעת את לבות האדם אשר יצרם רע מנעוריהם ושמעתה הוא ראוי לישא להם באופן שלא יאבדו כלה עוד ולמה לא חשב כזאת על עם ה' בתחלה ואם כדין הענישם למה לא יעניש כן בכל עת וזמן בלי שום ויתור כאומרם ז"ל כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעיו תנחומא פ' כי תשא. ואם ראה להגין עליהם במדת חסידותו למה לא עמדה מדה זו לראשונים וחלילה לו ממנוע מהם טובו וחסידותו כמו שאמרנו. ב איזה זכות עמדה להם שהוזקק בעבורו לתת להם אות ברית הקשת הנפלא אשר ייעד וזכותו של נח לא הספיק להגין על דורו ואיך יספיק להגין על הדורות הבאים עד סוף העולם גם לא ראינו שהוחזק לו על זה שום טובה בפי האנשים כלל: ג מענין ברית הקשת הזאת כי חכמי הטבע צווחים ואומרים שהוא דבר טבעי מתהוה מהפוך ניצוץ השמש באויר הלח כמו שראינו אותו מתהוה כאשר הוא מזלוף המים על ניצוץ השמש כעגולו ומראיו כלם גם הנביא אמר בפי' כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כו' יחזקאל א׳:כ״ח. הנה אם כן אין כאן חדוש ברית: ד אומרו וראיתיה לזכור ברית עולם חלילה שיצטרך אל סימן שיזכירנו שום דבר שהרי אין שכחה לפני כבודו. וכמה תמוהין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב שהיה הקמת זאת הברית דומה לעד הגל הזה ועדה המצבה בראשית ל״א:נ״ב. וכמו את שבע כבשות תקח מידי שם כ"א כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכיר דבר נדור ביניהם יקרא אות וכן במילה אמר והיה לאות ברית שם י"ז ע"כ. כי לפי הנראה ענין הקמת ברית בכל מקום אינו אלא שהיא מבטיח ומאמת לקיים דבר לא שיזכירנו הנשכח ועוד אפלא לשומו אות ברית מילה שוה לאותן שזכר כי הנה הברית בעצמו הוא הזכות העומד לנו לפניו והוא ענין הזכרון כמו שתקנו ז"ל על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה כו' שבת קל"ז: ומ"ש הכתוב והיה הדם לכם לאות שמות י״ב:י״ב-י״ג כבר אמרו שדם הפסח ודם המילה שהיו מתבוססים בהם מכילתא פ"ב הם הם הזכרון והזכות ולזה אמרו לכם לאות ולא לאחרים לאות מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים שם בא פ"ו וכן הוא מאמר ותקעתם בחצוצרות כו' והיו לכם לזכרון כו' במדבר י׳:י׳. כי זכרון המצות והעבודות הוא הזכות העומד להם בהם. והכא מאי זכות איכא: ה כי לפי זאת ההנחה הנה לא היה האות הזה נכון ולא בטוח כי אחר שטעמו הוא לזכור דבר אמת ושבועה בין שנים שכאשר ישכח הדבר מאחד מהם יד העדים תהיה בו להזכירו כלומר חזור בך א"כ הוא, היה מהמחוייב שיראה בעת וזמן שיהיה העולם ירא וחרד על הדבר אמנם מהידוע שהקשת אין מענינו להראות רק בזמנים שבני העולם בטוחים מאד מהיות מבול על הארץ והוא בהענין ענן על קצת הארץ ועל קצת יזרח השמש כמו שיבא וא"כ מה נעשה כשילבשו השמים קדרות בכללם ושק הושת כסותם ועל הארץ כלה תשכן עננם כי אז נירא בהמיר ארץ ואותותינו לא ראינו: ו טעם אומרו ויאמר יי' אל לבו לא אוסיף וכו' ולמה לא יוציאנו בדבור אל נח ואל בני והעומדים בבריתו והבוטחים בו: ז ממה שאמר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ישעיה נ"ד ואנחנו ברית ראינו אבל שבועה לא מצינו. והנה חז"ל למדו מכאן דתרי זמני הן או תרי זמני לאו הוה שבועה שבועת ל"ו. והוא דרך חומרא אלו הן הספקות הנופלות בזה הענין. ואחריהם נזכור מה שראוי לעורר מהספקות העומדות בספור בוני המגדל אשר הוא ענין שראוי שיצורף אל הבטחת העולם ואל ברית הקשת אשר נתנה להם כמו שיבא: א בכוונתם בבנין ההוא וכי שוטים היו לבנות מגדל לעלות שמים להלחם בם כמ"ש קצת סנהדרין ק"ט. ואם לא היתה כונתם רק למה שפרסמה אותו התורה האלהית באומרם ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ מאי איכפת ליה להקב"ה ומה נמצא בהם עון אשר חטא בזה: ב ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים כו'. ותהי להם הלבנה לאבן והחמר כו'. מה בא להודיענו בכל זה ידענו גם ידענו כי הבונים חרבות למו יכינו החמרים המזדמנים להם ועכ"פ הוא דברי מותר דמאי דהוה הוה: ג כי יש להשתומם ממאמר הש"י הן עם אחד ושפה כו'. ועתה לא יבצר מהם כו'. כאלו היה פחד אלהים נגד עיניו ומצטער על הדבר חלילה: ד כי אין סופו מסכים עם תחלתו באומרו הבה נרדה ונבלה שם שפתם כו'. הנה היתה החרדה גדולה והתקלה נקלה מאד: ה אם אלו האנשים חטאו ביוצרם ופשטו ידם בעקר כמו שאמרו ז"ל שם למה לא נענשו על זה עונש עצום כבני סדום וכדומה. אמנם היה עונשם לטובתם וקלקלתם תקנתם. ומעתה נבא אל הביאור: וירח יי' את ריח הניחח וכו'. עתה אתה המעיין ברוך יי' תראה נפלאות בקיום כל מה שכתבנו עד הנה מענין בריאת האדם ותדע ותשכיל כי בכל מה שסיפר עד הנה לא השיב ידו מספר ממלאכת יצירתו והוא מעיד שלא שלמה ולא עלתה בידו עד הנה. וזה כי בהביא המבול על העולם לעיני אלו האנשים הרואים נתקן ונגמר טבע המין האנושי ויצא מההפסד השלוח שהיה בו מתחלה משני פנים זולת מה שכתבנוהו בשער הקודם מטבע הנערות. האחד מצד הרושם החזק והנפלא הנשאר בזכרון האנשים מהפורענות הקשה והנורא אשר עשתה יד הבורא למכעיסיו אשר בו הוקבעה יראה והכנעה והרתעה טבעית בהם ובתולדותיהם לדורי דורות לדעת כי כל האיש ההולך בשרירות לבו השמידו ה' מפניו. והשני מצד היות הדורות והמשפחות מכאן ולהבא מסתעפות מג' ראשים אלו השוים במראה הגדול ההוא אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד ההתחלפות והעדר ההסכמה על ענין אחד אם טוב ואם רע ולזה יהיה מהנמנע שיתיחדו כלם להיות על השיעור ההוא מהרוע שהיו עליו בני האדם כי אב אחד היה לכלם ושרש פורה ראש אחת להם. א והנה באמת התקון הזה המוטבע בהם מצורף אל הקודם הוא הריח ניחח אשר בא לפניו ית' ובעבורו אמר אל לבו לא אוסיף לקללם כי גלוי וידוע לפניו טבע תכונות האדם ומה שקבלו בזה מההכנעה וההרתעה הטבעית והמוסר המוטבע ביצירתם עד שיספיק זה לשלא יבאו עוד להפסד כולל כמו הראשונים אשר אחזו מעשי אבותיהם בידיהם ונמחו מעל פני האדמה. ולזה ידע כי לא יקלל עוד את האדמה בכלל בעבור האדם ונתן הטעם ואמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והכוונה כי יצר לב האדם הכולל לסבת חטאו של אדם הראשון היה רע ומר בתחלת העולם ובנעוריו כמו שקדם. ומעתה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי שכבר נתחדש להם מזג חדש ורוח נכון בלתי מקבל ההפסד הכולל. ויתכן שירצה כי ידע יצר לב האדם מכאן ולהבא לא יהיה רע רק מה שיחוייב לו מנעוריו רצוני להעדר השלמות בו לפי שניו ושלא יתחבר אליו עון אבותיו ורוע טבעם ומזגם הנטפלים עמו עד עכשיו עד יום מותם אבל כשיושלם האדם בזמן הראוי לו יתקן עצמו לחיות חיים אנושיים על הרוב הפך ממה שנאמר על הדורות הראשונים וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ויצר מחשבות לבו רק רע כל היום בראשית ו׳:ה׳. ז ואין ברית של שבועה גדולה מזו וראה כי כנגד מה שאמר שם ויתעצב אל לבו לפי שלא הגיע עדין מעשה יצירה זו אל שלמותו ואמר אמחה את האדם כנגד זה אמר עכשיו ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד כו'. ז כי אין זה דבר שראוי שיאמר לזולתו שאין הכוונה לו רק לומר שכבר נתקררה דעתו במלאכה ההיא ועלתה בידו כמו שהיה בלבו לעשותה וכמ"ש בלבו נמלך ב"ר פ' ח' וכאשר פירשנו שם וגם מפני שהגזירה הזאת היא לקוחה מטבע דעות האנשים ויצר מחשבות לבבם שהוא ענין בלתי גלוי וידוע רק לו לבדו ית' הנותן נשמות לפגרים כמאמר המשורר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם תהילים ל״ג:ט״ו. כי זהו מ"ש הנביא עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב כי' ירמיהו י״ז:ט׳-י׳. ירצה כי אחר שמחשבות האדם ותחבולותיו יש להם התחלות הפכיות כי מצד חמרו הוא עקוב מכל על דרך שנאמר והנחש היה ערום מכל בראשית ג׳:א׳ ומזה הצד כל עניניו הם נשחתים אמנם מצד שכלו הוא אנוש וחזק ההכרה ויהיו עניניו מתוקנים מגזרת אשרי אנוש יעשה זאת ישעיהו נ״ו:ב׳. והבחירה היא בידו להכריע לאחד מהנה מי ידענו זולתי שאני חוקר כו'. וכן אמר המשורר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר כו' תהילים מ״ד:כ״א-כ״ב. ירצה כי כאשר היה נגלה האדם ענין אחד ונסתרו דבר אחר אין מי שידע זה זולתו והוא מה שידע שלא שכחנו שמו בלבנו עם היות שבנגלה פירשנו כפינו לאל זר וכמ"ש לא נסוג אחור לבנו כו' שם שהכוונה עם שנטתה אשורנו מני ארחך בפועל. ושלמה ביאר זה בתכלית הביאור כשאמר בתפלתו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם מלכים א ח׳:ל״ט והנה להיות ההנהגה ההשגחיית נמשכת אל הכרה זו בלי ספק יוחדה לו יתברך גם כן כמי שהוא מבואר בכל מקום כמו שבאלו המקומות כלל שני הענינים יחד אני ה' חוקר לב כו' לתת לאיש כדרכיו כו' ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. וירמיהו גם הוא אמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם כו' ירמיהו ל״ב:י״ט. סוף דבר יש הנה שתי סבות למה שנאמר בכאן ויאמר ה' אל לבו כו'. מצד שהיא גזרה לא יסבול ענינה לשתף בה זולתו, כולל רק הענין, לומר שעתה נגמר תקון עיסתם באופן שלא יקבלו עוד בטבעם הפסד כולל והוא אומרו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. והנה כדי שלא יובן הבטחון הזה על דרך החלקיות גם כן. ביאר ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו. ירצה שלא יובן מאומרו להכות את כל חי שום חי כמו לא תעשה כל מלאכה שמות כ׳:י׳ וכדומה. אמנם הכוונה שלא יתבטלו עוד סדרי העולם בכללו כיון שהסבה המחייבת ההפסד כבר בטלה. אמנם אם ירעו וישחיתו השחתה קצתית שזה אינו מהנמנע אבל הוא אפשר שיסכימו עיר או ממלכה על רוע הסדור והפסד ההנהגה כענין סדום ובנותיה וזולתם, ודאי ענוש יענשו כמו שיבא עדות המקרא בענינם. והנה הביאור הזה יתאמת לגמרי כאשר נעמוד על כוונת ברית הקשת והבנת ענינו והתר ספקותיו גם הוא כי הוא הדבר הראוי לסמוך לזה. וזה כי אחר שבירך את נח ואת בניו והשליטם על כל הנמצאות והתיר להם הבשר וצוה עליהם שבע מצות כמו שיתבאר בשער בפני עצמו אחרי זה בעזרת האל. הנה חזר לענין הבטחתו זאת ולפרש ענינה בטוב. ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם כו' ואת כל נפש החיה אשר אתכם כו' והקימותי את בריתי אתכם כו' ולא יהיה עוד מבול כו'. זכר שהיה הדבור אל נח ואל שלשת בניו לפי שהאחד מעקרי ההבטחה הוא להיות מעתה הדורות משתלשלים מג' ראשים אלו כמו שאמרנו. ולזה אמר ואני הנני כו' ואת זרעכם אחריכם. כי מעתה אי אפשר גם כן להתיחד כולכם על קלקול הטבע כראשונים וזכר להם מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ לזכור העקר השני כי כדאי היה ההמצא בפורענות הגדול ההוא להכניע הלב ולחדש מזג אחר. התר ספק ספק א' וב' ולזה אחר שכבר נתקן מזגכם וטבעכם בשיעור שא"א לכם להשחית דרככם עוד דרך כלל גם אני אתחייב להקים ולקיים לכם ברית עולם באופן שלא יכרת כל בשר דרך כלל עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לעולם כולו. כי מדת הדין היא שלא להביא עונש כולל כשלא יהיה החטא כולל. ונתן דוגמת הדבר להם ולדורות ואמר זאת אות הברית, את קשתי נתתי בענן כי'. הנה הרמב"ן ז"ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז"ל. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה עכ"ל. הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם יחזקאל א׳:כ״ח כמו שאמרנו בספקות והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה. ולזה אחר שאין בזה נדנוד עבירה כי הכתוב לא הניח זה לאות נפלא גם לא לבריאה חדשה. אלא ששם אותו לאות שלא יביא עוד מבול. מוטב שיפורש באופן שיהיו האות והברית הזאת יותר קיימים ובטוחים לשמור בהם המכוון. ואז יהיה הפירוש יותר שלם. והנה קודם שנבא אל פי' הכתוב. אכתוב הנמצא אצל הדעת בהסכמת קצת החכמים במהותו וסבת הוייתו. ואומר כי הוא מה שיתהוה מחיוב ג' הקדמות: האחת שכל גשם מלוטש משולל הגוונים מקבל תמונת כל דבר העומד אל נכחו: השנית כי כשהגשם ההוא יהיה אורו ובהירותו מתפלש מעבר אל עבר הנה אז לא יראה בו דבר וזה הוא דבר ברור ומפורסם: הקדמה השלישית כי כמו שעל הרוב מי שהוא בריא הראות יראה יותר מהחלוש כן יקרה לפעמים שהחלוש יראה מה שלא יראה הבריא רצוני מאלו התמונות הנראות דרך המאורות וזה מבואר מסובלי חולי העינים שרואין סביבות הנר בלילה תמונות אשר לא יראו לבריאים כי לסבות הלחות המותרי אשר בעיניהם תתהוה להם נגדם ענן לח ובלטישת האור המכה בו נעשה כעין מראה מלוטשת יתחקו בו התמונות ההם ומזה חוייב שהענינים ההם הנראים להם, על הרוב אינם ענינים אמתיים. רצוני שימצאו חוץ לנפש כמותם כמו שנמצא בצקת חולי העינים שיראו תמונת צורתם כאלו הוא איש הולך לפניהם תמיד אבל הם ענינים שמתהוים ומתרכבים שם מהפוך הניצוצית לשם עם חולשת ראותם כמו שנראה מבואר באותה תמונה שאמרנו שנראית להם סביב הנר שהיא תמונת עגולה שלמה בעלת גוונים כמראה הקשת עצמה בדמותם עצמם כמו שכתב אלו הענינים החכם בספר האותות ואין חכם כבעל הנסיון ואני כאחד מהם ראיתי אותה על כרחי פעמים רבות: ואחר זכרון אלו השלש הקדמות אומר כי להכרח ההקדמה הראשונה חוייב כי בהתיצב נכח השמש אויר עב מעונן ומזולף כי אז יהיה האויר ההוא במדרגת מראה מלוטשת ויקבל מתמונת השמש מה שאפשר שתתחקה בה מהרשמים לעיני המביטים כמו שיבא. אמנם תהיה קבלת התמונה באותה העגולה מהאויר המקבלת לאותה אשר בה תעמוד תמונת השמש עצמה בעת ההיא אשר עגולתה כעין גלגל המישור הגדולה מפרשת ביניהם. ולזה נראה כי כשנראתה הקשת קרוב לחצי היום כשעה וחצי או שתי שעות אז תהיה מראה הקשת גדולה מאד לפי שתתחקה דמות השמש נכחו כעגולה הקויית אשר תהיה אחותה תאומה לאותה עגולה הגדולה שמרשם גרם השמש בכדור השמים בעת ההיא. וכאשר יתרחק המקרה הזה מחצות היום יותר ויתקרב השמש אל האופק תהיה הקשת יותר קטנה לפי שאז תתחקה התמונה ההיא נחכו באותה העגולה השוה אל העגולה אשר תתרשם מגוף השמש במקום ההיא השפל אשר הוא שם עד שכאשר נראתה בהיות קצת השמש שוקע במערב יהיה אז מראהו קטנה מאד בקצה המזרח וכבר ראינוהו בעינינו קרוב מאד לחצות היום בזמן החורף והיה השלג פושר והגשם דק והשמש מתחזק והאויר עב ומזולף והיה הקשת נראה על פני הארץ באותו אויר העב המקביל אל גוף השמש בעת ההיא והיה מבריח מקצה המרחק אל קצהו לרחבו וכאלו נוכל לאחוז מקצותיו מהחלונות וכל מראיו זולתי הארגווני. והיה זה לפי שהאויר המקבל לא היה על פני רקיע השמים כי אולי מהבטת העין בזוהר הרקיע יתילד זה הגוון. ואחשוב שעל כיוצא בזה כתב החוקר בטבעיות. ופעמים לא יראה המראה הממוצע וקראו ממוצע בבחינת המראות החיצונות והנה מפני שאין דרכו בכך לא נמצא כן בדברי ארסטו כמו שכתב הנרבוני ורבים ראו ותמהו מהמראה ואני ראיתי ושמחתי כי נחברר לי הלא כה דברי כי לסבה שזכרתי בהיות השמש קרוב לרומו שאז הוא מקבל לשטח הארץ אין לו שום ענין להראות על פני הרקיע כאשר הודו בו כל הטבעיים. אמנם אפשר שיראה במקומות הלחים כאשר תזדמנה הסבות כלם והנה לא תראה כל העגולה השלימה כמו שאנו רואין כל גוף השמש מפני שהתמונה ההיא מתחקה ונרשמת בכללות שטח העננים האויריים הקרובים אלינו וכאשר זה השטח בלתי נראה לעינינו רק מה שנראה ממנו על עגולת האופק יחוייב שיסתר ממנו החלק השפל מהקשת כמו שיהיה הענין בעצמו במראה הזכוכית אם יהיה קצתה נסתרת ומכוסה שתראה המראות המחקות בה לחצאין. ומזה יתבאר שא"א שתהיה הקשת קצותיה למעלה בהיותו נראה על פני הרקיע וזה מבואר בעצמו. אמנם מההקדמה השנית חוייב שלא תתחקה ולא תראה תמונה זו כלל רק בקצוות האויר ההוא הלח הנמצא אצל יסוד האש החשוך אשר אצל הרקיע אשר נכחו לפי שהאמצע ספירי מפולש עד זוהר הרקיע ולזה א"א לקבל בו צורה מהצורות רק הצורה הרקיעית ההיא. אמנם נראית אל סביבותיו הרחוקות מקום אשר שלט עליהם חשכת היסוד ונסתבך באויר הלח שהקדרות ההוא לשם הוא כעין העופרת אשר באחורי הזכוכית או בעובי עצם הברזל והנחשת הממורט כמו שנראה לחולי העינים או לאבוקה שזכר ארסטו עגולה שלימה כמראה הקשת סביבות הנר מרחוק אבל לא לפניו. וזה לפי שהאויר ההוא אשר יתמצע בינו ובין הנר או בין האבוקה הוא מפולש לאורו ולא מקבל שום צורה אחרת אולי נדחו המראות ההם אל האויר הראשון החשוך אשר אצלו כי בו ובלחות המותרי אשר בעיניו יושלם ענין המראה כמו שאמרנו. ומזה יראה שאין שום ענין לקשת שתראה באויר אשר בינינו אל השמש כמו שהוא בעגולת הירח לפי שא"א קבלת הצורה על אופן המראה רק בשימצע דבר ממשיי יסתבך בספיריי בו יכו נצוצי קוי הדבר הנראה על הדרך שאמרנו. אמנם עגולת הלבנה הנראית אל הצד ההוא עצמו לא זה ולא אותו. שהדבר ההוא אינו רק כמי שיראה דבר בהיר אחרי המסך וענין גודלה הוא אם מראיית הקבול אל סביבותיה לסבה שאמרנו או להיות הקויי זה יותר קרוב אלינו ונראה כמו שהיא שם כי הוא גם כן טעם גודל הקשת למראה עינינו מגוף השמש. וגם תראה שהאויר אשר ימצע בינינו ובין גוף הירח ממש אינו מקבל זאת התמונה אבל הוא נראה כמין עגולה סביבה וזה שאמרנו בירח הוא טעם קרוב ממה שכתב החכם בטבעיות ויותר מקובל אל הדעת. אולם מה שכתב ארסטו שענין הראות הקשת בצד ההוא בחלוף עגולת הירח הוא על דרך הקבלה אל האויר הקרוב ההוא אשר בו נראה ראשונה כענין שתי המראות המקבילות זו לזו אלא ששם לא נראה אלינו מפני הזוהר הנראה שם בינינו לשמש אבל נראה באויר המקבל כענין שתי מראות. והביא ראיה מכלי המים שנראה בהם הקשת בהיותו נוכח השמש ואם אינו נראה לעינים. הנה באמת פעמים רבות באנו על גבים ועל כל כלי המים ובדקנו הדבר ולא מצאנו והדבר רחוק מאד שיתרשם באויר הנכחי התמונה שלא נראית לשם למראה העינים. האמנה כי מציאות שתי הקשתות יתכן שהם על זה האופן ולפי דברינו אין שום טעם שתמצא רק ע"ד מציאותה בלי ספק. אמנם הגוונים אשר יראו בקצוות התמונה ההיא הן מחיוב ההקדמה השלישית והוא לחולשת הכח הרואה המביט בדיוקנו של שמש כענין שאמרנו בסובלי חולי העינים הרואים אותם בדמותם כי כל בני העולם הם חולים לגבי ההסתכלות בדיוקנו של שמש ואין ספק שיתהוו מהרכבת הענינים המשתתפים מהאור והאויר והלחות. וכבר דברו החכמים בהם ולא העלו דבר שיש ערבות על אמתתו. והנה החכם שם בטבעיות כתב ויסתבך אותו האור באיד הלח ויולד ממנו קשת קזח ר"ל בעל דרכים ולו ג' מראים כו'. ולא גלה טעמם נראה שסמך על הנסיונות המראים אמתת מציאותם ולא רצה להאריך על הצדדים אשר בהם היה אפשרותם כי הם רבים ומסופקים. ועכ"פ נתברר בלי שום ספק כי מראה הקשת הוא ענין טבעי נכר ומפורסם לעינינו בהזדמן הסבות, אשר א"א לספק בו בשום פנים. ואומרם ז"ל שהיה מהדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות אבות פ' ה' משנה ו' יתבאר טעמו אצל אילו של יצחק שער נ"א ב"ה. ג ועתה ראה את מעשה ה' כי נורא הוא בתתו אות אמת וברית קיימת לא יעבור לעד לעולם כעין הדבר והענין עצמו שעליו ינתן וכאלו ימנע אפשרות ביטולו בשום פנים. וזה שמהידוע שהקשת הזה בל יראה ובל ימצא לעולם רק בהיות העננים על הארץ חלושים וחלק העולם מעונן ובקצתו השמש הולך ואור בגבורתו עד כי לזה אמרו הטבעיים שהראות הקשת אחרי הגשם הוא סימן להפסק המטר ואם אחר היום הצח הוא סימן להתחלת המטר. וזה הענין ודאי יתחייב להתחלפות טבע המקומות ההם כי בחלק הראשון מהארץ היו מזומנות הסבות ההנה המולידות האידים והעננים אשר בהם יתהווה המטר ועל החלק האחר לא תתפשט הסבה ההיא ולזה נמשך להם הענין מפאת מעלה גם כן חלקי והוא שחלקה אחת תמטר וחלקה לא תמטר והוא דוגמת הענין אשר יהיה מכאן והלאה לכל הבאים אחריהם מתולדותיהם שכבר אפשר מתוך מה שקנו מהמוסר וההכנעה שלא יבאו לידי צורך העונשים הכוללים לא כלל העולם ולא חלקיו ואם אמנם לא יהיה זה עכ"פ לא יגיע ענינם אל שיתפשטו ענני חטאתם וקדרות רעתם בכל העולם כמו שהיה בדור המבול אמנם כבר יהיה קלקולם ועונשם חלקי באקלים או ממלכה או עיר כמו שזכרנו מסדום ובנותיה וזולתה. כי אז ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ואורח צדיקים כאור נוגה ולא עליהם יהיה גשם שוטף. ואין אות ברית גדולה מזו כי ברית כרותה לעולם עם שופט כל הארץ יעשה משפט אמת. וכי לא ירעו ולא ישחיתו בכללם לא ישלחם כלה מעל פניו אמנם משמים יביט ה' מי אשר חטא לו איש או אשה משפחה או שבט וימחנו מספרו והנשארים יקיימם ויחיו לפניו. ה והנה עם זה ענין האות והברית הזאת ומהותו הוא עצום ונפלא ומחוייב לסמוך בנאמנותו בלי שום פקפוק כי הענין הטבעי הוא קיים מאד בענינו ולא יושאל אות רק בבוא הייעוד כנגד הטבע וזה מבואר. וכבר כתבנו כדומה לזה על מאמר וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו בראשית ד׳:ט״ו והענינים מסכימים וצודקים יחדיו. והוא אומרו את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ ואמר כי ענין טבע הקשת אשר נתן בענן הוא יהיה ממש דוגמת אות הברית אשר בינו ובין הארץ. ופירש הענין ואמר והיה בענני ענן על הארץ ונראתה כו'. ירצה בענני ענן קצתי על הארץ אשר אז נראתה הקשת בענן מה שא"א זה בהיות כל הארץ מעוננת. וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם כו'. ד כי לפי שיהיה הענין אצלכם על זה האופן. רצוני לבלתי הענן עליכם ענן חטאתיכם בעת תאשמו דרך כלל. הוא יהיה הברית אשר אזכור אתכם ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וחזר ואמר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר כו' לפרש טעם הברית נאמר. כי מה שתהיה הקשת בענן הקצתי על האופן הנזכר הוא מה שיראה לאות ולזכרון של זכות אשר זה יהיה ברית מלח עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ כי הוא הברית החזקה מאת השופט האמתי כמ"ש. ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימתי כו' חזר והודיעו שאין הבטחת זאת הברית כי אם אל הכלל לא על הפרט דומה למ"ש למעלה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו': זהו מה שנראה לי הטוב והישר בברית הנפלא הזה ביישוב הכתובים והתר כל הספיקות הנופלות בו. וכשתתבונן היטב הברית הזה אינו אלא חזוק וקיום הברית הראשונה שהיתה מתחלת הבריאה לעולם אלא שהיתה חלושה מצד האפשרות אשר היה להם להשחתת דרכם דרך כל. אמנם בהתחזק טבעם והתאמץ אנושותם עד שכבר היה להם זה בחק הנמנע נתחזק זה הברית ונתקיים קיום חזק א"א להבטל. ואולי שאל הערבות הזה נתכוונו חז"ל כשאמרו על המסתכל בקשת כל מי שלא חס על כבוד קונו נוח לו שלא נברא חגיגה ט"ז. כי מי שאינו עומד על טבע אנושותו למען היות מאותן שהבטיח הש"י עליהם שלא יהרסו עוד מצבם עד שכבר ישים לאל מלתו כנגד חלקו הנה הוא נוח לו שלא נברא והעדרו טוב ממציאותו. ולא תקשה עלינו מאומרם ז"ל כתובות ע"ז: כי בדורו של רשב"י ורבי יהושע בן לוי ושאר חסידים לא נראתה הקשת כי זה אפשר משני פנים. האחד להורות כי בימיהם לא ניצל העולם מטעם התקון הכללי שאמרנו לבד כי אף שיהיו על רשעתם הראשונה היו ראויין להגין על דורם כלומר שזכו הם בדורם למה שלא זכה נח בדורו. ולהורות זה נעשה נס שלא נראתה כל ימותם. והשני, כי אחר שאין מטבעה להראות כ"א כאשר יבאו הגשמים מהסבות הטבעיות לפי מה שהוכנו במקומות בחלוף מקומות כמו שאמרנו עד שכבר יהיה זה המקרה סימן למעוט ההשגחה כמו שעל זה אמר הנביא חלקה אחת תמטר עמוס ד׳:ז׳ וחלקה לא תמטר ובימיהם היה העולם מתפרנס מכח ההשגחה האלהית הגמורה ובתורת חנינת האהבה הנה היו הגשמים בעתם כוללים כל הארץ ולא היה שום מבוא לשתראה אז הקשת כלל: ואל יקל בעיניך ענין הברית הזאת ומעשה תקפו על האופן אשר הנחניהו כי אין הבטחה גדולה ממנה והוא ענין יותר קוים ויותר חמור מכל שבועה ונדר שבעולם ועל זה עצמו ולא על זולת אנחנו סמוכים ובטוחים באל יתברך בכל מה שאנו מקוים ישועתו מהגליות והמשך הטובות וההצלחות הנצחיות אחרי כן. כמו ששני הענינים יחד ביארם ישעיה הנביא בפירוש באומרו באותה נבואה שמפטירין על זה הברית כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי כו' ישעי' נ"ד. וזה כי לפי שהאשה שנתגרשה מבעלה פעמים ושלשה כשמבשרין אותה שעוד ישוב בעלה זה לקחתה לא תשמח שכבר היא מלומדה לסבול אחרי שמחה תוגה אבל תוסיף להתעצב בזכרה ימי עניה ומרודיה. ולזה כשאמר לאומה המדומה אליה רני עקרה כו' הרחיבי מקום אהלך כו' כי ימין ושמאל תפרוצי כו' שם שכל זה בשורת חזרתה אל אהבת בעלה ואל כבודה הראשון הוצרך לומר לה אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי ירצה להבטיחה שלא תעזב עוד לעד לעולם וירצה בבשת עלומיך בשת חטאת נעוריך ועם זה חרפת אלמנותיך כו'. ודבר לה דברים טובים דברי ניחומים ופיוסים באומרו כי בועליך עושיך כו'. כי כאשה עזובה כו'. ברגע קטון כו'. בשצף קצף כו' שם כמו שהוא ראוי לבארם יפה על הענין. אמנם כדי להבטיח אותה לגמרי ושלא תאמר עדין אעקרא דדינא פירכא. כי במה אדע שלא אשוב עוד לכסלה ושיתאמת מה שאמרת כי בשת עלומיך תשכחי כי הוא יתד שהכל תלוי עליו לזה הזכיר זה הענין עצמו מהבטחת העולם אחר המבול ואמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח כו' שם ירצה שבכל הנחמות שזכר לה אין הכוונה בהם שיוותר אצלה האל ית' שום דבר מחטאתיה אך שיהיה הענין ההוא מהטיב מחוייב מאליו ומדין היושר חיוב גמור כעין החיוב עצמו שנמשך ממי נח. וזה כי מה שנשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ אין הכוונה שמחמת השבועה אני מוותר להם שום דבר רק שחוייב כן מצד ההכנעה והיראה שהוטבעה בלב תולדות האדם ואשר פתחה אזנם משם והלאה מקולות מים רבים ואדירים אזי שטפום עד כי תמנע עוד מהם הסבה המחייבת להביא המבול כי במקום שאין חטא אין עונש וזהו ענין השבועה ההיא ואין זולתה. וכן על הדרך הזה אהיה מושבע ועומד מקצוף עליך ומגער בך. וזה כי בימים ההם ובעת ההיא מצד ההכנעה העצומה וההרתעה הנפלאת אשר יתפעלו מהם מזרם שטף התלאות ואדירים משברי ימי הצרות אשר יעברו עליהם בכל הזמן הארוך הזה אשר הם קשים ממבול עם שנאמר עליהם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם כו' ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם כו' יחזקאל ל״ו:כ״ו. כי מכמה הרפתקי דעדו עלי דהני. וממראה עיניהם אשר יראו מהפלגת הנסים והנפלאות וחזרת השם ית' אור פניו אליהם אחרי הורישם מפניו לאורך ימים. יוטבע טבע אמונה ויראה בלבם בשיעור שלא ישאר להם שום אפשרות אל הכרעת רוע הבחירה וכאלו בטל מהם יצר הרע וכמו שאז"ל ימים אשר אין בהם חפץ אלו ימות המשיח שבת קנ"א: כפי מה שפי' הרמב"ן ז"ל אצל ומל יי' אלהיך את לבבך כו' דברים ל׳:ו׳. תהיה אז ברית כרותה חזק' ועצומה לכל טובתם והצלחתם בכללם ופרטם כמו שהיתה ברית הקשת חזקה וקיימת אצל הדבר ההוא הכולל שהוא ענין הברית הראשונה לתקון העולם כמו שהונח. כי על שני מיני הבריתות האלה אמר יחזקאל וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך כו' יחזקאל ט״ז:ס׳. ויתאמת לך היות זאת כוונתו במה שסמך וזכרת את דרכיך ונכלמת כו'. והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני יי' למען תזכרי כו' שם. יבאר היטב כי חוזק הברית ההוא ותקפו הוא מה שישיגה מהבושה וכלימה על מה שחטאה ושלא תחטא עוד והוא עצם הברית אשר זכר ירמיה באומרו וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית כו' ירמיהו ל״א:ל״א-ל״ב. והנה על עוצם הבטחת הברית הזאת ועל תכלית מניעת האפשרות מהפכו אמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה כו' ישעי' נ"ד. יאמר כי זה החסד שעשה עמם בראשונה לתקן את מזגם בכלל על ידי המבול וברית שלומי אשר חדש וייחד להם בפרט על ידי הגליות כי הם ענינים קיימים וחזקים בטבעם שלא ימושו ולא יתמוטטו לעד לעולם. ועל זה הסמך הבטיחו הנביאים ההצלחה המתמדת לעד לעולם כמאמר יחזקאל וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא כו' יחזקאל ל״ז:כ״ה. על הדרך עצמו שאמר בברית הקשת לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו'. אלא שהאחד היה שלמות ראשון וזה שלמות אחרון שאין למעלה ממנו והכל שריר וקיים: ועתה כאשר תשכיל תראה כל מה שאמרנו מזה הענין הנפלא במאמרים אשר זכרנו פתח השער וזה כי בדברי המדרש יורו כי מאמר והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה הוא מלמד על הפשרה והמיצוע אשר נעשית על ידי המבול בין מדת הדין הקשה לפי יושר בית דין של מעלה אשר אין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ובין מדת הדין של מטה אשר תאות להיות רפה וחלושה לפי פחיתות טבעם עד שתצא ממדת הצדק באמת והיו מתחלה רחוקות מאד ואי אפשר להן להזדווג ומעכשיו כבר תהיה ביניהם פשרה והסכמת ברית שאפשר לעמוד יחד וכאלו אמר כי עכשיו בזה נגמרה הויית האדם כמו שאמרנו ראשונה באומרו ויאמר יי' אל לבו כו'. אפשר כי מאמר ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה בראשית ב' הוא מפלש ובא עד כאן כלומר כי הויית האדם לא נגמרה עד עכשיו שנאמר והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה: ואולם מאמר התלמוד יורה מאד על זה כי הנה ריב"ל אמר שהרואה הקשת צריך ליפול על פניו כי המסתכל בו ובענינו מכיר גדולתו ית' ועומק חכמתו במעשה בריאת האדם שבו נגמרה ונשלמה מלאכתו כי בו תגלה ותראה מראה כבוד יי' באשר הוא הממציא והמהוה אותו בשלמותו המספקת להוציאו מכלל תוהו ולהעמידו במציאות שלם. אמנם לייטי עלה במערבא משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא. והכוונה כי למה שהיה בענין הנפיל' ההיא סיוע לשבוש הסברא ההמונית החושבים שהוא דבר נברא בפני עצמו על דרך הפלאים המתחדשים בזמן הגלותם ושיורה על זה הנפילה ההיא אל הדבר הנברא או אל הבורא אותה לשעתה אין ראוי ליפול. אבל שיאמרו ברוך זוכר הברית לומר כי ענין מציאותו לא נתחדש עתה אבל היא אות וזכרון של זכות כמו שאמרנו. אמנם ר' ישמעאל אמר נאמן בבריתו וקיים במאמרו כלומר זאת ועוד אחרת כי הוא יתברך זוכר זכות העולם אשר לא ירעו ולא ישחיתו בכלל הנרשם על ידי הקשת כפי שנזכר ועוד מה שהוא קיים במאמרו שאמר אל לבו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כי הוא דבר שתלוי ועומד במאמרו לבד ועל דרך שאמר המשורר כי ישר דבר יי' כו' אוהב צדקה ומשפט כו' כונס כנד מי הים כו' יראו את יי' כל הארץ כו' כי הוא אמר ויהי כו' תהילים ל״ג:ז׳. ירצה שאחר שהמים הם תלויים ועומדיך חוץ ממקומם הטבעי במאמרו יתב' המכריחם לעמוד שם בל ישובון לכסות הארץ ואין לנו עליהם שום חוזק רק אמונתו יתברך הנה הוא ראוי לירוא ממנו בתכלית היראה וכמו שאמר הנביא האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים כו' ירמיהו ה׳:כ״ב רצוני שלא שם עליהם שום חיל וחומה רק חול שהוא מחיצה בלתי עומדת בפני רוח מצויה כמו שכתבנו בשער הקודם. אמנם להפליג אופן האמונה וצורך היראה אמר כי הוא אמר ויהי כו'. וזה כי להמשך המציאות וקיומו צריך שיותמד מאמרו ית' שאמר יקוו המים אל מקום אחד ושיצוה עליו תמיד שיהיה על המצב ההוא. אמנם לאבד העולם ולבטלו אינו צריך לא פועל ולא דבור רק השתיקה מהמאמר לבד או העמידה מהצווי והוא מבואר כי השתיקה היא נקלה מאד מהדבור וזה ממה שיפליג הפחד והחלחלה התמידית בלי ספק וזאת היא היראה המחוייבת מאמונת החדוש הכתוב בראשית התורה כמו שכתבנו בשער הראשון ויבא עוד אצל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו' שער צ"ב ב"ה. ולזה מה שאומר וקיים במאמרו שלא ישתוק מהמאמר ההוא אשר בו אמר ויהי ולא מהצווי אשר בו צוה ויעמד. ויותר נכון שכוון אל שתי הבריתות שזכרנו ראשונה מפי הנביאים. האחד, הברית ההוא אשר בימי נח. והשני, אשר יקויים לעתיד בסוף הימים. אז יעבור על נפשנו המים הזדונים כמו שביארנו: עד כאן ראיתי לכתוב בזה הענין למה שראיתיו חדש ונפלא בעיני להוציא מלב החושבים כי מאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כו'. ולא אוסיף להכות את כל חי כו'. שהוא ויתור וחפוז מדותיו חלילה לו יתב' שיעשה כן במדת החסידות וימנע אותו מהראשונים וגם כי להצדיק דינו אין ראוי לוותר כי כל דרכיו משפט ואף שיהיה הקשת במציאותו והראותו על האופן שחשבהו על כל פנים תהיה הסבה לקיומו והעמדתו כמה שכתבנו כי לא יחשד דיין האמת להיותו בעל ברית לעולם מלא רשעים וחטאים חלילה לאל מרשע אבל בעבור נסות אותם בא ובעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו עוד כמשפט הראשון ועל הכל צדיק הוא וצדיק דינו יתברך שמו אמן: *תוכן דעתו בדור הפלגה הוא, כי בראותם שהם כולם שוי הכשרון והרצון כמאה"כ "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" חשבו כי מחובתם ג"כ להשקיף תמיד אל תכלית אחד, וטעו רק בזה שחשבו שטוב להם קבוצם המדיני בבחינה גופנית, ר"ל בשבתם יחד במקום אחד, וע"כ רצו לבנות להם עיר ומגדל, אפס לא כן יעץ הי"ת כי לתקון בני אדם המוסרי לא טוב שבתם יחד, כי אז ירב השוד החמש והזמה ושאר תועבות ביניהם, ויותר טוב להם הפרד קצתם מקצתם בבחינה גופנית ביחס אל מקומות מושבותם, והיותם בכל זאת מתאחדים בבחינה מוסרית, בהשקיפם תמיד אל התכלית האחד הנרצה בעיני ה', והוא לעשות תמיד הטוב והישר, ונמשך מזה כי כמו שהבאת המבול היתה לסבב תיקון העולם המוסרי כן גם הפיצם על פני כל הארץ הי' לשחר אשרם האמיתי כי מאתו לא תצא רע. ועוד תראה כי לא סרו פני הספור מהראות באצבע מה שהונח ממציאות זה התקון המזגי בעולם בענינים שנמשך ספורם. האחד. אמר ויהיו בני נח היוצאים מן התבה שם וחם ויפת כו' שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה. ויחל נח איש האדמה כו' וירא חם כו' ויקח שם ויפת כו'. יאמר כי אחרי צאת שלשתן מן התבה לא נמצא שהתאחדו עוד להרע שלשתן על דעת אחד אבל מהם נפצה הארץ על ענינים נפרדים ומזה היה מה שהיה אצל שכרותו של נח כי חם אבי כנען הוא ראה וישמח ויגד לאחיו בחוץ אמנם שם ויפת נפלגו ממנו וחלקו עליו והכריעו לזכות כמו שכתבנו פירוש המעשה בתחלת ענינם בשער י"ב באר היטב. אמנם ענין השני ר"ל ענין דור הפלגה מה שהמשיך אחר ספור תולדותיהם ואיך נפרדו משפחות אלו הבנים כל אחד לענינו וגמר בסוף דבריו אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול. כמו שאמרנו סמך ענין מצויין. שקרה להם בימי פלג הנולד שבע וששים שנה אחר המבול כמו שהוסכמו בו כל הדעות אבל שכבר בחרו להם הטוב שבעסקים המדומים וכאשר היה להם פני הראות לטעות בו בצד מצדדי הדעת לא כמו שהוסכמו ראשונה בהשחתת מעשיהם וקלקול דרכם לגמרי כראשונים. והתחיל ספור זה באומרו ויהי כל הארץ שפה אחת כו'. ויהי בנסעם מקדם כו'. אמנם היה ענינם כמו שאבאר. והוא כי למה שהיה אחד מאופני החקירה על תכלית הנמצאות ותועלתם העמידה על הכרת תכונותיהם ופעולותיהם המיוחדות. כמו שנשפוט שתכלית מציאות יסוד האש ותועלתו למזג בו הקרירות והלחות מצד מה שנמצאו בו פעולות החום והיובש. וכן הענין ביסוד האויר ידוע למה שנמצאו בטבעי הלחות והחום וכן מתמונת הכלי וצורתו יוכר תכליתו ומעשהו. ועתה כמו כן ספר כי אנשי הדור ההוא למה שהרגישו בעצמם המצאם על שפה אחת כלם גם ברצון מוסכם על דברים וענינים אחדים. א גזרו בדעתם שהתכלית המיוחד להם הוא הקבוץ המדיני בשיותן הסדר בו לשתמשך ביניהם השתוף והחברה על הצד היותר נכון שאפשר ושזה המעולה שבתכליות האנושיות ומצאו סמך לדעתם במה שנשאו עיניהם השמימה והכירו כל מערכות השמים וכסיליהם כלם זריזים במעשיהם המתמידות אשר לא ימצא להם שום תכלית אחר רק שבסבובם ולכתם נותנין סדר נכון בהתמדת אלו הנמצאות ההוות והנפסדות ואמרו מה יזכה ילוד אשה כי אם בשיפליא עצת דעתו ויגדיל תושית שכלו להדמות למעולה ממנו והקרוב אליו במעלה ולזה אמר ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער כו'. יאמר שהם לא חטאו במה שחשבו זה א אלא במה שישבו שם וראי זה העסק תכלית לעצמו ולא שמוהו דרך אל תכלית גדול ממנו שהוא עסק ההצלחה הנפשיית כי האחד נתלה בעץ הדעת והמעולה ממנו בעץ החיים ובבנים אל שת ואל הבל או אל שם ויפת כמו שאמרנו ולזה אמרו חכמינו ז"ל בנסעם מקדם מקדמונו של עולם ב"ר פ' ל"ח. ירצה כי בזה הסיחו דעתם מהסבה הראשונה יתב' שמו ולא הגיעו עדיו בעיונם אבל עלו אצל הגרמים השמימיים ושם עמדו ולקחו מהם ראיה כמו שאמרנו ולזה כשמצאו להם הבקעה ההיא ארץ טובה ורחבה ונאותה מאד לשבת בה בחרוה לישיב' משאר המקומות ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה כו'. ב הודיע הכתוב הדברים האלה להורות וללמד שכבר נזדמן להם בפעולותיהם החיצונות הענין עצמו אשר היה בפנימיות מחשבותם במעשים האלו וזה שהוא מפורסם שהבקעה ההיא אינה ארץ הרי מחצב שיוכל לחצוב מהם אבנים שלמות אבנים יקרות אבני גזית אל בנין כמוהו וכבר אמרו חכמינו ז"ל והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא דניאל ו'. וכי יש אבנים בבבל אלא שקמתה מארץ ישראל ובאת וישבה על פי הבאר במדבר רבה פ' י"ד. אמנם היו נמצאים שם חלוקי נחל ואבנים סלעיים אשר לא יאותו לזה הבנין אם מפני קטנם ואם מפני שאינן מקבלות הכתית' והגזיזה. ולזה הוכרח להם לעשות מהעפר לבנים ולשורפם שיהיו להם תחת האבנים ולשרוף' מהאבנים הסלעיים ההם לעשות מהם סיד והנה בעקר הבנין נזדמן להם דבר פחות ממה שהיו צריכין כמו שהוא ידוע שהאבנים היו יותר טובים להם מהלבנים אמנם בחמר אשר בו יבנו הבנין נזדמן להם יותר ממה שהיו צריכין כמו שהחמר הוא הסיד הוא יותר חזק ועז מהחמר הנעשה מהאבנים הגדולים כי על כן בחרו הבונים החמר לבנין האבנים והחומר הוא לבנין הלבנים החזק לחזק והרפה לרפה אבל הם נזדמן להם החמר החזק תחת החמר הרפה כמו שבפנימיות מחשבותם נתחלף להם התכלית העליון הנפשיי אשר הוא העקר. לתכלית פחות ממנו והוא ההצלחה המדינית וגם נשתמשו בתכלית הפחות ההוא בדבר היותר יקר שנמצא בהם שהוא השכל העיוני כי גזרו שאין לו עסק אחר זולת זה. סוף דבר שיעורו ופירושו ותהי להם בקשת המפורסמות מקום המושכלות והשכל העיוני הוה להם מקום השכל המעשי והוא מה שנאמר ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל כו'. כי ראו שעקר שלמותם הוא בהיותם בוני עיר גדולה ובה יתקיים הקבוץ המדיני והשלמתו כמו שראה קין זה הענין עצמו ויהי בונה עיר בראשית ד' כי חשבו שהמעש' ההוא יצרפם ויקריבם לשמים במעלה כי כמו הם יעיינו תמיד בסדור אלו הנמצאים והשלמת פעולותיהם בכל מה שקצרה בו יד סדור הגרם השמימיי להשלימו עד שנמצא ראשו של זה בעקרו של זה. ולחשבם זה התכלית העליון שבתכליות אמרו ונעש' לנו שם. כי התכלית העליון מיוחס אליו כמו שהוא בשער י"ב ואמרו פן נפוץ על פני כל הארץ כי לא ראו לבקש שאר התכליות שנזכרו שם שהם תחתיו וכ"ש שמאסו להם ללכת לנוע על העצים כמו שנתבאר כי הוא ההפסד המוחלט: וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל כו'. יאמר שירד לסוף דעתם ושנגלה לפניו מקום המעדת רגליהם ופירש אותם באומרו ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם כו'. כי מהמבואר אצל החוקרים שהסבה העצמית שתספיק לחדש דבר ולהמציאו מכ"ש שתספיק להעמיד אותו ולקיימו ודומ' לזה אמרו חכמינו ז"ל מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן סנהדרין ע"א.. ג ולזה אמר הן עם אחד ושפה אחת וזה הענין הוא עקר התחלתם אשר ממנה הולידו זה המשפט אשר החלו לעשות ועתה בעוד הסבה הזאת קיימת ודאי לא יבצר מהם בכל אשר יזמו נעשות כי יותר נקל הוא להתמיד והמשך הדבר שכבר נמצא מלחדשו והמציאו. מאי תקנתיהו תבטל הסבה ויסתלק המסובב. ד ולזה אמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם כו'. ועם זה יגזרו בדעתם ממקום שבאו שאין התכלית המיוחד לאדם הקבוץ המדיני ואם טוב הוא שכבר נתפרדה לשונם. אבל תכלית אחר נכבד ומעולה ממנו אשר התאחדו בו אע"פ שיפיצו על פני כל הארץ והוא הדבור השכלי הפנימי אשר הוא א' ושוה בכל העמים והלשונות. ולזה ויפץ ה' אותם כו' כדי שיתנו אל לבם זה התכלית המעולה המשותף לכל ולזה ויחדלו לבנות את העיר כי הרגישו בענין וחדלו להם ונפוצו בארצות. והוא מה שאמר כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' לומר כי כשבלבל להם לשונם נסתלקה התחלתם ומשם צמדו שהכוונה האלהית היתה שיהיו נפוצים על פני כל הארץ רק שיתאחדו בדבר שלא יפרידוהו הבדלי גוים וגבולות עמים. ה והנך רואה שלא היו חייבים אלו האנשים עונש אחר זולת זה והוא לקעקע היסוד אשר עליו היו בונים בנינם כסבורים שהיה יסוד חזק ונאמן ועם זה כבר סבב הדבר אשר אליו היתה מחשבתו הראשונה והוא א' מהשרשים אשר עליהם הושתת ברית הקשת והוא הנפוץ כאשר אמרנו. והרי ראית כי כמעט נטיו רגליהם בהסכמתם והתאחדותם הוא היה מקום המעדתם לולי ה' כי טוב וישר הוא ויורה חטאים ופושעים בדרך עיונם כמו שהוא מחוייב מדרך השלמות. ועל דרך שאמרו חכמינו ז"ל בא ליטהר מסייעין אותו שבת ק"ד. וזה הענין גם כן הוא דורך מהלך השלמות להויית האדם ושלמות צורתו כי על כן נאמר וירד ה' לראות כו' אשר בנו בני האדם לומר שעדין לא נגמרה צורתו עד הנפוץ הזה אשר יוציאנו משבושו הראשון: ובמדרש וכי בני חמורים או סוסים הם אלא בני דאדם קדמאה ב"ר פ' ל"ח: אמנם עוד מעט וזרח משלשלת שם בן נח אור צדקתו של אברהם אבינו ע"ה אשר בו נשלמה ההויה האנושית לגמרי והיא האבן הראשה שממנה ועליה נתיסד העולם והנה עם זה כבר יצא אל המציאות הדמיון והחקוי אשר אמרנו בשער י"ב כי בבנים האלו הראשונים נתחקה תמונת העולם בכלל. ובמעט עיון תוכל לראות כמה יתיחסו מקרי הבנים השניים אל הראשונים בכל מקריהם ובכל אשר יעשה להם ושכבר היו ספורי פרשת נח בכללה כספורי פרשת בראשית בכללה למה שהיתה השנית מספרת חדושו של עולם אחרי חרבנו כמו שהראשונה מספרת בחדושו הראשון. ועליך לתת לב על הדבר ומצאת כי תדרשנו וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער. והנה אחר שהוזקקנו לחבר אל מאמר ויאמר יי' אל לבו לא אוסיף עוד כו'. ענין הקשת וטבעו ומעשה תקפי והנמשך אחריו מספור הבנים עד דור הפלגה למה שהם כלם דברים נמשכים זה אל זה ונאחזים זה בזה נחזור עתה לבאר ברכת הש"י לנח ובניו ומאמר ומוראכם וחתכם יהיה כו' והנלוה אליו כי למעלת מדרגתו ראיתיהו שיהיה נמנה בפני עצמו וייחדתי לו השער הסמוך בע"ה: יבאר בו כי המחוייב בטבע הבריא' האלהית הוא מציאת הענינים הנסיים הנפלאים: ויברך אלהים את נח וכו' ומוראכם וחתכם וכו': דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה כו' ישעיהו מ״ח:י״ג ואלו במעשה הצדיקים כתיב מקדש אדני כוננו ידיך כו' שמות ט"ו השיבו בכלי אחד ור' אחיה שמו ויבשת ידיו יצרו תהלים צ"ה ידו כתיב. והא כתיב יצרו אמר ר"נ בר יצחק יצרו אצבעותיו דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך שם ח' והא כתיב ומעשה ידיו מגיד הרקיע שם י"ט. ה"ק מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר כתובות ח'.: *תוכן כוונתו, כי כמו שהחומר הקדים בזמן הויתו לצורתו שקבל אח"כ, היא גרוע מהצור' כן כל דבר הנברא קודם גרוע בלתי ספק במעלתו מהנברא אח"כ, ועכ"פ הנברא קודם נועד ומוכן לסבב תועלת וטובת הנברא אח"כ, ונמשך מזה כי האדם המתאחר ביצירתו מכל הברואים זולתו, הוא באמת הנכבד מכולם והם נועדים לסבב תועלתי ואפשר, כי על זה רומז מאמר המשורר, אחור וקדם צרתניי רצונו לומר ביצירתך אותי אחרון לכל יציריך שמתני קדום ונכבד במעל' לכולם, ותשת עלי כפיך רצונו לומר בזאת רמזת לי ד"מ באצבעיך, איך אתנהג כל ימי חיי, למען השג תכליתי, ולמצוא חן בעיניך ומענין זה, ר"ל בעבור היות כל הבריא' כלה בשביל האדם שהוא תכליתה, והיא נכנעת ומשועבדת לו, נמשכת ג"כ הנהגת העולם, ע"פ ה' גם בדרך נסיי והשגחה אלהית, ר"ל כי יוכרחו לפעמים חקי הטבע להשתנות ממנהגם התמידי והפשוטי לפי תכונת מעשה בני אדם הטובים או הרעים, למען הטיב או הרע להם כפי גמולם, ומנהג זה קורא הרב ז"ל מנהג טבעי הפועל ברצון ובחינה שכלית, ר"ל בהשקפ' תמידית ד"מ על פעולת בני אדם, וע"ז רומז מאחז"ל "תנאי התנה הקב"ה על הים שיקרע וכו'," ומאמר ר' ירמי' בר"א "לא עם הים לבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית וכו'," שכוונתם רק להורות בזה שהי"ת הכניע כל הבריא' כולה מראשית הייתה תחת יד האדם, יצוה אותה שישתנו לפעמים חקיה הפשוטים, בדרך נשיי לפי המתחייב מפעוליתיהם הטובות והרעות כמאה"כ אל מין האדם, "ורדו בדגת הים וכו'," שהכוונה ג"כ שהוא ימשיל בכל הברואים ולפי מעשיו יפעלו פעולותיהם גם בדרך נסיי, לא רק כפי מה שהוטבע בם בטבעם הראשון הנוהג לרוב על פי דרכי בלא שינוי ותמורה על אופן אחד תמיד מבלי דעת והשכל, ובזאת דחה הרב פי' הנרבוני שחשב שכוונת חז"ל והרב המורה הוא רק להורות, כי שם הי"ת בראשית היצירה חקים שונים בדברים הנבראים, להיותם נוהגים ברוב הזמנים במנהג טבעי אחד, ובזמנים מיוחדים במנהג טבעי אחר, והמנהג הראשון נקרא מאודיי, והמנהג השני מעטיי, והמשל בזה הים, שהטביע ה' בקרבו שיהיו מימיו נוזלים תמיד, ולעמוד כנד בצאת ישראל ממצרים, ומעלת הנביא ומופת נבואתו הוא רק בהודיעו מקודם הזמן הידוע שיתנהג בו המנהג השני המעטיי הזה, כי לפי דעת זה תשוב גם ההנהגה הנסיית להיות טבעית ממש וכן הנשים ידמו רק למקרים יקרים, אשר יקרו לפעמים רחוקות בתבל: אפס כל הנבראים נכנעים ומשועבדים לאדם רק בהיותו אדם בבחינה אמיתית, ובשמרי תעודתו להתנהג תמיד כפי הראוי לעצם נברא בצלם אלקים, אפס בהיותו נמשך אחר טבעי הבהמיי יסור צלו פחדו ואימתו מהר מכל הנבראים זולתו, ואז יהי' כמטרה לחצם ע"פ מנהג הטבע הפשוטי, שהגבור יעוז על החלש, כי רוב שאר בע"ח חזקים יותר ממנו וע"ז רמזי חז"ל באמרם אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמ' וכו'," ומאמרם "לא עריד ממית וכו' אלא חטא ממית. וע"כ בחטוא דור המבול לעזוב משמרת תעודתם הנרצית בעיני ה', השחית לא לבד גם כל בשר את דרכו בייחסו אל האדם, לבלתי היות עוד נכנע מפניו, כ"א גם הארץ והמים אשר נבראו לתועלת בני אדם התקוממו נגדם ע"פ ה' להאבידם ולהשחיתם עד כי היו כולם לדראון, זולתי נח ובניו אשר שמרו עוד משמרת ה', אתם הוקם הברית אשר כרת ה' עם כל הנבראים בהבראם, להיות נכנעים ומשועבדים לאדם והמנהג הטבעיי השני הזה הפועל ברצון ע"פ השגחת ה' הנסיית, נהג מאז והלאה רק לעתים מיוחדים ומעטים בעת העשות האותות והמופתים הרבים לאומתנו הישראלית בכלל, וגם לפעמים לקצת יחידי סגולה כהצלת דניאל מפי אריות, וחביריו מתוך כבשן האש, ורק באחרית הימים עת ימלא יעוד הנביאים מ"ה לתקן העולם במלכות שדי ישוב מנהג טבעי הנסיי הזה להיות נוהג בתמידות כמאה"כ "הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וכו' זאב וטלה ירעו כאחד וכו' לא ירעו ולא ישחיתו וכו'," אפס לפני בוא יום הגדול הזה בהיות רוב בני אדם אינם שומרים עוד תעודתם היקרה הזאת, הם נתונים תחת יד התקיף מהם בחיתו יער או בעריצי בני אדם ורק יחידי סגולה בכל דור ודור נפלים מהם בענין זה כמאה"כ לאומה הישראלית בהיותה הולכת בדרכי ה' "ופחדכם ומוראכם יהיה על כל העמים," ודוד עבד ה' האמיתי לא ירא מגלית הגתי, ואמר ממנו "אל יפול לב אדם ר"ל האדם האמיתי השומר תעודתו האנושית עליו," ובעבור היות האדם הבלתי אמיתי דומה לבהמ' אינו מן הראוי שישלוט על בעלי חיים זולתו בהיותו גם הוא בשפל מדרגתם כמאחז"ל מאיש נשחת כזה "עם הארץ אסור לאכול בשר," ע"כ לא הותר לדורות הראשונים עד אחר המבול שנתקן העולם יותר. לאכול בשר, גם קהלת אמר מבני אדם כאלה "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו," ר"ל בעבור היותו חסר המדרגה המוסרית הראויה לאדם אמיתי לא נתן לו ה' השלגון והרשות להנות מנכסיו. ואם בכל זאת נהנה, חטא ואשם, ע"ד מאחז"ל "כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו מעל," ורק בעבור תיקון העולם המוסרי על ידי המבול כמשכ"ל עד שהיה האפשרות להרבה בני אדם לעשות הישר בעיני ה' הותר להם אחר המבול גם אכילת הבשר ונתנה להם הממשל' על שאר בע"ה. מפלאי הטבע ושרשי הבריאה הוא שיהיה כל המתאחר ביצירה גדול במדרגה לקודם אליו. כי אחר שהיה הקודם במדרגת ההיולי לאשר אחריו והמתאחר הוא לו במדרגת הצורה והיה מטבע הצורה לפעול וטבע החמר להתפעל חוייב שהמתאחר יהיה השליט והפועל בכל אשר לפניו וכלם מתפעלים ממנו כמו שאמר ב"ר פ' י"ט רבי יהודה ברבי סימון כל מה שנברא אחר חבירו שליט בחבירו עד שיתחייב מזה שתמצא לכל הנמצאות כלן הכנעה ושעבוד טבעי אל מין האדם למה שהוא במדרגת השלמות והצורה לכלן וכלן הם תחתיו בסדר מדרגותיהם והמה נכללות בו בהכנע או השמר החמר אל הצורה או המסובב אל הסבה עד שבהיותם על זה האופן לא ישאר כח לשום נמצא מהם פשוט או מורכב להרים יד להרע או להזיק לשום איש מאישי האדם כמו שאין כח בגדולי הבריות כעין הגמלים הבקר והצאן להתיצב בפני כפיר אריות קטן או נמר או דוב כי היה זה כן למעלת צורתם וסגולתם המוסכלת מבעלי החקירה אשר נלאו לתת הבדליהם הפרטיים וכבר אמרו חכמינו ז"ל מה רבו מעשיך יי' תהלים ק"ד כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי יהוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזקי להדדי מדרש שו"ט מ' ק"ד. ראה כמה הורו מענין הכנע הצורות מטבעם זו לזו כי אע"ג שטבעם הוא בלתי ידוע אצלנו הנה הוא ידוע אצל עצמו והוא שומר את משמרתו ואע"ג דאינהו לא חזן טבע מזלייהו קא חזן וכל שכן שעל זה האופן חוייב ?להכניע טבע מזלות כל הנמצאות כלם בפני זה האיש שצורתו נכרת ונודעת במעלה ושלמותו המחייבת זאת הממשלה בלי ספק. במס' שבת פרק שואל בדף קכ"א: תניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים ומן החולדה דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל בראשית ט' כו'. כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתי. הרי שקיימו כל הממשלה הזאת וטעמה כיון שתלו אותה בחיותו שהוא העמדת וקיום צירתי כמו שיבא כי היא לבדה היא המושלת ומותר האדם מן הבהמה. והנה כשיושכל ענין הממשלה הזאת ימצא באמת שהוא טבע נפלא מתחייב מעצמות הבריאה שיוכרח מציאותו לצורך ההנהגה ההשגחיית אשר רמזנו בסוף שער השלישי שעליה אמרו חכמינו ז"ל ראה שאין העולם מתקיים בכך ושתף עמה מדת רחמים ב"ר פרשת י"ב כי הוא טבע נכבד ומעולה וגם הוא חכם ומבחין בין צדיק לרשע ופעל בהם ובאשר להם ובכל הנמצאות כולם בעבורם לא כמו שנזדמן אלא כמו שיאות לפי מעשיהם כמו שאמר המשורר מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי יי' תהילים ק״ז:מ״ג. וזה כי טבעי הנמצאות הנבראים באותה מדת החסד שנשתתפה למדת הדין שעליה אמר אמרתי עולם חסד יבנה שם פ"ט כי הוא החסד אשר מעל השמים כאומרו כי גדול מעל שמים חסדך שם ק"ח כמו שיבא בעניני אברהם אבינו שער י"ז ב"ה. הנה הם ודאי מתבוננים לפעול כפי המחוייב מההשגחה בכל הענינים המושגחים אשר זכר במזמור ההוא הכולל ארבע כתות שצריכות להודות ולפי זה הוא מבואר שנמצאו בעולם שני מיני טבעים. הראשון הוא המפורסם לא דעת ולא תבונה בו אבל נוהג על ענין אחד תמיד בלי השקפה למה ולמי ולמה ומתי כי הוא התנאי שהותנה עמו בעת הבריאה כמ"ש חכמינו ז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון ש"ר פרשת כ"א והוא שיהא נגר ונדבק כבתחלה. אמנם השני הוא הטבע הזה המעולה הפועל ברצון ובחינה שכלית אשר הוא גם כן התנאי שהותנה עמו על טבע הבריאה כמ"ש תנאי התנה הקב"ה על הים שיקרע ועל האש שלא ישרוף ב"ר פ' ה' כו'. ומזה שכל מה שהוא נס לפי התנאי הראשון הוא טבעי לפי התנאי השני בלי ספק. ועל זה האופן ולח זה הטבע המעולה השני בכל האנשים ובכל הענינים אשר תמצא יד ההשגחה האלהית עליהם לפי מעשיהם ומה שנעשה אז שנוי גדול מהמנהג הטבעי קראוהו ההמוניים נס לפי הטבע המפורסם והנכר להם אמנם אצל המשכילים המתבוננים במעשה יי' כי נורא הוא הנה הוא טבע גמור באמת וזהו ענין נפלא אמתי מאד ביארוהו חכמינו ז"ל במדרש ב"ר פרשת יקוו המים. א"ר יונתן תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לבני ישראל הדא הוא דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו שמות י"ד לתנאו שהתנה הקב"ה עמו. אמר ר' ירמיה ברבי אלעזר לא עם הים בלבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הדא הוא דכתיב אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי ישעיהו מ״ה:י״ב. מיד שנעו שמים כל צבאם צויתי. צויתי את הים שיהא נקרע לבני ישראל. צויתי שמים וארץ שישתקו לפני משה שנאמר האזינו השמים ואדברה דברים ל״ב:א׳. צויתי את השמש והירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר שמש בגבעון דום וירח כו' יהושע י׳:י״ב צויתי את העורבים לכלכל את אליהו שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר בערב מלכים י"ז. צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל שנאמר אלהי שלח מלאכה וסגר כו' דניאל ו׳:כ״ג. צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה שנאמר וריח נור לא עדת בהון שם ג'. צויתי את השמים שיפתחו ליחזקאל שנאמר נפתחו השמים ואראה כו' יחזקאל א׳:א׳ צויתי את הדג שיקיא את יונה אל היבשה שנאמר ויאמר יי' לדג ויקא כו' יונה ג': הנך רואה הענין הזה בעצמו בפי שני החכמים האלה. כי מפני שהיה רבי יונתן מתאר ענין הנסים על הדרך המפורסם בהם רצוני שהטבע הגמור הוא שינהגו כמנהגם וענין הנס הוא שישתנה טבעו המיוחד בעת ההיא ואחר ישוב למנהגו וצורך התנאי מעת הבריאה היה לבד להתרחק מחדוש הרצון האלהי ושנויו באלו הענינים כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט חלק ב'. לזה אמר לו ר' ירמיה כי התנאי ההוא לא עם הים או האש לבד הותנה עד שנאמר שהוא דבר זר ומחודש אצל טבע הנמצאות כי התנאי הזה הוא טבע שני בפני עצמו כולל כל הנמצאות עד שלא ימצא נמצא מכלם שיבא הצורך אליו מצד ההשגחה שלא יהא נכון ומזומן לכל מה שיאות לו לעשות בהפך הטבע המפורסם. ושזה יראה מרוב ההשמעות והעניה שנמצא להם בכל אלו הענינים ממינים שונים שזכר עד שמהם הוא ראוי לפסוק ולגזור שכל מעשה בראשית היה נכנס בתנאי הזה וזה אי אפשר אלא כפי מה שאמרנו והוא במציאות הטבע החכם הכולל כל הנמצאות כשיתבוננו אלו אצל אלו הראוי להתבונן מצד מדרגות צורותיהם אשר המעולה מכלן ואשר אליו פונות כל הנמצאות במעלה וכבוד הוא האדם. ולזה תאר אותם במלת צווי כאלו הם מקבלות זריזות ומצוה שכלית כמו שאמרנו. רק השמר לך פן יפתה לבבך למה שכתב הנרבוני וייחסו אל הרב המורה בפירוש הפרק הנזכר שאמר שהעניין הנסיי הוא סעיף מדרך ההעברה שהניחו המדברים. חלילה לו מרשע כי הדעת המקולקל ההוא ענינו לפי דברו שאין בטבע דבר הכרחו אבל שיחלק אל מאודיי ומעטיי ושהגרת המים ודבקותם בדומה הוא טבען המאודיי וקריעתן הוא טבען המעטיי ושני הענינים שאין בכח מציאותם רק ברב או במעט והקש על כלן ושהמופת אינו זולתי הודעת הנביא מתי יקרה זה הענין המעטיי כל אלו דבריו המקולקלות ורחמנא ליצלן מכסופיה דההוא גברא כי הנה הרב לא חשב כן אבל כ' בפי' עשרה דברים שנבראו ערב שבת אבות פרק ה' מ' ו' זה לשונו כבר נזכר בפרק חלק שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבעם שיעשה בהם כל מה שיעשה יהיה הדבר שיעשה מאד והוא הדבר הטבעי או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת עד כאן. וכוונתו בזה אל הטלת התנאים שדברו בהם חכמינו ז"ל לבד לא כמו שחשב זה האיש וחביריו המשתדלים בכל עוז להפיל חומת התורה ולהרסה כמו שכתבתי בשער י"ג. אמנם מה שכתבנו בזה הענין הוא האמת והצדק וחלילה שיהיה ענין הנביא הודעת זמן המקרה ההוא מחמת עצמו אבל ענינו הוא לדעת מי הוא זה ואי זה הוא אשר ראוי שיקרה בעבורו כמו שיבא ולכן שמרהו וזכרהו כי רוח המקום ורוח הבריות ובעלי חכמת התורה והמצוה נוחה הימנו כמו שנתבאר ממאמר ר' ירמיה והוא ענין נפלא ומחודש ממה שהבין ממנו הרב המורה בפרק ההוא עיין עליו וכל שכן שנטה מזה במה שכתב פרק י"ג חלק ג' זה לשונו. ולא יטעך אומרו בכוכבים להאיר על הארץ ולמשל ביום ובלילה ותחשוב שענינו כדי לעשות. זה אינו רק להגיד טבעם אשר רצה שיבראם כן ר"ל מאירים מנהיגים כאומרו באדם ורדו בדגת הים בראשית א׳:כ״ח שאין ענינו שנברא לכך רק להגיד טבעו אשר הטביעו השם יתברך עליו עד כאן. ואני אומר כי לפי הבחינה הנפלאת הזאת שאמרנו הגיד הכתוב מעלת טבע האדם אשר הטביעו עליו ואשר נוצר בעבורו שהוא הרדייה הזאת בלא ספק וגם בענין הכוכבים כבר כתבנו מה שראוי להשיב עליו בשער ה'. אך צריך שנדע כי כל הנעשה כמין הטבע המפורסם על יד המרכבה הראשונה היא השמים ושמי השמים וכל מניעיהם גבוה מעל גבוה שייחסם הרב המורה אל מעשה מרכבה בפרקי המורה ובתחלת החלק השלישי ממנו הנה הוא מה שיעשה בזה הטבע השני על יד האבות הקדושים ושאר הנביאים והחסידים אשר הם מרכבת המשנה אשר לו גלגליה ואופניה אשר על ידם יתניעעו כל הנמצאות לפי הטבע החכם אשר הוטבע בהם כמו שיתבאר מתוכן מספר השבטים וממאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שמות כ״ד:י׳ שער ל"א ב"ה שהוא ענין נפלא. ולזה חיייב לשמוש זה הטבע המעולה שימצאו שם בכל דור ודור אנשים מעולים שומרי תמונתם וצלמם שיניעו כל הנמצאות כסדרן והילכתן באותו היחס הנפלא שכתבנו בשער י"ב בפ"ק הנגין שעליו אמרו חכמינו ז"ל ייקרא רבה פ' ל"ה חקים שחקקתי בהם שמים וארץ והם מתי מספר ממין האיש המיוחד או האנשים שזכר ענינם הרב המורה בפרק נ"ז חלק ג'. אמנם כשלא ימצאו שם המניעים על זה האופן ודאי ישתבש זה הסדר הטבעי הנכבד וישודד ויופחתו פעולותיו עד שיהפך אל הטבע הראשון הסכל או קשה ממנו. ועל זה האופן הוא מה שנמצא היום כי הטבע הראשון חזק מאד והנמצאות כלן כפי מה שחויב ממנו יתקוממו על מין האדם והאש שורפו והרוח דוחפו והמים יחנקוהו ויוכה באבן או באגרוף וימצאהו הארי והדוב והכהו נפש או נשכו זאב או שועל ואפי' קפופא וכל זה הוא נס גמור ושדוד טבעו המיוחד בעונש האדם על בלתי שומרו תנאי זאת הממשלה באומרו אדם בצלמנו כדמותנו כו' בראשית א׳:כ״ו. שהכוונה שיהיה האדם שומר צלמו ודמותו המיוחדת במה שתהיה נפשי השכלית היא המולכת על כל חלקי הגוף וכחותיו ומכנעת אותם הכנעה גמורה בפניה עד שלא תהיה תקומה לשום אחד מהם כי אם לעבוד עבודתה ולשמור משמרתה להשיבה למעונה כמשפטה משל למלך שנצבים לפניו כל שרי המדינות הסגנים והפחות הנה כשהם נשמעים אליו ונכנעים מפניו ודאי כל המדינות יסורו אל משמעתו ויגורו ממנו ולא ימרו את דברו אמנם אם השרים הנצבים עליו יעיזו בפניו וימאנו דבריו כל שכן שיעשו כן עם המדינות אשר תחתיהן הרחוקות אליו וכן נפש האנושית היא המטרונה שיושבין לפניה ראשי הנמצאות כלן ושריהן כי כלם במדרגת החמר לה ואין צריך לומר שצורות היסודות והצומח נכללו בו כי גם כל הצורות החי. כי על כן נמצאו קצת אישי האדם נוטים אל טבע האריה וקצתם אל השור או דוב בתכונתם כמו שזכר הרב המורה פרק ה' חלק ג'. וכבר היה אומר הלל הזקן ביום שמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן סוכה נ"ג. כי באמת האיש השלם כלהו איתנהו ביה ואע"פ שלא יהיה גדול כמותו. והנה כאשר תכבוש זאת הנפש זה החלק המורכב מכל מיני הנמצאות הנצב לפניה כאשר הונח והיא תהיה רשאה ושולטת על כל אלו הכחות הגופיות הנה כל שאר הנמצאות אשר תחתיהם ישאו קל וחומר בעצמם ויקבלו עול מלכותו וישתחוו לו איש ממקומו כי כן נגזר וירדו בדגת הים כו'. אמנם כאשר לא ישמור האדם מדרגת צלמו ודמותו על זה האופן ואוכלי פת בגו היושבים אתו במחיצתו ישברוהו וכל חברת כחותיו הגופיות. תמרוד באדוני ותפרוק עולה מעל צוארה לרפיון האדון ולחולשתו הנה אז כל הנמצאות הטבעיות פשוטות ומורכבות הרחוקות והקרובות יחשבוהו כאחד מהנה או פחות מהן וימרדו בו וירימו ידם עליו כנגד טבעם המוטבע בהם. וזה שאמרו במסכת שבת בפרק הנזכר אמר רב פפא נקיטינן ארי אבי תרי לא נפיל והא קא חזינן דנפיל ההוא כדרמי בר אבא דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שבת קנ"א: שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו תהלים מ"ט. הנה שאביי היה אומר שעם שהטבע הזה הנכבד נחלש ושודד אצל כלל האדם מכל מקום עדין נשאר מהטבע ההוא צד הכנעה ושעבוד עד שעל הרוב אריא לבי תרי לא נפיל. ולפי שהקשו עליו ממה שנראה לפעמים דנפיל אמר שזה יהיה כשהכח האנושי נשבר לגמרי עד שהאנשים כבהמות נדמו שאז יהיה הארי ביניהם ככפיר בעדרי צאן הנה שנפסק הדין שהממשלה הזאת ישנה כל זמן שהכח האנושי יחזק. ואיננה כל זמן שיחלש ונחת לפני כחתיו וכמו שאמר החכם אין בין שימלוך המלך על העם ובין שימלכו עליו אלא חוזק או רפיון. והוא מאמר השלמים בני גד ובני ראובן כשאמרו ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ יהושע א׳:י״ח. וזה כי החוזק והאומן הוא שיתחזק בחזקת עצם אנושותו ולא יחת מאדם כי הוא התחזקות נפשיי נוסף על ההתחזקות הגופיי המפורסם ואשר הכל בו כי על שניהם זרזו השם ית' בפירוש. על הראשון אמר חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם כו'. ועל השני העקרי סמך ואומרו רק חזק ואמן מאד לשמור לעשות ככל התורה שם. הנה הורה כי התחזקות הראשון הוא טוב אמנם שהשני הוא עקרי והוא אמת וכמו שאמרו חכמינו ז"ל ב"ר פ' ח' זכו רדו לא זכו ירדו וכן נאמר ותעשה אדם כדגי הים חבקוק א׳:י״ד כלפי מה שנאמר וירדו בדגת הים. בין תבין את אשר לפניך מדור המבול כי לפי שהשחיתו צלמם ודמותם השחית כל בשר טבעו וסדרו ונתבלבלו כלם להרוס מצבם זה אצל זה עד שהארץ נשחתה להם והמים אשר נבראו לשמשם ואשר היו כפויים ואסורים תחתם נתקוממו עליהם והפרו את בריתם אתם והמיתום זולתי נח להיותו צדיק תמים וכל החיה והבהמה אשר אתו בתבה הנה לא כופר בריתם אתם אבל שמרו את משמרתו ולא הזיקוהו כמ"ש והקימותי את בריתי אתך בראשית ו׳:י״ח כאשר נתבאר שם וכמה נתיעד מפי ישעיה בתחלת נבואותיו וסיפן השבת תקין הטבע הזה למקומו בשלמות האנשים אמר הנני בורא שמים חדשים וכו' וגלתי בירושלם כו'. לא יהיה משם עוד כי'. עד זאב וטלה ירעו כא' ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו כו' ישעיהו ס״ה:כ״ה. והנה באמת הטבע הזה המעולה בעצמו ואופן שלוחו הוא אשר זכרו דניאל לדרוש עת שאמר לו אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די כו' דניאל ו׳:כ״ג. הנה שזכרו ואולם בסגולתו המיוחדת בשאמר כי אחר שהוא הי' שומר תמונתו והוא תנאי היצירה שאמרנו כי הוא הזכות אשר נמצא לפניו ית' במה שלא נתגאל בפת בג המלך וביין משתיו כי זה יורה שהוא המולך על כל כחות הגוף ופעולותיו והנה לו לעבדים בכל כיוצא. ואף גם זאת כי נשמר מחטוא אל המלך כאשר הוא רצון אלהי כמו שאמר החכם ירא את ה' בני ומלך משלי כ״ד:כ״א כי הירא את דבר ה' יירא מדבר המלך ודתו וצריך לבקש צדדים לצאת מזה ומזה כמו שנאמר ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים כו' שמות א׳:י״ז אך כאשר אבאר במקומו שער ל"ד ב"ה. והנה לפי כן אמר שכבר נשארה לו הממשלה הטבעית אשר מעת הבריאה במקומה ובתקפה ומה הי' שואל אלהך דאנח פלח ליה היכיל לשיזבותך דניאל שם הנה הוא שלח מלאך בריתו אשר הוא שר ופקיד על זה הטבע המעולה החכם וסגר פום אריותא משעת הבריאה ולא חבלוני כל קביל די קדמוהי זכו כו'. והזכות הוא ודאי המלאך המליץ העומד לעזרו והראה לו שכבר תהיה פתיחת פי האריות האלו אצלו מופת ונס כפתיחות פי הארץ כי כמו שתפתח הארץ את פיה בדרך נס לבלוע האנשים החטאים בנפשותם כן תהיה פתיחת פי האריות כנגד הרשעים הפושעים כמו שהיה בגובריא אליך די אכלו קרצוהו דדניאל כמו שנתבאר שם. ולזה אמר רבי ירמיה באותו המאמר שזכרנו צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל כי הוא אחד מהתנאים שהזכיר שם ומלאך הברית הזה הוא אשר בא ונכנס תוך הכבשן להציל לחנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקדתא כמו שנאמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו די שלח מלאכה כו'. שם ג' והענין הנפלא הזה כוונוהו חז"ל במס' פסחים קי"ח. אמרו בשעה שהפיל נמרוד את אברהם לכבשן האש אמר גבריאל לפני הקב"ה רבינו של עולם ארד ואצטנן ואציל את הצדיק מכבשן האש אמר הקב"ה הנה אברהם יחיד בעולמו ואני יחיד בעולמי נאה ליחיד להציל את היחיד ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אמר תזכה ותציל ג' מבני בניו. דרש רבי שמעון השילוני בשעה שהפיל נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש עמד יורקמו שר הברד לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו מכבשן האש א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר האש ארד ואקרר בפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס אמר ליה רד מיד פתח ואמר ואמת יי' לעולם הללויה תהילים קי״ז:ב׳. דע נא וראה כמה הפליגו להורות זה הסוד הנפלא בענינים הנסיים אשר לא עמדו עליו קצת שהשתדלו בביאורו וזה כי לפי שכבר יחשבו המון המעיינים שענין הנס הוא בכמו אלו הענינים לשדד כח הנמצא ולהפוך טבעו אל הפך מהותו או איכותו כמו שאמר שרו של ברד שיהפוך טבע האש הגדולה ההיא בעוצם קרירותו כלומר שיהפך כח האש אל כח הברד ויהיה הנס לשם הזמין לפי שעה צורת הקור מבלי חומר שינשא בו או בחומר האש עצמו לזה אמר שאמר גבריאל שר האש שאין כבוד מלכותו של מלך מלכי המלכים נכר בכך כי לא יורגש על זה האופן עוצם חכמתו גבורתו בהכניע טבע הנמצאים כלם אל הנמצא הנכבד הזה הנברא בצלמו ודמותו אבל שירד הוא במה שהוא שר האש ושומר בו שלמות צורתו ובהיותו בתכלית חזקו בהכנעו לפני מלכו אשר בראו יכנע גם הוא לשומרי ברית צלמו ודמותו ועל זה האופן יקרר אליהם מבפנים בטבעו המעולה כי איך ירים ידו במלכו והוא טבעו הראשון אשר הוא נס אצל ההמון אמנם שיהפך טבעו זה וישנהו להקריר ולהקדיח מבחוץ לשרוף הרשעים המלשינין אותם אשר הוא נס גמור אצלו דכתיב וגובריא אלך כו' קטיל המון שביבא די נורא. וזהו ודאי הנס האמתי הידוע אצל הטבע עם שהיא הטבע הפשוט אצל הפרסים וזהו שאמר ואעשה נס בתוך נס כי שני הטבעים האלה כל אחד נס אצל חבירו ומה שיקדיח מבחוץ יהיה נס אמתי בתוך הנס המפורסם שיהיה בקררו מבפנים ולא ימלט מהיותו נס אמתי בתוך נס מפורסם או מפורסם בתוך אמתי. ולזה אמר ואמת יי' לעולם הללויה. כי מאמתת גדולתו וקיום אמונתו בטבע הנמצאות היתה זאת ואי אתה יכול לפרשו על קיומו מה שהבטיחו מימות אברהם תזכה ותציל מבניו שהרי לא זכה בשליחותו רק בחוזק טענתו. ומזה הטעם הפליגו לומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו הציל את אברהם אבינו מצד יחידותו בעולמו לומר שאלו הונח שלא ימצא טבע הצלה זו בצורת האש והיתה האש מטבעה שורפת טובים ורעים הוא יתעלה למען עוצם זכותו אשר החל לפרסם אמתתו לעולם יצילהו בכחו המוחלט מבלי אמצעי רק בכבודו ובעצמו כמו שאמר אני יי' אשר הוצאתיך מאור כשדים בראשית ט"ז אמנם זה הכח הנתן לשרו של עולם באלו הענינים הוא נשמר ועומד לשאר הצדיקים והשלמים אשר היו אחריו כדניאל וחביריו אשר זכרנו וזולתם הצדיקים היודעים שמו ית' כמו שנתבאר היטב בשיר של פגעים. כי מלאכיו יצוה לך כו' על כפים ישאונך כו' על שחל ופתן תדרוך כו' כי בי חשק כו' תהילים צ״א:י״ג. הורה כי מלאכי הברית אשר הופקדו בידם טבעי כל נמצא ונמצא הם מצווים ועומדים תמיד לשמור את השלמים מכל נזק ופגע כי גם האבנים לא יגפו את רגלם כמו שאמר כי עם אבני השדה בריתך איוב ה׳:כ״ג גם בכל אשר תדרוך כף רגליהם על שחל ופתן. או כשירמסו כפיר ותנין הוא שוה לדריכתם על כל פני האדמה ואין מחריד. וכמו שהראה ר' חנינא בן דוסא לתלמידיו כשנשכו הערוד ומת והוליכו לבית המדרש ואמר ראו בני שאין ערוד ממית אלא חטא ממית ברכות ל"ג. כי החטא הוא הנותן כח למזיק להזיק. ראה מה כתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי כו' מלכים א כ׳:ל״ה-ל״ו הנה באומרו אמר אל רעהו יראה שהאיש ההוא היה ג"כ מבני הנביאים או קרוב אליהם במעלה שאע"פ שהאריות מצויין אצלו לא היה ניזוק מהן כי לזה לא אמר ומצאך האריה כי לא דבר חדש הוא אצלו. אמנם כשחטא בדבר יי' נאמר כי כשמצאהו האריה הכהו לפי שכבר הותש כח גבורתו אצלו וזהו עצמו ענין אז"ל שישראל מתישין כח גבורה של מעלה או מוסיפין איכה רבתי פ"א כמו שיבא ביאורו אצל מבלתי יכולת יי' ע"ז ב"ה ואצל עשה לך שרף ושים אותו על נס יתבאר כפי מה שאחשוב מה שכתבנו הנה מענין הנסים שער פ"א ב"ה: ואולם לפי שכבר יחלוק זה הענין הנכבד אל מין האדם לשני חלקים. חלק אשר ישמור זה הצלם והדמות על האופן הנזכר וחלק ממנו והוא הרוב אשר לא ישמרהו. חוייב שיהיה קצת האדם אצל קצת כמדרגת הב"ח הבלתי מדבר אצל המדבר או פחות ממנו כמו שנתבאר מהתיחדות האומה הנבחרת משאר האומות מתחלת שורשם. והוא ענין הבכורה אשר נאמר עליה מפי הגבורה ורב יעבד צעיר בראשית כ״ה:כ״ג. ואשר עליה אמר יצחק הוה גביר לאחיך כו' שם כ"ז. גם נאמר ביצחק והקמותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו שם י"ז. שיראה שהברית הזאת תתחייב ממעלת סדרי הטבע אצל בריאת העולם וכל זה כשישמרו התנאי המושם בדבר כמו שנאמר במעמד הנכבד אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה מכל העמים שמות י״ט:ה׳. ובפרשת הברית והיה אם שמוע תשמע כו' ונתנך יי' אלהיך עליון על כל גויי הארץ כו' דברים כ״ח:א׳. וכן בכל המקומות נתבאר כי בשמירתם זה התנאי יהיו כלם במדרגה שפלה מהם בסדר הנמצאות. והפלא כי כמ"ש במעלת האדם על כל הב"ח ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית כו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כו' בראשית ט׳:ג׳. כן נאמר במעלת האומה הזאת על זולתה מהמין האינושי לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יהיה על כל הארץ אשר תדרכו בה דברים י״א:כ״ה. וכבר אמר בתחלת הפרשה ואכלת את כל העמים כו' שם ז' ובמקום אחר יאכל גוים צריו כו' במדבר כ״ד:ח׳. כי לחמנו הם שם י"ד. וזולתם כמו שיתבאר בפרשת המן שער מ"א ב"ה. ובכמה מקומות יתבאר כי מסגולת התורה ומצותיה להכניע כל האומות תחת זאת האומה הנבחרת כהכנע כל הנמצאות כלן תחת האדם מטבע היצירה וכאשר אמרנו. וזה הענין הנכבד בעצמו הוא שעמד לדוד אדוננו בענין הפלשתי טרם יגלה אליו דבר יי'. ובעבורו היה נצוחו נקל בעיניו כמו שנתבאר ממאמריו אשר אמר פעמים שנים מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים שמואל א' י"ז כי הנה באמת בדברים האלה גלה גודל מעלת נפשו הוא היה אומר דברים אלה כתופס על הדבר וכמקנטר על הנודרים הנדרים ההם על הענין ההוא לאמר מה טעם שיעשה דבר כבוד או עושר לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז זולת הטוב והכבוד המגיע לו בהסירו חרפה מעל ישראל שהרי אין סכנה בדבר כי מי הפלשתי הערל הזה אשר יעמד לפני כל איש הבא להלחם עמו אחר שהוא מחרף מערכות אלהים חיים והרי הוא עצמו בעכריו. ואם שהאנשים ההמה לא הבינו כוונתו כמו שנראה מתשובתם גם לא השניים הנה כשנשמעו הדברים לפני שאול ואנשי עצתי טעמו בהם טעם לשבח ויקחוהו אליו ופירש לו כוונתי על השלמות במה שאמר אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך וילחם עם הפלשתי הזה שם. ירצה למה תצטרך לתת מתנות קטנות או גדולות על זה הדבר עבדך ילך כו'. ואין ספק שכוון באומרו אל יפול לב אדם אל מה שנאמר ביצירה נעשה אדם בצלמנו. וכמו שאמרו ישראל קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם ב"מ קי"ד: ושעל חלופו נאמר ותעשה אדם כדגי הים חבקוק א׳:י״ד. והנה כאשר אמר לי שאול לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו. אז ביאר לו הענין ואמר רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמתיו גם את הארי גם את הדוב כו' שמואל שם. ביאר לו שכבר היה מורגל בשנשמר אצלי טבע הנמצאות עד שהיה מוראו וחיתיתו על פני היותר חזקים שבחיות היער כל מה שצריך להציל קנינו מהן ואם יקומו עליו למרוד בו יתחזק כנגדם וימיתם ושהוא בטוח שהפלשתי הערל ההוא אשר חרף מערכות אלהים יהיה כאחד מהם לפי שהערך אשר יש לכל בעל חי עם המדבר יש לחלק המדבר הבלתי שומר דמותו וצלמו עם אשר ישמרם וכ"ש כי שומר מצות התורה האלהית ולוחם מלחמתה לא ידע דבר רע והוא מה שאמר ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה שם. ירצה כי מי שנתן את הארי ואת הדוב תחת ממשלתו בסדר היצירה היא יתן באותו טעם עצמו את הפלשתי הזה תחת כפות רגליו ולפי שהיתה הממשל' הזאת עצמית לא בחרב ולא בחנית נזכר מה שהלבישו שאול את מדיו ונתן כובע נחשת על ראשו וילבש אותו שריון. ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כו' שם והאמת כי לא נסה להכות ולהמית את הארי ואת הדוב בהנה כי אם בכחו הנמצא בעצמותי לבד. והנה פליאות דבריו אשר דבר אל הפלשתי כלם מיסבות על זה הקטב עצמו כבר ביארתים בפתיחה דרוש משם. ואיני מסופק כי בהגיע זה האיש המוצלח אל היחס האלהי הזה שישיגהו בעצמו שנוי לשבח ותהלה בצלמו ודמותו ויתעלה מאיש מראהי ותוארו מבני אדם ויורגש זה הענין האלהי אל האנשים השלמים הקרובים אליו בכחו אל הענינים האלהיים עד יתנכר בעיניהם ויאמרו מי הוא וזה הענין קצת אמותו נלמוד משאול אשר נאמר עליו וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר שם א' י' וכמעט כלו ממעשה דוד הזה שזכרנו שנאמר בו וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא כו' ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם שם א' י"ז כי בזה שאלה עצומה מאד כי זה האיש אשר הגיד עליו המגיד ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן כו' שם י"ו. והוא אשר שלח אל ישי שישלחהו אליו גם שלח שנית שיעמוד לפניו כי מצא חן בעיניו. והכתוב מעיד ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן כו' שם י"ז. וכי זה דוד הבא היום אל המערכ' ואשר נשמעו דבריו לפני שאול ויאמר לו אל יפול לב אדם עליו עבדך כו'. ואשר השיב לו לא תוכל ללכת כו'. ואשר חזר וטען לפניו ממה שנודע אליו ממנו רועה היה עבדך לאביו כו'. עד סוף כל הדברים ההמה. והנה לא זזה ידו מתוך ידו ובצאתו מאתו לעשות מעשהו שאל עליו בן מי הוא וגם אבנר שר צבאו נשבע בחי המלך כו' שם. וגם יש לדקדק לדעת למה לא שאל הוא עצמו או צוה שישאלו מצדו ואמר שאל אתה בן מי זה העלם וגם לא נמצא ששאל עליו כלל ואם קרה שנשתגעו כלם למה כתב דברי הבאי כאלה בלי שום טעם והנה חז"ל אמרו בהתר זה שענין שאלתו הוא לדעת היצלח למלוכה ושאל אם מפרץ קא אתי או מזרח קא אתי כדאמרינן ביבמות ע"ו: ולכאורה הכתוב מסייען במה שנאמר בן מי זה הנער ובן מי זה העלם. אמנם כשנבא עד קצו אין עוזר כי נאמר ובשוב דוד מהכות את הפלשתי ויקח אותו אבנר ויבאהו לפני שאול וראש הפלשתי בידו ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער כו' שם ונראה שלא חדש לו דבר מהשרש על מה שהוגד לו ממנו בתחלה כשנאמר לו מתחלה ראיתי בן לישי בית הלחמי כמו שאמרנו. אלא שעקר הענין הזה אצלי הוא גלוי הסוד הנפלא שאמרנו כי בהתלבש אדוננו דוד רוח עצה וגבורה מאת ה' ללחום מלחמת הפלשתי הלזה אשר חרף מערכות אלהים חיים כי הוא היה ענין נוסף על מה שהיה עמו תחלה בהלחמו עם הארי ואת הדוב לבשתו רוח ה' ונתעלה עילוי רב וזיו אפוהי אשתנו לכבוד ולתפארת בעיני שאול ובעיני אבנר אשר היו הגדולים בעם והיותר קרובים אל הרגשה זו עד ששממו עליו במחשבותיהם ונתעורר שאול ראשונה לשאול בן מי זה הנער כי עם שלא יצא ברעיוניו מכלל בחור ורך בשנים כבר השתוממו מזמותיו עליו בהרגיש בפניו רוח חן וגדולה דמי לבר אלהין בעבורו נסתפק בו ושאל עליו. גם אבנר הרגיש בדבר. ולזה אמר חי נפשך המלך אם ידעתי. ולפי שהיה שאול בוש מענין זה ההשתוממות היה משמיט עצמו מהשאלה ואמר לאבנר שאל אתה בן מי זה העלם ולסבה זו לא שאל אבנר דבר עליו פן יתפש על שאלתו משומעיו וכאשר הביאו לפניו עם ראש הפלשתי עדין היה ההשתוממות בלבם עד ששאל לו בן מי אתה הנער והוא לא אמר לו רק בן עבדך ישי בית הלחמי לומר כי הוא הנער הנצב לפניו ראשונה ואין זולתו. ואם תתבונן בכתובים תמצא פני הספור כלו מוכיחים על כל זה הוכחה עצומה וכלם מוסבות להגיד זה הענין הנפלא שאמרנו והוא במה שנמצא כי אחר שכתב כל הענין מהיות דוד לפני שאול ואופן עבודתו עמו סמך ואמר ודוד בן איש אפרתי היה מבית לחם יהודה ושמו ישי כו'. יגיד כי זה שהגדנו עליו הוא הבא אל המערכ' היום ההוא והוא אשר עשה המעש' ההוא הגדול. וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי כו'. כלומר עם כל ההכרה וההרגל הזה המופלג התנכר אליהם בעת ההיא וכראותם אותו זה שאל עליו וזה לא ידע להשיב עד שאמר להם בן מי הוא. ואם לא כן היה לו לומר ויהי כראות שאול כו'. ועוד הבט נא וראה ודרוש סמוכים כי הנה לפי שכבר עשה יהונתן בן שאול תשועה גדולה בישראל מזה המין כמו שזכר בתחלת מלחמות שאול וכבר היתה לו סגולה זאת או קרוב אליה הוא מה שסמך אל זה הספור ואמר ויהי ככלותו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו שם א' י"ח אמר שכבר היו כעין נפש אחת בעצמה בשני גופים ולזה אהבת נפשו אהבו ואין שם אהבה אל הזולת. וזה הוא סוד מה שאמרו ז"ל אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן אבות פ' ה'. כי לא היה שם רק אהבת האדם עצמו והוא מה שביארו באומרו ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו וזה טעם נכבד למאמר ואהבת לרעך כמוך ויקרא י"ט כמו שיבא ענינו בשער כ"ג בעזרת הציר. והנה הענין נכון והרי עדיו מוכיחים מתוכו מלבד תוכן הענין וטוב טעמו המאיר עיני בעלי הדעת והדת בכמו הענינים האלו הנפלאים כלם הנמשכים מזה הטבע הנפלא הפועל כפי מדרגת מעלתו ומבטל כח הטבע המפורסם ומשדדו בשמירת תנאו עד שכבר ימצאו בו שתי הכחות יחד לעזר ולהועיל ליראי יי' וחושבי שמו: והנה זה הענין כלו בדמותו וצלמו נרא' שכוונוהו חכמינו זכרונם לברכה באותו מאמר שזכרנו בראשונה שכתבוהו בשם בר קפרא האומר גדולים מעשה צדיקים כו' דאלו מעשה שמים וארץ נכתב ביד אחת ומעשה הצדיקים נכתב בשתי ידיו. והכוונה שמעש' שמים וארץ שהיא הסדור הטבעי המפורסם אינו אלא על דרך אחד בלתי משתנה מטבעו כלל. אמנם מעשה הצדיקים והוא הטבע השני המופלא החכם אשר נמצא אצל הצדיקים בכל המעשים המגיעים להם על דרך ההשגחה האישיית הנה הוא נכתב באמת בשתי ידים כי הדברים עצמן שנראין כנגד הטבע הוא עצמו הטבע האמתי המוטבע בהם בתחלת היציר' וע"פ התנאי שהתנה עליהם כמו שאמרנו ולפ"ז כבר תהיינה לטבע הזה המעולה שתי ידים זוכות כאחת. אחת לפי הנראה. ואחת לפי האמת. שעליהם אמר גבריאל פסחים קי"ח. אלך ואקדיח מבחוץ ואצנן מבפנים ויהא נס בתוך נס כמו שכתבנו. והשיב אותו הבבלי והא כתיב ויבשת ידיו יצרו כלומר מאי איריא מעשה צדיקים שהרי בטבע הפשוט נמצא שכתוב כן. והשיב ידו כתיב והיא תשובה נפלאה לומר שכן הוא כדבריו שהוא טבע אחד אלא שבבחינת כלל העם טומן ידו הימנית ומשתמש באחת לבדה. אמנם אצל הצדיקים נמצאות לו שתי ידים ימינות ומשתמש בשתיהן ובידו אחת יקדיח מבחוץ ובשנית יקרר מבפנים והקש על זה בכל הענינים. וחזרו להשיב ממעש' ידיו מגיד הרקיע ולראות אם יעמוד זה הסי' הנפלא בתורה על זה הטבע החכם, והעמידו וקיימו כי על מטר שהוא ממעשה הצדיקים קאמר והיא הית' תשובה נכונה להעמיד ולקיים אמתת זה הענין הנכבד מהכתובים כמו שיאות לו ולאשר כמותו במדרגה ובתועלת: זה שיעיר מה שראיתי לכתוב בכל זה כי ראיתיו דרוש מעולה וסוד נפלא מסודות הבריאה וסגולת הנפש השלמה והוא אוחז ומתפלש בכמה ענינים מתורתנו הקדושה מאשר רמזנום וזולתם והכל רשום בכתב אמת בחלק זה הספור אשר היינו עליו ובנעתקים בו מהקודמים אליו. וזה כי אחר שברך השם יתעל' את נח ואת בניו לאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר כי מעתה לא תיראו חתת ליגע לריק ולילד לבהלה על דרך כלל כאביכם הראשון עד שתפסד ארץ ומלואה מרעת יושבי בה אמר להם ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ כו'. ומהמבואר שאין כוונת הכתוב בזה לומר כי בהקבץ המון עם אלה ברכב ואלה בסוסים וברשפי קשת וחרב ומלחמה על חיות היער החזקות שיכבשום תחת ידיהם או בהתחכם לפרוש מצודות ומכמורות אל כל הבעלי חיים שיתפשום וירדו בהם לעשות בהם כרצונם כי הן כל אלה יפעלו האנשים איש באיש וממלכה בממלכה ונפלו איש ביד רעהו ואב לכלם ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שלחני כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים כו' שופטים א'. אמנם בלי ספק בכאן גלה לנו הסוד הנפלא שאמרנו מפלאי הבריאה ומסגולת הנפש האינושית ומעלתה על שאר צורות הנמצאות שהוא נעלם מרוב אנשי הזמן. והקב"ה זכרו בשעת מעשה אדם הראשון שתי פעמים אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו'. עוד אמר פרו ורבו ומלאו את הארץ כו'. בראשית א' ועתה הושלש בדבור יותר חזק באומרו ומוראכם וחתכם יהי' כו'. הורה בכל זה שהרדייה והממשלה הזאת הוא תנאי בשלמות צורת האדם ומהותו עד שלחסרון זה נאמר ותעשה אדם כדגי הים כמו שאמרנו וכמו שכן העיר על זה המשורר באותו מזמור שדבר על הכרתו אשר חתם בו תמשילהו במעש' ידיך צנה ואלפים כלם תהלים ח' והוא ענין המעלה הראשונ' אשר ממנה תמשך השניה אשר תמצא לקצת האדם על קצתם מהכרח שמירת הדמות אולם בשמירתו לא נפל דבר אחד מכל אשר אמרנו. והנה אחר שהזכיר הממשלה הראשונ' הצוריית אשר היא העקר זכר הממשלה הגופיית אשר היא לספוק המזונות ויתר העבודות אשר היא טפלה אליה בלי ספק ואמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה. ישתבח הצור תמים פעלו רוקע הארץ וצאצאיה נותן צורה לכל נעשה על הצד היותר שלם שאפשר כי לא גזרה חכמתו להפשיט ההיולי מצורה רק להלבישו מצורה יקרה ממנה. ולזה לא התיר לדורות הראשונים לאכל מבשר הבעלי חיים כי לא יחליפנו ולא ימיר אותו בהמה בבהמה וכ"ש שהיו יותר נשחתים ונפסדים מבהמות הארץ וחלילה ליוצרם מהוריד מהקדש ולא להעלות. ולזה הטעם אמרו ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר פסחים מ"ט: כי עם הארץ אשר דברו בו בזה הוא הבור אשר אמרו עליו שאסור ללוות עמו בדרך ושמותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת שם והיא מליצה גדולה מהם ודבר של הפלגה מהם וזה שההורג נפש ביום ההוא בהתראת איסור היום הנה הוא פטור על הרציחה כי דין הרוצח בהרג ודין ההורג בשבת בסקילה וקים ליה בדרבה מיני' ולזה אמר שהרוצח בו ביום שהוא פטור ומותר מדינו והוא הדין לכל אדם אלא שאמרו זה דרך צחות המליצה כאלו מתירין דם עם הארץ לפחיתותו. ויש אומרים גם כן שאין מכריזין על אבדתו שם כי איש כזה ודאי באכלו את הבשר ממעט את הדמות בהחליף בשר שור ושה בבשר חמור או עיר או פרא הפך מה שאמר' תורה ופטר חמור תפדה בשה שמות ל"ד ולזה לא נתן לו רשות לאכול ממנו. ואם אכל, אכל שלא ברשות. ועליהם אמר החכם יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד כו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כו' קהלת ו'. כי הנה בתחלת המחשבה אמרו ואיננו חסר לנפשו כו' סותר אומרו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. אלא שהכוונה שהיה רואה רעה רבה במין האדם והוא שימצא ביניהם מי שיש להם עושר ונכסים וכבוד ומשתמשים בהם כרצונם עם שלא ישליטם האלהים עליהם כלומר כי אם היו יכולין לעשות באמת לא היו רשאין מצד חסרונותם והמשתמש על זה האופן איש נכרי הוא אצלו אחר שאיננו ראוי לו וכמו שאמרו כל הנהנ' מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל ברכות ל"ה. כי האוכל מבלי תת שבח והודאה על פרנסתו הנה הוא זר מועל בקדש אלהיו באמת והיא טעם נכבד נמשך למה שלא התירו הכתוב לאדם ודורותיו. ואשר יבארו הטעם מפני שאינם בקיאין על השחיטה וטעם אסור בטעם נמנע גם כן יוכלו לומר ע"ה אסור ללבוש ציצית או תפילין אלא תקנת כלם לילך אצל בקי: מכל מקום אחר שבמעשה הנורא של המבול תמו חטאים מן הארץ ונתקן טבע האדם כמו שנתבאר בשער הקודם עד שחזרה הצורה האינושית לאיתנה ולהיותה אפשרית למשול על כל שאר הצורות ההוות ונפסדות באופן יותר חזק מבראשונה מכאן ואילך הרשות נתונה ליזון מהב"ח כיון שהם מדרגה אחת תחתיהן כי מעתה מעלין בקדש ואין מורידין. ומכל מקום יש בחינה שכלית בעבורה יראה שהיתר אכילת הבשר גם הוא יהיה צד חסרון באדם כמו באכילת הצמחים לבדם וזה יתבאר היטב בפ' המן ב"ה. ואחר שהתיר להם הבשר הגבילם והבדילם מפתיות החיות הטורפות ואסר להם אבר מן החי והדם וסבת אסור הדם יתבאר בפ' אחרי מות שער ס"ד ב"ה. וגם הבטיחם לדרוש דמיהם מיד כל חיה שלא יחשוב שהתיר אותם להם כמו שהתיר להם אותם. יקרה נפשם בעיניו. ותקן עוד זאת לפניו עד שהזהיר וזרז קצתם תכלית הזרוז והאזהרה בהראות מעלת האדם על שאר מיני הבעלי חיים ואמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו'. ירצה הנה יהיה הדבר הזה בכם בהפך ממה שהוא בנפש כל חי שאמרתי כי בהם התרתי לכם הוצאת הנפש ואסרתי את דמם אבל אתם את דמכם לסבת נפשותיכם אדרוש לא בעבור הדם כי הנפש הוא העקר ולזה מיד כל חיה אדרשנו עם שהחיה הטורפת האדם אינם מבקשת ממנו את נפשו רק את בשרו ודמו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש בעצם את נפש האדם כי הוא המבקש את נפשו ממש לא בשרו ודמו. ואפשר כי באומרו מיד איש אחיו יכוין אל ההורג בלא עדים או שלא נגלתה האיבה ביניהם כי אז דינו בידי שמים. והנה עם זה כבר שם גבול על הבעלי חיים אשר לא יהרסו מצבם כנגד ממשלת האדם עליהם ואדנותם המחוייבת עליהם לפי טבעם ומעלת צורתם. אמנם הודיעם זה כדי להורותם וללמדם שתיקר נפשם בעיניהם כאשר יקרה בעיניו ולא ישחיתוה עוד כראשונים כמו שביאר באומרו שופך דם האדם כו' בצלם אלהים עשה את האדם. אמנם הכוונה באומרו שופך דם האדם באדם תראה שהיא כן, אע"פ שאמרתי שאדרוש נפש האדם מיד כל חיה לא מסרתי עדיין דבר זה לבית דין של מטה רק כשהיה שופך דם האדם באדם כלומר כשהיה השופך במין האדם אבל כשהיה השופך אחד הבעלי חיים תהיה דרישתו ע"פ בית דין של מעלה והשגחתו כמו שאמר מיד כל חיה אדרשנו. עד שתנתן התורה ותתחדש הלכה וימסר דינם לב"ד של ישראל כמו שנאמר סקול יסקל השור וכו' שווות כ"א. וה"ה לכל בהמה חיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה. וכבר העידו על תרנגול אחד שנסקל בירושלם עדיות פ' ו'. ואתם פרו ורבו כלומר מה לכם תדכאו קצתכם לקצתכם אלא אתם פרו ורבו ושרצו בארץ כו'. ואין ספק כי רבוי אחר רבוי לא בא אלא לרבות רביית הנפש והגדלתה. והנה עם מה שקדם בדבור הקשת ושכרות ?ע. ובנין המגדל. נגמרה זאת הפרשה המעולה השנייה למעשה בראשית במעלה. והתהלה לאל אמן: יבאר איך הגיע אברהם דרך פילוספותו אל מה שהגיע ראשונה מהשלמות ומעלתו ושאר רוח לו להיישיר את כל בני דורו: פתח רבי יצחק שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך תהלים מ"ה משל לאחד שהיה מהלך ממקום למקום וראה בירה דולקת אמר למי שהולך עמו תאמר שאין מנהיג לבירה זו הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה כך אברהם הי' אומר כסבורין אתם שאין מנהיג לעולם מיד הציץ עליו הקב"ה ואמר אני בעל העולם הה"ד ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו' ב"ר פל"ט: *תוכן כונתו, כי כמו שראשית האדם והתחלתו, ר"ל המעלות והשלמיות הנכבדות המוטבעות בנפש האדם בכח מתחילת היותו, הן רק מיד הי"ת כי הוא לבדו יצר גופו ונשמתו והטביע בו כל אלה בכח, כן גם סופו ואחריתו, ר"ל הוצאת כל אלה השלמיות אל הפועל רק בעזר הי"ת, ורק האמצע ביד האדם, ר"ל ההשתדלות בכל עוז להוציא ע"י מעשיו ופעולותיו כחותיו ושלמיותיו אל הפועל, כי רק אז יעזרהו ה' על ככה ולא באופן אחר, כמאחז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו." ובזה ביאר מאמר אגור בן יקה אשר אמר תחילה דרך כלל "בער אנוכי מאיש," ר"ל כי האדם מתחילת היותו חסר הבחינ' הנכונה בטבעו לבחור בטוב אמיתי ומאוס ברע המוחלט מפני רוע מזגו וחמרו העכור, "ואין לו בינת אדם" להשכיל במפורסמות, ולא למד חכמה ר"ל חכמת הטבע ואיך ידע דעת קדושים, ר"ל החכמ' האלקית אשר חכמת הטבע כסולם לעלות אליה עיין מורה נבוכים ח"א פל"ד והוסיף ואמר, מי עלה שמים וירד וכו' ר"ל כי ע"כ נפלאת השגת חכמת הטבע ממנו, יען כי יחסרו לו ההקדמות ההכרחיות שהן יסוד לכל הקש ומופת שכלי לדעת מהן התולדות הנמשכות וזש"א "מה שמו, ומה שם בנו כי תדע," וא"כ הדבר בידיעת הטבעים השפלים אף כי בענינים האלקיים, כי השגתם יותר נעלמת ממנו והמשל בזה להשיג באיזה אופן יחוברו שתי אלה יחד, ר"ל האמונ' כי ה' יודע כל אשר יעשה האדם מראש ועד סוף, והאמונ' כי הבחיר' החפשית והרשות נתונות לאדם לעשות כל אשר יחפוץ כל ימי היותו עלי ארץ, אשר ע"כ ישולם לו ג"כ כגמוליו הטוב והרע, וכבר העיר הרמב"ם בהלכות תשיב' ע"ז, ואמר כי הוא סוד ה', כי אחרי שידיעת הי"ת ועצמותו אחד אין להבין איכות ידיעתו כמו שלא נבין עצמותו, וע"ז רומז לדעת הרב גם מאה"כ "כל אמרת אלה צרופה," ר"ל ידיעתו את העתיד לבוא היא ברורה מבלי ספק, ובכל זאת נתנה הבחיר' לאדם ויש מקום לשכר ועונש וע"כ "מגן הוא לחוסים בו," ואחרי שביאר הכתוב באופן זה דרך כלל ופרט קוצר שכל האדם וחסרון יכלתו להשיג מעצמו כל אלה, בקש מהי"ת עזרו מקודש להרחיק ממנו "שוא ודבר כזב" ר"ל שני דברים המונעים העיון האמיתי וההשג' הנכונה, כי שוא הוא הכינוי אל הקיצור בעיון המסבב השגה חלושה ובלתי אמיתית, ודבר כזב כינוי אל הריבוי והפלגת העיון המסבבים הנטיה מדרך האמת, ושניהם יכנה ג"כ ד"מ בשם ריש ועושר, ר"ל מיעוט או רוב העיון פחות או יותר ממה שראוי, וכמו שבהנהג' הביתית והמדינית שני אלה הריש והעושר, ר"ל חסרון הקניני' או רובם. לא טובים המה, כן גם בבחינת העיון בדברי החכמ', הקיצור והרבוי פחות או יותר מדי לא יתכנו, ורק דרך האמצע טוב ונרצה בשניהם, וזה שהתפלל "הטריפני לחם חקי." אח"כ מוסיף הרב לבאר האופנים איך יוציא האדם שלמיותיו מן הכח אל הפועל ואמר בד"ה "ועתה כי האמונ' האמיתית ב"ה בלי הסתפקות כלל וההליכה בדרכיו הטובים והנכוחים הנמשכת ממנה תקרא בשם חמימות, והאדם יכול לקנות' באחד משני אופנים אם מפי הקבל' וע"י לימוד נכון וראוי מאבותיו, או ע"פ חקירת שכלו והתבוננותו, והנה הראשונה קנויה לאדם ע"י התורה הקדושה אשר מתחילתה ממאמר בראשית ברא אלקים עד סופה לכל האותות והמופתים וכו' מלמדת אותנו האמונה האמיתית במציאות הי"ת והיות הכל נברא ומושגח ממנו ובאופן זה מקביל ראש התורה אל סופה, כי רק ע"י שברא הי"ת את העולם מאין ליש, היה בכחו ג"כ לחדש אותות ומופתים ע"י משה נביאו נאמן ביתו, וע"כ נקראת התורה בעצמה תמימה כמאה"כ תורת ד' תמימה, בעבור הקנותה מדת התמימות ללומדיה ותומכיה הנקראים בעבור זה בשם תמימים כמאה"כ אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד', ועליו רומז גם מאמר דהע"ה ואהי תמים עמו, ואשתמר מעוני, ובאופן זה נקרא ג"כ נח שלמד וקבל האמונה האמיתית מאבותיו בשם צדיק תמים. אפס האופן השני, והוא קניית האמונה האמיתית הזאת רק ע"י חקירת והתבוננות השכל ע"פ מופתים והקשים שכליים, כמו שצוה דהע"ה את שלמה בנו לאמר דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם, הוא התמימות היותר יקרה מהראשונה, והיא היתה לאברהם אבינו ע"ה למנה, כי הוא לא קבל האמונ' האמיתית מאבותיו אשר היו עע"ז, ורק ע"י חקירת שכלו הכיר בוראו, וע"כ נאמר בו רק אחרי שהשלים חקירתו זאת והאמין בד' באמונ' שלימה, ובעת שהי' כבר בן צ"ט שנה, התהלך לפני והיה תמים ובעבור זאת היתה מעלת שלימותו ג"כ יותר גדולה ממעלת שלימות נח כמו שהעיר על זה המדרש שבנח נאמר ע"כ את האלקים התהלך נח בעבור קבלתו האמונה האמיתית מלידה ומבטן מאבותיו הישרים אשר חנן אלקים אותו, אפס באברהם אבינו ע"ה אשר רק בחקירת שכלו השיג לאט לאט בעזר עליון החונן דעת את האמונה האמיתית נאמר "התהלך לפני, והיה תמים," וע"כ המשיל גם המדרש את א"א ע"ה לאדם שהי' מהלך וראה בירה דולקת, ר"ל השמים עם מאור הכוכבים והגלגלים המאירים תבל ומלואה, והמתנועעים בחכמ' נפלאה מאד, ושפט מזה על מציאות מנהיג שהוא הי"ת, ובעבור זה נגלה אליו גם הוא למען הפליא לו חסיד זה, ולהבטיחו לעשותו לגוי גדול, ולברך אותו, אבל בתאר תמים לא קראו עוד כי עוד הי' מסתפק לפעמים בהשגחת הי"ת, והי' מתחכם עוד רק בתחבולות אנושיות למען הנצל ממקרי ופגעי הזמן, וע"כ לא נמצא ג"כ שהתפלל בראשית ימי חייו אל ה' בצרתה לו, כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה, ורק אחרי עשותו מלחמ' עם ארבעה המלכים, וה' עזרו במתי מספר חניכיו, החל להתבונן באמיתת אמונת ההשגחה האלקית, אז חזקו ואמצו הי"ת באמונה זאת באמרו אנכי מגן לך, ולא בכחך ועוצם ידך עשית כל החיל הזה לנצח גבורי כח אלה, והבטיחו גם כן בפרי בטן לזקוניו, וזש"א חז"ל ע"ז הוציאו מאצטגנינות שלו, ר"ל מהתבוננותו עד עתה רק במנהג הטבעי הפשוטי, להוכותו גם דרכי השגחתו הנסיית על יראיו, אז האמין בה', ורק מן אז והלאה, נמצא כי התפלל אל ה' על אודות ישמעאל, בראשית י"ז י"ח. בעד סדום ובנותיה שם י"ח כ"ד-ל"ב ועל דבר אבימלך, שם כ' י"ז וע"כ נקרא ג"כ רק אח"כ בשם תמים.- אם התחלת מציאות האדם וסוף שלמותו מיד הש"י המה ואי אפשר להגיע זולתו מה יעשה אדם לו לטובתו. ואולם היות התחלתו מאתו ית' הנה הוא מבואר מעצמו מהתחלת הויתו אם בפרטו ואם בכללו. אמנם היות שלמותו האחרון נמנע זולתו הוא מה שנתבאר מטבע השלמות עצמו כי הוא דבר אלהי בלתי אפשרי להגיע בהשתדלותו אם מצד גדול מהותו ואם מצד רוחב גבולו, וזה כי מלבד מה שישיגוהו בדרכו פגעים רעים מבקשת הצרכים ההכרחיים ורוע הבחירה על המותרים הנה ידביקוהו המון המונעים והמעיקים העצומים מקוצר המשיג ולאות כחותיו בכל מופתיו תולדותיו לבית אבותיו מהגיע אל האמת אם מצד העצלה ואם מצד ההשתבשות כמו שכתבנו בשער ט'. ורוב מה שישיגהו מהטעות והאונאה במה שיחשוב שישיג האמת בעיונו בדברים האלהיים. ואינו. לפי שאין אל השכל העיוני משפט בהם כלל כמו שהוא הענין בידיעת האל ית' וההשגחה ובאמתת השכר והעונש אשר בהם תתלה ההצלחה הנפשית כמו שכתבנו בשער שביעי אשר בכל זה והנמשך אליו ישאר האדם נעור ורק מהגיע אל אמתתם אם לא בשיערה עליו ממרום שפע שבע רצין להיישירו ולהקריבו אליו בתורת נדבה ומתנה וזה התורה: והנה ראש החוקרים עם שלא ראה אור תורה ונבואה לדעת את אשר ידבר אלהים את האדם ושלחו בדרך טובה אמר בפרק ו' מהמאמר א' לספר המדות ז"ל. ואם יש דבר אשר הוא מתת אלהים לאדם טוב ונאה ומתקבל הוא להיות האושר אשר נתן מאת האלהים כי הוא הדבר הגדול והנבחר במין האינושי אבל זאת החקירה אולי היא יותר ראויה לידיעה אחרת נראה שאם אינו דבר שלוח מאת האלהים אבל הוא מצד המעלה או מהלמוד או מההשתדלות הוא דבר אלהי כי יראה שהוא ראש וסוף נבחר המעלה והוא אלהי ומאושר עד כאן. הנה שהורה שלא ימלט מהיות שלמות האדם מתת אלהים בהחלט או מגיע אליו בעזר אלהי. והנה אנחנו שלא נסתפקנו כי יי' יתן הטוב כמו שהודיע למשה באומרו וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם שמות ל״ג:י״ט כבר יוחלנו המדע אצלנו בתכלית האמות שהאושר והצלחת האדם ושלמותו האחרון מתת אלהים היא כמו שאמר החכם גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא קהלת ה׳:י״ח-י״ט. יאמר כי אשר יש לו אלו הקנינים וישליטנו האלהים עליהם מפאת זכותו בחלוף מה שכתב על זולתו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו שם ו' כלומר שאף על פי שהוא יכול אינו רשאי כמו שכתבנו אצל איסור הבשר לעם הארץ בשער שעבר וגם שישא חלקו עמו לעולמו הנצחי שישמח שם בכל עמלו זה באמת לא יגיע כי אם בתורת מתנה מאת האלהים. על זאת יתפלל החכם הזה בעצמו להתישר מאת האלהים על השגת זה השלמות מאתו בהקדים ראשונה החסרונות המגיעות אליו בכל דרכי השגותיו אשר מהם יגיעהו הקיצור בשני מיני החקירה אם בידיעת סבת הענינים הטבעיים ואם בדעות האלהיות וזה באומרו. דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל משלי ל'. הזכיר תוארי המדבר שהוא משתדל לאגור החכמות וכן המקהל אותם ומעלת האופן אשר בו ידבר שהוא משא נבואיית וגם מדרגת האנשים אשר תאמר אליהם שהם איתיאל ואוכל אשר היו חכמים וידועים בדורו והם מתי סודו והם שלשה בחינות אשר בהם ישתלם כל דבור וכמוהו רחש לבי דבר טוב כו' תהילים מ״ה:ב׳ גם אז ישיר משה כו' שמות ט״ו:א׳ ולזכרון החסרונות אמר כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה כו'. ירצה כי בער אנכי מהיות לאיש אפילו בבחור בטוב ומאוס ברע אשר זה יקרה מאד לרוע המזג. גם אין לי בינת אדם מצד צורתו להשכיל במפורסמות וזה יקרה מצד טרדת בקשת הצרכים. ולא למדתי חכמה לדעת הענינים הטבעיים וזה יקרה אם לבקשת המותרות ואם לחסרון מופתיה. ודעת קדושים אדע בתמיהה שהיא החכמה האלהית. ולהורות על הקיצור בחכמה הטבעית אמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה כו' שאל לאיתיאל ואוכל שהיה מדבר עמהם התפארו עלי מאד לאמר סוד טבע הויית כל הנמצאים כלם שהוא מהרכבת ד' היסודות הפשוטים אשר ישתומם כל חכם לב אליהם מצד הכרחיותם להמצא בהפך מקומות הטבעיים להם מבלי שיראה שם שום אונס ומכריח. ועל הראשון מהם במעלה אמר מי עלה שמים וירד. ירצה מי הוא זה אשר בטבעו המיוחד הוא לעלות שמים כמו שהוא הענין ביסוד האש מצד קלותו המוחלט ומצאנו אותו יורד ושוקע בתחתיות בעומק כאלו שם מקומו הטבעי וזה שנראה עמוד עשן ולפיד אש יוצא מהאבנים אשר מקומם הטבעי הוא בתכלית המטה וכן בשאר הנמצאים. ואחריו זכר יסוד האויר השני לו בקלות אשר מטבעו להיותו משוטט בכל מקום שהוא דק משאר הגשמים ובלתי תסגר ומתקבץ בשום מקום מבלי תחבולה וכבר נמצא אותו עומד בכל המורכבים ושומר שם מצבו ובלתי מתפשט הנה והנה. ולזה אמר מי אסף רוח בחפניו כי כמו שעוצר הרוח בחפניו ועוצר אותו לשם או מוליך ומביא אותו למקום חפצו שהוא נמנע כן הדבר הזה. ואחריו זכר היסוד הג' והוא הפחות כבד שהוא יסוד נגר ארצה ובלתי עצור מעצמו במקום גבוהה ומצאנוהו עומד ושומר מצבו בכל אחד מהמורכבים ולזה אמר מי צרר מים בשמלה. ואחריו זכר היסוד הד' והוא הכבד בהחלט שמצאנו אותו בוקע ועולה מתהומות הארץ שהוא מקומו הטבעי אל גבוה הצמחים וראשי האילנות ולרום העננים שמשם יורדות האבנים כאלו הוא יסוד קל עולה מאליו ועליו אמר מי הקים כל אפסי ארץ כלומר שמקים יסוד הארץ אשר באפסים התחתיים עד גובה אלו הנמצאות. מה שמו כו'. ירצה מי זה ואי זה הוא אשר עשה את כל הגדולות ואת הנוראות האלה אשר לא יכילם דעת ורעיון ואם הם הנקלות שבנפלאותיו ואם הוא בלתי נכר לנו מצב קדמותו הודיענו אותו מצד בנו או בן בנו אם תדע כמו שנדע היום הקדמונים מצד זרעם הנכון לפנינו. והנכון לפי דרכנו שירצה באומרו מה שמו ומה שם בנו מה הוא היסוד אשר יסמך עליו העיון בזה שהוא במדרגת האב ומה ענין התולדות הנמשכות ממנו שהם במדרגת הבן כלומר מה כחן שתדע מצדן את כל זה כי בידוע כי כל הקדמותיו ישא רוח ותולדותיהן כיוצא בהן ולא יספיקו להקנות את האדם ידיעה שלמה באלה הענינים אדרבא יכחיש השכל אותם אם לא שיראה רוב מציאותם והתמדתם בעולם. ולזה באה ההודעה בתורה האלהית כי העושה אותם ומחדשם הוא השם עושה כל, אשר אין לזולתו שום יכולת על זה כמו שבאר הנביא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי ישעיה מ"ד. מי אתי כתיב. ואם ככה הוא בזה המין מהעיון אשר באלו הנמצאים המורגשים כ"ש בעיון אשר הוא מהמין השני שהוא למעלה ממנו במעלה נפלאה והוא ההשגה בידיעה האלהית ועומק מחשבותם שאין לנו בהם שום הרגש לא חושיי ולא שכלי כי על כרחנו אנו צריכין בהן הישרה אלהית וזולתה הם נמנעים אצלנו לגמרי וזכר למשל ולמופת אחד מהדרושים אשר תקצר יד השכל האנושי מהשיג בו איכה הוא עם יודעו אותו בלי ספק מפאת ההישרה האלהית והוא קבלת השכל הסכמה המונית ידיעת הש"י כל הדברים האפשריים העתידים לצאת אל המציאות על ידי בחירת האדם כמו שמתחייב מהיותו יתברך מסולק מכל מיני החסרונות עם אמונת היות כל אחד מחלקי האפשר בכל מעשיהם בשוה על אפשרותו כמו שחוייב מהנחת השכר והעונש בתורה האלהית. כי תכלית מה שהשיג בו השכל האנושי הוא שהיא ידיעה סגוליית נפלאה משארת טבע האפשר במקומו. ומהם שהכחישו חפשיות הבחירה לקיים הידיעה. ומהם שהכחישו הידיעה בקיום הבחירה כמו שעשה הרלב"ג בפירושיו אזכרם בפרשת סדום אצל ארדה נא ואראה כו' שהוא המיוחד שבמקומות שנתפאר בהשגתו והנה הוא נפל בסכנה העצומה שהזהיר עליה האלהי בעצמו בפרשה המיוחדת באומרו ועתה כתבו לכם את השירה כו' וחתם וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי דברים ל״א:כ״א כמו שאבאר במקומו שער ק"ג ב"ה. וכבר עוררתי עליו על וינחם יי' בשער י"א. סוף דבר נפל הבלבול ועוצם הסכנה באלו הענינים למי שנמשך בהם אחר השכל האנושי וגזירת מופתיו. ולזה ראה החכם לקבץ שתי אלו האמונות והודה אמתתם אם שלא ישיג ענין הסכמתם ואמר כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו משלי ל'. אמר כי כל אמרת אלוה צרופה ואמתית מזוקקת שבעתים בכל מה שיתואר ית' שהוא יודע כל הדברים ואין דבר נסתר ממנו מהעוברים וההוים והעתידים בשום ענין וזמן. ועם כל זה לא נאמר שהכרחיות ידיעתו בטל הגמול הטוב הראוי לעושה הטוב. כי בלי ספק הוא מגן לכל החוסים בו להוציא פעולת בחירתם אל הצד הנכון והישר מבלי שום צד הכרח. ולהודיע שאם יאמר החכם לדעת הסכמת אלו השתי אמונות לפי שכלו כי לא יכול למצוא אמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. רצה אל תוסף בחקירת הסכמת שני דבריו אלה לפי שכלך פן יוכיח שכלך זה בזה הדרוש האלהי בהוכחות בדאיות הרגיל לעשות בך ובטבעך ונכזבת כי לא דרכיו ית' דרכיך ולא מחשבותיו מחשבותיך. והיא עצמה העצה היעוצה אל החוקרים המאמתים בענין הזה כמו שכתב החכם בחתימת המאמר הרביעי לאלהיות באר היטב. וכמה וכמה הטה הרב המורה אזנו לעצה זו בדרוש הזה עד שהכה על פי כל הפילוסופים אשר טעו טעות גדולה בחשבם להשיג אמתת ידיעתו עם היות ידיעתו ועצמותו אחד מכל צד ואשר לא שם לבו אל דבריו אלא צלל במים אדירים העלה חרם בידו כמו שיתבאר בקרוב במקום הרמוז ב"ה. והנה המשל השלם ששמהו הרב אצל דרוש החדוש מהיתום הנולד באחת האיים אשר אמר שבנאהו חומה גדולה גבוהה סביב התורה האלהית פ' י"ז ח"ב הוא מסכים מאד אל זה הלמוד שהישיר אליו החכם באמרו פן יוכיח בך ונכזבת תקולע נפש המחזיק באבנים ובקלע לסקל נגד החומה ולהורסה נגד השמש: והנה אחר שביאר הקצור המופלג אשר לשכל האנושי בכמו אלו העיונים נעתק אל דברי התפלה והתחנה שיתישר בכל עיונו והשגותיו ממנו יתברך אשר הוא המלמד האמתי מבלי טעות ומבוכה. ואמר שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות כלומר בטרם אמות מצערי וכמו שאמרה רחל ואם אין מתה אנכי בראשית ל׳:א׳ ופירש שתי השאלות ואמר שוא ודבר כזב הרחק ממני והשוא הוא המגיע לאדם מצד קצורו ומיעוטו בחכמה אשר לסבת זה יפנה לבו אל דבר השוא והבטל לגמרי. ודבר כזב הם השבושים והשקרים אשר יעלו בלב המעיינים אשר יעמיקו בחקירתם יותר מהראוי במה שלא נמסר להשגתם כמו שאמרנו וביאר דמיונם בשאמר ראש ועושר אל תתן לי. וזה כי כמו שדבריו אלה כשיובנו על המשל המפורסם בו כפשוטו יהיה צודק מאד כי המרבה והממעיט בהצלחות הזמניות יטרידו את האדם מהצלחתו האמתית. וחיותו בהם על האמצעיות יעזרהו עזר גדול כמו שבאת בתורה האלהית ההישרה על זה ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, השמר לך כו', וכסף וזהב ירבה לך. ורם לבבך כו' דברים ח׳:י״ג. ואפילו למלך צוה וכסף וזהב לא ירבה לו מאד לבלתי רום לבבו כו' שם י"ז. וכמה יקרו דברי החכם אלה לכל בעל שכל בבחינה זו עד שארסטו פרק י"ג מהמאמר הי' מספר המדות נתפאר בהם עד שאמר. אמנם מהראוי לחשוב כי להיות מאושרים צריך לדברים רבים וגדולים כו' אמנם שלמה אולי יקרא מאושרים לאשר הם אמצעיים בעושר בדברים החיצוניים כי יחשוב כי אלה יעשו דברים נבחרים ויחיו על יושר כי יקרה כי אשר להם דברים אמצעיים יעשו הראוי עד כאן. גם בפרק י"ד מן המאמר הז' אמר כי טוב ההזדמנות כאשר ירבה מאד הוא מונע האושר ואולי אינו טוב ההזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו. וכן הוא הענין לענין הנמשל כי הריש והעושר הם מטרידים גדולים מהשגתו והאמצעיות הוא עוזר אותו אמנם הריש הוא הקצור והמיעוט בהשגה אשר לסבת זה יתפש כגנב במחתרת בהרבה מהדרושים אשר לא ידע יפה מוצאם ומובאם וימשש בהם כעור באפלה ויתפוש שם אלהיו כי לא ידע מה הוא. והעושר הוא שיגבה לבו בעיוניו עד להשחית וידרוש דברים עמוקים אשר כסום מהם התחלותיו ושרשיו כמו שעשו רבים מחכמי עמנו כמו שאמרנו בקצת אלו החקירות אשר באלהות אשר הטעות בהם סכנה עצומה והוא אומרו פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי יי'. אמנם המיצוע הוא לחם חקו והוא כאשר יבא בחקירותיו עד מקום שידו משגת ומשם והלאה יסמוך על הקבלה אשר נמסרה לנו על ידי נביאי האמת והצדק וכמו שאמר למעלה אל תוסף על דבריו כו' וזה מה שרצו אליו לפי כוונתינו: ועתה ראה דברי החכם אלה טובים ונכוחים לברר אמתת הקודם. אמנם מתוכם תהיה תשובה מוצאת לענין השאלה הנמשכת מהן וזה כי הן האדם ואם שאין בידו לא תחלת הוייתו ולא סוף שלמותו הנה הכל הוא ברשותו כיון שהוא שליט על אמצעיתו כי ענין האמצעות הזה הוא עקר ושרש שלמותו שעליו נאמר בשעת נפיחת נשמתו ויהי האדם לנפש חיה בראשית ב׳:ז׳ כמו שכתבנו במקומו שער ו'. וזה כי אחר שנברא בצלם והוא השלמות הראשון השוה לכל המין הנה עליו הוא מוטל לאחוז בשלמות ההוא בטוב בחירתו הנתונה לו בטבעו ובפקחותו הנוסף לו על זולתו להשתדל בכל עוז להוציא אל הפועל כל מה שבכחו אז, אם במעשים מוגבלים כפי אנושותו ואם בדריכה להכרת בוראו עד מקום שישיג שכלו ובעוצם הכוסף והתשוקה להשיג מה שנראה ממנו השגתו כי אז ברית כרותה היא לו שלא תזוז יד השפע האלהי מיד שכלו ומשם יחזיק בידו ולא ירפנו עד שיביאנו חדר בחדר בגרם המעלות לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו מבלי שיעכבו בידו הנמנעות או ההרחקות הנמצאות אתו. וזה הדבר בעצמו אשר ביארו אדון הנביאים בכלל סוף דבריו באומרו כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא כו' לא בשמים היא כו' ולא מעבר לים כו' דברים ל'. אמר כי כלל המצוה הזאת ואם יש בכללה דברים עליונים נסתרים ועמוקים אינן בשמים באופן שהיא נמנעת ההשגה עד שחאמר מי יעלה לנו השמים ויורידה כמו שאמר החכם מי עלה שמים וירד. וגם אינה קשת ההשגה כדבר הצריך להעבירו מעבר לים. ובמה כי קרוב אליך הדבר כו'. והכוונה כי כשתכין עצמך להיות קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך אתה בעצמך תהיה הסולם להורידו מהשמים ואין צריך לומר שתהיה האניה אשר תעבירהו מעבר לים. ומכאן ואילך אין כאן לא נמנע ולא קושי השגה והוא נכון. והנה באמת בהתחזקות הזה נמצא לאברהם אבינו יתר שאת ויתר עז על כל אשר לפניו כי הנה בדורות הראשונים היו כלם משחיתים דרכם ועלילותם אפילו בכדי חיותם עד שספו תמו בחטאתם והשרידים תלה להם עד מותם אם שלא השחיתו כמו אלה אבל לא נשאו מרום עיניהם לראות ולהכיר מי בראם ולא השתדלו בו בחקירתם אבל היתה להם אמונתם בו ית' מצות אנשים מלומדה ומקובלת בידם לבד כמו שנמצא הדבר מבואר בנח אשר נאמר בו איש צדיק תמים היה בדורותיו בראשית ו׳:ט׳ והכוונה שהיתה בידו אמונה מקובלת מלמך ומתושלח אבותיו בלי ידיעה שלמה מחקרית רק במתמימות לב לבד ועל הדרך עצמו שאמר הכתוב תמים תהיה עם ה' אלהיך דברים י"ח. ירצה שיהיה שומע מפי נביא ומאמין מבלי שיטריד נפשו בהשגות עיוניות אשר תקצר ידו בהם או אשר ישתגע או ישתומם בם כפי מה שפירש ואמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן כו' נביא מקרבך מקרב אחיך כמוני כו' כאשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב ביום הקהל כו' שם והוא אומרם שם דבר אתה עמנו ונשמע' שמות כ׳:ט״ז כנגד מה שאמר ראשונה וגם בך יאמינו לעולם כו' שם י"ט כמו שיתבאר שם ב"ה. יראה מבואר שהאמונ' המקובלת מפי הדת או מפי הנביא תקרא תמימות והיה הענין כן לפי שהחקיר' האמתית המגעת לאמות מציאותו ית' צריכה שתהיה על ידי מופתים שכליים אמתיים מחייבים האמת בה בלי ספק אשר העמיד' עליהם היא קשה מאד ומסופקת ולא עוד אלא שלא תשיג ידה רק מציאותו לבד כי קצור קצרה בהשגת אמתתו בידיעתו והשגחתו ויכלתו וגוזרת בהם דברים אשר לא כן ולכן התורה האלהית לא הטרידה מקבליה על זה האופן ההשלמות אבל שמה אמות מציאותו יתברך למושלם כמו שתחייבהו החקירה האמתית והתחילה ממקום סוף השתדלות' באומר' בראשית ברא אלהים כו'. לומר כי זה אלהים אשר תחייב החקירה מציאותו הוא אלהים חיים ומלך עולם. אמנם שאינו כמו שחשבוהו בעליה שהוא סבת הנמצאות כלן על דרך החיוב אשר מזה ימשכו דעות רבות נפסדות בענינים שזכרנו. אבל הוא יתברך אשר ברא שמים וארץ בחפץ ורצון והוא היודע והמתבונן במעשה כלם ומנהיג העולם דרך כלל ופרט על ידי השכר והעונש כמו שזהו עקר תורף כוונת התורה כלה. אמנם מופתיה בכל זה אינם הקשים שכליים אנושיים אבל המה היו האותות והמופתים המורגשים בחושים אשר נתפרסמ' בהם בסיומה שעשה משה לעיני כל ישראל. והנה לזה באמת צריכין נוחליה חוזק האמונה ביושר הדעת והתמימות אין באהלה נפתל ועקש כי על כן אמר המשורר תורת יי' תמימה משיבת נפש כו' תהילים י״ט:ח׳. אשרי תמימי דרך כו' שם קי"ט. ואהי תמים עמו ואשתמר מעוני שם י"ח. והנה האמונ' הזאת אע"פ שהיא טובה ונכונה בעיני האלהים לפי קלותה גם שיוכלו להשתתף בה כלל האנשים. הנה באמת האמונה הבאה אחר החקיר' והמשלמת חסרונה היא היותר חזקה והיותר שלמה והמיוחדת אל השרידים בלי ספק. כמו שאמר ראש המלכים לבנו ע"ה ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר וגו' ד"הי א' כ"ח. זרזו על הדעת אותו בלב שלם ועל עבודתו בנפש חפצה. ולזה נמצא שאברהם אבינו נתחלף לכל אשר קדמוהו בזה כי הוא לא בא תחלה באותו התמימות שבא נח להקרא בראשיתו צדיק תמים שלא היתה בידו אמונה זו מקובלת מאבותיו כי תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים כו' יהושע כ"ד. אבל הוא החל בתחלת ענינו לבא בתורת חקיר' לבטל דעות אבותיו הנפסדות ולבער גלוליהם מן הארץ כמו שנתפרסם מהספורים שבאו עליו כמו שיבא. והנה אחר שהשלים חוקו בדרך מחקרו עד מקום שיד העיון משגת נעתק מדרך החקירה במה שתלאה השגתה כנזכר ובא לכלל אותה אמונה אשר הגיעה לראשונים דרך קבלה אבל באופן יותר שלם. והוא לדעת ולהאמין כי זה האדון אשר נתברר לו מפאת חקירתם שהוא סבת הסבות כלם הוא אשר ברא עולמו ברצון מוחלט והוא הרואה ומכיר בפרטי המעשים האנושיים ומשכיר ומעניש אותם על פי דרכם כמו שהוא מבואר מספרי הנבואות כלם. ואל זה הענין הנכבד נאמר לו אחרי כן והאמין בה' כו' בראשית ט"ו. ובפרשת מילה התהלך לפני והיה תמים, לומר שהתמימות המוזכר בתחלה בנח באופן חסר נתבקש ממנו לסוף חקירותיו והיא האמונה אשר לא הגיעה אליה יד העיון כאשר אמרנו וכמו שיבא עוד במקומו ב"ה: אמנם על הבדל שני מיני השלמיות האלו אשר בשני אלו האנשים הפליגו חכמינו ז"ל במדרש פ' נח. רבי יהודה ורבי נחמיה ר' יהודה אומר מלה"ד לאדם שיש לו שני בנים אחד קטון ואחד גדול, לקטן אמר בא והלך עמי ולגדול אומר בוא והלך לפני. כך נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח שם ו'. ואברהם שהיה כחו יפה התהלך לפני שם י"ז רבי נחמיה אומר למלך שראה את אוהבו שקוע במבואות האפלים ואמר לו עד שאתה במבואות האפלים בא והלך עמי אבל אברהם דומה למלך שהיה שקוע במבואות האפלים והיה אוהבו מאיר עליו בעד החלון והציץ עליו המלך ואמר לו עד שאתה מאיר אותי במבואות האפלים בוא והאר לפני בביתי. כך אמר לו הקדוש ברוך לאברהם עד שאתה מאיר לפני במיסופוטאייה וחברותיה בוא והאר לפני בארץ ישראל ב"ר פ' ל'. הרי אתה רואה נפלאות ממאמריהם אלי כי הנה שניהם ז"ל כוונו למה שאמרנו אלא שזה הוסיף על זה במדרגה. והנה דברי רבי יהודה הם משל קרוב מאד להיות נח בא בתורת למוד וקבלה ולכן היה מתהלך בתומו אצל אביו והוא מחזיק בידו. אמנם אברהם היה מתחזק ובא בחקירתו לפניו ואחר נעשה תמים. והנה לפי שההבדל הזה ביניהם הוא במעלתם זה על זה הוסיף ר' נחמיה ושם הבדלם על צדקו נפשו אצל אלהיו בזה מה שהיה הפך זה בנח ואמר כי נח היה הולך חשכים בתומתו זאת אחר שהוא בידיעת בוראו והכרתו אותו כסומא בארובה ואם לא האיר לפניו יתברך באותה קבלה שהיה בידו כמעט כבה נרו במבואות האפלים ההם. אמנם אברהם היה בהפך שהאל ית' היה שקוע במבואות האפלים אחר שלא היה מציאותו נכר בעולם כמו שיחייבהו העיון המחקרי מטבע המציאות בלי ספק ועמד הוא ע"ה והאיר לפניו במה שבא בדרכי חקירתו להאיר עיני כל באי עולם. אלא שהיישירו האל יתברך שעד שהוא מאיר במבואות ההם אשר לא נגמרה בהם שלמותו מצד מה שיחסרהו המחקרי העיוני משלמות האמונה בהשגתו ורצונו על קצת מעשים ומאוסו בקצתם. שיעתק משם וילך להאיר לפניו בארצות החיים עד שיגיע לכלל האמונה השלמה ההיא המשלמת עיוניו ומעטרת אותם לגמרי. הנה שהוא היה דורך דרך נכון במהלך השלמות והוא קרוב להצליח והקב"ה היה עומד ומשמר עליו לקבלו בשתי ידים להגיעו אל השלמות הראוי לו לפי טוב התחלתו והוא מה שפירש הקב"ה בעצמו באומרו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' בראשית י"ח. למען אשר צוה לא נאמר אבל אמר כי מתחלה כשידעו היתה הסבה ליודעו כי הוא היה עתיד לצוות את בניו ואת ביתו כו', לשמור דרך יי' המצוה לעשות צדקה ומשפט שם בהנהגה דתיית מה שלא עלה בעיונו כך בתחלה. וכ"ש מה שאמר למען הביא יי' על אברהם כו' שם. כי החקירה האנושית לא תספיק לגזור על הגעת הטוב על האדם בשכר מעשים תוריים, והוא פירוש נפלא יעיד על אמתתו דקדוק הלשון בלי ספק. והנה זאת היתה סבה עצומה למה שלא נזכרו מעשיו הראשונים בתורה כי אין מדרך התורה האלהית לשבח ולגנות כ"א מצד המעשים התוריים הנבואיים אשר הם למעלה מהחקירה האנושית אשר הם ביושר האמונה כמו שאמרנו אפ"פ שהוא דרך להגיע אל השלמות התוריי יותר משלם האמונה כי לא סרה מהזכיר אותם למסתכל בהם היטב וזה במה שספרה איך נולד שתיל צדק זה ואחיו בארץ כשדים וכי מת האחד מהם על פני אביו שם בארץ מולדתו ושנתעורר תרח לצאת מארץ ההיא עם אברם ואשתו וכל בני ביתו ויבאו עד חרן וישבו שם ומיד ויאמר ה' אל אברם לך לך כו'. הנה באמת אם הוא מאמר קצר הלא בקצורו ירמוז יפה את כל המעשה ההוא הנירא אשר זכרו חכמינו ז"ל בויכוחים החזקים שהיו לו עם בני דורו אשר דרך משל היא המרגלית שאמרו שהיתה תלויה בצוארו ב"ב ט"ז. אשר כתבנו בשער הד'. וגם העידו עליהם ספורי האומות הקדומות כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט חלק ג'. והאמת יורה כי היא היתה התלאה אשר עליה מת הבן בחיי האב ועליה נגלה עליו דבר ה' להוציאו משם כמו שנרמז באומרו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים בראשית ט״ו:ז׳. ובקבלה והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך כו' נחמי' ט': וזה עצמו כוונת המאמר שזכרנו ראשונה משל לאחד שהיה מהלך ממקום למקום. כי אז היה אברהם הולך ממקום למקום והוא תואר החקירה והעיון החפושי אשר יעתק בו מדעת אל דעת וממדרגה אל מדרגה וזה הענין מהחפוש הוא אשר העלהו מאלו היסודות ומהמורכבים מהם ההווים הנפסדים אל עולם הגרמים וראה בירה דולקת והוא אור האצטגנינות הנזכר המאיר לכל באי עולם בתבונה ותכונה נפלאה וראה שהם מתנועעים שלא יתכן לשום מתנועע שיהא הוא המניע לעצמו וגזר בדעתו שחוייב השתלשלות הסבות לכלות בסבה אחת היא סבת הסבות ועלת העלות וידע בידיעה מוחלטת כי הוא האדון שהיה מבקש לאדון ומלך כל העולמות ומזה הכריח אברהם להולכים עמו ומתוכחים אותו ומכחישים מציאות שום אלוה או שמודים אלהות אל היסודות השפלים או אל צבא השמים וכסיליהם או אל מניעיהם והוא מה שגזר מבלי שום ספק שיש מנהיג יחיד מיוחד לבירה והוא מה שיחייב שיושפע מיד בשפע האלהי להיות עליו יד יי' לאמר אני הוא בעל הבירה כלומר האמת הברור אתך והוא טעם ויאמר יי' אל אברם לך לך כו' ואעשך לגוי גדול כו' ואברכה מברכיך כו' מבלי קדימת זכרון שום מעשה של זכות הראוי להמצא למאמתים כאלו זולתי זה כמי שנמצא בנח שנאמר ונח מצא חן בעיני יי' שם י' ועוד העיד עליו, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. והאל יתברך אמר ליה בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני כו' שם ז' והנה נתבאר טעם היות הספור ההוא הסתום מספיק לזכרון הזכות הגדול שעליו נתיחד השפע האלהי עליו לעיין בענינו ולהזכירו בדרך זו ילך והוא מבואר. ואולם היות אברהם אבינו בלתי בא לכלל שלמותו בבת אחת אבל שהיה שלמותו הולך ואור עליו בתוספת דעה ואורה בזה אחר זה הוא מבואר מענינו מאד כי בתחלה בא בכח אצטגנינות הנזכר להכיר שיש מציאות ראשונה לכל הנמצאות הוא הראו להקרא אלהי עולה. ועל אמתת זה נתווכח עם אנשי דורו ונעשה איש ריב ואיש מדון לכל הארץ עד שהושלך אל כבשן האש מבלי פנות אל שום תגמול רק שהיה בוחר במיתתו מסבול השקר ההוא המתפרסם ביניהם בהיותם חולקים על דעתו כמשפט לאוהבי האמת מצד שהוא אמת. אמנם כאשר ראה מעש' יי' כי נורא הוא להצילו מידם אז הוסיף לידע כי זה הנמצא העליון שכן גזר על אמתת מציאותו ראה און ויתבינן להרים דגל האמת ולנוססו. אבל עדין לא נתאמת בלבו אם ההשגחה והתבוננות הזה יהיו לבד בכמו אלו הענינים הנוגעים באמתת אלהותו יתעל' או אם יתפשטו בעניני האנשים ובחלקי פעולותיהם ולזה אע"פ שנגלה עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה ואמר לו לך לך מארצך כו' ואעשך כו' עדין היה מתחכם בתחבולות וערמומיות אנושיות ביותר מדאי להנצל מהמקרים המעותדים להם בהתהלכם מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר. ועם שמצינו שהיה קורא בשם יי' בכל מקום שהיה שם ומכריז אמתת מציאותו יתברך לא נמנא שהתפלל אליו בשום צרה מצרותיו כמו שעשה יעקב אבינו בצאתו מבית אביו ובשובו לפי שעדין הוא בפילוסופיתו אשר בכח האצטגנינות ההוא אשר לא נתברר ממנו שהוא יתברך ברא העולם אחר שלא היה ברצון מוחלט שיתחייב מזה שיהי' העולם כלו בכללו בידו לעשות ממנו הישר בעיניו למלאת רצון יריאיו כמו שכתבנו מטעם אומרו קנה שמים וארץ שם י"ד בשער ד'. אמנם כאשר יצא בשלום מהמאורעים ההם ויוכח עליהם מלכים הוסיף אומן באמונת ההשגחה האלהית להציל האיש הנאמן באמונתו מחזק ממנו. אבל עדין לא עמד בלבו אם יתבונן בכל עניניו בכל מה שיצטרך אליו מדי צאתו ובואו ובתת התקון והסדר בינו לבין אשתו או לבין נכסיו או אם יירשהו זה או זולתו שכל זה ירחקהו הדעת ההוא הפילוסופי כמו שנזכר עד שקרה לו ענין הארבעה מלכים שהיה נפלא מאד כי אחר שעליו היה דבר יי' אליו במחזה לאמר אנכי מגן לך כו' שם ט"ו. והודיע שבאת לו ריוח מאתו וכחו ועוצם ידו לא עשו לו את החיל ההוא אז אמר לו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כו' שם ועדין לא אמר זה בדרך תפלה רק כמתלונן או מתאונן על רוע מזלו כי אז נענה לא יירשך זה כי אם בנך היוצא ממעיך כו' ואז הוציא אותו חוץ מאצטגנינות שלו ואז נאמר והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה שם כמו שיתבאר להלן ולא זז משם עד שקבל שכר על האמונה והבטיח לו ולזרעו על ההצלחה הנפשיית הרמוזה בברית בין הבתרים אשר חתם בה ואתה תבוא אל אבותיך בשלום שם ואז חזר להתחיל עמו כבתחלה ואמר התהלך לפני והיה תמים שם י"ד כמו שאמרנו. ואז בכרות עמו ברית המילה הוסיף מעלה ותוספת השגה. ופתח לו בת עוד חלוני אורה באופן השגחתי באלו הענינים הפרטיים וכבר הספיקה לו אח"כ קצת הערה בעניני סדום שנגש ללמד עליהם זכות ולבקש על הצלתם עד שתרא' אחרי כן במעשה אבימלך כבר אמר עליו האל ית' ויתפלל בעדך וחיה שם כ' ושם נאמר ויתפלל אברהם אל האלהים והוא היה ראשית לשון תפלה שנמצא בו ע"ה כמו שיבא הביאור בכל אחד מהענינים במקומו ב"ה. וזה טעם צורך הנסיון בו עליו השלום מבשאר האבות ואנשי השם להודיע ולפרסם שכבר יצא לגמרי מאצטגנינות שלו ובא לכלל אהבה ויראה עד שעקד את בנו יחידו לשוחטו במצות קונו אשר כן לא יעשה בשום עצה והנהגת שכלית רק במה שידע שיגיע לו לשמוע בקול אלהיו שכר טוב מבנים ומבנות כמו שיתבאר ממקומו שער כ"א בעזרת הצור. ראה מה כתיב בסופי יי' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי כו' שם כ"ד הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם כו' וכן עבד נאמן ביתו אמר ברוך יי' אלהי אדוני אברהם כו' שם. ירצה שכבר היה מובטח בחסד אלהיו ומתפלל אליו על מעשיו מה שלא היה עושה כן בתחלת עניניו כמו שאמרנו. ולא עוד אלא שבכל השלמות הזה אשר הגיע אליו עדין לא בא אל תכלית סוף השלמות האנושי כי הוא מבואר שכבר נתגלו ליעקב אבינו בתחלת ענינו דברים אלהיים שלא סופר שנתגלו לאברהם אבינו כמו שנראה ממראה הסולם ומה שנא' שם כמו שפירשו הרב המורה ז"ל ח"ב פ' מ"ה וכמו שיבא במקומו: ובמדרש ב"ר פרשה ס"ג רב הונא ורבי ירמי' בשם רבי שמואל בר יצחק אמרו אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב אבינו שנאמר כה אמר יי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם ישעי' נ"ט. משל לאחד שהיה לו דין לפני השלטון ויצא דונו לישרף וצפה אותו השלטון באס"טרולוגיאה שלו שהוא עתיד להעמיד בת שהיא נשאת למלך אמר כדאי הוא להנצל בזכות בתו כך אברהם אבינו יצא דינו מלפני נמרוד לישרף וראה הקב"ה שיעקב עתיד לצאת ממנו אמר כדאי הוא אברהם להנצל בזכות יעקב הדא הוא דכתיב עטרת זקנים בני בנים וכו' משלי י"ד. הרי שהורו בביאור שלא היה אברהם אבינו בתחלת ענינו ואפילו בסופו באותו שלמות שהיה עליו יעקב אבינו וכל שכן הנביאים המגדילים עליו לפי שכן חוייב חל החקירה האנושית להשיג הדברים בתחלה חסרים וגם אחרי כן כשיושפע השפע האלהי על הראוי אליו יבא אליו השלמות בזה אחר זה ובהמשך הזמן תוספת השלמות. אמנם הוא היה עקר גדול כי הוא החל להיות גבור בארץ בענין הנפלא הזה אשר נעזבו ממנו אז כל באי עולם וההתחלה הוא יותר מחצי הכל: והנה אחר שהקדמנו הראוי להקדים להיותו כמו שער לבא על פירוש כוונת הספירים הראשונים הבאים במעשיו של אברהם אבינו ומוצאו ומובאיו עד שנתחסד עם מלך סדום אעורר תחלה הספקות הנופלות בהם כמנהגנו: א הזרות הנפלא המגיע מספור ויאמר יי' אל אברם כו' ואעשך כו' מבלי הקדים ספור זכיות ומעשים טובים ממנו ראויים שתשרה עליו שכינה ולהבטיחו בכל הגדולות האלה עד שמזה יראה שאהבת השם ית' היא הכרחית שתקדם לזכות כל שלם כמו שאמרו קצת. מה שהוא שקר מבואר כמו שיתבאר ענין זה יפה בפרשת עשר תעשר שער צ"ד ב"ה. ואולם כבר הותרה יפה יפה במה שאמרנו: ב מה הטעם הצוואה להרחיקו עוד כיון שכבר יצא מן הסכנה: ג מה טעם ואעשך לגיי גדול והלא מכל האנשים ההם נעשו גוים גדולים כמו שזכר בסוף פרשת נח גם מלוט יצאו שני גוים ומאי רבותיה גם טעם ואברכה מברכיך ומקללך אאור כאלו היה ירא שתקולל חלקתו בארץ: ד כי אחר שנאמר וילך אתו לוט למה חזר לומר ויקח אברם כו' ואת לוט בן אחיו כו'. ולא עוד אלא ששלש בזה להלן ויעל אברם ממצרים כו' ולוט עמו הנגבה כו': ה מה טעם והכנעני אז בארץ ולהלן והכנעני והפריזי שהרי מלכי צדק שהיה מזרעו של שם היה מולך בה והכנעני והפריזי בנו של חם הוא: ו באומרו וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ולמה דבר אליו במאמר קצר זה ולא האריך בהבטחה כמו שנאמר להלן ויי' אמר אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כו' קום התהלך בארץ כו'. או למה באו שתי ההבטחות על זה הענין קים ליה בדרבא מיניה. ז למה לא קרא בשם יי' במזבח הראשון שבנה: ח וגדולה היא אצל רבים מה ראה הצדיק הזה שלא ליכבד ושבת בביתו יושב ובוטח על הבטחותיו יתברך המצווהו לבא אל הארץ ההיא והמבטיחו על טוב מצבו וגדולת שמו. ולא עוד אלא שחשב להנצל מהמקרים בגנאים עצומים המתרגשים לבא מעצתו אשר יעץ בדבר שרי אשתו הצדקת לשומה למפגע לכל סכל אשר יבא לחטא בה. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שעל חטא זה נגזר גלות מצרים מה שלא יאמן כמו שיבא במקומו ב"ה. ולמה לא דבר אליו ה' ולא גלה את אזנו להוציאו מיד מבוכתו זאת והחרדה הגדולה אשר יחרד לבו והכתוב אומר הנה עין ה' אל יראיו כו' להציל כו' תהלים ל"ג וגם הוא לא התפלל על דבר זה. ולא על בקשת הזרע כמו שעשו יצחק ורבקה בתחלת ענינם. וקשה עוד מזה שחרדתו זאת תתן מוקש שהרי לא מצאם שום מקרה ופגע אלא מטעם אומרו אחותי היא. והרי היתה השערה נפסדת ואף חכמתו לא עמדה לו באומרו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי כו' בראשית כ'. וגם מזה יש לדעת מה הסבה אשר ספר ענין זה כאלו היתה צוואתו לעת ההיא כשבאו למצרים שנאמר ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה כו': ט באומרו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ודברי הראשונים ידועים ב"ב ט"ז.: י אומרו והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת הראוי שיאמר לפי כוונתו והיה כי ישאלו אותך המצרים ותאמרי אשתי את והרגו אותי. ועוד כי מאמר ואיתך יחיו הוא מגונה שהוא מיצר על שיחיו אותה כמו על הריגתו. ואין מדרך השלמים בכך: יא אומרו למען ייטב לי בעבורך שיראה באמת שעסקים כאלו הם אסורים בהנאה ובשום הטבה: יב שלא נזכר בכתוב ששאלו דבר אם היא אשתו או אחותו אלא ויראו אותה שרי פרעה כו' ותקח האשה בית פרעה והרי בטלה עצתם כמו שזכרנו בספק השמיני. ומזה יצא ספק אחר איך נתנצל פרעה אחרי כן באומרו למה אמרת אחותי היא ויש לדעת למה לא השיבו כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה כמו שהשיב לאבימלך עם היותו הוא וביתו יראי שמים כמו שאמר הגוי גם צדיק תהרוג שם כ': יג למה הכניס מריבת רועי לוט ורועי אברם בספורי התורה האלהית בין עקר ספורי אברהם אבינו ומאי נפקא לן מינה ולא עוד אלא ששמו סימן לדבור השם באומרו ויי' אמר אל אברם אחרי הפרט לוט מעמו כו': יד מה צורך ספור מלחמת ארבעה מלכים עם החמשה וזכרון סבתה ואם בשביל ענינו של לוט ומלך סדום היה לו להזכיר לבד ענין יציאת מלך סדום וחביריו למלחמה את כדרלעומר וחביריו ועמק השדים כי' ויקחו את כל רכוש כו' ויקחו את לוט כו'. וגם כי אחר שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם וכו' מה טעם וישמע אברם כי נשבה אחיו וכו'. היה לו לומר ויהי כי הוגד לאברם כי נשבה אחיו: טו למה נכנס ספור ענין מלכי צדק וברכותיו בין אומרו ויצא מלך סדום לקראתו ובין שאלתו תן לי הנפש גם תשובת אברהם ולא תאמר אני העשרתי את אברם יראה שיש בה צד שתוף גאיה וגודל לבב. אלו הן הספקות אשר ראיתי לעורר אם בענין אם בלשון בחלק הספור הזה ועתה נבא אל הבאור: ויאמר ה' אל אברם להיות שרש גדול אצלנו שהערלה היא מום גדול ודופי בצורת האדם כמו שנתפרסם מן הכתובים אמרו לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה כו' שם ל"ד. הפלשתי הערל הזה שמואל א י״ז:כ״ו. בנות הערלים שם ב' א'. וכבר אז"ל על בלעם כי להיותו ערל לא היה בו כח לעמוד בפני שכינה ספרי פ' וזאת הברכה. ונאמר בו נפל וגלוי עינים במדבר כ״ד:ד׳. והנה אברהם אבינו הנבדל ממנו כהבדל טהור מטמא מצינו בו שתי פעמים קודם שנמול ויפול אברהם על פניו ואחר שנמול נאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב כמו שיבא הענין בשלמות בפרשת מילה שער י"ח ב"ה. ולזה אני אומר כי עם היות אברהם אבינו מכיר את בוראו בעודו ערל בשר שהוא ענין נפלא לא קדמהו אדם בעולם באותה מדרגה אשר לשבח זה לדעתי כוונו חז"ל באמרם בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו נדרים ל"ב. וסמכו אל הכתוב האומר עקב אשר שמע בראשית כ״ו:ה׳ וכבר אמרו במקום אחר בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו ב"ר פ' ס"ד אלא שכוונו בזה להמליץ ענין הערלה במיעוט השנים לפי הכתוב האומר שלש שנים יהיה לכם ערלים ויקרא י״ט:כ״ג כי לפי ששלש שנים הוא זמן הערלה באילן הפנו הגזרה לומר שזמן הערלה יהיה שלש שנים כי האדם עץ השדה כדמותו וצלמו כמו שיבא שער כ"ח ב"ה. ויהיה אומרו בן ג' שנים כאומרו בעודו ערל והוא שבח ומעלה אצלו כי על קראו אותו תחלה לגרים ירושל' ביכורים פ"א ה"ד והוא עצמו טעם אסור קריאתו בשמו הראשון ברכות י"ג. כי שמו הראשון יורה על ערליותו כמו שיבא בשער הנזכר. וכבר חייבה הכתוב זאת לשתגלה עליו יד ה' להישירו ולהנחתו בדרך הנכונה כאשר אמרנו. מכל מקום כל האמירות הנזכרות וכל אופני ההראות האמורות באלו הספורים עד שנקרא שמו אברהם ועד שנמולו, כלם הן עניני גלוי שכינה והערה אלהית במדרגה אשר למטה מהנבואה השלמה אלא שהיה השפע הולך ונאצל עליו בתוספת מעלה לפי שלמיותיו הנוספות בו כמו שאמרנו. וכבר נמצאו האמירות רבות על מדרגות שהן למטה מזה הרבה ויבא אלהים אל אבימלך בראשית כ׳:ג׳. ויאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב כו' שם ל"א וכמה אמירות במעשה הגר וגדולה מכלן ויאמר יי' לדג יונה ב' כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ח ח"ב. והנה אחר שנתעורר אברהם אבינו מעצמו אל הכרת בוראו באותו שיעור מהחריצות שנתבאר ונסתכן עליה בפומבי כפי מה שנתפרסם ב העיר יי' את רוחו ואמץ את לבבו שילך לו מארצו וממולדתו ומכל בית אביו להתרחק מטבעם והרגלם ולמודם אל הארץ אשר יראהו שם גדולות ובצורות אשר לא ידע אשר יגיעוהו מצד הרחקתו מהדעות הנפסדות אשר שם בארצו ומצד הגעתו אל הארץ ההיא הנודעת בהכנף אצל השלמיות מזולתה לתוכן מצבה וטוב אוירה ומצד העם היושבים בה היותו יותר מוכן וקרוב לשמוע מפיו מהעם ההוא אשר הי' אצלם. והי' זה כי יושבי הארץ ההיא היו מזרעו של שם וכמו שנמצא שמלכי צדק הי' כהן ומלך בשלם בימים ההם. ג ואמר ואעשך לגוי גדול לענין נפלא שכבר כתב בפרשה שעברה ותהי שרי עקרה אין לה ולד. אמר לו כאן אין אתה מוליד אבל לשם לא די שתהיה מוליד אלא שתהיה לגוי גדול: ובמדרש ב"ר פ' ל"ט כשאמר לו הקב"ה לאברהם ואעשך לגוי גדול. אמר לו ומנח לא העמדת שבעים אומות אמר לו אותה אומה שנאמר עליה ומי גוי גדול דברים ד' אעמידה ממך. נרא' שחששו למה שחששנו ותקנו יפה. ואברכך ואגדלה כו' ואברכה מברכיך כו' ג כל זאת עדות נאמנה על מה שאמרנו ראשונה שהיו בני דורו מקללין ומבזין אותו והוא סובל על קדושת שם האמת והבטיחו שמכאן ואילך יקוללו המה והוא יבורך ולא עוד אלא שיתגדל בעיני הכל עד שיתברכו בו כל משפחות האדמה: וילך אברם כאשר דבר אליו יי' כו'. ד ירצה שבענין ההליכה עשה רצונו יתברך. אמנם בענין ההפרדה מארצו וממולדתו ומבית אביו לא השלימו לגמרי שהרי הלך עמו לוט ולא מיתה בו ולא עוד אלא שאחר כך רצה בחברתו שנאמר ויקח אברם את שרי אשתו כו' ואת לוט בן אחיו וגם כן הזכיר הכתוב שהיה מקפיד על ממונו דכתיב ואת כל רכושם אשר רכשו כו' בראשית י"א: ה ויעבור אברם בארץ כו' והכנעני כו' אמר כי עבר הוא וכל מחנהו זה בארץ ההיא הנכריה עד מקום שכם עד אלון מורה בשלום ובהשקט אין שטן ואין פגע רע עם היות שהיתה שעת חירום שהכנעני אז היה עולה. על הארץ ההיא והולך וכובש אותה מיד בני שם כמו שכתב רש"י ז"ל וליוצא ולבא אין שלום מבלעדיו וזה טעם וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת כי משני הענינים האלה נתעורר בו דעת האלהים לעשות משפט ישר ואמתי מאד. ו וזה כי נראה אליו בעין כי האלהים הוא הפורש סוכת שלומו עליו להסתירו מרבים לוחמים אז בארץ ההיא ולא עוד אלא שהמלחמה ההיא המתעוררת אז לשם תהיה התחלה וסבה קרובה לשתבא הארץ ההיא ליד זרעו כי בזולת זה איך תצא מיד בעליה שהם כל בני שם ותנהן למשפחה אחת לבדה. אמנם כשיקחה מהם הכנעני בחזקה אשר לא כדת הוא קרוב לנוטלה הימנו ולתתה לו אחוזת נחלה על דרך שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון גיטין ל"ח.. ז ולזה בנה המזבח ליי' הנראה אליו אמתת מציאותו והצלחתו בהדבקו בו. אמנם אל הסבה ההיא עדין לא היה לו מקום לקרוא לעם הארץ בשם יי' עד שנעתק משם ההרה מקדם לבית אל. אל עם שוקט ובוטח לפי שעה ויבן שם מזבח ויקרא בשם יי' ח ואולם לפי שעדין לא נפרד מחברת לוט כאשר היה עם לבבו ית' וחברת הפחותים תפגום מעלת השלם לזה הגיע אליו קיצור ההערה בהישרתו לדעת מה יעשה להנצל מהרעב ההיא אשר היה בארץ ולא נראתה עליו יד יי' על זה כמשפטו אל יראיו למיחלים לחסדו. ולזה היה מה שהיה בספור הנמשך. ויהי רעב בארץ כו'. ח כיון שלא היתה עליו יד יי' בזה לסבה שנזכרה הנה נשאר סמוך על בינתו לפי השכל האנושי וטוב עצתו לבד והוא אשר יעצהו לצאת משם כמו שאמרו חכמינו ז"ל רעב בעיר פזר רגליך ב"ק ס': כי היה לו העכבה לשם סכנה ודאית אם מפני כובד הרעב כי צריך לחם רב כי רבים לוחמים לו ואוכלי פת בגו. גם כי היצאות ממון הרבה לקנות ביוקר לעיני עם הארץ המתרוששים תסבב ההתקוממות עליהם להמיתם ולשלול שללם למלא נפשם כי תרעב כי על זה אמר יעקב אבינו לבניו למה תתראו בראשית מ״ב:א׳ כמו שיתבאר שם ב"ה. אמנם פגעי הדרך אם שלא נעלמו אפשרותם ממחשבתו הנה לא היו ודאים בעיניו ואם אולי ימצאו חשב שמה שיצוה לאשתו על הענין ההוא כמו שיבא יספיק להצלתו והנה היתה לו העמידה לשם סכנה ודאית והסכנה אשר ביציאה ספק ספקא ואין ספק מוציא מידי ודאי. והיא עצה נכונה לפי השכל עליה סומכים רוב בני אדם להכנס אל סכנת המלחמות להצלת ממון מעט או כבוד. והנה כאשר אמרו המצורעים הרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו מלכים ב ז׳:ד׳ שאע"פ שאין רעה כנפילה ביד האויבים אבל כשהיתה בספק בחרוה מהודאי ולישנא דקרא דיקא בשחזר ואמר וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ יורה כי כבדות הרעב הכריע כף מאזני המשפט ויצא: ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה כו'. ט אין ספק שקודם שבא לשם הקדים עם אשתו התנאים האלה וכמו שאמר בפירוש ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ואומר לה זה חסדך כו'. אלא שהתנאי ההוא היה על זה האופן שהם ילכו על הסתם מבלי שיגידו אם היא אשתו או אחותו כי מה לו ולהם שישאלו להם דבר ודרך איש להביא אשתו עמו ואין מכלים ואם באולם פגע בהם איש מנוול ובליעל לעשות עמהם נבלה ולא נמנע באשר היא אשתו אז יאמרו אחי הוא כדי שלא ימהר ההריגה אבל עכשו שכבר נתחדשה לו הכרה באנשי הארץ ההיא בעבורה נתחדשה לו עצה ואם היא נראית נקלה הנה הוא חשבה לטובה ונכונה לפי הזמן והמקום וחמר הסכנה כי כזה וכזה ראוי שיעשה עד מקום שיד החריצות משגת. וראיה מדוד בגת ש"א כ"ב כ"ז כמו שיתייחד על זה הדבור בספור יעקב שער כ"ו ב"ה. וזה כי בקרבתם אל ארץ מצרים אשר אנשיה ידועים בשטופי זמה מזולתם. הנה הוא שיער בסתמם מה ששיער תחלה מהאיש האחד הפרוץ כי אחר שכלם רעים ופרוצים טרם ישאלו דבר יגזרו עליה שהיא אשתו ויהרגוהו וראה שהעצה הראויה כי גם בדרך אשר הם הולכים יאמרו לכל אחותי. וזה במה שיובן כן מכל ספוריהם ודבריהם בשתהיה אומרת עליו לכל דבריה אחי הוא והוא עליה אחותי היא באופן שהראיה והידיעה הזאת תבאנה כאחת. ויהיה שיעור הכתוב לפי זה. י הנה עכשיו ידעתי ונתחדש אצלי למה שאשה יפת מראה את כי בראות אותך המצריים יאמרו אשתו זאת י מבלי דרישה וחקירה ומיד יהרגו אותי ואותך יחיו להתעולל ביך כי ידע באותה צדקת שהיה לה רע ומר עזובה בחיים שאם ימיתוה לא תשום לבה. ולזה אמרי נא אחותי את ירצה מעתה ומעכשיו בכל דבריך וספוריך מבלי שישאלוך על זה. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל לאמת זה באומרם והיא גם היא אמרה אחי הוא כו'. אפילו חמרייא וגמלייא וכל בני הבית אומרים כן ב"ר פ' נ"ב ירצו שכך היה מנהגם מהעת הזאת. ועל זה האופן פירש הרמב"ן ז"ל כה תאמרון לאדוני לעשו כמו שהוא בפירושו בראשית ל״ב:ה׳: למען ייטב לי בעבורך כו' יש לפרש שהמאמר השני הוא פירושו של ראשון כי אין שאלתו רק נפשו. יא והנכון פירושו של אנקלוס שאמר בדיל דיוטיב לי בדיליכי ותתקיים נפשי בפתגמייכי והכוונה כי האנשים הכשרים אשר לא יצאו נפשם אל שום זנות יכבדוהו וינשאוהו בעבורה כי תשא חן וחסד בעיניהם ואם יפגעו בהם אנשים חטאים רודפי זמה תחיה את נפשו במה שתכחיש אישותו ותאמר אחי הוא ולא ימות עליה כי תשא בעדו דברי חן ותחנונים. והנה על זה האופן היתה לו ההטבה בעצמיותה והחיות בעבור דבריה ועל דרך האמת הכל הוא בגללה או בעבורה כלשון הכתוב: ויהי כבוא אברם כו' יב העיד הכתוב כי כבואם לשם בראות המצרים את האשה כי יפה היא מאד לא הוצרכו לשאול עליה דבר כי הקול היוצא מביניהם שהיא אחותו ונשמע בית פרעה וסמכי עליו ומיד ותקח האשה בית פרעה ולא מנעו הש"י כדי לפרסם שם גדולתו כמו שיבא בענין אבימלך: ולאברם היטיב יאמר הכתוב כי נתקיים מה שאמר למען ייטב לי בעבורך אבל לא מ"ש וחיתה נפשי בגללך. ובזכותו של פרעה הכתוב מדבר שאם היה יודע שהיא אשתו לא היה נוגע בה ולא היתה צריכה להכחיש אישותו כמו שאמר לו מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא כו'. וינגע יי' את פרעה כו'. אחר שכבר התחכם אברהם בכל מה שהיה בכחו לעשות היו עיני השגחתו ית' בצנעה להצילם שלא יבא תקלה על ידם מהתחכמותם ואין ספק שלקה בראתן שתשמיש קשה לו כדברי חז"ל ב"ר פ' מ"א כדי שיהיה הדבר מוכיח על חטאתו וכבר הכיר החטא מחמת המדה ואם לא הוגד לו ראשונה ולזה נאמר ויקרא פרעה אל אברם ויאמר מה זאת עשית לי כמו שנזכר. וגם פרעה לא הוכיחו על שלא פרסם אצל הכל שהיא אשתו כי גם הוא ראה שהיא עצה טובה בארץ ההיא אבל תפס עליו על בלי הגיד לו לבדו סתר לאמר כי היא אשתו ולזה דקדק באומרו למה לא הגדת לי כי אשתך היא. וא"ת היה לך לשאל ממני למה אמרת אחותי היא וסמכתי על הקול ההוא שהיתה אחותך ולא אשתך תדע שהרי חשבתי לקחת אותה לי לאשה ואין דרך המלך לקחת לעצמו אשה למולכת והיא בעולת בעל. יב ומפני זה נסתתמו טענותיו אצלו כי איך יאמר לו רק אין יראת אלהים במקום הזה וגם אתה כא' מהם פרוץ בעריות ולא ירא אלהים. אמנם אבימלך למה שלא היו אנשי הארץ על זה השיעור מהפריצות אמר לו דרך כלל מה ראית כי עשית את הדבר הזה כי לא היה צריך שם להכחיש האמת כלל לזה השיב כך שמשמעו כי מפני כלל העם אמנם מה שאמר שם וגם אמנה אחותי בת אבי היא בראשית כ׳:י״ב עם יתר הדברים יתבאר במקומו ב"ה: ויצו עליו פרעה כו'. כל זה יורה על פריצות אנשי הארץ ההיא כי צריכין שמירה לשם ושמא אם לא שהיתה עליהם אימת המלך יבואו לצורך האחוה ועדין אולי. ועל כל פנים כשנשים לב לפרשה זו ולכיוצא בה נצא מידי שתי דעות רעות אשר נכשלו בכל אחת מהם הרבה מדעות סכלות. האחת היא מה שיחשוב שכחו ועוצם ידו עושה חיל. והשני מה שחשב שכל חריצות שקר והגזירה אמת. כי הנה איתן זה השתדל בטוב החריצות ברוח עצה וגבורה ויותר מדאי. אמנם לא עמדו לו רק חסדי הש"י אשר שם עיניו עליו לטובה. והוא מה שירמזהו ישעיה הנביא באומרם מי בכם ירא יי' שמע בקול עבדו אשר הלך תשכים ואין נוגה לו כו'. הן כלכם קדחי אש כו'. שמעו אלי כו' ישעי' נ'. הנה שבכתוב הראשון יזכור דעת המתחזקים עצמם היותם עבדי יי' והמוטלים על השגחתו עד שיחדלו מעשות דבר לאמר יי' הוא הטוב בעיניו יעשה כי הוא בבטחון הזה על זה האופן הולך חשכים ואין נוגה לו. ובכתוב השני הוא זוכר הדעת השני החושבת כי בהתלהבות שלהבת חריצותם תלוי הכל. אמנם העצה הנכונה שמעו אלי רודפי צדק מבקשי יי' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם כו' שם. והכוונה שיביטו באלו הענינים אל שרשם זה ואיך נהגו אברהם ושרה כשקראתיו לצאת מארצם על אשר לא ידעו בטוב העצה ועומק התושיה ואחר כך השם גמר על ידם. והדבר מבואר בעצמו דרוש וקבל שכר. ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו כו'. ספר הכתוב כי שב לדרכו בהצלחת קנינים רבים מהמדומים כמו שאמר ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. אמנם שבהצלחות הנפשיות לא הרויח כלל די לו במה שחזר למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה ואל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונ' ואשר קרא בשם יי' ואמר וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים יג לומר שכבר נשתתפו שניהם באלה הקנינים ולא לכבוד הוא לו. והנה אחר שאברהם לא נתן אל לבו להפריד את לוט ממנו הוא ית' סבב סבת הפרוד במה שלא נשאה הארץ אותם. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. כי לא תאונה לצדיק עוד חברתו כאשר נצטוה מתחלה להתרחק מבית אביו לגמרי. ואמר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ כו' לומר שכבר נכנסו בעת ההיא שתי משפחות כנען בארץ ההיא וכבשו חלקם וישבו בה ועם כל זה היו הם בשלום כמו שאמרנו וזה יתדבק למה שיאמר להלן. וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו' כמו שיבא: ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה כו' ספר הכתוב בשבחו כי לא גבה לבו להשליכו מעל פניו כמו שראוי למעיז פניו ברבו ואלופו אבל הוא החל לקרוא בשלומו ולומר לו בלשון רכה ותחנונים אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך ירצה כי אף על פי שהרועים הם המריבים אי אפשר שלא יגיע עדינו אחר שאנחנו העקריים ולא תהיה כזאת בין אנשים אחים כמונו. ולא עוד אלא שנתן לפניו הבחירה להפרד אל אשר יבחר אם אל השמאל או אל הימין ושהוא יקח מה שימאנהו. והנה לוט הודה ולא ביש ובחר לו את כל ככר הירדן כי כלה משקה ולא הקפיד על שכונת אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה' מאד יותר מאשר ברחו מהם וזה הוא הגדול מאותות האיש האלהים המבזה הענינים המדומים ולא פנה אל רהבים בהיות עיניו ולבו משוטטים להשגת ההצלחות הנפשיות כמו שיבא ולזה נאמר ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו כי נסע מקדמונו של עולם כמו שאמרו חכמינו ז"ל ב"ר פ' מ"א. ועם זה נפרדו זה מזה לגמרי זה לחרפות עניני העולם הזה וזה לחיי העולם העליון והעד הנאמן שזאת הפרידה הית' לו לזכות גדולה אומר מיד וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו'. כי את כל הארץ כו'. ושמתי את זרעך כו'. קום התהלך בארץ כו'. והנה בהיות לוט עמו לא הושפע עליו רוח הבשורה הזאת רק בדרך קצרה באומרו לזרעך אתן את הארץ הזאת לבד. ו ועתה בהפרד לוט ממנו וגם בראותו שההתחלה שאמרנו מכבישת הכנעני הית' הולכת וגוברת כי כבר היה ג"כ הפריזי עמו. ה היתה ?הרואה בהערה האלהית הזאת אם במתנה ואם במקבלים אותה בכמו זה השיעור. זאת ועוד אחרת כי בהיות אתו לוט לוקחה אשתו ממנו איך שיהי'. אמנם תכף פרידתו מעליו גברה ידו על ד' מלכים גדולים ויכם וירדפם וישב את כל הרכוש ואת לוט בן אחיו. יד ובמעלה הנפשיית לא היה בלבו עליו על מה שנתקומם כנגדו אבל שם נפשו בכפו כאלו היה אחיו ממש שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו כו'. ונוסף עליו מה שהיה מנדיבותו ברכוש סדום וזה טעם סמיכות אלו הפרשיות: ויהי בימי אמרפל כו'. טו להודיע כמה כחו של אברהם אבינו גדול בנצחון הד' מלכים הללו בעיני קונו האריך בהודעת גבורתם שנצחו גם הם את החמשה מלכים אשר חברו להלחם בהם ולהודיע כח החמשה הנצוחים גם הם סופר שסבת המלחמה הית' כי מתחלה היה כדרלעומר מושל בכל החמשה מלכים הנזכרים בפרשה ולסבת מרד חמשת המלכים שנתאמצו כנגדן נקשרו עליו י"ג שנים ובשנת י"ד למרדם בא כדרלעומר והג' מלכים הנשארים אתו ויכו את רפאים כו' ואת הזוזים ואת האימים ואת החורי ואת כל שדה העמלקי וגם את האמורי היושב בחצצון תמר וכו'. מפני שהיו אנשי שלומם של אלו המורדים ושמא בעזרתם מרדו. ולפי זה יצאו כנגדם החמשה מלכים המורדים בעם כבד וביד חזקה להלחם בהם בעמק השדים ונוגפו לפניהם כי מלכים אדירים מהם היו הד' ויפלו מלך סדום ועמורה בבארות החמר והנשארים הרה נסו: ויבא הפליט כו'. הגיד הפליט לאברם העברי את כל דבר המלחמה ואיך לקחו הד' מלכים את רכוש סדום ועמורה ואת כל אוכלם וילכו ומשם הבין כי נשבה אחיו כי יודע היה מה שנאמר ולוט יושב בערי הככר ויאהל עד סדם יד ויהי' וישמע אברם כמו וישמע אברהם אל עפרון וישקול כו' בראשית כ"ג שהכונה התבונן בדברו ומיד צלחה עליו רוח יי' ונתגבר בלבו וירק את חניכיו, או שיהיה וישמע אברם כמו כאשר שמע עבד אברהם שם כ"ד. וכמו ומרדכי ידע אסתר ד׳:א׳. לדעת שם: ויחלק עליהם לילה כו'. כי חלוק העם המעט לשנים או שלשה ראשים עם הרדיפה אחריהם לילה להחרידם ולהבהילם בהיותם שוקטים מיגיעת היום ונואשין מהמלחמה הכל הוא מטוב ההשתדלות לשרות עליו הכח ההשגחיי בלי ספק: ויצא מלך סדום כו'. ומלכי צדק מלך שלם כו'. טו יאמר שעם היות שמלכי צדק מלך שלם הנודע לכהן עליון בימים ההם יצא לקראתו לקדם פניו בלחם ובמים וברכו וברך לאל עליון אשר מגן צריו בידיו שמשמע שהאיש הזה מפאת שהוא מלך כהן ונביא מבשרו שזכה בכל הרכוש והשבי ההוא מדין שמים ומדיני המלוכה ולזה נתן לו מעשר מכל כמי שמעשר את שלו הנקנה לו מחדש. ועם כל זה כשיצא מלך סדום לקראתו ואמר לו תן לי הנפש כו'. היתה תשובתו כיד אלהיו הטובה אשר עליו הרימותי ידי אל יי' אל עליון כו' אם מחוט ועד שרוך נעל. ירצה אם מחוט ועד שרוך נעל תפסיד. מכל השלל אשר לך ואם אקח מידך מאומה לשכר המלחמה זולתי אם תפסיד מאוכל הערים אשר לקחו מה שאכלו ממנו הנערים שאין ראוי להשיב וגם הוא יהיה דבר מועט וגם משכר המלחמה תתן מה שראוי לאנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא שהיה עול להם אם לא יקחו חלקם אם ירצו שאין לנדיב להתנדב מה שאינו שלו. והנה בזה יורה הוראה נפלאה מהראשונה שהוא פונה אל עושר אחר גדול ומופלג ממנו במעלה כמו שאמרנו וגם בפיו מלא לומר בפירוש ולא תאמר אני העשרתי את אברם. כי לא מגאוה וגודל לבב אמר. אבל הכוונה לא תאמר שאני ואתם שוים בבקשת העושר עד שזה העושר המעשיר אותך הוא מעשיר אותי שאינו כן שאתה גונז אוצרות למטה ואני נכסף לגנזן אותן למעלה שנאמר וצדק משמים נשקף תהלים פ"ה מה כתיב בסמוך אחר הדברים האלה היה דבר יי' כו' אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, ומכאן אסמכתא גדולה לדרוש רשומות על תחלת דינו של אדם ומה ישיב האדם השלם על תוכחתו וזה כי תכף בוא האדם השלם מהלחם מלחמות יי' ומהתיצב כנגד כל המונעים והמטרידים העוטרים אותו והאספו אל בית עולמו יצא מלך סדום הוא המלך הממונה על שערי גיהנם לקראתו כסבור שהוא מנוצח במלחמתו ואומר לו אתה האיש שהשלכת נפשך אחרי גווך ומכרת אותה באלפי זהב וכסף אשר בקנינם יצאו ימיך על אדמתך הן לו יהי כדברך תן לי הנפש אשר מאסת בה והרכוש אשר אהבת אותו קח לך, והנה היא טענה נצחת למה שישאר בה האדם קרח מכאן ומכאן. אמנם אברהם אבינו ע"ה ותלמידיו ובניו ההולכים לרגליו כל איש מהם ישיבהו דבר לאמר הרימותי ידי אל יי' אל עליון כו' אם מחוט ועד שרוך נעל. כי יקרה נפשו בעיניו בחייו ולא ראה למכרה בבגדו בה ולזה לא נהנה מכל הרכוש אפילו באצבע קטנה כמו שהעיד על עצמו רבינו הקדוש בעת הפטירה כתובות ק"ד.. בלעדי רק אשר אכלו הנערים הם נערי השכל ומשרתיו והם הכלים הגופיים המשמשים לפניו להשיג שלמותו וחלק האנשים היא הנאת הכחות הנפשיות ההולכים לרגלו כי בהיות הגוף וכחותיו נזונים כפי הצורך להעמדת בריאותם ואכלו את חקם תהיה הנפש וכחותיה נכונות לקבל שלמותם והם יקחו חלקם, הוא מה שאמר שלמה בחכמתו גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא קהלת ה'. והפירוש נכון וקרוב לבארו עם הסמוכים אליו להמשך הכוונה. זהו מה שראוי לבארו בזה החלק מהיות שלמות האדם נמנע זולתו יתב' ושהוא מגיע לו בוה אחר זה כפי תוספת שלמותו אשר זה יחייב שיגיע אברהם אבינו מכאן ואילך אל מדרגה עליונה מההצלחה מן הראשונות עם שאף היא איננה סוף מעלותיו והיא מה שתתברר בשער הבא בעזרת הצור: יבאר שהמעלות לא תמצאנה נפרדות וכן המצות התוריות. ושנגלה לאברהם השכר הרוחני והאמין בד'. אחר הדברים האלה היה דבר יי אל אברם: במדרש ב"ר פ' מ"ד אל תירא אברם. רבי לוי אמר תרתי. ורבנן אמרי חדא, ר' לוי אמר תרתי כי' ורבנן אמרי חדא לפי שהיה אברהם מפחד ירדתי לכבשן האש ולרעבון ונצלתי ועשיתי מלחמה ונצחתי שמא נתקבלתי שכרי בעו"הז ולא יש לי כלום לעוה"ב. אמר ליה הקב"ה אל תירא אברם אנכי מגן לך. כל מה שעשיתי עמך בעולם חנם עשיתי עמך אבל שכרך תלוי ומתוקן הוא לעתיד. שכרך הרבה מאד כמה דאת אמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך כו' תהילים ל״א:כ׳: *תוכן כונתו, כי בעבור שלא תתכן ההצלח' הנפשיית האמיתית להמצא רק באיש אשר לו כל המעלות המדותיות כלם, כי כמרא' לטושה אשר יראו בה הדברים לנכח לה רק בהיותה זכה ובהירה כן נפש האדם המשכלת לא יוטבעו בה הציורים השכליים רק בהיותה טהורה ונקיה מכל חלאת המדות ונמשך מזה כי יקר מאוד, וכמעט ראוי להחשב כדבר נמנע למצוא איש מוצלח כזה בבחינה נפשיית, כי מי זה מבני אדם ילודי אשה וקרוצי חומר יוכל להתהלל ולאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, ואף בנביאי עליון הקדושים נמצא הבדל רב במדרגות שלימותם לפי הבדל מדותיהם ומעלותיהם המוסריות, כמש"כ הרב המורה, יען כי כל חסרון מוסרי ופחיתות מדה כמחיצה מבדלת בינם ובין השגת שלימותם תחשב, וע"כ יקשה לנו בהשקפה הראשונה כי נמצאו בכל זאת רבים ונכבדים מיחידי סגולה כאאע"ה ודומיהו אשר אצלם היו כמעט כל המעלות כלם בחוברת יחד ? ולבאר ספק זה הביא הרב הקדמ' לקוחה מדברי החוקר, והיא כי יש ב' מיני מעלות, המין הא' אותן הנמשכות ונקנות לאדם מתבונתו והכרת שכלו, כי באלה יש חבור עצום וחזק עד שמי שיש לו אחת מהנה יש לו כולם, והמין הב' הן הנה הנמשכות רק מטבע האדם ותכונת מזגי, והן יכולות להיות נפרדות אחת מרעות', ע"כ נמצא כי יש אדם שיש לו מעלה טבעית אחת ולא האחרת, והנה לא לבני אדם רק לאל ית' אשר לו גלויות כל תעלומות לב, נודע תמיד על נכון, מי מאנשים בעלי המעלה קנה המעלות מצד תבונתו, ואותו יבחר ויקרב, ומי אשר הן בו רק טבעיות וחסרות השלימות, ובעבור היות כל המעלות התבוניות אחוזות ודבוקות יחד באדם השלם, אמר הכתוב על כל המצות המסתעפות ונמשכות מהן בכלל רק בלשון יחיד "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון" ואחז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ואמרו כל המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ר"ל כולן, כי בעשותו אחת מהנה עושה וגומר גם כולן, בעבור היות' דבוקות ואחוזות' יחד, ע"ד מצוה גוררת מצוה, כמו שגם המעלות אשר מהן תסובב עשיתן מחוברות ומתאימות יחד, אפס כל זה רק בעשותו המצוה להפיק רצון בוראו, ובעבור העלותו על רוח תבונתו, כי הוא ית' צוה וחפץ בהעשותה, אפס כאשר יעשה רק מצד הכרעת ונטית טבעו תהי' עשיתה אצלו רק כמעל' טבעית, ותדמה ד"מ לתנועת הגוף החזק' מבלי הישרת השכל, למען הגיע אל מטרה ידועה, אשר לרוב לא תהי' להועיל כי אם מסבבת הכשלון כמאחז"ל על הכ' "צדיקים ילכו בם" זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה לשם אכילה גסה והצדיקים האמיתים כאברהם אבינו עליו השלום ודומיהו ידמו בעשותם מצוה אחת לגלגל העליון היומיי, אשר לפי דעת התוכניים הקדמונים יניע עמו בתנועתו גם כל כדורי הכוכבים התחתינים, תחת כי האנשים הבלתי שלמים ידמו בעשותם אחת מהפעולות הטובות אל הכדורים התחתונים אשר לפי דעתם יתנועעו רק תנועה אחת או קצת תנועות.- אח"כ אמר כי בעבור היות מדת הנדיבות, בל"ע מעלה נכבדה מאוד הכוללת הרבה משאר מעלות יקרות, כרחמנות, חסידות, וצניעות ודומיהן, יקראו גם השלמים האלה המחברים רוב או כל המעלות המדותיות בשם נדיבים, כמאה"כ נדיבי עמים נאספי, להושיבי עם נדיבים, וכן אחז"ל, כי האומה הישראלית היוצאת מחלצי אאע"ה נקראת בעבור זה "בת נדיב" ומדת הנבל' בל"א הכוללת בהפך הרבה מדות רעות תיוחס אל השפלים והפחותים בעם המשוללים מכל מדה טובה ויקרה, כמו עם נבל ולא חכם. אמר נבל בלבו, ודומיהם, אח"כ אמר, כי בעבור היות האדם גשם בעל ג' מרחקים, האורך הרוחב והעובי הנושא כל המקרים שלו, ונפשו הצומחת הממהרת לבוא לו מרחם אמו, בעלת שלש כוחות ראשיות, הזן המגדל, והמוליד, ונפשו החיונית בעלת ג' כחות ההרגש, התנוע' וההתעוררות, ושכלו המשוטט בכל מרחבי התבל, כעוף המעופף על פני רקיע השמים נחלק לעיוני ולמעשיי, ע"כ צוה הי"ת ברצותו להבטיח לאברהם בן יוצא מחלציו לקחת לו עגלה משולשת. ועז משולשת, ואיל משולש, ותור וגוזל לרמוז בכל אלה על זרע אנשים.- אם ההצלחה הנפשיית לא תמצא מבלי שיוקדמו אליה כל המעלות, והמעלות כלן אי אפשר לשום אדם לכוללן הנה מה יקר או מה נמנע שימצא האדם המוצלח. הקטנה ביארה החכם בהקדמתו בהגיון כשאמר הצלחת הנפש תושלם בשני ענינים המירוק והזיכוך. אמנם הזיכוך הנה הוא הטהרה מפחיתות המדות והתקדשה מן התוארים המגונים כו' ואמר הנה הנפש מראה יוטבעו בה צורות המציאות כלו כאשר זוככה ולוטשה בהחלצה מפחותות המדות עד כאן. וזה הענין מהמראה כבר קדמו אדון הנביאים על צד יותר מעולה מאד באומרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כו' דברים ד' כי שם יאמר כי בשמרה מן החלאה ומן החלודה תכלית ההשמר ימצאו בה כל הענינים האלהיים אשר ראו עיניהם ביום הקהל הנכבד והנורא ויהיו מוצלחים ולא בזולת זה כמו שיתבאר זה הענין יפה בסוף אמור אל הכהנים שער ס"ח ב"ה. וזה מה שיחייב שיהיה הזיכוך שלם לגמרי לפי שההשאר בו צד או חלק בלתי מזוכך אינו רק ההמצא שם פחיתות או פחיתיות כפי הטנוף או החלאה הנשארת שם וימנעו השלמות ממנה כפי מספרם ואיכותם. וכמה שקד על זה הרב המורה בפרק ז' מהקדמת אבות בזה האופן עצמו עד שבכתות הנביאים חשב החסרונות החלקיות כאלו כמחיצות מבדילות בינם לבין שלמותם על דרך שאמר הכתוב עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם ישעיהו נ״ט:ב׳ וכמו שאמרו חכמינו ז"ל כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת כו' פסחים ס"ו: והקש על כלן: אמנם הגדולה ביארה החכם כאשר גזרה חכמתו איך אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא קהלת ז׳:כ׳.. ואמר אדם אחד מאלף מצאתי שם והנביאים פה אחד נתנו בו תפלה. ואולם הנסיון קיים זאת הגזירה בכל הגדולים אנשי השם אשר מעולם אין צריך להזכירם לך זכרם בזכרון טוב מלפניך כי רבים ונכבדים הם. א"כ התולדה קיימת והשאלה חזקה מאד. ואולם תשובתה בצדה מוצאת ממה שנעמוד על ספק כיוצא בו העיר עליו החוקר בפ"י מהמאמר ו' מספר המדות אמר הנה הוא גלוי ממה שנאמר כבר כי א"א להיות טוב שלם בלי תבונה ולא מבין בלי מעלת המדות אבל תותר הקושיא כן. כי היה מקשה אחד כי המעלות יתפרדו אחת לאחת כי אין אדם נולד מוכן לכלם ועל כן ידע אדם אחת ולא יקח אחרת כלל. אמנם זה יקרה כפי המעלות הטבעיות אבל כפי אשר בהחלט יאמר טוב לא יקרה זה כי כלם יחד עומדות בתבונה כלם יהיו שוים. אמנם הוא גלוי כי גם אם תהיה בבלתי פועל תהיה. והכוונה ששם נתבאר שא"א להמצא שום מעלה מהמדות מבלי תבונה ושהתבונה היא כוללת כל המעלות כלן עד שא"א שימצא במין בלי מעלות המדות כלן ויחוייב מזה שלא תמצא בשום אדם מעלה נפרדה אבל אם תמצא אחת ימצאו כלן ואנחנו נראה בחוש שתמצאנה נפרדות לזה אחת ולזה אחת כפי מה שחייב טבע כל אחד ואחד מהאנשים. אלא שהתיר זה באומרו שהמעלה תאמר על שני פנים אם טבעית ואם מדותית. אמנם הטבעית היא אשר תמצא בה המעלה נפרדת כי אחר שהיא נמשכת אחר טבע האדם וטוב מזגו יש שטבעו הכינו למדת הגבורה ויש למדת הנדיבות ולא לזולתן. אמנם המעלה המדותית אינה כן כי אחר שהיא אינה בלי תבונה ואין תבונה בזולת המעלות כלן הנה באמת לא יתפרדו ובהמצא האחת ימצאו כלן ובלתי הראות כלן במעולה אינה ראיה להפרדתם כי המעולה הוא קנין תבוניי בנפש והוא יצא לחוץ כאשר יבוא הצורך לידו ואם לא יזדמן או שיהיה מונע מחוץ לא יצא אבל על כל פנים היו תהיה כי בהמצא האחת ימצאו כלן. והנה הם דברים נכונים מורים על אמתת הדבר ושהמעולים במדה אחת בפני עצמה לפעמים יקראו מעולים והוא כאשר תהיה המעלה מדותית תבוניית ולפעמים אינם מעולים ולא נכונים והוא כשתהיה המעלה טבעית אדרבא ביאר שם החוקר שיקרה להם כשלון גדול בשמוש המעלה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כמו שיבא על אופן טוב בשערים ע"ח וצ"ה ב"ה. הנה שיש אונאה גדולה בזה בין האנשים וחכמה גדולה בהכרתם לא נתנה הבחינה הזאת כי אם לאל ית' אשר הוא לבדו יודע לב האדם והנה שלמה החכם דבר על ענין זה הספק ועל התרו בז' פסוקים רצופים בספר משלי ולהיות הדרוש יקר בעיניו סדר אותו במשל ומליצה על הצד היותר נאות כמנהגו בספר ההוא. אמנם לפי חשיבותו ועומקו יותר מזולתו הקדים אליו מאמר שלמה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה משלי כ'. לומר שהיה בלבו ענין נכבד ועמוק לא יבא בעצתו רק מי שיהיה איש תבונה והניח ענין הספק ואמר רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. ירצה כי רוב האנשים יפלו בזה הטעות והוא שאיש איש מהם יכריז עליו חסדו. כלומר שמיחס עצמו לחסיד ומעולה מצד מעלה אישיית שנראית בו והוא טועה בזה כי ע"כ אמר איש אמונים רצונו שיהיה בעל אמונה ונאמן בדבורו כשהוא מעולה מצד המעלה התבוניית מי ימצא וכמה הפליגו חז"ל באומרם ואלו נבונים לא אשכח עירובין ק': מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו שם ירצה כי אשר יאמר עליו שהוא מעולה על דרך התמימות הוא אשר יחלט עליו שם צדיק עד"ה שכבר נתבאר בשני ממאמר ה' מספר המדות שהצדק מעלה תמימה כוללת כל המעלות כמו שיבא בפרשת משפטים שער מ"ו ב"ה. ובאומרו אשרי בניו אחריו ירצה הנה אם נמצא כזה אשרי בניו אחריו. כלומר שמציאותו קשה ולא יצדק זה השם בהחלט כי אם על השרידים הקרובים אל הש"י כמו אברהם אבינו וכיוצא בו מהבאים מזרעו והנה מועטים. ואחר שהניח ענין הדרוש וזרות מציאות זה האיש בכלל פי' הענין כלו בכתובים הנמשכים אחר זה ואמר מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם גם במעלליו יתנכר נער כו'. אזן שומעת ועין רואה כו'. והכוונה האלהים הוא מלך חכם יושב על כסא דין לשפוט משפט צדק בענין מדות האדם ומעשיו והוא היודע מי הוא השלם בהנה או החסר והוא המכיר מי שיש בידו מעלה אחת כשאין מסכימות עמה שאר המעלות וישנאה ומזרה אותה בעיניו כי מי יאמר לפניו ראה שאני טהור במדה או במצוה מה אם לא יטהר מכל חטא ופשע שיקרה ביתר המעלות כמו שהיות ביד האדם אבן ואבן איפה ואיפה רצונו מדה ישרה לפתח ביתו להראות צדקתו ומדה קטנה או גדולה בחדריו לאנות בהם הבריות הוא תועבת ה' גם שניהם רצונו גם הישרה היא שנואת נפשו לפי שהיא היתה סבת האונאה. כן הוא במי שקצת מדותיו ישרות בידו וקצתם מעוותות כי אלו ואלו הם תועבה לפניו כי איש כזה אינו שלם במדותיו וכמקרה הנער גם הוא יקרהו שכבר יתנכר הנער מנערותו כשימצא זך וישר פועל אחד מפעולותיו. עם שהנער נער ביתר המעשים והנה הדומה לו בזה הנה הוא חסר כמוהו כי הראוי שתדע כי כמו שאין פועל העין משתלם בפעולותיו כי אם במה שתעזר משמיעת האזן וכן שמיעת האזן תעזר מראיית העין ומשניהם יושלם עדותן כי על כן עשה ה' שניהם בכח משותף וכן הענין בשאר החושים המשתתפים ראשונה בחוש המשותף אשר משם נפרדו כל אחד למקומו המיוחד. כן הענין הזה שלא תשתלם מעלה אחת אם לא בהשתתף כלם עמה בכח התבוני הזה לפי שמדרגת הכח התבוני אצל המעלות כלן מדרגת המשותף אצל החושים. והראוי שיודע שכל הענין הזה הנכבד מסכים מאד למה שיאות שיובן ממצות תורתינו הקדושה רצוני כי משלמות כל מצוה ומצוה ממנה הוא שתמצאנה אצלן כלן והוא טעם אומרם ז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו קדושין ל"ט: והנה הוא מבואר בעצמו כי איזה מצוה בלבד לא תספיק לכל זה השכר הגדול וכ"ש לנחול את הארץ שהוא תלוי בכל מצותיה או בע"א ששקולה כנגד כלן דכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו'. ואבדתם מהרה כו' דברים י״א:ט״ז ופשיטא שאם אינו עושה שום מצוה שאין מטיבין לו כו'. אלא שכוונתם למה שאמרנו. כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו כו'. וענין כתקנה הוא שתלוה אליה קבלתו כל המצות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם רק במה שנזדמנ' לו זאת ראשונה לסבה מהסבות שעל דרך זה כשעושה אותה כל המצות הוא עושה. וכבר הקשו עלה בגמרא שם מהא דתנן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כבוד אב ואם וגמילות חסדים דמשמע דהני דוקא ולא איזו מצוה שתזדמן ותרצו כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מאריכין לו כו'. והנה שיסבול מאמרם מה שאמרנו כי בכלל המצוה האחת הן יתר הזכיות אצל כוונתו יתירה היא עליהם מה שנזדמנה לו לצאת אל הפועל מזולתה ואם רצו בזה הוא מאמר נחמד מאד. וזה הענין גם כן אמרו הכתוב באומרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות שם ח' כי בבחינה האמתית כל המצות הן מצוה אחת ושתוף אחד לכלן כענין שתוף המעלות בכח התבוני ההוא כמו שאנו עתידין לבאר בפ' פנחס שער פ"ג ב"ה. ולפי זה בכלל אחת הן כלן ואמרו ז"ל המתחיל במצוה אומרין לו גמור סוטה י"ג:. וכן הוא באמת כי העושה אותה כתקנה גומר את כלן. אמנם כאשר יעשה אותה האדם לא מצד שהיא מצוה אלהית רק מצד שיכריע עצמו לעשותה כענין המעלות הטבעיות שזכר החכם הנה אז היא באמת מצוה שלא כתקנה כי ההתחלה החזקה בדבר בלי הישרת שכל לא תועיל אבל תזיק כמו שנזכר שם שיהיה כמו תנועת הגוף החזק בלי ראות כי יהיה לו כשלון חזק ולזה אין מטיבין לו אדרבה אמרו ז"ל על כיוצא בזה וצדיקים ילכו בם הושע י״ד:י׳. זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה פסחו לשם אכילה גסה הוריות י'. הנה שקראום פושעים ונכשלים כשלון חזק ומוטב שלא יעשו וזה טעם אמרם אל יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר כו' אבל איפשי ואבי שבשמים גזר עלי תו"כ פ' קדושים פ"ט. כי כאשר עשה משום טבעו לא עשה כלום של מצוה אבל הוא עושה ופושע. צא ולמד מה שהעיד על עצמו ר' עקיבא כדאיתא במסכת שמחות פרק ד' א"ר עקיבא זה היה תחלת תשמישי לחכמים פעם אחת השכמתי ומצאתי הרוג א' נטפלתי בו כ"ג תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו והבאתי דברים לפני חכמים אמרו לי ר' עקיבא על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלה עליך כאלו היית שופך דמים שהרי מת מצוה קונה מקומו דנתי ק"ו בעצמי. הנה הוא מבואר אצל השכל כי התבוני הלמודי הוא המשלים המעלות והמצות וכאשר יעשה אחת מהנה כתקנה ומשום מעלת המצוה לא זו בלבד הוא עושה כי אם המעלות או המצות כלן והנה אל זה הענין הנפלא אמר הכתוב על אברהם אבינו ע"ה עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור כו' בראשית כ״ו:ה׳. והנה הוא ע"ה וכל כיוצא בו בכל מצוה ומצוה שיעשו דומים אל הכדור העליון אשר בתנועתו המיוחדת אליו מניע עמו כל שאר הכדורים למה שהם כלל בכללו. אמנם האנשים הבלתי שלמים בזה דומים אל הגלגלים אשר תחתיי שכל אחד יתנועע תנועה אחת או קצת תנועות וכן יחשבו לכל אחד ואחד כמעשהו תדע שהנדיב א"א שלא יוכללו תחת מעלת הנדיבות מעלות אחרות רבות ונכבדות כי הוא יהיה גבור מצד נדבת הוצאתו בדברי המלחמה והוא מסתפק מצד מה שנותן על הרוב ולוקח על המעט והוא צדיק כי הוא חונן ונותן כ"ש שאינו לוקח שלא במשפט. כי על כן אמר החוקר בפתח דבריו במאמר הרביעי למדות שהנדיב לא ישובח אצל המלחמה ולא אצל ההסתפקות וגם לא אצל המשפט כי אם אצל נתינת הממון והוצאתו כי הוא המיוחד לו מצד מה שהוא נדיב ולזה לא ישובח הנדיב במעלות ההן כלל לפי שמההכרח שתמצאנה בו. ואם יחטא בהנה יחטא בנדיבות בלי ספק. וכן ילוו אליו הרחמנות והחסידות והצניעות במתנותיו וזולתם רבים הנכנסות תחתיו ואם לא ישובח בהם. והנה לזה תארה התורה כלל המעלות והשררות בתואר הנדיבות. נדיבי עמים נאספו תהילים מ״ז:י׳. להושיבי עם נדיבים שם קי"ג, מרכבות עמי נדיב שיר השירים ג' וזולתם. כמו שהנבלה תכלול חטאים גדולים מתחלפים. כי נבלה עשה בישראל לשכב כו' בראשית ל״ד:ז׳ כדבר אחת הנבלות כו' איוב ב׳:י׳, לעשות עמכם נבלה שם מ"ב, אמר נבל בלבו אין אלהים תהילים נ״ג:ב׳, כי נבל נבלה ידבר כו' ישעיהו ל״ב:ו׳. והנה באמת מעלה זו של נדיבות נתיחדה לאברהם אבינו כמו שנראה משני הספורים שבאו בו בשער הקודם מלוט ומלך סדום ומה שיתקיים בו ממעשה שלשה האנשים כמו שיתבאר שם שער י"ט ב"ה. וכבר בא בכתוב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב שה"ש ג' ואז"ל חגיג' ג'. בתו של אברהם אבינו שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם תהילים מ״ז:י׳. והרי זו מעלה שנתבאר בענינה שתוף מעלות רבות אשר עמה להשלמתה והרי משל מבואר לשתוף המעלות כלן ולענין המצאן בו על הדרך שאמרנו. והנה א"כ כבר יושלם אצלו הזכוך והיה מהראוי לצרף אליו ענין המירוק אשר עקרו הוא ציור אמתת עצמותו ואמות מהות הצלחתו ותכליתו אשר אליו ישתומם כל חסיד מבלי תת פיגה לרעיוניו ולא תדום חקירת עיוניו. ואין ספק כי זה האיתן אשר אנחנו בספורו עם היותו גוזר בדעתו שמציאות אלו הקנינים הזמניים אשר יגיעו לידו המה מהבל יחד לשישוו לשיברא האדם בשבילם ושיש לו הצלחה נפשיית עליונה מהם מאד מכל מקום עדיין לא נתקיים אצלו מהות זאת ההצלחה וציור אמתתה וגם כי א"א לדעתה רק בדרך הנבואה כי עין לא ראתה אלהים זולתו כו' ישעיה ס"ד. ומהמחוייב אליו שתטרד נפשו על זה ויהיה לבו ירא וחרד לעמוד על אמתתו לדעת מה אחריתו ומה יעשה בו. ולזה ברמיזת הספורים שעברו המסדרים דבריו ומדרגותיו של אברהם אבינו במעלותיו כפי אשר פירשנו אמר אחר הדברים האלה היה דבר יי' אל אברם כו'. ומהראוי שנשים אליו לב הוא שנתחדש בכאן תואר מתוארי הנבואה הידועים והוא מלת מחזה כמו מחזה שדי יחזה במדבר כ״ד:ד׳, אשר חזה על יהודה כו' ישעיהו א׳:א׳. וכלם בכלל מאמר במראה אליו אתודע במדבר י״ב:ו׳ לומר שכבר הגיע לו זה הענין במדרגה נבואיית למעלה מהמדרגות שהיה משיג בהן עד הנה כמו שביארנו בשער שקדם. וכבר ידעת שהמדרגה הראשונה ממדרגות הנבואה שחשב הרב המורה פ' מ"ה ח"ב היא הגעת הדברים בדרך משל והוא באמת הענין היותר מיוחד אל הבטת המראה הוא זה כי כמו שהנראה במראה הוא דמות המובט לא עצמו כן הנאמר במשל הוא דמות הנמשל לא עצמו כמו שיתבאר זה בכלל שאר דמיונותיו במקומו שער ע"ו ב"ה. והנה באמת רוב מה שנאמר לו בזאת המראה כלו הוא בדרך משל וחקור כמו שיבא. אמנם על הפחד והחרדה אשר בלב כל בעל שכל מההפסד והכליון החרוץ אשר ישיג למורכבים בכלות ימי הגבלתם אף כי יראה חכמים יחד כסיל ובער כמות זה כן מות זה אמר אל תירא אברם. ועל הסבות המטרידות ומכות אותו על קדקדו ומונעות הטוב מבעליו אמר אנכי מגן לך כו'. ועל הודעת מציאות זאת ההצלחה וגודל ערכה אצל שאר ההצלחות המושגות לאנשים בזה המציאות אמר שכרך הרבה מאד, ירצה הוא ענין נפלא משישוער לבלתי תכלית. וע"ד שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך תהילים ל״א:כ׳ ואין לשון ודבור שיגבילהו ויתארהו זולת זה כמו שיבא בנעילת הספר כו'. וכגון דא ודאי צריך לאודועי ליה במחזה. והנה הוא ע"ה לעוצם תשוקתו ולהסיר כל ספק ופקפוק ממחשבתו ראה נבא לפניו עוד בעלילת ירושת הארץ שהגיעה לו ההערה האלהית זה פעמים שיתננה לו וזרעו יורישנה ואמר יי' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כו'. ירצה מה תתן לי מתנה גדול כזו ואנכי הולך ערירי כי הרחקת מיודעי ממני ומעמי ומולדתי אין איש אתי לפרנס את ביתי ולכלכל את שיבתי ולא עוד אלא שלא נתת לי זרע: שיירש נכסי אחרי מותי והנה בן ביתי יורש אותי שכבר היה נואש מהבנים ויש בעקר כוונתו לרמוז אל מה שאמר לו שכרך הרבה מאד שהיא המנוחה והנחלה באמת וכמ"ש להנחיל אוהבי יש משלי ח׳:כ״א, לעולם ירשו ארץ ישעיהו ס׳:כ״א, ובלשון חז"ל מנוחלי הע"הב פסחים קי"ג.. ויאמר כי בהסתלק ממנו המבוכה והבלבול בענין הירושה הזאת יתקיים בידו לגמרי אמתת השכר הרוחני ההוא שהוא בחלק העצמי הנשאר אחרי מותו יורש עצר בבית המלכות ואולי שאליו כוון באמירה שנית שאמר הן לי לא נתת זרע כו'. כי באמת קשר אמיץ יש בין זאת הארץ הקדושה התחתונה ובין הארץ העליונה אשר על שתיהן אמר המשורר אתהלך לפני ה' בארצות החיים תהילים קט״ז:ט׳. והנה כמו שהיו דבריו של אברהם נדברים מן הצד מפרש ענין אחד חיצוני ומכוין ורומז אל הענין הפנימי המעולה ממנו השיב לו הקב"ה על האופן והצד ההוא עצמו והוא מה שכיון יפה בלשון הכתוב שאמר, והנה דבר ה' אל אברם לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך כו'. וזה יהיה לך סימן אל הירושה עצמית אשר רמזת כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ובהם תתעצם צורתם הנכבדת לעצם נבדל רוחני הוא היורש העצמי והקיים לעולם ולקבוע לו מסמרות בידיעה זו ואמונתה נאמר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה הנה הוציאו מאצטגנינות שלו ורמז אליו הככבים ברבויין וזוהרן וקיומן ואמר לו כה יהיה זרעך כי באמת מי שיתעצם מהם ברוב כחו בכשרון המעשה ועיון יחוייב לו הזוהר המצוחצח והקיום המתמיד כמוהם ע"ד שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כו' דניאל י״ב:ג׳. ועל זה הענין אמר אדון הנביאים והנכם היום ככוכבי השמים לרוב דברים א׳:י׳ כפי דרש חז"ל דברים רבה פ' א'. ויתר הדברים הנפלאים הנכללי' במאמר זה מבשורת מעלת הזרע וגודל ערכו ותוכן מצבו ביחס מערכות העולם בכלליו וחלקיו אשר עליו נאמר כה יהיה זרעך הנה הוא יבא בפ' ויגש שער ל"א ב"ה. והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת מענין שכר הרוחני וההשערות הנצחי אשר היה עקר כוונתו אליו ועל מה שהשיבו לו כהוגן ג"כ בשאלה החיצונה חשבה לו צדקה אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת כי היה לו צדקה ותוספת טובה. ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו' לפי שהיה עכשו במדרגה עליונה מהנבואה מהראשונות חזר להודיעו בה כי הוא אשר הוציאו מאור כשדים בהשגחתו הנפלאה גם שכוונת ההצלה היתה מצד מה שהוא מוכן ומזומן לשינתן לו הארץ הזאת היא ארץ החיים לירושה אשר קבלתה הוא סימן מסור בידו לארץ העליונה שאמרנו כמו שמתנת השבת הוא סימן מסור לשבת העליון שהוא הע"הב כמו שיבא במקומו שער נ"ה ב"ה. ויאמר אדני יהוה במה אדע כי אירשנה. אחר שהאמין ביי' במציאות ההצלחה האנושית ואמתתה מצד עצמה בקש עוד על אמתת גנותה מצד המשיגים אותה כי ראה שהיא קשה להגיע אל האדם בשגם הוא בשר ויצר לבו רק רע נוסף על שאר המעכבים המשיגים אותו אשר זכרנום בשער שקדם, לזה שאל מאתו במה אדע בידיעה אמתית אשר למעלה מהאמונה כי אירשנה ולא אתגרש ממנה ברוע בחירתי או בעוצם מעיקי כי לא על עצמו בלבד היה מבקש כי אם על הזרע כלו כמו שלא על ירושת הארץ התחתונה לבד הוא מכוין כי אם לשתיהן כאחד, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו' כבר אחז"ל שהראהו סימן המלכיות ועל דעתיה דר' נחמיה הראה לו שרי ישראל ב"ר פ' מ"ד ומה טוב ומה נעים שיתקיימו דברי שניהם, והכוונה כי כל ע"א הנמשלים לפרים בני בשן אלים ועתודים אחריתם עדי אובד. אמנם הצפור הטהורה שהיא כנסת ישראל תהיה קיימת לעולם ועד שאמר הנביא כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה ירמיהו מ״ו:כ״ח ויהיה וירד העיט על הפגרים, על הפגרים השלמים של תור וגוזל שהיו העופות הדורסות באין עליהן והיה מפריח אותן זכותו של אברהם אבינו. והנה עם היות דברים אלה טובים ונכוחים ודברי אלהים חיים הם פותחים לפנינו עוד דרך טובה והרחבה לחזק הידיעה בענין השאלה והוא ליחד סימני המראה הזאת אל אישי האדם בהראות לו שם תוכן בנינו וחלקי כחותיו טבעיות חיוניות ונפשיות אשר מטבע מציאותו והוייתו תתחייב הגעת שלמותו והיא ידיעה אמתית טבעית אשר בה יראה טבע אמתת הנפש והצלחתה ואופן הפרדתה בשלום מהיולאניותה וגם יראה שם אפשרות הגעתה מצד המקבלים אותה. והיה זה כי במראה אליו התודע צורת האדם ובנינו בדמותו וצלמו אשר הוא נחלק לג' חלקים של ג' ג' וחלק ד' נחלק לשנים. החלק האחד הוא חמר האדם וגלמו הנושא לנפש הצומחת והחיה והמדברת כי מצד מה שהוא גשם הוא בעל ג' הרחקים ואליו רמז באומרו עגלה משולשת אם מפני שהוא רוב בנין הנראה והמורגש מהאדם ואם שהוא הנושא לכל כחות האדם כעגלה זו המושכת המשא. והחלק הב' הוא הנפש הצומחת הבאה אליו ראשונה אשר תחלק לשלשה ראשים הזן והמגדל והמוליד בדומה והיא הנרמזת בכאן באומרו ועז משולשת למה שהוא הכח הראשון והממהר ביצירה כמו העזים שהם קלות בהליכתן ומקדימות לפני העדרים וכנה אותו בלשון נקבה מפני שהוא במדרגת החמר אל הכחות אשר יבאו אחרי כן. והחלק הג' הוא הכח החיונית שהוא במדרגת הצורה לקודמות אשר גם הוא יתחלק אל ההרגש והתנועה ולהתעוררות הרצון בפעולות והוא אשר קראו בכאן איל משולש כי הוא במדרגת זכר מהב"ח המתנועעים ברצון והוא הולך לאטו בלתי ממהר כראשון. והחלק הד' הוא השכל האנושי אשר הוא צורתו המיוחדת הנחלק אל העיוני ואל המעשי אשר אליהם רמז בכאן ותור וגוזל מצד שהם קלי היצירה ודקי ההרכבה ולהנה כנפים לעוף בגובה השמים כענין השכל הזה אשר הוא דק רוחני ומעופף על פני ההשגות העליונות בשתי כנפי הציור והאמות אשר עליהם נאמר בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף ישעיהו ו׳:ב׳ כאשר יתבאר בפ' קדושים שער ס"ה ב"ה. וכאשר הראה לו במחזה הזה צורת האדם וחלקי חבורו ובנינו על השלמות הראהו כי אלו הפגרים כלם הם אשר אפשר להם ההפסד והאבדון כמו שקבלו שם הפירוק והפירוד במה שבתר אותם בתוך ואף עליהם נאמר וירד העיט כו'. וישב אותם אברם לומר כי יש כח בזכות השלמים להעמיד גופותם עד עת קץ ולהחיותם אחר המות: ובמדרש ב"ר פרשה מ"ד א"ר אסי הוה נסיב אברהם מכושא. והוה מכיש להון ולא מכתשין אעפ"כ וישב אותם אברם בתשובה. אמנם שהצפור שהוא כולל לשני המינים שזכר לא תקבל בטבעה הפרוד וההפסד בשום פנים ועם זה נתקיים לו במחזה מה שהאמינו ראשונ' מענין הצלחת הנפש ואמתתה. ואולם על השאלה השנית נאמר ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם כו'. וכל אלו הן סמני הצער והחרדה אשר יעמדו עליו בשאלה זו והיתה התשובה עליה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם כו'. כי לפי שעקר השאלה הזאת לא היתה כי אם על הזרע כמו שאמרנו אמר כי תקון הזרע ושלמותו לשיזכה לירושת נחלתו הוא הגלות וההשתעבד בארץ לא להם כי אז יכניע לבבם הערל ואז ירצו את עונם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול להתהלך לפני יי' בארצותיו אלה והנה המאמר הזה מתפלש ובא עד סוף כל הגלות. וכבר אז"ל שם רמז לו בכאן סוד הקרבנות הבאין מאלו הג' מינים שור וכשב ועז כלומר אם יחטאו בניך לפני הם יביאו את קרבנם ויתכפרו ולפי שלא נתקררה דעתו של זקן לזמן שאין בית המקדש קיים הראהו לו שעבוד מלכיות ואמר לו ידוע תדע כו'. ונתרצה אברהם אבינו בזה כמ"ש שם שר' חנינא בר פפא אמר בירר לו אברהם המלכיות ר' יודן אמר ר' חמא בר חנינא משום זקן אחד הקב"ה בירר לו המלכיות הה"ד אם לא כי צורם מכרם ויי' הסגירם דברים ל״ב:ל׳-ל״א כי צורם מכרם זה אברהם אבינו ויי' הסגירם שהסכים לדבריו. ועצת שניהם עצת שלום עליהם להחיותם לעד לעולם. וזה תכלית מה שאפשר שיראהו לו שם באמות שני הענינים האלה. ואתה תבא אל אבותך בשלום כו'. הובטח לשם שהוא וכל הבאים בעקבותיו לא יהיו צריכין לבא במשעול הייסורין ובכור העונשים אלא שיבואו אל בית עולמם בשלום וישובו אל אחוזת אבותיהם בשיבה טובה וכמו שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם כו' ישעיהו נ״ז:ב׳. אמנם לבנים הצריכים לפקוד בשבט הגלות פשעם ובנגעי הייסורין עונם אמר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם כו'. כי יש לפניו יתב' קצבה למרק בה האנשים ולברר וללבן עונותיהם או להכין אותם ולסעדם שיהיו ראויים לקבל את הטוב ובשרו שם שהבנים אשר בקש עליהם יהיו ראויים לבא לרשת את הארץ הזאת לסוף ד' דורות כי בזה ישמור ג"כ הצדק למלאת סאתם של אמוריים אשר באו בה עתה מחדש ובהגיע הזמן בא תבא גאולתם ולא תאחר ומשם הבטחה להם ג"כ כי לעולם יירשו ארץ. והנה בענין שוב הנפש אל מעונתה ואל המקום אשר היה שם אהלה יש אצל החכמים סוד נעלם רמזוהו במדת פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים שמות ל"ד אפשר שיורמז בכאן באומר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם כו'. והוא נכון: ויהי השמש לבא כו'. מצורף למה שהיתה הכוונה שיעברו אלו המראות האלהיות בין הבתרים לקיים כל דבר ממה שיכללהו המחזה כי הוא קיום הצלחת שני העולמים ירמוז ג"כ לפירוד הנפש המשכלת מן החלקים ההיולאנים אשר זכר והיא כמראה לפיד אש ועשן אשר עבר בין הגזרים האלה אל מחוז חפצה לשלום: ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר לזרעך כו'. כמו שע"פ הברית הזאת אנו חיין לבא אל סוף המנוחה והנחלה לעתיד לבא כי לא באה נחלתינו אלינו לרשת ארץ עשרה עממים הממוצרת בכאן עד ימות המשיח. כן תעמד לנו זאת הברית להנחילנו לקץ הימים נחלה טובה אשר התחלתה ממצרי העולם הזה ונמשכת עד הנהר הגדול היוצא מעדן להשקות את הגן שמימיו פרים ורבים וכמ"ש והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר כו' ישעי' נ"ח. והנה עם זה נתראה ענין המחזה הזה הבא אליו להגיעו אל המירוק בציור ואמות הדברים היותר צריכים אליו במהלך שלמותו ואשד בהם תנוח דעתו ותשקוט מחרדתי בלי ספק והוא עצמו מה שכוונו ממנו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו בפתח השער כי הנה ר' לוי פירש צורך הבטחון ההוא שאמר אל תירא אברם אנכי כו'. אם לפחדתו שמא חטא בהריגת האוכלוסין שמא היו בם קצת טובים ויראי שמים אמר אל תירא כו' אדרבה שכרך הרבה מאד כי פועלים הייתי שוכר לבערן או אם שמא יחזרו ויתכנסו להלחם עליו וכל זה איננו שוה לרבנן כי ראו מבין ריסי הדבור שהוא ראוי לפתור אותו בדבר גדול מזה ומזה והוא הענין הגדול שאמרנו שהיה מסופק ומפחד שמא השכר המיוחד לצדיקים הוא ההשגחה על עניניהם בעוה"ז ולהצילם מהפגעים כמו שעשה לו בכל מה שזכרו מעניניו אבל שאין לו כלום לעולם הבא שאין פחד וצער גדול מזה עד שהבטיחו בזה אל תירא אברם אנכי מגן לך כמו שפירשנו ובאומרו שכרך הרבה מאד יורה באמת שיכוין אל שכר וריוח מופלג שאין למעלה ממנו כד"ח מה רב טובך כו' תהלים ל"א שהם תיבות מגבילות הטוב שהוא תכלית הכל ועקר הכל שאינו נאחז בשום תואר אחר לרוב גדלו וחשיבותו וכל הענינים שהם לתועלת העולם הזה והצלחותיו אמרו שהם כעין תוספת ומתנת חנם עם העקר. והנה בזה אמרו כל מה שכווננו אליו מתחלה ועד סוף. והנה עם זה כבר הגיע אברהם אבינו מתחלת טוב בחינתו במכרו בהבלי הפתאים המשתחוים למעשה ידיהם ומיאונו אחרי כן בהסכמת סכליהם העובדים למלאכת השמים ומניעיהם לידע ולהכיר אשר הוא ית' סבת כלם ומושל עליהם ושהוא ג"כ מנהיג את העולם ומתכוין במעשיהם עד כי באורו ית' השיג אמתת הצלחתו הנפשיית אם בדרך אמונה או מטענה אשר ראה ושמח בה שמחה גדולה מכל אותו העצב והצער שהיה לו בתחלה. סוף דבר הגיעו בזה מה שזכרו המשורר במה שייחד לזה הענין הנפלא אשר למעלת דרושו קראו מכתם לדוד. כי הכתירו משאר המזמורים מצד גודל השמחה שהשיג בענינו כמ"ש בו לכן שמח לבי כו'. כי לא תעזוב נפשי כו' שם ט"ז. וזה כי מתחלה סבב פני הדבור אל נפשו ואמר אליה את נפשי עם שכבר בחרת באלהותו ית' מכל זולתו בטענות רבות שהיו בידך עדיין היית אומרת לו בלבך טובתי בל עליך כי חשבת שמצד גדלו אין לו עסק בדרישת שלומך וטובתך אבל שהם מוטלים על הגרמים השמימיים ומניעיהם אשר הם קדושים אשר בארץ המה משפיעים כחותיהם כשיצורף אליהם השתדלות האדם וחריצותו כי הם סבות חזקות להוציא חפצי האדם אל הפועל והוא ואדירי כל חפצי בם. והנה הוא מבטל דעתה בזה ובזה. וכנגד מערכות השמים אמר ירבו עצבותם אחר מהרו כו' בל אסיך נסכיהם מדם כמו שסופר באליהו ז"ל מלכים א' י"ח ושם אלהים אחרים בל אשא על שפתי. אמנם על ההשתדלות האנושי אמר שלא ימלט משיהיה זה הכח ההתעמלות כשכיר יקוה פעלו. או על דרך ההזדמנות והמציאה. או בדרך חכמה ועומק העצה. והנה על זה הענין הראשון אמר יי' מנת חלקי וכוסי כי מאחר שהוא נותן לו כח לעשות כשיתנו לו שכר על עמלו הוא ודאי מנת חלקי. ועל השני אמר אתה תומיך גורלי כי הדבר היותר מיוחד אל ההזדמנות הוא הגורל ויתאמת לי זה מצד שפעמים רבות נפלו לי חבלים בנעימים והמקרה לא התמיד. ועל הג' אמר אף נחלת שפרה עלי אברך את ה' אשר יעצני לבחור אותה ולהכיר את טובה ואף כי לילות יסרוני כליותי על זה במחשבה עמוקה ולזה כבר הגעתי למעלה גדולה במה שהכרתי באופני השגחתו עד ששויתי ה' לנגדי תמיד בידוע כי מימיני בל אמוט אבל מכל זה לא הגיע לי שמחת לבב במה שהוא ירא וחרד על עקר מציאותו. לכן שמח לבי ויגל כבודי שהוא עקר מציאותי אף בשרי הכואב עלי בצערי ישקוט וישכון לבטח במה שהגיעה לי מהידיעה כי לא תעזוב נפשי לשאול כו'. כי הוא עקר הכל ותכלית הכל ולכן אחר שהודעתני אמתת מציאות החיים הנצחיים תודיעני דרך זו אלך להשגתה כי בזה יגיע ג"כ שובע שמחות את פניך ע"ד שאמר ישמח ה' במעשיו תהילים ק״ד:ל״א שיגיע נעימות בימינך ממעשה ידיך נצח: ועתה ראה גם ראה אם נפל דבר ה' מכל הדבר הטוב הזה שלא נפל עליו אברהם אבינו מתחלת עניניו ועד עתה כמו שפירשנו. ובפרשת בחקותי שער ע' ב"ה יתבאר למה לא נתברר הענין הזה הנפלא ביאור רחב כמו שעשו מניחי שאר הדתות ותראה כי אין מטבעו לדבר ממנו רק על זה האופן. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער אשר בבירור המחזה הזה על הדרך שנתבאר התרנו בו כמה ספקות אשר אזכרם בזה אחר זה עם מה שלא הותרו עדין. ואחר נבא אל ביאור מה שיסבול בו הפי' כפי פשוטו עם מה שילוה אליו מהספור עד לדת הגר את ישמעאל: א במאמר במחזה לאמר כי למה הוזכר זה התנאי בזה אשר לא נזכר עד עתה: ב ממי יירא ועוד אומר שכרך הרבה מאד והלא אין אדם מתירא ממיעוט השכר אבל מתירא משום דבר רע. ומה שכר ראוי לתת לו אל היותו יוצא לעזרת בן אחיו: ג תשובתו מה תתך לי ואנכי הולך ערירי וכי אין דבר חשוב בעיניו רק מה שיוכל להורישו ליוצא חלציו והלא הטוב האמתי הוא לו לבדו וכמו שאמרו ז"ל ב"ב י"א. ולך תהיה צדקה. ועוד שיראה שמראה בעצמו צער שני למה שהיה בן משק ביתו דמשק אליעזר. וגם שהוא שונה בדבר באומדו הן לי לא נתת זרע כו': ד במאמר והנה דבר יי' אליו לאמר לא יירשך זה שנראין דברים באין מן הצד והיה לו לומר ויאמר יי' אל אברם או ויהי דבר יי'. וכבר עמדו על זה במדרש ב"ר פ' מ"ד: ה למה המתין האל ית' מתת זרע לאברהם אוהבו עד עת קץ. רצוני מאה לאברהם ותשעים לשרה. היה לו לחונן אותם בנעוריהם כדי שיחיו בטוב ימותם ויבלו שניהם בנעימים ולפחות יבשר אותם מיד ויקוו את דברו: ו באומרו והאמין ביי' כו'. מה היתה האמונה שהיה חסר ממנה אשר חשבה עכשיו לצדקה. והיותר קשה כי אחרי כן חזר ואמר במה אדע כי אירשנה: ז מה תשובתו לזה באומרו קחה לי עגלה כו'. וכבר דברו בזה חז"ל תענית כ"ז. והמפרשים ז"ל ולמה נכנס פסוק ואתה תבא אל אבותיך כו' בין הגזרים ההם היה לו להשלים ענין הבנים ראשונה: ח באומרה הנה נא עצרני יי' מלדת בא נא אל שפחתי כו'. וכיון שראתה העוצר למה לא ראתה שהוא המוליד ותדרוש ממנו בקשת הבנים כמעשה האמתות ושאר צדקניות וכמו שבקשה על הגר ישפוט יי' ביני וביניך: ט אחר שלסוף היה עתיד ליתן נשרה הריון למה הסכים הש"י במה שנתנה שפחתה לאישה כמו שנראה ממאמר המלאך אליה שובי אל גברתך והתעני כו'. וקראת שמו ישמעאל כי שמע יי' אל ענייך. ומה צורך שיראה לה המלאך כמה פעמים. ומה רצתה באומרה הגם הלום ראיתי אחרי ראי: אחר הדברים האלה, כבר אחז"ל שהנותן מתנה לזולתו צריך להודיעו כדי שיחזיק לו טובה שבת י':. ועל זה האופן עצמו הוא מ"ש שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים יבמות ס"ד. כדי שיכירו וידעו מה שמתחסד עמהם ולא יחשבו שהדברים מגיעים מפאת המזל או השתדלות או מדין זכותם. שאע"פ שכל המגיע לאדם מכל אלו הצדדים ואפילו על ידי הזכות שהוא הדרך היותר חזק על הכל ראוי להודות לו יתברך כי הכל בא מאתו בתורת מתנה כי איך ישאל אריסו של מלך או עובד אדמתו בתבואתו שכר בעד איפת השעורים אשר יקח ממנו וכמ"ש המשורר ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו תהלים ס"ב. לך יי' חסד בשתשלם לאיש שכר טוב כמעשהו כאלו הוא אינו חייב לך כלום ממקום אחר וכאלו אינו חייב העובד לאותה עבודה מזולת זה השכר. והנה לפי זה הצדיקים לעולם שואלין בתורת חסד ומתנת חנם אמנם הוא ית' מתחסד עליהם ואינו מבקש שיוחזק לו מהם טובה במה שיגיעם מכל האופנים ההם רק במה שיטיב עמהם יותר ממעשיהם או כנגד הטבע או למעלה ממנו הוא מ"ש המשורר כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך שם ק"ח. ירצה מה שאתה מתאר אותו בחסד הוא הענין אשר הוא גדול מעל מערכות השמים. אמנם מה שידובר מההשתדלות מהטבע המביט עד סדרי השמים הוא אצלך בתורת צדק ואמת לא זולת. התר ספק ה' והנה אם היה הש"י פוקד לאברהם ושרה בתחלת ענינם לא ידעו ולא יכירו אם נעשה כן לפי הטבע או בדרך ההשגחה ולזה היה יתב' מצפה שיכירו בחסרונם ויתפללו עליו והנה עדין לא נמצא שנתעוררו על זה כלל ועכשו כשהוא לא נתן אל לבו לבקש על הדבר הנה הוא יתברך סבב פני הדברים בהיות לו אחר דבר המלחמה דבר ה' במחזה לאמר ב אל תירא אברם מד' מלכים שנצחת שמא יחזרו להלחם עמך כי אנכי מגן לך ואל ירע בעיניך מה שהשיבו נפשות מלך סדום ואת כל רכושו ב כי שכרך עלי ליתן לך הרבה מאד מעושר גדולה וכבוד וכגון זה פתח פיך לאלם הוא למה שהשיב לו מיד ג ה' אלהים מה תתן לי גדולה וכבוד ואנכי הולך ערירי ומעתה אין איש אתי שישמור משמרתי זולתי עבדי שמפרנס ביתי וכאלו דואג על לוט שנתרחק מעליו גם העושר למה לי כי הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי ד והנה דבר ה' היה מזומן להשיב לו דבר לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. אך דע נא וראה שזה יהיה כנגד הטבע שהרי אתה עקר מתולדתך ותקטן זאת בעיני וארבה את זרעך במאד מאד שנאמר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא כו'. ומה נפלאו דברי חז"ל באומרם הוציאו חוץ לעולם והגביהו על הככבים והמזלות כו' ב"ר פ' מ"ד. והוא ודאי שהראה לו כי גדול מעל שמים חסדו אליו בענין הזה: ו והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ירצה האמין בו במה שייעד לו מהזרע ומרבויו עם היותו הוא ואשתו כבר באים בימים ויחשבה לו צדקה. שראה והכיר כי בתורת צדקה וחסד עשה עמו וכן ביאר זאת המלה הרב המורה עם שהסב הצדקה לאברהם: ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו'. במה אדע כו' עד סוף, כבר נתבאר מה שיתכן בה לפי פשוטו: ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית כו'. ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' כו'. אחר שהזכיר מה שנתעורר אברהם אבינו משאלת הבנים. עתה מחדש הזכיר כי שרה אמנו ג"כ היה לה לב אשה מצירה בחסרונה עד שאמרה לאברהם הנה נא עצרני כו'. בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה ובכל זה לא נתנה לבה גם היא לדרוש את ה' להבנות ממנו כמו שעשו שאר האמהות. ולא עוד שהיה שם שמים שגור בפיהם מאד בכל הדברים וכל זה מה שיעיד עדות נאמנה מה שאמרנו בשער הקודם כי השלמים האלו היו מכירים אלהותו ית' שהוא סבת הסבות כלם אבל לא נגמר בידם אם היה בידו להפוך את טבעם. ולזה אמרה הנה נא עצרני ה' מלדת כי הוא ית' עושה כל מה שהוציאו הטבע מההויות ח אבל לא ראתה עדין שהוא יתב' פוקד עקרות ואל תתמה שאפילו בסוף הוכיחה אלוה על זה באומרו למה זה צחקה שרה כו'. היפלא מה' כו' בראשית י"ח. וכ"ש אם היתה התוכחה לשניהם כמו שיבא שם ב"ה: ובמדרש ב"ר פרשה מ"ה הנה נא עצרני ה' אמרה יודע אני מהיכן מכתי לא כשהם אומרים קמיע היא צריכה. יורו שחשבה שהש"י עצרה באופן שלא יועיל לה לא לחש ולא קמיע והנה העצירה טבעית כמו שאמרנו. ולזה לא נזקק להם האל ית' והניחם ביד מחשבתם כדי שיזדככו עוד שניהם בשלמותם ובין זה וזה תקבל שרה צערה מעלבונה אל הגר ותהיה לה לתחלת תוכחה עד שתבא לומר עליה ישפוט ה' ביני וביניך שכבר הודת בזה השגחתו ית' בכמו אלו הענינים כמו שהיתה בזה תחלת הודאה וללמוד לאברהם מה שהודיעו מענין סדום כמו שיבא כי בזה וכיוצא אמרו כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים יבמות ס"ד. ט וגם ירצה בעצתם לגמור הריון ולדת הגר את ישמעאל לפרסם ההבחנה בין הזרע שנזרע בקדושת מילה והרצאה למה שנזרע זולתה: ובמדרש ב"ר פ' מ"ו כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ כו' קהלת ג'. זמן היה לו לאברהם אבינו שנתנה לו מילה שנאמר בעצם היום הזה נמול אברהם כו' בראשית י"ז. ימול בן מ"ח שנה בשעה שהכיר את בוראו אלא שלא ינעול דלת בפני גרים. ימול בן ע"ה שנה בשעה שדבר עמו בין הבתרים אלא כדי שיצא יצחק מטפה קדושה. ימול בן פ"ו בשעה שנולד ישמעאל אמר ריש לקיש קנמון אני מעמיד בעולם מה קנמון זה כל זמן שאת מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות כך דמי מילה משבטל יצרו משביטל תאותו. הנה שהורו שכשם שלא צוה לו לימול תחלה כדי שלא ינעול דלת בפני הגרים שכשרואין שצריכים לימול ימנעו מהתגייר, כן אחרי כן במראה בין הבתרים אע"פ שהיה לו להוליד נמנע מצותו עליה כדי שיצא יצחק מטפה קדושה הנזרעת תכף למצותה בענין שתהיה הכרה גדולה בינו לבין ישמעאל הנולד ראשונה. ולזה ויבא אל הגר ותהר ותלד הבן אשר הועד מפי המלאך הדובר עליו והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון. והמה אלה תכלית שלמותיו כלן. ואז"ל ב"ר פרשה מ"ה כתיב הכא ישכון ולהלן נפל שם כ"ה בעולם הזה ישכון ובעולם הבא יפול לא כן נאמר בבשירת יצחק אך והקימותי את בריתי ביני ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך שם י"ז וכאלה רבות והוא מבואר: ותרא כי הרתה ותקל גברתה כו'. אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות להביא אותה אל מצרף ההכרה כמו שנהג עמו הכל כמו שביארנו: וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר על העין בדרך שור ויאמר הגר שפחת שרי כו'. אמר שמצאה במקום נאות אם מצד היותה על עין המים במדבר ואם מצד היותה למראית העין בדרך שור כי קרוב הוא והרי היא בטוחה שלא תסתכן ועם כל זה שאל ממנה אי מזה באת ואנה תלכי כלומר תני לבך בתנועתך אל מה שממנו התנועה ואל מה שאליו אם את נוסעת מהטוב אל הרע או בהפך. והיא השיבה מפני שרי גברתי אנכי בורחת כלומר יודעת אני ומכירה בשבוש תנועתי זאת שהיא מהטוב אל הרע אבל מה אעשה ואנכי בורחת והבורח לא ישקיף אל מה שאליו התנוע' כי אם אל מה שממנו. ויאמר לה מלאך יי' שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה יעץ לה שתעשה מה שממנו ולא מה שאליו אך כשתקבל עליה הענוי אשר תברח ממנו כי הוא מה שראוי לה ולכל כיוצא בה כי לא ימשך מזה רק טוב: ויאמר לה מלאך יי' הרבה ארבה כו' ויאמר לה מלאך יי' הנך הרה כו': ט להודיע שלא הי' חסרון הזרע הזה לרוע תכונת השפחה ופחיתיתה ספר הכתוב כל הענינים האלה אשר היו בין המלאך ובינה ושכבר הגיע משלמותה וזכות רעיוניה אשר הורגלה בהם בבית אדוניה להיות לה דבר המלאך למנוח' והשיבה אל בית גבירת' ולדבר על לבה דברים טובים דברי נחומים עד ד' פעמים והפלא שכבר היו כמספר הדבורים אשר נמצאו בכתובים שבאו לאברהם אבינו עד ביום ההוא. וכמעט שהיו המאמרים בענין אחד ודברים אחדים כל אחד לפי הבדל מדרגתו וזה כי שני המאמרים אשר שאל אותה אי מזה באת ושצוה אליה שובי אל גברתך והתעני כו', הוא שוה אל המאמר הראשון שנאמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך כו'. אל הארץ אשר אראך כו'. כי זה וזה הוא ההתישר אל המקום הכשר והראוי לקבל בו את הטוב מאת האלהים. והמאמר אשר אמר הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב הוא כעין שני המאמרים שנאמרו לאברהם ע"ה אחד קודם הפרד לוט מעמו שנאמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת. ואחד אחר הפרדו שנאמר שא נא עיניך כו' כי את כל הארץ כו' ושמתי את זרעך כו'. והמאמר האחרון שאמר לה הנך הרה ויולדת בן וקראת כו' והוא יהי' פרא אדם כו' הוא ממש כמרא' אשר הראה אליו במחזה כי שם בשרו בזרע ובמה שיהא בסופו כמו שנמשך הדבור עד ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהי' זרעך כו'. הרי מבואר שאע"פ שהמדרגות אינם ממין א' מההשג' מ"מ הם דומות בעניניהם והיא גם היא באת אל אלו ההשגות ממדרגה אל מדרגה כמשפט באלו הענינים האלהיים. כי המאמר הראשון הוא הערת שאלה לאב. והשני כבר הי' לה עצה טובה לשוב. והשלישי הודעת את העתיד דרך כלל. והד' ההודע' הפרטית המיוחדת. ולחלוק אלו המדרגות הי' לכל אחד אמירה ולכל אמירה מלאך. ולפי שהרגיש' בעצמה זה הענין הנפלא נתעורר רוח בינתה לקרוא שם יי' הדובר אליה אתה אל ראי כי גזרה בדעת' שההערות והשגות האלו על זה האופן אי אפשר שתהיינה אלא מפאת האלהים המשפיע באדוניה ובכל ביתו והוא מה שנתבאר ממנה במ"ש הכ' כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי ראי. ט ירצה ראתה כי יי' הוא הדובר אליה ומאתו יצא הדבר כי אמרה הגם הלום ראיתי ההשגות האחרונות אחרי רואי הראשונות הראויות להקדים. והנה כוונה יפה והאמת מסכים מכל צד אל כל מה שאמרנו בדרושים הקדומים והנה מעלת השפח' תעיד במעלת גברתה כי הכל הוא בעבורה להיישירה לתועלת' כמו שאמרנו. ועל זה הענין יש לרז"ל מאמר נכבד מאד אמר רב שמואל בר נחמן משל למטרונה שאמר לה המלך עברי לפני עברה לפניו והיתה מסתמכת על שפחת' וצמצמה פניה וראתה שפחת' המלך והיא לא ראתה ב"ר פ' מ"ה. הנה שהפליג להורות ההבדל הנמרץ שבין השפח' הזאת אל גברתה ושהיא העקר בהעבר' ואשר הצניעות המחוייב אליה מאדנות' גרמה לצמצם עצמה ושהשפחה גם היא הכירה בסבת השגתה באומר' הגם הלום ראיתי אחרי רואי וכן הגבירה סבה ראשונה בראיות' עם שהיא עדיין לא ראתה והוא נכון מאד. ואחרי שנתבאר כל זה השיעור מהאותות זאת השפח' וטוב תכונתה והשכלתה יתבאר שפסול הזרע ההוא יהי' מצד הולידו אותו בבשר ערלתו. ומעתה יודע לכל כי הזרע אשר יהי' לו מהגבירה אחרי המולו יתקדש מלידה ומבטן ומהריון ואולם עם כל זה לא הגיע אברהם אבינו עד תכלית שלמותו עד שנבא בשער הסמוך אליו: ידבר מתכלית זה המציאות אשר נבוכו בו רבים ותועלת המילה אשר בה נשלמה הבריא' האנושית: ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה: רבי אלעזר בן עזריה אמר מאוסה ערלה שנתננו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים ירמי' כ', ואוסר והיה הפלשתי הערל הזה שמואל א' י"ז. ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים שם ב' א' ר' ישמעאל אומר גדולה מילה שי"ג בריתות נכרתו עליה. ר' יוסי אומר גדולה מילה שהיא דוחה שבת החמורה. ר' נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים. ר' יושע אומר גדולה מילה שלא נתלה לו למשה עליה אפי' שעה אחת. רבי מאיר אומר גדולה מילה שכר המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובניך דבר אחר גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ירמי' ל"ג. רבי שמעון אומר גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר שמות כ"ד הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה נדרים ל"ד. *תוכן כונתו, אחרי שאמר שהפילוסופים כולם השתדלו בצדק לחקור על תכלית הבריאה כולה, כי אף שבלתי ראוי הוא לחקור על תכלית כל פרט ופרט, לשאול ד"מ מדוע נתנה מראה ותמונה זאת לפרח או צמח זה, ולא אחרת, וכדומה משאלות כאלה, כי דבר זה אף שגם סיבתו נודעת להי"ת הבורא כל, היא נעלמת מכל שכל אנושי, אבל על תכלית הכלל כולו רשאי ומחויב כל משכיל לחקור ; הוסיף לאמור, כי לפי דעת חז"ל נברא הכל בשביל האדם האמיתי המכיר בוראו ועושה רצונו, ואף שהי' ביכולת הי"ת לברוא האדם בלי הקדמת בריאת שאר הברואים על האופן שנבראו, בכל זאת בלתי ספק ראתה חכמתו העליונה היות תיקון האדם יותר נאה ויכלתו להשיג תכליתו, יותר נקלה, אחרי שנבראו שאר הברואים על תכונתם שיש להם עתה מאילו לא נבראו באופן זה, וקצת החכמים מאנו לאמר כן, כי האדם העובד את הי"ת הוא העיקר ובעבורו נברא הכל, רק בעבור חשבם, כי קצת הברואים זולתו כשמים וכל צבאם הם יותר יקרים ונכבדים ממנו, ואיך נחשוב שנבראו לתועלת הנקלה והשפל מהם ? אבל טענה זו כבר דחה הרב בשערים הקודמים. השלמות הדעת מהפילוסופים שיבקשו תכלית אחרונה לכל זאת המציאות ואין להפלא עליהם כי הוא הנכסף אצל הכל. אמנם בעיני יפלא במה שהשתדל הרב המורה לבטל זאת הבקשה בין לדעת האומרים בקדמות ובין לדעתנו אנחנו המאמינים בחדוש. כי הנה ארסטו וסיעתו כולם האומרים בקדמות הם המשתדלים לבקש סבה תכליתית לכל נמצא טבעי וזה כל פרי פילוסופותם. ואיך יתכן שכלל המציאות לא תהי' לו סבה גדולה ומעולה על כלן תהיה מדרגתה אצל שאר התכליות כמדרגת הכלל אצל החלקים. והנה קיצורם מהשגה או לאותם מהסכימם עליה לא ימנעו מציאותה ההכרחי יהי' טבע ההויה עצמה היותה על המציאות היותר משובח שאפשר או סבה אחרת זולתה. וכ"ש אצלנו המאמינים בחדוש העולם אחר שלא הי' כי זה מה שמחייב שהי' החדוש ההוא בכוונה. ואמנם הכוונה תחייב המצא שם התכלית אשר בעבורו יפעל כמו שהניח הוא שם פ' י"ג ח"ג בתחלת דבריו שחויב ג"כ בתכלית החיוב שתמצא שם סבה נפלא' בגללה עשה בלי ספק ואין לנו לפסוק השאל' במה שנאמר בכל דבר כך רצה האל ית' כי העמיד' בזה תהי' נאותה בכמו זה הגוון בזה הפרח או זאת התמונה בזה הב"ח או זה העלה ארוך וזה עגול וכיוצא אבל בתכלית המציאות כלו לא די בשיהי' ידוע אצלו ית' אלא שיהא ידוע ומפורסם או לפחות נודע אחר ההתבוננות ומהתימ' עוד ממה שערך עצמו לבא בעקיפין על האומרים שתכלית המציאות בכללו הוא מין האדם לבדו לעבוד את הש"י ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו כמו שיובן מהרבה מהכתובים ואמר שירא' טעותם במה שישאל להם אם הבורא יכול להמציא זה האדם מבלי אלו ההצעות כלם או א"א שימצא אלא אחריהם ושאחר שהמחוייב שנאמר שהוא יכול להמציאו זולתם הנה תשאר השאל' בתכלית אלו הנמצאות כלם אחר שלא חוייבו למציאות האדם. וגם כי נאמר שחוייבו כלם להמצא בעבור האדם והאדם לעבוד הש"י עדין נשאר לשאול מה בצע כי נעבוד את ה' ולמה נהיה על זה המציאות עד שנשיב בהכרח כך רצה האל ית'. וזה שהראוי להאמין זה בכל הנמצאות שכלן מכוונות לעצמן כמו שעלה ברצונו מבלי שנחשוב שהיו בעבור האדם ורצה להעזר מאומרם אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך בתפילת נעילה לומר שאפילו במציאות האדם לא ידעו סבה אלא שכך רצה ואין מי יאמר לו מה תפעל. והנה באמת כל זה הוא תואנה ועלילות דברים להעמיד סברתו ודעתו הגוזרת בפחיתות האדם ושפל מדרגתו אצל הנמצאות כמו שנתפרסם מדבריו ומהנמשכים אחריו בהרבה מקומות. וזה כי אנחנו נאמין כי האל ית' יכול לברוא האדם בלי שמים וכוכבים ובלא אלו הצמחים והב"ח אבל לא תהיה מציאותו כל כך נאה ומשובח כמו שהוא על האופן שנברא והוא ית' ראה להמציאו במציאות היותר שלם ומשובח כמו שברא את האדם בשתי עינים ובשתי אזנים ובשתי זרועות ושתי ידים אצבעותיהם חמש וחמש ואין ספק שיכול לברוא אותו בצדדים רבים מתחלפים אבל בראו על הצד היותר משובח וכן כל הנמצאות כלן. וכבר זכר זה החכם באלהיות והאריך בו לכף היד ממש כמו שכתבנו בפירוש בינה עולמות ומחריבן בשער הג' ואין ספק שהגרמים השמימיים נבראו לשמש בזה העולם כמו שנראה מהכתובים וכבר באה ההודאה מבעל הדין בחלק גדול מהטענה יוכרח בעדו להודות בכללה כמו שהוכחנו עליו הוכחה גמורה בשער ד' המיוחד אליו ואין טענה זו מספקת לעצמה וכ"ש לתלות בה המניעה מבקש התכלית למה שא"א זולתה. וממה שראוי להפלא עוד הפלא ופלא הוא כי במעט התבוננות נמצא כי לא מראש בסתר נדבר מזה התכלית כי באמת לפי ראות עיני כל בעל דת כל התורה כלה גם הנביאים והכתובים פה אחד דברו בו ולא בזולת ויתבאר זה בשנניח תחלה משל נאות אל הענין: הנה היה מלך גדול וחכם ומשל ממשל רב ויהי בונה עיר גדולה לשם ותהלה ויבן מגדל בתוכה וארמון על משפטו גדול למראה לכבוד ולתפארת על גפי מרומי קרת ויקח את בנו בכורו ויתן לו אשה בת מלך פנימה ויבאם אל תוך הארמון הלז ויתנהו להם במתנה וייחדו להם לבית מושב ודירה וישבו שם ימים רבים ואחר בא מלך עריץ ולקח מיד הבן ההוא הארמון פעמים והנה המלך הגדול ברוב כחו השיבו לו והעמיד את בנו על כנו עד שחזק יד המלך הערין על הבן והשליכו ממנו וישרוף את הארמון באש ויחר אף המלך הגדול ההוא על הדבר וישבע בחיי ראשו שלא ישב על כסא ממלכתו עד נקמו את נקמתו והשיב את הארמון לבנו כמשפטו הראשון. ועתה ראה אם נשאל על הסבה אשר בעבורה בנה המלך זאת המדינה הגדולה הוא מפורסם לכל שהיה דירת הבן ההוא וישיבתו בארמון המפואר ההוא שבנה. וכן הענין בלי ספק בבריאת העולם כי הנה התורה האלהית בתחלתה העידה בפיה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ואחר ספרה מבריאת האדם והמשך דורותיו ועד נח ומנח ועד אברהם והמשך הספור ליצחק וליעקב בנו בכורו ואיך הוא ובניו ירדו מצרים ולא זזה ידו ית' מתוך ידם עד שהוציאם ממצרים והביאם אל הר סיני וזווגם שם כלה נאה וחסודה זאת התורה וייעד להכניסם לארמון ארץ ישראל צבי היא לכל הארצות ולא עזבם עד שהושיבם שם בכח גדול וביד חזקה ויהיו שם בהשקט ובבטחה כמה שנים ואח"כ קם עליהם מלך בבל והוציאם משם והוא החזירם וכמה מלכים נתקוממו להשחיתם ויצילם מידם עד שבא טיטוס באחרונה ולקח הארמון מידם ופזרם וגרשם לארבע רוחות העולם. והנה האל יתברך אחר כלות חמתו בם נשבע שלא יהא השם שלם ולא הכסא שלם תנחומא כי תצא עד יקום גוי אויביו ועד תשוב הארץ לחזקת בעליה. וזה ולא אחר הוא ענין כל הנבואות העוברות וההיות והעתידות ולא נמצא בהם עסק אחר מראשן ועד סופן. והנה מכח זה המשל הרשום בכתב אמת שאי אפשר להכחישו נכיר ונדע לא לבד מה שאמר שהעולם נמצא בעבור מין האדם אבל שהכל נברא ונמצא בעבור זאת האומה שעסקי הנבואות כלם נתייחדו אצלה לבדה או בזולתה בעבורה ועל כן צדק מאמר האומר שנברא בעבור האדם כשנצרף אליו מ"ש ז"ל ישראל קרויין אדם ב"מ קי"ד: כי ודאי זה כל האדם הנבחר לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו: *תוכן כונתו, שאף שהי"ת לא הי' צריך לברוא האדם וכל העולם כולו לצורך ותועלת עצמותו, כי הוא שלם לבלי תכלית לא יחסר כל, ולא יצטרך לכל בכל זאת רצה רק מחשדו וטובו שיהיו בעולם השפל הזה נמצאים בעלי שכל יחידי סגולה המכירים כפי יכלתם את בוראם ומקנים בזה לעצמם שלימות נפשית ואמיתית בהכרתם אותו, וכאשר יפרסמו שמו ותאריו הנשגבים בכל העולם לשאר יושבי תבל, ולהשגת תכלית זה הנרצה בעיני הי"ת בחר לו חמשה אמצעים, והם, אברהם אשר הי' הראשון להכיר אמיתתו יתברך, וישראל עם בחירו יוצאי חלצי השלם, שמים וארץ, אשר כל רואה ובוחן אותם בהשקפ' שכלית מכיר ומבין, כי יש אלוה ממציאם ומנהיגם, והם ילמדו האמיתיות הנצחיות ממציאות הי"ת, חסדו וטובו, והשגחתו התמידית לכל באו עולם, התורה המלמדת בדבריה באר היטב את האמיתיות האלה על פי הקבל', ובית המקדש מקום משכן שמו, ואשר שם יעבדו את ה' כל הבאים להשתחוות שמה לו, שם ישפך רוח דעת ויראת ה' עליהם, ונשרשה האמונ' האמיתית, וההשפע' האלהית בקרבם, ועל חמשה אמצעים אלה שבחר הי"ת לו להשיג על ידם תכליתו הנרצ' שהוא פרסום שמו ואמונתו בעולם. אחז"ל בפ"ו ממס' אבות "ה' קנינים קנה הקב"ה במולמו וכו'," כי שם קנין זה הנאמר פה מושאל מקנין האדם, ר"ל עושר ונכסים שיש לו שהם אמצע להשגת תכליתו שהוא להמציא לו כל מחסוריו ולהנעים חיתו עלי ארץ,- האמנה שאם נחזור לשאל ומה תכלית לו יתברך שימציא זה האדם לעבדו ואם יצדק מה יתן לו והלא הוא מספיק בעצמו שאז תהיה התשובה שכן עלה ברצון חכמתו לא מפני צרכו אלא מצד חסידותו וגדולת נדבתו אשר רצה להמציא מצואים שישתלמו בהכרת מציאותו ועוצם פלאיו אשר יודו לשמו ולזכר קדשו אלא שכבר יאמר עליהם קצת צורך על דרך ההעברה בבחינת השלמתם בהן מצד חסידותו וכמו שאמרו ז"ל בפרק קנין תורה אבות פ"ו משנה ט' ה' קנינים קנה הקב"ה בעולמו. תורה קנין אחד, שמים וארץ, אברהם, וישראל, בית המקדש, והלא כבר נאמר מנאה הארץ קניניך תהלים ק"ד. ומה נשתנו אלו מאלו ואם תאמר לפי שנזכר בהם לשון קנין הדרא קושיא לכתובים המזכירים ועוד שבשמים וארץ ובאברהם לא הזכירו שם קנין ובישראל זכרו קנין והוצרכו לכתוב אחר. וכבר נבוכו המפרשים בענינם אלא שהכוונה להם ז"ל שאלו הה' קנינים קנאם הקב"ה להשלים בהם מדת חסידות ונדבת חכמתו בעולמו והיו ראיות הכתובים להורית שנברא כל א' מהם כדי להיות לו ולצורך כוונתו זאת. רצוני להיות כלי אומנותו בידו לקיים אמתת מציאותו ולפרסם שמו הגדול כי הוא תכלית חסידותו עמהם וזה נתבאר בתורה שנא' ה' קנני כו' משלי ח'. כי להיות מציאות' מראש קדם מפעליו יורה שקנאה לעצמו ולשעשועיו כי הוא המורה על אמיתתו וגדולת מעשיו ועוצם מדותיו ושמים וארץ להיותם כסאו והדום רגליו יורו שהם שלו ולצורכו כי הם מורים על גדולת יושב על הכסא דכתיב השמים מספרים כבוד אל כו' תהילים י״ט:ב׳. ואברהם גם הוא ודאי היה כהן לאל עליון ללמד בהם דעת את העם כמ"ש אצטגנינות גדולה היתה בלבו כו'. מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו כו'. ב"ב ט"ז: כמו שכתבנו בשער ד'. ומהידוע שזאת היא הוראה למ"ד לאל עליון בראשית י"ד בלי ספק. וישראל הם היו מלומדי אביהם זה ראשונה ועל ידם נתפשטה ההכרה בעולם ולזה אמר שקנאם לעצמו אמנם להשלים בם חפצו ורצונו דכתיב לקדושים כו' ואדירי כל חפצי בם תהילים ט״ז:ג׳. ובית המקדש אשר נקרא שמו עליו הנה הכתוב הראשון אמר שהיה מכון שבתו ולצרכו כמו שאמרנו. והשני שהי' קנינו כמ"ש הר זה קנתה ימינו שם ע"ח. ועל דרך האמת ככל להשלים ולהטיב את עולמו לא לצורך עצמו. והנה מאמר אתה הבדלת אנוש מראש כו' קיים כל זה אשר חשב הרב להעזר ממנו והנה הוא יורה בחצים נגדו שהרי אמרו כי מראש הבריאה כלה הבדיל את האדם וכוונו לתכלית האציאות בכללו. והכירו לעמוד לשרתו ולברך בשמו. אלא שאם ישאל שואל ומה תועלת יגיע לו ית' בפעולתו זאת אחר שאם יצדק לא יתן מאומה. נשיב כי אין לו תועלת אחר רק שפעל כרצונו הנדיבה מה שאפשר לעשו' שאין מי יאמר לו מה תפעל מבלי שיגיעהו תועלת מזה כענין האנשים שאם לא יפעלו לסבב הטוב או הנאה או המועיל לעצמם יחזיקום לסכלים אבל פעולותיו ית' הם בהפך שא"א שתהיינה רק לצורך הזולת והשלמתו לא לצורך עצמו כלל וכל זה הוא מבואר. והנה אחר שנתישב זה ונתברר מפאת כל הכתובים בכללם שהאומה הזאת היא תרומה לעולם כלו כאשר נתפרסמו על ידיה עקרי האמונה השלמה שהם אמתת מציאותו ועוצם השגחתו ותוקף יכלתו ואברהם היה יהי' עקר האבות אשר מצא ה' אותו כלבבו ליסד אותו עולם אמונתו כאשר הוא יסד האבן הראשה מהם ופרסמה בעולם ולא קדמהו אדם בה ולא בזולתה. כי הנה נח בדורו עם שנתפרסם בו עוצם יכלתו וגבורתו הנה לא כוונה החכמה האלהית לזכותו. רק לתת פליטה ושארית בארץ אשר א"א זולתי זה וכמו שאמר בפירוש בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני כו' בראשית ו׳:י״ט יראה כי הוא לבדו יותר צדיק מכל בני דורו ולזה ראוי להשאר יותר ממנו והוא אומר תמים היה בדורותיו כמו שנתבאר זה בפרשת לך לך שער ט"ז: ובמדרש ב"ר פ' כ"ט *כוונתו, כי האמונה האמיתית שנתפרסמ' ע"י האומה הישראלית כוללת ג' עקרים, האמונה במציאות הי"ת, בהשגחתו על בני אדם, ובעוצם יכלתו להרע ולהטיב לרעים ולטובים כפי גמולם ומעשה ידיהם, ושלשה בני אדם יחידי סגולה בחר הי"ת לפרסם שלש עקרים אלה, אאע"ה פרסם האמונה במציאות ה' כי כל מדרך כף רגלו למד אותה לזולתו, ויקרא שם בשם ה', ודוד המלך ע"ה פרסם ע"י שיריו הנעימים והיקרים אשר שר לכבוד הי"ת, האמונה בהשגחתו על בני אדם, וישראל עם קדושו אשר הם כאיש אחד חברים בכל התלאה אשר מצאתם מאז היו לגוי, פרסמו ע"י הנסים והנפלאות שנעשו להצלתם יכולת ותוקף הי"ת כמאה"כ, ולמען ספר שמי בכל הארץ, המורה כי רק להשגת תכלית זה נעשו האותות והמופתים למו, ואף כי שגם הצלת נח ובניו מפני מי היובול היתה נס ופלא גדול, בכל זאת לא נמצא בכתוב שהיתה תכלית הבאת המבול לפרסם האמונה הזאת בעולם. כי אם למען העניש הרשעים בהאבידם מן העולם, ואף שבאמת נראתה בזאת, וע"י הצלת נח ובניו תוקף ועוצם יכולת הי"ת להרע ולהטיב, היה כל זה רק מסובב מוכרח, ונמשך מעצמו לא התכלית בעצמו, אחרי שכל בני אדם בעלי השכלה נסחו אז מן הארץ, ונח ובניו אשר נשארו לבדם היו גם בלא זה מאמינים בהי"ת ועוצם יכלתו, וע"ז רומזים ג"כ דברי חז"ל ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם, דוד, וישראל, ור"ל להיות שלשתם אמצעים קרובים לפרסם שלש עקרים אלה, ועל נח אמר ר' סימון, נח מצא, אבל הי"ת לא מצא, ר"ל הוא מצא חן בעיני הי"ת, והצלתו היתה רק פעולה צדדית, לא התכלית בהבאת המבול, והוסיף הרב עוד לבאר כי ג' מציאות אלה היו על ג' דרכים ואופנים שונים, כי יש מציאה שהיא ע"פ מקרה ובלי הכנה או שום בקשה, וכן נמצאו ישראל במדבר לפני מתן תורה בלי הכנה עוד להשגת שלימותם שהשיגו רק אח"כ בהגלות כבוד ה' על הר סיני לתת להם חקים ומשפטים צדיקים, כמאה"כ כענבים במדבר מצאתי ישראל, ויש מציאה שתמצא רק אחרי ההשתדלות והבקשה למצוא ולבור את הנרצה והמבוקש בין נושאים וגופים שונים, וכן נאמר בדוד, מצאתי דוד עבדי אחרי שבקשו הי"ת עד"מ ובחרו מכל זולתו כמאה"כ בקש איש כלבבו, ושם מציאה יאמר גם כן לפעמים רק על התגלות מהות ואיכות דבר מה שהי' נסתר מתחילה ובלתי נודע כלל כאברהם שנתגלה רק אחרי הנסיון תום לבבו ועוצם אמונתו בה' מה שהיה בתחילה נסתר ונעלם מבני אדם, וע"כ נאמר בו, ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ולפ"ז יתכן גם בבחינה זאת לאמר ג' מציאות וכו'.- אמר רבי סימון ג' מציאות מצא הקב"ה בעולם. אחת ומצאת את לבבו נאמן לפניך נחמיה ט׳:ח׳. שנית מצאתי דוד עבדי תהלים פ"ט. ג' כענבים במדבר מצאתי ישראל הושע ט׳:י׳. מתיבין חבריא ונח מצא חן בעיני ה' בראשית ו' אמר ליה ר' סימון נח מצא אבל הקב"ה לא מצא. ראה כי ייחד ג' מציאות לג' עקרים אלו כי אברהם מצאו לפרסם אמתת מציאותו ובו הוא עקר נאמנותו כמו שהוכיח ראש הכתוב נחמי' שם והוצאתו מאור כשדים. אמנם על אמונת השכר והעונש מצא לדוד כי הוא פרסמו יותר מכל אשר היו לפניו ולאחריו כי לא נמצא מי שדבר בשכר העולם הרוחני כמוהו כמו שנתבאר במזמור מכתם לדוד תהילים ט״ז:א׳ שכתבנו בשער שקדם וברבים אשר עמו. ואולם היכולת המוחלט נמצאו אליו ישראל שעל ידם נתפרסמה גבורתו בעולם אם במצרים ואם על הים ואם בכבוש ארץ שלשים ואחד מלכים וזולתם. ולזה אמר כענבים במדבר מצאתי ישראל כלומר שנמצאו לו בהסח הדעת כאלו היה נואש מהם שיזכו לכל הגדולות האלה כענין וימצא דודאים בראשית ל׳:י״ד. אמנם מציאות דוד נאמרה בו כענין המציאה שבאה אחר הבקשה כי בקש ומצא שנא' בקש ה' לו איש כלבבו שמואל א י״ג:י״ד. אמנם מציאת אברהם היתה כמציאה הבאה אחר הצירוף כמאמר צרפתני בל תמצא תהילים י״ז:ג׳. והרי ג' מיני מציאות לג' ענינים מחחלפים. מתיבין חבריא ונח מצא חן כו'. והכוונה שגם על ידי נח נתפרסם יכלתו ית' בגבורות הגרמים והצלתם מהם והרי קדם זה הענין לו ולמה ייחסו לישראל. והשיב שאעפ"כ הנה לא כוון הש"י בהצלתו להראות את כחו רק לתת לעולם שארית אלא שמצא חן שיהי' הוא מזולתו אבל הקב"ה לא מצאו לזה להודיע גבורתו כמו שנא' בישראל ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי כו' שמות ז׳:ג׳. כי אני הכבדתי כו' למען שתי אותותי אלה בקרבו כו' ולמען תספר כו' שם י'. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי כו' שם ט'. וחזקתי את לב מצרים כו'. ואכבדה בפרעה כר שם י"ד. יורה בכלם שכבר היה אפשר להצילם בזולת זה ולא רצה כי אם להתכבד בהם ולהראות גבורתו בעולם הוא שנתבאר שאברהם אבינו הוא האדם הראשון שהקדים פני בוראו במעשה שלם וחשוב שראוי לישא פניו בו. ולזה חוייב שיהיה הוא אצל זאת האומה המיוחדת לו לפחות כנח בדורו אצל שאר העולם וזה כי כמו שהעמיד לנח ברית הקשת לקיומו ולקיום הנמצאים בכלל כן יעמיד ברית חדשה אל זה האיתן הנבחר לקיים בכל תוקף אותו השלמות המיוחד לו ולאומתו מיתר העמים והוא אשר יעמידם בטבעו באותו מצב מהשלמות כמו שהיה ברית הקשת על האופן ההוא כמו שביארנו שער י"ד. ואולם איך יהיה זה ביארו אותו חז"ל במאמרים מיוחדים לזה אשר אזכרם אחרי הודיע מה שראוי שיובן תחלה. *וזה כי הוא מהידוע וכו', ר"ל כי ג' כשרונות נתן הי"ת לאדם למען יקנה לו שלימותו על ידם, הא' כשרון השמיע', ר"ל הלימוד והקבל' מזולתו לדעת הנסיונות שנסו מי שקדמוהו, המחשבות והמושכלות שחשבו והשכילו הם בשכלם, למען יוכל לעשותן ליסודות בחינת שכלו ומחשבותיו, והב' כשרון שכלו לחשוב מחשבות חדשות ולהמציא מושכלים חדשים בנוים על הקדמות נשמעות ומקובלות מזולתו, וכל עוד אשר תהי' פעולת הכשרון הזה רק בדברים גופנים יקרא שכל המעשיי, או כח הדבריי, כי רק בעבור כשרון האדם לחשוב מחשבות יש לו גם כשרון הדבור, כמ"ש למעל' סוף שער י'. והג', הוא כשרון האדם לחשוב גם מחשבות חדשות בדברים רוחניים ואלהיים, וכשרון זה נקרא שכל עיוני, והנה לכל כשרון מג' כשרונות אלה מיוחד אבר אחד ידוע באדם, האוזן לשמוע, והלב לחשוב מחשבות עיוניות, ואם יהי' האדם שלם כראוי צריך להשתלם בג' אלה הכשרונות יחד, כי התיקון הפרטי רק באחד מהם מלבד שלא יסבב שלימותם הכללית לא יועיל גם כראוי לאותו הכשרון בעצמו, בעבור היותם מחוברים ומקבילים יחד כאיש אל אחיו, ורק בתיקון שלשתם כאחד יוכל כל אחד לפעול פעולתו המיוחדת לו בשלימות, והנה ידוע כי עורקי ועצבי כל האיברים, מתאחדים יחד בעורקי ועצבי אבר ההולדה אשר ע"כ יהי' המסורס חלוש גם בכל שאר איבריו, ע"כ ברצות הי"ת לשום אות התיקון המוסרי והשלימות בעם אשר בחר לו לנחל' ולהגול' מכל העמים צוה למול בשר ערלתם, כי התיקון הנעש' בו יחשב כאילו נעשה בכל שאר האיברים, מה שלא הי' כן, אלו נעשה תיקון כזה באחד משאר האיברים וע"ז רומז מאמר המדרש מהיכן ימול, אם מהאוזן אינו יכול לשמוע ר"ל אעפ"כ לא הי' יכול לשמוע בשלימות כראוי, ולא הועיל התיקון הפרטי הזה לו כראוי אם מהפה אינו יכול לדבד, אם מהלב אינו יכול לחשוב, מהיכן ימול, וישמע וידבר ויחשוב ר"ל איך הי' האפשרות לעשות תיקון כללי לכל שלש כשרונות האדם האלה, ולאיבריהם הפרטים המיוחדים להם הוי אומר זו ערלת הגוף.- וזה כי הוא מהידוע כי שלמות האדם ימצא בג' ענינים הכרחיים. הראשון הוא התחלת כל שלמות והוא הנטיה והרצון לשמוע דברי דעת ומוסר מהמלמדים אותו כי דברי חכם הם בתחלת ספר המדות אמר אשר מעצמו לא ידע ולא ישמע לקול מורים זה האיש אשר לא יועיל. והשני שיהיה לו השכל הראשון שקראוהו החכמים הכח הדברי אשר בעבורו יתואר לחי מדבר רצוני השכל המעשי כי קחת עצה ודבר דבר א' הוא כמ"ש החכם בתחלת המאמר הז' לספר הנזכר וכבר זכרנוהו בתחלת שער י"א. והשלישי בשלמות השכל המוחלט והוא העיוני כי שלמותו הוא האחרון. ולא ישתלם האדם רק בהיות שלשתן נאגדין אגודה אחת כמ"ש החכם והחוט המשלש לא במהרה ינתק קהלת ד׳:י״ב וקרוב לזה נתבאר ממנו בשער ההוא. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ומדרכו לפרוע פרעות בכל אחת מאלה כמו שנודע מטבעו ומדברי הנביאים המתלוננים מהעם על כל אחת מהנה זיל קרי, היה מהחסד האלהי לתקן בהתחלתו מה שעוותו זה הטבע לתת כח ממשלה בידו להכריע קמיו תחתיו לאזרו חיל במלחמת שלמותו בתת לו זאת אות הברית אשר יהיה לו תקון לשלשתן יחד כי זהו הפועל השלם אשר במעשה אחד ימשכו תועלות רבות אשר התיקון בכל אחד וא' יהיה קשה המציאה ואחר המאמרים אשר יאמר זהו מה שנמצא במדרש ויקרא רבה פרשת כ"ה נגדא אומר כתיב ובן שמונת ימים ימול מהיכן ימול אם מהאזן אינו יכול לשמוע אם מהפה אינו יכול לדבר אם מהלב אינו יכול לחשוב מהיכן ימול וישמע וידבר ויחשוב הוי אומר זו ערלת הגוף. רבי תנחומא אומר מסתברא דנגדא שנאמר וערל זכר. וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שהוא נכר אם הוא זכר או נקבה. ומהנגלה ששאלות אלה אין להם שום טעם קצתן בלתי אמתיות וקצתן הם נמנעות. ואם הוא אפשר ליעשות יעשו שלשתן ולא תקשי ליה מידי. אלא שזה החכם אזן וחקר ולמד דעת לאמר לאלדים מה נורא מעשהו בהיות המעשה הזה כולל כל שלמיות האדם ההכרחי לפי שאם נניח שיושם התקון הזה בשום א' מכחות האדם העקריים כמו השמיעה והדבור והמחשבה השכלית שזכרנו כי זה כל האדם הנה יהיה התקון מעט מזער מצד היותו בלתי כולל ולא עוד אלא שאפילו לאותו חלק עצמו לא יועיל כי כשיתוקן כח השמיעה לבדו מה ישמע אשר לא ידבר ולא יבין כראוי והיה אם יתוקן הדבור מה ידבר מי שלא שומע ולא מבין וגם בתיקון המחשבה מה יחשוב הבלתי שומע ובלתי מדבר. וזה מהפלגת המליצה לומר שאם החלק המתוקן עצמו לא קבל מזה תועלת איך יעבור התועלת לזולתו. וזהו המום שהזכירו שם במדרש שיפסול כהונתו של אברהם אבינו אם ימול מהאזן או מהפה או הלב כי המילה כנוי אל התקון בכל אלו החלקים ואם כן מהיכן יתוקן שיהא התקון כולל לכל חלקיו ימול מהגוף שהוא נושא כל הכחות כלם ובתקונו יתוקנו השמיעה והמחשבה והדבור וכל הפעילות המסתעפים מהם. והיות הברית הזה זה ענינו הוא מבואר ממקומו המיוחד אשר הוא גוף האילן ועקרו מצד היותו אבר עקרי הנקרא ראש הגויה עומד במקום חזקו ותקפו של אדם ואליו שפכו כל עורקי הגוף כמו שראוי שיהיה למלאכת ההולדה כי הטפה הזרעית נקבצת ממיטב הגוף כל נתח טוב ירך וכתף וע"ד שאז"ל שעפרו של אדם הראשון היה מכונס מכל העולם סנהדרין ל"ח.. ומזה יתחייב שהנוגע בו כנוגע בכל חלקי האדם וכחותיו והמחסר את כחו התיש כח כלם. הלא נראה שהמסורס או המחותך פניו משתנות ושערו נופלת וקולו גם כל פעולותיו מתדלדלות וכל תאותיו מתמעטות מה שלא יהיה כן אם יחתך שוקו ידו או זרועו והוא מבואר. ולזה מה שאמר ר' תנחומא מסתברא נאמר וערל זכר כי הראוי שימול ממקום שיספיק להעמידו על הבדל הראוי והנאות אשר בין הזכר לנקבה כי בזה ודאי יש כח באדם לעמוד על כח אנושתו לבלתי היות לו דרך נשים להתפתות אל הכח החמרי כי על זה אמרו אוי לו מי שבניו נקבות ב"ב ט"ז: והוא אומרו ממקום שהוא נכר אם זכר אם נקבה. ודוגמת זה הענין בעצמו אמר בגמרא שבת ק"ח.. ומנין למילה שהיא מאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו את פריו ויקרא י״ט:כ״ג. מה להלן מקום שעושה פרי אף כאן מקום שעושה פרי. ואימא מלבו דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם דברים ו' ואימה מאזנו דכתיב הנה ערלה ?? ולא יוכלו להקשיב ירמיהו ו׳:י׳. דנין ערלה תמה מערלה תמה ואין דנין ערלה תמה מערלה שאינה תמה ?? יראה באמת שכוונו בזה אל מה שאמרנו במאמר הראשון ללמד ולהודיע כי באה המילה בזה המקום ?מה שהוא האבר העושה פרי במה שיגיע תועלת לכל חלקי הגוף ועושה פרי גם לזולתו שיהיה ? האילן הזה שרש למטה ועושה פרי למעלה בכל חלקי פעולותיו. ולזה אמר ואימא מלבו ואזנו שהם אברים חלקים ויהיה למוד הגזירה שוה משום ערלה לבד ולאו דוקא מערלתו את פריו והיתה התשובה דמן ערלה תמה כו', כי הכתוב הקפיד למלת ערלתו ממש ולא ילפינן אלא מערלתו את פריו שהיא מילה תמה ושלמה בעינה לפי שיובן ממנה ענין מעשה הפרי אשר יתפשט תועלתו אל הלב ואל האזן שהם אברים ראשיים בפעולותיהם הנכבדות שיש להם מבוא גדול בשלמותו מה שלא יהיה כן בתקון כל אחד מהם כמו שאמרנו. ומזה הטעם עצמו היה תועלת גדול שתקדם המצוה הזאת ותנתן לאברהם אבינו קודם שיהיה לו הבן הטהור אשר בו יקרא לו זרע שהוא השרש והעקר לכל האומה הקדושה כמו שנאמר הביטו אל צור חצבתם כו' ישעיהו נ״א:א׳. כדי שיתפשט התקון והשלמות בטבע בכללה: ובמדרש עוד, אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה ב"ר פ' מ"ח. וזה כי בתקון הראשון של מילה ובתקון אחרון של תורה יהיו נצולין מדינו של גיהנם בלי ספק כמו שחוייבה הירידה לשם לכל הגויים אשר לא טהרו לא בשמיעה ולא בדבור ולא בהשכל כי לגלות חרפתם בזה א"ר אלעזר בן עזריה באותו מאמר שזכרנו בתחלה נדרים ל"א: מאוסה הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים והוא פחיתות הכח הדברי הנמצא בכללו ואומר והיה הפלשתי הערל הזה כו', והוא פחיתות הכח השכלי כי אם שלא היה חסר בדבור היה חסר מהשכיל והבנה אל האל ית' כי על כן בא לחרף מערכותיו ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים והוא פחיתות הסירוב והמיאון לשמוע לקול מורי מוסר ודעת. כי הוא המיוחד לבנות עכו"ם לפי האמת. ומזה הטעם היתה הערלה מום גדול בגוף האדם אשר בעודה בו אי אפשר להגיע אל שלימותיו המיוחדות שלא תשרה עליו שכינה בשלמות כמו שאמרנו כי כמו שהמרגלית תפעל כל פעולותיה כשישמר בה התנאים הראוים למקום מושבה אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב כן הנפש הזכה תמנע מפעולותיה והיא לא תצלח רק בהיות מושבה אל מבחר הגופים הנעשים בחכמה בתבונה ובדעת כי על כן אמרו שנמלך הקב"ה בפמליא שלו על כל אבר ואבר ב"ר פ' ייב שנאמר הוא עשך ויכוננך דברים ל״ב:ו׳. ומאמר שאם יסתם אחד מהם. או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים ברכות ס': יוכיח על זה שזהו תואר המלאכה הדקה הנעשית מעוצם החכמה שעמידתה תלויה בכל חלקיה וכמו שאמר ראשונה שם אשר יצר את האדם בחכמה שאם יחסר ואם יגרע כמלוא נימא יחסר מכוונתה ויתבטל התכלית. ומטעם זה נפסל הבעל מום מכהן ליי' כי המום ההוא אשר בגופו יפגום הנפש ואין ראוי להיות אמצעי להשפיע הטוב העניון על האומה הנבחרת אמנם מקדש הקדשים ומן הקדשים יאכל כי לא נדחה לסבת עון אשר חטא ולא היתה בו התחלת פחיתותו כמו שיבא במקומו. והנה באמת הערלה הבשריית היא חרפה וגנאי ומום באדם ופוסלת בכהונה כאחד האברים השרועים והרי היא בכל אדם כזולתה מהמותרות המוטלות עליו לתקן עצמו מהם כמעי הטבור וגדול השער והצפרנים שיש בהם מהזוהמא והלכלוך מה שנודע וזה הדבר ביארו על השלמות רבי עקיבא האלהי תנחומא פ' תזריע. שאל טורנוסרופוס את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של בשר ודם או של הקב"ה אמר לו של בשר ודם אמר לו השמים והארץ אתה יכול לעשות אמר לו ר' עקיבא לא תאמר בדבר שהוא למעלה ואין הבריות שולטות עליו אלא בדברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו למה אתם מוהלים אמר לו אני הייתי יודע כי על דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי לך שמעשה בשר ודם נאים הביא לו גלוסקאות ושבולים אמר לו אלה מעשה הקב"ה ואלה מעשה בשר ודם מי מאלו יותר נאים. אמר ליה הואיל והוא חפץ במילה למה לא נולד הוולד כשהוא מהול ממעי אמו אמר ליה ר' עקיבא למה שוררו יוצא לו תחתיו ואמו חותכתו ועוד שלא נתן הקב"ה המצות לישראל אלא לצרפן בהם שנאמר כל אמרת אלוה צרופה כו' משלי ל׳:ה׳. ראה כי תשובתו הראשונה היא עצמה מה שאמרנו מהיות הערלה עצמה כטבור או איזה דבר שרוע הנולד ממותרי החמר שהוא גנאי באדם והוטל עליו לסלקו להסיר חרפתו ממנו וכמו שאמרו השלמים עליה כי חרפה היא לנו בראשית ל״ד:י״ד. ובזה נדחה לגמרי מה שכתב הרב המורה פרק מ"ט חלק ג' זה לשונו. וכבר תשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון היצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים על שיצטרכו להשלמה מחון עם מה שיתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון היצירה רק להשלים חסרון המדות ע"כ. הנה באמת במ"ש שיש בה תועלת המדות הישרות הוא מבואר מכל מה שאמרנו כי בהסיר חרפת הערלה מעליו יתוקנו המדות כלם והוא מה שרצהו ר' עקיבא בתשובה שנית שאמר ועוד לא נתן הקב"ה כו' ירצה להיותה מום חוייבה הסרתה עכ"פ ובמה שאמרת שישלימהו הטבע תדע כי מדרך הטבע הוא בכך ועוד שאם נולד מהול לא ימשך החועלת המגיע בהסרת' אחר שנולד בהחליש האבר ההוא ולזה חויב שיהי' מעשהו בידי אדם כשאר המצות אשר נתנו לצרף בהם הבריות. אמנם במ"ש שלא נתנה מילה להשלים היציר' אנחנו נשמע לדברי רבי עקיבא דאמר מלתא בטעמא ולדברי ר' אליעזר בן עזריה שאמר מאוסה ערלה שלא אמר שהיא רעה לבד אלא שהיא מאוסה עד שתלוי גנאי הרשעים בה כהתלות נתלות ביתר המומים עד שיהי' שוה אימר הפלשתי הערל הזה לאומר הפלשתי המאוס וכדומה. והנה אל הקישוט והנוי המגיע בהסרתה א"ר מאיר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם כי אם עליה שנאמר התהלך לפני והיה תמים נדרים ל"א: והוא מבואר כי התמים הפך הבעל מום כי בהיותו בעל מום לא היה כח בנפש לפעול פעולותיה בשלמות מצד פיסול מקום מושבה כמו שהיכחנו אמנם מכאן ואילך יזדכך הכח הנפשיי לעלות אל מעלת הנבוא' הגמור' כמו שיבא: ובמדרש ב"ר פרשה מ"ו רבי לוי אומר משל למטרונה שאמר לה המלך עברי לפני עברה ונתכרכמו פניה אמרה תאמר שנמצא בי פסולת אמר לה המלך אין בך פסולת אלא צפורן אצבעיך קטנה, גדולה קימעא תעביר אותו ותבטל המום ממך כך אמר הקב"ה לאברהם אין בך וכו' התהלך לפני והיה תמים. ביארו שכוונתו רצויה בכל מעשיו וששאור שבעיסה מעכב קימעא ובהסירו יושלם תקונו. והנה רבי אלעזר בן עזריה ורבי מאיר אמרו דבר אחד אלא שרבי אלעזר דבר בגנות מציאותה ורבי מאיר ביופי והקישוט המגיע בהעדרה והנה זהו התועלת הנפלא המגיע מאות הברית הזה מצד חומרו: אמנם יש ויש תועלות אחרות גדולים מצדדים אחרים אשר מצד מציאותה ואם מצד מהותה ואם מצד זמנה ואם מצד עשייתה ומקומה יהיו כלם שבעה יעלו בין כלם למספר הז'. והראשון הנה בא. אמנם התועלת השני אשר מצד מציאותה באשר בו כל בני ברית אשר יהיה להם בו אות ורושם נפלא בכללם להתקשר כלם בקשר אהבה נוספת על כל זולתם בו יעזרו זה מזה לכל צרכי חייהם אשר זהו הטוב וההכרחי לאדם בכל כחותיהם כמו שנתבאר במאמר הט' מספר המדות, אם לעשירים לשומרם מפחד מקנאים ורגשת המדנים. ואם לדלים להצילם משוד עניים מאנקת אביונים. ולנערים להוציאם מסכלות הינקות וחטאת הנעורים. ולזקנים לעזרם ולסמכם בחולשת הישישות וצער הזקונים. והנה לפי שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ולהרבות להם תורה ומצות אשר לקיומם צריכין מאד להעזר אלו מאלו נוסף על יתר הענינים היה מהחכמה האלהית לסקרם בסקרא אחת אלהית תהיה סבה עצומה להוסיף האהבה ולתווך השלום ביניהם להיות לב אחד לקרוא כלם בשם אלהיהם אשר הוא בעל בריתם ונושאים חותמו וישמרו ברית שלום זה לזה ולא יבגדו זה בזה כמו שאמר הנביא ע"ה הלא אב אחד לכלנו ומדוע נבגד איש באחיו מלאכי ב'. והיות הדמיון והיחס מהוה האהבה וכ"ש שומרה כבר דברנו הראוי בשער השמיני בפרק החבור. ומזה הענין כבר דבר הרב המורה בפ' ההוא שזכרנו אלא שהוספנו על דבריו. *ועל זה התועלת, ר"ל כי אחת מתועליות מצות המילה היא שתתהוה ותתחזק על ידה האהב' בין כל בני ישראל יחד, השוים כולם באות זה, אשר הושם בבשרם להבדילם מכל זולתם כנודע שמוסדות כל האהב' בנויות רק על השווי שבין האוהבים יחד ולהורות על זה אפשר שכונו גם בני יעקב באמרם אל יושבי שכם "אך בזאת נאות לכם, אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר" ומאמר חז"ל גדול' מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, מלבד כונתו הפשוטית, שנזכר בפרשת מילה י"ג פעמים שם ברית רומז גם בכונתו הפנימית על גודל האהב' וברית האחוה והרעות אשר יסובבו על ידה בין בני ישראל יחד.- ועל זה התועלת המיוחד רמז רבי ישמעאל באומרו גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות שעם שהמספר הזה הנמצא בה הזכרת הברית בפרשת מילה יפליג להורות לכל בעל שכל כי להיותו דבר שכל הבנין תלוי עליו הרבה לחזק יתדותיו בי"ג מסמרים חזקים כבר יורמז בלשון הזה שנמצא בו מתועלת האהבה והשלום בין כורתי ברית זה עלי זבח שיעור שראוי שיאמר עליה שנכרתו עמה י"ג בריתות והוא הפלגת האהבה הנוספת ביניהם יותר מזולתם. אמנם התועלת השלישי והוא מצד מהותה וזה כי העור המותר ההוא מרבה מאד התאוה ?ומעורר בעליו בהפלגה אל פועל הזמה אם מצדו ואם מצד הנקבה וכמו שאז"ל שנבעלת לעכו"ם קשה לפרוש סוטה ג':. ואחריה ימשוך כל התאות החמריות כלן אמנם כשיוסר זה העור המותר ישאר הכח על שוויו אם מצדו ואם מצד הנקב' ויועיל ולא יזיק והוא מה שרמז אליו ר' יוסי נדרי' ל"א: באומרו גדולה מילה שהיא דוחה שבת החמורה כי עם היות שהדין הוא כן שלגודל מעלתה מילה בזמנ' דוחה את השבת מ"מ רמז ביופי מליצתו שהמילה דוחה ריבוי הכוסף והערבות לתאוות החמריות ובפרט אל תאות המשגל ובאמרו שבת החמורה ירצה העונג והתאוה הנוספת כי השבת יום העונג הוא ודכוותה אמרו שבת ותשמיש מעין העוה"ב ברכות נ"ז: התועלת הד' מצד המהות עצמה וזה כי עם היות שהעור הזה יועיל תועלת מה לשמירת האבר ההוא כמו שזכר הרב מ"מ הוא סבה גדולה לבוא בו אל האיכול וההפסד לסבת החמום המופלג ועפוש הזרע המתקבץ בו עד שכמה פעמים הוצרכו לימול הרבה ערלים שלא לשמה ומילה בזמנה בלי ספק מצלת מכל נגע ומחלה. והוא מה שרמזו ר' נחמי' נדרים שם באומרו גדולה מילה שדוחה את הנגעים עם היות שהדין כן הוא שהצרעת הפורחת בערלה קוצצה ואינו חושש ללאו האמור בה באומרו השמר בנגע הצרעת דברים כ"ד ואז"ל שלא תקוץ בהרתו שבת קל"ב: ועכ"פ בכלל דבריו דברינו והרי מצד אחר עצמו היו אלו השני תועלות כי מהצד שסרה תוספת התאוה נדחו ג"כ הנגעים. התועלת החמישי הוא לקוח מצד זמנה והוא מה שאמרנו למעלה שנתנה לאברהם אבינו קודם שיוליד את יצחק כדי שיהא תקונה מושרש ומוטבע בקדימות כל הדורות ההם כדי שיהיו הבאים אחריו כלם אמונים בחיק שלמותו ולזה לא נתנה מצוה זו בכלל כל המצות שנתנו בסיני. וזהו מה שהמריץ דבריו ר' יהושע נדרים שם באומרו גדול' מילה שלא נתלה לו למשה רבינו עליה אפי' שעה אחת ועם היות שכבר נודע מה שקרה לו למשה עליה לולי זריזות צפורה אשתו מ"מ יומלץ מכלל דבריו שלא המתין שתנתן על ידו כשאר המצות אלא מיד כאשר הגיע עת הולדת את יצחק מיד נתנה לי בלי שום איחור כי משם התחילה הקדושה: ומהטעם הזה עצמו היותה מצותה בשמיני שהוא היום הראשון להוייתו שבו יצא מכלל ריסוק אברים כדי שיקדימהו זה התקון כל ימי חייו מלבד שיגיעהו אז ממיעוט הצער למיעוט ההרגש כמ"ש הרב ז"ל מ"נ ח"ג פ' מ"ט. התועלת הששי הוא בבחינת עשייתת וזה כי מבלעדי כל התועלות המיוחדי' שנזכרו יש תועלת גדול מצד היותה נעשית במצות הבורא כאחד מכל המצות אשר הורה בה שלא נעשית לתכלית מהתכליות האנושיות אשר יעשם האדם לרצון שכלו או בחירתו כי אע"פ שנמשכו ממנה כל התועלות הנזכרים לא מפני זה יתעורר האדם כלל לעשותה אם לא מפני היותה מצוה אלהית אשר לזה נאמר בה התהלך לפני והיה תמים כמו שיבא. והוא מה שאמר בו נדרי' שם גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו לומר שהיא בבחינת עשייתה מכלל המצות אשר היו סבה לבריאת שמים וארן דכתיב אם לא בריתי יומם כו'. ואמר אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו כו' שבת פ"ח.. והוא בכלל מאמר ר' עקיבא לצורף את הבריות: ואולם התועלת הז' יגיע מצד מקומה והוא מה שנתבאר מהמאמרים הראשונים מצד שהתקון הנעשה בשרש הגוף יועיל לתקן כל הכתות הגופיו' כי מן הבאר ההוא ישקו כלם ומשם עדר הכחו' הנפשיו' ונמצא עם זה שהמצוה הזאת סבת קיום כל המצות האלהיות כי היא מכינה אותו להיותו נשמע לכלן וזה עצמו מה שאמר ר' שמעון נדרים שם גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שנא' הנה דם הברית אשר כרת יי' עמכם על כל הדברים האלה. ואע"פ שפשוטו בדם הזבחים הנזרק עליהם שם הכתוב מדבר מכל מקום כיון שהדבר נכון ואמת דרשו על דם הברית הזה וסמכו אליו, ומכאן ומכל הדומה לו תשובה למי שישיב עלינו ע"פ כוונת אלו החכמים באלו המאמרים שכיון שהוא דבר נכון והגון ראוי הוא שנסמכהו אליהם כל שכן שכבר יאמן שכוונו לזה במליצותיהם הנעימות ולא להרבות דברים אלו על אלו מבלי טעם מחודש. ואני הנה ראיתי כל שבעה התועלות האלו מסודרות אחד לאחד בברכת אשר קדש ידיד מבטן שבת קל"ז: אם יגלו לעיניך בהערה זו דרוש וקבל שכר. והנה אחר שבאנו עד הנה בביאור צורך המילה ותועלותיה ולמדנו שמי שאינו נמול עכ"פ צריך תקון והשלמה וכבר התרנו לפי דרכנו ד' שאלות שנופלות עליה האחת מעקר מצותה. והשניה ממקומה. והשלישית מקדימתה מזמן אברהם. והרביעית מהתאחרה עד ימי זקוניו: ועוד אוסיף לעורר שאר הספקות הנופלות בחלק הספור כמנהגנו ואחר נבא אל ביאורו בעזר העוזר. הארבעה כבר באו: ה לומר לו בן תשעים ותשע שנה ואחר שמצא את לבבו נאמן לפניו וכרות עמו ברית בין הבתרים התהלך לפני והיה תמים. ועם שכבר דברנו בו עוד תתבאר כוונתו: ו אומרו ויפול על פניו ב' פעמים בספור הזה מה שלא נזכר כן בשום מקום. וכבר נדבר בזה אבל ידובר עוד: ז באומרו אני הנה בריתי אתך והיית לאב כו' שהוא לשון מיותר אחר שאמר ואתנה בריתי כו'. ובלתי מובן שלא יתבאר ממנו מה כוונתו שלא דבר אלא בהווה וכ"ש במה שחוזר ומשלש והקימותי את בריתי כו': ח אומרו תחלה והיית לאב המון גוים ואחר אמר והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך כי נפל בו הכפל הוראה: ט אומר ולא יקרא עוד את שמך אברם כו'. למה אמרו שהקורא את אברהם אברם עובר בלאו ועשה ולא כן אמרו ביעקב אלא שלא יעקר ממקומו כדאיתא בברכות י"ג.. ועוד איך יתכן להיות זה השנוי אם היה לו להקהיל עם ולשנות את שמו או באיזה אופן: י מה שירא' הכפל והמותר המופלג בכתובים הבאים אחריהם אמר קודם שיזכור את הברית ואתה את בריתי תשמור ואחר שאמר זאת בריתי אשר תשמרו כו'. חזר ואמר ונמלתם את בשר ערלתכם כו'. ושוב יאמר המול ימול כו' והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם כו' ועוד וערל זכר אשר לא ימול כו'. אין ספק שהיה יכול לצמצם זה הענין בשלוש הלשון לפי הנרא': יא אומרו כי שרה שמה ומנין היה שרה שמה אם לא שיקראה כן עכשו: יב מאומרו ויפול אברהם על פניו כו'. היפלא מיי' דבר כו' והיותר קשה בזה שלא הקפיד עליו השם ית' כמו שהקפיד על שרה. ולא עוד אלא שאמר וקראת את שמו יצחק כאלו היה הצחוק דבר הגון או שום זכות. ודברי המבדילים תרגום אונקלוס בין צחוק אברהם לצחוק שרה אינם נכנסים באזני כי לא נראה ששינה הכתוב בספור דבריהם כלל כי אם בדברי התוכחה לבד: יג אומרו הלבן מאה שנה יולד והנה בדורות ההם אין פלא כזה והלא עוד מעט בשנים שהוליד מהגר וקרוב לארבעים שנה מלא אשפתו מבני קטורה ולא הוזכר לפלא: יד אומרו לו ישמעאל יחיה לפניך ומי אמר לו שימות: טו מה טעם יאריך הכתוב בזכרון הצלחת ישמעאל וזרעו: טז טעם אומרו ויכל לדבר אתו ויעל אלהים כו': ויהי אברם בן תשעים שנה עם היות שכבר היה אברהם קרוב למאה מהשנים אשר הלך בהם מהלך השלמות ממדרגה אל מדרגה עד שעוררו במחזה להגיעו אל מה שלא הגיע מתחלה כמו שאמרנו הנה באמת עדין היה חסר העקר התר ספק ה' והיא מה שלא הורגל לעשות בהשפעת בוראו על שכלו רק הדברים אשר יציירם השכל האנושי: אמנם היוצא מההקש השכלי הנה הוא עדין עליו על מנהג הפילוסופים החושבים שלא יושפע מאתו יתברך דבר כנגד שכלם והיא המחוייב להם אמותו מדעתם הגוזר היות המציאות על דרך החיוב כמו שכתבנו בשער רביעי, וכבר התחיל בספור שקדם להוציאו מאצטגנינות זה כמו שנתבאר שם. ועתה הוסיף שנית ידו במה שיצוה לו על מצות המילה כי הוא דבר אשר לא יגזור עליו ההקש השכלי כלל וכ"ש במה שישלש לו מענין העקידה כי יהיה בבחינת השכל האנושי סכלות גמורה כמו שיבא שם. כי כל זה מה שקיים היות העולם מחודש ברצון מוחלט והיות היכולת בידו ית' להטיב ולהרע לאדם על פי מדותיו כפי מה שיתחייב מהשמע אליו או עבור על רצונו כי הדעת הזה הוא שיתמים את האדם עם אלהיו וזולתו אי אפשר להשתלם והוא מה שאמר לו עכשו אני אל שדי התהלך לפני שהוא שם מורה על המכון כי שדי מצאנוהו שגיא כח על המערכות הטבעיות לחונן ולרחם כאומרו ואל שדי יתן לכם רחמים כו' בראשית מ״ג:י״ד. אני אל שדי פרה ורבה כו' שם ל"ה. והיא טעם וארא אל אברהם כו' באל שדי שמות ו׳:ג׳. כי בשם זה הצילם והיה עמם בכל אשר התהלכו עם שהיו נסיהם נסתרים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שם. וגם ליסר ולהעניש. כי חצי שדי עמדי איוב ו׳:ד׳. ושדי הרע לי רות א׳:כ״א וזולתם מזה ומזה. והכוונה תדע שאני אל שדי לכן התהלך לפני ותתנהג לפני הישרתי והיה תמים עמי ואל תתחכם יותר להשען על חכמתך ולסמוך על חקירתך כמו שבא טעם זה בשער הקודם. ואתנה בריתי ביני ובינך כו'. ו והנה באמת לפי שבאו בכאן פנים חדשות ויתרון מעלה במעלות הנבואה וחסרון ערלתו איננו מניח לו לעמוד בפני שכינה בהשגה זו כמו בראשונות נאמר ויפול אברהם על פניו שתי פעמים בתחלה ובסוף כמו שיראה כי נכנע ונרתע מפני הכבוד הגדול אשר לא היתה כזאת אתמול שלשום. או שנאמר שנפל כן בכל פעם אלא שנאמר כאן לסמוך מה שנזכר אחרי המולו וירא אליו ה' כו' והוא יושב. כמו שבא ויבא: ובמדרש ב"ר פ' מ"ז רבי פנחס בשם רבי לוי אומר שתי פעמים נפל אברהם על פניו וכנגדן נטלה מילה מבניו אחת במצרים ואחת במדבר. במצרים בא משה ומלן. במדבר בא יהושע ומלן. הנה הורו שהנפילה סימן ורמז להעדר המילה. שלא נזכר נפילה אלא כנגד הפעמים שבטלה מישראל ונסתלקה שכינה עד שמלו והוא נכון. ולזה מה שחזר לדבר אתו בשובה ונחת וא"ל אני הנה בריתי אתך כו'. ז ירצה אני הנה יש לי ברית אתך ממראת בין הבתרים ח ובעבור הברית ההיא תהי' לאב המון גוים בלי ספק כמו שהבטחתיך שם אמנם עכשו בגדולה מזו אני בא אליך ומעלה יתירה ממנה אני מבשרך וזהו לא יקרא עוד את שמך אברם כו'. כי מעתה תהפך לאיש אחר במעלה וכבוד. ט ואפשר ששם הש"י בפי הבריות לסימן והנכון כי משם למד מה שנעתק משם אחר המילה ארצה הנגב כמו שיבא שם. ועכ"פ זה השנוי יורה על תוספת הגדול' מבראשונה שנאמר והפרתי אותך במאד מאד ממה שהיה בברית הראשונה ולא תהי' לאב המון לבד אבל נתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו. ט"ו ולזה מה שנ' בישמעאל שנים עשר נשיאים יוליד לומר שלא היו בהם נושאים הוד מלכות כמו שהיה בזרע יצחק ז והקימותי את בריתי אתך מחדש לא כברית הראשונ' אשר היתה ביני וביניך לבד אבל זאת תהי' ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית. עולם לא לבד לענינים הזמניים כי אם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כי זה יהי' באמת השלמות הנפשיי. אמנם לא יהי' זה חסר מהטובות הזמניות עד שיהי' הגדלת השם בלי מתנה חשובה כמנהג מלכי האדמה שמגדילין שם השרים מבלי שום מתנה אחרת אבל לך יהיה גדולה עם מתנה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך כו'. ומ"מ שנוי השם הזה הוא צורך המילה אשר יצוהו כי בשתים יתחתן לו היום להיות לפניו גר צדק באמת. והנה המעלות האחרונות פוסלות את הראשונות בלי ספק. כי השם הראשון היה שם ערליותו ואין ראוי לזכרו עתה. ט ולזה היה הקורא אותו בו עובר בלאו ועשה ברכות י"ג. מה שאינו כן ביעקב שעם ששם ישראל היה עקר לא נעקר הראשון ממקומו כי שניהם כאחד טובים ושוים ביהדות אלא שהשני מורה על השררה הנוספת כמו שיבא במקומו. ואולם אחר שהקדים לו את כל זה בא להודיעו מהות הברית שזכר וכלל בהודעתו כל התועלות ההנה אשר זכרנו. והנה על תועלת הקדימה בה מזמנו שעליה אמרו שלא נתלה לו למשה עליה כו'. אמר ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך כו'. י ירצה ואתה בעצמך אע"פ שזקנת ושבת תשמור את הברית הזאת כדי שיהי' התקון מוטבע בזרע הבא אחריך לדורותם. ובאומרו זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם כו' המול לכם כל זכר הודיעו מהות הברית ההיא שהוא להסיר הערלה ההיא אשר בזכרות אשר היותר ידוע מענינה הוא החליש כח התאוה אל פעולתו המיוחדת ואל שאר הענינים החמריים שהוא דחיית השבת החמורה ברמזינו. ובאומרו ונמלתם את בשר ערלתכם כוון להודיע גנאי הערלה בשהיא מום באדם ודבר חרפה להסירו מפאת גויתו וכמה שכתב מאוסה ערלה כו'. ושאברהם לא נשלם עד שנמול ונקרא תמים כלומר מבלי מום. ובאומרו והיה לאות ביני וביניכם כוון לומר כי במה שיסורו הגנאי הזה מהם ימשך להם תועלת שני שהסרתו ע"פ מצותו יהי' לאות זכות בנו כאחת המצות הנתונות בברית התורה והמצוה. שבבחינה זו אמר שאלמלא היא לא נבראו שמים וארץ. ובאומרו ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר כו' כון אל כוללת תועלתה אשר בתקונה יתוקן הדבור והשמיעה והמחשבה ומשם כל הכחות הטבעיות. הנרמזים יפה בכל יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא והוא מה שנאמר עליה שהיא שקולה כנגד כל המצות. ובאומרו והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם כוון אל תועלת האהבה ותיווך הבראת המוטבע בין כורת הברית הזאת עד שתהיה בין מקיימיה תמיד ברית שלום לעולם כי זה נרמז באומרו שנכרתו עליה י"ג בריתות. ובאומרו וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו כו'. כוון אל התועלת המגיע ממנה בהרחיק הנזק המגיע לבעלי הערלה מערלתם מהאיכול והנגעים עד כי יקרה להם כי אשר לא ימול לשם רפואה ונכרת מעמיו בלא עתו כי על זה אמרנו שנדחה כאומרם שדוחה את הנגעים. ולזה הועד הכנת הגופיי והנפשיי על המילה דתרויהו איתינהו בלי ספק דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה משני העמים אשר בשני העולמות. והנה בזה הושלמו כל החמשה תועלות הנזכרות והלשון מתישב בהם יפה: אמנם אחרי הודיעו את כל אלה חזר הדבור אליו באותה מדה עצמה ואמר לו כי כל הטוב ההוא הנוסף עליו מעתה יהיה בשיתוף אשתו הצדקת שאף היא עתידה להתחדש כמותו ושלזה לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה כי מיד עולה היא עמך בגדולה כמו שקרה לאחד מהנסיכים להקימותו למלך שקמה אשתו עמו לשתקרא מלכה מה שלא יהיה כן בהשתרר האשה בעד עצמה אם קרה שהיה כן הנה מצינו שאמר הנביא ואקרב אל הנביאה ישעיהו ח׳:ג׳ ולא נמצא שיקרא בעל חולדה הנביאה ונזכר זולתה נביא: ובמדרש ב"ר פרשת מ"ז לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. כתיב אשת חיל עטרת בעלה משלי י"ב. א"ר אחא בעלה מתעטר בה והיא אינה מתעטרת בבעלה. והכוונה כי האיש הוא עצם הזווג ועקרו אמנם האשה כלי צריך לגמר תקונו וכשהיא הגונה חוייב מה שאמר הכתוב כי בגדולת האיש תגדל העטרה מעצמה. מה שלא היתה כן אם היתה היא משתררת לפי שאין האיש נמשך עמה עד שתהיה היא העקר והוא העטרה שיתגדל עמה. והוא עצמו מה שרצינו עם היות כי לכאורה נראה ההפך מדבריהם: וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן והיתה לגוים כו'. הודיעו שאותם ההבטחות המיוחדות אשר הזכיר למעלה מתוספת הזרע בהוד מלכות לא יהיו אלא ממנה: ויפול אברהם על פניו. כבר פירשנו הסבה יפה: ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה כו', אם באנו בעקבות הראשונים להפריש בין צחוק לצחוק אולי אמציא קצת טעם לדבריהם ממה שאמר הלבן ולא אמר הבן מאה שנה יוליד וגם ממה שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך ומאן אמר לו שימות אלא שיראה כמודה על רוב הטובה והוא שמחכה ואמר האם כבר היה אפשר להוליד לבן מאה שנה זרע רב ע"י ישמעאל בני לקיים מה שנאמר אב המון גוים נתתיך למה זה מצאתי חן בגדולות ונפלאות מהמנהג הטבעי עד ששרה בת תשעים שנה תלד שמא הוא ידוע לפניו שישמעאל לא יחיה ולא יאריך ימים ולזה הוצרך לבקש ממקום אחר יז ולזה אמר לו ישמעאל יחיה לפניך. אבל שרה היא בעצמה פירשה דבריה שהיה הדבר זר ונפלא בעיניה כמו שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה כו' בראשית י"ח: אמנם לדעתי אין לדחוק בכל זה רק שיפורשו הכתובים כפשטן ובדבר הזה נמצא בו ג"כ ע"ה שמץ עון ומיעוט אמונה על דרך שאמר מרע"ה הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם במדבר י"א כפי דעת המדרשים תנחומא פ' ואתחנן היה לו להוכיחו בפניו אלא שהיום ההוא יום בשורה הוא לא יום תוכחה ופקודת עון כי בו נתנה לו מצוה רבה של מילה לו ולבניו אחריו לדורותם שהיא שקולה כנגד יום מתן תורה. ואמרו חכמינו ז"ל שבת ק"ל. מצוה שקבלוה ישראל בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך תהלים קי"ט וכבר אירע כענין הזה ביום מתן תורה עצמו שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו שמות כ"ד. ואז"ל מכלל דהוו בני שליחות יד אלא כדי שלא לערבב שמחתם וסלקה ליום אחר כו' ויקרא רבה פ' כ'. י"ב וכן הדבר בכאן בשוה כי לא רצה הש"י להעציבו ולהחרידו בדברי תוכחות ביום חתונתו ושמרו לו ליום ג' למילתו יום פקודת שרה כי גלוי ידוע לפניו כי כמקרה הזקן גם היא יקרה ודי לו אז גערה במבין במה שהוכיחה על ידו כמו שנאמר ויאמר יי' אל אברהם למה זה צחקה כו'. היפלא מיי' כו' בראשית י"ח. ובלאו הכי למה לא יוכיחה על פניה בינו לבינה והלא גערה בפני בעלה בדבר יותר מגונה ממה שאמרו שנזהר בחלוף הדברים מפני דרכי שלום ב"מ פ"ז. וזו היא דרך ישרה וסלולה נדחו בה כמה ספקות משתי פרשיות אלו. הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בשער הבא אחרי זה ב"ה. י"ג והנה לפ"ז תהיה הכוונת הלבן מאה שנה יולד ויסבול זה טבע המציאות ואם שרה הבת תשעים שנה תלד שהוא יותר רחוק ונפלא והן הנה דברי עצמה אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדוני זקן בראשית י"ח. והיתה תשובתו יתב' אבל שרה אשתך יולדת לך בן כי היא ראויה שתשתתף בטובות הגדולות שהבטחתיך והזרע ההוא ששמתיהו בעל בריתי לדורות עולם היא אמו. וקראת את שמו יצחק. יב לזכרון שצחקת עליו להיות דבר נפלא בעיניך וזו היא תחלת תוכחה. ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו בשתהיה אב המון גוים ושנים עשר נשיאים יוליד כמו שאמרנו. אמנם את בריתי החדש אקים את יצחק אשר תלד לך שרה כו': ט"ז ויכל לדבר אתו כו'. זה יורה הוראה גמורה מה שאמרנו מהיות זאת הנבואה ממדרגה עליונה מהראשונות אשר לא נזכר כן בהם כי זה היה גלוי שכינה כמנהג הנביאים הגמורים וכמו שהיה לו אחרי כן רק שהפעם הזאת נפל על פניו ואחרי כן לא נפל כמו שאמרנו פעמים, וכן נאמר להלן וילך יי' כאשר כלה לדבר שם כמו שאמרנו ולזה היה מהירות אברהם אבינו לעשות אותה בעצה היום ההוא כי בהרגישו תוספת המעלה והחסרון אשר הוא עומד עליו אצלה לא איחר הזקן אפילו רגע אחד. ועם זה נתבאר שהספור הזה מכלל סדרי בראשית הוא כי עד הנה לא נשלמה תמונת האדם ולא נגמרה עשייתו לעשותו הגון להוליד זרע כשר. ועם נברא יהלל יה. וכמו שאמר רבי ברכיה ואשימך ואתנך לגוי גדול לא נאמר אלא ואעשך כשאני בוראך בריאה חדשה תהיה פרה ורבה ב"ר פ' ל"ט וכבר היה הברית הזאת בקשתו של אברהם אבינו וזרעו אחריו תקון מוסיף על ברית הקשת הנתן לנח על קיום העולם בכללו כמו שהיה ברית הקשת ההוא תקון נוסף על ברית העולם אשר עליו נאמר לנח והקימותי את בריתי אתך בראשית ו' כי הוא אשר בו שם גבול לים כמו שפירשנו שם. ועל בריתות אלו אמר ירמי' כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וככבים כו' אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל כו' ירמי' ל"א. והנה על חק הבריאה הראשונה אמר נותן שמש לאור יומם חקות ירח וככבים לאור לילה כי הם עקר הבריאות הראשונות אשר נתן להם חק וטבע קיים ועל הבריאה השנייה הנעשית בימי נח על הדרך שזכרנו אמר רגע הים ויהמו גליו שם כי בצאת טבע המים מגבולו היה הענין הנפלא ההוא אשר בעבורו הוטבע באדם טבע יותר נכון ומזג חדש, ואמר כי כאשר לא ימושו שני החקים והבריתות האלה מלפניו מהיות כל אחד מהם מעמיד ומקיים המכוון ממנו כן יהיה ענין הברית השלישי הזה אשר כרת עמם להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלהים קיים לעולם ולא ישבתו מהיות גוי מסויים בעולם כל הימים כי לא יספיקו חטאתם מעתה להשליכם כלה מעל פניו והוא אשר אמר אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל נאם ה' שם. ירצה כמו שהשמים והארץ ואם הם בעלי תכלית ושיעור כמו שבא המופת על המנע מציאות גשם בלתי ב"ת אמנם אין ממנהגם וטבעם להיות נמדדים ומשוערים בפועל משום מודד ומשער בעולם כן אע"פ שטבעם לא ימנעם מחטוא לגמרי שכבר נשארו בבחירתם ובאפשרותם לחטוא אבל כבר תהיה נטייתם במעשיהם על אופן שתתכן להם המחילה אחרי התוכחות והייסורין באופן שלא אמאס ולא תגעל נפשי אותם על כל אשר עשו והוא ממש ענין ברית הקשת אלא שהוא בתוספת טובה וקורבה אל האלהים עד יבא ויגיע הייעוד הנאמן שייעד אדון הנביאים, והביאך ה' אלהיך אל הארץ כו'. ומל ה' אלהיך את לבבך כו' דברים ל'. כי אז תהיה הנטייה אל הטוב בכח חזק כאלו סרה הבחירה מהרע לגמרי וזה לפי שהתקון יהיה במקום הצורך עצמו ולא יגיע אליו על דרך ההמשך מאחר כמו שאמרו מהיכן ימול כו', ונאמן הוא בעל מלאכתנו שיקיים לנו דברו הטוב וזהו מה שרצינו בזה החלק מהספור: יבאר הפרש בין הנבוא' אשר הניחוה קצת הפילוסופים ובין מה שהורו עליה המדברים התורניים. ויבטל דעת הרלב"ג במנין ידיעת האל העתידות. ומי ומה הביא קצת חכמינו להחליט על כל הענינים המסופרי' שהם במראה הנבוא'. ויבאר באי אלו הדברים ראוי לומר כן: וירא אליו במדרש ב"ר פ' מ"ח הלך צדקות זה אברהם שנאמר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ודבר מישרים זה אברהם שנאמר מישרים אהבוך שיר השירים א׳:ד׳ מאס בבצע מעשקות זה אברהם שנאמר אם מחוט ועד שרוך נעל בראשית י"ד: נער כפיו מתמך בשחד. זה אברהם שנאמר הרימותי ידי אל ה' שם: הוא מדומים ישכון. רבי יהודה בר סימון ורבי חנן בשם רבי יוחנן אמר העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע הוא שאמר לו הבט נא השמימה שם ט"ו ואין אומרים הבט אלא מלמעלה למטה: מצדות סלעים משגבו. אלו ענני הכבוד. לחמו נתן. ואקחה פת לחם. מימיו נאמנין, יוקח נא מעט מים. מלך ביופיו תחזינה עיניך ישעי' ל"ג שנאמר וירא אליו ה'. *תוכן כונתי בקוצר, תחילה הביא דעת הרלב"ג, וסיעתו שחשבו שמעלת הנבוא' היא רק טבעית, ותיוחס, ותהי' למנה לכל חכם העולה בסולם החכמות והמדעים ממדרגה למדרגה עד הגיעו להשגת הענינים האלהיים בשכלו, ואז נאמר ממנו, כי מחזה שדי יחזה ואף כי כנוח עליו רוח הנבואה לא תתחדש לו ידיעה אחרת בענינים האלהיים מה שלא ידע תחילה על פי מופתיו והקשי שכלו. בכל זאת תוסף הנבוא' עונג ועדן בהשיגו אז הכל יותר על בוריו, ונדמה בזה לעור, אשר בכל זאת ידע על פי ההרגל כל מבואי העיר אשר כהפקח עיניו אח"כ לא יראה חדשות ונצורות לא ידעון מלפנים, ובכל זאת יתענג בהכירו עתה יותר אל נכון, מה שידע מלפנים רק באופן בלתי ברור, ודעה זאת דחה הרב ז"ל כמתנגדת אל אמונתנו הקדוש', ואמר, כי אם לא תוסף הנבוא' לנביא שום ידיע' אשר הי' מלפנים נעלמת מאתי מה תתן ומה תוסיף לו, והתענוג המחודש בדברים גופניים המיוחס אל ההרגש, לא יתכן לנפש המשכלת בדברים העיוניים, אם לא תתוסף לה גם ידיע' חדשה אשר היתה נעלמת ממנה מלפנים, וחכמים אלה חשבו ככה רק בעבור שחשבו שהכל נהוג בעולם רק כפי חקי הטבע הנטבעים והקבועים מקדם קדמתה, ולפי דעתם אין מקום להאמין בידיע' מחודשת לנביא בדרך נסיי היוצא ע"פ הי"ת ממנהג הטבע הנהוג. - אח"כ כתב, כי על החושבים ככה רומז הכ' באמת "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך" ר"ל בעבור חשבם, כי הכל מחויב ומוכרח להם ע"פ השתדלותם בחקירת שכלם, יקלו בכבוד אביהם שבשמים אחרי שלא יצטרכו לפי טעותם לשפע עליון ממעל, וגם את אמם, ר"ל טבעם המוכן מלידה ומבטן ע"פ יוצרם לקבל ההשפע' האלקית כמאה"כ בירמי' בטרם תצא מרחם הקדשתיך וכו' לא יברכו ולא ישבחו, יען כי יאמרו רק כח שכלנו ועוצם יד השתדלות חקירתנו לבדם עשה לנו כל החיל הזה להקנות לנו ידיעותינו הרמות. גם יקרא אותם "דור טהור בעיניו" לפי מחשבתם ע"י השתדלותם בקנית החכמ' אף כי "מצאתו לא רחץ" ר"ל מיצר לב מחשבות אדם הרע מנעוריו בטבעו ומתשוקתו אל הנאות הגוף אשר בעבורה שמעו גם אדם וחוה לקול הנחש המסית אותם, אשר כל זה נקרא בפי החכמים ע"ד משל ומליצה זוהמתו של נחש עד כי יובא במים חיים מי התורה האלקית אשר ע"י שמירת מצותיה יוסר שלטון היצר הרע מעל האדם, ותוחלש התשוק' החמרית מאליה, וקראם גם "דור מה רמו עיניו" בעבור כי יחשבו כי עיניהם ישאו השמימה להשכיל בעצמם ומבלי עזר עליון בענינים האלקיים הרמים והנשאים, אף כי באמת הם קצרי ראות "ועפעפיהם ינשאו" למעלה רק בעזר האלקי ושפע עליון המאשר אותם בדרך נכוחה, תחת כי בהפך השלמים האמיתיים היו ענוי ארץ ושפלי רוח להקטין ערכם ומעלתם "כמו שקרא אברהם עצמו, "עפר ואפר," ודוד "תולעת ולא איש" ומשה ואהרן אמרו "ונחנו מה." והוסיף החכם ואמר כי אם גם הם בעצמם בעבור היותם בעל שכל ומדע הולכים בדרך המוסר ע"פ הכרעת משפט שכלם בכל זאת ע"י הפיצם מחשבות נפסדות כאלה לסלק אמונת השגחת הי"ת ובחירת האדם החפשית אצל המון העם, אשר טח לבם מהשכיל לימודי המוסר והמישרים בעצמם מסבבים אצלם גם העדר יראת אלקים והשחתת מדותיהם ועלילותוהם, וע"כ ראוי לקרוא אותם "דור חרבות שיניו" וכו' "לאכול עניים מארץ" וכו', ואח"כ אמר החכם כי על כל אלה יענשו כראוי במדה כנגד מדה, כמו שמבאר והולך הרב ז"ל:- אח"כ האריך הרב לבטל דעת הרלב"ג מה שכתב על אופן ידיעת הי"ת, והסכים בסוף לדעת הרמב"ם בהל' תשובה, ובפי' המשנה שלו, כי אף שלא נוכל להשיג על נכון אופן ידיעתו ית' כמו שלא נוכל להשיג אמיתת מציאותו כפי מה שהיא כמו שכתב כבר למעל' בשער ט"ז, בכל זאת נדע דרך כלל כי ידיעת הי"ת אינה מתנגדת לאפשרות בחירת האדם, ושתיהן מתאימות יחד כמאמר התנא שם פ"ג ממס' אבות "הכל צפוי, והרשות נתונה" ר"ל כל הנעש' בארץ נראה מקודם מעיני ה' המשוטטות בכל, ואעפ"כ הרשות, ר"ל היכולת והבחיר' החפשית נתונה ביד כל אדם לעשות מה שירצה, או לחדול מעשותו, ועל דבר זה, ר"ל חיבור שתי אלה יחד, ידיעת הי"ת ובחירת האדם יוכל לשפוט רק השכל הנקי מכל חלאה ופחיתת הטעות שהוא המבחר וטוב העולם כולו, וזש"א התנא, "ובטוב העולם נדון" ויען כי לא נוכל להכחיש שכמה פעולות יעשו בני אדם לא לפי בחירתם החפשית רק כפי ההכרח ע"פ השגחת הי"ת אשר יחפוץ להביא עליהם ע"י הפעולות ההכרחיות האלה את הטוב והרע המגיע להם כפי גמולם, אמר "והכל לפי רוב המעשה" ר"ל רק רוב מעשי בני אדם אבל לא כולם יעשו בבחירתם החפשית.- אח"כ הביא עוד דעת הרמב"ם בנבוא', וסיים ענין זה בהבאת דעתו הכללית, כי הנבואה היא למעלה משכל האדם והשגתו האנושית והיא רק שפע אלקי ודבר רוחני כמאה"כ כי לא מחשבותי מחשבותיכם ומאה"כ הלא כה דברי כאש וכו', על פי התנאים שהתנו חכמי הפילוסופיא במציאות הנבואה קויים ונתאמת מה שאמרו חכמינו ז"ל אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר נדרים ל"ח. ושאינו דבר שהגיע על צד הקרי וההזדמן כמו שחשבו הפתאים שכבר איפשר שישכב על מטתו בער מאיש והיה בבוקר והנה הוא נביא בגזרת האל. גם הפשרה שהטיל הרב המורה בין שתי אלו הכתות פרק ל"ד חלק ב' קיימה והחזיקה מה שאמר עוד שאין הנבואה שורה בעכ"ום ברכות ז'. כמו שיובן מבקשת משה אדון הנביאים ונפלינו אני ועמך וכו' שמות ל״ג:ט״ז כמוזכר. וזה כי מאחר שהוא מצריך הרצון האלהי על מציאות ההכנות הנה הוא מבואר שרצונו ית' לא יסכים בזה השפע ההוא האלהי רק על ידי זכות המעשים וההשתמש במעלות הג' על צד היותר טוב שאיפשר וזה לא יתכן כי אם ע"פ ההנהגה האלהית אשר נתייחדה בה האומה הזאת כמו שיתבאר כל זה היטב בפרשת ומשה היה רועה שער ל"ה שנתייחד לזה ב"ה: אמנם קצת הפילוסופים הקדמונים שגזרו על מציאות הנבואה הנה הם תארוה לפי דעתם ושמו מדתה משוערת למדתם וזה כי האדם הנבון המפרח על צד היותר גאות במעשים התבוניים אשר אצל הדברים האיפשריים יקרא אצלם נביא בענין ההנהגה וכשיתיישר במעלות השכליית אל השגת המושכלות והידיעות בענינים הכרחיים יקרא להם נביא בהשכלה ולזה כאשר יעלה חכם מהם בלמוד מהדקדוק אל ההגיון וממנו אל ההנדסה והתשבורת ומשם אל חכמת התכונה וממנה אל הטבעית ומשם יעלה אל מה שיקרח אצלם החכמה האלהית כבר יחשב לאיש ההוא. שעלה אל הר ה' ושעמד במקום קדשו וכאשר נתקיים להם ציור אלו העיונים שהשיגום ובפרט בענינים האלהיים כשעלו בידם עיונים דקים דמייניים חשבום לאמתיים כבר יאמרו שראו מראות אלהים ושבמחזה שדי חזו כל מה שיושג להם מהעיון. והיה מהם מי ששם משלם לעור שמצד הרגלו וטוב הרגשו ידע כל מבואות העיר רחובותיה ומובאיה ואחר נתפקח כי אז ראה בעיניו אמתת כל מה שידע בתחלה ולא נתחדש לו רק תוספת ביאור ותענוג כמו שכתב זה החכם בהקדמת אגרת חי בן יקטן. והנה המאמר הזה ומשלו אם יאמר על חקירתם הוא מבואר הביטול שאם הנביא לא ישיג בנבואתו רק מה שיודע אליו ראשונה בכח עיונו מה הוסיף כח האלהי ומה תועלת יש בהם. ומ"ש מתוספות הביאור והתענוג זה ודאי יצדק במשל שנוסף לו דעת והכרה במראות והגוונים אשר היתה לו בהם עד הנה השערה חסרה בלי ספק גם התענוג שנהנה הנאה חושיית אשר למראה עיניו, אבל בנמשל לא יצדק כלל שהדברים הידועים השגה שכלית באמתת גדריהם ובמשיגיהם העצמותיים אשר אין להרגש חלק בהם מה יוסיף ומה יתן תענוג בהן עוד הכח הנבואיי ואין דעת יותר מדעת: באמת דעת זה הוא נצר משורש נחש הקדמוני וענף עץ הדעת טוב ורע כל אוכליו יאשמו מבלתי תת שום מציאות אל הרצון האלהי על מציאות העולם והנהגתו זולתי ע"י הטבע הקדום המרוייב מצד סבותיו ושלא להיות שום דבר רק מה שיגזור השכל אפשרות מציאותו מצד עיוניו ולזה כחשו בכל הספורים הבאים בתורה ובנביאים מהניסים והפלאים היוצאים מההקש הטבעי כי אמרו שא"א לצאת אל הפועל רק מה שביד החכמים לעשותו אם מפלאי הטבע ותחבולותיו או ע"י הקסם או הדמיון וכיוצא כמו שנודע מדבריהם ולא בחרו בעצמם רק המציאות החמרי לבד כמו שיבא אצל העגל שער נ"ג. ואלה אשר השחיתו את העולם בדעותיהם המקולקלות והם אשר חשכו המון העם מלכת אחרי אלהיהם כי גרשו האמונה בו ובהשגחתו מכתותיהם. ועל ההצלה מהם ומשבושיהם בקש שלמה בתפלתו שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני וכו' ואמר ראש ועושר אל תתן לי וכו' משלי ל' כמו שכתבנו ביאורו שער ט"ז לפי שראה שמהם נפרדו הארבע כתות המקולקלות שסמכם שם באומרו אל תלשן עבד אל אדוניו פן יקללך ואשמת. דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך דור טהור בעיניו וכו' שם. אמר שרעות הכתות האלה וקלקולם אין ראוי להלשינם אל אדיניהם שבשמים כי אחר שגלוי וידוע לפניו ית' הנה לא יגיע מההלשנה רק קללת העבד המולשן לא זולת. וזה צחות מליצה להראות בה עוצם פרסומם ברשעתם. והנה מצד היותם גוזרים היות עניני המציאות כלם ע"ד החייוב כמו שאמרנו אמר עליהם דור אביו יקלל וכו' כי הם לא יחזיקו טובה לאביכם שבשמים במה שימשך מרצונו דבר מכל צרכיהם ושוה בעיניהם שיברכוהו או יקללוהו כי לא יגיע מזה ריוח ונזק רק אם יזהרו מזה מדרך המוסרי גם את אמו שהוא טבעם הנאות מכל הב"ח לא יברכו ולא ישבחו מאחר שלפי דעתם א"א להם לקבל שכר אלהי על טוב מזגם ויושר בחירתם. ועל חושבם שכבר הכינו עצמם למעלת החכמה בזיכוך שמריהם וטוהר מדותיהם ומחשבותיהם שזכרו בספריהם אמר דור טהור בעיניו ומצאתו לא רוחץ שם כי עדיין פחיתות דעותיהם המוטבעות בהם מזוהמתו של נחש הקדמוני הם מוטבעות בדור ההוא הרע ועוד טומאתו בו אשר לא יכול להטהר כי אם יובא במים החיים מי התורה האלהית המסירה והמפסקת הזוהמא ההיא ולא זולת. אמנם על השתגעם בחשבם שכבר עלו במעלות הנבואה וראו גדולות ובצורות במראות אלהים אמר שם דור מה רמו עיניו ליחס לעצמם גדולות ונפלאות מהם עם היותם בלתי רואים אם לא שעפעפיהם ינשאו ע"י זולתם כאלו האנשים שעפעפי עיניהם גדולים מאוד ונפל בהם רפיון העצבים ולא יכלו לראות אם לא שינשאו על ידי אחרים והם קרוב מאד לסומים והנמשל דומה למשל מאד כי העיון האנושי היא נמנע להשיג האמיתות בעיון האלהי אם לא בהישרה אלהית כמו שביארנו בשער הנזכר. והם לא הרגישו אבל חשבו שמה שלא הושג להם אין לו מציאות ולזה הם מתפארים כסבורים שהגיעו אל תכלית השלמות כמו שיחשוב העירוני העשיר מה שלא ראה אותו בעירו אין לו מציאות. ולזה הוא משתרר בעצמו בחשבו שכבר הגיע אל תכלית המעלה האנושית ומזה נשתגעו גדוליהם. זה יאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון ישעיהו י״ד:י״ד. וזה השמים אעלה למעל מכוכבי אל ארים כסאי שם וזה לי יאורי ואני עשיתיני יחזקאל כ״ט:ג׳ וכאלה רבות, וזה סכלות נפלאה הוכיח עליה האלהים ע"י עבדיו לא' מהם באומרו זדון לבך השיאך שכני בחגוי כו'. ועוד אם תגביה כנשר וכו' עובדיה אומר כי זדון לבו השיאו לחשוב מחשבות נפלאות ונפסדות שאין להם שום סמיכות וזה כי הוא דבר של תימה שמי שהשכינה בחגוי סלע הוא תכלית רום שבתו ואינו יכול לעלות משם אפי' אמה אחת יהיה אומר בלבו מי יורידני ארץ ומה יעשה אם ישכון באויר או בגובה השמים אבל תדע שאין צ"ל עכשיו שאתה שקוע בארץ ואתה ירוד מעצמך כי אם תגביה כנשר ברום האויר וגם אם בין כוכבים שים קנך שהם למעלה מהגלגלים משם אורידך נאם ה' שם זה חלק האנשים אשר רמו עיניהם לבלתי הכיר את עונם וגוזרים על עצמם מעלות וגדולות לא להם, לא כאלה חלק אנשי השם אשר גדלו בבית המלכות ששמה ישבו כמה מעלות מהשרים והכירו את עצמם והקטינו שעורם בערכם כמו שהיה ענינו של אברהם אבינו כשעלה למעלת הנבואה והיו לו מהלכים בין הנמצאים הנבדלים אמר ואנכי עפר ואפר. דוד אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו' מה אנוש וכו' תהילים ח׳:ד׳. ואמר ואנכי תולעת ולא איש שם כ"ב ומשה ואהרן ונחנו מה שמות ט״ז:ו׳ וזולתם. סוף דבר כי זדון לבם וקיצורם השיא אותם בפלוסופותם להקרא נביאים וחוזים עם שהם רחוקים מהמעלה ההיא. אמנם על היותם בדעותיהם אלו משחיתים את העולם ומגרשים האמונה מכתותיו ומבטלים יראת שמים ומשלחים רשעי האנשים אלו באלו באומרם לית דין ולית דיין אמר משלי שם דור חרבות שניו והוא מבואר שהם הגורמין ודמם להם יחשב. ואחר שזכר ד' כתות ודעותיהם זכר ד' שפטים הרעים אשר עשאם האלהים להפרע מהם ע"פ מדותם ואמר לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה וכו' שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים וכו' שם. אמר כי אל הנקמה וההפרע מהם יש לו עלוקה א' בת שתי פיות וכל אחת מהנה אומרת הב הב וא"כ הם ד' והוא ממש כפי רשעתם שלמאמרם בהקדמות יחוייבו להם שני סכליות. הא' חיוב המציאות ממציאות סבתו. והשני סלוק ההשגחה הרצונית. והנה מהסכלות הראשון נמשכו להם ב' שבושים הא' מה שאמר דור טהור בעיניו וכו' והשני מה שאמר דור מה רמו כמו שאמרנו. ומהסכלות השני נמשכו להם השנים הנשארים והם דור אביו יקלל ודור חרבות וכו'. והוא מבואר. ואחרי כן באר השפטים ההם בעצמם. כנגד הראשון אשר אביו יקלל וכו' אמר שאול, כי דור שאביו ואמו יעזבוהו לפי דעתו מי יאספהו כי אם שאול מתחת והארץ אשר היתה אם כל חי תפתח את פיה ובלעה אותם בלא זמנם וזהו פורענות המגפות המתרגשות לבא בעולם ומכלות אותם. וכנגד הדור השני אשר היה טהור בעיניו וכו' אמר ועוצר רחם וזה כי האיש והאשה כשנזדווגו להוליד כבר חשבו שלא חסרו מכל צרכיהם כלום אבל אינו כן כי מפתח ההריון ביד הש"י תענית ב'. ופעמים יעצור בהם וכן ישלח באלו שכבר חשבו שהכינו עצמה ושזככו חומריהם ושאינם צריכין דעת אחרת להשלמתם עוצר רחם אשר לא יולידו ולא יצלחו. וכנגד דור מה רמו עיניו וכו' לחשבם היותם מכתות הנביאים אמר ארץ לא שבעה מים כי יעצור להם את השמים ולא יהיה מטר ויראה אם יש ממשות בנבואתם להמעיר על הארץ בכחותיהם הנבואיות או בתפלותיהם כמנהג הנביאים הנזכרים בתורה ובנביאים או בחסידי האומה האלהית. וכנגד דור חרבות שניו אמר משלי שם ואש לא אמרה הון כי ימטר על רשעים המטים עקלקלותם המשולחים בהנהגתם אש וגפרית ורות זלעפות וכמו שנזכר בסדום ובנותיה. ויי' המטיר על סדום ועל עמורה וכו' וכן בקרח על זה הענין עצמו ואש יצאה מאת ה' במדבר ט״ז:ל״ה כי באש ה' נשפט בכל האנשים המשחיתים ההנהגה הכוללת. וכן כל דבר המפסיד ומכלה יכונה באש. ואחר שדבר בכל חלקי הכתות ומשפטיהם קלל אותם בקללה משותפת לכולם לפי הענין המשותף בהם והוא אומרם לאל סור ממנו כי טובתינו בל עליך. ואמר משלי שם עין תלעג לאב וכו'. וזה כי העורב אין לו עמל בבניו רק ההולדה לבד כי אחר כך הם מתנכרים אליהם ועוזבים אותם על רחמי שמים דכתיב לבני עורב אשר יקראו. תהילים קמ״ז:ט׳ ונאמר מי יכין לעורב צידו איוב ל״ח:מ״א. אמנם הנשר הוא ידוע שהוא מתעמל על בניו יותר מדאי כמו שאמר הכתוב כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף דברים ל״ב:י״א. ואז"ל מוטב שיכנס בי החץ מכילתא יתרו מ"ת פ"ב. ולזה אמר כי עין הרשעים האלו הלועגת לאב וכו' באומרו דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. שזהו סבת כל רשעתם עם היותם מולידים אותם ומספיקין צרכיהם ראוי שיבאו עורבי נחל לנקר עיני האנשים האלה ולהם המשפט מצד ההולדה לבד, אבל לא יאכלוה לגמרי אלא בני נשר כי הם הראויים לתת נקמת ה' על שני הענינים יחד על ההולדה ועל יתר הספוקים: הן אלה קצות דברי פי חכם הקורא תגר על אלו הכתות המקולקלות המאבדות העולם בדעותיהם כי בא כל רעתם לפניו יתברך והתפלל לבלתי התפתות בהם בדרכי עיוניה' אם בקציריהם ואם בגובה לבם אשר יחס אותם מתחלה אל הראש והעושר כמ"ש בפי' פן אשבע וכחשתי או פן אורש וכו' כמ"ש בשער ההוא שער ט"ז. ואשר לא שם לבו אל דברי זה החכם ולא קבל מוסרו הטוב מחכמי בני עמנו נמשכו אחריהם והחזיקו בידיהם ונתפתו בדעותיהם ושמעי אמריהם כי נעמו לחכיהם ולפי שלחצם פרסום התורה המכחישם והמבטלם השתדלו לפרש נסיה ונפלאותיה על דרכים רחוקים להקריב אותם אל הטבע כמו שביארנו בשער י"ג. כי לא ראו שהיה כח בנביאי השם וכל קדושיו לחדש אותם הדברים הסופרים יותר ממה שהיה ביד פילוסופים הקדמונים וגם לא להגיד העתידות למרחוק רק במה שיגזור הדעת לפי טבעם וענינם ותיקר עוד זאת בעיני קצתם ועל אל אלהים ידבר כדבר איש אל רעהו וישוו תהלה בידיעתו הדברים האפשריים כמו שעשה הרל"בג שנתפאר שהגיע לו מידיעת השם יתברך הדברים דבר נפלא מאד נעלם מכל הקודמים שהגיעיו אלינו דבריהם. אמר בפרשה ארדה נא ואראה כי מה שידע השם יתברך מהפעולות אשר בזה העולם השפל הוא דבר זולת מה שיעשוהו האנשים וזה שהוא ידע מעשי האדם הראויין לפי מה שהוכן להם ביום הבראם מפאת הגרמים השמימיים ששם הש"י אותם משגיחים השגחה כללית באישי המין האנושי והנה הבחירה האנושית מושלח על זה הסדור המסודר בפעולותיהם מפאת הגרמים השמימיים ולזה יתכן שיהיה מה שיעשוהו האנשים זולת מה שידע הש"י מסדור פעולותיהם וזה כי הוא ידע פעולותיהם על הצד אשר איפשר בהם הידיע' והוא מצד מה שהם מסודרות ומוגבלות. ואולם הצד שהם בו אפשריות לא תתכן בו הידיעה שאם הנחנו שתתקיים בהם הידיעה לא יתקיים שתהיינה אפשריות. ולזה אמר דרך משל שכבר יראה הש"י אם עשו אנשי סדום ועמורה מהרעות כמו מה שידע מהם לפי שכבר יתכן שיהיה מה שיעשוהו זולת מה שידע מהם הש"י וכבר בארנו זה הענין בג' מספר מלחמות ה' וביארנו שם במה שאין ספק שזה הדעת הוא מחוייב מצד התורה ומצד העיון. כל אלה דבריו בפרשת וירא אליו בתועלת ט"ז בדעות ומי יתן ולא יזיק. וכבר הרבה להתפלסף בספר מלחמותיו לה' במאמר שזכר בהראות הטענות שזכרו פילוסופי האומות אשר לא עמדו בסוד ה' הכופרים בהשגחה האלהית ומכחישים ידיעתו באלו הדברים הפרטיים וכ"ש שמסלק ממנו ידיעתו בדברים האפשריים הנתלים בבחירה והשתדל לפשר בינם לבין התורה האלהית פשר מה רחוק מהשכר וקרוב להפסדים רבים והתחכם לחלוק על דעת הרמב"ם ז"ל תשובה פ"ה, השומע אמרי אל ועצת החכם בדרוש הזה עצמו שאמר כל אמרת אלוה צרופה. אל תוסף על דבריו וכו' משלי שם כמו שביארנוהו יפה שם בשער ההוא הנזכר והוא לא בחר בזה אלא שגזר שא"א להיות מה שלא ישיגהו שכלו כמנהג הפילוסופים הקדמונים. וכבר הכה הרב ן' חסדאי על קדקוד עיונו בצאתו לישע הרב המור' ז"ל ויישר כחו אלא שגם הוא חשב להעלות ארוכה אל זה הספק במה שהסכים אל דעת הפילוסוף אשר כתב באלהיות בחלוקה השמינית לנמצא ואמר שטבע האיפשר נמצא בדבריו בבחינת עצמם ובלתי נמצא בבחינת סבותיהם והנה לפי זה יאמר כי מה שנודע לאל ית' הוא מצד חייוב הסבות וזה גם כן יגזור בו החכם בטענה החמישית אשר במאמר הג' אשר בתארים והודה כי פרסום הדעת הזה הוא מזיק להמון למה שיחשבהו התנצלות לעושי הרעה ולא ירגישו שהעונש נמשך מהעברות בהמשך המסובב מן הסבה וכו' כמו שכתב בספרו בפרק ג' מהכלל החמישי מהמאמר השני: ואני אין אני רואה בו דבר שיש בו ממש לפי הכוונה רק במאמר לבד כי הדבר שהוא מוכרח בהמצא סבותיו או נמנע בהמנעם כשנניח שמציאות הסבות או מניטותם הוא ידוע אצלו ית' מי יתן אדע אי זה איפשורות ישלם לדבר מצד עצמו שבו יהיה איפשרי עליו האם סכלות הסבות יקרא אפשרות. וסוף דבר אלו ואלו הם ראויים להסתירם שלא להשמיעם כי לא די שלא יצאו מידי ספקם הכולל וגרמו כמה נזקים אלא שלא הועילו כלל לתקון הכתוב ההוא אשר הם בביאורו והוא ארדה נא ואראה וכו'. כי לפי דעת הרל"בג מי יתן ידענו איך איפשר לו לירד לדעת מה שעשו אם לא עשו מה שהוטבע להם מטבע המערכת שהרי אמר שהצד אשר הם בו איפשריים לא תתכן בו הידיעה ואפי' אחר המעשה א"א לו לדעתם שא"כ כבר יקנה הש"י ידיעה מהדברים המתחדשים הרמוז אליהם והוא בטל כמו שכתב בסוף פרק ה' מהמאמר ההוא. וגם לפי דעת הרב ן' חסדאי שלא תתכן ידיעת הש"י על האפשר מצד עצמו אלא מצד חיוב הסבות איך נסתר מנגד עיניו את אשר כבר עשאוהו עד שיאמר ארדה נא וכו' אם לא שיוכרח לומר דברה תורה כלשון בני אדם וקשה מזה עוד אומרו כי דעתיו למען אשר יצוה וכו' כי אם ידע זה מצד מה שיסודר מהסדר השמימיי אין ראוי להחזיק לו טובה על זה. וכמה נפלאתי נוראות איך לא העבירו חכמים אלו עיני בחינתם בפרשה שלמה שפירשה הקב"ה בעצמו באשר ראתה חכמתו הנפלאה מראשית אחרית הבלבולים והמבוכות האלו אשר יולדו להם ולנמשכים אחריהם בדרוש הזה אשר לא השאיר בו שום ספק ופקפוק בידיעתו יתברך אלו הדברים האפשריים הנתלים בבחירה האנושית עד שאמר לנביאו נאמן ביתו וזרזו מיד ולדורות יכתוב בחתימת ספרו המחודש דברים הללו ועתה כתבו לכם וכו' כי אביאנו וכו' עד אומרו וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וכו' ויכתוב משה וכו' דברים ל״א:כ״א הרי שהודיע מראשית כל מה שהיה עתיד לצאת אל המציאות מחלקי האפשר התלויים בבחירה בכל הענינים הגדולים והרבים ההם ולא נפל דבר אחד מכל אשר דבר בעונותינו ובעונות אבותינו. ואם היה זה הייעוד וההודעה מצד מה שנודע לו יתברך מפאת סדור המערכת כמו שהניח הרל"בג שאי איפשר לו הידיעה באופן אחר הנה לא ימלט הענין מאחד משני בטולים, אם שיהיו מוכרחים ליפול על הסדור ההוא תכלית ההכרח ותתבטל הבחירה לגמרי והכל הודו שאי אפשר לכפור בה. או שיהיו אפשריים לצאת אל המציאות בזולת מה שסודר מהמערכה ולא ימשכו הדברים כמו שיעד וימצא שקרן בדבריו אלה אשר צוה לכתוב בספרו הנורא למען יעמדו ימים רבים למופת ולאות. חלילה לאל מזה ומזה: אמנם האמת הברור מה שגזר בזה הרב המורה ה' תשובה שה על עצת החכם אשר זכרנו פעמים והוא שהוא יתברך יודע אלו הענינים בידיע' סגוליית נפלא' משארת טבע אפשרותם מבלי שיצטרך האדם להוסיף על החקירה זו פן יתבלבל בה. ואולם מה שעלה בדעתי על אלה הענינים יבא בקרוב אצל הידיע' בכלל אצל העקידה ב"ה שער כ"א ויושלם בפירוש הפרש' שנזכר שער ק"ג ב"ה. אמנם זה הדרוש קימו אותו חז"ל על זה האופן בכמה מקומות אם במ"ש עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות אבות פ"ה כמו שיתבאר בשער הנזכר אצל אילו של יצחק ב"ה. ובמה שאמרו המלאך הממונה על ההריון לילה שמו נדה ט"ז: כמו שיבא פ' חיי שרה שער כ"ב ב"ה. אמנם מי שביאר בו בברור במלות קצרות ושלמות ענין הוא ר' עקיבא האלהי שאמר הכל צפוי והרשות נתונה וכו' אבות פ"ג אמנם היותו גוזר על עצם הדרוש באמרו הכל צפוי והרשות נתונה כבר פרסמוהו הראשונים הרמב"ם אבות שם. ואני רואה כי בשאר דבריו השלים תוכן הענין ואמתתו. וזה כי ענין הסכמת שתי אלו הגזרות הנראות הפכיות אמר שלא ינתן משפטו אלא בטוב ומבחר העולם שהוא השכל הנקי השוקל הדברים בכף מאזנים ומכריח אל צד היושר והאמת. והנכון שיכוין אל השכל האלהי הנבואיי המכשיר אותנו ויהי מאמרו שוה למאמר שלמה החכם אל תוסף על דבריו כמו שאמרנו. גם אמר כי זה הענין מחפשיות הבחיר' לגמרי אינו אלא לפי רוב המעשים אשר יעשו אותם מין האדם כי ודאי יש מעשים רבים אשר יעשום האנשים לא לפי בחירתם אלא שיוכרחו בהם מפאת השגחה האלהית ע"ד השכר או העונש כמ"ש ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו ירמיהו י׳:כ״ג כמו שאנו עתידין לבאר בפרשת וישלח שער כ"ו ב"ה. האמנה כי תשאר הבחירה האנושית חפשית לגמרי בכל חלקי המעשים האנושיים עם היות קצת ענינים כוללים ונמשכים מהם מיועדים מפאת החפץ האלהי הנה זה יתבאר היטב בספורי מכירת יוסף וזולתו בשער כ"ח שהוא המיוחד לזה ב"ה. והנה שנמשך לנו הדבור בלתי מה שנמשכו קצת חכמינו אחרי דעות פילוסופי האומות הקדמונים אשר לא משכו בעול דת האלהית כלל וספור מה שנפרד מהם הרב המורה בזה הענין המיוחד. האמנה כי במה שאמר מענין הנבואה אינני רואה אותו יוצא מכללם וזה במה שיובן ממנו מהוראת דבריו אשר בנבואה כי הוא כבר תאר אותה ותלה חייוב מציאותה בסבות טבעיות. מכללם אמר זה לשונו תדע כי כשיהיה איש מהאנשים עצם מוחו בעקר בריאותו על תכלית שיוויו בזכות חמרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובשיעורו והנחתו ולא ימנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר ואח"כ האיש ההוא למד והתחכם וכו' מ"נ ח"ב פ' ל"ו ושכבר יהיו מעלות הנבואה כפי שלמות הנביא בזה ושאר הדברים אשר מהם ירצה מ"ש כמו שנבאר עוד בשער ל"ה אשר ניחדהו לדבר בענין הנבואה כנזכר ב"ה. ויותר מזה נראה מתלותו הרבה דברים מספורי התורה היותם במראה הנבואה מהם שביארם ומהם שתלאם בסימנים ורמזים בפרק מ"ב ופרק מ"ו חלק ב' ירצה בזה שאלו הענינים הנפלאים לא נמצאו רק בדמיון הנביאים שאם הונחו נמצאים כן בפעל הנה לא תסכים הנבואה המסופרת בתורה עם הנמצאת אצל הפילוסופים וכבר אמר עליו מפרש דבריו כי הוא קולעו אל נסיון העקידה הנזכר בפ' זו וכבר הייתי מליץ בעדו ממה שאמר בפרק כ"ד חלק ג' מתועלות העקידה וגם במה שכתב בפרק מ"ה חלק ב' ז"ל. המדרגה הי"א שיראה המלאך ידבר עמו במראה כאברהם בשעת העקידה וזה אצלי העליונה שבמדרגות הנביאים אשר העיד הספרים בענינם ע"כ. שכל זה מה שיורה היותו זה הענין בהקיץ ופועל אותו בשלמותו אמנם יש עדין דברים בגו משאירים הדבר בספק. וברוך היודע מה בלבו וכל זה יוצא להם בהמשך אחר הפילוסופים הממששים באלו הדברים האלהיים כאשר ימשש העור כמ"ש. כי האמת הברור שהנבואה היא למעלה מהשכל האנושי כמו שהשכל הוא למעלה מהחושים כמ"ש הש"י לשמואל כי האדם יראה לעינים וכו' שמואל א ט״ז:ז׳ כמו שיתבאר בפרשת ויצא שער כ"ה ב"ה. והנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' ישעיהו נ״ה:ח׳ הלא כה דברי כאש ירמיהו כ״ג:כ״ט. ואחשוב שאלו הן דעות נביאי השקר אשר היו בימיהם ההם אשר עליהם אמר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום שם וכיוצא. אמנם דבר ה' הוא אשר יאיר ויזהיר בהגיד גדולות וברורות אשר אינן בחק האדם להשיגם. והנה בדעות המונחות בתורה האלהית יצדק מאד משל העור ששמו הפילוסופים כי אותם הדעות יקבלם בעל הדת לאמונה ויקבעם בלבו מצד הרגלו בהם. אמנם כשיזכה לעלות לראות במחזה אלהים הנה יראם בעין שכלו וידעם ידיעה אמתיית שלא ישער אפשרות חלופם ואז באמת יתקיים בידם מה שידעו מאמתית העיונים בתוספת אמתות ותענוג וע"ז אמר הכתוב והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכו' ישעיהו מ״ב:ט״ז. כי לפי שהוא מיעד לעתיד לפקוח עינים עורות על הדרכים אשר יפרש בכתוב אמר כי אין כל חדש שאלה הדברים כבר עשאם בימי הנביאים שהרגילם על זה האופן תחלה כעורים היודעים בהרגל ואחר כך בפקוח עיניהם ולבן שלא יעזוב מעשות בהם. והנה בשער י"ג בטלנו דעות המחלישים הנסים והנפלאות בדבור מספיק. אמנם במ"ש על הרבה מעשים המסופרים בתורה לסתם מעשה, שהיו במראה הנבואה, חלילה חלילה כי זה לא הטיל הכתוב להכרת שום חכם ומשער כלל אלא עדות ה' נאמנה בכל מה שספרה מהם כי אחר שנדע שאין מעצור לה' לצוות ולעשות ברב או במעט מי מעכב שיהיה הדבר כן ואסור לשמוע מפיהם דבר מהם רק במה שיעיד הכתוב במראה, שהוא במראה כמ"ש ביחזקאל ח׳:ג׳ ותבא אותי ירושלמה במראות אלהים ולסבה זו אני רואה שספור הג' אנשים הבאים אל אברהם סמוך למילתו קרוב הוא שיהיו במראת הנבואה לא מהטעם שכתב הרב המורה ז"ל שם והנמשכים אחריו כמה שכתב אלא מפני שנראה בעיני שהכתוב עצמו אומר כן פעמים האחד באומרו וירא וירץ לקראתם שהוא מיותר אליבא דכ"ע אלא אם רצה לומר שהיה רואה שרץ לקראתם לא שרץ בפועל. והשני מה שחתם באותו ספור ואברהם עודנו עומד לפני ה' יאמר בפירוש כי עם היות שנראה שנעתק משם והלך הנה והנה הכל היה ספור מה שנראה אליו בעומדו שם לפני ה' ואם זהו פי' הכתוב הרי הספור הזה הוא אצלי כמאמר והנה סולם וכו' בראשית כ״ח:י״ב כי כמו שספר שהסולם ההוא היה בחלום ספר שכל זה היה במראה כענין וארא בחלום והנה העתודים כו' שם ל"א וכדומה. והנה הרמב"ן ז"ל כ' על הרב המורה שדברים אלו אסור לשומעם מפני שבא בטעות כללותו כמ"ש. ואני מתירו לעצמי מפני שטענתי חזקה ונכונה מלבד מה שאמר באומרו בתחלה וירא אליו יי' ולא נזכר על מה נראה ומה דבר כלל רק מה שאמר וישא עיניו וכו' יראה שהוא כלל ופרט כמאמר ר"ח. ולא ננעלו שערי תשובות נכונות אל הספקות אשר ערך כנגד זאת הסבר' כמו שאומר. ראשונ' אמר ואם במרא' לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר איך אמר וירא יי' אליו כי הנה לא נראה לו הש"י לא במראה ולא במחשבה. הנה לפי דבריו לא ראה אברהם לא בחלום ולא בהקיץ מלאכים אחר שראה אותם אוכלים בשר. כמה נפלאו דבריו אלו בעיני ואיך לא זכר הרב אומרו וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וכו' שמות ג׳:ב׳ כי איך נראה אליו מלאך ה' והוא לא ראה ולא כיון אלא אל סנה בוער וכן ביעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים בראשית ל״ב:ל״א והוא לא ראה ולא הרגיש תחלה אלא איש מהאנשים מתאבק עמו וכן בזה נאמר שנראה אליו ה' בשראה במראה ג' אנשים נצבים עליו שראה שהיה רץ לקראתם מביאם ומסעידם ואוכלים עמו ושואלים על אשתו ומבשרין אותה להיות לה בן כעת חיה והכל במראה הנבואה. שנית אמר והנה א"כ לא לשה שרה ולא עשתה עוגות וכו' וא"כ בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות בו כל זה. באמת אין להודות לו על זה כלל אדרבא בא חזון ברוב ענין ותועלות גדולים יותרו לפי דרכו הרבה ספקות הנופלות בענין: התועלת האחד לשלם גמול טוב לאברהם אבינו עקב אשר שמע בקולו ולא אחר לעשות הדבר כמשפט לאוהביו שומרי בריתו ועדותיו וכמ"ש ז"ל אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל את עצמו לשמי כ"ש שאני בא אצלו ומברכו ב"ר פ' מ"ח הה"ד וירא אליו ה', נצבים עליו. בהיות המראה ע"י רבוי המלאכים כמו שכתב הוא ז"ל באנשים יורה על מדרגת השגתו בהגיע במעש' ההוא אל שכבר נעתק מכלל בני אדם ועסקיהם האנושיים אל היות עיניו משוטטות בנמצאים העליונים וכבר היו לו שם מהלכים בין העומדים הקיימים: ובמדרש שם אמר אברהם עד שלא מלתי היו בני אדם עוברים ושבים ובאים עלי משמלתי שמא לא יבאו אצלי אמר לו הקב"ה עד עכשיו היו בני אדם ערלים עכשיו אני ופמליא שלי נגלים עליך. הנה שיורו על העתקו משם ואילך ממעלה למעלה עצומה ממנה והענין מבואר: התועלת השני הוא מפורסם מאד כשיראהו במרא' ההוא הפרי היוצא מעוצם הזריזות במעלת החסד אשר גדל בה עם רוב הנדיבות וגודל הענוה ישמח צדיק כפרי מעלליו יעשה לו ולזה נרא' אליו שבאו שלשה אנשים יחד ושהשתדל עמהם השתדלות נפלאה כשרץ לקראתם ואל הבקר רץ בכבודו ובעצמו וימהר לעשות אותו ושמהר לזרז לשרה מהרי שלש סאים וכו' שאם לא כן באמת יראה שלא היה צריך לזרז לשרה על זה וליתן לה הקמח במשורה. ומה שנצטער לאמר הנה לדבריו לא לשה שרה ולא עשתה עוגות וכולי שנראה שירע בעיניו ויצר לו על המנע מהם זה הפועל בהקיץ הנה אנכי על זה לא אחרד בו או אתעצב כי באמת יותר יורה ענין המרא' הזאת על היות כך מנהגה תמיד ממה שיורה כשיאמר שעשה כן בפועל כי אז לא יעיד הכתוב אלא על פעם אחד ועגור אחד לא יעשה קיץ אבל עכשיו הורה הכתוב אותם בדמותם וצלמם המורגלת אצלם כמי שמחקה בקיר צורת מלך וכלי אומנותו בידו כגון החרב או שבט או ספר וכיוצא כי הוא המור' על עסקו בכל ימי חייו. הלא תראה שלא הודיע הש"י ליחזקאל הנביא מנהג בני ישראל וחיותן על הפעולות המגונות ההנה רק פעם אחד במרא' הנבואה כמו שנא' ותבא אותי ירושלימה במראות אלהים וכו' ואשא עיני צפונה וכו' יחזקאל ח׳:ג׳. והיה זה עדות נפלאה על כל מעשיהם והוא מבואר ומה שאמר מענין הצחוק הוא באמת: התועלת השלישי. והוא גדול בעיני לבא על אברהם בתוכחת מסותרת מאהבה מגולה על מה שצחק ביום הבשורה ויאמר בלבו הלבן מאה וכו' כי לא רצה להוכיחו אז כמו שאמרנו שם ואכולהו איתא ולא ויתר עמו דבר ואחר עבור ג' ימים הראה במראה הנבואה כי באמור לו המלאך והנה בן לשרה אשתך היתה שומעת פתח האהל ותצחק בקרבה לאמר אחרי בלותי הית' לי עדנה וגו' אשר הם הדברים בעצמם אשר אמרם הוא באומרו הלבן מאה וכו' ושהיה מקפיד הש"י לאמר לאברהם למה זה צחקה שרה היפלא מה' וכו'. וכמו שאמרנו שתהי' תוכחה לעצמה. אמנם אומרו ותכחש שרה ויאמר לא כי צחקת. להורות שהיה חטא ששרה הית' משתדלת להנצל ממנו ולא שוה לה. ומ"מ שלא יתעצב יותר מדאי שלא נתכוון לצערו רק לזרזו. ולזה היו הדברים כלם עמו ולא עמה הוכיח אותה על פניה עם היותה נביאה כי על דרך האמת שלות השקט היה לה ואין מכלים דבר, וזהו תועלת וצורך נפלא אל המרא' על פי דרכו יותרו יפה כמה ספקות הנופלות בזה הספור בלעדי רק אשר אכלו המלאכים וגם כשהיה הענין בהקיץ ימשך תועלת התוכחה כאשר יתבאר בפרשה: התועלת הרביעי הוא ג"כ נפלא מאד לגלות את אזנו שם במראה ההיא על משפט סדום ובנותיה להודיעו שם אמתת ההשגחה בעניני בני האדם וכתותיהם מה שלא נודע לו על האופן ההוא מתחלה גם לפתוח לו פתח לעמוד עליהם בתפלה לפניו אשר לא נסה בו עד הנה כמו שכתבתי בשער ט"ז גם כי תועיל תפלתו להציל מה שאפשר להציל מהם כי זהו מה שיאות לו מצד שלמותו ויקבל עליו שכר והיה זה במה שנרא' אליו שם כי אחר שהשלימו האנשים דבריהם עמו בבשורת שרה קמו משם והשקיפו ללכת דרך סדום ושהיה הוא הולך לתומו עמם להלוותם בדרך וכאלו היו נמנעים לדבר בעצתם על מה שרצו לדבר מפניו עד שאמר השם יתברך להם המכסה אני וגו' כלומר למה יגרע מדבר על עסקי משפט סדום בפניו כי אין ראוי לכסות ממנו מהטעמים שנתבארו. אם כן נדבר ואם ישמע ישמע ומיד ויאמר לבית דינו הנזכר זעקת סדום ועמורה וגו' שעל דרך האמת לא היה צריך לכך כלל שהכל גלוי וידוע לפניו ית' כמו שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם וכו' בראשית ו' אלא הם דברים הנאמרים במרא' הנבואה כדי להעיר את אברהם על הבקשה על אנשי סדום כמו שהיה ולזה נאמר ויפנו משם וגו'. ואברהם עודנו עומד לפני ה' ירצה כי עד הנה נמשך ענין מראה הנבואה מעת שנאמר וירא אליו ה' ומכאן ואילך כאשר הרגיש אברהם במעש' סדום עמד בהקיץ בתפלה עליהם שנאמר ויגש אברהם. ויתכן שיצא חוץ מאהלו או על פני השדה לעמוד שם בתפלה הזאת ואולי שבחר מקום שמשם יוכל להשקיף על פני סדום כדי להיטיב הכונה אליהם כי על זה נאמר אחר התפלה ואברהם שב למקומו גם אח"כ נאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וישקף על פני סדום וכו' וכל זה הוא דבר הגון מאד ולא נצטרך אל תקון סופרים ברש"י פסוק כ"ב אך אם קבלה נקבל. והנה הדרך הזה נכונ' מאד לישוב הכתובים כמו שיבא בזכרון הספקות ובביאור. ועתה ראה כי יש במראה הזו כמה תועלות נפלאות ולא בא חלום ברוב דברים בטלים כאשר אמר הרב: עוד כתב שלישית והנה לדעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט כי לא באו המלאכים אל ביתו ולא אפה מצות ויאכלו אבל הכל היה מראה ואם יעלה לוט אל מעלת הנבואה איך היו אנשי סדום רעים וחטאים נביאים כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו וכו' עד וישאר לוט בסדום. הנה לפי דרכנו לא קשיא ולא מידי שכבר הפסיק הכתוב במאמר ואברהם עודנו עומד לפני יי' בין מה שהיה במראה ההיא ובין מה שהיה בהקיץ וכל המעשה ההוא אצל לוט היה כמלאך הנראה אצל יוסף בהיותו תועה או כמלאך הנראה למנוח ואשתו בתחלה או כמלאכים שאמרו ז"ל שפגעו בהם עשו וסיעתו ב"ר פ' ע"ח כשאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי בראשית ל״ג:ח׳ או במקומות אשר אמרו עליהם מלאכים ממש בכלם הם ענינים נמצאים בעתות ההם מבלי שיעלו הרואים אותם למראה הנבואה. וכמה הפליגו באמרם כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים וכשלא היתה שכינה עמהם קראם מלאכים ב"ר פ' נ' לומר שכל מה שימשך הספור בהגדת המראה ההיא קראם אנשים ולא מלאכים כי כן נדמו לו לאברהם במראה הנבואה. אמנם כשלא היה הכתוב מספר ענין של מראה נבואה קראם לפעמים בשמם האמיתי עם שכבר נדמו ללוט ולאנשי סדום כאנשים כמו שנדמו אצל אברהם כשנניח שראם בהקיץ. והוא עצמו מה שא"ר לוי אברהם שהיה כוחו יפה נדמו לו כדמות אנשים לוט שהיה כוחו רע נדמו לו כדמות מלאכים שם וזה כי אברהם שראה אותם בכח יפה של נבואה תיאר הכתוב אותם אצלו בשם אנשים כמו שנדמו אליו, אמנם לוט שלא ראם אלא כהדיוט כנה אותם הכתוב כשמם וכל זה הוא דרך נכון וישר מאוד ואין לנטות. וגם הרב המורה כבר השתדל הרבה בפ' ההוא ובזולתו לתת סמנים רבים ועצומים בדבורים המורים על היותם במראה הנבואה ובתנאים ההכרחיים לזוכים אליה בהם יובדלו ויוכרו הספורים הנבואים מזולתם עד שאמר בסוף הפ' ההוא זה לשונו. וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך תדע שהגר המצרית אינה נביאה ולא מנוח ואשתו נביאים כי זה הדבור אשר שמעוהו או עלה בדעתם הוא בדמות בת קול אשר זכרו חז"ל תמיד סנהדרין י"א. והיא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן ואמנם יטעה בזה שתוף השם והוא העקר הדוחה רוב הספקות אשר בתורה. והתבונן אומרו וימצאה מלאך יי' על עין המים בראשית ט״ז:ז׳ כמו שאמר ביוסף וימצאהו איש והנה תועה שם ל"ז ולשון המדרשות כלן שהוא מלאך יי' ע"כ. וכ"ש שתלקח משם ראיה אל הספור הזה מלוט ואנשי סדום מכל הצדדים אשר זכרם לא ידעתי למה העלים הרב עיניו מדבריו אלה. הנה שנתבאר יפה זה הספור על זה האופן ברשות התורה עצמה וע"פ דבורה והוכחותיה גם כי הוא ענין יותר מעולה ונשגב ממה שיהיה בענין אחר כמ"ש וכן ראוי לעשות בכל מה שתעיד היא עליו היותו כן. אמנם המפרשים כן מה שלא בא עדותה עליו הנה באמת יורו כי הוא קשה בעיניהם שיעשה כן אל הסבות שזכרנו אשר הם חרפה לנו ועון פלילי. והנה באמת הספור הזה כלו של אברהם אבינו הוא יורה הוראה נפלאה על עצם זה הדרוש ואמתתו כי הנה בראשיתו היה אברהם מנביאי האומות בהנהגה ואח"כ היה מנביאיהם בהשכלה ואחר עלה ממדרגה למדרגה עד שקרבו הש"י והסיר את מומו ותקנו לקבל הנבואה השלמה והיא המראה אשר ראה מיד ותכף לעשיית המצוה אשר לא נזכר עמה לא פועל ולא דיבור רק אמר בעצם היום הזה נמול אברהם וכל אנשי ביתו וכו' שם י"ז וירא אליו יי' וכו'. יורה כי זה כל פרי המעשים הקודמים כלם והוא מה שכוונו אליו. והוא מה שביארוהו ז"ל במאמר שזכרנו תחלה אמרו כי תחלה היה אברהם הולך צדקות אשר הוא שלמות בהנהגה כמו שנתבאר מאומרו ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט. ואח"כ היה דובר משרים והוא מעלה אחרת מנבואה אצלם אשר היא בהשכלה אשר למד דעת את העם כמו שביארנו מענין האצטגנינות והמרגלית. אבל אמרו כי אף על פי שיהיה מוחזק לנביא ביניהם עדין היה מכלל מי שנאמר עליהם דור טהור בעיניו כו' משלי ל׳:י״ב כי לא נגמר לו הזכוך הראוי לנביאה האמתי' כי היה לוט עמו כמו שנתבאר שם. אמנם אחרי הפרד לוט מעמו וכבר מאס בבצע מעשקות במה שהשיב רכוש מלך סדום שעשקוהו ממנו ואח"כ עשקו מעושקיו כח ולא עוד אלא שהזיר עצמו מאד בתורת שבועה לה' באמרו הרימותי ידי אל ה' וגו'. הנה בגמר הזכוך ההוא כבר באה אליו המדרגה הראשונה מהנבואה במחזה אשר שם עלה מהמדרגה המורגלת אצל הפילוסופים אל מדרגה אמתית מהנבואה. ולזה אמרי שהעלהו השם למעלה מכיפת הרקיע כי עד עתה עסק נבואותיו היה לשמור תכונת הענינים הטבעיים אבל משם ואילך כבר הוציאו מאצטגנינות שלו כמו שנתבאר שם שער ט"ז. ומעתה כל פעולותיו היו עולות עמו משלמות אל שלמות גדול ממנו שכבר נהפך לאיש אחר במעלת הכבוד והגדלת השם כמו שנאמר בראשית י״ז:ה׳ ולא יקרא עוד את שמך אברם וגו' כי אב המון גוים נתתיך. ודי לו בזה עניני כבוד וגם היו מעשיו יותר שלמים ומתפרסמים כמו שאמר ואקחה פת לחם וגו' יוקח נא מעט מים כמו שיבא כי לא סופר ממנו זה עד שבא לכלל שלמות זה. ותכלית הכל מלך ביפיו תחזינה עינך שנאמר וירא אליו ה'. הנה שביארו השלמים פרשה זו בשלמותו של אברהם ומדרגת שלמותו מדי עלותו מהמדרגות המדומות לנבואה אצל חסרי השלמות אל המדרגות האמתיות וכי זאת המראה הנראה אליו אחרי המולו היא מדרגה של נבואה שלמה שלא קדמה אליו כיוצא בה ושיהיה הוא שלו ושקט אצלה: ובמדרש עוד ותתן לי מגן ישעך תהילים י״ח:ל״ו זה אברהם. וימינך תסעדני שהצילו מן הכבשן ומן הרעבון ומן המלכים. וענותך תרבני ענוה הרבה לו הקב"ה לאברהם שבא אצלו והוא יושב ושכינה עומדת, הה"ד וירא אליו ה' והוא יושב: ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה איוב י״ט:כ״ו אמר אברהם אחר שמלתי את עצמי הרבה גרים באו לזאת הברית ואילולי כן מהיכן הקב"ה נגלה עליו. הה"ד וירא אליו ה' ב"ר פ' מ"ח. הרי שביארו כי אחר שמל נגלה עליו השם מה שלא נגלה עליו בחק ההוא עד הנה וגם מה שאמרנו מהמצא הכח בו אז לעמוד או לישב בפני שכינה מה שלא היה כן קודם המילה וזו היא הענוה האלהית הנמצאה לשם. וזה שיעור מה שרצינו אליו בשער הזה לבא בו אל פי' הספור אחר זכרון ההפקות הנופלות בו בין מה שהותר כבר לפי דרכנו בין מה שיותרו במה שיבא מהפי': א אומרו וירא אליו ה' על מה נגלה כי לא נזכר. וכבר בקשו חכמינו ז"ל ולא מצאו רק לבקר את החילה סוטה י"ד. ומה טעם אומרו שנראה אליו שם ואם הוא יושב פתח האהל או עומד: ב אחרי אומרו וירא והנה שלשה אנשים מה טעם וירא וירץ לקראתם. וכבר דברו בו הקודמים ב"מ פ"ו:: ג למה יאריך כל כך בדברי אברהם ופרטי אופני פיוסו אותם כי מהידוע ששפתי צדיק ידעון לרצות עד שיחפצו בו. ומה טעם שפתח ביחיד וסיים ברבים. גם יש להתעורר אל התעסקו בעצמו כאלו אין איש בביתו. גם באומרו מהרי ג' סאים וכו'. שכל אלו הן דקדוקין שאינן ראויין אצלו. וכן הענין בלוט למה יזכור עת הגעתם שם ומקום מושבו בעת ההיא ושאר דבריהם: ד מה טעם אמר במלאכים והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו: ה במאמר ויאמרו אליו איה שרה אשתך, ואומרם שנקוד על איו ללמד ששאלו לשרה על אברהם שם פ"ז. ואם לא ראו אותה איך שאלו ממנה. ולמה לא ננקדה הלמ"ד וישאר איו: ו למה הוצרך שליחות זה לבשר את שרה ולמה נפלאתה בדבריה והלא הוגד לאברהם קודם שנמול ולא יתכן שלא הגיד לה כי למה יכחד ממנה דבר זה: ז כי הם שאלו עליה ואחר כך הסבו פני הדבור אל אברהם באומר, שוב אשוב אליך: ח למה הקפיד השם על שרה באומרו למה זה צחקה ולא הקפיד על אברהם עם היות דבורם שוים עד"ה. ואם עשתה שלא כהוגן למה לא הוכיחה המלאך על פניה שהי' יותר נאות משיגננה בפני בעלה שהוא יותר מגונה מאומרה ואדוני זקן ועכ"פ לא היה לו להעלים ממנה ויאמר הדבר לשניהם. ועוד שהיה לו לומר שוב אשוב אליה כי ממנה היתה התלונה וההוכחה. וקשה מזה איך הכחישה הצדקת אל מלאך הש"י לפי שיראה והלא מתוך היראה לא היה לה לכחש. והרמב"ן ז"ל הקשה זה והשוה אותה לאשת מנוח בהכרת המלאכים ולא יתכן זה ק"ו מהגר. וכבר אמרו ז"ל שהיתה שרה עקר בנבואה ואברהם טפל לה ש"ר פ' א' שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה בראשית כ״א:י״ב: ט וה' אמר המכסה אני וכו' והלא לנח גלה משפט דור המבול מבלי שיתן טעמים כאלו ומאי רבותיה דאברהם ומה טעם כי ידעתיו וכו' כי נתרשלו בו המפרשים. ועוד שאחר שעם אברהם ידבר למה לא נאמר ויאמר ה' אל אברהם זעקת סדום ועמורה וכו' ויען אברהם ויאמר וכו' אלא ויאמר ה' וכו' ויגש אברהם ומאין נגש והלא הוא מדבר עמו. ורז"ל אמרו הגשה לתפלה ב"ר פ' מ"ט: י טעם אומרו ארדה נא ואראה וכו' ודברי חז"ל והמפרשים תנחומא ס"פ נח ידועים. וחלילה לנו לשום לב אל דברי הרלב"ג בזה וכיוצא בו אף כי ירבה דבריו כמו שכתבנו. ודברי הראב"ע ז"ל שתלה עצמו בהן יתבארו היטב לפי דרכנו. גם שמאמרים אלה אינם מסכימים שמתחלה אמר זעקת סדום וגו' שירצה שידע מהם שנתמלאה סעתם ואח"כ אומר ארדה נא וגו' ומאי שנא מדור המבול שנאמר וירא ה' כי רבה רעה האדם שם ו' מבלי צורך אל ירידה: יא אומרו ואברהם עודנו עומד לפני ה' מבואר הוא שעמו היה מדבר ולא זז ידו מתוך ידו עד הנה. וגם במה שתקנו בו סופרים לומר וה' עודנו עומד לא תקנו דבר זה: יב בתפלתו של אברהם כי בתחלה אמר האף תספה צדיק עם רשע שנראה שהיה מבקש על הצלת הצדיקים שלא יסופו עם הרשעים ואחר כך גמר באומרו האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה וכן נפל הכפל והבלבול במאמרו באומרו חלילה לך מעשות וגו' והיה כצדיק כרשע חלילה לך: יג למה נפל על שאלת מספר החמשים לכל כרך כמו שיובן מפשוטו והוא האמת לדעתנו כי מי שפירש עשרה לכל כרך לא יסבליהו הכתובים האומרים אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר כו' ונשאתי לכל המקום כו'. ולפי דעת קצת המפרשים למה שאל על עשרה שנים לכל כרך ולא פחות כי מה טעם שיצילו שנים את העיר יותר משיציל אחד ולפי דבריהם למה לא הציל את סדום כיון שנמצאו בה שנים צדיקים ויותר ועכ"פ יש לדעת למה התחיל החסרון בחמשה ואחר מיוד ליוד: יד אומרו אחר כמה דבורים הנה נא הואלתי לדבר אל אדני. ולמה שנה השם בזה. ולמה היה נוטל רשות בפעם זולת פעם: טו כי לא לכבוד היה לו לאברהם שיספר הכתוב את כל תוקף התפלה והתחנה הזאת אחר שלסוף לא הועיל ולא כלום ובמעט דברים נשא פני לוט לבלתי הופכו עיר אחד. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הפירוש אשר בו יותרו מה שלא הותרו במה שקדם או שיותרו גם כן על פי הדרך המפורסם: וירא אליו יי'. הלב גומר כי כאשר צווה אברהם מהש"י לימול הוא וכל ילידי ביתו ומקנת כספו ולא נשאר בביתו איש שולף חרב חשש אולי תמשך לו ולביתו סכנה כי ירגישו המלאכים אשר נלחם בם או קצתם ובהיותם כואבים יבאו עליהם בטח ויכום ולא עוד אלא שלא ישאר לו שום איש שיהא זריז ומהיר לשרת אותם בעודם חולים ושעל דבר זה נמלך עם ממרא בן בריתו והסכימה דעתם שיטה אהלו אצלו וילוו שם וישרתוהו וגם איש לא ירים את ידו כנגדו כי ידוע כי ענר אשכל וממרא בעלי ברית אברהם וראיה קצת לזה כי לא נזכר בכל המעשה בית לאברהם רק אהלים כאשר המה ואין ספק שהיה לו לאברהם בית קבע בנוי לתלפיות וכמ"ש ז"ל פתחו של אברהם היה שכל העינים צופות אליו סוטה י'.. התר ספק א' ולזה אמר כי כשנמול והיה ראוי שתשרה שכינה עליו במדרגה שלמה מהנבואה מבראשונה שנגלה עליו א במקום אשר נטה שם אהלו באלוני ממרא עם היותו בלתי מיושב בבית תלמודו הקבוע לו והוא יושב פתח האהל ולא זע ולא נרתע כפעם בפעם מב' פעמים שנזכר ראשונה שנפל על פניו כמו שאמרנו ובדברי חז"ל יום ג' למילתו היה ובא לבקר את החולה ב"מ פ"ו: וישא עיניו וירא. ו ראה אלהים שתתבשר שרה במשלח מלאכים אלו להורו' ולהודיע צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. וכמ"ש הכתוב גדול העצה ורב העלילה וגו' ירמיהו ל״ב:י״ט והכוונה שבדרך עצמה שהאדם הולך בה אם טובה אם רעה בה ישלם לאיש כדרכיו כלומר שבדרך עצמה נשלם לו שכרו או תפרע ממנו וכן היה אצל אלו הצדיקים כי דרך נדיבותם במעשה הצדקה וענין האכסניא לכל עובר ושב שלמו אלהים שכר טוב בשתתבשר הצדקת על ידי אלו האורחים האלהיים. ג ולזה רצה שתכתב צדקתו זאת בספר תורת האלהים כלל ופרט ולא יפול דבר מכל דברו הטוב אשר דבר ומכל המעשה הגדול והקטן אשר עשה בקבלתם. ולהורות על כללות הרגלו ועוצם התמדתו בזה ושלא היה במקרה או לעתים רחוקות באו אליו במספר ההוא המורה על הכללות כמו שהוא מבואר בתחלת השמים והעולם. ומה נאמנו דברי חכמים ז"ל שאמרו אחד לרפאת את אברהם ואחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ב"מ פ"ו: ושהצלה ורפואה אחת הן לומר שאם היה מעשהו בזה הנדיבות העצום פעם או פעמים היה בא האחד לבדו כי יספיק לו הזכות ההוא לרפאתו ממחלתו לא זולת גם אם היה עושה כן לפעמים ולא על צד ההרגל התמידיי היו באים שנים כי יספיק זכותו להצליח גם אשתו עמו ויבשר את שרה אבל עכשיו שהיה הרגלו כלול ומעשהו שלם כבר יספיק זכותו גם להציל קרובו שאר בשרו ע"י גלוי אזנו על סדום כמו שיבא. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל ב ירצה עם שכבר יוכל להמלט מהם להיותם רחוקים ממנו והוא גם הוא טרוד במילתו ועכ"ז רץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה כמי שמבקש מהם חסד ולא כמי שעושהו עמהם. אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור. ג יחס ענין ההעכבה לשם אל היחיד כדי שלא יהא חצוף בבקשתו שיתעכבו שם בעבורו שלשתן שנראה אצלו דבר גדול וקשה לשאול ויובן מאמרו לכל אחד או שיעמדו השנים בשבילו והוא מוסר ויתרון לבעל הלשון והנקודה עשתה זה השם קדש להורות על מה שאמרו ז"ל שהיתה שכינה עמהם ב"ר פ' נ'. אמנם דבר האכסניא דבר בה לשון רבים כי הוא דרך כבוד: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם למעט הסעודה בדבריו אמנם אמר וסעדו לבכם להורות שהלחם ההוא הוא מהמסעדים הלביים וכמ"ש חכמינו ז"ל מן התורה מן הנביאים מן הכתובים פתא סעדתא דלבא שם פ' מ"ח והוא מזון מועיל לחזק הכחות הרוחניות כולן שכיון שהוא מחזיק את הלב ממנו תוצאות חיים ללמד ששיחתו צריכה תלמוד: כי על כן עברתם וכו'. ירצה הסעודה תהיה קטנה נקלה ולא תתעכבו בה כי ידעתי זה חפצכם כי על כן עברתם על עבדכם היושב פה במדבר ולא אביתם לבא בעיר או לבית מושב כי זה משפט ההולכים בחפזון. וכבר אמרו ז"ל סוטה י'. שהיה לו לאברהם אבינו בית אכסניא בפרשת דרכים במדבר דהוה אמר להון פתא במדברא מאן יהיב לך כופרא במדברא מאן יהיב לך בשרא במדברא וכו'. וכ"ש שיצדק זה לשעה שהיה שם אהלו באלוני ממרא. וע"פ דבריו השיבו לו כן תעשה כאשר דברת שיהיה דבר מועט לסבה שזכר. אמנם ראש הנדיבים דבר מעט ועשה הרבה ג ונזדרז למעט העכבה במהירות. וימהר אברהם, מהרי ג' סאים. ואל הבקר רץ וימהר לעשות. והיה מנדבת לבו לשחוט בן בקר אחד לצורך ג' אנשים אשר יספיק להם טלה חלב או כבש א' וכ"ש לדברי חז"ל שאמרו ששחט ג' להאכילם ג' לשונות בחרדל ב"מ פ"ו: וכוונו בזה להורות גודל לבו שעשה כן להשוותם במנות שלא להטיל קנאה ביניהם כי לא הכירם נוסף על היותם מזומנות מיד אחר שחיטה מבלי הפשט ונתוח והוא הטעם שצוה למהר ג' סאים קמח סולת שהוא ג"כ המדה היותר גדולה שבמדות היבש שהיא האיפה ג כי אומרו מהרי ג' סאים הוא שוה לאומר מהרי ג' איפה אלא שמדה הזאת בלשונם קרויה כן ותרגום אנקלוס יוכיח שמתרגם עשירית האיפה חד מן עשרה בתלת סאין ומעתה לא תצטרך טעם לרבוי הקמח במדות: ויקח חמאה וחלב לכבוד ותענוג. והוא עמד עליהם וגו' זאת האכילה דחקה המפרשים עד שקצתם הוצרכו לומר שהיה במראה הנבואה וקצתם בעבורה ובעבור ומצות אפה ויאכלו אמרו שהיו נביאים שולחו מאת השם לבשר את שרה עם היות אברהם גדול הנביאים בימים ההם כמו שכתב הראב"ע ז"ל בפירושיו. והרלב"ג ז"ל כתב כי יען לא היה חזון נפרץ הוצרכו שלשה כל א' לשליחותו ואנן אהא סלקינן ונחתינן אם ימצאון שם נביאים אם לא במה שקדם מהדברים אשר בשער והנה באמת הרבה עדים יש בספור שמראה עליהם היותם מלאכים מדבריהם ומעשיהם כמו שהוא מבואר מעצמו ד וגדול שבכולן בעיני הוא אומרו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ומצות אפה ויאכלו כי למה יזכיר שאכלו והלא ממילא משמע אלא שאע"פ שהיו מלאכים שאין דרכם לאכול אכלו אצלם. וכמ"ש בשמו של רבי מאיר עילת בקרתא הליך בנמוסא ב"ר פ' מ"ח למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה ונתדמה להם שנאמר ויהי שם עם יי'. לחם לא אכל ומים לא שתה שמות ל״ד:כ״ח. אבל למטה שיש שם אכילה ושתייה נאמר ויאכלו. אמנם באכילתם זו כוונו לדעתי אל הסעודה הרוחנית דוגמת הנעשית אל הנפש השלמה אשר בה תתקיים אצל הגוף עם היותה בלתי נקשרת עמו. וזה כי כמו שהגוף נזון מהמזון ההוא המורגש כן הנפש נהנה מהענינים המחשביים שבסעודה כמו ההזהר על איסור המאכלות והכשירן מכל צדדיהם וברכותיהם לפניהם ואחריהם וטוב הכוונה בלקיחתם כי חכם לב יקח מצות למזון נפשו ובו היא תתקיים אצלו כמו שיתבאר זה יפה בפרשת ויחי שער ל"ב ב"ה. וזו היא סעודת המזבח אשר בה תתקיים השכינה עם ישראל שנאמר בה את קרבני לחמי לאישי במדבר כ״ח:ח׳ ואז"ל אשה ריח ניחוח ליי' נתת רוח לפני שציותי ונעשה רצוני ספרי פרשת פנחס. וכן בכאן אמר שאכלו המלאכים אצלו ונהנו בשבע רצון הזרוז והעבודה הנכונה אשר היה לרצון להם כי כוונתו הטובה ורוב זריזותו וחריצותו לעשות בכבודו ובעצמו והיותו עומד עליהם לשמש היו לברות למו כי הוא באמת מאכלם הטבעי להם והנה עם זה היה דומה ממש אכילה של משה לאכילתה כי משה נראה שלא אכל שם בהר אבל עד"ה כיון שהוא נזון משם מכח האכילה שאכל מתחלה שהיתה מתברכת במעיו כענין שנאמר באליהו ז"ל מ"א י"ט הרי הוא נזון ואוכל ולזה אמר עלה משה ונדמה להם שאינו אוכל אבל אכל הוא עד"ה וכן המלאכים עם שנראה שאין דרכם לאכול כאן אמר הכתוב ויאכלו למה שאכלו מה שדרכן לאכול למעלה: ויאמרו אליו איה שרה אשתך. ו אחר שחרדו אליהם את כל החרדה ההיא שאלו אליו לאמר איה שרה אשתך. ה וחז"ל דרשו מהנקודה ששאלו גם עליו ב"ר פ' מ"ח. והוא מה שיורה הוראה גדולה למ"ש מענין התוכחה שהיו צריכים שיהיה שם אברהם לדבור ההוא כדי שימצא לענין התוכחה ה אמנם מה שלא ננקדה הלמ"ד הוא שא"כ הית' הלמ"ד כאלו אינה ונדרוש איו לבד כי כך המדה כשהכתב רבה מהנקודה כאלו אינה שם ונאמר ויאמרו איו איה שרה אשתך וכו' וכאשר הנקודה רבה נדרוש שניהם הכתב לפשוטו והנקודה למדרשו והית' שאלתם עליה לבקש פתח על ענין הבשורה כי למה לא יצאה לעמוד על הסעודה שמא יש לה צער או עצב או כל דבר המונע אשר יוכלו הם לתקנו. וע"פ דרכן השיבן הנה באהל, כי אין לה בן יצא לפניה כמנהג הנשים ומדרכם להסתר: ויאמר שוב אשוב וכו' ולשרה בן. ומכאן למד אלישע כשראה אשר חידשה אותה אשה גדולה לעשות עליית קיר קטנה וכו' לצוות לומר לה הנה חרדת אלינו ומה לעשות לך מלכים ב ד׳:י״ג וכאשר השיבה בתוך עמי אנכי יושבת חזר ושאל לגחזי ומה לעשות לה שא"א שלא תכוין אל דבר עד שא"ל בן אין לה ואישה זקן ואמר למועד הזה וכו'. אלא שיש להפלא ממנה איך לא שאלה היא מהנביא על דבר גדול כזה ולא עוד אלא לסוף אמרה אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך שיראה שהיא חשבה שדבר כזה היה מוטל עליו לדעתו ולהתעורר מעצמו כי נביא הוא ומלאך כמו אלו ואחר שלא ידע חשבה שלא היה בידו לעשות. ולזה כשאמר לה גחזי משמו היש לדבר לך אל המלך השיבה בשאט נפש בתוך עמי אנכי יושבת כלומר שהדבר ההוא אינו כדאי לה וגם כשאמר לה גחזי אבל בן אין לה ובשרה עליו השיבה כן כי היא מסתפקת בו לכן לסוף אמרה השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי סוף דבר אירע לה כן מתוך יושר מעשיה כמו שהיה הענין לשרה וכאשר נתבאר: ושרה שומעת וכו' כי בשמעה ששאלו עליה נתנה לבה והטתה אזנה אל פתח האהל אשר היה אחר המלאך לראות מה ידבר בה: ותצחק שרה בקרבה וכו' ו' ז' ח' כבר פירשו זה הענין על ג' פנים אם בשהיא לבד חטאה או שחטאו שניהם או שחטא הוא לבדו וזה הג' מה שיתיר כל הספקות משלם והב' אחריו כי אם עדין לא הספיק אברהם להגיד לה את דבר ה' מהטעמים אשר בקש הרמב"ן ז"ל או שירצה שתשמע גם היא מפי עליון או לסבב פני הדבר שתשמע שרה ותצחק בקרבה ויוכיח על ידו הנה ה' שמר את הדבר לעת הזאת ואחת ידבר אל ושתים זו ישמעו ויתישבו ג"כ כל הכתובים: ח אמנם אומרו ותכחש שרה וכו' לפי שני הפירושים הראשונים היה ללמד מוסר נאה והוא כי הנוכח מהגדול ממנו על כל דבר פשע מן המוסר הוא להתבייש ולומר לא עשיתי זה לא כאומר לא חטאתי רק כמודה שעשות דבר כזה הוא חטא גדול לאפוקי ממה שכתוב עליהם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו ישעיהו ג׳:ט׳. ולזה אמר הכתוב שזאת הצדקת לכאור' כחשה ואמרה לא צחקתי כי יראה מדין שמים. אמנם כשהשיבה לא כי צחקת שתקה ללמוד כי כאשר יקרה זה אין להעיז ולשנות בהכחשה. אמנם אל הפי' השלישי אין אנו צריכין לכל זה כמו שראית במה שקדם מהשער. ויקומו משם האנשים. ט כבר פירשנו כי הם נפרדו ממנו והיו רוצים לדבר על עשקי סדום והיא היה הולך לתומו עמם להלוותם כסבור שאינו מטריח עליהם והרי הם מתעכבים לדבר בעבורו עד שאמר המכסה וגו' נדבר אנחנו ואם ישמע ישמע: י ואברהם היו יהי' לגוי כי ידעתיו ורצה בשני תנאים יוכשר הנצב בקרב אלהים בדין אשר כזה אם שיהי' כבעל הדבר הנשפט כאב בבנים או כמלך בעבדים. והב' שיהי' ישר ואוהב משפט כי מצד הראשון יעביר להם מה שראוי להעביר. ומצד הב' ייסר מה שראוי ליסר. ואמר דתרויהו איתנהו ביה אם הא' כי הוא אב המון גוים ורוצה בקיומן והוא אומר ואברהם היו יהי' ועל השני אמר כי ידעתיו למען אשר יצוה לעשות צדקה ומשפט. וספר הכתוב כי בא הש"י אל ההתבוננות הזה ממנו למען הביא יי' על אברהם את אשר דבר עליו כלומר שאם לא ידע הוא ית' ממנו זה הזכות העצים לא היה מבטיחו כל ההבטחות הגדולות שהבטיחו שמא לא יזכה ונמצא מבטיח ואינו עושה. וזה סותר מה שכתב הרלב"ג ז"ל בידיעה. ט ובמאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' הגדיל תושיה כי האל יתב' אינו מכיר אבל יודע כי ההכר פועל החוש והידיעה פועל השכל. ומה נכבד טעם למען אשר יצוה כו' כלומר שיודעו מצד תוארו וגדרו המקיף את כל זרעו והיא ידיעה מיניית וזאת הידיעה עצמה נאמר אצלו ית' אפילו אצל האישים והוא ענין נפלא כמ"ש ראה קראתי בשם בצלאל וכו' שמות ל״א:ב׳. ואתה אמרת ידעתיך בשם שם ל"ג, כמו שיתבאר הענין יפה במקומם ב"ה: ויאמר ה' זעקת סדום וכו' ירצה שהיו העשוקים מהם צועקים צעקה גדולה ומרה ואין מושיע ותעל שועתם אל האלהים ולא יכול לשאת. אמנם על ענין זה יש שאלות איחד אותם לשער סדום אשר אחרי זה ושם יודע ענין עוצם וכובד חטאתם: ארדה נא ואראה. כבר דברנו בגנות סברת האומר שצריך הש"י לחקור ולדרוש את אשר עשו כפי בחירתם כי הוא דבר שאסור להעלותו על לב. אמנם רש"י ז"ל כתב למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה כמו שפי' בפ' הפלגה ד"א ארדה נא לסוף מעשיהם הכצעקת' של מדינה הבאה אלי עשו והם עומדין במרדן כלה אני עושה בהן ואם לאו שלא יעמדו במרדן אדעה מה אעשה להם ליפרע מהם ביסורין וכו'. והוא עצמו פי' אנקלוס אם לא תיבין וכו' שיחסו תליית הראיה הזאת בתשובתם כלומר הכצעקתה הבאה אלי יתמידו לעשות אעשה עמם כלה וכו' והענין שעדין הם תלוים ועומדים בתשובתן והוא נכון. והרמב"ן ז"ל כתב והראב"ע ז"ל אמר בו סוד מילדי נכרים יספיקו בו ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת וכו' ואלו ואלו הם דברי סתר לבד זה ידעתי שהרלב"ג ז"ל כתב בסוף המאמר שזכרנו בדברים אשר בשער אצל אופן ידיעת הש"י אלו הדברים הפרטיים זה לשונו. וידמה שהראב"ע ז"ל מזה הדעת כי הוא בפירושו לתורה אמר והאמת שהוא ידע כל חלק על דרך כל לא על דרך חלק. וכבר כתבתי שא"א להיות זה פירוש הכתוב כי איך יאמר אדעה על דבר שאם לא ידעו עד הנה א"א לו לדעתו כלל. ולכן לבבי לא כן ידמה בכ?? רק מה שיראה שרמז אליו הרמב"ן ז"ל בשהוא סוד לקוח מילדי הפילוסופים האומרים שהוא יתעלה יודע הנמצאות בכללותם לא באישיהם אלא שהראב"ע לא כן יחשוב אלא שהוא יודע גם החלקים רק שידיעתו אותם הוא בהפך ידיעת האדם וזה שהאדם מצד השיגו והכירו בחלקיים תחלה יגיע אל ידיעת הכללות השכלית. אמנם הוא יתב' יודע החלקיים המורגשים מצד יודעו הכוללים המושכלים כמו שכתבנו זה הענין בשער עשירי אצל הן האדם היה כאחד ממנו לדעת וכו' והוא מה שאמר הראב"ע כי הכל יודע כל חלק דרך כל *באר דברי הראב"ע שהביא כבר למעל' בשער י' שכונתו שבעבור היות ידיעת ה' בחלקים ובאישים הפרטים רק ע"י ידיעתו הכללים. ורק מהם תרד ידיעתו ד"מ אל החלקים למטה, כי הכללים בבחינת החלקים הם כעליון בבחינת התחתון, ע"כ כנה הכ' ידיעת הי"ת וחקירתו ד"מ לדעת אם חטאו כל אנשי סדום או רק מקצתם במאמר "ארדה נא ואראה, וע"ז אמר הרב, כי אם לזאת כוון הראב"ע מסכמת דעתו לאמונתנו האמיתית, והכוונה שידיעתו הכל הוא כדרך לו לדעת החלק ולא ההפך ואמר שזה הסוד נרמז בכאן באומרו הכצעקת' הבאה אלי עשו וגו' לומר שאם היו הכל ברעה הזאת או קצתם ארדה לדעת אותו כי הכל גלוי וידוע אצלי וענין הירידה לדעת הוא מה שיודע החלקיות מידיעת הכללות לא זולת והוא מ"ש במאמר האף תספה צדיק לומר שלא היה מקום העיון אם עשו אם לא אלא על כללם או חלקיותם ואם לכך כיון הוא דעת נכון וישאר הרלב"ג לבדו. ואולם הנראה בישוב הכתוב וכוונתו כבר כתבנוהו למעלה בתועלות המראה הכוללת ואף גם זאת שתהיה מראה בפני עצמה כבר יהיה ענין פשוט איננו צריך לעמוקות גדולות כאלה והוא סוד הנסיון הבא בכתובים. אלא שהרמב"ן כתב ודע כי הש"י צדיק יבחן כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו ויצוה עליו בנסיון ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה ע"כ. ואני הנה ראיתי אומר הנני ממטיר לכם וגו' למען אנסנו ונו' שם ט"ז. וכבר חטאו אנשים אשר הניחו ממנו עד בקר ונתרעם מהם גם שיצאו ללקוט בשבת, וכן למען נסותך התשמור מצותיו דברים ח׳:ב׳ ולבסוף לא שמרו, וכן כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת וגו' שם י"ג ולבסוף טעו בשמוע את נביאי השקר. ולזה אני רואה כי ענין הנסיון נוהג עם כל ובפרט כשהגיע שעה ליגמר דינם והיה כצדיק כרשע עד האלהים יבא דבר שניהם להביאו במצרף הנסיון בו תתמלא סאת הטוב לטובים ואיפת הרע לרעים כמו שעשה לפרעה ולמצרים וזולתם מהמורדים והנסיון אשר בכאן הוא מה שהסכימה חכמתו שירדו שם המלאכים האלה וע"י מעשיהם אשר יעשו עמהם יגמר רע רשעים להמטיר עליהם פחים אש וגפרית כי הכל גלוי וידוע לפניו וזה שאמר ארדה נא ואראה כי ירידתם לשם יהיא ירידתו ית' ושם אראה הכצעקת' הבאה עלי עשו האנשים האלה יגמר דינם לעשות עמם כלה ואם לא אדעה מה לעשות: ואמר עשו לשון עבר על שעת גמר הנסיון כמו ראה כל המופתים אשר שמתי בידיך שמות ד׳:כ״א אשר הראת בהר שם כ"ו על דעת רש"י ז"ל. והיה אומר כן כי יודע כי המליץ בינותם ולמשמע אזניו יתעורר להליץ בעדם רנה ותפלה כמו שעשה אז מה שלא נסה תחלה כמ"ש לאשר מזה ימשך לו זכות גדולה ותבא ג"כ ריוח והצלה ללוט כמו שיבא: ויפנו משם האנשים וגו' כבר ראית מה שיעיד הכתוב באמתת הפי' שנזכר בשער הספור. אמנם לפי זה הדרך ירצה. יא כי הלכו משם האנשים ואברהם לבדו עומד לפני ה' וכשומעו את דבריהם על דבר סדום ויגש אברהם כי מאחר שהסכימה דעת עליונה לדבר בפניו מצא עצמו מחוייב להליץ בעדם יב ואמר האף תספה צדיק עם רשע שפתי צדיק ידעון רצון וראה ללמוד סניגוריא על כל הערים ההם בעלילה חזקה ואמר מארי דאברהם האף וחימה תגרום להמית צדיק עם רשע וזה לא יתכן כי הוא עול מפורסם. ואם כן מזה יחוייב שלפעמים תשא עון הרשעים כאשר במותם חוייבה מיתת הצדיקים עמהם וזה כי האדם הצדיק היושב במדינה הרעה ומסתפק בכל צרכיו בעיר ההיא וחי בהם חיים הכרחיים ודאי אם ימותו כלם וישאר הוא לבדו ימות גם הוא ליומו ואם יום או יומים יעמוד הנה לא יעלה לו שבתו או חדשו וכמ"ש הקב"ה בעצמו ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה וגו' יונה ד׳:י״א כי שם נשא את האבות החטאים בעבור הקטנים ויונקי שדים שלא חטאו שלא ימותו במות אביהם ויהי האבות כצל הקקיון והבנים ראשונה כמו שכתבנו אצל המבול שער י"ג. ולזה אמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה ודאי לא יעשה כן שאם הצדיקים האלו אינם חייבים מיתה הנה כשתמיתם כמות זולתם כבר יקבלו עול גמור דמה להם שתמיתם בעצמם או שתגרום המיתה בידים סוף סוף נדונו כרשעים ובמשפט אחד. יב והוא מה שהפליג הגזירה באומרו חלילה לך מעשות כדבר הזה הראשון והוא להמית צדיק עם רשע כי הוא היותר מפורסם בעול ואחר כן שיהיה כצדיק כרשע נדונים אלו עם אלו חלילה לך ג"כ השופט כל הארץ לא יעשה משפט ישר בשלא יסבלו עונש מי שאינן ראוים לסבלו והיא טענה חזקה וסניגיריא גדולה יג אמנם נתחכם לשאול על זה המספר רצוני חמשים לכל מקום לפי שהיה צריך לבקש ממצוע שימצאו בו שני ענינים יחד. האחד שיהיו קשי הנסיעה וההעתק משם כדי שלא יושב שילכו להם על אשר ימצאו. והשני שלא יוכל לסבול הישיבה יחד להעזר קצתם מקצתם. והנה מספר החמשים יש בו שני הענינים כי הם קשי הנסיעה וקשי העמידה כי לא תתישב העיר או המדינה בזה המספר להיות שמה המלאכות הכבדות הצריכות לחיים או להעמידם אם היו שמה ואפס עצור ועזוב מהערים אשר סביבותיהם כי כלם היו בהפרדה וימותו ברעב ובצמא ובערום ובחוסר כל. והנה כל עוד שתרבה המספר עם היות שיהיו יותר קשי הנסיעה כבר תהיה העמידה יותר נקלה להעזר אלו מאלו כמו שבמעוטו יהיה הדבר בהפך. יד אמנם כשראה שהודה לו הש"י על השאלה הראשונה חשש שלא ימצאו שם על המספר ההוא המחייב ההצלה מצד הדין כמ"ש הנה נא הואלתי לדבר. ואנכי עפר ואפר כי מעתה אבקש לפנים מן השורה וזה כי אולי יחסרון מן חמשים הצדיקים חמשה התשחית באותן חמשה שחסרו ותאמר שכבר יוכלו להסיע ישיבתן משם ואע"פ שיהיו יותר קשי העמידה תהיה זו טענה להשחתתם ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה והריני מודה בהם אף על פי שהם יותר קלי הנסיעה. ואח"כ בקש על האופן הזה על מספר הארבעים לומר שלא יהיה חסרון הה' דוקא והודה לו. אמנם להיות מספר השלשים יותר מבואר בשהוא נקל ההעתק חזר ליטול רשות ואמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי וגו' וכן עשה לעשרים עד מספר העשרה שאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם שכבר היו קלי הנסיעה משם מאד עם היות שהם היו יותר נמנעים הישיבה ועל פחות מעשרה לא בקש שהוא מפורסם שאין ראוי לשמוע בקולו מאחר שיוכלו ללכת להרחיק נדוד בלי עמל וטורח גדול. תדע שכאשר לא נמצא בסדום רק לוט ואשתו ושתי בנותיו לא נצלו בעבורם אבל אמרו לו המלאכים עוד מי לך פה וגו' כי משחיתים אנחנו וגו' וכן אמר להלן קומו צאו מן המקום, הורו שאין ראוי לישא את הרשעים אשר במקום כל עוד שהצדיקים אשר בו יהיו במספר שיוכל לצאת משם בנקל וללכת על אשר ימצא בדרך קרובה או רחוקה. טו ואח"כ לא בקש על הצלת צוער אלא מטעם הלא מצער היא ותחי נפשי כלומר כי לפי הערך העיר ההיא הקטנה היתה קרובה להנצל או על ידי צרופו עם הצדיקים אשר בקרבה כמו שיבא יד ואולם טעם ההפך ממדה אל מדה רצוני משם אשר היה הספור אל מלת אדני אשר הזכיר הוא עד כאן הנה הוא ענין נכבד מאד יתבאר אצל אם נח מצאתי חן בעינך אדני ילך נא אדני בקרבנו שמות ל״ד:ט׳ שער נ"ד ב"ה. ומאמר ואנכי עפר ואפר קיים מאד מ"ש היותו ע"ה על המדרגה עליונה מן הנבואה ממה שהיה בה ראשונה כי לזה היה ממעט עצמו בערך ההשגות העליונות האלהיות היוצאות עליו הפך האנשים החסרים אשר במעוט השגתם המה רואים עצמם נביאים ומדעתם היותם בעבי שחקים כמו שביארנו בשער הספור הזה על מאמר דור מה רמו עיניו כו' משלי ל׳:י״ג: וילך יי' כאשר כלה כו' גם זה יורה על מה שאמרנו כמו שנאמר כן בפרשת מילה ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם בראשית י״ז:כ״ב כי נסתלקה ממנו אז לשעה הענין האלהי ההיא אשר הופיע אז עליו. אמנם נביאי השקר לא יהיה להם כדבר הזה כי כל השעות שוות אצלם זו היא דרך ישרה וסלולה נכונה מאד בכל זה הענין והתר כל ספקותיו. והנה המפרשים ז"ל פנו איש לדרכו בסדר שאלותיו אלי כמו שהוא בספריהם. האמנם כי מה שכתב הרמב"ן ז"ל על פי' רש"י ז"ל ודרך פשט הכתובים סלולה שאמר בתחלה חמשים לתת חשבון של עשרה לכל אחד וחזר ופחת כמו שיכול להציל הכל היה אומר ולא ידעתי מי הכניסו לרב בענין שאמר ע"כ. ולי נראה שהכרח הרב גדול הוא לפי דרכם וזה שאם כשהתחיל לחסור ה' ה' שתי פעמים הראשונות להצלת כלם היה מכוין להמצא בכל אחד ט' או ח' למה שנה את טעמו לבלתי לכת הלוך וחסור אחד לאחד למצא חשבון ז' או ה' לכל כרך כי דלג מח' אל ו' ומו' אל ד' ומד' אל ב'. ועוד למה לא שאל על פחות מי' עד שיהא צדיק א' לכל עיר כי מה טעם שיצילו השנים מן האחד כמו שזכרנו בספקות. ומזה הוכרח הרב ז"ל לומר כי בפעם הראשונה שאל חמשים בהמצא י' לכל כרך ואח"כ בקש על ט' ע"י צרוף וכיון שהודה לו על זה שאל בחסרון בכל פעם ובמיעוט המקומות בפחות מי' ע"י צרוף לא בקש כי לא שער כי בפחות מהמנין ההוא יספיקו להציל זולתם. והרמב"ן ז"ל אומר כי אינם דומים רבים העוסקין במצוה למועטים. והנה במה שכתבתי יסולק כל זה הבלבול ויותר כל שאר הספקות העומדות על אלו הפירושים: ויביאו שני המלאכים סדומה בערב. טז סדר הכתוב ספור הפכת סדום ובנותיה להודיע שכבר הועילה תפלת האוהב הנאמן להציל אחת הערים ע"י צרוף לוט עם הצדיקים אשר בקרבה כמו שנאמר ויזכור אלהים את אברהם וישלח וגו' כמו שיבא ולזה סבב ע"י הדברים באופן יזכה לוט במעשיו נקבל ההצלה על זה האופן. ג אמנם נתבאר בספירו ההפרש העצום אשר היה בין אברהם אבינו במעש' ההוא וזה שספר שכבר הגיעו שלי המלאכים סדומה בנשף בערב יום ולוט היה יושב אז בשער ההוא מזומן ולא יוכל להתעלם ויקם לקראתם וכו' משמעו וירא לוט שלו משפט האכסניא ההיא ואין עוד ויקם וכו'. מה שסופר בשבח אברהם בהפך זה שהאנשים עברו ממנו כמלא עיניו והוא כחום היום שעה שהכל מחזיקין בדרכם והוא טרוד במילתו וגם שכינה עמו ולא פטר עצמו מהקבלת פניהם אבל וירץ לקראתם. וגם בדברי הזמנתם נמצא הפרש גדול כי הוא אמר סירו נא אל בית עבדכם ולינו וגו' ואלו אכילה גדולה וקטנה לא הזכיר להם ואולי שלא היה בלבו רק הלינה אלא שמתוך תשובתם שאמרו לא כי ברחוב נלין למד שני דברים. הא', ההפצר שכבר ענו בפיהם שאם לא יבאו אל ביתו שאין להם שום מקום ללון רק ברחוב ואיך יוכל לעזוב אותם על פני חוץ ולזה ויפצר בם מאד ויבאו אל ביתו. והשני, הוא הזמנת המשתה לפי שיש בכלל דבריהם שאם על הלינה לבד הוא אומר שכבר יספיק להם הרחוב ולזה נאמר ויעש להם עשתה ומצות אפה ויאכלו כי הרגיש בטוב טעמם ותפס דבריהם וכיון לתקן במעשיו את אשר עותו במאמרי. אמנם אל דעות ה' והוא סבב וצדד פני הדברים כדי שלסוף יצורף טוב מעשהו עם תפלת הצדיק ולא תשוב ריקם. וכבר דברנו בתחלה על ענין אכילת המלאכים בזה השליחות ואין להאריך עוד: זה שעור מה שראינו לבאר מזה הספור בזה השער ונבא אל השער הסמוך: יבאר חטאת סדום ההפוכה כמו רגע מה היתה. ובענין הזכור ובמה נשתנו מבעלי הגבעה ואנשי העיר וכו' שנינו באבות פ' ה' ארבע מדות באדם שלי שלי ושלך שלך זו מדת בינונית ויש אומרים זו מדת סדום, שלי שלך ושלך שלי עם הארץ, שלי שלי ושלך שלי רשע, שלי שלך ושלך שלך חסיד: *תוכן כונתו, כי בארבעה אופנים יוכלו בני אדם להשתמש בהונם ורכושם וכל קניניהם, האופן האחד הוא שישאיר כל אחד לעצמו מה שיש לו מבלי תת ממנו לאחרים אף שהם עניים ואביונים המבקשים מתת ידו, ויסתפק גם הוא בשלו וישנא מתנות זולתו ואף כי יחדול משלוח יד בשל אחרים בעושק ובגזל, ויהי' גם נפרד מהם, ולא ישא ויתן עמהם להחליף שלו בשלהם ומדה זאת קרא התנא פ"ה מאבות בשם מדה בינונית מטעם שיבואר למטה, ויש אומרים שהוא מדת סדום, כי גם מהם לא נמצא בכתוב ששלחו בעולתה ידיהם ונאמר מהם רק "ויד עני ואביון לא החזיקו" והאופן השני, שיחליף לפעמים איש את שלו בשל אחרים, בהיות האחד מצטרך אל מה שיש לחבירו למותר ויתן לו תחתיו מה שיצטרך הוא ויש לו למותר, והפעול' הזאת נקראת בל"א טוישהאנדעל אשר הי' אופן המסחר הראשון בין בני אדם עלי ארץ, ומדבר זה מגיע תועלת לשניהם, ובעל מדה זאת יתן גם לפעמים משלו לאחרים המבקשים עזר ומתנת חנם למלא מחסורם אשר יחסר למו, ולא יבוש בהיפך לקחת גם לפעמים חנם את המצטרך לו מיד מי שנותנים לו ברצון חפשי, וזו מדת עם הארץ, כי באופן זה ינהגו רוב יושבי הארץ, ואופן זה נאות וטוב מאוד לחברת בני אדם וישוב הארץ בבחינה מדינית, ויען כי שני אופנים אלה נהוגים ברוב בני אדם קרא התנא את הראשון מדה באמרו "שלי שלי, ושלך שלך זו מדה בינונית וכו' להורות על כללותה והיותה מנהג הרבה בני חדם ועל השני אמר "שלי שלך, ושלך שלי, עם הארץ" המורה ג"כ על הרבוי והכלל כי שם עם בעצמו מורה על קיבוץ הרבה בני אדם והאופן הג' הוא שיניח אדם את אחרים ליהנות משלו, ויתן צדקה לעניים ואביונים, ובכל זאת ימאן לקחת מזולתו את המצטרך לו וחסר ממנו, כי אם יסתפק תמיד בחלקו אף כי מעט הוא, וזו מעלת חסידים ואנשי מעשה ויען כי הם מעטים עד שכמעט רק אחד מהם בעיר ושנים במשפח' דבר התנא מהם רק בלשון יחיד באמרו "שלי שלך ושלך שלך חסיד," והאופן הד' הוא ההפך מזה, שישאיר איש כל קניניו לעצמו, ואין לאחרים אתו מאומה, גם מתת צדקה לעני יקפוץ ידו ויאמץ לבו, ובכל זאת יחזיק הוא בעולתה גם בשל אחרים לגזול ולעשוק מהם את קנינם ויען כי אנשים כאלה הם רק מעטי' בחברת בני אדם המטים כל כך עקלקלותם מנתיבות המוסר והירא' דבר גם מהם התנא רק בלשון יחיד באמרו "שלי שלי ושלך שלי רשע". ולבאר הסתיר' הנראית בין מתמר התנא הקורא האופן הראשון בשם מדה בינונית אשר בהשקפ' הראשונה הכונה בה שהיא ממוצעת בין שתי קצוות, וראוי להחזיק בה כמו בכל דרך ממוצע הנבחר תמיד, ובין מאמר הי"א שזו מדת סדום הראוי להתרחק מכל איש מוסרי ? כתב הרב. כי באמת מדה זו אינה ראויה להחזיק בה. כמ"ש החוקר, כי מחובת האדם לתת תמיד משלו את הראוי לאיש מחסור הראוי למתנתו, ובהפך יוכל גם לקבל בעת הצורך מה שיתנו לו אחרים, והוא חסר ממנו, ורק בעבור זאת קרא אותה התנא בינונית לפי שהיא ממוצעת בין מדת החסיד הנותן רק ואינו לוקח ומקבל מזולתו. ובין מדת הרשע הלוקח רק בחזקה משל אחרים ואינו נותן מאימה משלי לזולתו, ופה מצא הרב מקום להבדיל בין ממוצע אמיתי לפי משפט ובחינת השכל החושב. ובין ממוצע שהוא רק האמצעי לפי בחינת הדבר בעצמו . והמשל בזה, חמדת כל הון בעולם הוא הקצה האחד, והעדר כל חמדת כסף אף ההכרחי והיותר מצטרך למו היא הקצה האחר, ושניהם בלתי טובים והממוצע בין שניהם בבחינת הדבר הוא חמדת חצי הין כל העולם שהוא באמת ג"כ רע, ואין ראוי להחזיק בו, וממוצע כזה קרא הרב רק ממוצע מספריי, אפס הממוצע האמיתי לפי בחינת השכל החושב הראוי ג"כ להחזיק בו הוא להתאות רק אל ההכרחי והמצטרך ולעזוב את כל המותר. אפס אף שהמדה הזאת שהחזיקו בה אנשי סדום הוא מגינה ובלתי ראויה להחזיק בה, בכל זאת יקשה להבין מדוע נענשו עליה בעונש רע ומר כל כך להמטיר עליהם גפרית ואש מן השמים ולהאביד זכרם מעל הארץ ? אחרי שנמצא, כי פעמים רבות חטאו ישראל באופן יותר רע מהעדר החזקת יד אביון כמאה"כ ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ובכל זאת לא נענשו כמוהם לרוע, אף אנשי גבעה אשר חטאתם כסדום היתה כנודע לא נענשו בכל זאת בעונש מר כזה ? ולבאר זה הביא דברי החוקר שהבדיל בין החוטא רק בעבור תאותו אשר ינחם לפעמים על מעשהו בסור תאותו הרעה ממנו, ובין הרשע אשר יחטא בעבור נטית שכל' אל הרע, כי היא לא ינחם על מעלליו גם כאשר יתקרר חום דמו ותשקוט תשוקתו הרעה, והנה אנשי סדום היו רעים וחטאים לד'. לא בעבור תאות לבם מתשוקתם כי אם בעבור נטית שכלם אל הרע, וע"כ קבעו להם כפי המסופר מהם במדרש חקים ונימוסים רעים, והאחד מהם שלא יעשה איש מהם שום אכסניא, וכאשר בא להם דרך מקרה עובר אורח הרעו לו מאוד לא למען מלאות תאותם הרעה רק למען הרחיק כל איש נכרי מגבולם, ועל לוט שהכניס המלאכים חרה אפם מאוד בעבור הפרו חוק ועברו התקנ' שקבעו להם לבלתי תת איש לבוא אל עירם, וזש"א לו "האחד בא לגור. וישפוט שפוט" שפי' חז"ל בב"ר "דין שרצו ראשונים אתה בא לאבד," וע"כ ר"ל בעבור חטאם רק מרוע נטית שכלם ודעותיהם הנפסדות גדל גם ענשם למאוד, אפס החוטאים זולתם אשר מהם ספר במקראי קדש חטאו רק בעבור נטית תאותם ובסור תשוקתם הרעה מהם נחמו על מעשיהם, ע"כ הוקל גם ענשם:- ההשתמש בממון בבחינת הבעלים יחלק על דרך החלוקה ההכרחית על ארבעה פנים וזה כי כבר ישתמש האדם בשל עצמו ולא בשל זולתו כלל. או ישתמש ג"כ בשל זולתו וזה יהי' אם שלא ברצונו רק בעושק ונלוז מאתו או מדעתו ורצון נפשו. ואם ברצונו אם שיתנהו לו במתנה או על דרך המכירה והחליפין. והנה המדה הראשונה היא אשר חייבה אותה שורת הדין והוא הראשונה שזכרוה בזאת המשנה. ואשר היא על דרך התמורה והחלוף היא אשר זכרוה שניה לה והנה ייחדו אותה לעם הארץ מפני שהוא הדרך הנאות והמורגל לישוב הארץ. והשלישית, הנה תלו אותה ברשעת המחזיק בה שא"א זולת זה. והרביעית, שעל דרך הנדיבות והויתור יחסו אותה אל מדת החסידות. והנה המפרשים כלם הסכימו כי המדה הראשונה ההיא תקרא מדה בינונית לפי שאשר לו כן הנה הוא ימצא מרוחק מהטוב והרע בשוה כי אם מצד היותו על מדת שלי שלי ימנע מקיום המצות המוטלות עליו כמתנות עניים והלואות נדרים והקדשות וכל מידי דאית ביה חסרון כיס: הנה מצד חוסו על שלו לא ידבק בידו גם הוא מאומה מזולתו על צד הגזל והעושק שגופי כל העבירות או רובם נמשכים מהם ואמרו שעל דעת יש אומרים זו מדת סדום כי כן נאמר בהם בפי' הלא זה היה עון סדום אחותך גאון וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה יחזקאל ט"ז. והנה לפי זה הוא ראוי להפלא מאד על משפט אנשי סדום הנזכר בזה הספור כי אחר שהעיד עליהם יחזקאל הנביא כי עצם חטאתם הוא אשר נקרא בפי החכמים מדה בינונית וגם הוא אשר קיים עליו דעת יש אומרים כי לפי הכלל התלמודי הוריות י"ג: הוא ר' נתן שהיה אב ב"ד לישראל איך האנשים המחזיקים במדה הבינונית המשובח בפי הפילוסופיא המדינית יחשב להם לחטא משפט מות. ועוד כי לפי מה שכתב החכם בתחלת המאמר הרביעי מספר המדות שהמדה האמצעית אצל ההוצאה היא כאשר יתן האדם מאשר לו הראוי לראוי כראוי ובזמן הראוי גם כשיקבל מאחרים על זה האופן עצמו והם דברים של טעם בלי ספק איך יאמרו כי שלי שלי ושלך שלך היא מדה בינונית והלא אינה מדה כ"ש שתהיה בינונית שהוא הקצב הישר לכל המדות וזה לשון החכם בפרק השני ואלה יחסרו בנתינה אבל לא יתאוו של אחרים ולא ירצו לקבל מהם. אמנם בעבור מעט יושר ומיראת הכעור ירצה או יאמר כי הם נשמרים מזה כי לא יוכרחו לפעמים לעשות דבר מגונה ומהם יקרא מוכר כמון והנה זה יקרא בהעדפתו בשלא יותן דבר לאדם ומאלה אמנם ימנעו מלקבל מאחרים בעבור יראה כי אינו נקל לקבל של אחרים כדי שלא יתן שלו לאחרים ע"כ. והנה הפליא לבאר כי כמו שמדת שלי שלי היא מבוארת הפחיתות עם מה שכבר יקרא שתהיה מדה זו לפעמים באדם מצד שמץ יושר כי אומרים ששומרים את שלהם כדי שלא יצטרכו לשלוח בעולתה ידיהם ומזה חסים על ממונם עד שלא יתנו אפילו כמון א' זולתי במחיר כי כן הוא בעצמו פחיתות שלך שלך כי אינו מרחיק הקבלה רק לפרסם גנותה כדי שלא יקבלו ממנו. הנה א"כ אחר שהגנות עצמו הנמצא בשלי שלי ההוא ימצא בשלך שלך ואיך יקרא קבוץ ב' הגנאים יחד מדה בינונית. גם במה שחשבוה מדת חסידות לא הסכימו עמהם כי עם שנתבאר שם שהנדיבות הוא יותר אצל הנתינה מאצל הקבלה לפי שיותר נקל הוא קבול טוב מעשות טוב אבל עכ"פ משניהם כאחד תיעשה המעלה ונתן לזה ב' סבות. האחד, שהשונא מתנות על זה האופן כבר יחשד עושה כן לבלתי השיב גמול מה שקבל כי הוא דבר שנאוי בעיניו. והשני, שאם יתן בהתמדה מבלי שיקבל מאחר יעזבנו הממון וימנע מתת וא"כ שיהיה מפועל הנדיבות מה שישחיתהו. והנה א"כ אם שלא יפול בחשד הכילות שכבר יאמרו שלי שלך מ"מ יוכרח ליפול בהפסד הנדיבות ואין מציל וכל זה הריסה עצומה לחזק המדה הבינונית שאמרו. אלא שהתר המדה הזאת של חסידות הוא קרוב בשכונתה היא שהחסיד הנוהג בה לא ימנע עצמו מהקבלה לגמרי אבל שכאשר יעשה לא יהיה בלבו לקבל שום פרס כמו אותם שדנו חכמים במדתם אל עם הארץ והם האומרים שלי שלך ושלך שלי והם אשר כתב החכם עליהם בפרק י"ג מהמאמר הח' מהספר ההוא שיש אנשים שהם מראים עצמם שהם חיים לפי מעלת הנדיבות בתת משלהם אבל בלבם ישימו ארבם לקחת שכר מתנותיהם ומשערים אותם בנפשם. וכאשר לא תשוה הקב"ה אל הנתינה יבאו ביניהם המריבות וזה נקראים עמי הארץ בבאו תחלה בתורת מעלה וחזרו אל המדה הראשונה אמנם החסיד אל המתנה יכוין לא אל תכלית שום גמול ולזה אמר שלי ושלך שלך כי יתן לראוי משלו יעשהו חפשי מהתשלום לגמרי אמנם אם בא לקבל מהראוי לא ימנע הענין מקבלתו כמו שהיה מנהג אברהם אבינו כמו שנבאר. אמנם הקושיא הראשונה עדין היא במקומה ואף גם זאת שיובן הבינוניות הנאמר הנה ע"ד אשר כתב החוקר בפרק ד' מהמאמר הב' מהספר ההוא שמצוע בדעות או בפעולות יאמר על שני פנים האחד המצוע העומד באמצע המדה לפי המספר. והשני הוא בערך אלינו. אמנם המצוע הראוי להיות בכל המדות הוא אשר ישפוט אותו השכל הישר לפי ערך אלינו לא המיצוע הראשון דרך משל שאכילת י' ככרות הוא רב ואכילת ככר אחד הוא מעט לא יחוייב שאכילת ה' ככרות שהוא האמצעי המספריי הוא הראוי כי אם לפי מה שהוא אדם וכבר אפשר שהיו ב' או ג' או יותר פחות. וכן אצל חמדת הממון אם חמדת כל העולם כלו הוא קצה היתרון והבלתי חומד מפרוטה ומעלה הוא קצה החסרון לא נאמר שהאמצעות הוא חמדה חצי העולם. ומזה תדע שהמצוע המספרי בין לוקחו ממון זולתו ובין נותנו לזולתו את אשר לו הוא שלא יתן ולא יקח ובזאת הבחינה יתכן שקראו החכמים זאת המדה בינונית שהיא עומדת באמצע שתי הקצוות בשוה לא שהיא הבינונית לאדם בערך אליו. ומצאתי בפי' רבינו שמואל ז"ל שאמר אין גורסין זו מדה בינונית אלא מדה בינונית ויראה שכוון לזה שלא יחשב שזו היא המדה הידועה הנדרש מעצת השכל להיות עליה להיותה האמצעית רק שהיא בינונית בין שתי הקצוות כמ"ש ולפי שאינה ראויה להתישב העולם בה בשום צד י"א שהיא מדת סדום ההפוכה כמו רגע, הנה עדין יש להקשות שכל זה איננו שוה לשידונו בדין החמור ההוא כי כמה פעמים חטאו ישראל בבלתי השוות מדותיהם ביותר קשה מזה מגזל וחמס ומכל מיני משחית אשר צעקו מהם הנביאים עם היותם מלמדים ומוכיחים אותם יום יום ולא נענשו על זה האופן והנביא עצמו אומר ויגדל עון בת עמי וגו' איכה ד' והוא פלאי. וקשה עוד מזה איך לא זכר יחזקאל מסדום מה שנתפרסם מעוצם גנותם בספור הזה ותלה ענשם באשר לא זכרו עשות חסד. ועוד יש לי להפלא וכי משוא פנים יש בדבר מה נשתנו בעלי הגבעה שופטים י״ט:ט״ז מאנשי סדום שאלו נענשו במידת הדין עזה וקשה ואלו לא די שלא נענשו אלא שנענשו ישראל על ידם. והנה הרמב"ן ז"ל הליץ בעדם טענות רבות להצילם מרעתם. אמנם פשט הכתובים משוה אותם לגמרי שאם אלו כלו רגל מהשוק גם באלה כתוב ואין איש מאסף אותם הביתה. בסדום לא אסף אותם כי אם איש נכרי אשר בא לגור ובגבעה והנה איש בא ממעשהו בערב והאיש מהר אפרים והוא גר בגבעה וגו' וישם עיניו וירא וגו'. וגם שם נאמר רק ברחוב אל תלן כמ"ש בסדום ברחוב נלין. באלו נאמר טרם ישכבו וגו' ובגבעה והנה אנשי העיר נסבו את הבית וממשמעות הכתוב שלא נפקד מהם איש. באלו נאמר איה האנשים ובגבעה הוצא את האיש ונדענו. באלו ויאמרו גש הלאה ובגבעה ולא אבו האנשים לשמוע לו. ולא עוד אלא שאלו לא הספיקו לחטא ואנשי הגבעה חטאו והרשיעו לעשות. ואולם בעבור זאת באמת גדול עון בת עמי מחטאת סדום כי הסדומיים היו ראשונים לעבירה ובעלי הגבעה ראו בקלקולם הכתוב בתורה ולא לקחו מוסר. וגם במה שכתב הרב כי שלא כדין עלו עליהם למלחמה הוא דבר מתמיה כי מן הדין היה לבערם מן העולם וכללות השבטים ובית דינן הגדול הם שופטים על אחד מהשבטים כמו שהסנהדרין הם השופטים על כל בתי דינין שבישראל. ואם שלא כדין עלו עליהם הנה כדין עמדו בני בנימין על נפשם ונתן להציל עצמם בנפשם של רודפם ולא נתנה המלחמה לשעורים וא"כ למה נגפו בני בנימן לפניהם כלל. ואם נאמר שהעון ההוא המגונה לא היו עושין אותו בעלי הגבעה לשם העבירה המגונה ההיא רק למנוע עוברים ושבים מביניהם ושבאו עדיה במקרה ובשגיה. הנה זה עצמו נוכל להליץ בעד אנשי סדום כי לא נזכר מהם דבר הנבלה הזאת רק באנשים הבאים מחוץ באותה שעה כמו שהיה הענין בבעלי הגבעה. אל כל זה ראוי לתת לב ולמצוא בו טעם לשבח כי ישרים דרכי יי' ואין לפניו לא עולה ולא משוא פנים וכבר התרה בו האוהב הנאמן פעמים ג' באומרו האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך וגו'. אמנם ישוב הענין הזה כלו והתר ספקותיו הוא בשנשים לב אל מה שכתב החוקר בפרק י' מהמאמר הז' מספר המדות בהבדל אשר בין החוטא והרשע. כי החוטא אשר ענינו הוא בלתי כובש את יצרו הוא אשר התאוה בו לבד היא נפסדת אמנם שכלו אינו נפסד והרשע הוא שהתאוה והשכל בו נפסדים. אשר מזה יתחייבו עוד שני הבדלים גדולים. הא' שהרשע בלתי מתנחם לעולם מרעתו כי אין לו שכל שיעוררהו על זה כי גם הוא בעקר המרד. אמנם החוטא כאשר יעבור ההפעלות ההוא הגובר על שכלו הנה השכל ההוא ישוב לאיתנו ומתעצב ממעשהו ומעצבון ידיו. והשני כי החוטא ששכלו שלם אפשר לקבל רפואה כי יש התחלה בריאה ממנה יבא הבריאות. אמנם הרשע אין לו שום דבר ממנו יותחל הבריאות ולזה אין רפואה למחלתו כמו שנתבאר לו שם בא' ובח' מהמאמר הנזכר. ואולם זה לשונו פרק י"ב מאמר ז' אמנם הבלתי ישר כמ"ש לא ינחם כי הוא קיים בבחירה. אמנם החוטא מתנחם בכל ובעבור זה לא יהיה הספק אשר אמרו כן זה יוכל להרפא וזה לא יוכל להרפא הרשע דומה לחולי הקשה אידרושיפישי"א או טישי"שא אמנם החוטא לחולי הנופל זה תמידי וזה אינו תמידי ובכלל אמנם החוטא והרשע אינם מסוג אחד כי אמנם הרשע נסתר אמנם החוטא אינו נסתר. הנה שיכלול ההבדלים שאמרנו ואמר כי בענין ההתנחמות לבד לא יספיק להבדילם עד אשר לא ישאר הספק ששם ראשונה אם הם דבר אחד כ"ש שיש בו הבדלים אחרים כמו שזה בלתי מקבל רפואה בחלאים ההם שזכר וזה מקבל רפואה לפי שעם היותו מגונה בשעת מעשה עוד מעט ישוב לבוריו כענין חלי הנופל וזה למה שנשאר שכלו בישובו ועוד שהחוטא איננו נסתר כאורב לחטא בשלמות דעתו אמנם הרשע ישב במארב ובמסתרים מתנכל בכל מחשבותיו לחטוא בהנה ושלכל זה אין שום רפואה למכתו. וכבר אמר זה עצמו שלמה המלך ע"ה עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו משלי כ״ה:כ״ח. ירצה כי כמו שהעיר אשר אין לה חומה עם היות שמרעת יושבי בה לבלתי שית לבם לחילה עשו פירצות בחומתה הנה יש לה תקון כי בבוא קול פחדים באזניהם בנקל ישימו לב לגדור פרצותיה ולקומם הריסותיה ותוכל לעמוד במצור ותושע. אמנם אשר אין לה חומה כלל ודאי אין לה תקומה, כן האיש בעוד חומת שכלו על תלה אע"פ שתהיה התאוה פרוצה הנה הוא נקל להתנחם ממעשיו הרעים ולהרפא. אמנם איש אשר אין מעצר לרוחו כי נפלה חומתו ונפסדה התחלתו במה יושע איפה. והנה כלל בזה כל מה שכתבו החכם שם. וכבר הבאנו כאן העיר הזאת לעדה ובאת ללמד ונמצאת למד כין דין האיש הזה אשר אמרנו הוא עצמו משפט המדינה ותהיה הכוונה כי כאשר היתה העיר מוקפת חומה סביב מהחק הטוב והדתות הישרות המונחים מהזקנים והמנהיגים הטובים מלפניהם אף על פי שלפעמים יעלו שועלים ויפרצו גדריה וישביתו חקיה הנה נא העיר הזאת קרובה לקבל תקנה ולהרפא כי יקום אחד מעיר ושניים ממשפחה להוכיח אותם בחוזק נמוסיהם אשר בידם והטוב והיושר נעזרו מכל צד ויעלו לה ארוכה. אמנם אם אין לה חומה לא מדת ולא מתקנה ולא משום מנהג ישר הנה היא כאיש ההוא אשר אין מעצר לרוחו שאין לו שום התחלה במה שישוב אל בוריו. ומה גם עתה אם יש לה חומה גבוה של נתשים ועקרבים רצוני חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם המונחות לפניהם ממנהיגים הרשעים והעריצים. וכבר עשה החוקר למוד מהמדינה אשר היא על זה התואר אל זה הענין עצמו בפרק ב' מהמאמר הנזכר אמר החוטא דומה למדינה אשר בה כל הדברים ההכרחיים ובה אמנם דתות טובות ולא תרגיל באחת מהן כמו שאמר הפיליסוף אנקש"נדריש. והרשע הוא דומה למדינה אשר בה דתות רעות תרגיל אותם. והנה באמת זה היה חטאת סדום ובנותיה כי הנה הם לא חטאו בחטא התאוה לבד כערים אשר יש להם חוקים ומצות טובים ועושים אינם אותם גם לא היה די להם בשהיו עיר פרוצה אין חומה משום דת ונמוס ישר אבל כבר נפסדה התחלתם בתכלית ההפסד עד אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים לחוקים ומשפטים טובים וישרים וקבעו בהם מסמרים בקנסות ועונשים שלא יעברו מהם לעולם והעקר אשר שמו כל מגמתם הוא לשמור ממונם בתכלית השמירה ולזה בחרו באותה מדה של שלי שלי ושלך שלך באותו בינונית שאמר שהיא מדת סדום לא בתורת מדה אלא בתורת דת ונמוס אחת דתו להמית המהנה לזולתו אפילו בזה נהנה וזה אינו חסר כי על כן אמרו חכמינו כופין אותו על מדת סדום ב"ב י"ב, וההנחה הזאת בתורת נמוס תחייב אותם לצאת אל הקצה האחרון בכל דרכי הרשע והחמס. תדע כי תורתנו התמימה הפליגה להזהיר במאד מאד על היותנו מהנים מממונותינו ומגופותינו זה לזה בנתינת הצדקה וההענקה וההלואות ויתר המתנות והעזר בפריקה וטעינה או בהשבת אבדה ובכל דבר שיצטרך אל חבירו שמטה ידו עמו עד שכבר תשים צד שתוף בכל אשר לנו עם חבירנו ושכנינו וכל אנשי שלומינו ועם כל זה מעט מזער אשר היו בכל דור ודור אשר ישמעו וישיתו לב לקיים את תוקף הצוויים ההם ויותר מהמה כמה רובי כמו פתן חרש יאטמו אזנם הממאנים לתת מאשור להם דבר גדול וקטן ורוב רבי רבבות אשר יכספו להיות על מדת שלי ושלך שלי ויבקשו להם כמה תחבולות ועלילות לקחת כל ממון חבריהם החביב עליהם מאשר להם. ומה גם עתה אם תהיה ההנחה הדתית שיחזיק כל אחד בשלו ושלא יהנה לזולתו כי אז תמצא התר רצועה לכל דבר פשע ויקל בענינו לעמוד ללסטם את הבריות כעושה מצוה. ולפי שהיתה לסדומים התשוקה הפחותה הזאת באו לקבוע דת וחוק שלא יעשה איש מהם שום אכסניא לשום עובר אורח כדי לכלות רגלי האנשים הנכרים מביניהם ולהרחיק הנאתם ולהיות הדבר הזה יקר מאיד בעיניהם לפי רוע מזגיהם התירו ביניהם לעשות הנבלה ההיא לכל הבאים שמה כדי שישנאו מעבור ביניהם לא שרצו בפועל המגונה ההוא מצד עצמו שלא נזכר שהיו נוהגין ביניהם אבל שלא מצאו דבר יותר מגונה להבריחם מעליהם: ובמדרש ב"ר פרשה נ' האחד בא לגור וישפוט שפוט דין שרצו ראשונים אתה בא לאבד. רבי מנחם בשם רבי ביבי אמר כן התנו אנשי סדום ביניהם אמרו כל אכסנאי שהוא בא לכאן נהיה בועלים אותו ונוטלים את ממוני. אמר לו אפי' אותו שכתוב בו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה בראשית י״ח:י״ט אנו בועלין אותו ונוטלין ממונו. הנה שכל עצמן היה לבטל האכסניא מביניהם ושלא יבאו לשם משום מקום בעולם וזה הוא מה שהעיד עליהם הכתוב האומר ואנשי סדום רעים וחטאים שם י"ג עם פי' אנקלוס בישין בממוניהן וחייבין בגופיהן. הנה כי עקר רעתם היה בענין ממונם כי הוא מה שרצו בעצם אמנם מה שנבלו עצמם לחטוא בגופן בדבר הנבלה הזאת יחסו למלת חטא למה שהוא אינו להם אלא במקרה ובמשנה. וכן ג"כ מאמר זעקת סדום ועמורה וגו' שם י"ח. כי עקר הצעקה הוא אשמה רבה ואף מה שהוא להם במדרגת החטא ההוא גנאי כבד מאד והוא מאמר ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום איכה ד' והוא נכון. והנה עם זה נתבאר כונת יחזקאל ע"ה באומרו זה היה עון סדום אחותך וכו' ויד עני ואביון לא החזיקה יחזקאל ט״ז:מ״ט. והכונה ששמו להם כן לחוק ולנמוס. אמנם לא זכר את דבר הנבלה אשר נוהגין בה לפי שהיא עם שמתירין עצמם לעשותה אינה מחקותיהם ואינן נוהגין בה ביניהם אבל כל קלקוליהם היה בדבר הממון. ומזה המין נמצא לרבותינו ז"ל סנהדרין ק"ט. כמה עלונים מוכיחים אמרו ערום הלכו כו' חמור יתומים ינהגו דאית ליה תורא מרעי חד יומא דלית רעי תרי יומי ההוא יתימתא בר ארמלתא הוה ליה תורא למרעי אזיל שקלינהו וקטלינהו אמר דיינא דאית ליה תורי נשקול חד משכא דנית ליה תורי לשקול תרי משכי א"ל האי מאי א"ל סוף דינא כתחלת דינא מה תחלת דינא דאית ליה תורא מרעי חד יומא דלית ליה תורא מרעי תרי יומי אף סוף דינא נמי דאית ניה תורי נשקול חד דלית ליה נשקול תרי. דעבר במברא ליתב חד זוזא דלא עבר במברא ניתב תרי. דמחי לה לאינתתיה דחבריה ומפלה אמרי יהבה ניהליה דלעברא לה. דפסיק ליה לאודנא דחמריה וכו' דפרע ליה לחבריה וכו' דעבר אארבא יהיב ד' זוזי דעבר בימא יהיב ח'. זימנא חדא הוה ההוא כובס איקלע להתם אמר הב לי ד' זוזי אמר להו אנא בימא עברי אמרי ליה א"כ הב ליה תמניא זוזי קם פרעיה אתא לקמיה דיינא אמר ליה זיל הב ליה ד' זוזי דשקל לך דמא וח' דעברת במיא. אליעזר עבד אברהם איתרמי להתם ואירע ליה הכי פרעיה איהו לדיינא א"ל מאי האי א"ל אגר אית לי מינך הב ניהליה להאי. וכאלה רבות עמם בדינים המפורסמים שלהם ודייניהם המובהקים ושהכל נמשך מהפסד השורש יקלקול ההתחלה וכמו שאמרו מצעקתה של ריבה אחת שפרנסה לעני וכו' שם. והנה הלילה ההוא נהנו כמנהגם ונגדשה סאתם. כי מלאה מקדם מכל מיני חטא ופשע אשר כאלה המחייבים כלייה. ומכאן אתה מוצא תשובה נכונה לאנשי הגבעה כי אם נהגו כמנהגיהם בשני הענינים רצוני בכלות רגל העוברים והשבים ובהתר הנבלה הזאת כמוהם הנה לא היה זה להם דבר מזה בתשומת דתית ולא הותר להם לעשות כן מדיניהם חלילה אבל היו כמדינה שחקיה טובים ועושים אינם אותם ולזה לא יקשה לנו למה לא המטיר עליהם גפרית ואש מאת ה' מן השמים אבל היה עליהם מדיניהם על זה עון פלילי והיו שופטי העיר או השבט חייבים לבערם מן העולם ובמה שראו ולא מיחו בידם או העלימו עיניהם מן מה שעשו בפרהסיא היה החטא ההוא מוטל על כל השבטים והיה מאת הש"י להפרע מכלן אחרי מלאת יד התובעים את דינם. וכן הוא הדין בכל מה שחטאו היחידים בכל צבור וצבור בפרוץ באחד מהאיסורים שבתורה כגון ביין נסך או גבינה של עכו"ם או שעטנז וכיוצא שהעלם עין השופטים והמנהיגים מתיר אותם כאלו הם מותרים מן הדין שכבר הפכו בזה חטאות היחיד אל חטאות הצבור מכללם. וכמה פעמים נתחבטתי על זה על אודות הנשים הקדשות שהיה אסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו ולא עוד אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם גם יש שמספיקין להם פרס מהקהל כי אמרו כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות מוטב שיעברו על לאו זה משיבאו לידי אסור סקילה או סכנת שריפה. ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות ב"ד חטאת יחיד הוא והוא שבעונו ימות ע"י ב"ד של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים כמו שהיה עון פילגש בגבעה אם היו ב"ד שלהם מוסרין האנשים הרשעים ההם לבדם ביד ישראל. אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כלו ולא נתן למחילה אם לא בפורענות הקהל כמו שהיה בבני בנימן על השתתפם בעון והוא היה עון סדום כמו שביארנו שהם ובתי דינין שלהם הסכימו שלא להחזיק יד עני ואביון. ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחד מהתורה בהסכמת הרבים כמו שאמר בזה שעשתה בו פרשה בפני עצמו לא תהיה קדשה וכו' דברים כ״ג:י״ח כמו שיתבאר שם ב"ה. ומי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורת אלהית. אמנם מה שנגפו על זה ישראל פעמים עם שכבר למדו ז"ל מסכימות הספור טעם מספיק והוא עון פסל מיכה אשר לא מיחו פרקי רבי אליעזר פ' ל"ח. עדיין יש לומר כי מזולת זה היה להם להתקדש ולמלאת את ידם בטהר עצמם מכל פשעיהם לכל חטאתם קודם שיבאו למלחמה עם אחיהם ומלחמת עכו"ם תוכיח נאמר בפרשת שופטים מי האיש הירא דברים כ' ואמרו ז"ל מעבירות שבידו סוטה מ"ד. קל וחומר להלחמם אלו עם אלו וגם היה ראוי ליפול רשות להמלך בגבורה תחלה והם לא חששו ולא נתנו את לבם לדבר מזה אבל כל שאלתם ובקשתם היתה מי יעלה בתחלה למלחמה כי הקפידו על סדר מעלותיהם מדי צאתם ובואם והנה הושב להם יהודה בתחלה. ודי להם הערה במה שלא אמר יעלה כי לא יובן אם יעלה או ירד בתחלה ולא שתו לב ולזה נתנם להרע עמהם כדי שירגישו בעצמם כמו שעשה במלחמת העי. ועדין בפעם השנית ששאלו לא באו עד תכלית הכוונה אך חשבו כי שמא חטאו לערוך מלחמה עם שבט אחד מישראל על כל דבר פשע שיהיה כי אנשים אחים הם כלם. ולזה אמרו האוסיף לגשת עם בני בנימן אחי שופטים י"ט. ולפי דבריהם השיבם עלו אליו, כי אין חכמה ואין עצה וגו' משלי כ״א:ל׳. ובדבר שיש חלול הש"י אם בבנו ובאחיו כלומר אין טעותכם בזה. וכאשר ראו שנגפו בפעם שנית אז באו לכלל דעת וירדו לסוף הכוונה האלהית וימלאו את ידיה בבכי ובצום ולענות עולות ושלמים לכפר בעדם מכל חטאתיכם לפני ה' ואז דקדקו בשאלתם השלישית ונתנו לבם ליטול רשות על המלחמה ואמרו האוסיף עוד לצאת אל המלחמה עם בנימן אחי אם אחדל. ירצה אם אצא עמו למלחמה עם היותו אחי או אם יש טעם אחר שאחדל בעבורו הורני ולא אסור ימין ושמאל ולזה היתה אז התשובה שלמה עלו כי מחר אתננו בידך. וזהו בזה לדעתי דרך נכון. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל לא הוצרכו אל השאלה הג' ולא חדשו בה דבר. ועתה ראה כי אחר שזכר הכחוב זה החטא העצום אשר נפלו עליו אנשי סדום הרעים בממוניהם במה שאחזו באותה מדה פחותה שקראוה מדת סדום והיא אשר הביאה אותם אל שתוף המדה המקולקלת שבכלם שהיא שלי ושלך שלי אשר בה מלאה הארץ חמס כדור המבול עד שקבלו בה את פורענותם כמ"ש הנה יסדר אחריו ספורים אשר יראה מתוכם שדרך המעולים הוא להיות על שאר המדות הנשארות רצונו שלי ושלך שלך או לפחות על דרך החליפין לתת אל הזולת מה שיראה לו ולקבל ממנו הראוי בבא עתו ומקומו וזה יהיה בשני ספורי אבימלך עם אבינו אברהם כמו שיבא ואחר שנתישב כל זה וכבר התרנו כל הספקות הנופלים בעקר זה החטא ועונשו ובעונש בעלי הגבעה הדומה אליו למראה עינים נזכור ג"כ שאר הספקות הנופלות בו ובספורים הנמשכים אליו: א מה שכבר נתבאר מחקור על כוונתם של אלו העיירות ברשעתם זו ומה הסבה אשר הביאה אותם אליה ואם כדברי יחזקאל בגנותם למה נענשו על זה הדין החמור ואם כדברי הספור הזה למה לא נענשו בני הגבעה ולמה נגפו בני ישראל עליהם. ב אחר שנתבאר שכוונתם לעשות הגנאי והקלון הזה לכלות מביניהם רגלי נכרים איך אמר להם לוט הנה נא לי שתי בנות וכו' והלא לא אותן הם מבקשים. או מה טעם אומרו כי על כן באו בצל קורתי והוא הדבר אשר זרה עליהם לפי נמוסיהם: ג אומרם האחד בא לגור וישפוט שפוט והלא בתחנונים ידבר עמהם: ד במאמרו ויאיצו המלאכים. ויתמהמה. ויחזיקו. ואנכי לא אוכל. הנה נא העיר. הנה נשאתי פניך. מהר המלט שמה. מי הביאם לכל זה הדחק מוטב שימתינו לו להתנהל לאטו להמלט נפשו מאשר ישא פניו לבללתי הפכו את העיר אשר יצוה ה' להפוך באפו ובחמתו: וגם מה המונע לבלתי הפכו את העיר עד בואו שמה. כשיצא מן העיר די: ה מה טעם ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט. והנה המלאך א"ל הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה: ו מה עלה על דעת בנות לוט כי עשו הנבלה ההיא לפחדן איש אין בארץ ועיניהן הרואות שלא נחרבה צוער אשר יצאו ממנה אחרי ההפכה: י בספור הסמוך האומר ויסע משה אברהם ארצה הנגב למה נסע משם עם היותו שלו ושקט סמוך למילתו וקרוב לבשורת זרעו ואיך לא נמלך בשכינה ולא עוד אלא שהרחיק נדוד עד ארץ אשר לא ידעוהו ולא נזכר שמו ונא שמעו את שומעו כמו שנראה מלקיחת אשתו כסבורין שהיא אחותו כאשר היה להם בתחלת ענינם במצרים: ח למה לא בא הש"י אל אבימלך מתחלה כדי שלא ישלח לקחת את שרה ויצילם מצערה או למה הוזקק אליו לדבר כדברים ההם רק שינגע אותו ואת ביתו כאשר עשה לפרעה: ט באומרו הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי וכו' והלא כיון שלא קרב אליה טוב לו לומר שלא עשה משיאמר שעל פי דבריהם עשה גם מאמר ואבימלך לא קרב אליה יראה שאינו במקומו: י אחר שאמר לו הנך מת על אודות האשה והוא השיב הלא הוא אמר לי כו' למה הוצרך לומר לו אחר כך ועתה השב אשת האיש וכו'. ואם אינך משיב דע כי מות תמות וכו': יא למה אמר אברהם אל אבימלך כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה מה שלא אמר כן לפרעה. ומי הזקיקו לומר אליו וגם אמנה אחותי בת אבי. וטעם אשר התעו אותי אלהים גם מאמר ולשרה אמר הנה נתתי: יב ומה טעם ויתפלל אברהם אל האלהי' גם מאמר ויתפלל בעדך וחיה ואולם בספור הסמוך יהיה הספק. יג באומרו מי מלל לאברהם הניקה והלא היא שאמרה האף אמנם אלד וכו' וישמעו אזניהם. יד מה טעם לצדקת זו לגרש את בן האמה בעבור שהיה מצחק עם יודעה אהבת אביו אותו ולא עוד אלא שהסכים הש"י אל דעתה: טו מה טעם הראות המלאך אל הגר על דברי ישמעאל והנס הנעשה להם על ידו גם כי לא נזכר שצעק הנער ולא שנשא את קולו ואיך אמר וישמע אלהים את קול הנער: טז בספור אבימלך ופיכול שר צבאו כי שם נאמר את ז' כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי ואח"כ נאמר על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם הנה המיר עצם הנקרא והחליף סבת השם. אלו הספקות אשר ראיתי להזכירם ומעתה נבא אל הביאור: טרם ישכבו ואנשי העיר, איה האנשים הוציאם אלינו ונדעה אותם. מאמרם מעיד שהכונה לבזותם ולנבלם כדי שישמע פתגם מעשה רעתם ולא יבאו זרים בארצם שאם לא כן לא יזכירו הזמה ההיא עד עשותם ויצא אליהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו כדי שלא ישמעו דבר הנבלה הזאת ויאמר אל נא אחי תרעו הנה נא לי. התר ספק ב' הנה לוט הוכיח להם לומר שאין דינם אלא עמו באשר הוא אחד מהעם והוא אשר הפר הנימוס ולא הם ולזה חייב עצמו באשר יוציא שתי בנותיו אשר לא ידעו איש ולא ישא עול וחרפת זולתו כאשר הוא ראוי להיות. ב לאשר באו בצל קורתו אשר לא כדת ולאנשים ההם אל תעשו דבר אחר שאינן מבני העיר ואין אחריות גזרתם עליהם: ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור. האמירה הראשונה היא לשון דחיית דבריו והשנית טעם הדחייה ג ירצו מי שם אותך שר ושופט אם הם ראויים לידון כבני העיר או לא. עתה שאמרת כן לא נחדל מהרע להם כמשפטנו וגם נרע לך מהם כמשפטיך אתה חרצת שהדין מוטל אליך יותר מהם. אמנם האיש הזקן אשר בנבעה לא בא מהטעם הזה רק שבקש לפייסם בבתו ופילגשהו ולזה לא השיבוהו האחד בא לגור וישפוט שפוט כי לא במשפט בא עמהם כמו שנראה מדבריו שם: וישלחו האנשים ויאמרו האנשים אל לוט עוד מי לך פה כי משחיתים אנחנו. אחר שיצא כח הנסיון אל הפועל אשר עליו נאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כמו שפי' וכלם כאחד עשו ועשו עד שאפילו חתני לוט לוקחי בנותיו לא שמעו לקולו ולעגו עליו נחתם גזר דינם להשחית ולכלה: וכמו השחר עלה וכו' עד המלט על נפשך ד הנה דחק אותו יותר מדאי כדי להצריכו לבקש על פלטת צוער לקבץ הסבות אשר בעבורם יוכל להמלט בתפלת אברהם ואמר אל תביט אחריך כדי שלא ישתומם ויעמוד שם אפילו רגע או שלא זכה למה שנאמר רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה תהלים צ"א ולזה נאמר ותבט אשתו מאחריו כלומר למה שלא נזהרה ממה שצווה הוא שלא להביט אחריו ולזה ותהי נציב מלח: הנה נשאתי פניך גם לדבר וכו'. ה כי מה שיספיק לשאת פניך להצלתך ג"כ יספיק להציל את העיר ההיא ע"י צרופך כמו שהתפלל אברהם לכן מהר המלט שמה כי לא אוכל לשלוח יד בערים האלו עד בואך שמה ותהיה עם שאר הצדיקים אשר בתוכה למחסה ולמסתור על כן קרא שם העיר צוער כי הצדיקים אשר בה היו מועטים ולא הושלם המנין רק עם לוט. ולזה נאמר השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה שכבר נתרבה עמו: וה' המטיר על סדום וכו'. וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וכו'. ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם. העיד הכתוב כי למחר בבוא אברהם על שכרו במקום אשר עמד שם לבקש על הערים האלה היה כן שלא נמצאו צדיקים בסדום ובנותיה שינצלו לפי תנאם ה אבל בזכור אלהים את אברהם ואת תפלתו שלח את לוט מתוך ההפכה כדי שיצטרף עם הצדיקים אשר בה נצל שמה ובזה טעו בנות לוט כי כשעלה לוט מצוער כי ירא לשבת שם ו חשבו שכיון שלסבת היותם שמה נמלטה שבצאתם ממנה תהפך ועוד חשבו שהיה ההפסד ההוא כולל כל העולם כמבול והן לא ידעו כי כבר כלה זעם ושאין מדת הדין פוגעת בתר ריתחא כשעת ריתחא. וספר הכתוב מעשה בנות לוט להודיע קורבת שתי האומות ההנה עם ישראל להטעים מצות לא יבא עמוני ומואבי וכו' על דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' דברים כ"ג. וגם שנדע שורש שתי פרידות טובות שיצאו משם. ויסע משם אברהם ארצה הנגב. בעלי המדרש ב"ר פ' נ"ב בקשו טעמים לנסיעה הזאת. מהם אמרו שברח לו מפני שחת ה' את סדום ובנותיה כי ירא שימנעו הולכי אורחות ותתבטל אכסניא מביתו. ומהם כי נתרחק משמצת לוט ובנותיו. ז ואני אומר כי זה ההעתק למד מאומרו ית' ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם בראשית י"ז כי שנוי השם על זה האופן לא יתכן אלא עם שנוי המקום בארץ אשר לא נודע שמו. ולזה כשעברו ד' ימים למילתו מיד אחז תמים דרכו ללכת אל ארץ רחוקה אשר לא ידעוהו וקורא לו שם חדש אשר פי ה' יקבנו: ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא ויפלח אבימלך וכו'. זאת היתה לה להודיע כי אחרי בלותה היתה לה עדנה ואם שמא חטאה בדבר תקבל צערה. ח ואולם לא מיחה הש"י ביד אבימלך שלא לדבר אותם מטוב ועד רע לפי שרצה שתתפרסם על ידי כן מעלתם בארץ ההיא ביום בואם שם ויתגדל שמם ביניהם ויודע לכל כי הוא ואשתו וכל אשר לו מחנה אלהים הם כמו שהיה ענינו עמהם ברדתם למצרים. אמנם נזקק הש"י לבא לאבימלך מה שלא הוזקק אל פרעה לשתי סבות. הא', שאבימלך היה יותר הגון מפרעה כמו שנאה מדבריו. והשנית, שאברהם היה עכשיו במעלה יתרה מהנבואה ממה שהיה אז בבואו למצרים כמו שכתבנו שם ועכשיו היה מכיר בחסד ההוא אשר הוא ית' עושה עמו כי נביא הוא וידע את כל המעשה אבל בעת ההיא עדין לא הגיע למדרגה שידענו ולזה די לו במה שימנע הנזק על ידי הנגעים וממאמריו ית' נלמוד שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא וידע את כל המעשה. אבל בעת ההיא ויתפלל בעדך וחיה כבר אמרנו שמתחלה לא נמצא לו שום תפלה כלל כי זה חודש לו מברית בין הבתרים ואילך: הנך מת על האשה וכו'. כי בני נח אזהרתם זו היא מיתתן סנהדרין נ"ז. ואבימלך לא קרב אליה. יאמר כי אבימלך לא קרב אליה. ט וכבר היה יכול לומר שלא נמצא שם עון אשר חטא והרי שלו שלם לפניו ולא אמר כן אלא שהתנצל עליו כאלו כבר עשה מעשה על פי דבריהם שהוא והיא אמרו שהם אחים שממשמע דבריו שכיון שבתום לבבו ובנקיון כפיו עשה מה שעשה עשוי והקולר תהיה תלויה על צוארם שהתעוהו: ויאמר אליו האלהים גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואם חטאת לא חטאת לבריות אבל חטא לשמים. ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי דוקא כדי שתהיה נקי לשמים ולבריות כי על כן קדמתי לדבר אותך כדי שלא תגע בה. י ועתה לא יעלה על לבך מה שחשבת. והשב אשת האיש כי נביא הוא וכבר ידע שלא תגע בה שתאסרה עליו ולפיכך לא גלה אזנך והוא יתפלל בעדך על שגגתך ואם אינך משיב דע כי מות תמות כי מעתה תהי' מזיד בדבר: ויקרא אבימלך לאברהם וכו' ויאמר אבימלך מה ראית כי עשית וכו'. במאמר הראשון הפליג החטא הגדול שהביא עליהם אמנם בשני שאל על הסבה המניעה אותו לעשות דבר גדול כזה כלומר שלא ידע סבה שתספיק לזה: יא ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים ואין דבר שעומד בפני פקוח נפש אמנם לפי שהיה ירא שיאמר לו כפרעה למה לא הגדת לי כי אשתך היא ולא תספיק התשובה הראשונה. יא אמר וגם אמנה אחותי בת אבי היא ושמשם מצאו מענה להקרא בכל אשר יבאו שמה אחים ובכלל דבריו שכיון שהיה אפשר לבני נח להיות אשתו ואחותו היה לו לשאול ולדקדק עליה ואחר שלא שאל הנה הוא הביא החטא עליו, יא ומאמר כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי הוא כאומרו כאשר הפליגו והרחיקו אותם כי כל הולך באשר לא ידע אע"פ שילך בדרך ידועה וסלולה יאמר עליו כן. ותלך ותתע במדבר בראשית כ"א. תעו במדבר בישימון דרך תהלים ק"ז. והנה תועה בשדה בראשית ל"ז. כלן הם מפליגים בדרך אשר תכליתו לא הושג עדין: ואנקלוס שתרגם כד תעו עממיא בתר עובדי ידיהון יתי קריב ה' לא שמר דרך הטעמים: ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן וכו'. הרי שלי שלך ושלך שלך וזה הוצרך לעשותו למה שתפש עליו לבלתי דרוש אותו אם הוא אח ובעל וגם שצריך לפייסו כדי שיתפלל בעדו: ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך. יח לפייסו. אבל באמת אחיך זה הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך וכו'. הנה שהוא מעורו עיני דעתך לתתך חשודה לכל אשר אתך בפה כל הבריות ואע"פ שעדות השמים בינו לבינך מי יגיד להם נקיותך. והכונה לומר לה מכאן ואילך שימי עיניך על דרכיך ולא תוסיפי לעשות כדבר הזה עוד. והכתוב העיד שקבלה הצדקת התוכחת הזאת בסבר פנים יפות ונוכחת ממנו ושמה על לבה להשמר מכל שמץ דבר בעיני אלהים ואדם. או שיראה באומרו הנה נתתי אלף כסף. אף על פי שהייתי נותן על זה אלף כסף לאחיך לא היה לך לקבל עורון כזה להביא עליך חשד לכל אשר אתך ואת כל: ויתפלל אברהם יב זו היא תפלה ראשונ' מעצמו שנמצאת לו על זה. ובמדרש ב"ר פ' נ"ב ויתפלל אברהם א"ר חנינה מתחלת הספר וע"כ לא נאמר כלשון הזה כיון שנתפלל אברהם הותר אותו הקשר כמה יתבאר בזה כל מה שכתבנו ממדרגותיו ע"ה ותפלת סדום מן השמים הורוהו על זה כאשר אמרנו: וה' פקד את שרה כאשר אמר. בתת לה הריון. ויעש ה' לשרה כאשר דבר למועד אשר יעד לה וזה שביארו בכתוב הסמוך ותהר וכו' למועד וכו': ואמר שכבר קרא שם בנו הנולד לו יצחק כי הוא הענין אשר צחק עליו באומרו ואם שרה הבת תשעים שנה תלד כמו שנתבאר וסמך שמל אותו למועד אשר צוהו להגיד שהוא טעם למה שנתעכב זה הזרע הטהור עד עתה כמו שנזכר במה שעבר: צחוק עשה לי אלהים. בפי הכל שילעיגו לומר ראו זקנה בת תשעים תבקש עת דודים אמנם איני חוששת כל השומע יצחק וכוונה שיוכלל זה בקריאת השם או שאמרה כל השומע יצחק וילעיג לי על מה ששחקתי אני להרהר אחר דבריו. מי מלל לאברהם וכו'. כתב הרמב"ן ז"ל לשון שבח וחשיבות הוא ראו מי הוא וכמה הוא גדול שומר הבטחה ומבטיח ועושה לשון רש"י ז"ל ולא מצאתי מלת מי בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם שופטים ט'. מי דוד ומי בן ישי שמואל א' כ"ה. והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. למלאת פיו ברנה יצחוק בפלא הנעשה לי כי מי בכל השומעים ששמע שאמר לאברהם מתחלה תניק בנים שרה אין בעולם שיאמר לו כן אפילו לנחמי כי לא עלה זה על לב מעולם כל אלו דבריו. ואני תמה איך לא זכר הרב מי ברא אלה ישעי' מ'. מי ילד לי את אלה ואלה מי גדל שם מ"ט. מי זה בא מאדום שם ס"ג. מי זאת הנשקפה ש"ה ו'. שכל אלה וזולתם כלם הם למעל' גדולה וכבוד יג והנכון בעיני שתאמר מי יתן והיה מאמר מי שמלל לאברהם על זה שתניק בנים רבים שרה כיון שכן נתקיימו דבריו כי ילדתי בן לזקוניו וכל זה הפלגת מליצה לשבח והודאה ויעש אברהם משתה גדול וכו' ותרא שרה וכו'. יד יראה שמתוך מזמוטי שמחת המשתה היה מצחק ולועג עליה שילדה בזקנותה בן שימעט את נחלתו וחרה לה ולזה אמרה גרש את האמה. כי לא יירש וכו' ומדרך מוסר אמרה בן האמה לומר כי מצד היותו בנה אומרת כן לא מצד היות בנו. אמנם נאמר וירע הדבר בעיני אברהם על אודות בנו עד שא"ל האלהים אל ירע בעיניך כל אשר תאמר אליך שרה אם לשלח אותה ואם לגרש את בנה ואם לסלקו מהנכסים שמע בקולה כי מאתי נהי' הדבר והטעם כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בשום אחר: ובמדרש ש"ר פ"א למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. וזה כי נרא' אליה בכח נביאותה מבלי מונע שהזרע שאחר המילה הוא העקר. אמנם אברהם אהבת בנו הית' מעכבת דבר מה: וגם את בן האמה וכו'. כמו שנתבאר בפרשת מילה: וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וכו'. לומר שנשמר במה שאמרה שרה כמו שצוהו הש"י. ולזה לא נתן להם כסף וזהב ולא שום דבר רק ההכרחי ליומם עד שהיה מה שהיה מעיפותו ונתיאשה ממנו עד שהשליכתו: ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך וישמע אלהים את קול הנער. כמו קול דמי אחיך צועקים. והוא ששמע את צער הנער ורוב דחקו. טו ולזה אמר המלאך מה לך הגר אל תיראי וכו'. ירצה למה תבכי ולמה תרימי קולך שמע אלהים את קלו הנער ואם אינו מרים קולו רק באשר הוא שם יושב בדוחק בצער אלא קומי שאי את הנער והחזיקי בו כלומר אל תתיאש ממנו כי לגוי גדול אשימנו. וכבר סופר בזה בשבחה של הגר אשר נזקק לה המלאך והדבור כמו שהיה לה בראשונ' להורות כי עקר פסול זרעה הוא מפני שנזרע בערלה כמו שאמרנו שם וגם נזכר כי היה אלהים עם זה הילד: ויגדל וישב במדבר ויהי רובה קשת. להגיד מעשהו ומלאכתו אשר היה בה מתפרנס אחרי צאתו מבית אביו אשר שלחו בלא כלום: ויהי בעת ההיא וכו' אלהים עמך. יגיד כי היה מוחזק בעיניהם כי יד ה' הית' עמו מג' ענינים גדולים שתפול עליהם מלת כל כמו שכתוב בחכמה הטבעית האחד נצחון המלכים. והשני הצלת אשתו משני מלכים בכבוד ותועלת. והג' היות להם זרע לעת זקנתם להמשך שמם וזרעם. ונזה בא לבקש מאתו על שלומם ושלום זרעם וארצם עמו כי ידעו כי אלהים עמו בכל מעשיו: ויאמר אנכי אשבע. הכוונה כשירא' שהוא ראוי לישבע אמנם נאמר והוכיח אברהם וכו' כי לפי שראה שעבדיו גזלו מאתו את הבאר ההוא והוא לא מיחה בידם חשב שמא הוא היה במעל וחליל' לו להיות בעל ברית למלך מקשיב על דבר שקר ולאויבי השם יאהב ובחן אותו בנסיון התוכחה לראות היהי' מכלל אל תוכח לץ פן ישנאך אי מכלל הוכח לחכם וכו' משלי ט׳:ח׳. והנה הוא קבל התוכח' והשיב אליו כהוגן. וזה שהמשפט יעשה לכל א' מג' בחינות, אם ליסד העול העושה אותו. ואם לנקמת הנחבל ופיוסו ואם מחיב השופט למלאת את ידיו. והנה הוא התנצל מצד שלשתן. על הראשונ' אמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה שאעש' בו משפט. ועל השנית אמר וגם אתה לא הגדת לי שאשתדל לנקום אותך או לפייסך. ועל השלישית אמר וגם אנכי לא שמעתי עד עתה שאצא ידי חובתי. והנה כששמע אברהם תשובה נכונה להתנצלותו וגם שנשמע מכללה שיהי' לו אשר לי ויעשה לו כרצונו ויקח אברהם צאן ובקר וכו' ויצב אברהם וכו' לפי שהיה בלבו לנטוע שם אשל אצל הבאר ההיא לקרוא שם בשם ה' כמו שיבא. כדי לסלק כל עורר וטוען מעל הבנין ההוא שעקרו הוא באר המים רצה הנדיב לעשות בחכמה סימן נכר שהבאר הוא שלו ושיודע בו לעיני הכל שעבדיו חפרו אותו ושלא קבלו כמות שהוא כי אז יוכלו לחזור ולעורר עליו. ועשה זה במה שיחד ז' כבשות לתת לו בחלופו שהוא קרוב למחיר השדה אשר נחצב בו כאלו הי' הבור חצוב שהי' מחירו גדול יתר מאד. והנה לפי שאין מן המוסר לשאת לתת עם מלך עם הארץ בדבר מועט כזה נתן לו צאן ובקר הרבה כיד המלך רק הציב ז' כבשות הצאן לבדהן כדי שיורגש הדבר אשר הוא חפץ טז ולזה שאל אבימלך מה הנה ז' כבשות וכו' ויאמר בעבור תהי' לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת ושלא לקחתי ממך רק מקומה בקרקע כי מעתה יסולק כל מערער כי בידוע שהכורה בור ברשות הרבים יזכה במים. על כן קרא למקום באר שבע לפי שכבר הי' לו לאברהם שם הבאר ההיא אשר ראוי שתקרא בעצם וראשונה באר שבע לפי שקנה אותה בז' כבשות טז קרא המקום כלי בשם המיוחד לבאר כדי שיזכרו שני הענינים בשם ההוא ויהיה זה סימן להסכמת שניהם בדבר מה ומה הוא הדבר כי שם נשבעו שניהם. והנה בזה כבר באו אלו המעולים במדה השנית בענין חליפין שני שלך ושלך שלי על אופן נאות שתשוה אל תורת הנדיבות כמ"ש. והנה אחר שנתקיים לו קנין הבאר ההוא על זה האופן אמר ויטע אשל בבאר שבע: במדרש ב"ר פ' נ"ד רב ושמואל חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים ל' שאל מה אתן לך מלכים א ג׳:ה׳ וחד אמר פונדק לאכסניא. רבי עזריה בשם רב יהודה אומר אשל זה סנהדרין כד"א ושאול יושב בגבע' תחת האשל שמואל א כ״ב:ו׳. ומה טוב ומה נעים שיתקיימו דברי כלם כי עשה קרוב לבאר ההוא ארמון וגנת בביתן בית מקדש מלך עם פרדס רמונים וכל מיני מגדים להיות שם בית ועד תאוה לעין כל באי עולם לבא אליו לדרוש אלהים והוא מה שאז"ל פתח שכל העינים צופות אליו סוטה י'. ואמר שהתמיד הישיב' בארץ פלשתים בהיות על זה האופן מהעבוד' האלהית ימים רבים ולפחות היו עד עקידת יצחק שהיו ל"ח שנים אם יהיה שאז מתה שרה כדברי חז"ל ב"ר פ' נ"ח וזה מה שרציתי בזה החלק: יבאר בעניני הידיע' האלהית ואיך תהי' ידיעתו בעבר והווה ועתיד מבלי שיגיע חדוש ושנוי וחלוף בידיעתו יתברדך. ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה וגו'. במדרש כתיב נתת ליראיך נס להחנוסס מפני קשט סלה תהלים ס' נסיון אחר נסיון גדלון אחר גדלון בשביל לנסותן בעולם בשביל לגדלן כנס הזה של ספינה וכל כך למה מפני קשט סלה מפני שתתקשט מדת הדין בעולם שאם יאמר לך אדם למי שהוא רוצה מעשיו למי שהוא רוצה ממליך אברהם כשרצה עשאו עשיר כשרצה עשאו מלך יכול אתה להשיבו ולומר לו יכול אתה לעשות כמו שעשה אברהם אבינו והוא אומר לך מה עשה ואתה אומר לו בן מאה שנה מל ואחר כל הצער הזה אמר קח נא את בנך וכו' ולא נעצב. הוי נתת ליריאך נס להתנוסס ב"ר פ נ"ה: *תוכן כונתו, כמו שהוא בהכרח שהחי חיים גופנים ירגיש הדברים המורגשים, כי כשרון ההרגש, הוא הלך מגדר החיות עד שזולת ההרגש אין חיות כמשפט השכלי הנודע לכל, כל חי מרגיש, כן בהכרח שהחכם שהוא חי חיים שכלים ידע ויבין הענינים, אשר ביכלתו ואפשרותו לדעת ולהבין, כי ידיעה זאת היא מגדר חכמת החכם, ואם נשלל ידיעה זאת ממנו יסור ויחדל מהיות עוד חכם, כמו שבהעדר ההרגש יחדל החי להיות חי, ויען כי רעיון היות המות המביא את האדם אל החיים הנצחיים יותר טוב מחייו הגופנים מושג רק מהחכם היודע אמר הכתוב, ממנו," "באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו" ר"ל רק החכם החי גם פה בבחינה אמיתית חיים שכליים יבין רעיון זה, ונמשך מכל זה, כי הי"ת שהוא החכם בלי תכלית בהכרח שתהי' גם ידיעתו בלי תכלית ומתפשטת על כל הדברים זולתו, כי זולת הידיעה הכללית הזאת אין מקום להיותו חכם לבלי תכלית, וע"כ הושוו כל המחקרים בזה שהי"ת יודע הכל, אך באיזה אופן ידענו נשתנה דעותיהם, כי יש שחשבו שהי"ת שהוא בלתי משתנה ידע רק הכללים השומרים את תפקידם ותכונתם לעולם אבל לא ידע את הפרטים המשתנים בכל עת כמאה"כ מהם "ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלקי יעקב. ר"ל כמו שלא נוכל לחשוב שיראה הי"ת בעין גופני הדברים הפרטים כן גם לא יבין למו בידיע' רוחנית בעבור התחלפותם התמידית. ויש שאמרו שהי"ת יודע את עצמו, ובהיותו הסיבה הראשונה לכל מה שזולתו ידע הכל על ידי ידיעת עצמותו והמשל בזה, ידע, כי מעצמותו יסובבו סבות קרובות, ומהם יסובבו סבות אחרות הרחוקות יותר, וכן עד סוף כל הסיבות, ומהסבות האחרונות יסובבו בהכרח האישים הפרטים, ולפ"ז לא ידע האישים, מצד עצמותם האישיית , רק מצד היותם מסובבים בהכרח מסיבותיהם המסובבות כולן ממנו, גם אמרו, כי ידיעת הי"ת לא תתחדש לרגעים כידיעת בני אדם המתחדשת ומתוספת יום יום עד שידעו היום מה שהי' נעלם מהם אתמול, אבל ידיעתו כללית, כי בידיעה אחת יודע בכלל את כל הנעשה בכל הזמנים ובכל המקומות. ומאותם האנשים השוללים ידיעת הפרטים מהי"ת אמר הכ' אשר ימרך למזמה, ר"ל שהם מנסים אותך לתתך עליון ונעלה מידיעת האישים השפלים ומעשיהם רק למען יוכלו לעשות מזמתם הרעה מבלי מורא ענשך. והנה הם מביאים חמשה ראיות לחזק טעותם, האחת, כי רק בני אדם חסרי השלמות ישתלמו ע"י ידיעת האישים הפרטים, משא"כ הי"ת, אשר בעצמותו שלם לבלי תכלית איננו צריך להשתלמות כזאת ע"י הפרטים, והשנית, כי ידיעת הפרטים תעשה רושם רק בשכל האנושי היודע, וצורתם תתחקק בקרבו, עד שהאדם היודע, והדבר הידוע ממנו יתאחדו ד"מ, ויהיו לעצם אחד, והמשל בזה, נער ועלם, אשר לא ראה מעולם פיל או קוף, לא יוכל לצייר בשכלו צורתם הגופנית, ואם לא ראה מעולם איש עושה עולתה לרעהו, לא יהי' לו עוד מושג שכליי מעשות עול איש לרעהו, ורק בראותו כל אלה יתחקה הציור הגופני או השכלי הזה בשכלו עד שיהי' עתה רב המושגים מאשר הי' בתחיל', אפס הי"ת, אשר חכמתו וידיעתו לבני תכלית מאז ומקדם לא יצטרך להוספת מושגיו לידיעת הפרטים, ואף כי לא יתכן לאמר עליו שיתעצם ויתאחד עם הפרטים האלה, ועל שתי אלה אמר איוב, אשר בימי עניו ומרודו דרך בעקבות החושבים האלה המכחישים בידיעת הי"ת את הפרטים "אם כראות אנוש תראה," ר"ל היש לך חסרון להשתלם, או הצורך להוסיף מושגיך, כמו שיש לאנוש עד שתראה גם אתה כמוהו ? והשלישית, אחרי כי ידיעת האישים הפרטים תהיה ותושג רק באמצעית חושי אדם הגשמיים, איך ידעם הי"ת הנעלה מאיברי ופעולות הגוף, וזש"א איוב "העיני בשר לך," והרביעית, אחרי כי האישים הפרטים ומקריהם מתחלפי' תמיד ונופלים תחת הזמן, איך ידעם הי"ת הנשגב מכל זמן כי הוא הי' ויהיה מהעולם ועד העולם ? ועליה רומז איוב באמרו שם הכימי אנוש ימיך, אם שנותיך כימי גבר, והחמישית הנראית להם כמופת חותך הוא מה שנרא' לנו לפי קוצר ידיעתנו מרוע הסדר וההנהגה עלי תבל אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ובהפך יש רשעים, שהם רגעי ארץ, ושלוי עולם השגו חיל, אשר מזה ישפוט כל נמהר לב, כנסתרי דרך בני אדם מעיני הי"ת, כי לולא שם עבים סתר לו לא הביט און ועמל כזה עלי ארץ מבלי שנותו ע' רמב"ם מורה נבוכים ח"ג פ' ט"ו שדחה כל הראיות האלו, ועל טענם חמישית זו רמז איוב באמרו שם הטוב לך כי תעשוק, כי תמאס יגיע כפיך, אח"כ אמר הרב ז"ל תחלה דרך כלל, כי כל מה שאמרו בארבע' טענותיהם הראשונות הוא אמת רק בידיעת האדם אפס בידיעת הי"ת הנעלמת מאתנו בבחינת מהותה איך נעיז לחקור עליה ולהתוות לה גבול ותאר, הלא גם הטבע הפנימית מיתוש או צמח קטן לא נוכל לדעת אל נכון, ואיך נדע אופן ואיכות ידיעת הי"ת, וע"כ די לנו אנחנו עדת מאמינים להאמין רק כי יש דעה בעליון גם בבחינת הפרטים מבלי הוסיף לחקור עוד על מהותה ואיכותה הנעלמות מאתנו קצרי ראות. - והוסיף לאמור כי השופט מידיעת אנוש הקצרה והחסר' על ידיעת הי"ת אשר היא לבלי תכלית נדמה למי שידמה ראית איש חלוש עינים רק על ידי זכוכית, לראית איש שלם בחוש הראות בעיניו לבד, או הליכת פסח על משענתו להליכת איש בריא ברגליו, גם אמר, כי אף שידיעת הדברים האפשרים והאישים הפרטים לא תוכל להוסיף שלימות הי"ת השלם בעצמותו לבלי תכלית, בכל זאת העדר ומניעת הידיע' הזאת הלא לחסרון יחשב בחיק הבורא יתברך, כמו שגם בבחינת האדם יש דברים אשר ידיעתם לא תוסיף לו מעלה, ובכל זאת מניעות ידיעתם תחשב לו לסכלות, ואם כן הדבר אצל האדם חסר השלימות, אף כי אצלו יתברך השלם לבלי תכלית, וע"כ נמצא בתנ"ך, כי תיאר הכתוב ידיעת ה' בכמו אלה הרבה פעמים רק בשלילת העדר הידיע', אשר יהי' חלילה חסרון בחיקו ית', כמו "היפלא מה' דבר" וכן "לא יפלא ממך כל דבר" ודומיהם. כל חכמי לב מעולם כלם אמרו. שהידיע' בחכם מחוייבת ההרגש בחי: כי כמו שהחי ההיולאני מהכרח החיות הוא שירגיש הדברים המורגשים ואם אינו מרגיש אינו חי כן החכם החי החיים השכליים חוייב שידע וישיג הענינים הידועים ואם יחסר מזה אינו חכם: ולשתוף זה הנה כשרצה החכם שלמה לדבר דבר שאינו מושג כ"א בחכמ' כמו שהוא הענין באמות שהמות טוב לאדם מהחיים מצד היותו סוף דרכו להגיע אל תכלית שלמותו אמר והחי יתן אל לבו קהלת ו' כלומר החכם יודע בסגולתו המיוחדת כמו שירגיש החי בחיותו. והנה מפני היות הראשון הוא יתברך החי בהחלט והחכם על כל והמשלים כל אשר בו רוח חכמה הנה הי' מהמבואר תכלית הביאור שהוא יודע. אמנם מה יודע ובאיזה צד מדע. היו ביניהם דעות. יש מהם שיאמר שאם נניח שהוא יתברך ידע כל הדברים כמו שזה החי מרגיש כל הדברים הפרטיים המתחלפים אשר ישיג בחושיו הנה זה ישוב לחסרון בו יתברך לפי שאלו המושגים המתחלפים ישתנו ויתרבו בהם הידיעות וכל זה הוא מסולק מן הראשון יתברך האחד בתכלית הפשיטות שהוא וידיעתו דבר אחד ולזה שמו כי הידיע' המחוייבת מציאותה אליו היא ידיעתו את עצמו לבד כי זה מה שלא יפיל שום שנוי ושום רבוי שידיעתו בעצמותו אינה נוספת על עצמותו והיודע והידוע הוא דבר אחד בעצמו אמנם שום דבר זולתו לא תתכן לו ידיעתו כי כבר יתרבו הידיעות אצלו כמו שיתרבו המוחשים אצל החוש. ועל אלה אמר המשורר ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב תהלים צ"ד. ירצה כמו שאי אפשר לו שירא' באלו החושים ההיולאניים אשר בהם יתרבו ויתחלפו הידיעות כן לא יבין בהם לסבה ההיא עצמה. ומהם שאמרו שאי אפשר ולא יתכן שאלו הנמצאות המופלאות מהשכלים הנבדלים וגרמי השמים וכל צבאם ואלו היסודות וכל הנברא מהם יעלם ממנו ית' ושלא ידע מהם דבר ואמרו שהוא יתב' יודע מיני הנמצאות כלם וסוגיהם ולא בנמצאים ההכרחיים והנצחיים לבד אלא שג"כ הוא יודע כל הדברים האפשריים המתחדשים בכל מיני החלוף והסדור שאפשר אבל שידע זה כלו מצד יודעו את עצמו. וזה כי אחר שכל הדברים האפשריים אצלנו הם מחוייבים מצד סבותיהם וכל הסבות כולם יכלו אל הסבה הראשונה שהוא עצמו הנה בידיעת עצמותו יודע הכל בידיעה כוללת אחת נצחיית בלתי מתרבה ובלתי מתחלפת לא מצד רבוי הנמצאים והשתנותם ולא מצד חדושי מקריהן בזמן לפי שהוא לא ידע זה האיש ולא זה המקר' כי אלה הדברים האישיים הם מפועל החוש לא מפועל ההשכל' אבל הוא יודע כי להכרח הסבות יחוייבו להיות כל אלו הענינים הרבים המתחדשים ואי אפשר שיתהוה דבר מהנמצאים ע"י הטבע ברוב או על המעט שהוא לא ידע שחויב להיותו כן. לא שידע אותו הדבר עצמו מצד אישיותו הפרטי כי הוא מה שישתנה ויתחלף אבל מצד כללותו כי בהמצא כך וכך מהסבות ימצא כך וכך מן המסובבים. וכן יאמרו כי בהתחדש דבר בזמן מהזמנים לא תתחדש לו מדע כלל כי אמרו שהדבר המתחדש הנה הוא ידוע אליו בג' זמניו רצוני העתיד וההווה והעבר בידיע' אחת מקפת כל הזמנים בענין אחד וזה שהוא ידוע אצלו דרך משל שכל מה שיהי' השמש קודם חק המרחב הנה הוא עתיד שילק' וזמן העתידות הוא בכל עת כפי הדקים או הרגעים שהוא רחוק משם וכשהוא בחק המרחב עצמו שאז הוא זמן הלקות וכשיעבור ממנו שאז כבר עבר הלקות. וזאת הידיע' היא אצלו תמיד ידועה ונגלית בידיע' אחת כוללת כל מצבי הגלגל בלתי משתנה כלל. והנה בהיות השמש על כל א' ואלו המצבים הנה הגיע אל מה שנמצא בידיעתו בכל אחד מהם וכן בכל הענינים המתחדשים עד שעם זה יהי' הזמן וקורותיו נחשבים אל ידיעתו יתב' הנצחית לא ידיעתו אל הזמן. והקש על זה בכל הענינים הנראים אפשרים אצלנו הנה כלם היו כפי מה שהי' ידוע אצל חיוב כל אחת מהנה מצד סבותיהן בכלל בידיע' אחת נצחית וכוללת לא שהוא יודע אלו הדברים האישיים ההוויים והנפסדים מצד עצמם כלל: הנה אלה הם קצות דברי אלו החכמים בתכלית הקשוט אשר באו בו ליחס לו הידיעה באופן לקוח ממנו ידיעות רבות אשר עליהם אמר המשורר אשר ימרוך למזמה שם קל"ט. כי הנה הם מורים שהם נזהרים בתארו באופן שמקנאים לכבודו ותמידות גדולתו והנה באמת כוונתן להשאיר לעצמן חפשיות המעשה ושלוח ההפקר לאמר מי יודענו ומי רואנו או מי יכריחנו לעשות קטנה או גדולה אשר לא מלבו: וכבר חשב איוב לפטור עצמו מן הדין בטענותיהן אלו עד שאמר הטוב לך כי תעשוק, העיני בשר לך, הכימי אנוש ימיך, כי תבקש לעוני איוב י׳:ה׳ זכר ה' טענות שבהם הכחישו אלו המכחישים הידיעה באלו הענינים האפשריים. האחת כי יתתייב מזה שיושלם בהם כמו שיושלם היודע בידוע כי הדעה הוא בידוע והוא שלמות היודע. והשנית שאחר שהידוע יתעצם ביודע עד שיהיה היודע והידוע דבר אחד אם היה שידע השם אלו הדברים המורגשים חוייב שיתעצם בהם וזה וזה הוא מבואר הבטול. רצוני לא שישתלם השלם בפחות ולא שיתעצם בו: והג' שאלו הדברים ההיולאניים לא יושגו רק בכחות ההיולניות כגון כח הדמיון ושאר החושים שכבר אמרו שחוייב המצא היחס בין הידוע והיודע כמו שכתב החוקר בפ"א ממאמר ו' מספר המדות ולזה חוייב כי מי שאין לו זה היחס לא ישיגם. הד' שהדברים האלה האפשריים הם המתחדשים באמצעות הזמן והם מוגבלים בין זמני העתיד וההווה והעבר וידיעתו ית' לא תתלה בזמן בכלל וכל שכן בחלק מחלקיו הנה א"כ וכו'. החמישית והיא אשר חשבוה למופת חותך וראיה לכל הראשונות והיא רוע הסדור הנמצא בעניני המין האנושי כי יש צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים וההפך וראו שמוטב שיאמרו שהוא אינו יודע באלו הענינים ולא משגיח בם משיאמרו שהוא יודעם ומסדרם על זה השיעור מהעולה ואלה הטענות חמשתן זכרם הרב המורה פרק ט"ז חלק ג' ודחה אותם. אמנם קצת המעיינים נכנסו באזניהם והודו במקצת כמ"ש במאמר ארדה נא ואראה וכו' שער י"ט. אמנם איוב קבצן כלם לסלק ממנו ההשגחה בפרטיו באומרו שאם תיוחס אליו הידיעה על זה האופן הנה חוייב שיוחסו אליו אלו החמשה ענינים המגונים ויחסי בהם הוא גנאי הנה הידיעה בהם א"א. והנה על רוע הסדר אמר הטוב לך כי תעשוק וכו' ודאי לא. ואחר שאינך עושק אינך יודע אלו הדברים אשר תפול בהם עשוק ונלוז. ועל ההשגה בכחות ההיולאניות אמר העיני בשר לך. ועל ההשתלש במושג או בידוע או התעצמו בהם אמר אם כראות אנוש תראה שכח הרואה בכל איש משתלם במוחש המתחקה בבבת עינו והצורה ההיא כאלו מתעצמת בה. ועל התלותם בזמן אמר הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר והכוונה היתכן שימצאו אליך כל אלה הענינים מהחסרון כי תתבונן ותשגיח לבקש לעוני ולחטאתי תדרוש אשר יפלו בו כל החסרונות והפחתיות האלו וזולתם. אמנם המשפט האמתי כי כשם שלא נמצאו אצלך אלו החסרונות כך אינך מבקש לעוני ולחטאתי ולא השיגוני אלו הרעות מצד היושר רק במקרה הוא קרה לי. והנה באמת כל זה איננו שוה במה שיאות לאדם הגעת אמתתו לא מצד מה שחויב מצד מציאותו ועצמותו ולא מצד מה שחוייב בחוק הבורא יתב' אשר הוא השלם בתכלית השלמות כי הנה הידיעה על זה האופן אשר שמוה באלו הנמצאות כלם הנה בטוב התבוננות היא ידיעה חסרה וחוזרת לתכלית אותם הדברים ועם שזה יצדק ג"כ בנצחיים אמנם נדבר מהאפשריים כי מה בצע שידע שיצאו אנשים צדיקים ורשעים ובינוניים גם חכמים ונביאים בכל דור ודור כפי חיוב הסבות הידועות לו והוא לא ידע מי הוא הצדיק או הרשע או זה החכם וזה הנביא גם לא ידע מתי יתנבא ולא שום מקרה ממקריו וכן בכל דברי העולם. והנה קרוב לאותה ידיעה יגיע לאיזה חכם טבעי ומשער בטוב בחיוב הסבות וידע שיתכן שימצאו בזמן כך אנשים מספר מהעיון או שיתאחדו בנבואה או בענינים אחרים מבלי שידע מי הם ובאיזה ענין מן הענינים המעויינים. וכן בענין חדוש הזמנים נראה בבירור שצללו בו במים אדירים והעלו חרש בידם וזה כי א"א שלא נייחס לו יתב' בו חדוש ידיעה או סכלות וזה שהרי בכל מה שיש לו התלות בזמן יש לו ב' מציאיות האחד המציאות הכולל אשר בנפש. והשני המציאות הפרטי אשר בפועל. והנה באמת במציאות הכולל העבר והעתיד וההווה יודעו בידיעה אחת כמו שאמרנו. אמנם במציאות ההוא אשר בפועל באמת כבר נשתנ' אל חלקי הזמן כי הלקות ראשונ' היה עתיד ואחר הווה ואחר עבר וחוייב לו ית' אם שידע עתה כשלקה ידיעות חדשות והן כי מה שהיה עתיד היה כבר הווה ואח"כ עבר או שיסכל כל זה והוא מגונה מאד וכבר הלין החכם בהפלת הפלוסופים ע"ז הדעת בשאלה הי"ג ואמר שכבר אפשר שנאמר שהעתיד וההווה והעבר בזמן בדברים אינם מעצמיות הידיעה בהם עד שיחייבו חלוף בעצמות הידיעה או בעצמות היודע אבל שהם ענינים צרופיים כענין האיש שיעמוד פעם אל הימין ופעם אל השמאל ואל שאר הצדדים כי השנויים ההם הם באיש המשתנה ולא יספיקו לחייב חלוף בעצמות הדעת אותה: אמנם אנחנו עדת ה' עם תורתו בלבנו אין לנו להתאפק בכל אלו הדעות הזרות ומה לנו ולהם בכל אלו הטענות וכי עובדי פסילים או חכמי חרשים אנחנו לפסול ולעשות בחרושת אבן או בחרושת עץ כרצוננו היעשה לו אדם אלהים כאשר עם לבבו ומחשבתו ואנחנו אין לנו כח לעמוד על נפשנו ולא עוד אלא אפילו על יתוש קטן בריאה דקה מן הדקה שבכל נבראיו או על עלה קטן שבצמחיו. ואיך נעמוד בעזות פנים ובזדון לשער ידיעתו ית' לידיעתנו ולמדוד מדותיו כמדותינו עד שיעלה בלב קצתמ שזולת מה ששערוהו באמונת מציאותו הוא נמנע המציאות ומכחישים במציאותו וכופרים בו. חלילה לנו ממנו כי הנה התורה האלהית לא הניחה לנו אלו הענינים למה שיעלה דעתנו בהם בעיונו ולא למה שתשיג בהם יד שכלנו כי איך ישיג הנברא את בוראו ואיך תצרף הפעולה את פועלה הלא היא השימה לפנינו אמתת מציאותו וחדושו העולם ידיעתו והשגחתו ויכלתו, למושכלות ראשונות אשר אין לנו רשות לפקפק ולעורר עליהם שום ערעור ושום פקפוק אבל חייבין אנחנו לקיים בתחלה הנחתם וכי הוא ית' יודע אלו הנמצאים כלם הנצחיים עם רוב חלופיהם לסוגיהם ומיניהם וכל הדברים האפשריים המתחדשים לא ע"ד הכללות והחיוב מסבותיהם לבד כי אם ג"כ ע"ד האישיות המעויין וכל הדברים המתחדשים מפעולות האדם ומחשבותיו כלם בעתותם ורגעם בהשאיר טבע אפשרותן על עמדו. וזה מה שהחלה הודעתו במצות המילה לאברהם אבינו כמו שבא בשער י"ח ונתחזקה מאד בענין העקידה שאלו הן מצות כפעולות מיוחדות שלא היו תלויות בחיוב הסבות הקודמות בשום צד כי אין לשום פילוסוף כשף וכשדאי שיאמר שטבע המציאות והכרח הסבות הביאו אל דבר מזה ואף כי נאמר שכבר יגיע האדם אל שיעור מהאהבה אל אלהיו עד שיסכים בדעתו לשחוט את בנו לעבודתו הנה יש לשאול מה העבודה הזאת עליו ומה מידו יקח. ואם שמא יאמר שהיא עבודה מצד יוקר ענינה הנה מה טוב מאד שיסכים להרוג עצמו ועוד אם כך עלה בלבו למה נמנע מעשותו ומעיקרא מאי סבר מעשותו ולבסוף מאי סבר מהמנעו. ולזה הוא מה שיתבאר תכלית הביאור כי כל זה הוא מה שלא נתעורר אליו מעצמו ולא נמשך משום סבה רק מהרצון האלהי המוחלט אשר בחר בזה האיש המעויין משאר האישיים וראה שיחודש בו זה הענין הנפלא אשר הגיע בו אל סוף שלמותו שעליו נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה בראשית כ״ב:י״ב כמו שיבא וכמ"ש שא"א שיחייב טבע המציאות כל מה שהיה לישראל במצרים מהאותות והמופתים אשר בהם נתבארה הידיעה הפרטית האישיית ובדקדוק הזמנים מהחדש והיום והשעה והרגע תכלית מה שאפשר אשר בזה אין לספק לשום בעל דעת. וכן בכל היעודים הבאים בתורה על אלו ההנחות. אמנם בחקירת איך יהיה זה מבלי שיעמוד אל שכלנו שום ספק בו כבר אמרנו מה שיעיין בו החכם שלמה באומרו כל אמרת אלוה צרופה וכו' אל תוסף על דבריו וכו' משלי ל׳:ה׳ כמו שזכרנוהו בשער י"ט. והנה הרב המורה אשר הוא קדש שם שמים ברבים כשמוע עצה וקבל מוסר והודה ולא בוש תכלית קצורנו באלו העיונים וכי כאשר גבהו שמים מארץ ע"ד ההעברה כי ע"ד האמת שמים לרום וארץ לעומק. כן גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו עד שלא ?יתחלפו בפחות ויתר כלל רק שלא יכנסו תחת סוג אחד או מאמר אחד. ושכל מה שאמרו לא יספיק לגזור שהאל ית' אינו מבחין באלו הענינים אבל לגזור ולדעת שאין אנו יודעים איך ידע כמו שביאר כל זה בפ"ב ח"ג. והנה היא עצה נכונה והצנע לכת עם אלהינו באמת. אמנם במחילת שמים ונטילת רשות מחכמי האמת והצדק נאמר שעדין יש בידינו דבר מעין התפלספותם יספיק לבטל טענותיהם הנזכרות או רובם ולקיים בו הידיעה האלהית על האופן שחניחה התור' וחייבה השכל ואין צריך לומר שלא ינגדה כלל. וזה שכל טענותם כשיובנו ישובו לשלשה מינים. האחד במה שיאמרו שהוא ית' בלתי משיג אלו הענינים האישיים למה שהם מפועל ההרגש ולא מפועל ההשכל. והשני במה שאמרו שאם היה שישיגם היא ית' משתלם בידיעתם או מתעצם מהם. והג' שכבר יתרבו ויתחדשו הידיעות בהתרבות אלו הדברים המורגשים מצד מקריהם והתחדשם בזמניהם שישוב הרבוי והחדוש ההוא אל עצמות הידיע' אשר הוא עצמותו ית'. והנה על הענין הראשון אני אומר כי מאמרם הוא מבואר הבטול מעצמו שוה אל חלוש הראות הבלתי רוא' כי אם בזכוכית וסובר כי מי שאין לו זכוכית לא יוכל לראות או הקטע ברגליו או הפסח ההולך על משענתו וחושב שמי שאין לו משענת הקנה לא ימיש ממקומו שזה וזה סכלות נפלאה. כי ודאי אלו ההשגות שאנו משיגים בהרגשותנו הם שלמות אלינו נמשך ומושפע משלמות השלם המוחלט כמו שהראות בזכוכית אל חלוש הראות הוא קצת שלמות מהראות השלם וגם ההליכה על המשענת הוא חלק מההליכה שלמה. אבל הוא מבואר שאין הראות מושפע בעצם מהחוש החומרי אבל הוא כלי יועיל לקבל בו הנמצא ההיולאני זה הכח כמו שהזכוכית אינו פועל הראות אבל יועיל לשירא' בו חלוש הראות. וזה מבואר כי ההמצא בנו אלו הכחות החסרות יעיד עדות ברורה שימצאו בעצם וראשונ' על השלמות בפועל ומשפיע אותם אלא שבו ימצאו בזולת אלו הכלים ושאר החסרונות ובנו לחסרוננו א"א להמצא אלא בהם כמו שבאיש הבריא ימצאו הראות וההליכ' זולת כלים חצוניים ובחסרי הכחות לא ימצאו אלא בם וכל כיוצא בזה והוא מבואר האמות והברור שאם לא תאמר כן הנה זה הנמצא החמרי יהי' יותר שלם מהפועל הראשון ית' שמו כי היא ית' לא ידע אלו הנמצאים ולא ישיגם כמוהו. וכבר לעג זה המשורר באומרו בינו בוערים בעם וכו' הנוטע אזן וכו' תהלים צ"ד כמו שיתבאר בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה: ואחשוב שאל לעג זה כיון המשורר במאמריו אלה במקומות אשר ידבר בם. ואצל השירה שער מ' ב"ה יתבאר זה. גם החכם בשאלה ששית מספר ההפלה לא השיב ידו מחרף וגדף על זה הענין אזכרנו עוד בדבור על התארים שער נ"ד ב"ה. והכלל כי הנה טענתם זו אינה טענ' רק לשלא ישיג הש"י אלו ההשגות בדרך השגתנו אבל חויב שישיגם הוא ית' באופן יותר שלם ובהשגה משובחת ומעולה אשר אין ערוך אליה כלל. וזהו ולא זולתו טעם חז"ל בכל מה שאמרו על זה דברה תור' כלשון בני אדם וכבר הסכים לזה הרב המור' במה שכתב על התוארים חלק א' פרק נ"ב ונ"ג אמר ז"ל ויהי' כל תואר בספרי האלהיים הוא תואר פעולתו לא תואר עצמו או מורה על שלמות מוחלט, ובחתימת הפרק אמר זהו אשר צריך שיאמן בתוארים הנזכרים בספרי הנבואה או שיאמן בקצתם שהם תוארים יורו בהם על שלמות על צד הדמיון בשלמיותנו המובנות אצלנו כמו שנבאר ע"כ. והוא מה שיבארהו מענין הי"ג מדות בפרק הנמשך ודי בזה לעניין הראשון שאמר מענין ראותו ית': אמנם על מה שיאמרו מהתעצמות או השתלמות באלו הנמצאות השפלות או התרבות הידיע' או חדושה. אומר שמהידוע שהידיע' אצלנו תאמר על ב' פנים. האחד אשר תהי' בהשגת הנמצאות ההכרחיות הנצחיות וידיעת המושכלות אשר לא ישתנו. והשנית אשר תפול על הדברים האפשריים ההווים והנפעלים. אמנם המין הראשון הוא אשר יהי' ידיעה על דרך האמת והשגתה הוא שלמות המשיג וחסרונה או חסרון קצתה יחשב קצור וחסרון אצל החסר או המקצר. אמנם המין השני הנה באמת לא תפול עליו שום ידיע' מצד עצמותו כי אם מצד מציאותו. המשל כי זה האיש שארס אשה או נטע כרם או בנה בית ופעל ועשה זולת זה מהענינים האפשריים מה יוסיף ומה יתן שלמות השגה וידיע' ביודע ומשיג בעניניו זולתי מה שלא תגיעהו חסרון הסכלות במציאותם. ואם כן הוא מבואר שלא יאמר על האדם כשידע אלו הדברים בעצם שיודע אלא שאינו סכל ונעדר מהידיעות ההם. וכן הנביא כשידע אלה הדברים בעת היותם או קודם היותם הנה הוא באמת אינו יודע דבר בעצם אבל הוא בלתי סכל באלו המקרים ההווים וכמו כן השגת אלה הדברים המקריים לא תשלים המשיג ולא תתעצם בו כי ההעדר אינו משלים דבר ואינו מתעצם בדבר. וגם בהתחדש דבר באלקי הזמן לא יתחלף זה התואר השולל אצל העבר והעתיד וההווה מהזמן כי הוא צודק עליהם בשוה בכל הזמנים כי כמו שעכשיו אינו נעדר הידיעה מכלל מה שהיה כן היה בראשונה ומה שלא ידע אז שכבר היה הדבר לא היה בו חסרון אדרבה היה שוא ודבר כזב כמו שיהיה עכשיו אם ידע שהוא עדין עתיד להיות וכן הדבר אצל הראשון בעצמו כי הנה באמת אשר תקרא ידיעה בעצם אצלו הוא לבד מה שידע את עצמו לא זולת כי בידיעה ההיא ישתלם בעצמו ויתעצם בעצמו ולא יתרבה ולא יתחלף כמ"ש ראשונה אמנם בידיעת כל שאר הנמצאות ואף ההכרחיות הנצחיות הנה בהכרח יש להם לומר שאינם לו ידיעה עצמית שא"כ תתרבה לו ידיעתו ותתחלף בהתחלפות ורבוי אל הסוגים והמינים והמקרים הכוללים אשר אין תכלית להם אבל הידיעה מהם הוא מצד מציאותם לבד שלא יתכן לא שיסכל מציאות דבר מה שיצא אל הפועל כי כל סכלות הוא חסרון כ"ש וכ"ש כזה בכל אלה הדברים האפשריים שאע"פ שלא תפול עליהם ידיעה עצמית מצד עצמם הנה לא יתכן שיסכלם מצד מציאותם בהיותם או קודם מציאתם מצד שהם עתידין לצאת אל המציאות ולזה לא יאמר שיתעצם ולא שישתלם בהם שהוא לא ידעם ע"ד האמת אלא שלא יסכלם. וכן הדין בבחינת הזמן לא נתחדש אצלו דבר כי לא נתחלף ולא נשתנה אצלו זה התואר השולל במה שיתחלף העבר מן העתיד או ההווים מן הזמנים כמו שאמרנו. והנה ע"ז האופן תפיל בהם התורה לשון ידיעה בכל מקום. וכשהוא אומר שהוא ית' יודע אלו הדברים האישים ומשתבח בהם כאומרו ראה קראתי בשם בצלאל וכו' שמות ל״א:ב׳ ושהוא יודע לבות וכליות ויודע הנסתרות והנגלות וכל כדומה לזה. ירצה שלא נעלמו ממנו מציאותם וכמו שסדרו מתקני התפלות הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע אתה יודע רזי עולם וכו'. והפי' שענין הידיעה בכמו אלו הענינים הוא שאין כל דבר נעלם ממנו וכו'. וכן נאמר הממני יפלא כל דבר ירמיהו ל״ב:כ״ז היפלא מיי' דבר בראשית י"ח ועל זה הענין נאמר במעשה העקידה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ירצה הנה עתה שהגעת אל זה הגבול מהמעשה בפועל כמו שיבא הנה לא נעלם ממני מה שהגעת אליו כבר מהשלמות כמו שבראשונה גם כן לא נעלם ממני השלמות שהיית עליו או מה שעתיד להגיע לך. ועל זה האופן עצמו לא נמנעה התורה מלכתוב שהוא ית' מנסה את האנשים כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים שמות כ׳:י״ז. כי מנסה ה' אלהיכם אתכם דברים י״ג:ד׳. והאלהים נסה את אברהם. ושהגיע מהנסיון מה שלא היה ראשונה וכבר נתחדש לו שום ידיעה. אלא שנרצה בידיעה בלתי העלם ירצה שלא נעלם ממנו מה שנתחדש אצל המנוסה מהשלמות בזה הנסיון מה שבראשונה לא היה בלתי נעלם כי מה שאינו אינו נעלם ולא בלתי נעלם עם שגם כן לא נעלם ממנו שיהיה כן. ועל זה האופן נאמר שידיעתו ית' העתיד באחד משני קצות האפשר במעשים הבחיריים היא נמשכת ממה שיצא מהם אל המציאות לא מציאותם ממה שידעם. כי אחר שלא תפול בהם אלא שלילת סכלות או העדרו למה נגרע מיחס התלות את השלילה או ההעדר במציאות הפעולות ההן כי מה שיצאו או יצא מהם אל המציאות לא נעלם ממנו ית' בשום ענין ועם זה לא נצטרך אל הידיעה הסגוליית שזכרו הראשונים בזה כמו שיבא אצל הדרוש בעצמו שער ק"ג ב"ה, זהו הנראה נאות וטוב באלו הענינים ואשר בו יתישבו אלו הדרושים לפי השכל למי שרוצה להתפלסף מעט עם שע"ד האמת אין לנו עדת ה' אלא דברי בן עמרם. כי הם העקר והעולים באמת והצדק על כל מחקר. ועתה אחר שהקדמנו מה שחויב להקדים מענין הידיעה אל פי' זה המעשה הנפלא עוד אציע שתי הצעות מועילות לדעת עניני הנסיון ותוכן המעשים השלמים לכל יבא ובהן תתבאר יפה מדרגת זאת העקידה ומעשה עבודתה: בזאת ההצעה יבאר אופני הנסיונות ובאיזה אופן נאמר והאלהים נסה את אברהם. *תוכן כונתו, כי הנסיון יש לו ג' מיני תכליות שונות, האחת והיא הנהוגה לרוב בבני אדם היא, למען ידע המנס' איכות דבר המנוסה שנסתפק בה בתחילה, כרופא המנס' בחכמת הכעמיא טבע צמח מה לדעת אם הוא מועיל או מזיק לחולי ידוע, והב' בהיות התכלית רק בבחינת האדם המנוס' ר"ל שהמנס' יודע כבר מהות המנוס' הפנימית ורוצה רק להמציא אל האדם המנוס' יד ומקום להראות ולחזק טבעו הפנימיי ע"י עשותו פעולה חיצונית, המשל בזה האב היודע טוב לב בנו ושולח לו איש עני ואביון אשר יוכל ליתן לו צדקה ממעט כספו אשר קבץ לו למען הרגילו בעשות טוב ולתת לו מקום לחזק טוב לבו בפעולת נתינת הצדק' החיצונית, ומאופן זה הי' נסיון הקב"ה את אברהם במצות העקיד', כי אף שידע מתחלה ישרת לבו ותומתו נתן לו המצוה הזאת למען יחזק ישרו ויראתו הפנימית ע"י פעולה חיצונה יקרה כזאת לשמוע בקול ד' אף נגד הכרעת השכל, ומבלי הרהור על אמיתת הבטחת ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע, אשר לא תושלם אם יעלהו כליל לעולה. ומזה האופן כל הנסיונות שנמצאו בתנ"ך בבחינת הי"ת, והג' הוא בהיות כונת המנסה שיודע מהות ואיכות המנוס' גם לשאר בני אדם אשר לא ידעוהו מקודם, ומזה המין מאמר הכ' שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו שר"ל שהרא' בזה לכל העולם עוצם אמונת בני ישראל ובטחונם על הי"ת. והנה בנסיון העקיד' נתאחדו יחד ג' תכליות אלה, כי אף שהי"ת המנסה ידע מתחלה כבר יושר לב אברהם הפנימי בכל זאת מדרגת שלימותו אשר קנה אברהם ע"י פעולת העקיד' נתחדש' עתה ונתחדש ע"י זה גם אצל הי"ת תאר צרופיי חדש, ר"ל היותו הוא ית' המנסה והמשלים אותו, ומלבד התכלית השני שהושג ע"י הנסיון הזה כמו שביארנו הדבר הושג ג"כ התכלית השלישי, כי אף שבשעת פעולת העקיד' לא היו בני אדם זולת אברהם יודעים, כי רק ע"פ מצות הי"ת יעשה מה שעשה, בכל זאת עתה אשר נכתב סיפור זה בתורתנו הקדושה ע"פ ה' יכירו הכל וידעו, כי רק למען שמוע בקול ה' רצה אברהם לשחוט את בנו, והכל מכירים מזה גודל אמונתו בד' ועוצם יראתו. ועיין ביאור לנתיבות השלם על פסוק והאלקים נסה, כי דבריו שם לקוחים מדברי הרב אלה. הצעה ענין הנסיון יאמר בג' בחינות. האחת בחינת המנסה עצמו ולצורך השלמתו כמי שלא ידע אם יש שום צמח מרפא הכפיה והיה מנסה והולך עד שפגע בפיאוניאה או ששמע מסגולתה ויבא לנסותה ומזה המין ויואל ללכת כי לא נסה שמואל א' י"ז. אנסה נא בגזה שופטים ו' ותבא לנסותו מ"א י' והדומים. והשנית בבחינת המנוסה כגון שזה יודע שזאת הפיאוניא היא טובה והוא מוציא לפועל ומרפא בה כדי להחשיבה וליקרה לפי ששלמות כל דבר הוא בפעולתו כי אז נקרא הדבר שלם כשנשלם פעולתו ומזה המין כי לבעבור נסות אתכם וכו' שמות כ'. למען ענותך וכו', דברים ח'. והג' כשיעשה זה בפני רבים להודיע להם פליאת הטבע כי אין הכוונה במעשה ההוא רק לעשות אותם בעלי נסיון בידיעת הדבר ההוא ומזה המין שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו שמות ט"ו כי מנסה ה' אלהיכם כו' דברים י"ג. כמו שפי' הרב המורה שהוא כמו להודיע וכן לנסותך לדעת את אשר בלבבך וכו' שם ח'. ולכאורה נראה שהנסיון הזה שאנו בביאורו שנאמר בו והאלהים נסה את אברהם כמו שהוא נראה בפרסום אינו מהמין הראשון כי הוא לא נעלם ממנו דבר מהעתיד לצאת אל המציאות כמ"ש וכן ג"כ אינו מהמין הג' כי זה היה בלתי איפשר בשיהיו כל העם הרואים נביאים ידעו וישיגו כי מפאת מצות אלהים היה מוזהר ועושה וגם מפיו ישמע וחדל לעשות כי מה נעשה יקר וגדולה בראותם אותו בונה מזבח ועוקד את בנו עליו ושולח יד לשוחטו ועוד מעט משיב חרבו אחור וישובו לביתם לשלום ואפי' יאמר להם ע"פ נביא זולתו עדין יחשבו אולי הוא דבר קנוניא ביניהם להגדילו בעיניהם. ועם זה נתבאר שסכל השואל למה לא נעשה זה בפרהסיא. ואולם ישאר שהוא מהמין השני והוא כדי שיוציא המנוסה שלמותו אל הפועל ויושלם בו שכלו ודעתו משאר פניה. האחד מצד הענין המצוה ההיא הכללית והוא שיוציאהו בה לגמרי ממדרגת פילוסוף טבעי למעלת תורני אלהי כי בדרך הפילוסופים אין סכלות גדולה מזו והוא מבואר שלא יעשה האדם כך עד שיקיים בנפשו חיוב השמיעה אל עצה ומצוה עליונה למעלה מהשכל האנושי באהבתו ויראתו כי הממאן והמסרב בה יגיעהו מהעונש רע ומר ממות ומשכל. אשר לא ישוער זה בחק השכל העיוני הפילוסופי כמ"ש ראשונה וכמו שכבר התחיל זה עמו במצות מילה כי על כן אמר התהלך לפני והיה תמים בראשית י"ז כמו שאמרנו שם. השני מצד ענינו המיוחד אצלו שכבר נתן לו מקום להרהר על מה שהובטח לו מזרעו של יצחק והוצרך להתגבר בשכלו ולהתאמץ בדעתו לעשות מצות קונו בגמור בלבו א' משני ענינים. האחד אם שמא אחר שהובטח בזה גרם החטא לשיהפך דינו כי רגע ידבר וכו'. ורגע ידבר וכו' ירמיה י"ח. ועם שהוא אינו מרגיש בעצמו. ושלא לחנם צוה להעלות אותו עולה כליל ושיהיה פרי בטנו חטאת נפשו וקבל בסבר פנים או שהיה הרצון האלהי ליעבד ממנו על זה האופן וגמר בלבו לעשות לא כמספר בהבטחותיו אבל כגומר בלבו לעובדו בהנה כמלך שהבטיח לאוהבו נאמן ביתו יעשה לבנו בית נאמן ויגדל שמו לפניו עוד מעט אמר לו צו את בנך ויבחר לו אנשים ויצא להלחם עם מלך פלוני הנה האוהב שמע דבר מלכות וימהר לעשות אותו והוא בזה לא נתן תפלה בדבריו הראשונים לאמר ואם ירד בני במלחמה ונספה מה יהיו כל הבטחותיו אבל סבר וקבל ובאותה שעה לא עבד את המלך בבנו לבדו כי אם בו ובכל ההצלחות המקוות שיבאו עליו והנה לכל אחד תראה אמונתו הקיימת על אמתת הצלחת הנפש הרוחנית אשר היא למעלה מכל ההצלחות המדומות שאם לא כן איך יסכים לתת נפש בנו יחידו חטאת נפשו כמו שחוייב מהצד הראשון או מה יוסיף לו, או מה יתן לו הש"י עונש גופיי בכל מיני העונשים על בלתי השמעו לא שישוו לשחיטת בנו כמו שימשך מהצד השני. אלא שהוציא אל הפועל ולצרוף מעשה חוזק האמונה השלמה אשר עם לבבו שאין שום דבר נערך עם השלמת רצונו והוא שלמות הנסיון אשר הוא בבחינ' המנוסה בלי ספק. אמנם כשיוסיף להביט בזה המין מהנסיון נמצא שנכללו בו כל שלשתן. וזה כי בהיות הוא ע"ה המנוסה הנה הוא ית' היה מנסה כלומר שעשה אותו בעל נסיון כי אין ספק במה שנתחדש עתה בזה המעשה שלמות למנוסה נתחדש אצלו ג"כ תואר צרופיי והוא היות מנסה ומשלים אותו כי בטל הוא שנאמר שקודם זה השלימו בו. אמנם זה התואר המחודש בו ית' הוא מהמין אשר הנחנוהו בדברינו האחרונים אשר בשער שכאשר לא ימצא לא היה אצלו ית' שום חסרון בהעדרו שנאמר שהושלם במציאותו לפי שהדבר הזה וכל כיוצא בו ובכלל כל הדברים האיפשריים לא יפול עליו שום שלמות מצד שהוא מדע והשכל המשלים יודעו מצד עצמו כלל. אבל יפול על סכלות מציאותם חסרון. והתואר המיוחד לכל אלו הדברים הוא השולל רצוני הוא שאינו בלתי יודע כי זה התואר השולל לא נשתנה בהתחלף חלקי העתיד והעבר כמו שהנחנו, והנה באמת אחר שנכתב נסיון זה בתורה האלהית לעדות ה' נאמנה וכלנו שוים בכלל המסופר בה כאלו ראינוהו בעינינו דכתיב וגם בך יאמינו לעולם שמות י"ט הרי הוא כאלו נעשה זה הנסיון לעיני כל ישראל העוברים וההווים והעתידים איש לא נעדר אשר לא ראה במראה נבואיית אמתית גודל הנסיון הזה ומעשה תוקפו ועוצם אמונתו אשר בזה הוקבעה אמתתו בלב כל בני העולם כלו לא הפיל בו אדם מהאומות שום ספק מעולם. אבל בעונותינו כבר נפרצו קצתנו למלא לבם אתם לומר שהיה זה הנסיון במראה הנבואה אשר לא דבר ה' ולא עלתה על לבו. וכבר כתבתי זה והסבה אשר הניעם. בתחלת הפרשה שער י"ט. מ"מ למדנו שהיה זה נסיון לכל ג' מיני הנסיון שאמרנו ויתכן שלזה כיונו חז"ל במאמר שזכרנו בתחלת השער באומרו נסיון אחר נסיון גדלון אחר גדלון והוא הרמוז במלת להתנוסס אשר יחד ענינו לזה הענין המיוחד כמו שיבא פירושו בסוף הביאור ב"ה: בזאת הצעה השנית יבאר באיזה אופן יקרא כל מעשה שלם: *כוונתו בקיצר הוא, כי לדעת החוקר יש הבדל בין כשרון מלאכה גופנית, ובין מעלה מדותית ומוסרית, כי בראשונה יראה רק על שלימות הפעולה וטוב המלאכה בעצמה מבלי שום לב על מחשבת הפועל, והמשל בזה. אם נראה שחרש חכם יעשה מלאכתו באופן נאה ומתוקן נהללנו ונשבחנו מבלי חקור תחילה, לדעת מה שחשב בעת עשותו מלאכתו, אפס בשניה, ר"ל בכל מעלה מוסרית נראה יותר על איכות הכונה הטובה היא אם רעה מעל הפעולה החיצונה ועל דרך זה אחז"ל, גדולה עבירה לשמה וכו' ואותו ההבדל יש לדעת הרב גם בין פעולת הטוב והרע, כי המחשב לעשות טוב, אף שלא הוציאו אל הפועל יחשוב הי"ת זאת לו לצדקה כמאה"ב יען כי היה עם לבבך לבנות בית וכו', ואחז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל במעשה הרע יראה רק על ההיזק וההפסד המסובב ממעשה הרע בפועל כי הגניבה והניאוף ושאר מעשים רעים יותר קשים ומשבבים רע ונזק יותר לחברת בני אדם מאילו ימצא רק החפץ והרצון לעשותם בלב החוטא מבלי אשר יוציאם החוצה אל הפועל, ע"כ יעניש הי"ת רק הפועל, ואף החוטא בשגגה ובלי רצון צריך כפרה, אבל לא המחשבה הרעה לבדה, ומאחז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה כונתו רק על התחברות המחשבה הרעה עם המעש': הצעה שנית. באשר גמר אומר החכם בתחלת המאמר השני מספר המדות שאנחנו נקבל המעלות כשנרגילן תחלה כמו שהוא בשאר מלאכות הנה הוא בפ"ג ממנו העיר על עצמו ספק זה לשונו. אמנם ישאל אדם איך נאמר כי היא ראוי שפועלי היושר יעשו ישרים ופועלי הצדק יעשו צדיקים כי אם הם עושים הצדק והיושר כבר הם צדיקים וישרים כמו שהוא בדקדוק ובמוזיק"א כי הם מדקדקים ומוסיקים. והכונה שהוא יותר ראוי לשפוט ההפך והוא שמהיות ישרים וצדיקים יעשו פעולות היושר והצדק כמו שמהיות מדקדקים ומוסיקים יעשו בטוב הדקדוק והמוסי"קא: והנה היתה עקר תשובתו בזה במה שהורה ההפרש שיש בין המלאכה והמעלה. וזה כי במלאכה לא נדרוש איכות הפועל אלא תוכן הפעולה איך שתעשה אמנם במעלות הוא בהפך כי לא נדרוש בהן הפעולה אלא איכות הפועל אם הוא יודע מה עושה ואם הוא בוחר במעשה ובעבור זה ואם הוא בקנין קיים בלתי משתנה ואל זה אני דורש במלאכותי כי הבעל מלאכה כאשר יפעל טוב איך שיהי' החושב חכם יחשב. אמנם במעלה אינו כן עד שירגיל היושר מאד לעשות לו שם קנין. ראה זה משפט ישר ודעת נכון הסכימה בו דעת אלהית בכל מ"ש חז"ל תמיד מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעש' קידושין מ'. כי הנה לפי שאצל המעלות שהמחשבה הטוב' היא אצלם הטוב שבהם הוא יותר בפועל מבפעולה כמו שאמרנו הנה באמת כאשר היה כן במחשבה כבר נשלם עקר הפועל וכמ"ש יען כי היה עם לבבך לבנות בית וכו' מלכים א' ח'. ולסוף נקראת על שמו דכתיב ראה ביתך דוד שם א' י"ב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד תהלים ל' כדאיתא במדרש מדרש שוח"ט תהלים ל'. אמנם למה שהיה החטא אשר המחשבה רעה היא אצלו הוא כענין המלאכ' אשר בו ראוי להשקיף יותר הפעילה שהוא מבואר כי הגניבה והניאוף והרציח' בפועל הם יותר קשים אצל ההנהגה המדינית ממציאותם במחשבת החוטא הפך מה שהיה זה אצל המעלה כי טוב המדינות ביותר הוא במעלה אשר בלב הנדיב דרך משל הוא מאשר במתנה אשר יקבל ממנו האיש עני. ולזה הוא ראוי לתלות הדבר במעש' עכ"פ כי על כן ענשה התור' במעשה גם בלא דעת אם בקרבן ואם בגלות שכיון שהמעש' הוא העיקר אין ראוי שיצא ממנו נקי. ולא אמרו הרהורי עביר' קשים מעבירה יומא כ"ט. אלא כשהיו שם שניהם הרהור ומעש' כי הנה אז נתלה החטא יותר בנפש המחשבית כי הוא החלק היותר נכבד כמו שכתב הרב המור' פרק ח' ח"ג. גם התור' נמשכה לזה בפטור השוגגים והבלתי מכוונים מהעונשים החמורים במעשים כי לא עשו מדעתם. וכבר האריך החכם בפרקים הראשונים מהג' מהספר הנזכר בביאור שפועלי הטוב והרע לא יגונו ולא ישובתי רק בהשקפת ידיעת המעש' אשר המה עושים בכל תנאיהם כי זולת זה רצוני אם יפעלו לפי הדמיון או הכעס או הרצון הפתאומי לא יקראו פועלים ע"ד האמת ולזה הוא מבואר שההרהור בעבירה הוא היותר קשה כי עליו הוא ענוש בעינש יותר חמור וגם שההרהור הוא נשאר עם החוטא אחר העש' ומרגילו אל החטא פעמים אחרות כמ"ש שם במסכת יומא וסימניך ריחא דבישרא שם וזה כי מריח הבשר יתעורר האדם אליו עד שיאחזנו בולמוס אל תאותו יותר מאשר יתעורר מהבשר עצמו וכן ההרהור הוא ריח החטא או טעמו אשר אליו יתעורר ולכן הוא קשה משני פנים. אמנם כשאין שם המעש' ודאי המהרהר אע"פ שחטא אין מצרפין אותו למעש' זולתי כשהוא בהרהור עכו"ם לפי שעקר עבודתה היא בנפש כדאיתא בקדושין מ'. ולזה צדקו מאד במאמרים אלו כי הדבר אשר בו תלוי עקר המעש' בכל אחד מהם הוא הראוי לצרפו אל המעש' בלי ספק והנה זה יהיה בדעות במעשה ממש כמו שהיא במלאכות כי המחשב' אינה עקר בהם כמו שהונח. ואולם במעשים הטובים המחשבה השלמה עליהם היא עקר העעש' כמו שגזר החכם. והנה באמת הדרוש הזה הוא גדול הערך מאד בהכרת אמתת המעשים ובחירתם בכלל להודיע שכבר יעשה מעשה מה ולא יקרא עשוי לחסרון התנאים הצריכים אליו וכבר לא יעשה ויקרא עשוי למציאותם. ומה נפלא המופת זה להבחין עקר ויסוד מעשה זאת העקידה ותוכן פעולתה וסוד כל האריכות הבא בספורה כמו שיבא ביאורה אחר שאזכור הספקות הנופלות בה: א והיא מה שכבר נתבאר ממה שקדם מענין המצוה הזאת וטעמה שנרא' שהוא צווי זר מאד בעיני אלהים ואדם. ומאומרו והאלהים נסה את אברהם עם היות הכל גלוי וידוע לפניו ית'. ומה טעם זה הנסיון שיהא בינו לבין עצמו. ומהתימה מהרב המור' ח"ג פ' כ"ד שפי' עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כאלו אמר עתה הודעתי כי הוא דבר שלא נודע לזולתם. וכבר נתבאר כל זה. גם כי הנסיון הזה יביאהו לידי הרהור על הבטחותיו כמו שזכרנו: ב אומרו קח נא את בנך וכו'. והלא יצחק לא היה יחיד רק לאמו ומכאן פתחון פה לטועים שאומרים שהעקידה נעשת בישמעאל שהיה יחיד גם לאביו קודם שנולד יצחק: ג באומרו על אחד ההרים אשר אומר אליך ולמה לא פירש לו ההר כמו שאמר לו לך לך אל ארץ המורי'. וחז"ל אמרו ליתן לו שכר על כל דבור ודבור ב"ר פ' נ"ה. גם מאמרם ז"ל במסכת תעניות ד'. אשר לא צוותי זו עקידה יצחק והלא בא עליה הצווי החמור הזה: ד המותר המבואר הבא בספור הזה במה שיזכור ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ויבקע עצי עולה וישם על יצחק בנו ומ"ש אל נעריו ומה אמר לו יצחק ומה ענה אותו וזולת זה שיכול לקצר ולומר עקר הנסיון. גם למה יזכור שני פעמים וילכו שניהם יחדו: ה בשומו עצי העולה על יצחק בנו ולוקחו בידו את האש ואת המאכלת מהראוי שהיה לו לחלוק המשא בשוה: ו והוא ספק מפורסם דברו בו כל המפרשים הוא מאמר עתה ידעתי וכו' אלא שהם עמדו עליה מצד מה שירא' שנתחדשה לו ית' עכשיו ידיעה וכבר דברנו בענינה ואני בא עליה בהפך זה והוא שכבר נתפאר בשידע במה שלא היה ולא יהי' לעולם שמאחר שלסוף לא שחט אותו איך יאמר עליו עתה ידעתי שכבר עשית כמו שיובן מאומרו עתה ידעתי וכו'. ולא חשכת וכו'. ועוד אומרו יען כי עשית את הדבר הזה וכו' והראוי שיאמר בהם ולא תחשוך. ואם יאמר כן על מה שלא מנעהו ממנו מתחלה בטענה או באי זה צד עכוב משעה ראשונה דסבר וקבל היה יכול לומר כן ולמה ימתין עד שישלח ידו אל המאכלת וכבר הועילה ההצעה השנית להתיר זה הספק כמו שיבא: ז מאומרו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכי עד עכשיו לא היה ירא אלהים ולפי שעשה המעש' הזה פסל את הראשונים. ח מה טעם כל צווי זאת העקידה היה מפי הב"ה בעצמו ומאמר זה היה במלאך: ט למה לא השלים המלאך דבריו בפעם הראשונ' עד שהוצרך לקוראו שנית מן השמים. ולא עוד אלא שחזר לו לומר עקב אשר שמעת בקולי וכו' אחר שאמר לו בראשונה יען אשר עשית את הדבר הזה וכו': י למה ייחס הכתוב לאברהם נסיון עקידת יצחק עם היותו בן ל"ז שנה באותה שעה. ולמה נתיחס כל המעש' הנורא הזה אל העקידה משאר כל המעשים אשר נעשו קודם וגם אחרי כן: יא במאמר וירא והנה איל אחר וכו'. כי היא קשה ההבנה ותרגום גם שאר הפירושים יוכיחו: יב טעם חז"ל באומרם שהאיל הזה עם שאר הדברים הנלוים אליו נבראו ע"ש בין השמשות אבות פרק ה' גם אומרם שחמורו זה של אברהם אבינו הוא חמור של משה ושל משיח וכו' פרקי דר' אליעזר פ' ל"א. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל השלמת הביאור על מה שנאמר בשער שקדם ובהצעות: ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה. יאמר כי אחר המשך הדברים הקודמים ממילת אברהם ולדת יצחק והרגלו בדרך ההוא שאמר לו התהלך לפני והיה תמים זה ל"ח שנה בא האלהים עוד לנסותו ולגדלו בזה הצווי המופלא מאד מהשכל האנושי ומההקש הפילוסופי הרחק מאד מהראשון כמו שביארנו. וכבר דברנו בלשון הנסיון וביררנו היותו בבחינת המנסה ית' ובבחינת המנוסה ע"ה ובבחינת עם ה' אלה הרואים את כבודו ואת גדלו יום יום כמו שנתבאר בהצעה הראשונ'. ויאמר אליו וכו'. יען כי רוב מה שיעשה אותו האדם יפעלהו איך שיזדמן רצוני אם ברצון המשולח או מחמת יראה או אהבה או כעס או במעט ההתבוננות או יתר הדמיונות אשר התעורר האדם לעשות בהנה ויתנחם מה שלא יקרא מעשה על דרך האמת כמו שביארנו בהצעה השנית, סופר בנסיון הזה כי נתקבצו בו כל הבחינות וההשקפות אשר לפיהן יקרא זה פועל שלם באמת ושדוגמתה אע"פ שלסוף לא עשה הקב"ה מצרפהו למעש' גמור בלי שום ספק. והנה להרחיק מכאן ענין הטרד' והבהל' לא נאמר אברהם אברהם כמו שעשה בסוף וכמו שנאמר ביעקב ומשה ע"ה שעם שאמרו ש"ר פ"ב ביורה ענין חבה אין להמלט משיהיה ג"כ לשון חרדה ומהירות. ובמדרש ב"ר פרש' נ"ה שלא יאמרו ערבבו הממו ולא היה יודע מה לעשות. ולמעט ענין האונס והירא' אמר קח נא כי בא אליו בלשון נחת ובקשה שהיה נח לו להשמט בשום טעם או לבקש עליו רחמים כמו שעשה על סדום ולא עשה: את בנך את יחידך וכו'. הנה החוקר פרק ו' ממאמר ח' מספר המדות בפתח דבריו אמר לא יקרה להיות א' אוהב רבים כפי האהבה השלמה כמו שלא יעשה לאהוב הרבה דברים יחד כי זה דומה להעדפה. ואמנם זהו טבעי להיות לאחד. ובפ' י"ב מהתשיעי החל ג"כ האם ראוי עשות אוהבים רבים וכו'. וביאר כי לפי שהאהבה השלמ' היא מה שתיחד האוהבים להיות בעצם אחד שנאמר ואהבת לרעך כמוך ויקרא י״ט:י״ח הנה א"א להיות האדם אוהב לרבים כי איך יתעצם האחד עם הרבים וכבר יקרו להם ענינים הפכיים יחוייב שיקבצו בו השמח' והעצב יחד וכדומ' מה שא"א. אמנם שתהיה האהב' השלמ' בלתי משותפת רק שתנתן לסגולות הנמצאות מבני עליה והנם מעטים. והנה באמת הסכימה אל זה הדעת האלדי כי הוא השם אהבתו באברהם אבינו שנאמר זרע אברהם אוהבי ישעיהו מ״א:ח׳ להיותו אחד מיוחד כמ"ש בביאור עליו א' היה אברהם יחזק' ל"ג כי אחד קראתיו ישעי' נ"אוכן בחר בגוי א' בארץ אשר אהבתו עמהם להיותם סגולה מכל העמים וכמ"ש ששים המה מלכות וכו' אחת היא יונתי וכו' שיר השירים ו׳:ח׳ וכמה הפליג להורות אמתת זה באומרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת את ה' דברים ו׳:ד׳-ה׳ וגו' כמו שיבא שם שער צ' ב"ה. היתר ספק ב' והוא ממש טעם את בנך את יחידך אשר אהבת כי היחידות יקשר עם האהבה ירצה בנך המיוחד בסגולה בלתי משותפת עם אחיו אשר בעבורה אהבת אותו שלמה הנתנת ליחיד והוא פירוש נכבד לשני ענינים יחד. אמנם זכר כל אלו התארים להבדילו מאד מענין יפתח כשאמר היוצא מדלתי ביתי החוצה שופטים י״א:ל״א דאלו יהיב אליביה שתצא בתו ועוד בהיותה יחידה לו ועוד אהובה מאד אצלו לא היה נודר. ואמר בסוף את יצחק כי הא עקר הנסיון במה שכבר יהיה זה סותר מאמרו כי ביצחק יקרא לך זרע כאלו ירמוז שיטעון זה ולא טען אבל קבל בסבר פנים מהטענות שזכרנו בהצעה הראשונ': ובמדרש ב"ר פרשה נ"ו אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים גלוי וידוע לפני כסא כבודך בשעה שאמרת לי קח נא את בנך וגו' היה לי להשיב אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי קח נא וכו'. ח"ו לא עשיתי אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך כן יכבשו רחמיך: ולך לך אל ארץ המוריה. כדי להפליג ממנו המהירות המביא לידי חרטה הרחיב לו דרך ג' ימים בהם יוכל להפך בכל צדי המעשה וידע מה לעשות והוא מה שרצהו ג"כ הרב המורה באלו הענינים כמו שכתב פרק כ"ד חלק ג': והעלהו שם לעולה. במדרש שם נ"ג כשאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע לא איש אל ויכזב במדבר כ"ג כשאמר ליה קח נא את בנך את יחידך וכו' ההוא אמר ולא יעשה שם. משמע מדבריהם שפיו ולבו שוים בדברים האלה אלא שלא עמד בהם. אמנם רש"י ז"ל על מה שאמר תענית ד'. ולא עלתה על לבי זו עקידת יצחק הכי גרס זה יצחק בן אברהם ע"כ. והכוונה שאם צוה על העקידה לא עלתה על לבו שחיטתו אלא שכיון שיובן כן מדבריו. והרבי יונה המדקדק כ' בספרו ובדק מה שמצא בזה שני מיני התחכמות שהתחכם בהם האל ית' לנסות בם את אברהם מבלי שימצא שנוי במאמרו ית'. האחד מצד הצווי שלפעמים יבא הצווי לשיתגולל על העשיה לא שיעשוהו על כל פנים כמו והשקית את הרכבים יין ירמיהו ל״ה:ה׳-ו׳ ויהיה אומרו והעלהו שם לעולה לפי זה התגולל והתעסק בהעלות העולה לא שירצה עשייתה בפועל וזהו המכוון אצל הש"י לא מה שהבין ממנו אברהם. והשני מצד אומרו לעולה כי שמוש הלמ"ד יבא לשני ענינים. האחד כשתבא על הפעולים כאומרו ויעלהו לעולה תחת בנו. והשני כשתבא במקום תחת כמו ותהי להם הלבנה לאבן וגו' בראשית י"א. והנה כונת הש"י שתהיה העליה שם על אחד ההרים תחת עולה כלומר חשוב כקרבן עולה רצה שיבין ממנו אברהם הענין הראשון והוא שיעשהו עולה. אלה הן תורף דבריו ואם הוא האריך בהם ובהפליג ערכם והתפארו שלא קדמו אדם בהרגש זה: ואני קודם ראות דבריו נתעוררתי להתר ספק זה ומצאתי לו תשובה פשוטה מאומרו והעלהו שם לעולה על אחר ההרים אשר אומר אליך ג כי הוא לא צוה שיעלהו לעולה רק על ההר שיאמר אליו בפי' זה המקום אשר אמרתי לך ושם תעלה עולתך וכל עוד שלא יאמר לו כן אינו מצווה עליו. ולפי זה הגירסה נכונה שאפילו עקידתו לא עלתה על לבו אלא שהוא ע"ה בתם לבבו ובחריצתו לעבודת בוראו הבין מדבריו שיעלהו על א' ההרים מארץ המוריה אותו שיראה אליו שחונה שם כבוד יי'. ולפי מחשבתו זאת נאמר וירא את המקום מרחוק וכבר אז"ל שראה ענן קשור על ההר ב"ר פ' נ"ו אמנם אומרו ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלהים הוא מה שאמר לו ולך לך אל ארץ המוריה, והנה עם זה היה הנסיון גדול ונצח ישראל לא ישקר ולא יכזב כלל: והנה אחר שסדר כל התנאים המשלימים המעשה מצד דברי המצוה נעתק לסדר אותם שמשלימים אותו מצד המצווה עצמו אמר וישכם אברהם בבקר וכו'. כבר יסבול דעת קצת לעשות דבר קשה מאד רק שיעשהו בפתע פתאום פעם א' ולא ישנה לו כמו שמפיל עצמו מהגג או שיטבע במים או שיפול על החרב או שיתלה מהאילן וכדומה אמנם לא יסבול לעמוד על המעשה ההוא בהכנת הסבות והדרכים המביאות אליו זמן ארוך מבלי שיחזור בם וכל שכן שיקשה זה על בנו יחידו החביב עליו כפלי כפלים מנפשו שיקבלו עליו לשחטו ולא עוד אלא שישתדל בהכין לו מטבח ב' או ג' ימים והוא יושב לבטח אתו והנה על זה הדמיון עצמו אומר האב הרחמן יתב' רגע א' אעלה בקרבך וכליתיך שמות ל״ג:ה׳ ואכלה אותם כרגע במדבר ט״ז:כ״א כי לא יתאפקו בבקר רחמיו לעסוק ברעתם זמן נמשך: ד ועל כן בא בספור הזה זכרון כל אלה הדברים הפרטיים להגיד כי ישר ונאמן לבו ליי' לא ישוב מפני כל ולזה נאמר ראשונה שהשכים בבקר והיה בזה מהיר במלאכתו אבל לא נמהר לקום בעוד לילה כמי שאינו בוטח בעצמו והוא עצם הזריזות: ויחבוש את חמורו. במדרש א"ר שמעון בן יוחי ולא היו לו כמה עבדים אלא אהבה מקלקלת השורה ב"ר פ' נ"ה. והנה באמת פשוטן של דברים אנו מוכיח על תוכיותן כי כל זה יגיע מכבישת החלק החומרי שהוא באמת חבישת החמור על קרוב הענין ומשלו וזה מה שיחיייב מהיות האדם בחלקיו דוגמת העולם הכולל וחלקיו כי השכל ראוי שיהיה כעין חלק השכלים הנבדלים המניעים לכל שאר הנמצאים מבלי שיתנועעו הם לא מעצמם ולא מזולתם. ובכחו המתעורר ראוי שיתדמה אל עולם הגלגלים המתנועעים מכח עולם השכלים אשר עליהם ומניעין היסודות אשר למטה מהן כי כן ראוי שיקבל העצה וההנהגה מהשכל ועל פיה יניע כל אברי הגוף וכחותיו אשר תחתיו. וכן בכל כלי הגוף ואבריו הוא דומה אל זה העולם השפל שהוא מקבל ההתנועעות ואינו מניע לזולתו. ועל זה האופן כבר יתדמה ממש לרוכב על הסוס המושך העגלה כי האדם מניע ולא מתנועע והסוס הוא מתנועע מכח האדם ומניע את הקרון והקרון הוא מתנועע ולא מניע. והנה כמו שבהיות הסוס ההוא בלתי נמשך אחר רצון הרוכב או שיהיו עסקיו רעים ומקולקלים וע"י כן לא תושלם ההמשכ' ההוא או שתיעש' בזולת מה שיכוין מהרוכב ויאמר אז שנהפכה המרכב' להיות הרוכב למטה והסוס למעלה כן כל בני אדם שירומם חלקי נפשו העבדים והעבידו החפשי מהם החשוב באמת הוא עולם הפוך מסדרו הטבעי. ועל זה הענין עצמו נזכר בפרקי רבי אליעזר פרק י"ג כעת במרום תמריא תשחק לסוס ולרוכבו איוב ל״ט:י״ח משל למה הדבר דומה לאדם שיש בו רוח רעה כל מעשים שהוא עושה וכל דברים שהוא מדבר מדעתו הוא עושה ומדבר והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו כך הנחש כל המעשים שעשה וכל הדברים שדבר לא עשה ולא דבר אלא מדעתו של סמאל ועליו הכתוב אומר ברעתי ידחה רשע משלי י״ד:ל״ב הנה שזכר ענין המרכבה ההפוכה על הדרך שאמרנו. אמנם המרכב הזה לוקח בתורה ובפי החכמים על משל החמור שהוא יותר נכנע אל טורח משא המלאכ' כמ"ש הכתוב יששכר חמור גרם וכו' בראשית מ״ט:י״ד. גם אל המשא הזאת ואל רביצתו תחתיו כיון הכתוב באומרו הלא אם תטיב שאת וכו' שם ד'. ירצה שאם ייטב ישא עול סבלו לשאת משאו ואם לת ייטיב לפתח חטאת ירבץ תחת משאו, והנה לזה כשכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו וחמדותיו הגופיים בהסכים על הריגת בנו יחידו לקיים מצות השכל המחייב לשמוע מצות בוראו ההיא יקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו בלי ספק. יג ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא את אשתו ואת בניו אל מקום הגלות במצות קונו והוא עצמו מבוקש שם ליהרג וכמה צדקו הזקנים שאמרו וירכיבם על נושא אדם מגילה ט'. כי החומר הזה הוא הנושא אל הכח השכלי שהוא צורתו והוא עצמו חמורו של משיח כשילבש רוח ענוה ושפלות להושיע כל ענוי ארץ סלה ואוי להם לסכלים המלגלגים על דברי רבותינו הנאהבים והנעימים. לו חכמו ישכילו זאת יבינו כי לאו אלה בלבד הם הרוכבים על החמורים כי כל גבור הכובש יצרו הוא רוכב על חמור. כמ"ש על חמורו של רבי פנחס וכו' ב"ר פ' ס': ועל הפלגת חבישתה תחתיו אמר מה אעשה והיא מחמרת על עצמה יותר מדאי שם כי הוא משל נכבד מורגל בפיהם. אבל הרשעים המסורים ביד לבם החמור רוכב עליהם ולזה נאמר בבלעם והוא רוכב על אתונו במדבר כ״ב:כ״ב שהוא עצמו במדרגות החמור הנשוא באתון שהוא החלק הבשרי השוה כמעט לכל ב"ח והוא מנהיג אותו ע"פ תאוותיו הבהמיות אשר לא ירבה מהנה רק לכשלון הכח הגופיי וחולשתו ולזה נראה שהיא מנעתו מחטוא עוד ולא הגיע למדרגת מי שנאמר בו ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי בראשית כ׳:ו׳. ומדברי תוכחותיה נלמוד שאמרה הלא אנכי אתונך וכו' במדבר כ״ב:ל׳. העידה שהיו שוים בזמן הוייתם. ודי בזה הערה לענות פי כסיל המלעיג על דברי חז"ל: ויקח את שני נעריו אתו. לפי שכבר יבא אדם לידי חרטה בצרוף אל אחרים לומר שאלו הם נכרים לי חלקם בחיים ובני האהוב למיתה לזה אמר כי לא נכמרו רחמיו לומר כן. ויבקע עצי עולה. שמא לא ימצאו במקום ההוא או להכשירן שהיה פוסלן אם התליעו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל: ויקם וילך אל המקום כי בכל זאת לא נפל לבו ולא נחלש כחו אבל קם ללכת לדרכו בזריזות דרך שני ימים: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו. כי גם בראותו בעיניו המקום ההוא אשר חשבו הוא מקום העבודה לא נרתע ולא נסוג אחור לבו אבל נזדרז יותר אל המעשה וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו המעשה בשום צד ולזה ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ד כי חשש שמא יעכבו על ידו וימנעוהו מלשחוט את בנו והפקידם על החמור כדי שלא ירגישו: ויקח אברהם את עצי העולה מעל החמור וישם על יצחק בנו. ה להעמיסו בהם שמא יברח כשירגיש ויתכן שחזק עליו המשא בקשר אמיץ: ויקח בידו את האש ואת המאכלת לשמור האש שלא תכבה והסכין שלא תפגם וכל זה מרוב אונים: ויאמר יצחק וכו'. ד מי האיש ירא ה' שומע בקול דברי בנו יחידו ואהובו האומר אליו כדברים האלה ולא ימס לבבו אמנם זה הזקן מלא רחמים כבש אותם והשיב אלהים יראה לו השה לעולה בני שהנגלה מדבריו שהאלהים יזמין להם שה לעולה והמכוון ממנו הוא אלהום יראה בני השה לו לעולה וברוך ה' אשר הקים דבר עבדו אשר מלא בשפתיו. וילכו שניהם יחדו ד כי בכל זה לא נרתע ולא זע. ויבאו אל המקום אשר אמר לו אלהים. לפי מחשבתו ויבן שם אברהם את המזבח. אמרו ז"ל המזבח הידוע אשר העלה עליו אדם הראשון פרקי דר"א פל"א ולפי דרכנו אין צורך כי בהפלת שבחו הכתוב מדבר יאמר כי בתוקפו וגבורתו בא מעצמו אל המקום ובאומץ לבו בנה את המזבח אשר יעלה עליו את בנו ולא סר הכתוב באומרו גבורות לבבו באומרו ויערוך את העצים ויעקד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח. ולא השיב את ידו עד שהחזיק במאכלת לשוחטו. לולי מלאך ה' שקרב לו משמים בחריצות גדולה אברהם אברהם כדי שיתעכב מעט כדי לומר לו אל תשלח ידך וכו'. ראו אתה מי שעשה את כל המעשים האלו החשוב אחור ימינו מהולכת הסכין או הבאתו בפתע על צוארו. והנה להיות מה שעשה במעשה הזה הם הפעולות אשר יעשה אותם האדם בשיקרא מעשה על שמו דלא הניח אלא הדבר אשר אם יעשהו לבדו לא יקרא שמו עליו לז"א אליו מלאך ה' אל תשלח ידך וכו': כי עתה ידעתי. ראה כמה נמלצו דבריו אלה לפי הענין ו יאמר אחר שבמעשה הזה אין הכונה השחתת הנער ומיתתו בעצם כמו שהוא אצל המלאכה רק להודיע בשחיטתו טוב כוונתך בעבודת בוראך והוא איכות הפועל. הנה א"כ אל תשלח ידך אל הנער כי עתה מבלי שתשחיתהו ידעתי כבר כי ירא אלהים אתה ולא חשכת בפועל הגמור את בנך את יחידך מאחר שעשית את כל המעשים האלה ולא נשאר מעשות רק מה שיעשוהו האנשים בקלות הדעת ולא יקרא מעשה כמו שאמרנו ראשונה שהמעלה תדרוש יותר הפועל לא הפעולה. ז אם כן לא היתה כונת המלאך שידע עכשיו מה שלא ידע תחלה אבל נתפאר שידע כבר באמות מה שלא נעשה כאלו נעשה לגמרי והוא ענין אמתי ונחמד בעיני. אמנם מה שאמר לו שעתה הוא ירא אלהים כבר בארנוהו ראשונה בהצעה: ח אמנם היות זאת הקריאה על ידי מלאך ה' הנה נתבארה הסבה היטב ממדרגת הנבואה אשר זכרם הרב המורה פרק מ"ה ח"ב שכמו שהיה זה הדבר והסמוך אליו בהקיץ אי איפשר שירחיב הדבור אליו ית' כי זה לא נמצא רק לרבן של נביאים ע"ה וזו היא המדרגה אשר שיערה הרב הגדולה שבמדרגות שזכרנו שער י"ט. ואולם בפרשת תולדות יצחק שער כ"ג ב"ה יתבאר טעם מה שלא נמצא בכל ספורי יצחק הזכרת שם ה' עד עתה והנה גם כן נתבאר מכל מה שאמרנו למה לא נתיחס זה הנסיון ליצחק עם היותו הוא הקרבן וכבר היה בן שבע ושלשים שנים לפי מ"ש שבו בפרק מתה שרה תנחומא פרשת וירא י וזה כי הוא לא בא אל זה המעשה בכל הבחינות הנזכרות אשר עליהם נקרא שם הפועל אבל הלך שם לתומו עד ששאל איה השה לעולה ובפתע נשמע אל דברי אביו וסבל העקידה ואחר שנעקד הנה לא היה בידו לשוב י והוא הטעם עצמו במה שנקרא זה הענין כלו עקידת יצחק כי העקידה לבדה הוא הפועל המיוחד אשר ראוי שתחשב ליצחק. אמנם הזקן הוא אשר קבל הנסיון כלו מתחלה ועד סוף מלבד מה שנתבאר בשער ט"ז שהנסיון לא הוצרך אנא לזה הזקן להוציאו מאצטגנינות שלו ולזה לנסות לאברהם בא האלהים במה שהגיע לו ממנו נסיון ואע"פ שיגיע ג"כ מזה נסיון ליצחק לא היתה הכינה אליו בעצם וראשונה: וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל. הקים ה' את דבר עבדו אשר דבר אלהים יראה לו השה למען לא יראו פניו ריקם מן המעשה והמזבח ההוא ימלא דשן שמור ומזומן תמיד לזכרון זכות ואות ברית לזרעם אחריהם עד עולם. והנה בפי' הכתוב כתב רש"י אחר שאמר לו המלאך אל תשלח ידך ראהו שהוא נאחז וזהו תרגום של אנקלוס וזקף עינוהי בתר אלין ולפי ההגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה וטענות של אברהם עכ"ל. וזה אינו מתישב על הלשון יפה. והרלב"ג ז"ל פי' שהוא ראה ב"ח רץ ואחר שנאחז בסבך בקרניו הכיר שהוא איל ואיני מרגיש טעם שיאמר הכתוב זה. יא והנכון שיהיה אחר נאחז כפשוטו אחר כן נאחז כמו אחר כן תעבורו וירצה כי נשא אברהם את עיניו וירא והנה איל ואחר שראהו נאחז האיל בסבך בקרניו ומזה התבונן שלא נזדמן שם אלא להעלותו לעולה תחת בנו כמו שהוציא בשפתיו באומרו אלהים יראה לו השה לעולה בני ואלו לא היה כן כיון שראהו אסור או מותר לא היה נותן אל לבו להקריבו שמא יש לו בעלים הניחוהו לשם. וכמה המליץ זה הפי' בעל הטעמים בהטעים איל בזקף קטן אחר בזקף גדול. וברוך אל דעות ה' שכבר ברא לו בעולמו מששת ימי בראשית מזומן ובא לעת כזאת יבחר ויקרב אברהם אוהבו את בנו יחידו לפניו ויבא זה תחתיו להשלים חובתו והיה הוא תמורתו, וכמה ערבים דברי דודים שאמרו שאילו של יצחק עם חביריו הנמני' לשם נבראו ערב שבת בין השמשות אבות פ' ה'. וכבר פי' הרמב"ם ז"ל טעם זאת הקדימה בכלל אמרם תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית על הים שיקרע וכו' ב"ר פרש' ה' לומר שלא נתחדש לו מדע אחרי כן. אמנם לא פי' לנו מה נשתנו אלו העשרה מכל מעשה בראשית להיות בריאתם או תנאם בע"ש בין השמשות שהוא דבר שחויב לשום אליו לב בלי ספק. והנה מה שיראה מאלו העשרה הוא ודאי שהם אינם בכלל הדברים הטבעים שהוטל עליהם תנאי בשעת בריאתם שישמשו בהם לשעתם ואח"כ יחזרו לתנאם הראשון אבל כל א' מהם הוא נמצא מיוחד לעצמו בראו הקב"ה לבדו ושמו משומר ובא לעת צורכו כל אחד מהם הוא מין בפני עצמו כמו שיבא במן שער מ"א ב"ה. יב אמנם מה שכונוהו באומרם שנבראו ע"ש בין השמשות הוא לב' ענינים נפלאים. האחד לומר שנבראו אחר בריאת האדם במה שיורו על מעלתם והיותם יוצאים מכלל הדברים הטבעיים שנבראו קודם האדם והנה באים בכלל ענינים מעולים שנמצאו לגמור מלאכתו והולכים עמו מהלך השלמות כי לא היו אלא להשלמת ענינים נפלאים לקדושים אשר עלי בעבורם. *והשני לייחסם אל אחרית הערב. - כונתו כי רק הדברים הטבעים הנועדים להיות מתנהגים והולכים תמיד נבראו בששת ימי הבריאה להורות בזה כי כבר נסכמו על מתכונתם ושלימותם, אפס הדברים הנסיים היוצאים אל הפועל רק למועדים ידועים ומעטים הם כדברים הבלתי שלמים בעצמותם המצטרכים ליציאתם אל הפועל לסיבות ידועות המתחדשות כפי שעתם ומסבבות רצון הי"ת לעשות הנסים האלה, ע"כ אמרו חז"ל ד"מ שנבראו ערב שבת בין השמשות להורות על חסרון שלימותם ככל דבר הנעשה בחפזון מבני אדם בערב שבת בין השמשות מיראת מהירת כניסת יום הקדוש. והשני ליחסם אל אחרית הערב והוא בין השמשות כלומר מלאכה בלתי נגמרת לדוחק השעה שהשבת מפסיק ואינו מניח לגמור אותה עד אחר השבת והוא ענין נפלא מורה על ענינם ואמתת צרכם וזה שכן אלו נבראו מקדם ונשארה השלמתן תלויה ועומדת עד צאת אל פועל א' משני קצות האיפשר בבחירת איש איש מכל אותם אשר נעשה בשבילו הן לזכות הן לחובה שאלו לא בחרו בהם לא יצאו ואין לומר שלפי זה ראוי שתהיה הטלת התנאי בדברים הטבעיים בע"ש בין השמשות שהרי התנאי לא נתן להטילו אלא בשעת מעשה הדבר עצמו שעליו הוטל. ואולם אמרו שנבראו כן מתחלה לא לסלק חדוש המדע לבד כי אם לסלק חדוש יש מאין שזה נתיחד אל זמן הבריאה לבד אבל משם ואילך ברא אלהים לעשות ר"ל יש מיש כי הוא עקר השבת וטעמו כמו שכתבנו שער ד': והנה טעם הקשת הוא טעם המזיקין לפי דעת י"א שסובר שכיון שהם אינם נמצאים שלמים מורכבים מד' יסודות ואינן מתקיימין על ענין א' שהם משתנים לכמה שנויים ובלתי נראים כי אם לחלושי הדעת הנה הם ראויים להתיחס למעשה ע"ש בין השמשות הבלתי נשלם וזהו ענין הקשת לפי טבעו שאינו דבר נמצא קיים על טבע א' אבל הוא מתהוה לסבת חולשת הראות בערך אל ניצוץ השמש בעיני הרואים המראות ההם בהיות השמש במצב מיוחד מול הענן אשר יקבילהו ובזמן מיוחד וכן הוא משתנה לכמה מקומות ובכמה כמיות. וראוי באמת מזה הצד שיאמר עליו שהוא בריאה בלתי שלמה כענין הלהט וכיוצא. אמנם מצד שהוא נצב לאות ברית בינו ית' ובין כל נפש חיה כו' הנה הוא באמת מן המין הראשונים התלויים ועומדים בבחירה שאלמלא לא יתקן העולם על השיעור ההוא לא נתן להם היות הברית ההוא כלל כמו שזכרנו שם שער י"ד. וכמ"ש אצל פי הארץ אילימא למיברייה ממש והא כתיב אין כל חדש תחת השמש קהלת א׳:ט׳ אלא לקרובי פתחא במדבר רבה פ' י"ח. והכונה שלא נתחדש אז רק הסבה הקרובה אל הענין והיא שיהא החטא ההוא בעיניו ית' אשר עליו ראוי שיצא הפתח ההוא אל הפועל והיא כונה רצויה באמת. ויקרא אברהם שם המקום כו'. לפי שלא גמר המעשה ההוא כאשר עם לבבו והיה חושש אם שמא לא יחשב לו כאלו עשה קרא למקום ההוא על שם מה שהיה בלבו לעשות והכונה ה' יראה אשר הייתי אומר בלבי ובפי לעשות לולי שמנעני המלאך. ואולם המחשבה הטובה ויושר לבבי היום בהר ה' יראה לעולם כי שם בניתי את המזבח ועשיתי כל המעשים האלה. והכונה כי המקום ההוא יהיה עד נאמן לפרסם בעולם עוצם האמונה האלהית המחייב האדם השלם לשחוט את בנו בעבורה כאלו עשהו אשר זה ישוב לאמונת הצלחת הנפשות בעונג הנצחי כמו שכתבנו. ט ועל כן היה דבר המלאך אליו שנית בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת וכו'. שיתפרסם גודל שכרו והפלגת הצלחתו בעולם עד שהכל ידעו ויכירו כי יען אשר עשה הדבר זה הגיעו הכבוד הגדול הזה כאלו עשאו ממש כי לז"א יען אשר עשית וכו'. כלומר עקב אשר שמעת בקולי בכלל זה שימשך משם התועלת המבוקש אל ענין האמונה וכן היה באמת כי לא הוכחש ולא סופק המעשה הנורא הזה משום אומה ולשון בעולם: וישב אברהם. שב אל מקומו הנכבד אצל האשל אשר הכין לו לחיות שם חיי אושר והצלחה אלהית וכבר נתבאר בזה היטב מה שאז"ל במאמר ההוא שזכרנו בתחלה מפרסום המעשה הזה הגדול אשר בו תתקשט ותצטדק מדת הדין בעולם לומר שהרים נסו מעלה מעלה בעושר וכבוד למה שעמד לפניו בנסיונות גדולות והוא מה שכונוהו במליצת נס להתנוסס כי נתן אותו לנס עמים להתנוסס הוא בעצמו כלומר לעמוד הוא בנסיונותיו אלה אשר זכרו שם המילה והעקידה והם עקר המעשים המורים על צאתו מידי אצטגנינות הקודמת ובואו במדה התורנית האלהית אשר היא למעלה ממנה מאד מאד כמו שביארנו ויהיה אומרו נסיון אחר נסיון לומר שנמשך רום נס דגלו לעומדו בנסיונותיו אלה או שירמזו לשתי הנסיונות וכבר אמרנו כי בעקידה עצמה היו שלשה מיני נסיונות אשר אחד מהם הוא הפרסום הנפלא המורה לכל כי העושה מעשה כזה ירומם וינשא כמוהו וכ"ש שיהיה זה מוסר למול לבבם ולהעקד עצמם לפני בוראם על האופן הזה עצמו ובל יאמר אדם אלו יצוה הש"י אותי לעקוד את בני זה לפניו הייתי עושה כאברהם אבינו ע"ה כי העקידה הזאת כל אדם מצווה ועומד עליה ואלו מזדרז בה נחשבת לו כאלו עשאה כמו שלמד מיכה הנביא ע"ה באומרו במה אקדם ה' האתן בכורי פשעי, הגיד לך אדם מה טוב וכו' מיכה ו'. ירצה כי עקידת הבנים ושחיטותם אינה נרצת לפניו ית' רק ההכנעה וההשתעבד וכמ"ש ולא עלתה על לבי זו עקידת יצחק תענית ד'. ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט כאברהם שנאמר בו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט בראשית י״ח:י״ט. ואהבת חסד כאברהם שהיה גומל חסד לכל העולם וכמ"ש חסד לאברהם מיכה ז׳:כ׳ והצנע לכת עם אלהיך כאברהם ששמע למצות קונו והלך דרך שלשת ימים בהצנע לכת להעלות בנו לעולה בלי שום הרהור ומחשבה פוסלת ובזה נחשב לו כאלו עקד את בנו כי הנה שמוע מזבח טוב. וכבר הפליגו חז"ל לבאר זה באמרם תקעו לפני בראש השנה בשופר של איל כדי שאזכור עקידתו של יצחק ואני מעלה עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני וכו' ראש השנה ט"ז. כי ההכנעה הנמשכת מבחינות התקיעות אל לבות האנשים והחרדה והזרוז אל העבודה השלמה היא עצמה העקידה שנעקד יצחק ע"ג המזבח כמו שנתבאר והנה זאת ההוראה והלמוד הראוי להמשך מזה המעשה הוא אחד מהתועלות הגדולות אשר זכר הרב המורה בפרק כ"ד חלק ג'. ואולם השני הוא מה שיקיים בלבנו חוזק התאמתות הנבואה אצל הנביא מבלי שום ספק וחולשת השערה עד שישחוט אדם את בנו יחידו למה שנצטוה עליו בנבואתו וכבר נתבאר כל זה והכל רשום בכתב אמת: ויהי אחר הדברים האלה ויוגד וכו'. רחוק הוא שנקבל שהוגד לאברהם בפעם א' כי חלה גם ילדה מלכה את בניה אלה ושלא ידע עד עתה. אבל הקרוב כי כשנפקדה שרה נפקדה אחותה מלכה עמה כמ"ש ז"ל ב"ר פ' נ"ג וכבר ידעו זה בבית אברהם כמשפט האחים אלא שמאמר ויהי אחר הדברים האלה נמשך עד ואברהם זקן ונקשר עמו יפה. ושיעורו ויהי אחר הדברים האלה וכבר הוגד מקדם לאברהם כי ילדה מלכה גם היא כאחותה בנים לנחור אחיו את עון וכו' ואת כשד וכו' ובתואל ילד וכו' עד שכבר היתה שם משפחה גדולה ממולדתו ומבית אביו לזה היה מה שהיה כשהשביע אברהם את עבדו על זווגי בנו אמר לו כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך וכו'. ושם יתבאר שהשבועה הזאת אף על פי שנזכרה שם אין שם מקומה רק שזכרה לענין מעשה. אמנם בסדר הספור הקדים ענין מיתת שרה וקבורתה לפי שלא נזכרה בנשואי בנה ולא בהכנסת הכלה הצדקת ואף כי אמר בסוף וינחם יצחק אחרי אמו בראשית כ״ד:ס״ז. והוא דרך נכון בזה בטוב הבחינה ואין זולתו וזה מה שיאות לזה החלק: יבאר איך תשאר הבחיר' חפשית אף כי עקריו תלוים במזל: ואברהם זקן בהגדה נדה ע"ז. דרש רב חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו שנאמר והלילה אמר הורה גבר איוב ג' נוטל אותה טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה חכם או סכל עשיר או עני גבור או חלש אבל צדיק ורשע לא קאמר כדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנא' ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וכו' דברים י'. *תוכן כונתו, בתחלה אמר כי צדקת איש ורשעתו תלויות לרוב במהות ואיכות חמרו הטוב הוא אם רע, אף כי הוא בעבור קבלו פעולת השכל, ביחסו אליו כיחס האשה אל האיש, עד שבבחינה מה יוכל כל חוטא להצטדק בזיווגו עם חומר רע, ולאמר כמאמר אדה"ר אחרי עברו על מצות הי"ת "האשה אשר נתתי עמדי וגו', כי רק היא הסבה חטאו אשר חטא, ומרוע הזיווג הראשון הזה יולד לאדם גם לרוב רוע מעשיו, ואף כי בהתחבר אליו אח"כ בזיווגו השני גם אשה רעה המסיתה לבו בחלקת אמריה לתאות והנאות גופניות כאשר נמצא בשמשון אשר הי' נזיר אלקים מבטן אמו, ובשלמה החכם מכל אדם, כי את שניהם, רק נשיהם הטו לבבם לרעה, ועל שתי אלה יחד, ר"ל על חומר רע ואשה רעה אמר הכ' "ומוצא אני מר ממות את האשה "ואחרי כי נודע ג"כ שמהות ואיכות חומר כל אדם תלוי לפי דחז"ל, בעת וזמן הולדו, ונמשך אחר תנועת וממשלת מזל ידוע בעת ההוא, כי המזלות פועלים כנודע ג"כ על התמזגות הגופים אשר תחת השמש, אשר ע"כ אחז"ל האי מאן דנולד במזל מאדים וכו', ונודע ג"כ כי העושר והגבור' אשר לאדם יצילוהו לפעמים מנפול ברשת החטאים אשר יפלו בה רק העניים והאביונים או חלושי כח, וקנינים גופנים אלה יהיו ג"כ לאדם למנה או יעדרו ממנו לא ע"פ מעשיו הטובים או הרעים, כי אם ע"פ מזלו כמאחז"ל חיי, בני, ומזוני "שהם הקנינים היותר יקרים ונכבדים לאדם" לאו בזכותא תליא "אלא במזלא" א"כ בהצטרפות כל אלה הקדמות, הלא יקשה לנו להבין מאחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי אחרי שהסבות, ר"ל מהות החומר וכמות הקנינים שיהיו לאדם, קצובות בידי שמים הלא בהכרח נמשך שגם המסובב, והוא היראה או מניעת היראה יהי' קצוב וגזיר מפי עליון? וע"ז אמר הרב, שהחוקר יישב ספק זה, באמרו שאף שמי שנולד במזג וחומר טוב הראוי לקבלת השלימות, הוא נוטה ונכסף בטבעו אל הטוב המוסרי במדותיו ובמעשיו או אל בקשת החכמה הנראית לו כטוב עיוני, בכל זאת איננו מוכרח לעשות הטוב או לבקש החכמה, כי לפעמים יחדל מזה בעבור מאסו ברוב הטרדות, והתלאות המוכרחיות לו בעשיית הטוב ובקשת החכמה, כמו שבהיפך איש הנוטה בטבעו אל הרע יחדול לפעמים מעשותו בעבור מאסו באמצעים המצטרכים לבצע המזימ' הרעה, כחתירת בתים בלילה לגנוב הון ורכוש זרים, והאריב' על הדרך כמשפט השודדים והרוצחים ואחרי כי כן הוא תלויה עשיית הטוב והרע רק בבחירת האדם באמצעיה המביאים אל הרע או אל הטוב אף שלא הי' מוכרח רק נוטה מטבעו יותר לזה או לזה, ודעת החוקר בזה מסכמת א"כ לדחז"ל הכל בידי שמים וכו', כי האדם שליט ברוח תבונתו להטות טבעו אל הטוב או אל הרעה אף נגד נטות חמרו ומזגו, ומזה ימשך ג"כ כי יש אדם שיהיו לו טובות עודפות על מה שקצוב לו לפי מזלו בזכות ושכר מעשיו הישרים, וזה הוא רק ע"פ השגחת הי"ת הפרטית כמאה"כ "אם בחוקותי תלכו וגו'," ויש אדם אשר לפי מזלו הית' מגיעה לו רעה יותר ממה שהגיע' אליו, ורק מעשיו הטובים הטיבו גורלו מעט, ולהורות על זה אחז"ל "שלש מפתחות ביד הקב"ה של תחית המתים אשר בה נכלל גם חיי אדם של לידת הבנים ביציאתן ממדרגת דומם מת אל גדר החיים ושל גשמים, המצמיחים מזון לבני אדם, כי מריבוים או מהעדרם נמשך תת הארץ אוכל למכביר או מניעת' לתת את יבולה, ולחם לשובע ושלש אלה דומים זה לזה, כי ירידת הגשמים המחיה הצמחים היבשים אשר כמעט מת גזעם, דומה ללידת הבנים ולתחיית המתים, אשר ע"כ קבעוה חז"ל בברכת מחיה מתים, ע' ברכות דף ל"ג ע"א כי על כל אלה ישים הי"ת עין השגחתו הפרטית להטיב או להרע גורל איש וחלקו בהם לפי גמול מעשיו אף כי שלש אלה שהם "חיי, בני, ומזוני", במזל תליים מצד עצמותם, כי תנועת הכוכבים והמזלות במסילותם פועלת לא לבד על מזג לחיות בני אדם לסבב אורך או קוצר ימיהם, והיותם פרים ורבים או עקרים ומשכילים כ"א גם על מזג האויר לחותו או יבשותו, ורדת הגשמים המצמיחים מזון לבני אדם, אפש יש מקצת השלמים כר' אלעזר בן פדת, אשר לא יחפצו לקחת חלקם וגמול מעשיהם הטובים, גם בטוב ארציי עלי אדמות, כי טוב להם להשאר במעמד ענים הראוי להם ע"פ מזלם למען לא יגרע מגורל נחלתם בעולם הנצחי בקחתם קצת משכר פעולתם הטובה בארצות החיים העוברים והחולפים האלה: אח"כ אמר כי מאחז"ל בנדה מלאך הממונה על ההריון וכו' רומז ע"ז, ור"ל שאמת הוא שמלידה ומבטן בהכנת מהות חומר כל אדם נמשך טבעו ונטיתו להיות חכם או סכל, עשיר או עני, גבור או חלש, אבל בכל זאת אינו מוכרח להיות באמת כל מה שטבעו מטה אליו, כי אחרי שהיותו צדיק או רשע איננו קצוב ותלוי רק בבחירתו יוכל ג"כ לפעמים להמעיט או להרבות ע"י מעשיו הטובים או הרעים גם קרני עולמו הגופנים להיות עשיר או עני, והוסיף ואמר, אבל צדיק ורשע לא קאמר ר"ל שאף מהיותו עשיר או עני גבור או חלש, חכם או סכל, לא ימשך בהכרח שיהי' צדיק או רשע, כי הבחירה נתונה ביד האדם להטיב או להרע מעלליו בכל אופני מעמדו בהיותו עני חלש וסכל, או עשיר גבור וחכם, ונמשך מזה כי בתחלת הוית האדם דברים אלה תלוים חתומים ונעלמים עוד, כי מי זה ידע מהולד הנוצר במעי אמו מה שיהי' לאחרונה ע"פ בחירתו, החכם יהי' או סכל, עשיר או עני, גבור כובש את יצרו, או חלש, צדיק או רשע ? כי כל אלה תלוים בצד מה מבחירתו כמו שאמרנו למעל', ע"כ בצדק אחז"ל ד"מ להורות ע"ז כי מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו ר"ל כי באישון לילה ואפילה כסוים עוד בעת ההריון מהות ואיכות הבן העתיד להולד. אח"כ אמר, כי הזיווג הראשון, ר"ל חיבור החומר עם הצורה, שהיא ביד ד' יוצר האדם יוכל לתקון ע"י מעשיו בבחירתו החפשית, ועל ידי זיווגו השני בקחתו אשה יראת ד' כמו שבהיפך יקולקל לפעמים זיווגו הא' הטוב על ידי זיוגו השני הרע, וזאת היתה סבת השתדלות האבות הקדושים לקחת אשה כשרה לבניהם, ועל שני זיווגים אלה מבאר הרב והולך דברי החכם אשת חיל וגו': אם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים טבעו ודרכו של איש לחזר אחרי האשה אשר דרכיה עקשים איככה יוכל להמלט מפח יוקשים ולו שתי נשים אחת היא הטבעית הנשאת עמו מיום הולדו אשר עליו נאמר זכר ונקבה בראם בראשית ה׳:ב׳ לזאת יקרא אשה בכל כתבי קדש ע"ד המשל הקרוב. שניה לה כאשר ישא אשה מחוץ כדרך כל הארץ שהם שני הזווגים אשר נתבארו היטב במאמר לא טוב היות האדם לבדו שער ח' והנה הוא ידוע כי הענין בשתיהן הוא אחד כי בהיות הזכר שטוף אחר חמדת הנאת כל א' מהנה הרי הוא כרוך אחריה ושומע בקולה ולבסוף יעשה חפצה ולזה הוא מבואר כי בהיות הראשונה בלתי הגונה הנה היא לא די למכשול ולפוקה ומה עתה בבא עליו רעה על רעה כי ודאי לא יעצור כח להמלט מידה. צא ולמד משמשון עם שתי נשיו שעם שהתחיל עמהן בגבורת איש לסוף האחת הציקתהו והשנית הציקתהו ואלצתהו עד שקצרה נפשו למות ונפל בידן. ומי לנו חכם מכל כשלמה אשר נאמר בו נשיו הטו את לבבו מלכים א' י"א ואחאב גם כן אשר הסתה אותו אזבל אשתו שם ט"ז. ואב לכלנו אמר האשה אשר נתת עמדי וכו' בראשית ג׳:י״ב. והוא מבואר כי בכלן יד אשת נעוריו היתה במעל ראשונה אשר היא תמיד עמו ולא זזה ממקומה כי על זה אמר החכם ומוצא אני מר ממות את האשה וכו' קהלת ז'. הורה כי הסכנה היא עצומה ושצריך סיוע להמלט מידה. ומכאן מודעא רבה לשלמות האדם וחיותו על בחירת הטוב והרע והנה שכרו אתו גם עונשו עוד אינם. וזה כי אם שלמות האדם הוא דבק בטובת שתי נשיו אלו ואיכותן הוא בידי שמים כמו שהראשונה הנה היא מבוארת מעצמה שהיא תלויה במולד הטוב וכשרון המזל או הפכו כמו שכתב החכם פרק י' מהמאמר הג' מספר המדות זה לשונו. ואשר כפי האמת יתאוה הטוב יהיה מולדו מולד טוב ואשר יהיה לו זה בטבעו במולדו יהיה זה דבר גדול וטוב מאד וכו'. עד אומרו וע"כ באמת שלם מאד ואומר יהיה מולד טוב ע"כ. ובמאמר הי' פרק י"ד אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובי המזל. והשניה גם היא כבר אמרו עליה מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני סוטה ב'. וא"כ שלמות האדם ופחיתותו הכל הוא תלוי במזלו לא בידו ובחירתו. וקשה עוד שכבר הניחו זה חז"ל להנאה אמיתית אמרו האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא האי דבצדק יהא גבר צדקן וכן בכל כוכבי לכת וכן אמרו האי דבחד בשבא יהא כך וגו' וכן כלם. ולא עוד אלא שדקדקו לשם אי מזל יום גורם אי מזל שעה גורם. וסוף דבר אמרו שש מזל מחכים אי מעשיר ויש מזל לישראל כדאיתא בסוף שבת קנ"ו. גם במועד קטן כ"ח. אמר רבא בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. והרי הם שלשה ענינים כוללים כל עניני האדם ומבוקשיו ומה יש לו עוד. ולא עוד אלא שנראה כמביא מופת ראיה לקיים הדבר. אמר מו"ק שם דהא רבה ורב חסדא תרויהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, רב חסדא חיי ע"ב שנין, רבה חיי מ' שנין, בי רב חסדא שיתין הלולי, בי רבה שיתין תיכלי, בי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבי ולא מיתבעי, בי רבה נהמא דשערי לאינשי לא אשתכח. והרי זה המאמר קשה מאד בתוך הבאים כנגד פעולות ההשגחה ומחויביה בלי ספק. גם המאמר שהתחלנו הוא הולך כדרכן והוא נפלא בעיני מצד קיומו הדעת הזה וגם כי הוא סותר את עצמו. וזה כי מאחר שהוא גוזר על החכמה והעושר והגבור' או על הפכן אשר מציאותן הוא הכרחי להצלחת האדם ושלמותו כמו שאמרו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר שבת צ"ב. ולא עוד אלא שאמרו אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד אבות פ"ב ומהידוע שהעושר והגבורה כתריס הוא כלי זיין לפני כמה מונעים ומעיקים הנמצאים לו לאדם מבית ומחוץ אשר בהמצאם יוכל להצליח ובהעדרם הוא נמנע. הנה א"כ איך אמר שלא גזר על צדיק ורשע הנה באמת הגוזר באלו הוא גוזר בכל ואיך אמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועוד אם דברים אלו ביד הגזרה ולא נשאר ביד האדם לבד היראה ואותה מידו יבקש איך אמר מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' ומה יש לו עוד. הנה שהמאמרים האלה והדומים להם כלם חברו לשפוך סוללה על חומת אמונת הבחירה האינושית ואמות ההשגחה השלמה אשר כל התורה עומדת עליהם. אמנם עקר זה הספק השתדל בהתרו החכם בפרק הנזכר אחר שסדר תואריו שזה תרפו. אם כל אחד יכסוף הנראה לו טוב לפי עיונו ואין אדם שליט על דמיונו להטותו מעליו כמו שאינו שליט על החוש שיראה אלא כמו שהוא בטבעו. יחויב מזה כי אשר לא זכה להולד במזל טוב ובמזל ישר יהא מוכרח במעשיו הבלתי הגונים אשר יפעלם לפי דמיונו ואם כן הרשע תמיד הוא בלתי רצונו ואנוס על מעשיו הרעים ולא יגונה עליהם. ולא ישאר היותו רצונו כי אם על הטובים. אמנם היה התרו במה שערך כנגד המקשים כשאמר שאם כמאמרם גם פועלי הטובות יפעלו כפי דמיונם והנה אין להם שכר בעמלם. והוא הפך המוסכם מפאת הכל. ואמר שאם יאמרו שפועלי הטובות יקראו רצוניים בבחינת הפעולות המביאים אל התכלית שאינן נכספות לפי הדמיון. כי עול התושיה וחיי הצער אינם נכספים כי אם לאוהבי החכמה כי על כך סרו מעליה רבים, ואם יכספו להיות חכמים מדניאל. כמו שאמר החכם מתאוה ואין נפשו עצל משלי י״ג:ד׳ כלומר מתאוה אל החכמה ואין מתאוה אל הדברים המביאים אליה על כן יעזוב ממנה. ולזה מי שטרח ומצא יקבל שכר. הנה כן באמת יאמר אצל הרעות כי חתירת הבתים והאריבה במדברות לחורב ביום ולקרח בלילה באמת אינם נכספים לנואפים ולחמדנים. והנה הנם רצוניים עליהם לא הכרחיים. וכמו שאמר הנביא גה המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה ישעי' ס"ו. וא"כ מקרה אחד לצדיק ולרשע ולמה יאמרו שהצדיק רצוני והרשע בלתי רצוני. וגזר את הדין בשאמר כי ודאי אם יש לדמיונו נטיה בפעולות מפאת הגרם השמימיי או מפאת המזל לא יחוייב שיהיה כן על כל פנים. וזה שהגרם השמימיי לא ישלים פעולותיו רק במה שיכינו בני האדם הסבות הצרוכות ויזמינום כפי הצורך. כמו שכתב החכם בטענה הששית אשר במאמר הרביעי לאלהיות. והביא למשל כל זרע זרוע אשר יזרע וכדומה. וכן אומר ארסטו כי המזל אינו שליט להכריח האדם במעשיו לא טוב ולא לרע. אבל לעולם יצרו מסור בידו להוליכו לכל אשר יחפוץ בעצה וגבורה ומחשבה נכונה. אם להשלים עם המזל ואם להלחם כנגדו באופן שיהיה מזלו תחת ידו. וזה שלא עשה כן ונמשך אחריו בהתחלתו עד שבהמשך הרגלו נמשך תחת יצרו ורוע מזלו הוא הגורם רעה לעצמו ברצונו ובחירתו כמו שאמר החכם מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון משלי כ״ט:כ״א. והנה עם זה כבר היו התכליות והמעשים המביאים אליהם מהתחלה אחת והיא הבחירה. לא שיהיו התכליות נתלים במזל והמעשים המביאים אליהם בבחירה כי הוא מה שלא ירצה השכל בלי ספק. וזהו הפירוש הנכון לזה הפרק לפי כוונתו ולשונו עם שהמבאר נטה מזה. וכבר כתבנו שם בביאור מה שישיגהו מהקושי בדבריו גם שלא יצא מידי ספקו לפי ביאורו. יראה מזה שהמחבר עשה פירוש לספר המדות לארסטו: אמנם דבריו אלה לפי מה שכתבנו הם דברי אלהים חיים ואשר על פיהם הותרו כל הספקות אשר במאמרים הנזכרים. שכלם מורים על האמת בהיות אל ממשלת המערכת ולכח המזל יד ושם על מולד האדם והוייתו להיות לו נטיה אל אחת המעלות או הפחיתיות מצד טבעו. אבל כי יד האדם תהיה תמיד על העליונה להתנהג כפי שכלו ועל פי חפשיות בחירתו הן לשבר הוראות המזל ההוא בלי ספק לגמרי. או שיהפוך הוראתה אל צד וצדדים שלא תזיק או שתועיל מעט או הרבה. כמו שאמר רב אשי שם על מה שאמרו האי דבמאדים יהא אשד דמא או גנבא או אומנא או טבחא או מוהלא שבת קנ"ו.. יורה כי אינו בהכרח שיהיה גנב ושופך דמי נקיים אבל שיש כח בידו להתנהג על פי השכל והוראת המלמדים הטובים לשנות רוע הוראתו בשלא ירע ולא ישחית כמו טבחא או שיועיל לרפואת הגופות כמו אומנא או שיוסיף עוד תועלת נפשיי במלאכת שמים ויהיה מוהלא. וכן אמר רבה אנא במאדים הואי. אמר ליה אביי מר נמי עניש וקטל שם. והוא עצמו טעם מזל מחכים ומזל מעשיר שיש להם כח בזה בלי ספק ואפי' בישראל. אמנם מאותותיהם אל יחתו על פי ההכרח שכבר נמסרה התורה בידם אשר הוא רשאה ושולטת על הכל. שנאמר אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם ויקרא כ"ו. וכל שאר היעודים. ואם יש די זכות תורה ומצוה ביד האדם ודאי הוא ישלוט על מזלו. אם לבטלו לגמרי או להחליש תקפו וגבורתו. ומפני זה יקרה ג"כ שהאדם יבאו לו מפאת מזלו טובות עודפות על זכותו כאשר לא תעכב חובתו. והוא עצמו מה שאמר רבא חיי בני וכו' מ"ק כ"ח.. ירצה שאע"פ שלא יהיה זכות האדם מספקת להם יגיעוהו אם הם במזלו ובלבד שלא יעכב עון. שהרי רבה ורב חסדא בני חד זכותא הוו ולא היה הבדל ביניהם רק מצד המזל כי לפי שהאחד היה מזלו עולה בהם יפה ומעשיו אינם מעכבים אבל עוזרים היו לו בשפע. ואידך היה מזלו בהם רע מאד מאד והזכות שהיה בידו הספיק להלחם כנגדו ולנצחו במקצת. ולא הספיק להטיב אותו באופן יגיע לו יותר מהשיעור שהגיעו. ובלא ספק כי אם לא מפני זכיותיו לא היו לו חיי שעה וגם לא חלק בפרנסה ולא בשום זרע של קיימא. משל לשני שרי המלך שהם שוים בחשיבות ועלה על האחד הגורל להיות שר צבא בים ועל השני להיות שר צבא בארץ רחבת ידים. כי ההבדל אשר ישיגם מספוק הצרכים ומן צער הים הוא ידוע שלא יהיה מצד הבדל זכותם וקורבתם אל המלך כי אם מצד הבדל מזל גורלם. וגם הוא מבואר ששר צבא הים לחשיבותו וקורבתו למלכות ימציא לו שם ספוקו וימעט צערו יותר מאשר יהיה זה שם לזולתו. כמו שחברו יהיה לו טוב המצב יותר מכדי קרבתו מצד היותו בארץ הטובה ההיא. וכל הענין עצמו באלה החכמים וכיוצא בהם שתשלוט בהם יד המזל מבלי שתסתלק מהם יד הזכות והשגחת המשגיח כלל. תדע שכן שהרי אלו הג' דברים עצמם הם מה שאמרו ז"ל שלא נמסרו מפתחותיהם ביד שליח תחיה ובנים ופרנסה אלא שהם ביד הקב"ה עצמו תענית ב'. וכולהו מקראי. ואיך אמרו דלאו בזכותא תליא והלא הוא יתברך אינו פותח וסוגר כי אם על פי הזכות והחובה. אלא שהכוונה שעם שתהיה יד המזל בהם ראשונה הנה הוא ית' על פי זכות האיש הוא משנה כח המזל ההוא ומביאו בכפל רסנו אל כל אשר יחפוץ. צא ולמד מאברהם אבינו שהיה עקר לפי מזלו אמנם זכותו הגדול הספיק להוציאו מאצטגנינות שלו וכמ"ש מאי דעתיך דקאי צדק במערב וכו' שבת קנ"ו., וכן נאמר ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וכו'. וכו כלם. והא דאמרינן בתעניות כ"ה. שאמר ליה לרבי אלעזר בן פדת ניחא לך דאיחרב עלמא והדר אבריה ואולי דאברית בשעתא דמזוני. הוא כדי שיהא לו מפאת מזלו ושלא יהא צריך ליעול שכרו כשישנה לו הטבע בכל יום. כי הידוע מהם שלא היה רצון החסידים ההם לאכול עולמם בחייהם כמו שנתבאר מהרבה מעשים שנזכרו להם. והוא גם כן הטעם למה שסבל רבה בענינים ההם הדוחק שסבל כדי שעקר שכרו יהיה לו שמור לעולם הבא דעקר שכר מצות בהאי עלמא ליכא קדושין ל"ט:. ולפי שבג' ענינים אלו נמצא החלוף מפורסם בין החכמים ההם אמר בני חיי ומזוני וה"ה לכל שאר הענינים. ומה שאמר רבי עקיבא זכה משלימין לו יבמות נ'. לפי שהוא סובר שהטוב האמתי הוא מטיב לכל וגוזר לכל נמצא בתחלת הוייתו קצב החיים שהם כדאי להשלים מציאותו ושאין צריך זכות רק להעמידו על קצבתו וכן כל שאר המאמרים כלם יסובבו על זה הקטב בלי ספק: ואולם מאמרנו אשר זכרנו בפתח השער הוא מה שיור' על אמתת זה תכלית ההוראה בשתובן כונתו. וזה שדרש רבי חנינא כי אע"פ שיש מלאך ממונה על שעת ההריון והוא מזל המולד שנוטל אותה הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה ושם נאמר מה תהא עליה לפי הכח שמסר הש"י ביד המלאך ההוא מהתחלה הבריאה ומשם תהי' לה כח על כל אחד מהתוארים ההם אם למעלה ואם לפחיתות. הנה לא יפה כחו בהם בשיהיו כן עכ"פ אבל ישאר האדם יכול ורשאי בהשתדלות שכלי וחריצות אנושי להדיח מעליו רעת הוראתו ויקבל את הטוב מאת האלהים עד שיהפך מזה מצד אל צד אם מעני אל עשיר כמו שנאמר ויד חרוצים תעשיר משלי י׳:ד׳ ואם מפתי אל חכם כמו שאמר הולך אל חכמים יחכם שם י"ג ומחלש אל גבור כמ"ש וטהר ידים יוסיף אומץ איוב י״ז:ט׳. ולפחות יהי' לאל ידו לעמוד כנגד אלו ההוראות עד שלא יכנע צדקו מפניהם. כמו שיש כח ברוע בחירתו וקלקול דרכיו להפוך אותם לרעה עם היות הוראתם עליו לטובה. וזה אומרם צדיק ורשע לא קאמר. כלומר אבל אלו הגזרות לא ימשלו על האדם באופן שבעבורם יהי' צדיק ורשע בהכרח אבל הכרעתם היא חלושה עד שהצדיק והרשע המה ימשלו בהם. והנה באמת היה מאמרם זה שוה למה שאמר ר' עקיבא הכל צפוי והרשות נתונה אבות פ"ג ורמז גדול רמז רבי חנינא בקריאת המלאך ההוא ליל' וגם שלא נזכר שם לשון גזירה כי אם שאלה לבד אמר טיפה זו מה תהא עליה וכו'. וזה שזמן הליל' שהוא החשך הוא מסוגל בשני דברים. האחד במה שאין ענינו רק העדר ושלילת האור. השני שהוא זמן תקוה ותוחלת כמו שאמר משומרים לבקר תהלים ק"ל. והנה באמת המלאך הממונה מלפנים על ההריון על האופן שזכרנו ראוי שיקרא בשם הזה לפי שכבר יפלו בשאלה זו ענין הליל' וסגולותיו. וזה כי השאלה הזאת ודאי היא עמוקה וחשכה כחשכה של לילה אצל השכל האנושי שלא יסבול היות דבר גזור בהשאר טבע הבחירה קיים ביד האדם כמו שכתבנו בשער י"ט. גם כי מסגולתה שלא יהי' שם רק העדר ההכרח אל אחד הענינים מאחר שנשאר' חפשיות הבחירה בידו. וגם הסגולה השנית להיות הכל תלוי ועומד עד שידון כפי מעשיו והרי הגזרה היא בתוחלת ממושכה עד הזמן ההוא. ולזה באמת בהיות הירא' בידו הנה הכל בידו הפך מה שהובן מהמאמר הזה תחלה נצטדק מאד באמרו מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וכו' דברים י'. כי במה שיעבוד ביראה לבד הנה יזכה בכלם. הנה שנתישבו כל המאמרים יפה ויועיל ביאורם לכל מה שיבא מהם על זה הדרוש וכיוצא בו. ובשער כ"ו יתבאר בשלמות תועלת ההשתדלות בכל אחת מחלוקות אשר ימצא האדם עליהם אצל המזל ואצל המעשים הבחיריים. ושם זכור במה תשקוט הנפש בזה ההתבוננות מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. עיין עליו כי הדרושים קרובים והיו לאחדים: והנה הספק הראשון אשר זכרנו מנטות האדם אחרי נטויו הרי הותר במה שאמרו חז"ל שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו סוטה ב'.. ואע"ג דאמרינן התם לא קשיא כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני. שהכונה שהזווג אשר מהאשה הראשונה אשר נולדה עמו היא אשר הית' על פי הכרוז הנזכר ע"י המלאך הממונה על ההריון. אמנם הזווג השני אשר הוא לעת מצוא כמו שאמרו רז"ל בן שמונה עשרה לחופה אבות פ"ה הוא הנעש' על פי מעשיו כמו שביארנו שם בשער הח' הנזכר. והנה הזווג השני כבר נתבאר שהיה על פי זכות האדם כמו שרצונו. אמנם הראשון יש לו שני מיני תקון. הא' הרשות הנשאר ביד האדם להכריע כח המזל כמו שאמרנו. והשני מה שיעזור אל תקונו השגחת הזווג השני וחריצות ההזהר בו. כי מטבע שני אלו הזווגים להתגלגל זה על זה ולהמשיך זה אל זה הן לטוב הן למוטב כמו שהיה הענין הזה בעצמו באבות הקדושים עליהם השלום. שאין ספק שזווג הראשון של אברהם אבינו ע"ה היה במזל נאה ומזל טוב עד כי ליושר מעשיו המפוארים הנמשכים מטוב טבעו ויושר שכלו זבדו אלהים זבד טוב הראוי לעלות בגורלו. ומשם נמשך שימצא בזרע הנולד מהם כושר הטבע ושלמות הבריאה עד שהיה נבחר לעולה תמימה. וחוייב מזה שיזדקק לו האל ית' להמציא לו מנה יפה ההוגנת לו עד שבכל זה יהי' תמיד הטוב נוסף בהם. עד שבא יעקב אשר היה זה הענין אצלו על השלמות יותר מכלם כי על כן הית' מטתו שלמה. ולא סר מהמשך תוספת הטוב הזה לכל הדורות. רק לבלתי הזהר בשמירת הזווגים השניים כמו שנרא' מבני משה רבינו ע"ה וזולתו מאשר נזכרו בכתובים. וכמו שאמר כי בת אחאב הית' לו לאשה מלכים ב ח׳:י״ח. ואל התחלת ההשתלשלות הזה רמז אברהם בתפלתו באומרו ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי כו' הוא ישלח מלאכו לפניך כו'. ירצה ה' אלהי השמים אשר הכריז עלי בשעת יצירתי אשר בה קדשני ממעי אמי ומאז לקחני ובחרני מבית אבי והבדילני ממזג אנשי ארץ מולדתי. שכל זה הוא ענין הזווג הראשון. והיא היה סבה לשיהי' לי זרע כשר ראוי לשיאמר עליו לזרעך אתן את הארץ הזאת בראשית י״ב:ז׳. יתכן שהוא ישלח מלאכיו הממונים על הזווגים הנעשים לאיש ואיש כדרכיו וכפרי מעלליו ולקחת אשה לבני ליצחק שתהיה ראויה והגונה אליו לפי זכותו. כדי שישתלשל משם והלאה שלשלת טהרה וקדושה. ומשם עצה טובה והכרחית לבדוק האדם עד מקום שידו משגת עד ימצא זווג כשר וטהור בכל מה שאפשר. ואל ימעט לפניך ענין אלו הזווגים שאמרנו. כי הן הנה היו התחלת שלמות האדם והצלחתו. ובהנה תתלה הגעת תכליתו וכל טובו בשני העולמים. כי הנה האשה הראשונה היא הנפקדת בעצם וראשונה על עסקי השכל להביאו אל חיי העולם הבא עולם ההצלחה האמיתית. ואגב ארחא תתעסק גם היא בענינים הצריכין לחיי שעה. כמו שהשניה בעצם וראשונה היא מופקדת על צורכי העולם הזה וכל מלאכת עבודתו בכל המלאכות אשר האשה עושה בבית בעלה והנהגתו. ולפי דרכה תסייע עזר רב למלאכת חבירתה. כי על כן נאמרו שתיהן בדיבור אחד בכל כתבי הקדש. להיות האחת משל לחברתה הטובה היא אם רעה. גם נקרא שם ה' עליהם ליחס אותן לעצמו אעשה לו עזר כנגדו שם ב' זכר ונקבה ברא אותם שם א'. ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. וכמו שאמר החכם ומה' אשה משכלת משלי י״ט:י״ד. וכמה הפליג החכם להורות זה היחס אליו יתב' בשתיהם בקחתו האשה המפורסמת למשל והראשונה לנמשל. ודבר אליהם ובסדר התועלות הגדולות הנמשכות מהן עד הגיע לאדם אל סוף שתי ההצלחות על צד היותר שלם שאפשר: וזה בענינים נאותים מאד וכמעט משותפין לשתיהן. ובסדר אלפא ביתא כדי שיהא מסודר ומלומד בפי האנשים להיות תועלותיהן שגורים בפיהם יאמר: אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה משלי ל״א:י׳. קרא לאשה הכלולה בכל המעלות שיזכור אשת חיל על דרך שאמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל שמות י״ח:כ״ה. והם אשר נכלל בהם כל התוארים אשר זכרם יתרו באומרו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע שם ומזה אמר בועז לרות יודע כל שער עמי כי אשת חיל את רות ג׳:י״א וכאומרו במקום אחר אשת חיל עטרת בעלה משלי י״ב:ד׳. ואמר שאשה כזאת א"א להמצא לאדם מצד הקרי וההזדמן על דרך מציאה. כי הנה על דרך החריצות ורוב ההשתדלות הוא רחוק מציאותה יותר ממציאות הפנינים היקרים אשר אינם רק בהיכלי מלך ובאוצרותם. ומהידוע שהדבר שמציאותו הטבעי או המורגל הוא רחוק. שמציאותו על צד הקרי הוא נמנע או קרוב לו. והנה לפי שעניני האדם לא יושגו רק באחד משלש' דרכים אם בחריצות ההשתדלות. או בטוב ההזדמנות. או בחפץ אלהי. וסימנם בשלש' כתובים רצופים. ויצא יעקב. ויפגע במקום. ויחלום וכו' בראשית כ״ח:י״א. אמר שאחר שא"א שתמצא על דרך ההזדמנות כי מי ימצא. וגם על דרך החריצות רחוק מפנינים מכרה. הנה לא יתכן שתהי' לו רק מתת אלהים וכמו שקיים באומרו ומה' אשה משכלת משלי י״ט:י״ד-ט״ו. והוא עצמו דעת החוקר שאומר כי הטובות העליונות המה ראויות שינתנו מאת האלהים אם הונח שממנו יבואו טובות לאדם. ואפי' אם הונח שיבא מצד ההשתדלות הוא דבר אלהי. אמנם לפי המקר' לא יתכן שתמצא שום הצלחה אנושית גם כי דבר בליעל יצוק בו שהדבר הגדול והנבחר יבא מהצלח' מקרית. אלו תורף דבריו בשביעי מהראשון מספר המדות. וזה מה שאמרנו מהתיחס זאת המתנה אליו יתב' ולא לזולתו וכ"ש שיצדק כל הכתוב הזה באשה הראשונ' כי היא רחוק שיהי' או נמנע שימצא עד תכלית השווי וההאותות וכמאמר החכם. כי זה לא יהי' רק במולד טוב ומזל טוב כמו שזכרנו ראשונ'. ולנו אין להתיחס רק לאל ית'. והנה אחר שגזר על היות מציאותה דבר אלהי חייב אמתת גזרתו מצד רבוי פעלים הכוללים והחלקיים. והתחיל בדברים ההכרחיים ואמר: בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. אמר כי בעל אשה זו סמוך לבו בה שתשמור קניניו וכל אשר אתה בבית. ועם זה לא יחסר מהביא עוד שלל רב מחוץ. כי שני אלו הענינים הם הכרחיים להצלחת הבית. ואפשר שירצה שהיא גם היא תקנה ותוסיף כיד אלהיה הטובה והנה לא יחסר בעלה כל בה. והנה הענין הזה הוא קרוב מאד למה שיאות למלאכת השכל בעיונו ולמודיו: גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. אמר שיגיע מחריצות זאת האשה וטוב טעמה לעשות כל מעשיה על צד היותר טוב מבלי שיצטרף מאומה רע בהם כמו שהוא על הרוב בכל הפועלים. או שירצה והוא הנכון כי בעבודתו תשמור לי חסדו וטובו שעשה לה ותגמלהו ולא תזכור לו דבר רע אם קבלה ממנו בשום צד. ולא היה זה בימי הבחרות והילדות לבד כי גם כל ימי חייה. וכמה יצדק זה באשה הראשונה שתגמלהו הטוב. והמכוון מעץ הדעת טוב. ולא היה הרע הסמוך אליו שהמה הדברים המתיחסים על זה החלק ובהם יפול עיקר שבחו וגנותו: דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. אמר שהבטלה והשעמום שנואות אליה עד שתחרד לדרוש צמר ופשתים לעשות בחפץ כפיה. ותלה החפץ בכפים להפליג באלו הידים שיש בהם חפץ ותשוקה הפך מה שנאמר תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות משלי כ"א. וזו מליצה נאה למלאכת האשה הראשונה לדרוש ולהרהר בקצת מצות אלהיות שהיצר הרע משיב עליהם. שהוא הענין בלבישת שעטנז צמר ופשתים יחדו וכדומה. ועם כל זה לא סרה מעשות מצות קונה בחפץ כפיה. ראה משל נמרץ לוקח מהיותר מיוחדת ממלאכות האשה. כמו שהרהור הזה הוא היותר מיוחד אל זה החלק: היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. אמר כי לא תספיק לה להכין צרכי ביתה דרך הסבות הקרובות לבד. כי אף בדרך הסבות הרחוקות על דרך הסחורה ובשעת הזול. לפי שההשקפה כזה הוא חצי הספוק. ויצדק זה מאד במלאכת הנפש. כי בעשות בחפץ כפיה כמו שאמר. היתה חברת זה הגוף אל הנפש כענין האניה אשר יבאו בתוכה עוברי ארחות ימים להביא ממרחק לחמם ונכנסו בשלום ויצאו בשלום. ונמשך בזה אל מה שאמר המשורר זה הים גדול ורחב ידים וכו'. שם אניות יהלכון תהלים ק"ד. כי העולם הוא הים גדול ורחב ידים יעברו רוחות החיים מקצה אל קצה על ידי אלו הגופים הנתנים בתוכם. ואמר לויתן זה יצרת לשחק בו. על זה החבור המיוחד שבאדם שהוא לבדו אשר נברא לשחק ולשמוח בו. ואשרי מי שבא לשם ולחם חקו בידו: ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. אמר כי בטוב שכלה מכוונת בחריצותה לקום בעוד ליל העולם ובה תטרח לשני ענינים מעולים. האחד לתת במלאכת ההיא טרף חוקה. והשני כדי שישאיר זה המנהג למוסר לחק לנערותיה. והוא מה שיכון מן הראשונ'. כי תקום בעוד ליל העולם הזה לקנות טרף לבית עולמים ראשונה. ואח"כ חק לנערותיה ההולכים לרגלה בעולם הזה. והנה היא עושה מהעקר עקר כמו שאמרנו ראשונה: זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם. אמר שלא יספיק לה מה שהתחילה לפרנס ביתה בדרך מקח המזונות ואף כי יהיו בשעת הזול. אלא שזממה לקנות שדה להיות לה פרי תבואה לאכול לשבעה ולמכסה ותקחהו מיד. ולא עוד אלא שהערימה לקחתו חלק. ואחר כך מפרי כפיה נטעה כרם חמד באשר ייטב לה. שעל זה האופן יעמוד לה בדמים מועטים. וכל זה מהענין אשר אמר ממרחק תביא לחמה. ואמר נטע לפי שכבר יש לה עם זה טעם איש. ובמלאכת האשה הראשונה אמר כי עם שמעשיה והשגותיה הם במדרגת השדה החלק. מפרי כפיה ועזרתה נטע בעלה כרם חמד המשומר בענביו. ובזה ודאי יש אם למסורת: חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה. כי מאחר שהספיקה ביתה על זה האופן בו מן הבטחון. מעתה כבר היא חגורה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה לעשות חיל. כי לא יהיו עוד עיניה ולבה תלויים על ספוק הבית. וזה מה שיצדק מאד במלאכת עבודת הנפש שחגרה בעוז לאמץ זרועות עולם בתושיית התורה והעיון: טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה. אמר כי כמו שבתחלה זרזה עצמה מפני צורך ביתה. כן עתה אחר שטעמה תועלת יגיעתה הנה אז הרבתה ההתעמלות עד שלא יכבה בלילה נרה. וזה הענין מיוחד מאד לאשה ראשונה. שכיון שטעמה בקצה המטה אשר בידה כי טוב סחרה ואתננה. חוייב כי גם שיחשך השמש ביום המות לא יכבה נרה בלילה ההוא. וכמו שאמר המשורר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח תהלים ט"ז. ואפשר כי לכן כתיב ליל לומר שלא יהיה לה חשכו של לילה: ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך. אמר כי בשעת הפנאי מלאכת הטוייה המיוחדת לנשים לא נבזית בעיניה. או שאומר כן על רוב חריצותה כי במצוא אלו הכלים שהם שובתים ממלאכת הנערות שהיא משלמת מלאכתן כדי לזרזן ולסייע במלאכה. ובמלאכת הנפש שהחזיקה במלאכותיה להכין לפניו צרכי עניני השכל המעשיי שהוא במדרגת הכישור. ועם זה כפיה תמכו פלך והוא השכל העיוני. וכמה המריץ למשל הזה ודמיונו להמלא הכלי הקטן הריקן מהמלא הגדול. כי היא משתדלת תמיד שיושפע המעשה מהעיוני ויתמלא ממנו אורה וזיוה. כמו שבמלאכת הטויה כל עצמה וכוונתה למלא הכישור מהצמר אשר בפלך או בפשתים: כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. אחר ששבחה בהשגחת צרכי ביתה אמר כי לא תשכח צרכי עניי מקומה וגם בהם נהגה בחכמה. וזה כי העני והוא אשר לא מלא כפו די צרכו ובא לשאול מאתה דרך שאלה ומתנה לא תקפוץ את ידה אבל פרשה כפה ונוטל. אמנם לאביון שהוא נכר בעניותו וחסרונו היא שולחת אליו שתי ידיה ואינה ממתנת עד שישאל. והנה באמת כן היא דרכה של האשה להוציא בעלה זה מידי עניות ודלות בהשגותיו בטוב שרותה בעבודת הפלך שזכר. ולדמיון זה פירשו קצת השר מיכאל שהוא השכל האנושי שהוא מך בערך גבריאל שהוא השכל הפועל: לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים. אמר שנא נסתרו מננד עיניה חלופי הזמנים וילדי הימים. כי על כן הקדימה להלביש ביתה לבושים כפולים. או שיאמר על צבע השני שהוא מועיל אצל הקור מזולתו מהמראות. והנכון שיאמר שהגיע מזרזותה להלביש אנשי ביתה ונעריה מהצמר אשר הוא בן שנתו. לפי שאינו יפה לבגדים הנעשים לסחורה כי אלה יעשו מהצמר השלם. וזה הפירוש הוא נאות. והנמשל בו נכבד מאד על דרך שאמרו חז"ל אוכל אדם פירותיהם בעולם הזה והקרן קיים לעולם הבא פאה משנה א': מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה. יאמר שאחר שהקדימה הדברים ההכרחיים ליישוב הבית ולצורך אנשי ביתה. השתדלה בדברים אשר הם לשם ולתפארת לעשות מרבדים לביתה ולחדרי משכבה. ושש וארגמן לבושה לכבוד בית אביה ושבח משפחתה. וזה גם כן הוא נאות מאד לענין הנמשל. שאם עשתה עשתה לה על דרך מונבז אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי ב"ב י"א. שנאמר ולך תהיה צדקה דברים כ״ד:י״ג: נודע בשערים בעלה. יאמר כי בעלה זה יודע במעלה ושלמות על כל בני גילו. והיה זה מצד העזר הנאות שהיה לו ממנה יותר מהן. וגם כי בשבתו עמהם ישב בטח בדד ולא יחרד לבבו לבא אל ביתו לעשות מלאכתו. נוסף על מה שיהא ניכר בטכסיסי מלבושיו ובנקיותם או בבריאותו ויופיו. דכלהו איתנהו ביה. ולענין הנמשל הוא מבואר כי בעל האשה השלמה נודע בשערים, הם שערי צדק צדיקים יבואו בם לעולם החיים: סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני. אמר כי מה שעלה בידיה משפע מלאכתה שאינן צריכין לביתו. הנה היא מוכרת אותם אם על ידי סוחרים. או שיאמר וחגור נתנה לכנעני על דרך שאמרו ז"ל מותר לחלוק קליות ואגוזים לנערים להרגילם לחנות ב"מ ס'. אך לעצמה הטוב והמובחר שבעסקיה. והוא אומרו עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. שבחרה בטוב דעתה וטעמה הבגדים שיתחברו בהם היופי והחוזק ותתכבד בהם ימים רבים ושנים. ותצחק ליום אחרון לשמושה מהם שתמכרם בדמים יקרים ותחליף חדשים לבקרים: פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. הוציאה מכלל הנשים הדברניות. כי זאת החריש תחריש בכל עת ובכל שעה ודבר תדבר במשקל ובמשורה. והנה היא זאת לה מדה גדולה. וזה מה שפתחה פיה בחכמה ותורת גמילות חסדים לבד היא המרגלת על לשונה, כדת הנשים הצדקניות מצד שהם תמיד מצויות בבית, תמיד להתנהג בה, ולא על זאת אמרו המלמד לבתו תורה כאלי מלמדה תפלות סוטה כ'. צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל. שהגיע מזריזותה שבהיות כל מלאכות י' נגמרות בידה לא יחסר כל בביתה, הנה עומדת ומצפה בו אנה ואנה בכל אשר ימצא שם בדק לתקן אותו ולחזקו או לשנותו לטוב. והיה זה לה כי לחם עצלות לא תוכל לאכול. אבל היא פועלת תמיד לפי המעלה. והנה באמת הארבעה פסוקים אלו תכופים ורצופים הנה הנם בעצם וראשונה באשה הראשונה, כי היא אשר עשתה סדין ותמכור וחגור נתנה לכנעני מצד שהן סחורות נקלות ופחותות. אמנם עוז והדר לבושה אשר בחרה לנפשה ותצחק ליום אחרון. יום ששאר הגופות יבואו לבאר שחת ודרכן למרר בבכי. והנה היה זה לה למה שנתאמת על פי הנגלה בכל עסקיה כי שם ביתה העקרית אשר בנתה אותו לתפארת. משל לנער קטן ששמע מבית אביו שהיה לו בעיר אחרת רחוקה אחוזת נחלה בית מישב נחמד ופרדס גדול למראה. ורואה ששולחין שם יום יום הוצאות גדולות להתבונן ולצורר עמידתן. והוא גם הוא כשקם תחת אביו שואלין ודורשין ממנו ממון הרבה לתקון הבית והפרדס וכל כלי עבודתם. והוא נותן תמיד בעין יפה ומצוה עליהם תמיד, כי חפץ מאד בתקונן ובישובן. והנה האיש הזה אם היה שיצוה לו המלך להעתיק מושבו מהעיר אשר הוא יושב בה אל המדינה ההיא אשר שם ביתו הגדול ופרדסו הנאה באמת לא ירע בעינו כי ידע נאמנה יש לו שם בית המנוחה ומשכנות מבטחים, אשר על ישובן ובנינן היה לבו תמיד. אבל ישמח שמחה גדולה כי נכסוף נכסף אליו. וכל שכן אם ישים אל לבו פחיתות העיר ההיא אשר הוא גר בה וחולשת ענינה ורוע ישיבתה. והוא הטעם שאמרו חכמינו ז"ל מת מתוך שחוק סימן יפה הוא לו כתובות ק"ג: כי השלמים בזכרם בעת ההיא מה שהוציאו זמנם וממונם בבנין בית עולמים ישישו כאשר יעתקו אליו ונפטרין מתוך שמחה ופנים צהובים. לא כן הרשעים אשר לא הרגישו בזה כלל ולא חשו אליו ולא השתדלו בו. כי בנסעם מקדם יתר לבם ויחרד. כי איננו רואה את כל מאומה בידם. ולזה ימותו ולא בחכמה ולא בשמחה. אבל מתוך הבכי והעצב הגדול והוא ודאי סימן רע להכיר בו רוע חיותם ומיעוט שלמותם. ונתקיים על כל אחד מהם כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה קהלת ו׳:ד׳. הפר מה שאמר המשורר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע תהילים כ״ג:ד׳ הוי ותשחק ליום אחרון. ונתן הטעם כי פיה פתחה בחכמה לדעת ולבקר כי שם עיקר הדירה. ותורת חסד על לשונה לצוות תמיד על תיקון ענינה ויופיה והדרה. ולזה אינה יושבת כסומא שאינה רואה מקום דרכה ושבילה אשר היא הולכת שם. אבל צופיה הליכות ביתה: *זה ימים וכו', כוונתו כי אור השכל באדם המישרו ללכת בדרך הנכוחה נדמה לאור השמש המאור הגדול, והכח החיוני ר"ל הכח הבהמיי המתעורר בקרבו להשתוקק תמיד רק אל ההנאות הגופניות ומחסורים ארציים, נדמה לאור הירח המאור הקטן, כי כן רצה הי"ת שיהי' באדם יחם כחו הגופני אל תשוקת שכלו הרוחני, כיחס הירח אל השמש המשפיע' אורה תמיד עליו, וכן הוא באמת אצל השלמים, ויען כי ע"כ לא ישקע בהם אור שכלם הרוחני לצמיתות גם בעוד בחיים חייתם, ע"כ בבוא עתם להערב שמשם הגופני מיד יבקע להם אור העולם הרוחני כאשר יבקע בכל יום לעת עלות השחר אור השמש היימי, אשר גם בלילה לא שקעה אורה לצמיתות, כי אם נסתר מנגד עינינו יושבי חלק הארץ המזרחי תחת כי נראה בחלק העולם אשר מתחת לרגלינו בארצות אמעריקא אשר במערב העולם, וע"ז רומזים דחז"ל אשר אמרו מהחכמים האמיתיים, כי ראו עולמם האמיתיים. ר"ל הרוחני בחייהם, בעודם מתכסים בשמלת גויתם הארציית. אפס האנשים הפחותים המגדילים בחייהם רק האור הקטן, ר"ל כח גופם ותשוקת גויתם, בהשתמשם תמיד רק בהם, אצלם נשקע פה אור שכלם הרוחניי הנדמה לשמש כמעט לצמיתות, ע"כ גם בקרוב עתם למות לא יבקע להם כשחר אור העולם הרוחניי. ורק על גוף השלמים אשר הוא חומר מזדכך תמיד יותר ויותר גם פה עלי ארץ, ונדמה בעבור זה לאשת חיל אמר החכם ד"מ צופיה ר"ל פה בעולם הגופני רואה וצופיה כבר הליכות ביתה האמיתי שהוא העולם הרוחני, וע"כ ותשחק ליום אחרון, ר"ל לא תירא ולא תחת מקרבת יום המיתה, שהוא האחרון לחיים גופניים, ומביא לחיים נצחיים, וזש"א חז"ל, "מת מתוך שחוק סימן יפה לו" כי זה יורה באצבע, שגם פה עלי ארץ כבר הלך בנתיבות הצדק והמישרים לאור באור החיים האמיתיים. זה ימים שאלוני קצת המחשבים ארחותם לאמר, אם העולם הבא הצח והבהיר המוצלח הוא נכון ומזומן לאנשים אחרי מותם. למה לא הופיע עליהם ניצוצי אורו בהיות באלו החיים חיתם או סמוך לפטירתם. עד שתרגיש נפשם שמץ מנהו ותשמח ללכת לדרכה. ואני שמחתי בשאלה כדי שיקבלו תוכן התשובה האמיתית. אמרתי האמת אתכם כי כן ראוי וחוייב שהטוב הגדול ההוא ינצץ אורו ויאיר טרם בואו. כמו השחר עלה טרם צאת השמש בגבורתו. אבל שזה לא יתכן להראות רק לאנשי השם מתי מספר אשר נגע אלהים בלבם. כמו שחוייב מטבע זה הענין הנפלא. וזה כי הש"י יצר את האדם בחכמה דוגמת עולם קטן וברא בו כעין שני המאורות אשר בעולם הגדול. המאור הגדול הוא השכל האלהי לממשלת ביום הוא עולם ההצלחה וכל הנלוה אליו, ואת המאור הקטן הוא הכח החיוני המתעורר לממשלת בלילה. הוא לצרכי העולם האפל הזה הנפסד. והיתה הכוונה האלהית להיות המאורות האלו משמשין כל אחד על עבודתו ועל משאו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. רצוני שיהיה תמיד השמש השכלי הלזה הולך וחזק מאד מאיר ומזהיר בעניניו המיוחדים שבעתים כאור הלבנה המשמשת בעסקי העולם ואודותיו. אמנם כאשר ישתדל האדם בהחזיק המאור הקטן כל עוד שהוא הולך ואור כיחלש וכן יכבה אור המאור הגדול. וכל עוד שיחלש וימעט אור המאור הגדול השמש השכלי כן ירבה וכן יפרוץ אור המאור הקטן השפל בלי ספק. תדע כי ככבות האור השכלי מאבינו הראשון ואשתו בעת חטאם כתוב אחריו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כו' בראשית ב' כפי מה שפי' הרב המורה ח"ב פ"ל וזולתו. וההפך אצל האבות הקדושים כי בהתחזק בידם האור השכלי יום יום נאמר בעת זקנתם ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות שם כ"ז, ועיני ישראל כבדו מזוקן שם מ"ח, וכן בעלי ש"א ג' הרק אך במשה נאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה דברים ל״ד:ז׳. כי הוא לבדו זכה להיות שני מאוריו גדולים כמו שנא' עליו ודבר יי' אל משה פנים אל פנים ושב אל וכו' שמות ל״ג:י״א. ולזה כל האנשים השלמים אשר בעודם בחיים חייתם מתחזקים בהכין להם שמן זית זך וטהור ופתילות נקיות להזהיר ולהאיר בכל עוז אור המאור הגדול והוא עומד עליהם בתוקפו וגבורתו. המאור הקטן הוא חלוש ורפוי בידיהם. והנה לעת בקר הוא עת פטירתם מזה העולם כמו שאמר הכתוב וירדו בם ישרים לבקר תהילים מ״ט:ט״ו. הנה טרם הערב להם המאור ההוא הקטן המשמש בעולמם זה כבר הופיע וזרח עליהם עמוד השחר העולה מהמאור הגדול הבהיר והצח הבא אליהם. כמו שהוא הענין טרם צאת השמש יום יום. ויחוייב להם שישמחו לקראת אור הגדול ההוא ולא יחושו לכבוי האור הקטן כלל כמו שלא יחוש העולם לכבוי הירח בצאת השמש על הארץ. כי על זה אמר המשורר נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר שם ק"ל. וכן אמר על עצמו לכן שמח לבי ויגל כבודי וכו' כי לא תעזוב נפשי לשאול וכו' שם ט"ז. וכן סופר לחכמינו ז"ל ב"ר פ' ס"ב מאותם השלמים שראו עולמם בחייהם לוי בן זבדי ור' יוסי בן פטרוס ור' יהושע בן לוי. הא' אמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וכו' תהילים ל״א:כ׳. והשני על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא שם ל"ב. והשלישי כי בו ישמח לבנו שם ל"ג. הנה שנרא' להם בעת פטירתם אמיתת עולמם כל א' כפי מה ששיער במאמרו הנפלא והוא מה שיחייב אותם שיפטרו מתוך שמחה וצהלה כמו שאמרנו. אמנם האנשים הרקים אשר היה עולמם זה להם לעקר ומגדילים מדורת המאור הקטן והוא הולך ומתתזק בידיהם. הנה האור הגדול היה להם הולך וכלה עד שנשאר כדמות ככב אחד מהחשובים. ולזה לעת הערב אורם הגדול ההוא אשר בה גדלוהו לא זרחה להם שמש צדקתם ונשארו בחשך ובאפלה מנדח. וזה מה שיחייב להם הצער והעצב וירקון הפנים עד מלאת ימי משפטם, אשר בם תעלה חלודה מעל נפשם ויופיע אורה עליה מעט מעט. והנה באמת זה טעם אמיתי ונכבד כיון אליו החכם באלו הכתובים האומר ותצחק ליום אחרון. ובאומרו צופיה הליכות ביתה. כי האשה הזאת החשובה ממקום מושבה היא צופה ורואה הליכות ביתה הליכות עולם אשר קותה למו אשר תאכל מה שטרחה ולא לחם עצלות ועצבות כמו שאמרנו: קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה. אמר כי גדול בניה על תוכן המוסר והענוה וחיות בעלה חיי הנעימות והאושר הם קמים להפליג באושרה ומהללה אין אומר ואין דברים. רק שמציאותם תעיד בם שיאמרו עליה הכל: רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. ירצה כי על הרוב מרבות הבנות יעשו חיל כי יתקבצו בהן המעלות אחת הנה ואחת הנה. אבל את עלית על כלנה במה שתמצאנה כלם במקום אחד מבלי שימצא שם חסרון כמו שחוייב במי שאינן שלימות בהם: שקר החן והבל היופי. למה שלא זכר בה תוארי החן והיופי כמנהג בשבחי הנשים התנצל במה שהם שקר והבל. כי ע"ד האמת עקר הקילוס הוא ביראת השם לבד. ולא הוזכר זה באמהות רק לצורך הספור. או שירצה שקר והבל המה החן והיופי שמקלסין הבריות לשום אשה, יפה ובעלת חן. כי עקר הקילוס הוא מה שהיא מתהללת מעצמה מצד שמעשיה מוכיחין עליה. וזה אומרו: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. ירצה אם כי נא להזכיר דברי קילוסים לומר כמה נאה או כמה יקרה וכדומה. רק שיזכירו מעשיה כמות שהן והמעשים עצמם יהללוה בשערים והוא תכלית הקילוס והשבח: וענין אלו הארבע' כתובים גם כן הוא מבואר היות עיקרן בבחינת הנמשל. כי כאשר תתנהג האשה הראשונ' על זה האופן מהשלימות שזכר. הנה באמת חוייב שיקומו בניה והם המעשים הטובים המיוחסים לה ויאשרוה. כי האושר הוא פועל הנפש כפי המעלה. אמנם בעלה יגמור הלל אשר הוא למעלה מהשבח, כמו שכתב החוקר פרק י' מהמאמר הראשון מהמדות. אמר כי לא יהיה זה השבח לדברים יותר מעולים. אבל יהיה להם דבר יותר גדול. כמו שנראה כי נהלל האלהות ונאשרם וגם נהלל האנשים האלהיים כמו שיתבאר זה בפרשת ויהי בשלח פרעה שער ל"ט ב"ה. והנה השכל למה שימצא אתו השלמות הגדול יוכל להפליג ההלול בערך אליו והענין ההלול המיוחד שרבות בנות עשו חיל בזווג השני. אמנם זאת האשה הראשונ' עולה על כלנה כי היא עקר הבית המושלת בכל מיני חיי האדם. ושאר הנשים דרכן להשתבח בחן ויופי. אמנם זאת אין מדרכה להתפאר רק כי ביראת ה' כל היום. ולזה אין ספק שינתן לה מפרי ידיה. כי היא באמת תעלה עמו ותזכה לעלות בגורלו. כי תתעצם בבעלה ולא תתפרד לעולם כמי שיתבאר אמות זה במאמר יעקב אבינו לא מת תענית ה': בסוף הספר ויבא. להלן שמץ מנהו. ואז יהללוה בשערים העליונים מעשיה: הרי שנתבאר תכלית הביאור כמה נאה אשה נאה. כל שכן כששתיהן כאחד טובות והתועלות העצומות הנמשכות מהן בהוצאתן אל הפועל. כל מה שאמרו המשוררים בני קרח מטבעם ומפעולותיהם במזמור על שושנים תהילים מ״ה:א׳ שכתבנו בשער ההוא הח' כי על כן נתיחסו אליו יתב' כי ?אם לו להתיחס ולא לאחר כמו שקדם. ואולם בהיותם שלא כתקנם ודאי יקדיחו תבשילו ותהפך המרכבה כמו שאמרנו בשער הקודם ויפסידו מעשיו וישחיתו תכליתו כמו שסופר מהאנשים ההם אשר זכרנו בתחלה. האמנם כי הכל תלוי בענין האשה הראשונה כי אם היא מחזקת בתומת' ידה בכל ויד כל בה. *בהפסדה וכו', כונתו, כי רק בהיות החומר, שהוא ד"מ אשתו ראשונה של אדם טוב, יותר נקל לו, להטיב דרכו עלי ארץ, תחת כי החומר הרע ימנעהו לרוב מהשיג השלימות האמיתית, ויניעהו ללכת ארחות עקלקלות, והחומר הרע הזה המסבב בעליו להרשיע נחשב כמת, יען לא יפעול עוד הפעולה הראויה אשר בעבורה נוצר האדם החי, כמאחז"ל "רשעים בחייהם קרוים מתים" וע"כ הפליגו חז"ל לתאר גודל הרע המוסרי המסובב לאדם מחומר רע באמרם ד"מ "כל שאשתו ראשונה מתה, כאלו חרב בית המקדש בימיו, או עולם חשך בעדו" וכדומה, ועל היות חומר א"א ע"ה טוב בעצם, חי תמיד בבחינה מוסרית, ומת רק בבחינה גופניות בבוא העת והמקרה שיתפרדו חלקיו אשר מהם הורכב, רומז הכתוב לדעת הרב במאמר "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון" אשר מלבד כונתו הפשוטית לספר כי מתה שרה אשת אברהם רומז גם על חומרו שהיא אשתו ראשונה הנקראת ג"כ שרה בעבור היותר שלטת במעלותה הטובה על חומרי שאר בני אדם מאנשי דורו, ולעת מות השלם הזה מתה גם היא רק מיתה טבעית לא מוסרית "בקרית ארבע היא חברון" ר"ל במקר' ד' היסודות אשר מהן הי' מחובר החומר שלו: אמנם בהפסדה יפסד הכל כמו שעל זה גנה אותה זה החכם בכמה מקומות בספר ההוא. וחז"ל אמרו עליה בלי ספק כל שמתה אשתו ראשונה בימיו כאלו חרב בית המקדש. רבי אלכסנדראי אומר עולם חשך בעדו. רבי יוסי אומר פסיעותיו מתקצרות רבי אבהו אומר עצתו נופלת סנהדרין כ"ב.. ורחוק שנאמר זה על הזווג השני שאם טובה היא מה לי ראשונ' מה לי שניה. אדרבא השניה היא צרה צרורה מפני שבאה על צרה ראשונ'. אלא שבאמרם שמתה אשתו הראשונה כיונו אל אותה שקראנוה בשם זה בזה הדרוש. ומיתת האשה היא מליצה מאומרם רשעים בחייהם קרויים מתים ברכות י"ח: וכמו שאמר החכם תאות עצל תמיתנו כו' משלי כ״א:כ״ה כי כשמת' בחייו ואינה פועלת פעולותיה המיוחדות אל הדרך שזכרן החכם הנה באמת חרב בית מקדשו ובטלה העבודה המיוחדת אל החלק השכלי והיא מעשה המדות המעולות והמעשים התוריים ומזה שחשך אור השכל באהלו הראוי להאיר אחרי זכוך המעשים וכן בעניני העולם פסיעותיו מתקצרות כי לא יעזר ממנה כראוי אל השלמתן וכן עצתו הראויה להמצא בהם היא נופלת. הנה שגזרו על ארבע פעולות שנים בחלק השכלי ושתים בחלק המעשי וכל אלו אסמכום אקראי כי נכון הדבר מעם האלהים. הנה שעלה טעם שני הזווגים יפה ואיך נמשך האדם אחריהם ולבסוף ישמע בקולם ויעשה חפצם כמו שאמרנו ראשונ'. אמנם שלא הספיקו להכריחו ולהוציאו מחפשיות בחירתו שאין צריך לומר שהזוג השני נעשה תמיד על פי מעשיו כי אף הראשון גם כן מעשה ידי אדם הוא בהכשיר הסבות כמו שעשו האבות וזולתן או בהפך ואף גם זאת כי לא תהיה ידו כן בתחלה הנה באמת תהיה ידו עליו בסוף למשול עליו ולרדות בו ולהביאו בכפל רסן שכלו כמו שאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו בראשית ד׳:ז׳, ואל האשה אמר ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך שם ג'. ומעתה הצלחת האדם וכל הדברים הנתלים בה כלם הם מאתו ובידו ואין לו טענת אונם מצד מולד או מזל לעשות או למנוע יכריחוהו בידים ואפילו בידי שמים. והנה יועדו שני הזווגים האלה בשני ספורי פרשה זו אשר לפנינו. אמנם הזווג השני הוא מה שתספר בזיווג יצחק ורבקה. אמנם הזווג הראשון הוא במה שידבר במיתת שרה הספדה וקבורתה כי עם שהוא מה שגלויו במיתת האשה השניה הנה הוא גם כן ראוי שיובן על האשה הראשונ' כשיתבאר בשני פנים בעיון פרשת הבריאה להיות האחד הלבוש והשני גופו של דבר כמו שאמר האלהי ר' שמעון בן יוחי כמו שזכרנו בשער גן עדן הוא השער השביעי. ובדין הוא כי כמו שנתבאר ענין מציאותה והיותה עם בריאת האדם יתבאר עכשיו מה יהיה בסופה ומה יעשה בה כאילו הזכיר עכשיו מיתת אשת האדם הראשון וענינה וכאשר נתבונן בה בינה הנה הוא מה שסופר בסוף ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו שם כ"ה ונאמר אגב ריהטא מה שיתכן שיובן ממנה מזה הענין קודם שנבוא אל ביאורה: ויהיו חיי שרה הנה באמת זאת האשה אשר לא מתה בחיי בעלה אבל חיתה והחיתה את בעלה אשר נתעטר בה. ואם מתה במלאת ימיה במיתתה קרויה חיה. והכתוב הגביל מיתתה שלא היתה רק בקרית ארבע היסודות אשר נתחברו בה ונתפרדה מהם. וזה מה שדקדק הרלב"ג בשמש בגבעון דום יהושע י׳:י״ב אלא שזה הדקדוק הוא ירא שמים. במדרש הנעלם זוהר חיי שרה חיי שרה ולא חיי חוה דהא איתת חיים לעלמא וכו'. ותמת שרה בקרית ארבע ולא בנחש. ועל דא כף זעירא דכיון דלא שליט בה חויא אלא בקרית ארבע היא חברון לכך אזער בביתא הנה שביארו היטב מה שאמרנו מהיות המיתה חלקית רצוני לבד ליסודות. אמנם בה עצמה אינו אלא הסתלקות והסתר פנים להאסף אל מקום גניזתה והוא מה שביארו הכתוב באומרו באברהם וביתר הצדיקים ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. ותוכן הענין הוא כי הנה האדם ביצירתו ואופן תמונתו הנה ידמה לבנין הבית ותכונתו כאומרו ויבן ה' אלהים את הצלע שם ב'. והאמהות אמרו אולי אבנה ממנה שם ט"ז. והחכם אמר בשפלות ידים ידלוף הבית קהלת י׳:י״ח. מבית מלא זבחי ריב משלי מ"ז, והרבה מהכתובים המורים על זה. ולכן אמרו באבדן גופות הרשעים, יהרסם ולא יבנם תהילים כ״ח:ה׳, וכן בית גאים יסח ה' משלי י"ז. וכמו שבנפילת הבית יקרו בהכרח שני ענינים. האחד האכול והכליה לקצת חלקיו ונמיסת הקשרים אשר הבית נכון עליהם. והשני הריסת מצבו ונתיצת תמונתו אשר בעבורו יקרא החבור בית. ויש שם ענין שלישי אפשר שיקרה בפנים שונים והוא מצד השוכנים בתוכו שאם לא ירגישו בעניני הנפילה תפול עליהם הבית וימיתם או שירגישו ומהרו לצאת ממנו ויחיו את נפשם. כן הוא הענין בעצמו בהגיע קץ האדם הטבעי וסוף חייו ישיגהו תחלה רבוי החום הטבעי ואכול הלחות השרשי שהם שני יסודות הבית העקריים אשר עליהם אמר החכם עד שיזועו שומרי הבית קהלת י״ב:ג׳. ונמשך אליה ענין שני והוא בטול הכחות הנפשיות החצוניות והפנימיות אשר הוא כעין הריסת הבית ובטול כל אופני שמושיו אשר לדעתי אל אלו שני הענינים נאמר בתורה לדעתי ויגוע וימת כשבאין שניהם רצופים כי המיתה היא ביטול כל הכחות והרגשות כמו שהוא מבואר מעצמו אמנם הגויעה הוא הענין הראשון שאמרנו כי על כן אמרו אין גויעה אלא בצדיקים ב"ב ט"ז: לפי שהם אינן מתים רק מהכרח בלוי החומר ואפיסתו והוא הכלח הנזכר באומרו תבא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו איוב ה׳:כ״ו. וכתיב את מספר ימיך אמלא שמות כ״ג:כ״ו. הפך הרשעים שנאמר בהם ושנות רשעים תקצירנה משלי י׳:כ״ז, אשר עלימו אבד כלח: ובמדרש מה בין מיתת נערים למיתת זקנים רבי יהודה אומר הנר הזה בשעה שכבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה ובשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה ב"ר פרשה ס"ב. עוד אמרו כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעים שם. יורו כי הגויעה היא אפיסות הכחות והליחות כמו שאמרנו. ודע כי במשה רבן של נביאים ואבי אבות הצדיקים כלן לא נאמרה בו גויעה רק וימת שם משה עבד ה' דברים ל״ד:ז׳. וזה למה שהכתוב מעיד שבמותו לא כהתה עינו ולא נס לחה שהם ענייני הגויעה עצמה כמו שאמרנו. והם והדומים אליו בזה היו בכלל ממתים ידך ה' ממתים מחלד וכו' תהילים י״ז:י״ד ומה שיורה על אמיתת זה מה שלא נמצא לשון גויעה יוצא לפי שאי אפשר שיעשה רק מעצמו לא כן המיתה שכבר ימית האדם לזולתו. הנה זאת תהיה הוראת מלת גויעה כשתבא מחוברת אל המיתה אלא שכבר הושאלה להוראת המיתה עצמה בבואה לבדה. כל אשר בארץ יגוע בראשית ו׳:י״ז ולו גוענו בגוע אחינו במדבר כ׳:ג׳ בעיר גועו איכה א׳:י״ט וזולתם. אמנם הענין הג' אשר מצד השוכנים הוא שכבר יקרה לרבים מעמי הארץ אשר בהתעסקם בהבלי העולם לא יפנו אל תוכן הבנין וענינו ואפשרות נתיצתו או שירגישו וידעו והתעצלו להנצל על נפשם מבלי קדימת הגויעה תבא רוח קדים מאת ה' ויגע בד' פנות הבית ותפול על יושביו ולא נשאר להם שום שארית רק לרע כמ"ש המשורר על דואג האדומי גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה תהילים נ״ב:ז׳. ובזה יכלול כל מיני ההפסדים שיחולו עליו כשתדקדק מעט בדבוריו. אמנם האנשים השלמים המה יביטו יראו תמיד בעצמם ויחושו אל פירוק חבור האיפשרי לבא עליהם יום יום ועיניהם תמיד על אודות הפרדת הבית והריסתו והם עומדים נכונים ומזומנים להנצל ממנו אל בנין טוב וחזק ממנו לשכון בו משכנות מבטחים אשר בהם יחיו לחיי עולם. והנה באמת על שלשה הענינים יחד נאמר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו להורות שהשכל האלהי השוכן במחנותיו בבית ההוא. ?שר כן גוע ומת באותו רגע נמלט משם ונכסף אל מכון מושבו להיות בין עמו ומולדתו הרוחניות כי אין לו עוד ישיבה בבתי כנסיות של עמי הארץ כמ"ש רות הצדקת עמך עמי רות א׳:ט״ז ונאמר לדוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך שמואל א כ״ה:כ״ט כי שם היא מקום אסיפתן באמת. ואחשוב כי אל שלשת הענינים הללו אז"ל מאי והחי יתן אל לבו קהלת ז׳:ב׳ דברים של מיתה מאן דיקבר יקברוניה מאן דיספד יספדוניה מאן דדלאי ידלוניה מו"ק כ"ח:. שעם שכבר יבנו מדבריהם דברי מוסר שהחי יתן אל לבו שהמיתה גלגל הוא שחוזר על הכל והקובר היום למחר הוא בחבר ומתוך כך ישים עיניו על דרכיו או שיתן אל לבו מדת הגמילות כי מי שיגמול היום יגמל מחרת. יתכן גם כן שכוונו שהחי יתן אל לבו אז שלשת החלקים האלו הנכללים בבנין האדם. האחד הוא החלק החיוני הכולל כל הכחות וההרגשים וכל פעולותיו כלם כי הוא אשר יתבטל לגמרי והוא הראוי לספוד עליו להפסדו וביטולו והשני בנין הגוף עצמו אשר נשאר לפניהם כאשר הוא והוא הנתן לקבורה אל התועלת שיזכרו בסמוך. והחלק השלישי הוא הראוי לינשא ולהעלותו אל מקום גבוה ומרומם בית מקדש מלך. כי בתתו לב על שני הענינים הראשונים יועיל לו הרבה להשגת השלישי בלי ספק. והנה לפי שראו חז"ל שלשה לשונות אלו עצמן בישמעאל, אמרו שעשה תשובה ב"ב ט"ז:. ואם קבלה נקבל ואם לאו כבר אפשר לומר כי גם האיש אשר לא טהור וטמא ראש נזרו כשתמלא את ידיו יאסף גם הוא או עם טמא הדומה לו ושם יקבל עונשו הוא מה שאמר דוד אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי תהילים כ״ו:ט׳. אבל זה יודע מהאיש אשר יאמר עליו. עוד הוסיף באבינו הזקן לומר וימת בשיבה טובה זקן ושבע. כי פרוק האהל והריסתו לא צערו כלל. אבל היתה לו מיתה מתוקה כמו שנתבשר תחלה ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכו' בראשית ט״ו:ט״ו. וכל זה מה שיוכלל במאמר ותמת שרה ?בקרית ארבע היא חברון כפי מה שהורו בכוונתו במדרש הנעלם שכתבנו ומכל מקום יתכן לבעל האשה הזאת שיחרד ויצטער מדת ימים להפסד הנושא אשר בו תמצא התחלתו ראשונה ובהתפרדם זה מזה כי חויב שבשרו עליו יכאב שנפשו עליו תאבל. והוא צער יום המות אשר אי אפשר להמלט מעטיו של נחש ומזה הצד חוייב מה שאמרו חז"ל שבת קנ"ב: תניא כל שנים עשר חדש הגוף קיים ונשמה עולה ויורדת ולאחר שנים עשר חדש הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת. כי הנה בעלי הנפש הדברית יחלקו בזה לב' כתות. הכת האחת אשר בהמה המה להם בחייהם על פני האדמ' ובמותם לא נפרדו כי כמות זה כן מות זה ומותרם אין כמו שכתב החכם שלמה עליהם קהלת ג׳:י״ט. והכת השנית הם אשר בחרו להם לחיות חיי האדם בנר מצוה ותור' אור ודרך חיים תוכחות מוסר והם אשר נשאר להם נשמה אחרי מותם כמו שנאמר עליה ויהי האדם לנפש חיה בראשית ב׳:ז׳ כאשר ביארנו שם. ואולם באלה מדרגות יש בפחות ויתר כי אשר תתקשר נפשו בגופו יותר והיא קשת ההפרדה מאותה אשר תתקשר מעט אם לסבת חזקתה עליו ואם לחסרון זכוכ' המחיייב אליה לשובה למעונה ולזה יחוייב שתעלה ותרד זמן מה בתכפיות וזמן שתעלה ותרד לפרקים עד שלסוף זכוכה תעל' ולא תוסף לרדת עוד. וכל הענין הגדול הזה ירא' שהוא נרמז ונחתם בשלוח העורב והיונ' מהתיבה שם ח' לסוף ימי היותם שם מדת ימים כימי היות נשמת האדם בתוך המצודה. כי הנה העורב הטמא הוא סימן בכל אנשי רשעה אשר טמאים המה להם ואמר שבשלוחו משם לא נעתק מעל התיבה אבל יצא יצא ושוב והנה לא הלך ולא חזר כמו שנפש רשעי הכת הזאת הקשורה בבשרם לא נשאר' אצל גופם ולא נפרדה כי במותם בטלה כהאי חבלא דפומא כאשר כתבנו בשער הו' ומה נכבד מאמרם ז"ל שלא רצה להפרד מבת זוגו סנהדרין ק"ח:. אמנם הצפיר הטהור' היא סימן האנשים המעידים על עצמם לאמר אלהי נשמה שנתת בי טהור' וכו' ברכות ס'.. אך בתחלת צאתה לא מצאה היונ' מנוח לכף רגלה ותשב אליו מיד ובעוד שבעת ימים הוסיף לשלחה ולא שבה עד עת ערב והנה עלה זית טרף בפיה להודיע כי עדיין לא הבשיל שמן זית כתית למאור להעלות נר ה' נשמת אדם אל מקום זיוה ואור' לשבת שם. אמנם עוד מעט שלח אותה ולא יספה שוב אליו עוד שכבר בטלו עניני הגוף מאצלה לגמרי ולזה עולה ואינה יורדת כי י"ב חדשים יספיקו לזה כמו שיזכר בשער ס"ט ב"ה: והנה על כל הדברים האלה והאמת נאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה כדאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא שבת קנ"ג. ומיד נתעסק בעסקי קבור' ואמר תנו לי אחוזת קבר עמכם וכו' כי בהיות האיש והאשה השלמים על זה התואר מהאחדות כמה שאמרו במדרש הנעלם זוהר פ' ויקרא דכר בלא נוקבא פלג גוף הוי ופלג לא נקרי חד כמו שיבא בשער פ"ג ב"ה הנה לא יתכן שיקברו במקומות מתחלפים וזה השתדלות האבות להתיחד בקבורה עם זוגותיהם כמו שנאמר שמה קובר אברהם וכו' ושמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה בראשית מ״ט:ל״א. אמנם בצורך הקבור' ותועלתה יש ענין גדול אצל הנפש לא כמו שסכל אחד מפקחי האומות שחשב שהתחכם בשאמר הקבור' לא ימנע אם שירגיש בה המת או שלא ירגישנה אם לא ירגישנ' מאי איכפת ליה שתהי' או לא ואם ירגישנה אין צער גדול ממנה. לא כאלה חלק יעקב אבל הקבורה יש בה ענין גדול מלבד שני התועלות המפורסמים אשר זכרם הכתוב באומרו לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו יכו' כי קללת אלהים תלוי ולא תטמא את אדמתך וכולי דברים ל״ד:ו׳. שתהי' תליית הנבלה או הלנתה שם בזיון האנשים הנכבדים המכינים בכתוב אל האלהים וכל שכן שיהי' זה בהיות הגופים אשר עליו מוטלים ככלבים או כחמורים על פני הארן סחוב והשלך כי ודאי בעיר צלמם תתבזה ואין לך חרפה גדולה מזו. והשני כדי שלא תעל' באשם וצחנתם לטמא הארץ ולעפש האויר להמית בני אדם בחלאי' ובדבר. השלישי מה שמיחדים קבורה מזולתה לכבוד בית האבות כשאמר קברו אותי וכו' וזולת זה. והענין הוא שהמית' אינה רק השבת החלקים המחוברים בו אל מקומם כמו שפירש הכתוב וישוב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנ' קהלת י״ב:ז׳. גילה לנו בזה שאי אפשר השבת הנפש למקום מנוחת' כי אם בהשבת הגוף אל עפרו לגמרי וכאותו שזכרנו למעל' כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת. לאחר י"ב חדש הגוף בטל ונשמה עולה ושוב אינה יורדת. וזה לא יתכן כי אם בקבור'. והמקום היותר משובח הוא אשר בו יותך הגוף ויושב אל עפרו במעט זמן וכבר היו קצתם שורפין אותו וראינו בספרי מנהגי האיים שיש אומה שנוהגין הקרובים לאכול אותו ויש שמאכילין אותו לכלבים או לעוף השמים וכל זה צד עכו"ם. ולזה היה טוב והנבחר להרחיק כל אלו המנהגים לצוות על הקבורה כי בה יגיע הרצון באכול הבשר בזמן הראוי להושיב הנפש כעת עדנה. ואין ספק כי הצורך הזה הוא הנקרא קבורה כי קבור' הוא כנוי לענין זה לא לקבר והוא טעם מצבת קבורת רחל בראשית ל״ה:כ׳ כמו שיתבאר שם והיא אומרו וקברתני בקבורתם שם מ"ז. ולא אמר בקברם ויתכן שזה עצמו אשר הודיעו הכתוב אצל קבורתו של משה רבינו ע"ה. כי הנה הוא מבואר שהיא לא נעשתה לשום אחד מאלו הג' צרכים שזכרנו שהרי הוא ע"ה היה נגנז ונסתר באחד המחבואים שבהר ההוא מבלי שירא' בפני הבריות כי לזה נאמר ויקבור אותו בגי דברים ל"ד ואין צריך לומר שלא היה מקום ראוי לחוש לעפושו וצחנתו כי הוא בארץ מואב ומאי איכפת ליה לקב"ה. וגם שלא היה לכבוד המקום כי הנה הוא מול בית פעור. למדנו שלא נקבר אלא לטעם אחר רביעי שהיה נעלם ונסתר מדעת הבריות עד הנה והוא ודאי מה שאמרנו מענין ההפרדה ההכרחית. וטעם לא ידע איש את קבורתו וכו' שם שלא ידע שום איש אמיתת צורך קבורת עצמו עד היום ההוא שבו נכתב בדמע זה הכתוב ב"ב ט"ו. והוא טעם השמחים אלי גיל וכו' איוב ג׳:כ״ב גיל ממש וזה ענין נכבד מאד יתבאר עוד ענינו עם טעם סלוקו של אליהו ז"ל במקומו שער בפני עצמו ב"ה. והנה זהו טעם ואקברה את מתי וכו' שיהי' החומר גנוז במקומו הטבעי לו עד מהרה ישוב לאדמתו ודו פרצופין אשר הוא עקר האדם ועצמיותו יתאחדו יחד להיות דבקים בה' וחיים לעד ולדעתי זהו שנרמז בהגדת רבי בנאה ב"ב נ"ח. שאמר אליעזר קאי אבבא דמערתא ואברהם דגני בכנפא דשרה כי העבד נפרד מהם והיא החומר אשר עליו נאמר ויהי כנען עבד למו בראשית ט׳:כ״ו. אמנם אברהם ושרה נסמכין זה על זה ונאחזין ומתעצמים לעצם א' דיצר הרע בההוא עלמא ליכא והנה במדרש הנעלם שזכרנו זוהר חיי שרה המשיכו פרש' זו גם הסמוכה לה בפרוק החבור הזה הראשון והלוכו אל בית עולמו לרמוז אל הקורות אותו עם כתות כחותיו בחייו ובמותו והכל יראת שמים. וגם אני הנה ראיתי שהסיפור הזה קרוב ההעתק מאד להורות על אופן העתקת החלק השכלי מהיולאניותו ואל חזרת ארבעת רבעיו כל אחד אל יסודו באמצעות יסוד העפר אשר יקבלהו ראשונ' במערה שניה וכפולה. על מה שהיה בו כל ימי עולמו ונמצא עם זה שהעפר עזר במציאותו תחלה וסוף. ראשונה בהבנות ממנו. ובאחרונה בקבל מתנו והתכתם אשר בזה תהי' לנפשו מנוחה שלימה והנשאר לבארו כענין הזכוך המוגבל לנפשות בני התור' האלהיית כאשר קובל לחכמיהם ז"ל ונסמך לדברי קבלה. מקץ היות לה כדת הנשים י"ב חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהם ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים ובזה הנערה באה אל המלך ובחלוף הנערות כלם ממה שנאמר באסתר המלכה אסתר ב׳:י״ב-י״ג אזכור בה ענין נכבד בזה בחלק ב' שער כ"ה שלא יתכן שיאריך הכתוב בדברי הבאי כאלו אלא לפי שנלמוד משם לענין הדומ' לו וקרוב אליו וגם ברמז התור' בענין בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ויקרא כ״ה:י״ג ובענין ממכר בית אומר ימים תהי' גאולתו שם כמו שיבא שם כנזכר ב"ה. עיין עליו גם בפרשת שמיני שער נ"ט יזכר מה שאז"ל משאר הפקידות ג' לבכי ז' להספד ל' לגיהוץ ותספורת מ"ק כ"ז: כי כל המעשים האלו יועילו למה שאמרנו. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. זהו מה שראיתי לכתוב בחלק זה מסוף הזווג הראשון כי הוא המסור אל לב כל איש הירא וחרד מהיים ההוא אשר אין לו מנוס להמלט ממנו אמנם תועיל ההשקפה להנצל מרעתו ולהאסף בשלום אל עמו ובזה נשלם מה שרצינו אליו בזה הדרוש המעולה בהוראת אמיתת חפשיות הבחירה ביד האדם כמו שיתחייב מיסודות התור' האלהית ויעודה בהסכמת השכל וכל המאמרים אשר היה נרא' מהם הפך זה כי הכל מסכים אל האמת כי האדם שליט בעולמו ואין מעכב בידו כלל לא הזוג הראשון ולא השני ולא שום ככב ומזל רק אם יחזק במעוזו יעש' שלום לו שלום יעש' לו: ומעתה נבא אל ביאור החלק הראשון בזכרון הספקות ראשונה: א בטעם אומרו ויבא אברהם לספוד לשרה וכו' שהרי הוא ידוע מדרכן של בני אדם. ועוד אומרו ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת כי מסתמא יהי' כן ולא איכפת לן אם היה באופן אחר: ב באומרו גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת וכו' למה לא פי' להם מתחלה בכסף מלא גם שהיה רצונו לבקש מעפרון השדה והמערה אשר בו: ג בתשובתם שמענו אדוני כו' כי משם ואילך לא פסק לשון שמיעה מפיהם. שמעוני ופגעו לי. לא אדוני שמעני, אם אתה לו שמעני. אדוני שמעני. ולסוף וישמע אברהם אל עפרון. כאלו נעשו הכל כחרשים: ד באומרו ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו. שאחר שאמר ועפרון יושב בתוך בני חת נודע שהוא עונה בשער ההוא. גם בכפל דבריו השדה נתתי לך והמער' אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך: ה כי גם בכל דבור ודבור אשר יצא מפיהם הזכירו ענין הקבור' ואקברה מתי מקבור מתך וכן כלם גם כל לשונם מוסב אל העבר. השדה נתתי לך. לך נתתיה. נתתיה לך: ו אומרו לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו. ודרך כלל למה בקש פומבי כזה ולא שאל בינו לבינו כי לא ישיב פניו והכסף יענה את הכל. אלו הספקות אשר סדרנום אל זה החלק הראשון ואחר ביארו נבא אל החלק השני המדבר בזיווג המפורסם: ויהיו חיי שרה במדרש ב"ר פ' נ"ח כתיב וזרח השמש ובא השמש קהלת א' אמר רב כהנא וכי אין אנו יודעים שזרח השמש ובא השמש אלא שלא השקיע הקב"ה שמשו של צדיק עד שתזריח שמשו של צדיק חבירו. קודם שמת ר' עקיבא נולד רבינו הקדוש וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש ועד שלא מת רבינו הקדוש נולד רב אדא בר אהבה ועד שלא מת רב אדא בר אהבה נולד רב הממונא וכו' וקראו עליו וכו' וכן עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה דכתיב הנה ילדה וכו' ובתואל ילד את רבקה בראשית כ״ב:כ״ב-כ״ג וסמיך ליה ויהיו חיי שרה: *והכונה, ר"ל כי כונת חז"ל להורות שכמו שיסד הי"ת בעולמו שלא יחסר לי אף יום אחד תנועת השמש התמידית המסבבת השתנות היום והלילה, באופן שלכלל עולם כלו לא יחסר אור השמש לצמיתות אף רגע אחד, כי מדי יבא השמש בחלק כדור הארץ היותר מזרחי כן יזרח ויאיר להחלק ממנו היותר מערבי. וכל זה עשה הי"ת למען לא יחסר לעולם כלו אף רגע אחד אור השמש אשר מרפא בכנפיה בבחינ' גופניות, כן יסד בחכמתו שגם בבחינה מוסרית לא יחסר לעולם אור החכמ', אשר תהי' למנה לקצת יחידי הסגולה למען האיר והפיץ קרניה על כל שאר בני אדם ללמדם דעת ויראת ה', וע"כ מדי ימות איש חכם וצדיק אשר באור חכמתו האיר על בני דורו, יולד איש חכם וצדיק אחר הממלא מקומו ללמד בני דורו דיעה בינה והשכל בדרכי ד' ותורתו. והכוונה כי כמו שהעולם בכללו במה שהוא טבעי מתקשר ומתחבר על ידי תנועותיו הדבקות והרצופות יום ליום ולילה ללילה כן יחוייב שיתקשר זה העולם הפרטי אשר מצד ההשגחה בהמצא בו שרשרות גבלות קושרין אותו קצתו בקצתו שלא ינתק והיה זה בחמלת יי' עליו ומשומרו את ברית הקשת וטבעו על הדרך שכתבנו במקומו ואל זה נתעוררו חז"ל במשל הזה הנמרץ מב' פנים. הא' מצד דבקות התנועות המורגשית למאור הגדול לממשלת היום אשר יזרח השמש ובא השמש כל ימי עולם ועל דרך שאמר יודע יי' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה תהילים ל״ז:י״ח שכבר דרשוהו ג"כ על זה האופן ב"ר שם והשני כי כמוהו כמוהם במציאותם יאיר אורה של עולם ובהעדרם חשכה גדולה נופלת עליו. והנה מפני שאלו הצדקניות אשר זכרום וכיוצא בהן היו גם כן מכלל השלשלת החזקה הזאת נזכרו בכתוב על זה האופן מן הסמיכות שדרשו בזה המדרש ואולם שהן הנה הזווג השני אשר הוכיח יי' לשומרי בריתו על פי מעשיהם השלמים להזמין להם כל הטובות הנכללות בהן אשר בם תושלם הצלחתם כמו שאמרו במסכת שבת כ"ה: איזהו עשיר כל שיש לו אשה נאה במעשי'. וזה כי אשר לו כן לא יחסר לו כל טוב מהטוב והעזר והחומ' והתור' והשלום שיחסו אליה חכמינו ז"ל יבמות ס"ב: על פי הכתובים דכלהו איתנהו בה כמו שנתבאר וכאשר המות יפריד בינו ובינה הלא ישאר עשוק וגזול מכל קניינו רגע אחד וכמו שאמרו שרוי בלא טובה בלא עזר בלא חומה בלא תורה בלא שלום הנה תהיה פרידת' קשה עליו מאד ורע מר ממות ימאן הנחם. ולהיות זאת האשה נצבת על ראש המעלות כלך חויב לבן זוגה השלם להחרד אליה ולעורר על פרידתה הספד גדול ולמרר בבכי. ולעורר לזה נזכר בראש הזווגים השלמים ותמת שרה וכו' ויבא אברהם לספוד לשרה וכו'. התר ספק א' ירצה שנתעורר ובא במר נפשו ומה גם עתה כשיובן על הזווג הראשון אשר אמר כל שמתה אשתו ראשונה וכו' כמו שביארנו. ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר וכו'. א מלבד מה שידענו שאין רשות לאונן להסיח דעתו מעסק הקבורה עד שיסתום הגולל יראה שהגיד עומק מחשבתו של צדיק שלא דבר על עסקי מערה זו רק בשעת הצורך כדי שלא ירגישו עם הארץ במעלתה וימנעו ממנו. אמנם בבוא עתו חשב מחשבות לבלתי תדחה ממנו על הצד היותר נאות שאפשר. והראשונה במה שקם מעל פני מתו לדבר להם שהשעה מסייעת לישא פניו. גר ותושב אנכי עמכם שפתי צדיק סדרו בשאלתו ג' דברים המקריבים למצא חן וחסד טוב. האחד שאל ע"מ להשיב גמול והוא אומרו גר ותושב אנכי עמכם כלומר עם שאני צריך לקבל הנא' מכם כגר בארץ מ"מ לענין הפרעון והשבת הגמול הריני תושב והוא מאמר דוד כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי תהילים ל״ט:י״ג. ירצה עם היות שאני גר עמך לקבל תמיד משאות פניך הריני תושב ככל אבותי לגמול הראוי לעבוד את פני אדוניו לעובדו בשלו וזהו מה שביארו תכלית הביאור על הנדבה הגדולה שעשה לבית עולמים אשר עליה אמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך אמר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו ד"ה א' כ"ט והוא מבואר. אמנם טעם מידך נתנו לך יתבאר במאמר עשר אעשרנו לך וכו'. והב' למעט השאלה תכלית מה שאפשר שאין אדם עשוי לסרב בכלם בדבר מועט והוא מה שכיונו באומרו תנו לי אחוזת קבר כי לא שאל אחוזת נחלת שדה וכרם. ה והג' בהראות צורך השאלה ודחקה כי הוא ענין נתן אלהים לבני אדם לענות בעת צרה תשובה נכונה ממה שיענו כי היתה הרוחה והוא מה שכוונו באומרו ואקברה מתי מלפני כי אין צורך גדול מזה. ב והנה אברהם אבינו חשב כי בשמעם דבריו ישאלוהו לאמר להם מה שבלבו ויאמר להם אבל הם טעו בדבריו נתשוב שהיה שואל מהם מתנת חנם שאם לא כן למה בא בהקהל עם. וגם כי אמר תנו לי. ולזה היתה שם תשובתם שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו וכו'. ג כלומר הטה לבך ושמע תשובתנו כי באמת נשיא אלהים אתה בתוכנו שיש במשמע שאין לאיש אלהים כמוהו לקבור מתו בקבר בני העם רק לעשות לו שם מקום קבר מצויין לכבוד נשיאותו עכ"ז אם שמא תרצה בכך אמרו במבחר קברנו הכללי קבור מתך ואם אתה מכוין אל קבר מיוחד כתושב הארץ איש ממנו את קברו לא יכלה ממך וכו' והוא מבואר כי האומר אם תקחהו לא אמנע ממך לאו נותן בעין יפה הוא. ב גם אומרם מקבור מתך ביארו שצורך הקבורה יכריחם לענות כך לא המחוייב והנאות. והנה אברהם אבינו הבין דבריהם מתחלה ועד סוף והשתחוה על גלוייה. אמנם השיב אותם על פי דרכם ואמר אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני שמעוני וכו'. ג ירצה אע"פ שצורך קבורת מתי עלי לא מפני זה אשאל שלא כהוגן. אמנם אנשי לבב שמעו לי כי אין דעתי אל קבר כללי ולא מיוחד משום איש מכם כמו שחשבתם אלא בקשתי הדבר בפומבי כדי שתפגעו לי כלכם בעפרון בן צוחר שיתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו ואחר כך אקבור את מתי לא שאקחה אני לתקות שלא יכלה ממני גם במה שאמרתי תנו לי לא כוונתי אל מתנת חנם חלילה רק שיתננה לי בכסף מלא אלא שמדרך המוסר חשבתיה למתנה אע"פ שימכרנה בדמים יקרים. ואמר לאחוזת קבר לומר כי כן יאות שיהיה הענין כמו שהובן מדבריהם. הרי שכלל בתשובתו למתבוננים בה שלשה דברים. האחד מה שהרגיש בכוונת איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. והשני מה שפירש באומרו בכסף מלא. והשלישי מה שבקש שיפגעו לו בעפרון: והנה להיות עפרון יושב בתוכם ראוי שתאות לו התשובה ושלא יקוה הפגיעה והוא השיב כנגד השלשה דברים. ד האמנה כי האחד תהיה הבנתה מיוחדת לאברהם לבדו. ואחת תכנס גם באזני בני חת והם הרשומים שבמעמד. ועוד אחת לכל באי שער עירו. והוא מה שאמר ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת וכו' והוא אומרו לא אדוני שמעני השדה נתתי לך. והנכון שהוא היה ג"כ המדבר בתחלה ואמר לא כן אדוני כמו שאמרת ג אבל שמעני ודקדק על דברי כי באומרו איש ממנו לא יכלה ממך לא כונתי אל מה שרמזת כי השדה מאז ה נתתי לך בעין יפה ואם אתה רוצה במערה לא אשוב ממנה כי לך נתתיה ולא בכסף מלא שאמרת והוא הדבר המובן לכל. ועל מה שאמרת ופגעו לי וכו' איני רוצה בפגיעתם בזה אבל לעיניהם נתתיה לך ואין אני נותן להם כלום שהנותן מתנה לרבים הפסידה. ובכאן רמז לו לבדו הפרעון ואמר ליה ה קבור מתך מיד ואחר כך נתפשר לאיטנו. והנה הוא ע"ה עם שמעו כל מה שידובר בו השתחוה לפני עם הארץ כבתחלה על פרסום המאמרים. וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר אך אם אתה ג לו שמעני כמו שאני שומע אותך ה נתתי כסף השדה קח ממני כי גם אנכי משעה שאמרתי תנו לי אחוזת קבר נתתי כסף שדה במחשבה וגם אל מה שרמזת לי באמרך נתתיה לך אני אומר קח ממני שאין רצוני להרויח בעבורם כלום ה ועם זה ואקברה את מתי מלפני ולא באופן אחר. ואחר שנתפשרו ברמיזותיהם למכור בדמים התחיל עפרון לפרש לו הסכום בלשון לועז שלו ואמר אדוני ג שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא וכ"ש בשעת הצורך כלומר תן ה ואת מתך קבור. והנה דבר על אוזן שומעת שנאמר ג וישמע אברהם אל עפרון וישקול וכו' ואחשוב כי מפני שהשעה דחוקה להתעכב במשקל הכסף או בבדיקתו או שלא יתבייש עפרון על קבלתם ועל דקדוקם העבירו אברהם לסוחר ידוע בעיר כמנהג הסוחרים והוא אצלם הפרעון היותר משובח שבפרעונות בין סוחרי הארץ ועשיריה עד היום: ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וכו' לאברהם למקנה לעיני בני חת לכל באי שער עירו. ו בכאן נתבארה כוונתו בבקשו לאותו פומבי שהיה לקיים דבר המכירה ולסלק מעליה כל ערעור וטענה המתרגשות לבא אם מפאת היחיד ואם מפאת הרבים בשום זמן כי ידע כי שם ביתו התמידית והוא משכן לגופות הזווגים הנכבדים ואם יעשה הפרסום הזה באותו שיעור מההשתדלות בזמן אחר אולי יתנו לב לדבריו ולא תעלה בידו. וברוך הוא יתברך אשר לו נתכנו עלילות. ובקבורת יעקב אבינו תמצא פי' כמה הועיל זה הפרסום עם יתר החזוקים לסלק כל עורר וטוען כמו שיתבאר שם ב"ה. ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת וכו' לא רצה לקברה עד אחרי כל זה. ויקם שדה עפרון כו'. כי אחר שקנה אותו בכסף ובחזקה קם לו קיום גמור לאחוזת קבר גם מאת בני חת שהקנו לו זכות הרבים וכו' וקורא אני עליו ע"ה בכל זה מחשבות צדיקים משפט משלי י"ב. ועל עפרון סופיה דקרא תחבולות רשעים מרמה. והוא כי החריפות וההתחכמות אל דקדוק הדברים הוא נכון כשהוא אל תכלית טוב כענין תחבולות שלמה במשפט השתי נשים מלכים א ג׳:א׳. ואם להביא תכלית רע ההוא יקרא מרמה. ולזה תרגם אנקלוס בא אחיך במרמה בראשית כ״ז:ל״ה בחכמתא וכבר דרשו ז"ל ב"ר פ' נ"ח. נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו משלי כ"ח על עפרון שחסרו לו אות אחת משמו מפני שהשתדל מאד בגניבת הדעת והוא הפך אברהם שיתר אות אחת על שמו כי החסר יחסר והשלם יושלם. ע"כ שיעור ההשתדלות החרוץ אשר עשה אבינו הזקן לכבוד אשתו הצדקת החביבה עליו כגופו עצמו ולא רצה שיפריד המות ביניהם כמו שלא ירצה האדם לחלק וליקבר בשני מקומות. וכבר אמרנו שאי אפשר שלא יסתכך בזה הספור דבר מענין הפרד אלו החלקים ואופני פשרתם לעיני בני עמם להושיב כל א' מהם על מכונו ואיש על מקומו יבא בשלום: ומעתד נבא אל הספור השני אשר הוא בזיווג המבורך אשר שקד הכתוב בהספור והזכירו פעמים שלשה כמו שאמרו ז"ל במדרש ב"ר פ' ס' אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות לפני המקום מתורתן של בנים שהרי פרשתו של אליעזר כפולה והרבה גופי תורה לא נאמרו אלא ברמיזה: להיות ענין הזיווגים הדבר היותר מאוחר שבספור היצירה. למדנו דרך ישרה שיבור לו האדם בשישים זה הזווג השני סוף ההשתדלות בעסקי עצמו כמו שלמדו חז"ל מפרשת שוטרים בית כרם אשה סוטה מ"ד. וכמו שאמר החכם אחר ובנית ביתיך משלי כ״ד:כ״ז. לא ככסילים הממהרים את קצם ומחליפין הסדר על דרך שכתוב בתוכחות שמתחיל אשה תארש דברים כ״ח:ל׳. כי מזולת שהוא סכלות עצומה להטיל על עצמו עול האשה והבנים מבלי שיוקדם לו ספוקם הנה הוא אולת לו וכלימה מצד שבזה ימנע עצמו מהשלמות בעסקי שלמותו כמו שאמר רחים על צוארו ויעסוק בתורה קידושין כ"ט: וישאר בלא זכות לפני מזווג הזיוגים ויעשו מעשיו על פי דרכו אמנם בשומו זה הזווג השני סוף עסקיו ואחרון לשלמותו כמו שיורה עליו הכתוב ביצירתו באומרו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם בראשית א׳:כ״ז-כ״ח. יגיד כי בקדימת שלמות הצלם אל זה הזווג המפורסם שם צוה ה' את הברכה להשגיח עליהם ולהישירם בכל מעשיהם. גם אם יתן האדם הנלבב עינו על עיונו בפרשת היצירה הנה ימצא בה פתח פתוח ודרך מצויין יורה באצבע להגיע בו בהמשך ימיו מהיותו חסר מתחלת בריאתו הלוך ונעתק משלמות אל שלמות עד סוף שלמותיו על דרך המשך העשרה מאמרות שבהם נשלם העולם מיום אל יום עד הגיעו אל מאמר יצירת האדם ומעשה זווגו כי קרוב הוא אצל כל בעל דעת לזווג זווגים ולדמות הענינים הנמצאים יום יום בשלימיות האדם אם במדות אם בדעות או בלימודים העיונים המחוייבים אליו בזה אחר זה עד שלא ימצא האדם פחות משתדל אצל עצמו ממה שנמצא העולם הכללי מזמין ומכין לצורך מציאותו. והנה אז יחוייב שהש"י יהיה עמו וישלח עזרו משמי קדשו ולא יגרע מצדיק כל מה שיאות אליו לקרב הסבות ולתקן הדרכים המגיעים טוב חפצו ומאויי נפשו כמו שהיה הענין בזה הזווג המבורך שנשמר בו זה התנאי בלי ספק שנאמר ויצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וכו' שם כ"ה. כי מה המונע שלא לקח קודם לכן רק שכיון אל שלמות עצמו ראשונ' והמתין עד שנת הארבעים כי הוא זמן הבינה. וכבר בא על שלמות הצלם והדמות. וכבר בא אליו זכות הזיווג הטוב והברכה. וכבר אמרו ז"ל ב"ר פ' ס"ה שעשו עשה כזה להראות עצמו כשר ירצה שזה הענין היה ידוע ומפורסם אליו. ולהיות התנאי הזה נשמר בעיני יצחק אבינו היה מה שהיה מהשגחת הש"י עליו לזווגו על פי מעשיו ולהישיר העבד המשכיל בכל העולה על רעיוניו עם תוכן דבריו אשר אליהם כוונו חכמינו ז"ל באותו מאמר שזכרנו כמו שיתבאר מתוך זה הספור אך אחר שנזכור הספקות כמנהגנו: א אומרו ואברהם זקן בא בימים והלא ארבעים שנה קודם לכן נאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים היה לו לומר ואברהם זקן מאד ומה שאמרו ז"ל כאן זקנה שיש בה לחלוחית כו' ב"ר פ' מ"ח. הנה אח"כ הוליד ששה בנים ואיך נס לחה גם מה שכתב הרמב"ן ז"ל כי מלת באים תורה על ההווה ובא מורה על העבר אינו נכון כי מה המונע שיהיה לשון באים מענין בא איך שיהיה: ב אומרו וה' ברך את אברהם בכל ויאמר אברהם כו' מה ענין ברכתו אצל זה העסק יותר היה לו לומר ואברהם זקן בא בימים. ויצחק בן ארבעים שנה ולא לקח לו אשה ויאמר אל עבדו כו'. ועוד כי איך ברכו בכל עם היותו טרוד על זווגו ולבקש לו אשה הוגנת ואינו יודע מאין תמצא. ובמדרש ב"ר פרשת נ"ז ויהי אחר הדברים האלה הרהור דברים האלה לשם ומה הרהר אברהם: מהרהר אם היה יצחק בנו נשחט לא היה נשאר זרע ממנו והיה רוצה להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא באותה שעה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה וכו'. והמבורך בכל אינו ראוי שישב במבוכות הללו: וענין האטגנינות והמרגלית כבר פירשנו בפרשת ויכולו. שער ד': ג ואשביעך בה' אלהי השמים וכו'. למה יצוה כך אל עבדו והנה יצחק בן ארבעים שנה והוא ידע את אשר יעשה. וקשה עוד מזה מה שהזהירו שלא ישיב את בנו שמה והלא בעוד בחיים חיותו הוא יעכב על ידו. ואם היה ירא שמא בפתע יבא יומו היה לו לצוות כן את יצחק בנו כי לא יחל דברו כמו שצוה יצחק ליעקב. וגם כי הוא נביא כמוהו עצת יי' תנחהו ולמה ימשול העבד בבן חכם: ד למה פתח העבד פתח של קלקלה באומרו אולי לא תאבה האשה ללכת וכו' היה לו לילך ואם יקרה כך ישיב שלוחיו דבר והם ידעו מה יעשו ולמה יאמר ההשב אשיב וכו': ה איך התיר אברהם בנקלה לקחת אשה מבנות הכנעני השנואות שעליהם אמרה רבקה אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים היה לו לצוותו ללכת אנה ואנה. ועוד שאומרו רק את בני לא תשב שמה הם דברי מותר כי לכך הותרה השבועה. ולא עוד אלא שמלת רק לאו דוקא לפי מובנה בקשר דבריו דוק ותשכח. ועוד מי הכניס השבה בכלל השבועה שהיה צריך להוציא'. ולמה לא נשמע מפי העבד דבר מאזהרה זו על ההשבה בבית בתואל: ו באמרו ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וכו' מאי דעתיה דאליעזר אי קסבר שהטובות הגדולות כאלו לעבדיו עושי רצונו ית' מתת אלהים הן כמ"ש והוא מה שיובן ממנו בזוכרו ה' אלהי אדוני מה טעם הקרה נא לפני יתפלל אליו יכין לו הדרך לגמור דברי שליחותו כהוגן ויחדל לו מלכת בקרי. ועוד איך סמך הענין הגדול הזה אל ההזדמנות עם היות הדרך הרחוק אל האושר ואל הדברים הסמוכים אליו כמו שכתבנו ראשונה מפי החוקר: ז אם נניח שלא הלך אליעזר בענין הזה לקראת נחשים מה זה שאמרו ז"ל חולין צ"ה: כל נחש שאינו כנחש אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול אינו נחש או מה הוא ששאל שלא כהוגן אחר שנראה מהכתוב שלא נתקררה דעתו עד שידע בת מי היא: ח אנכי נצב וכו' והיה הנערה וכו'. מה הבחינה הזאת הנה רוב הנערות עושות כן לבחרם בבטלה ולשעות בדברי רוח עם עוברים ושבים. צא ולמד מה שאמרו חז"ל ברכות מ"ח: מנערות שאול אדרבה אם אמת מוסר יולדיה עליה לא תשקוט ולא תנוח עד מהרה תרוץ לעשות שליחותה ולשוב. ועוד כי מה טעם שיאמר הנה אנכי נצב על עין המים כי כבר נודע שהיה שם יושב ומצפה. גם כי הניחוש ההוא לא נתקיים בעינו שהוא אמר ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה והיא לא אמרה רק שתה אדוני. ואחר שכלתה להשקות אמרה גם לגמליך אשאב. ודי בזה לבטל דברי נחושים ולמה שמח בו: ט בתשובתה בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור נראין דברי מותר וטפלות. כי מה טעם שתיחס הנערה הזאת את אביה לאמו. וגם כי יהיה בעיר בתואל אחר למה אמרה אשר ילדה לנחור די בשתאמר בן נחור. והוא גם כן מה שספר העבד באומרו ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה נראה הרגיש בדברי האלה ויש לדעת מה טיבן: י למה יזכיר העבד בבית אחי אדוניו וה' ברך את אדוני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכו'. ותלד שרה וכו'. והלא גלוי וידוע היה טבעו של אברהם אבינו ורוב עושרו בעולם וכי נולד לו בן לזקוניו וכ"ש שהיה זה ידוע בארצו ומולדתו ובבית אחיו זה להם ימים רבים כמו שכתבנו אצל בני מלכה. ועבד משכיל למה יגלגל לידת הבן ביום חתונתו: יא מי הזקיקו לעבד לומר וישביעני אדוני לא תקח אשה וכו' אם לא אל בית אבי. כי לבסוף אמר אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי כו' לשתוק מזה ומזה. גם כי העבד כחש להם בכל מה שאמר ממשפחתו ומבית אביו כמה פעמים כי הנה אברהם לא הזכיר לו אב ומשפחה כלל רק ארצו ומולדתו. גם אומרו ואבא היום אל העין לא נודע מה טעמו. וחז"ל אמרו היום יצאתי והיום באתי סנהדרין צ"ה.. גם נמצא ששנה העבד את טעמו בקצת דברים ממה שהיו במעשה כגון ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ואומר ואשאל אותה וכו' ואשים וכו': ורש"י ז"ל כתב כדי שלא יתפשוהו בדבריו ונראה שמוטב שיאמר כדי שלא יחזיקוהו לפתי או שוטה. וסוף סוף הכתוב האומר ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה הוא מקרא קצר היה לו לומר וישם הנזם על אפה ושני צמידים על ידיה כמו שאמר בסוף: יב בכפל פרשת אליעזר בכתוב עד ארבעה פעמים שהרי היה יכול להיות מקצר ועולה כמנהג ומה יופין ומה טובן שאז"ל יפה שיחתן של עבדי בתי אבות וכו' ב"ר פ' ם': יג באומרו מיי' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב וכי מפני שמיי' יצא ננעלו מהם שערי התשובה כל שכן שהרי השיבו כהוגן באומרם הנה רבקה לפניך וכו' ותירוץ רש"י ז"ל ידוע ויישוב המקרא אני מבקש: יד באומרו וישא יצחק את עיניו וירא והנה גמלים באים ולא נזכר שדבר או עשה ולא כלום ומאי קמ"ל: טו בטעם רבוי הלשונות שנזכרו במיתה באומרו ויגוע וימת ויאסף אל עמיו ולדעת מה טיבן. ואם זה כבר נתבאר. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור: ואברהם זקן בא בימים וכו' א שיעור הכתוב ויהי כי זקן אברהם. ועת בואו בימים הוא הזמן שאמר הכתוב ואברהם ושרה זקנים באים בימים ב ואז ברך יי' את אברהם בכל במה שנולד לו בעת ההיא הבן החשוב אשר טרם הולדו נאמר יי' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. ג והנה בראשית תולדתו כסבור שימות בטרם ידע הנער בין טוב לרע אמר אל עבדו זקן ביתו המושל מאז בכל אשר לו. שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך ביי'. וכבר חשב למלאת ע"י אפטרופוס מה שחייב להשלימו בחייו מהשיא אשה הגונה לבנו. ועתה כשהאריך ביראת ה' ימים ושנים והגיע הבן הנבחר לעת דודים על ידי שהיה צריך לספר השתדלות העבד הנאמן המתחיל מויקח העבד עשרה גמלים וכו' ולהלן ספר מה שהיה ראשונה מענין השבועה ההיא ואזהרותיו על זה לפי שהענין ההוא זרוז בשעת מעשה. ואמתת זה הפי' נתבאר תכלית הביאור ע"פ העבד באומרו עבד אברהם אנכי וה' ברך את אדוני מאד ויגדל וכו' ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה וכו'. וישביעני אדוני י הכוונה כאשר ברך את אדוני בכל והוא מה שגדל בעושר וכבוד ושילדה לו אשתו בן לזקוניו יא אז וישביעני אדוני כו' ספר להם הענין להודיעם כי מיום לדתו היה בלב אדוניו לקחת מאתם אשה לבנו כדי לפייסם ולדבר על לבם כדרך שעשה באומרו כי אם אל בית אבי תלך כמו שיתבאר. יא והוא אומרו ואבא היום אל העין כלומר עוד היום כשבאתי אל העין אני מצווה ועומד על זה ולכך התפללתי ואמרתי יי' אלהי אברהם וכו'. וזהו דרך ישר הותרו בו ג' הספקות הראשונים גם העשירי. ואשביעך ביי' אשר לא תקח כו' הנה זה הזקן המעולה זרז עצמו לתקן גזעו ולהשלים זרעו אחריו בשני מיני הזווגים הנמשכים זה מזה כמו שאמרנו בדחיית הרוע המזומן להם שם והמצאת הטוב האפשרי כמו שנתבאר. אולי לא תאבה האשה כו' ההשב אשיב כו' אמר לו כן ד לפי שראה שחרדת זה התנאי יתן מוקש בדבר. לפי שאם לא יקפידו על צאתו מארצו הנה האשה אשר תחפוץ בו כבר תקפוץ לבא אצלו קודם שיצא הוא לקחת ממקום אחר. אמנם אם ידעו ממנו שא"א לו לצאת כל אחת ואחת תאמר כמו שאני איני רוצה לבא אצלו כך לא תרצה זולתה ואם הוא מוכרח לצאת יצוא יצא אלי או ישב עד שילבין ועם זה הוא נטילת רשות או עצה כענין: ויאמר אליו השמר לך כו' ה עכשו כלל בשבועתו ההשבה לשם כי מיום צאתו בדבר יי' אלהי השמים אשר לקחני וכו' וכבר קדם פי' הכתוב הזה קרוב לפשוטו: ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וכו', ירצה ואם תרגיש הסרוב שאמרת באשה ולא תאבה ללכת אחריך מטעם שאמרת ה ונקית מחומר שבועה זו של השבה לענין שתוכל לומר שאינך מושבע עליה שיפה דקדק. אבל לא לענין מעשה ה והוא אומרו רק את בני לא תשב שמה. וכמה יאמתו דברי העבד זה הפי' באומרו וישביעני אדוני כו' כי אם אל בית אבי וכו' ואומר אל אדוני כו' ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי וכו' אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי ואם לא יתנו לך כו' הודיעם שאם לא יתנו לו הוא נקי מאלתו כדי שיחשבו ממנו שהותר לגמרי כי שפתי חכם יזרו דעת ובגמור ביניהם התנאים וישם העבד וכו'. ואחר שספר מה שהיה בימים הראשונים כמו שביארנו נמשך לספר מה שהיה עכשו בשעת מעשה ואמר ויקח העבד כו'. כי אח"כ בבא עתו אדוניו צוה לו מחדש ושלחו בדרך טובה ומלא ידו מעושר מתנותיו וילך אל ארם וכו'. ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים כו'. כדי שיהו מזומנים שם למה שיאמר, ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני כו'. ו הנה זה העבד יודע שאין מזווגין לאדם כשר כזה אשה טובה כי אם מאת ה' ועל פי מעשיו, כיוון לבקש מלפניו שישגיח עליו בזה הענין ושהוא יח' יקרה לפניו ז סימן טוב להשגחתו בדבר הבא בידו באשר הוא שם. והוא במה שתהיה העלמה היוצאת אשר אומר אליה זריזה בשני הענינים ששניהם יחד הם תורת האדם. האחד טוב הדעת וחריפתו לדעת מה יעשה. והשני הזריזות והחריצות להוציאו אל המעשה. אמנם מפני שמעלת האדם תבחן לפי הסבות שיזדמנו בו אם אל העשייה או המניעה עד שכבר תחשב הודאת שאלה קטנה עם מציאות סבות מניעתה לגדולה ממנה עם מציאות סבות עשייתה. לזה סדר בחינתו זאת לפי שהיה בדבר קטן באופן שימצאו שם סבות המניעה ולא תעשה אם לא כשתהיה המעלה אצלה בקנין גמור. ולזה אמר הנה אנכי נצב על עין המים כו'. ח וזה כי בהיותו נצב על עין המים ונקל לי לכפוף קומתי ולשתות לשובעה או לשאול ממנה כדה לשאוב ולשתות ולא כן אעשה אלא אומר אליה הטי נא כדך ואשתה שיראה שמגאוה וגודל לבב אני בא לזה ולא לצורך ובלא פיוס והיא לא תסרב אבל תשמע אל חריצות המעשה ואמרה שתה מבלי שום עצלה. ועוד תשיב אל לבה ותתבונן בעצמה לאמר זה האיש אשר הוא נצב על עין המים ואינו שותה מעצמו אבל טמן ידו ונלאה להשיבה אל פיו לא ימלט משימנע אם מפני גודל מעלתו כי לא נסה או שיש לו שום חולי או כאב המונע אותו או מפני כובד עצלותו. ובין כה וכה תחמול על גמליו שימותו בצמא כי מי שלא יספיק לעצמו מק"ו שלא יספיק להם. ואם בעלת שכל נכון היא חוייבה שתאמר גם לגמליך אשקה. והנה בשתים אלה ראויה היא להחחתן בבית אדוני. והוא אומרו אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ובה אדע, היא תפלה במה שיסכימו בה שאר התנאים כמו שפרש"י ז"ל. וכמו שיבא. והראוי שיאמן שהאנשים אשר היו עמו הלכו אנה ואנה או שהראו את עצמן שאינן אנשיו: ותרד העינה ותמלא כדה ותעל, העיד הכתוב כי לא פנה לבה אל דברי הבטלה כמשפט הנערות אשר כגילה רק שמהרה לעשות שליחותה כי בהגיעה לשם ירדה העינה ותמלא כדה ותעל בזריזות ותלך לדרכה עד שהוצרך העבד לרוץ אליה במהירות. וירן העבד לקראתה אחשוב כי מפני שהיה לו לומר וירץ אחריה אז"ל שראה שעלו המים לקראתה ב"ר פ' ס' ירצה שרץ העבד לסבת מקרה. אמנם ע"ד הפשט יתכן שהוא היה מבריך הגמלים קרוב לבאר ההוא או לצד האחר מן העיר כלומר שהיה הבאר בינו ובין העיר ושם היה מחשב במורשי לבבו והיה סבור שאחר שיבריכם ויניחם במקומם ילך לאט לו להתיצב על עין המים. והכתוב אמר ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וכו' לזה הוצרך לרוץ ממקום הגמלים אל העין לקראתה בעוד שהיא באה כדי שתמצא אותו נצב על עין המים כאשר זמם. וא"כ ותרד העינה ראוי להיות מאוחר ואין בזה בית מיחוש כי כן דרך הכתוב. הגמיאיני נא וכו' יש במשמעו שתגיע היא המים אל פיו וכבר נאמרה הסבה: ותאמר שתה אדוני הנה היא כוונה היטב ממה שחשב הוא. וזה שאם תשיב על שני הענינים יחד כדבריו כבר איפשר שתבא התשובה ההיא בפתע בלא התבוננות או בשפת יתר לזה ספר כי בתחלה לא אמרה רק שתה אדוני. אמנם בעוד שהשקתה חשבה ברעיונה שהאיש שלא מלא ידו להשקות את עצמו מק"ו שלא יוכל להשקות נמליו כמו שאמרנו. ולזה אמר ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב לומר כי בטוב העצה והמתנות אמרה. והנה שכוונה יפה ממנו וייטב בעיניו עם שהוצרך להסכים הדברים בספורו בבית אביה כדי שלא יערערו בענין הניחוש כי אנשי הארץ ההיא אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. והנה לפי זה נבדקה העלמה הזאת בדבר קטון ונמצאה שלימה לפי הסבות הנמצאות עמו. וכבר ראה בזה סימני הצלחה. וראיתי אני בדיקה כיוצא בה שעשאה אליהו ז"ל כשאמר לו הש"י קום לך צרפתה וכו' מלכים א י״ז:י׳ מה נאמר בסמוך ויבא אל פתח העיר והנה שם אשה אלמנה מקוששת עצים. ולפי שספק אצלו אם היא האשה אשר הוכיח ה' לכלכלו שם אם לא, נסה אותה לשאול לה מים לשתות כמו שנאמר ויקרא אליה אליהו ויאמר קחי לי מעט מים בכלי ואשתה אחשוב כי לפי שעדיין לא נבדקה אצלו אם היו כליה קדש אמר בכלי שיראה הכלי ההוא שהוא שלו שהוא טהור כי כהן הוא. והנה האשה נזדרזה לעשות מאמרו והיא הולכת להביא והוא קרא אותה מיד כלומר אינך צריכה לילך כי הנה נא ידעתי מה שרציתי ממך הוא מה שנאמר ותלך לקחת ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך אחר שנגמר בידו נסיון המים חזר ונסה אותה בלחם. אמנם אמר בידך כי ידע שאם תתן לו, על פי שני עדים יקום דבר והיא כשרה וידיה טהורים. ובתשובתה לזה נשלמה הבחינה בטוב דעתה ועוצם בינתה וחסידותיה כמ"ש חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת. והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו שם. הלא זאת האשה בחכמתה הזכירה לו דבר הלכה כהא דאמרינן ב"מ ם"ב. דרש בן פטורי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שתה אחד מהם מגיע ליישוב מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חברו. בא ר' עקיבא ולמד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך. וכוונתה לומר שאין לו למנוע מסעוד מאותו כד קמח שהיה לה מפני שהוא דבר מועט בלתי מספיק להם וכאלו אמרה אליבא דבן פטורי לא תבעי לך דודאי מחייבנה אלא אפי' אליבא דרבי עקיבא כי קאמר ר' עקיבא הני מילי כשיתקיים האחד ודאי אבל בודאי מת אי לא מתרחיש ניסא אימא כיון דצריך רחמי נס לאחד נס למאה. זהו טעם ואכלנוהו ומתנו, ראה דבריה טובים ונכוחים ברוח דעת ויראת ה'. והנה הוא כשראה יושר לבבה וזכות שכלה נתברר אצלו כי היא האשה אשר דבר ה'. ואמר לה אל תראי בואי עשי כדברך אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונ' והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונ' כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה וצפחת המים לא תחסר עד יום תת ה' גשם על פני האדמה מלכים שם. ירצה היטבת לראות דבכי האי גוונא ודאי לא מיפטרת לכן בואי עשי כדבריך אך עשי לי בעוד מעט עוגה קטנה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונ' כשירבה הסלת ותוכל לעשות לשבעה. כי כה אמר ה' וכו' ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל היא והוא וביתה ימים. הנה אם המקרא תוכיח שקדמה היא לאכול ושלא שאל הקדימה רק לגמור הצירוף ההוא אשר נמצאה בו שלמה גמור'. ומה שאירע לה מענין בנה וטוב טעמה בהכרתה אותו באומרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה' בפיך אמת נתבאר יפה בשער הג' מאמר ו'. וכבר ירא' שהסכימה דעת אליעזר עבד אברהם לדעתו של אליהו ז"ל בענין שאלה זו בלי ספק והיא דבר הגון: והאיש משתאה לה מחריש כו'. כיון שראה תחלת דבריו מתקיימים השתומם כשעה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו בהסכמת שאר התנאים יש לדעת אם היא מזרע כשר ומשפחה הגונה אשר הוא עקר הכל ומכל מקום למצוא בה הסימנים מטוב מדותיה ונועם שכלה נתן לה הנזם והצמידים שאם תפול בחלקו הרי טוב ואם לאו תקח לה חלף עבודתה. ולא סר משאול לה בת מי את הגידי נא לי אם יש בית וכו'. ותואנה הוא מבקש לדעת את אביה ואת בית כבודו. והנכון כי בראותו שנתקיימו סימניו הוציא הנזם והצמידים אבל קודם שנתנ' לה שאלה בת מי את וכאשר אמרה בת בתואל אנכי וכו' שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה ותרי קראי דייקי כי בראשונ' נאמר ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים כו' ולא נזכר איך נתנם לה עד שבארו בסוף. ואשאל אותה ואומר בת מי את ותאמר בת בתואל אנכי וכו' ואשים הנזם על אפה וכולי. ומשני הכתובים יחד תובן תוכן הענין: ותאמר בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור. ט"ו יתכן שהיה לה למלכה זו בן מאיש אחר ושמו גם כן בתואל ולא היה חשוב כמו אותו בתואל אשר ילדה לנחור וזה שאמר יעקב הידעתם את לבן בן נחור ולא אמר בן בתואל כדי שלא יצטרך לפרש על איזה מהם אומר והכתוב מסייענו שאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך דמשמע שכבד ילדה בנים לאיש אחר והיה זה לה טוב טעם ודעת להשיב על מקום הלינה שנשאלה לומר שיש בית בתואל אביה גם תבן גם מספוא רב שהוא צורך הלינה ועיקרה גם מקום לגמלים כי היה עשיר ונכבד מאד. ואולי לא היה כן בבית בתואל האחר ואף שימצא אתו היא אינה מגדת רק מה שבבית אביה כמו שנשאלה והוא מה שלא נשכח מפי העבד כשאמר ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה ואשים וכו'. לומר כי באלה הסימנין כלם נתן כי עם זה ידע שהית' בתו כמו שיבא. והיה איפשר לדחוק שמאמר בן מלכה אשר ילדה לנחור יהי' מאמר הכתוב לא דברי עצמה אלא שדברי העבד מכחישין: ויקוד האיש וישתחו לה'. כי מעתה קרוב דרכו להצליח כיון שהסכימה טובת משפחתה עם טוב מדותיה והוא אומרו אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני. אמנם כשבא לבית והכיר טוב מצבם וכבוד מעלתם והנערה מתחזקת בשלמותה אמר ברוך ה' אשר הנחנו בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו. אבל עדין היה הדבר תלוי ברצונם כמ"ש ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת וכו', וכשהשיבו לו מה' יצא הדבר וכו' הנה רבקה לפניך וכו' אז הודה על גמרו של דבר שנאמר ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה' ויוצא העבד כלי וכולי הנה נרא' מכל זה בבירור כי אליעזר לא סמך כלל על הניחוש: ז ולא אמרו חז"ל ששאל שלא כהוגן תענית ד'. אלא מפני שכבר היה איפשר שתצא שפחה או ממזרת וישאל אליה ואע"פ שלסוף לא תעלה בגורלו כי לא תנוח על גורל הצדיק מ"מ כבר תהי' פגע רע. והקב"ה זמן לו כהוגן ובענין שלא יהיו דברים בטלים. ומ"ש כל נחש שאינו כנחש אליעזר וכו' חולין צ"ה. לא אמרו אלא על הסומך בכה"ג לחוד. אמנם אליעזר ויהונתן לא סמכו על הנחש חלילה אבל לקחום לסימן יפה והתחלה הגונה לבא אל תכליתם בבחינותיהם הראויות כמו שביארנו מאליעזר וכן יהונתן לקח לסי' טוב שיאמרו עלו אלינו ש"א י"ד מפני שנוסף אל טוב ההזדמנות יורה על מורך לבם ושאין בהם כח וגבורה להתקומם על זולתם כענין מעש' גדעון שופטים ו'. ואין ספק שלא היה סומך לעלות אליהם על אלו דברים שיזדמנו כמו שלא היה אליעזר עושה מעש' ע"י נחש לבד כי הוא אסור ומדרכי האמורי ולזה אמרו שכל נחש הנעשה בעלמא שאינו כהם לומר אם יהי' כך אעשה כך אינו נחש אסור. להוציא בית תנוק ואשה וכדומה ששם האדם אותם לסימן יפה ואינו עושה מעש' על פיהם שהוא מותר כדאיתא פרק גיד הנשה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ' י"א מהלכות ע"א וכן המשים לעצמו סמנים אם יארע לי כך וכך אעש' דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעש' כגון אליעזר עבד אברהם וכל כיוצא בדברים האלה הכל אסור. ותמהני ממה שהשיג עליו הראב"ד וכתב אמר אברהם זה חדוש נפלא שהרי דבר זה מותר היא ואולי שהתעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחש והוא סבור שלענין איסור נאמר ולא היא אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפי' ע"כ. ואני איני מבין דבריו שהרי הרמב"ם ז"ל לא אמר שאליעזר ויהונתן עשו שלא כהוגן אלא שהמשים סמנים כהם ועושה מעשה על פיהם הוא אסור אבל הם לא עשו מעש' כמו שאמרנו וכן כתב הרב רבי' משה מקוצי במצות לא תנחשו. גם מ"ש אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך. לא ידענא מאי קאמר דהתם לאיסור לא חשי' ליה לרב אי הוה דלא אכיל מההוא בשרא משום ניחוש. ועכ"פ הוא מבואר שהצדיקים הללו עשו כהוגן ומה שהגיע אליהם כמעש' הצדיקים להתחיל כעין נחש ולגמור ע"י בדיקה ובחינה הנה דמותר: ולרבקה אח וכו' ויהי כראות כו' חרד לקראתו לפי הוראת מעשיו על מעלתו: בא ברוך ה'. אחר ששאלת בית לינה בוא תבא ולא תאחר כי אנכי פניתי הבית מאז והכינותי בית זבול לאנשים הגדולים העוברים עלינו ומקום לגמלים: ויבא האיש כו' לא אכל עד אם וכו' כיוון לעשות מעשהו בעוד חבת ביאתו חדשה לשם שמא תתקרר דעתם אח"כ כמו שהיה כי אחר שאכלו ושתו ויתן להם מתנות וילינו למחר אמר לו תשב הנערה אתנו ימים או עשור וכבר אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך עד שהוצרך לומר להם אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי אפילו לפי דבריכם שאמרתם מה' יצא הדבר וכו' ועם כל זה הוצרכו לומר נקרא לנער' וכו' ואלמלא שאמר' אלך היו מעכבין מ"מ חשב מחשב' טובה לכוין השעה כמו שהפליג בכיוון דבריו עמהם כמו שבא ויבא: ויאמר עבד אברהם אנכי וה' ברך וכו' ותלד וכו' וישביעני וכו' עד ואבא היום אל העין. כבר פירשתי אלו הכתובים יפה בתחלת זה הספור ואצל אולי לא תאבה האשה וכו'. יא האמנה כי מה שזכר היא בדבריו כי אם אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה ממשפחתי ומבית אבי אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי מה שלא זכר זה אברהם בצואתו כלל זה הוצרך להוסיף למה שנתחדש אליו זה ההזדמנות הנפלא מהיות העלמה היוצאת ממשפחתו כי ראה שיאות מאד שיבינו ממנו שלא הזהירו מבנות עם ארצו למואסו בו מיתר העמים רק לחזור על משפחתו ובית אביו ראשונה כמשפט המעולים. ולזה היה מה שזכר תמיד משפחה ובית אב ולא אמר ארצי ומולדתי כאשר אמר אדוניו גם הודיעם שאם לא יתנו לו הוא נקי מאלתו כדי שיחשבו שהכל מותר אח"כ כי כל זה הוא ערמימות נכונה להביאם אל חפצי שמים כמו שאמרנו: ואומר ה' אלהי אדוני כו' הנה אנכי נצב כו'. הנה בכאן הוצרך ג"כ לשנות בדברים שבינו לבינה שלשה ענינים האחד מ"ש שתה וגם גמליך אשקה לסבה שקדמה. והב' אומרו ואשאל אותה כו' ותשובתה קודם ואשים הנזם על אפה וכו' וזה לפי שכבר הטעים דבריו שהוא לא בא לשם בשליחותו רק להקדים כבוד משפחת אברהם ובית אביו בנישואי בנו לכל שאר העמים. ואם יאמר שקודם שידע בת מי היא נתן את הנזם על אפה וכו' יכחיש דבריו הראשונים שהרי לא יהיב אינש זוזי בכדי וכיון שנתן לסתם אשה לא ינתן אלא לשם נישואין כי לא יאמינו שיתן מתנה כזו חלף עבודה מעוטה. יא וזהו שכתב רש"י ז"ל שמא יתפשוהו בדבריו. והג' כי הוא אמר בלבו אנכי בדרך נחני יי' בית אחי אדוני כלומר שהיה לו סימן טוב לבד ועכשיו אמר שאמר הנחני דרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו והכל כדי לחבב הענין יותר ולהקריב הוייתו ולהמשך זה הענין אמר ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת כו' ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין כו' כיון שיבינו ממנו שהנה כל הארץ לפניו לארכה ולרחבה לקחת מאשר אפשר יבחר כמו שאמרנו וכשיצורף כל זה למה שכתבנו ראשונה ששנה בדברי אדוניו התבאר חכמתו ופקחותו של עבד נאמן זקן ביתו של אברהם אבינו להוציא לאור ענין שליחותו כי כל ערום יעשה בדעת ובזה יבדל מפעולות הב"ח כי הדברים אשר יעשה האדם בסבותיהם והחמריות לבד כעובד האדמה ובונה הבית וכיוצא כבר ישתנו למה שיפעלו הדבורים בדבש ותולעת המשי וכיוצא ופחות מהם אמנם במה שיעשו ע"י המחשבה התבוניית אם ברבוייהם או במעשיהם או ברמיזותיהם לצדד כל הדברים והענינים המביאים ומיישרים אל התכלית על צד היותר נאות הנה בזה יתדמו לפעולות האלהיות אשר עליהם נאמר יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו משלי ג׳:י״ט-כ׳. ועל זה הענין עצמו אמר הכתוב יש אדם שעמלו בחכמה בדעת ובכשרון קהלת ב׳:כ״א. ואז"ל גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה במ"ר פ' י"ט כמו שיתבאר בשער ע"ו ב"ה וכאשר אז"ל על זה העבד החשוב זקן ביתו זקן ויושב בישיבה היה יומא כ"ח: וכל זה מה שכונוהו באותו מאמר שזכרנו בתחלה לומר כי בקיאות וזריזות העבד הזה אשר בתבונת לבו וטוב שכלו סבב פני כל דבריו הן במה ששינה קצת דברי אדוניו והסתיר קצתם ואם בחלוף הדברים אשר בינו לבינה שעשה הכל בתבונה ודעת כמו שביארנו שהיה כל זה נמנע להודיעו יב רק בהכפל אלו הפרשיות על האופן שנכפלו ללמוד ענייני חלופיהם וזו היתה חבת פרשה זו לפני המקום וסבת כפילתה לעורר כל עבדי בתי אבות שהם החלק המעשי שבאדם אשר נתן לעבוד ולשרת הבן האהוב השכלי שידעו ויבינו כמו כן לסבב פני דבריהם ועניניהם אל השגת מבוקשיהם להגיע שלמות אדוניו וטוב תכליתי. לא עשה כן להרבה מגופי תורה שהם המיוחדים לבנים עצמם שאין מענינם להודיעם על דרך ההכפל ויספיק להם רמיזה לבד. כענין שאמר וירש אותה במדבר כ"ז מכאן שהבעל יורש את אשתו ב"ב קי"א: קידושי כסף תלמוד לומר אין כסף קידושין ג': וכדומה בהרבה מהענינים אשר עקר תועלתם להישיר בעניני הממונות אמנם אשר הוא בהוראת דרכי האמונה בהשגחה ואופני הישרתו יתב' אל הגעת חפציו אוהביו ומשרתיו עושי רצונו ושומו עינו עליהם לטובה בכל אשר יפנו זה אי אפשר להטעימו רק על בוא הכפל בענינים כמ"ש. והנה כל אלו הם דברים הגונים וישמחו בהם המבינים מעצמם וקשי הדעת וכבדי לב לא יבינו. ולהיות תועלת זה הכפל נראה לחכמים לא זכרו הרב המורה בפ' נ' ח"ג אצל שאר הספורים אשר זכר שם להורות תועלותיהם לא כמו שכתב הנרבוני שאמר שלא זכרם לפי שלא יסבלו אותו תקון ואמר שמזה המין היו כפל קרבנות הנשיאים ומספר מפקד שלל מדין והנה בכל מקום מהם יתבאר ענינם שם שעד"ה כל התורה כלה בעין צלותה דדוד שאמר גל עיני ואביטה נפלאות וכו' תהילים קי״ט:י״ח: ויען לבן ובתואל מיי' יצא הדבר כו' בפרשה לא טוב היות האדם לבדו פירשתי יפה כי לא יאמר מעשה טוב ורע באדם כי אם במי שאיפשר עליו בב' קצותיו בשוה: יג ולזה השיבו על נכון אחר שמיי' יצא הדבר ולא נוכל דבר אליך רע שהוא המיאון בו הנה הטוב שהוא הרצון גם כן אין בידינו, הנה רבקה לפניך כו' כי הוא יעץ ומיפר ועל זה האופן הזכיר העבד בכל אלו הענינים אם ישכם עושים כו' אשר הנחני בדרך אמת ע"ד שאמרו סנהדרין מ"ב. בגרמים השמימיים פועלי אמת שפעולתם אמת ולא אמרו פועלי טוב לפי שאין בידם לעשות רע כמו שכתבנו שם עם יתר הראיות. ואחשוב שלהיות לבן יותר חריף בדקדוקים אלו תלה עיקר התשובה בו כמו ותדבר מרים ואהרן במשה במדבר י״ב:א׳: ויהי כאשר שמע כו' וישתחו ליי'. ויוצא העבד כלי כסף וכו'. כי רצה לגמור הענין מיד ולתת לה סבלונות ולכלם מתנות קודם שיאכל לדחות מהענין כל עכוב וערעור ועם כל זה כבר אמר שלמחרת התחילו לעכב באומרם תשב הנערה אתנו ימים או עשור ומכל מקום לא נזכרו הדברים ההם רק בשם אחיה ואמה בחשבם שיקשה עליה לעזוב בית אביה ואמה בפתע כי בתואל לא אדם הוא להנחם כלל וזה יורה ממה שאמר וישלחו את רבקה אחותם כו' וחכמינו ז"ל אמרו שמת ב"ר פ' ס' מפני שרצה לעכב ואם קבלה נקבל: אחותינו את היי לאלפי רבבה כו' רוח יי' דבר בם כי הם הדברים עצמם אשר נאמרו מפי המלאך בעת העקידה כשאמר לו כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וכו' וירש זרעך כו' בראשית כ״ב:י״ז והתפללו שבה תתקיים הבטחה זו ולא בזולתה מנשי אברהם ולא מבניו. ותקם היא ונערותיה אמר שעם היותה קטנה נתאמצה וקמה בעצמה ונערותיה עמה ותלכנה כו'. אמנם לפי רכות ימיה אמר ויקח העבד את רבקה וילך: ויצחק בא מבוא כו' יד אמר שבצאת יצחק לשוח בשדה לעת ערב קרה כן שנשא עיניו ונסתכל מרחוק מול באים ולא ראה רק גמלים באים רצה שלא השיג ראותו מהרוחק ההוא להכיר העבד ואנשיו ולא את האשה ונערותיה רק שראה גמלים באים ושמהרוחק ההוא עצמו נשאה עיניה רבקה ותרא את יצחק עם שהוא שם לבדו ואינו יוצא ברוב כחתן לקראת כלה ובזכות ראותה הכירה בקלסתר פניו היותו איש מעולה מיוחד ובטוב שכלה שיערה כי קרוב הוא שיהיה אישה. ותפול על פניה מהרוחק אשר היתה בו באשר היא שם על הגמל ונתעוררה בגודל לבה לשאול לעבד מי האיש הלזה וכו'. וכשאמר לה הוא אדוני ותקח הצעיף ותתכס וכל זה להגיד שבחי האשה הזאת מזריזותה ואומץ לבה ודקות הרגשה וטוב השערתה ורוב מוסרה וצניעותה. שכל אלה הם סמני שלימות וחוזק וכשרון בכחותיה הגופניות והנפשיות והסכמתם יחד למלאת בידה המעלות המכוונות ממנה הנכללות בפרשת אשת חיל אשר ביארנו להיות לבעלה לעזר ולהועיל: ויספר העבד כו' לפי שספר העבד ליצחק את כל אשר קרהו והזכיר שהיסכמו בזווג ההוא ענין ההשתדלות וטוב ההזדמנות ועוצם ההשגחה מצורף למה שהכיר בה ממעלותיה מצד הספור ההיא הביאה האהלה שרה אמו כי ראויה היתה למלאת מקומה ומנשים באהל תברך. ויוסף אברהם וכו' אמר שעם שכבר הוליד אחרי כן ו' בנים לאהבת החתן והכלה נתן לכלה מתנות וישלחם מעל יצחק בנו מיד בעודני חי קדמה אל ארץ קדם כדי שישמחו בו והוא גם הוא ישמח בהם ובשמחתם לא יתערב זר ועם זה ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע וכו'. טו וכבר נתבאר זה הכתוב כתקנו עם מיתת שרה וקבורתה בענינים אשר בשער. ומה נאריך עוד. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת שדה המכפלה כו' אמר כי בהסכמת שניהם קובר אברהם עם שרה אשתו במקום ההוא הנבחר לזווגם יחד ולחבר המשכן להיות אחד ושאר נשיו היו כלא היו: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים כו' לומר שנדבקה השגחתו בו ונכנס במקום אביו לכל הברכות אשר ברך אותו. ובשער הבא יתבאר זה הכתוב יותר. זאת נחלת עבדי יי' וצדקתם מאתו בנפול בהם מתחלה הסכמה נאותה ועצת שלום בין שני הזווגים הנזכרים בפירש פרשה זאת הנמשכים זה מזה ע"ד שזכרנו אשר לפיהן נדבקה ברכת ה' בהם כמ"ש ויי' ברך את אברהם בכל. ומה נכבד מאמר רבי לוי שאמר מאי בכל שהשליטו ביצרו ב"ר פ' נ"ט כי זה סבת הכל והתחלת כל הטובות. ואולי זאת היתה כוונת האומר ב"ב ט"ז: שלא היתה לו בת שלא היה אתו צד נקבות והנה ודאי נמשכו אליו הטובות ורוב הברכות ממוצא דבר הוא דבר יי' הטוב אשר דבר כי כאשר ירד הגשם והשלג כו' ישעיהו נ״ה:י׳ ירצה כמו שהגשם והשלג ירוו הארץ ויכינוה לשתוציא תולדותיה ואח"כ הצמיחה בפועל עד שתתן זרע לזורע ולחם לאוכל שהם שתי תכליות עבודתה כן יהיה דברי כמה שדברתי להצליח אתכם לא ישוב ריקם. עד אשר יכין החומר והוא תקון הזווג הראשון אשר יכריזו עליו מן השמים. והלידה הוא הסכמת הזווג השני הבא בהשגחת הש"י וע"פ מעשיו. והצמיחה הוא תיקון מעשים. ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל הם הצלחות העולם הזה והבא. ומזה ימשך כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון כו' תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס שם. כי על הדרך הזה ימשך הטוב להם לתוספת טובה ומעלה עד שתהיו לה' לשם לאות עולם לא יכרת: יבאר הגנאי והדופי המשיגים אל מפר האחוה וכבא עליה בעקיפין. ויתן טעה ללקיחת הבכורה מעשו בשעת דחקו וצרכו אליה: במדרש ב"ר פ' ס"ג מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה דתנינא עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והיתה העבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהיה רשע זה עומד ומקריב. לפיכך נתן נפשו על הבכורה: *תוכן כונתו, יען כי התנועה היומית, ר"ל תנועת הגלגל העליון היומי עם כל הכוכבים ממסילותם ממזרח למערב לדעת הקדמונים, או תנועת הארץ סביב קוטרה ממערב למזרח בכל יום לדעת האחרונים המסבבת חלוף היום והלילה, היא התנועה הראשונ' המושגת מכל אדם, ע"כ אחר שחלק היום והלילה לכ"ד שעות, וכל שעה לס' רגעים וכל רגע לס' חלקים מודד בהם ובתנועה המסבבת אותם גם גודל המשך כל שאר התנועות לאמור ד"מ האדם הולך ומתנועע עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות, או שבין מקים זה למקום אחר מהלך עשרה ימים, שר"ל שלתנועת איש ההולך ברגליו ממקום זה לזה, יצטרך זמן כפול עשרה ממה שמצטרך בתנוע' היומית. וכן נאמר ג"כ שהשמש תסבב הארץ לפי מראה עינינו בשס"ה ימים. ר"ל שתצטרך לתנועתה זאת זמן כפול שס"ה פעמים מזמן התנועה היומית, ודומיהם. והטעם בכל זאת לפי שהתנועה היומית נודעת ומורגשת לכל, ומדרך האדם למדוד כמות וגודל דבר הבלתי נודע לכל. במדה שכבר ידועה לכל, כמו כן גם אהבת האדם את עצמו שהיא ההרגש והטבעי בכל אדם, ראויה שתהי' חבל המדה למדוד בה גם אהבתו לרעהו. וזש"א הכתוב ואהבת לרעך כמוך, ואם החובה עלינו לאהוב רעינו כנפשינו אף כי אחינו בשרנו, ונמשך מזה, כי יגדל עון המפיר ברית אחים עד מאוד, אשר ע"כ החמיר הכ' ג"כ בעונש הקרוב המסית קרובו לעבוד אל נכר, ושולל בזה ממנו אשרו הרוחני והמוסרי, גם הורגי איש בושת הכו על עונם באכזריות חמה בעבור היותם קרוביו מבני בנימין כמוהו, וא"כ הלא מאוד יקשה לנו לפי זה להבין אופן התנהגות יעקב אע"ה עם אחיו בענין מכירת הבכור' ולקיחת ברכתו, כי שתיהן לפי הנראה הן פעולת עול ובלתי נכוחות בחיק האיש השלם הזה? ואח"כ הולך ומבאר ספק זה ותוכן דעתו הוא - כי רק על אהבת איש הולך מישרים ושומר מצות הי"ת נצטוונו, לא על אהבת איש פורע מוסר ומשליך אחרי גוו חקי אלקים והטבע, כמו שהי' בלתי ספק עשו כאשר יעידו ע"ז דבריו "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את אחי" ומאמר הקצר הזה לבדו יפיץ אור על כל מצפוני לבבו הרע, אף כי לא גלה לנו הכ' יותר מרוע מעשיו ותכונת נפשו ומאה"כ ואהבת לרעך כמוך יורה לדעת הרב רק לאהוב כל רע שומר מוסר והולך מישרים לעשות רצון בוראו, כמוך, ר"ל לרעך שהוא כמוך. ממה שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך ויקרא י"ט למדנו כלל גדול בהרגל האהבה ושמושה וזה כי כמו שהתנועה היומית היא הראשונה ומשערת כל שאר התנועות אם בה בעצמה כאשר היא ואם בכללה או בחלוקה. כן אהבת האדם עצמו היא ראשונה ומדה משערת כל האהבות יהיה מציאותם אצל זולתו כפי קירובו אליו או רחוקו עד שיהא חק הריע או האח הקרוב אליו כחוקו עם עצמו כמו שנאמר בתואר האהבה השלמה הבלתי תלויה בדבר זולתו, ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד שמואל א י״ח:א׳. ויאהבו יהונתן כנפשו. ונאמר באהבתו אותו כנפשו שם. ועוד כי אהבת נפשו אהבו שם כ'. שהכוונה בכלן שהיה אוהב אותו כנפשו ממש כי מליצת נפש נרדפת לעצם בעניינים האלו כמי שנתבאר זה יפה בשער ט"ו בלי ספק שזה ענין ואהבת לרעך כמוך. וכבר זכר החוקר במאמר הט' פ"ד מהמדות בשהוא מוסכם מהכל שהאוהב הוא החפץ בחיי אוהבו כחיי עצמו ורוצה לאוהבו הטובות אשר ירצה לעצמו וישמח ויתעצב עמו. והנה באמת אלו התנאים נמצאו ליהונתן עם דוד בכל ענייניו כי יקרה נפשו בעיניו כנפשו כנזכר שם. והיה ירא וחרד על סכנתי כסכנת עצמו כמו שנתבאר מעניינם בדברים אשר ביניהם בפעם ההיא שנמלכו על גלוי דעת אביו. ויאמר יהונתן חלילה לך כי אם ידוע אדע כי כלתה הרעה מעם אבי לבא עליך ולא אותה אגיד לך. ויאמר דוד אל יהונתן ומי יגיד לי או מה יענך אביך קשה שם. ירצה מי יגיד לי מה שתדע ממנו מכלוי הרעה שמא לא יהא לך פנאי או מקום מיראתו או שמא לא תשער יפה הדברים שיובן בהם כי כלתה אלי הרעה ממנו כי אולי תשפוט שלום מהם ואין שלום. וזה כי אף על פי שלא יצוה בבירור להמיתני אלא שירע בעיניו פרידתי וכיוצא יהיה בעיני סימן לכלות הרעה וכמ"ש ואם חרה יחרה לו דע כי כלתה הרעה וכו' שם. ולזה אמור מעתה מה יענך אביך שיהא בעיניך תשובה קשה. וכל זה השיעור הוא האיש הנלבב להקפיד בכל כמו זה דחמירא סכנתא. אבל האוהב הנאמן השיב לו כפי אהבתו אותו כנפשו ולא הקל הענין אבל החמיר עליו יותר ממנו. וכה אמר. ה' אלהי ישראל כי אחקור את אבי כעת מחר השלישית והנה טוב וכו' כה יעשה ה' ליהונתן וכה יוסיף כי ייטב אל אבי את הרעה עליך וגליתי את אזניך ושלחתיך והלכת לשלום שם אמר ראה כמה יקר בעיני נפשך וכמה חמורה בעיני סכנתך כי באלהי ישראל נשבעתי כי אף שאחקור את אבי כעת מחר ומחרתו והנה טוב אל דוד לפניו עדיין לא אז אשלח אליך וגיליתי אז אזנך. כי לא אסמוך על זה עד שאחקור עליו יותר ואבוא עד תכונתו בלי שום ספק מה שיהיה הדבר בהפך כשלא אמצא הטוב לפניו כי כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי אע"פ שלא ידבר הוא את הרעה עליך אלא שישמע הרעה מפי אחרים עליך ויטב לו להצהיב אליה פניו יהיה בעיני כמוצא מר ממות ומיד אגלה אזנך ושלחתיך והלכת לשלום דחמירא עלי מאד סכנתך. ויהי ה' עמך כאשר היה את אבי. ולא אם עודני חי ולא תעשה עמי חסד ה' ולא אמות. ולא תכרית את חסדך מעם ביתי וכו' זה דומה למה שא"ל אח"כ בחורשה ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה כמו שפירשנו בפ' החבור שער ח' אמר לו ודאי ידעתי כי ה' יהיה עמך ותצליח למלוכה אבל בזה לא תופר האהבה והאחוה אשר בינינו בהגיעך למלכות. כי לא יתכן שתמלוך בהשגחת הש"י אם עודני חי ולא תעשה עמי חסד ה' ולא אמות על ידך. כי המפר ברית ה' אינו ראוי לגדולה אבל ודאי ידעתי כי ה' יהיה עמך להמליכך א"כ בזאת אדע כי לא תכרית חסדך מעם ביתי עד עולם כי אשאר משנה לך ותתקיים האהבה ולא בהכרית ה' את אויבי דוד איש מעל פני האדמה ויכרות יהונתן עם בית דוד ובקש ה' מיד אויבי דוד ירצה ולא עוד אלא שבהכרית ה' מעצמו את אויבי דוד מעל פני האדמה וידך לא תהיה בהם כיון שכרת יהונתן ברית עם בית דוד מעתה לא אירא כי יבקש ה' מיד אויבי דוד וישמור את אוהביו ועכ"פ תהיה תמיד האהבה קיימת. והרד"ק פי' אלו הכתובים בענין אחר ואמר ובקש ה' מיד אויבי דוד הוא כנוי אל דוד כענין שבועת האלה, ומה שכתבתי עקר. ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו וכו'. כי החמורה מכל השבועות היה לו שבועת אהבתו אותו כי אהבת נפשו אהבו. וכל איש צדיק תמים לא ישא לשוא נפשו ויותר נכון שפי' הכתוב כי כל אלו ההשבעות לא זכרם יהונתן רק בתורת האהבה אשר ביניהם כלומר שלא תופר כאשר ימלוך וכמו שפי' אומר ואנכי אהיה לך למשנה והוא פי' מעולה ואחר שהשיב לו כהוגן על חומרת אהבתו שהוא העיקר השיב לו דבר על ענין ההגדה. ומה שנתחכם בדבר החצים כדי שלא יורגש עם שלא הסכים המציאות אח"כ עם אלו המחשבות למה שהיה דבר המלך מפורסם וגם שכבר יצא לבדו ולא היה שם מונע שידברו שניהם כמו שנתבאר מהענין ולא הוצרכו יריית החצים כי אם להעביר דעת הנער שלא ירגיש כמ"ש הרב המורה פרק כ"א ח"א. גם נשמר בסימניו כדי שלא יתקומם דוד לצאת ולבא או לחשוב שלום ואינו. מ"מ למדנו משפט האוהבים הנאמנים אשר אי אפשר להיות מהם אלא א' כמו שביארנו בפרשת העקידה שער כ"א. ואולם שאר כל האוהבים כפי ריחוקה וקירובם ולפי הבחינה הזאת ישיג הגנאי והדופי למפר ברית האהבה והשלום בכ"א ואחד מהם. וכבר כתב החוקר שכח הצדק והמשפט בזה הענין היה כפי כח הקורבה והאהבה לשם אמר בפ"ט ממאמר ח' מספר המדות ז"ל כמו ששלילת הממון לאשר הוא רגיל אצלו והוא מאנשי ביתו הוא יותר קשה מאשר לאיש אחר מהמדינה ובלתי עוזר לאחיו מאשר לאחר והכות האב מהכות האחר כי אמנם בטבע הם נוספין יחד האהבה והצדק כי הם דברים אחדים וראויים לאהבה ע"כ. ועוד האריך. הנה שהעול המגיע מהקרוב והאח הוא יותר רע ומגונה מהנעשה בין הרחוקים כי על כן שמו מסדרי הדתות העונשים יותר קשים לחוטאים אצל הקרובים כל הקרב הקרב לכן אמרה תורה כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך וכו' או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר וכו' לא תחמול ולא תכסה וכו' דברים י"ג. וכמה הסכים לזה מה שנמצא בדוד על זה במשפט אותם האנשים אשר הרגו את איש בשת בן שאול כי לפי מה שנאמר בהם ושני אנשים שרי גדודים היו בן שאול שם האחד בענה והשני רכב בני רמון הבארותי מבני בנימין הורה כי היו משבטו וקרובים אליו כאלו הם הוא ממש לזה החמיר עליהם במה שנאמר ויצו דוד את הנערים ויהרגום ויקצצו את ידיהם ואת רגליהם וכו' שמואל ב ד׳:י״ב יורה כי לפי קורבתם הוסיף להם עונש על ההריגה. וגבי דוד אמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתיים עקב אשר עשה את הדבר הזה ואשר לא חמל שם י"ב כי במקום החמלה והחנינה תהיה רעדת הנקמה ייתר ולזה חייבו מיתה נוסף על תשלומי ד'. ומזה הטעם יתחייב האדם מאד שלא לעוול את עצמו בהחטיא נפשו בדבר כי אם האדם יקרא צדיק להיותו הוא האמצעי בין אנשי הריב עם היותו בלתי נוגע בדבר כ"ש שיתחייב להצדיק עצמו כי יהיה ריב בינו ובין זולתו כדי לסלק עצמו מהגזל שהוא חטאת נפשו וכ"ש כי יהיה דבר בא אליו בינו לבין עצמו כי יתחייב לעשות דין לנפשו ולהצילה מיד עושקיה רבים אשר אתו שזה יכלול כל מיני החטאים ותולדותם כי על זה יכלול שם הצדיק והעול שמירת התורה בכלל או עזיבתה כמו שכתב החוקר פ"ג ממאמר ה' מהמדות. והנה על זה השרש האמיתי יסד החכם שלמה מוסר מעולה ומועיל מאד באלו הענינים באומרו בני אם ערבת לרעך כו' נוקשת באמרי פיך כו' עשה זאת איפה בני והנצל כו' משלי ו׳:ב׳-ג׳. כי לכאורה מאי קמ"ל. היינו מחזיקין לו טובה אם ילמד אותנו להפטר מהדין. ועוד מה לי שיהיה החוב בערבות או בהלואה או פקדון: אלא שהוא דבר בדרך משל ומליצה כמו שייעד בראש הספר ולכוין אל הענין הזה אשר אמרנו אמר בני אם קרה הענין שערבת לרעך ובשבילו תקעת לזר כפיך אשר זה לא עשית מדרך החיוב רק שנוקשת באמרי פיך לומר לו שתכנס בערבותו ולזה נלכדת בהם ונכנסת בפועל במאמר לבד ג"כ כמו שהוא הענין מדין ערב ועכ"ז יש עליך לפרוע שאל"כ תחמוס לזר ההוא שהוציא ממונו ע"פ דבריך א"כ עשה זאת ההשקפה איפה בני בענין עצמך והנצל מהגנאי והדופי המגיע לך ממה שבאת בכל מעשיך אשר תעשה בכף ורשות רעך אשר כנפשך והוא השכל אשר בך כי על כן באת בכפו ונשתעבדת לו לעשות מעשהו באמת ובאמונה ומק"ו ממה שאתה מחוייב להשלים עם הזר אשר לא חייב אותך רק המאמר לבד כמו שאמרנו תתחייב ללכת להתרפס ולחזור ריעך זה אל גדלו ורותב מעלתו אשר האמין ממך ולזה אל תתן שינה לעיניך וכו'. הנצל כו'. לך אל נמלה כו' שם הנה נתבאר מעט ממה שחוייב האיש המעולה לשמור מאד מלפשוע במה שחוייב לשמור אותו בדרך האהבה המווחדת לכל איש ואיש כפי מדרגתו ויחסו עמו ויותר מהמה אל כל שאר בשרו אשר האח הוא המדרגה הראשונה הקרובה אליו אשר עמו חוייב בעצם וראשונה מאמר ואהבת לרעך כמוך אשר לסבה זאת ייחס הכתוב כל ענייני הסיוע ומעשה העזר בלשון אחוה כמ"ש כו ימוך אחיך כו' ויקרא כ״ה:ל״ו, וחי אחיך עמך כו' שם, ומך אחיך עמו וכו' שם, לכל אבידת אחיך דברים כ״ב:ג׳. כי כמו שייחס אהבת הרע אל אתבת עצמו יחס אהבת הרחוקים אל אהבת האח כי קרוב הוא כמו שיבא בפ' בהר סיני שער ס"ט ב"ה: ומכאן תפיסה עצומה על יעקב אבינו ראש יחסנו ועיקר שרשנו אשר בו נתפאר, שונאיו ילבשו בושת אשר על פנינו יוכלו לחרף ולגדף ולומר מי הוא זה ואי זהו אשר מלאו לבו להפר ברית אחים ובראותו אחיו הבכור עיף ויגע ישיגהו בין המצרים ותרע עינו עליו מלתת לו לחם ונזיד עדשים עד ימכור לו זכות בכורתו ולא ישיב ידו עד שבא עליו במרמה שניה לקחת גם את ברכתו והרהורי עבירה שנתחכם אליהם בכל זה קשים ורעים ואיה אפה תמימותו אשר נאמר עליו ויעקב איש תם וכבר דרשו חז"ל מדרש שוח"ט מ' כ"ד עליו מזמור מי יעלה בהר ה' זה יעקב כו'. ומי יקום במקום קדשו זה יעקב כו'. נקי כפים זה יעקב כו'. ובר לבב זה יעקב כו' תהילים כ״ד:ג׳ עד סוף. ולכאורה יראה כי הכל הוא בהפך כי מי יקום יעקב בהר קדש ה' באומרו עשיתי כאשר דברת אלי ונאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני שם ק"א וכמה גנה החכם פ' י' מהמאמר הד' מספר המדות המדבר כזב להרויח ממון. ואיפה נקיות כפיו כשהלביש אליהם עורות גדיי העזים ואיזהו בר לבב כאשר אמר אנכי עשו בכורך ואם כיוון אל ההפסק אשר בטעמיה הנה לא היה בר לב. העל כיוצא בזה נקרא האדם איש תמים וגם באמת נשא לשוא נפשו ומסרה אל הסכנה לבטלה אם בעד ריוח פי שנים בנכסי אביו גרם משטם בינו ובין אחיו הגדול עד שהוצרך לברוח מפניו ולהיותו גולה כמה שנים ולבסוף לפזר ממון הרבה לבקש שלומו וגם כבר יש בה צד נדנוד שבועה לו לכיוצא בו בקיומו ג' פעמים דברים אשר לא כן ומן התימא שאיש כזה ישא ברכה מאת ה'. והנה הלעז והגנות הזה לא לו לבדו יהיה כי אם לכלנו אנחנו הבאים משרש יעקב: ואולם יש עוד ספק גדול ועצום מצד המעשה בעצמו כי איך שתהיה השקפת אבינו יעקב בזה אצל המעלה לא יצאנו מידי מבוכה וזה שאם היתה כוונתו לרשת בנכסי אביו פי שנים כמשפט הבכורות הנה נוסף על האשם המושב אליו כמו שאמרנו כבר היתה עצתו ועצת אמו עצה נבערה להשתדל בענין שיחייבהו להתגרש מבית אביו ולהתיאש מכל נכסיו כמו שהיה נגלה מעצמו. ואם היה מסתכן על הבכורה יותר היה לו להסתכן על התכלית ולשמור ימי אבל אביו לשבת אצלו לרשת פי שנים בנחלתו. וגם שלא נזכר שנמשך ענין זאת הירושה על זה האופן כלל. ואם היתה כוונתו בזה לקנות עמה הברכות הרוחניות האלהיות המיוחדות אל האומה הזאת הנבחרת הנה יהיה הספק יותר עצום כי למה זה לו בכורה והלא אין מעצור לה' לברך רב או צעיר ובכל מקום אשר יזכיר את שמו שם יצוה את ברכתו כקטון כגדול כמו שהיה הענין בבני אדם ונח: ועוד ספק שני גדול כי מה ראה יצחק לברך את בנו והלא לא בירך אביו אותו ואחר שרצה לברך גם כי נתפתה למטעמי עשו ואת צידו למה לא יברך גם את יעקב כי מי שיש לו שני בנים ושניהם כאחד טובים בעיניו למה יברך האחד לבדו והלא היו בני יעקב שנים עשר ולכלם איש כברכתו ברך אותם בראשית מ״ט:כ״ח. והנה באמת ראוי להתישב ולתת לב אל התר אלו הספקות באופן שיסולק החשד מהם ויהי להם לחכמה עוצם השתדלותם בזה ובזה: ואולם מה שנתחייב לקבל בזה מבלי שום ספק הוא שלא היתה כוונת יעקב בבכורה ולא כוונת שניהם בברכה אל ירושת הנכסים ולא אל הכבוד הנוהג בבן הבכור כי זה הדבר וכיוצא בו נבזה ונמאס היה בעיניהם. אמנם היתה הכוונה אל קניית הטובות האמתיות התלויות בברכות האלהיות. ואולם מה שעמד בפנינו מצורך הבכורה לזה הנה באמת אם נעלם ממנו טעמו וסודו הנה לא יסופק לנו אמותו כי בעינינו ראינו שהברכה והבכורה הם ענינים נמשכים זה מזה ונאחזים זה לזה שהרי לא נתפייס יצחק מכל אותה חרדה אשר חרד על הברכה אשר ברך את יעקב עד שאמר עשו בצעקתו את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי כי אז אמר לו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים וכו'. עד שאמר עשו הברכה אחת היא לך כו'. ועוד כי אחרי כן קיים לו יצחק הברכות בסבר פנים יפות ועשה ממנו עיקר הזרע והזהירו שלא ישא מבנות כנען כמו שנזהר אביו וכו' למה שנאמר בו כי ביצחק יקרא לך זרע שם כ"א ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך וכו'. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארן מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. אלא שמעיקרא סבר שהיה צעיר בניו ולבסוף ידע כי הוא הבכור. והנה המופת החותך שאין עליו תשובה הוא מה שהסכימה בזה דעת עליון כי אין ספק שכל מה שהם עושין הוא היה עושה עוד במה שנראה שהוא קיים לו בכורתי כמי שנאמר ביד משה ואמרת אל פרעה בני בכורי ישראל ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך שמות ד'. ואחר שאין לנו פה להכחיש מה שנתברר מצורך שני הענינים להזדווג יחד בזה השלמות לעשות מה לנו כי אם להפליא עצה ולעשות פלילה ולמצוא שום סבה ועלה לזה. ולבאר מה שנתישב בלבי על זה ראיתי לחוד חידה ולמשול משל בו יתחקה הענין יפה. הן עם אחד וממלכה גדולה היתה בארץ האיים והיה משפטם להמליך עליהם מלך את בן טבאל ולא היה הבן זוכה לכסא אביו מזולתו כי תמיד יבחרו הטוב והישר בעיניהם והמשך המלכים הרבים נקרה למלוך עליהם חכם חסיד וישר מאד וגם הוא היה גבור חיל מכל אשר היו לפניו ויצא לפניהם ונלחם מלחמותיהם והרחיב גבוליו ובימיו הגדילו והצליחו מאד וברוב אהבתם אותו ובשמחתם בו לגמול לו את החסד אשר עשה אתם נקהלו ועמוד על נפשם ואמרו לו מטעם המלכות וגדוליו משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך מעתה ועד עולם וישבעו לו על הדבר הזה כדת מדי ופרס אין להשיב וימת המלך בשיבה טובה וימלוך בנו הבכור תחתיו ותהי להם לחוק משם והלאה. ויהיו הימים ויולדו למלך ב' בנים אחד מהם הבכור היה איש מנוער מאד מדעת ותמונה משחת מאיש מראהו. ומשנהו היה נחמד במראה וטוב כתואר בני מלך וירע בעיני השרים והסגנים ממליך עליהם פרא אדם ויחתרו להסב המלוכה אל הקטון ולא יכולו כי הוא הבכור ולו משפט המלוכה כי השבועה הגדולה היתה עליהם ויועדו חכמיהם ויועציהם לעשות לו משתה ושמחה כאשר אהב ובטוב לבו יפתוהו בפיהם ובלשונם ימליצו לו להעביר מעליו עבודת משא המלכות כי רבה היא ולעמיס אותה על אחיו הקטון ממנו והוא יהיה איש מנוחה שקט ושאנן אוכל על שלחנו תמיד מעדני מלך ואין מחריד הבכור השוטה שמע לנועם מליהם ונכנסו באזניו ונתפתה אליהם כי ישרו בעיניו ויואל לתת המלוכה בלב שלם ונפש חפצה לאחיו הטוב ממנו וכל העם שמחו עד למאד וימהרו ויאמרו יחי המלך ולא הלכו איש לביתו עד אשר הסכימו מלך ושרים ובטלו הנימוס ההוא והפרו את חקו וישיבו שופטיהם כבראשונה ומלכיהם כבתחלה כי לא רצו להמליך עליהם רק טוב. זהו תוכן המשל אשר לוקחו ממנו חמשה כללים נאותים מאד אל הנדון אשר לפנינו. הראשון מה שהיה משפטם בתחלה להמליך עליהם הטוב והישר למלוכה יהיה מי שיהיה. השני מה שנתנה המלוכה אחרי כן ביד אחד ממלכיהם במשפט אחוזת נחלה. השלישי מה שכבר קרה להולד בזרעו בכור פגום למלוכה. הרביעי העצה היעוצה אשר ראו לקנות ממנו משפט נחלתו. החמישי מה שחזר מנהגם אל חקו ומשפטו הראשון: והנה הכללים האלו חמשתם כלם נתיחסו היטב אל הנדון אשר לפנינו כאשר יתבאר. וזה כי השכל יחייב שלא היתה הכוונה מתחלת היצירה האינושית אל שתתלה הצלחתו בבכורה ולא בשום דבר שאין התחלתו ביד אדם וזה נתבאר מבני אדם גם בני נח נאמר ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת בראשית ה׳:ג׳. יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם שם ט'. וזהו בירור הכלל הא' אמנם אחר שזרח שמשו של אברהם אבינו הוא היה גבור חיל לפני יי' ללחום מלחמותיו ועשה והצליח והגדיל לקדש שמו ולפרסמו מכל אשר היו לפניו חיייב מהגמול האלהי לגדלו ולהרימו על כל שאר האנשים. ומהאהבה אשר אהבו ומהשמחה ששמח בו נטל ההצלחה האינושית ונתנה בידו להיות לו ולזרעו אחריו לרשת אחוזת עולם כמו שירצה להנחילנה אותם כמ"ש ואעשך לגוי גדול וכו' שם י"ב. ובפרשת מילה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים שם י"ז וכבר אמרו ז"ל על והיה ברכה עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך למאן דאת אהב לברכה ברך ב"ר פ' נ"ט. והיה זה הענין ממה שנאמר עליו לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם תהילים ס״ו:ה׳ כי מהפעולות האלהיות ומנוראות עלילותיו על האנשים השלמים לצרף ולזקק אותם ואת טוב חריצותם בהראות להם כאלו משלים להם נפשם ועצם שלמותם מנגד וכפשע בינו ובין הפסדו והם ישתדלו בטוב דעתם וכח גבורתם בעוצם אהבתם אותו להחזיק בו ולהחזירו אליהם ולהושיבו על כנו כמשפטו הפך מהאנשים החסרים שהיה להם למקנה ומאבדין אותו בידים כמו שיתבאר זה הענין היטב מזה הספור אשר בזה לא ירוחק כלל היות מסירת הברכות ביד אברהם על הכוונה הזאת הנכונה. ומזה נודע טעם אשר לא ברך אברהם את יצחק כמנהג האבות כי הוא היה נביך בדבר כמו שהזכירו חז"ל במדרש ב"ר פ' ס"א. משל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס והיו בו כל מיני אלנות כרוכים זה בזה אחד של סם המות ואחד של סם חיים אמר האריס אם אני משקה של סם החיים זה של סם המות יחיה עמו ואם אין אני משקהו היאך זה של זם חיים חי. וחזר ואמר אותו אריס לשנה זאת אני משלים אריסותי והולך ומה דלהנייה למריה דפרדסא עביד כך אמר אברהם אני איני מברך ליצחק לפי שעכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכים אמר אני בשר ודם היום בחיים ומחר בקבר ומה דבעי עביד בעולמו כיון שמת אברהם נגלה הקב"ה על יצחק בנו וברכו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו בראשית כ״ה:י״א. ראה כמה הפליגו להראות מה שאמרנו כי יש לעיין במ"ש שאם יברך את יצחק היו מתברכין בני הפלגשים ולמה אלא שדבר זה יתחייב מהמתנה שנתנו לו בדרך אחוזת נחלה והיה הזקן חפץ שיקבל הברכות שאינן מקבלות חלוקה, הראוי לקבלן מבלי שישא עליהם חטא כי הוא היה רואה בבניו לפחות שני בכורות כל א' פטר רחם. והנה ישמעאל היה ראשית אונו ומצד אחר נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע שם כ"א ולא היה רואה מצד מדתו מדת החסד שיהיה ראוי שיהיה נותן לזה ונוטל מזה. אלא שאם הוא יברך בפיו שחייב לעשותם שוים. ולזה הסכימה דעתו להניח הדבר לבעל הפרדס. והוא יתברך נתן הברכות ליצחק ובירר כי עליו ולא על זולתו נאמר לו והיה ברכה שם י"ב והוא נכנס תחת אביו להוריש הברכות האלה על פיו בתורת נחלה ומשפט בכורה כמו שנתבאר. וזהו ענין הכלל השני שאמרנו: ואחר שנולדו בבית יצחק אבינו שני בנים ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער שהם ודאי סמני הרריות שהעיד הכתוב הגיע מענינו להיותו בטבעו מתגורר עם בהמות השדה וחיתו ארץ ואין מעלתו עליהם רק מה שיתחכם מהם ויתנכל אליהם לחרוך רמיה צידו. והנה איש כזה כבר יצאת צורתו מכללה אל ענין שיתוף או החקוי לבד כמו שכתב הרב המורה בפרק ילד פ"ז ח"ר זה לשונו. וכבר ידעת כי כל מי שלא תגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו ענינה אינו איש. אבל בהמה על צורת איש ותבניתו אבל יש לו יכולת על מיני ההזק וחדש הרעות וכו'. והנה הוא מבואר שבכור כזה אינו ראוי ליירש בבית אביו כי בעל צורה אחרת הוא אשר לא תסבול נחלת הברכות האלה. וזהו הכלל הג' אשר הנחנו: והנה מפני שכבר היו הברכות ביד יצחק בתורת נחלה והיה יצחק באבות מיוחד למדת הדין עצמה כמ"ש ופחד יצחק היה לי בראשית ל"א ועם שהיסוד הזה מוסד מונח לחכמי האמת אינו צריך ראיה הן אני חפשתי ומצאתי עדות גדולה בכתובים הבאים בספרו שלא הוזכר בעניינו שם זולת אלהים שהוא מדת הדין בכל מקום והפלא שאם היה מספר בזולתו מהענינים הוא מדבר בשם יי'. וכשנעתק הספור אליו מזכיר שם אלהים ובהעתק ממנו נשתנה השם ובשובו אליו ישוב עד הגיעו להכנעת העקידה אשר שם נהפכה מדת הדין לרחמים באומרו ויקרא אליו מלאך יי' מן השמים שם כ"ב. צא ולמד כי בכל ספור פרשת לך לך ובמראה האחוה ובין הבתרים לא נזכר שם אלהים עד שנעתק לדבר בבשורת הבן הזה באומרו וידבר אתו אלהים לאמר כו' שם י"ז להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך שם. ויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך יולדת לך בן וכו' שם. וכן כלם עד סוף הספור שנאמר ויכל לדבר אתי ויעל אלהים מעל אברהם שם. וכשנעתק אל ספור אחר נאמר וירא אליו יי' באלני ממרא. היפלא מיי' דבר וכו' שם י"ח. כי זה לענין התוכחת נאמר לא לענין הבשורה. וכן בכל ספור סדום ואבימלך והפלא שהתחיל ויי' פקד את שרה ויעש יי' לשרה כאשר דבר שם כ"א. כי זה היה לגבי פקידתה כלפי מ"ש היפלא מיי' דבר וכשדבר בלידת הבן אמר ותלד שרה בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים. וימל כו' כאשר צוה אותו אלהים צחוק עשה לי אלהים וכן לא זז זכרון זה השם בכל ספוריו עד העקידה כלה עד שנאמר ויקרא אליו יי' מן השמים כי משם ואילך יי' יראה אשר יאמר היום בהר יי' יראה שם כ"ב. והמלאך בי נשבעתי נאם יי' כי משם ואילך כבר נשתתף עמו מדת רחמים אמנם עיקרו ושרשו היא הדין הגמור והמשפט החתוך ומזה הטעם לא היה רואה להעביר תורת נחלה בשום צד כי היה עון אשר חטא וכמו שאמר לו שמואל לרב יהודה שיננא לא תהא באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא ב"ב קל"ג: וכ"ש אם לא היה מוחזק אצלו כרשע מוחלט יהיה סבור שיסבול התקון עד שישאר כל א' מהם על מתכונתו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כי הוא הטוב והנכסף לכל שלם. על כן על כל אלה הדברים נתאמצו עמודי עולם נתיעצו גם גברו חיל להשיב דבר אמת על כנו כי ידעו לא טוב בעיני יי' שיתברך ברכות שמים ממעל רק הטוב בעיניו ושהחריצות וטוב ההשתדלות נתן אלהים לבני אדם לצרפם לעתות כאלה כמו שאמרנו. והנה יעקב נתחכם להסיר מעניו קיטרוג הבכורה בקנותם לו מהאיש החסר הלזה בלחם ונזיד עדשים הראוי לו לפי אכלו כדי שיחולו הברכות על ראשו על פי אביו ובהסכמת דין מדתו ואמו הצדקת השלמה בצדד הצדדים המביאים אל גמר המעשים מבלי הגיד ליצחק אביהם דבר כי ידעו תיצר לנפשו מאד מבשורת פיסול בנו בכורו יחששו פן יהי' אסון מתת לאחד מהם שום ברכה ודעת עליון הסכימ' כי גם הוא העלים ממנו כמו שיבואר. ובזה וזה אין שום חטא כלל אדרבה הוא זהירות וזריזות להיות קרוב אצל עצמו להקריב אליו הטובות האמתיות בכל מאמצי כחו וכמו שאמר ז"ל וחי אחיך עמך ויקרא כ"ה חייו קודמין ב"מ ס"ב.. כי בדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי עולם ראוי להקדים אהבת עצמו לאהבת זולתו. ויהי מה. ולא ישיגהו בזה הגנאי שמגנים לרודפי אחרי הטובות הזמניות בשיקראום אוהבי עצמם כי אחר שהטובות ההנה אינם אמתיות הרודפים אחר קנינם אינם אוהבי עצמם כי אם לפי דמיונם. *אמנם אשר במעשיהם וכו', ר"ל ע"פ דברי החוקר, כי כמו שיגונה המקנא בזולתו רק כאשר יקנאהו בעבור קניניו המדומים כהון ועושר, או כח גופני, ויופי, יען כי הקנאה הזאת מלבד שהיא בעבור דבר שאיננו טוב וקנין אמיתי, תסבב לפעמים לבעליה גם השתדלות רעה לקנות קצת מאלה כהון ועושר, גם בגזל וחמס ועול ומרמה, או לשלול מזולתו כל אלה בענין רע, ע"ז סיבוב נזק והפסד הכה ופצוע, אבל המקנא בחכמת ישרת לב וצדקת זולתו הלא ישובח, כי עי"ז ישתדל גם הוא להיות כמוהו חכם ישר לב, וצדיק, ומי יתן כל עם ד' נביאים או תמימי דרך ההולכים בתורת ד', וכן אחז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה" כן גם אהבת אדם את עצמו לא תגונה, רק בהשתדלו בעבור זה להקנות לעצמו רק כבוד מדומה בל"א ושאר קניני עולם החולפים, אשר קנייתם תהי' לרוב רק ע"י פעולות בלתי ראויות ונכוחות, ובעליה מבזים לרוב את כל זולתם, ואינם משתדלים כלל לשחר טובם ואשרם, ומדה זו תקרא בל"ע עגאיסמוס, אייגענליעבע, אבל בהיות אהבת האדם את עצמו רק סבה לשמור נפשו מכל רע כפי היכולת, מבלי סבב נזק בעבור זה לאחרים, ולהשתדלותו לקנות לעצמו שלימיות אמיתיות ומתמידות, מעלות ומדות טובות, אשר בעליהן משחר בלתי ספק גם טובות זולתו ככל אשר תמצא ידו, הלא תתהלל גם היא ותתפאר כמעלה יקרה ונכבדה ונקרא' בפי המחקרים החדשים בשם זעלבסטליעבע. אמנם אשר במעשיהם יאהבו עצמותם על דרך האמת הם אשר ישובחו בפי כל חכם וישר הדעת. וזה מה' שבררו החוקר בפנים מה שאמר בט' מספר המדות בהגבילו אהבת אדם לעצמו אמר אמנם אשר יתעסק תמיד לעשות צדקה וומשפט והדברים הישרים ושאר הפעולות אשר הם מהמעלות ובכלל תמיד יבקש הטוב אין אחד שיקראהו אוהב עצמו ולא יחרפהו. אמנם ירא' כי אשר הוא כזה יותר הוא אוהב עצמו כי יתן לעצמו הדברים הנבחרים והיותר טובים ויוסיף תת לחלק המיוחד לו לעצמו וכל חלקי הנפש הם נשמעים לזה. והאריך עוד דבריו בתת טוב טעם ודעת שלא יגונה האדם במה שישתדל באהבת עצמו רק מפני שהוא מחליף שנאה או פחיתות תחת אהבתו וחתם דבריו. הנה ירא' כי בכל הדברים המשובחים המעולה נותן יותר לעצמו וע"כ ראוי לקראו אוהב עצמו כמו שנאמר מה שאינו ראוי להיות כן לרבים. הנה שנתבאר שהזירוז וההתחכמות בקנות המעלות והטובות העצמיות היא זוכה על כל בעל נפש וחז"ל אמרו קנאת סופרים תרבה חכמה ב"ב כ"ב. שעם שהקנאה הוא הפחותה שבמדות כשהיא לבקשת דבר טוב הנה היא טובה ואמר ותקנא רחל באחותה בראשית ל' קנאה במעשיה ב"ר פ' ע"א סבבו קנאתה מהיות חטא עצום להיות' זכות גדול גם כי היות המדות התוריות האלהיות מתחלפות אל האנושיות בקצת אלו העניינים יתבאר יפה אצל מעשה דינה שער כ"ז ב"ה. ואם תאמר כל זה יתכן כשיועיל לעצמו מבלי שיזיק לזולתו אמנם בהזק זולתו כל שכן אחיו ושארו כבר עבר משום ואהבת לרעך כמוך ויקרא י״ט:י״ח. ואז"ל ודעלך סאני לחברך לא תעביד שבת ל"א. עשה אזנך כאפרכסת אל דברי החכם ההוא ופתח פיך לצוף אמרי נועם אשר דבר בפ"ד מהמאמר ההוא כאשר הגביל מעשה האהבה לנאהב כי משם נלמוד פי' יקר ונעים במאמר ואהבת לרעך כמוך מסכים מאד לשרשי התור' האלהיית ואל דעת חז"ל וממנו נמצא תשובה שלימה לשאלתנו. וזה כי כשהזכיר שם הסכמת הראשונים בגדרם פעלות האוהב בשיחפוץ בחיי אוהבו כחיי עצמו ושירצ' לאוהבו הטובות אשר ירצה לעצמו כמו שכתבנו ראשונה הנה הוא ערער על זה המשפט ואמר שאם כמשמעו הנה יקרא לכלל האוהבים כאמות הסכלות שאוהבות בניהן על זה השיעור טובים היו או רעים מה שלא יתכן זה במעולים כי אם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע וכמו שאמר המשורר הלא משנאך ה' וכו' תהלים קל"ט. ואמר הנביא הלרשע לעזור ואת אויבי ה' תאהב ד"ה ב' י"ט. אלא שהוא העמיד דבריהם במה שביאר מליצת עצמו האמורה אצלם בזה ואמר ז"ל ובעבור עצמו רצה לומר בעבור החלק השכלי כי זה כל האדם. ירצה שבכל מקום שאמרו שהאדם החסיד יפעול פעולות המעלה בעבור עצמו ושהוא רוצה לאוהב החיות והטוב אשר ירצ' לעצמו זה אמנם צריך שיובן בעבור החלק השכלי ממנו שזה לבדו עצמיותו של אדם והחיות והטוב הנרצים לו הם הצלחת החיים לעולם שכלו טוב. ועם זה כבר יתבאר ג"כ תואר הריע והחבר אשר חוייב עליו לאהוב אותו בזה השיעור שיצדק עליו שהוא רעהו כנפשו כלומר כעצמו וכמ"ש חז"ל עם שאתך בתורה ובמצות ב"מ נ"ט.. שמי שאינו כמוהו בזה החלק אינו ריע ועמית ואין לאהוב אותו אלו הטובות העצמיות. וכמו שאמר שם אמנם לאחרים כפי אשר יחשבו היותם כן. ולא עוד אלא שאם הונח שהוא עצמו יתחלף מטוב לרע לא ירצה לעצמו הטובות האלו ואלו דבריו בזה. ואם ישתנה ויהי' אחר לא יבחר שיהיו כל הטובות לזה אשר נעשה כי האל ית' הוא עתה טוב והוא תמיד אשר הוא ע"כ. והכוונה כי כמו שהאל ית' לא ישתנ' בחפצו היום בטוב ומחר ברע כן זה חלק אדם מאל והוא השכל אי אפשר לו להשתנות לרצות הטוב למי שאינו טוב. ואם קרה לו שישתנה לרע כבר היה אחר ולא היה הוא עצמו אשר בחר לו הטובות. ועל זה האופן קיימו חז"ל לאלישע בן אבויה השם אשר חדשה לו האשה כשאמרה לו אין אתה אלישע כי איש אחר אתה חגיגה ט"ו.. ראה מה נמלצו דברי זה החכם ומקביו דקדוקי דבריו אשר בהם תתבאר הכוונה האלהית במאמר הזה שהיא כלל גדול בתורה ובמדות. רצוני ואהבת לרעך כמוך שירצ' ואהבת לאותו שהוא רעך ועמיתך כמוך כלומר כמו לעצמך האמתי שהוא החלק השכלי אשר בך עד שעצם שניכם הוא אחד ממש. כי איש כזה הוא בעל ברית אל השלם לרצות לו הטובות העצמיות כרצותם לעצמו אמנם האח הרע הבליעל איננו כעצמו ואיננו קרוב אליו ולא דומה לו ולא יקרא אדם רק בשתוף השם לבד כמו שאמרנו ומצוה להתנכל אליו לתת את הראוי לפי טבעי ולקחת ממנו מה שלא יהי' טוב לו לפי הכרתו ויושלם בו השלם בזה והנה זה אינו חסר. והנה עם זה כבר יאמר עליו יפה נקי כפים ובר לבב תהילים כ״ד:ד׳. כי הוא לא כיון אל שידבק בידו מאומ' מהטובות החיצונות אשר נחנף אוהבי עצמם אצלם. אמנם היה בר לבב לכוין אל ההצלחה הנפשיית ולא נשא לשוא נפשו כי אם אל דבר גדול לבלתי תכלית וגם כי החליף דבריו ותהי לו לחכמה לא למרמה כמו שאמרנו אצל אברהם ועפרון וכבר אמרו הראשונים שהחרב והכזב והשם כל אחד מהם ביד הסכלים הם מחתת גופות האנשים אמנם ביד החכמים הם צרי לנפש ומרפא לעצם. ושלמה החכם הסכים ואמר אומר לרשע צדיק אתה וכו' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב משלי כ״ד:כ״ה. ואם כן ישא ברכה מאת ה' כי ה' שם היה והסכים עמהם כמו שיבא ולא עוד אלא שתחשב לו לצדקה מאלהי ישעו. וחתם זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב כו' תהלים שם. כאלו מדבר נכח עמו. יאמר כשידרשו חכמי כל דור ודור בזה ויבקשו מגמת פניך יעקב יכירו וידעו כי לא נמצא עולתה בך. וזהו תכלית הכלל הרביעי אשר הנחנו והם חיוב ההשתדלות והחריצות להחזיר מעלת השלמות אל יד הטוב והישר כמו שיאות ומנהו והלאה נחלש כח הבכורה הזאת ונתבטל חזקה. ולא הספיקה עוד למנוע טוב ה' והצלחתו לראוי אליהם לא מצד היושר ולא מצד הדין ונתרשם זה הענין מאד בכל מה שסופר אחר זה ממשפטיה שאפי' בבני יעקב שלא הית' אצלם רק לכבוד לבד נטלה הבכורה מהבכור ונתנה ליוסף צעיר הבנים וגם בבני יוסף שכל הזקן את ידיו כי מנשה הבכור ואמר שאחיו הקטן יגדל ממנו בראשית מ״ח:י״ד. וגם ביהודה ראש מלכות ישראל נאמר ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וכו' שם ל"ח. והפלא שאף בפרץ וזרח בניו הית' ביטול הבכורה כי זרח נתן יד ראשונה ואחר פרץ עליו פרץ שם הוא אבי ישי אבי דוד וגם בבני דוד לא מלך הבכור ואולי שלסבה זאת בחר לו יעקב ברחל הקטנה ולקח צעירה בפני בכירה כי לא חפץ בבכורה וישנאה ולהיות ביטול הבכורה נוהג משם ואילך נאמר כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים במדבר ח׳:י״ז שאם היה משפט הבכורה נוהג על הענין שהיה בימי יצחק הנה קודם לכן כבר היו לו הבכורות. אמנם לפי שכבר נתבטל זה כמו שנזכר חזר וקנאן במכת בכורות עד שסרו מהר לאבד זכותם במעש' העגל ונטלה מהם ונתנה לאותן שקדשו שם שמים איש בבנו ובאחיו לתת עליהם היום ברכה שמות ל״ב:כ״ט. וזהו עצמו הכלל החמישי אשר הנחנו במשל: ועם זה נתישב כל הענין כאשר היה עם לבבנו ואומר כי לפי הנראה הוא המכוון לרז"ל במאמר שזכרנו פתח השער מה ראה וכו' אלא שיש לנו לתת לב תחלה אל מה שאמרו בתשובתם עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והיתה העבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהיה רשע זה וכו' והלא הוא הטעם עצמו שלא היה לו להמסר עליה שאחר שעבודה זו מתכונה הולכת מהבכורות מה לו ולה כ"ש שלא היה לו להסתכן עליה. ולא עוד אלא שנראה בבירור שלא הועילה לו אפילו בימיו כלל לענין הקרבנות. כי לא נזכר שהקריב יצחק שום קרבן על ידו ואם היה משמש בכהונה איך לא הרגיש אביהם הימים הרבים ההם בכל עת שהיה מקריב ואיך הוחזק לו עשו לבכור עד שאמר לו בעת זקנתו את בכורתי לקח. ועוד מה ענין זכרון היתר הבמות ואיסורן לענין היתר זה הספק. אלא שנראה שהכוונה להם ז"ל לעורר על זה המעשה מהצדדין עצמם אשר זכרנו שאם בא אליה לצורך הנכסים היה דרך עקש ומגונה. ואם לצודך ההצלחה האלהית הנה היתה סבת צורכה מוסכלת הכל כמו שנתבאר. והשיבו בענין אחר שהוא דומה לו ויהיה תשובה לזה בקירוב הענינים ואמר שמהידוע שהנתן עבודת הקרבנות ביד הבכורות קודם הקמת המשכן לא היה ענין נאות. רק היה צורך שעה לחסרון התיחדות משפחה או שבט הגונים לזה כמו שהיה אז נוהג התר הבמות לבלתי היות שם מקום מועד לבית אלהים ולזה כשהוקם המשכן נאסרו הבמות גם הכהנים הנגשים אל ה' נתקדשו. וינזרו הבכורות מהעבודה. והנה לפי שראה יעקב באספקלריית שכלו שכבר קרה בענין הברכות או בענין הזה עצמו שלסבות שקדמו היה זכותם מסור במי שאינו ראוי לו ורוח המקום אין נוחה הימנו כמו שאמרנו קנא הוא קנאת ה' ואמר איך יהיה רשע זה עומד ומקריב עצמו זה אי אפשר כי לא לפניו חנף יבא אם לא אמהר לעמוד להסב אלי הטוב האלהי גם לי גם לו לא יהיה. לפיכך נתן נפשו על הבכורה וביטל אותה והשיב פני ההצלחה האלהיית אל כל המקום אשר יוזכר שמו תהלתו. והנה הפירוש הזה נראה שהוא מוכרח גם הוא נכון ומסכים אל כל מה שאמרנו ולמדנו בו כמה צריך אדם לזרז עצמו בכל יכלתו אל המרצת ההשתדלות להביא עליו מה שאפשר מהשלמות האמיתי ולהדיח מדיחיו ומעיקיו מעליו בכל מאמצי כחו כי כל אלו הענינים עשאם האלהים וגלגל הוייתם לנסות בהם זרוזו וחריצותו של אבינו יעקב ולצרפו ולזקקו כזהב וככסף ולצרף כח תשוקותיו הטובות אל הפועל כי אלו הם דברים שיועילו מאד להפליג מעלתו ולהגדיל שכרו לפי רוב המעשה. עד כאן שיעור מה שראיתי להקדים בסוגיית ספור בכורה זו וביאורה ומה שעלה על לבי בזה בשקול דעות וסברא. ועתה נבא אל פירוש הספור עם מה שלפניו ולאחריו עד עת תת הברכה בהקדים הספקות ראשונה: א אומרו אברהם הוליד את יצחק שנראין דברי מותר וגם לפירוש הרמב"ן ז"ל היה לו לומר ואלה תולדות אברהם אברהם הוליד את יצחק ודברי המדרש ידועים: ב אומרו בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות וכו'. כי הכל הוא מיותר. ואם רצה להזכיר יחסה במקום הזה יספיק בשיאמר בת בתואל מפדן ארם: ג אחר שהתפללו שניהם לפי פירוש הראשונים למה נאמר ויעתר לו ה' היה לו לומר ויעתר להם: ד מה ראתה ההשגחה האלהית שתלד הצדקת הזאת תאומים מזולתה מהאמהות כי אין ראוי שיהיה עניינם ותולדתם לפי ההזדמן. ועוד אומרו ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה כאלו לא נודע לה מקודם לכן: ה למה הוזכרו בעשו סימני הגוף בשהיה אדמוני ובעל שער וביעקב לא זכר אלא רושם המעשה: ו ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. וכי עקב שוחד מאכל אשר יאכל יאהב את אשר שנא ה': ז אומרו על כן קרא שמו אדום והלא יותר ראוי שיקרא כן על שם ויצא הראשון אדמוני ועוד שלא עשה ולא דבר דבר משונה במה שקרא לאדום אדום ולא עוד אלא שהוא רחוק שיתפרסם זה השם ממה שדבר בינו ובין יעקב אחיו כ"ש שלא יאות ליעקב להזכירו כדי שלא יזכר ענין הבכורה: ח והוא אשר זכרנוהו מענין לקיחתו הבכורה. אם מצד אכזריותו עליו. ואם מצד צורכה הן שיהיה לתועלת הנכסים הן שיהיה לצורך ההצלחה. וכבר הקדמנו התירם. ועוד טעם מכרה כיום השבעה לי כיום ובאומרו ויאכל וישת ויקם וילך וכי לא היה לו לזוז משם כל ימיו: ט אומרו מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וכי עלה על דעת שהיה זה הרעב שהיה זה מאה שנה: י אחר שירד יצחק אל מלך פלשתים גררה למה לו להזהירו אל תרד מצרימה. ועוד שאמר לו שכון בארץ אשר אומר אליך ואחר גור בארץ הזאת שהם כפל דבר ומלות שונות. גם אומר שתי פעמים לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל: יא אומרו אחותי היא והלא עוד מעשה שהיה מה שהיה מדבר שרה עם אבימלך. ולמה הוצרך לזה וגם כי היה כך למה יזכרנו הכתוב אחר שלא לוקחה רבקה. גם כי מאמר ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אינו נכון כי מה ענין אורך הימים אצל ההשקפה ואיך יתכן שהיה משמש יצחק לפני חלונות המלך הלא משגה הוא: יב מה טעם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו ומה טעה קריאת השמות האחרות עשק ושטנה כי לא לכבוד ולא לענין אחר הוצרכו ומאי נפקא מינה. וחז"ל דרשו בהם כמה דברים ב"ר פ' ס"ד: יג באומרו מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי שנראין דברי עברה וזדון גם אומרם ראו ראינו כי ה' עמך וכו'. ומעיקרא מאי סבור: יד מאמר ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה והלא באברהם כתיב על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם וכך נתקיים שמו אחרי כן וכמו שנאמר בכאן ויעל משם באר שבע קודם זה. אלו הן הספקות שראיתי לעורר עליהם בזה החלק ועתה נבא אל הביאור: ואלה תולדות יצחק וכו'. לפי שביצחק ובזרעו הנבחר ממנו ולא בזולתו יקרא זרע לאברהם אבינו בא עכשו להודיע שגם הזרע ההוא אין לו להתיחס לשום אב מהאבות הקדמונים לו רק לו לבדו. התר ספק א' ולזה אמר אברהם הוליד את יצחק ויהי יצחק וכו'. לומר שלא יקראו על תולדות תרח ולא אל שם ונח ואין צריך לומר אל תולדות אדם כי זקן הוא ונשוא פנים זה הוא האב הראשון להם וממנו יתחיל שרשם כמו שאמר הנביא הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם ישעיהו נ״א:א׳-ב׳ כלומר כשתביטו אל שרשיכם ואל ראשי יחסכם אל תביטו אלא אל אברהם ושרה לבד כי כל הדורות הקודמים זרע עכו"ם ואין אבות לעכו"ם. ואמרו חכמינו ז"ל עכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי יבמות כ"ב.. שהכוונה שהוא יהיה תחלת יחסו והדורות הראשונים יפלו. ואפשר כי אומרו אלה תולדות יצחק יחזור אל הראשונים מענין לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי בראשית מ״ג:ז׳ יאמר כי שרש יצחק ועקר תולדתו לא היה רק מאברהם. וכמה יוכיח על זה בספר דברי הימים א' א' שאחר שהתחיל מאדם ופגע באברהם ובניו ואמר בני אברהם יצחק וישמעאל ועבר אל ישמעאל ובני קטורה ותולדותיהם המתיחסים לבני נח חזר והתחיל ויולד אברהם את יצחק. בני יצחק עשו וישראל. לומר כי אברהם הוא ראש זה היחס ולא זולתו מכל אשר קדמוהו כמו שהוא באחרים. ובמדרש עטרת זקנים בני בנים וכו' משלי י״ז:ו׳. האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות. האבות עטרה לבנים תפארת בנים אבותם. והבנים עטרה לאבות עטרת זקנים בני בנים הוי אברהם הוליד את יצחק ב"ר פ' ס"ג. יראה שהם מבארים אותו כלומר כבוד הוא ליצחק שהוא בן אברהם וכבוד הוא לאברהם שהוליד את יצחק: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו וכו'. כתבנו בהקדמה בענין זווגו כי הראוי לשלמים להקדים השגת מעלותיהם לנשואיהם על סדר מאמרות היצירה לא ככסילים ההופכים את הסדר. בת בתואל הארמי מפדן ב יאמר שבתואל נקרא ארמי להיותו מפדן ארם אמנם לבן מצד עצמו הוא ארמי כלומר רמאי ומתחבל ואמר זה לומר שמצד זה לא היתה ראויה להבנות ממנו עד שנעתר לו ה'. ורז"ל אמרו שהיה כן להוציא מלבן שנתרבה מכח ברכתם שאמרו אחותינו את היי כו' ב"ר פ' ס'. גם תועלת הודעה זו למה שנמצא מהרשע בעשו בנה ורוב התחבולות וההתחכמיות בענייניו של יעקב גם קצת מדות יוצאות מהשווי בבניו אשר עליהם נתגלגלו וירדו למצרים כי זאת הכוונה לדעתי באומרו ארמי אובד אבי וירד מצרימה דברים כ"ו כמו שיבא שם ב"ה. גם אפשר כי מהשגחת השם נתעכב להוליד עד שנת הששים כדי שיעבור תגבורת הבחרות ותכבה רתיחת כח התולדה ויהיה אז החומר יותר נכון לקבל הצורה ההווה והכתוב העיד בכוליה האי ועדיין נתעברה מתאומים וכמעט האחד יצא מטבע האדם כמו שאמרנו: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וכו': *ג אמר וכו', כונתו, כי שם נוכח מורה בלה"ק על הדבר המכוון שוה בשוה לעומת דבר אחר בלי שום נטיה לצדדים כשתי נקודות חיצוניות מקו הישר המכיונות זו לעומת זו בלי שום נטיה ועיקום וע"כ הושאל שם נוכח להורות גם על הכוונה המיוחדת לדבר המכוון לבד בלי שום פניה אחרת, וע"ז רומז מאה"כ "עיניך לנוכח יביטו," ר"ל תמיד תכון בכל מעשיך רק להשיג התכלית הנרצה מאת הי"ת ופניה אחרת לא תהיה לך בכל מעלליך כמאחז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" ויצחק ידע כי בעבור היותו נבחר מתחלה מהי"ת להיות עולה תמימה, וקרבן לד', הוא בלי ספק שלם בגופו ובנפשו, ואין בו מום גופני או מוסרי, וא"כ הוא נמנע שיהי' עקר שאין לך מום גופני גדול מזה, וע"כ רק מאשתו שהיא עקרה מנע ה' פרי בטן, ע"כ יחד כונת תפלתו רק אל אשתו, וזש"א הכ' "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" וכן "ויעתר לו ה'" ולא לה בעבור היות רק תפלתו כראוי בכוונה מיוחדת לדבר הנרצה, שהיא לפתוח את רחמה. ד אח"כ אמר, כי בעבור היות גוף וחומר הדורות הראשונות עוד מעורב מסוגים שונים הנקראים בפי חז"ל "זוהמא ועטיה של נחש" מסיבה כי הי' עוד באשי הדורות האלה כמה מדות רעות ומגונות, ועתה רצה הי"ת, כי ביצירת יעקב אע"ה בחיר האבות אשר ממנו יצא עם סגולתו יזדקק תחלה החומר העכור המעורב הזה, למען יהי' הנוצר מחומר הזך לבדו שהוא יעקב, שלם במעלתיו ומדותיו, אשר רק להשגת אושר רוחני ישים מגמתו, ומסיגיו יוצר עשו איש שדה אשר רק קניני העולם הארציי יחמוד ויחפוץ, אשר בעבור זה גם מדותיו הרעות היו גוברות על מעט מדותיו הטובות, כי לפי הנודע והנאמר כבר, יוצרו צורות מתחלפות מחומרים נבדלים ומתחלפות, ולפי טוב או רוע החומר כן תהי' גם הצורה אשר יקבל טובה או רעה, וזיקוק החומר הזה, והבדל הסיגים מתוכו הוא אשר הסב לה צער וכאב גדול, ועליו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה" ורק מבשורת הנביא "שני גוים בבטנך" נודעת לה סבת כאבה, והתנחמה עליו אחרי הודעה, כי הוא אמצע להשגת תכלית יקר ונשגב מאוד, וזאת היתה ג"כ הסבה שאהבה את יעקב אחרי לידתו, וע"כ לא הוצרך הכ' עוד לפרש אח"כ סיבת אהבתה אותו, ואמר סתם "ורבקה אוהבת את יעקב." ג אמר שתפלתו היתה מכוונת נכח אשתו ולא נכחו כי היא היתה העקרה ולא הוא שהרי הוא עולה תמימה. ומלת לנכח דוקא להורות על התיחסות הכוונה בתכלית היחוד שהנכח הוא הגבול הצר כמו הנקודה שהרי הנכחיות לא תפרד מהנקודה במחשבה כמי הזוגיות אל השנים והוא ענין הכיוון המיוחד כמאמר החכם עיניך לנכח יביטו משלי ד' והוא האות הדק אשר יכוונו אליו וכיוון שהטיב הכוונה ויעתר לו יי' ותהר רבקה אשתו: ויתרוצצו הבנים בקרבה: ד ירצה שראה הש"י שיהיה זה ההריון מתאומים למהר זיקוק החומר וצירוף טבעו המקולקלו' מעטיו של נחש אשר לא הטהרו ממנו בכל הדורות שעברו ושיהיה עניינו בבטן הצדקת הזאת כהתוך כסף נמס בתוך כור כדי שיפרדו סיגיו אל עבר אחד והחלק השני ישאר מעט הפסולת ויצלח למלאכה וזהו הריצוץ שאמרו שהיה על נחלת שני העולמים ילקוט בשם מדרש אבכיר כי התחלפות החומרים יחייב התחלפות הצורות בלי ספק על פי ריצוצם יצטער בטן המלאה מהם ובצער הזה אמרה אם כן הוא מתמיד הענין ראוי לתת לב למה זה אני חוששת ומרגשת זה יותר מכל זולת ובהתמיד לה כן. ותלך לדרוש את ה'. לדעת מה זה ועל מה זה וכל זה מטוב זריזותה ושלא נתפעלה בפתע כמשפט הנשים: ויאמר יי' לה שני גוים וכו'. הודיעה שחוייב לה השנוי ההוא להיות בבטנה שני גוים נפרדים וחלוקים בתכלית הריחוק בטבעם מלידה ומבטן וסבה שנית כי לא יוחלט האומץ לשום אחד מהם שתשקוט בעבור זה הניצוח ביניהם אבל לאום מלאום יאמץ ירצה שכל אחד מהם יתאמץ על חבירו זה זמן אחד וזה זמן אחד ואש הנצוח תוקד ביניהם תמיד עד שתהיה ההסכמה נמנעת ביניהם בשום זמן ועוד מצד שהיתה בכח ובחוזק הנולד ראשונה הוא אשר תהיה הכוונה שיעבוד הצעיר והחלש ממנו כי האחד ימשול לפי החומר והשני לפי הצורה וזה מה שימנע ההסכמה ביניהם כי בהרים השכל ידו וגבר ישראל ובהניח ידו וגבר עמלק לפי טבעו: ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה ד כי עדין לא נתברר לה אם היה ההריון מעובר א' משונה בתולדתו אשר ממנו יפרדו השני גוים או אם היו שנים או יותר עד שילדה וראתה שהם תאומים: ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער כו'. ה הרי הם שני סימנים מתחלפים בטבעו ומזגו. האחד האדמימות הייורה על תגבורת האדומ'. והשני רבוי השער הבא מהאידים השחוריים. ומהסימן הראשון הי' כשגדל איש יודע ציד כי מטבע בעלי האדומ' להיות דקי המחשבות והתחבולות ולזה הי' הוא יודע ציד לצודד נפשות אדם ובהמה ומהסימן השני הי' איש שדה ושונא חברת בני אדם כמשפט האנשים השחוריים ההרריים. ומהידוע כי שרו של עשו הוא המושל על כל ארץ גזירה ומליחה לא תשב. אמנם יעקב לא נרשם בסימני תולדתו שיכריחנו על מה עסקיו אבל יעשה מה שחוייב מהחלק השכלי שבו ולזה נאמר ויעקב איש תם יושב אהלים והוא הנרמז במעשהו הראשון שנאמר בו וידו אוחזת בעקב עשו לומר שאחז תמיד לנחל' לו הדברים שעשו דש בין עקביו כמו שהי' הבכור' והנלוה אליה שנאמר ויבז עשו את הבכורה. ועל זה אז"ל הרשעים מסורים ביד יצרם ב"ר פ' ס"ז שנאמר ויאמר עשו בלבו ויאמר ירבעם בלבו מלכים א י״ב:כ״ו. והצדיקים יצרם מסור בידם שנאמר ויאמר יי' אנ לבו בראשית ח'. וחנה היא מדברת על לבה שמואל א א׳:י״ג והוא ענין אמיתי מאד מתבאר מאד מהתולדות האלו שהרשעים נמשכים אחרי רוע טבעם ולא יוכלו למשול עליו אמנם הצדיקים אינם נמשכים אחר טבעם אבל מושלים בו כמ"ש צדיק מושל ביראת אלקים שם ב' כ"ג. והוא מה שביארנו אמותו בשער הקודם. ואין ספק שכל אלו הגליות והשמדות שעברו עליו כלם חשבם יי' לטובה להתיש ממנו זה הכח החמרי מה שלא נכנע ונחלש מכח התורה והמצוה וכמו שפירש באומרו והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקלל' וכו' ושבת עד יי' ושב יי' אלהיך כו'. וסוף ומל יי' אלהיך את לבבך וכו' כל הפרש' דברים ל׳:ו׳. שלא נשלמה המילה המחוייבת אל החומר הזה עד הימים ההמה אשר יאמר כל איש אין לי חפץ אל החטא: ובמדרש ב"ר פ' ס"ג שאל הגמון אחד את ר"מ בבית סלוא מי תופס המלכות אחרינו הביא נייר חלק ונטל קולמום כתב ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו אמר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. ויש לדקדק למה כתב לו די שיאמר לו כן או למה יזכור הביא נייר חלק וכו' בידוע שעל הנייר חלק הוא כותב בקולמוס וגם מה ראה בתשוב' זאת מהפליא' שאמר שהיו דברים ישנים אלא שהוא כיון למה שאמרנו כי לפי שההגמון נתכוין להכעיסו כלומר מי יקום יעקב לתפוס אחרינו אחר כל הימים הרבים שנתחזקה המלוכה בידו אף הוא הקהה את שיניו בהביא לפניו נייר חלק וכו' להראות לו כי כמו שהכתיבה הבאה על נייר חדש וחלק היא מתישבת יפה ואינה נמחת לעולם וכמו שאמרו הלומד תורה לילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש אבות פ' ד' כן יהי' ממשלת זרע יעקב אחר עבור ממשלת עשו כי בעברו בכור התלאות ובמצרף השעבודים עד ינקה ויזוקק באופן שמאז ואילך ירד כמטר על גז השפע האלהי עליו שיעור שלא יעבור מהם לעולם ואל התחכמות הרמיזה בזה אמרו ראו דברים ישנים כי באמת הדברים עתיקין שכן עלו במחשב' מעת הבריאה וזה החכם חדש זכרונם ברמיזותיו. ומהידוע כי הרבה מתשובותיהם אל הרשעים היו על צד רמיזות כדאיתא פרק קמא דחגיגה ה': רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא גברא עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה אחוי ליה נטויה עלינו אמר ליה קיסר לרבי יהושע מאי אחוי לך אמר עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה אנא מחוינא ליה ידו נטויה עלינו אמרו ליה מאי אחוית ליה אמר עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה ומאי אחוי לך לא ידענא אמרו גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג יחוי לקמיה מלכה אפקוה וקטלוה וכזה וכזה נזכרו שם הרבה: ויאהב יצחק וכו'. ו ירצה שנמשך ממה שהוגד לה מפי יי' שאע"פ שאהב יצחק את עשו לפי שהי' מכבדו מאכילו ומשקהו רבקה אוהבת את יעקב למה שהוגד לה שהצעיר עיקר וגם מעשיו מוכיחים עליו: ויזד יעקב נזיד וכו'. יתכן שהי' יעקב פורש לתלמודו והי' עושה נזיד עדשים לעצמו לאכול אחר לימודו כדרכה של תורה וכאשר בא עשו מן השדה לא היה עת האוכל בבית אביו ולא חשבו שיבא בעת ההיא ולזה לא הי' להם דבר מזומן כפי צורך עיפותו ולזה אמר לו הלעיטני נא וכו' כי אין פנאי לאכול אלא ע"י לעיטה. על כן קרא שמו אדום לדעתי על שם התבשיל יאמר וזה כי הוא אמר הלעיטני נא בידך מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי ואין לי כח להשיב ידי אל פי. ז והכתוב אמר כי לסיבת עצמה קרא שם התבשיל אדום כי לא היה לו השעירה להבחין בהכרת התבשיל ולקרוא אותו בשמו רק בגוונו הנראה לעינים וזהו על כן קרא שמו אדום ויבא בסגול כמו בצע אמרתו איכה ב׳:י״ז אשתך כגפן פוריה תהילים קכ״ח:ג׳. או מצד היותו סוף פסוק כמו אחת אל אחת שמות ל״ו:י׳. יפול באחת משלי כ״ח:י״ח. או כמנהג בהכפל השמות. או שמלת הלעיטני תהי' כמו ותפתח ותראהו את הילד שמות ב׳:ו׳, הנני מאכיל את העם הזה ירמיהו ט׳:י״ד יאמר הלעט נא מן התבשיל האדום את האיש האדום הזה כי עשו עצמו כנה אליו זה התואר למה שהוא אדמוני ועל כן קרא שמו אדום שהוא עצמו קורא את שמו כן: מכרה כיום כמדומה לי שהית' הבכורה אצל עשו כעניינים הנפשיים באותו עיון רוח שהוא היום אצל המון בני עמנו כענין סעודת לויתן המקוה שלא תפיל אמותו בלב קצתם. אמנם המשכילים יבינו ויאמינו עד שכבר הגיע מענינם לעשות ממנו סחורה המבהילים ימכרו בדבר מועט והמאמינים קונים אפילו בדמים יקרים ח והנה להיות ענין הבכור' והטוב המקוה ממנה יקר בעיני יעקב אבינו והרגישו דמלתא זוטרתא היא לגבי עשו ודבר האבד בידו הותר לו ודאי לסבב מכירת' לו בבוא יומו מהטעמים שהקדמנו. ח אמנם נתן טוב טעם לשאלתו בעת ובעונה הזאת כמו שאמר מכרה כיום את בכורתך לי, כלומר פן תקרה לך כיום הזה סכנת העייפות פתאומית ועמך תמות בכורתך וגם לי גם לך לא תהי' ויש במשמע גלוי דבריו שלא רצה בה רק לשמא ימות באלה בחייו לא יקפיד שיהי' לו אשר לו וכל זה כדי שימכור בעין יפה והוא השיב הנה אנכי הולך למות כו' הודה בפיו היות עקר הבכור' אצלו לתועלת ירושת פי שנים בקנינים הזמניים ולזה אמר כי אחר שהולך למות למה זה לי בכורה שאם לתועלת הנפשיי אם לא עכשיו אימתי ויראה שמכאן אז"ל שכפר בתחיית המתים ב"ב ט"ז:. השבעה לי כיום לפי שלא הי' דבר הנקנה באחד מדרכי ההקנאה שאל השבוע'. ואמר ה כיום על הכוונה שאמרנו במכיר' או שיאמר שהשבועה תקיים המכר כאלו כבר הי' הדבר הנקנ' בא לעולם היום ההוא: ויעקב נתן לעשו כו'. אם שהיו הם מחיר הבכור' או דבר אחר עליו ח מ"מ העיד הכ' שאכל ושתה והטיב לבו ויקם משם וילך לשוטט הנה והנה וכבר הי' לו זמן ומקום לאמלוכי ביה ובכל זאת לא נחם ולא שת לבו לומר מה עשיתי ולא עוד אלא שבזה אותה לומר לקונה אמרתי מהולל ומעתה אין פתחון פה כלל לומר מאונס הרעב עשה כי הבלתי התנחמות ממה שנעשה באונס או בבלי דעת עושה אותו רצוני לגמרי כמו שנתבאר בפ"ג מהמאמר הג' מספר המדות: ובמדרש ב"ר פ' ס"ג בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה משלי י״ח:ג׳ בבא רשע זה עשו שנאמר וקראו להם גבול רשעה בא גם בוז שבא הוא ובזיונו עמו ועם קלון חרפה שנתלוה לו קלונו של רעב ואין חרפה אלא רעב שנאמר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים יחזקאל ל״ו:ל׳. כוונו למה שאמרנו שאף אחרי המעשה לא נסתלק ממנו הדעת ההוא הנפסד אשר בו מכר בעלילת הרעב אלא שזה נתלוה עמו תמיד והוא בזוי הבכורה בעיניו כי אחרי אכלו ואחרי שתו ואחרי לכתו לכל מקום שהולך ובא בזיונו עמו ומכאן ואילך אין עליו שום תרעומת. וכל זה עדות שלמה למה שכתבנו למעלה. ויהי רעב בארץ מלבד כו', אחר שסידר לידת אלו הבנים ואיך נמשך ענינם על פי הכללים אשר הונחו במשלים נעתק הספור ללמד דרך כלל כי היו חיי יצחק חיי עושר והצלחה בכל אשר הנך. ואמר שבימיו היה רעב בארץ כנען מלבד הרעב הראשון אשר היה כו'. ט ואמר זה לפי שא"א שלא היו במאת השנים ההם קצת שנות רעב אבל שזה לבדו היה כבד כמו אותו שלכבדותו הוצרך אברהם לצאת מהארץ דכתיב וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ כנען ושלזה הוכרח ללכת אל אבימלך מלך פלשתים גררה. י אמנם לפי שכבר היתה לו הירידה למצרים נקלה דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא אם יקניטוהו הפלשתים כמו שהיה לזה הקדים להראות אליו לאמר אל תרד מצרימה. שאין לך התישבות לשכון בטח בדירת קבע רק בארץ אשר אומר אליך. וכמו שאמר לאביו אל הארץ אשר אראך י ורק עתה התגורר בארץ הזאת אשר אתה בה ושם אהיה עמך ואברכך י והטעם שאני מתיר לך הגרות בארץ הזאת ולא למצרים מפני כי לך ולזרעך אתן כל הארצות האל והקמותי כו'. והרי אין אתה יוצא חוצה לארץ. אמנם לעתיד אני ארבה את זרעך כככבי השמים ואז אתן להם את כל הארצות האלה לנחלה ואז יתקיים צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה תהילים ל״ז:כ״ט. ונתן הסבה עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. שאם היה מתחיל באמונה נחשב לו כמסיים וכמשלים כמו שכתבנו במראה המחזה שער י"ו ולמדנו שאין לתלות בכיוצא בזה רק במעשה האבות והבנים ישמעו ויוסיפו אומץ: יא וישאלו אנשי המקום לאשתו וכו'. שאע"פ שלא היו אנשי המקום שטופי זמה שהרי שאלו על אשתו והוחזקה בעיניהם כאחותו ולא דברו עמה דבר לא מפאת העם ולא מאת המלך. עם כל זה סבב הש"י שימשך ממאמרם תועלת וכבוד כמו שנמשך לאביו זה פעמים: ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף כו'. כתב רש"י ז"ל מעתה אין לידאג מאחר שלא אנסוה עד עכשו ולא נזהר להיות נשמר ע"כ. הנה שהתחכם להסב פני האריכות אל הבלתי הזהר לא אל ההשקפה לפי שההשקפה אינה צריכה אורך ימים כמו שכתבנו בספקות. יא ואני אומר כי מצד שארכו לו שם הימים בישיבתם יחד בד בבד שלא כדרך האחין השתדל להשקיף בעד החלון אם על ידי הדחק או שעשאו בביתו נכח חלוני חדרי משכבו לדרוש על הדבר וכשנתאמת לו אמר לו אך הנה אשתך היא ואיך אמרת וכו'. כמו שנודע הדבר בודאי. ועל פי הדברים האלה הודה מיד ואמר כו אמרתי פן אמות עליה כלומר חששתי אפילו לחשש רחוק דחמירא סכנתא. והוא האשימו מפני שעצתו זאת תתן מוקש לעשות מה שלא יעשה בלתה ולזה הוציא כרוז מלפניו כל הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת הכוונה שידעו הכל שהיא אשתו כי ידע שיזהרו הכל בה וכאלו צורך הכרוז אינו אלא שלא יזיקום שום נזק וכבר נמשך לו מזה תועלת וכבוד: ויזרע יצחק כו'. יאמר שכבר נשתדל יצחק בעבודת האדמה והצליח מאד ויקנאו בו פלשתים כסבורין שהיתה הצלחתו ע"י משא ומתן עם אנשי הארץ ושזה נהנה ואלו חסרים עד שאמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד ירצה שעצמת במה שאתה נהנה ומשתעבד מאנשי הארץ יותר ממנו עם היותנו אדון הארץ: וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר קרוב להם ושם חפר בארות המים אשר חפרו עבדי אביו אשר ספר שסתמום פלשתים יב וקרא להן שמות כשמות שקרא להן אביו שיהא מפורסם לכל שעם שכבר סתמום חזר ופתחם וקראם בשמותם כלומר אלו הם אשר היה עליהם ערער ונשארו עמו וזה ודאי הוא לו גבורת לב מאת האל ית' המשגיח עליו באשר הוא עמו. וכן הוא אצל קריאת הבארות אשר יספר בסמוך שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים אחשוב שהבארות הראשונות לא היו רק גומות גדולות שמתכנסין בתוכם מים רבים להשקות העדרים ולפי שלא הוצרכו להם סתמום פלשתים וימלאום עפר שלא יתקלו בהם ולזה אמרו שעתה הפעם מצאו מים חיים: ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים אלו אמרו לנו המים כיון שחפרו הבאר כי משפט הכורה בור בר"ה שיזכה במים ובנזקיהם כמו שכתוב אצל אברהם. ורועי גרר אומרים לא כי לנו הארץ וכל תולדותיה. ועכ"ז נשאר הבאר עם עבדי יצחק יב וקרא שמה עשק לומר שהתעשקו עמו ונצח אותם. וכן היה בבאר אחר אשר רבו עליה גם כן ונצח אותם יב וקרא אותה שטנה לומר שיצאו לו לשטן ולא יכלו לו. גם במה שנעתק לחפור באר אחרת אשר לא רבו עליה קרא שמה רחובות לומר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ כלומר אפילו בעל כרחם וכל זה גודל לב כמסתר פנים אשר עד כה גדלו הש"י. ולזה מה שנראה אליו ה' ואמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי יאמר שיתחזק ויעשה ויצליח כי אין מכלים או שמא עלה משם לבאר שבע ליראתו מאנשי הארץ מפני הדברים ההם. ויבן שם וכו'. ויכרו שם וכו'. ובין כה וכה ואבימלך הלך אליו מגרר וכו' ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי כו'. כבר נוכל לפרש שהפליג לדבר בדבר ענוה מדוע באתם אלי כאלו באתי אני מאצלכם ברצוני ועל אפכם והרי אינו כן כי אתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם וכל זמן שתתנו רשות לי אשוב לכם ולא הייתם צריכים רק לשלוח נער קטן. יג אמנם לפי הלוך הפרשה יתכן שדבר אתם קשות כמו שראוי לפי כבודו כי ה' אתו יג והוא מה שהשיבו ראה ראינו כי היה ה' עמך כי בכל אשר אתה הולך הוא מצליח בידך ועל זה יצאנו מהחשד אשר בלבנו שהיית מתעשר מממון אנשי הארץ ובאנו להפיס דעתך במה שפשענו כנגדך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך ברית שלום. אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכו' ירצה שאינם מבקשים ממנו אלא שלא יעשה עמם רעה כמו שהם לא נגעו בו אע"פ שערערו קצת וגם חלף מה שעשו עמו רק טוב במה ששלחוהו בשלום שהיה סבה שנתברר אצלם שעתה הוא ברוך ה' והוא קבלם ועשה להם משתה ובבקר נשבעו איש לאחיו וכו'. וביום ההוא באו עבדי יצחק להגיד כי מצאו מים בבאר אשר ספר שכרו אותו ויקרא אותה שבעה על שם אותה השבועה ויתכן שהיה בפניהם. יד ואמר על כן שם העיר באר שבע כלומר על כיוצא בזה היה שם העיר באר שבע מימות אברהם כמו שנאמר ויקרא שם המקום באר שבע כי שם נשבעו שניהם בראשית כ״א:ל״א. ובמדרש ב"ר פ' ס"ד יש שדורשין ארבעה בארות רמז לארבעה דגלים ויש אומרים חמשה כנגד חמשה חומשי תורה. והרמב"ן ז"ל הביא כנגד המקדשות. ואשר כתבנו הוא לפי הפשט: יתן תמונת כללות הטובות הזמניות וטוב הראותם בתחלה וחיוב אבדנם בסוף ע"פ משלי חכמינו ז"ל ומדברי שלמה. ויבאר הברכ' אשר ברך יצחק ליעקב: ויהי כי זקן יצחק דרש רב חיננא בר פפא רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו תהלים מ' כל נפלאות ומחשבות שעשית לא עשית אלא לטובתינו ולמה כהו עיניו של יצחק אבינו אלא כדי שיבא יעקב ויטול הברכה ב"ר פ' ס"ה. *תוכן כוונתו, הנה ידוע כי לכל הקש שכלי משאי יצטרכו שתי הקדמות אשר מהן תצא התולדה, המשל בזה, התולדה "כל אדם מרגיש" יוצאת משתי הקדמות, האחת. "כל אדם חי" והשנית "כל חי מרגיש" ונמשך מזה, כי "כל אדם מרגיש," והנה במשפט הקשיי הזה, שם אדם הוא הנושא, ותואר מרגיש הוא הנשוא, וההקדמה "כל אדם חי" אשר נושאה היא גם נושא התולדה תקרא ההקדמה הקטנה, וההקדמה "כל חי מרגיש" אשר נשואה גם נשיא התולדה. תקרא ההקדמ' הגדול' והנה למשפט והקש שכלי, אשר יביא פה הרב, כי האושר הנוסד על קנינים גופניים, ודברים חיצונים לאדם. אינו מתמיד כי אם הולך לאבדון, יש ג"כ שתי הקדמות, האחת, כי כל דבר הנוסד על דבר בלתי קיים, גם הוא עדי אובד, יען כי רק דבר הנוסד על דבר קיים ומתמיד יוכל ג"כ להתקיים תמיד וזאת ההקדמ' יקרא הרב "הקטנה" וההקדמ' השנית והיא "הגדולה" היא: "כי הטובות הזמניות, והקנינים הגופניים חסרים ואובדים, ולזה נתן הרב ג' סבות. האחת, בעבור שהן רק טובות לפי הדמיון, ובבחינת האדם חסר השלימות ובעל מחסור אשר יצטרך להם, לא ע"פ האמת, המשל בזה, ההון והעושר אינם טובים מצד עצמותם, רק בעבור היותם אמצעים לאדם לקנות בהם כל מחסוריו, וכן כל המטעמים ומעדני המלך אינם טובים רק למי שירעב לאוכלם, ואחרי כי הרעבון בעצמו וכל מחסורי האדם הם רק פחיתיות לו, כי יצטרך להן רק בעבור היותו הולך לאבדון אם לא יאכל, או לא ימלא שאר מחסוריו, א"כ האמצעים המביאים רק לתכלית הנוסד על הפחיתות, גם הם פחותים ומדומים רק לקנינים טובים, וזש"א החכמים, כי ההון והעושר אשר הנאתם ותכלית תועלתם היא רק בהוצאתם, הלא זאת בעצמה תעיד עליהם, כי העדרם טוב ממציאותם, והסב' השנית, אחרי כי הקונה קצת מקנינים אלה לא ישמח אף לא יסתפק במה שיש לו מהם כבר, כי נפשו תערוג ותחמוד תמיד לקנות עוד יותר מהם, כמאמר הב' "אוהב כסף לא ישבע כסף" וא"כ איך נקרא אותם קנינים אמתיים, אחרי שלא ישמחו נפש קוניהם, ויסביבו בהיפך להם עצבון וצער על מה שלא השיגו מהם עדינה ? תחת כי קנין השלימות האמיתיית ישמח נפש קונהו, ואף שגם אין לה קץ ותכלה ובכל זאת הנפש תשמח ותגל במה שהשיגה כבר ממנה ואפשר שגם ע"ז יורה מאה"כ בקהלת "החכמ' תחי' את בעליה" והסבה השלישית יען כי מציאות קנינים אלה אינה מתמדת אצל בעליהם, כ"א על נקלה ילכו לאבדון מהם, תחת מסבות הזמן המתהפכות תמיד, כמאה"כ באיוב "עשיר ישכב ולא יאסף, עיניו פקח ואיננו" ר"ל שעושר אדם לפעמים בין לילה הי' ובין לילה אבד, וע"כ אמר החכם היוני זאלאן, כי אין אדם בחייו יוכל להקרא מאושר, פן יעזבהו עוד אשרו לפני מותו, ורק אם מת באשרו, נוכל לומר אח"כ שהי' מאושר, והחכם אריסטו חלק ע"ז, ואמר, כי בשם מאושר לא נוכל לקרוא רק מי שהוא עתה מאושר בעוד בחיים חיתו, וא"כ אחרי שאין אדם בחייו מאושר בהחלט, יען כי הפחד ויראת העתיד עיד לבא עליו ממקרי ופגעי הזמן לפני מותו, יבעתיהו תמיד, גם אחרי מותו לא נוכל לקראו בשם מאושר למפרע, בעבור קניניו החיצונים שהיו לו מלפנים, והוא עתה משולל מהם. אחרי כי לא ירד אחריו כבודו, ורק על מה שהיינו יכולים לומר בזמן מה, שהוא הווה, נוכל לומר אח"כ שהי' כבר, אבל מה שלא היינו מעולם יכולים לומר עליו שהוא הווה, לא נוכל לומר עתה שהיה: והנה התולד' היוצאת משתי הקדמות אלה היא, כי ברכות יעקב הנוסדות רק על קנין הטובות הגופניות אינן אמיתיות, רק חסרות ואובדות , וא"כ הלא יקשה לנו להבין, מדוע חרדו עליהן אבותינו הקדושים כל החרד' הגדול' הזאת ? ולבאר זה השתדלו חז"ל להשב באמת הברכות האלה על השגת קנינים רוחנים ואמתיים, כמ"ש רז"ל "מטל השמים זה מקרא" וכו', והרב ז"ל ביאר זה באופן זה, כי עיקר ברכת יצחק היתה באמת מתחל' על השגת קנינים רוחניים ושלימות אמתיות, ועליה מוסב מאה"כ "ויברכהו" ורק בעבור היות גם האושר הזמני טוב בחבורו עם האושר הרוחני, ועל שניהם יחד נוכל לקרוא מאה"כ "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" ע"כ ברכו גם בהשגת קנינים גופניים, ואמר "ויתן לך וכו'," ואולי כי על ענין זה רומזים דחז"ל שאמרו "יתן ויחזיר ויתן" ר"ל מתחל' יתן לך קנין האושר הרוחני, ואח"כ גם קנין אושר הזמני. אח"כ אמר, כי רק האיש השלם ובעל האושר הרוחני יחשב האושר הזמני לו לברכה, בעבור השתמשו בו כראוי, תחת כי לאיש חשר האושר הרוחני פורע מוסר ובער מחכמ' ודעת, יהי' כל הון ורכוש גופני אך למחסור, כי כאשר ירבה הונו כן תרבה וכן תפרוץ גם תשוקתו, אשר לא תשבע ולא תאמר הון, ותחת כי ישמח בחלקו, יתעצב תמיד על מה שלא השיג עוד, וברעיון זה ביאר הרב ב' מאמרי רבה ב"ב חנה הקשים להבין, לפני כמה מחכמי עמים וגדוליהם וישרו דברי חז"ל בעיניהם עד שנתקדש ונתכבד ש"ש על ידו ברבים. הוא הדבר אשר יתקיים אשר יוסד ויתמך אל דברים קיימים אבל הטובות החיצוניות הם חסרים ואובדים הנה האושר הסמוך והנוסד עליהם גם הוא עדי אובד: הקטנה היא מבוארת מעצמה כי ע"כ תארו לאל יתברך שהוא צור העולמים ומקומו של עולם לסמכו ולקיימו על יסוד קיים ועומד לנצח נצחים ולא יצוייר העמידה והקיום לכל נמצא כי אם בעודו נשען וסומך על ידו ועוצם כחו ית' כמו שנאמר אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי ישעי' מ"א. ונאמר ה' אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך דברים ל״א:ו׳ וכאלה רבים. אמנם בהחליש והרפות הכח ממנו מיד היא כלה ואבד כמ"ש ויי' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור ויחדו כלם יכליון ישעי' ל"א. כי בהתמוטט היסוד על פי רצונו ית' מיד כל הסבות הקרובות והרחוקות ומחוייביהם ומשיגיהם כלם יאבדו מהר הפך ממה שאמר אלהים בקרבה בל תמוט תהילים מ״ו:ו׳. אמנם הגדולה היא על ג' פנים. האחד במה שהוא ידוע שהטובות החצוניות אינם טובות לפי השכל כי אם לפי הדמיון והדבר המדומה הוא חסר המציאות וא"א לנסמך עליו שיהי' שלם להיותה לפי הדמיון ולא ע"ד האמת. הוא מבואר בפי כל חכם לב כי ע"כ קראם קניינים מדומים וכבר דברו בגנותם עד שאמרו שהם עצמם מעידים שהעדרם טוב ממציאותם. וזה שכל המעלות משמשות לאדם בהמצאם בו והעושר אינו משמש רק בהוצאתו א"כ ההוצאה בו טוב מהקבוץ. הפך הטובות האמתמת שימצא השלימות בקבוצן והדבק בהן אמנם שלמה ע"ה על זה הענין עצמו אמר במשלי חכמתו מה שיזהר בו מאד כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה אל תתאו למטעמותיו וכו'. אל תיגע להעשיר וכי'. התעיף עיניך בו ואיננו וכולי משלי כ"ג. ירצה אתה בן אדם אם נקרא נקראת לאכול את מושל הוא יצר הרע המושל בך. כי תשב ללחום עמו מלחם תאותיו ויערוך לפניך שלחן מפת בג חמודותיו ויין משתיו אל תתפתה לו ואל תמהר לאכול מאכליו רק בעיניך תביט ובלבך בין תבין את אשר הוא נותן לפניך. ובידוע כי תשים סכין בלועך לבלתי אכול ממנו אם בעל נפש מרגשת אתה כלומר כל מה שאמרתי לך במליצה זו שלא תתאו למטעמותיו שהוא לחם כזבים ירצה לחם לפי הדמיון או לפי מראית העין ולא לפי האמת ומה בצע כי תאכל ולא לשבעה ותשתה ולא לשכרה. ואחר שתקן המשל ביאר הנמשל ואמר אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. ירצה כל מה שאמרתי לך הוא להזהירך שלא תיגע להעשיר יותר מכדי הצורך שכתב החוקר בפ"ו מהי' מהמדות כי הוא ודאי לחם הכזבים והמדומה שאמרתי ולזה מבינתך הראשונ' אשר לך בו ובקבוצו חדל אבל בין תבין היטב פעם אחר פעם בחסרונו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל מה שאמר הנביא למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם ישעיהו נ״ה:ב׳. הנה שביאר היות אלו הקנינים מדומים ונכזבים מה שיחייב היות שכל הנסמך עליהם היו יהי' כמו אכזב. אמנם הפנים השניים הוא מה שיחוייב מזה הענין הראשון וזה כי מצד היותם מדומים ולחם כזבים חוייב שלא תשבע הנפש הרודפת אחריהם מהם כלל כמו שאמר החכם אוהב כסף לא ישבע כסף קהלת ה׳:ט׳. כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל מכל מאכל אשר יאכל והקיץ ורקה נפשו או כאשר ידמה הצמא שהוא שותה כל משקה אשר ישתה וסר דמיונו ממנו ולשונו בצמא נשתה כך הדבר ההוא ולא עוד אלא שכל מה שמוסיפין לאסוף מהם אסופות נתוספה להם תאוה על תאוה כאלו המבוקש ההוא מסוגל לספות הרוה את הצמאה. וכבר אמרו ז"ל על זה אבר קטן יש בו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע סנהדרין ק"ז. ולדעתי על הלב או העין יצדק זה כי העין רואה והלב חומד וכל אחד מהם הוא אבר קטן מחזיק כל תאות שבעולם כמו שאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' במדבר ס"ו. ואמרו עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה ירושלמי פ"א דברכות ה"ד. ואין ספק שהמרעיב עצמו מתת לאחד מהם אשר יתאוה הנה הות מקצר תאותיו. אמנם המשביעו הוא מלמדו לאוות וכמו שאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה משלי כ״ז:כ׳. וכבר כתב זה החכם על ההשתדלות המדיניות בפ' י' מהי' מהמדות. ובמסכת תמיד ל"ב: זכרו חז"ל ענין נכבד קרה לאלכסנדר מקדון בשובו מאיי הים אמר כי שקיל ואתי יתיב אההוא מעיינא וקא אכיל הוו בהדי' גלדני מליחי בהדי דמחוורי להו נפל בהו ריח אמר שמע מינה האי מעיינא מגן עדן קא אתי. אית דאמרי שקל מיני' מייא וטרא באפי'. ואית דאמרי אדלאי כוליה עד פתח ג"ע רמא להו קלא פתחו לי בבא אמרו ליה זה השער ליי' צדיקים יבואו בו אמר להן אנא מלכא אנא מחשבי חשיבנא הבו לי מידי הבו ליה גלגלתא חדא אתא תקליה לכולי כספא ודהבא דילי' בהדיה ולא הוה תקיל אמר להו לרבנן מאי היא אמרו ליה גלגלתא דעינא דבישרא ודמא הוא דלא קא שבע אמר להו ממאי דהוא הכי שקיל קליל עפרא וכסיה לאלתר תקיל דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה. ראו מוסר נפלא ונאות מאד לאיש ההוא אשר נאמר עליו לפי בולמוס תאותיו אחר אלו ההצלחות הזמניות אשר קצר ימיו בהשגתם. ועל דרך זה אמר אבא שאול שנשקע עד חוטמו בגלגל עינו של אבשלום נדה כ"ד: כמו שיבא עניינו בשער פ"א ב"ה. ומסגלה זאת אמרו אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו מדרש קהלת פ"א לפי שכל עוד שיוסיף לקנות עושר ונכסים לפיהן ולשיעורם יוסיף תאותיו וכן לכל שאר תשוקות כאלו לא הגיעו במה שקנה מהם רק הידיעה וההכרה אל מה שיכסוף ממה שאין לו כי על זה עצמו אמר החכם שלמה ע"ה לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון משלי ל׳:ט״ו כי העלוק' הזאת היא בריה קטנה מאד דומה למה שאמרו אבר קטן יש באדם ואמר שיצר לב האדם הוא דומה לה וקצת המפרשים אמרו שהוא כמו עקולה שמתעקלת והולכת וכן הוא עקוב הלב ונפתל מתולדתו של נחש ואמר שמתחילה עשה אלהים את האדם ישר בשת היה לו תאוה טבעית משוערת לפי צרכו אמנם כשהתחיל להתעקל ולהתעקש הנה נתוסף לו רצון ותשוקה שנית אל הדברים המותריים ועוד מעט תהיינה שלש כי לא תשבענה. וגם בזאת לא יעמוד עד שיוסיף עוד סרה בקרית ארבע וכולי' האי ועדין לא אמרה הון כי אחר שהיו תאוותיו במספר היסודות אשר ממנו חובר עוד יותר רסן השלוח עד שימצאו לו תאוות חדשות מורכבות מזו ומזו ויעלו לאין מספר ואיך ימות בלי חמדה. וכל זה יחויב היותם ענינים בלתי אמתיים רק דמיונים כוזבים כמו שאמרנו ראשונה כי לזה תתם החכם הענין הראשון ההוא במ"ש התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים שם כ"ג ירצה אם תתיר לעיניך לעוף בגובה החמדה הנה כל עושר שבעולם לא יהי' נחשב לכלום כי עשה יעשה לו הממון ההוא לחומד כנפים להגביה עוף על רום התאוות כלם כנשר יעיף השמים וסוף דבר שהיא תאוה ותשוקה אין לה סוף ותכלית והדבר אשר הוא כן לעולם הוא חסר וגרוע וכל הסומך עליו יחויב לו פחיתות גריעותו: והפנים השלשיים הנה חוייבו מהיות הטובות ההמה טובות ההזדמנות אשר מזה הצד הם מזומנים ומעותדים למסיבות הזמן ותהפוכותיו אשר בין לילה היו והיום או למחר עוד אינם כמו שקרה לרבים ונכבדים ממלכי האדמה אשר מלאו בתיהם טוב ולעת זקנתם יפלו במחשכים כאשר יסופר מפי החוקר פרק ח' מהמדות כי ע"כ היה אומר שולי"ן החכם שאין ראוי שיקרא שום אדם מאושר עד נראה מה אחריתו ונדע אם נורש בחייו אם לא. גם ארסטו אמר לפי דרכו כי אף אחרי מותו לא יהיה שום אדם מאושר לפי שהאושר הוא פועל הנפש לפי המעלה ואחר המות אין שום פועל. וכבר אמרו ז"ל היום לעשותם ואיך מחר לעשותם ע"ז ג'. ואף כי ירצה שולי"ן כי במותו יוכר ויודע שהיה מאושר בחייו אמר שא"א לגזור שהיה דבר לשעבר אם לא בשנניח שבזמן מה היה הווה ומה שלא היה בשום זמן הווה איך נאמר עליו אח"כ שהיה. ועוד שאי איפשר שלא יגיע למתים רושם דבר מטובות הבנים והאחים ושאר הקרובים או רעתם וגם כי ירד המת בשלום שאולה בשרו עליו יכאב באשר הוא שם בקברו ונפשו עליו תאבל בהיות בבית מנוחתו ולא יהיה במתים חפשי מתהפוכות כאלה ואם הטובות האלו הם מעותדות אל אלו ההפוכים מה שא"א להכחישו הנה האושר הסמוך עליהם גם הוא לא יעמוד. וכ"ש בהתחבר שלשת הפנים האלו המעידים עליה עדות נאמנה ומורים חסרונם וחולשת מציאותם וקלות הפסדם. אשר הכל כללו חכמים ז"ל בפרק המוכר את הספינה ב"ב ע"ג: בהגדה תמוהה מאד בתחלת ענינה. אמנם בטוב ההשקפה היא בכלל רעיתיה המובאות שם הם מהמופלאות והנוראות שבדברי חכמים וחידותם בזכרון כוונתנו הנה בדרך משל נאות וחקוי קרוב אל השכל וזה נסחה אמר רבה בר בר חנא לדיני חזי לי ההיא אקרוקתא דהוה כי אאקרא דהגרוני יאקרא דהגרוניא הוה כבת שתין בתי ואתא ההוא תנינא ובלעא ואתא ההוא פשקנצא ובלעי' לההוא תנינא וסליק ויתיב על גב אילנא תא חזי כמה נפישי חילי דההוא אילנא אמר רב פפא בר רבי שמואל אי לאו דהוה תמן לא הימני. והוא כי זה החכם בטוב דעתו ושכלו אמר שנראה אליו תוכן העולם הזה ומיני טובותיו ואופן שמוש בני האדם בהם וסופם והודיעו למשכילים במה שחדה להם חידה ואמר לדידי חזי כו'. המשיל לכל קניני העולם וחמודותיו אל הצפרדע. לפי שמלבד שהוא על הרוב מזון מוכן ומורגל אל התנין אשר בו יושלם המשל הנה היא מתדמה ומתיחסת להם מכמה צדדין. האחד בקרקורה הידוע והמיוחד אליה אשר עליו קראו שמה אקרוקתא. כי פיה תמיד מלא שירה ולשונה ערב ובקר רנה כמו שהטובות האלו הם משמיעים תמיד קול רנה וישועה באהלי הבעלים עם שזה וזה הוא שיר של פגעים. השני כי שטח עורה הוא מנומר עקודים נקודים גם עיניה טרוטות כספירים כמו שטוב העולם מתראה לבעליו טלוא ועקוד עם נקודות הכסף בהבר פנים וטוב רואי. השלישי שהיא קלת הדילוג והקיפוץ מזן אל זן כמו שמדרך הקנינים האלה לדלג על המפתן ולקפוץ מבית לבית ומרשות לרשות וכמו שאמרו חז"ל גלגל הוא שחוזר בעולם שבת קנ"א: אבל אמר שראה אותה גדולה כעיר בת ס' בתים לומר שזאת הבריה ואם קטנה היא תכלול כל עניני קניני העולם הזה כלליהם ופרטיהם כמו שמספר הס' הוא כולל כל חלקי המספרים כי על כן ישתמשו בו כל בעל החשבונות ואמר שזאת העיר שכן היא כלילת יופי שראה שבא תנין א' ובלע אותה בכמותה ואיכותה גם יכול לה והוא באמת משל נכון וקרוב אל עוצם הכוסף והחמדה האינושית הבלתי משוערת אל אלו הקנינים העולמיים אשר הרחיבה להם נפשה ופערה פיה לבלי חוק כמו שאמרנו ואחר שאפה כתנין רוב רובי רבבות מהם נכספה וגם כלתה כפלי כפלים מבראשונה כמו שאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם כו' משלי כ״ז:כ׳. כאשר יתבאר. וזה התנין הוא בעצמו הנתש הקדמוני אשר השיא ופתה אם כל חי לפתוח פיה ולבלוע תפוח או פגה או איזה פרי שהיה אשר באמת לא היתה הצפרדע הזאת בדמותה בצלמה ומ"מ כבר נזכר זה התנין במשל העלוקה שזכרנו. ואמר כי עודנו באבו וכל קניני העולם בקרבו עוד מעט בא עורב אחד יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו. הנה באמת העורב הזה מקול נהי קריאתו גם מקדרות כסותו נכר שהוא שטן הוא מלאך המות אשר שולח בו גם כי הקדרות והשחרות סימן אל החשך המורה על ההעדר הכרוך בעקבי כלנו מצד שהוא ערב להחזירו לאפיסתו ויורה כי המות יכלה ויפסיד כל טוב העולם הזה המדומה בכל מעשה תוקפו וגבורתו, הנה כי העורב מוכן לפרוע פרעות ולנקום נקמת הצפרדע מיד התנין כי ע"כ נשתמשו בשניהם הרבה בהגדות ההמה בכיוצא. הנה שכלל החכם עד הנה כל מה שאמרנו מדמוי אלו הטובות וכזביהם ומבולמוס רעבונם ומקלות הפסדם. וכמוה יש לרז"ל אגדה אחרת דימה לזו וסמיכה לה אמר רבה בר חנא זימנא חדא הוה אזילנא בספינתא וחזינא לההוא ציפרי דהוו קיימי עד קרסולייהו במיא ורישייהו מטו לרקיעא וסברינן דלא נפישי מיא ובעינן לקרורי נפשין נפקת בת קנא ואמר לן לא תחותו דהא שבעין שנין דנפל חצילא דבר נגרא ולא מטא לארעא ולא תימא דנפישי מיא אלא דרדפי מיא שם יאמר כי ברודפם אחרי קבוץ חריצות הממונית כדרך אניה בלב ים היה רואה הכנות שהיו קרסולי השתדלותם שקועים במי ים ההצלחות והיה כזה מדמים להגיע ראשם אל במותי עב ושהוא וסיעתו היה בלבם להדמות אליהם ולרדוף אחריהם כסבורין שהם ענינים שיש להם סוף ותכלית. עד שיצתה בת קול מעצת השכל האלהי ואמרו הזהרו מהם ומדרכיהם כי באמת כל שבעים שנה שהם שני חיי האדם יוצאים בעסק זה ועדין לא הגיעו לסוף התאוה והחמדה וכמו שאמרו אין האדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו כמו שאמרנו. ולהורות שאין הזמן יוצא בהם מפני חשיבותם וממשותם אמר ולא תימא דנפישי מיא כלומר לא מפני כמותם ואיכותם רק מפני רוב הטירוף והבהלה אשר לאנשים אחריהם והנה באמת זה הענין הנכבד הנרמז באגדה זו על זה האופן אינו רק זירוזו של ראשון המחוקה בראשונה עד המקום שביארנו ממנו: האמנה כי מכל מה שזכרנו מהם ומזולתן מהראיות הנכוחות יש להפלא מאד על אלו הברכות שבירך יצחק את יעקב באומרו ויתן לך האלהים מטל השמים וכו'. יעבדוך עמים וכו'. שלפי הנראה כלם ירוצו מרוצת העושר והכבוד שהם עניינים מדומים בלתי אמיתיים וחיצונים מבעליהם כמו שנתבאר וגם יתבאר מענין הכבוד כמו שאמרו ז"ל איזהו מכובד אבות פ"ד שער ס"ה ב"ה. ואם כן על מה חרדו אבות כל העולם את החרדה הגדולה הזאת בשיתולו על ראש הראוי כל אחד לפי כוונתו. והיותר קשה כי אחר שנתנם ליעקב בו ביום חזר ונתנם לעשו באומרו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל ועל חרבך תחיה וכו'. והרי הם שני שטרות היוצאים ביום אחד ודי קטטה ואיבה עולה ביניהם: ובמדרש ב"ר פ' ס"ו מטל השמים זה המן שנאמר הנני ממטיר לכם לכם לחם מן השמים וכו' שמות ט״ז:ד׳. ומשמני הארץ זה הבאר שהעלה להם מיני דגים שמנים. ורוב דגן אלו הבחורים. ותירוש אלו הבתולות וכו'. ד"א מטל השמים זה ציון שנאמר כטל חרמון וכו' תהילים קל״ג:ג׳. ומשמני הארץ אלו הקרבנות. ורוב דגן אלו הבכורים, ותירוש אלו הנסכים. ד"א מטל השמים זה מקרא. ומשמני זו משנה. ורוב דגן זו תלמוד. ותירוש זו הגדה. ראה שהם חתרו בכל כחם להסב פני אלו הטובות מהיותם טובות זמניות מדומות וקלות אל היותם טובות אלהיות קיימות ושלימות ונפשיות וכל זה להתיר זה הספק העצום שהיינו בו. ואולם אני רואה כי אות אחד בלבד של פרשה זו מבארת כל הענין הזה כלו ומישבת אותו על תוכן אמתתו. וזה שהחכם בפרק ההוא שערך בו הספקות שכתבנו ע"ד שולין והוא לא יוכל להכחיש רוב החליפות והגלגולים אשר יקרו לאלו הטובות התיר זה הספק בשאמר הן אמת שהאושר הוא צריך לאלו הטובות והם עוזרות ומיפות אותו כמו שזכר ג"כ בפרק י"ג מאמר י'. גם הזכיר החכם שלמה טובה חכמה עם כו' קהלת ז׳:י״א וחכמת המסכן בזויה שם ט'. אבל שמ"מ אין רבוי אלו הטובות מצרכו אדרבה הם מזיקות אותו כמו שזכר בפרק הנזכר ובפ' י"ד מהמאמר הז' אשר כתבנוה בשער ט"ז וגם אינם מעצמיותו ואינם מתקשרות עמו בקשר כל כך אמיץ שיתקומם האושר לעומתם עד שיהיה האדם לסבתם מאושר פעם ורש פעם הנה הטובות הגדולות לא יאבדו מהם ואף כי יאבדו קצתם הנה הנשאר יהיה בידו ובו יעשה חיל לפי ערכו ואף כי יאבדו ממנו כלם לסוף לא יורש כי הנה שלמיותו אתו והיה מחנה שכלו וטוב מעלותיו לפלטה. ועוד שאמרו חז"ל דעת קנית מה חסרת תנחומא פרשת ויקרא. וגם כי יקרה על דרך הזרות הנפלא הנה הזרות לא יקומם האושר האינושי מטבעו כי לא טבע אלהי הוא שלא לקבל שום שנוי וחלוף כלל. וכבר הסכימו חז"ל לדעתו באומרם אין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הצדיקים בחייהם שוחר טוב תהלים ט"ז שנאמר הן בקדשיו לא יאמין וכו' איוב ט״ו:ט״ו והכוונה להורות כי הקיום אשר לו יתברך לא ימצא כלל אצל זולתו מהנמצאים. אמנם על קיום האושר בעצמו והאיפשרות הרחוק אשר בהתקוממותו ע"ד שכתב החכם מצאנו ראינו אותו במה שהודיע הב"ה חיבתו ופרסם אהבתו על הקדושים אשר בארץ המה במשפט שכלי שלא ישובו אחור: וגם מהשלמי' אשר לא באו כתובים נמצאו על הזרות כיוחנן כ"ג ברכות כ"ט. ואלישע אחר חגיגה ט"ו. כי על הזרות יהפך המאושר תחת מסבות הטובות החיצונות העוזרות והמשרתות: וכל זה הוא מבואר נגלה בוא"ו של ויתן לך האלהים שחשבוה מיותרת עד שדרשו בה יתן ויחזור ויתן ב"ר פ' פ"ו. אבל האמת שיורה שעקר הברכה האלהית והרוחנית כבר נאמרה אשר עליה היתה הכוונה כלה אלא שהוסיף בה אלו הברכות הזמניות העוזרות והסומכות אותה. וכן הוא האמת הברור ממה שתמצא שתי פעמים ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו כו' וירח את ריח בגדיו ויברכהו וגו'. הנה שסתם הברכה בלשון ברכה סתם כי אין הפה יכולה לפרש כי עין לא ראתה אלהים זולתך כמו שיבא בשער ס"ז בפ"ז ממנו. ואחרי כן טפל אליה הברכות אשר אל הטובות החיצוניות ואמר ויתן לך האלהים מטל המים. יעבדוך עמים וכו'. הוה גביר לאחיך. כי אם שאינם מעיקר הברכה הם עוזרות ומיפות אותה כי בהתחבר השררה והכבוד אל המדות המעולות הנה הוא נאה ומשובח גם העושר היא עוזרת החכמה כדי שלא תתבזה בעיני ההמון. והוא מה שביארו המשורר באומרו הנה מה טוב ומה נעים כו' כשמן הטוב כו'. כטל חרמון כו'. תהילים קל״ג:א׳ יאמר כי כאשר יזדווגו הטובות החיצוניות אל האמתיות יהיה הדבר טוב ונעים יחד ?ועל השררה והכבוד אמר כשמן הטוב על הראש שהוא כנוי הכבוד שיורד על הזקן זקן אהרן שיורד ע"פ מדותיו כי ודאי כבוד תפארתו מחובר ונלוה אל מעלות מדותיו הוא טוב ונעים וכן אמר על העושר המכונה לטל חרמון כמ"ש ויתן לך האלהים מטל השמים כשיורד ומתחבר אל הררי ציון שמשם תצא תורה ודבר ה' הנה גם כן הוא טוב ונעים יחד אשר בחבור אלו הענינים יחד שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. כי הנוסף על הטוב יהיה ודאי טוב ונעים וזה עצם כונת מאמר ויתן לך האלהים כו' כמ"ש. ואם כוונו לזה חז"ל במ"ש יתן ויחזור ויתן הנה מה טוב. והנה אחר שנתישב כל זה ראה איך כללו רבה בר בר חנה בסוף ההגדה ההיא שהיינו בביאורה כי אמר שראה שהעורב ההוא ברוב גדלו וכובד משאו בשהיה טעון התנין אשר בלע הצפרדע הגדולה ההיא בא ושכן על גב אילנא ואמר תא חזי כמה נפישי כו'. והכונה לרמוז אלינו כי כל אלו הטובות הרבות והמשונות לא נבראו אלא להצליח ולהשכיל בעץ החיים אשר זכרו החכם בפי' באומרו עץ חיים היא למחזיקים בה כו' משלי ג׳:י״ח, אשר בעסקו ועיונו יוצג עץ החיים הידוע בעדן מקדם והעץ הזה אשר הוא ישא את כל טובות העולם והוא סובל אותם אחר שלא נמצאו אלא לצרכו ולעבודתו ובכחו יתקיימו ולא בזולתו כי הוא תכליתן והכל נברא לכבודו. והוא אומרו תא חזי כמה נפיש חיליה דהאי אילנא והיא דבר נכונה כי ענף אחד ממנו נושא את הכל והוא ממש מה שאמרנו מענין אלו הטובות ותכליתן מפי הברכה הזאת. ולהורות שאין ראוי לתת לב לפשוטן של דברים כמו שהוא בקצת ההגדות. נענה רב פפא ואמר אי לאו דהואי תמן לא המניה. כלומר אם לא ראיתי כונת זה הענין הנפלא והייתי עליו מעצמי כמוהו כמו שההסתכלות הזה הוא מחויב לכל מי שעיניו בראשו לא הייתי נותן לב לדבריו והוא מאמר שלם מאד. והנה באמת כאשר נשוב נתפלא בו מצאנו ראינו כל החזון הזה אשר נתחכם אליו זה החכם בדברי שלמה המלך ע"ה לא סר ממנו ימין ושמאל. זולתי במה שזכר תחלת ענין ותועלתה וסדר אחריו בליעת הצפרדע ע"י התנין ושאת העורב אותו. וזה כאשר אמר בחכמתו הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות חובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו גם כל האדם אשר נתן האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא כי לא הרבה יזכור כו' קהלת ה׳:י״ח-י״ט. הנך רואה כי זה האיש אשר ידבר בו אינו רק היודע לבחור טובה לעצמו ושום שכל להשתמש ברשות באלו הקנינים הנחמדים ותעל הצפרדע בפיו בכלי טהור ומאכל כשר ומותר לרצונו לפני ה'. ואיש כזה באמת שרי ליה עורבא כי כבלעו כך ישא אותו וסליק ויתיב באילנא דחיי והוא ישא והוא יסבול אותו ואין מתת אלהים גדולה מזו. והנה כאשר זכר ענין המימינים בזה הענין ואם הם מעטים סדר אחריו ענין המשמאילים שהם על הרוב והוא רוב גופו של משל הצפרדע ואמר יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע. אם יוליד איש כו' אמרתי טוב ממנו הנפל כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה גם שמש לא ראה שם ו אמר כי רוב מה שיפלו עליו בני אדם הוא להיוח הצפרדע לצבות בטן ולא לשבעה ואז ודאי אינו יפה לאכול ולשתות אבל הוא נהנה מהם דרך הלעטה ובליעה שלא ברשות הבעלים והוא באמת תואר בליעת התנין כאשר אמרנו כי אין לך תנין גדול כמי שאינו חסר לנפשו ליהנות מכל אשר יתאוה מכל הקנינים ההם עם שלא ישליטנו האלהים לאכול ממנו ואינו מרשה אותו עליהם לבלתי תתו אל נפשו חוקה כאיש הראשון אשר זכר וכמו שפירשנו זה אצל התר הבשר לבני נח שער ט"ו. ולזה הפליג המליצה באומרו כי איש נכרי יאכלנו כי ודאי אינו איש ובעל אלו הקנינים על דרך האמת אבל הוא איש נכרי אצלם. או נאמר שהוא איש נכרי כלומר תנין בצורת איש או איש בדמות חמת נחש כאשר אמרנו על עשו בשער הקודם כמו שתאר זה החכם אנשים כאלו במאמר סמוך להנהו אווזי דמשטמטי גדפיהו משמנייהו ב"ב שם כמו שיבא ביאורו בשער פ"ה ב"ה. ואמר כי זה האיש גם תנין אם יוליד ק' ורוב שיהיו ימי שניו בתמידות המלוי והבליעה ונפשו לא תשבע מן הטובה ההיא כי לא השלים את חוקה וגם קבורה לא היתה לו כלומר שלא תכיל אותו הארץ ממיאוסו הנה טוב ממנו הנפל אחר שיומו יבא ואם יתמהמה לא יאחר כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה והוא עצמו ענינו של עורב הנושא אותו כי שק הושת כסותו וחשוכא עמיה שרי והכונה כי איש אשר כזה שם ימות ושם יקבר ואז יתום ומשם ואילך הוא בבל יראה ובבל ימצא בארץ החיים: ועתה פקח עיניך וראה כי לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב והנפלא שזכרו הנה החכם אשר לא כללו בעל ההגדה הזו בחידתו רק כאשר נחרוש בעגלתו. ועוד תוסיף להביט כמה יקרו דברי חז"ל ומה עצמו חידותם ויהיו נא דברי אלה ראיה על כל זולתם אף אם נמצאו בה קשות וזרות מבא לאחריתן. תפח נפשן ורוחן הדוברים עליהם עתק וכבר נתקדש על ידינו שמם וזכרם ע"י מאמרים אלו בבא תוכחה נגדנו עליהם מחכם אחד נוצרי נגד גוים רבים מחכמיהם וגדוליהם כי השיבונו עליהם כדברים האלה והודה שהם דברי חכמים ודברים עתיקים: ועכ"פ כבר באנו אל מה שחוייבה החקירה עליו בזה הספור מה הנה שפע הטובות אשר תחת הברכה הזאת אשר עליהן כוונו אלו עמודי עולם ומדרגת הטובות החיצוניות אצלם וצרכם ובאיזה אופן נזכרו עמהם ונמנו בכלל ברכה זו אשר בעבורו אפשר שישותפו בה הבנים בהם מה שאי איפשר רק בטובות העצמיות: ועכשו נבאר על פי המאמר שזכרנו ראשונה מה שהיתה יד ה' במלאכה הזאת וסיע בה באופן שיתכוונו חסדיו ויתגלגלו רחמיו עד יבואו ברכותיו ויחולו על ראש צדיק והוא מה שדרש רב חיננא בר פפא רבות עשית אתה ה'. וזה שבהיות חוש הראות שלם באדם הנה רחוק או קרוב לנמנע שיטעה האדם מכוון אל אשר תחזה בו כונתו. אמנם בחסרון זה הכח אע"פ ששארו שאר הכחות בשלמותם כבר אפשר להטעותו או להביא ספק ומבוכה במחשבתו עד שינוצח כמו שיבא. והנה לפי שכבר היתה כונת יצחק אבינו לפי מדתו מה שלא תאות לכונת האל ית' בדבר הזה כמו שהקדמנו עמנו בשער שעבר היו מחשבותיו ונפלאותיו אלינו ולתועלתינו לכהות עיניו של יצחק וענין הפלאות בזה הוא כי אע"ג דק"ל אין רע יורד מלמעלה תנחומא פרשת תזריע ואין ממדותיו ית' למנוע טוב מבעליו אדרבא משמיא יהבי ולא שקלי אמנם ההעדרים ימשכו מהכרח החומר ומרוע בחירת הסובל אשר יסתר מלפני הטוב והמטיב כמ"ש הלא על כי אין אלהי בקרבי דברים ל״א:י״ז. וביצחק אבינו לא נמצאת סבה אחת מהנה אמר שהיה פלא גמור שיכהו עיניו בהשגחת השם ית'. וברצונו המיוחד כדי שימשך משם טוב גדול כללי והוא שיקבל יעקב הברכות ההן ותבאנה ותלונה אל האומה הזאת בכללה. כי על זה האופן כבר היה הרע ההוא טוב גמור ראוי ליחסו אליו ית'. כי על זה הדרך אמר הקב"ה למשה מי שם פה לאדם אי מי ישום אלם שמות ד' ולעבדיו חרשים. והנה להיות רחוק בעיני חז"ל שיהיה כהות עיניו אלא מטבע זקנתו כשאר האנשים למה שחוברו בו סבות טוב ההולדה ע"צ היותר נכון שאפשר כמה שאמרנו שער כ"ב חזרו אחר סבות שנתחדשו בו אחר הויתו ואמרו שם עוד ב"ר פ' ס"ה ותכהן עיניו כו'. בשעה שעקד אברהם את יצחק על גבי המזבח בכו עליו מלאכי השרת שנאמר מלאכי שלום מר יבכיון ישעיהו ל״ג:ז׳ ונזלו דמעות מעיניהם אל תוך עיניו ונתרשמו עיניו וכהו עיניו. עוד שם ותכהן עיניו מראות באותה שעה שנעקד על גבי המזבח תלה עיניו והביט בשכינה. משל למלך שהיה מטייל בפלטין שלו וראה את בן אוהבו שהיה מציץ עליו אמר אם אני הורגו עכשו אני מכריע את אוהבי אבל אני גוזר עליו שיסתתמו חלונותיו. אמנם מה שאחשוב שכוונו בחלוף הסבות האלה. הוא למה שראו שכבר נתמצעו בזה הענין אצל יצחק אבינו ג' מיני העלמים. האחד כהיות העינים. והשני קצור המחשבה ואמדן הדעת כי האדם השלם יראה ללבב. והשלישי קיצור הכח הנבואיי כי ה' העלים ממנו ולא הגיד לו. והנה רב חיננא דבר בכהיית העינים לבד. אמנם הדרש השני נתן סבת הקצור המחשביי ואמר שבשעת העקידה בכו המלאכים והוא כינוי לקצור השפע היורד מהשכלת האמצעים וזלגו לתוך עיני בחינתו והועיל זה הקצור לעת כזאת כדי שלא יעבור אותו זכות לעשו. אמנם הג' נתן סבת הקצור הנבואיי המושפע מאתו ית' ואמר כי מאותה שעה הציץ ונפגע והגיע לו מזה השפע הנבואיי ומאותה שעה נסתמו חלונותיו לעת כזאת להעלים ממנו כדי שלא יצר לנפשו וירע בעיניו ויתפגם הברכה כמ"ש בשער הקודם. והנה לפי שני אלו המדרשים האחרונים יהיה מאמר ותכהן עיניו מראות סבה לויקרא את עשו כו'. כי מצד קצור בחינתו בו והעלם נבואתו במה שיהיה אחריו היה טועה בו ורוצה לברכו בכל לבבו ובכל נפשו וה' סבב את פני הדברים סבות עליות סבות תחתיות כדי שתבא הברכה על ראש המתברך בלב שלם ובנפש חפצה כמ"ש ואחר שהקדמנו מה שראוי להקדים בענינים אלו ראוי לבא אל ביאור המעשה בזכרון הספקות: א ותכהן עיניו מראות ויקרא אל עשו כו'. אי זו כהיית עינים תספיק לשלא יכיר בו וברשעתו ואם לא יראה בעיניו בלבבו ובאזניו ישמע ותקח נפשו שמץ מנהו. ואם שכבר התרנו זה לפי המדרש מקרא אני מפרש: ועוד למה יאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי שאין מצורך הברכות שיהיו סמוך למיתה עד שאם היה יודע יום מותו יתאחר מברך אותו: וגם מה טעם אלו המטעמים ואריכות הדברים לומר שא נא תליך די שיאמר עשה לי מטעמים כאשר אהבתי: ב כי הוא אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות ורבקה אמרה ואברככה לפני ה'. ועוד כי היה לו לומר ותשמע רבקה ותאמר רבקה: ג באומרו אולי ימושני אבי למה לא חשש יעקב אל טביעת הקול שהוא דבר שאי אפשר להנצל ממנו וחשש שמא ימושהו אביו: ד אחר שספר בלבול יצחק ומבוכתו בהכרתו את יעקב באומרו הקול קול יעקב כו' למה חזר ואמר ולא הכירו כי היו ידיו כו'. ולמה שאל לו שנית לאמר האתה זה בני עשו. ועוד שנה לו ואכלה מציד בני למען תברכך. ועוד כי פתח בנשיקה גשה נא ושקה לי וסיים בריח וישק לו וירח. ראה ריח בני. ה וכבר חשבנוהו לגדול הוא התחלת הברכות האלה בוו העטף ויתן לך האלהים ויותר קשה מהיות כלן הצלחות זמניות. ועוד שנתנן לזה וחזר ונתנן לזה. וכבר הותר כל זה בהקדמה ועוד ימשך בביאור: ו בחרדה גדולה אשר חרד יצחק אבינו בתחלה עם אומרו גם ברוך יהיה הנה באמת יראה שגם ידו היתה במעל ואיך אמר בא אחיך במרמה. ז בחלוף תשובותיו של עשו ראשונה אמר ברכני גם אני אבי. בשניה הלא אצלת לי ברכה. בג' אמר הברכה אחת היא לך אבי. ולמה אמר יקרבו ימי אבל. ולא אמר יבואו. ח מאמר רבקה וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב כו'. והדר אמרה עד שוב אף אחיך ממך. והרי הוא כפל ענין בדברים אחדים: ט אומרה למה אשכל גם שניכם יום אחד. ואם יהרוג עשו את יעקב כאשר יראה מי יהרוג את עשו. והיה לה להפחיד בסכנת נפשו לבד: י דברי רבקה את יצחק אם לוקח כו'. והלא עת צרה היא ליעקב ולא עת מצא אשה ולמה לא הגידה לו דברי המשטמה כמו שכבר ידע סבתה. וטעם מאמר הכתוב אל לבן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו שכתב עליו רש"י ז"ל לא ידעתי מה בא ללמדנו. אלו הן הספקות שראיתי לעוררן הנה לצורך הביאור: אמנם הרלב"ג העיר בעצם הברכות האלה ספק גדול אצלו וזו היא צורתו אם היה אלו הברכות באופן הודעת העתידות לבא על המבורך ובלתי מתיחסות לרצונו איך אמר יצחק בא אחיך במרמה כו'. ואם היו בענין תפלה ובקשת רחמים להביא עליו מההצלחה והטוב מה שתרצה אליו נפש הנביא מי מנעו לברך את עשו בברכות עצמן שברך את יעקב וכ"ש שלדעת עשו ברכן. והתיר הוא זה הספק במ"ש שחויב להתקבץ בזה ובכל כיוצא בו ב' הענינים יחד וזה שהנביא לא יברך רק לאיש אשר כברכתו. ירצה שכשידע מצד הנבואה שזה המבורך מוכן מצד המערכת או ההשגחה לאי זו הצלחה מיוחדת יברכהו ברצון נפשו מענין הברכה ההיא ותתחזק לו בסבתה ההצלחה ההיא בשפע גדול ממה שהיה מוכן עליה מצד עצמו ומטעם זה תועיל ההנאה שנהנ' המברך מהמקבל אם במאכל אם במתנה גדולה או קטנה כי בזה תפנה מחשבתו אליו לדעת אי זו ברכה ראוי' לו ובברכו אותו בברכה ההיא עכ"פ בא תבא. ובזה האופן תהי' הברכה בהודעת עתידות. ונתאמת לו זה מברכות השבטים אשר נאמר בהם איש אשר כברכתו בראשית מ״ט:כ״ח וממאמר יעקב ידעתי גם הוא יהי' כו' שם מ"ח ומפני זה כאשר נהנה יצחק ממטעמי יעקב וראה בהשגתו הנבואיית שהוא מוכן להתברך מעין אותם הברכות ברכו מיד ואמר ויתן לך כו'. יעבדוך כו'. הוה גביר כו'. אוררך ארור כו'. והנה כאשר היו הברכות האלו באופן מה קללה לעשו וחויבה הגעתם עכ"פ כבר היה בלתי אפשר שיקבל עשו ממנו הברכות שהיה אפשר לקבלן מתחלה מצד הכנתו גם הוא ולזה אמר בא אחיך כו'. וחזר אחר ברכות שלא יחלוק בהם על ברכות יעקב כמו שנרא' מהענין. זהו תורף הספק והתירו ואם הוא האריך הרבה. ומהתימא הנפלא מה שהניח כי ידע הנביא במה שנהנה ממטעמי עשו לפי דעתו הברכות הראויות לבא על ראש יעקב כאלו מסגולת המאכלים ההם להביא ההודעה על בעליהם מבלי שידע הנביא מי הוא זה ואי זה הוא כענין המלחשים שמביאין להם אזור או רצועה שלוחשין עליהן כל שכן כשיאמר לו שהוא זולתו והוא בעיני רעיון רוח: אמנם במה שאמרנו ראשונה נסתלקו המבוכות האלו מעיקרן. ותדע ותשכיל שאין עקר ברכות אלו מקבל החלוקה ולא ההתפשטות אל הבלתי ראוי. אבל היו צריכות דעת הבעלים אשר כבר זכו עליהם מן הדין ובידו לתתן למי שירצה. והוא ענין אלהי דק מאד ירוץ מרוצת הצרוף והזקוק ע"ד ההשגחה המיוחדת בכמו אלו הענינים כמו שביארנו. אמנם הברכות אשר קבלו החלוק כבר נתנן לשניהם וידו חלקתן להן בק"ו ולא עליהם הית' חרדתם כמו שיתבאר עוד בפי' ב"ה. והנה אחר ערוך השלחן בכל מה שנאמר בזה הדרוש היקר מעתה צפה הצפית אל ביאור דבריו: *ויהי וכו', כוונתו היא, יען כי ההשגות החושיות הן מקור כל ההשגות השכליות, כי רק על מה שיראה האדם בעיניו ובאזניו ישמע או ישיג בשאר חושיו, יבנה השכל יסודות משפטיו והקשיו, ע"כ יכונו בלה"ק גם השגות השכל בפעלים המורים בהנחתם הראשונה על השגות חושיות, ובעבור היות בפעולתו חוש הראות יותר חזק והולך מהר למרחוק, מחוש השמוע', וחוש השמיע' מחוש הריח, וחוש הריח מחוש הטעם, וחוש הנועם יוחר נכבד מחוש המישוש, אשר בו ישתמש האדם רק בהיותו עור או באישון לילה ואפיל', והוא ג"כ החוש הגס והעב מכולם עד שממנו אמר החוקר כי חרפה לנו, יען כי על ידו אנו נופלים ברשת התאוה, אשר אש היא עד אבדון תאכל ועצומים כל הרוגיה ע"כ תכונה מדרגת ההשגות הראשונה הכוללת ההשגות היותר ברורות ונכונות בפעל ראה, כמו "ואראה את ד'" המדרג' השניה בל' שמיעה, כמו "הסכת ושמע ישראל" והשלישית בל' ריח, כמו "והריחו ביראת ד'," והר' בלשון טעם, כמו "טעמו וראו כי טוב ד'" ובלשון מישוש הפועל ורק בעוד הגוף המוחש קרוב אליו עוד ונוגע בו לא תכונה שום השגה שכליית שהיא דבר רוחני ולא גופני, ואמר עוד הרב, כי בעבור היות חוש הראות חזק מכולם, לא על נקלה יטעה איש במרא' עיניו להחליף אישים שונים זה בזה, וע"כ ברצות הי"ת כי ברכת יצחק יחולו על ראש יעקב היותר ראוי להם סבב שתכהינ' עיני יצחק, ולא יוכל להכיר בין זה לזה. ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות לפי שההשגות הפנימיות לא יושגו כי אם באמצעות החושים החצוניים כמו שזכר בטבעיות והיה כח קצתם יותר חזק בזה מקצתם לפי מעלתם ודקותם וזה כי לחוש הראות יש כח חזק בבחינת הענינים והכרתם עד שלזה הורגלו בכתבי הקדש ליחס אליו ההשכלה באומרו וראיתי אני בלבי קהלת ב׳:י״ג, כי לא יראני האדם שמות ל״ג:כ׳, ואראה את ה' ישעיה ו', ולמטה ממנו חוש השמיעה על האמת. שלזה ג"כ הורגל בו יחס ההבנה והכרה השכלית. שמע ישראל דברים ו', הסכת ושמע שם כ"ז, שמע בני משלי א׳:ח׳ וכדומה. ולמטה ממנו חוש הריח כי ידמה להם בהשיג המושג מבלי הפגישה בו. ולזה כבר נאמר מרחוק יריח מלחמה איוב ל"ט, בהריחו אש שופטים ט״ז:ט׳, והריחו ביראת ה' ישעיהו י״א:ג׳. ואמרו ז"ל מכאן שמריח ודאין סנהדרין צ"ג: ולמטה מהם חוש הטעם כי זה לא יפעל רק בפגישת המוטעם אמנם לפי שהטעימה לאו מילתא חמרית לגמרי היא אבל היא משפט הטעמים כמו שביארנו אצל עץ הדעת בשער ז' וט' מצינו טעמו וראו כי טוב ה' תהילים ל״ד:ט׳, ותהי בפי כדבש למתוק יחזקאל נ', כי אמת יהגה חכי משלי ח׳:ז׳. כי הכרת הטעם יש בה דקות והשערה מדעת. ולפי שהכח אשר במישוש הוא למטה מכלם בזה עד שאין לו מבוא כי אם בבחינת הרכות והקושי בשעירות או בחלקות קרירות או חמימות והוא ענין חמרי ממשיי לזה לא יוחס לו בכתוב שום התבוננות אבל יוחסו לו הסכלות באומרו והיית ממשש בצהרים דברים כ"ח, וכאין עינים נגששה ישעיהו נ״ט:י׳. וכבר ביאר החכם בפרק י"ד מהמאמר הג' מספר המדות ענין אלו החושים כלם אצל ההשתמש בהם בהנאות הגופניות וביאר שלא יוחס חטא בהנאה מהם בעצם זולתי בחוש המשוש חרפה הוא לנו. וזה לפי שלא נתלו אליו בחינה והכרה שכלית במשפטים והנה לפי שבהיות חוש הראות שלם לאדם היה קרוב לנמנע שיטעה האדם במה שיראה בפניו אף על פי שיהיה הפסד שאר החושים לזה היתה עצה יעוצה מאת הש"י שיכהו עיניו של יצחק לעת כזאת כדי שימשך ממנו מה שכוון אליו מענין הברכות כמו שאמרנו. אמנם מהספור הזה תראה נפלאות איך נשתדל הזקן להעזר משאר חושיו וטוב בחינותיו למלא חסרון החוש ההוא וכמה התחכם יעקב עד שנתפש בו והוא ענין נכבד מאד. התר ספק א' ויקרא את עשו בנו הגדול. אם כהו עיני בשרו הנה לא כהתה לגמרי עין בחינתו מראות בדרכי עשו בנו שלא היה ראוי לאותה ברכה אז מצד עצמו ולזה התחכם לזכותו וראה להרבות לו מצות ולסדר לפניו מעשים טובים אשר בהרגילו בהם ובהזדרזותו עליהם יהיה לו לזכות לפני האל יתברך ויסכים שיתברך הבכור כבכורתו. ולפי צורכו אל אלו ההזמנות המשך זמן. אמר לו א הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ואם תקפוץ עלי המות לא יהיה פנאי לזה. ועתה טרם יחשיך שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד כו'. הכין לפניו בזה דרך ה' בבלתי שלמים לקבל הטוב לפי שעתם כמו שעשה בדם פסח ומילה וזולת זה שבאו בכתובים. כי כאשר ישא איש זה את כליו במצות אביו החמורה כלי ה' הוא נושא וכאשר יחזיק בחצים ובקשת את קשתו הוא נותן וכשיוצא השדה במאמרו לפני ה' הוא יוצא וכשהיא צודה את צידו הוא היה גבור ציד לפני ה' וכשיעשה המטעמים להביא לחם ה' הוא מקריב. והנה בזה באר הענינים בשיורגל בהם עד שיושלם רצון הזקן בהם לפי חפצו ומאויי נפשו אשר מדרכו שזה לא יהיה רק בפעמים רבות יש ממשות ליפות כח המקבל גם להטיב נפש הנותן שתתדבק במבורך ויושלם בזה וזה מה שחסר מצד עצמו. ב ולזה עצמו אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות כי יודע היה שאם לא יברכהו בחייו מהכח המסור אליו על האופן שהקדמנו בשער שעבר כי אחר מותו לא יזכה אליה כמי שזכה הוא אחרי מות אביו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בראשית כ״ה:י״א. ולא אמר ואברכך לפני ה' כי לא ראה לברכו רק מפאת הכח המסור אליו במדה"ד כמו שאמרנו. וכמה נתאמת זה במ"ש ויתן לך האלהים כו' כי מלפני ה' הוא בורח: ועתה ראה נפלאות ממאמריו האחרונים. ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. והוא דרך תימא שהרגיש ביעקב שהיה בו ריח שדה הנעבד ומוכן לקבל ברכת ה' ולזה ויתן לך האלהים כו' מה שלא חשב כן על עשו שאמרנו. ויהיה מאמר כאשר אהבתי מוסב אל העושה כלומר כאיש אשר אהבתי דכתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וה"ה בכאשר אהב. וזה מפני שהאהבה לא תפול על דברים כאלו כמו שכתב' בשער ח' עיין עליו: ורבקה שומעת בדבר יצחק כו'. ב יראה מדקדוק הלשון שלא היתה דעת יצחק נוחה שידעו בדבר הזה לא יעקב ולא רבקה אמו אלא שהוא כבר חשב שאין שומע אותו. והנה רבקה שומעת בדבר וכו' ואמר כן לפי שאם ידע שהיא שמעה לא תספיק שום תחבולה להוציאו מידי ספקו כי ידע שיד אמו היתה עם יעקב באהבתה אותו: וילך עשו השדה לציד ציד להביא. יגיד הכתיב כי לא הרגיש עשו בטוב כוונותיו של יצחק ולא כיון את מעשיו על הענין ההוא שאם היה מכוין היה אומר הכתוב ויעש כן עשו וישא את כליו את תליו וקשתו ויצא השדה כו' כי כן דרכו בענינים כאלו ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה במדבר ח׳:ג׳ ואז"ל מגיד שבחו של אהרן שלא שנה ספרי פרשת בהעלתך וזולת זה. אמנם זה האיש לא הרגיש ולא דקדק בכמו אלה הענינים כי לא נסה: ורבקה אמרה אל יעקב בנה וגו'. גם לשון הכתוב הזה נותן טוב טעם ודעת למה ששנתה רבקה אמנו בטוב שכלה ממה ששמעה למה שאמרה. ג וזה שהוא כבר תלה בדבריו קבלת הברכות האלו בהשלמת כל המצות ההנה ע"פ דבוריו וממילא משמע שמי שלא יצווה על זה לא יקבלם. וכמו שאמר גדול מצווה ועושה וכו' ב"ק ל"ח. ורבקה אמרה בענין אחר והוא שלא הזכירה רק הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברככה לפני ה' כאלו לא יבקש רק מה שיועיל להטיב הנפש בלבד: ג וגם הוסיפה באומרה ואברככה לפני ה' לפני מותי להטעימו דבזכותא תליא מילתא ולזה אמרה ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה כו' כיוונה גם היא להרבות לו זכות במה שיכוין לעשות כל מה שיעש' במצות אמו הצדקת כדי שיוסיף זכות על זכיותיו כדי שלא תפגע בו חמת אביו וכמו שאמרה בסוף עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי. והנה הוא שמע וכיון המשפט לשומרי מצוה כמו שאמר וילך ויקח ויבא לאמו מלמד דסבר וקביל. הן עשו אחי כו' אולי ימושני כו' אחר שנאמר הקול קול יעקב למדנו שהיו נפרדים בקולות. התר ספק ג' ולא חשש לטביעת קלא לפי שהיה יודע לכוין לשנות קולו לקולו של עשו. כי יש אנשים רבים בקיאין לדבר בקול איש ואיש ולזה לא חשש רק שמא בשמשו לפניו בצרכי הסעודה בפגעו בו הוא ימושהו וירגיש בחלקת בשרו שאינו עשו ויהיה בעיניו כאיש אחר שהוא מתעתע בו ומשנה קולו לרמותו ויביא עליו הקללה המחוייבת לצאת מפיו על האיש הלזה ולא הברכה המכוונת ממנו. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך אם תשמע בקולי ותתנהג על הסדר שאשים לפניך: וילך ויקח כו' ותקח רבקה את המטעמים כו' ואת עורות כו' בג' פסוקים אלו תראה איך כוונה בחכמתה לעשות מעשיה כתריס לפני הקיטרוג העתיד לבא מפאת שלשת ההרגשים הנותרים. המטעמים כאשר אהב, אל הטעם. ובגדי עשו בנה החמודות, לענין הריח שנאמר וירח את ריח בגדיו. ואת עורות גדיי העזים, לענין המשוש. והיה כל זה להם בתכלית הצורך למה שלא היה בידם לכוין שיעור הזמן הראוי להביא הסעודה שאם ימתינו לשיעורו יקדמנו עשו בצידו וכוליה האי ועדיין נאמר ויהי אך יצא יצא יעקב וכו' ועשו אחיו בא מצידו. ולזה הוא היה הפתח שבו נכנס יצחק לכלל החשד כמו שאמר מה זה מהרת למצוא בני. ומלת החמודות תרגם אונקלוס דכייתא. כלומר בלתי מזוהמות במלאכת הציד נראה שקשה בעיניו שהיו לו בגדים חמודות לבא בהם לפני אביו ולא כאלה חלק יעקב אמנם עשתה מה שעליה לעשות והטילה השאר על מי שבידו לגמור: ובמדרשו ב"ר פ' ס"ה ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה וכו' לותה אותו עד הפתח אמרה ע"כ הייתי חייבת. מכאן ואילך בוראך יקום לך: מי אתה בני. תמה למהירות בואו ולזה שאל עליו אם היה הוא אשר יצא לצוד ציד וכשבאת אליו תשובת יעקב באהבה אנכי עשו בכורך עשיתי כאשר דברת אלי קום נא וכו' הנה הוא בזכות חושו נתן אל לבו לדקדק בטביעות קולו אמנם לפי שהיה זר בעיניו שיהי' יעקב מתנכר אצלו חזר לשאול לו מה זה מהרת למצוא בני עד שבאה תשובתו שנית כי הקרה ה' אלהיך לפני ובין זה וזה הוסיף הכרה בקול שהיה קולו של יעקב אבל במה שכבר חשב לעשות לו בזה מופת חותך במישוש אמר ליה גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא והנה כשנגש וימושהו אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו כי חוש השמע לא נתאנה ועמד בעצמו אמנם חוש המישוש לגסותו לא הבחין בין שעירות עשו לשעירות גדיי העזים ונתאנה: ויראה שגם בשעירות ההוא התחכמו לתקנו באופן שידמה לשעירות עשו ד הוא שאמר הכתוב ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות כלומר שעירות כשעירותו. ומכל זה למדנו מה שאמרנו מהיות חוש השמע קרוב אל חוש הראות בחוזק בחינותיו. ומה שאמרו שלא גזר עליו כן רק מפני שאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני לפי שלא היה שם שמים שגור בפיו של עשו שם הוא דרך דרש כי לא יתכן לפי מנהג הדבור היות מאמר הקול קול יעקב דומה לקול אביו ולקול אמו דברים כ״א:י״ח וכיוצא והנה עם זה כבר היה נבוך בין גזרות שני החושים האלה שהיו זה לעומת זה. ד ולזה חזר לשאול לו אתה זה בני עשו כדי שיוסיף להרגיש בקולו בדברי תשובתו. אמנם בן חכם הבין כוונתו וקיצר בתשובתו ואמר אני. ד ולזה נעתק להבחין מפאת הטעם ואמר הגישה לי ואוכלה מציד בני למען תברכך נפשי ולפי שראה זה הכרעה גדולה אם לא יסכים הטעם שכבר יהיו תרי סהדי לגבי חד אמר למען תברכך נפשי כלומר הברכה תלוי בזה: ויגש לו ויאכל כו'. עם שחלוף טעם המטעמים יראה ראיה מופתית על שאינו עשו הנה הסכמתם לא הית' ראיה גמורה על שהוא עשו כי היתה שם רבקה שהית' בקיאה בהם ומצויה אצל שניהם ולזה עם הרגישו בהם טעם אחר ממש עדין נשאר במבוכה הראשונ'. או שראה להעזר עוד מצד חוש הריח ואמר גשה נא ושקה לי בני ד והיתה הכונה אל הריח ואם לא פי' וכן נאמר ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו. והנה חוש הריח לא כזב אבל גזר משפט צודק. והנה עם זה כבר הסכימו ג' חושים כי חוש הריח והמשוש העידו עליו והטעם לא קטרג וחוש השמע נשאר לבדו ולזה נטה אחרי רבים ושפט שהוא הוא כאלו ראהו בעיניו. ולזה שתף לשם חוש הראות ואמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. וכבר אמרנו כי במלת ויברכהו נכללה כל הברכה ההיא המיוחדת לשם אשר לא נתנה לפרש ואין לשון יכולה רק בלשון ברכה סתם כמו שאמר ויברך את יצחק בנו וכמו שאמר ויתן לך את ברכת אברהם והיא ברכה כלולה כוללת כל הטובות האמיתיות ועל דרך שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך תהילים ל״א:כ׳. אמנם להיות הטובות הזמניות עזר גדול לחיי ההצלחה אם להגיע הדברים הנאותים ואם לדחות המונעים והמעיקים העוטרים האנשים מימינם ומשמאלם כמו שכתבנו באותם ראיות אשר בשער לזה צורף אליו אלו הברכות הזמניות בתוספת ואמר ה ויתן לך האלהים מטל השמים כו' כלומר ויתן לך עוד מטל השמים ומשמני הארץ והוא חבור הטפל לעיקר וכבר נצטרף לו טעם תמיהת ראה ריח בני כו' כמו שכתבנו למעלה. אמנם הזכיר בכאן אלהים שהוא דיין בכל מקום להורות שלא נתנו הברכות רק אל הטוב בעיני האלהים כי הטובות האמתיות לא נתנו כי אם בחלוף עבודות אמתיות. ה אמנם הטובות החיצוניות אשר נתן אח"כ לעשו לא הטיל עליהם תנאי זה של מדת הדין כמו שעשה שלמה באמרו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כו' אמנם בנכרי אשר לא מעם ה' הוא אמר ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי מלכים א ח׳:מ״ג: הוה גביר לאחיך כו'. יראה שנתכוין שאפי' יהיה יעקב כאשר חשש יחולו עליו הברכות שאם לא כן למה יאמר הוה גביר הרי הוא מעצמו הבכור והגביר. ולסבה זו חתם אורריך ארור ומברכיך ברוך כלומר תהיה מי שתהיה כיון שהטוב בעיני ה' לברך אותך המונע הטוב ממך ענוש יענש. וזאת הסבה עצמה שחתם כן בלעם בברכותיו במדבר כ"ה שהענין דומה מאד לברך מה שלא היה בדעתם מתחלה לברך ואם הוסיף בלעם במה שבקש לקלל: ויהי כאשר כלה יצחק כו' ויעש גם הוא כו' ויחרד יצחק כו' ו להזדמן כל אלו הענינים על כיוון הזמן וצמצומו שלא חסרו ליגע זה בזה כמלוא נימא תמה תמיהא גדולה יאמר מי איפה הוא הצד ציד. ירצה שעדיין איפה עמי ורז"ל אמרו שנסתר אחרי הפתח כאשר פתח אותה עשו לבא זה נכנס וזה יוצא שנאמר אך יצוא יצא כו' ב"ר פ' ס"ו והיה הענין פלא גדול בעיניו שיצוד יעקב ציד ויביא ויאכל מכל לשובע נפשו ויברכהו כאשר עם לבבו בטרם יבא עשו וגזר כי מאת ה' הית' לו להסב הברכה אליו וחתם גם ברוך יהי'. ואפשר שחתם כן כדי שלא יובן מחרדתו שהוא מתנחם ועובר על מה שכבר יצא מפיו אורריך ארור כי חפץ בברכה ותבואהו: כשמוע עשו את דברי וכו'. הכתוב מעיד שעקר מה שצעק עשו על אודות הברכות לא היה מצד הרגשו בתועלתם רק לשמעו דברי אביו וראותו בחרדתו הכיר שהם דבר גדול ז ועדיין היה חושב שהיו טובות זמניות כי על כן אמר ברכני גם אני אבי שאם היה יודע סודן היה מכיר שהטובות ההנה לא נתנו לחלוקה בין שני אנשים כהם בשום פנים כמו שביארנו כבר בהקדמה והוא מה שפתר לו אביו באומרו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך אמר זה על הברכה הסתמית הראוי' לבכור אשר עליה אמר ויברכהו. הכי קרא שמו יעקב לפי שהיו דברי אביו מוכיחים שהסכים אל דעת יעקב התריס כנגדו ואמר הכי קרא הזקן הזה את שם בנו זה יעקב שיורה הוראה שלימה על הפועל העתיד כמו כי כל אח עקוב יעקב ירמיהו ט׳:ג׳ לפי שהיה עתיד לעקבני זה פעמים שאם בשביל וידו אוחזת בעקב די בשיגזור השם מהלשון מבלי שיורה על עבר או עתיד כמשפט כל השמות הנגזרים וזה יורה שהוא ידע בכל זה ועושה עצמו כאלו אינו יודע וכבר היה לו מקום לתלונה זו מזה הצד כי על זה הענין נרא' שנתכוונה רחל בשם יוסף בראשית ל"ו לכלול בהוראתו שיוסף ה' לה לעתיד בן אחר. מ"מ אחר התלונה גמר דבריו באומרו הלא אצלת לי ברכה ז כלומר יודע אני בודאי שאליו נתכוונת. אמנם אי אפשר שלא הפרשת לי ברכה מה בשביל כמה סעודות שהסעדתיך: ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך וכו'. הנה האב החכם כבר רמז אליו אמתת הענין באמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. וכסיל לא יבין את זאת וחזר בשאלתו הלא אצלת לי ברכה לזה הוצרך לבארו לגמרי ואמר הוי יודע שענין הברכה הזאת היא להיות המתברך בה עקר במין האנושי עד שיהיו שאר כל ההצלחות טפלות אליה ומזה הטעם הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתיו לו לעבדים שהוא מין אחד מגדולי מיני ההצלחה והוא השררה והרדיה בכל אשר יקווה מהם שום מניעה ועכוב להגעתם. והוא מה שכיוון במאמר וירדו בדגת הים וכו' שם א' ומוראכם וחתכם וכו' שם ט' כמו שכתבנו הטיב בשער ט"ו. וגם דגן ותירוש סמכתיו שהוא מין שני מההצלחה המחוייבת להמצא אליו לעוזרו ולסומכו בה כדי שלא יחסר לו די ספוקו ולא יטרד בבקשתם ומהפלא בלקחו לשון סמכתיו שיורה על שהם סמך לדבר גדול ממנו כלשון החכם עצמו שאלו הטובות עוזרות וסומכות הטובות האמתיות וכמו שבזה הלשון עצמו נשתמש הנביא בכיוצא בזה באומרו וחמתי היא סמכתני ישעיהו ס״ג:ה׳ כמו שיבא בפסוק אחלקם ביעקב שער ל"ג בעזרת האל. וחתם ולכה איפה מה אעשה בני כי הנה הברכות כלן הן ענין אחד והראוי והנאות שלא יפרדו אלו מאלו ואחר שלא זכית לעקר מה אעשה לך: ויאמר וכו' הברכה אחת היא לך אבי ברכני וכו'. ז הנה הבן הסכל אמר ליה שאינו מהמחוייב שיתאחדו הברכות כלן להיות כענין אחד עד שלא יתפרדו כמו שאמר אבל שיחלקם ויפרידם ואם לא זכה אל הברכה העקרית שיתן לו מהברכה אשר הוא קורא אותה טפלה כי הוא חשבה לטובה ועקרית, ולזה השיב אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך וכו'. ואפשר שעשו אחר שנענה על מה שאמר הלא אצלת לי ברכה חזר מפנים אחרים מהעזות ואמר חזקה שאין אדם נותן כל אשר לו בחייו וישאל על הפתחים שעל היסוד הזה אמרו כל מתנות חולים שאין בה שיור אינה מתנה ב"ב קמ"ו: ולזה אם לי לא אצלת ברכה הלא אצלת לך ברכה אחת לפחות בדרך שיור כדי שיתקיימו דבריך והנה מאותה ברכה ברכני גם אלי אבי: וישא את קולו ויבך למה שחשב שנטרד לגמרי מהטובות הזמניות ולא היה הענין כאשר חשב כי מיד ברכו כמו שנתבאר. ולדעתי שלא ברך יצחק את עשו כלל רק שפירש לו עניין ברכות שבירך ליעקב ואמר כי במה שאמר לו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ שלא יובן ממאמרו שלא יהיה לו ג"כ כי כבר אפשר לו לשבת בארץ שמנה ומוצלחת וגם שתהיה מושפעת מברכות שמים מעל. וגם מה שאמר יעבדוך עמים וכו' הוה גביר לאחיך אין הכוונה שיהיו לו כעבדים נמכרים נושאי סבל אלא שיהיו עם בפני עצמו תופשי חרב ועושי מלחמה וכובשי ארצות רק שיהיו לו למס עובד כמו שהיה הענין בימי רוב מלכי בית ראשון ובקצת מלכי בית שני. וגם שהברכות הללו מטבען שתהיינה תנאיות והוא כי בכל זמן שיהיו עושין רצונו של מקום תהיינה על עמדם אבל באופן אחר כבר יש לו מקום ורשות לפרוק עולו מעל צוארו כמו שפירש לו באומרו והיה כאשר תריד וכו' כתרגומו. ומ"מ כבר היה עויין יעקב על זה שמא נטלה ממנו זאת הברכה של טל השמים ומשמני הארץ כי על זה אמר משה בברכותיו וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש דברים ל״ג:כ״ח וכן יתבאר שם: וישטום עשו את יעקב כו' יאמר כי דבר המשטמה לא היה על הברכה שכבר נתפייס במה שא"ל אביו. אבל היה על מה שברכו אביו על ידי תחבולותיו: ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל כו'. ז כלומר אע"פ שאירע שיקרבו ימי אבל אבי מפני הצער לא אמנע מהרוג את יעקב אחי: ח ויוגד לרבקה וכו' ועתה בני וכו' וישבת עמו ימים אחדים וכו'. הנה רבקה בראות שנאת עשו באיבה גדולה ורבה משטמה ובהרגישה כי מכח עצת הבכורה הוא מתמרמר אליו יותר כמו שאמר את בכורתי לקח וגם עתה לקח ברכתי שאם לא היה כן כבר היה מתפייס לאמר אולי מקרה הוא. ח לזה פירשה לו מה שאמרה לו שילך פדנה ארם וישב שם עד אשר תשוב חמת אחיך ושכח את אשר עשית אתה לו שלא מעצתי ואולי שלא ידעה גם היא במעשה ההוא כמו שלא ידע אביו עד העת ההיא וגם זה חכמה מאתה להודיעו שלא נמשך לו דבר רע מעצתה: ט למה אשכל וכו' כוונה דבריה בחכמה להכריחו אל הבריחה וזה שאין צריך לומר שאם יפחד שיפול הוא ביד עשו שהבריחה היא הכרחית אלא שאפילו הונח שיפיל הוא את עשו הנה הוא לא ימלט מיד בניו ויחוייב אז השכול משניהם: י ותאמר רבקה אל יצחק קצתי כו' גם זה יורה על רוב בקיאותה בדרכי החיים והיא שסיבבה פני בריחת יעקב וצאתו מבית אביו לענין לקיחת אשה ממשפחתו לא שילך כדמות בורח לפי שהיציאה לכוונת בריחה יבעיר לב אחיו לרדוף אחריו או לשמור עברתו נצח. ולזה דברה אל יצחק שידבר אתו ויצוה עליו על זה כדי שיראה שמצות אביו תכריחהו והוא שנאמר בסוף וישלח יצחק את יעקב וילן פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. י יאמר שהלך במצות אביו וגם שהמקום אשר הלך שם היה שוה לשניהם כי הוא בית אחי אמם ומזה לא ניכר שהוא בורח כמו ההולך למקום שאין יד שניהם שוה בו והוא מה ששלח לו בפתחו לו בדברי שלום עם לבן גרתי ואחר עתה בראשית ל״ב:ה׳. והכתוב מעיד שהועילה עצתה דכתיב וירא כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם וכו' וישמע יעקב וכו' וירא עשו וכו' וילך עשו וכו' שנראה שכבר הסיח דעתו מהענין הראשון אל הענין השני המחודש. ועם זה פנה זה אל הימין וזה אל השמאל ויפרדו איש מעל אחיו ונמצאת הברכה דבקה במבורך בהסכמת בית דין של מעלה עם בית דין של מטה שהיה מקטרג בראשונה ולבסוף הודה ונתן בעין יפה זה שלש רגלים. והועיל לזה זירוזו העצום אשר מסר עליה נפשו מתחלה ועד סוף: ועתה יקום יעקב ויגל בחלקו ישמח ישראל ויזכה במקחו ואיש איש מבניו ישיש בנחלתו. לא עתה יבוש בקנות מפי הגבורה לו משפט הבכורה: יבאר כי כמו שחויב להכזיב הרבה מהדמיונות מפני מופתי השכל כן חויב להכזיב המופתים השכליים מפני ההוראות הנבואות: במדרש ב"ר פ' ס"ח אמר רבי אבהו משל לבן מלכים שהיה ישן בעריסה והיו הזבובים שוכבים עליו כיון שבאת מניקתו ושהתה עליו והניקתו ברחו מעליו כך בתחלה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כיון שנגלה עליו הקב"ה ברחו מעליו הוי והנה ה' נצב עליו: *תוכן כוונתו: הנה ידוע שכח המדמה אשר לאדם יצוייר לו בדמיונו רק מה שכבר השיג בחושיו, ויש לו גם הכשרון לחבר ציורים נפרדים בגופים שונים, ולעשותם לאחדים בידו, כמו שיצייר לפעמים סוס בעל כנפיים ע"י שיקח בדמיונו ציור הכנפים מבעלי כנף, ויחברהו לציור הסוס אשר ראה, אף כי בטבע אינו בעל כנפים, אך בתנאי שיהיו שני אלה ציורים אינם מתנגדים זה לזה, עד שחיבור שניהם אינו מן הנמנע, והוא עכ"פ בגדר האפשרות , אבל זאת אינו ביכלתו לצייר לו דמיון וציור ממה שלא ראה מעולם כלל, ובכל זאת יחייבהו לפעמים משפט והקש שכליי והמופת האמיתי אשר עליו, להודות במציאות ואמיתת ציורים אשר לא ראה מעולם, ואף כי בהשקפ' הראשונה ימאן להאמין באמיתתם, והמשל בזה, כאשר יסופר לאיש המוני מגודל גוף הכוכבים, אשר יראו למרא' עיניו כקטנים מאוד, או כי יאמר לו כי ישבו בני אדם ושאר בע"ח סביב כל כדור הארץ, באופן שרגליהם מכוונים אלה לעומת אלה מבלי אשר יפלו ממנה, כי כח המושך, אשר לכדור הארץ באמצעיתו, מושך כל הברואים אשר יתהלכו עליו מכל סביביו, מבלי אשר יפול אחד מהם לתוך האויר, וכן כי יאמר איש ליושבי הארצות החמות מאוד, אשר שם לא יהי' לעולם שלג וקרח, כי יש ארצות אשר שם יקפאו המים הנוזלים עד כי יהיו לאבן, ועל גביהם ישאו ויתנועעו גופים כבדים מאוד, הלא כמעט יהי' המגיד הזה כמצחק בעיניהם, וכחשו בפניו יענו, יען כי לא יוכלו לצייר זאת בדמיונם אחרי שלא ראוה מעולם, אך מדי יחל להסביר זאת להם, ע"פ חקי הטבע, ואף כי יבוא להם מופת שכלי על זאת, הלא יוכרחו להודות לו על אמיתת דבריו, כן הדבר אצל השכל האנושי המורגל רק בדברים טבעיים, כי הוא לבדו לא יספיק לאדם להשיג על ידו כל הדברים והמושגים אשר חוצה לו, ואף כי אם יוגד לו דבר היוצא חוץ לגדר הטבע המורגל, והנעל' מגבול השגתו, הלא בהשקפ' הראשונ' יכחישהו ע"כ טובה גדולה והכרחית היא לו, כי יערה עליו רוח אלקי ממרום לפעמים, אשר ישלים ויוסיף השגתו, לא לבד בדברים טבעיים, כי אם להשיג מה שלא השיג עד עתה גדולות ונצורות מענינים רוחנים, ודעות אמיתיות מתארי הי"ת אשר עד עתה היו נשגבות ונעלמות משכלו המשוטט רק בכל אשר סביביתיו בארץ מתחת, כמו שאמר המשורר מעיונים כאלה תהילים קל״ט:ו׳ "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה" וע"ז מורה לדעת הרב מה שאמר יעקב אע"ה אחרי אשר הקיץ משנתו "אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי" הורה בזה תמיהתו שעל פי שכלו האנושי לא יוכל להבין איך יצומצם שכינת כבוד אלקים במקום ידוע ומוגבל כזה, כ' רק גוף גשמיי ינוח במקום הזה, ויעתק לפעמים אח"כ ממנו למקום אחר בהצטרכו להתנועע לדבר המועיל לו, או להתרחק מדבר המזיק לו, אבל הי"ת הנעלה מכל אלה, איך תצויר לו מנוחה במקום ידוע או תנועה וההעתקה, ורק השפע האלקי ורוח הנבואה אמרו לו כי כן הוא, כמו שנמצא ג"כ בהרבה מקומות ממקראי קודש, כי הי"ת חפץ למען צדקו, כי השגחתו הפרטית תדבק באנשים השלמים האמיתים, ובכל מקום אשר ילכו שכינת כבודו והשפעתו עליהם מתהלכת עמהם, והנה לסבב כל הטובה הגדולה הזאת, שתחול ההשפעה האלקית הזאת על האדם יועיל מאוד השתמשו תחלה בהשגת הענינים והמושגים השכליים, והרגלו בעיוני החכמה, כמו שעשה יעקב אע"ה שהכין עצמו תחלה לקנות לו עיונים שכליים הבנויים על אדני הקדמות לקוחות מחכמות למודיות טבעיות ואלקיות, ורק אח"כ חלה עליו לדעת הרב ז"ל, רוח הנבואה ושפע האלקי ממרומים, וע"ז רומז הכ' "ויקח מאבני המקום" אשר מלבד כוונתו הפשוטית שלקח האבנים האלה להניח ראשו עליהם כדרך כל איש, שישים כר וכסת או דבר אחר מראשותיו, מורה גם לדעת הרב, על אופן השגתו העיונים השכליים, כי לקח הקדמות חכמה ליסוד בנין הקשיו השכליים, ויען כי כל אחת מהקדמות ההקש המופתי הבנוי כפי הנודע על שתי הקדמות מצטרכות אל ההקש, כמו האחרת, אמרו חז"ל ד"מ רק בבחינה המוסרית הזאת "שהיו האבנים מריבים זה עם זה, זה אמר עלי יניח צדיק את ראשו" וכו' להורות בזה רק, שכל אחת מהקדמות ההקש מצטרכת לו, ואמרה ד"מ בצדק ובמשפט שעליה יכון יסוד בנין ההיקש השכלי, ואח"כ אחז"ל כי כולם נעשו לאבן אחת, להורות בזה, כי באמת כולם מצטרכות לו, ועל כולם ינוח בנין ההיקש השכלי כנודע, ולהרחיב המשל הזה ולבארו יותר אמר תנא אחד, כי היו ג' אבנים, ותנא אחד אמר כי היו רק ב' אבנים, יען כי הראשון חלק ההקדמות העיוניות לג' מינים, ללימודיות , לטבעיות . ולאלקיות , ורעהו חלקן רק לב' מינים, לטבעיות הכוללת גם הלמודיות. יען כי הן היסוד וההתחל' לידיעת הטבעיות, אשר הן בלעדי הלמודיות כספר חתום ולמה שאחר הטבע, ר"ל האלקיות, ורק אחר שהכין עצמו לזה זכה יעקב אע"ה לשפע האלקי אשר נח עליו.- ויען כי החקיר' השכלית תלך תמיד מהקדמות לקוחות מחכמת הטבע ע"י השגות חושיות מעלה מעלה מהמסובב אל הסבה. עד בואה להשיג באופן זה גם מושג הי"ת שהוא הסבה הראשונה, ורק אחרי ההכנה הזאת יחול על קצת מהשלמים אמיתיים רוח הנבוא' אשר על ידה ישיגו עוד מושכלות אלקיות אחרות מהסבה העליונה ותארי הי"ת הנשגבים, אשר לא ידעו עוד מלפנים מבלי אשר יצטרכו עוד לעזר ההקדמות השכליות והקשים מופתים כבראשונה, והשגתם זאת תקרא בעבור לכתם אח"כ מהסבה אל המסובב שהוא מהקודם אל המתאחר, תחת כי ההשגה השכלית הראשונה שהיא מהמסובב אל הסבה תקרא א פאסטעריארי, ר"ל מהמתאחר אל הקודם, ואף כי אמיתת מציאות הי"ת לא תושג לעולם משכל האנושי מהקודם אל המתאחר אם גם יופיע עליו אור שמש הנבוא' כמו שפי' הרמב"ם במ"נ ח"א פ' נ"ה הכתוב "וראית את אחורי ופני לא יראו" בכל זאת ישיג הנביא הרבה השגות אלקיות מתארי הי"ת היותר קרובית אל האמת באופן זה הנקרא א פריארי מה שלא יוכל להשיג השכל האנושי בלי עזר שפע נבואיי כמאה"כ על מרע"ה "ותמונת ד' יביט" ועל השלמים האלה אשר עליהם יגה שביב אש הנבוא' יאמר הכ' פה לדעת הרב "ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו" ר"ל תחלה משיגים השגה שכליית ועולים בה למעל' מהמסובב אל הסבה, ואח"כ יורדים בהשגתם הנבואית מהכזבה אל המסובב.- וע"ז רומזים גם דחז"ל החולקים יחד, מ"ד "והנה ה' נצב עליו" מוסב על הסולם, ר"ל שהכ' מורה על השגה שכליית, שבה הסבה הראשונה, ר"ל הי"ת, המדרגה העליונ, אשר ישיג החוקר בהשגתו. ומ"ד "עליו" על יעקב, שהוא מתקיים עליו, ר"ל שכונת הכ' פה על השגה נבואית שהית' ליעקב שבה החל מהי"ת שהוא הסבה הראשונה, וממנה ירד להשגת המסובבים.- והנה השפע הנבואיי הזה שחל על יעקב לא הי' בתחלה ברור יזך, כ"א מעורב ובלול עוד מהשגות בלתי אמיתיות, ע"כ הי' תחלתו בחלום רק בחזיון לילה, שהוא לדעת המורה ח"ב פמ"ה התחתונ' שבמדרגת הנבוא', ורק מעט מעט נתחזקה אח"כ השגת נבואתו עד שראה כאשר הקיץ, הטוב בעין שכלו אופן השגת הי"ת והנהגתו את העולם כולו, והשיג ההבדל אשר בין חלקיו הפרטיים אשר הם לפעמים רעים קצת, לכללו של עולם שכולו טוב, ורק על הידיעה וההשגה הברור' הזאת רומז מאה"כ "כי שם נגלו אליו האלקים" וכו' וזה שאז"ל במדרש, כי בתחל' הי' דומה לתינוק בעריס' אשר זבובים שוכבים עליו, ר"ל המושגים הבלתי נכונים אשר עוד התערבו בהשגתו הבאה לו בחלומו "כיון שנגלה עליו אלקים, ברחו מעליו" ר"ל אחרי השיגו הנבוא' האמיתית סרו ממנו השגות הבלתי נכונות, ועל היות השגת יעקב מהשגת הי"ת על מין האדם השלם בכל הנבראים. יותר ברורה מהשגת אבותיו אחז"ל כי המקום אשר ישכון עליו כבוד ה' והשגחתו הפרטית, ר"ל מקום המקדש קרא אברהם "הר," ויצחק קראו "שדה." ויעקב קראו "בית," ר"ל כי אברהם דמה אותו רק להר, אשר עליו לא יושפע משפע הטל מעל, כמו על הארץ הנעבדת, ויצחק שהשיגו ייתר דמהו לשדה, אשר בו יפעל שפע הטל מעל יותר לברכה, ויעקב דמהו לבית, להורות כי יחס השגחת הי"ת אל השלימים חושבי שמו ומכירי אמיתתו, כיחס בני בית זה לזה, הקרובים יחד באחוה ורעות, וזש"א אברהם "בהר ד' יראה, וביצחק נאמר "לשוח בשדה" וביעקב "אין זה כי אם בית אלקים," אף כי באמת מקום העקיד', ותפלת יצחק, ומשכב יעקב שלשתם היו לדחז"ל במקום אחד, בהר המוריה אשר שם נבנה בהמ"ק. - כמו שחוייב אל הכח המדמה להכזיב הרבה מדמיונותיו מפני מופתי השכל וגזרותיו, כן יתחייב זה השכל להכחיש קצת משפטיו ודיניו מפני ההוראות האלהיות הנאצלות עליו. הקודם יתבאר תכלית הביאור מהרבה דברים זכרום החוקרים שהמדמה נתפש עליהם כי להיותו כח חמרי משותף אל כל הב"ח הוא עלול מאד אל ההשתבשות בקבלת צורות שלא נמצאו נפרדות אך מקבל הרכבתם מזה אחת ומזה אחת וימציא במחבורם מה שלא היה: גם ימאן לקבל את אשר לא ראה מהמה ואם הם אמתיות כמו שהוא הענין בשערתו קטרי המאורות הגדולים ויתר הכוכבים או במצב האנשים על שני קצות הקוטר העובר על חוג הארץ איש נכחו וכפות רגליהם מקבילות זה לזה וכדומה לאלו אשר על כרחו יש להודות הפך ממה שנראה לו כי אין לו פה להשיב דבר כנגד המופתים המוחלטים הבאים עליהם מפאת השכל אשר עליו להכזיב כזביו ובדיותיו כמו שכתב החכם בטבעיות: הנה כמו כן יקרה אל השכל האנושי כי כל מה שישלים עיוניו ויקיף בדעתו הנמצאות הכוללות ויתעצמו השגותיו בכל מה שאפשר לו ההשגה עליו כבר יוצץ עליו הרוח האלהי ויעזרהו לדעת גדולות לא יחשוב ולראות נפלאות לא חשב ולא ידע ויישירהו אל הכרת אמתת עיונים וענינים חשבם בהפך ראשונה אם בעיוני אם במעשי. ואם שהדבר הוא ברור ומועד מפי רוב ספורי תורתנו הקדושה בעדות נאמנה עכ"ז לא נחדל מהביא ראייה מפרסומי הענינים הנעשים והקימונו עליו לעדים נאמנים שלשה נסיכי אדם. והם שמואל ונתן ומיכיהו בן ימלא נביאי ה'. הלא תראה כי שמואל הנביא להמשכו אחר מה שינזרהו שכלו מהנתן שבט מלכות אל איש יפה תואר ובעל קומה כמו שכבר היה ענינו של שאול שנאמר הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם שמואל א י׳:כ״ד. לזה בראותו אליאב נצב הקומה וייף בעיניו למלוכה גזר ואמר אך נגד ה' משיחו שם ט"ז אמנם הושפע עליו הכח האלהי ואמר אליו אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כו' אמר אל תבט אל ענין יופי המראה וגובה הקומה שכבר מאסתי למלוכה ענין אלו התוארים מיום בחרי בשאול בעבורם והיה מה שהיה. והודיע כי לא אשר יראה האדם בשכלו הוא אמת עכ"פ אבל מה שיראה השכל העליון וישפוט עליו וגזר הגזרה עצמה שאמרנו ואמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב כלומר כמו שמחק האדם בטוב שכלו הוא שיראה וישפוט על העינים ושאר החושים כאשר יפול הטעות בהם לסבה מהסבות כהטעות בעוות המטה אשר ביאור שזכרו ר"ל שהמטה הישר נראה עקום במים וכיוצא כן הוא מחק השכל האלהי לראות ולשפוט להישיר מה שיטעה לבב האדם במושכליו. והנה הפי' הזה מלבד שהוא נאות לפי ענינו הוא מוכרח כשתעויין היטב כוונתו: אמנם נתן הנביא כאשר אמר לו דוד המלך שמואל ב ז׳:ב׳ ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה מה נאמר ויאמר נתן הנביא אל המלך כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך. הנה שגזר בעיון שכלו מה טוב ומה נעים לבנות בית אלהים ומי כדוד נאמן לה' לבנותו והסכים בדעתו שהוא ית' יהיה עמי עד שהיה דבר ה' אליו בלילה ההוא לך אל דוד לאמר כה אמר ה' צוה שיאמר לו זה בלשון תמיהא כלומר ראה כמה נתרחק דעתך בזה ומשפטיך אשר אתה חרצת בעומק עיונך ממה שיגזרהו השכל העליון. ואחשוב שלא עשאו שליח רק כדי שתהא לו תוכחה עצומה על מה שהחליט בדבר מבלי המלך בגבורה. וכמו שאמרו חז"ל ספרי פ' דברים על אומר אנכי הרואה שם א' ט' כי לעצם השליחות כבר נאמר בדברי הימים ויהי עלי יד ה' לאמר דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת כו' הנה בן נולד לך כו' ד"ה א כ"ב. כי דברים כאלו לא אמרם אלא בינו לבינו כי לא נמסרו לשליח. אמנם סתם הדברים ושלחו בהם כדי שיהיה לו לתוכחת מוסר: ומיכיהו גם הוא כאשר אמר לו אחאב מלכים א כ״ב:ט״ו הנלך אל רמות גלעד אם נחדל עם שהקדים לומר לשליח חי ה' כי את אשר יאמר ה' אלי אותו אדבר הנה מתחלה טרם יהיה יד ה' עליו לפי שראה בטוב בחינת שכלו שטוב ויפה הוא שתשובנה ערי ישראל עליהם ע"י המלך המולך בעת ההיא כי זה וכיוצא בו היא סבת הקמותו עליהם לזה אמר לו עלה ותצלח ונתן ה' ביד המלך אמנם אחאב עם היותו רשע במעשיו למוד היה בענינים האלו וידע ההבדל שיש בין שיאמר מפאת השכל האינושי לבד ובין מה שיאמר עוד הנבואה והוא כבר הקדים ההודעה כי לא ידבר עליו על הדרך הנבואיי טוב כי אם רע. ולאמת דבריו אלו אל יהושפט אמר לו עד כמה פעמים אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה' ולזה נאמר בסוף ויאמר מלך ישראל אל יהושפט הלא אמרתי אליך לא יתנבא עלי טוב כי אם רע וזהו מה שרצהו אחאב יותר מדעת האמת, והמעשה העיד. מ"מ כבר קרה לו למיכיהו בזה לגזור בדעתו דבר וכאשר נתעורר לדברי אחאב להתבודד ולכוין אל הנבואה הוכחש זה הדעת וידע שלא יצליח ולא יתן ה' ביד המלך כמו שאמר כי הוא ית' ובית דינו יעצו עליו רעה כמו שנזכר שם: הנה שעדות שלשתן מכוין למה שאמרנו מצורך התישרות השכל האנושי באלהי העומד עליו כי על זה היתה עצת יתרו נכונה בשאמר וצוך אלהים ויכלת עמוד שמות י"ח ואמרו ז"ל לך המלך בגבורה מכילתא פ' יתרו. ואם כן איפה בדברים אלו המעשים אשר מדרך השכל האינושי להתגבר עליהם בחוזק יד כ"ש בידיעות העליונות הרוחניות ובהשגת אמיתות העיונים האלהיים ודעת דרכיו ומצוא חפציו שהם עליונים נעלמים נסתרים ונפלאים ממנו כמו שאמר המשורר פליאה דעת ממני נשגבה וכו' תהילים קל״ט:ו׳. ורבן של נביאים בקש עליהם. אפס קצהו תראה וכלו לא תראה. שהשכל האינושי יש להכנע לאלו ההוראות הנבואיות לבטל דעתו ולסתור גזרותיו מפניהם כמו שאמר בפירוש כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' ישעיה נ"ה. וזה אם להכחישם ממש כמו שקרה לאלו הג' רעים נאמנים. אם לתת לב ולהעמיק להשגת דברים והכרת ענינים אשר לא שערום ולא ציירו מציאותם מתחלה כמו המראות האלהיות אשר נזכרו לישעיה ויחזקאל וזכריה. וזולתם מהנביאים שהשתוממו עליהם בדבריהם. או כשנתוסף אליו מדע והשכל והשגת ענין מה והכנתו היותו על אופן אחר ובפנים שונים עצומים ונפלאים ממה שחשב והשכיל מהם ראשונה כמו שהיה הענין ליעקב אבינו במראה הנפלאה אשר יסופר עליה בתחלת פרשה זו אשר ביאר בדבריו שבאת עליו ההערה האלהית להשכילו ולהודיעו והעלותו במדעו שיעור מה שהיה בתחלה זר ונפלא בעיניו וכמ"ש בפי' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. והיה ענין תמיהתו לפי שההנחה הזאת רצוני ליחד לאל יתברך קביעות דירה ובית מושב אהל ומשכן כאשר תיחד אותם התורה האלהית בכאן ובעיקר ספוריה הנה היא תניח ביטולים גדולים לפי ההצעות השכליות ובפרט תחייב שלשה שקרים עצומים. הראשון שיהיה הוא ית' בעל שיעור כמשפט כל מתקומם במקום. והשני שיהא מתנועע ונעתק ממקום למקום בנסוע המחנות. והשלישי שיהא לו שום צורך אשר לו יתנועע. חלילה לאל מאלו החסרונות וכיוצא בהם כלל וחלילה שיסכים השכל העיוני עליהם אמנם באת כנגד זה ההערה האלהית והרחיבה בו ספריה וספורים לא לבטל גזירות השכל באלו הגזירות והמשפטים וכיוצא בהם שהם תקועים במקום נאמן אבל לעוררו ולזרזו לדעת מתוך ההנחות האלו דעות ועיונים שהיו מתחלה רחוקים בעיני שכלו ולהקרבם וזה במה שישכיל בכל מה שיאמר מזה המין כי חפץ יי' למען צדקו לרשום ולצייר בלבנו אמיתת השגחתו ועוצם עיונו ותכלית הדבקו באנשים השלמים החפצים לשמוע בקולו ולדבקה בו שיעור מה שלא יושכל אל הדעות הפלוסופיות. כי אם יספיקו לגזור קצת גזרות אמיתיות במציאותו ואחדותו ופשיטותו יתב' הנה באמת יחסרו מהשכיל עקר מה שצריך השכלתו להצלחת האדם ושלמותו כמו שביארנו הוטב אצל פי' עץ הדעת טוב ורע שער ז' וכמו שיושלם ביאורו בכמו אלו הענינים על מעשה המשכן שער מ"ח ב"ה. וכוונת זה התועלת הנמרץ ביארה ישעיהו הנביא באומרו כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי ישעיה ס"ו הנה במה שאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי ייחס לעצמו הגדולה והגבורה באופן שלא יסבול שום חסרון מהג' אשר זכרנו כי מי שהשמים כסאו הוא והארץ שרפרף שלו הנה כבודו מלא עולם והנה הוא בלתי בעל תכלית ואשר הוא כן לא יתקומם ולא יתנועע כי הוא מאמר שוה לאומרו ירמיהו כ״ג:כ״ד הלא את השמים ואת הארץ אני מלא והנמצא העליון הכולל אשר בזה אינו צריך לזולתו כי הכל שלו שנאמר כי לי תבל ומלואה תהלים נ'. ואם כן איזה בית אשר תבנו לי שאבא לדור ולהתקומם בתוכו ואיזה מקום מנוחתי שאנוח בו מהרוגז והעצב שיש לי מחסרון דבר ואיך תחשבו שאני נעתק ממקום למקום לבא ביניכם כאחד מכם שמתנועע בכלים גשמים ועל ידם עושין כל צרכיהם שהרי אין מציאותי על זה האופן ואין מעשי נעשין על הדרך ההוא בשום פנים. שאם נקראתי בורא ויוצר ועושה ואת כל אלה ידי עשאה. רצוני השמים והארץ שהזכיר וכל צבאם. לא היתה הבריאה ביד ולא בשום כלי גשמי כלל רק ויהיו כל אלה נאום ה' כלומר במאמר לבד וכמו שאמר בדבר ה' שמים נעשו שם ל"ג כי הוא אמר ויהי שם וכמו שנתפרסם בעשרה מאמרות נברא העולם אבות פ"ה ועניך המאמר הוא הרצון האלהי לבד. ואם כן למה בחרתי בעיר וצויתי לבנות לי בית מקדש לשכון בתוכם ודאי לא לצרכי רק לצורך השכנים ותועלתם כמלך שמעתיק ישיבתו מארץ טובה ועיר ממלכה לעיר קטנה וארץ גזירה להטיבה ולהצליחה להוציאה מעמלה ועניה על ידי רוב הברכות וההצלחות אשר יבואו לרגלו והיה הטוב ההוא מה שכוונתי להעיר אזן קצרי השגה ומשתוקקין אל השלמות ומשתדלין אל הגעתו ולזה אמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. ירצה כוונתי לשום עיני לטובה על השכל האינושי אשר הוא מתחלתו עני ונקצר יד מהשיג אמיתת הענינים העמוקים אשר אמרנו אך כשימצא לו תנאי שני והוא שיהיה נכה רוח. כלומר מרגיש בקוצר השגתו ומתעצב בה כי אל השמח בחסרונו או שאינו מרגיש בה אין לו שום תקנה ועוד צריך תנאי שלישי שיהא חרד מאד ומשתדל לקראת השלימות ובחריצות גדולה וכמו שאמר שמואל א ט״ז:ד׳ ויחרדו זקני העיר לקראתו, הנה חרדת אלינו כו' מלכים ב ד׳:י״ג כי ודאי איש אשר אלה לא יועילו מאד אלו ההערות להצלחתו. ואולי כי רצה באומרו ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה כו' ואל זה אביט כו' כי את כל אלה צבאות השמים והארץ אשר זכרתי עשתה ידי ויהיו כל אלה נמצאים ועומדים לפני מזומנים למצותי ואין אתי חסרון כל דבר ועם כל זה לא אביט לשכון שכינתי כי אם אל עני ונכה רוח וחרד על דברי ועל דרך שאמר ע"י משה הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, רק באבותיך חשק ה' וכו' דברים י׳:י״ד וזה וזה הוא דרך נכון. וכל אלו הענינים ומה שילוה אליהם כפי כוונתו כלם יבואו על נכון במקום המיוחד בשער הנזכר ב"ה: ועתה ראה איך קרה לו ליעקב אבינו ע"ה זה הענין רצוני שכבר היו לו עיונים רבים ונכבדים בנויים לתלפיות על הקדמות שכליות אמיתיות במציאות האל יתב' ואחדותו ופשיטותו ואופן השגחתו והנהגתו זה המציאות שיעור מה שאפשר אל השכל השגתו. ושלמותו זה הביאו לשהערה עליו רוח ממרום להשיג ולהשכיל גדולות ונפלאות אשר לא ידעם ושחשבם בעיונם היותם בענין אחר. וזה מה שיורשם מאד בספור זה במה שחוזר לזכור יציאת יעקב מבאר שבע ומגיד פגיעתו במקום ההוא ולינתו בו. ומזכיר שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו. ובשכבו שם חלם החלום הנכבד והנורא ההוא אשר עליו אמר בהקיצו אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא ויאמר מה נורא כו' ושלסוף לקח את האבן אשר שם מראשותיו וירימה מצבה וכל הענין ההוא המגיד גודל המושג לו שם ועוצם מעלתו כי לא יתכן שדברה תורה לשון הבאי בזכרון פרטים כאלו אם לא יועילו דמאי איכפת לן אם שם מראשותיו מאבני המקום או ששמה על כרים וכסתות. וגם לא דברו חכמים לשון הבאי כשאמרו שהאבנים הללו היו מריבות זו עם זו חולין צ"א: לומר עלי יניח צדיק זה ראשו עד שנעשו אבן אחת דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. וגם כמו שאמר שם וחזר ונשנה במדרש שוחר טוב בשיר של פגעים תהלים צ"א רבי נחמיה אומר שלשה אבנים היו אמר אם האל מיחד שמו עלי כמו שיחד על אבותי יעשו שלשתן אחת ועמד ומצאן אחת. ואני הנני רואה אותו מתפרש היטב כשיהיה הכל פונה אל התל שהיינו פונים אליו: ויצא יעקב מבאר שבע כו' להיות הקורות אותו בדרך הזה ענינים נפלאים עקריים ושרשיים לשלמות האדם והצלחתו וראויין ליסמך אל קבלתו הברכות מפי בית דין של מעלה ומטה כמו שאמרנו בשער הקודם חזר ליחד להם ספור בפני עצמו וכבר נודע מה שאמרו חז"ל שנטמן בבית שם ועבר ארבעה עשר שנה מגילה י"ז. כמו שהוכיחו ממספר שניו והוזכר בפרש"י זכרונו לברכה ס"פ תולדות אשר מזה נמשך כי בצאתו משם באוצר בלום מלא חכמות עיוניות היה מוכן לשתקראנה לו נוראות כאלה והוא אומר ויפגע במקום כו' ואם שפשוטו במקומו עומד וזה המקום אשר נקרא שמו יתברך עליו כמו שיתבאר כבר נודע ממקרי האבות שעם היות דברים קורין אותם לשעה גם כן היו רומזים לענינים גדולים ונפלאים אם להווה אם לעתיד לזה הוא נכון לומר כי ויפגע במקום ירמוז אל העיון באלהיות על דרך שאמרו ז"ל ברוך המקום שבת י"ג: ולהיות הדרוש הזה זר ונפלא מאד מהשכל האנושי הוא מה שנאמר בו ויפנע במקום שהוא כנוי אל הקצור בהשגה וכמו שאמר הציץ ונפגע חגיגה י"ד: ובמדרש ב"ר פ' ס"ח ויפגע במקום מלמד שבקש לעבור ונעש' לו העולם ככותל הנה רמזו אל תשוקתו אל השגת אלו האמתיות ועמידת המונעים ההיולאניים לפניו עד שפגע במקום לפי הענין השני שדרשוהו ז"ל ברכות כ"ו: מל' תפלה כי על זאת יתפלל כל חסיד לנותן השלמות ב"ה. ובהכינו עצמו בעיון ובמעש' מן השמים ירחמו ויסייעו בשלמותו עד אשר ישיג המשיג בפתע את אשר נתאוה אליו והוא הענין הג' אשר דרשו חז"ל חולין שם ויפגע במקום מלמד שקפצה לו הארץ דכלהו אתנהו ביה. ואמר וילן שם כי בא השמש כי מתחל' באה שמשו ולא זרח עליו אור אלו האמתיות עד הנה. ויקח מאבני המקום כו'. אמר שהזמין עצמו אל אותו השלמות במה שכבר לקח מאבני המקום והם ההקדמות האמתיות וההנחות הצודקות אשר הם אבנים שלמות אבנים יקרות שעליהם הוסד הדרוש הנפלא ההוא המכונה בכאן במקום לפי מנהג חז"ל. וישם מראשותיו שהשכיל אותם כלן והוליד מכללן אמיתת מה שאפשר להוליד וראה שכלן צריכות אל הלימוד ההוא ואם אחת מהנה יפול מהבנין והוא אמרו ז"ל שהיו מריבות זו עה זו וכו' כי על זה הדרך כבר אפשר לכל אחד מהם ליטול את השם ולומר שעליה תבנה ותכונן הבניה והגזרה ההיא אבל בבחינת הדרוש עצמו בכללו כולן מופת אחת הנה ולזה אמרו שנעשו כלן אבן אחת ע"פ הכתוב שאמר ויקח את האבן אשר שם וכו' הלא תראה שחכמי הפילוסופיא הוצרכו אל כ"ז ההקדמות שזכרן הרב המורה בתחלת חלק ב' וכלן לבאר מציאות השם ית' אחדותו ופשיטותו וכלן מתקשרות יחד להעשות מופת חותך אל אלו הדרושים כמו שנתבאר שם וגם מי שאמר ג' אבנים היו כיוון אל ג' חלקי החכמ' לימודית טבעית ואלהית המעיינות בג' חלקי המציאות אשר בהסכמתם יחד במופתיהם יתקיים השכל במושגיו. ורבנן אמרי מיעוט אבנים שתים ועמד ומצאן אחת שוח"ט שם כוונתן לחלוק החכמ' לפחות אל הטבע ואל מה שאחר הטבע והכל הולך דרך אחת. ואיך שיהי' אמר כי במה שקנה מהחכמ' על זה השיעור. וכאשר שכב שם במקום ההוא בהיות מחשבותיו משוטטות לפניו ורעיוני לבביה על משכביה סליקו. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו וכו' יאמר שנרא' אליו שם הסלם האלהי הכולל שהוא מדרגת הנמצאות וסוד השתלשלותם כי הוא מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והוא אשר בו יקושר עולמות שלשתן יחד. וראה עוד שמלאכי אלהים והם השלמים מהמין האנושי בזכות מחשבותם ועיונם משתדלים לעלות משפל מצבם בדרך עיונם במופתי ראייה אשר הוא הלימוד מהמתאחר הידוע אצלם אל הקודם היותר ידוע אצל הטבע עד שכן עלו מעיון אל עיון אחר מעולה ממנו עד הגיעם אל ראש הסולם אשר הוא ית' נצב עליו וזה הלימוד הואאשר יקראוהו חכמת הטבע המכונ' בפי דעת קצת למעשה בראשית אמנם בהיותם על זאת המדרגה מהשגה מיד הושפע אליהם אור השכל האלהי עד ישיגו בזוהר שכלם ורוח בינתם הנבואיית אמתת הנמצאות ודרך השתלשלם מהסבה אל המסובב שהוא ענין נפלא מאד מהראשון כי על כן כנה אופן השגתם וידיעתם זאת דרך ירודה כי בם הולכים מהנכבד אל אשר תחת ממנו וזה הלימוד הוא למכונה המעשה מרכבה וכבר דקדק הרב המורה ענין העליה הקודם ליריד' בפרק ט"ו ח"א אבל על ענין אחר. ואמר שתכלית מה שהשיג בזה העיון הנפלא והנה ה' נצב עליו ואמר במדרש ב"ר פ' ס"ט רבי חייא רבא ורבי יוחנן חד אמר עליו על הסולם וחד אמר עליו על יעקב מאן דאמר עליו על הסולם ניחא ומאן דאמר עליו על יעקב שהוא מתקיים עליו. והתבונן בדברים האלה האלהיים כי לפי שמדרגות הסולם ההוא הנראות לשלמים בעין שכלם הם מדרגות הנמצאות כלם אשר בכללם הנמצאים השמימיים והרוחניים גבוה מעל גבוה עד הסבה הראשונ' ית'. שמו הנצב עליהם במדרגה אין למעל' ממנה לזה אמר כי למ"ד על הסולם ישולח זה הל' עליו ירצה על העולם בכלל כמו ששולח על המדרגות הקרובות אליו אשר הם הפשוטים מחומר שהוא מבואר שהוא התיצבות מעלה לא התיצבות גשמי. אמנם למ"ד על יעקב איך ישולח זה הלשון עליו עד שיאמר שיי' נצב עליו שזה לא יופשט מהגשמות חלילה ותירץ שהוא מתקיים עליו ירצה שאין הכוונה באומרו נצב על המצב הגופיי. רק שהוא תואר מורה על הקיום והנצחיות כי השיג במרא' זו כי ה' אשר הוא העומד הנצחי והמתקיים בעצמו הוא עליו וכמ"ש חז"ל האבות הן הן המרכב' שם פ' מ"ז. ואחשוב שמכאן הוציא הרב המורה מ"ש בפרק ההוא וגם מה שלמד שמלת עליו לבד הוא הנשוא בזה המאמר כי הוא הפי' הנכון לדבריו שם לפי דעתי: ובמדרש ב"ר פ' ס"ח רבנן פתרי ליה בסיני והנה ס"לם זה סי"ני בגימטריא. מוצב ארצה. דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר שמות י״ט:י״ז. וראשו מגיע השמימ' דכתיב וההר בוער באש עד לב השמים דברים ד׳:י״א. והנה מלאכי אלהים אלו משה ואהרן. עולים ויורדים. דכתיב ויעל משה אל הר סיני שמות י״ט:י״ד וירד משה מן ההר אל העם שם ועלית אתה ואהרן עמך שם והנה ה' נצב עליו דכתיב וירד ה' על הר סיני שם. הנה אמרו שנגל' אליו שם ענין מעמד הר סיני הצודק בכל חלקי הספור כמו שנזכר לפי שהמעמד ההוא לפי האמת כך הי' הענין בו לכל המזדמנים שם. ואמרו עוד שמות רבה פי"ב ששם בטלה הגזירה ונתן רשות לעלות תחתונים למעל' ולרדת עליונים למטה מה שלא הי' נוהג כן ראשונה וגם שם נתבאר' העליה והיריד' על הדרך שאמרנו שנאמר תחלה ומשה עלה אל האלהים ואח"כ וירד משה מן ההר אל העם כמו שיתבאר כלו שם במקומו שער מ"ד ב"ה. ועתה אם היות שכל אלו הן דברים נכונים וקרובים למה שנאמר על זאת המרא' הנורא' מהרבה מהראשונים הנה בהתבונן האדם על מה שנמשך מזה הספור מהתיחד שם בית אל ושער השמים לתפלה ועבוד' ומה הפלא הוא ע"ה יראה באמת שנתגל' אז אליו מה שהי' רחוק בעיני עיונו תחלה והוא היות מקום מיוחד בית זבול לו ומכון לשבתו עולמים כמו שהפליג על זה שלמה ע"ה באומרו כי האמנם ישב אלהים על הארץ וכו' מלכים א ח׳:כ״ז: תאני בר קפרא ויחלום אין חלום בלא פתרון והנה סולם זה הכבש. מוצב זה המזבח שנא'. מזבח אדמה שמות כ׳:כ״א. וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה עד השמים. והנה מלאכי אלהים אלו הכהנים שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי' צבאות הוא מלאכי ב׳:ז׳ עולים ויורדים בו בכבש והנה ה' נצב עליו שנאמר עמוס ט׳:א׳ ראיתי את ה' נצב על המזבח. ב"ר פ' ס"ח. הנה הורה שכבר הי' המקום ההוא מעולה כולל הבית והעליה שהוא בית המקדש של מטה כנגד בית המקדש של מעלה ושכבר הי' הסולם מוצב ארצה מזה לזה לשתף השימוש ולצרכיו יחד וגם כי היו בני הבית בני אלהים עולים ויורדים בו כעבדים הזריזים והמהירים לשמש את הרב משרתיו עושי רצונו. והנה ה' נצב עליו כאדון הנצב על הבית ועל כל היושבים בו. ויתכן עליו על הסולם יורה שהוא מעותד ומזומן לרדת ולהשכין שכינתו למטה במקום ההוא הנבחר: ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וכו' עם שלא נגלתי עליהם בזה הסיגנון דע כי אלכי אנכי הוא והארץ אשר אתה שוכב שם לסבתה כי עליה נתגלגלו לך הדברים עד באך לשכב במקום הזה לך אתננה ולזרעך כי כבר רצה האלהים את מעשיך אשר בינך ובין אחיך, ותדע ותשכיל ממוצא דבר שאופן השגחתי הוא בשיעור נמרץ ממה שחשבת והוא אומרו והי' זרעך וכו' והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמ' הזאת כי לא אעזבך וכו'. ומהידוע שלא נדבר בזה השיעור לשום אחד מהאבות עד הנה ואין ספק שהבטחות הללו לימים רבים הוא מבטיח ולכל האומה בכלל' היתה הכוונ' וקרא דוקא באומרו לך אתננה ולזרעך שהרי לא נתנה לי אבל באומרו לך אתננה כיוון אל ישראל בכלל כמו ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל ירמיהו ל׳:י׳. ובאומרו אל זרעך הורה אל זרעם אחריהם שעתיד להחזירם להם אחר שיגורשו ממנה כיום הזה ויאמר שאם היו עתידים זרעו להיות כעפר הארץ לדוש בין האומות לפרוץ אל ארבע כנפות הארץ בגליות הוא יהי' עמהם בצרתם ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם ישמרם בכל אשר ילכו ועם שירחיקו נדוד ישיב אותם אל האדמ' הזאת בלי ספק ואם יתמהמה ויתאחר זה הקץ לא תירא ולא תחת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את זה אשר דברתי לך הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. וגם יודיע אותו כי זאת הארץ החלקית אשר הוא שוכב עליה הוא עיקר הארץ ומעמד כפות רגלי הסולם אשר אליה תהי' היריד' והשכינה ממנו ית' כמו שנזכר. ולזה ויקץ משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ירצה מהמרא' הזאת נרא' שיש שייכות לאל יתב' עם מקום זה וכאלו נתיחד לו לשכינתו מקום ממקום ואנכי לא ידעתי עד הנה שיהי' כך ענינו בשום פנים. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה חויבה לו הירא' הזה לפי שראה עצמו מוכרח לקבל מה שראה במרא' הנבוא' ומצד אחר לא ראה להפיל מכל המופתים האמיתיים אשר יעשה השכל בהרחקת זה המתקוממות עד צרור ונתירא מאד לנפשו מהכשל בדרוש הנורא הזה ובמחשבתו הנכונ' הזאת הית' עליו יד ה' וגזר על האמת המוחלט ואמר אין זה כי אם בית אלדים וזה שער השמים. ירצה אין ענין מראה זו להפיל ולהרוס דבר ממה שיגזרהו השכל בזה ההתקוממות כלל אבל הכוונ' לנלות אוזן אנשים שיש שם בית אלקים כל מבקש ה' יבא שמה לשרתו ולברכו בשמו וזה השער לה' צדיקים יבאו בו להכיר ולידע שיעור השגתו ועוצם התבוננותו ודבקותו אל עבדיו ומשרתיו עושי רצונו שהוא באותו שיעור מן העוצם וההתפשטות אשר לא נודע מקודם לכן. ולזה וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וכו'. כי האבן הראשה אשר שם מראשותיו תחלה היא עצמה אשר שם אותה אחר כך מצבה אלא שיצק שמן על ראשה במה שהאירו עיני שכלו כשמן זוהר האור האלדי להשכיל בה שיעור נמרץ ממה שהשכיל ראשונה ואליו רמזו ז"ל באומרם שאותו השמן ירד מלמעל' ב"ר פ' ס"ט. לזה ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונ' לקבוע מסמרות במה שהושג לו בזה, אמר שקרא שם המקום בית אל כי הוא ענין נתחדש לצורך האנשים מחודשים מזרע האבות הללו ואם הי' מקום המיוחד לו יתברך מצד עצמו חלילה לא יתכן שהי' מקדם מקום לזולתו בשום צד. וקבע יראה למקום ההוא ג"כ ואמר מה נורא המקום הזה. ויתכן שרמז אל שלשה מחיצות הבית הגדול והקדוש אשר היו כנגד השלשה עולמות. ועל בית קדשי הקדשים אשר ישכון שם כבוד ה' בין כנפי הכרובים אמר מה נורא המקום הזה. ועל ההיכל אשר שם כלי הקדש השולחן והמנורה ומזבח הקטרת אמר אין זה כי אם בית אלהים לומר שאין קדושתו כקדושת הראשון אבל הוא כקדושת בית אלדים. ועל החיצון אמר וזה שער השמים כי הוא המקום המיוחד לקרבנות הנעשות על מזבח העולה והוא באמת השער אשר בו יעלו לרצון לפניו יתב' וגם הוא מקום תפילותיהן של ישראל שנאמר בהם ואתה תשמע השמים מלכים א ח׳:ל״ב. ולחיבת הענין הזה השכים בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה כי מאז הוחל לשום אבן על אבן בהיכל ה' ויצוק שמן על ראשה לרמוז אל המנחות והנסכים וקרא אותה בית אל. ולבאר שהכוונה לא להיותה בית אלדים ולא אותה בית אל שהיתה בגבול יוסף אמר ואולם לוז שם העיר לראשונה ובכלל זה ג"כ שלא היתה זו העיר אשר נקראת אחר כך לוז בכתוב שופטים א' רק שכבר היה שם בשנים קדמוניות עיר ששמה לוז ולא נתקיים ישוב העיר ההיא והוא אומרו ויקח מאבני המקום שכבר נחרב המקום ההוא וגדר אבניו נהרסה ומאלו האבנים עשה המרזב אשר שכב שם ויודיע כן לומר שבהשגחת השם יתברך לא נתישב המקום והובדל לבית אלהים. והנה גם הפי' הזה נמשך יפה עד הנה אמנם הוא קשה להמשך למה שיבא אחרי זה מהספורים מפני חמש ספקות עצומות: /הא' כקיאחר שאמר לו שם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו' איך אמר בסמוך אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וכו'. וכי אדם הוא להנחם והרי לחלוחית הדיו עדיין קיימת השני בשיורה שהוא שמש על מנת לקבל פרס ושיאמר שאם יעשה אלהים לו כל הדברי' ההם אחת לאחת ולא יפיל דבר יהיה לו לאלהי' או שישים האבן ההוא בית אלהים ואם לאו שלא יעשה דבר מעבודה ומעשר ומכל מה שנדר והנה הוא מגונה מאד שהרי על כל פנים הוא מחוייב לעמוד לשרת ליי' הנראה אליו שם: השלישי מה שנמצא ליעקב מהפחד הנמרץ והמורא הגדול בכל הדרך אשר הלך ולא בטח לבו ולא נסמך על דבר ממה שהבטיחו האל יתב' שם כמו שנראה מאמר ויירא יעקב מאד וייצר לו וכו' וכל הפרשה ההיא: הרביעי כי לא הזכיר זאת ההבטחה כלל בתפלתו ובקשתו על צרת עשו רק ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך והוא מה שאמר לו בחרן ועליה אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כו' הצילני נא כו' ומה שאמר אחר כך ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וכו' כתב רש"י ז"ל שלא כיוון אלא למה שאמר לאברהם הרבה ארבה את זרעך כככבי השמים וכחול אשר על שפת הים בראשית כ״ב:י״ז. וא"כ לא הזכירה כלל רק במה שרמז במאמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק כמו שכתב בפירושיו. ואפילו תמצא לומר כי אל מה שנא' לו במראה הזאת ושמתי את זרעך כעפר הארץ היה מכוין שם יתבאר בטעמים מספיקי' שלא הזכיר כן רק לתת טעם אל יראתו כי לא מצא בכל דבריו מה שיספיק לסלק פחדתו ממנו. ואף כי יחשוב המראה הזאת לנבואה גמורה ובטחון קיים והוא פירוש נכון מאד כמו שתראהו משם. אמנם הספק החמישי הוא מה שעכב יעקב לשלם נדרו עם היותו ראש ואב לכל הנודרים דכתיב נדר לאביר יעקב תהילים קל״ב:ב׳. ולא עוד אלא שאמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא וכו' בראשית ל״א:י״ג. והוא לא עשה ולא כלום עד שחזר לומר לו אחר מעשה שכם שם ל"ה קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. ובאמת כן לא יעשה לשום אדם כ"ש לאיש כמוהו: ואולם מכח אלו הספקות ומטעם הכוונה אשר נכנסנו בה בזה הדרוש אני אומר שנתבאר בכאן ענין נפלא מענייני הנבואה וממה שיקראה מהקיצור למתחילים בה והספקות אשר יפלו להם בין מה שהושרש עמם מפאת עיוניהם ובין מה שנתחדש להם עמה בהתחנכם בנבואה כ"ש כשילוה אל זה ג"כ חסרון ההכנה מצד מהצדדים שהרי אמרו אן נבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר נדרים ל"ח. שהם הנאים הכרחיים כמו שבא בתחלת השער הי"ט וכמו שיתבאר בהקדמת שמות ב"ה. שהרי יעקב אבינו לשעה ההיא לא היה מוכן לגמרי אל מדרגת הנבואה הגמורה שאם היה חכם וגבור עשיר באמת לא היה כי הוא הולך ונטרד מבית אביו בעירום ובחוסר כל ותפלתו נשמעת בהתחננו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ולזה היתה המראה ההיא אשר ראה אז בחלום הלילה ומתוך שינה עמוקה כמו שנאמר בתחלתו ויחלום והנה סולם וגו' ובסופו ויקץ יעקב משנתו וכו' מה שלא אמר כן במקומות אחרים שנזכרה נבואה בחלום או במראות הלילה שאע"פ שהיה בהם תחלת הענין בחלום כבר תתחזק המראה ותתפשט אל שירגיש הרואה שאינו חלום רק נבואה ממש אבל כשאמר ויקץ יעקב משנתו יורה שמתחלה ועד סוף לא הרגיש החולם כי אם חלום וכמ"ש ויקץ פרעה והנה חלום בראשית מ"א שאע"פ שראה בחלומו ענין אמיתי קרוב לנבואה כמ"ש את אשר האלהים עושה הראה את פרעה שם הנה יקיצתו משנתו תעיד עליו שהוא חלום גמור וכמה הורה זה בר קפרא במ"ש עליו ויחלום אין חלום בלא פתרון. והנה סולם מוצב ארצה וכו' כמו שכתבנו למעלה. והנה הרב המורה בפ' מ"ה חלק ב' הכריח היות ענין שלמה המלך למטה ממדרגות הנבואה הגמורה למה שנאמר בו ויקץ שלמה והנה חלום מלכים א' ג' מהטעם שכתבנו היה כן אותו משפט עצמו בכאן באומרו ויקץ משנתו אלא מפני מה שכתב זה לשונו. וכאשר נתעורר מחלום הנבואה ההוא לא אמר שזה חלום אבל פסק ואמר אכן יש ה' במקום הזה ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען בראשית מ״ח:ג׳ ופסק שהוא נבואה. אמנם בשלמה נאמר ויקץ שלמה והנה חלום וכו' ע"כ. ואתה רואה כי מאמר אכן יש ה' במקום הזה אינה טענה וכ"ש בסמוך אליו ואנכי לא ידעתי כמו שיבא אמנם הראיה השנית היתה ראיה גמורה אם לא קפצה לו הארץ לרב. שהרי לא אמר אל שדי נראה בלוז אלא על מה שנאמר לו שם בשובו שנאמר ויבא יעקב לוזה שם ל"ה ושם נאמר אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים וכו' והוא מה שאמר ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך וכו'. והוא מבואר והנה אנחנו נקבל מדברי הרב ההכרחי והוא מה שיגזור ענין השינה והקיצה כי השאר קצתו נראה כי הוא זולת מה שחשב וקצתו בלתי מוכרח. וכבר זרז אותנו שם שלא נטעה באלו המדרגות במוצאנו בספרי הנבואה שבאתהו הנבואה בצורת מדרגה אחת ויתבאר בו עצמו שבאתהו באחרת וא"כ ראייתינו נכונה כמה שאמרנו ולזה כאשר הקיץ משנתו העיד הכתוב שנסתפק במראה הזאת אם היתה נבואה מושפעת מאתו יתעלה כמו שיורו ענייני המראה או אם היה חלום לבד כמו שחוייב מחוסר הכנתו וזה הדבר הוא שבו היתה השגתו אז חסרה מנבואה גמורה שהנביא שתגיע לו נבואה שלימה לא יסופק לו כלל נבואתו אם דבר ה' הוא שאם יסתפק לא יעשה על פיה דבר שיש בו פקוח נפש וא"א החזרה כמו שעשה אברהם במעשה העקידה כאשר כתב הרב המורה שם פרק כ"ד חלק ג'. אמנם כשלא תגיע על השלימות לסבה מה לא די שיכול להסתפק בה אלא שכבר ישתבש ויחשוב בה זולת מה שהוא ע"ד האמת כמו שנראה הענין מפורש בתחלת ענינו של שמואל שקרא אותו השם ית' בשמו פעמים שלש וחשב שעלי קראו. ומהידוע שקרה לו כן מפני היות הפעם הראשונה לנבואתו כמו שביאר הכתוב שמואל א ג׳:ז׳ ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה אליו דבר ה'. וכבר הודה הרב ז"ל בזה בפרק הקודם אלא שלא כיוון לכך ולמה לא יקרה ליעקב כזה בנבואה הראשונה שהגיעה לו ולא יקרה לו שום טעות בזה אחר שהוא הרגיש בו גם שהכתוב הזכיר אופן השגתו ומדרגתה וטעם הסתפקו בה כי על זה האופן אין בזה בית מיחוש. וכבר בא מאמר ירמיהו בענין חנמאל בן שלום ואדע כי דבר ה' הוא ירמיהו ל״ב:ז׳. והנה על צורת זה הספק אמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ירצה לפי עניני החלום הזה הנפלא יראה שיש שפע נבואיי מאת ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שיהיה כן בלי ספק כי חולם הייתי ועדיין לא נתחזק בנביא ומ"מ חשש לחלומו שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים והכל במחשבה גוברת לא שיגזור על כך בלי שום ספק. ועל דרך שנאמר אין זה כי אם חרב גדעון שופטים ז׳:י״ד. ולזה הסכים בבקר ולקח את האבן אשר שם מראשותיו וירימה מצבה וכו' וקרא שם המקום ההוא בית אל וידר שם נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי וכו' והכוונה כי לצאת מידי ספקו בענין ההוא הנפלא הנה הוא תלה אמתתו במה שימשך מקיום המאמרים שנדברו לו שם שאם יתקיימו בו כלם על הדרך שהובטחו אליו ויוחלט אליו האמות שהיתה משאת נבואה גמורה נמשכת לו שם משלמות המקום עם היותו בלתי מוכן לגמרי ותחול עליו יראת המקום ההוא וכיבודו ואם לא יתאמתו אצלו ידע שהוא ענין חלום בעלמא ושיעור מאמריו אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים כמו שנראה אליו לגמרי וצירף בדבריו ונתן לי לחם לאכול וכו' למה שחוייב שהאיש הנראה אליו ה' במראה הנבואה לא יחסר כל. וע"ד שאמר שלמה ריש ועושר אל תתן לי וכו' משלי ל׳:ח׳. והנה כאן רמז אל הג' העניינים המוטלים עליו יתברך לאומה זו כדרך הבעל לאשתו והם שאר כסות ועונה. אמנם העונה היא התיחדות האלהי עמה והדבוק התמידי בבית אחד כי על זה אמר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים. כי עתה אין השעה הגונה לזה הדבוק וההתיחדות. ואולם בשובו נאמרו שם דברים מעידים על ההויה וההתיחדות הזה כאשר תראה משם נפלאות מתורתנו שתתפלא. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה ג"כ ודאי בית אלהים כי מתוך זה יהיה הקיום למאמרים הללו רצוני מצד שהיה מקום מוכן לנבואה. ואם כן חוייב לקבל עליו ועל זרעו להביא שמה המעשרות לצורך מכלת הבית ההוא ולעובדי עבודתה כמו שאמר הנביא הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וכו' מלאכי ג׳:י׳ גם כי זה ענין מיוחד אל קבלת האלהות לגמרי ושיכיר שכל טובות האדם והצלחותיו אינם רק מפאת השגחתו כי על כן חוייב להפריש מכחם לה' המעשרות והתרומות ושאר המתנות. ובאומרו וכל אשר תתן לי וכו' למדנו ענין נפלא מחסידותו ית' אצלנו וזה שאין צ"ל שהוא מתפייס ממנו בלוקחו בתורת עבודה מעט מזער מהרבה אשר הוא נותן לנו כמו שהוא הענין במעשר אלא שעדיין לא בא לידינו ואנחנו עובדים אותו בו כמו שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו וכו' והוא מה שהודה עליו דוד באומרו ד"ה א' כ"ט וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך. אמנם באומרו ממך הכל ולא אמר שלך הכל כיוון אל ענין נכבד מאד זכרו החכם בטענה הד' אשר במאמר התוארים באלהיות במשל שהניח שם מן המלך שיש עמו מפתחות אוצרות ממונות אנשי הארץ והוא לא נהנה לא בזהב ולא בכסף ולא יקחהו אבל ישפיעהו על האנשים וכל שיש לו זהב יהיה ממנו לקוח ובאמצעות מפתחו וכו' וכן הראשון יתברך אצלו מפתחות העולם ממנו יקווה הדעת כו' עוד אמר והעני אשר לוקח ממנו זהובים רבים יקרא עשיר בבחינה שהזהובים בידו והמלך בבחינה שהזהובים מידו ובהקנאתו ומי שיושפע ממנו העושר על הכל איך לא יקרא עשיר ע"כ. השתדל מאד להרחיק יחס אלו הקנינים המדומים ממנו יתברך ונשמר מאד מהפיל עליו לשון שיורה על שהם שלו או בידו בתורת קנינים כלל אולם שם הגעתם אל מי שיקניאם מהאנשים בהשפעת הטוב מעצמותו ית' שהוא הטוב והמטיב ושעל זה האופן יקרא עשיר מצד שהעושר מושפע ממנו ית' לא מצד שיש לו ובאוצרותיו דבר נוסף על עצמותו כלל כמו שבנמשל נקרא יודע לפי שממנו נקנית כל ידיעה לא שיש לו מדע נוסף והוא עצמו מה שנזהר ממנו דוד באומרו כי ממך הכל וכו' וזה כדי להורות שבכל מקום שנאמר שלו הכסף והזהב ושאר הקנינים הכוונה כי הם נקנים לאשר ישר בעיני חסידותו משפע עצמו ית' כמו שאמר במקום אחר והעושר והכבוד מלפניך שם ואם אינו בידך מידך ומכחך עשינו לנו חיל לתתו לפניך כיום הזה. והנה זה הענין עצמו יראה שכוון התנא במסכת אבות פ"ג בשאמר תן לו משלו כי אתה ושלך וכו'. ירצה כי במה שאמר משלו אין הכוונה ליחס אליו אלו הקנינים המדומים חלילה רק מפני שאתה בעל הקנינים והאדם מצד צורתו הוא שלו שכן קראו הכתוב בצלמו ולכך יאמר על הקנינים בהעברה שהם שלו וכן בדוד נמצא דקדוק זה באומרו ממך הכל ומידך נתנו לך שם. והוא פי' נכבד ומחוייב למה שלא אמר שנאמר ממך הכל וכו' והוא מה שראוי שיובן מאמרו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והכוונה שאם יתברר לו ע"י הבטחות הללו שהחלום ההוא מראה של נבואה היתה אז יתחייב בכל מה שתשיג יד נדרו לעתיד ובאופן אחר יספיק למה שעשה מהעבודה וההודאה בשעה ההיא. ולהיות הדבר תלוי ועומד בעיניו לזה לא נסמך לבו בצרותיו על ההבטחות ההם וגם לא הזכירם בתפלתו ולפי שהשיגוהו אחר המראה הזאת צרות לבן וצרות עשו וצרת הבת לא נתברר אליו אמתת מה שסופק בו שהרי בעיניו לא נשמר בכל הדרך אשר הלך כמו שרצה. ולזה היה נראה אליו שלא חל עליו חובת הנדר כי לא הוחזק לו המקום לבית אלהים ואף כי אמר אלהים אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך לא חוייב לו מהמאמר ההוא שחל הנדר ושהיה חייב לקיימו כי כן הוא שנדר לה' על התנאי ההוא אבל לא נתברר אליו קיומו כי לא אמר לו דבר שיתברר ממנו ספקו עד שאמר לו אחרי מעשה בתו בפירוש קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. כי אז הודיע לו משפט החלום ההוא כי ודאי היה מראה של נבואה והוא האל יתברך הנראה אליו שם כי המקום מלא חסרונו ואם כן חל הנדר וחייב לקיימו ומשם למד שכל מה שהשיגוהו מהצרות לא היו כדאי לבטל מה שאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כי הם דברים נשכלים לכל בעל דעת. והוא עצמו מה שהודה ואמר ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי בראשית ל״ה:ג׳. וכן מזמר בסוף שני פעמים ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים בכרחו מפני אחיו שם. ועל מלאכי האלהים הנזכרים שם העולים ויורדים בסולם הוא אומר. ואח"כ נאמר ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל וכבר היה יכול לומר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען וכו' אלו היתה כוונתו על הדבור ההוא כמו שנתדמה לרב ז"ל אלא שהוא מבואר שלא היה מזכיר רק מה שאמר לו אחרי כן שם כמו שאמרנו. ואיך שיהיה על פי כל אחד מהדרכים האלו יתברר שנגלו אליו עכשו גדולות ובצורות אשר לא ידעם ולא שערם תחלה אם באופני ההשגחה בהנהגת העולם וההבדל אשר בין כלליו ופרטיו והוא ענין נכבד מאד במדרגות השלמות האנושי: והיא אחת מכוונת חז"ל במאמר ההוא שזכרנו פתח השער. משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו זבובים שוכבים עליו שעד הנה עם שהיה מכיר את בוראו דרך עיונו משיג השגות מה בהשגתו ובהנהגת העולם עדין היו קצת זבובי מות המתילדים מעפושי השכל האינושי ועיוניו שוכבים עליו ומבדילים בינו ובין האמיתות בהם והיו מיחסים אותם למלאכי אלהים עולים ויורדים בו לפי שהמחשבות העיוניות בכלל ראוי ליחסם כן וכן אמר בפנחס באותה שעה בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקב"ה הניחו לו כו' סנהדרין פ"ב: כי במעשה הזה ודאי הדעות השכליות היו מונעים אותו ואפי' בא לב"ד לימלך אומרים לו שלא יעשה שם כי עקר ההתקוממות ההוא חוייב להיות מעצמו כמו שיבא במקומו שער פ"ג ב"ה. עד ששהתה עליו מניקתו אשר היא ההישרה הנבואית האלהית אשר עליה אמר המשורר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו תהילים ק״ג:ב׳ שעשה לו דדים במקום בינה מאי היא א"ר אבהו כדי שלא יסתכל בערוה ר' יהודא אמר כדי שלא יינק ממקום הטינופת ברכות י'. כמו שביארנו אלו הענינים בשער ו' הוא שער הנפש כי שם למד שהשכל האלהי הנבואיי הוא למעלה מהשכל האינושי והוא המישיר אותו בכל מה שמדרכו לטעות והמעלה אותו למקומות שאין מחוקו לעלות שם והוא מה שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וכו' אשר מכלל המראה והדבור הנפלא מה שהעיר את לבו ואזנו על יחוד הבית הגדול והקדוש ובחירתו אותו מהיות לו מושב אלהים לקבוע דירה בתחתונים כדרך בעל הבית עם בני ביתו כי ודאי לא שוערה ולא נהיתה כזאת מלפנים עד מקום הזה כמו שביארו המשורר באומרו תהילים קל״ב:ב׳-ג׳ אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב. אם אבא באוהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. נראה בפי' שהוא היה האב הראשון לזה הענין הנפלא ומלפנים אותו גלה אליו והוא אשר נשתומם על זה ראשונה כמו שאמרנו ילקוט ישעיהו ב׳:ג׳. מפסיקתא משל למלך שהיו לו שלשה אוהבים ובקש לעשות לו פלטרין הביא הראשון ואמר לו ראה המקום הזה שאני רוצה לבנות אותו פלטרין אמר לו זכור אני שהיה הר תחלה הניחו. בא לו אצל השני אמר לו מבקש אני לבנות פלטרין במקום הזה אמר לו זכור אני שהיה שדה תחלה הניחו. בא לו אצל השלישי ואמר לו מבקש אני לבנות פלטרין במקום הזה אמר לו זכור אני שהיה פלטרין תחלה. אמר לו חייך על שמך אני בונה אותו כך אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקב"ה אברהם קראו הר שנאמר בהר ה' יראה בראשית כ״ב:י״ד-ט״ו. יצחק קראו שדה שנאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' שם כ"ז. יעקב קראו פלטרין שנאמר אין זה כי אם בית אלהים. אמר לו הקב"ה אתה קראת אותו בית עד שלא נבנה חייך על שמך אני בונה אותו שנאמר ישעיה ב' אל בית אלהי יעקב. והכוונה להם בזה להראות שיעור מה שנתבאר לו ליעקב אבינו אצל אלו הענינים מאשר לפניו כי הנה אברהם אבינו מפני היותו המתחיל בדורותיו לבא אל הכרת מציאות הבורא יתברך מצד מה שנתחייב בשכלו המצא סבה אחת פשוטה לכל הנמצאות כלן עם שהשיג בזה יותר מכל זולתו הנה הוא לא הספיק לשיתברר אצלו זה השיעור מההשגחה ואופני הנהגתו בחלקי נבראיו כי הוא דבר נקנה בנסיונות גדולות ובהתפשטות העניינים באורך הזמן ויציאתו למצרים מפני הרעב וחרדתו על אודות אשתו כל החרדה ההיא קצת הוכחה עליו עם שכבר דברנו שם מה שיאות לפי הענין. וכבר היה אצלו המציאות היותר שלם אל מין האינושי ותכלית קרבתו אל האלהים כמדרגת ההרים מהארץ כי אע"פ שהם מושפעים בצד מה מטל השמים מכל אינם במדרגת השפע המושפע על הארץ הנעבדת ולזה כשבקש שירא' זכות העקידה לזרכו הבא אחריו ושיושגחו מהאל ית' בעבור' אמר ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה: הנה שייחס להם זה השם ועליהם אמר בהר יי' יראה. אמנם יצחק למה שכבר הראה עליו האל יתברך יותר פרטי השגחתו אם במה שצוה לגרש את האמה ואת בנה לפי שלא יירש עמו ואם במה שנתאמת אצלו שיעור מה שהוזקק לו בהמצאת בת זוגו וגם במה שהיה עמו בארץ פלשתים לעזר ולהועיל כמו שביארנו שער כ"ג. כבר ידע והשכיל שהשגחת הש"י יותר קרובה אל השלם שבמין ושהוא אצלו במדרגת השדה הנעבד אשר עין בעליו דורשת אותו תמיד. ולזה אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' קרא כן אל השלם שבמין כי באמת שם צוה ה' את הברכה. וכבר נאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אמנם יעקב כאשר הוחל לברר אליו עוצם ההשגחה בשיעור נמרץ משניהם מצד מקריו עם אחיו על הבכורה והברכה אשר ביארנו והושלם לו הענין במראה הגדול הזה שבו השיג והכיר שהשלם שבמין הוא אצלו כבן בית וכאלו יתברך דר עמו בשכונה אחת כי הוא עקר מה שנתגלה אליו שם כי לזה אמר אין זה כי אם בית אלהים ירצה אין זה כמו שחשב תחלה מענין ההר או השדה אבל הענין ודאי כמו דירת בית קבע אשר השגחת בעל הבית והתבוננותו בה הוא תכלית מה שיצוייר. ולסבת האמות הזה אשר הגיע אליו יעקב אבינו מזולתו מהאבות היא מה שאמר בשני האוהבים הראשוני' שהניחם שעם שהיה כל אחד מהם אוהב למה שקצרה השגתם לתאר זה הענין הנפלא בפחות ממה שהיה לא נתישבה דעתו בו עד שפגע במי שהשיג האמת בזה וגזר דעתו עליה והסכימה עמו דעת עליונה לומר יפה דנת באומרו ואל בית אלהי יעקב. ירצה הבית שהושג עניינו ראשונ' ותכלית כוונתו אצל יעקב ואם כדברי מפרש ההגדות מה פשעם מה חטאתם של האבות שהניחם ועוד שהמשל הפך הנמשל באמת. שהרי ההר יותר מפורסם מן השדה והשדה מהבית שמציאות הבית אינה רק למחסה ולמסתור והיא מבואר. אמנם מה שביארנו הוא מה שהיה טבעי אצל המשל והנמשל בלי ספק ובמדרש עוד תנחומא פ' מקץ. והנה ה' נצב עליו אין אדם עומד על שדהו לא בשעת חרישה ולא בשעת זריעה אלא בשעה שעומד בקמותיו. וכן באברהם נאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וכו' בראשית י״ג:י״ז. וביצחק ויזרע יצחק בארץ שם כ"ז. וביעקב והנה ה' נצב עליו וכו'. והנה שייחסו שלימות האבות הראשונים אל החרישה והזריעה שהם התחלות המלאכה ושלמות יעקב אל הבאת התבואה שהוא התכלית והוא הנכון לפי טבע הענין ולשון מאמרי חז"ל. ולפי שעקר מה שהתחדש אליו שם הוא ההפרד הוא וזרעו אחריו מיתר העמים בענין ההשגחה עד שלא יהיו נכנסין בכללם תחת הנהגת מערכות השמים וכסילהם אבל שהם נשארים חלק ה' ונחלתו להשגיח עליהם השגחה אישיית כי לזה היה צורך ייחוד הבית הנזכר שם ומכון שבתו בתוכם שעל זה אמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל הוא מה שרצו בכלל כוונתם לומר משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו הזבובים וכו' כי אע"פ שמלאכי אלהים הם העולים והיורדים בסולם ההוא להמשיך ההשגחה הכוללת הרי הם כחגבים וכזבובים בערכו ית' והנה הם לפי מחשבתו כבר היו להם מהלכים עליו ועל זרעו לעלות ורדת על עסקיהם עד ששהתה עליו מניקתו והיא ההשגחה האישיית אשר עליה נאמר והנה ה' נצב עליו. ועל דרך שנאמר בקבלה מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי שיר השירים ח׳:א׳. כי אז ברחו אלו הזבובים מעל בן המלך ונשאר אמון בחיק מניקתו שהיא השגחת האל ית'. ושתי הכוונות קרובות ונכונות במאמר הזה. ועוד יתכן בה כוונה אחדת תודע בראש החלק שני אשר בזה השער: ועתה אחר אשר ביארנו החלק הזה מהספור עד הנה כפי מה שיאות אליו בבחינת ענייניו והתרנו הספקות אשר העירונו עליו וקצת שלא זכרנו הנה אשלים הביאור עד הגיע אל תחלת עבודתו של יעקב עם לבן וזה בזכרון שאר הספקות הנופלות בחלק הזה ראשונ' על החמשה שזכרנו: הספק הששי מאמר וישא יעקב רגליו. כי לא הורגל. גם טעם זכרון מה שראה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליו וכו' דמאי דהוה הוה והיה לו לקצר ממנו: ז אומרו והאבן גדולה על פי הבאר כי למה תהי' להם אבן מעמסה על פי הבאר להלאות אנשים בכל עת שישקו העדרים ומה טעם והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה די בשיאמר והשיבו את האבן למקומה. ועוד אומרו עד אשר יאספו וגו' וגללו את האבן הוה ליה לומר ונגל את האבן אחר שכלן צריכין לה לפי הנראה: ח למה לא נדבה אותו רוחו לגלל האבן בראותו כל העדרים צחה צמא עד שראה את רחל ואת צאן לבן. ומאמר כי רועה היא שהרי מעשיה מוכיחים עליה: ט כי מאמר אך עצמי ובשרי אתה הוא מאמר בלתי מבואר עניניו. י אומרו הגידה לי מה משכורתך שהרי בתחלה היה לו לידע ממנו אם רצונו להשכיר עצמו ואחר ישאלהו מה משכורתו. יא בשאלה אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ולמה בקש לשנות הסדר אחר שהיו שתיהן צדקניות והלא שקר החן והבל היופי. גם הפגיעה בה ראשונה להחליף מנהגו של עולם בין השלמים. יב כי מאמר טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר אינה תשובה הגונה וגם כי הכל לפי שהוא אחר. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור: וישא יעקב רגליו וילך ארצה וכו' ב"ר פ' ע' רבי אחא אמר חיי בשרים לב מרפא משלי י״ד:ל׳ כיון שנתבשר בשורה טובה טעין ליביה לרגלוהי הדא אמרה כרסא טענה רגליא ואני אומר שזה הכתוב בא על דרך ויסע משה את ישראל מים סוף שמות ט״ו:כ״ב: ואמרו חכמינו ז"ל הסיעם בעל כרחם מכלתא פרשת בשלח שם. והטעם מוסב אל ספור של מעלה התר ספק ו' כי למה שהרגיש במקום ההוא מהשלמות לא היה יכול לזוז רגליו משם עד שנשאם על צד ההכרח המוטל עליו וללכת לדרכו אשר צוה עליו מפאת אביו ואמו יולדיו ואשר צוה להקדים עניניו ליעודים אשר באו לו שם: וירא והנה באר בשדה כו'. ו להודיע איך נזדמנו לו מהר מבוקשיו כי הקרה ה' אלהיו לפניו אמר כי מדי הגיעו אצל חרן ראה באר בשדה והנה שם ג' עדרי צאן כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים ולזה האבן גדול' על פי הבאר כי כך ראו כל בעלי העדרים. ז שהאבן אשר יניחו על פי הבאר תהי' גדולה כדי שלא תהא נוחה להתגולל ולהשקות כל מי שירצה עד שיאספו שמה כל העדרים וגללו אותה לצדדיה אל אחת הצדדים לגלות פי הבאר באופן שיוכלו לשתות הצאן ושתהי' נקלת החזרה לשם כמו שאמר ז והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה כי היא על פי הבאר הית' אלא שמשיבין אותה למקומה ממש. והיה זה לפי הנרא' כי לא היו שם המים בשפע ולזה הוצרכו שתהי' זאת הבאר גל נעול מעין חתום. ולזה מה שהקפיד באומרו ונאספו שמה וכו' והשיבו את האבן כו' שאם לא כן מה לו להזכיר בכאן צורך ההשבה. ולזה כאשר אמר להם יעקב כסבור שהם רובצים להאסף הן עוד היום גדול כו' השקו הצאן ולכו רעו. השיבו לא נוכל שאין אנו רשאין לגולל את האבן מעל פי הבאר כי חק ותנאי הוא בינינו שלא לפתוח הבאר עד אשר יאספו כל העדרים ואז וגללו האבן האנשים אשר ירצו לגוללה והשקינו הצאן: עודנו מדבר עמם ורחל באה כו' כי רועה היא והם כבר גלו דעתם שהיו מצפין אותה כי לא יוכלו להשקות עד בואה כאחד הרועים. ח ולזה כאשר ראה אותה ואת הצאן אשר בידה וכבר נתן רשות לגולל את האבן ולהשקות קדם וגלל אותה וישק את צאן לבן אחי אמו וישק לבתו כי מאהב' אשר אהבה ומשמחתו אשר שמח בה נותרה בו נשמה ותחל רוח לפעמו לגולל את האבן בכח גדול וביד חזקה. וישא את קולו ויבך. לבלתי בוא בדרך כבוד כעבד זקנו וכדי שלא תרע עינה למה שנשק אותה שלא כמנהג אמר ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא כי אין בזה שמץ דופי וכמו שאמר מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי שיר השירים ח׳:א׳: והנה חז"ל להגדיל מעלת הספור הזה ולצרף ענינו למראה הנראית לו ראשונה בצאתו ראו לדרוש אותו על פני' רבים כלם שומרים תמונתו אזכור מהן שנים ג' ואקצר ב"ר פ' ע' וירא והנה באר בשדה. זה ציון. והנה שם שלשה עדרי צאן זה שלש רגלים, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שמשם היו שואבין רוח הקדש. ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים. וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו הצאן שמשם היו שואבין להם רוח הקדש. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה לרגל הבא. וירא והנה באר בשדה. אלו בתי כנסיות. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. אלו שלשה קורין בתורה כהן לוי וישראל. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. כי משם שומעים את התורה. והאבן גדולה על פי הבאר. זה יצר הרע. ונאספו שמה וכו'. כששומעין את התורה יצר הרע מתגלגל ומתפוצץ. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. שכשיוצאין משם יצר הרע חוזר למקומו. רבי יונתן פתר לה בסיני. וירא והנה באר בשדה זה סיני. והנה שם שלשה עדרי צאן. כהנים לויים וישראלים. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם שמעו עשרת הדברות. והאבן גדולה על פי הבאר זו שכינה. ונאספו שמה כל העדרים. ר"ש בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון שאלו היו חסרים אפילו אחד לא היו כדי לקבל עשרת הדברות. וגללו את האבן מעל פי הבאר. שמשם שמעו עשרת הדברות. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם שמות כ׳:י״ט. ראו דבריהם טובים ונכוחים ורבים כמו אלה הנדברים שם כלם ממין אחד וקרובים ומצרנים אלו שדרשו על מראה הסולם וכפי הפנים אשר ביארום והנה הכל עולה יפה: ותרץ ותגד לאביה ויהי כשמוע לבן את שמע כו'. נראה שכבר שמע שומעו מקודם לכן ועתה נכסף לראותו. ולזה רץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו. אמנם החכם עיניו בראשו. וכדי שלא ירבה בשבילו יותר מדאי כסבור שיש בידו במה שיגמלהו הגדיל לספר לו את כל אשר קרהו כי סבה חזקה לבוא בידים רקניות: ויאמר לו לבן אך עצמי ובשר. וכו'. ט כלומר אע"פ שתבא באפס דמים ומ"מ עצמי ובשרי אתה ולא אוכל להתעלם וישב עמו חדש ולפי הנראה היה מטפל בצאנו ויאמר לו לבן הכי אחי אתה ועבדתני חנם ירצה בשביל שאחי וקרובי אתה ויש גנאי להשכיר עצמך אצל אחרים מפני הכבוד יתכן שתעבוד עמי חנם הגידה לי מה משכורתך. י ויש במשמע דבריו שכבר הורגל לבא בשכר בשכיר והוא שואל מה משכורתו הנהוג אצלו ואם יתכן אליו יתנהו ואם לאו יחדל. ועל זה הענין אמר לו אחרי כן נקבה שכרך עלי ואתנה והנה יעקב הקפיד בדבר והשיבו בענין שיבין ממנו שאינו רגיל בכך וגם עתה לא יעבוד עמו כי אם לפי כבודו. והוא מה שאמר הכתוב וללבן שתי בנות כו' ועיני לאה רכות כו' ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל כו'. יא ירצה אני לא הורגלתי בכך וגם עכשו לא אעבוד עמך כשני שכיר בקצב דמים. אמנם אעבדך שבע שנים ביפה שבבנותיך ואם היא הקטנה כי היא ישרה בעיני. וזה לא יחשב לי לגנאי. כי אהבה מקלקלת השורה. וכן תראה שהקפיד כשאמר לו נקבה שכרך וכו'. אמר לו לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה כמו שיבא שם: ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה כו'. יב גם הוא על פי דרכו השיבו כלומר לא תחשוב שאני מקפיד על מה שאמרת שתעבוד ביפה שבבנותי כי טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר. לכן שבה עמדי ואתנה לך. ואולי שבעבור שהיה מחליף את השטה לשאול הצעירה לפני הבכירה אמר שאם היה לו להודות על זה טוב לו שתהיה הודאתו אצלו מלאיש אחר לפי שהכל יודעים שהוא בן רבקה שיש לו שני בנים והכל יאמרו הגדולה לגדול והקטנה לקטון ולא יהיה בזה גנאי כמו שיהיה אם יתן אותה לאיש אחר ומ"מ הם דברים סתומים לא יובן מהם שהודה לו עליה בפירוש אלא שאם היה לו ליתן יהיה הוא קודם לאחר וכל זה רמאות דברים כדי שלא ירגיש בדבריו לתת הצעירה לפני הבכירה. וכבר כתבנו בספורים שעברו כי יעקב אהב ברכה ותבואהו ולא חפץ בבכורה כי שנאה וכבר השתדל לבטל את כחה והנה עם זה כבר היה משתדל בקיום מצות אביו שאמר לו וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. וזהו מה שרצונו לבארו בזה החלק הראשון מהספור ועתה יבא החלק השני אשר בשער הזה אחר אשר אקדים מעט אשר ראוי להקדימו לפי ענינו: החלק השני יבאר שחרינות המשתדל על הדברים היא ראיה גדולה על גודל ערכה בעיניו וכן ההפך. ויפרש כונת עוצם חריצות יעקב באלו הקנינים: ויעבד יעקב ברחל *תוכן דעתו. כי הפועל החכם ירבה או ימעיט השתדלותו להשיג דבר מה, לפי גודל או קוטן ערכו בעיניו, כי להשיג דבר יקר יעמול יותר ממה שיעמול להשגת דבר פחות הערך, ועל כרחך בראותנו איש בלתי חרוץ להשיג דבר מה, נוכל לשפוט אחד משתי אלה, אם כי הדבר ההוא קל הערך, או כי האיש עצל או סכל בלתי משיג ערך הדבר ותכליתו היקר', וכאשר נראה כי יניח אף יגיע' מעטה וקטנה, אשר בה יוכל להשיג הדבר היותר יקר בעיני כל, הלא זה יורה לנו, כי טח לבו מהשכיל, ולהכיר יקרת ומעלת הדבר ההוא, והוא העצל בשכלו ובמעשיו היותר גדול, ע"כ אחז"ל במדרש, ד' עצלים הן, ועצלן של משה, ר"ל אותו המתעצל בלימוד התורה, אשר עליו אמר "לא בשמים היא" וכו' "כי קרוב אליך בפיך" וכו' גדול מכולם, כי התורה והחכמ' האלקית יקרה מפנינים, וכל איש ישראל יוכל עתה להשיגה במעט עמל, אחרי שכבר קבלוה אבותיו והוא נתגדל בה, ואם בכל זאת יתעצל להשיגה מורה בזה כי הוא בער ולא ידע ולא יבין יקרת התורה הנודעת לכל.- וכן בהיפך אם יצטרך להשגת דבר מה עמל רב ויגיעה גדולה, ובכל זאת נראה בני אדם משתדלים להשיגו, הלא בהכרח נשפוט, כי הדבר ההוא, יקר הערך והמעל', וזה שאז"ל ברכות דף ה' "ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן ע"י יסורים, תורה, א"י, ועוה"ב," ר"ל כי אבותינו לא היו ראוים לקבלת התורה רק אחרי סבלם עוני ותלאות רבות במצרים, אשר על ידן נזדכך חומרם, גם א"י כבשו רק אחרי לכתם במדבר מ' שנה במלחמות רבות, והעונג הרוחני בעוה"ב נשיג רק אחרי הלחמנו ממלחמות היצר ונסבול תלאות חיינו, כל ימי התהלכנו עלי ארץ, וכל זה יורה על מעלת יקרת, שלש אלה המתנות, אפס בראותנו איש מתיגע למאוד, למען השיג קנין נבזה ופחות הערך, הלא זה יורה על היותו חסר לב ותבונות, וזה שאה"כ "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל" ר"ל אם איש תבונות אתה, חדל לך מהרבות יגיעה רק למען קנות קנין הון ורכוש שהם הבל ורעות רוח, ונמשך מכל זה, כי בראותנו רוב השתדלות יעקב בלקיחת נשיו, ויגיעתו לאסוף הרכוש המצטרך להחיות אותם ואת בניהם אשר ילדו, ואחרי הודענו, כי הוא היה איש חכם ושלם אמיתי, הלא בהכרח נשפוט מכל זה, כי מחוז חפץ ותכלית יעקב אע"ה בכל זה היה יקר ונכבד מאוד, והוא לבנות בית ישראל ולהעמיד אומה קדושה המכרת בוראה ומלמדת בכל הזמנים והמקומות ידיעתו ויראתו לכל באי עולם, עד כי תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ובאופן זה האריך המחבר למען הוכיח והראות לעיני כל, כי יעקב אע"ה היה שלם אמיתי והולך מישרים בכל פעולותיו, ואין שום אופן לתת בו דופי, או ליחס לו מדה או פעולה רעה, כמאחז"ל "כיון שנגל' עליו הקב"ה ברחו מעליו," ר"ל כל הזבובים, שהן כינוי למדות ופעולות רעות, ובצדק הסב המדרש מאמר הכ' "מי יעלה בהר ה' וכו' נקי כפים וכו' " על יעקב, כי בו לבדו התאחדו כל המדות הטובות והיקרות האלה. משל לבן מלכים המוטל כו'. גודל ההשתדלות ורוב החריצות בעסקים הוראה גדולה על טוב תכליתם ותועלתם וזה מבואר שהרפיון והחולשה בפעולות יורה על פחיתות התכלית או על חולשת דעת הפועל בהכרתו. ולזה העצל לא לבד מוחזק ברפיון הכח וכובד התנועות אבל בחולשת הדעת ומיעוטו, אמר החכם משלי ו׳:ו׳-ז׳ לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין וכו'. ירצה שעם שאין לה קצין שוטר ומושל שיישיר אותה או שייסרנה כאשר תטעה פעולותיה הנה היא מעצמה מתישרת להכין טרפה בעתו וכ"ש למי שיש לו דעת שיש לו לתת לב על זה ודי לו בזיון שילמד דעת מבריה קטנה כזו. ובמקום אחר אמר אוגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש שם י'. ירצה שהבעל שכל בעוד זמן הקיץ שהוא הזמן שבו מתבשלת התבואה בשדות כבר הוא משתדל לאגור ממנה די ספקו אע"פ שעדין לא בא עת הקציר. אמנם העצל המביש כבר בא הקציר שהכל מכניסין תבואתם בבתיהם והוא נרדם הדעת וההשתדלות. ולהיות ממדת הפתי הסכל שלא להרגיש בפתיותו אמר חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם וזה כי הוא מבקש טעמים רבים להשיב לכל התופשים עליו איש בטעמו וכמ"ש אמר עצל שחל בדרך כו' שם כ"ו. וזה הענין אשר אמרנו יצדק מאד במלאכת הנפש כי בענינים הגופניים הזמניים כבר הופלג החריצות על כל בני אדם גם בני איש ויותר מדאי. אמנם בטוב המוסכל והנסתר מנגד עיניהם הנה באמת לחולשת האמונה בו רבה העצלה והרפיון במלאכתו כמו שכתבנו בתחלת שער ו'. ולהיות האמת כמו שהונח שם החכם העצלה עד ממהר לענות על קוטן האמונה המסותרת בלב האנשים כמו המודה במקצת בתוך דבריו. וזה שהמתלונן תמיד על הפעולות האלהיות ומתרעם על סדר הנהגתו ית' כאלו האומרים למה עשה את האדם מטפה סרוחה ומנדות האשה ע"ד שאמר איוב אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז איוב י״ד:א׳. ולמה עשאו פחות מהגרמים השמימיים ולא עוד אלא שמסרו תחתיהם ע"ד שנאמר כי אראה שמיך וכו' מה אנוש כו' תהילים ח׳:ד׳. או למה מסר מזונותיו בקושי וכ"ש שלמותו הראשון שהוא קשה מאד ההשגה. טוב ממנו הב"ח הנולד בשלמיותו וכ"ש שאר המקרים ולאנשים אשר אלה להם למה ישאלם במשפט כמו שאמר איוב שם אדם ילוד אשה כו' ואלה צפנת בלבבך ואותי תביא במשפט עמך והגדולה מכלן מהמיתה כי בה יורו כי כמות זה כן מות זה. ועל כולן הודה המשורר לאל יתברך שהם על צד היותר טוב שאיפשר כפי מה שאמרנו ז"ל ברכות י'. כנגד דוד אביו אמרו שדר בה' עולמות ואמר שירה ששם שבח והודה על חמשה מיני תרעומת אלו שזכרנו שבמעט עיון יוכל המעיין ליחסם אליהם עם שכבר בררנום בצד אחר קרוב לזה בדבור הנפש סוף שער ו'. כי הנה האיש השלם נותן זמירות תמיד לאלהיו על כל הטובה אשר קבל אמנם הבלתי מאמין בלבו בהתלוננו בהם ובזוכרו אותם הנה הוא נותן תפלה לאלהים וכמתלהלה יורה זקים לומר שבטלה ההשגחה אלא שהוא ירא לאמר בפירוש יכמו שאמר אמר נבל בלבו אין אלהים תהילים י״ד:א׳ וכן הוא עצמו ענין ביטול הפעולות כי כמוהו יורה בשב ואל תעשה שהוא אינו מקוה שכר טוב לפעולתו והוא מה שאמר בשני כתובים סמוכים דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית משלי כ״ו:כ״ב והענין מבואר. אמנם השלמים אנשי אמונה הם מצדיקין דין שמים תמיד גם משתדלים בכל עוז להגיע אל טוב תכליתם עד שיוכר ברוב חריצותם טוב תוחלתם. והוא מה שאמר המשורר תהילים ל״ג:כ״ב יהי חסדך ה' עלינו וכו' התפלל שיהא חסדו עלינו באותו אופן ושיעור שתורה עליו תוחלתנו אליו וזה כי המקוה ומיחל לדבר מהזמן רב וסובל בתוחלתו שיעור גדול מהרע והצער וגם תמצאן אותו צרות רבות ורעות והוא תמיד מיחל הנה כבר יראה ממנו שהדבר ההוא המקווה גדול הערך מאד מאד. כמו שהוא הענין בטוב הכללי המקווה ממנו זה כמה אשר סבלנו עליו כל תלאות הגליות והשמדות אשר סבלנו גם אנחנו גם אבותינו וכמו שהוא ראוי ומחוייב לכל איש ממנו בבחינת הטוב הנפשיי ועוצם תועלתו. וכל זה מה שיורה על הפכו העצל המתרפה במלאכתו כמו שאמרנו: ובמדרש דברים רבה פ' ח' רבנן אמרין ז' עצלים הם ועצלן של משה גדול מכלן הוא שאמר שלמה חכם עצל בעיניו מז' משיבי טעם משלי כ״ו:ט״ז אמר לו לעצל לך למוד תורה מעיר לעיר אמר להם שחל בדרך. אמרו לו קרוב אליך בעירך אמר בתוך רחובות ארצח. אמר לו הרי הוא בשכונך אמר ארי בחוץ אמר לו הרי הוא בתוך הבית ולואי שתשכים ותעריב והוא לא כן עשה ועליו נאמר עד מתי עצל תשכב אמרו לו לא תצטרך לקום אלא בזריחת השמש הדלת תסב על צירה ועצל על מטתו. אמר לו קום כשתרצה אבל פשוט את ידיך וקח את המגלה טמן עצל ידו בצלחת. ואע"פ שמניחין בידו דבר מאכל נלאה להשיב אל פיו אמר משה אני איני אומר לך שתלך ותלמוד מעיר לעיר ולא משכונה לשכונה ולא מחצר לחצר ולא מבית לבית אלא קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך דברים ל' מפיך ללבבך מלא סיט: ראה דבריהם טובים ונכוחים לומר כי מלבד שהעצלה היא רעה ומגונה לכבדות פעולותיה הנה עקר רעתה הוא מה שתורה על דברים הרעים שבלב כי הוא לא יבין ולא יאמין דבר טוב שיגיעוהו אל אחת מהפעולות ההמה עד שכבר תמנעהו אי זה רעה ורעות רוח ושעל זה היה תופש משה בדבריו כלומר אין המום בך מצד שאין אתה הולך ומתנועע אל הפעילות אבל עיקר המום והשמץ הוא למה שהדבר קרוב אליך מאד בפיך ובלבבך כי נגע הצרעת תעמוד תחתם. והנה באמת נתברר מה שהנחנו שטוב ההשתדלות וסבול הדחק והצער בפעולות יורה הוראה אמתית על גודל התועלת וטוב תכליתו והוא מה שאמר רשב"י ברכות ה'. שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנן להם אלא ע"י יסורין. תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא, כי תכליות עצמיות כאלה מדרכן שלא יושגו אלא ע"י רוב ההשתדלות וסבול הייסורין והצער בהשגתן. ורמז גדול רמז הכתוב עליה במה שנמצא בכלי הקדש ג' כלים שנצטוו לעשות מעשה מקשה, כרובים שמות כ״ה:ל״א, מנורה שם, וחצוצרות במדבר י', כמו שיתבאר זה הענין בפרשת מרגלים שער ע"ז ב"ה. והנה הוא מבואר כי כמו שחוזק המעשים ורפיונן במלאכת הנפש יורה על ענין האיש ומהותו בדברים האלהיים כמו שאמרנו כן החוזק והרפיון במלאכת העולם ודמיונותיו הוא מופת על האיש ההמוני ומהותו. כי לפי רוב התעצמו בהם כן הוקבע בלבו ענין ההמונית בדרכי העולם ודמיונותיו והוא מתרחק מהענין האלהי. ולפי מיעוט העסק בהם והרפות ידו מהם ימעט ממנו הענין ההוא ההמוני ויתקרב אל האלהים כי על פי הדברים האלה היתה עצת החכם משלי כ״ג:ד׳ אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. וכבר דברנו הצורך בזה בשער הקודם שער הברכה: ועתה כשנשים לב אל כל המעשים אשר עשאם אבינו יעקב אשר יזכירום אלו הספורים מתחלה ועד סוף שכלם באו בתכלית החריצות. אם במה שסופר במה שעבר בהסתכנותו עם אחיו בבכורה ובברכה אשר על זה ברח שדה ארם ואם בכובד העבודה אשר קבל על עצמו שם כמו שאמר ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן ואומר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וכו'. ואם ברוב הזמן אשר נמשכה לו שם וגם בהתחכמות הנמרץ בהרבות לו שכר הצאן כמו שיתבאר. ואם שכבר ביארנו שענין הבכורה והברכה לא היה לבחינת אלו הטובות הזמניות הנה כל מה שסופר מאלו הספורים הכל יראה שהיה לקנות לו נשים ועבדים ונכסים כמו שאמר בפיו זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך הנה באמת כבר יורה זה על אחד משלשה ענינים אם שהיה איש המוני מאד קשור בחבלי הבלי העולם וחמודותיו או שהוא אינו מבחין בין הטובות ומחשיב המדומות לאמתיות או שיהיו אלו הקנינים אשר השתדל עליהם על זה האופן טובות אמתיות כמו שחשבם. אמנם שיפול יעקב על שני הענינים הראשונים רצוני אם החסרון או הסכלות הוא בטל לפי שכבר העיד עליו בוראו יתברך שנאמר כי יעקב בחר לו יה וכו' תהילים קל״ה:ד׳, ואוהב את יעקב מלאכי א׳:ב׳. יעקב חבל נחלתו דברים ל״ב:ט׳, ורבים כמו אלה. נשאר אם כן בהכרח הענין הג' והוא היות אלו הענינים אשר מסר עליהם עוצם ההשתדלות, טובות אלהיות מהמין אשר אמרנו שעוצם החריצות בהם הוא ראיה מופתית על טוב תכליתם ועוצם פעולתם. וכמו שנתבאר זה מצד החקירה כן נתפרסם אמותו למראה העין כי הנה הנשים הוא מהמבואר שלא היה דעתו וכוונתו בהם כי אם לבנות את בית ישראל מי"ב שבטים כדוגמת העולם הכללי וכמ"ש רות ד׳:י״א אשר בנו שתיהן את בית ישראל. ובמדרש ב"ר פ' ע' וללבן שתי בנות כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים כו' ותועלת זה הבנין על אלו העמודים ועל התמונה הכללית יתבאר בחלק בפני עצמו בספור ויגש אליו יהודה שער ל"א ב"ה: והנה באמת ענין כוונה זו תכילהו כוונת המדרש אשר זכרנו ראשונה בתוך שאר כוונתיו אמר משל לבן מלכים שהיה מוטל בעריסה והיו הזבובים שוכבים עליו עד ששהתה עליו מיניקתו והניקתו וברחו מעליו. וזה כי בתחלת המחשבה האנושית בפרסומן של דברי יעקב ומעשיו כבר היה להם מקום לדבר עליו תועה והנה אלו המחשבות נקראת מלאכי אלהים שהם המלוים לאדם מימינו ומשמאלו והם עצמם הזבובים הפורשים כנפים. מלמעלה ובאו ונחו מכל מה שימצאו לשום שום דופי באיש השלם כמו שרבים תופשים על יעקב מכל אחד מאלו המעשים וגם נקראו מלאכי אלהים כי הם משלחת מלאכי רעים בהשגחתו יתברך בקצת הפעמים לצרף את הבריות ולנסותם ונתן להם רשות עד שתחפץ אמנם בהגלותו הוא יתברך והתיצבו עליו להניקו מזיו כבודו והדרו להקרא שמו עליו. הנה מעתה ברחו הזבובים המבאישים מעליו ובא תחתם כל טוב ה' והדרו ויקר תפארת גדולתו ומכאן ואילך כל לשון תקום לבאר ענייניו אלה תצלח ותשכיל במה שתדרשם לשבח ותהילה. וחלילה לפשט הכתוב לתת לאלהים תפלה ובמלאכיו ישים תהלה ומעתה נזכור הספקות הנופלות בספור זה כולו: א אומרו ויעבד יעקב ברחל שבע שנים כי מלבד מה שכבר הותר מטעם העבודה איך אמר שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה אדרבה שהתוחלת ממושכה למה שישתוקק האדם מאד הוא צער גדול ועמל מכאיב. וכבר נתבאר בחכמה הטבעית כי למה שהזמן הוא מקרה דבק בתנועה יחוייב שכל מי שירגיש יותר בתנועה ירגיש יותר בזמן ואין מי שירגיש יותר בתנועה כמי שסובל דברים מכאיבים. ולזה יאריך מאד הזמן בעיניהם מה שיהיה להם בהפך בנפול על ענינים מענגים. וכבר הסכימו על זה חז"ל ש"ר פ' א' ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים שמות ב' אמרו לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וכן ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ויקרא ט״ו:כ״ה אמר ימים שנים רבים שלשה תו"כ מצורע ס"פ ו'. ולפי שהיה לה ימי צער קורא אותם רבים ש"ר שם. ואם כן כבר היה לו לומר ויהיו בעיניו כאלף שנים באהבתו אותה כמו שנראה מדבריו באומרו הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה: ב כי מאמר זה חצוף מאד כמו שהעידו עליו חכמים ז"ל ב"ר פ' ע' במה שאמרו למי שנאמר בו ויהי בבקר והנה היא לאה וכו' ולמה רמיתני. גם איך יתכן שתהיה עמו כל הלילה ולא יכירנה בטביעות קולה או בשום דבר עד אור הבקר. גם מאמר לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה הוא סכלות גמורה והלא תנאי מבטל הלכה ומנהג: ג אם היו האמהות עקרות כי חפץ הש"י בתפלתן למה היו רחמי ה' אכזרי אצל רחל כי מה פשעה ומה חטאתה בשיאהבה אישה העל זאת לא יפקוד אותה כאחותה. ומה חרי האף הגדול אשר חרה ליעקב עליה בשאמרה הבה לי בנים: ד אומרה דנני אלהים כו' איזה דין דן אותה לזכות או לחובה שקראה על שמו את בן שפחתה. גם מאמר נפתולי אלהים נפתלתי הוא קשה הביאור וטעם קריאת השם גם הוא בעבורו: ה מה ראתה לאה כי עמדה מלדת לתת את שפחתה לאישה וכי חשוכת בנים היתה. ומה טעם קריאת שם בנה גד. ומה טעם המסורת שכתב בגד, ולמה יאשרוה הבנות על בן השני מפני שקנאה במעשיה להרבות בנים לשפחתה על פני אחותה והיא יושבת עקרה ושוממה. וקשה עוד מכל זה מה שקראה שם בנה הנולד לה אחרי כן יששכר על שם נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי כאלו עשתה דבר של מצוה ומי בקש זאת מידה: ו מה טעם המעט קחתך את אישי ואם לא ישכב עמה בלילה ההוא תמתין עד לילה אחרת ולמה יעשו נשיו סחורה בו והוא יושב ושותק: ז באומרו הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו כי מה הזבול הזה אשר יזבלה. ועוד אומרו כי ילדתי לו ששה בנים וכן אמרה בלוי כי ילדתי לו שלשה וגם הזכיר הכתוב בן חמישי בן ששי ולא נזכר זה וזה בזולתם מהבנים: ח במה שהרכיבה רחל שם יוסף אחרי רכשי אסף אלהים את חרפתי יוסף ה' לי בן אחר. ומה טעם זאת החרפה: ט ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וכו' למה לא המתין עד שתושלם מטתו בבנימין ומה צורך היה לו לומר תנה את נשי ואת ילדי והלא הנשים נשיו והבנים בניו: י מאמר לבן אם נא מצאתי חן בעיניך וכו' כי ודאי לא יפול מציאת חן על מה שכבר היה. ועוד כי אחר שהוא הודה שנחש ומצא שברכו ה' בגללו למה יחזור יעקב לומר אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי כי מעט אשר היה לך לפניו יפרוץ לרוב ויברך ה' אותך לרגלי נראה שכל אלו הן דברי קשות וללא תועלת: יא כי אחר שאמר לו לבן נקבה שכרך עלי ואתנה מה ישיב אותו יעקב דבר ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי והלא השכר ההוא יהיה לביתו. ועוד מה אמר לו לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה ואם יעשה לו הדבר ההוא הרי נתן ונתן: יב באומרו וענתה בי צדקתי ביום מחר כו' שהרי גמר בגנות באומרו כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים גנוב הוא אתי ואפילו שלא ימצאו אותו רק נקוד וטלוא וחום מה עשה שתחשב לו לצדק: יג מענין תחבולת המקלות אשר פצל ושם בשקתות המים כי מי יעשה כדבר הזה להציל אליו כל המקנה כפי רצונו ואחר יאמר ויצל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי ואם כה התנו ביניהם הנה יש להפלא על לבן איך לא ידע שיש כח התחבולות טבעיות לעשות כזה וכזה. ועוד אומר ואשא עיני וארא והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים כי ראיתי כו' והלא הכתוב מעיד את אשר הוא עושה מהתחבולות: יד אומרו והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן וישת לו כו' שאם הפריד את אשר לו מהוליכן לפני העדר הנה לפי פשט הכתוב ולדרך פרש"י והראב"ע ז"ל לא היה בכשבים עקוד כי לא היה שכרו מהם רק החום ואיך אמר ויתן פני הצאן אל עקוד גם לא נזכר למעלה שנולד שום חום ואיך יאמר עליהם כל חום. ואם על הכשבים הנקודים והטלואים אשר היו ללבן אמר כן למה הפרידן יעקב מוטב שיהיו בין העדר ויוליך את אשר לו לפניהם. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שהפריד הכשבים מהעדר כלו לתת פני הכשבים אל החום ופני העזים אל עקוד הנה היה לו לומר והכשבים הפריד יעקב ויתן פני העזים אל עקוד והכשבים אל כל חום. ועוד שהרי צריך לדחוק ולומר כי וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן כו' יאמר על החום והעקוד אשר זכר שהרי על הנפרדים שהזכיר ראשונה אי אפשר שהרי הצאן צאנו. וגם למה הפסיק בזה ספור ענין המקלות היה לו לאמר ראשונה והיה בעת יחם הצאן כו': טו במענה רחל ולאה העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו כו' הלא נכריות כו' כי כל העושר וכו' כי יש למצוא בדבריהם טעם שיהיה בו יראת שמים כי לא כנשים המצריות העבריות: טז אומרו ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כו'. וכי מי שלא הגיד מצפוני לבו לזולתו הוא גונב את לבבו וגם כי לא היה לומר רק כי הולך הוא שאם היה מגיד לא היה בורח וכן מה שאמר מה עשית ותגנוב את לבבי ותגנוב אותי: יז למה הזהיר הש"י ללבן מדבר אליו טוב כי ה' הוא הטוב ולא ימנע טוב וגם כי לא נזהר לבן במצותו שהרי דבר אתו רעות בתחלה ואחר כך דבר אתו טובות ודברי שלום: יח באומרו ולא נטשתני לנשק כו' עתה הסכלת עשו. שאם העביר דרך המוסר בזה הנה לא נפל בו סכלות ושבוש הדעת שיצדק עליו זה המאמר. רצוני עתה הסכלת עשו. וסכלות גדולה ממנה עד"ה הוא מה שאמר הוא ליעקב ואלהי אביכן אמש אמר אלי השמר לך כו' כי היה לו לטמון דבר בחבו כדי שלא ליפות כח יעקב כנגדו. ועוד שלא היה לו לומר יש לאל ידי שהרי הוסר כחו היה לו לומר היה לאל ידי וגם כי וא"ו ואלהי אביכן הוא במקום אלא והוא דחוק: יט איך נתפתה לבן אל מה שאמרה רחל אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך וכו'. לבלתי חוש ממנה ולבלתי חפש במקומה בדבר שכל כך החמיר עליו עם היות החשד אצלה יותר מזולתה ולמה לא נכנס באהלה תחלה: כ אריכות דברי יעקב בתוכחתו עם לבן וזכרון כל אשר עשה עמו ואופני עבודתו וזכרו הזמן שהיה עמו פעמים ושאר דקדוקים בדבריו: כא מאמר לבן הבנות בנותי והצאן צאני ולבנות מה אעשה כו'. והנה שכח מה יעשה בצאן. כב באומרו עד הגל הזה ועדה המצבה למה הוצרכו שניהם. ועוד כי מלבן ליעקב לא הונח לעד רק הגל ומיעקב ללבן הגל והמצבה. ושאר כפל דברים אשר יבואו בדברי לבן אמר הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי וכו'. ואחרי כן חזר עד הגל הזה ומדה המצבה וכו' וזולתם. וטעם ויפגעו בו מלאכי אלהים. אלו הן הספקות. ועתה נבוא אל הביאור: ויעבד יעקב ברחל שבע שנים וכו'. התר ספק ה' אמר שעבד כל ז' השנים ההנה עבודה שלימה ונאמנת בכל מאמצי כחו כאלו היה התנאי לעבוד בה ימים אחדים ולא לבלתי הרגישו העמול והיגיעה רק שלאהבתו אותה נראה לו שלקחה בזול והלוקח בזול יפרע בעין יפה. ויתכן שיהיה באהבתו אותה כאומרו עם אהבתו אותה שהיה ראוי שיהיו בעיניו ימים רבים ושנים כמו שאמרנו בספקות. הבה את אשתי כי מלאו ימי כתרגומו ורש"י ז"ל לא חלק עליו בענין אלא שהשתדל ליחס מאמר מלוי הימים אל עצמו כמאמר הכתוב כי מלאו ימי וזה אם בששלמו הימים שקבל על עצמו ממצות אמו או שמלאו לו ימי בחרותו. והרמב"ן ז"ל חשב שהיה חולק על דברי אנקלוס ונתבלבל בענינו: ב ואבואה אליה כי יהיה לי עמה דירה מיוחדת אשר אבא אליה כבואי מן השדה ולמה אהיה כאורח נטה ללון בבית נכרי: ויאסוף לבן וכו'. ויהי בערב ויקח את לאה בתו וכו'. ב הדעת נותן כי כשהכניסה אצלו בלילה נטלו פנס מלפניהם בדרך צניעות כשבעל בעילת מצוה פירש מיד כדין ויצא מאצלה. וכבר נתן לה לשמשה בעת בואה אליו את זלפה שהיתה צעירת השנים כדי שיסמוך לבו שהיא הקטנה. והי בבקר ראה והנה היא לאה בתכשיטי כלה אשר היתה לאיש ושפחתה זלפה לצדה ורחל היתה יושבת ומשמשת בבית כנערה בתולה אשר לא אורשה והכיר שרמה אותו בה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך וכו'. וזאת עדות ברורה שכבר שלמו ימי העבודה שאם לא כן הרי הוא רמה את עצמו: ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו וכו'. ב יש במשמע דבריו שהוא לא הודה בפירוש שיתן לו את רחל אלא שטוב לתתו לו מתתו אותה לאיש אחר ואף שיתננה לו לא יעשה כן לתת הצעירה בפני הבכירה לא לו ולא לאחר וכאלו אמר לו הנה הפשרה לא היתה כי אם על הסדר המורגל ושקודם שתנשא את רחל תנשא אחותה הבכירה לך או לזולתך. ואחר שנשאת אותה אם ישרה בעיניך מלא שבוע חופה של זאת ואתנה לך גם זאת אחריה בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות וכבר אטיב עמך בהקדים נתינתה לעבודה ויעשו כן. כל זה היתה הסבה מאת הש"י כדי שיקח אלו השתי נשים צדקניות עם שפחותיהן אשר ארבעת אמהות אלו תשלחנה פארותיהן לבנות את בית ישראל ד' רוחות העולם כמו שנאמר ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה והוא סימן למצב הדגלים וכמו שאמר בלעם במדבר כ״ג:י׳ מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל וכתרגומו של אנקלוס ג וגם עקרותן של אמהות כלן היה מהשגחתו יתברך להודיע חבת הבנים אצל הקב"ה שכלן היו מאתו ובידו להשמע אל תפילתן של צדיקים וצדקניות שהקב"ה מתאוה להם. ג אמנם כבר יראה צד עון אשר חטא ברחל משני צדדים אשר בעבורם נתמעט ונתעכב הכוונה. הראשון כי היתה לאה שנואה בעיני אישה והוא קובע דירתו אצלה ולא נזכר שהיא השתדלה להביאה ולקרבה אליו כמו שחוייב לאשה כמוה והוא מה שנאמר וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה והשני כי בראותה שלא נפקדה לא נזכר ששבה עד האלהים כמו שהזכירו חז"ל ב"ר פ' ס"ג על רבקה וכמו שעשתה חנה ש"א א' אבל נאמר ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. הטילה עליו ההשתדלות על דרך הרפואות או על צד אחר בדרך געגועי הנשים וכמו שעשתה אחרי כן בדודאים והוא מה שגער בה באומרו התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן. רמז אליה שתשפוך שיחה לפני המוליד ועוצר ב"ה. וכבר הועיל לשנתעוררה לעשות לה כמעשה שרה לתת את שפחתה כדי שתלד על ברכיה ותבנה גם היא ממנה. ובשער הט' אצל כי היא היתה אם כל חי כתבתי. ג טעם נכון על חרון אפו של יעקב באומר' הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי דרוש משם. וכבר הצדיקה דין שמים על שני הענינים האלה השמות לשני הבנים אשר היו לה מן שפחתה כי בראשון אמרה דנני אלהים וגם שמע בקולי. ד הכוונה דנני אלהים במה שלא קדמתי פניו בתפלה כמשפט העקרות וגם שמע בקולי למלאת קצת משאלות לבי על דרך כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם בראשית כ״א:י״ז ועל כל פנים לא יצאתי ריקנית ויתן לי בן על כן קראה שמו דן כי מדת הדין גוברת. ד ועל השני אמרה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי הודת ואמרה עקשיות אשר באו לפני האלהים נתעקשתי עם אחותי גם יכולתי לה והית' עלובה ממני. ד ותקרא שמו נפתלי שתהיה חטאתה נגדה תמיד. אמנם לאה נוסף על מה שראה ה' בענייה ועלבונה נמצא בה דבר טוב זה בתכלית השלימות והיא היותה מיחסת כל דבריה ועניניה אל ההשגח' האלהית כמו שנרא' מקריאת שמות בניה דרך כללי ותמיד נותנת לבה על דרכיה אם שמא יגרום לה החטא למנוע ממנה שום טובה. וזהו מה שיעיד עליה הכתוב באומרו ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה וכו', ה והוא כי בראותה עצמה בחורה ובריאה וכבר נזדווגה לבעלה ולא קבלה ממנו הריון כפעם בפעם והיא הית' מצפה עוד לבנים לכוונה שכבר התחילה לבא כפי מחשבתה כמו שיתבאר אצל הבן הששי אמרה בלבה הלא דבר הוא ושום עון מעכב ה ולזה נכנסה בלבה מחשבה טובה ונכונה והיא בראות' כי שפחת אחותה כאשר ילדה ליעקב שני בנים כבר יצאה מכלל שפחות וזכתה לימנות מעיקר הבית הגדול והקדוש וזכרה שזלפה שפחתה היא הית' ראוי לזה מתחלה כי היא הית' הקטנה כמו שהוכיחו חז"ל ב"ר פ' ע"א מהכתוב, ומהידוע שהשפחה הקטנה תנתן לבתו הקטנה לולי הבגידה שבגד אביה ביעקב להחליף את משכרתו אשר בעבורה הוכרח ג"כ להחליף השפחות וחשבה זה לעבירה בידה שתהא עניה זו יושבת ומתאוננת ע"ז ויש בידה לתקן ולזה כאשר ראתה שפגעה בה מדת הדין ותעמוד מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה והוא מה שנתבאר היטב ע"פ כמה עדים. הראשון במה שנאמר ותאמר לאה בגד ה כי בזה הגידה טעם הדבר וסוד המעש' כלו כי המסורת רמזה אל אביה שבגד ביעקב והוא היה הסבה שהכריחה לזה וקראה שמו גד להסתיר בגידת אביה כי לא לכבוד יהי' לה והוא עצמו טעם הקריאה שתפסיק אותו לב' מילין. והשני מה שאמר בקריאת השם השני באשרי כי אשרוני בנות ה כי באמת ראויות כל הנשים לאשרה ולהללה על השקפתה בזה להסיר עלבון מעל שפחתה ולא תרע עינה להעמידה לצרה. והעד השלישי מה שנפקדה אחרי כן בחזרתה להריונה זה פעמים. הרביעי מה שאמר בבן הראשון ה נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי שנרא' שיש בידה בזה זכות או מצוה. ודמיון עד חמישי מצינו בפרשת ויחי בסדר זכרון השבטים כי שם ראינו שהכניס אל גד ואשר בני זלפה בין דן ונפתלי בני בלהה להורות כי הם היו ראויין להולד ראשונה כמו שיתבאר שם. אמנם אחשוב שהוצרך שם שכירות הדודאים לפי שכשראה יעקב שלאה עמדה מלדת כסבור שפסקה לגמרי ולא יהיו ביאותיו עמה לשם מצוה היה מייחד משכבו אצל רחל שהית' בחורה ממנה ועדין לא ילדה ומצפה שיהי' לה הריון ו וזה טעם המעט קחתך את אישי ומאמר לכן ישכב עמך הלילה כאלו היא זכתה בו מהטעם ההוא. והנה לפי שמדרך הצנועות הוא שיבא לאכול ולהתיישב אל המקום אשר ישכב שם יצאת לקראתו לומר אלי תבא ואל אהלי כי שכור שכרתי לינתך בדודאי בני אמנם לא חשבה היא לה לצדקה רק מה שנתנה שפחתה לאישה כאשר אמרנו. ואחר שלפי דרכנו נתן טעם לשמות רוב הבנים נמשוך הביאור אל השאר ואל המשך הפרשה. ותאמר לאה זבדני אלהים וכו'. לפי שהיו יודעות שהוא עתיד להוליד שנים עשר שבטים שמהן יוכלל קהל עדת ישראל אשר יתחלקו לארבעה דגלים וכל דגל משלשה שבטים כאלו היה כל דגל ודגל בית בפני עצמו שיש בו ג' דיורין ובית המקדש יוכיח שהוא חצר ודביר והיכל מ"א ו' כנגד כהן לוי וישראל. ולפי זה יבואו לכל אחת מארבעתן שלשה בנים. והנה כאשר הגיעה למספרם אמרה עתה ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים ולא תחסר ממה שראוי אליה בדרך החלוקה השוה וחשבה שלא תלד עוד אמנם כאשר ילדה הבן הרביעי וקבלה יותר מהראוי אליה לפי הנזכר אמרה הפעם אודה את יי' כי הוא העודף על חלקה. וכבר יש בו התחלה לדגל אחר והית' עויינת אליו אם תוכל לכפול דגליה כמי שמגביה קירות הבית לבנות עליות על מחיצותיה כולן ולפי שלא נמשכה אז כוונתה אמר הכתוב ותעמד מלדת ולזה חרדה את כל החרדה ההיא ולזה כשחזר לה הריון אמרה נתן אלהים שכרי וכו'. והשכר גדול מאד כי קרובה מלאכתה להשתלם אחר שכבר נכפלו שני השבטים ולא חסר אלא א' לכפילת שלשתן והיא כוונת הכתוב באומרו ז ותלד ליעקב בן חמישי גם באומרו ותלד בן ששי ליעקב מה שלא נזכר כן בשאר הבנים כי המספר ההוא היה מעויין ומכוון ממנה אחת לאחת והוא עצמו מה שכוונה באומרה זבדני אלהים אותי זבד טוב וכו' הנה האלהים ראה בעלבוני הראשון ועשה אותי עצמי בית זבול טוב ונאה בנוי לתלפיות. ופירשה הענין ואמרה ז הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים שהם שני דגלים כמספר מחיצות הבית והעליה שמהן נעשה הזבול ותקרא שמו זבולון. וכמה מוכיח זה מה שלא זכרה היא מספר הבנים ז רק בשלישי ובשישי והנה זבדני וזבד ויזבלני הכל ענין אחד הוא שיש אותיות ד"טלנת מתחלפות כמו שנמצא דניאל ב' אזדא כאזלא והדומים והחליפתם לפי שלא נאה לה לומר זבדני אלהים זבד טוב ואם כפי' אנקלוס דאמר חולק טב לפי שהחלק הגדול שבדבר שישאר אחר כמותו הוא החצי. וכי חלק טוב הוא שיהיו לה כנגד כלן: ויזכור אלהים את רחל וישמע וכו'. עם שקולות תחנוניה וצעקותיה לא הרעישו אמות הסיפים להזכירה לפניו. הוא יתעלה מעצמו זכר אותה ואת מעשיה הטובים וישמע אליה אלהים למלאת את אשר בלבבה ויפתח את רחמה הורה שעקרותה מצד צרות פי הרחם ובספרי הרופאים שהאשה אשר לה כן לא תתעבר ואם תתעבר תקש בלדתה והנה האל ית' בפעם הראשונה היה המפתח בידו ופתח ואין סוגר עד שנכנס ההריון בשלום ויצא בשלום. אמנם בפעם השנית הניחה על טבעה כי נתעברה ואחר ותלד רחל ותקש בלדתה. וברוך הוא אשר לו נתכנו עלילות מצעדי גבר אשר כיוון שתקבר שם בדרך אפרת ותהיה עזרה לבניה כמו שנרמז מהכתוב ירמיהו ל״א:כ״א על דרך שכתב הרמב"ן ז"ל בראשית ל"ה. ותאמר אסף אלהים את חרפתי כבר נתבאר בפרק י"ד מהג' מהמדות שחוש המשוש לבד הוא אשר עליו יהיה האדם מסתפק ובלתי מסתפק אשר מזה כתב הרב המורה בכמה מקומות ח"ג פ' מ"ט כי חוש המישוש חרפה הוא לנו. והנה חרפת המשגל יסתירוה החשובים כאשר לא יכוונו ממנה רק ההשתדלות על השאר זרעם וכמו שבאה מצות התורה עליו. ח ולזה כשלא נמשך ממנו זה הענין אצל רחל היה לה לחרפה ולמותר. אמנם כשילדה אמרה בחכמתה מעתה אסף אלהים את חרפתי והנה כוונה עד נכון וכבר תספיק לה שיהיה השם נגזר מאסיפה מבלי שיורה על עבר ועתיד כמשפט השמות הנגזרים. אמנם חבר עמו ההוראה על העתיד כדי שיוכלל בו מה שכוונה בו לאמר יוסף יי' לי בן אחר וכבר זכרנו זה אצל הכי קרא שמו יעקב שהוא כיוצא בו: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר וכו' ט כי הבן הנולד לו מהבת הקטנה הוא העקר בעיניו יעמוד כנגד בכורתו של עשו ולזה אז"ל ב"ר פ' ע"ג שנולד שטנו של עשו ולזה לא ראה להתעכב עוד ונטל רשות מלבן לאמר תנה את נשי ואת ילדי ואלכה. ט כי ירא שמא יאמר לו דלאו אדעתא למיסב ולמפק נתן לו הבנות. ולזה אמר אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך כלומר שלא עבדתיך בהן כמי שמוסר עצמו להתגורר בארץ לא לו רק כמי שקונה לזולתו להוליכו עמו לכל אשר ילך והוא מה שביאר לו בסוף באומרו כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי. וכאן רמז שהיתה עבודתו עבודה מבורכת מאת יי' ושבעבור זה אין לו לערער על בנותיו שכבר עשה בהן חיל גדול. והנה לבן השיב אליו על זה אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה'. וכו' י אין נא לשון בקשה אבל יאמר אם עכשו מצאתי חן בעיניך במה שאבקש ממך שתשב עוד עמדי הנה בדבר הזה י נחשתי שצדקת בדבריך ויברכני יי' בגללך ואם אין אחשוב שמזלי גרם לי להתברך ואמר זה כדי שיתפתה יעקב ממנו לשבת אצלו מכאן ואילך כשני שכר שכיר כי חפץ בו מאד לפי שרואה ברכת הש"י לרגלו ולזה סמך נקבה שכרך עלי ואתנה. והנה לזה זכר לו בדבריו שני ענינים שלא ישרו בעיני יעקב האחד מ"ש שלא נתברר לו עדיין שנתברך ביתו לרגלו. והשני שירצה ליתן לו בשכרו דבר קצוב. והנה על הראשון אמר לו אתה ידעת את עבודתי וכו' ואת אשר היה מקנך אתי וכו' כי מעט וכו' י ויפרוץ לרוב לסבתי ולבאר זה אינך צריך ללכת לקראת נחשים יא ועתה מתי אעשה גם אנכי לברכת ביתי אמנם על מה שאמר לו מה אתן לך כנזכר יא השיב לו לא תתן לי מאומה דבר קצוב כמו שאמרת נקבה שכרך וכו' כי הנה אין ברכה שורה על דבר המנוי תענית ח':. יב ולא עוד אלא שכל זמן שתרצה לערער ולהשטין עלי תוכל לבא על שכרי ולדקדק עלי אם יש בידי מאומה משלך יהיה הרשות בידך. דרך משל תאמר כמה אני נותן לשנה כך וכך היה עמי שנים או שלשה שנים עולה חשבונו כך הוציא במזון או בלבוש כך הנה נשארו בידו כך וכד אם ימצא לו יותר מזה הלא הוא גנוב אתו ודי בזיון וקצף שיהיה מעותד לדברים כמו אלה. ולזה אין אני חפץ בכך אמנם אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור והוא אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים וכו' והיה שכרי אשר יולד לי משם והלאה מאלו המראות המוסרות אם מעט ואם הרבה וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבא על שכרי לפניך כאשר תבא לערער עלי ולדקדק להכיר לך מה עמדי כמו שאמרנו כי הנה באמת כל אשר איננו וכו' גנוב הוא אתי. אבל על השאר לא תהיה לך עלי שום טענה: ונכון הוא שירצה גם כן להשיב עוד בזה על הראשונה ולומר שאם כדבריו כן הוא שברכת ה' לא באה לרגלו הנה בתנאי הזה לא יתן לו מאומה משלו כי הנה כשיסיר מהעדר כל שה נקוד וטלוא וכו' שהוא יותר מהרוב וממעט הצאן הפשוטו' אשר ישארו בידו יהיו עקודים ונקודים וטלואים לרוב יותר ממנהגו של עולם וממה שיהיו מכל העדרים אשר ביד בניו אז תענה בו צדקתו כי תבא ותעיד לפניו עדות ברורה כי ברכת ה' באה לרגלו בלי ספק וכבר יהיה זה הענין בירור שכרו לעתיד וראיה לדבריו לשעבר והנה עם זה דעת שפתיו ברור מללו. אבל לבן לחשבו כי על זה האופן יצא ממנו בשכר מועט קפץ ואמר הן לו יהי כדבריך כלומר מי יתן ותהיה איש מצליח כברכת ה' אשר אין לה קצבה כדבריך ולזה איננו רחוק שיתנו ביניהם שיוכל להעזר בזה מכל מה שחננו השם מחכמה ומדעת ותבונה ובכל מלאכת וכולי האי ואולי ואף גם זאת לפי דקדוק הכתובים לא עשה דבר אשר לא יעשה אפילו בלא תנאי יג וזה שהוא לא שם המקלות האלו אשר עשה בצאן לבן רק בהתחלה כדי להחיות שם זרע מה מאלו המראות אשר לא נשאר שריד ופליט מהם. אמנם מיד כשילדו הצאן מעט מזער עקודים נקודים וטלואים מיד הבדילן לעצמו ועשה מהם עדר לבדו. ומשם והלאה לא היה משים המקלות בצאן לבן אמנם היה משים לפני העדר שלו כדי שלא יולדו לבנים שהרי התנה עמו כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים גנוב הוא אתי והיה צריך שלא יתהפכו אליו ואף בהם נזכר ובהעטיף הצאן לא ישים שאפילו מעדר יעקב היה מוותר ממה שהיה יכול לעשות והיו העטופים ללבן והרי הוא מדת חסידות. יג ולזה הוצרך עזר אלהי בעתודים העולים על הצאן והנה הכתוב האומר והיה בעת יחם הצאן המקושרות ושם וכו' ובהעטיף הצאן לא ישים והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב ויפרוץ האיש מאד מאד וכו' יורה על אמיתת זה הוראה עצומה יאמר שאף על פי שצמצם יעקב עצמו על זה השיעור עד שלא נהג מהתחבולה ההיא כי אם בעדר שלו ובמקצתו ולא כלו עכ"ז ויפרוץ האיש מאד מאד וכו'. וכבר תענה בו צדקתו על האופן אשר הניח ראשונה מהמצא ברכת ה' לרגלו והוא פי' נאה מאד מלבד מה שספר לנשיו שכבר נעזר לשם ברשעותיו של לבן כי כאשר יהתל בו כן ירבה וכן יפרוץ אם כה יאמר וכו'. ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי הורה שלא היה תנאם זה ולא מנהגו עמו כדאי להרבות לו שכרו על זה השיעור רק במה שראה אלהים רוע לבבו והיה עוזר לי. יד אמנם טעם והכשבים הפריד יעקב שנתבלבלו בו המפרשים לדעתי יתישב יפה כשידבק אל הכתוב אשר למעלה ממנו יאמר על העזים ותלדנה הצאן עקידים נקודים וטלואים אמר בסמוך והכשבים הפריד לו כי הנולדים לו עקודים נקודים וטלואים וגם הכשבים החומים אשר לו הפריד יעקב עמם והוליכם לפני העדר לתת פני הצאן אל עקוד ואל כל חום אשר ליעקב שנמצאו בצאן לבן ולכן שתם עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן ואמר והכשבים סתם כי ממה שכתוב אחריו ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום הוא מובן מעצמו שעל החומים ידבר והרי הכל כפשוטו ולפי דעת הראשוניה: וישמע יעקב את דברי בני לבן וכו'. לפי שהתחכם יעקב להיותו מוכר מהצאן ולקנות עבדים ושפחות וכל מאי דאקרו נכסי כדי שלא ירע בעיניהם רבוי הצאן הנה הם חשבו שלקח יעקב מאת אביהם כסף וזהב לרוב שנתנו לו שלא מדעתם ושמאשר לאביהם עשה את כל הכבוד. אמנם יעקב לא חשש אל דברי הבנים אבל הרגיש דבריהם אל פני לבן שהוא איננו עמו כתמול שלשום וכמ"ש סוף מסכת סכה שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאמא. ומהנראה שבזמן ההוא עלתה לו שנה אחרונה משכירותו ולקח לבן את צאנו מידו ויותר יעקב לבדו עם מקנה קנינו: ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך וכו'. כלומר שלא תטפל עמו עוד לקחת את צאנו ולא יתברך בית רשע זה בשבילך וכמו שאמר ראשונה מתי אעשה גם אנכי לביתי: וישלח יעקב לרחל וללאה וכו'. ספר להן כל הענין ההוא כדי לפייסן ולדבר על לבן שיצאו עמו מהארץ ההיא שהוא צריך להוציאן מדעתן וחפצן כי לא פירש בתנאם. ואביכן התל בי וכו'. אם כה יאמר וכו'. ואם כה יאמר וכו'. זה לא נזכר בשעת מעשה אבל בסמוך אהימנותיה דידיה ואשא עיני וכו': ויאמר אלי מלאך האלהים וכו'. יג אמר להן כי הנה הוא עלה בדמיונו וגברה מחשבתו שלפי תחבולותיו והתוליו עמו הנה הוא לא היה אפשר להצליח שם ברוב השתדלות רק אם היה שם סיוע אלהי ושאחרי כן נתאמת אליו בדרך נבואה שכאשר עלה במחשבתו כן היה: ותען רחל ולאה וכו'. טו ירצה טוב הדבר אשר דבר ה' לעשות ואנחנו לא נסור מאחריך לשום טעם או סבה וזה שכבר ימאנו הבנות להתרחק מאביהן לאחד משלשה טעמים. האחד, בשביל נכסין שמצפות לירש מבית אביהן. והשני כדי שלא לצערו ולהכאיבו בצאת בנותיו האהובות מעמו יורידו שיבתו ברעה שאולה או אם אולי יש לו זכות עליהם או על מה שבידם מהעושר והכבוד ואין להם ללכת בלא רשותו. ועל הראשונה אמרו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו כי במקום בנים ודאי אין נחלה וגם יודעות אנחנו שלא יתן לנו בתורת מתנה חלק כלל. ועל השנית אמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ואין לו עמנו קשר אהבה שיצטער עליו. וענין המכירה הוא מה שנתן בשרות הבנות ויחסן במקום הנדוניא הראויה לצאת מבי נשא ולא עוד אלא שלקח מחיר בעדן מיד הבעל ואכלו. ואמר ויאכל גם אכל את וכו', כי לא איש הוא להנחם מזרת מעשהו כי ככחו אז כחו עתה תמיד אוכל והולך ואם כן מצד צערו אין עון אשר חטא. ואם בשביל הנכסים אשר עמנו כבר אמרת ויצל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי ועלך קא סמיכנא כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו באמת לנו הוא ולבנינו אחרינו ואין כאן משום גזל כלל. ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה, ויקם יעקב וישא את בניו ואת בנותיו וכו'. ירצה שמשם נסעו ולא הלכו אנה ואנה כדי שלא יורגש הדבר אפילו בשום רמז ולקיחת התרפים כבר קדמה ולישנא דיקא ולבן הלך לגזוז את צאנו ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה: ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. יו יאמר שהספיקה חכמתו וערמימותו אשר עשה מעשיו בלט ובפתע לגנוב את לב לבן שאפילו לבו לא הגיד לו שמץ דבר כי בורח הוא עם היות שפעמים רבות שלב האדם יגיד לו ואליו דבר יגונב מהמכוסה ממנו כענין שאמרו חז"ל מגילה ג'. אף על גב דלא חזא איהו מזליה קא חזא וכ"ש כשיקרה זה למנחשים כמוהו שיש להם סימנים רבים שמעוננים בהם ולזה תמה מאד ואמר מה עשית ותגנוב את לבבי כמו שיבא. ויוגד ללבן וכו'. בג' ימים שהלך המגיד ובז' שרדף היה יעקב מתנהל לאטו לרגל המלאכה אשר לפניו ולרגל הילדים והלך דרך ז' ימים והשיגו ביום הז' לרדיפתו וזה דרך הפשט והדרשה תדרש: ויבא אלהים אל לבן הארמי וכו'. יז העיר עליו בכח הנהוג אצל אנשים כאלה שלא ידבר עמו באופן שימשך לו מטוב דברותיו רע כלל כמנהג הרמאים שלא יתכנו עלילותיו עמו וכ"ש שלא יעשה עמו רע מפורסם אמנם לא ימנע טוב להולכים בתמים: וישג לבן וכו'. ויאמר לבן אל יעקב מה עשית ותגנב את לבבי וכו'. ירצה מה הדבר אשר עשית או אי זה תחבולה נהגת אשר בה גנבת לבבי וחסמתו על פניו שלא יגיד לי מזה דבר גדול או קטון עם שכבר נהגת את בנותי עם מחנה גדול בנים ועבדים ובני בית ומקנה לרוב בעצם היום בפרסום וביד רמה כשביות חרב שא"א למחנה כבד אשר כזה לנסוע בהחבא למה נחבית לברוח ותגנוב אותי. שאל, יודיעהו מה ראה להחבא ממנו עד שהוצרך אל זה השיעור מההתחכמות לגנוב אותו ולמה לא הגיד לו הדבר בבירור שאין לו אליו כ"כ צורך שישתדל לעכבו אדרבה ימהר לשלחו בשמחה ובשירים כי ירא לשבת אצלו שמא יגלגל לקחת כל אשר לו. ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי עתה הסכלת וכו'. איך סכנות גדולה כהסיר מסוה הבושה מעל פני האויב הנסתר כשידו תקפה לעשות רע כי הוא נותן חרב בידו להרע עמו בגלוי ורעות רבות שלא היה כח בידו לעשותה מתחלה מפני הבושה. ולזה אמר לו אחר שנגנבת ממני בשיעור זה עד שלא נטשתני לנשק לבני ולבנותי כדרך הנפטרים זה מזה הנה פרסמת אצל הכל שחשבתני לאויב לך. והנה בזה ודאי הסכלת עשו בשפתחת לי פתח שהיה סגור מתחלה יח כי מעתה יש לאל ידי לעשות עמכם רע בשכבר הוסר מסוה הבושה מאהבה מסותרת אשר בינינו ואין אשם על החשוד שיעש' מה שנחשד עליו. יח תדע שכן הוא שאפילו אלהי אביכן שהוא קרוב אצליכם אמש אמר אלי השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע כי גלוי וידוע לפניו כי בעשותך כן הותר לי לעשות עמך רע בלי ספק: והנה בזה דבר נכונה ולא נפל דבר א' מכל דברו מדרך ישר ותוכחת מוסר. וכדברים האלה אמר שמשון כשנתנה אשתו למרעהו אשר רעה לו שופטים ט״ו:ג׳ נקתי הפעם מפלשתים כי עושה אני עמם רעה אשר עד הנה מדרך המוסר לא אוכל. כיוצא בדבר אמר אבנר לאיש בושת בן שאול כשא"ל מדוע באת אל פילגש אבי השיב הראש כלב אנכי אשר ליהודה היום אעש' חסד עם בית שאול אביך וכו'. כה יעשה אלהים לאבנר וכה יוסיף כי אשר נשבע ה' לדוד כן אעש' לו להעביר הממלכה וכו' שמואל ב ג׳:ט׳-י׳. כי מלבד שהכתוב הזה הוא קשה הביאור יש לדקדק בדברי אבנר. מה ענין הממלכה אצל עון האשה כי העונש ראוי להיות מעין החטא ודומה לו אלא שבא עליו בטענת לבן עצמה וזה שהכתוב אמר ויהי בהיות המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד ואבנר היה מתחזק בבית שאול ולשאול פילגש וכו' שם. אמר הכתוב שבהיותם במצב ההוא אשר היה אבנר עיקר קיום בית שאול היה סכלות גדולה לדבר עמו אז מעון האשה ולא מדבר אחר מטוב עד רע כי לא יום פקודה היום ההוא והיה לו ליזהר כמו שנזהר דוד כשאמר לו אבישי התחת זאת לא יומת שמעי והשיב מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל וכו' שמואל ב י״ט:כ״ג. אמר כי היא סכלות גדול' לעורר דברי ריבות גדולות או קטנות על שום אדם בזמן שהכל תלוי בו ולזה כשמוע אבנר את דבריו לא חשבו לסכל גמור שיהי' אז בלבו ענין האשה ההיא כי עת צרה ונאצה היה להם על עסקי המלכות לא עת תוכחה על דבר כזה אבל גזר עליו שהיה חושדו שאינו נאמן עמו במלחמות ההם וכי תואנה הוא מבקש לגלות אליו לבו שהוא לא יסמוך עליו בשעת מלחמה. ולזה אמר הראש כלב אנכי אשר ליהוד' וכו'. ירצה החשדתני היותי ככלב הזה שהולך לדרכו וראשו נסוג לאחוריו ואמר כלב לפי שהוא מסוגל מזולתו מהב"ח בהנעת הפרקים אשר בשדרתו ובצוארו עד שתראהו הולך למזרח וראשו הפוך לגמרי למערב והולך על זה האופן הרבה, החשבת שכן אנכי עמך מתראה שאני יושב עמך והולך בעזרתך והרהורי ראשי ולבי נסוגים כלפי יהודה ולעזרתם, היום אעשה חסד וכו'. ירצה אין לספק שהית' זאת כונתך כי הזמן והמצב אשר בו דברת דברים אלו מוכיחים בלי ספק וזה כי היום הזה אתה תלוי ועומד בי שאעש' חסד עם בית אביך עם שאול ומרעהו ושלא אמציא אותך ביד דוד ואיך הסכלת לפקוד עלי עון האשה כיום הזה אם לא שנכנסה בלבך רוח חשד הבגידה ובקשת להרחיקני מעליך כדי שלא אבגוד בך ביום קרב. והנה אחר שחשדתני בזה כבר נתת לי מקום והתרת לי רצועה לעשות מה שלא הייתי עושה מתחלה מפני כלימת הבגידה. ולזה כה יעשה אלהים לאבנר וכה יוסיף אם לא כאשר דמית כן אעש' וכו' להעביר הממלכה כי מעתה חף אני בלי פשע ודמך מידך יבוקש והוא מאמר לבן כמו שאמרנו: ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת וכו'. ירצה אם מצאתי טעם למה שהלוך הלכת והוא כי נכסוף נכספת לבית אביך כמנהג הנערים או כדרך נשים אבל למה גנבת את אלהי לזה לא ידעתי סבה רק שידעת כי נחש ינתש איש אשר כמני להרגיש בבריחתך או שיאמר אחר שהלכת לפי שנכספת לבית אביך למה גנבת את תרפי כי לא יטיפו על בית יצחק ולא כאלה חלק יעקב: ויען יעקב וכו'. אמר כי כל הסתרו וגנבת לבבו היה למה שהיה ירא פן יגזול את בנותיו מעמו בטענה שזכרנו למעלה. אמנם כי אשר לקח את אלהיו לא יחי' וקלל בקללה נמרצת לחשדו כי מי שימצא אתו לבבו פונה אחרי אלהים אחרים. ולזה אמר ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם שאלו ידע כן לא היה מקלל כי יודע היה שלשם שמים נתכוונה להפרישו מע"א ואם חסר לך דבר זולת זה נגד אחינו הכר לך מה עמדי וקח לך ולנו בושת הפנים. ואפשר כי אומרו לא יחיה הוא כמו אם בהמה אם איש לא יחיה שמות י״ט:י״ג שיחפש בכל מחנהו ואשר ימצא אתו שימיתוהו כדין גונב נפש: ויבא לבן באהל יעקב וכו'. ספר הכתוב חריצות לבן וחיפושו אחר התרפים ההם והסבה אשר בעבורה לא מצאם וזה שהוא נכנס ראשונה לאהל יעקב כמ"ש לו הכר לך מה עמדי ובקש לבא ממנו אל אהל רחל אלא שראה אותה יושבת ומצנעת כדרך נשים באהל כמו שהוכיח להלן ולא נכנס ויבא משם לאהל לאה כי שני האהלים אשר לרחל וללאה היו על פני ארך אהל יעקב ופתח פתוח הי' לו לאהלו לכל אחד מהם ומהם לאהלים אשר לשתי האמהות אשר היו סמוכות אצלם וגם אהלי האמהות היו פתוחות זה לזה כדי שיעזרו בשירותם ולזה קראם הכתוב אחד אמר באהל שתי האמהות מה שלא היו כן אהלי הגבירות. והא לך צורת ישובן שהיו מפולשים זה לזה כי לכן הזכיר ביאת לכלהנה. וכאשר לא מצא היה לו לבא מאהל בלהה לאהל רחל אלא שעמדה לפניו הסבה שקדמה. ולזה נטה לו לשוב בדרך אשר בא לו לחפש שנית באהלים ההמה כסבור שמא ימצאם שם ולא יצטרך להרגיז את רחל ממעש' צניעות' עד שיצא מאהל לאה לאהל יעקב. ולזה אמר ויצא מאהל לאה ובראותו שגמר החפוש ולא מצא הוכרח לשוב ולבא מאהל יעקב לאהל רחל דרך פתחו שאם לא כן הי' לו לומר ויבא מאהל לאה אל אהל רחל ולא יזכיר יציא' ואח"כ ספר הכתוב כי הסבה עצמה אשר בעבור' הסב את לבו עד הנה מאהל רחל הספיק' להטעותו בה עד שלא ימצא אותם ואמר כי רחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם: וימשש לבן את כל האהל ולא מצא כי לא ראה להניד אותה ממקומ' עד שימשש על פני כל האהל. יט וכשראת' שכלה אליו החפוש ולא נשאר רק מקומה והיא יראה שיצוה לה אביה לקום לחפש תחתיה הנה היא בחכמת' סבבה פני צורך הקימה אל כבוד אביה כאלו לא נתנה אל לבה שצריכ' לקום לחפש מקום מושבה וזה ממה שהורה על נקיות' ותמימות לבה בבקשתו מצורף למה שהתנצל' בדבר שהוא חרפה ובושה לה בעבורו לא תוכל לקום מפניו והוא כי דרך נשים לה ודמה שותת כל ג' ימים הראשונים והעמיד' קשה להם מאד וגם כי חויב לאדם מדרך המוסר להתרחק אז ממנה לגמרי ועם זה נדחה לבן מפניה ויצא: ויחר אף יעקב וירב בלבן וכו'. ב אחר שחפש ולא מצא וחשב שלא נגנב ממנו דבר אלא ששם לו עלילה לרדוף אחריו חרה אפו. וירב בו לאמר מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי. ירצה שאף ע"פ שנטיתי מדרך המוסר במה שלא הגדתי לך ולא נטשתיך לנשק לבניך ולבנותיך מ"מ לא הי' פשע וחטאה שעליה הי' לך לדלוק אחרי כי הרדיפ' תתכן באופן מה על אחד מששה סבות מהם מספיקות ומהם תואנות ועלילות: האחד אם הייתי מביא דבר משלך אבל זה אינו שכבר מששת את כל כלי ומה מצאת מכל כלי ביתך: השנית לעלילת הפסד מלאכתי שאף על פי שלא יהיה בפשיעתי כבר ישאר לך פתחון פה אולי מזלי גרם לך וזה לא היה כי זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו אפילו על ידי מלאך המות וא"כ לית דין עסק ביש: השלישית אם הייתי נהנה מנכסיך לאכול ולשתות יותר מדאי כבר תוכל להתאנות לי להשיב לך העודף אבל אני אילי צאנך לא אכלתי: הרביעית שאם הייתי פושע במלאכתי אז ודאי היה ראוי שתרדפני עד שאשלם לך כדיני השומרים אבל אני טרפה לא הבאתי אליך שאם נטרפה אנכי אחטנה כלומר ממני היא חסרה וגם מידי תבקשנה בין שתהיה גנובת יום וגנובת לילה ומהכל נפרעת ממני דבר יום ביומו. אמנם אנקלוס תרגם דהות שגיא ממנינה מן ידי את בעי לה יראה שירצה שאף על פי שאינה חסרה עד"ה רק שהיית טועה בחשבון וחסרה ממנו היית מבקשה מידי עד שכוונתי החשבון יפה: החמישית שאם היתה מלאכתי קלה ונוחה כבר תוכל לבא בעלילת צרות עין לאמר כי היה השכר גדול לטורח מועט ואני הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וכו': הששית אם עדיין לא היה בינינו חשבון פסוק ומבואר כי אז ראוי שתרדפני לשוב לכוין חשבונינו בלי ספק אבל אין בינינו דבר בזה כי זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ומה חשבון יש לי עוד עמך שתצטרך לדקדקו ולכוונו עוד. וכבר אמרנו למעלה שעלה להם זמן השכירות ועדיין נשאר לי עליך תרעומת הרבה מצד מה שהחלפת את משכורתי עשרת מונים וא"כ לא נשארה סרה בשום צד רק שכונת לגזול את אשר לי על לא חמס בכפי כי לולי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני וכו' ראה אלהים ויוכח אמש אותך על רוב כוונתך להציל עשוק מיד עושקו לא כמו שאמרת שאמר לך כן לראות רוע לבבי: ויען לבן וכו'. כא ירצה זכרת טענות רבות ושכחת טענה עיקרית עצומה עליה ראוי לבא אחריך כמה ימים והיא לקיים בינינו התנאים והחזוקים הנאותים ביני וביניך כדי שתזכנה בנותי ובניהן אשר ילדו בכל העושר אשר עשית בביתי ולא יסוב אל נשים נכריות ואל בנים זרים ילדו והוא אומרו, הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני כא כלומר מה תנאים וחזוקים אעשה לאלה הקנינים היום כדי שיהיו לבנותי או לבניהן אשר ילדו אחריהן ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה על זאת. והנה ענין כריתת הברית הזאת לעד ביני וביניך. והנה יעקב אע"פ שיש לו לטעון שהנכסים ההם הם שלו ובעבודתו קנאם ובידו לעשות מהנשים ומהם כרצונו. עכ"ז קבל דבריו בסבר פנים יפות ויקח הוא בעצמו אבן וירימה מצבה כדי שתהא לו לאות ברית וצוה לו ללקוט אבנים ולעשות גל כדי שיאכלו שם עליו. כב אמנם לבן ראה שיהיה ג"כ הגל ההוא לצורך הברית לקום עליו בשני עדים וקרא לו לבן בלשונו יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד ויאמר לבן הגל הזה עד ביני וביניך היום על כן קרא וכו'. ירצה כי למ"ש לבן כב עד הגל הזה ביני וביניך לזה קרא לו יעקב גלעד כי לא כיוון לכך ראשונה: והמצפה אשר אמר יצף ה' וכו'. היא המצבה אשר זכר ראשונה והיא שתהיה לעד צופה ומביט ביניהם לענין הבנות שאמר אם תענה את בנותי וזכר צורך שני העדים שנאמר ויאמר לבן אל יעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך עד הגל הזה ועדה המצבה, את הגל הזה וכו'. כב שיעורו עד הגל אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ועד הגל הזה ועדה המצבה אם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה והכוונה שהגל הוא העד למה שיש לו ליעקב על לבן ברית שלום ואהבה ביניהן ובין זרעם אמנם שיש לו ללבן על יעקב שני דברים הברית הזה עצמו ועוד שבועתו על דבר נשיו ונכסיו: במדרש ב"ר פ' ע"ד אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו וכו'. אלהי אברהם קדש אלהי נחור חול, כיוון לברור דיינים משתי הכתות מזה אחד ומזה אחד אמנם יעקב השמיט עצמו מענות אותו כאולתו: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ויזבח יעקב וכו'. וישכם לבן וכו'. ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. כב יאמר כי כשנסתלקה ממנו הטרדה וההתעסקות בקנייני העולם ונפרד משכונתו וחברתו של לבן הארמי מיד חזר למה שהיה עליו ראשונה בשבתו על אדמתו שסופר ממנו ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו'. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והם אלו המלאכים המלוין אותו בארץ כי שם דעתו מיושבת ונכונה להשיג מראות אלהים וקרא שם המקום ההוא מחניים כי שם נפגעו שתי המחנות אראלים ומצוקים להדבק יחד בדרך חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו תהלים פ"ה. ואולי כיון בפגיעה זו למה שאמרו ראשונה ב"ר פ' ס"ט לבן מלכים המוטל בעריסה והיו הזבובים יושבים עליו כי עתה כמו כן פגעו בו מלאכי אלהים ושלוחי השגחתו בשתי מחנות וציערוהו והם שרו של עשו והוא עמו וגם שכם בן חמור אשר טמא את דינה בתו והיה יושב ומצטער עד שנגלה אליו שנית שהוא נצב עליו לשומרו דכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וכו' בראשית ל״ה:ט׳. והנה עם זה נתבארו ספורי פרשה זו על נכון ונתברר שלמותו של יעקב אבינו בכל דרכיו וחסידותו בכל מעשיו ולא נשאר מקום להיות הזבובים ולא שום צפור כל כנף פורשי' כנפים למעלה ממנו להטיל דופי בקדשים כי הנה ה' נצב עליו יושב ומשמר ומבריח אותם ופיהו תענה על צדקתו מראש ועד סוף. ובמדרש שוח"ט תהילים כ״ד:ג׳ מי יעלה בהר ה' זה יעקב שנאמר קום עלה בית אל בראשית ל״ה:א׳. ומי יקום במקום קדשו זה יעקב שנאמר ויפגע במקום. נקי כפים זה יעקב שנאמר אנכי אחטנה מידי תבקשנה. ובר לבב זה יעקב שנאמר כי מששת את כל כלי וכו'. אשר לא נשא לשוא נפשו של לבן ולא נשבע למרמה שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ישא ברכה מאת ה' תהלים שם שנאמר וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו בראשית שם. ברכות אבינו זה גברו על ברכות הוריו אלו ואלו תבאנה ותאתנה על ראש זרעו אחריו. יראו עינינו מה שראו עיניו במראה הסולם וישמח לבנו כי יפתר לנו החלום אשר חלם וברית שלומנו אשר הציב לו שם לא ימוט לעולם: יבאר עד היכן יד החריצות צריכה להשתדל בקירוב המועיל ודחוית הנזק. ושהחסרון בזה יביא חסרון בחוק ההשגח' האלהית עליו: במדרש ב"ר פרש' ע"ו אמר ר' פנחס בשם רבי איבו שני בני אדם הבטיחם הקב"ה ונתיראו בחור שבאבות ובחור שבנביאים, בחור שבאבות זה יעקב דכתיב תהילים קל״ה:ד׳ כי יעקב בחר לו יה והבטיחו הקב"ה דכתיב בראשית כ״ח:ט״ו והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו' ונתירא דכתיב וירא יעקב מאד וכו'. בחור שבנביאים זה משה דכתיב תהילים ק״ו:כ״ג לולי משה בחירו וכתיב שמות ג׳:י״ב כי אהיה עמך. ונתירא שנאמר במדבר כ״א:ל״ד ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו למי אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתירא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה: *תוכן דעתו, כי השכל האנושי והתור' האלקית, והנסיון התמידי, שלשתן יחייבונו להאמין שהפעולות אשר יפעול האדם ומנת גורלו אשר תגיע לו על ידן בהצלח' הזמנית, אינן מוכרחות ותלויות לבד מהשגח' האלקית הפרטית, גם לא ממצב הכוכבים, ומערכתם זה לעומת זה הפועלת בשינוי האויר וטבעי הדברים והגופים אשר תחת השמש, לבד כעין מה שיאמינו הישמעאלים אמונת הפאטאליסמוס, ר"ל בגזיר' עלאה מכרחת אשר אין צד לנטות ממנה ימין ושמאל, גם אינן נתונות לצמיתות ביד בחירת האדם והשתדלותו ככל העולה על רוחו וחפצו לעשות אף לא במקרה והזדמנות לבד, כי אם תלויות במקצת ובבחינה מה בכל אחת מאלה, כי השכל ישפוט במשפטו הצדק שהי"ת אשר הוא שליט בכל, בלתי ספק ישלוט גם בבחינה מה על רצון ומעשה בני אדם, ומצד אחר ישפוט ג"כ בצדק, כי הבחיר' החפשית נתונה לאדם, כי זולת זה הלא לשוא נתן השכל בלב אדם, וללא הועיל נפלינו אנחנו בעלי השכל מכל החי אשר על פני האדמה, גם הדת שהיא האמונה בתורה האלקית ומקראי קדש, תחויב שתי אלה יחד, כי פעם יאמרו, כי ד' לוכד חכמים בערמם איוב ה׳:י״ג וכן "אין חכמה ואין תבונה נגד ה'" ומצד אחר מורים כל מצותיה ואזהרותיה על היות הבחיר' ביד האדם, כי לו הי' מוכרח בכל מעשיו, איך יצוה על מה שיעש' או יחדל מעשותה ? גם בתתה לפעמים עצה טובה להנצל מהפגעים הרעים, כמאה"כ "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" לבלתי הנגף ג"כ במכת בכורי מצרים, ומצות עשית מעקה לגג, לבל יפול הנופל ממנה, הלא תורה למדי, כי האדם חפשי, כי העצה לא תועץ כ"א למי שהחופש בידו לעשות או לחדול מעשות מה שירצה, גם הנסיון יורה לפעמים שהחריצות וההשתדלות תועיל לאדם להרבות הצלחתו, כמו שיורה לפעמים בהיפך, כי שוא יגיעת האדם, ואם ה' לא ירצה דרכו לבצע מזימתו, יעמול לשוא ולריק יכלה כחו, גם זאת לא נוכל לחשוב, כי המקרה וההזדמנות תנהיג את כל, כמו שהאריך הרב כבר בשער הראשון לסתור ולהכחיש זאת, ולבאר כל זה אמר הרב, כי הענין כן הוא, בהיות פעולות האדם ומעשיו הבחיריים טובים ונכוחים, אז יהי' בלתי ספק איש מוצלח מאוד בקניני הזמן, אם הוא ג"כ בעל מזל טוב, כי אז תתחבר ההשגח' האלקית אליו. לחזק מזלו הטוב, לשלם לו אך טוב לפי פעלו, וגם בהיות מזלו רע או בינוני, תספיק יד זכות מעלליו הטובים להמציא לו עזר אלקים ממרומים, להטיב במקצת גורלו הרע הקצוב לו ע"פ מזלו לבד, כמאמר הכ' הנה עין ה' אל יראיו להציל ממות נפשם וכו', וכן אמרו חז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אשר לפי טבעו ומזלו לא הי' עוד ראוי להוליד בן משרה. "צא מאצטגנינות שלך" ולאיש כזה ר"ל בעל מזל רע או בינוני המטיב פעלו תועיל גם חריצותו והשתדלותו, והוא מצווה ג"כ עליה, כמשאחז"ל "יברכך ה' בכל אשר תעשה" אה"כ, לא שיהיה יושב ובטל".- ובהיות פעולות האדם הבחיריות בינוניות וגורל מזלו ג"כ בינוני או רע, יותר הוא מצטרך לחריצות ולהשתדלות, כי מעשיו לבד לא יספיקו להטיב גורלו ומנת כוסו, ורק לאנשים כאלה הכרחיות כל עצות הכ' מעשית המעק' והכנת המלחמה ודומיהם, כי בלעדם יוכלו על נקלה להיות נכונים לפגעי הזמן הרעים ע"פ מזלם, אשר לא יוכלו במעשיהם הבינוניים להפוך לטובה, ע"כ רק בחריצות והשתדלות יתירה יוכלו לקנות קצת טוב, אבל לא בהיותם מתעצלים ונרפים מעשות מאומה, לשחר טובם ואשרם הזמני, ובהיות מעשי איש ומעלליו רעים בהחלט, אף מזלו הטוב לא יצילנו מעונש אלקי אשר ישדד אשרו, וישליך נזר הצלחתו ארצה, כי הי"ת מפר אותות בדים אשר רק ע"פ מצב המזלות יגידו האותיות לאחור, גם כל השתדלותם לריק תהי' ועצת חכמיהם ויועציהם לא תועיל למו, כי ה' יסבב שלא ישמעו עליהם למען הדיח עליהם הרעה בענשם המגיע להם, ואבשלום אשר לא שמע לעצת אחיתופל הטובה לעד על זה. ונמשך מזה, אשר יוכל להיות שני אנשים השוים במזלם, ובכל זאת שונים בהצלחתם הזמנית, אם בעבור השתנות מעשיהם הטובים הם או רעים "או בעבור חלוף חריצותם והשתדלותם, ומחובת כל איש לחשוב נפשו כבינוני ע"פ מעשיו, ומזלו רע, וע"כ יהי' תמיד חרוץ במלאכתו, והולך בדרך הישר' למען סבב לעצמו הצלחה זמנית על יד שתי אלה, כי אז ישגיח אלקים עליו לטובה ויצליח חריצותו האנושית, אך תמיד ישים אל לבו, כי חריצותו בלי עזר אלקים היא ללא הועיל כמאמר הכ' "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ובזה דחה דעת הרמב"ן החושב שאף שנתן רשות לרופא לרפאות לא נתן רשות לחולה לקבל רפואתו, אלא יקוה אל הי"ת כי הוא ירפאהו, כי אחרי שנמצא בהרבה מקומות בתנ"ך שחריצות והשתדלות האדם להסיר הנזק ולסבב לו טובה מותרת לו, ואת שמואל צוה הי"ת לקחת עגלת בקר ולאמר "לזבוח לה' באתי" בלכתו למשוח את דוד למלך, למען הנצל מכף שאול אשר בלתי ספק רדף אחריו, אלו ידע סבת לכתו אל בית לחם, ומדוע לא יותר לחולה לקבל רפואה מרופאו אם רק יבטח בה' ג"כ שיאיר עיני הרופא לתת לו הרפוא' המועלת. ורק זה הי' עוץ אסא המלך כי בטח בחליו לבד ברופאים ומן ה' סר לבו, וכן נהגו תמיד גם אבותינו הקדושים כי לא הרפו ידיהם מעשות חיל לשחר טובם ואשרם במעש' ידיהם כפי יכלתם, אף שהיו יודעים כי מושגחים הם מהי"ת. כי ראו בעיניהם, שכמו שבעבור היות הגוף והנפש קשורים ואחוזים זה בזה יחלש כח השכל בחלות הגוף, ובהפקד אחד מחושי האדם הגופניים יחסר ויפקד ג"כ כת מושכלים אחת, אשר מקורם השגת החוש הנחסר ההוא, ורק בשלימות הגוף וכחותיו הטבעיים משתלם גם פעולת השכל בהשגותיו, וזה שכ' הרב "שהצור' ההיולנית וכחותיה היא בסיס בסיס, באזיס בל' יון Basic גרונדלאגע. ובית מושב אל הצורה השכליית, ר"ל ששכל האדם לא יוכל להשיג מושגיו, רק ע"י השתמשו בהשגותיו החושויות הנקראים בכלל "הצורה החומרית או ההיולנית" כן לא תנוח ההשגח' האלקית הפרטית בתכלית השלימות, כי אם על מי שהשלים צורתו השכלית כמו שאחז"ל כעין זה על הנבוא' שאינה שורה אלא על חכם עשיר וגבור שפי' הרמב"ם ביסודי התורה פ"ז על מי שהשלים נפשו במעלות שכליות ומדות יקרות ע"כ השתדלו אבותינו הקדושים להשלים ע"י חריצותם כפי יכלתם לא לבד ידיעתם והשגתם, כ"א גם לא הרפו ידיהם מהטיב עניניהם הגופניים והצלחתם הזמניות כפי היכולת, למען יוכלו אח"כ להיות בטוחים יותר שהי"ת יהי' בעזרם להטיב גורלם בהשגחתו הפרטית עליהם, ואחרי ההקדמה הזאת נבין ג"כ יותר לדעת הרב מדוע לפעמים נראה צדיקים ורע להם בבחינת הצלחתם הזמנית, כי מלבד סבות אחרות אשר יש לזאת, נוכל ג"כ לתלותם ברוע מזלם וחסרון השתדלותם וחריצותם, עד שגם זכות מעשיהם אינה גדול' כל כך להספיק לבד להשלים החסרון הזה, ולהפוך מזלם הרע לטוב, כמו שנרא' בהיפך, רשעים שלוי עולם, בעבור שרשעתם אינה גדולה כ"כ להפוך מזלם הטוב הנעזר והנשען עוד מחריצותם, לרע, גם נבין עי"ז הרבה כתובים בתנ"ך המורים כי טוב ונרצה לפני אלקים שישתדל החכם ההולך מישרים במעשיו ותחבולותיו לסבב לנפשו טובה זמנית או להתרחק מרעה וסכנ', וכן נרא' גם בפרשתנו איך הרבה יעקב תחבולות להתרצות אל עשו אחיו להסיר חרון אפו ולכפר פניו במנח', אחרי אשר התפלל תחלה אל אלקיו ושם בו כסלו ומבטחו, כמו שראינו בפ' ויצא חריצות מפעליו לקנות עושר ונכסים בעזר אלקים ובחמלת ה' עליו.- אחר שהפעולות האנושיות לא ימלטו משתהיינה. אם מההשגחה האלהית האישיית או מפאת המערכת השמימיית. או ע"י השתדלות אינושי או על צד ההזדמן והשכל והדת והנסיון כולם יחייבו שלא יהיו בדרך אחד מהם לבד הנה א"כ יחוייב. שתיעשינה ע"י כולן. אמנם השכל כי עם שהוא יראה שהיכולת האלהי הוא ראוי ומחוייב שיהא שליט על כל המעשים לעשות בהם כרצונו הנה מ"מ יגזור כי לשוא יהיה השכל נתון באדם אם לא תהיה בידו בחירתו וחלילה ליחס בפעולות האל ית' שוא ותפל. אמנם הדת שאם התפארה בכמה מקומות שהוא ית' לוכד חכמים בערמם ומבטל את דעתם ומהפך כוונתם אל כל אשר יחפוץ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחטיא ממנו כחוט השערה הנה היא גם כן שמה הבחירה לעקר בכל מה שצותה על אנשיה ובני בריתה כל מצות עשה ולא תעשה אשר הטילה שכר ועונש עליהם ואם האדם אינו מושל על מעשיו אבל מעשיו מושלים עליו הכל הוא עול' בחקו ית' חלילה. מלבד מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כענין שנאמר דברים כ"ב ועשית מעקה וכו' שמות י״ב:כ״ב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. ופרשת שוטרים וזולתם רבים כמו שיבא. וכבר התבאר בפלוסופיא המדינית שהעצה לא תועיל רק בדברים שהם בידו לעשות והוא מבואר. אמנם הנסיון אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל נדה ע': הרבה עשו ולא הועילו ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם. וכמ"ש סוכה נ"ג. רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו'. הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה. ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים כמ"ש משלי כ"ב חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וכו'. וכמ"ש שם י' יד חרוצים תעשיר. וכמשפט הזה יעשה בין ההשתדלות האינושי והגזרה השמימיית כי שלשה העדים הנזכרים כלם כאחד יעידון יגידון כי עם שיש בה ממשלה גדולה בענייני המציאות מ"מ הבחירה האינושית תשאר רשאה ושלטת עליה להרע או להטיב כמו שביאר זה הפילוסוף מטעמים שכליים הכרחיים בפרק העשירי מהמאמר השלישי מהמדות. וכבר ביארנו זה משלם בשער כ"ב מה שיתברר בו אמיתת זה מטעם העדים שלשתן. ואין צריך לומר שכלם יודו הודאה גמור' שההזדמן אין בו כח לפרנס הנהגת המציאות כי מציאותו במקרה ועל המעט כמו שנתבאר בשער הראשון. הנה א"כ חוייב הנמשך והוא שישמשו כל ארבעת מיני הפעולות האלו בפעולות האנשים ועניניהם אבל איך יהיה זה אמנם הוא כפי מה שאומר וזה שלא ימלט אם שיהיה האדם אצל עניניו במולד טוב ובמזל מצליח או שיהיה בהפך או בענין בינוני. ובכל אחד מאלי הצדדים לא ימלט משתהיינה פעולותיו הבחיריות בינו לבין אלהיו טובות או רעות או בינוניות. והנה כשיהיה מזל האיש טוב ומוצלח והפעולות טובות ונכוחות הנה אז ודאי תתחבר אליו ההשגחה האלהית לחזק טוב מזלו ולהעלותו אל שישכיל ויצלח בדברים גדולים מאד וכמעט שאיש כזה אינו צריך אל חריצות ההשתדלות אבל עניניו כאלו נעשו מעצמן על דרך שאמר המשורר תהלים ל"ז מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. וכן כשתהיינה פעולותיו הבחיריות רעות ומקולקלות הנה באמת לא יעמוד לו טוב מזלו כי יד ה' היה על העליונה ליתן פניו בו לשבור את גאון עוזו ולשדד את תוקפו וגם להפכו כנגדו וגם כי ישתדל להעזר מחריצותו הנה הוא יהיה בעכריו ותם לריק כחו כמ"ש ישעיה מ"ד מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ויי' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה שמואל ב י״ז:י״ד וכן כל כיוצא בזה המעיד כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו כי באמת דרך רשעים יעות להפילם במהמורות בל יקומו. וכמ"ש תהילים ה׳:י״א ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך. ומה גם עתה אם היה מזלו בינוני או רעוע לגמרי כי משמים נלחמו ואין עוזר. אמנם כשיהיה ענינם במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב או אל הרע וטוב המזל הלא הוא מסור ביד פעולות בחירתו כאשר נתבאר הנה אז באמת יועיל טוב ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים כי כל אשר יתישרו אל נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו ע"ד שאמר ויד חרוצים תעשיר וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו יחלש כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד שיקלקלו אותו כמו שעל כיוצא בזה נאמר משלי י״ט:ג׳ אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכ"ש שיהיה זה בשיעור יותר חזק אם יהיה המזל רעוע או בינוני והוא מבואר. ואולם בהיות המזל כן רעוע או בינוני ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד הנה באמת ג"כ תספיק יד הזכות לשתהיה יד אלהיו עמו והוא יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע ההוא ולהדיח רעותיו מעליו בהוציאו מאיצטגנינותו ולהחזיק טובותיו אצלו כמו שהיה הענין עם אברהם אבינו וזולתו מהאנשים אשר מזלם ינגדו אותם לגזור עליהם צרות ותלאות כמ"ש תהלים ל"ג הנה עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב. אבל באלו כבר יועיל יותר ההשתדלות וטוב החריצות כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עון אשר חטא כמו שיבא וכמו שביארו ז"ל שוח"ט תהלים כ"ג באומרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך בכל אשר תעשה דברים ט״ו:י״ח כי לא יאמר אגרה בשינה וכו' ויי' הטוב בעיניו יעשה וזה ביותר שלם שבאנשים כאבות והנביאים ודומיהם, ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כ"ש להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצתם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וה' לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלהית בעצות טובות ונכונות ע"ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר ראה מה כתיב שם כ"ב ולא תשים דמים וכו'. לפי שהנפילה היא איפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים האלו נאמר תהלים ל"ז כי יפול לא יועל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא, הנה שיועיל ההשתדלות לכמו אלו הענינים כשהמזל הוא רעוע אצל האדם והזכות אינו מספיק לתקנו לגמרי כמו שהונח. והנה על זה האופן יתכן שימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם. וזה יהיה לחלוף זכיותיהם וגם השתדלותם כמו שימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא מו"ק כ"ח. כאשר ביארנו בשער הכ"ב שזכרנו. ועל זה הענין יש חלוקים רבים אשר הם מבוארים מהכרח החלוקה מכל הצדדים. אמנם העצה היעוצ' על כל איש לבוב ובעל דעת להחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע כי אז צריך להחזיק בשני הענינים יחד אם בכוין מעשיו ולישרם לרצון תמיד לפני ה' ואם במה שיפקח בעניניו תכלית מה שאיפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות אי כמתיאש אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקוה אשר יגיעו לו מאויי נפשו כ"א ע"י החפץ האלהיי אשר בידו הכל והכל בו וכמ"ש החכם משלי ט״ז:ט׳ לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. והוא מה שלמדו מרע"ה אל עם תורתו בלבם דברים ח׳:י״ח וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל כיון שהצלחת כללותם רצוני איש איש מהם היא תלויה בשני דברים. האחד בשיתעורר אל ההתחלות התלויות בהשתדלות כפי כחו. והשני בשהוא ית' יהיה עמו לעוזרו ולסמכו על דרך יושר המעשים ותכן התפלה והתחנה בבקשה מאתו כי זה מה שיועיל לכל אדם מאיזו כת שיהיה מהחלוקות הנזכרות. והנה כאשר יעשה כל אשר בידו א"א על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו. ואם אולי שכר לא היה לו גם חכמתו לא עמדה לו בעת צרתו הנה כבר עלה בידו דעה ובינה כי הדין דין שמים אם על דרך העונש או הייסורין או הנסיון אי זה מהאופנים אשר ישפוט שהוא יותר קרוב לעצמו לפי מדותיו ואיך שיהיה מהם יסבלהו ברצון ויקבל בסבר פנים. אמנם אם מתחלה פתיותו או סכליתו ושפלות ידיו יעזבוהו וימסרוהו ביד הפגע ההוא אשר מצד המקרה או המזל על בלי התאמץ למחות בו בכל מה שבידו למחות איפשר הוא שהרע מידו היה לי ויי' לא צוה הלא ידעת כי אם איש יבא ושאלך לאמר תן לי הנפש או תאסר בבית משמרתי בכלי ברזל הנה ודאי תמאן ולא תשמע אליו ותשמט ממנו במאמצי כחך. ואם יאספו אליו אנשי חיל לעוזרו הנה תמהר להסתר מפניו ותבא בחדריך ותסגור בעדך ואם הוא ואנשיו יחזקו כנגדך ויגישו לשבור דלתיך יצא תצא במחתרת או בעד חלון להמלט על נפשך אל בית מבצר אחד משרי העיר אשר הקדמת עבודתו ואם האיש ההוא בוא יבוא אחריך שאל ישאל האיש אדוני הבית לאמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבוא לקחתו מבית מקלטו אשר לא כדת. ואם כה יאמר כי הוא שונא לו ובאיבה יהדפנו להרוג אותו או לקחתו לעבד עולם הנה ודאי יחזיק בידך ולא ירפך ולא יעזבך בידו אבל יגרשהו משם וילך בפחי נפש ואם כה יאמר אני שר צבא המלך שלוח מאתו לתופשו וחותמו בידו, השר ההוא היכול יוכל דבר מאומה באשר דבר מלך שלטון הלא הוא יקחך בציצת ראשך ויסגירך אליו ולא תמלט מידו. ועתה ראה שכבר תתישב נפשך ולא ריבך לבך לפי שכבר עמדה פקחותך והשתדלותך כנגד כל משטין ומעיק זולתי מאותו אשר הסבל אליו הוא מחוייב וההכנעות אליו הוא הכרחי עכ"פ ואשר ההשתדלות על המלט וברוח מפניו הוא מרד ואשמה וסכלות גמורה. וכן הוא הענין בכל אחד מהתלאות הבאות על האדם מפאת המערכת או משליח משלוחיו דרך משל אם רואה אדם דבר בא לעיר ח"ו כי ראוי לו לבא אל ביתו להחבא בחדריו וכמ"ש ז"ל ב"ק ס': דבר בעיר כנוס רגליך כי למה יעמוד בחוץ והמלאך עומד בתוך רחובות לרצח ואם ראה יראה שהרע הולך ומתחזק בעיר ימהר לצאת משם אל מקום שוקט ובוטח ואם בא יבא אחריו והכהו שם בעיר מקלטו לא ישקוט האיש מעמוד על נפשו בכל מיני התרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו ועל הרוב יועילו אלו ההשתדליות ויעמדו לפניו להצילו מרעתו. ואם אולי זה וזה לא יעמדו לפניו כבר יצא ידי חובתו להנצל מכל מה שההצלה היתה איפשרית לו על ידו וידע בלי ספק די אלהיה שלח מלאכים למשקל ערבוניה מיניה ואין מנוס ומה לעשות לו כי אם להצדיק דין שמים ולמהר לנפשו מנות הזכות והקישוט הראויות לתת לה מלפניה להשיבה אל אלהים אשר נתנה. והקש על זה בכל המקרים והפגעים המתרגשים לבא בעולם הן כלליות או פרטיות. וזה הדרך ישכון אור צדיקים ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו והוא המסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות כאשר ידעו נאמנה כי לא יד המקרה ומדת הרישול נגעה בה זולתי רצון הבורא אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא וכמו שהפליג לומר ע"ז המשורר רצונך אשאלה רגע ואגוע ומי יתן ותבא שאלתי. ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל שאם נתנה רשות לרופא לרפאת דכתיב ורפא ירפא שמות כ״א:י״ט לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו אלא שיקוה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו' כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל שמואל א ט״ז:ב׳ עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי חולין קמ"ב ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלהית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול ויקרא י״ט:י״ד ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו ב"מ ה': אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם ע"א ב'. וזולת זה, וראייתו מאומרו ד"ה ב' ט"ז וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחוייב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש ביי' וימיתהו שם א' י כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו. ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם כבר אפשר שעל ידו יחלש כח הבטחון ההוא וזה כי כאשר בשלום תגוף ובריאותו ותכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות ובהפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת עד שיושלמו כל עניניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלהי גם הוא מהגיע עדיו כי טבע המדרגות האלו לבא בזו אחר זו עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלהית האישיית כמו שהצורה ההיולאניית וכחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכנית ומי לנו גדול ומשוח מלך ואהוב לאלהיו כדוד אדונינו אשר היה מובטח מפי נביא נאמן לה' ולכל ישראל ועכ"ז לא סר מהשתדל בכל מאמצי כחו להנצל מכף כל אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו כי ידע כי ישועת הש"י והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעוליתיו האנושיות כל אשר תספיק שכלו וכאשר יחסר ממנו כבר יפול בו מום העצלה והרישול ויותש כחו מלקבל העזר והתשועה האלהית והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו להתעולל ולהוריד רירו על זקנו ש"א כ"א. כי עם שהוא ענין של מיאוס ובזיון ורחוק אצל הנפש כיון שהיה באיפשרותו לעשוחו והוא אופן מאופני ההצלה ואם הוא מגונה אם לא יעשה כבר יהי' חסרון בחק השתדלותו ויגרוס להדיח מעליו תשועת ההשגח' האלהית וכמ"ש שם דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני תהילים ל״ד:ה׳. יאמר כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו דרש את הש"י על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו מה שלא היה ראוי שיעשה כן אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבחקו לעשות והוא עצמו מה שביארו בהיותו במערה בכל דברי תפלתו ובפרט בסוף דבריו הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני וכו' זעקתי אליך ה' אמרתי וכו' שם קמ"ב. אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להעזר בשום השתדלות מהמעשים האינושיים ולא מצא לא על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע כי אין לו מכיר ולא להמלט את נפשו כי אבד מנוס ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו וכאשר כלתה אליו איפשרות ההשתדלות מה נשאר לו רק צעקתו ותפלתו. ולזה אמר שם הקשיבה אל רנתי וכו'. הוציאה ממסגר נפשי וכו'. והוא מבואר ג"כ משאר דבריו ותפילותיו באומרו שם ל"א ואני אמרתי בחפזי נגרזתי וכו'. כי שמעתי דבת רבים וכו'. ואני עליך בטחתי ה'. וזולת זה מכל צרותיו. ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל שם כ"ח כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עלו למלחמה כי עם שאול מלכו ונזמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה שם והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך שם כ"ד לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים א' י"ב וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישעך באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שנגשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה ולא עוד אלא שהשלים עמו עוד במה שהעיר את לב העמלקי לבא על צקלג להשחיתה ולשורפה ולבוז את כל שללה והנשים והטף כדי שיהיה לו במה שיתעסק בעוד הפלשתים נלחמים בישראל ויהיה עמהם בצרה צרורה כמו שאמר הכתוב שמואל א ל׳:ו׳ ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. ומעתה טרדה זו תצילהו מהתפס למה שלא בא לעזרת ה' מאויביו נוסף על מה שנמשך מהענין ההוא לצאת דבר מלכות מלפניו להביא לב כל ישראל להמליכו עליהם כאשר יעץ ה'. וזה מג' פנים. הראשון במה שהציל הכל כמ"ש שם ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד וכבר היה זה דבר גדול ונפלא מפרסם השגחתו ית' עליו. והשני במה שהביא מהמלחמה ההיא שלל גדול מהמקנה בקר וצאן כמו שאמר שם ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד אשר בו ישלמו לו שני ענינים מפרסמים מעלותיו לפני הכל. הראשון מה שנצטדק בחלוקת השלל בין יוצא המלחמה ובין שומר הכלים כי ישר הדבר בעיני אלהים ואדם ולזה נאמר וישימה לחק מן היום ההוא ומעלה שם והרי הוא דת וחק מלכם. והשני במה שנתכבד ונתגדל בשלחו מהשלל בכל גבול יהודה כיד המלך לשלש עשרה ערים שם שפרסם בזה מעלתו ונדבת לבבו הראויה למלך. והנה בזה נודעה יד ה' את עבדיו ונתבאר לענין המאורע ההוא וטעמו וסוף דבר זה מנהג השמים האלה בענין ההשגחה וקל וחומר לכל אשר הוא למטה ממדרגותיהם כי יש לו להזהר מגרוע את חקו בכל כיוצא בזה וכל שכן אם אולי בפתייתו וסכלותו יבא הרעה על עצמו שאין להתלונן מזולתו וכמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו איכה ג׳:ל״ט. כי ההתרשלות במה שיש לו להשתדל בו ודאי חטאת הוא בידו כמו שאמרנו. והנה באמת השקפת אלו הענינים שכתבנו מלבד מה שתועיל להנעת האדם אל מבוקשיו הנה באמת תשקוט מאד הנפש בה ותנוח מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי יש לתלות בקיצור ההשתדלות וחסרון ההשתכלות ובהצלחת המזל וגריעותו כמו שאמרנו. ובדבר הזה הפליא עצה הגדיל תושיה החכם שלמה בספר קהלת ח' במה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו'. אני פי מלך שמור וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וכו' את כל זה ראיתי ונתון את לבי וכו'. כשיובן כמו שנתבאר בפירושינו אל הספר ההוא. וכמה תתבאר הפנה הזאת האמיתית מזה הסיפור אשר אנו בביאורו בכל מה שהשתדל השלם יעקב אבינו להנצל מיד אחיו מיד עשיו השוטם והמשטין אותו באופן שלא ישאר עליו שום ערעור ופקפוק להבטחות הש"י אשר הבטיחו מפאת התרשלותו כי ודאי כל מעשיו ועשתנותיו מסודרות על זה היסוד האמיתי כמו שיבא וחלילה לנו מדבר ביעקב רק טוב כי הנה ה' נצב עליו להעיד על שלימותו כמו שאמרנו בשערים הקודמים ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר אותה ולישבה בהסכמת זאת ההנחה בזכרון הספקות הנופלות בחלק הזה כמנהג ראשונה ולסוף נבאר המאמר ב"ה: א אחר שהיה השליחות מתוך פחד ומורך לבב כי על זה תפשו עליו קצת חז"ל ב"ר פ' ע"ה ואמרו מחזיק באזני כלב וכו' משלי כ״ו:י״ז למה לא החזיק השם בידו לומר אל תירא יעקב כי אתך אני כמו שהבטיחו לאברהם ואמר לו בראשית ט״ו:א׳ אל תירא אברם אנכי מגן לך וכו'. וכן ליצחק בעת הרעב אמר לו שם כ"ו אנ תרד מצרימה שכן בארץ וכו'. וגם אל יעקב עצמו ברדתו למצרים אמר ליה שם מ"ו אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד וכו'. ואין ספק שהצורך בשעה הזאת היה גדול מכלן וכל שכן שיצא לדרך הזה על פי מאמרו ואמר לו שם ל"א שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. וקשה עוד מזה כי אף אחרי כן בהצר לו מאד והפיל תחנוניו לפניו במר נפשו לא ענהו לא בחלום ולא בהקיץ ולא בפנים אחרים. וכבר דברנו בסבת היראה והפחד בזה השער ובשער הקודם בפנים שונים: ב בדקדוק דברי השליחות אומר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב כי היא הכנעה יתירה שלא בפניו ומה טעם הגדת עם לבן גרתי ועוד אומרו למצוא חן בעיניך מוטב שיאמר למען ייטב לך: ג למה לא ספר הכתוב איך עשו המלאכים שליחותם ומה ראו על ככה שאמרו וגם הולך לקראתך כי הליכת איש לקראת רעהו הוא דבר שבלב ומה טעם החלוק שבין החכמים אם היו מלאכים ממש או לא ב"ר שם: ד טעם מחצת המחנות והלא לסוף הראשונים שקדמו פניו היו הנשים וילדיהם. ועוד במאמר והיה המחנה הנשאר לפלטה לפי מה שפרש"י ז"ל כי אלחם עמו התקין עצמו וכו'. והלא גבורה גדולה היא זו לכל המורא הגדול שהיה עמו ואם היה בידו להלחם עמו למה לא ילחם על הכל: ה למה חלק דבר תפלותיו בהזכרת שתי שמות באומרו אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ואחר כך אמר ה' האומר אלי וכו'. עם שדברי רש"י ז"ל טובים ונכוחים. ואומר ועתה הייתי לשתי מחנות והלא ע"י הצורך חצאם כמו כן יכול לחלקם לעשרה או מאה מחנות: ו למה חצה הזכרת הבטחותיו לב' מחנות כי ראשונה אמר ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה וכו'. והמשיך שאלתו ובקשתו באומרו קטנתי מכל החסדים וכו'. הצילני נא מיד אחי מיד עשו וכו'. ואחר כך חזר ואמר ואתה אמרת הטיב אטיב עמך למה לא סדרם תחלה כלם כאחד. ז מאי קא סבר בהבטחות הללו אי קסבר שיש בכללן הצלתו מיד עשו יראתו למה. ואי קסבר שאינם בכלל מה תועלת בהזכרתה. ועוד למה לא זכר בכאן מה שהבטיחו במראה הסולם שהיו הבטחות גדולות שהוא נדר עליהם ואמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וכו' ושבתי בשלום אל בית אבי והאבן הזאת וכו' בראשית כ״ח:כ״א. והיה לו לעשות עקר מהם וכבר הותר זה בשער הקודם: ח אומרו וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו וכו'. מה ענין הלינה אצל הדורון או למה לא עשה זה קודם שילין. ולמה סדר הדורון בכיון הזכרים לעומת הנקבות בכל מין ומין וכי להחיות מהם זרע על פני הארץ היה צריך: ט אומרו ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך מאין ידע שישאל לו כן כי סדר תשובותיו על פי הדברים האלה. ולמה חלק צואותיו אל עבדיו לגזרים לומר ויצו את הראשון וכו' ויצו גם את השני גם את הג' היה לו לומר ויצו את עבדיו ההולכים וכו'. ולמה חזר ואמר ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו שכבר אמר לראשון והנה גם הוא אחרינו. ולמה לא שם מאמר כי אמר אולי אכפרה פניו וכו' בפי הראשונים: י אומרו וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב וכו'. הנה נראה כאומר וירא כי לא יכול לו והרגו. ועוד מה טעם שלחני כי עלה השחר לא אשלחך כי אם וכו'. לאיש אשר היה נגוע ומוכה ממנו: יא מה טעם המלאך שאמר שלחני כי עלה השחר וכי גנב הוא וכו' כמ"ש ז"ל חולין צ"א: וטעם שירה שלו שם. ומה טעם שישאל על שמו של יעקב שהיה לו לומר לא יעקב יאמר עוד שמך וכו'. כמו שאמר לו הש"י אחרי כן. וגם שאלת יעקב שם המלאך והסתירו ממנו: יב אומרם ז"ל ב"ר פ' ע"ח ויזרח לו השמש לצרכו כמו דאת אמר מלאכי ג׳:כ׳ שמש צדקה ומרפא והכתוב הכחיש זה כמו שאמר ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו: יג באומרו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי באמת מה שפרש"י ז"ל אתה לא טרחת עליה אני טרחתי בהבאתה אינו לא מוסר ולא ריצוי: יד בעיון דברי יעקב ועשו זה אומר יש לי וכו'. וזה אומר כי חנני אלהים וכי יש לי כל. כי מה ענין דברים אלו אצל נתינת הדורון וקבלתו. ומאמר נסעה ונלכה וכו'. ותשובתו אדני יודע כי הילדים וכו'. יעבר נא אדוני וכו'. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הביאור: וישלח יעקב מלאכים לפי שהספק היותר עצום שבמעש' זה הספור הוא מה שהסתיר הש"י פניו מבית יעקב בעת צרתו אחר שיצא על פיו מבית חמיו כמו שזכרנו אמרו קצת הראשונים ב"ר פ' ע"ה דלא עביד קב"ה בלא דינא ובקשו ולא מצאו בידו רק בדבר זה השליחות כי אמרו שאין רוח המקום נוחה הימנו אם מצד שיש בזה צד קוטן אמונה ואם שהוא טעות בעסק הענין עצמו כי למה לו להחזיק באזני כלב לעורר למי שאינו נותן אל לבו ואמרו שם משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר חד ושרי מעיר ליה אמר ליה קום דבישא שכיחא הכא קם שרי מקפח ביה אמר ליה נער בישא אמר ליה דמיך היא ועוררתיה כך אמר הב"ה לדרכו היה הולך וכו'. נרא' שזה ראה ה' וירע בעיניו והסתיר פנים ממנו עד שיענש אם בגופו ואם בממונו אמנם לפי מה שכתבנו בדרוש אשר בשער וביררנו אמותו וטעמו מכמה ראיות אין למובטח בשום בטחון אלהים להעזב מכל מיני השתדלות ועוצם החריצות אשר יראה אותו השכל האנושי בשום צד כמו שלא יספיק להבטיח הגבור לזולתו שיעזרהו במלחמה ויצילהו לשיבא שמה ערום מכלי מלחמתו והוא מבואר גם הוא נגלה לכל בעל שכל כי הבלתי גלות מסוה הבושה מעל פני השונא הנסתר אשר בידו להרע לו הוא עצה נכונה כי על הסירו אמר לבן בראשית ל״א:כ״ח עתה הסכלת עשה כמו שביארנו שם בעדים אחרים נאמנים ולזה שליחותו אצלו לקדם בדברי שלום להראות שאינו שונא לו מתמול שלשום כמו שיראה מהסתר פניהם כל השנים שעברו ולהודיעו הסבה אשר בעבורה לא הקדים שלומותיו הנה היא עצה שלימ' מאד כי מעתה אם יעבור בארצו או סמוך לו לא ינתן חרב השנאה והסתר דרכו בידו לרדפו בו: ובמדרש ב"ר שם פתח ר' יהודה ברבי סימון מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש ירמי' י"ג אמר הקב"ה עשו לדרכו הוא הולך ואתה שולח לו כה אמר עבדך יעקב לא מלאכים היו אלא שלוחי בשר ודם ורבנן אמרו מלאכים ממש היו ומה אליעזר עבד אברהם נזדווגו לו בדרך כמה מלאכים יעקב אהובו של בית על אחת כמה וכמה. הנה שר' יהוד' ברבי סימון הוא מהדעת הראשון ולזה אמרו כי המלאכים היו בשר ודם כלומר שאין רוח המקום נוחה בשליחותם ולכן נענש עד שהיה בנין אב לאותם שנאמר עליהם זה הכתוב. אמנם רבנן אמרין שהית' עצה נכונה לו ליעקב בזה המקום מעצותיו של אליעזר בדרך ההוא אשר הלך. ושלזה ודאי השליחות ההוא כדאי ליעשות ע"י מלאכי אלהים וברוח אלהין קדישין והנה דעתנו מסכמת אל דעת הרבים מהטעמים הנזכרים התר ספק א' אמנם לפי דרכנו יתבאר למה לא נרא' אליו הש"י ולא שלח מלאכו עד ליל המחרת ויהי' הענין הזה עדות ברורה למה שאמרנו מצורך החריצות וההשתדלות. כה תאמרו לאדני לעשו וכו'. ב נרא' שדבר עם עבדיו על זה האופן להורות להם שיש לו עליו אדנות טבעי כמשפט האח הגדול ושהיא הית' הסבה אשר קדמו בשלומותיו וזה כדי שלא ירגישו מורך לבבו ממנו כי ראוי היה להסתיר הדבר מכל בני ביתו בעוד שאין צורך: עם לבן גרתי וכו'. ב ראה שיאמרו לו כן להודיעו שלא היה הסתר פניהם עד עתה בענין בריחה ממנו והמלט אל מקום שלא תשיג ידו אותו שהרי כל הזמן ההוא היה מתגורר בבית לבן אחי אמם והוא שוה לשניהם כמו שהוא יכול לבא שמה כמו שירצה והוא מה שרצה באומרו בעת ההליכה ולך פדנה ארם וכו' אחי רבקה אם יעקב ועשו בראשית כ"ח. ולפי שכבר ימשך מהסבה הזאת דבר שבשבילו היה ראוי לו מן המוסר שלא לשאול בשלומו ולהתקרב אליו כי לא לכבוד היה לו להיות אח לאיש כזה אשר היה כל זה הזמן כתושב כשכיר אצל לבן לזה צוה שיאמרו לו ויהי לי שור וחמור וכו'. והכונה שכבר קנה מהקנינים המדומים שיעור שאין ראוי להרחיקו עוד ולהתנכר אליו וזה אומרו ואשלחה להגיד לאדוני ב למצוא חן בעיניך שתחפוץ באחוותי ויש במשמע שזו היא הסבה שאחר דברי שלומותיו עד הנה: וישובו המלאכים וכו'. לדעתי מכאן ראו חז"ל שהיו מלאכים ממש שהם שבו מעצמם קודם הגיעם אליו וגם שהיו יודעים את אשר עם לבבו וכי הוא הולך לקראתו וכיוונו לעורר את יעקב למלאת ידו בכל מה שצריך מהתפלה והדורון. וכיוצא בזה אמרו במדרש שוח"ט תהלים י"ח ומלאך בא אל שאול ש"א כ"ג ר' אומר מלאך מן השמים היה שנאמר שם ב' כ"ב ישלח ממרום יקחני. רבי יודן אומר שליח היה א"ל רבי פנחס וכי שליח יועץ הוא שאמר ליה ש"א שם מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ הנה שלא נתנה עצה לשלוחים אלא למלאכים ומזה הטעם אמרו ב"ר פ' כ"ד שהאיש אשר נזדמן ליוסף היה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו שנסעו מן האחוה לפי דבריהם שם ואם בני אדם כבר הערה עליהם רוח מרום לדעת את אשר יעשון: ובמדרש שם פ' ע"ד ויקרא את שם המקום ההוא מחנים. א"ר איבו נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הדא הוא דכתיב וישלח יעקב מלאכים יראה שהם מסכימים לשנצנצה רוח אלהים בשלוחיו ועם זה היו מאלו ומאלו כמו שכתבנו למעלה שמלת מחנים תרמוז אל שני המחנות ועל כל פנים יראה מפשט הכתוב שהוא לא העירו לצאת אליו כי טרם הגיעו אליו המלאכים יצא לקראתו כי שמע שמעו. וכבר הועילה השתדלותו לדעת את אשר יעשה בפגעו בו. והתופשים עליו לומר לדרכו היה הולך וכו'. הוצרכו לומר כי השלוחים עשו שליחותם ואם לא נזכר ושהם עוררוהו לצאת לקראתו וזה אומרם באנו אל אחיך אל עשו ודברנו לו את אשר צויתנו ולא די שלא נתפייס בדברינו אלא שנתעורר לשנאתך וגם הולך לקראתך. והרמב"ן ז"ל פירש שכונתם באומרם וגם הולך לקראתך כשם שאתה הולך אליו כן הוא הולך ומהר תפגשו זה בזה או שבאו עדיו ויחפרו כי לא נתן לב אליהם מרוב גאונו וזדונו והם שאלו במחנה וידעו כי לקראתו הוא הולך ולפי דרכינו אין צורך לכל זה: ויירא יעקב מאד וכו'. בהיותו שם עם כל מחנהו ונשיו ובניו אשר מסר נפשו עליהם מאין הובטח לו שלא יפול משערת ראש אחד מהם ארצה שהרי אפשר שיפלו קצתם ועצת ה' לעולם תעמוד והוא מה שביארו היטב אחר כך באומרו פן יבא והכני אם אל בנים. וכבר כתבנו בשער הקודם טעם נכון למה שלא סמך על ההבטחות שהובטח מעמו ית' באומרו בראשית כ״ח:ט״ו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו'. וגם למה שלא זכרן הנה: ויחץ אח העם אשר אתו ד כדי שלא להטיל מום הרישול והעצלה במעשיו שיהיה סבה שלא תחול עליו ההשגחה האלהית כאשר אמרנו ראה הצדיק הזה תחלת כל דבר לחצות העם אשר עמו רצוני עקר העם שיכלול בו נשיו ובניו וקצת אנשי המלחמה אל מחנה אחת ומקנה הבקר והצאן עם הרועים ומקצת אנשי המלחמה במחנה שנייה והיא ההולכת ראשונה. והכוונה אם יבא עשו אל המחנה האחת כלומר שלא יהא בדעתו להכות רק מחנה אחת לשכך חמתו הנה באמת בתנאי הזה ד ודאי יהיה המחנה האחת לפליטה ואם היו כלם יחד יכם במחנה אחת וכבר היתה לו עצה עמוקה להשאיר לו פליטה אמנם לא סמך על זה אבל כשהשלים לעשות זה התחיל לשפוך שיחו לפני אלהיו: ויאמר יעקב אלהי אבי וכו'. ה' האומר אלי וכו'. כבר כתב רש"י ז"ל שסדר תפלתו בשני התארים האלו להזכיר סימני הבטחותיו והוא נכון. ה ואפשר שירמוז כי מצד זכות אבותיו היה מבקש קרוב לצד הדין כי אין ראוי שהאבות אשר התהלכו לפניו אברהם ויצחק ילדו לריק ויגעו לבהלה. אמנם מצד עצמו היה מבקש מצד החסד הגמור והוא מדת ה' האומר אלי וכו' והוא מה שסמך קטנתי מכל החסדים וכו'. ירצה כי הוא מעצמו קטון מהכיל שיבקש משורת הדין כי זכור היה כי במקלו עבר את הירדן הזה ולרש אין כל לולי חסדי השם והשגחתו אשר היה עליו עד שהיה לשני מחנות והם מחנה הנשים והבנים שהם עצמו ובשרו כי רב הוא ומחנה העבדים והמקנה שהם קנינו. ואולי רמז אל מה שכתבנו במלת מחנים כי לא יתכן שיאמר כן על מה שחצה אותם לשני מחנות כמו שאמרנו בספקות. ואם עליהם אמר יתכן שיהא מאמר זה תחלת הבקשה יאמר קטנתי בעיני לשאהיה ראוי לקבל כל הטובות אשר עשית את עבדך וענין הקטן הוא כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה ה' אלהי כבר עשיתי מה שעלי לעשות ה וחציתי את העם אשר אתי לשתי מחנות לשמא יבא עשו אל המחנה וכו'. ומעתה עשה אתה בחמלתך מה שבידך לעשות: ו הצילני נא וכו'. ירצה כי מצד היותי כאן שטוח על פני השדה כאם על בנים אי איפשר אם נבוא לידי מלחמה שלא יפקד אחד מהם או יותר ולא ימנעו מלהתקיים הבטחותיך בנשארים: ז ואתה אמרת היטב אטיב עמך וכו'. ירצה ואתה התרת רסן היראה על פני הבטחותיך כי לא אמרת שלא יגיעני שום רע אלא שתטיב עמי גם שלא הבטחתני כי אם בלשון עמך שהוא כינוי יחידי כאלו עמי לבדי אתה מדבר כי בבית אל אמרת והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו' בראשית כ״ח:ט״ו. ובחרן שוב אל ארץ אבותיך ואל מולדתך ואטיבה עמך שם ל"א. ולכן תחוייב לי היראה על הנשים והטף ואף על פי שאמרת ושמתי את זרעך כחול הים כבר אפשר שאשאר אני לבדי או קצת הבנים ויתקיים זה על דרך שאמר שמות ל״ב:י׳ ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך וכו'. והנה כאשר כלו תפלותיו חשב בלבו שיענהו השם בעת ובצרה ההיא במראה או בחזיון לילה ויחזקהו ויגיד לו את אשר יעשה. ח ולזה ספר הכתוב וילן שם בלילה ההוא שהכין עצמו אל שיראה אליו שם במראות הלילה כמו שעשה ביציאתו מבית אביו. ח אמנם לא נגלה עליו ולא חזק אותו לפי שעדיין לא השלים מה שבידו לעשות מההשתדלות כי עד עתה הכל היה מבלי חסרון כיס והוא יתברך הסתיר פניו ממנו עד שישים אל לבו ויעשה, גם שרצה שיפרע יעקב בעד הבכורה דבר חשוב כדי שיודה בה בסבר פנים יפות. כי עד עתה לא נתן אליו אלא לחם ונזיד עדשים. ח ומזה נתעורר הזקן אל מה שהשכים בבקר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו כי זה מה שיגזרהו השכל שיועיל מאד לבטל השנאה מעליו: עזים מאתים וכו'. ח זווג הזכרים עם הנקבות כמספרם ומשפטם היה לו לחכמה עצומה והיא כדי שיראה עשו זה וירצה שיהיה הדורון תמיד בפני עצמו לכבוד ולתפארת כי לא יצטרך לערבו עם מקנהו ומתוך כך יהיה לרצון לפניו תמיד לאות ולזכרון ברית אחים כי יסתרו איש מעל אחיו. ואיפשר כי מה שצוה את עבדיו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר כיוון אל שיהיה לו שהות להתבונן בזווג ההוא כדי שתמשך כוונתו מה שלא יהיה כן אם יהיו כלם בערבוביא מצטרף למה שישנן על האופן ההוא כדי שביעת עין ב"ר פ' ע"ו: ויצו את הראשון וכו'. ושאלך לאמר למי אתה וכו' ט הנה הוא בחכמתו שם בפיהם דברים שיסבלו היותם תשובה לאיזו שאלה שישאלו מהם על זה הענין. וזה שאם ישאלם למי אתה תהיה התשובה מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. וכן אם ישאלהו אנה תלך. וכן אם ישאל למי וכו'. שהם השאלות הקרובות שיושאלו בזה. והכוונה שידע כן עשו עכ"פ טרם שיראו פנים ויהיו וא"ו ואנה תלך ולמי אלה לפניך כוא"ו ומקלל אביו ואמו שמות כ״א:י״ז והדומה שהיא מושכת הפועל עמה ומקלל אביו ומקלל אמו. וכן ושאלך למי אתה ושאלך אנה תלך וכו': והנה גם הוא אחרינו. אמר אל הראשון שיאמר זה כדי להגדיל את הדורון שכבר יחשוב שהדורון יהיה זה לבד. וכאשר יראה העבד השני יהיה לו למנחה חדשה. וכן השלישי וכן כלם יהיו לי לתוספות וחדושין והוא אומרו ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים וכו'. ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו ט כי כל אחד ואחד מהם יזהר על שני ענינים אם על היות התשובה מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו והוא מה שכיוון באומרו כדבר הזה תדברון אל עשו וכו'. ואם אל מאמר והנה גם הוא אחרינו שזכר ראשונה. ולפי שבאה הקפדה הגדולה בסדר הדורון ובדברי המוליכים אותו הוצרך הכתוב לגלות את טעמו ולומר כי הקפיד כל זה השיעור למה שראה שהוא צריך לכך ועדין כוליה האי ואולי ט והוא אומרו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני בטרם נתראה פנים ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני כי הרגיש שהמשטמה רבה עליו וכל זה לזכור חסדי השם כי רבו להביאו בכפל רסנו להשיב אפו ממנו: ותעבור המנחה על פניו וכו'. כיוון שיקדים הדורון הזמן ההוא לסבה שקדמה וכמו שנאמר בסוף מי לך כל המחנה וכו'. ויאמר למצוא חן בעיני אדוני. ויקם בלילה הוא. ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק ויקחם ויעבירם את הנחל. אמר שהוא בעצמו עבר את הנחל עמהם שלקחם והעבירם אחד לאחד או שנים שנים ואחר חזר להעביר את אשר לו במאמר כי הוא צוה ויעבורו ואז נותר יעקב לבדו: ויאבק איש עמו עד עלות השחר ראה נפלאות מרמיזות סיפורי תורתינו כי הנה בהטרד יעקב אבינו אחר הטפל יותר מדאי כמו שאמרו ז"ל חולין צ"א. שחזר על פכים קטנים הנה נשאר לו שם יעקב לבדו והוא המורה על כחניות שלימותו כמו ששאר השמות יורו על פועליותו כאשר יתבאר בפרשת ויחי ב"ה. ומצד זה ויאבק איש עמו עד עלות השחר והוא שרו של עשו המקטרגו והמנגדו ב"ר פרש' ע"ז. י אמנם הוא לא יכול לו כי זכותו עמדה לו גם כי מיד ישוב לאיתנו אבל זה הענין עצמו הוא שהספיק ליגע בנחשלים אחריו מיוצאי ירכו אשר חטאו בזה לגמרי כמו שהיה בעמלק ובכל דורות החרבן והשמדות והוא מה שאמר ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו כי בפועל נתקיים בהם והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואריך בראשית כ"ז ונפל זרעו ביד בני עשיו: ויאמר שלחני כי עלה השחר. יא לפי הפשט אמר ליה כן למה שכבר הגיעה שעה ליעקב ללכת לדרכו עם מחנהו אחרי מוליכי המנחה ועצה טובה השיאו שלא יתעכב עוד והוא השיב אליו עכ"פ לא אשלחך כי אם ברכתני: ובמדרש שם פ' ע"ח אמר ליה הגיע זמן קילוסין לקלס אמר ליה יקלסון חבריך. אמר ליה איני יכול. למחר אני בא לקלס והם אומרים לי כשם שלא קלסת אתמול כך לא תקלס היום. יש לקבל לפי זה מ"ש שפקודת כל ימי השנה נמסרה ביד מלאכים ממונים עליהם איש יומו ובראש השנה נמסר לכל א' מלאכת ימיו וכאלו הם מקבלין הריון לילד המעשה ההוא דבר בעתו. כי על זה תקנו היום הרת עולם. והנה המלאכים הממונים על הימים כל אחד קרוי יום הדא הוא דאמר משלי כ״ז:א׳-ב׳ כי לא תדע מה ילד יום. והמלאכים הממונים על הלילות כל א' מהם קרוי לילה. כמו שאמרו נדה פ"ב דף ט"ז ע"ב המלאך הממונה על ההריון לילה שמו דכתיב איוב ג׳:ג׳ והלילה אמר הורה גבר. ואין פקודה נוגעת בחברתה כמלא נימא. ומכאן אמרו ברכות י"ט. וע"ש אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה. כי חזקה על חכם שיודע סתרי הענינים האלו ולא ירצה ששר היום או הלילה יכתוב עליו שטנה כי קשה הדבר אח"כ לתקן את אשר עוותו. וזה טעם יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ובו ביום ואפילו בשבת שבת י"א.. יא והנה לפי שעשה זה המלאך מה שמוטל עליו לעשות בלילה ההוא שמכללו ההתאבקות שזכר אמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה כי כן משפטם שמשרתי הלילה אומרים שירה ביום כמה שאמר איוב ל״ח:ז׳ ברן יחד ככבי בקר וכו'. ומשרתי היום אומרים שירה בלילה. וע"ד שאמר תהילים מ״ב:ט׳ יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וכנגדן אמר שם קל"ד ברכו את ה' כל עבדי ה' וכו'. ואם לא יקלס ביומו הנה בטל קרבנו. וכבר תתחלף שיטתו ולא יהיה לא מהמשרתים ולא מהמשוררים י ואולם באומרו שלחני כי עלה השחר גלה לו כי לא היה יכול לזוז מהאבקו עמו כי אם ע"פ רצונו כי כן צווה מאת שולחו. והוא ההכרח שסמך עליו באומרו לא אשלחך כי אם ברכתני ודומה לזה שמות ל״ב:י׳ ועתה הניחה לי וגו' ואז"ל ש"ר פ' מ"ב וכי תופס הייתי בך וכו'. ויאמר אליו מה שמך וכו'. ויאמר לו יעקב כו'. למה שתקף עליו על זה האופן ברצון האלהי ומאמרו לזה שאל לו מה שמך יא כלומר מה שמך ותארך אשר בו נצחתני. והוא השיב שלא הרגיש בעצמו שום מעלה אחרת זולתי מצד מה שהוא יעקב כמו שאמרנו כדרך החסידים להמעיט את עצמם. והמלאך השיב לו לא יעקב כו' כלומר גם אני כך חשבתי מתחלה שמך כי על כן יצאתי לקראתך דכתיב ויותר יעקב לבדו וכו'. וכאשר נתבאר. אבל עתה כאשר נפתלתי עמך נפתולי אלהים ולא יכולתי הוי יודע כי לא יעקב לבדו יאמר עוד שמך כי אם ישראל המורה על הוצאת שלמותך אל הפועל כי בזה שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. ובזה נתבשר על הבטחון הגמור ועל ההצלה השלימה: וישאל יעקב כו'. הנה יעקב שאל למלאך גם הוא את שמו. כדי שידע כח מי שנגע בכף ירכו מצד עצמו ומהותו. והשיב למה זה תשאל לשמי שהרי אין אני כחני על מעשה כמוך. יא ואחר שידעת שאני מלאך ומנעוריך היו לך מהלכים בין העומדים האלה הנה לא נעלם ממך כי שם המלאך המיוחד הוא נסתם ומכוסה תחת שם מלאכת שליחותו המפורסם. כי הוא שם גדול במעלה ומסתיר את הקטון כמו שיהיה שם העצם של שאול ודוד וחזקיה וזולתם מהשמות אשר יקראו בהם גם כן ההדיוטים נסתר ומכוסה תחת שם תואר המלכות עד שרבים לא ידעו מהם שם אחר זולתי מלך. והכוונה בזה שאין ליחס שום פועל מאלו הפעולות לשליח כי אם למשלח. ולפ"ז אין להם שום חניכה זולתי מלאך. ולהיות כל זה נודע אצלו לסבה שקדמה לא אמר ליה רק למה זה תשאל לשמי בדרך תמיה. אמנם למנוח כי לא ידע כי מלאך ה' הוא וגם לא היה מורגל באלו הענינים כמ"ש שם ומפליא לעשות הוצרך לומר לו למה זה תשאל לשמי והוא פלאי שופטים י״ג:י״ח כי באה לו שאלה בהודעת מניעתה: ויברך אותו שם. כענין קח נא את ברכתי והוא בשורת גדולתו לפני ה'. וחז"ל אמרו ב"ר פ' ע"ח שהודה לו על הברכות והוא הוא. ועתה ראה אמתת מה שאמרנו ראשונה כי הנה אחר שהשלים כל מה שבידו לעשות מההשתדלות מענין הדורון מיד גמרו על ידו מן השמים ונזדווג אליו מלאך האלהים. ואם היות שמתחלה צערו הנה לסוף חזקו ובשרו וקיים ברכותיו בידו. והוא עד נאמן לכל מה שאמרנו: ויזרח לו השמש כו' והוא צולע כו'. יב ירמוז כי לעצמו זרח שמש צדקה ומרפא. אבל שנשאר צולע על ירכו מצד שיוצאי ירכו נשארו עלולים מזה ההתאבקות כאשר אמרנו וכמו שיאמר עוד. וע"ד הפשט אמר כי כשזרח השמש כבר היה יכול ללכת על ירכו והוא צלע כי עד עתה לא היה יכול לזוז ממקומו כדרך מי שנתקעקעה ירכו הוא מ"ש ז"ל שם ויזרח לו השמש לצרכו כד"א מלאכי ג׳:כ׳ וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה: על כן לא יאכלו בני ישראל כו'. לפי שהמקטרג הזה שרו של עשו לא מצא בו מקום להזיקו רק משם נתאמת שהחלק ההוא נוטה לצד חטא ושמץ טומאה. ולכן נזהרו ממנו בני ישראל והרחיקוהו ואסרוהו בהנאה והשומן שלו ג"כ אז"ל חולין צ"א. ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור וכל זה להודיע שאין מזיק גורם אלא חטא גורם. ושראוי להרחיק קושי הלב וחוזק העורף כמ"ש ישעיה מ"ח מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה. וכל הדברים הנלוים והמחטיאים כדי שלא יתקיים בהם מה שנאמר ותקע כף ירך יעקב כו'. וגם אחר שנתקיים יועיל מאד להעלות ארוכה למחלתו ומרפא לצלעותו הוא מש"ה מיכה ד׳:ו׳-ז׳ ביום ההוא נאם ה' אספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי. ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה' צבאות בהר ציון כו'. ושמעתי מפי רבים שנמצא במדרש הנעלם זוהר פ' וישלח מאמר זה לשונו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כו' את לרבות תשעה באב. ותמהו ממנו כי לא נודע להם טעמו ונשאלתי עליו והשתוממתי בשעה וקפץ לפני ענין נאות. אז אמרתי אם המאמר הזה ישנו במציאות. הנה הוא מפואר מאד וזהו פירושו. כי בכתוב הזה נרמזו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה ומלת הנשה כמו הפוך השנה כלומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד השנה ג' ג' בתשרי. י' עשרה בטבת. גי"ד כלו שבעה עשר בתמוז. את לרבות תשעה באב. והם עצמם. אשר אמר הנביא זכריה ח׳:י״ט כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום הה' וצום השביעי וצום העשירי יהי' לבית יהוד' לששון כו' וישא יעקב עיניו וירא והכה עשו בא כו'. כיון שנתבשר על הצלתו הוסיף אומן ושנה את הסדר שחשב ראשונ' ולקח לו שטה אחרת והוא שישאר כל המחנה במקומו גם הצאן והבקר וכל המקנה יוצג שם כדי שלא ישלוט בו עינו של רשע. ורב כופר אל יטוהו להרע לו. ויחץ את הילדים על אמותם כדי לפזר מהם עיני ההבטה. והקדים הוא עייהם להראות לו אחר הדורון כי ראה כי הוא הנכון: ובמדרש ב"ר שם אמר רבי לוי הארי כעס על הבהמה ועל החיה אמרי מאן אזיל ויפייס יתיה אמר ליהון הדין תעלה איתון לי דאנא ידענא תלת מאה מתלין ואפייס יתי' אמרי ליה אגמיה אזיל צבחר וקם ליה אמרי ליה מה דין אמר לון אנשיית מאה אמרה ליה אית במאתן ברכן הלך צבחר וקם ליה אמרי ליה מה דין אמר להו אנשיית אף מאה אמרה ליה אית במאה ברכן כיון דמטן אמר אנשיית כולהון אלא כל חד וחד יפייס את נפשיה כך אמר יעקב אבינו יש בי כח לסדר את התפלה יש בי כח לערוך את המלחמה כיון דמטא ויחץ את הילדים אמר כל איניש ואיניש זכותיה תקים ליה. וכמה מסכים זה המאמר הנכבד לכל מה שנתבאר בזה הסיפור והוא עבר לפניהם וישתחו כו'. כי ראה להקדים ראיית פניו ראשונ' ואח"כ ישא עיניו ויראה אותם: ותגשנה השפחות כו' ותגש גם לאה כו'. ואתר נגש יוסף ורחל כי'. סימנא מילתא היא שכל השבטים השתחוו זולתי בנימן שלא היה עדין מצוי והיא אשר נתיחד להיות בית המקדש בחלקו שנאמר דברים ל״ג:י״ב ובין כתיפיו שכן. כי מהצד ההוא נשארה השרר' ליעקב לשלוט בהצלתה הנפשית ולא ימשול בה זר לעולם. וכבר היה סימן זה לשיהיו מפלות עשו וזרעו על ידו כמו שהיה על יד שאול שהחרים את עמלק במטאטא השמד רק בדבר אגג אשר חטא שמואל א ט״ו:א׳ ומרדכי היהודי שב כבוצר על סלסלות להשמיד להרוג ולאבד הזרע ההוא הרע והוא מ"ש לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו וכו' אסתר ו׳:י״ג. והכונה אם מרדכי הוא מאותו זרע של היהודים אשר כבר החילות לנפול לפניו בשנים קדמוניות והוא שבט בנימין שהיה שאול מזרעו לא תוכל לי כי נפל תפול לפניו בלי ספק שהרי לא נכנע בקטנותו מפני זקנך כשאר השבטים שהשתחוו לי ביום המעשה: מי לך כל המחנה הזה וכו'. לא ראה ממחנותיו עדיין רק הדורון וסבור כי כל אשר לאיש יתן כפר נפשו ולמצוא חן בעיניו ולזה השיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך וכו'. הודיעו כי לא כאשר יחשוב שהמנח' ההיא חלק מאשר לו היא ושכבר נשא נפשו לעבדו בה בראיית פניו כמנהג בראות פני אלהים בעולת ראייה וכמ"ש חגיג' ב'. הראיון שתי כסף. ולזה אמר ותרצני שיתרצה במעט וישע' אל מנחתו כדי שיהי' לו סימן טוב לשלומו ואהבתו וכפי זה נאמר קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל. יג ירצה אל תמנע מקחת ברכתי אשר הובאת לך למנחה כי זולת זה חנני אלהים וכי יש לי כל. יד והוא שכבר יש לי מכל מין ומין העדר הכללי אשר ממנו לוקח החלק ההוא אשר ראית. ובבחינה זאת ודאי יאמר שיש לו ליעקב הכל ולעשו החלק ונתפצר ולקח. ואפשר שאמר אשר הובאת לך לפי שלא הביא אותה לביתו כמנהג בדורונות אבל הוא נותן אותה בידו שיביאה אל ביתו וכבר ימצא מקום להשיב את פניו. לזה אמר כי גם מתמול גם משלשום הית' מוכנת ושלוחה וכבר הובאת לך מדרך יום כה. ואם קרה מקרה שפגעת בה אינה טענה שתשיב את פניה. ויתכן גם כן שבמצפוני לבו כיוון להבדיל בין הקדש ובין החול והוא כי מאמר קח נא את ברכתי יובן זאת אשר הובאת לך עכשיו לא הברכה אשר לקחתי מאבי כי אותה אשר בחר לנחלה לו. ועליה אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל. והיא עצמה ברכת אברהם שנאמר בראשית ט"ז ויי' ברך את אברהם בכל ואמרו ב"ב ט"ז: בת הית' לו לאברהם ובכל שמה. ויפצר בו ויקח. כי ראה לקנות ממנו במנא דכשר למקניא. ויאמר נסעה ונלכה כו' ויאמר אליו אדוני יודע וכו'. אחרי שהודיעו שיש לו כל ידבר עליהם כאלו ראם. ואפשר שכבר הגיעו מחנותיו. ועכ"ז בקש שיעבר לפניו משום אל תלך בדרך אתם משלי א׳:ט״ו ואין ספק שסוף הספור הזה מוכיח ומפלש עד אחרית הימים והוא כשא"ל נסעה ונלכה ואלכה לנגדך הראה מדבריו שכבר היה איפשר שיהי' ענינם על מצב שוה או קרוב אליו והוא הטעות שטעה בעת הברכות כמו שכתבנו והוא רמז בתשובתו אל פתרון העקר אשר היו מתרוצצים עליו מבטן אמם ואמר אדני יודע כי הילדים רכים מאד עדין לגבי הגעת תכליתם כי גדול הוא ורחוק מהשיג והנהגת צאנם ובקרם מוטלת עלי שאין גדולם במקרה וכאשר יזדמן כשאר מקנה גויי הארץ. וכמ"ש הכתוב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם יחזקאל ל״ד:ל״א ואמז"ל יבמות ס"א. אתם קרויין אדם וכו'. ואם ידפקום יום א' למהר את הקץ טרם יחפץ ומתו כל הצאן. כמו שקרה לכל העמים אשר מהרו למצוא להם מנוחה מאשר מצאו ועברו על השבועות האמורות בקבלה שיר השירים ב׳:ז׳. השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תעירו ואם תעוררו את האהב' עד שתחפץ. ולזה יעבר נא אדני בענין ההצלחות הזמניות והגדולות והשררות לפני עבדו ויקבלם ראשונה כענין שנאמר בסוף ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. מלבד רוב השרים והאלופים שנזכר לפניהם. ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכ' הרבה אשר לפני ולרגל הילדים אשר לא יגיעו להשלמתם רק בשלמיות שכליות ופעולות אלהיות ובבואם בכור הנסיונות ומצרף הייסורין והגליות פעמים שלש עד תזדכך נפשם לקבל הטוב הרוחני. ולהיותם סגולה מכל העמים. להיות לעד שקטים ושלוים ואין מחריד אשר ימשך בזה מהזמן שעור רב מאד. והוא עד אשר אבא אל אדוני שעירה. דכתיב עובדי' ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והית' לה' המלוכה. ושם ישפט מכל החמס אשר בכפיו והשיב את הגזלות אשר גזל מהדורונות והמסים והארנוניות אשר לקח. ובמדרש ב"ר פ' ע"ח חד עמא דארעא א"ל לר' אושעיא אין אימא לך מלה טבא אמרת לה משמי בצבור א"ל מאי היא אמר ליה כל אותן דורונות ששלח יעקב אבינו לעשו עתידים אומות העולם להחזירן לימות המשיח שנאמר תהילים ע״ב:י׳ מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו לא נאמר אגא ישיבו א"ל מלה טבא קאמרת אנא אמינא לך משמך: ויאמר עשו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי: נזרקה בפיו דברי הנבוא' שנתנבא זכרי' הנביא באומרו זכריה ח׳:כ״ג כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו י' אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם. והוא השיב כענין למה זה אמצא חן בעיני אדני והוא מה שנתבאר מפי שלמה באומרו שיר השירים ו׳:א׳ אנא הלך דודך היפה בנשים אנא פנה דודך ונבקשנו עמך מה כתוב אחריו אני לדודי ודודי לי כו'. כי כאשר ישוב הש"י לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו לא יתערב זר בשמחתינו. ואף בימים הראשונים אז"ל יבמות כ"ד: לא קבלו ישראל גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה ואמר מר קדושין ע': קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי דכתיב ונספחו על בית יעקב ואף ע"פ שנאמר צפני' ג' כ" אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ?הי לעבדו שכם אחד. מדרגות מדרגות יהיו שמה בלי ספק כמ"ש הנביא כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים ישעיהו ס״א:י״א. ירצה כמו שיש הבדל עצום בין הצמחים שתצמיח מאליה הארץ אשר לא עובד בה ולא יזרע לזרעים הגדלים בגנה הנעבד' והנזרעת כן יהיה השפע והטוב מאשר יצמיח השם צדקה ותהלה על עמו זה נגד כל הגוים. הנה נתבאר זה הסיפור לרגל המלאכה אשר לפנינו הוא הסכמת מה שהקדמנו בדברים אשר בשער ממה שהוא ראוי לכל בעל שכל להתנהג בכל מעשיו באותו שיעור מהשלמות שיספיק להוריד עליו השפע האלהי. ונתבאר שלא טעה יעקב אבינו לא בשליחות ולא ביראה ולא בדורון כלל. והעד הנאמן כי לא נראה אליו האלהים לבשרו עד שהתקין עצמו לכל זה. ולזה שבחו חז"ל במאמר שזכרנו פתח השער לשני גדולי עולם אל הבחור שבאבות והבחור שבנביאים שהובטחו ונתיראו לומר כי לא מצד קוצר בטחון וחסרון אמנה באו עד הנה כי אם מפני שחוייב משלימות פעולותיהם לעשות כן. ותמה אני ממה שלא שלשום בבחור שבמלכים שנאמר תהילים ע״ח:ע׳ ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. כי ידענו שהיה ירא תמיד מכלם. ובודאי הוא מה שזכרנו ממנו להחשבו מכלם. ואולי שהיה זה לפי שלא הובטח מפי הגבורה כמותם רק מפי נביא ומצד שמשחו למלך. איך שיהיה הנה הוא שלימות ומעלה בהם. ומכאן נמנו וגמרו שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה כי מתנאי הצדיק שלא יפילהו הבטחון בחטא העצלות ובפשע הרישול. כי בזה יחסר חקו מקבל את הטוב מאת האלהים. הלא תראה נאמר למשה שמות ג׳:י״ב כי אהיה עמך וזה לך האות כו'. ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו שם ד'. ולולי חריצות צפורה אשתו שלקחה צור ותכרות את ערלת בנה כמעט שכנה דומה נפשו. וכאשר עשתה כן וירף ממנו שם וכן כל כיוצא בזה ודי בזה עם מה שהקדמנו בדברים אשר בשער: יבאר דרך התורניים האלהיים להקדים יסוד האמונ' ועל פיה מנהיגים תוכן המדות. הפך הפלוסופים הממשיכים עיונם על תוכן מדותיה קדמו להם: ויבא יעקב שלם במשנה אבות פ"ג כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין הרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר ירמי' י"ז והיה כערער בערב' וכו'. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מעטים ושרשיו מרובין שאפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו שנאמר שם והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי: *תוכן דעתו, כמו שעץ פרי מורכב משלש' חלקים הגזע, הענפים, הפרי, והעיקר משלשתן הוא הגזע, כי רק בהיות טוב יוכל להיות, כי ירבו ענפיו וישא פרי טוב, אף שאינו מוכרח ומחויב להיות כן עכ"פ, יען כי הרבה סבות ומונעים חוצה לו יוכלו למנוע זאת, כעצירת גשמים או מניעת העבוד' ונקוי העץ מתולעים, ושאר מזיקין הצמחים, כרוח סועה וסער ודומיהם, אפס בהיות הגזע רע אינו באפשרות העץ עוד להרבות ענפים ולשאת פרי תנובה, כן מורכב גם האדם בבחינ' מוסרית משלש' חלקים, הא' הדומה לגזע העץ הוא טבעו החומרי עם כל כחותיו תכונותיו ומדותיו, והב' הן הם ענפיו, ר"ל החכמות והידיעות, אשר יקנה מכל הנמצאים אשר סביבותיו, המתחלקות לחכמת לימודיות, טבעיות ואלקיות, הג' הוא הפרי, והיא ההכר' האמיתית מהי"ת ותואריו הנשגבים עד שגם בבחינה הזאת יתאמת מאה"כ "כי האדם עץ השדה והנה האדם השלם במדותיו הוא בעל גזע טוב, ובכל זאת אינו מחויב ומוכרח שיושלם במושכלת ובהשגותיו, ותגיע לו הכרת הי"ת האמיתית והאמונ' השלימה, כי לפעמים תמנע זאת מאתו בעבור שלא קבל מאבותיו הדת האלקי ולא נתפלסף עליה מעצמו כאשר קרה לחכמי עמים הקדמונים אבל בכל זאת היכולת והאפשרות הן בידו להשיג החכמ' האלקית, אפס כאשר יחסרו לו שלמות המדות והתכונות הטובות, לעולם לא יגיע לקנין השלמות האמיתית שהיא הכרת הי"ת, כי המדות הטובות הן כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומי יכול לעלות אם לא יציג רגליו תחלה על המדרגות התחתונות? והרב ביאר זאת עוד יותר מג' סבות, האחת, בעבור שרוע המעשים וקלקול המדות מכהים אור שכל האדם, והנשקע בתאות גופניות יועם נוגה תבונתו על נקלה, ואיך יבין נצורות חכמה ? השנית, כי אם קצרה ידו לקנות לעצמו המדות הטובות הנקנות על נקלה רק בהרגל תמידי, איך תשיג ידו להשיג החכמ' האמיתית אשר רק ביגיע' רבה תמנא ? כי מי שלא יוכל לכבוש יצרו וללחום נגד פיתויי חומרו לזכות מדותיו ואורח מוסרו, איך יוכל להגביה שכלו עוף ולהתנשאות על על השגות שכליות ורוחניות המופשטות מחומר ? והשלישית, אחרי שכל מושכלי הנפש בנוים כמו שאמרנו כבר בשערים הקודמים על אדני השגות חושיות, הלא ימשך מזה כי מי שיחסר לו חוש אחד, יחסרו לו גם מושכליו המסובבים ממנו, או ישתבש ויתעה בהם, ואיש אשר איננו בעל מדות ישרות ומשתמש בחושיו נגד חקי המוסר והמישרים, הלא בלתי ספק יחליש לפעמים גם קצת מחושיו או יאבדו ממנו בענין רע לצמיתות וע"כ בצדק אר"א שכל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' ר"ל ממעשיו הטובים אשר יעשו רק ע"פ מדות טובות ונכוחות, הרוח בא ועוקרתו, וכל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו' אפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, והנה ראשי המדות הטובות הן לפי דעת החוקר ארבע, האחת מדת סבלנות, לשאת בנקל ובלי תלונה כל פגעי הזמן ומקריו הרעים, ונמשך מזה כי ההתרגזות וההתעצבות בעבור רעה שכבר קראת אותנו מבלי אשר נוכל עוד להדיח' ולהסיר' מעלינו, היא מדה רעה ומגונה, הב' מניעת הסתרת השנאה לאויבו כי אף שהשנא' בעצמ' מדה גרועה היא וביחס איש לרעהו אנו מוזהרים עליה במאה"כ "לא תשנא את אחיך בלבביך." בכל זאת פעמים יכריחנו טבעו לשנוא איש העומד עלינו לכלותינו ולבקש נפשנו, ואזי יחייב גם חק המוסר והמישרים, והמשפט הצדק, כי נלחם אתו לעמוד על נפשנו וראוי הוא ע"פ חקי המוסר כי נראה שנאתינו בגלוי נגד איש ריבנו, למען יוכל גם הוא להשמר ממנו כפי יכלתו או ללחום נגדנו וכן הושם מני אז לחק בל יעבור כי בטרם יחלו עמי הארצות השונות להלחם יחד, יודיע זאת תחלה הצר הצורר במכתב או באופן אחר אל העם אשר יחפוץ להלחם אתו, ורק איש פורע מוסר מראה עצמו בגלוי כאוהב לכל, ובקרבו ישים ארבו להכות אויבו במסתרים באופן שלא יוכל להזהר ממנו, וכן אמר החוקר, כי רק המפחד מפני אויבו מסתיר שנאתו אליו בסברתו ההמונית , למען יוכל באופן זה לנצח אויבו בנקל, תחת כי איש חיל המבזה גבורת אויבו הוא אויב מפורסם, וראוי לאיש לשקוד על האמת ר"ל שלח להכחיש ולהסתיר שנאתו מפחד מתנגדו יותר מעל סברא המונית אשר תיעץ לו להתחפש במעיל האהב' למראה עין אויבו למען כחש, ומאמר הזה אמר החוקרי יוכל להתהפך בנושאו "הוא מפורסם ר"ל יש איש מפורסם בשנאתו לזולתו יען כי הוא מבזה גבורת איש ריבו והוא מבזה ר"ל הכל יודעים שהוא מבזה אויבו אחר שהוא מפורסם בשנאתו ומה שגינה החוקר בבחינה מדינית , גינו חז"ל בבחינה מוסרית באמרם במדרש תנחומא על הכ' "ולא יכלו דברו לשלום" מתוך גנותם אתה יודע שבחם דבלבא בפומא "ר"ל שלא הסתירו שנאתם ממנו, כ"א כמו שחשבו רע עליו כן דברו ג"כ בפיהם. השלישית מניעת מדת הנבלה והרשעות והרחקתם מלב בכל מאמצי כח, וההבדל בין שתי אלה לדעת החוקר הוא זה, שהחפץ לקבל מזולתו יותר ממה שרוצה לתת לאחרים משלו בעת אשר יצטרכו לו ויבקשוהו ממנו, יקרא נבל, ומדתו תקרא נבלה , אבל הנוטל בחזקה בעול ובחמס הון ורכוש זרים יקרא רשע ועריץ, ומדתו תקרא רשעות או רשע, והמדה הד' היא מניעת ההסתכנות ללא צורך ולבלתי השליך נפשו מנגד ללא הועיל, כי אף שאינו ראוי לאיש חיל לירא מרעה או לפחוד מאויב, בכל זאת חובה עלינו בהיפך לשמור נפשינו ולבלתי הכניס' בסכנה ודאית, אם לא יחייבהו ההכרח לשחר בזה טוב ארצנו ועמנו, כאנשי צבא היוצאים בקרב מבלי אימתה ופחד להציל ארצם ועמם מכף אויב. ואחרי כל הדברים האלה הלא יקשה לנו להבין מדוע לא נמצא בבני יעקב השלימים אחת ממדות טובות אלה הארבע', ההכרחיות לכל איש שלם אמיתי ברצותו לעלות באורח השלימו' מעלה מעלה? כי תחלה אמר הכ' מהם ויתעצבו האנשי' מאוד ויחר להם" מאמר מורה על התרגום על הרעה אשר באתם, ועל העדר מדת הסבלנות אצלם, והיותם באים במרמה על אנשי שכם ויהרגום. ויבוזו את כל העיר ואת כל שללה ולא יראו מנקמת הערים אשר סביבותיהם, הלא תורה כי גם שלש מדות אלה האחרונות, שהן מניעת הסתר השנא'. מניעת הרשעות והנבל', ומניעת ההסתכנות בלא צורך, היו זרות למו. ולבאר זאת אמר הרב, כי רק בשאר בני אדם אשר לא עליהם נגה אור השפע האלקי ממעל ולא עמדו בסוד ד' ורק ע"פ שכלם וחקירתם האנושית יתנהגו וילכו מעלה מעלה, עד הגיעם אל הכרת הי"ת שהיא המדרגה העליונה מהשגתם, בהם נצטרך קנין המדות והתכונות הטובות להיות תחלה כשרש וגזע אשר מהם יצאו אח"כ הענפים והפרי, אבל אצל איש התורני, ר"ל אשר מנעוריו נתגדל על ברכי התורה והאמונ' האמיתית כמצות חז"ל "כשתינוק יודע לדבר אביו מלמדו תורה" אצלו תהי' הכרתו הי"ת ואמונתו השורש והעיקר אשר ממנו יסתעפו אח"כ ענפיו ופריו, ר"ל כל מעשיו מדותיו ותכונותיו אשר יסכימו ויתאימו עם חקי התורה והמצו'. והי' כנוח עליו רוח אלקים משפע עליון ממרומים אשר יעירהו ויציקהו בקרבו לעשות מעשה מה, לא נוכל לתמוה עליו, אם המעש' הזה נראה בהשקפ' ראשונה לעין בחינתינו בלתי מסכים כי אם מתנגד אל חק המוסר והמישרים, אחרי כי עושהו יחשבהו למחויב ע"פ הדת והאמונה, ולא יעשהו למען בצוע בצע כסף או למען השיג שאר קנין גופני ומדומה כ"א לכבוד ה' ולאהבת הטוב והישר בעיניו, והמשל בזה יחזקיהו המלך שגרר עצמות אביו אחז אשר עבד את הגלולים והקל בזה במצות כבוד אב, ויואש המלך שהרג את זקנתו עתלי' המרשעת, ובני לוי שלא חסו איש על אחיו ועל בניו ואבותיו אשר המירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב, הנוכל לומר כי כל, השלמים האלה היו פורעי מוסר ועושי עול ? הלא כל מחשבתם וכוונתם הית' לתת בזה אות לבני מרי לבל יזידון עוד לעשות כמעש' אלה החטאים בנפשותם, וכמו שלא יגונה השופט המדיני , בעיני כל משכיל בכל העמי' והמדינות, בצוותו להרוג איש פריץ שופך דם או מעול וחומץ או שאר עושי רשעה נגד שלום עמם וארצם, ואף כי שנגד כל זולתם, השופט ההוא איש רחמן וטוב לב וכבר שבחו כותבי דברי הימים לרומיים מעשה השופט איש חיל ברוטוס שמו אשר דן דין שני בניו להמית בעבור שרנו להסגיר עיר מולדתם רומי ביד האויב, ולא זכר רחמי אב על בניו, כן לא יגונה מעשה כל השלמים האלה אשר רק בעבור קנאתם לאמונה אשר כשלהבת יה להטה בקרבם עשיהו, כפנחס אשר קנא לאלוקיו ויהרוג זמרי. אשר למרות עיני כבוד ישראל הקריב אל אחיו את המדינית, ורק בעיני ההמון אשר עין בחינתו אינה חודרת אל תוך מחשבת שלמים כאלה, נראים לפעמים מעשיהם מתנגדים לשיקול דעתם, ויחשבום לבלתי נכוחים ומסכימים עם חקי השכל והמישרים, כמו שהי' באמת מאמר ההמון בימי הושע הנביא "אויל הנביא משוגע איש הרוח," וכן הענין פה בפרשתנו בבני יעקב השלמים, כי רק לקנאת אמונתם האלקית, כבוד משפחתם וטוהר מדותיה, ולמען הסיר חרפת הנבלה אשר נעשתה בישראל, עשו מה שעשו אף שנרא' כמתנגד נגד הצדק והמישרים בבחינת שאר בני אדם, ולהורות ע"ז נתן הכ' בהזכירו פעולותם אלה הטעם והסבה בצדם, למען דעת מדוע עברו כפי הנרא' בהשקפ' ראשונ' גבול המדות הטובות, כמו שאמר "ויתעצבו האנשים וכו' כי נבלה עשה בישראל, ויענו בני יעקב וכו' במרמה, וידברו אשר טמא את דינה אחותם, ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם", וכאשר הוכיחם יעקב על חרפם נפשו ונפשם למות באמרו "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, השיבו להתנצלותם "הכזונה יעשה את אחותינו," ובבחינת השלימים האלה העושים רק המעש' המסכים עם האמונ' האלקית, וזולתו פגול הוא לא ירצה בעיניהם, יובן מאמר התנא "כל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו' לא על המעשים הנכונים רק ע"פ מנהג ונימוסי העולם ומשפט שכל בני אדם, כי אם על המעשים המסכימים עם חקי הדת והתור' האמיתית. הן האדם לפי הסכמת חכמי השם אשר מקדם היה בדמותו וצלמו כאחד מעצי השדה עושה פרי למינו. וזה כי כמו שהאילן הלזה עם שהוא גוף אחד ימצאו בו חלקים נבדלים בבחינותיהם. החלק האחד הוא הגזע המושרש בארץ וסמוך אליה. והשני הענפים העולים ומשוטטים הנה והנה על פני האויר. והשלישי הפרי אשר לוקח ממנו לאכלה. כן יש באדם גזע ושרש הארץ הוא החלק החמרי וכחותיו ומדותיו ותכונותיו אשר בהם יחיה ככל הדברים הארציים הזמנים. והענפים הם החכמות השכליות אשר ישלח פארותיהם הנה והנה על פני חלקי עיוני הנמצאות אשר יתחלקו להרגליות למודיות טבעיות ואלהיות כמו שזכרם החכם משלי ט׳:א׳ חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה שלחה נערותיה תקרא וכו'. והפרי היוצא מהכל הוא ההכרה האלהית והאמונה האמיתית אשר הוא תכלית הכל. והיה מבואר להם כי בהיות הגזע מושרש על נכון כבר יתכן כי בשלומו וחזקו יהיה שלום וחוזק לענפים להרבות פארות ולשאת פרים. כמו שהוא על הרוב עם היות שאינו מחוייב. שכבר איפשר להיות הגזע יפה ושימעטו הענפים. וילקה הפרי לסבות קצובות כמו שיקרה לפעמים לא מעט. אמנם בהיות הגזע חסר בחקו ויגרע מחוקו היצלחו הענפים או אם יתנו פרים זה אי איפשר. וכן הוא מבואר כי הן בהיות האדם שלם במעשיו האנושיות המיוחסות אל הגזע והשרש כמו שאמרנו לא יחוייב לו שיושלם במושכלות וגם שתמצא לו ההכרה והאמונה השלמה לסבות הרבה. כמו שקרה להרבה אנשי מדות מאשר לא קבלו דת אלהית ולא נתפלספו מעצמם בחכמות. אבל ג"כ לא יחוייב להם החסרון אבל היה איפשרי להם השלמות בחכמה ובאמונה לפי שכבר היה השלמיות הראשון ההוא להם כסולם מוצב ארצה במדרגותיו יעלו העולים אל השלמיות האמיתיית. אמנם כשיחסרו לו המעלות הראשונות ונפגמו המדרגות יהיה הסולם פגום או רעוע ולא יתכן לעלות לגדולות ונפלאות ממנו. וזה מבואר לשלש סבות. האחת שרוע המעשים וקלקול המדות הוא המטריד היותר עצום להשגות החכמות וכל שכן לקבלת עול האמונה כי סובא וזולל יורש וקרעיה תלביש נומה שם כ"ג. והשנית כי מי שקצרה ידו אצל השלמות הקטון הנקנה בהרגל כל שכן שלא יספיק אל שלמות גדול הנקנה בתושית העיון וההרגל. וכבר דברנו מרעת העצלה בחלק השני משער כ"ה שקדם. השלישי כי מי שנפקד אותו חוש מחושיו או שנשתבשה בידו מדה ממדותיו הנה הוא בלי ספק יפקד מושכל ממושכליו או ישתבש בהם כמו שכתבנו בשער ח'. והנה לפי זה יחוייב כי כמו שהצלחת האילן ומעשה תקפו הוא ראוי שיראה יותר בזה החלק הראשון מכל חלקיו להיותו הוא מקבל ההזנה ראשונה ושאר החלקים נזונים ממנו כן יהיה האדם תמיד מושפע בזה החלק מהמדות יותר מבשאר השלמיות כי זהו הענין הטבעי וכנגד הטבע הוא שיהיה האדם מושפע אצל החכמה מאשר יושפע אצל המדות. ולזה לא ימצא ואם ימצא לא יעמוד. כמו שא"א שהאילן אשר יהיה חלוש אצל הגזע וכ"ש אם יהיה שם נגוע ומוכה שיהיה מוצלח אצל הענפים והפרי. ואם יקרה שיצלח יום או יומים לא יעמוד. והוא הנראה מכוונת האלהי רבי אלעזר בן עזריה במשנה שזכרנו כי לפי הסוד הטבעי יחוייב שתהיינה המעלות המעשיות מרובות מהמושכלות ושיהיה האדם חזק ומושפע אצלם ביותר כמו שעל המנהג הטבעי האילן ראוי שיהיו שרשי גזעו מרובים מענפיו שאז אפילו כל רוחות שבעולם וכו'. והנמשל מבואר. אמנם כשהיסוד הוא רעוע והאדם יחלש בהשתדלות או השגת המוטבע אליו ראשונה אף שיקרה שירבה בחכמה הנה הוא באמת נוח ליפול לאיזו סבה מהסבות וקל ההסרה. והנה החכמים ההמה לראותם זה הענין ההכרחי והצורך הנפלא אשר על זה השלמות הראשון שזכרנו ושזולתו לא יתכן מציאות שלמות גדול ממנו השתדל מאד לסלק את הדרך ולישר הנתיבות ויסדו להם ספרים הרבה בהנהגת חיי האדם והיתה כמה מפוארת אצלם הפילוסופיא המדינית ושמוה ראשיית ומעולה על כל זולתה מהחכמות להיותה מישרת ומכינה הדרך אל תכלית האדם והצלחתו והמעולה שבכלם הספר שחובר במדות האדם עצמו הוא ספר המדות לארסטו שהוא רגיל אצלנו בספר הזה. כי הוא המדבר במה שישתלם האדם בכל מעשיו בבחינת עצמו אשר בו נמצא שלם עם כל זולתו. אשר זה יביאהו אל המצא השלום בינו לבין קונו אשר הוא תכלית הצלחתו. ועם שאלו הענינים כלם ימצאם המתבונן מפוזרים בתורה ובנביאים ובכתובים ובדברי חז"ל כמו שאנו רגילין לבאר אותם בכל מקום שנזכירם מ"מ יש להחזיק טובה למחברים אותם כסדרם ומתפלספים בהם נתת טעם שכלי לכל דבריהם ומכללם למדנו ד' מדות באדם שחשבום למדות משובחות ראוי לכל אדם שלם לישמר מחטוא בהנה בכלל המון המדות המעולות. ויש לנו סמך להם מהמקראות ראיתי שיאות זכרונם אל דברי הסיפור שאנחנו בביאורו: המדה הראשונה הנה החכם בפ"ח מהמאמר האחד מהמדות כתב ז"ל יסבול בנקל רעות רבות וצרות לא לבלתי הרגשת הכאב כי אם להיותו איש אמין הלב ע"כ. יאמר שמתנאי השלם שלא להראות צערו ועצבונו באופן שיורגש בו שהדבר כבד ממנו ולא יוכל שאתו עד שכבר יחשבו הפתאים שהוא בלתי מרגיש ואיננו כן כי חי חי הוא ומרגיש יותר מזולתו. רק ששלמות דעתו ואומץ לבו יחזיקו בידו לבלתי הראות בו דבר רע. וכמה נתאמתו דבריו אלה במה שסופר מאדוננו דוד אשר לבו כלב אלהים לדעת טוב בענין הילד הראשון אשר ילדה לו בת שבע נאמר שמואל ב י״ב:ט״ז ויבקש דוד את האלהים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברה אתם לחם ויהי ביום השביעי וימת הילד וייראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו חליו ולא שמע בקולנו. ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה וירא דוד כי עבדיו מתלחשים ויבן דוד כי מת הילד ויאמר דוד אל עבדיו המת הילד ויאמרו מת ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבא בית ה' וכו'. הנה נלמוד מדבריו הראשונים כמה היה מרגיש בצער ההוא וכי גדל לו הכאב מאד ומהאחרונים אומץ לבו בגבורים ושיעור התחזקו להתאפק ולסבול בנקל ולדחות העצב במה שלא יועיל עד כי נפלא הדבר בעיני עבדיו ויאמרו לו שם מה הדבר הזה אשר עשית בעוד הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם ירצו אם עד שלא מת הילד הרגשת צער העדרו בשיעור מופלג עד כי בהשערתך עת מותו כי רע ומר צמת ותבך ולא יכלת להתאפק איך יתכן בבוא העת ההיא ינוסו יגון ואנחה והלא גזירה אמתית היא שהמשים דבר בתאר מה ימצא אתו התואר ההוא בעצם וראשונה. ובאמרם בעוד הילד חי רמזו לו שכבר נתן פתחון פה לחשוב שלא היה מצטער ראשונה כי אם בעבור שהוא חי. והאות התאפקותו אחרי מותו. והנה הוא השיב להם בחכמתו וגובה לבו בדרכי ה' ואמר אין הדבר כמו שחשבתם כי לא בכיתי וצעקתי אל הסבה אשר זכרתם רק כי בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי. הורה ממש מ"ש הפילוסוף שההצטער וההתרגז אל הדבר כל עוד שיהיה לתוחלת הישועה ודחיית הנזק הוא נכון. אמנם באפס תקוה הוא סכלות גדולה אצל השלמים. והנה הילדים האלה בני יעקב אשר אנחנו הולכים לרגלם יראה שהאשימם הכתוב במעשה שכם במדה הגרועה הזאת באומרו ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, ואם זאת הקטנה מהתפיסות הבאות עליהם בזה הענין ואף כי רבה ונמבזה היא בעיני ההמון רבה היא אצל המבינים וגדולה היא לאנשים כאלו. ואם קרה לאנשים האלה כמקרה האנשים ההמוניים בהתעצב והתרגז יותר מדאי לא לעזר ולא להועיל למה פרסם זה הכתוב ואף כי אמר אליהם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי אין מדרך הנקראים אנשים לעשות כן: השנייה כתב החכם בפרק ו' מהד' מהספר הנזכר הכרחי הוא להיות שונא מגולה כי הסתר דבר הוא למפחד וישקוד על האמת יותר מעל סברה המונית ויהיה אומר ועושה בגלוי כי הוא מפורסם בהחלט יען הוא מבזה כי זה יתהפך במשא הוא מפורסם יען כי הוא מבזה והוא מבזה אחר שהוא מפורסם ע"כ ביאר שממדות איש החיל שלא לבא על האויב בהתיל וגנבת הדעת כמנהג השועלים שזה לא יבא רק מפחיתות הלב אמנם גדול הלב אשר בגורל לבו יבזה בעיניו כל אשר יוכלו לעשות כנגדו ודאי יהיה מפורסם בשנאתו. ואמר ששתי המדות האלו מתהפכות זו לזו כי מצד אשר הוא מבזה כח האויב הוא מפורסם אצלו ומצד שהוא לו אויב מפורסם יאות לו לבזות כחו ויכלתו ולהתיצב נגדם. הלא תראה הענין הזה עצמו מבואר בכתוב במעשה נחש מלך בני עמון כשאמר לאנשי יבש גלעד בזאת אכרת לכם בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה חרפה על כל ישראל שמואל א י״א:ב׳. הורה כי הוא מבזה בהחלט עד שהיה נקל בעיניו לשלוח יד בהם לבדם וראה לחרף ולגדף לכל ישראל בשיתפרסם בזה שלא יוכלי להושיע לאחיהם. ובטענה זו עצמה נצחו אותו אנשי העיר במה שאמרו שם הרף לנו שבעת ימים ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל ואם אין מושיע אותנו ויצאנו אליך. ורצו אחר שאתה מבזה חוייב לך מחק הפרשות להיות מפורסם. ואם אתה חפץ בנסיון העם אשר איננו פה לא יהיה לך לכבוד רק שתודיעם שאין חבין אותם שלא בפניהם והוכרח להודות להם על זה שלא ליפול בחרפת הפחיתות. ואם לא יושכל ממנו שהיה אפשר קרוב להיות מה שהיה מתשועתם: והנה באמת הילדים האלה נפלו ברשת זו טמנו להה בבואם על אנשי שכם בסתר וגנבת הדעת גם בהתולי דברים דכתיב ויעט בני יעקב את שכם ואת חמור במרמה וידברו. ואיה פה אנושותם ויושר לבבם ותקפו אשר התחכמו להתל ולדבר אתם כזבים. כי באמת היה להם לשקול בשקול דעתם ובמאזני בינתם אם הדבר ההוא אשר הית' עליו השנאה הוא כדאי להראות עליו יפרסמוהו וילחמו עם אויביהם בגלוי וימסרו עליה נפשם כמו שחוייב לאנשים שלמים כהם. ואם אינה כדאי להתפרסם עליה ישליכוה אחרי גיום ולא יבקשו הנקמה בהתולים כי לא לכבוד ולתפארת יהי' להם וכ"ש אחר שעשו תשובה בקבלם את אשר צוום ויאותו להם להיות לעם אחד: השלישית כתב החכם פרק א' מד' מהמדות אמנם ניחד הנבלה למשתדלים אחר הממון יותר מהראוי ובפרק שני אמר והנה הנבלה היא על פני' רבים כי בענינים רבים יראה שתהיה הנבלה אבל נכלל' היא בשני ענינים בהעדר הנתינה והעדפת הקבלה אבל לא תהיה שוה בכל. אבל לפעמים תתחלף כי אלה יעדיפו בקבלה ואלה יחסרו בנתינה אבל לא יתאוו של אחרים ולא ירצו לקבל מהם. ובסוף אמר ואשר יקחו דברים גדולים ממה שאינו ראוי ולא הראוי לא נקראם נבלים. כמו העריצים משוממי המדינות ושוללי המקדשים. אבל נקראם רשעים וחטאים ע"כ. מכל זה יתבאר כי מפחיתות האנשים והיותר מפורסם להיות נבהל להון והיות חומד של אחרים ואשר לו כן אם יהיה בדברים האמצעיים יקרא נבל ואם בגדולים רשע עריץ וכמה הרחיקה התורה לקחת ממון אחרים שלא מרצונו בכל האופנים והצדדים מהגזל והחמס העושק או הגנבה או האונאה או באי זה צד שלא יהיה מרצונו ודעתו: ולהיות החמדה בנין אב לכל העבירות היתה חתימת עשרת הדברים שמות כ' לא תחמוד כי הוא הכולל את כלם וכמה נתבאר זה הגנאי מהרבה ספורים שבתורה. וכבר נמצא תפארת הנדיבות אצל אברהם אבינו וידיעת ההפכים אחת ואצל בני גד ובני ראובן אמרו במדבר רבות פ' כ"ב נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך משלי כ'. אמנם יספיק זה לתפוס על אלו האנשים אשר נאמר עליהם ובני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר את צאנם את בקרם את אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית והרי זה מגונה מאד שאם הרגו אותם לנקמת הנבלה את אשר נעשה אתם היה להם לעשות כמו שעשו בימי המן אשר נאמר בכלן אסתר ט׳:י׳ ובבזה לא שלחו את ידם. וגם כי ישרפו את העיר ואת כל שללה כליל היו פורקים יותר מעליהם דבת החמדה ואשמת הבלתי מסתפק בממון. בעפקות האלה ארבעתן ראיתי לתפוס במעשה הזה על אלה האנשים השלמים אשר השנים מהם היו עקר המעשה אמנם השאר לא מיחו בידם ולא נמצא שהאשימו אותה כמו שהאשים אותם אביהם וחלילה לילדים האלה ולא לקצתם להיותם ילדי פשע לחטוא בהנה לא אחת ולא שתים אף כי לפרוש ולעבור על שלשים ועל רבעים כמו שיראה מהם בתחלה אשר החסרון בהם יעיד על חסרון שאר המעלות הנכללות בשלמות הראשון אשר כבר הנחנו חיוב מציאותו על השלמות לשימצא השלמות האמיתי והתכלית האחרון: הרביעית כתב החכם בפ' י"א מהג' מהספר הנזכר הגבור לא יבעת באשר הוא אדם כי ירא מהדברים אשר הוא ראוי לירוא מהם ואשר יסבול להיות אדם זהו תכלית המעלה ויהיה ביראה פחות ויתר וכו'. עוד כתב שם ולכן הסובל הראוי ובעבור מה וירא בראוי ומתי הוא ראוי ובזה אמנה הוא מתאמץ הוא גבור כאשר כפי הראוי פועל וסובל הוא גבור. כי משלמות האדם להיותו אומד עצמו ומשער הדבר אשר הוא יכול להתקומם בו לפי מה שהוא ולבלתי הסתכן בנפשו בזמן ומקום שהסכנה קרובה מאד והנצחון הוא רחוק או נמנע וכי הירא לנפשו במקום הכרח סכנה הוא גבור ויתחייב להנזר מהמלחמה וכמ"ש בפ' י"ג וכאשר יהיה לו שלמות המעלה ויותר יהיה מאושר יהיה יותר נעצב אל המות כי הוא יודע כי הוא יותר ראוי לחיות ויותר יהיה משולל מן הטובות. אמנם זהו כבר נעצב אבל עכ"ז לא יחסר מהיות גבור אבל אולי יותיר יען כי יבחר בטוב אשר במלחמה קודם לשאר הטובות. הנה שיבאר שהאדם המעולה הוא ראוי לחוס על עצמו יותר מזולתו ושלא יבחר סכנת המות כי אם על דבר שטוב מותו מסבול אותו כמו שאמרו ז"ל סנהדרין ע"ד. גילוי עריות עבודת אלילים שפיכות דמים יהרג ואל יעבור. ויבא ענין זה בשער פ"ג ב"ה. וכמה הפליגו חז"ל להזהר מן הסכנה כי אין הפרש בין המאבד עצמו לדעת ליכנס בדעתו בסכנה שאין ממנה המלט כי אם ע"י הנס. זכור תזכור את אשר עשה דוד אדוננו כשהלכו שלשת הגבורים לשאוב מים מבור בית לחם אשר בשער בהיות שם מצב פלשתים למלאת תאות דוד אשר כלתה נפשו אליהם ככתוב ולא אבא לשתותם ויסך אותם ליי' ויאמר חלילה לי ה' מעשותי זאת הדם האנשים ההולכים בנפשותם ולא אבה לשתותם וגו' שמואל ב כ״ג:י״ז. הנה דמה המים ההם אל דם האנשים ההם כי דם יחשב למה שנסתכנו עליהם ודן אותם כדין דם האדם שפירש שהוא אסור והטעם כי נפש האדם היא פקדון אלהיו בידו כמ"ש הכתוב איוב י׳:י״ב ופקודתך שמרה רוחי ואין לנפקד להשיב פקודת אדוניו עד שיקחה ממנו כרצונו כמ"ש אליהו ז"ל קח נפשי וכו' מלכים א י״ט:ד׳. ובעוד שלא יקחה חייב להשתדל בכל עוז בשמירתה שאם לא כן למה היה בורח אליהו מפני איזבל הלא היא תמלא רצונו בלי ספק. והוא פשט מ"ש איוב לאשתו כשאמרה לו ברד אלהים ומות שמפני שהיתה כוונתה שימסור נפשו למיתת ב"ד של מעלה או מטה בשיברך אלהים וכאשר ימיתוהו אז טוב לו אשר לא יראה עוד ברעתו. השיבה על שני הענינים על נכון כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל וכו' איוב ב'. במה שהתרת לברך אלהים באמת היא נבלה עצומה איש כי יקלל אלהיו. גם מה שיעצת לגרום המיתה לעצמי כדי שלא לסבול אלו הייסורין הרעים היא עצה נבערה וכי את הטוב נקבל מאת האלהים ונרצה החיים לקבל ואת הרע לא נקבל אם ירצה שנקבלוהו ונשליך נפשנו מנגד כדי שלא למלאת רצונו חלילה כי חייבים אנחנו לשמור נפשנו בקרבנו לקבל הטוב והרע המגיע ממנו כל ימי חלדנו. האמנה כי בהקדמת פירוש איכה פירשנו בו כוונה אחרת עמוקה מזו. אבל זאת מה שיראה מפשוטו ואשר תאות לכונתנו. וכמה נעזר יוסף בן גוריון הכהן מזאת הסברא בהיותו במערה עם ארבעים הגבורים עם שרידי חרב הנשארים אתו מארבעים אלף שהיו ראשונה כשרצו לצאת ולהלחם עם מחנות הרומיים עד שהשיאם עצה לאמר שטוב שיהרגו הם את עצמם ושיטלו להם גורלות זוגים זוגים עד שנשאר הוא ובן זוגו באחרונה לא רצה לקבל המיתה כהם ויצא ונמסר לטיטוס ותכן דבריו וטענותיו הנכונות הלא המה כתובים שם בספרו בארוכה יוסיפון ח' ששי. ודי בזה להרבות אשמה על אלו האנשים אשר אנחנו בעניינם שהשיא לבם אותם להשמיד להרוג ולאבד על לא חמס עשו עיר ואם היושבת בתוך עמים רבים ועצומים אוהביהם ובעלי בריתם שהיתה הסכנה מפורסמת מאד כמ"ש הזקן עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ונאספו עלי וכו'. וכבר היה נמשך זה הענין אלא מפני מה שנאמר ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב ויש חוטאים חומסי נפשם גדולים מזה: ואולם התר כל זה ותוכן אמתתו רוא בשנזכיר בצורת האילן שאמרנו ראשונה ונעמוד על אמתתו. וזה כי הדמיון ההוא שזכרנו הוא ודאי צודק בכלל האדם אשר לא עמדו בסוד השם באותו המעמד הנפלא ולא שמעו את דבריו משמי קדשו כי הם אשר חוייב להם להכין לפניהם יושר התכונות ותוכן המעשים כפי אשר יגזרם שכלם ראשונה ואשר יחטא מהם בהנה יחסר בתכלית שלמותו כמו שנזכר ונתבאר מצורת האילן ודוגמתו. אמנם האדם האלהי אשר עמד שם את פני ה' הנה הוא באמת הפך שאר האילנות. כי הנה הוא בשמים גזעו ושם מקום נטיעתו וכלפי מעלה ישלח שרשיו וצורתו מעידה עליו ששרשיו בראשו וענפיו נוטין לצד הארץ. ולזה כמו ששאר האנשים נוסדו יחד על המעשים הארציים המדיניים כי הפכו צורתם בשומם שם גזעם ושרשם לעלות משם אל הענפים והפרי. כך הענין אצל האיש התורני כי יסודו ושרש גזעו הוא הפרי בהכרת מציאות האל יתברך ואמונתו השלימה אשר בה יתחיל כל בעל דת בעודו בקטנותו וכמו שאמרו ז"ל סוכה י"ב. כשידע לדבר אביו מלמדו שמע ישראל כו'. וכן כל שאר האמונות האלהיות אשר עליהם חיה יחיה שנאמר חבקוק ב׳:ד׳ וצדיק באמונתו יחיה. ואלו הן ההנחות אשר חוייבו להם להניחם ראשונה. והאמונה ההיא היא אשר תסדר ענין החכמות ולמודם והצודק בעיוניהם הוא מה שיסכים עמה לא זולת כמו שביארנו בשער י"ט וכ"א. וכן המעשים הנאותים אינם רק מה שיסכים עליהם הדעת האלהי הנבואיי כמו שביארנו בשער כ"ה. והנה כאשר ישכיל האדם וידע החפץ והרצון האלהי במה שחננו מהמצות וההערות האלהיות אין לו להמשך בהם אחר עקבות שכלו האנושי. אבל חוייב להמשך אחר המצוה וההערה ההיא אע"פ שיחטא ואשם חטא מפורסם ומגונה אצל המונח מהפילוסופי' המדינית דעותיה ומנהגיה כמו שעשה אברהם אבינו בהשתדלותו על הריגת בנו יחידו. ויעקב בקנותו הבכורה מאחיו בנזיד עדשים בשעת רעבונו כמו שכתבנו במקומו עד שלפי זה הוחזקו הנביאים בעיני ההמון למשוגעים כמ"ש אויל הנביא משוגע איש הרוח הושע ט׳:ז׳. וכן נאמר מלכים ב ט׳:י״א מדוע בא המשוגע הזה אליך. הלא תראה אין מדה טובה וחשובה בעיני אלהים ואדם כמדת החמלה והרחמנות. והנה לא נטרד שאול כי אם על אשר חמל שנאמר שמואל א ט״ו:ט׳ ויחמול שאול וכו'. והנה הרמת יד איש על רעהו והוא רשע גדול כמו שדרשו ז"ל סנהדרין נ"ח. מאומרו ויאמר לרשע למה תכה רעך. כמ"ש שמואל א כ״ו:ט׳ כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. והנה כאשר אמר הנביא אל רעהו מ"א כ' הכני נא וימאן להכותו מה נאמר יעך לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו. ונטל שכר אשר מלא את ידו בו הכה ופצוע. וכן אין דבר שנוי למעלה ומטה כמו ההקל בכבוד ההורים וחז"ל דרשו סנהדרין י"ז. נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו מלך יהודה שגרר עצמות אביו במטה של חבלים. ואפשר שאל זה וכדומה לו כיון במ"ש בתפלתו אנא ה' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי מלכים ב' כ'. ירצה שלא ידינהו בדיני ההמון אשר יחשבוהו בזה וכדומה לחייב מיתה כי הוא כבר עזב מדותיהם ומנהגם להתהלך לפניו ולעשות הטוב בעיניו בכל לב ובכל נפש ולא חשב אנוש. והנה יואש גם כן הרג את זקנתו שם י"א. וכל בני לוי איש את אחיו ואיש את קרובו שמות ל״ב:כ״ז. וכבר נענש מלך ישראל על אשר נתפתה למאמר מלכי בית ישראל מלכי חסד הם ונאמר מ"א כ' יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וכו'. כמו שיתבאר בפרשת עמלק שער מ"ב ב"ה. והכלל כי אין חכמה ואין תבונה ואין וכו' משלי כ"א. וזה הוא באמת הטעם האמיתי אשר אליו כווני חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה כל שמעשיו מרובין או מעוטין מחכמתו למה הוא דומה כי על המעשים התוריים הנתלים באמונה אמרו כי הם אשר יאותו להיותם ראשונה באדם כי הם המחוייבות מגזע שרשיו והם אשר הם ראויים להיותם בשפע לפי טבעם כי האדם הוא אילן נטוע במקום טהרה וכל עוד שיתרבו שרשי אמונתו החכמה אשר תבא בקרבו תהיה טהורה ונקייה ויראת ה' עומדת לעד וכל המעשים יהיו לשם שמים ויתקיים עליו והיה כעץ שתול על מים וכו'. כי הוא באמת עץ שתול על מי התורה האלהית. אמנם כשלא הושרשו שרשי האמונה ויבקש למצא חכמה אשר לא תסכים עמה. הנה היא תכזב ברב משפטיה. ואשר היא כן אין מטבעה להתקיים אצל רוח מצויה כ"ש אצל רוח גדולה וחזק לא כראשונה שאפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו. והנה מפני שהאנשים האלה בני יעקב אבינו בל שורש בארץ גזעם אבל הם זרע מבורך ומטע ה' להתפאר והם גדלו מלידה ומבטן על שרשי האמונה האמיתית ונהירן להו שבילי דשמיא בראשונה וידעו והשכילו כי הבדל הבדילם אלהים מכל עמי הארצות כתרומת גורן. ומיום אשר כרת ה' את אברהם ברית המילה לא יבא בם עוד ערל וטמא. ונוסף עוד מה שנתברר להם את כל הטורח אשר טרח אברהם זקנהם כדי שלא יקח יצחק אשה מבנות הכנעני והאמורי בראשית כ״ד:ג׳. וגם מה שצוו יצחק ורבקה את יעקב אביהם שם כ"ח והאל יתעלה גמר עמהם והשלים עמו למלאת אשפתו כלו זרע אמת בי"ב שבטים אשר לא באת ביניהם רק נקבה אחת אשר מכל זה ידעו כי ההתחתנות בהם הוא דבר נמאס בעיני האלהים מאד כל שכן שיעשה בבשר קדש הקדשים אשר כזה את דבר הנבלה הזאת. והנה במקום שיש חילול השם ותועבת נפשו לא ראו לחלק כבוד לחקי דתי המדיניות ונמוסיות כי הם שנו מעשיהם וישנו את טעמם בכל אחת מאלו הארבע המדות כדי שיודע בגוים על ידי המעשה ההוא הרצון האלהי בטהרתם וקדושתם כאשר יודע אם לא אירע המעשה ההוא והותר. וראה בעיניך נפלאות מתורתנו הקדושה איך היא מורה בגלילי אצבעותיה אצבע אלהים בכל מקום ומקום מארבעה ספקות אלו הסבה העצמית אשר עליה עברו חק המדה והנמוס המדיני. וזה כי בזכרו ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד שהיא הקטנה שבתפיסות אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכו'. ובתפיסה השנית שאמר ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם במרמה וידברו נאמר אשר טמא אחותם. וכאשר נזכר ובני יעקב באו על החללים ויביזו העיר שהיא התפיסה השלישית נאמר ויבוזו העיר אשר וכו'. וכאשר האשימם הזקן בתפיסה הרביעית הוא הסתכנות נפשם ונפש כל אשר אתם באמרו עכרתם אותי וכו'. הם השיבו בעדם הכזונה יעשה את אחותנו. והנה באמת יורו דברים אלו על אמתת זה הענין מאד כי לכלם נתן הסבה הראויה והמחייבת להם ולכל בעל שכל להפר ברית הפרסום ולבטל חקי הנמוסים האנושיים אשר עליהם חיו יחיו: ומפני זה לא נזכרה ולא נפקדה טומאה זו בכל הספור זולתי במקומות האלו הנזכרים מלבד מה שזכר בשעת מעשה ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו הוא מהכרח המאורע. ואחר שנתישב זה אעורר שער הספקות הנופלות בזה הספור כדי לבא אל הביאור: א אומרו ויבא יעקב שלם שפירשו בו שבת ל"ג: שלם בגופו שלם בממונו. ושמוש זה אינו ממנהג הכתוב. וגם שאם כן לא הוזכר בכל הפרשה שם העיר אשר היה בה זה המעשה כי עיר שכם הרי היא כעיר דוד שמואל ב ו׳:כ׳, עיר סיחון במדבר כ״א:כ״ז: ב אומרו ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב וכי היתה שם דינה אחרת בת אשה זולתה או ילדה לאה זולתי ליעקב. ודרך המדרש ידוע ב"ר פ' פ'. גם מאמר ויקח אותה וישכב אותה ויענה הלא המה דברי מותר והכל בכלל ויענה. ועוד הזכירו ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ועוד מעט הזכיר שם אביה ואמה ומה יוסיף עוד להודיע. וכן כשאמר ותדבק נפשו בדינה הנה הוא מבואר במה שאמר ויאהב את הנערה כל אלה דברי מותר: ג באומרו ויצא חמור אבי שכם אל יעקב וכו'. וסמך ובני יעקב באו מן השדה כשמעם וכו'. ואחר כך חזר לומר וידבר חמור אתם לאמר. הנה היה לו להקדים ובני יעקב באו וכו' לויצא חמור. כיון שהוא לא דבר אלא עם כלם יחד ועוד כי היה לו לומר ובני יעקב שמעו את הדבר ויתעצבו וכו'. שלא יתכן שלא נתעצבו כשמעם עד שבאו העיר. והנה כל זה הוא מסורס וכבר נזכר ספק העצבון והתרו. עוד אומרו לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה פשיטא שלא נתפשט המנהג לשכב את בת יעקב: ד בדברי חמור והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו וכו'. יפייסום על מה שעבר תחלה ואחר כך יבקשו על העתיד ודיה לצרה בשעתה. גם שכם הוסיף הרבו עלי מאד מהר ומתן וכו': ה אומרו ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וכו'. כי מלבד מה שהוקשה כבר והותר. יראה שאין לכנות לדבורם זה שם מרמה כי לא היה שם עומק מחשבה רק התול גדול: ו אמרם לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת את אחותנו וכו'. כי מה הדבר שהיה להם לעשות זולתי נתינת אחותם ואיך תהיה הערלה חרפה למי שאינה לו. וכן הם דברי מותר באומרם אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר. כי די שיאמר אך בזאת נאות לכם וכו'. וכן בדברי חמור להמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים: ז אחר שהיה בלבם להתל בהם למה יאריכו בהרבות תנאיהם ואמרו ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם וכו'. כי כרובם כן חטאו אחרי כן בהפרתם. ואיך עלה בלבם שיקיבלו חמור ושכם להמול להם או שיקבלו מהם אנשי עירם ומה ראו בני העיר שקבלו לתועלת לא להם. ומה טעם אמרם להם האנשים האלה שלמים הם אתנו והרי לא הוחזקו להם לאנשי ריב: ח אומרו ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כו'. מה היום מימים ואם לפי שהיה יום השלישי למילתם כבר אמרו ב"מ פ"ו: שביום השלישי למילת אברהם בא הקב"ה לבקרו ובו ביום היה פתח האהל והכניס האורחים ורץ אל הבקר וימהר לעשות מעשים הרבה שלא נכתב עליהם שהיו בנס. והדעת תחייב שהטרדה היא גדולה ביום הראשון משאר הימים: ט במה שנסתכנו במעשה הזה וכו': י במה ששללו שלל ובזזו בז. כי הי' להם להיות שונאי גזל בעולה. וכבר נזכרו ופתחנו פתח להתרתם. ויושלם הענין בביאור ועל ידי כן נתבאר צורך הזכרת הטומאה ההיא כמה פעמים. ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו וידברו אשר טמא את דינה אחותם ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. ולבסוף הכזונה יעשה את אחותנו ודי בזיון במה שהזכיר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב ולמה יפרסם עוד: יא באומרו קום עלה בית אל וכו'. ולמה הוצרך לכך. הטוב לראש הנודרים לאחר את נדרו. וכבר הותר זה יפה במקום הנדר שער כ"ה. ונתבאר טעם אומרו ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי וכו'. וטעם אומרו כי שם כנלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו: יב מה המה אלה אלהי הנכר אשר עליהם אמר הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו כו'. ומה ענין דבורה מינקת רבקה לשם: יג אומרו ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. כי הנכון שיאמר הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך ולזרעך כו'. ומאמר ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר כו'. אשר כתב רש"י ז"ל לא ידעתי מה בא ללמדנו: יד אומרו ותאמר לה המילדת אל תראי כי גם זה כו'. כי ודאי נראין דברים שלא יועילו דבשלמא גבי אשת פנחס שמואל א ד׳:י״ט הוזכר כן לומר כי מדאגת הלקח ארון האלהים ומות חמיה ואישה לא ענתה ולא שתה לבה: טו אומרו ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא כי הם דברי מותר אחר שנאמר ויט אהלה מהלאה למגדל עדר: טז למה כלל בפסוק אחד וישכב את בלהה פלגש וכו' ויהיו בני יעקב שנים עשר. וטעם זכרון תולדות עשו ואלופיו בכתוב ובזה המקום. אלו הן הספקות אשר ראיתי להעירם בזה ומעתה נבא אל הביאור: ויבא יעקב שלם עיר שכם. הנה לא מצאנו בכל המקרא עדות ברורה שהיתה שכם אותה העיר שהיה בה זה המעשה אבל נמצא מה שיורה סותרו. שהרי עכשיו רחוקים היו הרבה מאד מיצחק והנה כאשר בא יעקב אל אביו ממרא קרית ארבע הוא חברון היו שם קרוב לשכם כי שם היו רועים בניו את צאנו. ושמה שלח ליוסף את שלום אחיו ואת שלום הצאן שנאמר בראשית ל"ז הנה אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ונאמר שם וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. ומהידוע שלא שלחו אלא דרך יום או פחות. ועוד אם היתה היא עיר הדמים הנה כל סביבותיה פחים להם ולזרעם כמו שאמר הזקן עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ וכו' ואיך היו הולכים שם לרעות. ואם הם היו מתעברים ובוטחים איך שלח הזקן ליוסף שם להרבות עצים על האש. לכך אני אומר כי שם העיר הזאת אשר בא אליה יעקב עכשיו אינה שכם. אבל אומרו עיר שכם הוא כמו עיר דוד עיר סיחון והיא עיר אחרת אשר היה בה זה המעשה ואותה החריבו. א ויתכן ששמה שלם ויהיה אז ויבא יעקב שלם כמו כאשר בא יעקב מצרים ש"א י"ב כבואנה בית לחם רות א'. ושלם זו היא עיר שכם. לא שלם של מלכי צדק. והנה הירושלמי ת"י ריש ויגש ולפנינו שם גי' אחרת מסייענו באומרו מה דעבדו תרין אחונא בקרתא דחמור אבוהי דשכם גם במדרש ב"ר פ' צ"א ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם ולא אמרו ששכם היה שם העיר. ומה שאמרו סנהד' ק"ב. מקום מוכן לפורענות בו ענו את דינה בו קלקלו השבטים ושם נחלקה מלכות בית דוד על השם לבד הקפידו כי שני העניני' היו אצל שכם והאחד בעיר שכם תדע שלא קלקלו השבטים רק בדותן בראשית ל"ז. ואולי ששכם העיר ג"כ היתה משכם ומחמור אביו כמו שמוכיח לכאורה בספר שופטים ט' מדברי געל בן עבד. האמנה שאין שם הכרח כמו שיובן מדבריו עם הכתובים אשר לפניו ולאחריו. והנה אמר ויבא יעקב שלם עיר שכם כי היא עיר קצה הגבול אשר פגע בו בבואו מפדן ארם ועדיין הוא רחוק מבית אל אשר נצטווה ללכת שם אחר מעשה דינה ומהידוע כי בית אל רחוק מאד מחברון אשר היתה קרובה לשכם. ויחן את פני העיר ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו. ויהי בשלם סכו ומעונתו. כאשר קרה לו המעשה אשר יספר. ותצא דינה בת לאה. ב אומר אני שבשבח הנערה הכתוב מדבר שלא היתה בלבה מחשבה פוסלת ביציאה זו ושלא יצאת ממחיצת אביה ואמה נבקש דבר רע אלא שנתכוונה לדבר אחד ונזדמנה לה זאת התלאה. והעד מוכיח באומרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה. ב לומר שלא היה לרצון לא בתחלה ולא בסוף כמו שיקרה בקצת האנוסות שתחלתן באונס וסופן ברצון. ואמרו בגמ' כתובות נ"א: מ"ט יצר אלבשה: וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ לכבודו של יעקב אבינו ייחס אותו כן: ויקח אותה וישכב אותה ויענה. ב הגיד הכתוב שלש פעולות אלו למה שהם שלשה גנאים מתחלפים הנופלים בדבר זה. האחד הוא הקלון המגיע אל אביה ואל אחיה ולכל משפחתה בהלקח מאתם נערה זו בלא רשותם ואפילו לשם נישואים. והשני הפגם שמגיע אל הנערה עצמה במה שנפגמה מהיות עוד עליה חן הבתולות. והשלישי הצער המגיע לה במה שהוכרחה שלא כרצונה. ומטעם הראשון חייבה תורה האונס בדמי הבושת. מטעם השני בדמי פגם. ומטעם השלישי חייבה תורה בצער שם ל"ט. ועל הראשון אמר ב ויקח אותה כי הלקיחה לבדה בלא רשות והסכמת אביה וקרוביה היא אשמה רבה וקלון אליהם. ועל השני אמר וישכב אותה. שכיון ששכבה תשאר פגומה ושנואה. ועל השלישי אמר ויענה והוא מבואר: ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וכו'. ב הגיד הכתוב כי לא נפגמה הנערה הזאת בעיניו בשום אחד מאלו הענינים. ועל פגם משפחתה אמר שנדבקה נפשו בדינה בת יעקב כי כבוד בית אביה ותפארת משפחתה הנה עמד בעיניו. ועל פגם גופה אמר ויאהב את הנערה כי היתה חשובה אליו כבתחלה ולא קרה לה כמקרה אמנן ש"ב י"ג. ועל צערה דבר על לבה דברים טובים כשישלם לה שכר גדול וייטיב עמה ועם אביה ואחיה טובות גדולות תחת אשר ענה. ולשון הכתוב מוכיח במה שהזכיר בראשונה בת יעקב ובשתים הנשארות הנערה לבד: ויאמר שכם אל חמור וכו'. ויעקב שמע וכו'. ויצא חמור וכו'. ובני יעקב וכו' וידבר חמור וכו'. ג בהתנצלות יעקב אבינו הכתוב מדבר לומר שלא היתה מאתו גדולה וקטנה מכל מה שעשו בניו. שהרי נאמר שהיא שמע בדבר והחריש מבלי דבר עליו טוב ורע עד בואם וקודם בואם יצא חמור לדבר אליו ועוד מדבר עמו באו. הנה שלא היה להם שום פנאי להתיעץ. והוא מת שאמר הזקן בראשית מ"ט בסודם אל תבא נפשי וכו': ויתעצבו האנשים וכו': לא יתכן ששמעו הדבר בשדת ובאו ואחר כך נתעצבו כי העצבון חוייב להיות תכף השמיעה כמו שאמרנו. ג ולזה אני קורא ובני ישראל באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים. כי הם באו מן השדה לתומם וכשמעם את דברי חמור אשר היה מדבר עם אביהם על זה נתעצבו וחרה להם מאד כי נבלה עשה בישראל וכו'. ויהיה כשמעם ויתעצבו כמו הושע י"ג כמרעיתם וישבעו. כרפאי לישראל ונגלה וכו' שם ז'. כשמוע עשו וכו' בראשית כ"ז. ושוב מצאתי במדרש חזית גבי ישקני מנשיקות פיהו שיר א' חמשה כתובים שאין להם הכרע. אמר רבי תנחומא אית לי אחרי ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים אי כשמעם ויתעצבו. או בא מן השדה כשמעם. ראיתי וישמח לבי שהרי רבי תנחומא ראה שהענין מכריע לקרוא כשמעם ויתעצבו. ולפי שבעל הטעמים הכריעו למה שלפניו נשאר לו מכלל שאין להם הכרע וכבר אמרנו שעל הדבר הזה הותר או חוייב להם העצבון הנמרץ וכמו שסמך כי נבלה עשה וכו'. ג ואפשר שיליץ בעדם ממקום אחר והוא וכן לא יעשה. והנה חוייבו להעצב ולהחרד לגדור את הפרצה הזאת שלא יעשה כזה עוד: וידבר חמור וכו' ד יראה מדבריו שבקש לתקן את אשר עותי בנו מהג' צדדים שאמרנו. וכנגד פגם עצמה אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם. וכנגד קלון המשפחה אמר והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. ויש במשמע שאם הם ירצו ליקח בנותיהם על זה האופן עצמו לא יקפידו בכך. ועל צער הנערה אמר ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם כי הוא אדוני הארץ ויכבשה לפניהם עד שיקבלו עמהם התועלת והריוח כל מה שירצו בתמורת צערה ומוהר בתוליה. ולזה חזר ואמר שבו וסחרוה כלומר אף על פי שלא תודו לדברי ההתחתנות מעתה שבו וסחרוה והאחזו בה לפרעון הנזק העשוי: ויאמר שכם אמצא חן וכו'. מפני שעל הרוב ישא אדם אנוסתו או מפותתו לעשות טוב עמה ועם משפחתה לכסות בשר ערוה אחר שהערה בה כמ"ש הכתוב דברים כ"ב ולו תהיה לאשה וכו'. או מפני שאין לו ממון לפרוע צערה ופגמה וקנסה יבחר לקחתה לו לאשה ולהפטר. או לבלתי הפזר ממון רב במוהר ומתן הראוי למצא בתולה אחרת. ולזה כיוון דבריו באופן שיובן ממנו שהוא לא בא אל הזווג הזה לשום צד מאלו. ועל הראשון אמר אמצא חן בעיניכם. ועל השני אמר ואשר תאמרו אלי אתן: ד ועל השלישי הרבו עלי מאד מהר ומתן וכו'. והדברים מבוארים וכל זה כבוד גדול ליעקב ובניו שעם היותם אדני הארץ נצטדקו עמם כל זה השיעור אחר שהחלו לעשות הרע: ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם במרמה וכו'. כבר אמרנו שהכתוב סמך הטעם למה שהתירו אלו האנשים לעצמם לרמותם. ה אמנם הכתוב כיוון ענין רמאותם בכל דבריהם כמו שיתבאר הענין. האחד באומרו וידברו אשר טמא את דינה אחותם. וזה שכבר התחילו לדבר עמם קצת קנטורין על אשר טמא אותה. ולסוף באו עמהם בפשרה. ובזה נתאנו שחשבו שכבר שקטה חמתם בזה וסמכו על דבריהם מה שלא יעשו זה אם לא ידברו על הענין ההוא כלל או שיענו טובות. כי החשד הוא קרוב שהיה בלבם דבר מר. והענין השני שהם כוונו כל דבריהם מראש ועד סוף באופן שכשיתבונן האדם בהם ימצא שלא הפילו דבר אחד מכל דבריהם ארצה והנה לא הפירו בריתם ולא שקרו באמונתם והם מעצמם נתאנו ונתפתו בפתיותם. ולזה תרגם אונקלוס בחוכמתא כי מחשבות צדיקים משפט תחבולות רשעים מרמה משלי י"ב. הנה אמרו לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה וכו'. ו כוונתם לומר שלא יוכלו לעשות דבר הפיוס הזה להמשך ממנו לתת את אחותם לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו מחילת הענין הזה באמת. והם הבינו מאמרם כאלו לא אמרו רק לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה וכו' וייחסו החרפה אל הערלה ונתאנו ברצונם: אך בזאת נאות וכו'. גם בזה נשתבשו הפתאים ולא ירדו לסוף כוונתם. כי הם אמרו אך בזאת נאות לכם להתחתן בכם כמו שאמרתם אם תהיו כמונו להמול וכו'. ו שהכוונה שיהיו כמותם ממש להמול בהוצאת דמים וקבלת מצוה שבזה כבר יהיו בעלי ברית ויהיה אז ההתחתנות ביניהם למחילת חטא ולסליחת עון בלי שום חרפה. אמנם אם לא יהיו כמותם ממש אף על פי שימולו לא יצאו מידי חרפתם. והם נתאנו מעצמם במה שהבינו מהם שיהיו כמותם בענין המילה לבד וכמו שאמר חמור באזני יצאי שער עירו בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים. וגם טפש כחלב לבם מהבין אמרם ונתנו את בנותינו וכו'. ז כי הם בחכמתם פירשו עצמם מדבר בייחוד בענין דינה ודברו בעניינים כלליים. לומר שאם יהיו כמותם ממש להמול כבר יותר להם להתחתן מצד הדת כמו שאמר להם חמור. ולא הוציאו דבר בלשונם שיורה על הודאתם לתת לו את דינה אפילו ע"י שום תנאי. אמנם אמרו בבירור ואם לא תשמעו אלינו ולקחנו את בתנו והלכנו. והם בפתיותם הבינו דבורם הכולל עם תנאי מיוחד לדבור חלקי בתנאי אחר. ולזה הטיב אשר דבר וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור שהרי האב והבן נתפסו בדבריהם כחמורים. שהיה להם לברר וללבן הדברים ולהתנות עליהם בתנאי בני גד ובני ראובן במדבר ל"ב ומתוך כך ירדו לסוף דעתם ז אמנם השלמים דברו בחכמה כי ידעו שלא יעשו מה שמכוונים אותו. ואם אולי ישכילו ויעשו כבר תהיה זכות גדולה להם ולאחותם להכניס עם אחד תחת כנפי השכינה ולא ימנעוה ממנו. ולא אחר הנער לעשות הדבר וכו'. יאמר שאף על פי שהוא חפץ בבת יעקב היה ממהר בזה מפני הכבוד שראה עצמו בזה נכבד מכל בית אביו. או שיאמר כי מפני היותו הכי נכבד שמעו בקולו ולא אחרו וכו': האנשים האלה שלמים הם אתנו וכו'. כדי שלא יאמרו להם האיש אחד יחטא ועל כל העדה הוטלו התשלומים. ט לזה היה פתח דבריהם שהאנשים ההם כבר נתפייסו להם והשלימו עמהם ושאינן מבקשים מהם לצורך הפיוס כי אם לתועלת המדינה לדרוש שלומה וטובתה שהם צריכים מאד לאנשים כאלה כי ראה אותם פקחים וזריזים כמו שיאות לשבת אותם ולסחור את ארצם שהיא רבת התבואות ויושביה קצרי יד לצאת ולבוא בהנה. והארץ הנה רחבת ידים לפניהם למרעה מקניהם ולאכלם והותר. ולא ידחקו לכם והרי יהיה בזה תועלת גדול מבלי הפסד. וגם אמר שתהיה עצה הגונה להתחתן יחד כדי שישתקעו ביניהם הם וזרעם: אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים. יאמר שלא יאותו להם אם יהיו מתחלפים במנהגיהם עד שאלו יהיו נמולים ואלו ערלים כי זה מה שיוליד קטטה ביניהם תמיד ואחר שאי אפשר לנמולים שיעשו ערלים יאות להם להמול כאשר הם נמולים: מקניהם וקרינם וכו' אמר להם אם תאבו ושמעתם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם כי את הכל נקח מאתם במחיר שדות וכרמים או במחיר סחורות ותבואות אך נאותה להם וכו': וישמעו אל חמור וכו'. כי יקרה בעיניהם הצלחת המדינה ותועלתה. ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וכו' ממה שזכרנו בספקות שיעמוד כנגד המורגל ח אומר לי לבי שיום שלישי זה שלישי לשבת הוא והוא ראשון למילתם שכבר יכנעו לככב מאדים שהוא משרתו אשר כוחו ירוצו וימהרו לשפוך דם ט ואין ספק שההוראות האלו יש להם כח גדול בכמו אלו המעשים אשר לא יעשו בצווי אלהי. ואולי שחשבוה לסבה אלהית אשר הסב את לבם אחורנית כדי שיקחו נקמתם מהם להודיע לעולם כי אלהי ישראל וזה העם אשר בחר בו שונאי זימה הם. ולזה הוסיפו אומץ ובטחון באלהיהם ויעשו כרצונם והצליחו: ובני יעקב באו על החללים וכו'. י אחר שהותר להם להשמיד את הזכרים יען אשר טמאו אחותם הוכרחו לקחת להם הנשים והטף כדי שלא להשאיר שריד ופליט להגיד בערים אשר סביבותיהם. ומעתה מה בצע כי יהיו מקניהם נעזבים על פני השדה לאבדון גם כי מן השמים זכום בהם בטענת הקנס והפגם וכו': ויאמר יעקב אל שמעון וכו'. תפס עליהם אביהם על ההסתכנות הנפלאה אשר שמו נפשם בכפם עליה ולא הזכיר שאר העניינים שחטאו בהם כמו שנזכר דחמירא סכנתא והית' תשובתם מה שתכלול כל הענינים כלם באומרם הכזונה יעשה את אחותינו ט לומר כי על כיעור זה היו מחוייבים להמסר אל המות כי המות הראוי בעיניהם הוא טוב מחיי החרפה והקלון. וזו ג"כ מהמדינית היא וראי' עצומה על טוב כונתם בכל זה ממה שירא' שהסכימה לדעתם דעת עליון אשר לא כהה בהם אבל הית' בסמוך מצות הש"י על יעקב שילך מהארץ ההיא ואמר קום עלה בית אל ושב שם וכו' כלומר ששם ישב לבטח מכלל שהארץ ההיא אינה בטוחה להם רק על ידי ההשגחה התמידית. והוא מה שנתבאר באומרו ויסעו ויהי חתת אלהים וכו'. וחכמינו זכרם לברכה אמרו ב"ר פ' פ"א שרמז לו כי מפני שאחר נדרו נתבקר פנקסו יא וכבר כתבנו בשעת נדרו שער כ"ה טעם נכון למה שלא נתאמת לו שהית' עליו שם יד ה' במדרגת הנבואה ושנתחייב בנדרו עד עתה שאמר לו ועשה שם מזבח לאל הנרא' אליך וכו'. ולזה אמר ונקומה ונעל' וכו'. לאל העונה אותי וכו'. וכן ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים. והוא נכון מאד בעיני: ויאמר יעקב וכו' הסירו את אלהי הנכר וכו'. יב כיון לטהר אותם מאלהי הנכר אשר ימצאו בתוכה מהשלל ויטהרו ויחליפו שמלותם וכו' ממגע ע"ח שמטמאה במגע שבת פ"ב: שנאמר דברים ז' שקץ תשקצנו וכו' ובכלל דבריו שיזהרו מהתכונות הרעות אשר המה אלה אלהי הנכר אשר בקרבם. ועל דרך שאמרו שבת ק"ה: לא יהי' בך אל זר זה יצר הרע: ושלא יורגלו בהם רק שיטהרו מהם ויחלפו שמלותם. וכמה שאמרו שם קי"ד. אי זהו חכם היודע בחלוקו להפכו. ועם זה ונקומה ונעל' בית אל וכו'. ואם לא מי יקום יעקב. ואמר לאל העונה אותי ביום צרתי על יום שפגע בו עשו אשר ענהו על ידי המלאך אשר ברכו ובשרו לעתיד כמו שביארנו בשער הקודם: ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. אף על פי שחשבתי שעזבני ביד עוני במעשה לבן ועשו ודינה לא היה כן שכבר נתאמת אלי שאלמלא שהיה עמי ושמרני לא נשאר שריד ופליט והנה הבנים בניו שמעו לקול אביהם ויתנו אל יעקב וכו' ויטמון אותם וכו'. כי הכל טעון גניזה. אמנם המדות היוצאות מהשווי אין ראוי להוציאם מהטמנתם כי אם בשעת הצורך ועל דבר כבוד שמים כיום הזה ומיד ויסעו ויהי חתת אלהים וכו' ברית כרותה לעושים רצונו של מקום שאין כל אומה ולשון יכולין לשלוט עליהם: ויבא יעקב לוזה לא נשתכח עדין שם העיר אשר הית' שם לראשונה כמו שפירשנו שם: ויבן שם מזבח וכו' כי שם נגלו אליו האלהים, כלומר שנתבאר לו כן כמו שפירש אמנם דבר בלשון רבים על מלאכי אלהים אשר ראה שם עולים ויורדים בסולם בראשית כ"ח: ותמת דבורה. יב אמר שלא יצאו נקיים ממעשה זה כי אחר שעשו תשובה ובאו לבית אל ועשה שם מזבח נהפכה כל רעתם וצערם במיתת דבורה מינקת רבקה הבאה עמהם. או ששלחה רבקה כמו שאמרו ז"ל רש"י בשם ר"מ הדרשן ובכו עליה בכי גדול כי אשה חשובה הית'. ובזה נפטרו מדיני שמים או ממערכותם אם הית' כנגדם. וירא אלהים אל יעקב וכו' לא יקרא עוד שמך יעקב לבד כי גם כן ישראל יהיה שמך וכמו שאמרו ז"ל ברכות י"ג. שיהי' שם ישראל עקר ויעקב טפלה אליו: וכבר דברנו הטעם בענינו של אברהם ולזה כוונו חכמינו ז"ל תענית ה': באומרם יעקב אבינו לא מת כמו שיתבאר בפרשת ויחי שער ל"ב בעזרת הצור: ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה וכו'. הבטיחו שלש הבטחות גדולות. האחד בהרבות זרעו ברבוי וגדולה ועל זה אמר פריה ורבה. והשנית כי הוא ולא אחר מבני אברהם ויצחק יהי' יורש את הארץ אשר נתנה להם יג והוא אומרו ואת הארץ הזאת אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה. והשלישית שזרעו אחריו כלם יהיו צדיקים ויירשו אותה לא יפסל שום אחד מהם כמו שנפסלו קצת בני האבות הראשונים. ולזה חזר ואמר ולזרעך אתן את הארץ משמע לכל זרעך כי לסתימת כח הכוללת בדרך הדבור. והיה זה בהפך ממש שנאמר בראשית כ"א כי ביצחק יקרא לך זרע דמשמע ביצחק ולא כל יצחק סנהדרין נ"ט: ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. ירא' שיאמר כן יג לומר שלא קרה לו כמנהג התלמיד ששומע הלכה מפי רבו ונוטל רשות ונפטר ממנו והרב נשאר במקומו כמו שהוא מנהג הנביאים אבל שנסתלק הכבוד והלך לו והוא לבדו נשאר עומד שם במקומו. וזהו רמז גדול שיתן את לבו לעשות במקום ההוא דבר ומשם למד שהמקום אשר נשאר בו הוא המיוחד לעבוד את ה' ולזה אמר ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך וכו'. ועוד כתיב ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל והוא קרוב למה שנאמר בראשית י"ז ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם כמו שפירשנו שם שער י"ח וכאן נשלם הנדר כמו שאמרנו כבר ובמקום הזה נשלם מה שאמר בנדרו שם כ"ח ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים כי מאז קבל ענין האירוסין וייעד ענין הייחוד והיות לו לעם והוא יהי' לו לאלהים מל' במדבר ל' ואם היו תהי' לאיש לכשיבא בשלום אל בית אביו כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה כתובות ק"י: ולזה היה כל הדבר הזה ייחוד החופה ודברי פריה ורביה, מכאן אמרו חכמינו ז"ל ב"ר פ' פ"ב שהאבות הן המרכבה והוא ענין נכבד יושלם ביאורו בפרשת תרומה שער מ"ח בעזרת הצור: ויסעו מבית אל וכו'. ויהי עוד כברת ארץ וכו' ויהי בהקשותה וכו'. יד אמר כי לפי שבתחלת הקשותה היתה המילדת מחזקת אותה לאמר אל תראי כי גם זה לך בן היה מענינה כי בצאת נפשה כי מתה לפי שכבר ידעה שהוא בן זכר קראתו בן אוני עם היות שלא היה לה פנאי לשאול עליו. ואולי יגיד הכתוב בו דבור המילדת ובשורתה היו פשיעה בה לסייע במיתתה כי על כן נזהרו המילדות הבקיאות שלא להגיד ליולדת אם בן אם בת טרם תשלום חבליה והמליטה גם שליתה היוצאת מבין רגליה לפי שהתקוממות לבה אם לעצב ואם לשמחה יסיח דעתה מחבליה ותסתכן. ויצב יעקב וכו'. עשה לה את כל הכבוד הזה לשם תפארת תחת היותה עמו במערה. והרלב"ג ז"ל כתב קבורתה כמו קבורה וכן ולא ידע איש את קבורתו דברים ל"ד. שלא יתכן שיציב מצבה על פועל הקבורה. ושזה הוא אצלו מה שכתב הראב"ע ז"ל קבורתה וקברה שוים. ויותר נכון בעיני שיהיה כפשוטו כי הקבורה ענין זולת הקבר וטעם על קבורתה כמו על עולת התמיד במדבר כ"ח, על אזניך דברים כ"ג, ורבים כמוהם. ירצה כי על כל מה שנשתדל בעסק הקבורה הוסיף עוד להציב עליה מצבה לאות עולם וכמה יאות זה הפירוש על ולא ידע איש את קבורתו כמו שכתבנו בקבורת אברהם שער כ"ב. ועוד יתבאר במקומו בעזרת הצור: ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא. טו יאמר שלא היה בבית כאשר עשה דבר זה אבל שהיה שוכן בארץ ההיא עם רועיו ומקנהו. ושם שמע את אשר נעשה והודיע בזה שני דברים. האחד צד הקל באשמת ראובן שאם היה האיש בביתו ודאי לא יקים בפניו לעשות כן כי היה מוראו וכבודו על פניו. והשני שכבר היה הדבר קשה בעיני בלהה ובעיני בניה עד שהלכו וצעקו להשמיעו לאביהם באשר הוא שם: ויהיו בני יעקב שנים עשר. מצאתי כתוב שעם זה היו שנים עשר מה שבזולת זה היה ראובן נחשב לשנים כמשפט כל בכור והיו שלשה עשר. ובחללו יצועי אביו נטלה ממנו הבכורה והיו שנים עשר לבד עד שראה יעקב לתת אותה ליוסף. ורש"י ז"ל כתב שחוזר לענין ראשון משנולד בנימין ונשלמה המטה. טז והנכון בעיני לפי שטת הכתוב שלענין טהרת וקדושת זרע קודש ברוכי ה' כיוון בזה המאמר והוא כי למה שייחס לראובן חטא שכיבת פלגש אביו בין שיובן ממני חלול היציע או דבר אחר מכל מקום המעשה הזה איך שיהיה לא פסל ולא פגם תולדותם שכבר היו בני יעקב שנים עשר שלמים ולא נולד מהם איש בשום חשד פסול ואולי שכוונו לזה חז"ל באומרם שבת נ"ה: מלמד שכלם היו צדיקים ושוים שלא חטא ראובן וירצה שחטא ראובן לא העיל שום פגם בהם ויהיה אם כן וישכב לשון כבישא כדאמר אסתר ז' הגם לכבוש את המלכה וכו' כמו שיבא אצל שוכב אשת אביו שער צ"ח ב"ה. וכמה הקפיד הכתוב על זה ביחס כל זרעם במספרם כמשפטם לתולדותם למשפחותם לבית אבותם באמור להם עם ה' אלה המיוחס כל אחד למשפחתו המיוחדת אשר הפליג ההודעה בזה באומרו בכל אחד מהם במדבר כ"ו לפלוני משפחת הפלוני כי שם עלו שבטים במצרף הזקוק והזכוך ונמצאו שבטי יה עדות גדולה לישראל כי לא נמצא בהם שום פסול רק אחד מיוחד שפלטה אותו מחנה הקדש מתוכם דכתיב ויקרא כ"ד ויצא בן איש ישראלית והוא בן איש מצרי מתוך בני ישראל וכבר היה המעשה ההוא לפרסם פיסול הפסול ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור כי אינם זוכים לקבל פני שכינה ולא ליכנס תחת כנפי התורה והמצוה רק הזרע הכשר המתיחס אל אבותיו בלי שום ספק ופקפוק עד שלזה הזקיקו חז"ל לאשה להמתין שלשה חדשים בין בעל ראשון לשני להכרת אבי הולד כדאמרינן התם יבמות מ"ב. מאי טעמא אמר ר' יהודה אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. ופרש"י ז"ל שאין השכינה שורה אלא על הוודאין שזרעו מיוחס אחריו והכי נמי קייל"ן בנדרים כ': וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ערבוביא. ולהעיד על הטהרה והקדושה הזאת בשרשי היחס אמר ויהיו בני יעקב שנים עשר יו ועל הדרך שנתבאר יאמר שהיה בהם בזה הפך ממה שסופר בסמוך מתולדות עשו נשיו ובניו ואלופיו שהכל היו מתחלתם בני ערבוביא וממזרות כמו שתכף נודע למתבוננים בהם כי שם תמצא לאהליבמה אשת עשו שני אבות לפי מה שהעיד הכתוב באומרו אהליבמה בת ענה בת צבעון שהיה לו לומר בת ענה בן צבעון כי כן כתוב ואלה בני צבעון ואיה וענה אלא מגיד שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאה אהליבמה מבין שניהם ב"ר פ' פ"ב והיה ענה מוחזק בן צבעון על דרך האמת וכן הוא ענה אשר מצאניהו אח ובן לצבעון בן אמו כמו שנאמר, אח דכתיב ואלה בני שעיר יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה וכן אליפז בא על אשת אביו וילדה את קרח ולכן נחשב מאלופי עשו ומאלופי אליפז. אלה ראשי בית אבותם ובשאר הבנים הילודים אחריהם מה עשו. ובמדרש שם כגי' הילקוט ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח. הה"ד ירמיה מ"ט כי אני חשפתי את עשו. אמר רבי שמעון קליפת בצלים וכל כך למה גליתי את מסתריו בשביל לגלות את הממזרים שבו וכמה ממזרים העמיד. רב אמר ג' לוי אמר ד'. אמר רבי בנימין בר לוי הדין קרח דהכא ממזר הוא. הנה שהורו בבירור שכוונת הכתוב בספור תולדותם ויחסהו היתה לגלות חרפתן ופסולתן כמו שאומר ויהיו בני יעקב שנים עשר בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ויהודה וכו' בני רחל יוסף ובנימין ובני בלהה וכו' ובני זלפה וכו' אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם הכל נזכר לתאר המשפחות וכשרותן כי מכאן ואילך לא יבא אלא מהטמא טמא ומהטהור טהור. ויבא יעקב וכו' ויהיו ימי יצחק ויגוע וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים אע"פ שלא הגיעה עתו להפטר עד שנים עשר שנה אחרי שנמכר יוסף כמו שנברר לראשונים ממספר שנותיהם סמך מיתתו לכאן להגיד שלא נפטר מן העולם עד שמלא ימים כנפשו שובעו מה שהספיק לראות בו את בנו אהובו העומד במקומו בשלשלת הקדושה כי זה כמה היה מיחל עת בואו וכבר זכה לשמוח בו כי ראה כי היה ה' עמו ונתקיימה בו ברכתו וברכת אמו כי משולל נפטר ממנו ובמקלו עבר את הירדן ועתה היה למחנה גדולה מאד לאלהים אשר לכבדות תנועתו אחרו פעמי מרכבותיו עד הנה כמו שאמר ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים ועוד ראה בניו בהסכמה ובשלום שנרמז באומרו ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. ועם זה ועם מה שאמרנו בקצרה בתולדות עשו ואלופיו נשלם מה שרצינו אליו בזה החלק מהספור: יבאר שהכוונות האלהיות בהגעת הענינים הכוללים לא יכריחו הפעולות החלקיות אשר מ"י האנשים עם היות שאין בכלל אלא מה שבפרט: פרשת וישב יעקב במדרש ב"ר פ' פ"ה רבי שמואל בר נחמן פתח כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה' ירמי' כ"ט השבטים עסוקים במכירתו של יוסף יעקב ויוסף עסוקים בצערם יהודה עסוק בלקוחי אשתו והקב"ה עסוק לבראת אורו של משיח הוי מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה שם: *תוכן דעתו, הנה אף שיתנה הבחיר' החפשית לאדם, הלא בכל ואת נודה כי לפעולות בחירתו יש קץ וגבול אשר לא יוכל לעבור, והפעולות הבחיריות מתחלקות לג' מחלקות, האחת הכרחיות, והב' האפשריות, והג' הנמנעות , המשל בזה, בקרב ביתו עירו ושכונתו הוא בהכרח שיעש' כל אדם הרבה פעולות בחיריות, למען הכין לנפשו על ידיהן כל מחסוריו ומחסורי בני ביתו, כמאכל ומשק', מלבוש ודירה, כי אם יתעצל ויטמון ידו בצלחת לבלתי עשות פעולות אלה, הלא ימות לשחת, הוא ובני משפחתו, ופעולות אלה אף שמוכרחיות הן בכל מקום, הן בחיריות, כי כל אדם יוכל לעשותן באופן ובעת שירצה, זה מתפרנס במלאכ' זו, וזה באחרת, זה בונה לו ארמון גדול ומשכן שרים, וזה בונה לו עלית קיר קטנה, כל א' וא' עושה ככל העולה על רוחו החפשי, ויש פעולות בחיריות אחרות אשר האדם אינו מוכרח לעשותם רק הם ביכלתו ואפשרותו לעשותם, המשל בזה ללכת מגבול עירו החוצה לערים אשר סביבותיו, לעשות שם מסחר וקנין או שאר מעשים הבחיריים, והם נקראים בפי הרב ז"ל אפשריים קרובים, אבל לנסוע אל ארץ אפריקא התיכון , מקום אשר שם הרים גדולים וגבוהים מאוד המחשיכים אור השמש ולא יתנוהו לרדת לעמקים אשר ביניהם, אשר ע"כ בחברת האבק הרב אשר יעלה הרוח שם, מסבבים כי חושך ואפיל' ישכנו שם והרים אלה נקראים בפי חז"ל במס' תמיד דף ל"ב בעבור זה בשם הרי חושך לפי דעת החכם ראפאפורט או לנסוע לאיי הים הרחוקות בים אטלאנטי או בים הודו הדרומי למען עשות שם מעשים אשר ירצה, אלה וכדומה נקראים אפשריים רחוקים, לפי שהוצאתם אל הפועל רחוקה מאוד ותלוי' בהרבה יגיעות ותלאות לאין מספר, וכת שתי מיני פעולות אלה נקראות בכלל אפשריות, והג' היא פעולות בחיריות הנמנעות לצאת אל הפועל לעולם, והמשל בזה ברצות איש לעלות השמימ' או לעוף על כנפי רוח הלא עשיית פעולות בחירתו זאת נמנעת, ואין אפשרות כלל לעשות', ובכל זאת מי זה בער ולא יבין כי בעבור זה לא נשלל' הבחיר' החפשית מבני אדם, ורק מוגבלת היא מצד מה בבחינת הפעולות הנמנעות, כן יאמר הרב לא תושלל הבחיר' החפשית, אם נאמר כי הוא רק בחלקי העולם אבל לא בכללו. ר"ל שיש לאדם רק הרשות והיכולת לשנות ע"י מעשיו הבחיריים את הדברים הפרטיים הנתונים תחת ידו מתכונה לתכונ' אחרת, לנתוש ולנתוץ לבנות ולנטוע, אבל לא באופן שיוכל לעשות בזה שינוי רצון אלקי בכלל הבריא', ולמנוע הטוב הכללי המכוון מאתו ית"ש, כי אם גם ירבה להרע במעשיו הפרטים, יהפוך ה' באחרונ' גם רעותיו הפרטיות לטובת הכלל, עד שיושג בכל זאת התכלית הטובה הנרצה מאתו יתב', ואל יחשוב אדם שאם כן הדבר, שעכ"פ יוכרח לצאת הטוב הכללי אל הפועל, הלא מוכרח האדם גם במעשיו הפרטיים לעשותם על אופן שיגיעו לטוב הכללי, וסרה א"כ בחירתו החפשית ? זה אינו, כי אחרי שהרב' שלוחים למקום, וע"י אמצעיים שונים יוכל להשיג הטוב הכללי הנרצה מאתו, הלא עוד נשאר' הבחיר' לכל בני אדם לבחור בין הפעולות והאמצעים השונים המביאים כולם אל התכלית הנרצה, המשל בזה, אם יחפוץ הי"ת שיעשיר איש ידוע הנותן מלחמו לדל ומטיב להרבה בני אדם, הלא יוכל להשיג חפצו הכללי בזה, אם על ידי שיהי' האיש ההוא חרוץ במלאכתו או במסחרו לקנות על ידו הון ועושר, או כי ילך דרך מקרה בבחירתו החפשית ברחובות קריה, במקום אשר שאר בני אדם אבדו כספם בעבור עצלותם בהעדר שמירתו וימצאהו, או כי יאכלו קרוביו העשירים יותר מדי שבעם, או ילכו בקור או חום עד כי יחלו וימותו ויעזבו חילם לירושה לאיש הזה, הלא בכל הפעולות השונות האלה פעל כל אחד רק בבחירתו החפשית ולא הי' מוכרח במעשהו, כי התכלית הנרצה מאת הי"ת הי' עכ"פ יכול להיות מושג ע"י פעולה ואמצע אחרים, וכן כאשר הי' רצון הי"ת שאברהם יקנה עושר ונכסים, לא היו עוד פרעה ואבימלך מוכרחים לקחת אשתו ולהטיב לו בעבור', כי אם גם חדלו מעשות זאת. הלא נקל הי' להי"ת להעשירו ע"י אמצע אחר, ויותר מזה חשבו קצת הפילוסופים לומר באדם אחד בעצמו, שאם גם יש לו מצד טבעו ומזלו תשוק' הכרחית אל אחת מהמעלות להשיגה, ד"מ להיות חכם בחכמת התורה או בחכמת התכונ' , ואינו עוד ברשותו שלא להיות כן, בכל זאת הוא בעל בחירה בקניית אותה המעל', לפי שיוכל לבחור באיזה אמצעי שירצה שיעזור לו להשיגה, שיוכל ד"מ לפי בחירתו החפשית ללמוד חכמה זו בעיר זו או באחרת אצל חכם זה או אצל אחר, וע"ז חלק אריסטו ואמר שאם הי' האדם מוכרח בכלל עניניו הי' מוכרח גם בפרטיים, ר"ל ד"מ אם הי' מוכרח ע"פ טבעו ומזלו להיות חכם בחכמת התכונ', הי' ג"כ נגזר עליו אצל מי ובאיזה עיר ילמדנה בהכרח, אבל הדבר בעצמו אינו כן לדעתו, שאין מזל מכריח את האדם להיות מה שיהי', ורק בבחינ' כללית, מודה אריסטו ג"כ שאף שהתכלית הנרצה בכלל העולם אין ביד כל אדם לשנות'. מ"מ הוא בעל בחירה בבחינת מעשיו הפרטים, ואמר כן ברשע הכללי, ר"ל אם נגזר ד"מ לפי הכונה הכללית שראובן יהרג, בכל זאת לא הי' שמעון מוכרח להרגו, כי יוכל להיות נהרג ע"י זולתו או לפול מגג או לנהר ולמות, אף אם לא שלח שמעון ידו בו, ובזה כתר דעת קצת הפילוסופים אשר ברצותם להצדיק טבע האדם אמרו, שהוא בוחר תמיד רק בטוב, ואם עושה לפעמים רע כגון שיהרוג רעהו, לא ברצונו עושה זאת, כ"א בהכרח לפי שנגזר שרעהו זה יהרג, ועל זה אמר שזה אינו, לפי שהי' יכול להיות נהרג גם בלעדו, ומה שהרגו הוא לדעתו ובבחירתו עשהו, ודעת זו מוסכמת לדעת התורה הקדוש' כי לולא זאת לא הי' הדין נותן להעניש איש הורג רעהו. והוסיף הרב לבאר יותר דבר זה, בהמשילו בחירת האדם לאיש נתן בסוהר רחב ידים אשר בו יוכל ללכת אנה ואנה לארכו ולרחבו ככל אשר תאוה נפשו, מבלי מונע ומכלים זאת ממנו, ובכל זאת אין לו רשות וחופש לצאת מקיר הסוהר וחוצה, והוא א"כ נסגר בכללו. כן יש לאדם הבחיר' החפשית לבחור רק במעשים הפרטים, אבל בכל זאת הוא מוכרח להגיע על ידם באחרונ' אל התכלית הכללית הנודעת מהי"ת, וע"פ החקיר' הזאת נבין ג"כ כי אף שגם פעולות אנשי עול מגיעות בסוף ע"פ הנהגת הי"ת בחכמתו העליונ' אל הטוב הכללי, בכל זאת ענוש יענשו עושי רשע, יען כי רק בבחינתם הרעו מעשיהם, מבלי היותם מוכרחים לזה, כי אם גם שנו פעולותיהם הפרטיות והטיבו מעלליהם, הי' בכל זאת התכלית הטובה הכללית יוצאת אל הפועל באופן אחר, והמשל בזה אחי יוסף אף שע"י קנאתם ושנאתם אותו עד שמכרוהו לעבד לישמעאלים הורד מצרימ', ויהי שם לפליטה גדולה להחיות עם רב, לא יוכלו בכל זאת להתנצל בזה, כי היו מוכרחים לעשות מעשיהם אלה, למען יצא הטוב הכללי הזה אל הפועל, כי אם גם אהבוהו כאחים נאמנים ולא הרחיקוהו מבית אבותיו, הי' הי"ת יכול להוציא התכלית היקר הזה אל הפועל לפדות ברעב ממות כל יושבי מצרים ושאר ארצות, וכעין זה אמר המדרש על המות אשר נגזר על האדם באכלו מעץ הדעת, כי גם לולא זאת, הי' הי"ת מסבב סבות אחרות, שימות האדם יען כי רק עי"ז יושג הטוב הכללי כמאחז"ל "והנה טוב מאוד" זה המות, שר"ל שגם מיתת כל בני אדם מוכרחת, למען סבב על ידה טוב העולם בכללו והמשיל ע"ז משל למי שבקש לגרש אשתו וכו', ותלה הדבר באופן מזיגת' את הכוס, באמור לה "הרי זה גיטך וצאי מביתי שמזגת לי כוס פשור" אף שבאמת גם לולא זאת הי' בדעתו לגרש' שהרי כתב לה גיטה קודם לזה, וכמו כן אמרו במיתת אדם "שכבר נכתב בתורה שקדמה לבריאת עולם, "אדם כי ימות באוהל" וכו'. אח"כ אמר הרב כי פרטי הספור במכירת יוסף והורדתו למצרים לא הי' מן הצורך לספר, לולא שרומזים במצפוניהם גם על מקרי עם ישראל בכלל אשר בשם יוסף יכונה ביחסו אל שאר האומות, כמו שהעיר כבר המדרש ע"ז, באמרו, "כל מה שאירע ליוסף אירע לציון" כי שם ציון רומז לפעמים על האומה הישראלית בכלל, ובאופן זה יובן לדעתי מאה"כ "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" לא לבד על המקום ר"ל עיר ציון וירושלים, כי אם גם על עם וכנסת ישראל בכלל, אשר בשם ציון וירושלים יכוני, כי הם נועדו מהי"ת להפיץ דבר ה' ואמונתו האמיתית בכל מקומות תפוצתם כי כמו שיוסף בנערותו רעה את אחיו בצאן ואביו אהבו מכל בניו, והוא הביא את דבתם רעה אליו, כן עם ישראל בראשית היותו לעם היו רועים במדבר בגבול אחיהם בני עשו, ובעבור קבלם את התור' אהבם הי"ת מכל בניו ר"ל שאר עמים שהם ג"כ מעשי ידיו, ומזה נסיבה גם דבה רעה להם אצל אביהם הי"ת, בעבור שלא רצו לקבל האמת, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, וכמו ששנאת האחים וקנאתם את יוסף הית' בעבור יתרונו באהבת אביו ועשיית לו כתונת פסים, כן שנאו העמים הקדמונים את ישראל השוכן אתם רק בעבור היותם עם סגולה ומקבלי התורה האמיתית כמאחז"ל "למה נקרא שמו סיני שמשם ירדה שנאה לישראל" וחלום יוסף הראשון מקומת אלומתו והשתחוות שאר אלומות לה, אשר הוא בדברים ארציים וקלי הערך, רומז על גדולת ישראל בבחינ' מדינית, והכנעת העמים אשר סביבותם תחת ידם בימי דוד ושלמה, אשר עליה התנבאו גם משה אהרן יהושע ושאר נביאים הראשונים. ועל הצלחתם הזמנית הזאת חרה אף שכניהם אלה, עד שהוסיפו שנוא אותם עוד, וחלומו השני מהשמש והירח וכוכבי השמים שהם הנמצאים היקרים והיותר קיימים, רומז על גדולת ישראל המוסרית, שהיא ללמד ולהורות כל עמי הארצות הכרת הי"ת האמיתית עד כי יהפך לכולם שפה אחת ברורה לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד, מה שיהי' רק באחרית הימים בימי המשיח, גם התנכלות אחיו להמיתו, והשלכתו אל הבור רק אין בו מים, ומכירתו וירידתו למצרים רומזות על כל מה שקרה לאבותינו במצרים אשר גם ממנו אה"כ "גם אני שלחתי אסיריך מבור אין מים בו," ומאה"כ "וישבו לאכול והנה אורחת ישמעאלי' באה" רומז כי מדי יחל עם ישראל לשבת בטח בארץ אחוזתם יגלם נבוזראדן בבלה, אשר שחט הרבה משרי ישראל ושפך דמם כמים, אשר עליו יורה שחיטת האחים שעיר עזים להטביל כתנתו בדם, והיות יוסף איש מצליח בבית אדוניו, מורה על היותם גם בארץ אוביהם לפעמים מוצלחים ונכבדים בעיני המלך, כדניאל, מרדכי ונחמי' הוא התרשתא, כמו שהסתת אשת פוטיפר אותו לחטוא, ומניעתו לשמוע בקולה, והנחת בגדו אצלה רומז להמן וצוררי יון אשר בקשו להשכיח את ישראל תורת ה' ולהעבירם על חקיו, והם לא שמעו אליהם, והניחו אצליהם בגדיהם וכלי תפארתם, שהם חסידי העם אשר מסרו נפשם על דתם, ומתו תחת ידם, והיות יוסף נשכח בתחל' משר המשקים, עד אשר הוזכר לפני המלך ויתנהו לראש, רומזת גם על היות ישראל נשכחים ימים רבים בארץ גלותם, עד שיזכיר אלקים מלכם את בריתו אתם להוציאם לחפשי ולתתם עליון עד שיראה באחרונה, כי כמו שאצל יוסף היו המקריים הפרטיים הרעים, אשר קרוהו מגיעים באחרונ' ע"פ הי"ת לטובתו הכללית, לשומו אדון לבית פרעה ומושל בכל ארץ מצרים, כן גם פרטי מקרי בני ישראל הרעים בכל העתים והמקומות יגיעו בסוף בעזר עליון לטובתם הכללי, וע"ז רומז מאמר המדרש "השבטים עסוקים במכירתו של יוסף וכו' והקב"ה עסוק לברוא אורו של משיח" ר"ל אף כי כל אחד מאלה נראה עסוק בעניניו הפרטים בבחירתו החפשית, בכל זאת הי"ת חשב לסבב אותם אף שנראים רעים בתחל', לטובה, וכן יעשה גם במקרי עם ישראל הפרטים הנראים רעים, ואשר עליהם רומזים מקרי יוסף לסבב אותם לטובה, לשחר על ידם ההצלח' המוסרית בימי המשיח, וזש"א "לבראת אורו של משיח," והמאמר מורה גם על הצלח' הזמנית של יוסף גם על המוסרית של ישראל. כמו שהאדם עם שהוא רשאי ללכת כאשר יתהלך בחלקי העולם כפי רצונו הנה אין לו יכולת ורשות לצאת מכללו כן עם היות שבחירת האדם הוא משוטטת בכל חלקי המעשים כאשר עם לבבו הנה היא אינה יכולה להטות המשפט האלהי הכולל מאשר גזרה חכמתו. ביאור זה כי כמו שיש לאדם מהלכים הכרחיים כאשר הוא הענין בביתו ושכונתו ואפשריים קרובים בארץ אשר סביבותיו ואחרים אפשריים רחוקים בהרי חשך ואיי הים וזולתם נמנעים בצאת מחוג הארץ ועלות השמימה כן על זה האופן יש מעשים ופעולות הכרחיים לאדם והם הצריכין לכדי חייו ואחרים אפשריים קרובים שיחשבם ויעשם על צד הטוב והנאות וזולתם רחוקים וזולתם קרוב לנמנעים או נמנעים ממש. אמנם היותר נמנעים מכולם הם שיוכל האדם למנוע מהגיע הרצון האלהי בכל הענינים הכוללים אשר גזרה חכמתו מציאותם בעולם אשר אליהם כיוון בתחלת הוייתו וכמו שאמר המשורר בפירוש תהלים ל"ג כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ה' הפיר עצת גוים כו'. עצת ה' לעולם תעמוד וכו'. ומכאן קצת טענה לבטל הבחירה מהאדם כי אחר שהענינים הכוללים הם הכרחיים והכוללים לא יגיעו כי אם על ידי החלקים לפי שאין בכלל אלא מה שבפרט הנה אם כן הכל הוא הכרחי וכבר חשבו רבים כן אצל הגזרות השמימיות שכבר בטלנו סברתם במה שעבר בבאר ששכל האדם הוא על הכל ושאין המזל כדאי להכריחו אדרבה המזל נמסר ביד השכל לתקן או לעות כמו שכתבנו על נכון בשער כ"ב. אמנם הספק הזה הוא רב ועצום ממנו לפי שהיכולת האלהי ורצונו הוא על כל השכלים וה' צבאות יעץ ומי יפר ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. כי הוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל כמו שכתבנו בשער כ"ו. והרי היא טענה לכל אדם לומר מה אעשה וה' גזר. אלא שבטוב ההתבוננות אינה טענה שהרי הוא מבואר שהרצון האלהי בכמו אלה הענינים אינו מכריח הרצון האנושי החלקי בשום פנים וזה שאם האלהים דרך משל גזרה חכמתו להעשיר את פלוני הנה זה יתכן שיהיה בפנים מפנים שונים אם בחריצות זה האיש או על ידי ההזדמן שימצא מציאה או מטמון או על ידי מתנות גדולות או על ידי מיתות קרובים רבים ונכבדים וזולת אלו מהסבות קרובות או רחוקות הנה באמת כל אחת מהנה אינה הכרחית על זה האיש ולא על זולתו. וכבר יהיה לו ולהם רשות לעשות מה שירצו בכל אחת מהן ואם יבחנו להם להתרחק מכלם לא תחסר סבה זולתה ולא עוד אלא שההתרחק ההוא לפעמים יהיה הסבה להגעת הכוונה האלהית כמו שהיה הענין באחי יוסף וזולתם. היתכן שנאמר כי למה שהיתה הכוונה האלהית להעשיר את אברהם אבינו שהיו פרעה ואבימלך מוכרחים לקחת אשתו להטיב לו בעבורה וחוייבו המלכים ההם לעשות מלחמה ולנפול החמשה ביד הארבעה וזולת זה ממה שסייעו בהצלחתו. או אם הונח שחפץ הש"י בהתעשר א' מסוחרי הארץ שיהיו כל הנושאים ונותנין עמו מוכרחים במעשיהם. חלילה כי כוונתו יתברך בענין הכולל אינה מכרחת חלקי המעשה הפרטיים לאנשים אבל כל אחד הולך לתומו ועושה כפי חפצו ורצונו ואם יחדלו אלה מעשות לא ימנע מפני זה הגעת התכלית על יד אחרים. וכבר חשבו קצת הפילוסופים לומר כדבר הזה באיש אחד בעצמו וזה שאף על פי שתהיה לו לאדם תשוקה טבעית והכרחית מצד טבע מזלו ומולדו אל אחת המעלת הנה הוא לא ימנע מהקרא בחיריי עליה בעבור המעשים החלקיים המביאים אליה כלומר שאם התכלית ההוא בכלל הוא טבעי אליו הנה המעשים החלקיים אשר בהם יעשה התכלית הוא בחיריי עליהם לפי שעל הרוב אלה החלקים אינם מסוג התכלית ולא ממינו. והנה ארסטו חייב זה המשפט עצמו ברשע הכללי עם המעשים החלקיים המביאים אליו עד שסתר בזה מה שיאמרו שהאדם רצוני על הפועל הטוב ובלתי רצוני על הרע. ואולם עם היות ששם גזר ארסטו שהמוכרח בכלל מעשיו הוא מוכרח בפרטיותם אלא שהוא ביאר שם שהמזל אינו מכריח לאדם כלל לא במעשים הכוללים ולא בחלקיים כמו שכתבנו בשער הנזכר. הנה באמת אין לחלוק ולפקפק במה שאמרנו שהמשפט הכולל האלהי אינו מכריח מעשה האדם החלקיים כי הוא דבר אמת בלי ספק וכבר הורגל לומר על כיוצא בזה רצוני בבחינת המערכת שהדבר אפשרי מצד עצמו הכרחי מצד סבותיו והוא באמת מאמר בטל בעיני כי הדבר המוכרח מצד סבותיו מה אפשרות נשאר לו וכי סכלות הסבות יעשה אותו אפשרי ומוטב שיאמרו עליו שהוא ענין הכרחי מוסכל הסבות וכבר כתבנו זה אצל ארדה נא ואראה שער י"ט. אמנם הראוי שיאמר הנה בבחינת הרצון האלהי שהתכלית הכולל הוא הכרחי אמנם הדברים החלקיים המביאים אליו הם איפשריים כי כלם איפשר שיהיו על אופנים רבים בלתי משיג ההכרח לשום אחד מהם כלל כמו שאמרנו. וכ"ש כשנקח הדברים יותר כוללים כמו שהוא להצלחת עיר אחת או חרבנה שזה איפשר להיות בפנים רבי המספר מאד אשר לא יכריחו את יושבי העיר בכלל לשום אחת מהנה. וכל שכן שלא יגיע ההכרח לשום איש מאישיה ואין צריך לומר אם נקח זה הכללות על אומה אחת או אל כלל האומות בכלל אשר הסבות המגיעות תהיינה בלתי בעל תכלית שאי אפשר לשער שיגיע שום הכרח לשום עם מהם ולא לרצון איש ואיש כאיש שנתן לו המלכות כלו, למאסר כי אם הוא נמנע לצאת מכללו הרי הוא מתהלך בבחירתו בכל אשר ירצה לארכו ולרחבו. והנה זה הענין הנפלא הוא מה שנתבאר תכלית הביאור בתורה האלהית על ידי ספורים רבים ובייחוד מאלו אשר החלו מענינו של יוסף אשר נתבאר בהם שעם היות כל אחד מהפועלים אצלם עושה מה שרצה על ידי חפשיות בחירתו בכל המעשים החלקיים הנעשים שם הנה נקבץ מכלל מעשיהם ענין כלל גדול ונפלא כוונו האלהים בכל כוונותיו האלהיות והגיעו לקץ ימים ושנים רבות אשר לא ישימו אליו לב הפועלים אותם ואלו לא עשו אלה האנשים אלו המעשים החלקיים לא בעבור זה תמנע הגעת התכלית ההוא ע"י זולתם מהסבות כי הרבה פתחים ושלוחים לכל ענין מהענינים אין אונס. ומטעם זה ענוש יענש כל עושי רשעה שעם היות שיגיע הרעה לסובל אותה על פי רצונו יתברך מכל מקום ישלם לעושה הרעה כרעתו כי אם חפץ שיקבל זה החוטא זה הרע איננו חפץ בעושה אותו שיעשנו כמו שהיה הענין אצל פרעה שאף על פי שגזר על ישראל שיגלו בארץ לא להם בראשית ט״ו:י״ג לא גזר על פרעה שיעשה כך כי הרבה צדדים יש במה שיוכל זה להתקיים זולתו וכן בכל כיוצא בזה. ומטעם זה אין שום המלט להנשים האלה בני יעקב במה ששנאו את יוסף אחיהם ויקנאו בו ומכרוהו לישמעאלים כי עם שהאלהים עשה חפצו בהם ושתק והסכים לדבריהם ולא הראה בהם מ"מ לא היו מוכרחים במעשיהם אבל היו בחיריים לגמרי בלי שום ספק. ובמדרש תנחומא פ' וישב אמר רבי יהושע בן קרחה מאי דכתיב תהלים ס"ו לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה כו' אף כשאתה עושה נוראת לי אתה בא בעלילה עלי. משל למי שבקש לגרש את אשתו יצא וכתב לה גטה ונכנס ומבקש ליתנו לה אמר לה מזוג לי את הכוס מזגתו ונתנתו לו אמר לה הרי זה גטיך וצאי מביתי שמזגת לי כוס פשור. אמרה לו וכי אתה היית יודע שאמזוג לך כוס פשור שכתבת את הגט מתחלה. כך א"ל אדם להקב"ה והלא בתורתך שקדמה לעולמך כתוב במדבר י"ט זאת התורה אדם כי ימות באוהל. והנה מלאך המות תחלה למעשה בראשית שנאמר בראשית א׳:א׳-ב׳ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום זה מלאך המות שמחשיך פניהם של בריות ואתה תולה העלילה בי וכן במרגלים כו' במדבר י"ד וכן ביוסף איפשר שבשביל לשון של ארגמן שהוסיף לו אביו על שאר אחיו גזר הקב"ה הגלות על זרעו אלא בקש הקב"ה לקיים מה שאמר ליה לאברהם בין הבתרים בראשית ט״ו:י״ג ידוע תדע כי גר וכו' ותלה העלילה בהם הוי! נורא עלילה על בני אדם. הנה נתבאר במדרש היקר הזה ענין נפלא זה מנפלאות תמים דעים והוא כי אפילו המחשבות הנוראות הכוללות אשר גזרה חכמתו שיהיו בעולם על כל פנים דוגמת אלו הג' שהזכיר הנה הוא תלה אותם במעשה בני אדם כלומר שמעשיהם סבבו אותם עד שזה ממה שיביא לטעות ולומר שכשם שהענינים ההם היו הכרחיים כן סבותיהם היו מוכרחות כמשפט כל דבר הכרחי שאי איפשר לתלותו באיפשרי. והנה יהיה האדם אם כן מוכרח במעשיו. ולזה אמר האל יתברך בנעימות אזהרת: לכו וראו מפעלות אלהים כלומר שאו לבכם קדש ולא תטעו בזה כי זה היחס שהוא מיחס אלו הענינים אל פעולות האדם דרך עלילה בעלמא הוא שהמחשבות האלהיות ההן עכ"פ בוא יבאו ולא יסבו בלכתם מבלי שיוכרחו מחמתן האנשים בחלקי פרטי מעשיהם כלל כמו שהאשה ההיא לא הוכרחה למזוג בפושר או צונן מפאת מחשבת בעלה שכון לגרשה וענין מזיגתה בפושר היתה עלילה ממנו לבד שאם לא נזדמן כך לא תחסר סבה אחרת או הרבה וכלן היא אפשרי' עליהן כמו שאמרנו. והנה היה זה הענין מבואר ביותר מירידת יעקב ובניו מצרימה כי הנה היא היתה מחשבה קדומה מכוונת מאתו ית' מאז דבר אותה אל אברהם אבינו בין הבתרים אל כוונה שיבא זכרונה בתחלת ביאור פרשת ואלה שמות ב"ה. והנה לא הוכרחו השבטים בדבר ממה שעשו אצל יוסף אבל הכל עשו ברצון נפשם וחפשיות בחירתם וכפי מה שעלה מעצתם נכוין פרטי כל מעשיהם אל תכלית מה חשבוה לטוב בעיניהם כמו שיבא מבלי שיצורף להם שום אונס והכרח מפאת הענין הכולל כלל. ומה שאמר איפשר שבשביל לשון של ארגמן וכו' אין הכונה לומר שלא היתה זאת הסבה שהרי עינינו ראו שעל דבר זה נתגלגלו הדברים וירדו למצרים אלא שלא היו הם הכרחיים עליה וגם לא הספיקה אלמלא לא היה כן בחפץ האלהי. כן בכל א' מהג' ענינים שזכר. וכל זה מטוב ה' ורוב חסדיו שהוא יושב ומשמר מציאיות הדברים האלו הנוראים ההכרחים שיצאו אל המציאות על ידי הפעולות האנושיות הנאותות להם מבלי שיוכרחו הפעולות ההם לצאת מידי תנאי אנושותם והוא חפשיות הבחירה כמו שגדולה מזאת יש לנו לקבל אבל בתורת אמונה מוחלטת בידיעתו יתברך בדבר הפרטי העתיד להיות אם מכרחת אותו אם לאו כמו שהתחלנו ענינו בשער י"ט ויעדנו תשלומו לפרש יעתה כתבו לכם וכו' שער ק"ג בע"ה. ותקטן עוד זאת בעיניו וידבר אל בית עבדיו למרחוק כי מעתה גלה כוונתו העמוקה שהיא משוטטת ומפלשת במעשים האלה עד סוף כל הדורות וכאלו היה הספור הזה הוא השאור לכל העיסות אשר תעוגינה אחרי כן לעיני כל העמים גם אל העיסה הכוללת כל האומות אשר על פני האדמה לפי מה שנתאמת זה אצל חכמינו ז"ל תנחומא פ' לך לך באומרם כל מה שאירע לאבות סימן הוא לבנים ועינינו ראו ולא זר אמות המשפט הזה בכל מה שעבר עלינו עד הנה. וכמה השתדל הרמב"ן ז"ל מכלל ששת ימי בראשית לברר הענין הזה בכל ספורי האבות או רובם כי חשבו לסבה נכונה לזכירתם ולא יאות זולת זה לפי מעלת התורה האלהית. גם אנכי הנה ראיתי המשך זה הענין הכללי בכל מה שסופר בפרשה זו ממקרי יוסף ותלאותיו ממה שישפטהו הדעת על חלומותיו ועל דבריו מצערו ומכירתו על ידי אחיו והיותו בבית אדוניו ומעשהי עם אשתו ועם סריסי המלך חלומותיהם ופתרונם כי עם שהיו הספורים האלה מועילים מאד להודיע השגחה האלהית על עבדיו נאמניו מכל מקום כבר נמצאו בהם דברים רבים אשר מצד ייתורם מכריזים ואומרים למתבוננים בהם דרשונו וחיו. כי מה בצע בהזכיר שני חלומותיו אחר שענינם אחד או שיאמר וישלחהו מעמק חברון או שטעה בדרך וימצאהו איש וכו' ואם מצאם בשכם או בדותן וכי אמרו הנה בעל החלומות וכו' ועתה לכו וכו' וטענות ראובן ויהודה ומה היו הגמלים נושאים וכיוצא באלו הדברים אשר נתנו לעלות ולקצר וכמו שהוא הענין במעשה יהודה ותמר ודברי פשרותם ובירור ערבונם ויתר הדברים אשר לא יועיל זכרונם רק להמתיק שנת הקורא בהם חלילה לבא כל דברים אלה בלי כוונה גמורה כמו שחוייב לתורה האלהית אשר כל שמותיה קדש קדשים. ולזה אני אומר שכל העניינים האלו מתחלה ועד סוף דורכים מהלך הרמז והסימן לזכור ימות עולם וראשונות הנה באו עדותיהם נאמנו מאד על אמתת האחרונות אשר עליהם נקוה בלי ספק ואעבור עליה על הדרך הזה אך בשתתיחם האומה הכללית על שמו של יוסף כמה שאמר תהילים פ׳:ב׳ רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. אולי יחנן ה' אלהים צבאות שארית יוסף עמוס ה׳:ט״ו, ולא נחלו על שבר יוסף שם ו', עדות ביהוסף שמו תהלים פ"א. כי היה זה למה שנמשכו העשרת שבטים אחרי ירבעם שהיה מבניו. מ"א י"ב. והנה בהמשך הספור הזה על הדרך שאמרנו ישמש על זה הענין כי על כן יאמר אלה תולדות יעקב יוסף כי אין בכלל רק מה שבפרט ויהיו אחיו במקום שנאתם וקנאתם ורודפם אותו מקום יתר האומות אשר שנאונו ורדפונו עד הנה וכמו שאמר שיר השירים א׳:ו׳ בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים: ובמדרש תנחומא סוף פ' ויגש כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב וישראל אהב את יוסף. ובציון אוהב ה' שערי ציון תהלים פ"ז. ביוסף כתיב וישנאו אותו. ובציון נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה ירמיהו י״ב:ח׳. ביוסף והנה אנחנו מאלמים וכו' בציון נושא אלומותיו תהלים קכ"ו. ביוסף המלוך כו' ביוסף ויחלום כו' ביוסף להשתחוות לך ארצה. בציון אפים ארץ ישתחוו לך כו' ישעיהו מ״ט:כ״ג. ביוסף ויפשיטו את יוסף כו'. בציון והפשיטוך את בגדיך יחזקאל כ״ג:כ״ו: וכתבו שם מאלה הדמיונים הרבה וקצרתי למה שלא היתה הכוונה בזכרונו רק להודיע שכבר נדרש על זה הענין לחכמי ההגדה מלפנים גם שמו את שני השבטים משל בגוים. ומעתה אין כל חדש: יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה כו'. כך היה מעשה לתולדותם בכלל כי בזמן נערותן ובתחלת לכתם אחריו במדבר היו רועים שם קרוב לגבול אחיהם בני עשו ושם קבלו התורה שנאמר דברים ל״ג:ב׳ וזרח משעיר למו. ובזה הביא דבת כל שאר האומות רעה אל אביהם שבשמים שחזר עליהם ולא קבלו כמו שדרשו ז"ל ע"א ב': על ה' מסיני בא אבל ישראל שעמדו על הר סיני היו אהובים לפניו שנאמר הושע י״א:א׳ כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני. זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך כו' ירמיה ב' הוא מה שנאמר וישראל אהב את יוסף מכל בניו כו'. ולו מסר מסורות התורה והחכמה ועשה לו כתונת פסים כי בחר לו לעם סגולה לעשית לפניו משכן וכלי שרת ובגדי כהונה ולעמוד כהן לשרת בכתנת בד קדש בעבודת יום הכפורים: ויראו אחיו כו' וישנאו אותו הוא עצמו מה שאמרו ז"ל שבת פ"ט: למה נקרא שמו סיני שבו ירדה שנאה לאומות העולם כי סבת כל שנאתן עלינו הוא התורה והמצות שנתנו לנו שם וכמה שאמר משה במדבר ל״א:ג׳ לתת נקמת ה' במדין על פי חז"ל תנחומא פ' מטות: ולא יכלו דברו לשלום. על דרך שאמר המשורר תהילים ל״ה:כ׳ כי לא שלום ידברו, רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום כו' שם ק"כ: ויחלום יוסף כו'. החלום אחד מששים בנבואה ברכות נ"ז: וירמוז שבזמן נערותם ובהמשך חוזק אהבת אביהם היתה יד ה' תמיד על נביאיהם והנבואה היתה מצוי בהם וחזון נפרץ בשרידיהם ואז יהיו נביאיהם הראשונים והם משה ואהרן ויהושע והזקנים אשר האריכו ימים אחריו אשר התנבאו בהצלחותיהם הראשונות הרמוזות באומרו והנה אנחנו מאלמים אלומים כו'. שהכוונה שיעשו ויצליחו על כל האומות אשר ישמעו את שמעם וישתחוו להם איש ממקומו וכן היה הענין כל זמנם עד המשך ימי דוד ושלמה עד שהיה דבר קשה בעיני האומות ומלכיהם לאמר המלוך ימלוך עלינו אם משול כו' כמו שעשו העמלקי והכנעני ואדום וסיחון ועוג וכל מלכי כנען ויוסיפו שנאה יום יום. ויחלום עוד חלום אחר כו'. ירמוז בזה הנבואות האחרונות הקיימות אשר אין להם הפסק כי לזה בא חלומו על הנמצאים הנכבדים הקיימים ואמר והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים כו'. והוא סוף הישועות וההצלחות כלם אשר עליו נאמר צפניה ג׳:ט׳ כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו' כי המאורות הגדולות שהם רמז למלכות אדום וישמעאל שהאחד מונה לשמש והאחד מונה לירח וכל י"א מזלות שהם ממשלות כל האומות זולת מזל ישראל הם משתחוים וכורעים לפניו והוא מאמר הנביא בעצמו ישעיה כ"ד וחפרה הלבנה ובושה החמה כו'. ועל הממשלה הגדולה הזאת אשר תהיה אז לאומה הנבחרת ואת דוד מלכם *אחז"ל מי אתה הר הגדול, זה משיח וכו' תחלה דחה הרב פי' בן בונט שאמר שר"ל שמשיח יהי' גדול מדרבנן הנקראים בעבור עשותם פה עלי ארץ רצון הי"ת ופקודתו בשם מלאכי שרת במעלת העיון, וממשה בסיפוק צרכי עמו, ומאברהם בנדבת לבו, על זה אמר הרב והמאמרים פחות יאמנו מהפעולות, ר"ל כי כל התוארים הנאמרים מאיש ידוע צריכים עכ"פ שיאמנו ע"י פעולותיו, והמשל בזה כי לא נוכל לקרוא איש ידוע, גבור, עניו או נדיב, אם לא הראה לנו כבר בפעולותיו שיש לו כל המדות הטובות האלה, וא"כ אחרי שלא נמצא מפורש בכתובים שיפעול פעולות אלה איך נאמר שהכ' רומז ע"ז, ע"כ פי' הרב המדרש הזה, כי רומז על האומה הישראלית בכלל, אשר באחרית הימים בימי המשיח ועל ידו תרום ותגבה על כל שאר העמים, בג' מעלות היותר יקרות והם האמונ' האמיתית, השגת התורה האלקית, והצלחת' המדינית, כי שלש אלה כבר היו לה מתחל', מדת האמונה בד' כמאה"כ "ויאמן העם" "ויאמינו בד' ובמשה עבדו" וזאת היתה להם למורשה מאברהם ראש המאמינים, כמו שאמר "הרימותי ידי וכו'" שהרא' בו אמונתו ובטחונו בד' ומאסו כל קניני הזמן אם לא מיד עליון יהיו לי למנה, אשר ע"כ לא רצה לקחת מאומה מהון ועושר ורכוש מלך סדום, ובימי המשיח תגדל עוד מדת אמונתם, כי תחת אשר בתחלה נמול רק ע"פ מצות הי"ת לאברהם בשר ערלתם, להכחיש בזה תאותם ולעשותם עי"ז יותר מוכשרים לבטוח בד' בכל מצבי ועניני חייהם, כי לפי קוטן התאוה והחמד' לקניני העולם באדם המאמין בד', כן יגדל בטחונו בו, עתה באחרית הימים, ימול ד' לבבם, ויברא להם לב טהור בלי שום אמצעי , אשר הוא יותר שלם ממה שיעשה רק ע"י אמצעי , ואף כי ע"י אמצעים רבים, וכן המדה השנית שהיא קבלת התורה והשגתם האמיתית שהית' להם בתחלה ע"י משה שלמד אותם והורה להם את הדרך ילכו בה, תהי' להם אז ג"כ בלי אמצעי, כי הי"ת בעצמו יאיר עיניהם בתורתו, כמאה"כ "נתתי תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה," ותחת כי הצלחתם, המדינית והזמנית, היתה להם בתחל' לרוב רק ע"י כחות הטבע והמלאכים הנצבים עליהם בפקודת הי"ת להנהיגם, ורק לפעמים ולפי שעה יצאו בהצלחתם מגדר הטבע וסדור מערכת השמים, יהי' באחרית הימים רוב הצלחתם בעניניהם הכוללים והפרטיים יוצא חוץ לגדר וגבול הטבע כמאה"כ "הנני בורא שמים חדשים" ולהורות על השתלמות שלש מדות אלה בימי משיח אחז"ל על המשיח בעצמו אשר על ידו יסובבו כל אלה "ירום מאברהם ונשא ממשה, וגבה ממלאכי השרת." - אמרו חכמים ז"ל תנחומא פ' תולדות מי אתה הר הגדול זכרי' ג' זה משיח ולמה נקרא שמו גדול שיהיה גדול מהאבות דכתיב ישעיהו נ״ב:י״ג הנה ישכיל עבדי ירום ונשא. ירום מאברהם, דכתיב ביה בראשית י״ד:כ״ב הרימותי ידי אל ה' אל עליון וכו'. ונשא ממשה. דכתיב ביה במדבר י״א:י״ב כי תאמר אלי שאהו בחיקיך וכו'. וגבה מאוד ממלאכי השרת, דכתיב בהו יחזקאל א׳:י״ח וגובה להם ויראה להם. והמאמרים פחות יאמנו מהפעולות כמו שכתב החוקר פרק א' מהי' מהמדות וזו תהיה תשובה כוללת לכל המאמרים. הנה כוונת המאמר עצמו היא רחוקה מאד מהענין ההוא כאשר תובן כראוי: וכבר ביאר אותו החכם ן' בונט ז"ל ואמר, מאן מלאכי השרת רבנן ופירוש שיגבה מהם במעלת העיון. וממשה בספוק הצרכים. ומאברהם. בנדיבות. ואין סמך לדבריו אלו לא מן הכתובים ולא מן הסברא כי הראוי שיוחס לכל אחד מהם הדבר שנתיחד אליו מצד התורה ופרסום ענינם וגם כי הכתוב האומר וגובה להם ויראה להם בצבא השמים ממש הוא מדבר אמנם המכוון מהם לפי דעתי להורות על הרוממות וההתנשאות והגובה שיהיו לאומה הזאת בזמן ההוא בכל אחת מהמעלות המפורסמות שנתעלו בהן מכל שאר האומות שהם ג' ראשים: האחת האמונה האמיתית בה' כמה שאמר שמות ד׳:ל״א ויאמן העם וכו'. שם י"ד ויאמינו בה' וכו'. ובדברי תוכחה דברים ל״ב:כ׳ בנים לא אמון בם. לומר שחסר מהם הענין אשר עליו נקראו בנים אם שישיגם כן במשמע מה שדרשו חכמינו ז"ל ספרי פרשת האזינו מכל מקום בנים הם כלומר קוטן אמות הבנים רחבה ונסבה למעלה מאמונת היותר מאמינים שבזולתם. ומהידוע שראש האמונה להם והאב שהמציאה ופרסמה לעולם היה אברהם אבינו וכמו שאמר בראשית ט״ו:ו׳ והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ועל האמונה הזאת כרת אתו ברית המילה שנאמר שם י"ז והקמותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך כו': השנית קבלתם התורה והמצוה אשר תאותו לו בם מכל זולתם כמו שאמרנו. אשר על זה נאמר דברים כ״ו:י״ח את ה' האמרת היום וה' האמירך היום וכו' ונאמר תהילים קמ״ז:כ׳ מגיד דבריו ליעקב כו' לא עשה כן לכל גוי. והנה ראש המעלה הזאת היה משה אדוננו ע"ה דכתיב דברים ד׳:מ״ד וזאת התורה אשר שם משה כו'. והנה לזכותם בשתים אלו הכתירם: בשלישית והיא שנתן בידם שבט מלכות לרדות בו את כל העולם כלו דכתיב דברים ב׳:כ״ה היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים אשר ישמעו שמעך ורגזו וחלו מפניך. מכלל שהכוונה שתמשך התחלה זו תמיד כמו שאמר שם י"א פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו כו'. וכן העידו הכתובים שנמשכה בימי יהושע דוד ושלמה. הנה זאת הממשלה נתן האל יתברך ביד מנהיגי ישראל ורועיהם הכשרים ויבחר ביהודה וישימהו לראש עליה ומסר שבט מלכות בידו דכתיב בראשית מ״ט:י׳ לא יסור שבט מיהודה וגו' בכל בניו בחר בדוד עבדו להיות לו רועה נאמן ומטה האלהים בידו יתן לפניו גוים ומלכים ירד כמו שאמר תהילים ק״י:א׳ נאם ה' לאדוני שב לימיני וגו' מטה עוזך ישלח ה' מציון וגו'. ובשלמה כתיב ד"ה א' כ"ט וישב שלמה על כסא ה' למלך להגיד כי מלכות אלהים בידו ובו רודה ומושל על כל העולם כלו וזה ימשך בזרע ההוא לדור דורים כמו שנאמר יחזקאל ל"ד ודוד עבדי נשיא להם לעולם. ואין בעיני שום ספק שנרשמו ג' ענינים האלו במעשה יהודה וחמר כמו שאמרנו. וזה כי חלילה לצדקת ליהנות במעשה ההוא ולכוין בו כי אם להקים שם בישראל ולעשות חיל כפי מה שהעידה עליו רוח הקדש אשר סייע במעשיה בלי ספק: ובמדרש ב"ר פ' פ"ה אמר רבי יוחנן בקש לעבור זימן לו המלאך הממונה על התאוה אמר לו היכן אתה הולך יהודה מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים. והוא הדבר שהכריחו לומר הבה נא אבא אליך עם היותם דברים זרים לאיש כמוהו לאשה חשבה לזונה. והיא גם היא עם שכבר כוונה לכך מתחלה פיה פתחה בחכמה ורוח הקדש על לשונה לברר וללבן התועלת המגיע מהמעשה ההוא והוא אומרה מה תתן לי כי תבא אלי. והנה נצנצה בפיו רוח הקדש ואמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן והכוונה כי מהזרע ההוא יצא מושל ורועה את צאן ה' אשר ירעה אותו דעה ובינה ויגרש ממשלת האיש השעיר מצאנו והוא נפילת זרעו של עשו האדמוני כלו כאדרת שער בראשית כ״ה:כ״ה ביד האדמוני עם יפה עינים וטוב רואי שמואל א ט״ז:י״ב: ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך. הנה היא שמחה בדבריו שהם מכוונים אל חפץ תכליתה אמנם השיבה כענין ואמרה שהשלוח והגירוש ההוא לא יתכן לו היכולת עליו רק ברצות ה' דרכיו והוא יחזיק במעוזו לעשות כן ושלזה צריך ערבון עד שלחו והוא צורך קדימת שתי המעלות הנזכרות משלמות האמונה וקבלת התורה ומצותיה כמו שכתב בפרשת המלך דברים י״ז:י״ט וכתב לו את משנה התורה וכו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' וכו' וחתם ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וכו'. יבאר ששבט המלכות וקיומו הוא תלוי בקדימת יראת האל יתברך שהיא האמונה ושמירת המצות כמו שאמרה הצדקת והוא מה שביארה באומרה חותמך ופתילך ומטך אשר בידך על שלמות האמונה אמרה חותמך שעליה קבל ראש המאמינים חותם ברית בשר כמו שאמרנו, ועל שמירת התורה ומצותיה אמרה ופתילך כד"א במדבר ט״ו:ל״ח ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ואמרו ז"ל מנחות מ"ג: ששקולה ציצית כנגד כל המצות שנאמר במדבר ט״ו:ל״ט וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כי אחר שתושלם בשתים הראשונות תוכל להשתרר בשבט מישור ומלכות אשר בידך שבו תגרש השעיר שאמרת. ויתכן שתאמר שגם כן הוא צריך להמסר אל האלהים ולעבדו תחלה במטה אשר בידו כי מזה ימשך אליו העוז והחוזק האלהי כמו שהיה כן הענין ההוא בדוד כי בתחלת הצלחתו נותן עוז למלכו ונתן נפשו בכפו במלחמת הפלשתי וזולתה ואחר כך הרים קרן משיחו: ובמדרש ב"ר שם נצנצה בה רוח הקדש חותמך, זה מלכות, דכתיב ירמיהו כ״ב:כ״ד כי אם יהיה כניהו בן יהויקים ?לך יהודה חותם על יד ימיני. ופתילך, אלי סנהדרין, דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ומטך, זה משיח, דכתיב תהילים ק״י:ב׳ מטה עוזך וכו'. שרצו מה שרצינו אלא דמדידן עדיפא. ובהסכמת רוח הקדש נאמר ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. ולהיות הערבון יקר הערך מאד החזיקה בו ולא מצאה רעהו לקחתו ממנה כי אין חפצה בגדי העזים. ולזה נזרקה האמת בפי אנשי המקום שאמרו לא היתה בזה קדשה כלומר לא היה במעשה הזה שום קדשות ולא שום נדנוד עבירה וגם יהודה אמר תקח לה לקיים כל דבר. אמנם בעכוב קבלת הגדי נרמז עכוב שלוח איש השעיר עד שישולח ביד שעיר בניו המקווה שיבא בשני ולסוף כיון בעומק מחשבתה וכיון דבריה כאשר אמרה הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה כלומר למי הם למנה שלשת הדברים האלה ומהענינם זה אצל זה ולהכרתו האמיתית נאמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי אז הרגיש מה היה תחת מאמרו אשר דבר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן וכי הם דברים צדיקים נצנצו בפיו אמנם שצדקה היא ממנו במה שאמרה שצריך שיתן ערבון עד שלחו וגם במה שפירשה ענין הערבון וגזר בדעתו כי למעלת הענין ההוא היתה נסבה מאת ה' לבלתי תת אותה לשלה בנו כי חפץ בו, ואחרי הדברים והאמת תראה ותכיר למי החותמת והפתילים והמטה האלה על האופן היותר שלם שאפשר כי אם למלך המשיח אשר קוינו לו ויושיענו במלאכות ה'. וכנגד שלשתן אמרו שירום מאברהם ונשא ממשה וגבה ממלאכי השרת *והכונה וכו', ר"ל כי כמו שבמדות ותכונות נפשיות תהי' אותה מדה אשר תוכל להיות מושגת בלי אמצעי, או במעט אמצעי, יותר יקרה ונכבדת מהמושגת רק ע"י אמצעיים רבים, ולפי רבות או מעוט האמצעיים אשר תושג על ידם, כן יגדל וכן יקטן יקרה ומעלת', כמו שביאר בזה הרב תחלה מאמר המדרש על המשיח "ירום מאברהם" וכו' כן הדבר גם במושכלות ר"ל השגת שכליות, כי אותה ההשגה אשר תושג בלי צורך הקדמות רבות לה, היא היותר יקרה והיותר אמיתיית, ועי"כ המושכלות הראשונות הנטבעות בלב ושכל כל אדם מדי יחל לבחון בין טוב לרע הן היותר אמיתיות והיותר קלות להבין, והיותר קשות לאבדן, ד"מ המושכל הראשון, כי הכל גדול מהחלק, הוא אמת בלי ספק עד שאין חולק עליו וקל להבין מכל בן דעת, וקשה גם לאבד ממנו, כי כל עוד שכל אדם בריא בקרבו לא ישכח מושכל זה, גם לא יכחישנו, אבל כל מושכל אשר לאמתו, נצטרך תחלה להקדמות, הוא במעלתו ובמדרגת אמיתתו למטה מהמושכל הראשון המוטבע כבר בשכל כל אדם, כי לפי רבות ההקדמות וחילופן המצטרכות להשגת משפט מה, כן תקטן מדרגת מעלתו ואמיתתו, וכן אמר החוקר, כי המופת המחייב יותר יקר מהמופת השולל, ד"מ אמרנו "כל אדם חי, כל חי מרגיש, א"כ כל אדם מרגיש, הוא מופת מחייב, והוא יותר אמיתי, ונוח להבין, בעבור כי ב' הקדמותיו מאיכות אחת, ר"ל ששתיהן מחייבות ומתחלפות רק בכמות, כי ההקדמ' הגדולה "כל חי מרגיש" אשר בו יובנו כל בעלי חיים. כוללת אישים ופרטים יותר הרבה מההקדמ' הקטנה "כל אדם חי" הכולל רק אישי בני אדם לבד, אפס אמרנו "כל נברא אינו מחויב המציאות" , ד"ה כל גשם נברא, א"כ אין גשם מחויב המציאות "הוא מופת שולל, ושתי הקדמותיו מתחלפות בכמות ובאיכות, כי ההקדמ' הגדולה "כל נברא אינו מחויב המציאות" היא שוללת, וכוללת כל אישי הנבראים יחד, וההקדמ' הקטנ' "כל גשם נברא" היא מחייבת וכוללת רק אישים גשמים לא המלאכים שהם עצמים רוחניים ונבראים ג"כ ע"כ הוא לדעת החוקר במדרגת אמיתתו פחות מהמופת המחייב אשר ב' הקדמותיו שוות באיכות החיוב, ואינו ג"כ נח להבין כמהו בעבור זה. והכוונה להם נכונה מאד לבאר מה שיגיעו העקרים ההם בתכלית שלימותם בעת ההיא וזה כי הוא מבואר כי כל טוב ושלמות שיגיע לשום נמצא בלי אמצעי הנה הוא יותר חזק ויותר קיים מאשר יגיע על יד אמצעי וגם כל מה שירבו האמצעיים יותר יחלש חוזק הטוב ההוא ויהי' נוח לאבד והנה הלב והאברים הקרובים אליו בענין החיות יוכיחו על זה הוכחה שלמה כי הלב למה שממנו תוצאות חיים הוא יותר חזק בחיות והוא היותר מאוחר במיתה ויתר הדברים כל הקרב הקרב ידמה אליו בזה וכל אשר יתרחק יהי' הענין בהפך והוא מבואר וכן הוא הענין בתכונות הנפשיות כי בהיות הנפש שלמה בהן מעצמה יהי' השלמות ההוא חזק וקשה ההסרה אמנם בהיות מגיע שלמותה על ידי הכנות מענינים חוצה לה הנה יהי' שלמותה יותר חלוש וקשה לעמוד. ותהי' החולשה והקושי לפי רבוי האמצעיים או מעוטם. והנה לפי שהחותם ההוא אשר קבל אברהם אבינו לאות ברית היה ענינו צד תחבולה ותקון באבר ההוא בהתיש והחליש הכח התאוה הנמצא באותו אבר אשר באמצעות זה יגיע תועלת גדול אל הכח המתעורר בכלל אשר מושבו הוא בלב כמו שהוא מבואר ואע"פ שכבר הגיע מתקון האבר ההוא תועלת אל הלב הראשיי בענין האמונה מה שהספיק להבדיל זרעו בו משאר האומות דרך כלל אבל להיות התועלת ההוא מגיע ללבם על ידי אחר נמצא שהיה תמיד עקר האמונ' הזה רופף בידם מתחלתם ועד סופם עד שסבלו בעבור רפיונם וחולשתם בו כל מה שסבלו מהרעות והגליות. אמנם בזמן מלך המשיח תהי' הברית הזאת יותר חזקה וקיימת לעת כי תהי' האמונה קבועה בלב עצמו קביעות נמרץ ותהי' ברית המילה בו ממש מבלי אמצעי כמו שאמר בפירוש דברים ל׳:ג׳ ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך וכו' אם יהי' נדחך בקצה השמים וכו' ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יי' אלהיך וכו'. והנה רוממות הברית הזאת על זה העקר הוא נכר ונגלה על מה שהיה בידם בתחלה על ידי אברהם אבינו הנאמר בו הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארן. ועל הפתילים אמרו ונשא ממשה. והכונה כי הענין שאמרנו אצל הכחות והתכונות הנפשיות הנה הוא מבואר הצדקו אצל המושכלות והוא כי כל דבר שיושג ויושכל במעט מההקדמות אמנם הוא יותר חזק האמתות ויותר נוח להשיג ויותר קשה לאבד ולזה המושכלות הראשונות או ההקדמות הידועות בטבע תסוגלנה בשלשה הענינים האלה כמבואר בספר המופת אמנם כל מה שירבו ההקדמות ויתמצעו הלמודים להגיע אל הדרוש או המושכל יהי' הדבר בהפך. רצוני שיהי' חלוש האמתות וקשה להשיג ונוח לאבד. והפלא שעל זה החליט החכם שם שהמופת המחייב יקר מהשולל. וזה שהמופת השולל יבנה על ההקדמות מתחלפות בכמה ובאיך. והמופת המחייב לא יבנה כי אם על חלוף הכמה והוא מספר הקדמותיו. אמנם כבר היו שתיהן מאיכות אחד והוא החיוב וענין היוקר שלו הוא במה שיתן האמת יותר ממנו כמבואר שם. *וזה הטעם שהמשפטים וכו', ע' מלת הגיון שער ז' עם הביאור שם, והדברים ארוכים אין צורך להביאם פה, אחרי שכונת הרב ז"ל בכלל נודעת מלבד זה. וזה הטעם שהמשפטים אשר מהתמונה הראשונ' מההקשים הם יותר חזקי האמות מזולתם כי אין צריך להחזירם אל זולתה מן התמונות כמה שהן צריכין לשוב אליה וזה מבואר. והנה לפי שמשה קבל תורה מסיני כתובה על שתי לוחות אבן והתור' כלה נתנה ליכתב על הגוילים ותורה שבעל פה לא היתר רק למסור אותה פה אל פה לאנשים הראויים לקבל אותה ולהמשיך השלשלת מדור אל דור וגם סודותיה ומצפוניה לא נתנו כי אם לבני עליה שבהם ואם היו מועטים בערך אל כללות' והיה בזה מהקושי המבואר ללמוד וללמד עד שנמשכו זמנים רבים שוטטי רבים לבקש את דבר ה' ולא מצאו וגם מה שמצאו להיותו תלוי בכמה אמצעיים ומפה אל פה כבר יחלש האמות וירבו הספקות וכל זה מה שיחייב השכחה והעזיבה מהם אשר לסבתם היה מה שהיה וכו'. אמנם בזמן המוצלח יוסרו כל אלו האמצעיים ויהי' הלמוד האלהי מושפע בשכלם מבלי מסך מבדיל בינו לבינם כמו שאמר הנביא ירמיהו ל״א:ל״א בפירוש הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה'. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה כו'. ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו' דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כו': ובמדרש חזית שיר א' אמר ר' יודן בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך שמות כ' נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדין ולא היו משתכחין באו להם אצל משה ואמרו משה רבינו תעש' אתה שליח ופרוזבין בינותינו. דבר אתה עמנו ונשמעה כו' ועתה למה נמות וכו' שם. ומה הנאה יש באבדה שלנו חזרו להיות למדין ושוכחין אמרו מה משה רבינו עובר אף תלמודו עובר חזרו ובאו להם אצל משה אמרו לו משה רבינו ולואי שיגלה עלינו פעם שנית הלואי ישקני מנשיקות פיהו שה"ש א' הלואי יתקע תלמודו בלבנו כמו שהיה אמר להם אין זו עכשיו אבל יהי' לעתיד לבא שנאמר נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. ירצה כי בהיות לבם שלם לא יהיו כמו עד עכשיו כי להיות למודם מזולתם כמו שיבחרו להם המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה' כלומר הכרחתי אותם בכח אדנות ולזה לא נתקיימו אבל מאותה שעה ואילך יחזרו למה שהית' אליו כוונת האל יתעל' ראשונה ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו' כי כלם ידעו אתי כו' וכמ"ש במקום אחר אבל לעתיד לבא נאמר ישעי' כ"ה ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו כו' כמו שיתבאר זה יפה סוף שער ל"ט ב"ה. ובמקום אחר תנחומא ס"פ אחרי אבל לעתיד לבא אני בכבודי ובעצמי אושיע אתכם ושוב אין אתם חוזרין ומשתעבדין דכתיב ישעי' מ"ה ישראל נושע בה' תשועת עולמים כמו שיתבאר זה יפה בשער מ"ב בכמה צדדין אחרים דרוש משם כי קרוב הוא ונאות מאד למה שעמדנו עליו. ראה כמה כלל זה המאמר הנכבד כל מה שאמרנו בזה הדרוש וכמה שרצינו ממנו בכאן. גם בדרוש אשר לפניו נמצא שם בסמוך חזי' שם ר' נחמיה אומר בשעה ששמעו ישראל לא יהי' לך שמות כ' נעקר מלבם יצר הרע באו אצל משה וכו' מיד חזר יצר הרע למקומו חזרו אצל משה ואמרו משה רבינו יגלה עלינו פעם שנית ולואי ישקני מנשיקות פיהו כי טובים וכו'. אמר להם אין זו עכשו אבל יהי' לעתיד לבא הוא דכתיב יחזקאל ל"ו והסירותי את לב האבן מבשרכם. ראה דברים נפלאים ומבוארים משני הענינים שקדמו ועל המעיין למלא ביאורם כפי דקדוקם. ומזה נודע טוב כונת רבי יוחנן בן זכאי אבות פ"ב באומרו רואה אני את דברי ר' אלעזר מדבריכם כי בכלל דבריו דבריכם. כי ודאי במה שאמר לב טוב יכלול כל דעת חביריו שהיו סיוע והכנה להטיב הלב והוא מבואר. מ"מ נתבאר מה שכוונו חז"ל באמרם ונשא ממשה כי הוא ענין נפלא מאד ביארוהו מאומרו כי תאמר אלי שאהו בחיקך וכו'. וזה שהוקשה להם כי הכתוב ההוא לאו רישי' סיפי' היה לו לומר האנכי הריתי וכו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא איש את בנו ולמה יתחיל באב וסיים באומן אלא שלא על ספוק צרכי המאכל והמשק' כוונתו כמו שחשב מבאר ההגדות רק אל המשל אל ההוראה והלמוד המיוחדים לו כמו מלמד תורה לעמו ושיעור הכתוב כך הוא האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילידתיהו הוא שתאמר אלי שאהו בחיקך ללמד להם תורה ולהנהיגם במצותיה כאשר ישא האומן את היונק כלומר את מי אורה דעה כגמולי מחלב ואת מי אבין שמועה כעתיקי משדים החרשתי שאם הוא דבר קשה הנה יכולני לסבול. אמנם להטיל עלי טורח ומשא האב על הבנים לכדי פרנסתם זה לא אוכל שאתו כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה. הנה זה הפירוש הוא כמחוייב ועליו נמשך זה המדרש לסמוך אליו למוד התורה והמצוה המיוחד למשה רבינו. וגם איפשר שלא כוונו רק למצוא לשון שבו תפול מלת ונשא על משה כמנהגם כי די הדבר שיובן מעצמו בלי ספק. ואומר כי על זה השלמות המקווה אלינו מהגלות לנו סתרי תורת משה ומצפוניה אשר נעלמו מבעליה לסבות הנזכרות הוא מה שבאה עליו הגדת תאנא דבי אליהו סנהדרין צ"ז. שתא אלפי שני הוי עלמא. שני אלפים תהו. שני אלפים תורה. שני אלפים משיח. ובעונותינו שרבו יצא מהם מה שיצאו. כי נבוכו רבים בפירושו וגם נלחצו בו מבעלי מחלקתם ביום תוכחה ונאצה באמרם כי לדעת בעל הגדה זו כבר בא הגואל מיום שהתחילו שני אלפי משיח. ועד"ה מה שכוונוהו לא זה ולא אותו ומליצינו פשעו בו כי לא מצאו ידיהם ביום קרב ועם שכבר אמרנו ראשונה שהוא סכלות גמורה נבקש עזר הדת מדברי מי שהוא כופר בה במעשיו ולא יחיה עליה. וכבר תהיה זאת תשובה כוללת לכל המאמרים. אמנם לא נמנע מבאר כוונתם הנכונה בזה על הדרך שאמרנו וזה שהם כוונו אל זה השיעור הנפלא משפע החכמה והצלחתה המקוה לבוא לאומה הזאת על ידי איש שלם מאד ודבק לאלהיו בימיו יותר ללמד את הרבים סתרי תורת משה וסדור פרשיותיו וטעמי מצותיה והפלגת סודותיה כמסורת קבלת מצפוני השמות הקדושים והצרופים הנוראים שהיו בהם גדולי הנביאים וחסידי החכמים אשר מעולם משני סדרי בראשית כיד אלהיהם הטובה עליהם ושיהיה הלמוד ההוא חזק וקיים בהם לא ינתק לעולם. והיו משערים שכמו שהמשך זמן אלפים שנה שהיו מבריאת עולם עד שנתנה תורה על דרך קירוב כי הם האלפים שנה שאמרו ש"ר פ"ח שקדמה התורה לבריאת עולם מפני שכלם נחשבו לתהו כמו שכתבנו בשער הה' הספיק להכין את זרע אברהם לקבלתה ולהוציא העולם מכלל תהו כך יספיקו אלפים אחרים מלמודה והרגלה להכין בעליה לקבל זה השפע האלהי ע"י זה המשיח המקווה אשר יתקיים זה הייעוד על ידו. ולזה אמר כי אחר שני אלפים תורה ראוי שיבאו אחריהם שני אלפים משיח לתשלום השבוע אלא שכבר היה דואג האומר הזה ממה שלא צדקה השערתו זאת ממה שראה שכבר עברו בימיו יותר משלש מאות שנה מהאלף החמישי ועדיין לא ראה שנתפשט זה האור השכלי המקווה בעולם. ומעתה לא כוונו בענין זה המשיח אל הגואל העתיד להשתלח לפדות אותנו מגלותנו ולקחת לו גוי מקרב גוי כמו שחשבו: תדע כי להיות המלך חזקיהו איש שלם מאד ואהוב לאלהיו ואוהב התורה והחכמה מכל אשר היו לפניו כי על כן נקרא פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום ישעיהו ט׳:ה׳. וחז"ל הפליגו להרבות בשבחו ואמרו סנהדרין צ"ד: שהמון בני דורו ונשיהם וטפם כולם היו בקיאים באיסור והיתר וטומאה וטהרה בקיאות נפלאה לזה אמר רבי הלל בגמרא שם צ"ח: אין להם משיח שכבר אכלוהו בימי חזקיהו כסבור שעליו נאמר ישעיהו י״א:ב׳ ויצא חוטר מגזע ישי וכו'. ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה' וכי על בני דורו נאמר ישעיהו י״א:ב׳-ג׳ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ואינו כן כי לפי דעת החכמים כלם לא נתפשט האור האלהי ההוא ולא נמשך כמו שיקוה על מלך המשיח העתיד כמו שאמרנו אמנם על הקירוב או הדמיון ההוא אמרו סנהדרין צ"ד. בקש הקב"ה לעשות משיח לחזקיהו אלא שאכלתו פגה כלומר שעם שהיה הוא שלם על זה השיעור הנה הדור עדיין לא היה ראוי לכך. ועתה ישמעו החרשים ועורי לב יביעו לראות שלא כוונו החכמים במאמרים האלה אל המשיח המיועד מפי הנביאים להוציא אותנו משעבוד מלכיות שהרי בימי חזקיהו לא נעקרו מעל אדמתם ולא היה לישראל אז פה לאכלו. ואם על עשרת השבטים אמר הרי לא אכלוהו מעולם. אבל הכוונה בלי ספק אל מה שאמרנו: והנה אחר שרבו כמו רבו השנים ויצאו כמה שיצאו מהזמנים ולא די שלא הספיקה זכותנו להביא אותנו אל זה השלמות אלא שנתחייבנו אחרי כן גלות שלמה והתערבנו בגוים הרבים ולמדנו ממעשיהם אשר כל זה סבה עצומה להתרחק השלמות הזה ממנו יום יום. ואי אפשר לקבל זה השיעור מן ההצלחה הנפשית הרוחנית מבלתי שתוקדם אליה גאולת הגופים ושחרורם גם הזמנת צרכיהם וספיקם על הדרך היותר נאות הוצרכנו שיבא המשיח המקווה ג"כ להושיענו תחלה מאלו השעבודים והוא מה שייעדו עליו כל הנביאים אשר דברו בגלות ובגאולה מהם וכן אז"ל ברכות ל"ב: כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו'. וזה כדי שנוכל לקבל אחרי כן ההצלחה הנפשיי' אשר כוונו בשלשה המאמרים שזכרנו ויחדו אותו אל המשיח הוא מה שביאר ויעד אדון הנביאים היטב באומרו ראשונה דברים ל׳:ג׳ ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך: ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. והוא עצמו מה שאמר ירמיה ל"ב הנני מקבצם מכל הארצות אשר הדחתי' שם באפי ובחמתי ובקצף גדול והשיבותים אל המקום הזה והושבתים לבטח והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי. ויחזקאל הנביא ל"ו לא נטה מהדרך הזה באומרו ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. וישעיהו נ"ו גם כן מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך וכו'. כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל. וסמוך ליה הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. והנת כל הנביאים האלו וזולתם מאשר לא זכרנו כלם פה אחד יעידון על הכרח שתי אלו הישועות ושגאולת הגופים תחוייב להיות ראשונ' אמנם סוף כל ההצלחות היא אותה שחתמו בה בכל מאמריהם ואשר כיונו אליה בזה שאמרו עליו ונשא ממשה: ואחר שנמשכנו אל מה שהביא אניו הענין והצורך הנפלא לידיעתו נשוב אל העקר הג' אשר עליו אמנו וגבה ממלאכי השרת והוא היותר מבהיל והוא הממשלה הרמוזה בערבון במטה אשר בידו וזה כי הוא מבואר כי כל האותות והמופתים אשר נעשו מעולם הנה אין מטבעם שיעשו כי אם על ידי היכולת האלהיי המושל על כל הנמצאים העליונים המנהיגים היסודות והרקיעים כי הנהגת המציאות כלה סבה אל נפשות הגלגלים ומניעיהם והיכולת הזה הוא נמסר לשעה ההיא ביד הנביא או השליח העושה האות והמופת והוא רודה בשבטו עליהם ואין ספק כלל שהוא אז לשעתו יגבה בפועל ההוא ממלאכי השרת הן שיקראו כן הכחות הטבעיות כפי מה שכתב הרב המורה פרק ו' חלק ב' או שיהיו מלאכים ממש הנצבים עליהם ושומרים תמונתם. והנה להמצא אז זה הענין הנסיי בשפע או בתמידות כמו שיבא דברו חכמים בלשון מליצה נאה מאד ואמר שאין צריך לומר שהמלך ההוא המקווה יגבה מכל המלכים אשר מעולם מבית דוד אביו אבל שיגבה ג"כ ממלאכי השרת וזה כי בכל מה שעשו והצליחו כלם לא הוציאו מערכת השמים מטבעה וסדרה כי אם לפי שעה. אמנם היה השנוי בהם בא על הזרות ובעתים רחוקים ומיד חזרו העניינים ההם והמלאכים הממונים עליהם לאיתנן: אמנם בזמנו יהיה רוב מה שיעשה בהנהגת האומה הזאת והצלחותיה בכל ענייניה כלליה ופרטיה חוץ מהמנהג הטבעי עד שכמעט לא ישובו עוד למנהגם כמו שאמר למעלה וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות שלא יהיה כמו שהיה בשמש בגבעון דום וירח בעמק אילון יהושע י׳:י״ב-י״ג ששבו מיד אל יכלתם וגבורתם אבל שישארו בושים ונכלמים כאלו הוסרו מפקודתם. וזה הדבר ביארו ישעיה ס"ה תכלית הביאור באומרו באחרית נבואתו כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב כי אם שישו כו'. וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה לא יהיה משם עוד עול ימים וכו' ובנו בתים וכו'. לא יבנו ואחר ישב וכו'. כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם וכו'. והיה טרם יקראו וכו'. זאב ועלה ירעו כאחד וכו'. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וכו'. והרי כל זה הוא מה שיורה שתוסר הממשלה ממערכות השמים ומניעיהם לבלתי משול בענייני העולם כאשר בתחלה ותמסר ביד רועה ישראל ומנהיגן בעת ההיא אשר יגבה כחו עליהם בזה אם מצד תמידיות סדורם ואם מצד כוללות ממשלתו על כל אחד מהם שכל אחד מהם יש לו ממשלה ידועה כפי אשר חלק ה' אלהינו אותם לפי אקלמים או טבעים כמו שזכרו חכמי התכונה אמנם עליו נאמר תהילים ע״ב:ח׳ וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. והכוונה שמלכותו בכל משלה ואין מחיצה מפסקת ביכולתו כלל כמו שמפסקת אלהי העמים. וכבר חשבו עבדי מלך ארם כזה על אלהי ישראל כשאמרו אלהי הרים אלהיהם על כן חזקו ממנו ואולם נלחם אתם במישור אם לא נחזק מהם מלכים א כ׳:כ״ג. אמרו שזה האלוה אין כחו אלא על הדברים הגדולים כמו שהם ההרים הרמים בארץ או המלכים באנשים לא בעמק ולא באנשים דומים אליו והמופת להם בזה מ"ש שם ואת הדבר הזה עשה הסר המלכים איש ממקומו ושים פחות תחתיהם. ואתה תמנה לך חיל כחיל הנופל מאותך. וסוס כסוס. ורכב כרכב. ונלחמה אותם במישור אם לא נחזק מהם. יאמרו כי כשיהיה הכל בשוה כמו שהיה במלחמה הראשונה זולתי התחלף ההר במישור והמלכים בפחות וימשך להם הנצחון יתברר שהסבה היא מה שזכרוה לא זולת. והנה השם יתברך אשר הכל שוה לפניו בקנאתו לסכלותם אמר יען אשר אמרו ארם אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים הוא ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה' שם: סוף דבר להנתן הכח הכולל והתמידי הזה ביד משיח צדקו כמו שאמרנו. אמרו וגבה ממלאכי השרת והיא מליצה נכבדת מאד. גם בעיניך תביט כי להיות מלך המשיח מזרע דוד המלך אשר נתנה בידו זאת הממשלה לא יתכן שיאמר וגבה מדוד כמו שאמר וירום מאברהם ונשא ממשה אבל דעדיפא מיניה ודאתא מחמתיה נקטי והיתה הראיה נכונה באומרו במערכות השמים ומניעיהם וגובה להם ויראה להם ועל זה אמרו ז"ל תנחומא פ' וארא שעתיד ללבוש עטרה וכו'. וע"ד שנאמר שמות ז׳:א׳ ראה נתתיך אלהים לפרעה כמו שיבא במקומו בשער ל"ח ב"ה. והוא הדבר הנפלא והכולל שאמרנו שנרמז בחלומו של יוסף או ברמז הנבואות הכוללות באומרו והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי. ולפי מה שהבין אבינו הזקן את הדברים האלה וידע כי לעתים רחוקים נבא עם שגער בו בבחינת פשוטן נאמר על נסתרם ואביו שמר את הדבר. והוא עצמו מה שראה דניאל ז' בנבואותיו הכוללות על הענינים עצמם כשאמר ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמייא יהיבת לעם קדישי עליונין וכל שלטניא ליה יפלחון וישתמעון. עד כה סופא דמילתא אנא דניאל שגיא רעיוני יבהלונני וזיוי ישתנון עלי ומילתא בלבי נטרת ראה דבריהם נכונים ויחדו היו תמים וירמוז ג"כ שאבינו שבשמים שמר את הדבר לקיים אתו בשעתו ובבוא יומו. ואחר שזכר דרך כלל את אשר יהיה באחרית הימים נעתק לרמוז בקורותיהם אל כל מה שישיגום מהבלבולים והגלגולים עד אשר יבא ויגיע לכלל יישוב זה. ואמר וילכו אחיו לרעות וכו' הנה בפעם הזאת גם אחיו בכלל לרמוז אל ירידתם למצרים לרעות עצמם וצאנם כמו שאמר בראשית מ״ז:ד׳ לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן וכו'. וזה שאמר סוטה י"א. וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון שנאמר כי גר יהיה זרעך. והנה תועה בשדה ונתפס בידם ויתנכלו אותו בנכלי עצות ומחשבות עד אשר השליכו אותו אל הבור. והבור רק אין בו מים כמו שתעו הם בבטחונם על שלום פרעה ואהבתו עם יוסף ואחר נתנכר להם והתחכם כנגדם שנאמר שמות א׳:י״ד הבה נתחכמה לו וגו'. וימררו את חייהם וכו'. והפלא מה שנאמר על גלוח מצרים זכריה ט׳:י״א-י״ב גם את בדם בריתך. שלחתי אסיריך מבור אין מים בו: וישבו לאכל לחם והנה ארחת ישמעאלים. יאמר כי עוד מעט שהיו יושבים בארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה הנה צרה אחרת היא באה והוא גלות בבל אשר ביד נבוזראדן רב טבחים אשר שחט את שרי יהודה ואת בני צדקיהו לעיניו ורוב רובי רבבות אשר שופך דמים כמים והוטבלו בגדי העוברים בדם כמ"ש איכה ד׳:י״ד נעו עורים בחוצות נגואלו בדם וכו'. סורו טמא וכו', והוא מה שחרד הזקן כל החרדה הזאת כשאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טורף יוסף והוא מלך בבל שנאמר בו יחזקאל י״ט:ג׳ וילמד לטרף טרף אדם אכל וכל הנביאים מנחמים אותם ולא קבלו תנחומין והיא עניה סוערה לא נוחמה ויבך אותו אביו כד"א ישעיהו כ״ב:י״ב ויקרא ה' וכו' ביום ההוא לבכי וכו': ולסוף בראות אותו חי יתנחם כמו שתאמר אונקלוס בראשית מ"ו ל' הדא זימנא מתנחם אנא כד"א ישעיהו נ״א:י״ב אנכי אנכי הוא מנחמכם: ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר וכו'. הזכיר מה שהיתה השגחתו ית' עם הכנסיה ברדתה שמה ונטה אליהם חסד ורחמים: ויהי איש מצליח. כמה דאת אמרת דניאל ו׳:כ״ט ודניאל דנה הצלח במלכות דריוש וכו'. ומרדכי בשער המלך ונחמי' הוא התרשתא. סוף דבר נתקיים בהם ויקרא כ״ו:מ״ד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וכו': ויהי אחר הדברים האלה ותשא וכו'. כי טרם יצאו מהגלות ההוא וטרח תחזור עטרת בית דוד ליושנה קמו עליהם צרים צוררים כהמן בזמנו והיונים בזמנם אשר בקשו לשכחם מהתורה ולהעבירם מברית המילה וחדש ושבת שהם קרוב לעקרים שזכרנו למעלה ולא שמעו אליהם בדברם יום יום. וכבר נתפשו בבגדיהם בהניחם אצלם הרבה גדולים וחסידים מישראל שהיו כלי תפארתם ובגדי קדושתם כמה שאמר יחזקאל ט״ז:ל״ט והפשיטו אותך בגדיך: ויקח אדני יוסף אותו. והוא תוקף הגלות אשר עוד העיב באפו לתתם ביד הרומיים וארך לו שם עד שנתלה בשר המשקים ולסוף לא זכר אותו וישכחהו עד עת בא דברו לפני המלך בכבוד גדול כמה שהיה בזה הגלות הארוך כמעט אבדה תקותינו והנביא אמר איכה ה׳:כ׳ למה לנצח תשכחנו. עד אנה ה' תשכחנו נצח ולבסוף ייקץ כישן ה'. להביא זכרוננו לטוב באותו עת וזמן הגנוז אתו כמו שאמר ישעיהו ס׳:כ״ב אני ה' בעתה אחישנה. ואז מבית הסורים יצא למלוך מלכות שלמה ולא נהיה עוד לחרפת רעב וצמא לא רעב ללחם ולא צמא למים גם לשמוע את דבר ה' כמו שביציאת יוסף מבית האסורים נפדו העולם מרעב ובא שבע לעולם. והנה שם בבית הבור בחלומו שר המשקים והאופים ופתרוניהם, ורמזו הדברים ההם אשר נתנבא עליהם דניאל עודנו עצור בגלות בבל כמו שנראה מחלומותיו ומראותיו: ובמדרש ב"ר פרשה פ"ח "בחלומי והנה גפן לפני. גפן זה ישראל שנאמר תהילים פ׳:ט׳ גפן ממצרים תסיע. ובגפן שלשה שריגים אלו משה ואהרן ומרים. והיא כפורחת שהפריח גדולתן של ישראל. עלתה נצה. שעלתה גאולתם של ישראל. הבשילו אשכלותיה ענבים. גפן שהפריחה מיד הנצה. ענבים שהניצה מיד בשלו. וכוס פרעה בידי. מכאן קבעו חכמים אנבע כוסות רב הונא אמר כנגד ארבע גאולות ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ד' כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה את העולם וכו'. וכנגדן משקה את ישראל ארבע כוסות של ישועה שנאמר שם ט"ז ה' מנת חלקי וכוסי. ונאמר שם כ"ג כוסי רויה שם קי"ז. כוס ישועות אשא. ישועה אין כתיב כאן אלא ישועות אחד לימות המשיח ואחד לעתיד לבא. א"ל בשרתני בשורה טובה אף אני אבשרך בשורה טובה." אמנם השני רמז לו כל הרע המגיע לו בהיותו בשעבוד מלכיות ובפרט ירמוז אל מלכות אדום הוא עם תליתאי ושהעם הזה יהיה בידו. והעוף אוכל אותם וכו'. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים וכו' שם ע"ט. ואם על כלו ממונם שם י"ד אוכלי עמי אכלו לחם. ולזה פתר להם בחכמה עצומה לזה השיב על כנו לקיים הנרמז בחלומו מטוב האומה הזאת ושוב שופטיה כבראשונה ויועציה כבתחילה וארמון על משפטו כימי עולם. ולזה תלה ג"כ פתרונו מראשיתו וראשו יוכיח על סופו. וזה כלל מה שרצינו אליו בביאור איך יוכללו באלו הספורים האלהיים עניינים כוללים נפלאים וכוללים מכוללים עד שיוכללו בהם כל העניינים העוברים והעתידים עד סוף כל המעשים המיועדים בתורה ובנביאים אשר עיני הש"י משוטטות בהם ומחשבותיו העמיקות עוברות ומפולשות מראשן ועד סופן והוא עומד עליהם יושב ומצפה להראות טוב אחריתן ותועלתן אמנם הכל צפוי ממנו ית' והרשות נתונה לכל איש ואיש משפחה ומשפחה שבט או אומה הנמצא אצל המעשים האלו הכללים מבלי שיהיה לו שום הכרח ואונס לשום פועל חלקי מכל אשר יעשה להם ועבדו כמו שביארנו בתחלה: והוא עצמו מה שביארו ז"ל במאמר ההוא שזכרנו ראשונה. כי אנכי ידעתי את כל המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה'. כי עם שהשבטים עסוקים בכל השתדלותם במכירת יוסף לפי מה שעלה מעצתם ותוכן מחשבתם בחפשיות דעתם ורצונם כמו שיתבאר. ויעקב ויוסף עסוקים בצערם שהוא מבואר שהעסק ההוא נמשך להם מעסק השבטים כמו שעושים כל מי שקפץ עליהם בענין הזה שלא נקראו מוכרחים במעשיהם אבל הם רצוניים בהם לפי מה שגזרה דעתם וחייבם ואין צ"ל בענייני יהודה שהיה עסוק בזווגו וזיווגו בניו שהוא מבואר בתכלית הביאור שהיו פעולות חפשיות מכל מין הכרח. אלא כפי מה שעלה מדעתם ורצונם הנה מכל אלו העסקים הנפרדים והנבדלים הפונים איש לעניינו ורצונו הנה הוא יתעלה חושב עליהם מחשבות כוללות ומקבץ מעסקי המכירה והצער ממנה סבות מגלגלות ובאות להביא מחשבתו הכוללות אצלם והוא הירידה למצרים ומהעניינים הנוראים ההם הכוללים ומעסקי יהודה בזיווגי אשתו יקבץ סבות והתחלות למחשבות היותר כוללות והוא לבראת אורו של משיח הזורח בסוף כל הקורות מכשרות המולידים האלו ומהזכות המתקבץ לאומה מקבלת התורה אחר השעבוד הראשון ומסבל הגליות כלם הוי מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה וכמו שאמר יוסף בעניינו ואתה חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה למען עשה וכו' בראשית נ׳:כ׳. יאמר שעם שהפעולות החלקיות תתחלפנה אל הענינים הכוללים חלוף הפכי כמו שהיו פעולותיהם הנמשכות ממחשבות רעות אליו אשר זה עדות נפלאה שאינם מכוונות אל הכללות האלהי אשר מגמתו אל הטוב עם כל זה מחשבת השם הכוללת לא תסור מהמשך הטוב ההוא אל העם הרב אשר צריכים אותו. והנה דבר נכונה בענין זה הדרוש הנפלא ונתברר עם זה כי אלו המאורעות הראשונות אשר לאבות הם באופן יצירה או הויה לעניינים הנמשכים כלם כי על כן קראו זה הספר ספר יצירה רמוזה לראשונים ז"ל רמב"ן בפתיחה לס' שמות כענין שנאמר בסנחריב ישעיהו ל״ז:כ״ו הלא שמעת למרחוק אותה עשית מימי קדם ויצרתיה עתה הבאתיה: ועל זה אמר המשורר תהילים צ״ב:ו׳ מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך: ואחר שכבר נתבאר זה הענין הנפלא עם כל הדברים הנלוים אליו אשר נמשך הדבור והעיון אליהם. ראוי שנבוא אל ביאור אלו הספירים לפי פשוטן ולהתנהל אט לרגל הילדים האלה כדי שלא להחזיקם בתכלית הסכלות והרשע אשר יראה מהם בתחלה לרדפם בחרב אחיהם הקטון הנאהב מאביהם ומכרם אותו בשצף כסף והוריד שיבת אביהם אל תכלית היגון והדאגה ימים רבים שכבר יעברו בזה ברית ויפרו חק כל דת וכל נימוס כמו שכתבנו אצל לקיחת הבכורה בשער כ"ג: אבל ראוי למצוא להם שום טעם וסבה ראויה לבני אדם כיוצא בהם אחר שנתברר שבחפצם ורצונם עשו כל מה שעשו. וזה יהיה בעורר כל הספקות הנופלות במעשה מצד עקר כוונתם ותכליתו ואחר כך מצד הדברים החלקיים המביאים אליו עם קצת דקדוקי הכתובים אשר יבואו בספורו וגם בספורים הסמוכים אליו מיהודה ובניו. וירידת יוסף למצרים לפי הסדר שנזכרו בכתוב עד חלומות הסריסים: הספק א' הוא אשר זכרנוהו כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים. וגם לא בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכב. עם היות עיקר בידנו דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין גיטין נ"ב.: ב' שאחר שעלה בלבם לעשות הרע הזה ליראתם מלוך ימלוך עליהם או משול ימשול בם איך סוכלה עצתם והוסג דעתם אחור לתת לו שארית בארץ בהשתאר אפשרות מגורותם במקומה הרי זה באמת רשע כסיל בענין אחד: ג' למה הוצרכו להמיתו בתחבולות וערמומיות שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו ועתה לכו ונהרגהו באחד הבורות. ואמרנו חיה רעה וכו'. היה להם להמיתו בסתר ולקוברו. ולא עוד אלא שנראים קלי הדעת וקרובים לקבל כל טענה. בתחלה אמרו ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו ונשליכהו ונשליכהו באחד הבורות וכו'. ותוך כדי דבור קבלו עצת ראובן שאמר אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. עוד מעט שמעו בקול יהודה שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו ולכו ונמכרנו לישמעאלים וכו'. ועוד מה בצע יבקשו מזה רק להנצל ממגורתם: ד' וגדולה היא אלי בכל כיוצא באלו העניינים והיא שלא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחוייב מפרסומו. ולא עוד אלא שכבר אמרו ז"ל ב"ר פ' פ"ד שהוא יתעלה סייע על ידם ושלח מלאך להכין לו הדרך להגיעו לידם. וגם הפליגו לומר תנחומא וישב שכללוהו עמהם בחרם כביכול וכסה עליהם. וכבר נתקיים בהם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אשרי אדם לא יחשוב יי' לו עון וכו' תהילים ל״ב:א׳-ב׳. ולא עוד אלא שנתגלגל להם מזה הרבה ריוח והצלה כמה שאמר בראשית מ״ה:ז׳ וישלחני ה' לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. והנה נמצאו חוטאים נשכרים. וזה ממה שיביא לטעות ולומר שהיו מוכרחים במעשיהם להגיע הכוונה הכוללת כמו שאמרנו אלא שכבר נתבאר שלא יפול שום הכרח בכמו אלו הענינים והוא מבואר שאם יחשב כן יתבטל הבחירה לגמרי בכל פעולות האנשים בהבטל הבחירה ותבעל מהות האדם ואנושיתיו שאינו זולתה. אלו הן הספקות הכוללות הטפלות בעקרו של מעשה. ומעתה נזכור הפרטיות על סדר הכתובים המספר: ה' אומרו אלה תולדות יעקב וכו', והוא ספק מפורסם אשר דברו בו רבים. ועוד איך היה רועה את אחיו בצאן אם הוא בן זקונים לו מצוי אצלו תמיד ולומד לפניו ולזה שנתו לראות את שלום אחיו. גם הכתוב יורה שהיתה זאת הפעם ראשונה ותעייתו בדרך ראיה: ו' אומרו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. אם את אשר יראה יגיד כפרש"י ז"ל למה אמרו ז"ל ב"ר שם שנענש על זה. באמת היה לו לקבל שכר כי גלה אזן אביהם שירחיקם מהגנאי ומהעבירה ואם לא חטאו בהנה היה לו לומר ויוצא יוסף את דבתם רעה: ז' אומרו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום כי הזכיר השנאה זה שלש רגלים. אחת תחת אהבת אביו. ושנים על החלום הראשון ועל שברו. והנה על החלום השני ופתרונו שהוא העקר לא נזכרה השנאה רק ויקנאו בו אחיו. גם אומרם אם מלך תמלוך אם משול תמשול הוא כפל ענין בדברים קרובים: ח' הנה אחיך רועים בשכם לך וכו'. מה היום מימים שישלח לבקרם. ולמה יזכיר הכתוב מה שתעה בשדה ומה ששאלו האיש ומה שהשיבו דמאי דהוה הוה: ט' מה היתה כוונתם במה שחשבו לומר חיה רעה אכלתהו ישליכוהו על פני השדה ויאמרו לסטים הרגוהו ויקברוהו. ומכל מקום לא צוה יעקב אח"כ לחפש אחריו אם ימצא עצם מעצמיו ובשר מבשרו ויזכה לקבורה: י' מה היתה כונת ראובן אצל אחיו באומרו אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. כי מ"מ לא יצאו משפיכות דמים. ואיך אמר באזניהם הילד איננו ואני אנה אני בא שכבר גלה בזה שדעתו היה להצילו מידם להשיבו אל אביו ומה היתה כונת רש"י ז"ל באומרו רוח הקדש אומרת כן פשיטא ופשיטא. וגם בעצת יהודה היה להם לדעת שאם יחיוהו הישמעאלים הנה בעל החלומות הלזה יעמד חי ואם ימיתוהו לא יצאו מכלל שופכי דמים. ובלבול השמות פעם יקראם ישמעאלים פעם מדינים: יא אומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני וכו'. והלא הסירוב בהתנחמות עון פלילי ויש בו משום קריאת תגר ורז"ל אמרו מו"ת כ"ז: אין מתקשין על המת יותר מדאי וחלילה לו כי היה לו לומר ולא יכול להתנחם שנראה המר גדול: יב למה הפסיק הסיפור במעשה יהודה ותמר. ומה ענין אומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני וכו'. ולמה נזכר שם אביה. ומה טעם בשמות ער ואונן ושלה. והיותר קשה אומרו והיה בכזיב בלדתה וכו': יג במה שנראה שבני יהודה נכרתו בעון השחתת הזרע והלא בן נח אינו נזהר בכך ובמקום שאין אזהרה אין מיתה. ומה ידיעה היה יודע אונן כי לא לו יהיה הזרע אשר בעבורה שחת ארצה: יד אומרו עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא והלא מטעם זה היה לו לדחותה לגמרי ולמה יתן לה לשלה אף אחר שיגדל: טו מה ראתה תמר כי עשתה כן ומנא ידעה שיתבענה יהודה והלא אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה. ואחר שכוונה לכך איך נתיקרה אליו כל השיעור ההוא בענין המחיר ובערבון ממנו כי קרוב היה שיקשה בעיניו זדון מאמריה וילך לו ויהיו מעשיה בטלים. טעם היות תאומים בבטנה. וזכרון שנתן האחד יד ראשונה ואחרי כן יצא וכו': טז מה זה שהפליגו חכמינו ז"ל סוטה ז': בשבח יהודה במה שהכיר ואמר צדקה ממני שאמרו הודה ולא בוש וגם אונקלוס תרגם בראשית מ"ט ח' את אודיתא ולא בהיתתא. וזה שאם היתה הקדשה מותרת בימים ההם כאשתו של אדם אחר מתן תורה כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ט חלק ג' או אם הותרה לו מדין יבום כאשת את אחר מתן תורה מאי רבותיה שיודיע שבא על אשתו וקיים את המצוה ואם היתה לו אסורה כאחר מתן תורה היה לו חרפה גדולה שבא על הקדשה מדעתו או על הערוה שלא מדעתו מיפטר את תמר מן השריפה שחטאה והחטיאה את חמיה אם הוא שגג הנה היא חטאה במזיד הגמור. גם יש לדעת מי עשאו שר ושופט בדבר הזה שצוה מהר הוציאוה ותשרף והרי גם כן אין קרוב נעשה דיין וכל שכן שיעשה דין לעצמו: יז במעשה יוסף עם אשת אדוניו כי מי הכריחה לפרסם הדבר ולפגום את עצמה היה לה לשתוק ואם לא מצאה אז עת דודים שמא ליום אחר תשוב תפתנו ולכל אשר תחפוץ תטנו. וטעם הנחת בגדו אצלה ויתר הדברים. ואחר זכרון אלו הספקות נשוב אל הביאור: וישב יעקב וכו'. מה שאמרו חכמינו ז"ל ב"ר פ' פ"ד בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם וכו' שהרי יעקב אבינו בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. תתבאר כוונתם בתחלת שער שלשים בע"ה. אמנם לפי פשיטו למה שזכר למעלה שנתישבו עשו ובניו ואלופים בהר שעיר הוא אדום אמר הנה דרך כלל כי נתיישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען שאליה נשא את נפשו בכל עמלו כי באה נחלתו אליו מברכת אברהם ויצחק גם לענין שזכר למעלה תולדות עשו וקצת טבעם ותכונותיהם ומעשיהם ואשר מצא להם אמר עכשו אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. ה כלומר אלה הם בתכונותיהם וענייניהם יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'. ותראה מה שנמשך ממעשיהם ומקריהם. ותהיה מלת אלה בכאן מורה על האיכות לא על המציאות. וכן מבנות חת כאלה בראשית כ"ז. לא כאלה חלק יעקב ירמיהו י׳:ט״ז וזולת רבים כמו אלה. ומזה הענין דרשו חכמינו ז"ל ב"ב קי"ז. לאלה תחלק הארץ: היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו וכו'. כמו במדבר י״ד:ל״ג ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה. יאמר כי מצד שהוא נער ורך לפני אביו לא הטיל עליו משא משמרת הצאן כאחד מבניו ה אמנם הוא מעצמו היה רועה עמם במדבר כשהיו קרובים לעיר על דרך הטיול והשעשוע ושם משמרתו על בני בלהה ועל בני זלפה ישימו עיניהם עליו מידי צאתו ובואו. ומתוך שהיה רגיל עמהם על זה האופן נאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם י מה שיראה לפי פשט הפסוק הוא שאנשי הארץ נתנו עיניהם בכת של בחורים נחמדים אשר כאלו ויקנאו מהם ויזהרו בהם מנשותיהם וידברו עליהם כזבים כנוהג שבעולם ומתוך העתירם דבריהם יעלילום ומתוך אומנותם ודקדקו עליהם בהנהגתם עם אחיהם והיו מרננין כך ביניהם ומושכין קול דברו במחנותם. והנה יוסף לא די שלא השתיקם והכחישם אלא שהיה מביא הדבה ההיא שהיא מתפשטת ביניהם אל אביו כאלו הוא מאמת אותה: ובמדרש ב"ר פ' פ"ד ויבא יוסף את דבתם רעה וכו' ר' מאיר אומר חשודין בניך על אבר מן החי. רבי יהודה אומר מזלזלין בני השפחות וקוראין אותם עבדים. רבי שמעון אומר תולין עיניהם בבנות הארץ. ולא אחד בהם שיאמר שיוסף העיד עליהם כך אלא שהיו חשודין על אלו הדברים כמו שאמרנו ולא ידעתי מאין לו לרש"י ז"ל מה שכתב כל רעה שהיה רואה וכו': וישראל אהב את יוסף וכו'. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וכו'. הכתובים האלו מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסבת כל המעשה ההוא אשר עשו. וזה כי יעידו שאף על פי שהיו נוהג עמהם במדת נערות ומביא דבתם אל אביהם לא על זה שנאוהו כי ידעו שהיא מדת של נערות וכי יזקין יסור ממנה אבל כאשר ראו כי אותו אהב אביהם לבדו מכל בניו א שהכוונה שלדעתם אינו אוהב מכלן אלא אותו לבד כי מ"ם מכל בניו כמ"ם מעשר מכל בראשית י״ד:כ׳. הנה עלה על לבם כי הוא היה העקר אצלו ולו משפט הבכורה והברכה כי הוא הבן הבכור לאהובה ושאחיו כלם אצלו כבני הפלגשים וכבר חשבו שיקרה להם כמו שקרה לישמעאל ובני קטורה עם יצחק ולעשו עם יעקב וכל הימים אשר הוא חי על האדמה לא יהיה להם חלק באלהי ישראל ולא להם יהיה הזרע אשר נאמר עליו ברכת אברהם ויצחק להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וכו' שם י"ז. ונתאמתה להם מחשבה זאת כי ראו עד עתה לא זכה בברכה זו כי אם אחד מבני האבות לבד וגזרו כי זאת היא סבת האהבה אשר אהבו והכבוד אשר כבדו במה שעשה לו כתונת פסים וכו'. ועם מה שאמרו ז"ל שם שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. והנה באמת אם היה הדבר כפי אשר חשבוהו היתה שנאתם וקנאתם אותו מצוה או זכות מחוייבים על זה והיה להם להתנכל בכל יכלתם עמו ועם אביהם לתת עליהם ברכה כמו שהשתדל יעקב ורבקה עם עשו ויצחק כי הענין היתה להם אחד כמה שאמרו ז"ל שם זה נשטם וזה נשטם זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו וכו'. כי הסבה אחת בעינה כפי מה שחשבוהו. והנה עם זה נתן הטעם למה שהותר ביניהם קשר אהבת האחים וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום וכו'. והנה עם זה יהיה מאמר ולא יכלו דברו נשנום פירוש וישנאו אותו כלומר שהשנאה ההיא הראשונה לא היתה שנאה גמורה אלא שלא יכלו דברו באותו שלום המחוייב לאחוותם אבל עדין לא הופרה ביניהם אהבת עולם אשר עליה נאמר ויקרא י״ט:י״ח ואהבת לרעך כמוך: ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו א כשהוסיפו להתחזק במחשבתם זאת מזריזות שכלו ואופן מחשבותיו בחלומותיו אלו הוסיפו עוד השנאה ובטלו מדרגה שנייה מהאהבה. וכאשר אמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו וכו' בראותם אומן לבו וחוזק דבריו אלה לא נשאר אצלה שום ספק על מה שחשבוהו ממנו ואז הוסיפו לשנא אותו תכלית השנאה ומעתה לא נזכרה עוד שנאה בספור אבל נאמר ויקנאו בו אחיו וכו'. י והוא שנתנו את לבם להרע עמו בכל אשר יכלו להדיח מעליהם הרעה כי כל לשון קנאה הוא כאדם המתחרה לנקום נקמת דבר. וכבר קרה להם בזה מה שקרה לשאול עם דוד בראותו אותו מצליח בהריגת הפלשתי שנתיירא ממנו שימלוך תחתיו ש"א י"ח: והנה אנחנו מאלמים וכו'. ראה בחלומו כי על ידי תבואה ישתחוו לו ואולם באומרו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי נרמז מה שהיה כי בפעם הראשונה גם בשנית הם לא השתחוו לו כי לא הכירוהו אבל השתחוו לאלומתו ולצורך התבואה אשר הביאם שמה אבל אחר שהכירוהו כבר השתחוו לו כמו שנרמז בחלום השני שאמר משחחוים לי: המלוך תמלוך עלינו וכו'. למה שהתחזק עליהם באומרו שמעו נא החלום הזה וכו' כאלו הכריחם לשמוע בחוזק ז אמרו לו המלוך תמלוך עלינו כמו שאתה חושב מענין חלומך הנה זה יהיה לעתים רחוקים כי לא יתכן הכרת מלכות עד אשר נרבה ותמלוך ברוב עם אבל בין כך אם משול תמשול בנו בעצמנו שתכריחנו לשמוע הבלי חלומותך על כרחנו וזה טעם ויוסיפו עיד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. ואיפשר שישאלו ממנו בדרך לעג אם יהיה פתרון החלום שמלך ימלוך עליהם ממש או אם יהיה המשל והדמיון בהם לרמוז על ממשלת אחרים ותהיה תשובתו להם דבר המוסיף רעה ולתרגום אנקלוס שאמר המלכו את מדמי לממלך עלנא כו'. יראה שיאשימוהו על דמיונותיו המשובשות והנסות שמביאות אותו לחלום כך כמו שאמרו ברכות נ"ו. הרהר וחזא: ויחלום עוד וכו'. בהשנות החלום נתבאר עקר הנדולה כמו שאמרנו ו ומשם ואילך ויקנאו בו אחיו: וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם וכו'. כיון שהותר להם להרע עמו או שחוייבו בכך כמו שאמרנו חשבו מחשבה בהמסר בידם במקום רחוק מאביו ויעשו בו כרצונם והיא מה שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם כדרך יום ביניהם כי ידעו שילך שם יוסף כמנהגו שהיה רועה את אחיו והוא מה שדקדקו חכמינו ז"ל ב"ר פ' פ"ד מנקודות מלת את ואמרו לרעות את עצמן כי זאת עיקר כוונתם והוא מה שאמר הזקן הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם וכו'. ח שנרא' שנתחדש אז הענין ההוא שלא הורגל ביניהם אמנם לרצונו שלא יתעכב לשם רק שישוב ליומו או מחרתו להיות עמו זרזו שישיבהו דבר גם לוה אותו עד עמק חברון ושלחו בשלום: וימצאהו איש והנה תועה וכו' ד לא רצה האל יתעל' לדחות זה המעשה ולהרחיק תקלתו מעליהם אדרבא הזמינו לפניהם אם זה האיש כמדרשו שם או נתנו לעשות אם הוא כפשוטו להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך בכל מה שכתבנו בעניינם אשר בשער והוא כי הענינים הכוללים אשר חשבם חכמת האל יתברך לא יסבו בשום פנים ואף כי ישתדלו האנשים לנגדם ולדחותם בכל יכולתם לא יוכלו שאפי' המעשים המנגדים וסייעו הגעתם וכמה שאמר בראשית נ׳:כ׳ ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה כאשר פירשנו. ולפי שהיה ענין התעיה שהיה יוצא מהדרך הסלולה לבקש אותם אחר ההרים כמשפט הרואים שאלו האיש מה תבקש כי דרך מבקש לו ומשם חשב יוסף שהאיש ההוא היה מכירו והשיב את אחי אנכי מבקש שמק"ו היה מכיר את אחיו הגדולים ממנו והמפורסמים במלאכתם ואמר הגידה נא לי איפה הם רועים כי לרוב מקניה' והתפשטות העדרים חשב שאי איפשר שלא יראה בבואו אצל שום הר או גבעה: נסעו מזה וכו'. אמר לו אחשוב שאותם שאתה מבקש כבר נסעו מזה הגבול כי שמעתי רועים אומרים נלכה דותינה ודאי הם אחיך אשר אתה מבקש. ולדעתי למה שתלה הנסיעה משם בהליכתן לשום מקום וכן לא יעשה וכל שכן בייחוד מקום מצויין והוא ידוע שכל מקום שיתנועעו אליו זולתו יהיה סבת הנסיעה מאשר הם שם. לזה אמרו חכמינו ז"ל רש"י וכ' רא"מ מב"ר ולפנינו ליתא הסיעו עצמן מן האחוה: כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וכו'. כי הנה בזה נתלה המסובב בסבתו העצמית ומזה שהיה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו סודותיהם. והרמב"ן ז"ל נתן טעם לדבריהם ואמר שכיון שהוא מלאך למה ידבר כמסתפק ואין טעם לדבריו כי ידבר דרך גבר בעלמא כי כן נראה לו וכמו ששאלו מה תבקש: ויראו אותו מרחוק וכו'. ויתנכלו אותו וכו' הנה כל האחים היו מסכימים לדעת אחד להשתדל בכל עוז לדחות מעליהם הרעה ההיא אשר חשבוה אמנם בענין ההשתדלות היה ביניהם חלוק דעות ג מהם היה דבר קשה בעיניהם להרגו מפני אביהם כי ישמע ויעש' רעה גדולה ומרה ולא ישקוט כל הימים מרדוף אחר בקשת ההורגים לקחת נקמתו מהם ויכריח אותם לזה קל וחומר ממה שעשו במעשה דינה. וקצתם היו מפקפקים ויראים לנפשם אולי הית' דעת עליון מסכמת עם דעת אביהם במה שחשבו ממנו ויתחייבו לשמים ב והיה רובם חושבים מחשבות ונכלים להמיתו באופן שיצאו מזה ומזה ודוגמת זה נאמר בירמיהו י"ח לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא. לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו. ירצה נחשוב מחשבות איך נוכל אליו מבלי שיבוקש דמו מידנו מפני היותו כהן ותורה יבקשו מפיהו ומבלי שיאבד עצה מחכם ודבר מנביא אם נצטרך אל שום דבר מאלו ממנו. ועתה הנכון בזה הוא שנלך ונכנו בלשון. ירצה נשים עליו דופי מצד לשונו ונאמר שהוא איש טמא שפתים מוציא דבה על האנשים ומדבר עליהם רעה ועם זה יתבזה בעיני ההמון ולא ישמעו אליו ואנחנו חשבנוהו להקשיב ממני מה שיישר בעינינו ומה שלא נרצה בו גם בעיניהם לא יאמן והוא מה שאמר שם הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי הישולם תחת טובה רעה כי כרו שיחה לנפשי זכר עמדי לפניך לדבר עליהם טובה. ירצה כחסדך זכר לי אתה שאין מדרכי לומר לך רע מהרשעים כמותם כ"ש מזולתם. וכן בכאן אחר התיעצם והתנכלם אליו מאלו הצדדים אמרו ועתה לכו ונהרגהו וכו'. אמר שיצאו מעצתם זו שלשה עניינים כל אחד מכוין אל השקפת תכליתו מאלו השלשה דברים שזכרנו. וזה כי למלט נפשם מאשר יזמו הסכימו בהריגתו ולצאת מידי אביהם אמרו ונשליכהו באחד הבורות וכו': כי זה מה שיכריחהו להתנחם ממנו ולהתייאש מהנקמה כי אחר שלא נמצא ממנו דבר רק הכתנת בידוע שלא הרגוהו לסטים שא"כ היו נוטלים הכתונת הפסים אשר עליו ועוזבים את הנבלה ט אלא חיה רעה באה ובלעתהו כמות שהוא רק הכתונת שנפלה מעליו בטרפה אותו ומעתה אין דורש ואין מבקש והנה בזה כוונו היטב כי כר עלה בלבו של אביו שנאמר ואומר אך ערף עורף ולא ראיתיו עד הנה. והנה לצאת מידי שמים אמרו ונרא' מה יהיו חלומותיו וכו'. ירצה וגם לפי דרכנו י נראה אם יש ממשות בחלומותיו אם לא כי אם מאת אלהים המה הנה אין מעצור לו להושיעו מידנו ומיד חזקים ממנו על ידי סבות וגלגולים מדעתנו ושלא מדעתנו וכדבר שנאמר תהילים כ״ב:ט׳ גול אל ה' יפלטהו וכו'. והלא יתכן לו יתברך לעשות כן למנוע אותנו מבוא בדמים אחר שאין אנו מכוונין להכעיסו ואם אינו מושיע הנה אין בחלומותיו ממש ואהבת אבינו אתו ורצותו בו על השיעור ההוא הנה הוא חמס אלינו והוא גם הוא סבב על עצמו הרעה ודמו בראשו ואנחנו נקיים והנה בזה גם כן לא נטו מאד ממה שהיה וכבר דחה הרמב"ן ז"ל זה הפירוש מפני מאמר חכמינו ז"ל ב"ר פ' פ"ד רוח הקדש אומרת וכו'. אמנם לדעתי זה היה העקר ועל דא סלקי ונחתי ככל אשר יתיעצו מכאן ואילך למען אשר לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם: וישמע ראובן ויצילהו וכו'. כבר ביאר הכתוב כונת ראובן שהית' להצילו ולהשיבו אל אביו י ואולי היה בדעתו לדבר עמו על הענין ההוא כי הוא יסיר המשטמה והשנאה מביניהם אמנם הוכרח לדבר עמהם לפי דרכם ואמר אחר שרצונכם לראות מה יהיו חלומותיו אין לכם להכותו נפש בידים כי אם אתם בוחרים לשפוך דם נקי ליתנו עליכם מי ימנע אתכם מבוא בדמים הנה הוא באסונו ימות ואת דמו מידכם יבקש כהורגים במקדש כהן ונביא ולאו בכל שעתא מתרחיש ניסא ליתן כעפר חרב ההורג או לעשות שיש צואר הנהרג אמנם הראוי לכם לעשות כדי שתתנו מקום לשום הצלה אם תזדמן מאת השם יתברך שתשליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר אשר אין בו מים לא אל הבורות ההמה אשר אמרתם שהם עמוקים מרפש וטיט הרבה מאד ויד אל תשלחו בו כי בזה תהי' ההצלה אע"פ שהיא רחוקה אינה נמנעת מצדו ומצדיכם: למען הציל אותו וכו'. י כתב רש"י ז"ל רוח הקדש אומר כן והכונה לו שדברי רוח הקדש נמשכין מתחלת הפסוק לסופו אמר להם ראובן אל תשפכו דם השלוכי אותו וכו'. למען הציל אותו כי אין בכתוב רק הדבר וסבתו שאם הי' הדברים הראשונים ספור המעש' היה לו לומר ואחרי כן למען הציל אותו וכו'. והוא מבואר אם יושם אליו לב. ואולי שרצה לדידי אידי ואידי שפיכות דמים הוא אבל אם על כל פנים לא תרצו להסתלק מוטב שתשליכו אותו אל הבור וכו'. והוא אשר אמר אחרי כן בראשית מ״ב:כ״ב הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם: וישאו עיניהם וכו'. י יאמר שמצד משאם הכירו מרחוק שהיו ישמעאלים דרך כללי שכן היה דרכם להוריד הסחור' ההיא למצרים ומצד זה הית' עצת יהוד' לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמנם כשהגיעו אליהם הוסיפו בם ידיע' מיוחדת שהיו מדינים שהית' משפחה מיוחדת או במקום מיוחד מהם והם ישמעאלים ומדינים. ולזה יצדקו הכתובים כלם ולא נצטרך לפשרת הרמב"ן ז"ל שהיו הסחורות מהמדינים והגמלים מהישמעאלים כי הוא דבר זר וגם שלא נתן ליכתב בספור: מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו ג אחר שהסיע אותם ראובן מההריגה בידים ויהודה לא ידע שכונתו להשיבו אל אביו יעצם לפי דרכם ואמר כיון שהשלכנו אותו במקום שימות בלי ספק מה בצע במה שנהרוג אותו על זה האופן וכסינו את דמו כלומר שנכסה את דמו שלא ישפך לעינינו סוף סוף אנו הורגים אותו בידים ולא יצאתם מידי שמים. אמנם אשר אראהו אני לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כלל כי אחינו בשרנו הוא. ואין לגלגל עליו המיתה בשום פנים. ומעתה אם מאת ה' היו חלומותיו הרבה ריוח והצלה לפניו והטוב בעיניו יעשה. ואם רוע יצרו הסיתו בנו כבר יתהפך דמיון ממשלתו ומלכותו לשפלות ועבדות עולם אשר הוא תכלית ההרחקה. וישמעו אחיו כי היתה עצה הגונה ויעברו אנשים וימכרו וכו'. וכבר עמדו על העצה הראשונה כענין אביהם כמו שאמר ויקחו את כתונת יוסף וישחטו וכו': וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו י לפי שהמוסכם מדעת כלם לתת לו שארית ופליטה מה. ויעבור והנה איננו חרד בפניהם חרדה גדולה שמא בפתע נאכל מחיות רעות ואולי שחשדם עליו. וישלחו את הכתונת וכו' ויכירה ויאמר וכו' יעיד כי כאשר חשבו כן נתדמה אליו וגזר כתונת בני זה מה שיחייב שחיה רעה אכלתהו וכו' כמו שאמרנו. ט ולזה נתייאש מהבקשה והחפוש אחריו כמו שרצו. הוא דכתיב ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ומים רבים דמאימתי מתאבלים על ההרוגים משנתייאשו מהם שמחות פ"ב ה' י"א ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וכו' למה שנתרחק זה המעשה ממה שיסדו דוד באומרו שמואל ב י״ב:כ״ג ועתה מת למה זה אני צם וכו' כמו שביארנוהו בשער הקודם לזה אמרו ז"ל תנחומא ויגש שלא היה מתאבל אלא על עצמו שהיתה קבלה בידו שאם ימות אחד מבניו בחייו שירד לגיהנם. ועל זה אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ומזה הענין וצורך מציאות כל השבטים יחד להיות בנין בית ישראל על מכונו ידובר בשער ל"א ב"ה: ויש שאמרו ב"ר פ' פ"ד שלא נגזרה גזירה שישתכח מהלב רק המת ממש. אבל לא על החי כסבור שהוא מת. יא והנכון בעיני גם כן כי מצד יראת שמים לא קבל התנחמות ממנו. כי ראה שבעונו מת בנו ואם יתאפק מצערו ויסירנו מלב יצטרך להוסיף לו מכה רבה על זאת כדרך שעושים למי שמכין אותו מכת מרדות ולא יוסר בא' שמכין אותו עוד. והוא מה שפירש הכתוב באומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ירצה כי מיאונו להתנחם היה לפי שרצה לרדת באבלות בנו זה שאולה ולא יצטרך לחדש עליו אבל אחר בטרם ימות. וזה אינו קריאת תגר אבל היא כוונה רצויה ומדה שלמה והעושה בהפך זה הוא כפורע שטרו ואינו קורעו וכו'. וזה עצמו אמר איוב אם אמרי אשכחה שיחי אעזבה פני ואבליגה יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני איוב ט'. והכוונה רצויה והפירוש מבואר: והמדנים מכרו אותו וכו'. יאמר שכבר נגמרה כוונתם במה שהורידוהו למצרים מקום מלא כשפים שאין עבד יוצא משם לעולם. אמנם שכבר היתה עליו שם יד ה' במה שבא אל יד פוטיפר סריס פרעה וכו' אשר היתה סבה ראשונה למלאת דבר ה' בחלומותיו אשר סיפר להם. אמנם לפי שעברו עליו ימים ולא שמעו ממנו דבר נתייאשו ממנו ולא היה עוד דעתם אליו. וגם כי באו אחר כך מצרים מפני הרעב לא זכרו ולא שתו לבם שחשבו שהישמעאלים מכרוהו או הוליכוהו לארץ רחוקה מאד וה' העלים מהם למען הקימו מזימות לבו להורידם לצורך הצירוף והזקוק להיות ראויין לעבוד את ה' בצאתם משם כמי שכתב בתורה האלהית בראש עשרת הדברים שמות כ׳:ב׳ אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו' כי הוא היה המקום הראוי והנאות לכל האותות והמופתים אשר יעשו שם לפרסם שמו ית' בעולם. ד וזהו מה שכוונו ז"ל באומרם תנחומא וישב שכללו האל יתברך עמם בזה המעשה ושנכנס בחרמותם כביכול שאלמלא לא החרימו הם על הסוד היה לו יתברך להחרים לקיים עצתו הנפלאה עם היות שלא היה מהכרח שתעשה על ידם ועל האופן ההוא כמו שאמרנו והנה לזה שכונתם לשם שמים לא היו ראויין לעונש כלל אבל היה להם שכר טוב בעמלם. ויהי בעת ההיא וירד יהודה וכו' יב אחר שהראה בספור הראשון זה השיעור מזה הענין הנפלא רצוני מהגיע הכוונות הכוללות ממפעלות אלהים עם שלוח הבחירה האנושית לגמרי סמך זה הספור השני אשר יתבאר זה ממנו ביאור יותר חזק ומבואר וזה שאין ספק שהיתה מחשבה כוללת אצלו יתברך להוציא מיהודה ותמר הזרע אשר יצליח לעשות מלוכה בישראל כי היא היתה הגונה לזה אם מצד עצמה ואם מצד היותה בתו של שם כמו שאמרו ז"ל ב"ר פ' פ"ה. והנה בעת שרצה יהודה להפרד מאחיו כי לא יוכל לראות ברעה אשר ימצא את אביו בימי אבלו הניע לבו אותו לנטות עד איש עדולמי ושמו חירה וכבר נתחדשה בזה סיבה קרובה לקחת לו את תמר לאשה כי שם ביתה. יב אמנם נתרחק הענין לנטות יהודה אחר רצונו ביופי ובממון כמו שמשמע באומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה ויבא אליה כי ראה אותה יפה ובת איש מיוחס מסוחרי הארץ ולזה היה מה שהיה מהיות בניה רעים וחטאים לה' מכל מקום כבר חזרה מחשבת הש"י להקרב כשראה יהודה ליקח אשה לער בכורו ושמה תמר אמנם מחשבתו של ער ובחירתו הרעה התנגדה לזה אשר מנע ממנה פרי בטן בצד מהצדדים כמו שיובן מהענין עצמו וכמו שקיימו חכמינו ז"ל יבמות ל"ד: יג והנה בן נח המבטל פריה ורביה חייב מיתה שהרי היו מצווין על פריה ורביה ואזהרתם זו היא מיתתם ולזה וימיתהו ה' ועם היות שכבר נתרחקה בזה מחשבתו יתברך לא הקפיד ולא נשאו פנים וכבר חזרה המחשבה האלהית להקרב כשאמר יהודה לאונן בוא אל אשת אחיך ויבם אותה וחזרה ונדחת לבחירת אונן הרעה גם הוא דכתיב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו כו'. ג ואחשוב שענין שבושו היה שחשב שלא חלה מצות פריה ורביה על זקיקת יבמים כיון שהזרע אינו לעצמם אלא להקים שם לאחיו ושהוא אינו מצוה לפרות לזולתו ולזה שלא ימות גם הוא כאחיו שהשחית הזרע שהיה לו והנה טעה בזה. ועוד שכבר היה לו אשת אח שלא במקום מצוה וחייב מיתה מדינם שהיו מצווין על העריות. יד ומעתה נדחית מחשבה זו מדעת יהודה עד יגדל שלה ואין כונתו לשיהיו לו שלשה עשר שנים ויום אחד רק שיגדל ויבא בימים ויקנה דעת ויראת שמים לבלתי יחטא במה שחטאו אחיו וימות כהם וזאת היתה דחיה שאין לה גבול דסבר כיון שנדחית נדחית והרי היא השטאה בטענה. והנה שמות הבנים האלו הוכיחו על סופן. ער. כלומר כתבנו את האיש הזה ערירי גבר. אונן כי נפשו עליו תתאונן ותאבל. יב ושלה גם המקום אשר ילדתו אמו בו מסכימים למה שבו השלה וכזב יהודה אביו בתמר באומרו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני והיה בכזיב כמו שאמרנו. ובמדרש ב"ר פ' פ"ה ער שהיער מן העולם. אונן שהביא אנינה לעולם. שלה פסקת. ואשר אמרנו הוא הנכון. והנה עם זה כבר היתה יושבת תמר שוממה בית אביה עד שנאמר וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה כו' ויוגד לתמר כו' ותסר בגדי אלמנותה כו' לפי שלא הבינה תמר ממה שאמר לה יהודה עד יגדל שלה בני רק הענין הראשון וראתה שכבר הגיע זמן ולא נשאו וחשבה שמא שכחה מלבו טו לזה הסכימה בדעתה להסיר בגדי אלמנותה מעליה ולהתכסות בצעיף נאה ולהתקשט ולהזדמן לו במקום קרוב לעירה שהוא על דרך תמנתה כדי להתראה לפניו ביום נחמתם ושמחתם אולי תשא חן וחסד לפניו ויצוה אותה ללכת עמהם ומתוך מזמוטי השמחה יתננה לו לאשה. והנה זאת באמת היתה עצה טובה והגונה אלא שנמשכה באופן אחר שנאמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה לא שכסתה פניה לשם זנות כי כאשה צנועה ועצובת רוח באה לשם והנה היא כסתה פניה כמנהג הנשים הכשרות כסבורה שכשיבא שם יהודה או אתר מהבאים עמו יגשו אליה וישאלו אותה מי את או אנה תלכי ואז תשיב אמריה לו ויכירוה וימשך מה שעלה על לבה אמנם כסוי פניה זה היה סבה שלא הכירה וחשבה לזונה מצד מקומה ובלי שום שאלה וחקירה מיהר לומר אליה הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו היא והנה היא בשומעה את דבריו שנשתנה הענין אל מה שלא עלה על לבה ראשונה ולפי שכבר היה הדבר ההוא מותר בימיהם למצות ייבום בחרה בודאי של חמיה יותר מספק של בנו והשיבה לו דבר על פי דבריו ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי כדי לקבוע בלבו מה שחשבה לזונה ולא יתן לב להכרתה וגם להמציא סימנים נזכרים ונעשים ביניהם להיות עדות בידה לעת הצורך והוא כי לכל זונות יתנו שכרה לאחר מעשה וזו שאלה קודם ולא עוד אלא שלא האמינה בו בשישלח הגדי בלא ערבון ועוד העזה פניה לקחת מאתו החותם והפתילים והמטה וכל זה ממה שיורה ספורו שלא היתה כונתה רק מצות הייבום ולהקים זרע מהאיש החשוב ההוא ולבנות ממנו בית מלכות בישראל וכמו שנאמר ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. וכבר דברנו בראשונה ברמזים הנוראים שהכניסה רוח הקדש תחת דברי פשרתה וכבר השתדל יהודה הערבון מיד האשה כדי שלא ימצאו כלי תשמישיו בידה מפני הגנאי וכשלא מצא אמר תקח לה פן נהיה לבוז מצד פרסום הבקשה ואם מצד אמות דברו כבר שלחתי הגדי הזה שהוא טוב ובידך שאתה איש חשוב ולא מצאתה ומה יש לי עוד: ויהי כמשלש חדשים וכו'. לפי שהיתה שומרת יבם היתה במיתה אצלם ואולי שהיה מנהגם להחמיר על האשה בשריפה והודיעו הדבר ליהודה אם אולי בא אליה הוא או שלה בנו כי לשניהם הותרה בזמנם ונפטרה מהמיתה. והוא אמר הוציאוה ותשרף טז כלומר אנחנו לא קיימנו בה מצות יבום לפיכך עשו מה שתרצו ולזה היא מוצאת וכו'. והראשונים רמב"ן וישב למדו מכאן שהיה יהודה שר ושופט בארץ. ואין צורך. אלא שכיון שאמר יהודה שלא היתה ידם בה היו מוציאים אותה לשריפה בדינם ורבותינו ז"ל אמרו כי היתה בתו של שם והיה כהן לאל עליון ודינה בשרפה כמו שאמר הכתוב את אביה היא מחללת באש תשרף. ואיפשר כי היה זה בדינם כמה שאמרו המושלים מי שאש התאוה להבתו מהר תעבירו באש וטהר: והיא שלחה אל חמיה מצד אחר שלא ידעו השופטים לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה וכו' הכר נא וכו' וכשהכיר הדבר והודה שהיה ממנו פטרו אותה מדינה כי לה הצדקה ולו בושת הפנים אם במה שכבר שאלו את פיה וכחשה ואם במה שנתפרסם שכיון בה לביאת הפקר כאחד הרקים. וזה שאמר צדקה ממנו טז ירצה אף על פי שצדקתי במעשה הזה כיון שנזדמנה לי אשתי אבל היא צדקה יותר שנתכונה לשם שמים וכמו שאמר רב חייא בר אשי אנא מיהא לאיסורא איכווני קדושין פ"א. ולזה נחשבה לו הודאה זו למצוה כמה שאמרו ז"ל בכמה מקומות סוטה י':. והנה על צדקת האשה הזאת ויושר לבבה במעשה הזה שהיה ברגלה ממנו שמץ דבה אמרו הזקנים בשער בית דינו של יהודה כאשר לקח לו בועז את רות המואביה לאשה אחרי אשר באת אליו אל הגורן בעוד לילה ושכבה בחיק ואמרה רות ג׳:ט׳ ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה כסבורים שיש לו עליה שום חשד של פריצות אמרו לו יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וכו' ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה וכו' שם ד'. ירצה לא תחשוב עליה שום דופי על זה כי מאת הש"י היתה זאת ויתן ה' אותה עם שהיא מעצמה באה אל ביתך לשכב בחיקך כרחל וכלאה אשר יצאו גם כן בצד מה מדרך י:צניעות לקיים זרע מהצדיק זאת אומרת בראשית ל׳:א׳ הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וזאת אומרת שם אלי תבא כי שכר שכרתיך והיתה צדקתם עומדת לפניו יתברך עד שבנו שתיהן את בית ישראל ועוד יהיה ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה ע"י שישבה בפתח עינים על הדרך ומסרה עצמה לחמיה כסבור שהיתה זונה וכבר רוח הקדש העידה שממנו יתברך יצאו הדברים מכות כ"ג: שנאמר צדקה ממני. והנה הביאו דוגמתה אם במעשה ואם ביחס שכלן היו ראשונות לקרבתם תחת כנפי השכינה וכבר כתבנו זה בפירוש המגלה ההיא. ולא יסף עוד לדעתה לפי שיהיה עול אצל שלה בנו שמנעה ממנו ולקחה לעצמו: ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה טו גם זה נראה מהשגחת הש"י במעשה הזה שתתעבר בביאה ההיא משני בנים להקים שם לשני אנשיה המתים ואע"פ שזקיקת יבם אחד אמרה תורה ולא זקיקת שני יבמים יבמות ל"א: אפשר דבמקום יבום האב וזמנו שאני. והעד המוכיח על זה מה שתחשוב התורה בכל מקום במדבר כ"ו בני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען כי מה תועלת בזכרון המתים שכבר מתו זה כמה שנים מבלי שהיה בזכרונם שום טעם כבני אהרן שהיו נזכרים שם לפי שהגיע לכלל כהונה ולהודיע למה נתכהן אלעזר תחת אביו והוא כי מתו נדב ואביהו ובנים לא היו להם והפלא מה שכתב בפר' פנחס בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם לשלה משפחת השלני לפרץ וכו' הורה שעקר בני יהודה ותולדותיו היו ער ואונן והוא בסוד הייבום. ואולי שלסבה זו נתרוצצו הבנים בעת לדתה כי לכל אחד מן המתים היה דין קדימה אל הייבום בצד מה כי ער הבכור כבר זכה ראשונה אלא שנתרוקנה זכותו אחרי כן לאונן להיותו אחרון. ואצל בכירת יעקב כתבנו שמשם ואילך לא היתה בכורה בלי שום תגר. והנה קשרה המילדת השני על ידי זרח כסבורה שהיא נותנת סימן על הבכור כדי שלא יתערבו ואחר היה סימן לקטון: והנה עם זה נתבאר גם כן מתוך הספור הזה איך היו כל הפעולות החלקיות או רובן מנגדות אל הכוונה הכוללת האלהית לבראת אורו של משיח ועם היות שכלם היו באפשרותם והמה בחרו בדרכם ועשו כרצונם ולסוף סוף עשה ה' אשר זמם בתחלת זה הענין הנפלא. ואחר שסמך הספור הזה אל הראשון לסבה שקדמה חזר להשלים עניינו של יוסף להורות גם כן איך נמשך לבא הדבר אשר דברו ושכבר נתגלגלו לו ענינים עוזרים וענינים מעכבים לפי מה שנזדמן ממקריהם ומענייניהם הרצוניים הבחוריים ולסוף נעשתה עצתו: ואמר ויוסף הורד מצרימה ויקנהו וגומר. יאמר שכבר היתה סבה אלהית להצלחתו מה שקנהו פוטיפר וכו' ועוד מה ששם אותו משרת בביתו ולא נתן עליו עבודת שדה וכרם שהם מלאכות נעשות בחוץ וזה כדי שיראה אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה מצליח בידו: ובמדרש ב"ר פ' פ"ו ויהי ה' את יוסף אמר ר' יהודה משל לבהמי שהיו לפניו שתים עשר בהמות טעונות יין נכנסה אחת מהן לחנותו של עכו"ם הניח אחד עשר והלך אחריה אמרה ליה מה אתה מניח י"א והולך אחר אחת אמר ליה אלו ברשות הרבים הם איני חושש שלא יעשה יין נסך אבל זו שנכנסה לחנותו של עכו"ם אני חושש שיעשה יין נסך כך אלו גדולים וברשות עצמם אבל זה הוא קטן וברשותו של עכו"ם לפיכך ויהי ה' את יוסף. וברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מאת כל איש כפי מה שיאות לו. וכבר קפץ עליו ענין מנגד אשר היתה סבה להסירו מגדולתו ולהשפילו והוא נמשך מהרצון הנפסד של אשת אדוניו ומטוב בחירתו שהכל היו רשאין עליהם כי היא נצחה מיופיו ואמרה לו שכבה עמי והוא עומד בתומתו ותשב באיתן קשתו וימאן ויאמר וכו' הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי איננו גדול בבית הזה ממני וכו'. ירצה אין איש בארץ אשר יחטא בכדומה לזה רק למלא נפשו באי זה דבר מהמועיל או הכבוד או הערב ואני לאיזה מהם אתכוין אם אל המועיל הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכו' ואם אל הכבוד איננו גדול בבית הזה ממני וכו' ואם אל הערב ולא חשך ממני מאומה מכל אשר יתאוה כי אם אותך ובאשר את אשתו לבד ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. ירצה אם ימשך שום תכלית מאלו הנה יהיה המעשה מכוון אליו בעצם וימשך החטא במקרה ואע"פ שיהיה פועל רע לא יהיה רע בהחלט אבל כשלא ימשך שום תכלית מהפועל זולתי החטא לאלהים הנה היא רעה גדולה שאין לה שום טענה של מחילה ואין להסכים עליה בשום פנים. הנה הוא השיב אמרים נכוחים וישרים אבל לא ערבו לחכה כי עזה כמות אהבה: ויהי כדברה אליו יום יום ולא שמע אליה קרה מקרה שבאחד הימים שהיתה מפתתו בבואו אל הבית לעשות מלאכתו לא היה איש מאנשי הבית שם בבית המיוחד אשר היו שניהם וכאשר נתייחדו שניהם תפשתהו בבגדו והחזיקה בו כדי שלא תצא ריקה מאתו והנה הוא לא ראה צד אחר להמלט רק להשמט עצמו מן הלבוש ולהניחו בידה ולצאת החוצה במקום אשר יראוהו אנשי הבית ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה משולל מבגדו העליון שלא כמנהגו יו חשבה בלבה שהוא יגיד הדבר לתת טעם לצאתו כדמות בורח ולזה קדמה וקראה בקול לאנשי הבית ואומרה ראו הביא לנו וכו'. והנה מפני שמציאות הבגד בידה היא ראיה גדולה אל האמת לזה נתנה אמתלא לדבר באומרה ויהי כהרימי קולי ואקרא וכו'. הטעימה בדבריה כי בעבור שיהיה קל לנוס עזב בגדו אצלה אבל לא אמרה ויעזוב בגדו בידה כי אם היתה היא האנוסה בגדו בידה מאי בעי: ותנח בגדו אצלה וכו' כי רצתה לטעון עליו מהטענה עצמה שהיא בבגדה וזו היתה ערמימות מאתה וגם להטעים טענתה לאנשי ביתה תחלה כי אחרי כן יהיו לה לראיה ולזה נאמר ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו וכו' ויחר אפו ויקח אדני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסהר וגו'. ועם שזה הענין היה מנגד לגדולתו של יוסף. לסוף לא הספיק למנוע הטוב כי מבית הסורים יצא למלוך כי קרה גם כן מהפעולות האנושיית אשר יעשה אדם לחטוא בהנה אם מפאת הרצון או רוע הבחירה שחטאו משקה מלך מצרים והאופה וכו' ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם וכו' ויחלמו חלום וכו'. וכבר הגיע משלמות שירותו וזריזותו שהיה מסכים לבקר אותם בבקר בבקר לדעת מה יעשה להם עד שהיום ההוא ראה והנם זועפים ושאל להם מדוע פניכם רעים היום ולהיות דעתם קרובה אליו לסבה שנזכרה החשיבוהו לומר לו את אשר בלבבם ולהודיעו את צערם. ויאמרו אליו חלום חלמנו ופותר אין אותו כלומר שבעבור היותם אסורים שם אין פותר מצוי להם כמו שהיה אם היו ברשותם שהיו מבקשים מחכמי מצרים וחרטומיהם. ואז נמצא מקום לחזור הכוונה האלהית למעמדה ולעמוד לו בעת צרתו להושיבו עם נדיבים עם נדיבי עמו. וזה שעור מה שרצינו אליו בזה החלק אשר בו נתבאר הדרוש האלהיי שזכרנו. ואחר זה נבוא אל מה שנעזר מהשפע האלהי בענין החלומות ופתרונם ונכלול בחלק אחד חלומות הסריסים ופתרונם וחלומות של פרעה ופתרונו שהעניינים נמשכים זה לזה ולגבי יוסף חלום אחד הוא גם כי מה שיחקר מהם ראוי להיות דרוש אחד כמו שיבוא: יבאר הבדל בין האור המגיע מהישרת בעלי העצות ופותרי חלומות למגיע מהשפע' הנבואיי: הלא לאלהים פתרונים וגו' בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. פתח רבי שמעון בן יוחאי שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב משלי ט״ו:כ״ג שמחה לפני הקב"ה הנקרא שמות ט״ו:ג׳ איש מלחמה. כשאמר יהי אור ויהי אור, דכתיב משלי י״ג:ט׳ אור צדיקים ישמח. ודבר בעתו מה טוב שם ט"ו שנאמר בראשית א׳:ד׳ וירא אלהים את האור כי טוב ב"ר פ' ג': *תוכן דברי הרב ז"ל, הוא כי בעבור היות האור מצטרך בהכרח להשגת הדברים הנראים, כי במקום חושך ואפילה לא יוכל איש להביט הדברים אשר סביבותיו, אם גם עיניו פקוחות ובריאות וחוש הראות באדם לא יוכל להוציא פעולתו מכח אל הפועל, כ"א באמצעות עצם האור , תחת כי שאר החושים פועלים פעולתם מבלי הצטרכות עוד דבר ואמצע אחר מבלעדי האויר המצטרך לחוש השמע והראות גם יחד ע"כ הושאל שם אור להורות גם על החכמ' בכלל, ועל העצה הנכונה, ועל כל דבר המסבב לזולתו ידיעת דבר מה על נכון, או עשות פעולתו כראוי להשגת תכליתו הנרצ'. אח"כ מבאר הרב כל זה יותר, באמרו, כי כמו שכל מראה מתכת, או מראה זכוכית אשר פניו לטושים ואחוריו מכוסים היטב בכסף חי שחלקיו דבוקים יחד, עד שקרני האור לא יעברו בתוכו כ"א חוזרים לאחוריהם , אשר ע"כ ירושמו בו הדברים העומדים לעומתו המשליכים קרני זהרם עליו, וחוזרים לאחוריהם אל עין הרואה העומד לנגדו, כן יצר ה' את בת עין האדם, כי יהי' בעצמו חושך ואופל ובלתי מעביר לאחוריו חוצה, קרני האור מהדברים שחוצה לו, אל תוכו, ובעבור זאת יעברו תחלה דרך כמה לחיות זכות אשר בעין וישתברו פעמים רבות, ר"ל שתשתנ' נטיתם מאשר היתה בתחל', ואח"כ ירושמו ציורי ותמונת הדברים הנראים, אשר מהם נפלו קרני זהרם אל תוך העין על העור הפנימי שבו, הנקרא דיא נעטצהויט, ועי"ז ישיג אותם השכל אשר מושבו בעורקי ועצבי המוח, המחוברים עם עצבו העין. וע"ז מורים ?לדברי דחז"ל באמרם "מי שהוא בחושך רואה באור ומי שהוא באור אינו רואה בחושך" כי בת העין אף שהיא חשוכה ואפיל' רואה הדברים המוארים מאור שמש ואור נר אבל בהיות הדבר בחושך ואינו משליך קרני זהרו לעין הרואה, אינו נראה ממנו אף שהרואה בעצמו הוא במקום האור, ונמשך מזה כי הי"ת אשר איננו רואה בעיני בשר, ולא יצטרך לקרני האור היוצא מדבר הנרא' כמאחז"ל "וכי לאורה הוא צריך," רואה גם מה שהיא בחושך, ורק ד"מ וקירוב אל השכל אה"כ על מה שאינו ראוי שיושגח מהי"ת בהשגח' פרטית, שהוא בחושך כמחה"כ "הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים" מאמר מורה, שהעמים אשר עוד לא יכירו אמיתת הי"ת אינם ראוים להיות מושגחים מאתו, אבל באמת לא יראה הדבר שהוא בחושך, רק לעיני בשר, אבל אצל הי"ת גם חשך לא יחשיך ממנו, וכן אחז"ל ד"מ שכמו שהמלך הרוצה לבנות וליסוד יסודות ארמונו במקום אופל במעב' האדמ', צריך להדליק נרות תחלה, כן ברא אלקים ג"כ את האור תחלה, אין כוונתם שהי"ת הוצרך אל האור במעשהו, כ"א להורות שבראותו הכרחיות האור לבני אדם ולכל בעלי חיים בכל מעשיהם, בראו תחלה לפני בראו חותם.- אח"כ אמר הרב כי בעבור היות השכל ההיולני ר"ל כשרון האדם לקבל המושכלות ולהשיגם, ביחסו אל החכמה המודיע' איתן לו, כיחס הדברים הנראים, אנ האור אשר על ידו לבד הם מוארים ונראים, ע"כ נקראת החכמ' ג"כ בשם אור כמאה"כ "וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה וכו' כיתרון האור מן החושך" ואף כי התורה האלקית אשר תאיר עיני שכל האדם ומישרת את תומכיה ללכת בדרך הישר', עליה נאמר "כי נר מצוה ותורה אור" ר"ל כי כל מצוה פרטית המישרת ומלמדת לאדם לרוב רק מדה טובה אחת או שתים דומה רק לנר, ואור מלאכותי הזורח רק במקום אחד ועל גבול קטן, אבל התורה בכלל מישרת והמטיב' כל מדות ותכונות האדם דומה לאור שמש אשר אין נסתר מחמתו, גם העצה הנכונה קרויה אור, והיועצים הטובים המוליכים זולתם בדרך הישר' והנכונ' להשגת חפצם נקראים בשם עינים, כמו "והיית לנו לעינים" והסנהדרין נקראים "עיני העדה" כי כקרני האור המאירים הדברים אשר יפלו עליהם, כן חכמת היועצים האמיתיים" וכח המשער אשר להם, חודרים בתוך כל דבר וענין לדעת ולהבין האופן היותר ראוי להשתמש בהם למען סבב והשיג התועלת הנרצה מהם, וזאת היא ג"כ פעולת הפותרים, החודרים רק בעין שכלם האנושי אל תוך דברי החלום, להבין מתוכו האמת על מה שיורה, ובכח המשער שלהם יבררו העיקר מן הטפל, כי החלום יבוא תמיד ברוב ענין מעורב מדברים בטלים אשר לא יורו מאומה, והנה לדחז"ל יש חלומות צודקים עד שאחז"ל, "החלום אחד מס' בנבוא'" וכל בני אדם יחד גם אשר נגה עליהם אור האמונ' האמיתית יחלמו לפעמים חלומות צודקים כמו שנרא' בפרעה ובעבדיו, כי כאשר נפתר להם כן הי', ואשר אלקים עושה הראה להם בחלום תחלה למען סבב בזה הטוב הכללי.- ופה מצא הרב מקום להעיר על מה שאחז"ל בחלומות שהכל הולכים אחר הפה, ר"ל אחר דברי הפותר אותם, הלא דבר זה מתנגד אל טבע החלום הצודק, כי אם הוא מורה על דבר ידוע מה שיהי' איך יוכל הפותר לשנותו ולהפכו לדבר אחר? וביאר זאת הרב באמרו, כי באמת כל הדברים העיקרים והצודקים בחלום יגיעו כולם אל הפועל, רק הפותר ישים לפעמים עין בחינתו וכח המשער שלו, רק אל קצת חלקי החלום, ועל האחרים לא ישקיף, ונמשך מזה כי גם החולם אשר נפתר לו החלום, לא ישים עין השגחתו רק לראות אם באו דברי הפותר וכאשר פתר כן הי', או לא, אבל על שאר דברי החלום ועל מה שיורו לא ישים לבו, יען כי יחשבם כמו הפותר רק לדברים בטלים הבאים מעורבים בכל חלום עם הדברים העיקרים, ובעבור זה יחשוב ג"כ, כי רק מה שפתר לו מפורש באר היטב בא, אף שבאמת גם שאר חלקי החלום יושלמו, ר"ל שיבא כל מה שיורו עליו, רק הוא אינו מרגיש בבואם, יען כי לא הוגד לו הפתרון מהם תחלה, ומזה נמשך ג"כ כי חלום אחד יוכל להיות נפתר מכמה פותרים על אופנים שונים, כי זה ישים עין בחינתו על קצת חלקיו, וזה על האחרים, ובאמת יבאו כולם, יען כי על כולם הורה החלום, אפס כל זאת רק באיש הפותר רק לפי בחינתו וכח המשער אשר לו, כי הוא פותר רק לפי מה שיבין ענין החלום, ולפי מה שיחשוב מוונו לעיקר או לדבר טפל, אבל האיש אשר עליו יערה רוח הנבוא' ממעל, הוא ידע העתידות מעצמו וע"כ יוכל על נקלה לשפוט על נכון מה הוא הטפל בדברי החלום ומה הוא העיקר, ואיך יורו דברי החלום על זאת, וידע ג"כ על נכון לבחון בין האמת והשקר, בדעתו מה זה העיקר ומה הוא הטפל בדברי החלום, ע"כ נבוכדנאצר שהרגיש שבחלומו נסתר ונטמן ענין אלקי, ואשר יהי' באחרונה רוצה האלקים להראות לו, רצה לנסות חרטומיו ואשפיו אם ידעו לפתור חלומו ע"פ רוח אלקי המגל' מצפונות למו או רק יפתרו לו כחכמים טבעיים בכח המשער שלהם את חלומו, ע"כ בקש מהם שיאמרו לו ברוח נבואתם אם נוססה בקרבם, גם את אשר חלם, כמו שהגיד לו דניאל באחרונ', יען כי נחה עליו רוח אלקים, והנה השפע האלקי הזה אשר גלה ליוסף ולשאר השלמים, ענין מציאות ומקרה הזמן העתיד יקרא אור גם כן, כי גם בו יוכלו להשתמש לשחר תמיד טובם והצלחתם ולסבב על ידי זה גם אושר הכללי, כמו שהיה הענין ביוסף, כי פתרונו חלום פרעה הי' לפלטה גדולה להחיות עם רב בשבע שני הרעב, אשר באו על ארץ מצרים וסביבותיה, ועל זה מורים דברי המדרש "שמחה לפני הקב"ה כשאמר יהי' אור" וכו', ר"ל יען כי לא לבד אור הטבעיי טוב לכל הברואים, כי אם גם דבר רוחני המכונה בשם אור כחכמ', עצה, ותורה, והשפע אלקי אשר יושפע על קצת השלמים, טובים לבני אדם ומשחרים אשרם והצלחתם הזמנית והנצחית, ע"כ שמח ד' בבריאתו, יען כי חפץ חסד ואושר ברואיו כולם, הוא.- להיות האור הכרחי להשגת המובטים. כל המושל עליו ימשול הדברים הדומים בכללים ובפרטים. סבת הקודם נתבארה בספר הנפש וזולתו והיא להיות בת העין כמרא' מלוטשת נעדרת המראות והגוונים כלם ולכן תקבל כל מראה וכל גוון שתעמוד לפניה. ומזה יתחייב שאם הדבר המובט יהי' נסתר בחשך לא יראה במראה כי אז אין לו גיון ולא שום תמונה. אבל כשהמובט נרא' ופניו צהובים באי זה מין מן האור הנה אז יראה בה מיד הן שהמראה תהי' באור או בחשך אין הפרש בזה כי הדבר תלוי בהיות המובט זרוח ובהיר וכמו שאמרו ז"ל תנחומא פ' תצוה אתה מוצא כי מי שהוא בחשך רואה מה שהוא באור ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך. אמנם המרא' הגדולה והנוראה הוא אורו ועינו של עולם ית' שמו אינו צריך לאורה זו כי עינו הטובה לא תראה מצד היות' נעדרת מהצורות כעיני האדם אבל מצד היות כל הצורות נמצאות בו בעצם וראשונ' בהשגתו עצמו ישיג הכל. ולזה אין דבר נסתר מנגד עיניו גם חשך לא יחשיך ממנו מהשיג כל הנמצאים הנעלמים והנסתרים כמו שחתמו אותו מאמר שם אבל הקב"ה אור ויושב באור ורואה מה שהוא בחשך דכתיב דניאל ב' ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא. והפירוש נכון מאד עם שבשערים זכרנו אותו על כוונה אחרת. והנה על פי הדברים האלה שם הנביא זה הענין למשל באשר אינם ראויים להראה לפניו יתב' מצד חסרונם. ואמר כי הנה החשך יכס' ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכו' ישעי' ס'. אמר כי כלל האומות עכו"ם ישארו אצלו כביכול בטבע הנמצא אצלנו בענין המובטים עד שלא יראו לפניו מפני היותם בחשך ובאפלה. אמנם בהשקפת האומ' הזאת ישתמש יתברך משלימותו זה המיוחד אשר מפאת אור עצמותי הזורח על כל מובט ישיגהו הן שיהי' המובט באור או בחושך והוא אומרו שם וכבודו עליך ירא'. כי הכבוד הזה לא יראה על אומות העכו"ם לפי המשל כאשר אמרנו. אמנם יראה על זה שירא' באור כבוד עצמותי המיוחד אע"פ שיהיו במחשך מעשיהם וכמו שאמר במקום אחר מיכה ז׳:ח׳ כי אשב בחשך ה' אור לי. והנה על פי המשל הזה הקדים האל יתברך למעש' בראשית מאמר יהי אור ויהי אור כמו שאמר במדרש ב"ר פ' ג' ר' יהוד' אומר האורה נבראת תחלה. משל למלך שבקש לעשות פלטרין והיה אותו המקום אפל מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע איך קובע תלמוסין לכך האור' נבראת תחלה. כי עם שהוא יתברך ליל' כיום יאיר לפניו כאשר אמרנו הנה הורה הכרחיות האור לחיי האדם ולשלמות כל מלאכה כי על ידו יראה הרוא' ויבדל בין צורה לצורה ויבחין בין דבר לדבר והפלא מה שהכתיב זה לעצמו יתברך באומרו בגמר כל המלאכ' בראשית א' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כלומר כי כאשר ראה את כל אשר עשה הנה היה טוב מאד מה שלא היה כן בזולת זה כביכול. ולזה מה שאמרו ז"ל פסחים ב'. לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב. וכההוא עובדא דר' מאיר שנזכר במדרש ב"ר פ' צ"ב כי ראה אלהים את האור כי טוב והבדילו לצדיקים בכל מעשיהם דכתיב ואור צדיקים ישמח. ואורח צדיקים כאור נוגה משלי ד׳:י״ח. וכתב הכא הבקר אור והאנשים שולחו. ואולם לפי שהשכל ההיולאני הוא על הדמיון הנזכר עצמו כי הוא בתחלה משולל מהמושכלות וע"י כן ישכילם וישיגם כמו שנתבאר בספר הנזכר הנה היה לו אור החכמ' כאור החמה להוציא כחו אל הפועל במדרגת האור אל המובט וכמו שכתב הרב המור' פרק י"א חלק ג'. וכן אמר החכם קהלת ב' וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. וביאר הענין באומרו החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך. ירצה כי החכם אף על פי שיהי' סומא מעיניו הנה עיניו האמתיים הם בהשכל אשר בראשו. לחזית הדבר המושג משרשי החכמ' המוקדמים אליו. אמנם הכסיל עינים לו ולא ירא' שום מושכל כי כשאינו יודע הוא בחשך על דרך האמת. ולהיות התור' האלהית מסגלת לזה משאר החכמות אמר החכם כי נר מצוה ותור' אור משלי ו' ירצה שכל מצוה ומצוה אל השכל היא כנר אצל העין להיישירו להוציא פעולותיו בעיונים ודרושים חלקיים אמנם התור' בכלל היא אור כולל להשלים אותו בכללות כמו שיבא זה עוד שער ס"ח ב"ה. והוא הטעם למה שהועתק שם האור אל ההישרה הנכונ' אל תיקון המעשים על ידי העצה התבוניית כי כמוה היה אור ונר ביד האדם להגיע אל דבר חפצו והשגת תכליותיו. ובבחינה זו אמר משה ליתרו במדבר י' והיית לנו לעינים. והסנהדרין נקראין הוריות ה': עיני העדה כי הם מנהיגים ומנהלים אותם גם כי יהיו בגיא צלמות באור מעולה ממאור העינים הפלא ופלא. תדע שהעיר הנה הוא ממלא בעצת שכלי חסרון עורונו אמנם חסרון השכל לא ישלימהו דבר כמ"ש במאמר החכם עיניו בראשו וכו'. ועל זה האופן ממלוי החסרון אמר איוב כ"ט עינים הייתי לעיר ורגלים לפסח אני. והוא מבואר מכמה מקומות. אמנם האנשים המסגלים להיותם אנשי עצה ותושיה להאיר עיני הסכלים או הפתאים הנה הם אשר ימצא בהם בשלמות הכח המשער על האופן אשר כתב הרב המור' פרק ל"ח חלק שני כי איש מהם בכחו זה יעבור מהם על סבות רבות מעניינים קודמים והווים ומתאחרים ויוליד ענין צודק בהם. אלא שהכח הזה הוא נפלא מאד אצל הנביאים. ולזה נמצאו אצל היועצים האלה עצות נכונות מאד ויוצאות אל המציאות כענין נבואה כמו שאמר באחיתופל: כאשר ישאל איש בדבר אלהים כן כל עצת אחיתופל גם לדוד גם לאבשלום שמואל ב ט״ז:כ״ג יורה כי למה שהיה יודע ומכיר בהם ובענייניהם הקרובים והרחוקים היה כחו עצום לשער מה שימשך ממקריהם ולא יחטא כאלו שאל בדבר אלהים. וכמ"ש עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור תהילים ל״ג:י״א. ירצה כי מהמחוייב שעצתו יתברך תכון לעד אחר שמחשבותיו עוברות ומפלשות כל הדורות. והנה הנרבוני כתב כי בכח זה יתכן שהגיד שמואל לשאול את דבר האתונות וכדומה לאלו העניינים שלא יאות לייחסם אל מדרגות הנבואה הגמורה. והנה להיות טוב העצה מיוחס אל מאור העינים כאשר אמרנו. הנה אחרי עצת יוסף הנכונה אשר יען בפרנסת הארץ כמו שיבא כתיב וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו כי העם ההולכים בחשך בעצתי זאת ראו אור גדול. והנה לדעתי בכח המשער הזה הוא עקר מה שישתמשו בו פותרי החלומות ומגידי התעלומות על דרך שאמר הרב בפרק ההוא ובזה הכח הגידו בני אדם קצת עתידות עצומות ע"כ. לפי שחוזק ההשערה ההיא בחבור העניינים כולם הראוי לחבר אליהם בפתח יועיל מאד לשפוט בהוראות ההם משפטים ישרים צדיקים ויראו כמגידי פלאים אשר בהבנת זה יותרו כמה ספקות הנופלים בענייני החלומות ופתרונן ויתבאר הבדל פתרונות יוסף בחלומות אשר לפנינו מפתרונות זולתו מהנקראים פותרי חלומות ויובנו שני המאמרים אשר זכרנו ראשונה. האחד שאמר לסריסים הלא לאלהים פתרונים ומה שאמר למלך אלהים יענה את שלום וכו'. וזה כי המובן מדבריו הוא שפתרון החלומות הוא ענין אלהי לא תושג אמתתו רק אל איש אישר רוח אלהים בו כמוהו. והנה חכמינו ז"ל אמרו מה שיראה מהם הפך זה משני פנים באמרם ברכות נ"ה: כל החלומות הולכים אחר הפה. האחד מצד מה שהחליטו המאמר על כל פותר יהיה מי שיהיה. והשני במה שאמרו שם. שהחלום הולך אחר הפתרון כי מן הראוי שיתחייב הוא הלוך הפתרון אחר החלום כמו שאמר הכתוב איש כחלומו פתר. כי כאשר יחלום החולם כבר נפל בחלומו ההצדק אשר יכילהו לפי עניינו ואיך תתחלף אחר כך הוראתו לחילוף דעות הפותר אותו כרצונו עד שכבר יראה מהם שיש ביד הפותר לפתור החלום אחד בעינו לשני אנשים אשר יחלמו אותו בלילה אחד לזה לטוב ולזה לרע כמו שנתבאר זה מעובדא דבר הדייא עם אביי ורבא שם נ"ו.. ופלא גדול מזה מה שאמר רבי נהוראי שם נ"ה: עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלם והלכתי אצל כלם ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו, שיראה מזה היות זה הענין תלוי יותר בקרי והזדמן ממה שיהיה משום חכמה וידיעה אלהית עם שכבר תראה סתירת זה ממה שקבעו שם בפ' הרואה ברכות נ"ז. פתרונים ידועים להרבה מהחלומות ואם הכל הולך אחר הפותר הנה לא הועילו כלום. הנה במאמרים האלה ובזולתם המדברים בענין הזה יש הרבה מבוכות ובלבולים והיותר זר ונפלא לקבל, כי את אשר האלהים עושה יגיד לאשר יחפוץ בחלומות וחזיונים ואחר ישתנה בחפץ הפותר לדברים משונים מכמה גוונים עד שכבר יתחייב מאלו העניינים הפך מה שכיוון יוסף בדבריו הנאמנים, הלא לאלהים פתרונים: ולזה אני אומר כי דבר החלומות וסוד פתרונם וסבת מבוכתן וחלוף כונתם וחלופי חלופם כלם זכרן אליהוא בקצרה למתבונן בו באמרו בתחלת דבריו בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב אז יגלה אזן אנשים ובמוסרם יחתום להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה איוב ל"ג. הנה בכתוב הא' כלל ג' מיני מדרגות שבהם ראתה החכמה האלהית לגלות דעת האנשים ולהאיר את לבם להיישירם ולהודיעם את אשר יהיה בזמן קרוב או רחוק לעוררם אל מה שיאות להם להקדים או להכין אל המעשה ההוא. הראשונה היא מעלת הנבואה השלמה אשר עלו אליה כלל נביאי האמת ע"ה איש ואיש כפי מעלתו ועליה אמר בחלום חזיון לילה על דרך שאמר הקדוש ברוך הוא בעצמו במדבר י״ב:ו׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. והשנית היא מדרגת רוח הקדש אשר היא למטה ממנה שרוב עניינה הוא על ידי בטול הכחות הגופיות ותרדמתם כמו שנתפרסם אצל דניאל הנודע מאנשי רוח הקדש אמר דניאל י' אדני במראה נהפכו צירי עלי ולא עצרתי כח. ואמר שם ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה. וגם הנביאים בתחלת עניינם תקראן אותם כאלה כמו שנמצא ביחזקאל א', ובאברהם קודם שנמול נאמר בראשית ט״ו:י״ב ותרדמה נפלה על אברם וכו'. שם י"ז. וזה היה כן לפי שעניינם אז היה קרוב לרוח הקדש. ועל מדרגה זו אמר בנפול תרדמה על אנשים. ושתי אלו המדרגות נתייחדו לאומה הנבחרת ולא נמצאו לזולתם כמו שאמר שמות ל״ג:ט״ז ונפלינו אני ועמך וכו'. אמנם יש מדרגה שלישית שפלה משותפת לכלל האנשים והיא כי בעת השינה בשכבם על משכבם חלומות יחלומון קצתם אין בהם ממש כמו שכתב החכם בטבעיות לסבת טרדת הכת המדמה ודפיקתו ברוב עניינים משונים אשר לא תנוח הנפש מהם בעת השינה וקצתם יש בהם ממש וכו'. אמנם בפחות ויתר. מהם שיש ענין מעט והרבה דברים בטלים מה לתבן את הבר ומהם שיש בהם גלוי דעת להרבה מהדברים העתידים אם ברובם אם בכולם כמו שאמרו ז"ל ברכות נ"ז: חלום אחד מששים מנבואה, ירצה שהוא ניצוץ מניצוצי הנבואה אלא שהיא היותר קטנה שבמדרגות וכבר לקחו זה המספר לדבר שהוא בטל במיעוטו אצל אחר גדול ממנו כאומרם חולין צ"ז: בטל בששים וקרוב לזה כתב הרב המורה פרק ל"ו חלק ב'. ועל זה אמר בתנומות עלי משכב. והנה בהיות זאת המדרגה אצל הראשונות גלוי מילתא בעלמא וענין משותף לכל האנשים אמר עליה אז יגלה אזן אנשים, ובאמרו ובמוסרם יחתום, כיוון אל כל מה שאמרנו מהמבוכות והחלופים אשר יבאו בהם אם מהרחקת החקויים והדמוים אם מעירוב העניינים אשר מצד החולם והנחלם, כי על הרוב יבא מה שיבא מהגלוי על זה האופן צרור וחתום במוסרותם של החולמים והעניינים עצמם כי לעירוב הדברים ההם הדמיונים אשר בדעתם והשוטט מחשבותם עליהם בבלתי סדר חוייב לבוא להם עניינים מעורבים ומבולבלים ואין מכיר מצורף לשדרכן לבוא ג"כ ברשומים זרים ורחוקים ואין מבין וכל זה היה סבה להסיר אדם מעשה כלומר שיוסר המעשה הרשום בו מהאדם החולם ולא ישתמש בדוגמת הענין ההוא ורוממותו יתכסה ממנו עד שיבא אצל חכם וידע פשר דבר. וכמו שאמר פרעה אל בעל החלומות, ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. והנה בזה היא מבוארת הסבה אשר עליה יחוייב מה שאמרנו והוא שלא ימצא אצל מלאכה זו רק מי שיתחזק בכח המשער ההוא שזכרנו ויהיה בקי ומומחה בהשערת אלה הדברים וזריז לברור מהם דבר מתוך דבר כבורר אוכל מתוך אוכל או מתוך פסולת כפי מה שהוא חלום וכפי מה שהוא חולם ויחוייב החלוף בין הפותרים לפי חוזק זה הכח בהם או חולשתו. וכבר אפשר שישיג הפותר הוראה אחת מהוראות החלום לבד ויחשוב הנשאר לבטלה ויהיה לו אז הפסולת רבה על האוכל וזולתו מהפותרים יתחלף אליו ויכיר ממנו מה שלא הכירו הראשון ויעלם ממנו מה שידעהו. ועל זה הסוד אמרו רבותינו ז"ל כל החלומות הולכים אחר הפה כי כאשר פתר לו ענין צודק החולם יתן לבו אל הפתרון והכיר בקיומו. אמנם שאר ההוראות אשר בתוך החלום אע"פ שיתקיימו לא יורגשו למה שלא קדמה ההודעה מהן. וכבר יפתר לו פותר אחד מצד אחר ויורגש הפתרון ההוא ולא זולתו וזהו מה שהולכין אחר הפה: ובמדרש הנעלם זוהר פ' וישב רבי חייא ורבי יוסי הוו שכיחי קמיה דרבי שמעון אמרו הא דתנן כל חלמא דלא אתפשר כאגרתא דלא מקריא אי בגין דאתקיים ואיהו לא ידע או דלא אתקיים כלל אמר להו אתקיים ולא אתידע דהא ההוא חלמא תלייא עליה ואיהו לא אתידע או אתקיים או לא אתקיים. הרי מבואר שכוונתם זכרונם לברכה באומרם כל החלומות הולכין אחר הפה אינה בשיהפכו הפותרים החלומות לפי רצונם אלא שהגלוי והמפורסם ממנו הולך אחר מה שיפרסמוהו מפתרונם והשאר גם כן מתקיים ואם לא נודע. ועל זה האופן איפשר שיצדקו שני פותרים או שלשה או יותר בפתר כל אחד מהם מצד מתחלף לחברו לפי מה שנתחלף בקיאותו בהשערתו בזה מבקיאות חברו עד שיבאו בו פתרונים רבים וכלם צודקים כמו שהיה מעיד רבי נהוראי מאותן עשרים וארבעה פותרי החלומות שזכרנו. וכבר אפשר שיכיר חכם אחד כל אלו ההוראות וישכיל מה שיאות מחלקי החלום לכל ענין מהם וכן מה שיאות מהם אל החולם עצמו או מה שיאות אל זולתו כמו שהיה נראה לכאורה עניינו של יוסף והכרתו בחלומות אלו אשר עליהם אמר הלא לאלהים פתרונים פתרוני' רבים דוקא כי הוא הרגיש שהיה פתרון להם לפי שעה ופתרון לעתיד ופתרון לימות המשיח כמו שאמרו חכמים ז"ל במדרש שזכרנו בדברים אשר בשער הקודם וגם פתרון לעצמו כמו שיבא. והנה אין ספק כי מצורך השערת הפותר ועיקר בקיאותו הוא הכרת החולם ועניינו כי לא כל החולמים שוים במספר חלום אחד ושברו כי הלסטים מזויין שחלם שנתלה על הדקל לא יהיה פתרונו כההוא צורבא מרבנן שחלם כן כי כל אחד מהם פתרונו עמו לפי מעשהו ומלאכתו וזה פתרונו לצליבא וזה למעלה ושררה כדאיתא בסוף יומא פ"ז: רבי חנינא חזא חלמא דזקפי ליה אדקלא בבבל יכו' ואמרינן התם גמירי דכל דזקפי ליה אדקלא רישא הוה. ופשיטא דברבנן קאמר וזה הדבר ודאי יעלם מהסכלים המתפארים בזאת המלאכה כדאיתא במדרש איכה פסוק ראשון ונזכר גם כן בגמרא בפרק הרואה ברכות נ"ו: חד כותאי עבד נפשיה מפשר חלמין שמע ר' ישמעאל בר' יוסי ואמר ליה אנא איזיל ואחמי הדין טפשא דליכא כותאי דמפלי בברייתא אזל ויתיב ליה גביה אתא חד אמר ליה חמית בחלמי זיתא משקה משחא א"ל זיתא נהור ומשחא נהור את חמי נהור בנהור סגיא אמר ליה ר' ישמעאל ברבי יוסי תפח רוחיה דההוא גברא אמיה הוה חכים פירוש שהיה בועל אמו כמה דאתמר בראשית ד׳:א׳ והאדם ידע את חוה אשתו וכו' אתא אחרן אמר ליה חמית בחלמי עיני חדא בלעא חברתה אמר ליה ההוא כותאה ההוא גברא חמי נהור בנהור סגיא אמר ליה רבי ישמעאל תפח רוחיה דההוא גברא תרין בנין אית ליה וחד מנהון חכים לחבריה אתא אחרך אמר ליה חמית בחלמי ובלעית חד כוכב אמר ליה ההוא גברא חמי נהור סגיא כוכבא נהור ואת נהור הא נהורא על נהירא אמר ליה רבי ישמעאל תיפח רוחיה דההוא גברא יהודאה קטיל ומן הדין יליף רבי ישמעאל הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך שם ט"ו. אתא אחרן אמר ליה חזית בחלמאי דהואה לי תלת עינין אמר ליה ההוא גברא חמי נהור סגיא אמר ליה ר' ישמעאל תפח רוחיה דההוא גברא אפויי הוא תרין דידיה וחד דתנורא אתא אוחרן ואמר ליה חמית בחלמי ארבעה אודנין וכל עלמא מצייתין למלוי אמר ליה את שמיע סגיא אמר ליה ר' ישמעאל תפח רוחיה דההוא גברא מגבב כיבין הוא וכד הוה טעין להון כל עלמא ערקין מן קדמוי אתא אחרן אמר ליה חמית בחלמאי דהוינא טעין חד פינקס כו' אמר ליה רבי ישמעאל תפח רוחיה דההוא גברא מרדעת אית ליה כו' הנך רואה מאלו העניינים כלם וזולתם שישנן שם כי החכם עיניו בהכרת החולמים ומעשיהם ומלאכתם כי משם יצא אורה לפתרונותם והכסיל בחשך הולך כי לא השגיח רק אל ענין הדבר הנחלם לבד תדע דלגבי בליעת הכוכב שלא למד מזה אמרו שלמד מהכתוב וכן אמרו שם גבי חד דאמרי ליה בחלמיה סק לקפוטקאה וכו' ומן הן יליף רבי יוסי קפוטקאה בלשון יון כו' וזהו בלי ספק שורש גדול בענין כמו שאמרו לשם ובשאר המדרשות ב"ר פ' פ"ט אמר רבי יוחנן כל החלומות הולכין אחר הפתרון חוץ מן היין יש שותה וטוב לו ויש שותה ורע לו תלמיד חכם שיתה וטוב לו עם הארץ שותה ורע לו. לכאורה נראה דהא גופא קשיא אמרת דביין אינו הולך אחר הפתרון והדר אמרת דהוא סימן יפה לתלמיד חכם וסימן רע לעם הארץ והרי זה פתרונו. אמנם הכוונה כי לפי שיש פתרונים נגבלים בהרבה מהחלומות ככלהו דפרק הרואה ברכות נ"ז. אמר רבי יוחנן כי כל החלומות שהן ממיני המשקין הולכין אחר הפתרון ההוא שנזכר שם חוץ מן היין שפתרונו משתנה לפי מה שהוא חולם. ושם בגמ' פרק הרואה תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מיני משקין יפין לחלום חון מן היין שהרי יש שותהו וטוב לו דכתיב ויין ישמח לבב אנוש ויש שותהו ורע לו דכתיב ויין למרי נפש. אמר לו רבי יוחנן תלמיד חכם לעולם טוב לו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. הרי נתבאר שמהשערת הפתרון הוא הכרת החולם. והוא דבר שאין ספק בו ומזה יתבאר לך ענינו של בר הדיא עם אביי ורבא דאמרי התם נ"ו. בר הדיא הוה מפשר חלמאי מאן דהוה יהיב ליה אגרא מפשר למעליותא ומאן דלא יהיב ליה אגרא מפשר לגריעותא כי לפי שהיה בקי בחכמה זאת ומכיר בחלומות ענינים מתחלפים הנה בשהיה החולם נותן לו שכר היה מבשר לו הטובה שבהוראות והיה מסתיר אי זו הוראה רעה שתהיה בו ולמי שאינו מעלה לו שכר היה עושה בהפך. והיתה זאת תחבולה גדולה להגדיל שכרו שהנפתרים חושבים דבאגרא תליא מילתא. ועל זה הצד היה מעשהו עם אביי ורבא בחלומות שוין כי שם נאמר דרבא לא הוה יהיב ליה ליה מידי ואביי יהיב ליה מצורף למה שהכיר מרבא דריע מזליה וכי היה נכון למועדי רגל כמו שאמר איהו גופיה מו"ק כ"ח. בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא נראה דמשום דהוה קשה יום אמר הכי. ולזה היה פותר חלומותיו לפי ענייניו ולפי העתים שעברו עליו תדע שכן הוא שהרי א"ל דוי"ו דפטר חמור גהיט בתפלך ועיין רבא ואשכח ואין לומר שנעשית כן מפני פתרונו וגם לא היה יכול לפתור כן לאביי אחר שלא נהיה ומאי דרתח עליה משום דאשכח בספרים כל החלומות הולכין אחר הפה לפי שכבר היה יכול לפתור לו מצדדים אחרים בלתי מבהילים ולזרזו על הרעות העתידות כמו שהיה לבו חולה עליו על דרך שאמר דניאל ד' מרי חלמא לשנאך ופשריה לערך ואמר שם חטאך בצדקה פרוק וכו' וכמ"ש ז"ל שבת י"א. יפה תענית לחלום כאש בנעורת וכו' והוא לא עשה אבל הגיד לו את כל הרעות ההנה כאויב ומתנקם משום דלא יהיב ליה מידי ולישניה דבר הדיא דיקא דאמר גמירי קללת חכם אפילו בחנם היא באה וכ"ש דאנא צערתיה לרבא הרי שלא גרם לו אלא הצער לבד. ולסוף נדון על כיוצא בו גבי ריש עירזא דמלכא כדאמרו ליה אמטו לחד זוזא אפסדת שיראי דמלכא כפתוהו בשתי ארזי וכו': והנה נתבאר ענין זה יפה מפתרונו של יוסף אל שר המשקים כאשר יושקף קשר כי אם זכרתני אתך עם אומרו ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היתה וכו'. וזה כי קרוב היה הדבר לפתור שני חלומות שלהם בשוה כי מה שהיה רואה שהעוף אוכל המאכלים מעל ראשו היה דימה למה שאמר המשקה ואתן את הכוס על כף פרעה כי המלך דומה אל הנשר גדול הכנפים וכו' יחזקאל י״ז:ג׳ ונאמר איוב ה׳:ז׳ ובני רשף יגביהו עוף. אמנם נמשך אחר מה שקדם לו מהכרתם ומההתחלפות שררתם והקורבה אשר להם אצל המלך ומהבדל החטאים אשר עליהם נתפסו וגזר זה למחילה ולזה לצליבא. והוא מה שביארו אל שר המשקים באומרו ונתת כוס פרעה וכו' כי אם זכרתני אתך וכו'. ירצה הטעם למה שראיתי לגזור על אמתת זה הענין כי ידעתיך איש חיל שר ורזש:וב: בעיני המלך עד שידעתי שאם זכרתני אתך בתורת סימן ורושם זכרון באחד מהדברים שייטב לך לעשות אותו אות זכרון בחותמך או בלבושך אז תוכל לעשות עמי חסד שתזכירני אל פרעה והוצאתני וכו'. ואמר זה לפי שהזכרון הוא מהכחות הטבעיים אשר אין אדם שליט עליו. ואם ישכח מה יש לו לעשות ולזה יש לו להעזר בתחבולה כמו שיבא זכרונו בשער נ' ב"ה. ואמר הכתוב ולא זכר שר המשקים את יוסף. ירצה שלא שם לו סימן לזכרון כמו שאמר לו כי אם זכרתני אתך. ולזה וישכחהו כי לא נמשך מה שאמר והזכרתני אל פרעה והוא מה שהודה על חטאו אחר כך באומרו את חטאי אני מזכיר היום חטא פרעה וחטא יוסף שלא עשה התחבולה שבקש ממנו. ואנקלס תרגם ית סרחני. ולפי מה שכתבנו קרא דוקא. ואיך שיהיה יאמר שמצד חשיבותו רואה היא שמספיק לכך. ומזה הצד היה רואה בחלומו פתרון מה לעצמו כי ידע בו שיתגלגל זכותו על ידו וכדי שלא יחשב שכובד עונו יעכב עליו אמר כי גנב גונבתי מארץ העברים כו'. אמנם אל שר האופים השקיף אליו מצד רוע טבעו ומזלו והיותו במבט האיבה עם המלך לפי חטאתו וראה שהחלום מסכים עם הוראותיו אלו והסכימה דעתו אליהם. וזאת היא סבה ועילה כי לזה השיבו על כנו ואותו תלה. ועל זה הענין עצמו הוי האי ב"ר פ' פ"ט דההיא איתתא דאתת לגביה רבי אלעזר אמרה ליה חזית בחלמי דשריתא דביתא פקעה אמר לה ההיא איתתא ילדת בר דכר אזלת וכן הות לה. אתת זמן אחורן ואמרת ליה הכי. ואיהו אתיב לה הכי. אזלת זמן תליתאי אשכחת תלמידוי דיתבין בבית ספרא אמרין לה ההיא איתתא קברה בעלה. וזה כי בקיעת או שבירת קורת הבית יורה על שברון הגוף וחלחלה בכל מתנים ואם תחלים זה החלום אשה הרה או ראויה לילד הנה הוא מורה כי בעת לידתה יהפכו ציריה עליה והמליטה זכר לפי שילדת הזכר הוא בצירים חבלים חדים יותר מהנקבה. אמנם כשתחלום מי שאינה הרה או שנסתלקה יורה על שיאחזנה צירים וחבלים על מות אישה. ואם קרה לה שבפעמים הראשונים באת אצל פותר אחד ובאחרונה אצל אחר ידמה ששנוי הפותרין או הפתרונות גורם ואינו כן רק שהם לומדים ענין מענין כמו שאמרנו. ומה שאמר רבי אליעזר לתלמידיו אבדתון גברא לא כן כתוב ויהי כאשר פתר לנו וכו' לומר שלא היה להם לבשר רע והרי הוא חשוב כאילו הרגוהו וכמו שאמרו מגילה ט"ו. אין משיבין על הקלקלה והוא מוסר גדול אצל החכמים. הנה שנתבארו אלו הדברים כפי מה שיסבלהו הדעת להסכים המאמרים הנזכרים עם אלו ועם האמת ויועיל הנאמר בהם להסכים הבלתים נזכרים ויודע איפה כי אנשים כאלה הם הרואים אשר באורם יראו אור הולכי חשכים כי על זה נראה שנקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח כלומר מאיר ומגלה צפונות. והוא מענין השמוש בשם האור שזכרנו שכבר נמצאו אצל זה פתאים וסכלים מחזיקים עצמם לחכמים והם הולכי חשכים כמו שנתבאר מההוא כותי שזכרנו האמנה כי עדין נשארו קצת ספקות בפתרונים הנאמרים מעין הספקות החזקות הנופלות על פתרונו של פרעה כמו שיבאו אחרי כן, ולכן אני רואה שענינו של יוסף באלו העניינים היה מעולה מאד מזה והוא האור האלהי הנבואיי השופע על השכל אשר ממנו תושלם הנבואה אשר בזה יהיה החלום נדון ונפתר כפי אשר יגזרהו השכל האלהיי העליון אשר בקרבו לא שילמוד הפתרון מתוך החלום וחלקי שברו. כי זהו גלוי הצפונות במעלה גדולה. אמנם תוכן הענין הזה יהיה כפי מה שאומר וזה כי מהידוע שפתרון החלומות והגדת הנבואות הם עניינים הפכיים בעניינם. והוא שהמשפטים הנגזרים במציאות בפתרונות הם לקוחים מהעניינים הפרטיים אשר בחלום המתהוים ומתחדשים מהדברים הדמיוניים אשר בנפש החולם כי מהם ומרמיזותיהם ישער המשער כפי כחו וישפוט בכל הדרכים אשר זכרנו. אמנם ההגדות הנבואיות הנה הם לקוחות מהגזרות הכוללות הנמצאות בסדור השמימיי או בדעת האלהיי הכולל אשר ברצונו יתעלה יושפע על שכל הנביא אמות מציאותם כמ"ש עמוס ג׳:ז׳ כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ויתחייב מזה כי כאשר יבא בחלום עירוב דברים או עניינים נוספים כפולים או בטלים יתבלבל בהם מאד הפותר הבא בכח השערתו לבד כי ישתדל לבקש מציאות לדברים הבטלים ההם ולא יתיישב בהם דעת השומע גם לא יסכים עמהם המציאות והיה זה לו כי הוא לא ידע בענייני המציאות רק מה שהוא משער מצד ענייני החלום ופרטיו. אמנם כאשר יבא פתרון זה ליד הנביא או אשר ימצא אתו רוח הקדש הנה באמת הוא יודע ראשונה ענייני הנמצאות מצד עצמן ומשיג אמתותם. ומצד זה הוא שר ושופט על החלום ומכיר מהו הצודק ממנו והבלתי צודק ומהו הנכפל והבטל כי הוא על דרך האמת איננו פותר חלום כי אם את אשר האלהים עושה מגיד. והוא היה הטעם הנכון לנבוכדנצר למה שלא רצה להגיד חלומו לחכמיו כי הוא הפירוש הנכון לשם בלי ספק כמו שנתבאר מאומרו להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשריה תחונני דניאל ב׳:ט׳ הורה כי היה מופת מאתו לדעת אם יגידו לו את דבר המשפט הנכון אם לא. וזה כי הוא ידע והרגיש מצורת חלומו ודבריו הנוראים שהוא היה ענין אמתי ומקיף בכלל המציאות ושאינו מכלל החלומות הפרטיים המורים על ענייני החלום ההוא הפרטי והסמוכים אליו: ובמדרש ב"ר פ' פ"ט וכל הבריות אינן חולמין אלא חלומות המלכים של כל העולם כלו הוא והכונה שכל אדם חולם לעצמו הענין החלקי והפרטי המיוחד לו אמנם המלך הוא חולם חלומו של כל העולם כלו עד כי כאשר יחלום המלך יעשה כאלו חלמו כל אחד מהאנשים לעצמם והוא דבר שיאות למלך מצד שהוא כולל וכ"ש אם היה מהמולכים תחת הכפה. ולזה גזר כי המשפט הכללי ההוא א"א שהחוזים בככבים או המתפארים בנבואה שלא ידעו ולא ירגישו באלו העניינים מזולת החלום. ולזה היה מבקש מהם שיגידו הם העניינים האלהיים ההם מעצמם במשל אשר ראם הוא בחלומו או קרוב אליו. ובזה ידע כי הם מדברים נכונה. משל לכשתשמע שמועה שבחצר המלכות נעשו משפטים נוראים מפורסמים משרים גדולים ועצומים כי אם איש יבא מעבדי המלך ומשרתיו אשר ידע כל יגיד העניינים ההם מתוך שידעם ולא הוצרך שיגידו לו השמועות אדרבה הוא יתקן השמועות ההם או יכזיבם במה שלא יצדקו אל המציאות. אמנם אם הוא יגיד להם החלום הנה הם ישתדלו לפתור אותו לפי השערתם ומתוך דבריו ילמדו לשקר ולומר דברים בלתי מסכימים אל המציאות כמו שאמר דניאל ב׳:ט׳ ומלא כדבא ושחיתא הזדמנתון למאמר קדמי. והנה לפי שהם לא היו במעלה ההיא ולא עמדו בסוד הנבואה הוצרכו להודות ולומר שם לא איתי אנש על יבשתא די מלת מלכא יוכל להחויא כל קבל די כל מלך רב ושליט מנה כדנה לא שאל כל חרטם ואשף וכשדי ומלתא די מלכא שאל יקירה ואחרן לא איתי די יחונה קדם מלכא להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי. התנצלו כי לא היו רגילין אצל ידיעה זו למה שלא הורגלו המלכים לשאול כך. וגם המלכים לא עשו שלא כהוגן כי עניינים אלו אין יכולת על ידיעתם כי אם אל השכלים הנבדלים מחמר. וכבר הקדימו בזה מה שהיה לשם ותהלה אחרי כן לדניאל וחביריו. אמנם ג"כ כיון לשני העניינים דניאל כשאמר רזא די מלכא שאל לא חכימין אשפין חרטומין גזרין יכלין להחויא למלכא ברם איתי אלה בשמיא גלה רזין והודע למלכא וכו' שם. ביאר לו בפירוש כי משפט הפתרון הוא לא יקחהו מרשמי החלום ומהוראותיו אבל מהידיעה העליונה האמיתית אשר על פיה ישפטו הרשמים וההוראות ההן הפך ממה שנהגו בו חכמי הפותרים ובקיאיהם והוא מה שהודה בו נבוכדנצר אחרי כן באומרו שם מן קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין ומרא מלכין וגלי רזין די יכלתא למגלא רזא דנא. והנה כזה וכזה קרה לו ליוסף עם פרעה שהוא באמת נסתייע ברוח הקדש שעליו. ומהידיעה הכוללת האמיתית בא אל המשפט ההוא החלקי. והוא מה שהשתדל להראות אותו הוראה אמיתית בדבריו אשר דבר אשר תחלתן היו בלעדי אלהים וכו'. כמו שג"כ אמר אל הסריסים הלא לאלהים פתרונים כמו שיבא כי ראה שהטוב והישר שיכירו ממנו זאת המעלה הברה והמצוחצחת שהיא מאירת עינים בהערת העניינים הכוללים האלהיים אשר היא למעלה מהאורות אשר זכרנו ראשונה. ומעתה יתכן להשתדל ביישוב אלו העניינים המעולים על סדר הכתובים ולבאר אמתתם אחר שנזכור ראשונה הספקות הנופלות בעניינם וגם במה שילוה אליהם מהספור. וכבר פירשנו טעם הלא לאלהים פתרונים והתרנו הספקית הנופלים בענייני הפתרונות ואגבו נתבאר טעם כי אם זכרתני אתך וכו'. אם בסמיכות מלת כי ואם בכפל הזכרונות והכנסת החסד בין זכרון לזכרון: א בפתרון חלומות הסריסים למה לא פתר יוסף מה שיורה ראותו בחלום והיא כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה ענבים ואקח את הענבים ואשחט אותם על כוס פרעה. כי הנה לא נראה שפתר זולתי מה שראה שלשת השריגים שלשת ימים וכו' ונתת כוס פרעה וכו'. וכן בחלום האופה. ואם שכבר הותר זה הספק במה שהקדמנו הנה יש לכוללו בכלל מה שיתכן זכרונם בזה הדרוש הנכבד: ב מה היתה הסבה אשר בה נואלנו חכמי פרעה הידועים מקדם לחכמי חרשים ומפשרי חלמין לבלתי דעת מעט או הרבה בפתרון הזה עם היותו לפי הנראה הפתרון מתיחס אל החלום וקרוב אליו מאד. ומה נשתנו הוא והם אצל חלום זה מאצל שאר החלומות. ואין להשיב כך רצה האל להוציא את יוסף על ידם כי האמת כן הוא. אמנם האל יתברך יעשה הדברים על ידי גלגולי וסבות רחוקות וקרובות יתכן הוייתם בהנה כמו שהיתה תשועת ישראל בימי המן ע"י נדוד שנת המלך אסתר ו׳:א׳ וכיוצא וכן ביוסף אפשר לו יתברך לשבר דלתות נחשת להוציאו ויכול הוא להמליכו על כל העולם. אבל סבב סבות בבואו אל בית שר הטבחים ובחלומות הסריסים ולא הכין חלומות של פרעה באופן שכל חכמיו לא יוכלו להגיד לו דבר גדול או קטן: ג בטעם שני החלומות האלה אשר חלם פרעה אשר זכר הכתוב שהיתה יקיצה בנתים. באמרו ויקץ פרעה וישן ויחלום שנית וכו'. וכן הקפיד בספורו ליוסף ואמר ומראיהן רע כאשר בתחלה ואיקץ וארא בחלומי וכו' ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי. והלא אמרו ז"ל ב"ר פ' פ"ט שאמר לו פתרונות הרבה שבע בנות וכו'. ושבע אפרכיות וכו': ד בדברי שר המשקים כי מה רצה באומרו איש כפתרון חלומו חלמנו ואח"כ איש כחלומו פתר כי הם ודאי דברים בטלים: ה מה ראה יוסף להתחיל הפתרון מאומרו חלום פרעה אחד הוא יראה שהיה לו להתחיל מעקרו הנה שבע שנים באות וכו' וקמו וכו' ולא יודע וכו' ואח"כ יתיך הכפל לומר חלום פרעה אחד הוא ועל השנות וכו'. וגם שכבר דבר זה פעמים: ו מה לו ליוסף לומר זה פעמים את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה כי מצד שהוא פותר יש לו לפתור לפי הוראות החלום ואם חלום צודק הוא יתקיים ואם לאו מי עירב אל לבו להגיד אותו במלאכת יי': ז כי ירצה ממנו השתדלות עצומה בהסכים השביעיות והשנות החלום אל דבר הפתרון לא עשה כן לכל חלקי עקר החלום ופתרונו רק בדרך ספור בעלמא אשר זו היתה נסבה למבוכת המפרשים ז"ל בהוראות חלקי החלום על הפתרון ואלו היה מפרט בטל מחלקת. גם כי במה שאמר היה לו לענות ולקצר בדחיית מותר הדברים ויספיק בשיאמר שבע פרות הטובות שבע שנים הנה ושבע פרות הרקות וכו' ושבע השבלים שדופות הקדים שבע שנים הנה חלום אחד הוא אשר האלהים עושה כו'. הנה שבע שנים כו': ח אומרו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם כו'. עד סוף כל העצה כי בזה ודאי הוא נדרש ללא שאלו. וכבר הקשה הרמב"ן ז"ל העל יועץ למלך נתנוהו. ואמר שהיה מכלל הפתרון. ועוד מה טעם יעשה פרעה ויפקד פקידים כי הוא מה שראוי שיעשהו האיש הממונה ההוא ועכ"פ הלשון הוא מיותר כי די בשיאמר יפקד המלך פקידים וחמש וכו': ט מה ראה פרעה ועבדיו קושט דברי אמת באמרי יוסף שנאמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו ולמה גדלוהו וירוממוהו על כל ארץ מצרים באותו שעור בטרם ידעו את מוצא דברו. ולא עוד אלא שגזרו היות רוח אלהים בו. גם אומרו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. כי ענין אחד הוא אשר הודיע אותו להם לבד: י והוא מה שראוי לחבר אל זה הספור והוא למה לא הודיע יוסף לאביו את כל כבודו שם כי יש לאל ידו להניחו מרגזו ומעצבו וכל שכן בשנות הרעב להציל ממות נפשו ולחיותו. ותמהני ממה שכתב הרמב"ן ז"ל שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו כי מה תועלת לו בשיתקיימו ואף כי יהיה תועלת לא היה לו לחטוא כנגד אביו. אבל היה לחשוך עצמו מחטוא לו והחלומות העושה יגש פתרונם גם שתראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותיו שהרי הם הדברים אשר יעשו שלא מדעת הבעלים: יא מה טעם הוזכר שנולדו שני בני יוסף בטרם תבוא שנת הרעב. ועוד כי לא נזכר במקומו והיה לו לסמכו לאומרו ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע כו': יב כי בא ספור התחלת הרעב ברוב דברים כפולים ומכופלים יספיק בשיאמר ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים ותחילנה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף ויהי רעב בכל הארצות כו'. וכל הארץ באו וכו'. וירא יעקב וכו'. ולמה היזכר ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה כו'. וחזר אחר כך והרעב היה על כל פני הארץ. ואחר כך פעם אחרת ויחזק הרעב בארץ מצרים נראה שהכל מותר גדול. יג איכה היתה כל ארץ מצרים לשמה רגע אחד ולא נודע השבע ביניהם בשנות הרעב: וגם כי הכתוב אומר דבר והפכו במקום אחד נאמר ובכל ארץ מצרים היה לחם. וסמיך ליה ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם. ומהו זה שאמר להם פרעה לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. כי באמת היה לו לומר לכו אל יוסף ושברו ממנו אוכל. ודרך המדרש ב"ר פ' צ' ידועה וזרה וגם כי לשון הכתוב קצרה מהכיל אותה. ועוד אומרו וירא יעקב כי יש שבר במצרים שמעתי כי יש שבר במצרים. ומאי חדוש ומי לא שמע כזאת ומי לא ראה כאלה. וטעם אומרו למה תתראו ומה היה להם להראות ובביתם אין לחם כלל דכתיב ונחיה ולא נמות וכו'. אלו הן הספקות הראוים להעיר בחלק הספור הזה אשר יעדנו ביאורו לבירור כל הדברים אשר בשער והנלוה אליהם נבוא אל הביאור: ויהי מקץ שנתים ימים וכו'. יאמר כי מקץ שנתים ימים שהיה ענין הסריסים וכבר היה נשכח יוסף מלב שר המשקים היה סבת מאת יי' שחלם פרעה את החלום אשר יספר שנפעמה רוחו עליו לדעת הוראותיו לפי שכבר נראה לו שבא חלומו ברוב ענין עד שקרא לכל חרטומי מצרים וכו'. התר ספק ב' והנה למה שנבדל החלום הזה משאר החלומות בשני ענינים. האחד מה שאמרנו מהיות עניינו כענין חלומו של נבוכדנצר שהיו הוראותיו ומשפטיו כוללות לארצות וממלכות רבות שלא כמנהג החלומות שאין משפטם יוצא מהחולם והעניינים הקרובים אליו אוהביו וקרוביו ומרעהו מצד מה שתשוטט מחשבתו ורעיוני דמיונו עליהם כמו שאמר רעיוניך על משכבך סליקו וכו' דניאל ב׳:כ״ט וחלומות יוסף והסריסים לעדים והב' במה שנשנה החלום ביקיצה בנתים כמו שיגיד הכתוב מעת החלום ובאומרו בשעת סיפורו ואיקץ. היה מה שהיה שנתבלבלו בהם חכמי חרשי פרעה שפותרים להם בדברי עצמו ובחלוק עניינים כמו שאמרו ז"ל ז' בנות אתה מוליד וכו' וז' אפרכיית אתה כובש. כי בענינים הכוללים לא נתנו את לבם כי אינו ממלאכתם ולא התודע להם. אמנם לב פרעה אשר ביד יי' לא שלו ולא שקט בהם. ואולי שראה בחכמתו שהדברים ההם היו רחוקים או נמנעו שיגיע עדיו: ולזה אמר ואין פותר אותם לפרעה וכמו שאז"ל ב"ר פ' פ"ט. פותרין היו אבל לא לפרעה. והיותר נכון שנתדמה לו כאלו לא אמרו לו דבר. והדבר הבטל אינו כלום. ולזה אמר אח"כ ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי: וידבר שר המשקים וכו'. כבר אמרנו ראשונה שבכאן התודה על חטאו שגרם השכחה בענייני יוסף. אבל עכשיו מלא ידו עמו במה שספר עליו מחכמתו ובקיאותו במלאכה ההיא והוא אומרו ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא איש כפתרון חלומו חלמנו. ד ירצה שכבר חלמו שניהם בלילה ההוא איש כפתרון חלומו של חבירו. כלומר שכבר יסבלו שני החלומות פתרון אחד לפי קורבתם בענין כמו שכתבנו ועם כל זה הגיע מחכמתו להבדיל ביניהם ולפותרם כאלו הם חלומות נבדלים ונפרדים תכלית ההבדל איש כחלומו עד שלזה השיב על כנו ולזה תלה. ומה שאמר ושם אתנו נער עברי עבד וכו'. הנה הית' חכמה מאתו כדי שלא יחשוב המלך שהוא מליץ בעדו מפני קירוב דעתו אליו. וזה הענין שאמר מהגדת שר המשקים הוא שרמזו פרעה בפתח דבריו שאמר ליוסף ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. כלומר שאתה תבין חלום אע"פ שנרא' ממנו שהוא ענין אחד לבד. לפתר אותו בכל הצדדים שבו: ויען יוסף אל פרעה לאמר בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. לפי שראה שפרעה החזיקו בפותר המוצא הפתרון ממציאות החלום והוייתו לבד לזה אמר אליו כי בלעדיו מצד מה שיחזיקהו בפותר. האלהים יענה את שלומו במדרגה היותר עליונ' ממנה כמו שאמרנו וכמו שיבאר בדבריו: וידבר פרעה אל יוסף בחלומי וכו'. הגיד הכתוב שהגיד לו את חלומו כאשר הוא ואשר הקיץ בסוף הראשון ונשנה לו חלום אחר כי הוא הדבר שנתבלבלו בו הפותרים המצריים לסבה שאמרנו. והוא טעם ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי. ה הור' הכתוב כי זהו א' מטעמי מבוכתם מצד היותם פותרים הוא מה שהתחיל דבורו של יוסף חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד וכו'. בדבריו אלה הפליא עצה להודיע למלך שתי סבות אשר בעבורם לא נמצא בפותרים מי שיגיד ענין חלומו מה שיהי' התנצלות להם והגדלה אצלו כמו שהיה הענין בדניאל כמו שאמרנו אשר מזה יודע אליו שכל מה שיאמר בפתרון ההוא יהי' במעלה יותר נפלאה מפותר עד כי במעלה ההיא יוצא הוראות חלומו ממנהגיהם ויתבארו כפי מה שיחוייב להסכים עם הידיעה העליונ' ההיא. ה אמנם הסבה הראשונה ביאר באומרו חלום פרעה אחד הוא כמו שכבר אמרנו שהפרדת משפטו העלימה מהם פשר דבר. ועל השנית אמר אשר האלהים עושה הגיד לפרעה יאמר שאין הוראת זה החלום מהעניינים החלקיים הפרטיים המתיחסים אל חולם החלום ההוא ואל ענייניו וקרוביו על הרוב כי הוראתו היא מהעניינים הכוללים אשר האלהים עושה בעולמו ואין מדרכם להתגלות בחלומות מכח הדמיון רק ע"י הנבואה ורוח הקדש לאנשים השלמים הדבקים בשכל הכולל אלא שכבר יקרת בעיניו ונכבדת להיות בסודו להתפרסם על ידך את אשר הוא עושה בעולם ויש בכלל דבריו שאם לא בעבור שהיה הוא בהוד ה' יושב ראשונ' לא היה מכיר מעלת זה החלום והוא ממש מה שאמר דניאל שם לנבוכדנצר אלה רב הודע למלכא מה די להוא אחרי דנא ואחרי שאמר זה דרך כלל ביאר היטב שני העניינים האלה. ואמר שבע הפרות הטובות וכו'. עם היות כי לפי משפט המלאכ' הזאת שבע פרות הטובות אשר בחלום הראשון הוראת שבע שנים הנה. ושבע השבלים הטובות אשר בחלום השני שבע שנים אחרות הנה תדע שחלום אחד הוא כמו שאמרתי ושניהם אינם אלא שבוע א' וזה הדבר הראשון אשר בו נבוכו כל חכמיך. ושבע פרות הרקות והרעות העולות אחריהן כמו כן ז' שנים הנה ושבע השבלים שדופות הקדים עמהם יהיו ז' שני רעב. ואינו דבר מיוחד לך כמנהג חולמי חלומות כי לא יוורש המלך ברעב אבל הוא ענין כללי לכל העולם והוא הדבר השני אשר בו נשתבשו ולזה אמר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה מתחלה אשר האלהים עושה הראה את פרעה. ו כי מה שהוא עושה להביא רעב בעולם הראה את פרעה כדרכו לגלות אזן עבדיו הנביאים או הקרובים אליו. ואחר שבאר עניינו אצלו ספר לו ענין החלום ושברו כדרך נביא המגיד עתידות ולא חשש להתיך חלקיי על הוראותיו ואמר הנה שבע שנים באות שבע גדול וכו'. וקמו שבע שני רעב וגו'. ולא יודע השבע וכו'. אמנם השתדל בסוף לתת סבה אל השנות החלום בהכפל המספרים ולהיותו בשני חלומות. ו ואמר שלא היה זה ההכפל להרבות עניינים נבדלים כמנהג פתרונות החלומות אבל לכוין המספר ולהורות דדוקא קאמר שבע שאם לא כן לא יוקח משפט מהמספר לפי שא"א שיהיו רק על מספר מה. וגם להורות שהדבר מזומן וממהר האלהים לעשותו. והיה זה לפי שהדבר העתיד כל מה שיקרב אל המציאות יתרבו הוראותיו ומופתיו במוכנים להם. כמ"ש הכתוב יואל ג׳:א׳ והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ינבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי. והנה כשהיו העניינים האלו רחוקי המציאות היה נעלם מכלם ואין חזון נפרץ וזה הענין גדול בזה מהסודות הנבואיות אשר לא יוכל לדעתו מי שלא יוצץ עניו זוהר הנבואה. ולזה אמרתי לך אלהים יענה את שלום פרעה. ועתה ירא פרעה וכו'. ח אחרי הודיעו שדבר קטון בעיניו היותו פותר ושכחו במדרגה אחרת גדולה ממנה לא סר מהודיע אשר היתה רוח אחרת עמו והוא עניין שלישי יקר מאד עם מלכים ויועצי ארץ והיא מעלת התבונה ויושר העצה הנהוגה ביניהם. כוון בזה שאם אולי למיעוט השקפתם לא ירגישו לשתי האותות הראשונות שזו למעלה מזו א"א שלא ישגיחו בזאת מצד שהיא יותר משותפת במה שיבא בה מסדור דבריו לפי הנחות החכמה ההיא. *ר"ל שכל יועץ מכוין תחלה בדבריו אל התכלית המושג באחרונה, ורק למען השיגו יועץ גם כן מה שיצטרך הנועץ, לעשות תחלה, והאמצעים אשר יבחר למען הביא התכלית הזה אל הפועל, וזש"א החכם "כי הלקוח בעצה בראשונה הוא אשר יוציאהו אל הפועל באחרונה" ר"ל כי הפעול' המוציא' את התכלית אל הפועל באחרונ' ומוקדמות במעשיה, כמו שהוא פה אצל יוסף, שהשתדלותו לשמור יושבי מצרים ושאר ארצות מרעב ומחסור בשבע שני הרעב שעלת' במחשבתו תחלה הושגה רק באחרונה אחרי עשות פרעה הפעולות האמצעיות להפקיד פקידים אשר יכריחו יושבי הארץ ע"פ פקודת איש חכם ונבון אשר יושת עליהם, לתת חומש תבואתם בשבע שני השבע לאוצר המלך, למען אסוף בר ואוכל למכביר אשר יהי' לפקדון לארץ, ואותן פעולות אמצעיות הקדים גם בדברו אל פרעה תחילה להשגתו התכלית שהוא נכלל במאמר "ולא תכרת הארץ ברעב." כי הנה החכם בפרק ז' מהמאמר הג' מספר המדות אמר אמנם כל עצה היא שאלה וכל שהוא אחרון בחלוק הוא ראשון בפעולה עד כאן. והכוונה לפי שנתבאר היטב שם שהמצאת העצה והוצאתה אל הפועל הם מקבילים בסדר לגמרי והוא כי הלקוח בעצה ראשונה הוא אשר יוציאוהו אל הפועל באחרונה והלקוח באחרונה הוא אשר יעשוהו ראשונה ויועיל זה הענין למשל ולפי' כי הנה המלך יש לתת אל לבו להמלט ממכת הרעב ולהחיות עם רב שהוא התכלית המכוון ותהיה העצה הראשונה בזה שיהיה אוכל לפקדון לארץ וזה לא יתכן אם לא בשיתיעץ שיהיה האוכל תחת יד המלך וזה לא יגיע כי אם במה שיראו עוד שיקובץ האוכל אשר יותר משני השבע. וזה לא יאות רק במה שיתיעצו עוד לחמש את הארץ. וזה לא יעלה בידם כי אם בהפקיד פקידים להכריח את העם ביד המלך. ולא יושלם כל זה כי אם במה שיסכים להפקיד על כל איש חכם ונבון להיות על כל אלו הפקידים על פיו יצאו ועל פיו יבואו בכל המעשים ההם וזהו סוף העצה על סדר לקיחתה. אמנם לענין מעשה צריך להתחיל מזה הענין האחרון ולהמשך לפי הסדר עד שיגיע אל האחרון הקרוב אל התכלית כמו שביארנו. ולזה אחר שכבר זכר הרעה המזומנת לבא עליהם ברעב ההיא אשר יהיה בארץ, סדר דבריו בסדר המעשה כמו שאמר בפירוש יעשה פרעה ויפקד וכו'. והתחיל מההתחלה הראשונה עד הגיעו אל התכלית להורות כי אשר יעץ יי' הוא מגיד. והוא מנהג המלכים ואנשי השם כמו שכתב החכם בפ' ההוא מפורסם הוא גם מהקדמונים אנשי המדינות הקודמות והם אשר יגיד אמרם אשר המלכים היו בוחרים היו מגידים לעם. ירצה שהמלכים אינם מגידים לעם הענין על הסדר אשר בו יתיעצו שהוא ההלוך מהסבה התכליתית אל המסובבים ממנה עד היותה רחוק אבל לפי סדר המעשה שיצוו להם לעשות ראשון ראשון מה שנלקח בעצה אחרון אחרון. וכמ"ש את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. וזה מה שנתבאר מכיוון דבריו. אמר תחלה ירא פרעה איש נבון וחכם וכו'. ואחר יעשה פרעה ויפקד כו'. ואחר וחמש את ארץ מצרים כו'. ואח"כ ויקבצו את כל אוכל כו'. ואחר ויצברו בר תחת יד פרעה כו'. ואחר והיה האוכל לפקדון לארץ כו'. ואחר כל זה יגיע אל התכלית ההוא ולא תכרת הארץ ברעב. ח אמנם באומרו ירא פרעה כו'. יעשה פרעה כו'. כיון לומר שהדבר הגדול הזה היה ראוי שיעשה ע"י פרעה עצמו לפי חכמתו ותבונתו אלמלא חשש כבודו וטרחו. ולזה חוייב שיבחר איש נבון וחכם ממלא מקומו וישיתהו תחתיו להיות ידו כיד המלך אם לכח ואם לחכמה. ומעתה יעשה פרעה ויפקד וכו'. כי כשיפקיד זה האיש פקידים וחמש את הארץ ויעשה כל הדברים הנמשכים הנה המלך הוא העושה, שהרי ידו כידו ופיו כפיו והכל ישמעו לחמש את הארץ שלא כמנהג, והתחילו עכשיו בהכרח, מה שקבלו אח"כ ברצון, דכתיב בראשית מ״ז:כ״ד ונתתם חמישית לפרעה וכו'. עד הנה הגיע להם מטוב טעמו ושכלו ולא חשש למה שאמרו הליועץ למלך נתנוהו כי מעט היה לפניו היותו יועץ. אבל כוונתו להגדיל תושיה בפניהם. והגיד הכתוב שהגיע כוונתו עד שנא' וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו. ט כי פרעה בחכמתו הכיר בעניינים הראשונים. אמנם כל עבדיו הכירו מעלתו ורוב בינתו בעניין העצה וסברא כי לפני מלכים יתייצבו ויבחנו דבריו. והנה פרעה לשתפם עמו במה שהכיר ממנו. ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו ט אמר שכבר הכיר בו ענין מעולה יותר מהם והוא היות בו רוח אלהים לדעת את אשר יעשה בארץ בו הכריח דברי החלום לסבול את אשר ידעהו מהאמת ושלא נמשך אחר דברי החלום כאשר אמרנו. ויש בכלל דבריו דרך מוסר מההמלכה עמהם כמו שאמרו חז"ל ברכות נ"ה. אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ נמלכין בצבור שנאמר ראה קראתי בשם וכו'. וזה מה שיחויב להם לקבל בסבר פנים. כמ"ש שם. א"ל הק"בה למשה הגון עליך בצלאל א"ל רבש"ע אם לפניך הגון לפני לא כ"ש. ואחר שדבר אל עבדיו על זה האופן חזר הדבור אליו וא"ל אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. ט כיון אל שלשת המעלות אשר הכיר ממנו אין נבון וחכם כמוהו לשית אותו על ארץ מצרים. ובאומרו נבון כיון אל מעלות המדות וחכם על מעלות השכליות. ואמר אתה תהיה על ביתי. כי הכירו שהוא יודע בטוב הנהגת הבית. ועל פיך ישק כל עמי. כי ראהו פלא יועץ בענינים הכוללים אל כל המדינות והיא מעלת מלכות. ולזה אמר רק הכסא אגדל ממך: ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך וכו'. לפי שהרגיש בו הוד מלכות ברוח הקדש שעליו. גם כי לפי הוראות החלום כל מלכותו ושאר הארצות היו צריכים לו צורך הכרחי חשש שמא יתנו עיניו בו וימליכוהו עליהם לזה אמר ראה נתתי אותך על ארץ מצרים ומידי תהיה לך זאת הגדולה והשררה ויסר את טבעתו מעל ידו וכו'. וילבש אותו וכו'. וישם רביד וכו'. כי כל זה הוא טכסיסי משנה המלך כמו שאמר וירכב אותו במרכבת המשנה וכו'. ולזה חתם בסוף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש וכו'. כי זה הוא ענין המשנה ממש והנה פרעה ראה כל זה לעצה נכונה מאד כדי לבטוח בו ולהשען בנאמנותו: ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. למה שהיה להם לעינים להאיר עיני חכמיו בפתרונות ההמה לשום מחשך לפניהם לאור קרא אותו זה השם המורה על גלוי העינים וזריחת אורם כמו שאמרנו ראשונה. גם יוכלל בו אור העצה היעוצה להורותם דרך ישכון אור לשום אותם שארית בארץ ולהחיותם: וכבר יחד לי לזה בראשונה מאמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו כי העצה הנכונה היא אשר תטיב עיני הבחירה לצריכים אליה בשיעור נמרץ. וזאת היתה נסבה למה שנמשך אח"כ מהתנכרותו לאחיו כי לא נתפרסם שמה רק מזה השם: ויוסף בן שלשים שנה וכו'. י אחר שספר איך יצא יוסף מבית האסורים ואשר היה גדול מאד בעיני פרעה ובעיני כל מצרים אמר תחלה מה ששם מגמת פני הספור להציל אותו מן האשם על בלי הגיד לאביו את כל הנמצאות אותו עד שנמשכו הדברים מאיליהן והוא אומרו כי בן שלשים שנה הית בעמדו לפני פרעה ומהידוע שכל השלשה עשר שנים שעברו לא לכבוד היה לו להודיע שהוא עבד ביד אדונים קשה שלא יתנהו לפדיון בכל ממון שבעולם מוסף על מה שיהיה הגלוי למסה ומריבה בין אביו ואחיו וגם עתה עדיין לא נתכשר הזמן כי כל כבודו היה תלוי ועומד בעיניהם עד עת בא דברו בענין הרעב כי הוא היה החדוש להם כמו שיבא. ולזה לא ראה לערער על עצמו שום דבר עד שיתחזק בממשלתו וגם כי היה לו עצה נכונה להמתין למה שיעשה מפאת עצמו כי ראה כי קרוב יומם לבא לפניו מפני זלעפות רעב ושם לבו להתעסק במלאכתו ולשמור משמרתו הוא כמו שאמר ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים ויקבץ וכו'. ויצבור יוסף וכו'. כלומר ועדין בכל זה לא היה לו פנאי ולא שעת הכשר להזכיר ולהפקיד בבית אביו עד שיתאמת דברו בבוא הרעב והוא ג"כ מה שאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא וכו'. יא ירצה כי לפי שילדה אותם עד עת בוא דבר הרעב קרא שם הבכור מנשה שיורו על שהשכיחו השם מכל עמלו וגם כי עדין לא הגיע שעה שיזכור ויפקד בבית אביו והוא אומרו כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי ולהיות זה הענין צד עון אצלו אמר בבן השני כי הפרני אלהים בארץ עניי. ותכלינה שבע וכו'. ירצה וכן נמשך הזמן עד שכלו שבע שני השבע יב ותחילנה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף כי הוא היה הענין המקווה להם לאמת דבריו ומעתה יזכיר איך נמשכו הדברים על צד היותר נאות שאיפשר. וזה כי לא יתכן בא אחיו אצלו עכ"פ כי אם בהיותו הוא לבדו המשביר אל כל עם הארץ. וזה לא יהיה רק כשתכלנה כל אוצרות ארץ מצרים ולא יהיה מוצא הלחם רק מתחת ידו ואמר שהיה זה בזמן קצר מאד על זה האופן: ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם ותרעב כל ארץ מצרים וכו'. יב אמר כי בתחלת הרעב היה רעב בכל הארצות הקרובות למצרים ובכל ארץ מצרים היה לחם מאשר אצרו עם הארץ בשני השבע. אמנם כשהוציאוהו מכל הארצות אשר סביבותיהם יג מיד ותרעב כל ארץ מצרים וכו'. כלומר שהרגישו עקת רעבון ממשמשת ובא עליהם מרוב השיירות שהיו מוציאות הלחם מכל עיר ועיר עד שצעק העם אל פרעה ללחם כלומר לתקון הלחם כי יצעקו אליו שיצוה להוציא כרוז בכל המלכות שלא יוציאו הלחם מארצם כמו שהוא מנהג המדינות תקראן אותם כאלה. יג ופרעה היה דוחה אותם באומרו לכו אל יוסף אשר יאמר לכם בזה הענין אותו תעשו כי הוא אפוטרופא שלי ועל פיו ישק כל עמי ויוסף לא עשה בזה כלום שהיה מכוין לתת מקום למהר זמן בו יבואו הכל אל תחת ידו ולזה נאמר והרעב היה על כל פני הארץ ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבור למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים. ונתחכם בזה מאד כי היה סבה שהם מעצמם הפקיעו השערים ומכרו ביוקר גדול עד שמכאן ואילך כאשר ישבור להם לשער ההוא ועוד לא יהיה להם עליו פתחון פה אבל יקבלו בסבר פנים. ומעתה כל הארצות באו מצרימה לשבור אל יוסף כי חזק הרעב בארץ: וירא יעקב כי יש שבר במצרים אחר שנתפרסם בארץ כנען כי אין לחם בכל ארץ מצרים באה השמועה כי פתח המלך אוצרו והוא משביר לכל עם הארץ וכבר הביאו ממנו קצת יג לזה נאמר שראה יעקב כי יש שבר במצרים במקום מיוחד ויאמר לבניו למה תתראו עשירים מופלאים במה שתקוו לקנות תבואה מן השיירות ביוקר מופלא כמו שחוייב מהיות מוצא הלחם ממקום אחר, ונוסף עליו משא הוצאות הדרך הרב ההוא. שמעו שמוע אלי ורדו שמה ושברו לנו משם כמו שהם שוברים. ונחיה בהם ולא נמות על ידם, אם יחזיקו אותנו לעשירים ביותר כי כשתכלה פרוטה מכיסם יאספו עלינו והכונו. ומלת תתראו לפי שמוש ההתפעל תורה על שכבר יהיו מראין עצמן יותר עשירים ממה שהיו. כי המתהוה זולת המראה כאומרו משלי י״ג:ז׳-ח׳ יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב. יג ואיפשר שכבר היו נמנעים הבנים היקרים לבוא שם מיוקר נפש וכדי שלא להתבזות ללכת לבקש אוכל להשיב נפש אל ארץ אחרת כאנשים קלים ופוחזים לזה אמר להם אביהם למה תתראו. יג כלומר שאין מההכרח שיראו עצמם בדרך אשר הם הולכים להודיע מי הם ומי אביהם. והוא מה שאמר להלן ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים וכו'. וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם שיראה כי מצד בואם על זה האופן שהוכרחו עליו כי כבד הרעב היה כן שבראות אותם יוסף התחיל להכירם. אמנם התנכר אליהם כי נסתפקו אצלו עד שדבר עמהם קשות וגמר הכרתו כמו שנאמר אחר כן ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בתוך וכו' לפי שעקר הסיפור להגיע עד סוף מה שאמרו אחי יוסף ונראה מה יהיו חלומותיו לזה אמר וירדו אחי יוסף עשרה ולהודיע כי כל מה שיבא מספורם אירע לכל אחיו ולא לקצתם כמו שכלם נזדמנו בענינו תחלה זולתי בנימין כי כמו שלא היה עמהם כן לא שלחו אביו עמהם פן יקראנו אסון. והנה עם זה נשלם מה שרצינו אליו במספר החלום הזה ופתרו על נכון אשר בו נתבאר איך האור האלהי הזריח שמש צדקה רוח והצלה לכל הארצות האל ע"י זה הצדיק להחיות את נפשם. וכמו שאמר בסוף הענין בראשית מ״ז:כ״ה החייתנו נמצא חן וכו' ויותר מהמה לבני ישראל עם קרובו אשר על ידו נתגלגלו וירדו למצרים למצוא להם שה אובד הנבחר אשר נדח מהם זה כמה ולכלכל עצמם שם בניהם ונשיהם וטפם במעלה וכבוד גדול כמו שנאמר על זה שם מ"ה ועתה אל תעצבו וכו'. כי זה שנתים הרעב וכו'. מהרו ועלו אל אבי וכו': וכלכלתי אותך וכו'. וסוף והנה עיניכם רואות אשר מזה עם כל מה שנאמר ראשונה משמוש זה השם בכל ארבעת שפטיו הטובים והמעולים אשר ישמש לכל מיני תשמישיו נהלל ונשבח לעושה אורים גדולים ברוח פיו כי לעולם חסדו: כי הוא מה שרצוהו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו ראשונה אמר שמחה לאיש במענה פיו וכו'. כי להיות ענין המציאות וקיומו והתמדתו הוא המשמח אלהים חיים ומלך עולם. ועל דרך שאמר המשורר תהילים ק״ד:ל״א ישמח ה' במעשיו כמו שנתבאר בשער הראשון. אמר שמחה לפני הקב"ה כשאמר יהי אור ויהי אור לפי שהעניינים האלה הנכללים במלת אור הם עיקרי פעולות המציאות עמודיו ואדניו בכל מה שיעשה להם ועבדו והוא מה שביארו בטוב במה שיביא ראיה מהכתוב האומר אור צדיקים ישמח וכו'. כי האור אשר יכלול כל העניינים הנזכרים הוא אשר ישתמשו בו הצדיקים בפעולותיהם המיוחדות אשר ביארנו למעלה כל אחד ואחד לפי ענינו והוא המשמח אלהים כאשר אמרנו ודבר בעתו מה טוב כי כל דבר ודבר נתבאר ממה שיצאה טוב פעולתו אל המציאות בעתו הנכון על יד הצדיק ההוא המיוחד אשר הוציאו והדומים אליו כמו שהיה למוד השמוש הראשון על יד הכתוב האומר הבקר אור והאנשים שלחו כו'. והשכמתם בבקר ואור לכם ולכו שמואל א כ״ט:י׳ וכיוצא אשר מזה המין הוא מה שאמר אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. כי עין רשעים שמרה נשף וכמו שפי' ראשונ'. והענין השני ע"י יוסף ויתרו וזולתם המשתתפים בטוב העצה ויושר ההנהגה אשר נאמר עליהם משלי ד׳:י״ח ואורח צדיקים כאור נוגה אשר עליו נאמר. וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו כאשר כתבנו. והשלישי אשר יעלו למעלת טוב ההשערה למשרי קטרין ולפשר חלמין כמו שהיו כל החכמים החרטומים והפותרים ועילאה מנהון יוסף בדורו אשר נקרא שמו צפנח פענח. ודניאל בדורו די נהירו ושכלתנו אשתכח ביה. אשר אלה עלו למעל' מהחכמה ההיא אל רוח הקדש אשר אליה יצדק עליהם יותר זה השם המאיר והמזהיר כמו שנתבאר. והד' והוא מה שיזרח אור הצלה והרוחה לסובלי צרות התלאות וחשכן כמו שהיה גם כן על יד יוסף לאחיו אשר עליה נאמר והנה עיניכם רואות כנזכר. וכמו שבא על ידי מרדכי ואסתר בימי המן אשר שם אסתר ח׳:ט״ז נאמר, ליהודים היתה אורה וכו'. וכמו שהיה הענין בימי החשמונים אשר היו אנשים צדיקים ושלמים בהפיל תחת רגליהם היונים הארורים אשר עמדו ברשעתם להחשיך אורם ולהשקיע שמשם בנטל מעליהם הג' פנות המפורסמות אשר בית ישראל נכון עליהם. והם מילה חדש ושבת כי המילה היא עיקר ושורש האמונה האלהית כמו שכתבנו בשער י"ח והחדש הוא מורה על ההצלחה המקווה לאומה הזאת לימות המשיח שאף הם עתידים להתחדש כמותה כמו שעל זה נבאו כל הנביאים ושאר הדמויים אשר לאומה הזאת עם הלבנה יתבארו יפה בפרשת החדש שער ל"ז ב"ה. והשבת הוא רמז אל התכלית העליון והוא הצלחת העולם הבא וכמו שאמרו ז"ל ברכות ל"ד: כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא לימות כמשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים וכו'. ועל התנכלם אלינו על ג' עניינים הללו אמר המשורר על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך תהלים פ"ג אמר שהם מערימים סוד על ענין האמונה שבעבור' יקראו עמך והם מתייעצים על שני העניינים הנשארים שהם צפונים ומקוים לעתיד כמו שאמרו שוח"ט תהלים ד' על ימות המשיח כי יום נקם בלבי וכו' ישעיהו ס״ג:ד׳ דאפילו ליבא לפומא לא גלי דעל עולם הבא נאמר תהילים ל״א:כ׳ מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. והוא אומרו ויתועצי על צפוניך וזהו טעם התקון שאמר' בעל הנסים דחנוכה לשכחם מתורתך ולהעבירם מחקי רצונך. כי במנוע מהם המילה ישכחום מתורתו באמת כי מי שאינו במילה אינו באמונת התור' ולא בנותנה כי על זה היו גוזרין שיכתוב כל איש מישראל על קרן שורו שאין לו חלק באלהי ישראל ויקרא רבה י"ג שכבר כיונו להשכיח עמו שמו ומצות חדש ושבת הם עניינים נסתרום ראוי שיקראו חקים לפי העלמם ועוצם פליאותם. והנה כשהביט יי' וראה רוע כונתם וזדונם ועמד בעת צרתם והעביר חשכתם והזריח אורם כי על כן באו בניו לחצרות קדשו והדליקו נרות של ישועה והצלחה. ועל דרך שאמר תהילים ל״ד:ו׳ הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו. כי אלו הצדיקים הביטו אליו יתברך בליל חשכתם ובעוצם אפלתם ונהרו מאור הצלתו וישועתו ולא עתה פניהם יחוורו והיא עניין אור המנור' הטהורה אשר הראה את זכרי' הנביא כמו שבא פתרונה לסוף, זה דבר יי' אל זרובבל בן שאלתיאל. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי כו' זכריה ד׳:ו׳. והנה עם זה נתבאר כי האור הזה המיוחד לצדיקים נתבאר כל דבר ודבר בעתו אשר קרה הענין ההוא על יד הצדיק או הצדיקים ההם כי על זה אמרו ודבר בעתו מה טוב. והנה לפי שבעת קץ הפלאות עתידות כל מיני ההצלחות האלו להתחבר ולחול על ראש האומה הנבחרת לזה הזריח עליהם הנביא במאמריו. כמה מאורות זה גדול מזה באומרו ישעיהו ס׳:ב׳ קומי אורי כי בא אורך כו'. כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח יי' כו'. והלכו גוים לאורך ומלכים ננגה זרחך. הנה הנם כמספרם ועליך לתת את משפטם ולהיות כל המאורות האלו זורחים אז להם ומאירים עליהם תמיד בלי הפסק אמר הנביא שם לא יהי' לך עוד השמש לאיר יומם וכו'. לא יבא עוד שמשך כו'. לומר שלא יהי' השמש דרך משל משמש היום לבד ושוקע בליל' כמנהגו עד עתה אבל שישמש תמיד עד שיהי' כל הזמן שוה בענין האור ולא יבא עוד השמש כמנהגו וכל זה למה כי יי' יהיה לך לאור עולם וכו'. ועל זה המשל אמר שם ל' ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים כי כשישמש אור החמה יומם ולילה יהי' שמושו בז' הימים כפל ממה שהיה רגיל לשמש שכפל שבעה הוא שבעתים כמו שכפל מאה מאתים ולקח זה המספר כי הוא הסבוב הראשון אשר ממנו חוברו כל שאר הסבובים הגדולים וזה המשל הוא כענין אומרם ז"ל ב"ב ע"ה. פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה: ויתכן גם כן שאל אלו ההצלחות העתידות כיונו חז"ל באמרם שמחה לאיש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה כי בימים ההם ובעת ההיא ראוי ליקרא כן באמת וכמו שאמר ישעיהו מ״ב:י״ג כאיש מלחמות יעיר קנאה כו'. זכריה י״ד:ג׳ ויצא יי' ונלחם בגוים ההם כו'. ואז יהי' סוף אשר נאמר עליה שמות י״ז:ט״ז כי יד על כס יה מלחמה ליי' בעמלק מדור דור. ואז ישיש וישמח עלינו לטוב באומרו יהי אור ויהי אור כי אור צדיקים ישמח ואז יהי' באמת דבר בעתו מה טוב. וכמו שאמר בסוף הפרש' שזכרנו ישעיהו ס׳:כ״ב הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום אני יי' בעתה אחישנה וזה מה שראיתי לבארו בזה השער: יבאר שהשלמים הם גרי הצדק אשר בארץ המה ימי שני מגורם והחסרים הם כתות ראשי עם הארץ התושבים בה ושזה יוכר במעשיהם ובדיבורם: ויוסף הוא השליט וכו' ויבואו אחי יוסף וכו' במדרש תנחומא פ' ויגש אמר רבי יונתן אמרו מלאכי השרת בואו ונראה לשור וארי מתוכחים זה עם זה החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים אשר היו בעיר קהלת ז'. החכמה תעוז לחכם זה יוסף שנאמר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין חכם ונבון כמוך, מעשרה שליטים וכו' אלו אחי יוסף שנאמר וירדו אחי יוסף עשרה שהיו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו נצחם: *תוכן דבריו, הנה נשמת האדם שהוא חלק אלקי ממרומים הוא פה עלי ארץ לוטה בשמלת הגוף והגויה כגר בארץ נכריה, וידוע לכל, כי הגר אם יחפוץ לגור על אדמת נכר בהשקט ובבטח' צריך לסבול במנוח' ובלי תלונה חרפת העוני לרוב, גם יוכרח לפעמים לעבוד עבודה קשה למען החיות נפשו, ואף כי ברצותו לקנות שם עושר ונכסים, גם יוכרח לחזק טבעו ולסבול שינוי הטבע והמזג אשר ליושבי הארץ ההיא, המתחלף לרוב מטבעי ומזגי יושבי ארץ מולדתו, גם רבת תשבע לה נפשו צער ועצבון רוח בעבור חלוף לשונו מלשון ושפת עם הארץ, ואם בכל זאת נראה בכל העתים ובכל המקומות, כי כמה גרים ישאו ויסבלו כל התלאות האלה. רק למען השיג תועלת גופנית לקנות שם קנינים זמנים החולפי' ועוברים, הלא מזאת יוכלו כל השלמים המתגוררים פה עלי אדמות, לקחת מוסר לשאת באהבה ובנחת כל עמל ותלאה זמנית, למען הקנות לנפשם על ידם השלמות האמיתית שהוא קנין רוחני ונצחיי, ואף כי בשומם על לב, כי מקרי הזמן ופגעיו האחוזים והדבוקים בחיי האדם עלי ארץ, הן הם בעצמם מזכים ומטהרים נפש הצדיק והשלם מחלאת מדותיו, למען יתוקן יותר לקנות השלמות האמיתית אשר תנחילהו נחלת עולם הנצחיי. כמאחז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור" וכו' "התקן עצמך בפרוזדור" ר"ל שכמו שכל הרוצה להכנס אל חדר בית המלך הפנימית להראות לפני המלך היושב שמה על כסא המלכות, צריך להתקשט ולתקן מלבושיו תחלה, בחצר החיצונה, כן יסבול האדם מקרי העולם הזה ופגעיו בשובה ונחת, ויחשבם רק לאמצעים לחקן נפשו ולישר תכונותיו ומדותיו, למען יכשר על ידם להיות מרואי ה' בעולם הנצחיי, ונמשך מזה כי השלם האמיתי אחרי דעתו זאת לא ירגז ולא יתעצב כאשר יקרוהו לפעמים מקרי הזמן הרעים, ורק מדי שכחו כי יחסו בעולם הזה בימי חיי הבלו, כיחס הגר בארץ נכריה, ויחשב עצמו לאזרח הארץ. אשר נטה שם אהלו לשבת לנצח, כמאה"כ מחסרי הדעת כחלה "קרבם בתמו לעולם משכנותיו לדור ודור תהילים מ״ט:י״ב הלא אז יכאב לבו ונפשו עליו תאבל, כאשר תבואהו שואה או מקרה רעה, וע"ז רומז הכ' באמרו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" טרם יחל לספר רוב הצער והיגון, אשר הי' לו באבדן יוסף בנו ממנו, להורות בזה, כי רק בעבור חשבו לשבת לבטח כאזרח רענן בארץ אשר אבותיו חשבוהו רק למגור לזמן קצר, התעצב על הרעה אשר באה לו לפתע פתאום באבוד יוסף אהובו ממנו, וזש"א חז"ל בסמכם על הכתוב הזה, "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" ר"ל רק בעבור שחשב ישיבתו עלי ארץ שלוה ושקטה התרגז והתעצב על האסון אשר קרהו כי טרף טרף יוסף, ע"כ גם מזה נוכל לקחת מוסר, כי מחובת השלם לחשוב תמיד את עצמו עלי ארץ כאורח נטה ללון רק בבית מלון, והעולם הזה דומה רק לפרוזדור ולחצר הבית, ומי זה יחפוץ שהבית שער והחצר החיצונה יהי' משכן מלך וארמון שרים. הלא לאולת וסכלות תחשב לאיש ההוא ? אח"כ הוסיף הרב ואומר כי יען שרוב פעולות האדם עלי ארץ יעשה באמצעות הדבור. אשר בו יוציא מחשבותיו החוצה לאחרים לבצע מזימתו. ע"כ הושאל שם דבור ולשון להורות גם על מנהג ואופן פעולות האדם כמאה"כ "ומדבר כלשון עמו וכבר אמרו קצת החכמים שמלשון כל עם נודע מהותו ואיכותו המוסרית, אם הולך מישרים או פורע מוסר הוא וע"כ כמו שלשון הגר שונה מלשון יושבי הארץ, כן ראוי גם לשלם האמיתי שיהי' דבורו, ר"ל מנהגו ומעשהו פה עלי ארץ שונה מלשון שאר יושבי הארץ אשר רק כמנהג הבהמות ינהגו, וכמו שכל אלה רק בתנועת גופם ואבריהם החזקים יודיעו תשוקתם הבהמית לזולתם. וזה היא דיבורם כן גם האנשים הפראים אשר רק בחחק יד ובכלי מלחמתם ישתדלו להפיק זממם, נדמה דיבורם זה, ר"ל אופן התגלות מחשבותם ותכונותיהם הרעות, כדבור בהמות שדי וחיתו יער. תחת כי החכמים האמיתיים אשר רק בחכמ' יעשו כל מעשיהם ודבריהם רק בנחת נשמעים. להם לבד ייוחס דבור האדם, שהוא דבור השכל המושל על התשוק' הבהמית, וע"ז רומז המדרש לדעת הרב בקראו דבור הראשון בשם דבור השור אשר רק על בלילו יגעה, ודבור החכם והשלם בשם ארי מלך החיות יכנה, להורות על דבור שכלי המושל על התשוק' הבהמית, ויען כי בספור פרשתני שכחו אחי יוסף מעלת שלמותם, והראו רק כח גבורתם הגופנית להרע לאחיהם החלש אשר נפל בידם, תחת כי יוסף הראה רק חכמתו ותבונתו ותומת לבו וצדקתו, אמר המדרש ד"מ "אמרו מלאכי השרת בואו ונרא' לשור וארי מתוכחים זה עם זה, והחכמה תעוז לחכם יותר מעשר' שליטים וכו' אלו אחי יוסף וכו'.- אם האיש האלהי הנו מתגורר בארץ הלזו. ראוי ונאות לו כי כמקרה הגר גם הוא יקרהו: הקודם הוא מבואר מצורת האיש עצמה וטבע תולדתה כי רחוקה היא משבת בארץ מאפליה אמנם מקומה הטבעי הוא עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי כי על זה אמר המשורר תהלים קי"ט גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. וזה שכבר יסתיר אדם סודותיו מזולתו להיותו שפל בעיניו כי לא יאות להמתיק סודו כי אם לבן גילו ומרעהו כמ"ש שם נ"ה ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד. ואם כן איך ימתיק האל יתעל' סוד מצותיו עם האדם השפל היושב על חוג הארץ ולזה אמר שכיון שהוא גר בארץ כי אין משם עקר תולדתו אבל הוא תושב אצל העליונים כבר הוא ראוי שלא יסתר ממנו מצותיו מפני ריחוקו כי קרוב הוא והוא מה שרצה באומרו שם ל"ט כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, ירצ' אע"פ שבמעשי נעשתי גר עמך הנה מצד תולדת צורתי אנכי תושב ככל אבותי. וכן אמר במקום אחר ד"ה א' כ"ט כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו וזה הטעם הנכבד אשר יקראו בשם עם הארץ לכל שאינו בשלמות נפשו אם בתור' ואם במצוה כראוי כי הוא באמת אינו מחשיב עצמו כגר בארץ אבל הוא תושב מתאחז בה ומתדבק בעבודת' אמנם החכמים המחשיבים עצמם לגרים בתוכה ומכינים מושבם בעולם הרוחני לשבת שם עד עולם אינם מעם הארץ אבל מגרים כי זה הענין המעולה הודיע התנא כמו שאמר אבוא פ"ד העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא וכו'. כמו שיבא ודי בזה לביאור הקודם ואולם עם זה חויב הנמשך והוא שיש עליו לסבול קצת מקרי הגר ותלאותיו לפחות בשני ענינים שהם היותר מפורסמים הנמצאים בתיי הגרות, האחד כי הגר הגר בארץ רחוקה מאד מארץ מולדתו הנה הוא בלתי חושש על כבודו באשר הוא שם כאילו היה בתוך עמו וכבר יסבול שם חרפת העוני וכל המלאכה נמבזה ונמס על שכמו ישאנה כי לריוח הממון יבקש שם ולא לשאת בתם או אחותם וכמו שפירש במאמר למה תתראו בשער הקודם. ולפי שכבר ירא' שכל ימי היותנו בגלות היה האל יתברך בלתי חושש על דבר כבוד שמו המחולל בגוים אמר ירמיה י"ד מקוה ישראל מושיעו וכו'. למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע. ואתה בקרבנו יי' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. שיעורו וביאורו למה תהיה כגר בארץ אשר אין מכירין אותו וכאורח נטה ללון לבד שאפילו שמי לא הגיד להם ולזה אין אתה חושש לתת כבוד לשמך ולזכרך ואתה בקרבנו אתה יושב מעולם ואינך גר ושמך עלינו נקרא יי' אלהי ישראל ואינך כאורח נטה ללון. הנה א"כ לא נשאר רק שיאמרו שאתה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע וכדי בזיון ולזה אל תניחנו. והוא מאמר משה אדוננו במדבר י"ד ואמרו. מבלתי יכולת ה' ומאמר המשורר תהילים קט״ו:א׳ כי לשמך תן כבוד וכו'. ואיך שיהיה למדנו מה שאמרנו מדרך הגרים ומדתם אצל זה. ועל זה סמך מי שאמר חגיגה ט"ז. הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וכו' וילך למקום שאין מכירין אותו כי באדם חשוב המחלל שם שמים במקומו הוא מדבר. והענין הב' הוא מה שסובל הגר אשר כזה צער חלוף הטבעים ושנוי המזגים אשר ליושבי הארצות ההם אשר המיוחד אל ההתחלפות ההוא הוא חלוף הלשון והדבור כי הוא לא ישמע שפת הארץ ההוא גם המה לא ישמעו אליו כי בלשון אחרת ידבר עמהם ואם היה לשונו גרוע מלשונם יבזהו ואם הוא יפה לא יכירהו ובין כה וכה יכבדוהו בפיהם ולא ידע יצערוהו במתג שפתם ולא יבין למו וכבר נכלל זה הצער בתוכחות על עון אמר דברים כ״ח:מ״ט ישא ה' וכו' גוי אשר לא תשמע לשונו והוא מבואר. והנה אם האיש האורח יבחר לסבול אלי העניינים הקשים לבקשת הממון אשר הוא מעותד שיקחוהו מידו בבואו בדרך וגם כי יגיע אל ביתו וצרור כספו בשקו מי יאמר לו שיתקיים בידו כימות ענה עליו מה לעשות בגרות האנשים האלהיים אשר עמדני עליו כי כל עסקם ועמלם מקטנם ועד גדולם הכל הוא להם לכבוד ולתפארת כמו שהיה הענין ברבי אלעזר בן חרסים יומא ל"ה: וחביריו הגרים בארץ לא להם אשר מאסו הכבודות המדומות ועשו חיל מהדברים המיוחסים לגופותיהם. וכמו שאז"ל ר"ה י"ז: לשארית נחלתו שעשה עצמו כשירים וכו'. וגם לא יירא שמא יגזלוהו מידו ולא לו יהיה כמ"ש ב"ב י"א. מונבז המלך ואני גנזתי לעצמי שנאמר דברים כ״ד:י״ג ולך תהיה צדקה. והחכם אמר משלי ה׳:י״ז יהיו לך לבדך וכו'. גם המשורר תהילים מ״ט:י״ח אל תירא כי יעשיר איש וכו'. כי לא במותו יקח הכל וכו'. אך כמו שיתבאר שער ל"ב ב"ה. גם הריוח ההוא לא יעתק ממנו לעולם כי הוא יעמד חי עמו לנצח נצחים. וכמו שאמר דברים ו׳:כ״ד לטוב לנו כל הימים. למען ייטב לך והארכת ימים שם כ"ב ואמרו ז"ל קידושין ל"ט: לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך. כי לכל אלו הסבות חוייב להם לסבול המין הראשון הזה מתלאות הגרות והוא להפרד מכלל האנשים תושבי הארץ בענין העסקים הגופיים ודמיונות העושרים והכבודות הנכריות אשר ההשקפה אל זה העולם ועל עסקי הצלחותיו וכל מבוקשיו תשביע בצחצחות הנפש הזכה ותשקיט כאב התלונות והתרעומות ולא ימצא אתו מחוסר כל דבר כמו שהעיד הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והחכם נמשך אל זה הענין האמתי אמר את הכל עשה יפה בעתו וכו' קהלת ג׳:י״א. וכאלו אמר שהיות כל ענייני זה העולם על השיעור ההוא מהחסרון אשר הם עליו הוא היותר נאות והיותר יפה שיתכן להיות להעיר על טבע מהותו שהוא אינו אלא כמו שתארו החכם במאמר ההוא שזכרנו שהוא כפרוזדור ובית שער לעולם הבא שהוא ההיכל לפנים ומעתה המתלוננים ממנו ויכרזו עליו תמיד לאמר כי קצר המצע מהשתרע להיות בו בכלאות נפשם אף כי רבו כמו רבו חסרונותיו תלאותיו וקורותיו, טפשות לבם וסכלותם גרמה להם את כל הצעקה והתלינה הזאת כי לא השכילו גם לא הכירו את אשר נלונו עליו שראתה שתבקש לבוא אל בית המלך ותגיע אל החצר אשר לפני שער הבית ושמה תבקש כסא כבוד ושלחן ערוך ומנורה מאירה על עבר פניה ומטה כבודה יוצע שש ורקמה תחתיה ולא תמצא לא על המלך ולא על ביתו תלונתך כ"א על פתיותך וסכלותך לחושבך לבית מנוחה מקום הבלבול והמבוכה אשר לא יעשה רק לצורך הכנסה והרכיבה ולעלות משם אל התיכונה ומן התיכונה אל השלישית. ואתה כאשר תבקש לך את כל הגדולות האלה אשר תשאלך נפשך התיצב והכן לך אל גרם המעלות להיות לך מהלכים בין העומדים בעלייה התחפש ובא עמהם חדר בחדר ולא תהיה שם כאורח והלך ושם תמצא שלחן ומטה וכסא ומנורה כיד המלך. וכן הדבר באמת המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה בלי יגון ואנחה ומרגוע מנוחה בלי עצב ודאגה הנה ישוה לו למבקש שהפרוזדור יהיה טרקלין. אמנם כשתחשוב אותו כאשר הוא הנה לא תיצר לנפשך על אשר יחסר שם מכל צרכיך. אבל תודה ותשבח למה שנזדמנו לך בו מהעניינים לטובתך ולהנאתך כמוצא מציאה במקום שאין דרכה להמצא ואם אח"כ נטלה ממך אין לך להתלונן על לקיחתה אבל להחזיק טובה וברכה על מה שהשתמש בה כמו שעשה איוב בהכירו את כל אלה אמר יי' נתן ויי' לקח יהי שם יי' מבורך איוב א׳:כ״א הורה שאין מדרך הפרוזדור שיהיה בו האדם ברוב הטובות ההנה כי אם בתירת מתנה וכאשר לקחם מאתו מדידיה שקל. ואם באמת ובתמים לחזות בנועם הטובות האמיתיות חשק לבם קום עלה בית אל ושב שם לבקר בהיכלו ושם תמצא מעדנים לנפשך ואכלת שם לפני יי' אלהיך כנפשך שבעך. וכמו שאמר המשורר תהילים ל״ז:ד׳ והתענג על יי' ויתן לך משאלות לבך. הלא המה אלה דברי קושט ואמת המתבונן בהם תנוח נפשו מכמה טרדות ובהלות אשר עטרוה ותטיב פעליה ויאשרוה. וכל זה מה שרשמו התנא בכנותו זה העולם בשם פרוזדור אשר כיון בו אל שני העניינים יחד. האחת מה שאמרנו מהיות החיים בו חיי גרות ועראי כמו שהוא הענין בתשמישי הפרוזדור. והשני להבטיח על העולם העליון הרוחני הסמוך אליו אשר היא עקר מציאותו והצלחתו וזה מכח ההצטרפות כי הפרוזדור במה שהוא פרוזדור לו טרקל כמו שהטרקלין במה שהוא טרקלין לו פרוזדור והוא מבואר. וכן העולם הזה במה שהוא מקום הכנה והזמנה יחוייב שימצא הענין העקרי אשר הוא הזמנה אליו כמו שהענין האלהי ההוא במה שהוא תכלית האדם וסוף הצלחתו חוייב שימצא המקום אשר בו תושלם הכנתו. וכל זה מה שירחיק ההשתמש בו רק בכל מה שיהיה הכנה וסיוע להגעת טוב ההצלחה ההיא אף כי תהיינה הצלחות העולם הזה דבר שיהיה בהם צד ממשות כ"ש כי במעט עיון יתבאר שהמה הבל ורעות רוח. והנה אין אונאה לאדם להעזב מעסקי ההבל המוחלט להשתדל בעסקים שיהיה בהם ריוח גדול ואף כי יהיה על הספק כ"ש בעסקי חיי עולם שאין להם סוף הבטוחים מפאת השכל הישר ומכח ההצטרפות שאמרנו. וזו היא עצת ה' השלמה אשר אמר התקן עצמך בפרוזדור קודם שתכנס בטרקלין. ואתה תחזה מכל מה שהצענו כוונת חז"ל כמ"ש ב"ר פ' פ"ד אמר ר' אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בע"הז השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לע"הב אלא שמבקשים להם שלוה בע"הז. מניין אתה יודע שהרי ע"י שבקש יעקב אבינו שלוה בע"הז קפץ עליו רגזו של יוסף דכתיב וישב יעקב וכו'. אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. וזה שהצדיקים כשמבקשים שלוה בע"הז הלא הם כמבקשים שיהיה בית השער מקום מקדש מלך וכאלו הם מעבירין מעלת הטרקלין אל הפרוזדור והכתוב אומר בראשית ט"ו ואתה תבא אל אבותיך בשלום ישעיהו נ״ז:ב׳ יבוא שלום ינוחו על משכבותם וכו', כי אין שלום שלם אמר ה' רק בעולם ההוא ולזה מוצא המקטרג מקום לקטרג כנגדם במה שאותה נפשם ללחום במנעמי הפרוזדור ומטעין אחרים שיטלו ק"ו מהם ולזה הקב"ה מקבל הקטרוג ומגלגל עליהם ייסורים וטרדות עד שיהיה יישובם בעולם הזה דרך גרות ועראי כמו שאירע הענין הזה בעצמו ליעקב אבינו שאחר שראה עצמו ניצול מכל צרותיו וראה עשו אחיו שברח מפניו וילך אל ארץ אחרת הזיח דעתו עליו ובקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו כלומר במקום שאין ראוי לאבות רק להתגורר בו כמו שאמר כי גרים אנחנו לפניך וכמו שנתבאר לזה קפץ עליו רגזו של יוסף אשר סבל צרה צרורה מיום הלקח אותו מאתו כמו שאמר בראשית מ״ד:כ״ח ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה. וכולה האי ועדין נכפלו צרותיו בצער הרעב ושלוח בניו מאתו וכל הקורות אותו כשאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה כל זה היה ממעשה הגרות ומטבע עניינו כי עקר יישובו נכון לפניו בארץ החיים גם מה שנתחדש על הבנים מצער והעצבון על כל זה עם היות שנלכדו ברשת זו טמנו להם לסבה שנזכרה שם כיון שכוונתם היתה לשמים כמו שאמרנו היה ראוי שלא יאונה להם כל הצער ההוא אם לא מתורת הגרות הזה בסבלם התלאה הראשונה משתי תלאותיו שזכרנו כמו שהוא מבואר מעניינם. אמנם הענין השני אשר הוא סבל התחלפות הדבור הזר ולשון נכריה הנה גם הוא ענין נכבד מאד כשתשים אליו לבך. וזה ששפת כל הארץ אזרחיה ותושביה הלא הוא הדבור החיצוני המוציא תשוקתם הבהמית והמפרסמת לחוץ ודורש אותה תמיד בכל פה. אמנם דבור הגרים והנכרים בה הוא הדבור הפנימי השכלי אשר מעשיהם הטובים מוכיחים עליו גם לשונם הקדוש מסכימים עמו כמו שאמר החכם משלי ט״ז:כ״ג לב חכם ישכיל פיהו וכו'. וכבר ישתתפו אלו האנשים תושבי הארץ במה שיסכים דבורם עם רצונם הדמיוני עם מיני הב"ח שאין דיבורם רק מה שיסכימו פעולותיהם על טבעי בהמיותם. וזה כי כמו שטעם חוקי הב"ח ונימוסיהם ומעלת קצתם אל קצתם והכנעת קצתם אל קצתם אינו אלא בחוזק גופותם וכלי מלחמתם דכל דאלים גבר. כן האנשים האלה כל ישעם וחפצם הוא בזה הדיבור החיצוני ובמעשים המסכימים עמו והנמשכים אליו וכל מה שירצו דמיוניו הבהמיים. וכאשר לא יספיק להם הדבור גם המה כבהמות נדמו לריב ולהלחם בכובד גופם וחוזק איברים. כמ"ש החכם שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלומות וכו' משלי י"ח. אם שיהיה דבורם עצמו הוא המהלומות והמכות עצמם כמ"ש ירמיה י"ח לכו ונכהו בלשון. או שיהיה דבורם בקשיו וחזקו קורא ומכין למכות ופצעים גדולים ועצומים. אמנם חקי האנשים האלהיים הגרים בארץ לא להם כאשר הונח וכל מעלתם ויחסם הנה הנם בדיבור הפנימי השכלי המעולה אשר בו הם עושים כל מעשיהם ובו נוצחים כל מיני מלחמותיהם. וכמ"ש החכם קהלת ט' טובה חכמה מגבורה, טובה חכמה מכלי קרב. כי חוזק החכמה ונצחונה שהוא הדבור הפנימי הוא ענין אינושי שכלי וחוזק הכלי קרב והדבור המביא להם הוא ענין בהמי וכבר הועד במלאת הארץ דעה את ה' וכתתו חרבותם לאתים וכו' ישעיהו ב׳:ד׳. ירצה שלא ישתמשו עוד בכחות הבהמיות ובנמשך מהם האמנה שכבר הצריכה התורה להכות כסיל מאה או ארבעים ולהשמיד ולהרוג בכל מיני מכות ומיתות כי הוא אשר ראוי להם להחזירם לכלל אנושותם כאשר יצאו לגמרי. וכמ"ש החכם שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים משלי כ"ו. ירצה כי לסכלותם וחוסר לבם ודעתם ישוו להם או יעברו מהם וצריך לנהוג בהם כמנהג הב"ח עד שיוסר הסכלות ההוא הגדול מהם כי בזה לא יוציאום ממשפטיהם כאשר ישתתפו עמהם אלא שידמו בזה אל הב"ח המייסרים אותם וזהו שסמך שם אל תען כסיל באולתו וכו'. ענה כסיל כאולתו וכו'. כלומר אין הכונה בשתענה כסיל באולתו להכותו בשוטי' ובעקרבים כדי שתשוה לו גם אתה להיות מכלל הב"ח שמשפטם וטעמם אינם אלא בכלי מלחמתם להכות ולפצוע. אבל ענה אותו על זה האופן פן יהיה חכם בעיניו לשפוט שבהמיותו הוא עקר ויתפשט הבהמות לרבים מעמי הארץ ויספיקו הייסורים להעמיד דבר חן ושכל טוב על מכונו והרי הוא פועל הדבור הפנימי השכלי ומסכים אליו זאת תורת האדם אם טוב ואם רע כגר כאזרח בשני אלו העניינים אשר זכרנו. וכבר נתבאר הענין הראשון מתוך הספורים האלה הנמשכים באלו השערים וזה האחרון יתבאר גם הוא בזה השער המיוחד בדברי הטענות והוויכוחים אשר עברו בין יוסף ואחיו עד שבא לכלל הדעת אותו כמו שיבא ואשר הוא היותר נגלה שבמאמר אשר זכרנו ראשונה אשר בו א"ר יונתן שאמרו מלאכי השרת בואו ונראה שור וארי מתווכחים זה עם זה. והנה עם היות שאלו הכנויים כבר זכרו אותם הכתובים בברכתם אל הטעמים שנזכרו שם מ"מ יראה שכיוונו בזכרם בכינויים ההם אל מהות זה הענין. וזה שכבר היה השור מלך בבהמות הטהורות ונושא בעול הסבל משאר הבהמות יורה על יוסף שהיה טהור המחשבות ומנעוריו נשא עול וחרפת אחיו ואחר כך טהרתו עמדה לו להיות ירא שמים בסתר עם אשת אדוניו כי על כן יודע לבות וכליות נתן לו שכרו להוציאו מבית הסורים למלוך כמ"ש הכתוב משלי כ״ב:י״א אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. כי במדתו של הקב"ה השומר תורתו ומצוותיו במסתריו גם הוא ישמור לו עניינים הנסתרים ממנו ומשלים אותם לפי כבודו הוא מה שאז"ל שבת ס"ג. כל המקיים מצוה א' כתקנה אין מבשרן אותו בשורות רעות שנאמר קהלת ח׳:ה׳ שומר מצות לא ידע דבר רע וזה ששמירת מצוה כתקנה הוא כשיעשנה לשמה וזה מה שיחייב שיהיה נגלהו בה שוה לנסתר כי זהו שומר מצוה על דרך האמת. וכן הוא יתברך ישים עינו לטובה בעניניו הנסתרים ממנו ומשלימם לטובתו באופן שאין מבשרים לו מהם רק טוב כמ"ש הכתוב תהילים קי״ב:ז׳ אשרי איש ירא יי' וכו' וסוף משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח ביי'. וכבר היה השור הזה בטוהר רעיוניו וצחות דבריו טוען עם הארי ואחיו הנמשלים לשאר החיות כמוזכר בכל אחד מהם על המעשה אשר נעשה מהכח הרצוני המשותף לשאר הב"ח ומפעולותיו וכמ"ש בראשית מ״ט:ו׳ וברצונה עקרו שור וכבר היה הויכוח הזה ראוי שמלאכי השרת המלוין לו לאדם יבואו ויסתכלו בו והוא מה שאמר החכם החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר כי השור הזה לא נצח במה שהוא שור בעל קרנים בהם ינגח רק במה שנאמר עליו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך והם לא נוצחו ממנו כ"א מצד היותם משליטי העיר ומתושביה ומההמשך אחר טבעה ומנהגיה היא העיר אשר אמר עליה קהלת ט עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'. ואמרו ז"ל נדרים ל"ב: עיר קטנה זה הגוף וכו'. כי אלו מצד כחם וגבורתם הרגזנית היו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו ודבורו הפנימי נצחם. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער לבא בו אל ביאור מה שהיה ביניהם בכל ויכוחיהם וניצוחיהם עד בואם לכלל הכרה וישוב הדעת אשר הוא ספור החלק הזה אשר אנו בביאורו והוא מה שיאות אל הענין הראשון מענייני הגרות אחר שכבר נתבאר מה שיאות לו מהענין השני כאשר אמרנו ומעתה נזכור הספקות הנופלות בו ראשונה: א מה שאמרו ויכירם ויתנכר אליהם כי מה התנכרות יש למי שאינן מכירין אותי. ולמה חזר לומר ויכר את אחיו והם לא הכירוהו ודברי המדרש תנחומ' מקץ ידיעים. וכבר נתבאר זה בסוף החלק הקודם: ב אומרו ויזכור יוסף את החלומות וגו' ויאמר אליהם מרגלים אתם מה ענין זכרון החלומות אצל מאמר זה הל"ל ויזכור יוסף את אשר עשו לו אחיו ויאמר להם וכו'. וכבר כתבנו בשער הקודם שההשתדלות לקיים החלומות שכתב אותו הרמב"ן ז"ל הוא בלתי נאית: ג מה ראה להכנס עמהם בעלילת מרגלים מזולתה. ומה ראו להשיב עליה כולנו בני איש אחד נחנו. ועוד בפעם השנית י"ב עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד. ואיך נמשך מדבריהם מה שאמר להם יוסף הוא הדבר אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם וכבר דברו בזה בעלי המדרשות ב"ר פ' צ"א והמפרשים: ואיך אמר יהוד' בפניו אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח ונאמר אל אדוני יש לנו וכו' מה שלא היה. ד כי יראה חלוף רב בדברי טוען ונטענים וזה כי תחלה אמר להם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם שהם ב' ענינים נבדלים והם השיבו מצד הראשון לבד ואמרו לא היו עבדיך מרגלים. ומן ערות הארץ לא זכרו דבר. והוא חזר וטען לא כי ערות הארך באתם לראות ולא הזכיר להם מרגלים אתם. ואח"כ חזר ואמר הוא הדבר אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם ולא הזכיר ערות הארץ דכל דא ודאי צריך לאודועי ומה כיון יוסף שתהי' כוונתו אצל אחיו באומרו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כ"א בבוא אחיכם הקטן הנה ומה בחינה של כלום היא זו וכי בשביל שיהי' להם אח קטן יחדלו מהיות מרגלים ואיך הותר לו לישבע בחי מלכו על דבר שקר. ועוד איך לא היה חושש אל צער אביו ויגונו אשר ימצא אותו בהוריד בנו הקטן שם: ה כי בכל ג' הימים שהיו כלם במשמר לא ספר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל וביום הג' בהוציאו אותם ואומרו להם זאת עשו וחיו וכו' אז התחילו לומר אבל אשמים אנחנו על אחינו וכו'. גם מה שאמר להם ראובן הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם והלא שמעו אליו במה שאמר בראשית ל״ז:כ״ב אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. ואם דברים אחרים דבר אליהם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל למה יעלים אותם הכתוב ויי' חפץ למען צדקו שנאמר שם למען הציל אותו מידם כו': ו באומרו והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם כי לפי דעת המפרשים ז"ל רש"י פ' זה איך יתכן שבא יוסף לבית משמרתם לדבר אליהם את כל הדברים האלה רק ע"י מליץ ומוטב שיאמר והם לא ידעו וכו' כי אין המליץ בינותם: ז כי נמצא עירוב דברים במשאות האנשים האלה פעם יזכיר שקים ופעם אמתחות בענין אחד עצמו שנאמר ויפתח האחד את שקו לתת מספוא לחמורו וירא את כספו והנה הוא בפי אמתחתו. הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו וכו': ומה זה שאמר האחד הושב כספי וגם הנה באמתחתי כאלו היותו באמתחת הוא דבר מוסיף חרדה על השבתו. וגם כי כשמצא האחד כך ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו למה לא בדקו כלם אם היה להם כן. ועוד יש לדקדק בענין הזה כי בפעם השנית שבאו עם בנימין לא נזכרו במשאם שקים כלל רק אמתחות: ח איך לא קבל יעקב את דברי ראובן ואמרו לא ירד בני עמכם והלא גלוי וידוע לפניו את אשר יוכרח לו לעשות אחרי כן מפני הרעב ומה נתחדש לו בדברי יהוד' שאז אמר להם למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח ומאי שנא דמעיקרא לא רתח כולי האי. ומה זה שאמר ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין ואני כאשר שכלתי שכלתי והם שני הפכים. גם אומרו אולי משגה הוא והלא ודאי משגה הוא: ט למה הוזכר וישימו לו לבדו ולהה לבדם ולמצרים וכו'. כי לגבי ענין אחיו אין צריך להודיע מנהגם. וגם מאין הית' התועבה ההיא אשר אמר כי תועבה היא למצרים. גם אומרו וישבו לפניו וכו' ויתמהו האנשים איש אל רעהו ממה תמהו ואם כדברי המדרש ב"ר פ' צ"ב העקר חסר מן הספר שהיה לו לומר ויושיבם לפניו הבכור כבכורתו וכו'. י באומרו מלא אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת מה שלא נאמר כן מתחלה רק ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר. ובכאן נאמר ושים כסף איש בפי אמתחתו ואלו בראשונ' נאמר ולהשיב כספו איש אל שקו: וגם כי לא סופר מה נעשה מן הכסף הזה במוצאו הגביע כי ודאי הית' טענה חזקה להם: יא אומרו גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא וכו'. וכבר נתחבטו עליו. הקדמונים ז"ל רש"י פ' זה: יב אחר שאמר אשר על הבית ואתם תהיו נקיים למה חזר יהוד' לומר הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו כי אין לו לוותר במקום סכנה כ"ש עם מי שתקיף ממנו. ועוד שהיה לו לומר גם אנחנו עם אשר נמצא הגביע בידו כי הוא היה העקר בעון והם טפלים אליו: יג אומרו ויגש אליו וכו'. אחר שנתחייב יהודה בפיו לאמר הננו עבדים לאדוני וכו'. ויוסף נתחסד לומר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר וכו'. שוב מה יאמר ומה יצטדק לפניו ואי זו תלונה תשאר לו עליו שיוכל עליה לגשת אליו: יד אומרו אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב וכו'. ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וכו'. הנה ידענו בבירור גופא דעובדא היכי הוה וכי הוא לא שאל על זה האופן וגם הם לא השיבו כן ואיך בדה מלבו דברים אשר לא כן ותחלת דבריו תורה על כלן שהיו מזה המין וגם בעיני יפלא שיהיה יהודה מעיז פניו לדבר שקרים בפני אדני הארץ ואיך שיהיו הדברים ירא' שהכל דברי מותר וכפל ומאי דהוה הוה: טו כי לפי רוב המפרשים רש"י פ' זה שפירשו ועזב את אביו ומת איך סיים והיה בראותי כי אין הנער ומת וכו'. פתח בנער וסיים בזקן: טז מה טעם כי עבדך ערב את הנער אצל והורידו עבדיך וכו'. ומה טעם כי איך אעלה אל אבי אצל ועתה ישב נא וכו'. שיראה שלא נתכוון אלא ליותר נאות אליו וכן לא יעשה למי שיש לו עסק עם רב ועצום ממנו: יז אומרו ולא יכול יוסף להתאפק וכו'. כי לפי קצת המפרשים רש"י פ' זה היה לו לומר לסבול לכל הנצבים עליו. ולפי קצת תרגום אונקלוס להתחזק על כל הנצבים עליו. וההפרש יוכר היטב בפירושו ב"ה: יח מה טעם היה פתח דבריו של יוסף אני יוסף העוד אבי חי וגם שכבר הודיעו לו מתחלה ועד סוף כי הוא חי. ועתה אל תעצבו ואל יחר וכו'. כי מה עצב ומה חרי האף שיפול בזה היה לו לומר ועתה לא תבושו ולא תכלמו או לא ירע. וגם כי מתחלה אמר להם כי מכרתם אותי הנה ולבסוף סתר דבריו ואמר לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים עם שכבר יראו גם כן דברי מותרות אחר שאמר ויסלחני אלהים לפניכם וכו'. יט אומרו מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו וכו'. וכן כתיב ומהרתם והורדתם וכו' כי מה טעם אל המהירות הגדול הזה ודברי חכמים בנחת נשמעים ונעשים. ולמה לא כלל ספור כבודו בדבור אחד כי התחיל בו באומרו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד והפסיק באומרו וישבת בארץ גושן וכו' וכלכלתי אותך שם וכו' והנה עיניכם רואות וכו' ואתר כך חזר ואמר והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וכו'. יסדר שבחו תחלה ואחר כן יבקש צרכיו. כ מה כח בטענת כי פי המדבר אליכם אם לפי פשוטו ואם לפי תרגומו וכבר נדחקו בו המפרשים ז"ל. וגם מה טעם לפרש ועיני אחי בנימין אחרי אומרו והנה עיניכם רואות. כא באומרו אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם ולכו באו וכו'. ואח"כ ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם עגלות וכו'. שנרא' כפל דברים בענין אחד: כב בטעם המתנות שנתן יוסף לאחיו לאיש חליפות שמלות ולבנימין שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות. וטעם אל תרגזו בדרך. אלו הן הספקות אשר ראיתי לעורר בזה הספור הכילל כל טענותיהם ודבריהם עד שיצאו לרויה לגמרי ונבא אל הביאור: ויוסף הוא השליט ירצה שעם שהוא השליט על הארץ והיה בידו להפקיד פקידים על המלאכה ראה להיות הוא המשביר לכל עם הארץ לדעת היוצא והבא כי את אחיו היה מבקש, ויבא אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה. ובזה נתקיים החלום הראשון אשר תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי בראשית ל״ז:ז׳ כי עקת רעבון הביאם לשם כמו שכתבנו שם. ויכירם א ויתנכר אליהם כבר פירשנוהו בסוף פי' החלק הקודם שהכוונה הכירם אבל לא לגמרי כי זה לו עשרים שנה שלא ראה אותם. וידבר אתם קשות שאם אולי יקרה לשום אחד מהם כמוהו אצל הכרתו שיסיח דעתו ממני לתת לב להשיב על תוכחתו. ויאמר אליהם מאין באתם כי היא חקירה עצמית להשלים הכרתו בהם, וכאשר השיבו מארץ כנען לשבר אוכל נתברר אצלו שהם אחיו. א ולזה נאמר ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו מצד מה שנזהר מדבר דבר באופן שישימו אליו לב. אמנם היתה תשובתם כן כי למה שראו שהיה מדבר עמהם בקושי ושואל מה שלא הורגלו לשאל לזולתם בקינטור אמרו בלבם שמא חשבנו לאנשים באים בשליחות מה, לזה אמרו שאינם רק כשאר העם הבאים לשבר אוכל: ויזכור יוסף את החלומות וכו'. ב אחר שהכירם לגמרי ראה מעשה שכבר השתחוו לו כפי מה שהורה החלום הראשון ונזכר מהחלום השני שראה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי ורצה לדעת אם היה אפשר להתקיים וזה בשיודיעיהו אם עוד אביו חי ואחיו הקטן אשר כולם הוצרכו להשלים המנין. ג ולזה נתחכם לגלגל עליהם טענה ועלילה שעל פיה הוכרחו להתייחס אל אביהם ולמעלת משפחתם אשר לא נסו ללכת בה ומתוך כך יתפשטו דבריהם אל המכוון ועל זה ההכרה אמר יהודה אח"כ אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח כי בעלילתו הכריחם לענות בו על כל פנים והוא מה שאמר להם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. ד אמר להם כי הם מרגלים בתבונה ובקנין כלומר בקיאים ורגילים במלאכה ההיא. ועוד כי באותה שעה הם משתמשין באותו אומנות כי לראות את ערות הארץ באו והכוונה אומנין ומעשה אומנות בידם והנה השיבו על אחרון ראשון כי היא עלה יותר מסוכנת ויאמרו אליו לא אדוני כמו שאתה אומר שערות הארץ באנו לראות כי עבדיך באו לשבר אוכל וחמורנו ואמתחותינו וכל כלי משאינו יעידו עלינו. ועל מה שאמרת שאנו מרגלים מאומנותנו. כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו וכו'. ג ירצה מלאכה כזאת לפי ערמימותה ועוצם סכנתה אין דרכה להמצא כי אם בשנים מעיר ואחד במשפחה וכ"ש שימצאו עשרה מהם בבית אב אחד ואף כי ימצאון כן על צד הזרות איך יצוייר לשלחם כלם מאתו לזה הענין והלא אין אדם מוליך את בניו לסעודה מפני מראית העין כ"ש שיכין להם כלי מות להשכל מכלם יום אחד. ועוד כי אומנות כזו לא תמצא כי אם באנשים רקים ופוחזים אשר בהתהלכם ברחובות עיר וסביבותיה לא ישימו אליהם לב. אמנם לאנשים כנים וחשובים אשר כל העינים צופות עליהם ושואלים ודורשים מה טבם לא יתכן. ומזה תוכל לדעת כי לא היו עבדיך מרגלים, וכבר הוכרחו להשתמש בכתר מעלתם אשר עליה אמר להם אביהם למה תתראו כאשר פירשנו. מ"מ נתנו שתי כתי טענות לשתי עלות שגלגו עליהם: ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. ד למה שראה דברים של טעם בפיהם והיה מכוער הדבר שיכזיבם בפניהם ממה שאמרו מיחסם וכושר מדותיהם אמר להם איני מקיים שאתה מרגלים מטבע אומנותיכם. אמנם לבי אומר לי שעכשו לא נזדמנתם כלכם יחד רק לראות את ערות הארץ וחמוריכם וכלי משאיכם כלם היו לכם לכסות עינים. וכל זה היה חכמה מאתו להביאם לדבר מאביהם ומענין ביתו מה שיכוין ממנו כמו שאמרנו מבלי שיפרש: ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וכו'. ג השיבו לו בזה תשובה נצחת והיא שלא יתכן שתבא חברת אנשים לראות את ערות הארץ כמו שחשדם לבוא להלחם עליה לתופשה רק שיהיו איש א' איש א' למטה אבותיו כי כאשר יתחברו המה ואבותיהם למשפחותיהם יהיו עם עצום ורב אשר לרובם ולחזקתם אפשר להם להתעורר לתור להם מנוחה בארץ רחבת ידים או אם יהיו מתושבי הארץ ומאציליה שאז יעזרו אלה ואלה לעשות מלחמה. אמנם אנחנו תכלית כל פקודנו לכל מספרנו הוא י"ב אחים בני איש אחד כי לא יתוסף המספר מצד רבוי האבות והתחלפותם ואם כן אין לנו צורך ולא יכולת לרגל את הארץ. ועוד כי אנחנו גרים בארץ כנען לא מארץ כנען וא"כ על מי נפנה לעזרה או למי אנו נכנסין בדוחק וגם מהי"ב אחים הקטן את אבינו היום ואין עדיין כח בו לצאת ולבא והאחד איננו ולא נשארנו רק אלה העומדים לפניך ומה לנו ולצרה הזאת: ויאמר אליהם יוסף הוא אשר דברתי וכו'. ז למה שלא נתברר לו עדיין מדבריהם מה שרצה מאביו ומאחיו לדעת העודם חיים כי הם אמרו הקטון את אבינו היום ויש במשמע ששניהם מתים. ועל כן אמרו שהוא עם אביו בלישנא דחיי כמו שאמר שמואל א' כ"ח לשאול ומחר אתה ובניך עמי. ודוד גם הוא אמר שם ב' י"ב על בנו המת, האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו וגו'. או שמא כיוונו לומר כי הוא לבדו נשאר שם אצל קבורתו ויהיה האב מת והבן חי. לא רצה לשאול כדי שלא יכירו ממנו כלל שהוא יוסף עד שיחפץ. לזה התחכם לגלגל עליהם עוד בדרך רחוקה לדעת את אשר ירצה והוא ממה שאמרו שהם נכרים בארץ כנען אשר לא ארץ אחוזתם היא וגם שהקטון היה את אביהם והאחד איננו כי אלו העניינים ממה שיאמתו מה שטען עליהם ראשונה שהם מרגלים כי לפי זה לא יכלה ארץ מולדתם לשאת אותם והיא הסבה אשר לא שלח אביהם את בנו הקטון עמהם פן יקראנו אסון כי לא נסה עדיין והוא הטעם שהאחד איננו שעונותם ילכדונו. והוא אומרו הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם ואם שלא נתברר לי שבאתם עתה לתור את הארץ: בזאת תבחנו חי פרעה וכו'. ד נראה שכוונת יוסף היתה גם כן בתחלה לבדוק בהם אם היו עדיין בשנאתם אותו או אם נחמו ממעשיהם והוא לא ראה שתתכן לו זה אם לא בשיבחנם על דבר אחיו בן אמו לראות מה יעשו כשיראו אותו בצער או בסכנה ולזה מיד חשב עלילת הגביע אלא שלא היה שם בנימן והוצרך להתעולל עלילות ולגלגל ביאתן לשם. ד ואע"פ שיגיע מזה צער מה לאביו לא חשש כי הנה הוא לא הקפיד בשיבואו כולם עמו עד שישאר גלמוד רק שיביאוהו אליו וכבר הי' אפשר שישארו קצתם או רובם אצל אביו להחזיק בידו ולתמכו בעוד שיבוא לברר אמתתם ויהיה להם אחרית שלום ואם שהם לא עשו כן אם מפני הכסף המושב ואם לצורך אוכל נפשם. וכבר שמו חז"ל ענין זאת ההבחנה בעלילת המרגלים ובדבריהם כמו שנודע מהמדרשים ב"ר פ' צ"ג. ועל כל פנים היתה לו בזה מחשבה ועצה עמוקה. אמנם היתה כוונתו הנגלית אצלם כי למה שהוא קטן כדבריהם ממנו יוכל לדרוש ולחקור מי הם ומה מלאכתם ולמה הם באים כי כמוהו ראוי להאמינו כמסיח לפי תומו כי לא ידע להכין שקרים. אמנם כאשר ראה אותו עמהם אמר להם הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אלי כלומר גם זה יוכל לכוין שקרים כאחד מכם ותואנה זו אמר להם למען סור משאול לו דבר שיצטער בו כמו שיבוא. אמנם עיקר הכונה אצלו מה שאמרנו וגם לראות מה ישיבו אותו דבר על זה אם יאמרו שיביאוהו או שלא יוכל לעזוב את אביו וכיוצא מאלו הדברים שיתאמת אצלו בהם אם שניהם חיים או האחד מהם. וכאשר לא השיבו דבר מזה חזר ואמר בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו בזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה. שלחו מכם אחד ויקח את אחיכם וכו'. והנה כאשר יביאוהו כבר יגיע לו כל מה שבקש מאחיו. אמנם לפי שעדיין היה הדבר מסופק מחיי אביו כמו שאמרנו. היה הדבר הראשון ששאל להם בביאם השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי. כלו' מה שאמרתם הקטון את אבינו רציתם עמו בבית או אצל קבורתו ואז נענה מהם מה שבקש מאביו באומרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. יח אמנם מפני שחשש שמא אל הלקח בנו הקטון מעמו יקראנו אסון. אמר בעת הודעו אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ועם זה יתכנו כל שאלותיו: ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם. קפץ להם בשבועה זאת כדי שלא יבקשו עוד להנצל מזה. ומכל מקום חלילה לו לישבע במלכו על שקר. אבל כשתדקדק בדבריו תמצאם הלא לאמונה. וזה כי הוא אמר ויאמנו דבריכם ואם לא חי פרעה כו' ירצה אם לא יאמנו חי פרעה כו'. אבל ודאי יאמנו אם כן אינכם מרגלים. והשומע ישמע ואם לא תביאו את אחיכם חי פרעה וכו'. וגם באומרו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם יכו'. על כלם נשבע ולא המיר: *ויותר וכו', כוונת הרב ז"ל כי משם נפרד חיים בלשון רבים נאמר בסמיכות חיי שרה, אפם משם נפרד חי הסמיכות חי, כמו וישבע בחי העולם ויתורגם שהוא כינוי להשי"ת, וע"כ אין הבדל בענין אם נאמר "חי העולמים", או "חי העולמים" , ששניהם כינוי להי"ת, ומה שנמצא "חי נפשך" הוא כינוי לגוף החי ע"י הנפש, ויתורגם "," וכן חי פרעה, ר"ל בבעלי חיים שלו כסוסו או עבדו, וא"כ לא נשבע יוסף בפרעה עצמו, כמו שנרא' בהשקפ' הראשונה. כי חיותו הית' יקרה לו כאשר ראוי לכל עבד נאמן לאהוב את מלכו ואת אדוניו, ולאות לו כל טוב, ורק בדברים הטפלים לו נשבע, ועי"ז רמז ר' לוי במדרש משל לגדי וכו'. ויותר נכון אצלי בזה ד כי מלת חי בצירי היא לשון סמיכות של חי: כמו שמלת חיי הוא לשון סמיכות של חיים. חיי אברהם בראשית כ״ה:ז׳, חיי שרה שם כ"ג, וכמוהו די בער ישעיהו מ׳:ט״ז, די עולה שם, מדי שמות ל"ו. ואם היה אומר חיי פרעה. ירצה חיים של פרעה והיה נשבע בחיי המלך. אבל באומרו חי פרעה, ד ירצה ח' של פרעה והיא מכוון אל איזה דבר שלו שהוא ממין החי כמו שתאמר סוסו או עבדו שהוא נשבע בו. ונראה שהוא נשבע במלכו. וכן וישבע בחי העולם דניאל י״ב:ז׳. בחי של עולם הוא האל יתברך ולא בחיי העילם עצמו כי חי העולמים וחי העולמים הוא דבר אחד. וכן מאמר חי נפשך שמואל א י״ז:נ״ה רמז אל הגוף שהוא חי בכללה. ותמהני ממה שכתב הרב המורה בפ' ב' מהמדע ובפ' ט"ו מהחלק א' וזולתו מהמירה כי חי פרעה וחי העולם הוא כאומר חיי פרעה. וחיי העולם. שהרי על כרחינו חי פרעה. הוא חי של פרעה. כמו שאמרנו. וחי אינו לשון חיים שאין ללשון הקדש בחיים שם נפרד. וכן הענין בחי העולם. וכן יכול לומר חי יי' שירצה חי שלו לא חייו אלא שהכוונה לישבע בחי העולם עצמו לא בשום חי מקניינו. וזה ענין נכון וביטלנו בו המיית רבים על מאמר חי העולמים או חי העולמים. ונקה יוסף מחשד זה הגנאי בלי ספק: ובמדרש ב"ר פ' צ"א בשעה שהוא מבקש לישבע על שקר היה אומר חי פרעה. א"ר לוי משל לגדי שברח מן המרעה ונכנס לו אצל אשה אלמנה מה עשתה שחטתו והפשיטתו ונתנה אותו על המטה וכסתה עליו סדין אתיין בעיין ליה גבה אמרה כך תהא ההיא איתתא נתשה מבשריה דדין ואכלה אם אנא ידענה ביה. כך חי פרעה כי מרגלים אתם. ועתה ראה כי אין המשל דומה לנמשל כלל כי אם לפי דברנו זה. כי הוא היה מבקש שיהא נראה שנשבע במלכו ואינו כן אלא בזולתו עבדו שורו או חמורו כמו שהאשה הזאת היו סבורין שהיא נשבעת על בנה ועל דרך האמת אינה נשבעת אלא על הגדי: ויאסף אותם אל משמר כו'. כדי שיקבלו עליהם מה שיאמר להם לסוף שלשה ימים כי יבחרו הרע במיעוטו: ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וכו'. אם כנים אתם וכו'. הנה זאת היא עצה דעת ויראת ה' לפתוח להם פתח להביא שבר רעבון בתיהם להחיות נפש בניהם ובנותיהם ושלא תהיה להם תקלה על ידו וגם להגיע את אשר חפץ כמו שאמר ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו: ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וכו'. ה כאשר ראו שהאיש אדוני הארץ נכמרו רחמיו על בני ביתם וטפם על זה השיעור ולא מצד קורבה שתודע ביניהם ולא מצד ראותו צרתם בעיניו והבט אל עמל לא יוכל. ולא מפאת שום דורש ומבקש עליהם ממנו אלא הכל מצד עצמו ומעלתו. תמהו מאד ונתנו אז אל לבם להחטיא את עצמם בשכבר פשעו בשלשתם במה שהשחיתו רחומיהם אצל אחיהם עם המצא אתם שלשת הסבות ההנה אשר יחסרון שם. ולזה אמרו הנה האיש הזה חמל על אנשים זרים מארץ רחוקה. אבל אשמים אנחנו על אחינו בשרנו. והנה האיש הזה רחם על נפשות בנינו ובנותינו אע"פ שלא ראה אותם. ואנחנו בעינינו ראינו צרת נפשו. והאיש הזה נתעורר מעצמו מבלי בקשת שום אדם. ואנחנו בהתחננו אלינו לא שמענו והצדיקו עליהם את הדין ואמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת. והכונה כי גם שלא הגיע לו מהמעשה ההוא רק הצער צדקה עלינו הצרה הזאת מדה כנגד מדה: ויען ראובן כו'. הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וכו'. ה ירצה אני כשאמרתי אליכם אל תשפכו דם השליכו וכו'. לא היתה כוונתי אלא לשלא תחטאו בו כלל אלא שלא מלאני לבי לומר כך בפירוש מפחדכם ואתם כבר הרגשתם אלא שעשיתם עצמכם כאלו לא שמעתם לשוני. וגם דמו הנה נדרש ירצה כי לא יבוקש מהם עון האכזריות אשר האשימו עצמם עליו לבד כי הוא כבר רחם עליו והשתדל להצילו לפי שעה. אבל שהיה ירא שעקר דמו יהיה נדרש מאתם כי הילד מת ע"י כלם אלו במה שמכרוהו ואלו במה שלא מיחו וכולם חטאים בדבר אין נקי: והם לא ידעו כי שומע יוסף וכו'. הנה יוסף בא עליהם לדבר אליהם בבית משמרתם על ידי המליץ כדרכו. אמנם כאמר כלה לדבר אתם ויוציאם מבית מאסרם קם המליץ מאצלו וילך הלוך בתוכם לדבר להם מלבו דברים טובים לנחם אותם מצערם. והיו קצתם עמו בזויות זו נושאים ונותנים על עסקיהם. וקצתם מאשימים עצמם בזוית אחרת הקרוב אל יוסף ו והם המדברים לא ידעי כי שומע יוסף כי המליץ אז היה בינותם כלומר מדבר עם קצתם ולא היה בין יוסף ובינם כפעם בפעם. ולזה לא נשמרו בדבריהם כי חשבו שאינו שומע רק ע"י מליץ: ויסב מעליהם ויבך וכו'. ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר וכו'. כיון בזה להקל צערם מעליהם בלכתם בדרך או בשבתם בביתם כי ירגישו שיש להם לפניו רוח חן ותחנונים. ותהיה להם תקות שלום. אמנם המה ואביהם קיימו בעצמם אשרי אדם מפחד תמיד משלי כ"ח: וישאו את שברם וכו'. ויפתח האחד את שקו וכו'. ז להקל משא כל הבלבולים הנופלים במשאות האנשים האלה. וליישוב כל הכתובים הבאים עליהם, יראה בעיני כי השקים הנזכרים בספור הם הגדולים אשר בהם יביאו את הבשר. אמנם האמתחות הם שקים קטנים אחרים שמכניסים בהם החבלים ומיתרים וכל כלי עבודת משאם. וגם בהם משמרים כיסם עם ממונם ומכניסים אותו לתוך השק הגדול לשמירה מעולה ואף בחזרתם נותנין אותם עם מה שנותר מן הממון בתוך התבואה אשר בשקים כתרים לפני השכחה והגנבה. י והנה מתחלה צוה יוסף למלאת כליהם בר ולהשיב כסף איש אל שקו ולא הקפיד אם יהיה בשק או באמתחת אמנם אשר על הבית שם הכסף איש בפי אמתחתו כי היה מה שנותר מכלי משאם בתוכם ונתן האמתחות בתוך השקים ומלא אותם תבואה ונזדמן לו באחד מהם שלא העמיק האמתחת בתוך השק אבל נשאר קרוב אל פיו. וכבואם אל המלון ויפתחו איש את שקו לתת מספוא לחמורו. פתח זה האחד וירא את כספו והנה הוא בפי אמתחתו ויאמר אל אחיו. ו הושב כספי וגם הוא בפי אמתחתי כאילו הונח שם בכוונה. ויצא לבם ויחרדו וכו'. ז ואין ספק שבדקו איש את שקו עד מקום שידו מגעת ולא מצאו. ואולי שכל זה כוון מיוסף או מאשר על ביתו כדי שתהיה להם בדרך קצת ידיעה ולא יתברר להם עד היותם בביתם ולא ראו להריק אז התבואה כי היה עמל בלי תועלת. אמנם נאמר אחרי כן ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו כי היה באמתחת אשר בשק כאמרנו שאתה בעיר למה שאתה בבית אשר בתוך העיר וא"א לומר בענין אחר שהרי אמר יעקב ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם והם אמרו ונפתחה את אמתחותינו והנה כסף איש בפי אמתחתו: הן כסף אשר מצאנו וכו'. י והנה יוסף בפעם השנית כדי להקל הטורח בחפוש הגביע צוה למלאת להם ג"כ את אמתחתם בר ושישאו אותם על השקים. וזה אמר מלא אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת ושישימו כסף איש כו'. ואת הגביע בפי אמתחת הקטן כי יהיה נקל להם להוריד האמתחות מעל חמוריהם ולשוב לעמוס אותם מה שלא יהיה כן במשא עצמה. וכן נאמר וימהרו ויורידו איש את אמתחתו. ונאמר ויעמוס איש על חמורו. אמנם בתחלה נאמר וישאו את שברם על חמוריהם דמשמע ע"י עזרת קצתם לקצתם. ז ולזה לא נזכר בכל מעשה זה שק כלל: ואחר שנתיישב זה נשוב אל עקר הספור ויבאו אל יעקב אביהם וגו' ויגידו לו וכו'. הודיעו לי ענין העלילה אשר עליה הוצרכו להגיד לו לתומם מיתר אחיהם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה ומה שהונח האחד שם עד שיבוא אצלו אחיהם הקטן לברר כי כנים הם ושבזה ימצאו חן וחסד לפניו ואת הארץ יסחרו ולא הזכירו מה שאמר להם ויאמנו דבריכם ולא תמותו כדי שלא לצערו כל הצער ההוא בפתע ולזה לא חשש לדבריהם עד שהריקו שקיהם ומצאו איש צרור כספו בשקו וכו' כי אז פחדו כלם ואמר להם אותי שכלתם וכו' עלי היו כלנה שכלם הם בניו בשוה מה שאינם כן האחים אלו אצל אלו שהרי שמעון לא היה אח מאם רק לבני לאה ויוסף ובנימין לא לשום אחד מהם. ועל פי דברים אלו השיבו ראובן את שני בני תמות אם לא אביאנו אליך כלומר הרי הוא אלי ועלי על פי שנים מבן ואני מקבל מיתת שני בני בדיני שמים אם יגיעך בזה מות ומשכלת ומשמע מדבריו שאין שם חשש סכנה כלל ולזה השיב הזקן לא ירד בני עמכם כי אחיו מת וכו'. ח ירצה כיון שהדבר בטוח בעיניכם והאיש אדוני הארץ לא יקפיד על בואו שם בהכרח כמו שנראה מדבריכם אי אפשי שירד עמכם פן יקראהו אסון בדרך והורדתם וכו'. נטש הזקן יראת אדוני הארץ ודאג לסכנת הדרך. אמנם כשהכביד הרעב וכלו לאכול את השבר וצוה להם שובו שברו לנו מעט אוכל והודיע לו יהודה כי העד העיד בם האיש לאמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם ושא"א לרדת זולתו ח אז חרד חרדה גדולה כי ראה כי את הילד הוא מבקש ואמר להם למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח ומי הזקיק לכם לזה והנה לא מצא יהודה אז ידיו ורגליו רק בשנותו את טעמו ולבדות מלבו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמור העוד אביכם חי היש לכם אח וכו' ואולי שכיוון למה שהוכרחו להשיב ע"פ שאלותיו כמו שאמרנו שם: ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה וכו'. בא עליו בטענה חזקה מאד ואמר אליו אף כי יהיה לבך נוקפך על סכנת הנער בריא ושמא בריא עדיף שאם לא ילך עמנו מיתתו ומיתת כולנו היא הכרחית כי הרעב בעיר ומתנו שם ואיש מומת אתה שולח. וזאת היא עצמה הבחינה שבה נועץ מלך ישראל ויקחו נא חמשה מן הסוסים הנשארים אשר נשארו בה הנה ככל המון ישראל אשר נשארו בה הנם ככל המון ישראל אשר תמו ונשלחה ונראה מלכים ב' ז'. ירצה כי לפי סכנת הרעב אשר בעיר כל הנשארים בתוכה הנה הנם ככל המון ישראל אשר תמו כי כלם חשובים כמתים ואם כן כבר יהיה השליחות בלי סכנה ובשום תוחלת וכן אמרו אם אינך משלח כלנו מתים ואם יבא עמנו אין שם חשש אלא ממנו כמו שאמרנו שעל דרך האמת א"א להמשך מזה סכנה כלל כי מה לו אצלנו לא נשינו בו ולא נשה בנו השופט כל הארץ יעשה חמס: אנכי אערבנו מידי תבקשנו וכו'. אין אני מכניס בני בערבות זה כראובן אחי רק אנכי עצמי ערב בדבר ומידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וכו'. כי יודע אני שהדבר בטוח מאד ואין לו עלינו טענה של כלום כי לולי התמהמהנו לסבתך כי עתה שבנו זה פעמים בשלום ובמישור: ויאמר להם ישראל אביהם א"כ איפה כו'. הזמין עצמו לדורון ולתפלה כדרכו. וכסף משנה וכו' אולי משגה הוא ח שמא שכחו שוגג וכבר נודע אליו שגגתו והוא מייחל ומצפה לכם לשוב לקחתו: ואל שדי יתן לכם רחמים ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין. באופן שלא יהיה עוד מות ומשכלת יותר מאשר שכלתי ראשונה מיוסף והוא שוה למה שנאמר עליו כי ארד אל בני אבל שאולה כמו שפירשנו שם: וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו וכו'. כשראה את בנימין שהוא חי חשב לעשות עלילת הגביע כדי לבדוק ע"י כן חיי אביו כי א"א שבהעלילו עליו שישאר שם לעבד לא יאמרו מהרעה אשר ימצא את אביו אם עודנו חי כמו שהיה ואיך מקום למצוא להם עילה זו כי אם בשיבאו לביתו לאכול עמו והמפורסם אצלם מעניינו שעשה כן לפייסם על מה שצערם ללא דבר וייראו האנשים כי הובאו וכו' לקחת אותנו לעבדים ואת חמורנו. לא שחמוריהם היו חביבים עליהם כעצמם כמ"ש הרב המורה פרק מ' חלק ג' רק היו אומדים דעת האנשים שנתנו עיניהם בכת של בחורים עם חמוריהם לעבוד ולמשא בבית אדוני הארץ בעלילת הכסף המושב. ועל פי דבורם זה אמר הכתוב להתנצלות האיש אדוני הארץ. והאנשים שולחו המה וחמוריהם: ויגשו אל האיש וכו' ויהי כי באנו אל המלון כו'. ראו כי טוב להודות לו הענין תחלה אבל מפני היראה שנו בספורם ממה שהיה באומרם כי במלון מצאו איש צרור כספו בשקו מה שלא היה כן כמו שנזכר אלא האחד לבדו. אמנם אמרו כן כדי שלא יאמרו לו למה לא חזר האחד להשיב את הכסף במצאו אותו מה שאיך כן לומר לכולם כי צריכים היו להביא שבר רעבון בתיהם ואין לאחד או לשנים לשוב דכגון דא כלם צריכים לעמוד להמלט על נפשם כדי שלא יחשדו שקצתם הסכימו בגניבה וקצתם מיחו. ומעתה העצה הנכונה להמתין עד שובם שם כלם. ולא אמרו שלא ראו הכסף עד בואם אל ביתם כי חשבו שלא יאמנו דבריהם. ואמרו כספנו במשקלו לומר שהיא נפלאת בעיניהם שכבר נודע לו שהם השלימו אליו את כסף שברם ואיך אפשר שיזדמן להם כסף במשקל ההוא אם לא שיהיה בכוונת מכוין והוא אומרם לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו. ויאמר שלום לכם אל תיראו וכו'. הנה המפרשים ז"ל ראב"ע פ' זה טרחו לבקש להם צדדים איך נתון מטמון זה באמתחותם ולדעתי אין צורך כי לא אמר להם כך אלא להפיס דעתם ולהניח רוגזם והכוונה אחר שכספכם בא אלי אם נעשה לכם נס להמצא מטמן באמתחותיכם מה לי ולכם: ויכינו את המנחה וכו'. לא סרבו לגדול ונכנסו על פי השמועה לבד ועטרו המנחה בכלים נאים כמשפט. ויבא יוסף וכו'. ויביאו את המנחה וישתחוו לו וכו'. הרי נתקיים אחד עשר ככבים משתחוים לי אבל עדיין לא בא השמש וגם לא השתחוו בבחינת עצמו. וישאל להם השלום וכבר מצא מקום לשאול על אביו ואמר השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם עודנו חי עד שיהיה אומריכם ראשונה והקטן את אבינו היום ששניהם שווים בחיים כמ"ש ונזהר גם כן במה שאמר אשר אמרתם כאלו אין לו בו שום הכרה רק מה שאמרו לו ואז השיבוהו דבר כנפשו ואמרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. רואה אני שנזהרו גם הם בתשובתם על דרך שאמרו בפרק קמא דפסחים דף ד'. אבא קיים אמא קיימת כי הנה הוא שאל השלום לאביכם הזקן יש במשמע על זקנם יצחק והשיבו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי משמע שזקנם מת: וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו וכו'. כבר פירשנו כי תואנה היא לו שלא לצערם עוד על השאלה הראשונה ולומר שעל פיהם הוא חי להאמין כי לא מרגלים הם כי כנים הם. ולזה לא אמר לו דבר רק אלהים יחנך בני: וימהר יוסף כו'. וירחץ כו'. וישימו לא לבדו כו'. כי לא נאה לשום אדם ללחום את מושל. ט אמנם אמר ששמו להם לבדם ולמצרים לבדם יזכר הסבה כי לא יוכלון המצרים לאכל לחם בחברת שום עם ולשון שיאכלו את תועבותם לעיניהם ולא ייחד את העבריים רק מפני היותם כן והיה הכל להגיד כי ישיבתם לבדה הית' סבה לשישבו לפניו הבכור כבכורתו כי חלקו כבוד זה לזה על סדר תולדותם עד שהכירו האנשים המצריים האוכלים שם לבדם או משרתי הבית שהמה כלם אחים בני אב אחד ט ויתמהו האנשים הרואים את כבודם איש אל רעהו לאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ועוד כי לא ידעו מה טבן אצל אדוני הארץ אשר עשה להם את כל הכבוד הזה. ויצו לאשר על ביתו מלא וכו'. כבר פירשנו כי בפעם הזאת צוה למלאת להם גם את האמתחות והסבה לזה ושים כסף איש בפי אמתחתו צוה שישים להם לעיניהם בפי אמתחותיהם את משנה הכסף אשר הביאו ואת הכסף המושב לא כסף שברם. י אמנם לבנימין שישימו את הגביע שלא מדעתו ואת כסף שברו מדעתו לפי שבא על פיו לשם. וכבר ביארנו כונת עלילה זו ואפשר שהשיב את כל כספם מדעתם כי נתחסד עמהם על מה שהרגיזם ומכל מקום לא נשארה להם טענה מהשבת כספם: הבקר אור והאנשים שולחו וכו'. כבר כתבנו בשער הקודם כי זהו שמוש האור שנוהגין הצדיקים בשמוש מעשיהם וכמו שאמרו לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב: המה וחמוריהם. כבר פירשנו: הם יצאו מן העיר לא הרחיקו וכו' והשגתם. בידוע שאם לא ישיגם לא יאמר להם דבר. אמנם אמר כן לזרזו שישיגם על כל פנים: ואמרת להם למה שלמתם רעה תחת טובה וכו' הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו. לפי הנרא' רוב כלי השתיה היה מזהב והוא אומרו ואת גביעי גביע הכסף תשים לומר שהוא היה רגיל לשתות בכסף לסבה מה אם לשום צער על אביו או לענין אחר. וכיון בזה כדי להעליל עליהה שלא משום מה ששוה הגביע הן שיהי' מכסף או מזהב הוא שולח אחריהם כי לגביה דידי' מילתא זוטרתי היא. ויותר מזה ויתר אצלם בהשבת כספם והדור כבודם אלא מפני שהוא נחש ינחש בו ירצה שכבר שמהו לנחש וסימן טוב להצלחתו ועל דרך שאמרו ז"ל חולין צ"ה: בית תינוק ואשה מותר לעשותן סימן ובלבד שלא יכוין מעשיו ואמרו שם אם אין נחש יש סימן ולזה אם יארע בו תקלה לא מסמנא ליה מילתא והוא אומרו למה שלמתם רעה תחת טובה וכו' הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו הרעותם אשר עשיתם. לומר כבר נזדמן בידכם דבר רע שלא נתן למחילה ולא לויתר: ויאמרו אליו למה ידבר אדוני וכו'. ירצה שאין צריך לו לתת טעם לרדיפתו אחריהם כי כן ראוי לעשות אפילו על שוה פרוטה אבל שהעיקר בטל כי חלילה להם מעשות זאת: הן כסף וכו'. הם צדקו עצמם מקל וחומר מג' צדדים. ועל האחד אמרו הן כסף כלומר שאין בו סימן: ועל השני אמרו אשר מצאנו שהיה דרך מציאה ממש. ועל הג' אמר בפי אמתחותנו שכליהם קונים להם. ועם כל זה השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נפשע עכשיו בהפך שלשתן לגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. וזה כי הגניבה הפך המציאה ומבית אדניך הפך בפי אמתחותנו והגביע שטוען עליהם הוא כסף שיש בו סימן והוא הפך הכסף המושב. אשר ימצא אתו מעבדיך וכו'. הענישו את עצמם בזה לדעתם שאין בהם מי שישלח בעולתה ידו ואם אולי ימצא אתם לעלילה מה יודיעוהו כי יבחרו להיות עבדים נמכרים משוב עוד אל בית אביהם ואל ארצם אם יתפס שום אחד מהם כגנב ויש במשמע שלא יקבלו שום פשרה וחלוקה אלא שכלם פטורין או כלם חייבין: ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא וכו'. אין דבר זה מוסב אל מה שקנסו עצמם כמו שחשבו הראשונים ז"ל. אבל למה שצדקו נפשם בחזקת כשרותם מכח הג' טענות שזכרו יא ולזה אמר גם עתה אחר שקרה מעשה זה אע"פ שתמצא הגניבה ביד שום אחד מכם ויש מקום לומר שהורעה חזקתכם עם כל זה כדבריכם כן הוא ויספיקו טענותיכם לשתהיו כלכם מוחזקים אצלי בכשרות ואנשי אמונים כבתחילה אמנם אשר ימצא אתו הגביע כבר הורעה חזקתו שהרי שור שחוט לפנינו ולזה הוא לבדו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים: וימהרו ויורידו וכו'. כבר כתבנו שלא שלחו יד בשקים ויקרעו שמלתם נצער הסכנה וללא טובה השמועה: הלא ידעתם כי נחש ינחש וכו'. לפי שלא יחזיקוהו למקפיד מאד על הממון כמו שאמרנו: ויאמר יהודה וכו'. באחד משלשה פנים יוכל אדם להצדיק עצמו בדינו אם בהודיע לשופט דברי זכיותיו אשר נעלמו מממ לשורת הדין או שיטעמנו דברים של טעם לדון בהם לפנים מן השורה או שיאמר שהוא צדיק במעשיו אלא שבאין עליו לחמסו. ועל האחד אמר מה נאמר לאדני להודיע איך היה תוכן המעשה והוא לא ידע ורמז לו בזה כי הוא יודע האמת ומאתו היתה זאת. ועל השני אמר מה נדבר כי אין לנו שום סדור דברים לצדד שום זכות לפניך משורת הדין או חוצה לו. ועל השלישי אמר ומה נצטדק אחר שנמצאה הגניבה בידינו: האלהים מצא את עון עבדיך הננו לך לעבדים, נחמתנו ! יב ירצה בזה שאתה בעינינו כאלהים שמצא את עון עבדיו להתנהג עמנו במדת החסד ושלא יענש הגנב במיתה כאשר חייבנוהו בתחלה כסבורים שלא ימצא בינינו גנב אלא שנהיה לאדוני לעבדים גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. ויתכן שירצה זאת לא זאת רק האלהים בדק בפינקסו ומצא עוננו הגנוז ושפטנו כמשפטנו והיה רומז בלבו על מה שמכרו את אחיהם לעבד ולא חמלו ולזה אמר והיינו גם אנחנו עבדים כמוהו. יב גם אשר נמצא הגביע בידו שאע"פ שאין לו עון אשר חטא ילכד בחטאתנו ובין כה וכה יאמרו תמיד שלא יתפרדו זה מזה וכולם יהיו שם או את כלם ישלח: ויאמר חלילה לי וכו'. אמר אף על פי שמן הדין היה ראוי שימות הגנב חלילה לי מעשות זאת כי ביד השופט למחול הקנסות במקום שאינו חב לאחרים אדרבה מי שאינו מוחל הוא מדת אכזריות ולזה אין אתם צריכים לישאר לעבדים רק אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם. ואפלא ממה שהקשה הרמב"ן ז"ל על פירוש רש"י ז"ל מאומרו חלילה לי וכו'. כי על זה הדרך יתכן ודאי לאומרו כי הנוהג כן ממדת קונו יש בו שנאמר תהילים קמ״ה:י״ז צדיק יי' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ירצה שעם שהוא מניח משפטים צדיקים שינהגו בהם האנשים ביניהם משורת הדין הנה הוא חסיד ונכנס לפנים מן השורה בכל מעשיו והנה לפי שבאה תשובתו של יוסף שלא כרצונו במה שהיה מפריד בין אחים והוא הדבר אשר היו מרחיקים מאד בדבריהם תמיד ולזה נאמר: ויגש אליו כי בצער גדול היה מצערו של אביו כי בטח בערבותו ינ ונגש אליו לדבר משפטים אתו מדברים בגו שהיו בטענותיהם ראוי שיובנו מכח דבריהם כי על כן אמר ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר וכו'. כלומר כי לא כמו פתן חרש יאטם אזנו משמוע המובן מכל דבריהם ואם לא אמרו בפירוש. ומפני שכבר אמר מה נאמר לאדוני מה נדבר וכו' שיראה שסתם טענותיו ולא יוסיף לזה חתם כי כמוך כפרעה. כלומר עשוי אדם לומר דבר ולהתנחם לחשוב מחשבה אחרת ואפילו לגדולי המעלה כמלכים והשרים ולא יתבוששו. וקרוב לזה הוא מה שאמרו ז"ל ב"ר צ"ג מה פרעה מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. ויתכן שיוסב סופו לראשו. יאמר שוה הוא אצלי לדבר ולזעוק באזניך על צרתי כאלו אצעק לפני פרעה מלך הארץ ויש במשמע שבלבם להתרעם לפני המלך להודיעו כל המעשים ההם כי גבוה מעל גבוה ירא וישפוט עליהם. אמנם הדבר אשר ירצה לטעון הוא מהמין אשר ביארנו על אומרו מה נדבר כי רצה להוכיח בדברים נכונים וטעמים מספיקים ושמן הראוי והנאות חוייב לוותר את הדין אצל זה הנער אע"פ שימצא חייב בדבריו. וזה לשלש טענות יתבארו היטב מתוך דבריו האחת מפאת הנשפט והוא שכבר יחייב הדעת והוסכם ממניחי הנמוסים שלא להשוות כל עוברי דת בעונשין דרך משל שאם תשים הדת להכות הגנב מאה ויזדמן כי יגנוב נער ורך בשנים. או זקן. או אדם חלוש המזג. ודאי לא יכהו במספר ההוא, כי ימות. ומכות הענישוהו לא מיתה. ובזה הסמיכה התורה האלהית במה שבא בקבלה מכות כ"ב. מאומד הנלקה לפי כחו בשתי ידות או פחות ואמרו שם: אם נתקלקל ברעי פטור שכבר נקלה והטעם שכבר יורה שקבל מהעונש יותר מכדי כחו. השנית מפאת זולתו והוא שכבר ימנעו מהעניש את החייב אם יסובב מענשו נזק גדול והפסד עצום לאחרים רבים ונכבדים אשר לא חטאו. כמו אם החוטא היה חכם מופלג גבור או רופא מובהק ומהעדרו תקבל המדינה נזקים גדולים כי לא ימצאו תמורתו ואחשוב כי מזה הטעם היה ויתורו של דוד אצל יואב כל ימי חייו ואפשר שגם לשמעי נשא לחכמתו. ומזה הצד נתנו טעם קצת המחברים במה שלא נענש דוד בחטאו כשאול שאם יומת כבר יוסב העונש לכל ישראל שהיה להם מושיע ורב. ומזה הטעם עצמו אמרו שמואל א י״ד:מ״ה היהונתן ימות אשר עשה וכו'. והוא היה הבן הבכור הראוי למלוך תחתיו וגדולה מכלן נלמוד משאלת האשה התקועית שמואל ב י״ד:ט׳ על אודות בנה אשר אמרה שרצח את אחיו וממה שענה אותה דוד המלך עם היותו מתואר לעושה משפט וצדקה בכל עמו. השלישית מפאת המשפט בעצמו וזה שאם יהיה לאיש חטא משפט מות או גלות אין ראוי להחליף משפטו ולהמיר אותו בפדיון ממון כי התורה חייבתו על זה דוקא כמו שאמר במדבר ל״ה:ל״א-ל״ב ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו וכו'. ולא תחניפו וכו'. אבל אם נתחייב למה שיגזור עליו המלך מיתה או ייסורין או עבדות עולם, ביד המלך או השופט לעשות הטוב בעיניו ולפדותו במה שירצה מהממון או מאיזו פשרה וכל זה הוא מבואר. ומשלשה אלו הצדדין בקש יהודה שיתחסד עמהם בדבר ישועה ורחמים לו הונח שחטא בנימין בענין הגביע מה שלא יאמן כמו שיראה מכלל דבריו. וזאת היא כוונת כל דבריו אשר התחיל. אדוני שאל את עבדיו וכו'. יד כבר אמרנו בספקות שכל דברי יהודה בכאן מראשן ועד סופן היו זולת מה שעבר מהן בשעת מעשה עם יוסף ואחיו וכי קשה בעיני ג"כ לומר שהיה מעיז להרבות שקרים בפני אדוני הארץ לזה אני אומר שאמתת הענין הזה הוא כי לא היו אותן הדברים כן בפועל. אבל שהיו שם בכח וראשן מוכיח על כלן וזה כי כמו שהשאלה הראשונה ותשובתה הוא מבואר היותם מזה המין בלי ספק כי עלילתו לומר להם מרגלים אתם היא במקום שאלת היש לכם אב או אח מטבע הענין כי על פי דבריו הוצרכו לומר שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד נחנו וכו' כמו שפירשנו שם. כן תשובתם זו וכל מה שנמשך מדבריהם ראוי שיובן מזה המין. ועל זה היסוד אמר אליו אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח שכיון ששמת עלינו עלילות ונתת אותני כמרגלים את הארץ אשר על זה הוכרחנו לומר בני מי אנחנו וכמה אנחנו הרי הוא כאלו שאלת אותנו בפירוש היש לכם אב או אח ולזה ג"כ תשובתנו באמרנו י"ב עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד היתה כאלו אמרו יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן. כי מסתמא מי שיש לו י"ב בנים הוא אב זקן. ואחר שאמרנו בני איש אחד מכלל שאין אנחנו בני אם אחת. ובאמרנו הקטן את אבינו היום. מכלל שהוא בן זקונים לו. גם באמרנו והאחד איננו רמזנו שהם בני אם אחד. ומההכרח שהבן הצעיר הנשאר לבדו לאמו שיהיה ידיד נפש הזקן אביו. ותאמר אל עבדיך וכו'. ירצה עם כל זה היית כחרש לא שומע ולא חמלת ואמרת הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו. שהכוונה שלא תעשה לו שום רע רק שתראה בו אם כנים אנחנו ומאחר שלא הודינו לך בדבר ונאסרנו עליו היה לך להבין ממנו שהיתה סכנה באביו כאלו אמרנו שלא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת. ועם כל זה עמדת בדבריך אמרת את אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו והוא כאלו מנעת ממנו לגמרי לראות פניך בלתי אחינו אתנו וכל זה מה שיתבאר ממנו כי אין הראוי שישפט זה הנשפט בדין ההוא בשום פנים כי הנער אשר הוא בן זקונים אצל אביו ורך ויחיד לפני אמו אשר גדל בגעגועין ושעשועים איך יוכל לסבול משא עבודת עבד. וכיון שהודיעוהו כן קודם מעשה ולפי המובן ממשמעות דבריהם הנה הוא ראוי שיאמנו בו יותר ממה שיאמרו אותו בביאור ובשעת מעשה חה מבואר מטבע הענין בלי ספק: אמנם על הטענה השנית אשר מצד הזולת יאמר שכבר יגיע מזה העונש לאביהם ולהם נזק יותר גדול ועצום ממה שיגיע אליו. ועל מה שיגיע לאביהם שהוא העקר אמר ויהי כי עלינו אל עבדך אבי וכו'. יאמר כי כשעלו אליו מיד הודיעוהו את דבריו ואת מאסר שמעון עד בא בנימין שם. וכשהוצרך מעקת רעב לומר להם שובו שברו לנו מעט אוכל הם כבר שמו הדבר לנמנע עד שהחליטו לא נוכל לרדת. והטעם אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו כי לא נוכל לראות פני האיש וכו'. שידענו שלא יסכים הזקן בירידתו והתלוי בנמנע חשבנוהו לנמנע. ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם וכו'. ירצה שעם שהודיעוהו סכנת חמת מלך העומדת לעומתינו אם נראה פניך זולתו לא סר מבקש ממנו שנשים נפשינו בכפינו ונבוא בלתו. כמו שאמר לנו אתם ידעתם כי השנים האלו לבדיהם הם החשובים אצלי לבנים בבחינת אהבתי אליהם ואל אמם, ושיצא האחד מאתי ובשגגה שאמרתי אך טרוף טורף, פתחתי פי לשטן ולא ראיתיו עד הנה. וכ"ש שתהיה הדאגה יותר גדולה בזה אם תקחו אותו מאת פני לנער זה וקרהו אסון בודאי תורידו את שבתי ברעה שאולה. ובמדרש ב"ר פ' פ"ד אמר רבי חמא בר חנינא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין אמר יודע אתה שאחיך שונאין אותך ואמרת לי הנני ע"כ. טו ומה גם עתה בלקחו את זה מאת פניו על מנת כן שאם ימשך לו אסון הוא ימות עליו בפתע ובנפש מרה וכבר ישיג הזקן העונש העצום והכבד על לא חמס עשה. אמנם על מה שישיג להם גם כן מהרע והנזק עם היותם פטורין מן הדין כמו שאמר ואתם עלו לשלום אל אביכם. אמר. ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער וכו'. אמר איך נעלה אליו לשלום כי אין רע ומר ממות מאשר ישיג אותנו בהיות גורמים מיתת אבינו הזקן בידינו אשר אין לו שום המלט ממנה לפי אומץ הקשר ואהבה אשר ביניהם כי הם כשני גופים בנפש אחת והרי רעת העונש ונזקו יגיע לנו יותר ממה שיגיע אליו עשר פעמים וכבר יהיה יותר ראוי למחול לחוטא מהעניש את שלא חטא. ויתכן גם כן שהטענה אשר מצד אביהם תמשך עד ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו וכו' תהיה הטענה אשר מצדם: ואחר שזכר נופת טענותיו אשר מב' הצדדים וחשב אם אולי לא יכנסו באזניו. בא אל עוצם הטענה השלישית אשר מצד המשפט אשר היא חזקה מאד ואמר כי אחר שנגזר עליו עונש העבדות שהוא שווי ממון ואינו מהמשפטים הגופיים אשר לא יסבלו הפשרה וחלוף הסובלים הוא ראוי ומחוייב שיקובל בו כפר ופדיון כ"ש כשיהיה הכפר והתמורה לתועלת האדון והנאתו ולזה אמר כי עבדך ערב וכו'. ועתה ישב נא וכו'. טז ירצה אחר שעבדך ערב את הנער מעם אביו ואני הייתי סבת בואו הנה מזולתו מכל אחי לי משפט הגאלה ולי נאה לישב תחתיו עבד לאדני. ומעתה אני מקבל עלי עול עבודתו והנער יעל עם אחיו. ואתה אדוני תתחייב לקבל אחר שלכל דבר אני יפה ממנו. טז וגם הוא דבר שיאות לי מאד כי מלבד היותי ערב בדבר אבחר בזה בלב שלם כי איך אעלה אל אבי לראות הרע והצער אשר ישיגוהו אשר לא אוכל להצילו מהם וטוב לי כי עונתי להיות עבד עולם מסבול הייתי כל יום עומד על דם אבי ואין מציל: והנה במאמר כי עבדך ערב הקדים הטעם למוטעם או הסבה למסובב וכמוהו רבים. ובאמת עוצם דבריו וחוזק טענותיו והפלגת התעצמותם עם הצלת אחיהם זה נכנסו באזניו ולא שבו ריקם כמו שסמך ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו וכו'. הנה בפעם הראשונה כששמע דבריהם שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וכו' ונכמרו רחמיו אליהם נאמר ויסב מעליהם ויבך וישב אליהם. ובפעם השנית נאמר וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החרדה ויבך שמה. ואחרי כן נאמר וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם. יז לזה אמר הכתוב כי הפעם הזאת נתמלא עליהם רחמים יותר מהראשונות. וכבר היה צריך להסב מעליהם או להסתר מהם לבכות שם ולהתאפק ולשוב אליהם כפעם בפעם כי לא היה יכול לעשות כן ולהתאפק לסבת כל הנצבים עליו כי היו שם רבים מאנשי הבית ומבית פרעה והיו עוטרים אותו פנים ואחור ולא יכול להסב מהם וכל שכן לבא החדרה מבלי שירגישו בבכייתו ולזה מהר לקרוא הוציאו כל איש מעלי כדי שיהא לו פנאי לכך והוא לא עצר כח מפני רכות לבבו ורחמנותו על אחיו והוכרח לתת קולו בבכי ובגעיית קולו אמר אני יוסף העוד אבי חי. וזה שאמר הכתוב ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו יאמר כי במה שקרה הענין כן נעשה מאליו שלא היה איש בהודעו להם שכבר יצאו ואם שיציאתם היתה לכוונה אחרת. יח והכוונה באומרו תחלת דבריו העוד אבי חי כבר כתבנוה ראשונה: וזה כי לא נודע לו מחיי אביו עד עתה וגם עכשו ממה שהפליג יהודה בצער אשר מצא את אביו בקחתם מאתו את בנימן חרד חרדה גדולה ואמר העוד אבי חי כי ירא אנכי אותו שמא הגיעהו מהצער שיעור שימות בו ולא אזכה ראות פניו. יט ולזה סיים דבריו מהרו ועלו אל אבי וכו' ולא יכלו אחיו לענות אותו על ענין בריאותו דבר גדול או קטון כי נבהלו מפניו ולשונם בבושה נשתה: ויאמר יוסף אל אתיו גשו נא וכו'. צוה שיגשו אליו לאמר להם בחשאי אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה כי חרפה היא לכם. ועתה אל תעצבו וכו' לפי שהם בקשו להנצל מהשעבוד וההכנע אל אחיהם הקטן ולבטל חלומותיו ע"י מכירתו ושולחו כלה על אשר לא ידעו והשיאו אותם על זה עון אשמת יגון אביהם וגודל צערו ולסוף לא עלתה בידם יח לזה אמר להם אל תעצבו ביחס המעשה המגונה ההוא לעצמכם עד שתאמרו שאתם עשיתם אותו ולא ה' פעל מצד שהיה רע ואין רע יורד מאתו יתברך גם לא יחר בעיניכם על שלא עלה בידכם. ושני העניינים כללה מליצתו באומרו כי מכרתם אותי הנה. כי עצם המכירה הוא הרע. אמנם היותה הנה ולא במקום אחר היה סבה לשנהפכה עצתם כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי זה שנתים וכו'. ירצה באמת הפועל ההוא לא היה רע בהחלט אבל צורף עמו טוב גדול ראויי ליחסו ג"כ אליו יתעלה ואתם הייתם התחלת המעשה לתכלית אחד והוא גמר אותו לתכלית טוב גדול והוא להחיות הארצות האל מהרעב ההווה והעתיד: וישלחני אלהים לפניכם וכו'. ירצה ולא הטוב הכולל הזה נמשך מהמעשה כי גם המיוחד לכם לשום לכם שארית בארץ בענין הפרנסה ולהחיות לכם לעולם הבא לפליטה גדולה וזה במה שיתפרסם משלימות האמונה בזרעכם בצאתם ממצרים אשר אי אפשר כי אם בירידתכם שם: ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וכו'. יח ירצה ועתה שבאתם עד הנה בבחינת הטוב הגדול והנפלא המגיע לכם מזה אין ראוי לייחס לכם חלק מזה המעשה כלל על הדרך שאמרנו אבל המעשה כלו מתחלה ועד סוף כלו היה אלהי וה' הסגירני בידכם וצוריכם הוא מכרני הנה להשלים הטוב ההוא ואתם הייתם כלי מלאכתו לבד והוא אשר שמני לאב לפרעה ואדון לכל ביתו מושל בכל ארץ מצרים אשר כלם היו סבות עצמיות קרובות להגיע הטוב ההוא המכוון ממנו יתברך. ומכלל דבריו לפיוס אותם ולישב על לבם שפתרון חלומותיו וכל ממשלותיו היו על המצריים במצרים והמה היו אך למשל כמו שאמרו הם בראשית ל״ז:ח׳ המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו לאחד הפירושים שפירשנו שם ועל דבריו אלה מהיות זה הפועל אלהי לגמרי סמכו אחיו באמרם אליו שם נ' ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ותשובתו אליהם כמשפט הראשון. ואתם חשבתם עלי רעה וכו'. ועתה אל תיראו כאשר יתבאר שם בעזרת השם עיין עליו: מהרו ועלו אל אבי וכו'. יט צוה שיאמרו אליו שמני אלהים לאדון לכל מצרים כי מעתה אין גנאי לו לבא אצל בנו גם כי יש לאל ידו להושיבו בטוב הארץ לכלכלו שם כי א"א באופן אחר לכלכל אותם ואת טפם ובהמתם כל הזמן הכבד ההוא: והנה עיניכם רואות כו'. כ לפי שסימני המכירה שמסר להם על שהוא יוסף אחיהם לא היו נכרים לבנימין כי הנער לא ידע מאומה ואין ספק שהיה משתומם על המראה עד שישוה אליהם בהכרתו לזה אמר שאחר שדבר אליהם הדברים ההם אשר כלל כל השיעור ההוא מידיעתו והכרתי בענייני בית אביו בכללו ופרטי בניו ובני בניו ומקנה קניינו וכל אשר לו כבר יהיו עיני בנימין ועיני כלם שוות לדעת ולראות כי פיו המדבר אליהם. אמנם לדעת אנקלוס שתרגם ארי בלישנכון אנא ממלל עמכון ירצה ראו עתה כי אני אני הוא מבלי שתחושו שידעתי ענין המכירה ממקום אחר ורציתי להתעולל בכם עמה ומבלי שיסופק לבנימן אשר לא ידע בה כי פי המדבר אליכם בלשוניכם ולא הוצרכתי מתחלה לדבר עמכם על ידי מלין רק למעט הרגלי עמכם כי חששתי שמא תכירוני בהרבות ההבטה או בהרגל הדבור כמו שיחוייב בין האחים וזו היא אמתלה חזקה ושוה לכלם אשר הוא יוסף אחיהם. והיותר נכון בעיני שיהיה מאמר זה נקשר עם מה שלפניו וזה כי מפני שהוא לא הפליג בסדור דבריו לספר בכבודו ומעלתו ואת כל יקר תפארת גדולתו במצרים כמו שהיה ראוי להעיר רצון אביו למהר לרדת אליו רק אמר כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון וכו'. והוא כלל קצר בדרך ענוה שכבר יצדק מאמרו זה על היותו שם חכם או רופא קרוב למלכות אי משאר האומניות שהרבים צריכים להם לזה אמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן עם שהוא אינו מכלל השליחות כי פי המדבר אליכם לאמר כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וכו' ושאין לאדם מדרך המוסר להפליג בכבוד במדבר בעדו אמנם אתם שראיתם אותו תבואו אחרי ותמלאו את דברי. והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם כלל ופרט ועם זה ומהרתם והורדתם את אבי הנה ולא יעמוד: ויפול על צוארי בנימין וכו'. וינשק לכל אחיו וכו'. הודיע הכתוב כי נודעת לי ממנו חבה יתיר' כנגד כלם או יותר כמו שעשה ג"כ בענין המנות ואפשר שעל הדרך הזה אמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין לפי הפירוש האחרון כי היה מחשיבו ומאהיבו כנגד כלם ואפילו בדבורו ואחרי כן דברו אחיו אתו שכבר הטיב לבם ועצרו כח לדבר אתו דברי שלום ורצוי אחים: והנה עם זה נשלם ענין נצוחם ויכוחם אשר עליו אמרו ז"ל והחכמה תעוז לחכם מעשר' שליטים אשר היו בעיר וגם אשר סבלו עמו כל הצער ההוא הראוי לסבול עם גרות הארץ לאנשים הטובים שאינם אזרחים עליה כמו שכתבנו ראשונ' ומעתה נמשך הספור לבואם לגרות מצרים אשר הוא הענין הכולל המחובר מכל אלו המעשים הפרטים: והקול נשמע וכו'. וייטב הדבר וכו'. ספר הכתוב בשבחו של יוסף כי היה גדול ואהוב מאד למלך ולכל שריו עד ששמחו ברוב אחיו ויעבר עליהם מה ממשא כובד עול מלך ושרים כי מבית האסורים יצא למלוך וייטב בעיניהם שתתפרסם מעלת בית אביו ומשפחתו כי רבה היא בעיניהם. ויאמר פרעה אל יוסף וכו'. ואתה צויתה זאת עשו וכו'. רצה פרעה שירגישו אחיו ובית אביו את האהבה אשר אהבו וכי הוא מוסיף להם יקר וגדולה כיד המלך על מה שיש בידו של יוסף לעשות כא ולזה אמר לו אמור אל אחיך שמעצמך ומהכח המסור לך עד עתה אתה מצוה אותם שיטענו את בעירם ויבואו ארצה כנען וישאו את אביהם ואת בתיהם ויבואו אליך ויאכלו את חלב הארץ כי עד כאן הגיע שיעור מה שבידך לעשות אמנם שעשה אתה צוית מפאת המלך וטעמו לומר להם עוד זאת עשו קחו לכם עגלות לטפכם שאינן יוצאות רק בדבר המלך עצמו עוד ונשאתם את אביכם ובאתם ועיניכם אל תחוס על כליכם והוא כי המלך לא יקפיד רק על הנשים והטף לבד כי יש לאל ידו לעשות לכם חיל ולהעשירכם עושר גדול והוא אומרו כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. ואל זה נאמר ויעשו כן בני ישראל. ויתן להם עגלות על פי פרעה, חוזר לשני העניינים: וגם צדה עשה להם לדרכם עד הגיעם אל אביהם: לכלם נתן לאיש חליפות שמלות. כב כי רצה שישנו לבושיהם לטוב כמו שעשה הוא כשיצא מן הבור כדי שישמח אביהם בהם ולבנימין שהיה נשאר שם נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות והוא כענין שנאמר ראשונ' ותרב משאת בנימין ממשאות כלם חמש ידות כמו שפירש הראיב"ע ז"ל ואם יהיה ממשאות כלם כמשמעו יחשוב השלש מאות כסף לשווי מחציתן ומכל מקום לא נודע למה כיוון אל זה המספר ביתרון. ולאביו שלת כזאת עשרה חמורים נושאים מנות יפות מכל טוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון נצורך בואם שם כדי שימהר הירידה לשם מבלי שיצטרכו להרגיז עצמם על צרכי הדרך כלל ויתעכבו בעבורו והוא אומר וישלח את אחיו וילכו ויאמר להם אל תרגזו בדרך כב כלומר בשביל צורך הדרך וזהו שיעור מה שראיתי לבאר בזה החלק: יבאר איך נבנה בית ישראל על תכונת עולם העליון בכללו וחלקיו להיות מרכבת המשנה לו ית' להנהגת ההשגח' וצורך המצאם בשלמותם: ויעלו ממצרים וכו' עוד יוסף חי וכי הוא מושל וכו': אמר רבי יהודה ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין ועשה הקב"ה כמה עלילות כדי שירד שם שנאמר תהלים ק"ה לעבד נמכר יוסף ויקרא רעב על הארץ. וכל כך למה ויבא ישראל מצרים א"ר פנחס משל לפרה שהיו רוצין למשוך אותה למקוליס שלה ולא היתה נמשכת מה עשו משכו את בנה תחלה והיא רצה אחריו כך עשה הקב"ה כדי שירד יעקב אבינו למצרים שנאמר הושע י"א בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה שוח"ט תהלים ק"ה. *$מבוא קורא נחמד! בטרם אחל לבאר דברי הרב ז"ל בשער הזה, צריך אני להקדים לך בקוצר מילין דעת התוכניים הקדמונים בציור העולם ומלואו, כי עי"ז תבין יותר דבריו פה ובשערים הקודמים ושיבואו, במה שדבר על ענין הגלגלים וד' יסודות ותנועותיהם. הנה החכמים הקדמונים חשבו, כי הארץ היא באמצע העולם, וסביב לה יתנועעו כל גלגלי שבעה כוכבי לכת , הא' היותר קרוב לה הוא הירח, ולמעל' ממנו גלגל כוכב , ולמעל' ממנו גלגל נגה והוא הכוכב הנקרא כן בעבור זהרו ונועם אורו, למעל' ממנו גלגל החמה, ואח"כ הכוכב החמישי הנקרא מאדים בעבור אדמימות אורו, גם בעבור שפועל בעת ממשלתו לחמם דם בני אדם ולעשותם נוטים אל הרציח' ושפיכת דמים כמאחז"ל האי מאן דנולד במזל מאדים וכו' ולמעל' ממנו גלגל כוכב הנקרא צדק הנקרא בעבור פעלו בעת ממשלתו ליישב דעת בני אדם, ולעשותם נוטים בטבעם לעשות צדק ומישרים עיין מכל זה גם לקמן שער. ל"ד, ולמעלה ממנו גלגל הכוכב השביעי שנקרא שבתאי בעבור שמקיף את הארץ לאט לאט בזמן יותר מכ"ט שנה, עד שנרא' כאלו הוא שובת ואינו הולך כלל, ולכל אחד מכוכבי לכת אלה ייחדו הקדמונים ממשלת יום אחד בשבוע עיין שבת דף קכ"ט ע"ב וברש"י שם שמשמע שגם בשעות כל יום ויום, מיום ד' שנחלו בו המאורות מושלים השבע' כוכבי לכת אלה זה אחר זה: יום א' לחמה, יום ב' ללבנה, יום ג' למאדים, יום ד' לכוכב מערקור, יום ה' לצדק, יום ו' לנוגה, יום ז' לשבתאי, וכאשר יורו על זה גם שמות רוב ימי השבוע בלשון צרפת וקצת משמותם בל' אשכנזית, והנה תנועות והיקף כל ז' גלגלים אלה היא ממערב למזרח, רק יתחלפו בנטותם קצתם יותר לצד מזרחית צפונית, וקצתם יותר לצד מזרחית דרומית מלבד זה חשבו כי בגלגלי קצת הכוכבים האלה יש עוד גלגל קטן קבוע והכוכב בתוכו כזה ? וגלגל קטן זה שאינו מקיף הארץ, נקרא גלגל שאינו מקיף העולם או גלגל יוצא מרכז, ר"ל שאין הארץ מרכזו , ומס' יד החזק' פ"ג מה' יסודי התורה יודע לך יותר מזה ע"ש ולמעל' מז' הגלגלים אלה גלגל שמיני אשר בו קבועים לפי דעתם כל שאר הכוכבים הקימים במקום אשר נראה ברקיע השמים ולמעל' מכולם גלגל תשיעי שאין בו כוכב כלל והוא נקרא גלגל היומיי והוא מקיף בכל יום את פני הארץ בי"ב שעות היום ממזרח למערב, ובי"ב שעות הלילה יסוב לאחורי הארץ מצד אחר ממערב למזרח, ובהקיפו זה יכריח גם את כל הכוכבים והגלגלים האחרים הנמצאים בתוך גבולו, להקיף עמו את הארץ ממזרח למערב, ומסבובו זה הנעשית במהירות גדולה ומרוצה חזקה עיין למעל' דף מ"ו ע"א כי שם באר הרב ז"ל סיבת מהירת מרוצתו זאת בעבור היותו רק גוף שטחי עגול וכל כוכב וגוף עב אין בתוכו. יתהוו השתנות היום והלילה, וחילופם התמידי, ואותו גלגל היומי חלקו בהקיפו לי"ב חלקים, וקראו שם לכל חלק וחלק לפי תמונת הצורה שתראה תחתיו מחיבור כוכבי שבת הקבועים בגלגל הח', ואלו שמותם: טלה. שור. תאומים. סרטן. אריה. בתולה. מאזנים. עקרב. קשת. גדי. דלי. דגים. והשמש בהקפו את הארץ פעם א' בשנה, תשכון ותתעכב בתנועת' תמיד חודש ימים. תחת אחת הצורות האלה הנקראים בכלל בלשון אשכנז בשם, ולמטה מגלגל הירח יקיף הארץ יסוד האש הדק יותר מכל היסודות, ואחריו יסוד האויר, ותחתיו יסוד המים ויסוד הארץ למטה מכולם, ומארבע יסודות אלה מחוברים ומורכבים כל הגופים אשר למטה מרקיע, ואמרו עוד כי כל דבר שואף ומשתוקק לבוא אל מקורו ע"כ אם יזדוק איש אבן ושאר חלקי עפר או מים למעל', יפלו תמיד למטה, יען כי עם יסוד העפר והמים, שהם מקורם, ובהיפך יעלו תמיד האויר ושלהבת אש למעל', יען כי שם ישכנו יסוד האויר והאש. - אפס התוכניים האחרונים אשר ע"י כלי ההבטה הגדול', אשר המציאו החדשים מקרוב, נפקחו עיניהם לראות גדולות ונצורות, אשר לא נודעו לראשונים ממפלאות תמים דעים אשר פעל ועשה בעולמו שברא, חולקים על זאת, ואומרים כי ברחבי הבריא' הנעלמת מעין כל חי, יש כוכבים ועולמות אין מספר, אשר בראם הי"ת ביכלתו שהיא לבלי תכלית, ורק בגבול ראותינו לבד, ר"ל בחלק האויר השמימי הקרוב לנו והנרא' ממנו באמצעות כלי ההבטה, מצאו כבר עד עתה י"ב כוכבי לכת הסובבים סביב השמש שהיא מרכזם, וממנו לבד יקבלו אורם, כי כולם הם גופים עכורים ורק בעבור זה ישליכו קרני השמש אשר יופיע עליהם מנגד, לאחור ויאירו לנו בנגהם עיין מה שכתבתי מענין זה גם בביאורי לשער כ"ט, ולקצת מכוכבי לכת אלה, יש עוד כוכבי לכת קטנים אחרים המלוים אותם בסיבובם את השמש, ונקראים בעבור זה משרתים או ירחים , ואלו שמות י"ב הכוכבים האלה, וסדורם. הכוכב היותר וקרוב בהקיפו אל השמש הוא כוכב מערקור, המקיף את השמש בפ"ז ימים יכ"נ ורביעית שעה, ואחרי נוגה ווענוס וזמן הקיפו רכ"ד ימים ט"ז ושלש רביעית שעה, ואחריו הארץ אשר גם היא כוכב לכת , המקפת את השמש בשס"ה יום וששה שעות, ועמה הולך הירח המקיף אותה בכ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, ואחרי הכוכב מאדים מארס, וזמן הקיפו שש מאות ופ"ו יום כ"ג שעות ומחצ', ואחריו ילכו כמעט במרחק שוה מן השמש חמשה כוכבי לכת קטנים, ואלו שמותם, לפי סדר קרבתם אל השמש, הא' כוכב שנתגלה בשנת ה' תקס"ז בי"ט לחודש אדר שני, הב' כוכב שנתגלה בט' כסלו ה' תר"ד הג' כוכב שנתגל' בכ"ה אלול התקס"ד, הד' כובב שנתגל' בט"ז שבט התקס"א, והה' כוכב שנתגל' בכ"ד אדר שני התקס"ב, וזמן היקף וועסטא י"ג מאות וכ"ו יום, ושל אסטראא אלף תקכ"ד יום, ושל יונא אלף תקצ"ג יום ושל צערעם אלף תרפ"א ושל פאללאס אלף תרפ"ו יום ומחצה גם בשנה שעבר' התר"ז נתגלה עוד כוכב אחד, אך שמו שהושם לו מהתוכניים וזמן הקיפו לא נודעו לי עוד, ולפי דעת החכם התוכן היו כל ככבי לכת הקטנים האלה לפנים מחוברים יחד לכוכב אחד, ורק ברצון הבורא יתב' ומסבה בלתי נודעת לנו, נתפרדו והיו לכמה כוכבים. - אחריהם כוכב צדק יופיטער, המקיף את השמש בד' אלפים של"ב יום וי"ד שעות שהוא כמעט י"ב שנה ולו ארבעה ירחים אשר יסובבוהו בזמנים שונים, הראשון במ"ב שעות, השני בפ"ה שעות. השלישי בז' יום וד' שעות. והרביעי בט"ז יום וט"ז שעות. ומלבד הקפתם אותו ילווהו אותו ג"כ בהקיפו את השמש, ואחריו כוכב שבתאי. סאטורנוס, המקיף את השמש בכ"ט שנה ומחצה, ולי שתי טבעות דקות מסביב לו, ושבע' ירחים אשר יקיפוהו, הראשון בכ"ג שעות, הב' בל"ג שעות. הג' במ"ה שעות, הד' בשני ימים וי"ח שעות, החמישי בד' ימים וי"ב שעות, הששי בט"ו ימים וכ"ג שעות והשביעי בע"ט יום וח' שעות, ואחריו כוכב שנתגל' בשנת התקס"א ע"י החכם הערשעל, והוא מקיף את השמש בזמן קרוב לפ"ח שנה. וכן מצאו התוכניים האלה כי כמו שהארץ תסוב בכל יום פעם אחת סביב ציריה וקוטביה, אשר מזה ותהוה חילוף היום והלילה בכל חלק וחלק ממנה, כי בהיותו מכוון נגד השמש יהי' אור ויום לו, ובהיות אחוריו נגד השמש יהי' חשך ואפיל' לו, כן יסובו כל ככבי לכת סביב קוטביהם, בזמנים שונים, ורובם בזמן יותר קצר מזמן סיבוב הארץ, וע"כ תקטן מדת היום והלילה שלהם משלנו, וע"פ הדברים האלה תבין מעצמך, כי רק בבחינתנו יושבי הארץ, יקרא הירח אשר יאיר לנו בלילה יותר מכל שאר הכוכבים, בתורתנו הקדוש' גם בשם אור גדול, אף שבאמת מדת גופוי קטנה מרוב שאר כוכבי לכת, כי בכל זאת בעבור היותו קרוב אלינו מאוד יגדל אורו אלף פעמים מאור שאר הכוכבים להאיר לנו בלילה כשמש ביום, ואף שבאמת הוא רק גוף עכור המקבל אורו רק מהשמש ומחזירו לאחור מנגד עלינו, וע"כ כאשר רצה הכ' לספר בפרטות רק בריאת ותיקון הארץ מתחת וכל המגיע לה וליושביה מבלי שום בחינה אל שאר הכוכבים והעולמות שברא הי"ת ג"כ אז אשר בריאתם הכללית נכללת רק במאמר "בראשית ברא אלהים את השמים" ובמאמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" אמר בצדק מהשמש והירח "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" וכו' עיין ביאור לנתה"ש שם. ודע קורא נחמד! כי כל מה שאמרנו למעל' ממרחק כל כוכב מהשמש וזמן הקיפתו אותו וסיבוב כל אחד סביב ניריו וקוטביו נודע לתוכניים ע"י ראיתם בכלי ההבט' למרחוק וע"פ חשבונם וחכמת המדידה ד"מ בראותם כי בא' או בשני צדי השמש והירח וקצת משאר כוכבי לכת יש שינוי מקומות, תמונות ומראות שונות הנקראות בהרות אשר תראינה רק לפעמים בקצת שעות היום, או רק בימים ידועים מימי החודש, מזה שפטו בצדק כי כל אלה יסובו בלכתם סביב ציריהם. ע"כ אין אחד משני צדיהם מכוון ונרא' תמיד לנגד עינינו וע"פ זה מצאו כי גם השמש תקיף סביב קוטבה ממערב למזרח בכ"ה יום, והירח באותו זמן שמקיף את הארץ, והוא בכ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, כוכב מערקור בכ"ד שעות בקירוב, כוכב נוגה בכ"א שעות וכ"א מינוטען. כוכב מאדים בכ"ד שעות ל"ט מינוטען, כוכב צדק בט' שעות נ"ו מינוטען, ושבתאי בי' שעות ומחצה, אפס מאורנוס הרחוק מאוד ממנו ומה' כוכבי לכת הקטנים מאוד והמכוסים לרוב בערפל ועלטה לא נודע עוד להם זמן הקפתם סביב קוטביהם, בעבור כי לא יוכלו עוד לראותם כראוי, וע"פ דעת התוכניים החדשים האלה שהשמש תשאר במקומ' והארץ תסוב סביבה, צריכים אנו לומר כי פשטי הכתובים הנראים בהשקפ' ראשונה כמתנגדים לזה, כמאה"כ "השמש יצא על הארץ" וכמאמרי הכתוב "ויעמוד השמש בחצי השמים"יהושע י' אף שהנם הי' לדעתם בהיפך שהארץ עמדה בתנועת' כיום תמים והשמש האירה עליה, ומאה"כ "והארץ לעולם עומדת" קהלת א יבוארו ע"פ מאמר חז"ל "דברה תורה כלשון בני אדם" אשר למרא' עיניהם ישפטו, כי הארץ תעמוד תחתיה והשמש תסוב סביבה.- גם בבחינת ד' היסודות חלקו האחרונים, כי מלבד מש"כ כבר החכם ר' יצחק הישראלי בספרו יסוד עולם פ"א מאמר ב' וז"ל: "גם אני אחד מן המכחישים בגלגל האש הואיל ואין עד עליו," וכן גם דעת האברבנאל בפסוק יהי מאורות, מצאו חכמי הטבע החדשים ע"פ חכמת הכימיא כי גם ארבעה אלה ר"ל האויר, האש, הארץ, והמים, אינם עצמים פשוטים , כ"א מורכבים ג"כ מגופים וחומרים אחרים, האויר מגוף אויריי הנקרא ומגוף אויריי , והרכבת שני אלה בחכמת הי"ת. היתה הכרחית. כי בנשימת חלק האויר הנקרא לבדו, ימות כל בע"ח מיד, וע"י נשימת חלק האויר הנקרא לבדו הי' חי חיים נעימים מלאי שמחה וגיל, אבל רק זמן קצר לבד. כנר שמן הדולק היטב מאוד אשר יכבה נרו מהר, ורק ע"י חיבור שני אלה באויר הנשימה, יארכו חיי כל בע"ח לפי החק והגבול אשר נתן הי"ת לימי חלדו על הארץ, והאש מורכב מעצם החום והאור , והמים מורכבים מחומר הנקרא , ומחומר אויריי הנקרא אשר ע"כ ג"כ רב התועלת המסובב משתית מים קרים אשר עוד לא יצא מהם חומר זה ע"י החימום באויר לחזק הגוף ולרפאות כמה חלאים פנימים או מדוים וכאבים חיצונים, פצעי הגוף וחבורותיו והארץ הנה מורכבת מכמה מינים שונים, מחלקי גפרית, סיד. וחלמיש, וכל מיני מתכיות, וע"כ אמרו החכמים האלה כי לא נוכל לקרוא ארבעה אלה בשם יסודות. אחרי שגם הם מורכבים, ובשם יסוד יקרא מה שהוא עצם פשוט אשר לא יפרד ע"י מלאכת הכימיא, וע"כ מנו בספריהם נ"ו דברים פשוטים כאלה אשר מהם הורכבו לפי דעתם כל הגופים עלי ארץ ועיין בספרי חכמי הטבע שם כל אחד ואחד מנ"ו עצמיים אלו מלבד עוד ארבע' דברים פשוטים והם האור והחום העלעקטריציטעט והמאגנעטיסמוס אשר ישנם גם בקצת גופים ארציים, מבלי אשר יוסיפו משקל הדברים אשר הם בתוכם ונקראים בעבור זה בל"א אונוואגבארע עלמענטע. וטעם ירידת המים וחלקי העפר למטה, ועליית האויר ושלהבת אש למעל', הוא לדעתם, יען כי לכל דבר נתן הי"ת בטבעו כח הכובד להיות נמשך על ידו מעט או הרבה לפי גודל או קוטן כבדו זה אל מרכז הארץ, וע"כ חלקי העפר והמים היותר כבדים ירדו למטה, והאויר הקל מהם יעלה על גביהם ושלהבת האש הקלה מכולם תנשא על כנפי האויר והרוח למעל'. כמו שהשמן הקל יצוף למעלה על פני המים אם גם נתן בנר תחילה, ואחריו המים.- ועתה נבוא לבאר דברי הרב ז"ל ההולך בעקבות הראשונים, ותומך על דבריו למעלה בשער ב' ועל דברי קצת המדרשים שהביא שם, שנרא' מדבריהם שכל גלגל יונהג ע"פ ה' משכל נבדל ומלאך אחר, וכן כל כוכב מהכוכבים הקיימים יושפע משכל נבדל אחר לפי מעלת הכוכב ההוא, ותוכן דעתו בשער הזה הוא לפ"ז כן: הי"ת ינהיג את התבל ויושבי בה בשני אופנים הא' בהנהג' טבעית, ר"ל ע"פ כחות הטבע אשר עליהם פועלים הכוכבים במסילותם ממעל, ובאופן זה יתנהגו כל באי עולם, וע"פ ההנהגה הזאת לבד יהי' כמקרה הצדיק כן מקרה הרשע, כי אם יתעפש ד"מ לפעמים אויר הנשימ' ע"י קרבת כוכב אחד מכוכבי לכת או כוכבי דשביט אל גבולו, ויולדו מזה חלאים ממיתים, הלא ע"פ ההנהג' הכללית הזאת לבד יהי' כצדיק כרשע, וכל מי שטבעו נוטה יותר לשאיפת האויר הנפסד הזה ולהשחתת לחיות גופו על ידו יחלה וימות, וכל מי שאין טבעו נוטה לזה ינצל מדבר באופל יהלוך, והיתה נפשו לו לשלל, אפס אופן השני הוא ההנהג' ההשגחיית, אשר בה יתנהגו רק השלמים הזוכים לה והם בני סגולה מאומתנו הקדושה המכירים ועובדים אלהים אמת, וכל מקריהם הטובים והרעים יהיו רק לפי מעשיהם וגמול ידיהם. עד כי ינצלו לפעמים מרעה בלכתם בדרך הטוב והישר, אף כי טבעם נוטה לנפול בשחת רשת הזמן ע"פ ההנהג' הטבעית הכללית, כמאה"כ "יפול מצדך אלף וכו' אליך לא יגש" וכמאמר הכתוב "לשוד ולכפן תשחק" וכו' איוב ה ובהיפך בעזבם ארחות יושר ללכת אחרי ההבל ויהבלו, יעצור הי"ת השמים ולא יהיה מטר, אף כי האדים ינשאו כמקדם למעלה מהימים והנהרות וכל אגמי מים, והי' ראוי על פי חקי הטבע, כי יזוקו למטר, ויפתחו ארובות השמים ולא יכלא הגשם, ובעבור היות שתי אלה ההנהגות זו לעומת זו, יהיו גם המסבבים אותם דומים ומסכימים אלה לאלה, כי ראשי ואבות האומה הנבחרת הזאת אשר למדו בניהם אחריהם לשמור דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט בארץ, לסבב להם על ידי זה להיות מונהגים בהשגחה אלהית הפרטית, דומים בבחינה מה' להגלגלים והכוכבים העליונים המונהגים משכלים נבדלים, ר"ל מהמלאכים המניעים אותם, ועל פי ההנחה הזאת אומר הרב ז"ל כי אברהם אבינו ע"ה אשר כל השתדלותו ומרוצתו הית' תמיד להתרחק מדרכי בני דורו אשר עבדו לשמש ולירח, אשר ע"כ היו פונים תמיד למזרח כמאמר הכתוב מהפושעים והמורדים הפונים אל ה' עורף ולא פנים "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה" ולהתקרב יותר ויותר אל הי"ת אשר שכינתו במערב לדחז"ל, אשר ע"כ אמר הכתוב עליו "מי העיר ממזרח" וכו' כי התרחקו מעניני העולם אשר עליהם יזרח אור השכל האנושי והתקרבותו אל הי"ת, אשר השגת אמיתותו לוטה בערפל ונעלמת מעין כל חי כמאה"כ "ה' אמר לשכון בערפל" ומאה"כ "ישת חושך סתרו" המורים לדעתי גם לזה, כאשר יורה על זה לדעתי גם מאמרם "שכינה במערב" דומה לתנועה ממזרח למערב, ולא הסתפק בהכרתו לבדו הי"ת ולכתו אחריו, כ"א השתדל להכריח גם את בני דורו להתנועע עמו ולהתקרב אל הי"ת אשר שכינת כבודו במערב, ולהבטל עי"ז, מתנועתם העצמית להם, שהיתה רק להתרחק מהי"ת ולרוץ רק אל הנאות גופניות ולהיות מגמת פניהם קדימה, לעבוד להשמש ולכל צבא השמים, וע"כ נמשל גם אאע"ה לגלגל היומיי העליון על כל הגלגלים ומכריח אותם בתנועתו ומרוצתו החזקה בכל יום מן המזרח למערב, לסבב אתו בתנועה זאת, ומסבב גם בזה, כי לפי קרבת כל אחד ואחד מהם אליו, כן יוכרח להתעצל ולהתאחר בתנועתו העצמית לו שהיא ממערב למזרח. ע"י התנועה עם הגלגל היומיי הזה שהיא לאחור ממזרח למערב אשר ע"כ כוכב שבתאי היותר קרוב אל הגלגל היומיי, תנועתו היא היותר מאוחרת, וכן תנועת צדק מאוחרת מתנועת מאדים, נגה, כוכב וירח, הרחוקים יותר מגלגל היומיי, כמו שהראיתיך כבר למעלה, במבוא שער זה. עיין למעל' שער י' דף מ"ה ע"ב בביאורי טעם אחר לדעת הרב ז"ל בהתאחרות הנועת הגלגלים העליונים חוץ מגלגל היומיי יותר מתנועת הגלגלים היותר תחתונים: וכמו שע"י מציאות שכל נבדל שני, ר"ל מלאך אשר מדרגתו למטה ממדרגת השכל הנבדל המניע את הגלגל היומיי, יונהג גלגל השני שבו י"ב מזלות, ר"ל הכוכבים הקימים הקבועים בתוכו ונחלקים ע"י חיבורם יחד לי"ב תמונות הנקראות טלה שור וכד' השוות כולם במדרגת מעלתם, כן יצאו מחלצי יצחק ויעקב בחיר ה' י"ב שבטים השוים ביקרת מעלתם ושלימותם, וע"ז רומזים האחד עשר כוכבים בחלום יוסף המשתחווים לו שהוא הכוכב השנים עשר, ולדעת האחרונים נוכל לומר, שרומזים על י"ב כוכבי לכת עם הכוכב שנתגלה מחדש מלבד הארץ וכמו שנשלם בנין העולם והנהגתו הטבעית ע"י ז' כוכבי לכת, אשר סימנם ממקום עמידתם מלמעלה למטה שצ"ם חנכ"ל, ר"ל שבתאי צדק מאדים, חמה נוגה כוכב לבנה, כן נשלם יסוד אומתינו הישראלית, לימודם וחינוכם להכיר הי"ת ולעבדו בכל לב, אשר בעבור זה זכו להיות מונהגים בהשגחה אלהית פרטית. ג"כ ע"י ז' עמודי עולם המוסרי הזה, והם יעקב, לוי, קהת, עמרם, אבות משה ואהרן, דוד, ושלמה, או אברהם, יצחק, ויעקב, משה, אהרן, דוד, ושלמה, אשר השפיעו מחכמתם האלהית על כל האומה בכלל, ושאר הנביאים והחכמים שבכל דור ודור אשר הפיצו חכמה ודעת אלהית, רק במקום מיוחד ומוגבל הקרוב להם, דומים לשאר כוכבים קימים העומדים תמיד במקום אחד מבלי לכת הנה והנה להשפיע אורם בכל המקומות כמאה"כ "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד והוסיף אח"כ ואמר, כי בעבור היות אאע"ה דומה לגלגל היומיי העליון על כל, אמרו חכמינו ז"ל במדרש לרמז על זה שהעלהו הי"ת למעלה מכיפת הרקיע" ר"ל שהגביהו על כל הגלגלים. וכמו שיכונה הי"ת בעבור הנהגתו הטבעית אלהי השמים, ר"ל המניע כל הבריאה והמציאות כולה כרוכב המנהיג את המרכבה, אשר ע"כ יכונה גם בשם "רוכב שמים" או "רוכב ערבות" כן יקרא ג"כ בשם אלהי ישראל בעבור הנהגתו אותם בהשגחה פרטית, ויען כי האבות הקדושים הם ראשי האומה הזאת אחז"ל "האבות הן הן רגלי המרכבה" וע"ז רומז גם הכתוב "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וכו' וכעצם השמים לטהר" ר"ל האומה הנבחרת הזאת היא תחת רגליו, כמרכבתו בבחינת הנהגתו ההשגחיית, בעבור טוהר אמונתם וטוהר מדותיהם אשר על זה מורה מלת לטהר "כמעשה לבנת הספיר שהוא כינוי אל הטבע וכעצם השמים," שהם מרכבתו בבחינת הנהגתו הטבעית, ויען כי רק במעמד הר סיני בעת הכירו אבותינו את הי"ת וקבלו עול מלכותו עליהם, נתחדשה להם ההנהגה ההשגחיית הזאת, נאמר להם רק אז "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני," ר"ל לא תחשבו כי תונהגו על פי ג"כ באמצעות השכלים הנבדלים המנהיגים הגלגלים, ר"ל בהנהגה הטבעית, כ"א תונהגו מעתה ממני לבד בהנהגה השגחית, וע"כ נאמר רק שם מאה"כ "ויראו את אלהי ישראל" וכו' כי רק אז השיגו השלמים שהוא "אלהי ישראל" והם מרכבתו, ואחר כך הוסיף הרב ואמר, כי כמו שלא תצויר הנהגת העולם הטבעית רק בהיות הנמצאים העליונים כולם בשלמות, כי כל חלקי הבריאה הם כטבעות השלשלת אחוזים ודבוקים יחד, ובהעדר אחד מהם יבטל הסדר והקשר אשר ביניהם, ההכרחי להשגת התכלית הנרצה מהם, כן גם לא תצויר ההנהגה השגחית בתכלית השלמות הנרצית, אם לא בהיות מספר כל י"ב שבטים בשלמות, ולא יחסר אחד מהם, וע"כ נתעצב יעקב מאוד בחשבו כי טרף טרף יוסף בנעוריו מבלי הניח זרע אחריו, ובטרם קנה עוד השלמות והחכמה האלהית ע"י לימודו וחינוכו, כי מעתה נאבד אחד מי"ב עמודים אשר בית ישראל נשען עליהם, ולהורות ע"ז אמרו חז"ל "סימן זה מסור בידו שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יירש גיהנם" כי כל עוד יחיה עמהם יוכל להורות כולם ללכת בדרכי הי"ת למען השיג התכלית הנרצה המכוון מאומה קדושה זו להכיר האמת, ולהפיצם ע"פ כל הארץ ובעבור גודל העצבון הזה אחז"ל שנסתלקה גם כן הנבואה מאתו, יען כי אינה שורה על האדם אלא מכח שמחה ובזה יבואר גם הספק אשר יתעורר בלב כל משכיל ע"י דברי הרב בשער הקדום, מדוע התעצב יעקב כל כך על אבדן יוסף ממנו אחרי שמחובת השלמים האמיתיים לסבול כל מקרי הזמן בשובה ונחת ? כי עתה נודע לנו שהיה ירא לאבד עי"ז השלמות האמיתית ממנו ומזרעו כל ימי עולם וע"ז רומז גם מאחז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כיום כפורים וט"ו באב" כי כמו שבצום הכפורים בשוב כל איש ישראל מחטאו אל ה' ונסלח לו, תשובנה הנפשות הנדחות מנחלת ה' עוד לקדמתן, לקנות להן שלימותן האמיתית ולהיות כלם כמקדם בני האומה הנבחרת שהיא עם סגולה לה', כן בט"ו באב שהי' חג לה' בשילה אשר בו נתנה ירושת פליטה לבנימין ולא נמחה עי"ז שבט מישראל כמסופר בשופטים כ"א, סרה הרעה הגדול' להפקד שבט מישראל, אשר בעבורה בכה כל העדה בכי גדול, ושב בנין האומה הקדוש' הזאת להיות חזק ושלם ונשען על י"ב עמודים יקרים כבראשונה, ובית ישראל זה השלם מבלי פרץ נהיה מוכשר כמקדם להשיג שלמותו ותעודתו עלי ארץ, ולהיות מונהג בהשגחה אלהית הפרטית כל ימי עולם, ועל כן יעדו כל הנביאים הצלחת ישראל המוסרית העתיד' למו באחרית הימים, גם כן רק על ידי התקבצם יחד מארבע כנעות הארץ להיות עוד לגוי אחד כמאמר הכ' והבטחתו "והיו לאחדים בידיך."- ויען כי גם ע"י ירידת יעקב וכל בני ביתו למצרים אל יוסף הי' הקיבוץ הראשון מבניו ובני משפחתו יחד, אחרי הפרדם בתחיל' ע"י מכירת יוסף וירידת יהודה מאת אחיו, רחז"ל במדרש ד"מ כי גם לו ירד יעקב מצרימ' אסור בזיקים ובשלשלאות הי' טוב לו, אחרי שעי"ז השיג חפצו ומאויו, ורק הי"ת בחסדו ובחמלתו עליו סבב פני הדבר שירד שמה בכבוד גדול והשיג התכלית הנרצה ע"י אמצעים טובים, כי הורם קרן יוסף והושם לאב לפרעה ולמושל בכל ארץ מצרים, אשר על זה רומז המדרש במשלו מהפר' הנמשכת אחרי בנה, וזש"א ר' יהודה "ראוי הי' יעקב לירד למצרים בשלשלאות" וכו' ר"ל כי גם לזה הי' מרוצה. - למה שחייבה החכמה האלהית שתושלם פרנסת העולם על ידי שתי ההנהגות. הטבעית, וההשגחיית, על הדרך ואל הסבה שכתבנו בשער השלישי. והיה ענין ההנהגה הטבעית במה שיסודר מהמערכה השמימיית על ידי התנועות הגלגליות עליונות ותחתונות והשפעת הכחות מהמאורות הגדולים וכל המון הככבים כמו שנתפרסם מעניינם. והיתה ההנהגה ההשגחיית מה שיסודר מהרצון האלהי מהטוב והרע לפי מעשי בני האדם והיה זה הסדר אשר לפי המעשים מעולה ומשובח מאד מהסדר הראשון מה שלא יעלם כמו שתארם המשורר תהלים ק"ח באומרו כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך. כפי הענין ההוא האלהיי שכתבנו עליו בשער ט"ו והיה מהמבואר כי סדר המעשים ההם נתייחד אל האומה הנבחרת אשר נתנה להם למורשה התורה האלהיית הכוללת אמתת הדעות ויושר המעשים הנאותים להפיק הרצון ההוא האלהי כדי שתהיה היא ראשונה ואגבה כל העולם מתפרנסין בזה המין מההנהגה המשובחת אשר לפי רצונו יתעלה המוחלט. לזה ראתה החכמה האלהיית שיהיה יסוד ובנין זאת האומה הנבחרת אשר היא בעצם וראשונה בזאת ההנהגה המעולה בתכונתו ודמותו מתדמה ונערך אל הבנין הכללי השמימיי וצורתו עד שתתייחס בחלקיה וכללה אל גרמי השמים אשר הם עמודי העולם אשיותיו תאיו אליו ואלמיו ואל המוני כוכביהם עם גדולי מאוריהם בכל מחנותיהם לצבאותם איש עלדגלו. לאותותם למשפחותם לבית אבותם והיה זה מהראוי והנאות כדי שישתתפו שני כלי ההנהגה זה לזה ויסכימו זה לזה על ענין שני הכלים הנערכים על ייחס אחד במלאכת הנגון כמו שכתבנו זה הענין היטב בפרק הנגון אשר בשער הי"ב ואולם היותה על זה האופן נתבאר ממה שאומר: וזה שכבר הוסכם מחכמי החקירה והביאו החכם בתחלת המאמר החמישי לאלהית כי מהעלה הראשונה יתברך שמו הושפע שכל נבדל אשר הוא הראשון והיותר נכבד אשר ממנו הושתת זה העולם בכללו אשר לסבתו נמצא הגלגל החלק, הראשון הוא לכל גלגלי השמים והוא לבדו מכלם המתנועע מחמתו תנועה רבה ועצומה בשנים עשר שעות מפאת המזרח אל פאת המערב והנה כמו כן הורגש בעינינו הרואות אשר היה אבינו אברהם ראשון לכל בית ישראל נאזר בגבורות הנמצא הראשון יתעלה שמו אשר אמר לו בתחילה בראשית י"ב לך לך מארצך וממולדתך וכו' ובסוף שם י"ז התהלך לפני והיה תמים. וישנם את מתניו וירא וירץ לפניו במרוצה עצומה זאת התנועה עצמה מכל אשר היו לפניו ולאחריו אשר להערה זו באו דברי הנבואה עליו. מי העיר ממזרח צדק יקראהו וכו' ישעיה מ"א. כמו שבא פירושה מרוב המפרשים וממדרשי חכמינו ז"ל ב"ר פ' מ"ג ופרשה אשר בצדה ישעיה שם תוכיח ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך ואומר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך. הרי שיחסו הכתוב בפירוש אל בעל התנועה הזאת. רצוני שהוא מתעורר עצמו ממזרח לבא כלפי המערב בתנועה עצומה ונפלאה והענין המכוון בזה הוא כי כמו שהיו לכל אחד מגלגלי השמים עם כוכביהם תנועות מיוחדות כל אחד לפי זמנו אמנם הצד השוה שבהם שכלם יתנועעו בתנועות עצמם מפאת המערב אל המזרח בהפך מתנועת הגלגל העליון. כן ועל הדרך הזה עצמו הורגש מהתחלפות תנועת אברהם אבינו בכל מסעיו ומהלכיו עם אלהיו לתנועות כל הדורות ההם כי הוא רץ והם רצים הוא רץ בתנועתו העצומה הלוך ונסוע להתקרב אל האלהים ולדבקה בו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו והמה פנו אליו עורף ולא פנים ורצים להתרחק ממנו בכל מאמצי כחם ומהידוע כי התנועה הזאת המערבית המיוחסת לו מעידה על זה עדות שלמה כמו שאמרו ב"ב כ"ה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה שאינו עושה כל עקר מפני שהיא תדירא ואסיקנא מאי תדירא תדירא בשכינה דאמר ריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעונו מקום תפלה דכתיב נחמיה ט' וצבא השמים לך משתחוים מלמד ששכינה במערב ואף רבי אבהו אמר שכינה במערב דאמר רבי אבהו מאי אוריה אויריה ופרש"י ז"ל אוריה בלשון פרס מערב: ובמדרש חזית שיר ב' הנה זה עומד אחר כתלנו שיר שם זה כותל מערבי וזה מבואר במראות יחזקאל הנביא מ"ג אמר וכבוד יי' בא אל הבית דרך שער אשר פניו דרך הקדים. והוא השער המערבי. ואם שכבר יכריח הדעת עם האומרים שם ב"ב שכינה בכל מקום וראיותיהם ראיות מ"מ הא ודאי מילתא היא לקבוע מקום לתפלה ולהתרחק מכל מחשבה מועלת כדאמר רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן לבד ממזרח משום דמודו בה מיני. וסוף דבר הוא מקום קביעות תפלה לאברהם אבינו כי הוא לבדו ננש אל יי' ופניו אל היכלו ועל כלם יצדק מה שאמר יחזקאל ח' על פושעי בני עמנו אחוריהם אל היכל יי' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש. כמו שאמר רב ששת דמודו בה מיני. וכבר כיון לקצת זה הרב המורה פרק מ"ו חלק ג' כמו שתראהו משם. ולא זאת בלבד אלא שכמו שנודע מהגלגל הזה העליון שהוא מכריח את כל אשר הגלגלים אשר בתוכו וכופה אותם השלים עמו התנועה המערביית הזאת יום יום עד שעל ידה לפי דעת כל החכמים הוכרח כל אחד מהם להתעצל בתנועותיהם העצמיות כל הקרב הקרב עד שהגלגל המסובב להיותו היותר קרב כמעט שבטלה תנועתו העצמית והשאר ימהרו לפי רחוקם ממנו כמו שכתב החוקר בספר השמים והעולם, כתבנוהו בשער הו' וחדשנו בו פנים, כן הורגש הענין הזה עצמו מאברהם אבינו שהכריח את כל בני דורו בכלל להתנועע בתנועתו ולהבטל מעוצם תנועתן הראשונה אחד המרבה ואחד הממעיט, כמו שאמר בראשית י"ב ואת הנפש אשר עשו בחרן אלא שהקרובים אליו המיוחדים מיוצאי ירכו בטלו התנועה ההפכית ההיא לגמרי והלכו אחריו כמו שאמר שם י"ח למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' וכו'. ואשר נתרחקו ממנו כפי ריחוקם כן נמצאו אצלם שארית התנועה הראשונה. והנה הדמיון הזה הנכבד נמצא גם כן בתורה האלהית וסגולותיה אשר תאר המשורר באומרו תהלים ק"ג יודיע דרכיו למשה וכו'. כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו שם. אך לפי הפירוש הנפלא שנבאר אותו בכלל המזמור כלו בשער ס' ב"ה וכל זה בכלל מאמר מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו כי הוא ע"ה היה קורא הדורות מראש לקרוא כולם בשם יי'. והנה כמו שאחר זה במציאות הנבדל השני ולסבתו נמצא גלגל שני אשר בו אפודת חגורת י"ב המזלות הסובבים את כל העולם ולאישי כוכביהם וצבאות אין מספר. כן מיצחק אבינו נולד יעקב הוא היה אבי השנים עשר שבטים אשר מהם נבנה בית ישראל ואישי כל אחד מהם רבים מספור. וכן ראה בעל החלומות השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי בראשית ל"ז שהכונה על י"א מזלות שהיו כנגד י"א אחיו וכמה הפליגו במדרש במדבר רבה י"ג שעל זה אמרו למה נכתב בקרבנו של נחשון במדבר ז' וקרבנו קערת כסף אחת, אמר רבי ברכיה הכהן שאם בא להתגאות על אחיו ויאמר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחלה הם משיבים אותו ואומרים לו אתה שהקרבת אחרון שכן כתיב וקרבנו קערת כסף וכו'. והיא כונה נפלאה למה שכתבנו לפי שבסדר המזלות כך הוא על דרך האמת שאין מוקדם ומאוחר בהם כי בדרך סבובם בעלותם ורדתם אין שום אחד מהם שלא יבא אחר חבירו ולא אמרו שטלה הוא הראש אלא בהנחה. וכן כיון רבי ברכיה לקשר יחס השבטים ומספרם כאילו ראו דרך סבובם כסדר המזלות בתנועתם וכמו שישלם הבנין השמימיי עם גלגלי ז' כוכבי לכת הג' מהן למעלה מגלגל חמה וג' למטה על דרך שצ"מ חנכ"ל. כן נשלמה הגזירה והבנינה באומה הזאת ע"י שבעה אנשים שלמים מצויינין באומה הזאת אחרי יעקב אבינו, לוי, קהת, עמרם, משה, ואהרן, דוד, ושלמה. והנה היה משה אמצעי ביניהם כמו שהחמה אמצעית לככבי לכת וכמו שאמרו ב"ב ע"ה. פני משה כפני חמה. וכבר הורגלו לומר אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה והאמת יסבול הכל בקירוב הבחינות. וכבר היו כל חכמי ישראל נביאיהם ופרנסיהם וחסידיהם כלם כל אחד מהם בדורו ובזמנו כאחד משאר הככבים אשר בגלגל המזלות הוד וזוהר כ"א מהם כפי העלתו ושלימתו כמו שהככבים הקיימים *מהם מהבכור הראשון וכו', ר"ל שהנהגת כל כוכב מהכוכבים הקיימים מושפעת לפי מדרגתו משכל נבדל אחר, והשכלים הנבדלים האלה נפרדים ג"כ לפי מעלתם עד שהראשון מהם במדרגת השגתו נקרא ד"מ הבכור ואחריו השני והשלישי וכן כולם. - מהם מהבכור הראשון, מהם מהשני, מהם השלישי עד סוף המדרגות. וכמו שאמר דניאל י"ב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים. וסוף דבר על כללם אמר משה עליו השלום דברים א' והנכם היום כככבי השמים לרוב. והנה לפי היות גדולת המלכות בין שאר כתות האנשים דומה למאור הגדול בין שאר הככבים נאמר על מלכות ישראל אשר לבית דוד תהלים פ"ט זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי: ועתה ראה כי המלך שלמה בחכמת ה' אשר עליו ראה להועיל פרנסת בית המלכות חדש אחד לשבט להיותו סובב כל השבטים בשנה אחד כמו שהחמה סובבת בכל י"ב מזלות על זה האופן בזמן ההוא בעצמו ולזה תחלת דבר ה' אליו מלכים א' ג' הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך. ותכף משפט השתים נשים שם. סמך זה הענין מספור מספר שריו ומשמרת משאם. ואמר שם ד' ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל וכלכלו את המלך וכל ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל ובבחינה הזאת עצמה נאמר עליו תהלים פ"ט כירח יכון עולם. כי במה שיכלכל כל אחד מהם חדש בחדשו ונמצא שסבב בכלן בחדש אחד כמו שהירח סובבת בכל המזלות בזה הזמן בעצמו אלא שמה שנופל לכל אחד מהם שני ימים ומחצה בכל חדש פורע אותו בפעם אחת שלשים יום ונמצא המלכות דוגמת שני המאורות: ובמדרש פרשת החדש ש"ר פרשה ט"ו דוגמה נפלאה לממשלת מלכות בית דוד למשפחותיו ודורותיו עם ממשלת הירח למסעיו ולמחנותיו חסרונותיו ומלואותיו וגם אל כללות האומה בכללה ייחסוה יחס נפלא ושם יתבארו אצלי הרבה עניינים יקרים מאופני יחסיה ומקריה שער שבטה ושלשים ב"ה אשר בהם תראה הסבה אשר נתנה לנו עדת ישראל מצות קדוש החדש למורשה כמו שבאו הרבה מצות מהעקריות להורות על קשר אלו הנמצאות העליונות עם השפלות אם אל סוד שביעיות הככבי לכת ואם על עניינים אחרים הדומים כמו שכתב הנביא ישעיהו נ״א:ט״ו-ט״ז בפירוש ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. ועל עברם עליהם אמר שם ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ. יורה על היות שני מיני הנמצאים האלו קרובים ביחס זה לזה בהפרתם וקייומם. ויתכן שהענין הזה עצמו נרמז לאברהם אבינו בין הבתרים כשנאמר לו בראשית ט״ו:ה׳ הבט נא השמימה וספור הככבים אם תוכל לספור אותם וכו'. למה חזר וכתב ויאמר לו. אלא שהודיעו ב' עניינים. האחד שירבה זרעו מספור, ועל השני חזר ואמר לו הסתכל במצב השמימיי הזה בכללו ופרטיו והתבונן בו ובצורתו בהמוניו וצרכיו וצבאיו. ודע נא וראה כי כה יהיה זרעך בדמותם וצלמם ויחס גדול יהיה ביני לבינם אשר לא יהיה כן לכל גוי זולתם. ויתכן שרמז לו שם גם כן סדר הדגלים ומעמדן אשר היה עתיד לסדרן על דמות המרכבה העליונה אשר שם הד' פנים אשר שמו אותותם אותות בהם כמו שיבא טעמו ועניינו שם ב"ה: ובמדרש ב"ר פ' מ"ד ויוצא אותו החוצה בראשית שם. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי וכי מחוץ לעולם הוציאו אלא אחוי ליה שקקי שמייא כד"א משני ח' עד לא עשה ארץ וחוצות ר' יהודה אומר העלהו למעלה מכיפת הרקיע הוא דא"ל הבט נא השמימה אין הבט אלא מלמעלה למטה. עתה ראה איך כללו החכמים האלה כל מה שאמרנו כי הנה הראשון כיון שהראה לו סדרי המזלות ותוכן מצבם על כל צבאותם וצורותם וענין כל כוכבי לכת במספרם כמשפטם עד דנהירן ליה שבילי דשמיא וא"ל כזה ראה והבט כי כה יהיה זרעך מיושב ומסודר על זה התוכן והאופן עד שיהיה נפלא ביניהם למעלה ורוממות מכל זולתם. ובכלל זה שהסב אותו בעיר אלהים הר קדשו בשוקים וברחובות והראהו חוצות ירושלם של מעלה מוצאיה ומובאיה וכל ענייניה וא"ל כה יהיה זרעך בונה ירושלים כמותה למטה בתכונתה ותבניתה כמו שנתבאר כל זה מתבנית המשכן וצורתו עם סדר עבודתיו ומשרתיו אשר הראה ה' את משה שהכל היה על צורת העולם העליון בכללו וחלקיו כמו שנתפרסם אמותו מדברי הקודמים וממדרשי חז"ל על בנין עיר הקדש והמקדש אמר דוד ד"ה א' כ"ח הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית. ובמראות המראה אשר הראה אל יחזקאל הנביא מ' על תבנית הבית והעיר לעתיד. וכבר אמרו תענית ה'. ירושלם של מטה מכוונת כנגד ירושלם של מעלה שנאמר תהילים קכ״ב:ג׳ כעיר שחוברה לה יחדו כי באמת שני הבניינים האלו מכוונין זה כנגד זה ומסכימים זה לזה בין לטוב בין למוטב. והיינו דאמר ליה רב נחמן לרב יצחק מאי בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר הושע י״א:ט׳ א"ל הכי א"ר יוחנן אמר הקב"ה לא אבא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלם של מטה. והוא עצמו מה שאמרנו תחלה מהיות ההנהגה העליונה מסודרת מהרצון האלהי על כל המעשים האנושיים בלי ספק אשר זה העניין מייחוד המקום הזה במיטב השפע ראשונה והתפשטו משם אל כל האקלים המשובח ואחר כך לכל קצות הארץ ביארוהו המשוררים יפה במזמור תהילים מ״ח:ב׳ גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. כמו שהוא מבואר בקצת עיון כי על זה חתם ואמר סובו ציין והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה וכו'. ירצה כיון שעד הנה הגיע שיעור מעלת זה המקום וסגולת בניינו ותוכן יישובו סבו אותה תמיד וספרו מגדליה ושיתו לבכם לחילה ופסגו ארמנותיה ותהי לכם חזות הכל במידה במספר ובמשורה למשמרת למען תספרו לדור אחרון בנים יולדו אחר החרבן ימים רבים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו לימי עולמים ונבנתה עיר הקדש על תלה כנגד ירושלים וארמון על משפטו ישב כנגד ארמונו של עולם מרום מראשון וכל זה בכלל דברי ר' יהושע בשם רבי לוי: אמנם רבי יהודה דקדק ג"כ מהכתוב וכיון אל אופן מצבו של אברהם אבינו ויחסו עם שאר כתות האנשים כפי העניין שאמרנו ולזה אמר שהוציאו למעלה מכל גלגלי כוכבי שמים והגביהו עליהם והוא עצמו מצב הגלגל החלק אשר הוא עליון על כל הגלגלים ומכריח את כלם ונוסע עמהם כלפי המערב. ויאמר לו כה יהיה זרעך נוסע על מסעך והולך לרגלך לקבל עול מלכות שמים בלב שלם ונפש חפצה שהוא ענין תמונת זאת התנועה אשר ממזרח למערב כמו שאמרנו ויש בכללו גם כן רמז גדול אל חריצות תנועת זרע ישראל כלו לעלות ולראות שלש רגלים בשנה אל פני האדון יי'. הנה זה עומד אחר כתלנו המערבית הלזה כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו אשר לא יועילו ולא יצילו ואנחנו דרך המלך נלך אשר דרך בה אברהם אבינו לא נטה ימין ושמאל ועל זה נאמר בקבלה מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב שיר השירים ז' ואמרו ז"ל חגיגה ג'. כמה יפין רגליהם של ישראל בשעה שעולין לרגל כו'. בת נדיב. בתו של אברהם אבינו שנאמר תהלים מ"ז נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. הרי שכוונו בזה אל אמתת ייחסו עם הגלגל הזה כי עם שכבר התנועעו שאר האבות זאת התנועה עצמה והנחילוה לבנים מ"מ הוא היה המניע הראשון אשר הכריח בה את כל באי עולם. והנה כל זה בכלל כה יהיה זרעך ועל הכל נאמר בראשית ט"ו והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה. מצורף למה שכתבנו במקומו שער י"ז כי כל העניינים האלו באמת אינם רק דרך צדקה וחסד ומשם נתקיים זה הענין האמיתי בפי כל הנביאים כולם כפי מה שזכרנו קצתם וישעיה ס"ו אמר בפירוש כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמד זרעכם ושמכם. וירמיהו ל"א כה אמר יי' נותן השמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה וכו'. אם ימושו החקים האלה מלפני נאם יי' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים. יאמרו כולם כי כמו שיתדמו אליהם ביחסם ומצבם יתדמו ג"כ בנצחיותם. ורבים כמו אלה מהכתובים. הנה נתבאר מה שהיה מהחכמה האלהית לבנות את בית ישראל על צורת העולם בכללו להיות כמוהו בלי ההנהגה לסדר על ידו כל העניינים הנעשים תחת השמש על אופן יותר משובח ממה שהוא על הסדר הטבעי הראשון כמו שאמרנו עד שיהיה עניינו ית' בהקרא בשם אלהי ישראל לענין ההנהגה הרצונית האישית המשובחת בעניינו בהקרא בשם אלהי השמים אצל ההנהגה ההיא הכוללת הטבעית כי על כן אמרו ב"ר פ' מ"ז האבות הן הן רגלי המרכבה ולא האבות בלבד הם גופה של מרכבה כי גם בניהם ובני בניהם וכל זרעם הנמשך אחריהם הם באמת מרכבת המשנה אשר לו יתברך בלי ספק. ולא עוד אלא אף כי העקרית. וזה כי כמו שתושלם ההנהגה ההיא הטבעית ע"י מעשה המרכבה הראשונ' הכוללת המניעים הנבדלים וכל מערכות גרמי השמים הרבים המתנועעים על ידיהם גבוה מעל גבוה עד הנעת היסודות השפלים וכל הגופים המורכבים מהם. וכלם בכח הרוכב בשמי שמי קדם ב"ה המניע לכלם בכח בלתי בעל תכלית כי עליה יאמר שמות כ"ד ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר בלא כ"ף הדמיון כענין יפלו תחת רגלי תהלים י"ח, כל שתה תחת רגליו שם ח'. כי בגבורת כוחו ועוצם יכולתו על במות עליונותיו ידרוך ומניע הכל דכתיב שם ס"ח סולו לרוכב בערבות ביה שמו. לרוכב בשמי שמי קדם שם. והוא שוה לאומר ותחת רגליו השמים ושמי השמים להכריחם אל פעולותיהם הצריכות אל טוב העולם בהנהגתו ההיא הכוללת. כן מעשה המרכבה השנית הזאת לשלם ע"י, מציאות האבות הקדושים הקרובים הנגשים אליו ראשונה ואחריהם הנביאים והחסידים והחכמים שבדורות המאושרים וכל קדושים אשר בארץ הן המה אופני מרכבותיו וגלגל שמיו וצבאות כוכביו אשר נגלו עליהם אלהי מערכות ישראל כי בם יבא להגין לעמו ולהצילם מכל מיני פורעניות המתרגשות מהנהגת המרכבה הראשונה בין ע"י עמידתה כמו שהוא על הרוב בין ע"י בטולה כמו שהוא בכל מה שיצטרך אל ביטול כקריעת ים סוף ועמידת השמש וזולתם כי על כן סדרו מתקני תפילתינו לעקר גדול הזכרת זכות האבות והנביאים הראשונים והאחרונים ויתר החסידים בסדר רחמנא תיקון ער"ח וזולתו מהתפילות והפיוטים שהוא ממש כהנעת השמים ושמי השמים וכל צבאם למלאכת הטבע בלי ספק. ואולם אם היות שמציאות המרכבה הזאת השנית נתחדש מזמן האבות שנאמר בראשית י"ז ויעל אלהים מעל אברהם. שם כ"ה והנה ה' נצב עליו, שם ל"ה ויעל מעליו אלהים. וזולתם. אין ספק שתכלית קיומה ושלמותה היה בשעת מתן תורה כי משם והלאה נתבטל קיום טבע הראשונה ונתלה הכל בקיום מצות התורה וביטולה כי הוא מה שביאר להם מאומרו שמות כ' אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו'. הורה להם כי הוא יתעלה מצד היותו אלהי מערכות ישראל על הדרך שאמרנו רכב שמים בעזרם ובא מצרים לשדד כח כל המערכות השמימיות ובהשקפת זכות האבות הראשונים והזכות העתידה להמצא להם כשיעבדון את האלהים על ההר ההוא ומשם ואילך הוציאם מעבדות לחירות. ולזה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שם כלומר שלא יחושו לשום הנהגה זולתי זאת והוא פירוש נפלא מאד יתבאר עוד במקומו ב"ה: והנה לפי שהשלמים שבעם ההוא המסוגל השיגו במעמד הקדוש ההוא ענין המרכבה הנפלאה הזאת אשר נתחדשה או נתקיימה להם שם כמו שאמרנו והשיגו בפנס כונתו יתברך במאמר אנכי ה' אלהיך על הדרך שנתבאר. העיד הכתוב שם כ"ד ייראו את אלהי ישראל. לא אמר שראו את ה' כמי שאמר ישעיהו ו' וגם לא שנראה אליהם או עליהם כמנהג. אבל אמר שראו את אלהי ישראל והוא שהשיגו והכירו במזימות שכלם מן האצילית שנאצל אליהם שם היחס המיוחד שיש לו יתעלה עם קהל עדת ה' הנקהלים לעמוד שם לפניו להמליכו עליהם לענין הנהגת העולם בכללו עד שהוא ית' נצב עליהם והם תחת רגליו להנהיג המציאות במרכבה הזאת השנית במעשה לבנת הספיר ההוא והוא הגלגל החלק וכעצם השמים כלם לטוהר והוראת הודעת למ"ד לטוהר מעידה כי המלה תסובב אל המשל והנמשל כלומר לסבת הטוהר הנמצא באנשי המרכבה הזאת ואופניה וכל גליליה. סוף דבר ראו כי המרכב הזה אשר רכב עליו אלהי ישראל הוא כמעשה השחקים וכעצם השמים אצל המציאות כי בהיות בישורון מלך ובהתאסף ראשי עם על דגליהם לאותותם ובהמצא יחד שבטי ישראל על מתכונתם נשלמה ההנהגה המשובחת אשר אליה נקרא בראשית ל"ג אל אלהי ישראל. ודי בזה למה שרצינו אליו מזה הדרוש הנפלא וגם מה שיאמר בפרשת המשכן שער מ"ח וזולת זה: אמנם המחוייב מכל מה שאמרנו כי שלא יצוייר שלימות כל הנמצאות בפרטיהם וכלליהם רק במציאות וקיום אלו הנמצאים העליונים כלם שהם עקרי העולם ויסודותיו ואם ישוער שיפסד או יבטל אחד מהם א"א שיתקיימו אבל יתחייב ביטולן והפסדן כמו שיאות מהיות הכל מלאכת הצור תמים פעלו אשר לא יפול בה מותר או בטל אבל הכל הוא מקושר זה בזה ומתקיים זה עם זה. וההפך על דרך שאמר הכתוב ישעיה נ"א כי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה וכו'. יורה שא"א בהפסד היסודות התחתונים אם לא יצוייר הפסד בעליונים וכבר הורגלו רבותינו ז"ל לומר תנחומא בא כשהקב"ה עשה משפט באומה תחלה עושה באלהיה ואצל המבול אמר ר"ה י"ב. נטל שני ככבים מכימה והביא מבול לעולם והכל שב אל ענין אחד, ככה ועל הענין הזה עצמו לא ישוער שימצא הטוב והשלימות לכל חלקי ופרטי האומה הזאת הנבחרת איש כמתנת ידו אם לא בהיות הדברים הכוללים והעקריים אשר הם עמודי ויסודותם מיתריהם ויתידותם עומדים על תלם ועל קיום מציאותם כענין האבות הראשונים והצדיקים והחסידים אשר הם כעצם השמים לטוהר לזה הענין עם המצות התוריות הבאות בארץ ובמקדש המקשרות העולמים אחד אל א' בהמצא שם כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם כנגד הג' ממשלות הכוללות אותם. אמנם בהנוע אמות הספים ובהתפלץ העמודים אשר הבית נכון עליהם בביטול מציאות האבות הראשונים והאנשים המסויימים אשר היו פנות הבנין ויסודו ובהרוס מצב שום אחד מהעניינים העקריים האלו אשר זכרנו היתכן מציאות שלימותם בחלקיהם ופרטם כי מי אלוה עלי אהלם ומה גם עתה בנפול מהם בתחלה אחד מהעניינים היותר עצמיים והכרחיים לשלמות צורתם ומצבם והוא היות ראשי שבטיהם ועקר מספרם על מספר הי"ב מזלות אשר הוא המספר הראשיי המחוקה והמצויין בחגורת הגלגל השמיני שהוא עיקר העולם והגדול מיסודותיו אשר זכרנו כמו שבא רושם זה בקבלה באומרו שררך אגן הסהר אל יחסר המזג שיר השירים ז'. יורה שתמונת בית ישראל ותיכן מצבו להיות על דמיון זה העיגול אשר אלו המזלות חקוקים בו מבלי שיחסר שום אחד מהם כי בזה יהיו ראויים ונכונים לקבל השפע האלהי מפאת השגחתו בכל אשר יעשה להם וענין זה מבואר ממעשה החשן במספר אבניו סגולותיהם ומראיהן ותיכן מצבם על משפטם בטוריהם כי לפי דעת החכמים כלם הכל בא מכוון ומסודר על יחס המזלות וטבעיהם ועל מספר שמות בני ישראל לשבטיהם להסכים עליונים ותחתונים יחד ולקשר חבוריהם כאחד ומלאת אותו מלואת אבן ארבעה טורים אבן טור וכו'. והטור השני וכו'. והטור הג' וכו'. והטור הד' וכו' שמות כ"ח ונאמר שם והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם פתוחי חותם איש על שמו תהיינה לשנים עשר שבט ועוד נאמר שם ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרון לפני ה' תמיד, להורות כי היותם על זה המספר המכוון כנגד צבאות של מעלה הוא סבה גדולה להורדת השפע הנבואיי עליהם ולהדבק בהם ההשגחה ההיא המשובחת בכל צרכיהם. הלא תראה במעשה אליהו ז"ל הנפלא נאמר מלכים א' י"ח ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך יורה כי שם ישראל לא יצדק על נכון רק למען היות השבטים אשר יכנסו תחתיו על המספר ההוא אשר עליו יקרא אלהי ישראל וזה טעם החרדה הגדולה אשר חרדו כל ישראל בפילגש בגבעה, שנאמר שופטים כ"א ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. היו מזכירין שם ישראל כמה פעמים לפי שבהפקד השבט יפקד זה השם המורה על הכלל. ולזה נדחקו ועמדו כנגד החרם לתת להם ירושת פליטה ושארית כמ"ש שם ירושת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו וכו'. ויאמרו הנה חג ה' בשילה וכו', ואמרו ז"ל תענית כ"ו: לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכפורים וזה כי כמו שהצום הגדול והקדוש ההוא וסדר עבודותיו וכפרותיו היה עמוד גדול והכרחי להשיב הנפשות הנדחות והנהרסות מתוך מצבם אל עניינן הראשון ולהעמידם על עמדם וזולתו א"א להתקיים לפי הכרח רוע הרכבתם וכמו שאמר תהלים ק"ל אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד ככה היה היום ההוא שנתן בו שארית פליטה לבנימין יום בשורה להשיב בניו האומה הזאת אשר כמעע נהרס ונותץ ממצבו, אל שלימות תוכן מצבו להקרא עליה שם ישראל שלם כבתחלה: ועתה כמו כן יודיע איפה טעם רוב צערו של אבינו יעקב כל הימים אשר היה נדח נדחו ממנו וענין אבלו הגדול אשר היה ?מתקרה בו יותר מדאי וימאן להתנחם שכל זה היה בתחלת הענין קשה מאד בעיני כל בעל שכל וכי דבר נפלא הוא להפקד אחד מבני האדם וכ"ש בהיות אב לאחד עשר ילדים זולתו. והנה אברהם אבינו שלח ידו לשחוט בנו יחידו ומי האיש אשר לא יצדיק עליו שם שמים על הרעה כמו שמברך על הטובה ולא עוד אלא שנראה לו חטא עצים בסבב עליו הסתלקות רוח הקדש ממנו כל הזמן ההוא עד ששמע כי הוא חי ותחי רוח יעקב כתרגומו. וקשה עוד מזה מה שנראה שהסכימה בכל זה דעת עליון שיראה שהיה יושב ומשמר יום בשורה זה להראה עליו ולא דבר לו ולא הוכיחו ראשונה. אלא שעל הדרך שאמרנו בהפקד שבט משבטיו אבל כבד הוא לו מר ממות מאנה הנחם נפשו כי ראה שבהבטל אחד מהם יתקעקע כל הבנין. *לפי שחסרון האחד מזה המספר וכו', ר"ל הנה שני מינים מספרים יש, הא' מספר יסודי כמו אחד שנים שלשה וכו' המורים רק על כמות ומספר הדברים הנמנים מבלי היות יחס ביניהם, ואם יחסר א' מהם יקטן רק המספר הכללי מבלי עשות רושם על הנשארים לשנות שמותם, ד"מ אם יקח א' מעשר' תפוחים ישארו ט' האחרים כל אחד ואחד בשמו הראשון, והשני הוא מספר סדורי כאשר ימנו הדברים שיש להם יחם זה אל זה בבחינה מה, כמו יום ראשון לחודש, יום שני שלישי וכו', ובהחסר שם אחד מהם ישתנה שם האחרים שאחריו, ד"מ אם נעלה על דעתנו חסרון השלישי, אז לא יקרא עוד היום הבא אחריו בשם רביעי כ"א בשם שלישי, כי אין רביעי בלא שלישי הקדום לו, וע"כ יאמר הרב כי י"ב שבטים מתיחסים זה אל זה כמספר סדורי עד שבהחסר אחד מהם יעשה רושם גם על האחרים לאבד מהם השלמות הקנויה רק לכולם בהיותם יחד מספר שלם, כמו שבהחסר אחד ממנין העשר' לא יצליחו ולא יוכשרו כולם עוד לכל דבר שבקדוש' שצריך עשרה. - לפי שחסרון האחד מזה המספר שהיה בידו לא היה כחסרון האחד הכמותיי מאיזה מספר שנזדמן שהוא בלתי נרגש באחרים הנשארים רק כאחד הנחסר מן המספר היחסיי או הנערך כי בהחסר אחד ממנו יחסר היחס ההוא מכללו כמו שיהיה במספר השלם שחלקיו שוים לכללו או שכפליו שומרים תמונתו וכיוצא. או כחסרון האחד ממנין העשרה לכל דבר שבקדושה שהאחד שיפול בכל כמו אלו המניינים תפול צורת המספר כלו ולזה הטעם היה חושב שכבר אבד צורת המספר הנכבד ההוא אשר בבניו וגם לו גם להם לא יהיו היחסים הנפלאים אשר זכרנו עם כללות העולם וצורתו וגם את הטוב והשלימות הנמשכים אליו מהם לא יקבלו כי לזה אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. והוא מה שאמרו ז"ל תנחומא ויגש סימן זה מסור בידו שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יירש גהינם. והוא טעם ויבך אותו אביו בראשית ל"ז ירצה שבכה על עצמו. כמו ויקבר אותו דברים ל"ד, יביא אותו במדבר ו'. והשאר ולזה מה שנסתלקה ממנו הנבואה כי היה חשוב כמת כל כ"ב שנים שהיה יוסף לו בחזקת מת. וכמו שאמרו ז"ל שבת ל': אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו'. והכונה כי כמו שהעצלות הוא חסרון מונע טבעי דרישת השלימות כן העצבון הוא מונע רצונו מבקשתו ויעדר ממנו עד שתיטב נפשו ותתעורר אל הדרישה כמו שהיה הענין באלישע ע"ה מ"ב ג'. וכמו שהיה בכאן כי בנגן המנגן לפניו לאמר עוד יוסף חי והוא עת מצוא כל אבני חשבונו מיד הוסר העצב כי ידע לא ירד אל בנו אבל לגיהנם כמו שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי וכו' כתרגומו ולזה מיד ותהי רוח יעקב אביהם. והנה אין ספק כי לצורך ההכרחיות הזה ייעדו כל הנביאים פה אחד כי להשיב שבות האומה הנבחרת הזאת אל מכונתה ולהחזיר נשמות הנבואה לפגרי אנשיה והחיות רוח הקודש בקרבם יקדים ה' שנית ידו להשיב יסודי הבנין לאיתנן ולקבץ נדחיהם לא ישאר אחד. אדון הנביאים אמר דברים ל' ושב ה' אלהיך את שבותך כו'. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וכו'. והביאך ה' אלהיך וכו'. ומל ה' אלהיך את וכו'. עד כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך וכו'. ישעיהו כ"ז ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. ירמיהו ג' שובו בנים שובבים נאם ה' כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכל והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב וכו'. בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע. ירצה כי בקבץ אותם הקבוץ השלם שהזכיר ובהיותם רועים שם דעה והשכל יקנו מהשלמות שיעור רב ועצום עד שלא יעשו עוד ככל אשר היו עושים עד הנה. וזה כי בכל ימי הצלחתם היו פונים אחרי שרירות לבם והמה רצים איש לביתו ולכרמו ולשדהו וליתר עסקיו ומשליכים אחרי גוום מצוות ה' חוקותיו ותורותיו והטובים שבהם בנוח עליהם הרוח אומרים ברית ה' והיה עולה על לבם שמץ דבר טוב ומזכירין אותו מזמן לזמן או יפקידוהו מפקידה לפקידה ולא יעשה עוד דבר ממה שאמר או שעלה על לבם או ממה שזכרו ופקדו לעשות כי כל חסדם כענן בקר וכעל משכים הולך. אמנם בימים ההם ובעת ההיא תהיה האמירה והזכירה והפקידה תמידית מחוברת עם העשייה השלמה לא יפרדו מהם כלל ליפנות אחרי שרירות לבם הרע ולא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יזכרוהו ולא יפקדוהו באופן שלא יעשה דבר ממה שיזכרו ויפקדו ויעלה על לבם כי כאשר יקראו בפיהם לירושלם שהוא כסא ה' ומקום ארון הברית כן יוציאוהו אל המעשה עד שיקוו כל הגוים אליה בשם ה' ולא יכלו עוד אחרי שרירות לבם הרע. סוף דבר כל הנביאים פה אחד נבאו על צורך חזרת השבטים ויחידיהם אל מושבן והוא מה שכווננו אליו אלא שנמשך הביאור אל הכתוב הזה אשר נבוכו בו כל המפרשים ז"ל והוא נכון מאד. והנה יחזקאל ל"ז הפליג להורות זה הענין הנכבד ובייחוד בשבט הזה אשר אנחנו עליו כמו שאמר, ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתיב עליו ליהודה ולבני ישראל חביריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך וכאשר יאמרו אליך וכו' כל הפרשה כלה. ועתה ראה כי להורות עוצם ההשגחה האלהית ותכלית ההקפדה אשר לו להשיב נדחי ישראל על כיוון מספרם מבלי שידיח מהם שום נידח. המשיל שתי המשפחות האלה אשר על שמם נקראו שתי בתי ממלכות ישראל לענין קיבוץ כל אישיהם אליהם מבלי שישאר בין העמים שריד לשני שותפים הנושאים ונותנים בהקפה שחולקין עץ אחד לשנים נכנס מכאן ויוצא מכאן באופן שא"א שיתואם עם שום אחד מהחצאין זולתי החצי ההוא ומתאימין אותם יחד וחורצים על מקום חבורם חריצים כמספר אשר ירצו ונוטל זה אחד וזה אחד ועושין כזה כל ימי האריך המשא ומתן ביניהם ובסוף פקודת חשבונם חוזרין ומתאימין אותם ומה שימצא חרוץ על שניהם הוא שריר וקיים ודוגמת זה צוה שם ליקח עץ אחד ולכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל המתחברים עמו כלומר זהו אשר לו ויקח עץ אחד ויכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו כי הוא ישאר בידו גם הוא ושיקריב אותם אחד אל אחד לעץ אחד עד שיתואמו יחד להיות לאחדים בידו כלומר ראה זה אחד הוא וכאשר ישאלו מה אלה לו ישיב כה אמר ה' הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חביריו, כלומר אשר בו חקוקים כל השבטים המתחברים עמו וכל אישיהם אחד אל אחד ונתתי אותם עליו את עץ יהודה אשר בו חקוקים שבטיו ואישיו ג"כ ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי להתאמץ ביחד וכאלו יברר על כל אחד מהעצים האלה כי הוא זה שם ודבר אליהם כה אמר ה' אלהים הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וכו' ועשיתי אותם לגוי אחד וכו'. ומלך אחד יהיה לכלם ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. הנה שנתבאר שסוף הישועות יהיה בתחלתן רצוני ע"י קיבוץ המפוזרים והשיב הנדחים כי על זה האופן הוא אפשר ולא בזולתו. ולהיות אבינו יעקב ממלא חסרונו בירידתו למצרים להקביל פני נדחו בשמחה ובטוב לבב אמרו ז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו'. והכוונה כי בהשקפת אלו התועלות העצומות אשר לפי שעה ובבחינת השלמיות המקווים לעתיד כמו שאמרנו הנה כשלא ירד אחריו כבודו אלא שיורידוהו שם בכבלי עוני ובשלשלאות של ברזל אז טוב לו. והנה נתחסד עמו הש"י שהורידו שמה בסבות יותר נאותות ובעלילות מצעדי הבנים בניו במכירתם ליוסף מצרים וירידתם אחריו כמו שאמר לעבד נמכר יוסף ויקרא רעב על הארץ וכל כך למה ויבא ישראל מצרים וכו'. וייחס הירידה הזאת וצרכה אל יעקב יותר משאר האבות מפני אשר ירד עליו הוא בעצמו ומפני היותו האב הקרוב אל קהל עדת הבנים אשר לא נמצא פיסול בזרעו והיה עליו מוטל להביאם לכלל שלימותם. וא"ר פנחס משל לפרה כו'. כי כמו שתכלית בעל הפרה בגדולה הוא להביאה אל מקולין שלה כי היא תכלית מציאותה אצל בוראה וכמו שאמר ברכות י"ז. סוף בהמה לשחיטה כי הוא סוף כשרונה כמו שאמרו חולין ט'. נשחטה בחזקת כשרות עומדת וכו'. ועם כל זה מקוצר דעתה והרגשה לא נמשכה שם לרצונו עד שמושכין בנה לפניה והיא רצה אחריו. כן אבי הבנים יתברך שמו הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו והכוונה הראשונה מיום ברוא אלהים אדם היא להביאנו אל המעמד הנכבד והנורא ההוא הר סיני והנה לא נמשכו לבא שמה כי לא לאדם לבא בנקל תחת עול תורה ומצוה עד שהמשיכם ע"י הבן הנכבד הזה למצרים אשר שמה יקבלו הכחות הטבעיות והתאוות החמריות משנה שברון ובו יוכנו לקבל שתי השלימיות כמו שאמר שמות ג' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וכו'. ולזה אמר בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה כי עם שנראו להם בתחלה סיבות ירידתם צירים וחבלי יולדה לסוף נמשכו עבותות אהבה כי הכל היה לאהבת יי' אותם ולשומרו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבע לאברהם אוהבו בין הבתרים. וגם כי הסבות הראשונות מכתנת הפסים ומשנאתם אותו וזולתם כלם היו חבלי אדם דקים וחלושים אין בהם כח להמשיך את הפרה אל מקולין שלה. אמנם הוא ית' עשה אותם שרשות גבלות מעשה עבות שלא ינתקו עד הנציא כנוגה מחשבה למעשה כמו שאמר ועתה לא אתם שלחתה אותי הנה כי האלהים וישימני לאב לפרעה כמו שכתבנו הענין יפה בשער כ"ח. וזה שיעור מה שרצינו בזה החלק המספר בשמחות מציאות זה הבן והשבת הנבואה אל אביו על ידו וסיום הספור במה שימשך אליו מענייני הירידה לשם וישיבתם בארץ גשן ומה שנתברכה הארץ ההיא במציאותם שם כלם אחים גם יחד. אמנם נזכור הספקות ראשונה: א מרוב הצער והאבל המופלג אשר היה לו ליעקב על אחד מי"ב בניו והסכמת הש"י עמו שלא להשרות נבואה עליו עד שנמצא והוא מה שהתרנוהו בעצם וראשונה בדברים אשר בשער. וטעם ויפג לבו כי לא האמין להם שאם כפרש"י ז"ל יקשה אומרו ותחי רוח יעקב אביהם לפי פשוטו ואם הפי' הרמב"ן ז"ל קשה אומרו כי לא האמין להם שאם לא האמין לשמועה איך נתעלף אל שמחתה ועוד שאם מרוב השמחה נתעלף עד ביטול הרגישיו איך ירפא בזכרונה ומה תועיל הקריאה באזניו ואין קשב ואם היה מכיר ומרגיש כבר יצא מן העלוף ואין צורך: ב באמרו רב עוד יוסף בני חי כי לא יפלא מצד היותו עדין חי רק אם היה הזרות מרוב ימים: ג במה ששנה אנקלוס את טעמו בתרגומו אנכי ארד עמך אנא אחות עמך בלא כינוי כמנהגו וכבר דברו בו גאוני עולם מ"נ ח"א פ' כ"ז ועליהם נוסיף: ד אומרו וירא אליו ויפול על צואריו כי לא נתבאר יפה טעמו גם הרמב"ן ז"ל נדחק בו ולמה אמר אמיתה הפעם אחרי ראותי פניך כי אז ראוי לו לבחור בחיים: ה באומרו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים וכו'. וכי משום שתועבת מצרים כל רועה צאן יבחרו להם הטוב שבארצם לשבת בו: ו מה רצה יעקב באומרו ימי שני מגורי מעט ורעים היה לו לומר ימי שני חיי כי מה טעם לייחס מספר הימים אל הגרות: ז במ"ש המצריים אל יוסף בשנה השנית לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני לא נשאר וכו'. כי באמת לא יפול חשד כחש וכחד כמה שאמרו שלא נשאר להם כלום. ח אומרו ולחם אין בכל הארץ וכו' למה חלק זה הספור לשנים היה לו להשלים ספור מצרים כשהתחיל בו ותרעב כל ארץ מצרים וכו'. ט מאמר יוסף הן קניתי אתכם היום ואת אדמתם לפרעה וכו'. שנראים דברי מותר לא יועילו רק לביישם. ועוד איך היו לשמה כרגע עד שבתחלת השנה השנית לרעב כבר תם הכסף ומקנה הבהמה ולא נשאר רק גויתם ואדמתם כמו שהוכיחו חז"ל ב"ר פ' פ"ט מפשט הכתוב האומר וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא ותתם השנה ההוא ויבואו אליו בשנה השנית ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שפי' שנאמר כן על הששית והשביעית הנה א"כ לא הועילה להם ברכת יעקב כלל. וגם שלא יתכן שעל מזון שנה אחת יאמרו קנה אותנו ואת אדמתינו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתינו עבדים לפרעה ותן זרע וכו'. והוא גם הוא אמר הן קניתי אתכם וכו' שירצה שקנה אותם בדרך ישר לא בדרך עריצות כמו שאמרו בפיהם החייתנו נמצא חן נראה שעשה עמהם חסד אלהים ואמת: י למה הוזכר בכאן כל זה הענין מחק החמישית והעברת העם לערים וחק הכהנים מאת פרעה כי כל זה יאות ליכתב בספרי נימוסי מצרים לא בתורה האלהית: ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכו'. כבר פירשנו מעלת זאת הבשורה וטעם רוב שמחתה אצל אביו ויפג לבו כי לא האמין להם א הנה הם בהזכירם אליו את יוסף בנו חמודו אשר נואש ממנו זה כמה נתעוררה אנחתו ונהפך לבו בקרבו כי נתחדש יגונו עד שנחלש מאד מהצער כי לא האמין להם כי הוא חי כי את הרע יקבל ואת הטוב לא יאמין אמנם כשדברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר להם וכ"ש אם מסר להם סמנים כדברי חז"ל ב"ר פ' צ"ד וכראותו העגלות כי ידע שאינן יוצאות כי אם בדבר המלכות הוכרח להאמינם ותחי רוחו ונתחזק וישב לאיתנו כי למראה עיניו ולמשמע אזניו שמע שמועה טובה ושמח שמחה גדולה ונסו יגון ואנחה: ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי וכו'. ב לפי שאמרו לו עוד יוסף חי וכי הוא מושל וכו'. ואין ספק שהיו מאריכין בספור ממשלתו ורוב כבודו כמו שצוום והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים כו' והיתה תשובתו להם רב טוב לי במה שאמרתם עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות מבלי שאחוש אל כל הכבוד ההוא אשר ראיתם. אמנם רש"י ז"ל תיקן המליצה באופן אחר וכתב רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ויוסף בני חי הבדיל מלת רב מהסמוכה לה לסבה שכתבנו בספקות. ויסע ישראל וכל אשר לו וכו' לא יכול להתאפק כי אהבת נפשו אהבו וימהר לעשות אותו אמנם היה ירא לנפשו משני דברים. האחד שמא יטבעו בניו שם בין המצריים וישתקעו שם ולא ישובו עוד לארץ אחוזתם. והשני על דבר קבורתו אשר כרה לו. וכדי שיערה עליו רוח ממרום נטה לו בארה שבע מקום קביעות תפלת האבות ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק כי פחד יצחק היה לו ממדת אלהיו הוא ירא עד שנגלה אליו במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב וכו'. ויאמר אנכי האל אלהי אביך אשר אתה יגור מפניו אל תירא מרדה מצרימה ואל תחת מאלו העניינים אשר נצטערת עליהם. ועל הראשון אני מבטיחך כי לגוי גדול אשימך שם. ירצה שיהיה גוי נפרד ונבדל בפני עצמו ולא יתערב זר בתוכם וכמו שדרשו ז"ל ספרי פ' כי תבא ויהי שם לגוי גדול דברים כ"ו מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. ועל הענין השני אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה יבטיחהו שלא יסתכן בדרך ויזכה לראות את בנו אהובו ואח"כ יעלנו משה ויבא. שלום וינוח על משכבו עם אבתיו וגם יוסף יעלה עמו ושם ישית ידו על עיניו בשוב עצמותיו בבית מנוחתו. *אמנם במה שתרגם וכו', כוונתו, כי לדעת הרמב"ם במ"נ ח"א פכ"ז רצה אונקלס להרחיק רק ההשגח' מהי"ת, ע"כ הוסיף תמיד מלה בתרגומו ואמר יקרא או שכינתא דה' או מימרא ורק פה בעבור היות מאמר "אנכי ארד עמך" רק סיפור מה שנאמר לו בחלום לא חש לתרגמו בלא כינוי "אנא אחות עמך" או בעבור שמוסב פה רק על המלאך ולא על הי"ת, וע"ז השיג הרמב"ן ז"ל ממאמר "והנה ה' נצב עליו" הנאמר ג"כ בסיפור חזיון לילה, ובכל זאת תרגם אונקלוס "והא יקרא דה' מעתד עלוהי" ועוד השגות אחרות, ע"כ אמר הרב ז"ל כי אונקלוס כיון בתרגמו לבחינות רבות, פעמים להרחקת הגשמיות, ופעמים להרחקת הפעולות אשר לא יתכן ליחס אותן אל הי"ת בעצמו, ופעמים לדרך כבוד, ר"ל כמו שלא יאות מדרך מוסר לאמר: המלך או השר משה זאת כי אם כבוד או הדרת המלך או השר עשתה זאת כן לא יאות לתרגם בל' העם מאמר "ה' נצב עליו כפשוטו, כ"א בלשון יקרא ה' וכו' וכן עשה גם במקומות אחרות הרבה, אבל כמו שלא יתכן מדרך הענוה שיאמר המלך על עצמו כבודי או יקרי יעש' ילך כך וכך, כן לא היה יכול לתרגם פה "יקרי יחות עמך" ומאה"כ "בעבור כבודי" בפי הי"ת יפורש במקומו בענין אחר, ויש להתאותות הענין, ר"ל להגביל וליחד הענין , מל' והתאויתם לכם לגבול קדמה במדבר ל"ד וע"כ תרגם מאה"כ "ה' אלהיך הוא עובר לפניך" הוא עבר קדמך, להורות על השגחת הי"ת הפרטית שהוא בעצמו ובכבודו יעבור לפניהם להנחותם מבלי אמצעות שליח או מלאך: - אמנם במה שתרגם אנקלוס אנא אחות עמך בלי שום כנוי כבר נודע מה שכתב עליו הרב המורה פרק כ"ז חלק ראשון כי מפני היותו ספור מה שנדמה אליו במראות החלום לא ספור מה שנראה אליו בהקיץ ובנבואה גמורה לא נשמר מיחס אליו התנועה כמנהגו או מפני היותו מלאך וגם ראינו את תפיסות הרמב"ן ז"ל עליו כי רבו לפי הטענה הראשונ' ואולם החזקה שבהם מה שנמצא בחלום הסולם שכנה אנקלוס ואמר והא יקרא דיי' מעתד עלוהי בראשית כ"ח גם כי תרגם יי' אלהיך הוא עבר קדמך דברים ט' שודאי אין עליהם תשובה נכונה לפי דעת הרב המור' מלבד מה שהשיג הוא על עצמו בפרק מ"ח חלק א' בתרגום של ראה שודאי נראין בו דברי הרמב"ן ז"ל. והנראה אלי בזה כי הנה אנקלוס לא תלה עצמו בכל אלה הלשונות על יתד אחת אבל כיוון אל בחינות רבות מתחלפות. יש להרחקת הגשמות. ויש להרחקת הפעולות. ויש לדרך כבוד. ויש להאותות הענין והתיחדותו. ובכל אחד מהם יתחלף מצד הצדדים אשר יאות לפי הפרישה כמו שיתבאר כל זה מהחלופים הנמצאים לו ואשר זכרם הרמב"ן ז"ל בפירושיו הנה: ואני אומר שאם קבלה היא בידו מה שירמוז בהם נקבל ולא נטה ימין ושמאל ואע"פ שלא יבין איש אשר כמוני. ואם יש רשות לדבר בשקול הדעת באלו הענינים ג כבר נוכל לתת טוב טעם ודעת בתרגום הכתוב הזה והדומה לו מבלי שנתרחק משקול השכל וכיוצא בזה כשנתבונן בשלשה הכנויים הנוהגים אצלו תדיר וזכר אותם הרב המורה שהם יקרא דיי' מימרא דיי' שכינתא דיי', וטעמן מפורסם לפי שרשי הלשון ושמושן בלי התלות בסודות גדולים ונפלאים ממנו וזה כי הנראה מכללם הוא ליחס לו יתעלה הענינים הנסמכין אליו לכבוד ותהלה. אמנם כל אחד לפי עניינו והוא כי כשייחס הכתוב אליו ית' רצוני לעצמו דבר מהדברים כמו שבא ונרא' או נצב ועלה וכדומ' ירצה בהם יקרא דיי' יקרא דיי' מעתד עלוהי ויתגלי לכון יקרא דיי' ויקרא ט', ויסתלק יקרא דיי' בראשית י"ז ויראו את אלהי ישראל שמות כ"ד. וחזו ית יקר אלהא דישראל וכן כולם כי הם כנוי אל עצמו ית' בדרך כבוד כנוהג בכל הלשונות בדבור עם הגדולים יודע לכבודך או למעלתך או לגדולתך הכל כפי מה שהוא איש שר או גדול. ע"ד שאמר הכתוב שם מ' וכבוד ה' מלא, וישכון כבוד יי' שם כ"ד, וירא כבוד יי' במדבב ט"ז. וזה הכנוי לא ימצא בשום מקום במדבר בעדו והא יקרי בסעדך בראשית כ"ח, או יקרי יחות עמך שם מ"ו וכיוצא. כי לא יתכן מדרך המוסר. ומאמר שמות ל"ג בעבר כבודי הוא ענין אחר מוסף למה שאמר שם הראני נא את כבודך. לא שיאמר בדרך כנוי כמו שיתבאר במקומו ב"ה. אמנם כאשר יבא בעניך ההשגחה ממנו יתברך יכנה בתרגומו מימרא דיי' וייחדה לזה כי במאמר ישגיח המשגיח על המושגח כמ"ש דוד ש"ב י"ד ואני אצוה עליך וכו'. ונאמר תהלים ל"ג בדבר יי' שמים נעשו וברוח פיי כל צבאם, כמו שתרגם לקול יי' אלהיך שמות ט"ו, למימרא דיי' ותרגום לקדמות מימרא דיי' שם י"ט. כי לקראת ציוויו ומאמרו יצאו ומזה אמר בראשית כ"ח והא מימרי בסעדך. אם יהא מימרא דיי' בסעדי שם. מימרא דיי' בסעדיה דיוסף שם ל"ט. ולזה תרגם שמות ט"ז ואתרעם עמא על מימרא דיי'. כי על הנהגתו נתרעמו כמו שאמר דברים א' ובפתגמא הדין ליתכון מהמנין במימרא דיי' אלהכון. ומזה אמר בראשית ל"א מימרא דיי' סהיד וכו'. לומר שהשגחתו ועיונו בו יהי' העד הנאמן ביניהם לתת לאיש כמעשהו. וכן בין מימרי וביניכון שמות ל"א בין השגחתי וביניכון. וכן קיים לי במימרא דיי' בראשית כ"א. שישבע לו באותה ההשגחה הנמצאת אתו כי דבר יי' היה יקר לו. אמנם כאשר יכוין בדבור התמדת אלו העניינים והמשכם בייחוד יכנה בשם שכינה כענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שמות כ"ה, וכמ"ש יהונתן בן עוזיאל יחזקאל ג' בריך יקרא דיי' מאתר בית שכינתי'. ומזה תרגם שמות י"ז היש יי' בקרבנו. האית שכינתא דיי' שריא ביננא. פני ילכו שם ל"ג, שכנתי יהך. אם אין פניך הולכים שם. אם לית שכנתך. ילך נא יי' שם ל"ד, יהך כען שכינתא דיי'. לפי שהכוונה בכלן המשך ענין לא לשעה. לזה תרגם שם ל"ג לא תיכול למחזי אפי שכנתי. ואעבר יי' שכינתיה על אפוהי שם ל"ד. כי על הענין עצמו שהיו דנין עליו עד עתה מהמשך אור השפע ההוא עליו היה מדבר: ואחר שביררנו אלו ההבדלים שיראה מהם שהם נכונים וכמעט יכלול כל העניינים האלו נקל הוא לתת טעם למה לא כנה אנקלוס במאמר הזה וכיוצא והוא כי באומרו אנכי ארד לא יוכל לתרגם אנא אתגלי כמו שתרגם וירד יי' שמות י"ט כי אין הכוונה עתה על הגלוי וההראות כמי שהיה בסיני ובזולתו מהמקומות כי אם על השמירה וההשגחה. ומזה הטעם לא יוכל לתרגם יקרי יחות עמך מלבד הסבה שקדמה גם אין לו לומר שכנתי תחות עמך שאין אז הכוונה על הבטחת ההמשך כי אם על ענין השמירה כמו שאמרנו. והלשון המיוחד לזה לפי מנהגו היה מימרי יחות עמך אלא שראה שאין ליחס העליה והירידה ולא שום תנועת העתק אל ההשגחה והמאמר כי הדיבור אינו עולה ולא יורד ושלא היה לו מקום לכנות שם במלה זו אלא אם ישבש כל הכתוב ויאמר מימרי יהא בסעדך כד תיחות למצרים ובמימרי אסקה וכו' וכבר יצא מכלל מעתיק. ולזה בחר בקצור וסמך בו על מה שסמך המקרא עצמו כמו שעשה בתרגמו ויראו את אלהי ישראל וחזו כי לא היה לי לתרגם ואתגלי להון כמו שמדקדק הרמב"ן ז"ל שם במקומו שהרי אז היה מוסב לשון הראות אל אלהי ישראל הפך מה שכתוב ויראו את אלהי ישרחל ואין למעתיק לשבש הכתוב בזה השיעור וכזה הענין היה בתרגמו יי' אלהך הוא עבר קדמך כי הכוונה שם על ההשגחה והסיוע בייחוד והיה לו לומר מימרא דיי' אלא שלא לכנות ההעברה אל הדבור כמו שקדם גם לא אמר יקרא דיי' כי זה הכנוי לא יאמר רק בשיכוון אל עצמיותו ולזה הניחו בצורתו אמנם אמר הוא עבר קדמך מימריה אשא אכלה הוא לכנות אל ההשגחה המכוונת לשם כמו שאמר במקום אחר דברים א' יי' אלהכון דמדבר קדמיכון ממריה יגיח לכון קרב. וראה כי לא אמר יקרא ולא מימרא ולא שכנתא ומזה הענין אמר שמות ד' אנא אהא עם פומך. ואחשוב כי בזה וכזה יצדק בכל אלו העניינים מבלי שנצטרך להתלות בפלוסופיא גם לא בדברים סתומים וחתומים: ויקם יעקב מבאר שבע וכו'. משם נשא לבו את רגליו ללכת בהשקט ובטחה ממה שהיה חרד אליו בתחלה. וישאו בני ישראל עד ולכל זרעו אתו וכו' ואת יהודה שלח וכו', נהג בבנו המולך מנהג כבוד לשלוח לו את גביר אחיו ויאסר יוסף וכו' וירא אליו ויפול על צואריו ד אולי כי לפי שכבר היה יעקב בגשן בתוך הבית אשר פנו לפניו ואשר הכינוהו לו יאמר כי כאשר בא יוסף אליו קדם ויצא מחדרו להראות לו ונפל על צוארו ובכה או שיאמר כי מיד שנראה יוסף אליו נפל על צואריו ובכה להגיד שלא היה לו שום התנכרות בו כמו שהיה באחיו או יאמר שנראה לו כבודו הגדול אשר הוגד לו במה שראהו לובש בגדי שש ורוכב על סוס אשר רכב עליו המלך וכל טכסיסי מלכות ולזה היתה תשובתו אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי ד כלומר אין אני חושש לכל זה בערך נפשך. וכמו שאמר ראשונה רב עוד יוסף בני חי וטעם אמותה הפעם כבר נתבאר: ויאמר יוסף אל אחיו וכו'. והאנשים רועה צאן וכו'. והיה כי יקרא וכו'. ואמרתם וכו'. ה בחר להם הטוב והישר וישנא את הרבנות שאין ספק שאם רצה היה ממנה אותם שרי אלפים ושרי מאות על המלכות אבל רצה שיאמר שהם רועי צאן מנעוריהם גם הם גם אבותיהם עד שהמלאכה ההיא מוחזקת בידם מקדם ולא יוכלו לזוז ממנה וזה כדי שירחיקום משבת שם במצרים כי תועבת וכו'. וימשך מזה שישבו בארץ גשן וזאת היא כונת רש"י ז"ל וכשאין אתם בקיאים באומנות אחרת ירחיקכם מעליו ותשבון בארץ גשן אמר שיכוון מהמצרים ההרחקה בעצם והישיבה בארץ גשן במקרה. ואפשר כי אומרו תועבת מצרים כל רעה צאן יהיה כמו הן נזבח את תועבת מצרים שם ח', תועבת בני עמון מ"ב כ"ג ודומיהם והכונה שיהיו להם בחזקת אלהיים ויחלקו להם כבוד גדול יושיבום במיטב ארצם ועל פי דרכם למדנו דרך מוסר כי יוסף שם בפיהם דבר כדי שיתנה להם המלך ולא מלא לבו אותו לתתה להם בלי רשותו ואפילו לשאל אותה מעצמו עם שלא היה דבר גדול אליו קל וחומר לשאר האנשים ובגדולות ונפלאות מהם: ויאמר פרעה וכו'. כאשר ראה פרעה עוצם ענותנותו ומוסרו הטוב השיב לו דבר לפי כבודו ואמר כיון שאביך ואחיך באו אליך כי ידעוך שר וגדול לפני אף אתה הראה להם את ידך הגדולה והחזקה כי ארץ מצרים כולה לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גושן כאשר שאלו ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על השרים שלי על המקנה היושבים בארץ ההיא וזה יעיד כי היו מנשאים ומנטלין כל רועה צאן: ויבא יוסף וכו' ויאמר פרעה וכו' ימי שני מגורי וכו' ו מפני ששאלו על מספר ימי שני חייו שלא כמנהג ויראה כי להחזיקו בזקן מופלג שאלו על כך, השיב כי מפני שלא היה ישוב חיותו במקום אחד אבל במקומות רבים מתחלפים שהיה מתגורר בכל אחד מהם זעיר שם זעיר שם על כן היו ימיו מחוברים ממעטים רבים אשר לא ישבע האדם בהיות על זה הענין ומפני היותם ימי הנדוד והטלטול היו רעים והיא הסבה שקפצה עליו זקנה בלא עתה: ויברך יעקב וכו'. ולחם אין בכל הארץ וכו'. ח חלק הכתוב זה הספור לסמוך אותו בכאן להידיע כי עין יי' אל יריאיו להחיותם ולשוד ולכפן ישחקו בארץ מגוריהם ולא עוד אלא שהתושבים נמכרים המה ואדמתם לעיניהם ואין פוצה פה ומצפצף. והיותר נאות ומסכים אל הדעת והכתובים כי בשנתים הרעב הראשונות אשר אמר יוסף לסבה שכתבנו בו בשער כ"ט לקטו מצרים כל כסף הארצות מפני היוקר המופלג עד אשר כלו השיירות ותרעב כל ארץ מצרים ואז הוצרך יוסף לשבר להם מתחת יד פרעה והוא מה ששמע יעקב כמו שפירשנו ובעוד הכסף מצוי במצרים היה כל מה שהיה ממעשה יוסף ואחיו ואל תחלת החמשה שנים אשר אין חריש וקציר יוסב מה שאמר הנה ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד וכלה ארץ מצרים וכו'. וילקט יוסף כו'. ויתם הכסף מארץ ומארץ כנען ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדיך כי אפס כסף ויאמר יוסף הבו מקניכם לפי שהיה היוקר עצום מאד מהרו להוציא כל הכסף אשר לקטו משאר הארצות לקנות אכל לנפשם ואחר שאפס ולא להם היה מזון ולא למקניהם היתה עצת יוסף להם טובה מאד להסתלק מפרנסת מקניהם ולפרנס בהם עצמם הוא שאמר וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא כי ברחמיו ינהלם לתת להם שארית בארץ ט ותתם השנה ההיא הראשונה מאלו הה' שנים הנשארות אשר כן באו לפניו ויבואו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף וכו'. ז העיד הכתוב כי בהרגישם אהבתו וחמלתו עליהם שהמה גם הם יקרה נפשו בעיניהם מקובלים בסבר פנים יפות עד שכבר המציאו מעצמם ולא כחדו ממנו אופני פרעון באוכל אשר חוייב לתתו להם ככלב וכעורב והוא אומרו לא נכחד מאדוני אשר יש אתנו עוד וזה כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אצל אדני ולא נשאר בלתי אם גויתנו ואדמתנו ויש טענה בידינו לבקש חנם לאמר למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו לא נתיר עצמנו לזה ולא נכסה ממך כי עדיין יש בידינו לפרוע במה שתקנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתינו עבדים לפרעה ותן זרע כו'. ונהיה באדמתינו כעבדים לבד ובזה אנו בוחרים ממיתה עצמינו ושממון הארץ. ואף כי לא נכחד דבר זה מאתו היה לו לחכמה שלא יפתח להם בו אלא שיאמרו מאיליהן: ויקן יוסף וכו'. ויאמר יוסף הן קניתי אתכם וכו'. ט אמר אחר שקניתי אתכם ואת אדמתכם לפרעה כפי פשרתכם והרי האדמה אדמתו והעובדים אותה עבדיו ואין לעבד במלאכת אדוניו כי אם הלחם אשר הוא אוכל ואני לא אעשה זאת לכם אלא הא לכם זרע וכו'. והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה שבכל שנה ושנה שיבואו להלן בשני חריש וקציר ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם והנה עם זה הרי אתם כמעט כבעלי בתים ולא תתנו רק כפל המעשר שנותנין כל עובדי אדמה להביא אל אוצר אלהיהם ואין ספק שיש בכלל פשרה זו כל זמן שלא היה חריש וקציר כי מעתה מכרו גוייתם ואדמתם להיותם מתפרנסים מאוצר המלך. ולזה אמרו החייתנו נמצא חן בעיני אדוני ירצה החייתנו בהבטחה זו נמצא חן שתעשה כן ונהיה עבדים לפרעה כאשר דברת. והנה נגמרו התנאים הללו בתחלת השנה השנית אל חמש השנים היא השנה הרביעית לרעב בכלל ומנהו והלאה יתכן כי פקד ה' את הארץ לברכת יעקב אבינו כי עלה נילוס לרגלו והשקת האדמה או קצתה באופן שיוציאו כדי מחייתם ולהחיות סוס ופרד: וישם אותם יוסף לחק וכו'. רק הכהנים לבדם וכו'. י הזכיר בכתוב מה שראו בעיניהם והורגלו בו כל ימי היותם שם מהיות העם הזה כלו סובלים הגירוש וההעברה מעם עיר זו אל זולתה בכל גבול מצרים ומקבלים עליהם עול חק החמישית מכל אשר יוציאו מאדמתם ויאותו לכהנים שתהיה כל ארצם חפשית בידם בלא עול מלכות ועול דרך ארץ ולא עוד אלא שיהיו הם אוכלים ממנת המלך כדי שתהיה הוראה ותוכחה עצומה לאומה הזאת כמה שיבוא מעניינה כי יביאם השם יתעלה לרשת משכנות לא להם ועמל לאומים. והיה בתבואות לא יתנו רק המעשר אשר יותן לכהנים הלוים חלף עבודתם ושעל כן לא יותן להם חלק ונחלה בארץ כי מעתה אין שום בעל שכל שתרע עינו מתת ולא דבר רק הוא זה כי לא אבדה הארץ רק לבלתי שום זאת על לב ותותם הנביאים מלאכי ג' אמר הביאו את כל המעשר וכו'. ובחנוני נא בזאת וכו'. וישב ישראל וכו' ויפרי וירבו מאד. זה הוא מה שיספר אחר כך בתחלת הספר שמות א' ובני ישראל פרו וכו' כמו שיבוא: וזהו מה שרצינו אליו בביאור זה הסיפור:

12 ערכין פתח ↗

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״? לֶעָתִיד לָבֹא מִתְקַבְּצוֹת כׇּל הַחַיּוֹת וּבָאוֹת אֵצֶל נָחָשׁ, וְאוֹמְרוֹת: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ? אוֹמֵר לָהֶם: וְכִי מָה יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן?

12 סוטה פתח ↗

12 מדרש תהילים פתח ↗

דבר אחר מזמור לדוד. זה שאמר הכתוב איוב כח יג לא ידע אנוש ערכה. א"ר אלעזר לא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר שאלמלא שאלמלי נתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהן מיד היה יכול לבראות עולם ולהחיות מתים ולעשות מופתים לפיכך נתעלם סידורה של תורה וגלוי לפני הקב"ה שנאמר ישעיה מד ז ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי. ר' יעקב בר אחא אמר למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג להודיע שקשה הבן הרע לאביו יותר ממלחמת גוג ומגוג. רבי יהושע בן לוי ביקש לישב על הספר הזה ולסדרו יצאת בת קול ואמרה לו אל תפיחו את הישן. ר' שמואל בן ר' יוסי ביקש לישב הספר הזה לפני רבי אמר לו תהלים קיא ח סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר:

« עקידת יצחק ע״ו:א׳ עקידת יצחק ע״ח:א׳ »