עקידת יצחק נ״ו:א׳

מהדורה: עקידת יצחק, פרשבורג, תר"ט

3 שמות רבה פתח ↗

וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה. רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא פָּתַח תהלים מה, טו: לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתֻלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ, מַהוּ לִרְקָמוֹת, זֶה הַמִּשְׁכָּן שֶׁהוּא מְצֻיָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שמות לח, כג: וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת, הֱוֵי: לִרְקָמוֹת. מַהוּ תּוּבַל לַמֶּלֶךְ, זֶה משֶׁה שֶׁנִּקְרָא מֶלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב דברים לג, ה: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. תּוּבַל, שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ הַמִּשְׁכָּן. בְּתֻלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בְּתוּלוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שיר השירים ד, יב: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. רֵעוֹתֶיהָ, שֶׁהֵן רֵעָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קכב, ח: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. מוּבָאוֹת לָךְ, שֶׁבַּיּוֹם שֶׁנִּגְמַר הַמִּשְׁכָּן הֱבִיאוּהוּ אֶצְלוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה. דָּבָר אַחֵר, וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים לא, יט: תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שֶׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז, כֵּיצַד אָדָם מִתְוַדֶּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם בָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר וְהִזְכִּיר עֲוֹנוֹתָיו, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר. מַהוּ עָתָק, דְּבָרִים שֶׁל סִלּוּקִים, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יב, ח: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. בְּגַאֲוָה וָבוּז, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיָה בְּיָדֶיךָ עֲוֹנוֹת מִשֶּׁל שָׁנָה זוֹ שֶׁהָיִיתָ מִתְגָּאֶה בְּגַאֲוָה וָבוּז. דָּבָר אַחֵר, תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר, מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן, מִיָּד אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל שמות כה, ב: וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה, הָיָה משֶׁה עוֹשֶׂה בַּמִּשְׁכָּן וְהָיוּ לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יְדֵי בֶּן עַמְרָם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הָיָה עוֹסֵק בַּמִּשְׁכָּן, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים עֲשָׂאוּהוּ וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים קִפְּלוּהוּ, אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מְלִיצִין אַחֲרָיו וְאוֹמְרִים הֲרֵי נַעֲשָׂה, לֹא הָיָה משֶׁה אוֹמֵר שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶצְלֵנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן בַּחֹדֶשׁ שֶׁנּוֹלַד בּוֹ יִצְחָק אָבִינוּ, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְּשֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שמות מ, ב: בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן תָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר, אוֹתָם שֶׁמְּלִיצִים אַחַר משֶׁה, לֹא עָשָׂה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר הָאֱלֹהִים לְמשֶׁה שֶׁיָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ וּבָאִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּלַאכְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה. דָּבָר אַחֵר, וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי לא, כה: עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, מַהוּ לְיוֹם אַחֲרוֹן, שֶׁכָּל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אַבָּהוּ שֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם וְרָאָה כָּל הַטּוֹב שֶׁמְתֻקָּן לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, הִתְחִיל שָׂמֵחַ וְאָמַר כָּל אִלֵּין דְּאַבָּהוּ, ישעיה מט, ד: וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת ה' וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָי, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. דָּבָר אַחֵר, אֵימָתַי הַתּוֹרָה מְשַׂחֶקֶת לְמִי שֶׁהוּא עָמֵל בָּהּ לְיוֹם אַחֲרוֹן, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. זַבְדִּי בֶּן לֵוִי וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּטְרוֹס וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי קָרְאוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בִּשְׁעַת סִלּוּקָן מִן הָעוֹלָם, אֶחָד מֵהֶן קָרָא תהלים לב, ו: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ. וְהָאֶחָד קָרָא תהלים לא, כ: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם. וְהָאֶחָד קָרָא תהלים לג, כא: כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ. הֱוֵי בִּשְׁעַת סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְאֶה לָהֶם מַתַּן שְׂכָרָן וּמְשַׂמְּחָן. אָמַר בֶּן עֲזַאי תהלים קטז, טו: יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו, אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹדִיעַ לַצַּדִּיקִים הַיְּקָר שֶׁמְתֻקָּן לָהֶם, סָמוּךְ לְמִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו, אוֹתָהּ שָׁעָה הֵם רוֹאִין וְשׂוֹחֲקִים, לְפִיכָךְ: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁיָּצָא חוּצָה לָאָרֶץ וּבָא עָשִׁיר, וְהָיוּ הַתַּלְמִידִים רוֹאִין אוֹתוֹ וּמְקַנְּאִין בּוֹ וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים הֵן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְיָדַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹצִיאָן לְבִקְעָה אַחַת שֶׁל פְּנֵי מֵרוֹן, וְנִתְפַּלֵּל וְאָמַר בִּקְעָה בִּקְעָה מִלְּאִי דִּינָרֵי זָהָב, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת דִּינָרֵי זָהָב לִפְנֵיהֶן. אָמַר לָהֶם אִם זָהָב אַתֶּם מְבַקְּשִׁים הֲרֵי זָהָב, טְלוּ לָכֶם, אֶלָּא הֱיוּ יוֹדְעִין כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹטֵל עַכְשָׁו חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא הוּא נוֹטֵל, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכַר הַתּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא שֶׁבָּא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הָיָה לוֹ מֵאָן לְהִתְפַּרְנֵס, יָצָא לוֹ חוּץ מִן הָעִיר וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְנִתַּן לוֹ אֶבֶן טוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם, נְתָנָהּ לְשֻׁלְחָנִי וּפִרְנֵס אוֹתָהּ שַׁבָּת, אָמְרָה אִשְׁתּוֹ מֵהֵיכָן אֵלּוּ, אָמַר לָהּ מִמַּה שֶּׁפִּרְנֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה אִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי מֵהֵיכָן הֵן אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם. הִתְחִיל מְסַפֵּר לָהּ, אָמַר לָהּ כָּךְ נִתְפַּלַּלְתִּי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְנִתַּן לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמְרָה לוֹ אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם עַד שֶׁתֹּאמַר לִי שֶׁתַּחֲזִירָהּ מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לוֹ אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיְהֵא שֻׁלְחָנְךָ חָסֵר וְשֻׁלְחַן חֲבֵירֶךָ מָלֵא. וְהָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹדִיעַ מַעֲשֶׂה לְרַבִּי. אָמַר לוֹ לֵךְ אֱמֹר לָהּ אִם שֻׁלְחָנֵךְ חָסֵר אֲנִי אֲמַלְּאֶנּוּ מִשֶּׁלִּי. הָלַךְ וְאָמַר לָהּ. אָמְרָה לוֹ לֵךְ עִמִּי לְמִי שֶׁלִּמֶּדְךָ תּוֹרָה, אָמְרָה לוֹ רַבִּי וְכִי רוֹאֶה אָדָם לַחֲבֵרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, לֹא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק הֲוָה לֵיהּ עוֹלָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר קהלת יב, ה: כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, עוֹלָמִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא עֹלָמוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן הָלַךְ וְהֶחֱזִיר. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מֵהָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְהַחֲזִירוֹ מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, לָמָּה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, לְיוֹם אַחֲרוֹן, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. דָּבָר אַחֵר, עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לד, כט: וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, אֵלּוּ לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלִיצִין אַחֲרָיו וְאוֹמְרִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יָדָיו שֶׁל בֶּן עַמְרָם, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִיל שׂוֹחֵק עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ שֶׁנָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין וּבָאִין אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן. כַּמָּה חֲכָמִים הָיוּ שָׁם וּבָאוּ לָהֶם אֵצֶל משֶׁה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה משלי לא, כט: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, שֶׁמּשֶׁה הָיָה מְעֻלֶּה מִכֻּלָּם. וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, לָמָּה שֶׁעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין לְיַשְּׁבוֹ, מֶה עָשָׂה נָטְלוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְלַאכְתּוֹ וּבָאוּ לָהֶם אֵצֶל משֶׁה וְאוֹמְרִים הֲרֵי קְרָשִׁים, הֲרֵי בְּרִיחִין, כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה אוֹתָם מִיָּד שָׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵקִימוֹ. וְלֹא תֹאמַר משֶׁה הֶעֱמִידוֹ, אֶלָּא הַמִּשְׁכָּן נַעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים וְעָמַד מֵעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות מ, יז: הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וְאִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל זֶה, הֲרֵי שְׁלֹמֹה כְּשֶׁבָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא נִבְנָה מֵעַצְמוֹ. אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי, הַכֹּל מְסַיְּעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁבָּנָה אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים, הַבְּרִיּוֹת וְהָרוּחוֹת, מִנַּיִן, שֶׁכָּתוּב מלכים א ו, ז: וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ, מֵעַצְמוֹ הָיָה נִבְנֶה, לְפִיכָךְ בְּמַעֲשֵׂה נִסִּים נִבְנָה. וְכֵן כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן בְּמַעֲשֵׂה נִסִּים עָמַד, הֱוֵי: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן. דָּבָר אַחֵר, וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שיר השירים ג, יא: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. אֵימָתַי נֶאֱמַר הַפָּסוּק הַזֶּה, בַּיּוֹם שֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָה גְדוֹלָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה אֶצְלָם. בְּנוֹת צִיּוֹן, בָּנִים הַמְצֻיָּנִים לִי, עַל יְדֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מַה צִּיּוּן הַזֶּה נִרְאָה בְּאֶצְבַּע, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִרְאִין בְּאֶצְבַּע, הֱוֵי: בְּנוֹת צִיּוֹן, הַמְצֻיָּנִין לִי. בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלוֹ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, זֶה הַמִּשְׁכָּן, לָמָּה קְרָאוֹ עֲטָרָה, אֶלָּא מָה הָעֲטָרָה מְצֻיֶּרֶת כָּךְ הַמִּשְׁכָּן הָיָה מְצֻיָּר, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לה, לה: וְרוֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת, הֱוֵי: בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק חִזַרְתִּי בְּכָל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאתִי שֶׁעָשְׂתָה בַּת שֶׁבַע עֲטָרָה לִשְׁלֹמֹה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שָׁאַל אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְהָיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּתִּי, לֹא זָז מְחַבְּבָהּ עַד שֶׁקְּרָאָהּ אֲחוֹתִי וְעַד שֶׁקְּרָאָהּ אִמִּי, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתְּחִלָּה קָרָא לְיִשְׂרָאֵל בַּת, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים מה, יא: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, לֹא זָז מְחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אֲחוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר שיר השירים ה, ב: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. לֹא זָז מְחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אִמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נא, ד: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ. עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, בְּסִינַי. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בִּירוּשָׁלַיִם. דָּבָר אַחֵר, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, עַל הַיָּם. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּאֹהֶל מוֹעֵד. דָּבָר אַחֵר, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, בַּמִּשְׁכָּן. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְכֵן דָּוִד אָמַר תהלים מח, ג: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן אֶלְעָזָר מַעֲשֶׂה הָיָה בִּפְרַקְמַטְיוּס אֶחָד שֶׁהָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם לִמְכֹּר אֶת שֶׁלוֹ, הָלַךְ וְיָשַׁב שָׁם וְלֹא מָכַר, אָמַר זוֹ הִיא שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיהָ: מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, לְאַחַר שָׁעָה מָכַר כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלּוֹ, אָמַר: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כִּפָּה שֶׁל חִשְּׁבוֹנוֹת הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם וְכָל מִי שֶׁמְבַקֵּשׁ לְחַשֵּׁב הוֹלֵךְ לְשָׁם, לָמָּה, שֶׁלֹא יְחַשֵּׁב בִּירוּשָׁלַיִם וְיֵצַר, לְפִי שֶׁנִּקְרֵאת מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה לָמָּה, שֶׁהִיא קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, וּמִשֶּׁחָרְבָה ישעיה כד, יא: עָרְבָה הַשִֹּׂמְחָה וְגָלָה מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. מַהוּ עָרְבָה, חָשְׁכָה, קְבַלָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר בראשית א, ה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, בָּעוֹלָם הַזֶּה שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, וּכְשֶׁיִּבְנֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְרוּשָׁלַיִם, הוּא מַחֲזִיר לְתוֹכָהּ אֶת כָּל הַשִֹּׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נא, ג: כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.

4 סנהדרין פתח ↗

מַאי ״וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב״? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: תִּיפַּח עַצְמָן שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִיצִּין, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶת הַקֵּץ וְלֹא בָּא – שׁוּב אֵינוֹ בָּא. אֶלָּא חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ״. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָנוּ מְחַכִּין וְהוּא אֵינוֹ מְחַכֶּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָכֵן יְחַכֶּה ה׳ לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם״.

5 ברכות פתח ↗

בִּקֵּשׁ שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ״.

6 סנהדרין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי תַּנְחוּם: תָּא לִיהְווֹ כּוּלָּן לְעַמָּא חַד. אֲמַר: לְחַיֵּי, אֲנַן דְּמָהֲלִינַן לָא מָצֵינַן מִיהְוֵי כְּוָותַיְיכוּ. אַתּוּן מָהֲלִיתוּ וֶהֱווֹ כְּוָותַן! אֲמַר לֵיהּ: מֵימָר שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ, מִיהוּ כֹּל דְּזָכֵי לְמַלְכָּא לִשְׁדְּיוּהּ לְבֵיבָר. שַׁדְיוּהּ לְבֵיבָר וְלָא אַכְלוּהּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: הַאי דְּלָא אַכְלוּהּ מִשּׁוּם דְּלָא כְּפוּן הוּא. שַׁדְיוּהּ לֵיהּ לְדִידֵיהּ וְאַכְלוּהּ.

7 ויקרא רבה פתח ↗

וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה, רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי פָּתַח תהלים קג, כ: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ וגו', בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר אִם בָּעֶלְיוֹנִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר תהלים קג, כא: בָּרְכוּ ה' כָּל צְבָאָיו, הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּתַּחְתּוֹנִים, עֶלְיוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהֵן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בְּתַפְקִידָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר: בָּרְכוּ ה' כָּל צְבָאָיו, אֲבָל תַּחְתּוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בְּתַפְקִידָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ נֶאֱמַר: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו וְלֹא כָל מַלְאָכָיו. דָּבָר אַחֵר, נִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב במדבר כ, טז: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִיאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וגו', וְכִי מַלְאַךְ ה' הָיָה וַהֲלוֹא משֶׁה הָיָה, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ מַלְאָךְ, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁהַנְּבִיאִים נִקְרָאִים מַלְאָכִים. וְדִכְוָתֵיהּ שופטים ב, א: וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים, וְכִי מַלְאָךְ הָיָה וַהֲלוֹא פִּנְחָס הָיָה, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ מַלְאָךְ, אֶלָּא אָמַר רַבִּי סִימוֹן פִּנְחָס בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו, הָיוּ פָּנָיו בּוֹעֲרוֹת כַּלַּפִּידִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁל מָנוֹחַ מָה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ שופטים יג, ו: הנה אִישׁ האֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, כַּסְּבוּרָה בוֹ שֶׁהוּא נָבִיא וְאֵינוֹ אֶלָּא מַלְאָךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִבֵּית אָב שֶׁלָּהֶן נִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב חגי א, יג: וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה', הָא עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה לָמֵד שֶׁמִּבֵּית אָב שֶׁלָּהֶן נִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, תהלים קג, כ: גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה לְיוֹם אֶחָד, לְשַׁבָּת אֶחָת, לְחֹדֶשׁ אֶחָד, שֶׁמָּא לִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְדֵין חָמֵי חַקְלֵיהּ בָּיְרָה כַּרְמֵיהּ בָּיְרָה וְיָהֵב אַרְנוֹנָא וְשָׁתִיק, יֵשׁ לְךָ גִּבּוֹר גָּדוֹל מִזֶּה. וְאִם תֹּאמַר אֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית, נֶאֱמַר כָּאן: עֹשֵׂי דְבָרוֹ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן דברים טו, ב: וְזֶה דְבַר הַשְּׁמִטָּה, מַה דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בְּשׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף דָּבָר הָאָמוּר כָּאן בְּשׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר. עֹשֵׂי דְבָרוֹ, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה וְאָמְרֵי שמות כד, ז: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מַשּׂוֹי שֶׁקָשֶׁה לְאֶחָד נוֹחַ לִשְׁנַיִם, וְלִשְׁנַיִם נוֹחַ לְאַרְבָּעָה, אוֹ שֶׁמָּא מַשּׂוֹי שֶׁקָּשֶׁה לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא נוֹחַ לְאֶחָד, כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי וְאוֹמְרִים דברים ה, כב: אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ וגו', וּמשֶׁה שׁוֹמֵעַ קוֹל הַדִּבּוּר עַצְמוֹ וְחָיָה. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁמִּכֻּלָּן לֹא קָרָא אֶלָּא לְמשֶׁה, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה.

10 שבת פתח ↗

מַאי ״בַּנָּאִין״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בְּבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם כׇּל יְמֵיהֶן. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמַּחְזִירִין לוֹ אֲבֵידָה בִּטְבִיעוּת הָעַיִן — זֶה הַמַּקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהוֹפְכוֹ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמְּמַנִּין אוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר — זֶה שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר הֲלָכָה בְּכׇל מָקוֹם וְאוֹמֵר, וַאֲפִילּוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה.

10 ויקרא רבה פתח ↗

רַבִּי פִּנְחָס פָּתַר קְרָיָה בְּיִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא דברים ט, טז: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם. וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה דברים ה, כא: וְאֶת קוֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קוֹפְּרָמְסָאוֹת נָתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁאֵינוֹ כּוֹפֵר בָּהֶן וְהֵם אֵינָם כּוֹפְרִים בּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מֶלֶךְ כְּשֶׁהוּא מַשְׁבִּיעַ אֶת לִגְיוֹנוֹתָיו אֵינוֹ מַשְׁבִּיעָן אֶלָּא בְּסַיִּף, כְּלוֹמַר שֶׁכָּל הָעוֹבֵר עַל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ יְהֵא הַסַּיִּף הַזֶּה עוֹבֵר עַל צַוָּארוֹ, כָּךְ שמות כד, ו: וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם, וּמֵהֵיכָן הָיָה יוֹדֵעַ משֶׁה חֶצְיוֹ שֶׁל דָּם, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אָמַר הַדָּם נֶחְלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי נָתָן אָמַר נִשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו וְנַעֲשָׂה חֶצְיוֹ שָׁחוֹר וְחֶצְיוֹ אָדוֹם. בַּר קַפָּרָא אָמַר מַלְאָךְ יָרַד בִּדְמוּת משֶׁה וַחֲלָקוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּת קוֹל הָיְתָה יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת עַד כָּאן חֶצְיוֹ שֶׁל דָּם. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בָּקִי הָיָה משֶׁה בְּהִלְכוֹת דָּם וַחֲלָקוֹ. וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָבִין בָּאַגָּנַת כְּתִיב, לֹא זֶה גָּדוֹל מִזֶּה וְלֹא זֶה גָּדוֹל מִזֶּה, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה נַּעֲשֶׂה בְּחֶלְקְךָ, אָמַר לוֹ זְרֹק עַל הָעָם, וּמַה נַּעֲשֶׂה בְּחֶלְקָם, אָמַר לוֹ זְרֹק עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא הוּא נִשְׁבַּע לָהֶן וְהֵן נִשְׁבְּעוּ לוֹ, הוּא נִשְׁבַּע לָהֶן יחזקאל טז, ח: וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אֱלֹהִים, וְהֵן נִשְׁבָּעִין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר דברים כט, יא: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין אָלָּה אֶלָּא שְׁבוּעָה, רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַב נַחְמָן דְּיָפוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב דְּקֵסָרִין מִן הֲדָא במדבר ה, כא: וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, וְכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל תְּנַאי הַר סִינַי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ויקרא כו, טז: אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת לָכֶם. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס כְּתִיב הושע ו, ז: וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית, בְּרַם הָכָא הושע יא, ט: כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ. אָמַר רַבִּי אַהֲבָה בַּר זְעֵירָא, כְּתִיב איכה ב, יז: עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם, כְּמָה שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ ויקרא כו, יח: וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה, כֵּן עָשָׂה חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא איכה ב, יז: בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, מַה בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, פְּשָׁרָה פָּשַׁר. רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין אָמַר בִּזַּע פּוּרְפִּירָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַיְתֵי לָהּ מִן הֲדָא ויקרא כו, כה: וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא נָקָם בַּבְּרִית וְנָקָם שֶׁאֵינוֹ בַּבְּרִית, אֵיזֶה נָקָם שֶׁאֵינוֹ בַּבְּרִית, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה סִמּוּי עֵינַים שֶׁסִּמּוּ אֶת עֵינֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל יז, יט: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה, אִם לֹא אָלָתִי, זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לִנְבוּכַדְנֶצַּר. וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר, זֶה בְּרִיתִי שֶׁל הַר סִינָי. וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ, וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא לָקָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן זֶה סִמּוּי עֵינַיִם שֶׁהוּא תָּלוּי בָּרֹאשׁ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ לְבָבֶל אָמְרוּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר דניאל ג, טז יח: נְבוּכַדְנֶצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא הֵן אִיתַי אֱלָהָנָא וגו' וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא אִיתָנָא פָלְחִין, אֲמַר לְהוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זכריה ט, יא: גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ, נִזְכַּרְתִּי אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁבְּסִינַי, לְפִיכָךְ זכריה ט, יא: שִׁלַּחְתִּי וגו' אֵין מַיִם בּוֹ, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אֵין כָּאן עוֹד תהלים עט, ג: שָׁפְכוּ דָּמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָיִם. וְהוּא עֵד אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל ישעיה מג, יב: וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל, אוֹ רָאָה דברים ד, לה: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, אוֹ יָדָע, דברים ד, לט: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם. אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, אִם לֹא תַגִּידוּ אֱלָהוּתִי לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם הֲרֵי אֲנִי פּוֹרֵעַ מִכֶּם, אֵימָתַי ישעיה ח, יט: וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת.

1 יבאר איך יסכימו יחד ההנהגה הטבעיית וההשגחיית בהנהגת העולם בכלל ובפרט:

2 פרשת אלה פקודי

3 במדרש ש"ר פר' נ"ב מאי דכתיב משלי ל״א:כ״ה עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. עוז והדר לבושה זה משה דכתיב ביה שמות ל״ד:כ״ט ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ותשחק ליום אחרון זה משה שבשעה שאמר להם לישראל בואו ונקים המשכן התחילו טוענין ולא היה עומד וכמה חכמים היו בהם שנאמר שם ל"ו ויעשו כל חכם לב ולא היו יכולין להקימו עד שהביאו אצל משה דכתיב ויביאו את המשכן אל משה אמרו לו רבינו הרי קרשים הרי בריחים הרי יריעות הרי קרסים כיון שראה משה כך מיד שרתה שכינה עליו והקימו וזה שאמר הכתוב משלי שם רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. ואל תאמר משה העמידו שהמשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו דכתיב בחדש הראשון בשנה השנית באחר לחדש הוקם המשכן. הוקם מאליו:

4 אחר שנתבאר במה שקדם שהמלאכות האלה האלהיות יורו הוראה חזקה על כללות העולם ושני מיני הנהגותיו. ראוי הוא שבתשלומו וסדר הקמתו יבא סוף ביאורם ואופני שמושיהם ובפרט אופני ההנהגה השנית דאלהית המיוחדת והמיוחסת אל המלאכות ההן. וזה שכבר נתבאר שהיו בעולם שני מיני הנהגות. ההנהגה המיוחדת מהסדור הטבעי השמימיי אשר לא תשקיף בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים ללא עבדו והיא המיוחדת לכללות העולם. וההנהגה הנמשכת מהשגחת מעשה בעלי הבחירה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והיא המיוחדת למקבלים התורה האלהית המישרת אל ענין זאת הבחירה וטעמה כמו שאמרה התורה דברים ל' ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. והכונה כי לא כאשר יראה האדם יבחר ויקרב רק אשר תישיר אותו. וכמו שאמר בסוף שם החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת וגו'. הנה יראה שישראל קרויין אדם בענין שלמות הבחירה וטעמה לא זולת. ולכן נתיחדה להם זאת ההנהגה. וכבר ביארנו ענין אלו ההנהגות בשער ט"ו ובשער ל"א. והנה היה מהחכמה האלהית להאיר עינינו באלו המלאכות האלהיות ולהודיע לנו שזאת ההנהגה העליונה השנית היא מסורה בידנו כאשר בא בשער מ"ח. הנה לזה יחוייב שלמות המלאכה שבתשלומה וגמר מלאכתה יושלם ביאור אלו ההנהגות ואופני שמושם כל אחת מהנה לפי טבעה וענינה כי הוא תשלים זה הדרוש וביאורו: אמנם נדבר ראשונה מההנהגה הטבעית הכוללת אשר התחילה בה התורה האלהית ונאמר כי היא משמשת על שלשה דרכים. האחד הוא דרך לכל העולם בכלל שעליה הוטל פרנסתו רצוני באשר לא יושקף בו שום גמול ועונש כמו שהוא הענין אצל כל האומות אשר לא בחר ה' בהמה לתת להם תורה ומצות אשר עזבם לפרנסת הסדור השמימיי כמו שבא בכתוב מבואר דברים ד' את השמש ואת הירח ואת הככבים כל צבא השמים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' והענין הזה הוא מבואר בעצמו ויבא עוד ביאורו במה שאחר זה. אמנם הדרך השני הוא לתת אפשרות ומציאות אל הבחירה האנושית אשר א"א זולתה והוא ענין נפלאה מאד ביארוהו רז"ל באומרם במשנה אבות פ"ה בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול ליבראות אלא ליפרע מן הרשעים וכו' וכדי ליתן שכר טוב וכו'. כמו שביארנו ענינו יפה בשער ג' עיין עליו. אמנם הדרך הג' הוא משתתף אל ההנהגה השניה כאשר יקרה שיהיה המסודר מהטבעית מהטוב והרע הוא אשר יאות לבא ולהגיע לפי מעשה האנשים המונהגים לפי ההשגחה כי כשיקרה הענין כך מה שהיה ענינו מסודר ובא מעת הבריאה הוא שתהיה הכוונה אליו עכשו מצד ההשגחה האישיית ומה שנעשה על ידי מערכות השמים הוא אשר יעשה לפי פעולות המקבלים עד שאז יתהפך ענין הנביאים ממנהגו על הרוב. וזה כי מנהג הנביאים תמיד לגדל ולחזק ההנהגה ההשגחיית ולפרסם וליעד גבורתה ויכלתה על סדרי ההנהגה הטבעית ומערכותיה להתפאר ולהתהלל באלהים על נביאי השקר היודעים בחכמת סדור מלאכת השמים וכל צבאם המתנבאים בעם לפי הסדור הטבעי ההוא כמו שיבא עד שימצאו תמיד נביאי השקר מחזיקים ומקיימים עניני ההנהגה הטבעית ונביאי השה מחזיקים בחצים ובקשת לבטל אותה ולהרסה. והנה בימים ההם ובעת ההיא יתחלף הענין ויהיה להפך כי נביאי האמת יחזיקו ויקיימו ההנהגה הטבעית ההיא ואם יקומו נביאי השקר לפרוץ פרץ ולעמוד כנגדם ישתדלו אז לקיים ההנהגה ההשגחיית אשר תבטל אותה כמשפט לאוהבי הנציח השקרי. וזה הדבר אשר נתבאר יפה ע"י ירמיהו עת שהיה מה שסודר מפאת המערכת ממשלת מלך בבל על כל העולם הוא אשר ראוי להגיע אל האומה הישראלית מהשעבוד וההכנעה אליו לפי מעשיהם נאמר שם ירמיה כ"ז בראשית ממלכת יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היה הדבר הזה אל ירמיהו מאת י"י לאמר כה אמר ה' אלי עשה לך מוסרות ומוטות ונתתם על צוארך ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו מלך יהודה וצוית אותם אל אדוניהם לאמר כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל כה תאמרו אל אדוניכם אנכי עשיתי את הארץ את האדם ואת הבהמ' אשר על פני הארץ בכחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנצר מלך בבל עבדי וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו ועבדו אותו כל הגוים את בנו ואת בן בנו עד בוא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים ומלכים גדולים והיה הגוי וגו'. ואתם אל תשמעו אל נביאכם ואל קוסמיכם ואל חלומותיכם ואל עונניכם ואל כשפיכם אשר הם אומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם וגו'. והגוי אשר יביא את צוארו בעול מלך בבל ועבדו והנחתיו על אדמתו נאם ה' ועבדה וישב בה. והנה הדבר מבואר מאד כי על הממשלה שתחוייב אליו מפאת המערכת היה מדבר כי הוא אשר הפקד מאתו משעה שברא הארץ וכל אשר עליה בכחו הגדול ובזרועו הנטויה. וזה מה שביארו תכלית הביאור במה שאמר וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו כי זה לא יתכן על פי ההשגחה האישיית. וכן באומרו ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו עד בוא עת ארצו וגו'. כי מפאת הסדור ההוא חוייבה ממשלת המלך הזה ובנו ובן בנו עד אשר ישתנה מצב ממשלתו לשפלות כמו שהיה אחרי כן. ולזה אמר כי העצה היעוצה לכל אומה ולשון אשר אין ממנהג המערכת להשתנות בעבורם להביא צוארם תחת עולו ולא ישמעו אל הנביאים המגידים להם על דרך הכשוף או הקסם או ע"י החלומות דבר כנגד זה כי המחברת הגדולה זאת גוברת על הכל. והנה מפני שההודעה הזאת לא היתה הכונה בם בעצם וראשונה מפני ענינם של האומות הללו כי ההשגחה האישיית אינה מתבוננת בהם רק במקרה ועל המעט כמו שיבא לזה אמר שישלח הדברים האלה ביד מלאכים הבאים לירושלם אל צדקיהו כי אחר שהם מזדמנים שם אין למנוע טוב העצה מהם כלומר שאלמלא היו שם לא היה נזקק להם. והנה היא השקפה נכבדת בכמו אלו ההנהגות. אמנם עקר הכוונה היא אל מה שאמר שם ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה לאמר הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ועמו וחיו למה תמותו אתה ועמך בחרב ברעב ובדבר כאשר דבר ה' אל הגוי אשר לא יעבוד את מלך בבל ואל תשמעו אל דברי הנביאים האומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם נבאים לכם כי לא שלחתים נאם ה' והם נבאים בשמי וגו' ואל הכהנים וגו' אל תשמעו אליהם עבדו את מלך בבל וחיו למה תהיה העיר הזאת חרבה ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות לבלתי בואו הכלים הנותרים בבית ה' ובית מלך יהודה ובירושלם בבלה. ביאר כי מצד חוזק ממשלתו הכוללת היתה עצה טובה גם כן להם לקבל עול מלכותו אחר שאין זכות בידם לבטלה אדרבא הם חייבים בעבודה והכנעה ההיא והיתה העצה ההיא הישרה וגלוי דעת להם כדי שלא יקבלו מהרע יותר מהרצון האלהי. אם בשלא יפלו בידו בחרב וברעב ובדבר כאשר חוייבו ליפול כל הגוים הנלחמים בהם. ואם להודיע להם המשך זמן ממשלתו כמו שאמר בסוף שם כ"ט כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה. יבואר יפה כי העצה הזאת היא נכונה מאד כי הוא יתעלה חושב עליהם מחשבות שלום בתת מקום להנהגה ההיא הטבעית למשול בקצת העתים כי מתוך צרת הגלות ההוא אשר ימשך להם שבעי' שנה יכנע לבבם הערל וישובו ויתפללו אליו וישמע אליהם ויבקשוהו וימצא להם כמו שסיים דבורו שם וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם ובקשתם אותי ומצאתם כי תדרשוני בכל לבבכם. ועל הענין הזה הי' ענין כורש עזרא א' להטיב אותם ולפקדם וכן בכל כיוצא בזה. וזה הענין משתוף זאת ההנהגה הזכירו וביארו שלמה החכם בספר קהלת באותה פרשה שאמר קהלת ח' מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וגו'. אני פי מלך שמור וגו' שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו' כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו' עד אומרו את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו הכל כמו שביארתי אותו יפה בפירושי ידרש משם כי הוא ענין נאות מאד לחיי האדם והכרת אופני ההשגחה האלהית לסלק המבוכה בכל כמו אלו הענינים. לא ח"ו שיתיחסו כל ענינינו טובותינו ורעותינו אל זאת ההנהגה הטבעית כמו שחשבו רבים עד שכבר היו קצת מחכמי עמנו אשר בקשו חשבונות רבים מהמחברות העליונות למצא מחמתם סבה לכל העניני' שעברו עלינו מימות עולם כמו שהשתדל באלו הדברים הרב רבי אברהם בר ר' חייא הספרדי ז"ל בספרו הנקרא מגלה להוציא משפטים רבים מגלות מצרים וקץ גאולתו ומתגבורת כבוש הארץ וקצי גליותם ממנה פעם ראשונה ושנייה. ואמר שכיוון בכל זה לשם שמים כדי לפלש ולעבור במשפטים ההם אל הפלגת הקץ המקווה. והנה בכל מה שכתב במשפטי העניני' העוברים הספיקה דעתו לכוין חשבונותיו ולהעלותם כהוגן כי את אשר ראה בעיניו נבא בחזיוניו. אמנם בכל מה שנלחץ לגזור ולשפוט לעתיד לא קויים דבר כי הנה באמת הוא עמד בסוד ה' ולא רגל על לשונו לקיים מה שנאמר ישעי' ס"ג כי יום נקם בלבי ואזיל רבות קהלת פ"ט לבא לפומא לא גלי. ורבים ונכבדי' טעו בכמו אלו החשבונות והאריכו בדיהם וכזביהם כמו שנתפרם ממספריהם וממשפטיהם אשר לדעתי כלפי שונאיהם אז"ל סנהדרין צ"ז: תיפק נפשן של מחשבי קצין מפני שמעכבין את הגאולה. וזה כי מאחר שהם חושבים שהגאולה תלויה במצבי המערכות ההם והיה שאלו הענינים הנפלאים לא נתלו כי אם במחברות הגדולות והעצומות אשר לא יזדמנו כי אם לעתים רחוקי' מהם לר' לת' שנים ומהם לתתקנ"ג ומהם לאלפים תתצ"ט כאשר כתב בספר ההוא לזה חוייב להם לעכב הגאולה עד הזמן ההוא הארוך. ואם יעבור להם זה הזמן יצטרכו למצב אחר כיוצא בו הפך מה שאמר הכתוב ישעי' נ"ו כי קרובה ישועתי לבא וגו'. ואז"ל סנהדרין שם. שהגאולה היא מהדברים הבאים בהסח הדעת כי הכל תלוי בהגעת קץ רצונו ית' כמו שאמרו בהגדה של פסח שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמ"ש לאברהם אבינו בין הבתרים וגו'. לכן הוא עתיד לעשות אחרית כראשית כי לא ימתין ולא יתעכב עד הגיע תור המערכות השמימיות רק בהגיע עת רצונו המוחלט יגאלנו מיד כמו שאמר הנביא ישעי' ס' אני ה' בעתה אחישנה. ונאמר חבקוק ב׳:ג׳ אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר: ונשוב לכונתנו לומר שכבר תשתתף ההנהגה הזאת הטבעית אל ההשגחיית בכל שיהיה מה שיסודר ממנה נאות כלפי מעשי המונהגים. אמנם מה שאמרנו מהתחלפות ענין הנביאים בזה נתבאר גם כן בנבואה ההיא עצמה ממה שהעיז פניו חנניה בן עזור להתקומם כנגדו ולומר ירמי' כ"ח כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל בעוד שנתים ימים אני משיב וגו' ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל המקום הזה נאם ה' כי אשבור את עול מלך בבל. אמר כי כן חייבה ממשלת זה האיש מפאת המערכות. אמנם שההשגחה האישיית תשבור עולו מעליהם והוא הדבר אשר דברו ה' באומרו כי לא שלחתים נאם ה' והמה נבאים בשמי ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות לבלתי יבאו הכלים וגו' שם כ"ז. יורה הוראה גמורה שהמה באים מכח ההנהגה המיוחדת אל ההשגחה האישיית המנגדת אל הטבעית הנמשכת אל התפלה והתחנה. ולזה היתה תשובת ירמיהו הנביא אליו נכונה מאד כשאמר שם כ"ח אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דברך אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם הנביאים אשר היו לפניו ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת. ירצה שמע נא חנניה ותן לבך על דבריך כי המחוייב בכל כיוצא בזה לפי שנמצא במציאות בחק הנביאים אשר נבאו לפני ולפניך על הארצות ועל הממלכות למלחמה ולרעה ולדבר העתידות לבא עליהם לפי טבע המערכת וכאשר נתבאר כי הנביא אשר יקום בעת ההיא ויאמר כי ההשגחה האישיית היא לחוס ולרחם ולשדד המערכות ההמה הנה חוייב שיבא דברו הטוב בלי שום ספק כי באשר ההשגחה האישיית תיעד כן לפי מעשה המונהגים והיא שולטת על הטבעית אין דבר שיעכב על ידה וא"כ כשלא יבא דברך הרי נתפרסם שאתה נביא שקר מפורסם כי למה תחזור נבואתך ריקם הקצור קצרה יד ה' מעשות מה שתתפאר בו על פי נבואתך ואם מפאת מעשיהם הרי אתה אומר כי את זכותם ואת נקיון כפם ראה ה' ויוכח אמש לעשות להם טובה ולא רעה א"כ מה המונע והטענה חזקה מאוד. והדרך נכון וישר. וכבר סוקל בזה מאבן נגף וצור מכשול אשר נכשלו בו רבים מחכמינו הרמב"ם יסה"ת פ"י ה' ד' אשר קבלו מדבריו שכל הבטחה טובה שתבא ע"י נביא א"א בשום צד לחזר ממנה. ולפי שעמד לנגדם דברי ירמיהו עצמו י"ח שאמר רגע אדבר וגו' ורגע אדבר וגו'. וגם מאמר משה רבינו אשר אמר דברים י"ח וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' ואמר שם אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' ושם לא הבדיל בין טוב לרע. הוצרכו לומר ענינים רחוקים אל הדעת ולבאר הכתובים בפרושים זרים כמו שאנו עתידין לבאר הענין יפה שם במקומו ושם אשמיעך ענין נכבד בכוונת ירמיהו באלו הכתובים מסכמת מאד אל כוונת משה רבינו באותה פרשה ויבא בשער צ"ו ב"ה. ועל כל פנים למדנו מה שרצינו אליו מהיות זה השמוש השלישי נמצא להנהגה הזאת הטבעית כפי מה שאמרנו אשר לפי כן נתבאר היות שמושה על פי השלשה דרכים שזכרנו:

5 ואולם ההנהגה אשר מהמין השני אמנם היא משמשת על שני פנים ראשונים. האחד אשר תהיה בעצם וראשונה עם בעלי הבחירה התוריים בכלל כמו שאמרנו ראשונ'. והשני אשר תשמש אצל האומות כלן וזאת אשר אצל האומות תתחלק אל שני דרכים. אם שתהיה שמושה על המעט ובעתים רחוקים כענין המבול וסדום וננוה וכיוצא כי הבט אל עמל לא יוכל ועל הדרך אשר כתבנו בשער נ"ד. או שתהיה שמושה אצלם במקרה. ובשנייה כשתשתמש אצל ישראל בעצם וראשונ'. כענין פרעה בראשית י"ב ואבימלך עם אברהם שם כ' ויצחק שם כ"ו וכענין המצריים עם ישראל וכל מלכי כנען וכל כיוצא בזה בכל המעשים ההם היו הפעולות מגיעות אליהם אמנם ההשקפ' היתה בעצם ורחשונ' להשלים הענינים השלמים ההם ולתקנם וכמו שאמר המשורר תהלים ל"ג משמים הביט י"י ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח שקר הסוס לתשוע' וברוב חילו לא ימלט הנה עין י"י אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב יורה בבירור כי בכל ההשגחות ההנה אשר ראה והביט גם השגיח על כללות האומות לא היתה הכוונה בענינם בעצם וראשור אבל עין השקפתו היתה אל יריאיו לעשות חפצם ולמלאת צרכם. וכבר דברנו בזה בשער הנזכר. והנה כאשר היה הענין על זה האופן אז תתבלבל עצת גוים ונואלו מחשבות עמים כי לא מצאו ידיהם ורגליהם בעיוניהם אשר בכדורים השמימים. וכל חכמתם תתבלע בכל מה שיגיע אליהם מאותם הענינים כמו שאמר הכתוב כה אמר י"י גואלך ויוצריך מבטן אנכי י"י עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבננה וחרבותי' אקומם האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש האומר לכורש רועי וכל חפצי ישלים ולאמר לירושלים תבנה והיכל תוסד ישעיה מ"ד יאמר כי בעשותו נוראות לקיים דבר עבדיו הנביאים במה שייעדו לבוא כנגד ההנהגה הטבעית כי אז יפר אותות בדים ויהולל הקוסמים היודעים בכדורים השמימיים כי אותם לא יתקיימו בידם וגם ישיב חכמים אחור ויסכל דעתם ממראה עיניהם אשר יראו ענינים הפכיים אל מה שיחייבהו הטבע כגון האומר לצולה חרבי או האומר לכורש רועי כי עם שהוא היה מהאומות המרדפות אותם ככפיר בעדרי צאן הקים אותו לרועה מהנה ומועיל לעמו ומשלים עמו חפצו ורצונו לאמר לירושלם תבנה וההיכל תוסד: ולפי שההנהג' הזאת ההשגחיית נתיחסה לזאת המלאכה האלהית מהמשכן ובאה ההוראה בה כאשר אמרנו ויהיו למשתדלים בה וענינה עשר ידות בה כיד השם הטובה עליהם לכך אמרו במדרש ויקרא רבות פ"א אמר רבי יצחק עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה באומות העולם וכשהוקם המשכן נסתלקה מהם דכתיב שיר השירים ג׳:ד׳ אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי אמרו לו והרי בלעם ההוא לטובתן של ישראל נתנבא במדבר כ"ג מי מנה וכו' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל י"י אלהיו עמו ותרועת מלך בו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'. שם כ"ה מה טובו אלהיך יעקב משכנותיך ישראל וירד מיעקב וגו'. והנה המאמר הזה הוא קשה בתחלת ענינו משני פניה. האחד שלא מצינו לאומות עכו"ם נביאים לא קודם המשכן ולא אחריו כי מה שנאמר בראשית כ׳:ג׳ ויבא אלהים אל אבימלך או אל לבן שם כ"ה וכדומה כבר ביאר הרב המורה בפרק מ"ג מהחלק הב' שלא היה ענינם מדרגה ממדרגת הנבואה כמו שכתבנו בשע' י"ט ובלעם ג"כ קוסם היה לא נביא ובמקומו יתבאר בעזרת האל שלא היה כדאי שיקרא נביא כ"ש זולתו מהעכו"ם. והשני שאם הונח שהיו להם נביאים לא היה מהיושר האלהי לבטלם מפני הקמת המשכן כי חן וכבוד יתן ה' ולא ימנע טוב מהמזומני' לו. וכן במה שאז"ל ברכות ז'. על ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה שבקש משה שלא תשרה שכינתו על אומות עכ"ום ושהקב"ה הודה לו שנאמר שמות ל"ג גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו'. הנה באמת התלמיד לא שאל כהוגן והרב לא השיב כהלכה לשמוע בקול איש על הדבר הזה וכדומה לו. אמנם הכוונה להם ז"ל הוא מה שאמרנו כי לפי שהיה העולם קודם מתן תורה וטרם שהוקם המשכן נוהג בכל עניניו לפי הענין הטבעי בקיום הנתון לו בשעת הבריאה ולא הורגל להשתנות בסדריו מצד מעשה בני האדם רק לעתים רחוקים כענין המבול וסדום וכיוצא הנה לפי זה לא הכירו מנהיג בעולם זולתי זה הטבע ולא ידעו אלהים בלתו ואליו היו מיחסים הענינים ההם הקורים על המעט ואמרו שמתהפכים היסודות זה אל זה עד שימצאו הענינים ההם על דרך הזרות. ולזה היתה הנבואה נמצאת בימים ההם באומות העולם כי החכמים שבהם המפליגים לדעת במשפטי הככבים יוכלו לעונן ולנחש בהגדת העתידות ברוב דברים שיקרו להם מחמת מצבי הככבים ומערכותם וכמו שאמר מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך. ולטעם הזה יקראו אותם חז"ל ויקרא רבות פ"א נביאים כי כל המיעד דבר ובא שולח עליו זה השם כמו שכתב הרב המורה פרק נ"ב ח"ב. והנה בלעם היה קוסם בשעות וזה קראוהו סנהדרין ק"ו. נביא. אמנם אחר שנתנה התורה והוקם המשכן שהוא היה בית ועד לשכינה וסבת דבקותה באומה הנבחרת ואשר היה לתבנית העולם המונהג לפי זאת ההשגחה המיוחדת הנה מאז וע"י כן הורגל הטבע השני המעולה ונשתנו על פיו סדרי השמים ונתבלבלו מערכותיהם כי הוחלו לעשות נסים ונפלאות למעלה מהטבע. ומנהו והלאה הוברי שמים החוזים בככבים נסרחה חכמתם ונתבלבלה דעתם ונכזבה תוחלתם וידעו כי החפץ האלהי הוא המנהיג העליון בטבע מחודש אשר לא ידעו מהו. הוא מה שאמר הכתוב ישעיהו מ״ו:י׳ מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו וגו' כאשר ביארנוהו יפה בשער ל"ה עיין עליו. וזהו עצמו שאמר בלעם במדבר כ"ג כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'. ירצה שא"א לדעת ולהפר דבר מדברי האומה הזאת ומהענינים המתחדשים להם ע"י שום נחש וקסם הנהוגים לחכמי המזלות כי בכל עת ועת יתחדשו להם חדושים נפלאים לא שערום חכמיהם בשום פנים. וזה עצמו היה סלוק הנבואה שבקש משה מאת האל יתעלה לא זולת כי העכו"ם הם מעצמם מרוחקים מהנבואה האמיתית. אבל היתה כוונתו שתשרה שכינה תמיד אצל ישראל ותדבק השגחתו בהם כשיעור שיתבטל תמיד בהנהגתם המנהג הטבעי ולא יהיה להם שום כח להגיד עתידות טבעיות כמנהגם. והוא מה שכיון באומרו שמות ל"ג ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה ירצה שיהיה ענינם בכל מעשיהם ע"י פלא ונס בכל מה שינגד להם הענין הטבעי. והוא מה שהודה לו בסוף באומרו שם ל"ד הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. והנה הדבר מבואר מאד הלא תראה כי אמר מלך ארם מי משלנו אל מלך ישראל ויאמר לו אחד מעבדיו לא אדוני המלך כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך מלכים ב ו׳:י״ב ירצה שלא היתה ענין הנבואה אצלם על זה השיעור הנפלא עד שנסו בו כמה פעמים כמו שהיה עניינם אצל המופתים הנסיים עד שהחרטומים הודו ואמרו שמות ח׳:ט״ו אצבע אלהים היא. וכמ"ש יתרו שם י"ח עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. ורחב הזונה רחבה פיה בזה סוף דבריה יהושע ב׳:י״א כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ונעמן אמר מלכים ב ה׳:ט״ו הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל וגו'. כי כלם נבוכו ונתבלבלו בענינים האלה האלהיים בתפלתם עד שבחנו אלהים וימלטו מהעדרם ומבלבול סכלותם:

6 ובמדרש ויקרא רבות פ"א אריב"ל אלו היו אומות העולם יודעים מה אהל מועד יפה להם היו מקיפים אותו אהליות וקסטריות אתה מוצא שעד שלא הוקם המשכן היו העולם שומעין את קול הדבור ונתרזין מתוך פניקטיהון הדא הוא דכתיב דברים ה׳:כ״ג כי מי כל בשר וגומר. והכוונה שאפילו אומות העולם קבלו בזה תועלת נפלא כי בתחלה כשהיו מרגישים דבר כנגד טבעו של עולם היו משתוממים ונתחלחלו מעיהם בתוך היכליהם כי נתבלבלו בעיוניהם וכל חכמתם תתבלע. אמנם אחר כך כבר נתפרסם להם זה הענין הנפלא ונתישב לבם עליהם לאמר יד אלהי האלהים הית' זאת. כמו שהיה הענין מבואר ע"י מלכי בבל בימי דניאל וחביריו זה אמר דניאל ב׳:מ״ז מן קשוט די אלההון הוא אלה אלהין ומרי מלכין וגלו רזין די יכלתא למגלא רזא דנא שם ג' אתיא ותמהיא די עבד עמי אלה עילאה שפר קדמי לתחויא אתוהי כמה רברבין וגומר. וזה אמר מן קדמי שים טעם די בכל שלטן מלכותי להוון זעאין ודחלין מן קדם אלהה די דניאל די הוא אלהא חייא וקיים לעלמין וגו'. שם ו' משזיב ומציל ועביד אתין ותמהין בשמיא ובארעא די שזיב לדניאל מן יד אריותא ורבים כמו אלה. והנה עם זה נתבאר מה שאמרנו מענייני זאת ההנהגה העליונ' אצל אומות העולם וכתותיהם באשר היא אצלם במקרה ובשניה כמו שאמרנו: ואולם אצל אנשים אשר היא מיוחדת אליהם בעצם וראשונ' כאשר זכרנו בתחלה א"א שלא ימצאו ביניהם מדרגות כי אחר שעקר זאת ההנהגה ושרשה היא שכר וגמול עבדי י"י וצדקתם באשר הם יודעים רבונם ומכוונים לעבדו ולאהבה אותו ולדבקה בו הנה יתחייב שיתחלפו מדרגות ההשגחה בין כתותיהם וחכמיהם וחסידיהם כפי התחלפותם במדרגות הכרתם ואהבתם והדבקם כי זאת ההשגחה היא חכמה מאד ומפקחת עין עם כל אלו הענינים הנגלים והנסתרים. כמו שכן הוא הענין בהשגחת מלך צדיק וחכם על בני מלכותו המסתופפים תחת כנפיו וחוסים בצלו וזה שאין ספק שעם שכלל האומה הזאת הנבחרת קוראים בשם ה' ומתיחסים אליו ויושבים בצל כנפיו לא השוו כלם בהגדיל כח ה' והוסיף גבורתו בענין ההשגחה ההיא. יש מהם בשם ישראל יכנה להאמין כי יש אלדים שופטים בארץ אשר בא לחסות תחת כנפיו אמנם לא ישתדל בענין העבודה והאהבה. והרי הוא כבן כפר היודע שיש מלך מושל על המלכות ולא יחוש לדעת מי זה ואיפה הוא. וזה לא יספיק לשישתנו בעדו סדרי הבריאה לא בדבר גדול ולא בדבר קטן וגם לא שיברא חדשה בארץ לדעתו והנה לא הוסיף זה על איש מטובי העכו"ם רק מה שאינו מעותד להספה עם הרעים כמותו כי בין עם גדול וקדש הוא יושב. ויש אשר יקרא בשם יעקב לבקש את אלהיו ולדרוש מקום מושבו אבל עדין לא ידע את המלך ולא בא בביתו. כבן כרך היודע מקום מושב המלך ומעמדו והוא יוצא ובא להפיק צרכיו מקטני עושי מלאכתו. שזה כבר יספיק זכותו לחזק ההשגחה ההיא אצלו להצילו קצת מרגשת הרעות הטבעיות על דרך הנסים הנסתרים הנעשים יום יום מבלי שיתפרסם שדרך הטבע והפוכו כמו שיספיק האיש ההוא להדיח מעליו קצת מתואנות בית המלכות ועלילותיו אבל אם יתחזקו עליו לא יוכל להמלט: ויש אשר יאמר לה' אני בכל לבבו ובכל נפשו ויכתוב ידו לו לכיבוד עבודתו לאהבה ולדבקה בו. והוא כבן בית למלך שמכירו ויודעו ועושה מלאכתו כי זה האיש המלך חפץ ביקרו ובבא אליו שום פגע הוא בכבודו משתדל בהצלתו וחוקי המלכות ונמוסיו לא יעכבו על ידו כי את הכל יבטל אצלו ואין מוחה בידו וזה משפט האיש הזה האלהי עם אלהיו אשר על ידו יתפרסם כח השם וגבורתו ומערכות עליות ותחתיות לא יתיצבו נגדו הוא הדבר אשר ביארו משה אדוננו עליו השלום באותו מזמור שיר שלפגעים המיוחס אליו על עבודת המשכן במדבר רבות פ' י"ב אשר פוקד על ידו אשר על המלאכה ההיא סיים במזמור הקודם הנקרא בשמו בפירוש תפלה למשה ואמר ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו תהילים צ׳:י״ז. והכונה כי לפי שהיתה מלאכת המשכן ומעשהו צורת העולם ותבניתו לפי זאת ההנהגה החכמה כמו שאמרנו זה כמה התפלל שיהא טעם השגחתו זאת עלינו שיעור שיסכים עמנו מעשה ידינו במלאכה ההיא והוא אומרו ומעשה ידינו כוננה עלינו. אמנם מעשי ידינו בעבודתך והתהלך לפניך כוננהו וחזק ידינו בו כי הוא העקר לחזק כח ההשגחה או החריצה. ואחר שאמר זה התחיל בחלוקי ההשגחה על הדרך שזכרנו ואמר. יושב בסתר עליון וגומר והית' תחלת דבריו עם הכת הראשונה מאלו המסתופפים בצלו יתעל' ומתלוננים בסתרו ואמר להם כאשר ידבר איש אל רעהו אתה היושב בסתר עליון ובצל שדי מתלונן עם שאין לך הכרה בבית המלך יותר מזה אומר לך בשם ה' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו כי הוא יצילך באמונתך זו לבד מפח יקוש מדבר הוות והם הרעות הגדולות אשר עשאם האלהים לענוש בהם רשעי האומות כאשר תתמלא סאתם כמו שאמרנו ראשונ' שיהי' זה לפעמים וכמו שאמר תהילים י״א:ו׳-ז׳ ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. כי באברתו זאת אשר אתה מתלונן בצלה יסך לך ותחת כנפיו תחסה ואמתתו זאת שנפלאת עליה היא צנה וסוחרה להגין בעדך מרעות כאלה על כן לא תירא מפחד לילה ומחץ יעוף יומם. ואמר כן לפי שיריית החץ המעופף יומם הוא סתר ומחבוא לעושה הרעה ביום כמו האופל בלילה. ושתי הרעות האלה הם משל למה שאמר בסמוך שם צ"א מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים כי הם רעות משונות שלוחי ההשגחה הן שיהיו טבעיות או חוץ מהטבע להעניש הרשעים המלאים חמת השם. והוא מה שביאר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. וכבר עלה זה במדרגה ללוט שנאמר לו בראשית י״ט:י״ז המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר: אמנם גלה את אזנו שאם יעלה ממדרגה זו אל מדרגה עליונה ממנה כבר יהיו ענינו יותר מעולה מזה. וזה מה שאמר לו תהלים שם כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעוניך לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך ירצה אבל אתה כאשר תהי' מהכת השניה השמים מעוניהם בה' מחסי יותר עליון שמת מעוניך כי לא להתלונן לבד מהמון הרעות הנזכרות בראשונ' אבל תוסיף על זה כי לא תאנ' אליך רעה מהרעות המתרגשות לבא בעולם. ונגע מנגעיהם לא יקרב באהליך כי מלאכיך יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. ואמר כן לרבותא גדולה כי אע"פי שתדרוך או תרמוס מינים מתחלפים מהמזיקים ההפכיים והשונאים זה לזה שאז תצא כאש חמתם עם כל זה לא יזיקו לך כי כן יצוה למלאכיו שמרוהו שמרוהו עזרוהו עזרוהו כי בי חשק ואפלטהו. אמנם זה האופן מהצלה לא יהי' מהענינים המפורסמים כמו שיקרה לפעמים שיפול האדם מן הגג ואינו נזוק ואינו מתפרסם אם היה נס או מקרה שקרה כאשר יקרה לפעמים שתפול חבית של חרס או זכוכית ולא תשבר וכן יקרה פגוש דוב שכול באיש ולא יזיקנו ולא נדע אם היה ענין מושגח או כמו שיקרה בטלה או גדי ולא ישסענו כי הוא שבע ולא שת לבו אליו. ולזה הושלם נסו של דניאל כד אתרמי לגובא די אריותא כמה שנאמר שם ואמר מלכא והיתיו גובריא אליך די אכלו קרצוהי די דניאל ולגוב אריותא רמו אינון בניהון ונשיהון ולא מטו לארעית גובא עד די שלטוי בהון אריותא וכל גרמיהון הדיקו דניאל ו׳:כ״ה כי אין ספק כי בראותם הענין ההוא הנפלא האנשים ההמה אשר הלשינוהו אמרו ששובע האריות גרם זה והית' ראית זה שיושלכו הם לשם לדעת אם הוא כדבריהם וכאשר נתברר הענין שהיה נס מופלא מיד נאמר שם באדין דריוש מלכא כתב לכל עממיא אומיא ולישניא וגומר מן קדמי שים טעם די בכל שולטן מלכותי ליהוו זאעין מן קדם אלהי די דניאל וגומר משזיב ומציל ועביד אתין וגו'. ודכוותה גרסינן בפרק אחד דיני ממונות אמר לו קיסר לר' תנחום תא ונהוי כולן לעמא חד אמר לו לחיי מיהו אנן דמהלינן לא מצינן דניהוו כותיכו אתון מהילו והוו כוותן אמר לו מימר שפיר קאמרת אלא מאן דזכי למלכא לשדיוה לביבר שדיוה לביבר ולא אכליה אמרו לו ההוא מינא האי דלא כפין הוא שדיוהו לדידיה ואכלוה סנהדרין ל"ט.. ולטעם זה נזכר ג"כ בנס חנניא מישאל ועזריא דניאל ג׳:כ״ב גובריא איליך די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטל הימון שביבא דינורא. וכל זה לסלק הפקפוק בנסים שאפשר שיאמר עליהם שאינם כנגד מנהגו של עולם כמו אלה שזכר אצל זאת הכת השנית. אמנם יאמר לו עוד כי דברי השם עם אותם המלאכים אשר אמר להם להצילו מהרעות ההם ונתן טעם לצואתו באומרו תהלים שם כי בי חשק ואפלטהו יהיו עוד לאמר להם אשגבהו כי ידע שמי. ירצה על זה אני מצוה אתכם כי לא תספיק מדרגתו לעשות עניניו בלי אמצעיים אבל כאשר יהי' ממדרגה עליונ' ממנה והיא ידע שמי והיא הקרובה המיוחסת אל הכת השלישית אשר אמרנו אני בעצמי אשגבהו וכמו שאמר משלי י״ח:י׳ מגדל עוז שם י"י בו ירוץ צדיק ונשגב וכאשר יקראני אנכי אענהו ולא עוד אלא שעמו אנכי בצרה שחוייב מזה שאחלצהו ואכבדהו כשתהי' הצלתו ביד רמה ובפרסום גדול כנגד טבעו של עולם כמו אלו שזכרנו הנה וכיוצא. ולא עוד אלא שהיטיב עמו בהשביעו ארך ימים ושנות חיים ואראהו בישועתי רצוני בישועת עצמי שכיון שאנכי בצרה צריך אני להושיע עצמי ועל ידי אגלה כח ידי וזרועי הנכבשת בעיני ההמון והוא עצמו מה שכונו המשורר באותו מזמור שסמכוהו מסדרי התפלות אליו בתקון שבת באומרו. מזמור שירו לי"י שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו תהלים צח ירצה כי ראו לשיר לפניו שיר חדש ונפלא כי נפלאות עשה ומה הן אלו הנפלאות כי הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו מה שאין הפה יכולה לדבר שיהיו ימינו וזרוע קדשו צריכין לישועה. אמנם ביאר ענין הישועה הזאת בו יתעל' ואמר הודיע י"י ענין ישועתו זאת כי הוא דבר שראוי להגלות לעיני הגוים לפי כבודו כי הוא אינו רק שזכר חסדו ואמונתי לבית ישראל ועם זה ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו והוא מה שסיים לפני י"י כי בא לשפוט הארץ ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים. והכונה בזה המשפט הוא מעולה מאד וזה שהצדק והיושר בהנהגה הוא שישמר יחס מדרגת הנמצאים בסדר הבריאה להיות לעליונים שררה הטבעית על אשר תחתיהן עד שיהיו כל הנמצאים לצורך האדם ולתועלתו תחת יד ממשלתו כמו שאמר בראשית ט' ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה וגומר. והנה זה הוא היחס עצמי שיש לאומה הישראלית ולחסידיה עם שאר האומות כמו שאמר עליהם דברים י״א:כ״ה לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן י"י וגו'. וזה הענין בעצמו הוא ענין ההשגחה אשר בזאת ההנהגה החכמה שזכרנו אשר תמשך אליהם בכל מה שהם שומרים דמותם וצלמם אמנם בלתי שמור זה הדמות והצלם יהיה סבה לשנות זה הסדר ולמרוד התחתונים בסדר הבריאה בעליונים ממנה כמו שנתבאר הענין הזה כלו היטב בשער ט"ו. והנה באמת כאשר יהיה זה על הפך מה שכוון אז יצא משפט ההנהגה מעוקל ולכן בתקן המעשים ובהחזור שמירת הצלם והדמות למקומו ישוב צדק המשפט הזה לאיתנו ויושרו ואז ישפוט תבל בצדק ולא ירים איש את ידו על המעולה ממנו כמו שאמר ישעיהו י״א:ט׳ לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגם עמים במישרים כי עם י"י הדבקים בו ישית לשרים על כל עמי הארץ כמו שאמר דברים כ״ח:א׳ ונתנך י"י אלוקיך עליון על כל גויי הארץ וגו'. הנה שנתבארו מפי אדון הנביאים אלו החלוקים שאמרנו בענין זאת ההנהגה המיוחדת לעם הזה הבונים למו משכני עליון לצורת העולם ועל פי דרכה כמו שנזכר ואם עוד רבות חלוקות ומדרגות יש בין אלו הנזכרות בין רב למעט הנה אלו הם הראשיות הכוללות אשר זכרנום בפרשת ראה אתה שער כ"ד. ויעדנו שלמות ביאורן לכאן ומהם נלמוד לתת הבדלים כפי היחסים כראוי בכל כמו אלו הענינים. והנה לפי שזאת ההנהגה תהיה על פי שלמות האנשים כיושר שכלם וזכות מחשבותיהם והצדק פעולותיהם יתחייב שהמועטים מהם או אחד מיוחד מאישיה יוכל לעשות כח וחיל בהנהגת העולם כלו בתת את סדרו והקימו מה שלא יוכלו עשות כמה רבבות אלפי ישראל כמו שאמר הכתוב משלי ז' וצדיק יסוד עולם כי זה הענין הנפלא ימשך יותר אל האיכות ממה שימשך אל הכמות הלא תראה אמר יתעלה דברים ז' לא מרובכם מכל העמים חשק י"י בכם וגו' כי אתם המעט מכל העמים. ירצה אין הכונה בכם ליעבד מכם עבודת עבודה ועבודת משא שבה יועילו הרבים יותר מהמועטים כענין מלכי האדמה כי ברוב עם יעשו חיל. אמנם אני איני מבקש מכם עבודה רק אותה שהמועטין מצויין אצלה יותר הלא היא הדעת אותי ושמוע בקולי וכמו שאמר החכם ראיתי בני עליה והמה מועטים סנהדרין צ"ז. תדעו שכן הויא כי אתם המעט מכל העמים וידעתם כי לא בחיל ולא בכח יצאתם ממצרים כי אם בזכות האנשים היותר מועטים שהיו לפניכם כמו שפירשו דברים שם כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים הרי שגברה יד המועטין כי הם מחזיקים את המרובה בענין זאת ההנהגה החכמה העליונה:

7 ובמדרש ויקרא רבה פ' א' א"ר תנחום בר חנילאי בנוהג שבעולם משאוי שהוא קשה לאחד נוח הוא לשנים קשה לשנים נוח לד' שמא משאוי שהוא קשה לששים רבוא יהיה נוח לאחד. וכל ישראל עומדים על הר סיני ואמרו דברים ה' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו ומשה שמע את קול הדבור עצמו וחיה. תדע שכך הוא שהרי לא קרא הדבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: ראה כמה הסכים עם כל מה שאמרנו. כי באמת לפי המנהג הטבעי שהוא הנוהג שבעולם ובכל עניניהם תגבר יד המרובים על המועטים. אמנם בענין זאת ההנהגה החכמה אשר לפי השכל והדת יד המועטין תגבר בה כפי טבעה. והדבור אשר דבר בו החכם הזה הוא למשל ודוגמא לכל שאר הענינים. כי הנה באמת לפי רוב ההכנות הצריכות אל השגת הנבואה וקושי מציאותם אצל הרבים יתחייב מיעוט מציאותה אצל הרבים עד שכבר יהיו הנביאים מתי מספר בתוך זאת האומה והאחד המיוחד רבן של נביאים ואין שני לו. וזה הענין נתבאר להם זכרונם לברכה ממה שאמרו שבת צ"ב: אין נבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה וכלן ממשה וכלן הן דברים גדולים קשי ההשגה כמו שביארנו ענינם יפה בתחלת זה הספר שער ל"ה. ומזה הטעם עצמו אמרו כל העם אם יוספים אנחנו לשמוע וגו'. כי לחסרונם המעלות המוכרחת קדימתן והאותות להשתמש בהם כמוזכר שם היה המשא כבד עליהם. אמנם משה לבדו נגש אל ה' כי הוא היה יכול בזה ולא זולתו כ"ש שיהיו כלם כי הוא באמת המעט מכל והמרובה מכלו כי הוא אשר כיוון כל הציורין שנעשו במשכן כוונות שלמות כמו שאמרו במדרש ויקרא רבות שם כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגד י"ח ברכות שבתפלה וכנגד י"ח הזכרות שבפרשת שמע וכנגד י"ח הזכרות שבמזמור הבו לה' בני אלים תהילים כ״ט:א׳ שהם כנגד חכם גבור ועשיר ובעל קומה כמו שנתבאר הכל בשער ההוא המיוחד אל דבור הנבואה ביאור שלם:

8 וזאת היתה כונת חז"ל הנפלאה במאמר הנכבד שזכרנו ראשונה. כי הנה המשכן הזה הנותן ציור העולם ותבניתו אשר לפי זאת ההנהגה הנה לא היה ביד כל העם להקימו ולתת את סדרו אף על פי שנמצאו שם כל חלקיו הגשמיים אשר הוקם בהר. אמנם היה היכולת ביד האיש השלם האלהי המיוחד כי הנה באמת המעשה שעשו כלן במשכן לא היה רק הכנת החומרים ותת התחלה והזמנה למציאות צורתו הכלולה אשר יתיצב בה ויתקומם עליה בזמן שימושו והקמתו. כמו שכן היה הענין במלאכת בריאות העולם בששת הימים למה שימשך מהתחלת יום השביעי והלאה המעשה השלם אשר היתה אליו הכוונה כמו שאמר בראשית א׳:א׳ כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות כי היא היתה עקר המלאכ' ותשלומ' כי על כן נאמר שם ויכל אלהים ביום השביעי. ולזה באו באלו המלאכות הכתובים האלה בשוה ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ואח"כ ויכל אלהים ביום השביעי. וכאן נאמר ותכל כל עבודת הקדש וגו' ואחר כן ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ויקם משה וגו'. כמו שנתבארו אלו הענינים היטב בפרשת ויכלו שער ד' שהוא המקום המיוחד אליהם. ובמדרש תנחומא פקודי אמר רבי יעקב ברבי יוסי למה נאמר תהילים כ״ו:ח׳ ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך שהוא שקול כנגד בריאות העולם. במשכן כתיב שמות כ״ו:ז׳ ועשית יריעות. בבריאת העולם ישעיהו מ׳:כ״ב נוטה כדוק שמים תהילים ק״ד:ב׳ נוטה שמים כיריעה. במשכן שמות שם והבדיל' הפרכת. בבריאת עולם בראשית א׳:ו׳ יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל. במשכן שמות ל׳:י״ח ועשית כיור נחשת. בבריאת עולם יקוו המים. במשכן ועשית מנורת זהב וגו'. בבריאת עולם בראשית א׳:ט׳ יהי מאורות. במשכן שמות כ״ה:כ׳ והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת עולם בראשית שם ועוף יעופף על פני רקיע השמים. במשכן כתיב שמו' שם ואתה הקרב אליך וגו'. בבריאת עולם בראשית שם ויברא אלהים את האדם וגו'. במשכן שמות ל״ט:ל״ב ותכל כל עבודת אהל מועד. ובבריאת עולם בראשית שם ויכלו השמים והארץ. במשכן שמות ל״ט:ל״ב ויברך אותם משה. בבריאת עולם בראשית שם ויברך אלהים את יום השביעי. במשכן שמות מ׳:י״ג וקדשת אותו ואת כל כליו. בבריאות עולם בראשית שם ויקדש אותו כי בו שבת. ולכך נזכר שמות ל״ה:ה׳ ששת ימים תעש' מלאכ' שם קחו מאתכם תרומה לה' להודיעך שמלאכת המשכן כנגד בריאת העולם. והנה נוסף על שזה המאמר המעול' מאמת ומקיים כל מה שכתבנוהו מאלו הענינים מתחלת זאת המלאכה האלהית ועד עתה ואם יפול בעינו קצת התחלפות באלו הציורין הנה באמת יכוין מאד אל מה שכווננו אליו מזה הענין הפרטי המצוייר והמוזכר במאמרים האלו רצוני ותכל כל עבודת וגו' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. כי הוא מסכים אל כוונתנו כי גמר שתי המלאכות אשר לשעה ההיא היא התחלה והזמנה ששבתו ממנה אז ומשם ואילך נמשך מעשה שלם. ואל תקטן בעיניך ההשכל' הזאת באלו הענינים כי הוא יתד גדול' בעין המתפקרים מעמנו הלקוחים לשונם וינאמו נאום שיסבול ספור מעשה בראשית פירוש הקדמות כמו שכתבנו בשער הנזכר אשר צריך שתדעהו לשלמות זה הענין הנפלא. ולהיות תשלום זאת המלאכ' וגמר תכלית' והקמת' על ידי אדון הנביאים אמר ש"ר פ' נ"ב מאי דכתיב משלי ל״א:כ״ה עוז והדר לבושה זה משה שנאמר שמות ל״ד:כ״ט ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כי הנה קרני ההוד אשר בעור הפנים שהוא לבוש הנשמה העליונה שבקרבו הוא סימן מדרגת נפשו הנפלא' מכל זולתו כי אור בעד עור נתחלף ונתחדש בלבושו והוא היתה נסבה למה ששמח וצחק ליום אחרון למלאכה ותחלת הקמתה כי לא התקומם ולא נתיצב ע"י זולתו מהאנשים ואם היו שם שלמים וכן רבים לו לבדו ניתן היכולת על הקמתו במה שהוא משתתף אל העניינים האלהיים והעליונים מכל זולתו:

9 ועתה ראה איך זכרו חז"ל במאמר הזה ש"ר שם חמשה מיני פעולות בין אותם שלא יכלו להעמידו ובין אותם שהוזכרו בהקמתו:

10 האחד אומרו התחילו טוענין ואינו עומד. השני אומרם וכמה חכמים היו שם וכו' ולא היו יכולין להקימו. השלישי עד שהביאוהו אל משה שרתה עליו שכינה והקימו. הרביעי מה שאמרו ואל תאמרו משה הקימו שהמשכן נעשו בו נסים. החמישי אומרם ועמד מעצמו כי הדבר העומד מעצמו הוא זולת הניסי כמו שיבא. וזה שלא ימלט פועל מהפעולות משיעשה על אחד מחמשה פנים. האחד שיהיה האדם טוב המזל עד שהזדמנות הטוב יהיה מצוי אצלו ויעשו מעשיו על ידו על צד היותר טוב והנאות משיכוין בהם וזה הענין אין ספק שנמצא אצל הרבה מהאנשים המצליחים במעשיהם אלא שכאשר יהיה כן אצל השרידים השלמים ניחם אותו אליו יתעלה כמו שאמר בראשית כ״ז:כ׳ כי הקרה ה' אלהיך לפני. ועבד אברהם אמר שם ל"ד אנכי בדרך נחני ה' וכן ביוסף שם ל"ט וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. השני היא סבה יותר חזקה מזו והוא שכבר יהיה האדם מצד שווי טבעו ומיצוע מזגו וכ"ש אם יצורף ההרגל בקי בהשערות הענינים אשר במלאכות ובאומדן הדעת כגון הסוחרים והאומנין הבקיאים לשער ולצמצם מאומד כל דבר שבמדה ושבמשקל ולא יחטיא וכבר אמרו ז"ל רבות קהלת ט' שתפס משה על יהושע בכיוצא בזה כשא"ל שמות ל״ב:י״ז קול מלחמה במחנה ואמר לו מי שעתיד לימנות פרנס על הציבור אינו בקי בקולות אין קול וגו' ואין קול וגו' קול ענות אנכי שומע. ואמרו שבת קי"ד. אי זהו חכם שמחזירין לו אבדה בטביעת עינא כל שמקדק בחלוקו להפכו. השלישי והיא למעלה מהקודמות והוא מה שיגיע האדם אליה על ידי חכמה מהחכמות כמו שיודע התשבורי לשער השיעורים מצד שרשי מלאכתו עם הכלים המזומנים להם או זולתם ועל דרך שאמרו עירובין מ"ג: שפופרת היה לו לר"ג שבו היה מודד הרים וגבעות וגו'. הרביעי והיא היותר מעולה מהקודמות באשר יעשו הענין בהשגחת השם יתעלה כמו שנאמר שמות ל״א:ג׳ ואמלא אותו רוח אלהים וגו' ולחשוב מחשבות לעשות וגו'. והחמישי והיא הגדולה מכלן והיא מעלת הנביאים השלמים העושים כל מעשיהם ע"י הפלא הגמור די לא איתי אינש דייכיל להחויא תוכן המעשים ההם וסודם. והנה חמשה אלו זכרום חז"ל בויקרא רבה אצל משה אדונינו עליו השלום אמרו פ"ו ויקח משה את חצי הדם וגו' שמות כ״ד:ח׳. וכי מנא ידע שהוא חצי הדם רב יהודה בר אלעי אמר הדם נחלק מעצמו דבי ר"ש תנא בקי היה משה וחלקו. בר קפרא אמר מלאך ירד מן השמים כדמות משה וחלקו. רבי נתן אומר הדם הזה מעשה נסים נעשה בו חציו אדום וחציו שחור. רבי יצחק אומר בת קול יצאה ואמרה לו עד כאן חצי הדם. ראה כי ייחסו אלה החכמים זה הפועל אל משה כל אחד מאלו החמש' שזכרנו כי הנה הראשון ייחסו אל טוב הזדמנותו ואמר כי נחלק מעצמו כי הוא לא צדה והאלהים אנה לידו. והשני ייחסו לשווי מזגו וטוב השערתו שאין ספק שהיה משה בקי מזה הצד מכל האדם אשר על פני האדמה. והשלישי ייחסו אל חכמתו שכבר ימצא כח באדם בשרשי החכמה לעמוד על הנשחט ולשער את דמו עד שיכיר כשיגיע אל חציו והוא אומרו מלאך בדמות משה כי מי שהוא שלם השכל הוא באמת מלאך בדמות אדם כמו שנאמר בראשית ח'. נעשה אדם בצלמנו. הרביעי אמר שנעשה בו מעשה נסים והוא שברא השם יתעלה אז חדשה להפוך חצי דמו לשחור כדי שיוכלו להכיר כל רואה בו. אמנם החמישי הוסיף מעלתו כמו שאמר שהיה הפועל ההוא מיוחד אליו מצד מה שהוא נביא והיא בת קול שיצאת ואמר לו לבדו עד כאן חצי הדם. הנה ששמוהו שלם בכל אלו הענינים. ואחר שהונח זה ראה איך הוזכרו הנה ש"ר פ' נ"ב חמשתן בין השלילות והחיובים כי במה שאמרו התחילו טוענין ואינו עומד ירצו שלא היה כח בהשער' ובקיאות אנושי למעש' ההוא שהרי לא היה אפשר שלא נמצא ברבבות אלפי ישראל מי שימצא בו זה כח והבקיאות. ובמה שאמרו כמה חכמים היו שם ולא יכלו וכו' הורו שאף אין כח בחכמ' מצד מה שהיא חכמה אנושית למעלה ההוא וכן הוא באמת כי לא נזדעזעו ולא חלו סדרי העולם ומערכותיו מפני בקיאות האדם במעשיו ואף לא ברוב חכמתו השמעת מימיך שנשתנה דבר מכל מעשה בראשית בשביל חכם מחכמי עכ"ום וגדול שבפילוסופיהם. אמנם כשהביאוהו אצל משה ושרתה עליו שכינה הקימו והוא הכח האלהי המשתף אלדים ואנשים בפעולות האלו כמו שאמרנו. עוד אמרו ולא תאמר משה הקימו בענין אלדי מבלי שנוי סדר הטבע ומנהגו אלא שהמשכן נעשו בו נסים כי לפי כובד הקרשים וקומתן ואורך הבריחים וכובדן וענין היריעות וזולתן לא היה אפשר להקימו על כנו כי אם ע"י נסים מפורסמים ולא עוד אלא שכבר שמש בו ההזדמנות הטוב במה שיפול בו כי לזה אמרו ועמד מעצמו כמו שדקדקו מהכתוב האומר הוקם המשכן הוקם מאליו וכל זה ללמוד וללמד מה שהיתה כוונתנו אליו מענין ההנהגה העליונה כי הנה העולם כלו נתן ביד באי עולם אבל אינם יכולים להקימו ולהמשיך סדרו ולואי שלא יחריבוהו כמו שהיו כלל העם אומרים לו רבינו הרי קרשים והרי בריחים הרי יריעות והרי קרסים שהרי היו בידם החמרים וסבות עמידתן ואינו עומד על ידם. אמנם השלם יעמיד ארץ על מכוניה בל תמוט אם בשפע המושפע על טבע המציאות והוסיף תת כחו כענין הנביאים המוסיפים טובה וברכה על הנמצאות כענין כד הקמח וצפחת השמן מלכים א י״ז:י״ד וזולתם ואם בשנות טבעי הדברים והפוכן כענין הצפת הברזל מ"ב ו' וכדומה או בהקריב הענינים הרחוקים והזמינם יחד שכל אלו הם דרכים ואופנים תשתמש בהם זאת ההנהגה העליונ' ואין לזולת' חלק בהם. האמנ' כל זה יהיה כשיתבונן מעשי ידי האדם עליו כמו שאמרנו על ומעשה ידינו כוננהו. שכבר כתבנו במעש' המשכן כי ללמד על זה באה כל מלאכת המשכן בנדבה כמו שהאלהים עשה את העולם והמציאו בנדבה וחפץ גמור זולתי כסף האדנים שהאמה התחתונ' תחוב' בהם ההיא באה חובה במחצית השקל כי האמה ההיא היא המדרג' התחתונ' שבעשר אמות אשר באורך הקרש וזאת תורת האדם שהוא השכל האחרון שבעשר' שכליים. והחובה מוטלת עליו להשלים את עצמו ובהשלמותו עצמו יעמיד העולם. ולזה באה הקפדה גדולה בפרשת זו לתת מספר מפקד הכסף הזה בדקדוק גדול אמר וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל וגו'. בקע לגלגלת מחצית השקל וגו'. ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו'. ואת האלף ושבע המאות וגו'. ונחשת התנופ' שבעים ככר וגו'. ויעש בה את אדני פתח אהל מועד וגו' את אדני החצר וגו'. יורה מאד שמלאכת האדנים האלו יותן לחשבון שאם בא חשבון בשביל החשד שזכרו חז"ל ש"ר פ' נ"א יותר היה לו לחשוב מספר הזהב ואם תאמר אין דנין אפשר משאי אפשר כי מה שבא בנדבה אינן יכולין לעמוד על חשבונו הנה נחשת התנופ' יוכיח שכבר בא בנדבה ונתן חשבונו: אמנם מה שאמרנו הוא הטוב והישר באלו הענינים המעולים כי יסוד כל העולם וקיומו הוא לדקדק אדם על חשבונותיו ולצמצם עם נפשו כי בזה הוא מקיים את העולם שנברא בכל אלו המאמרות וראה נפלאות מתמונת העולם אשר בזאת ההנהגה השלמה במה שאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן כי הוא היום אשר נטל עשר עטרות שבת פ"ז: כנגד עשר' מאמרות שבהם נברא העולם אשר עשתה אותו התורה שמות י״ב:ב׳ ראש השנה לאותה הנהגה כמו שביארנו אותו יפה בפרשת החדש שער ל"ח. ועוד תשוב ותרא' כי אחר שהקים משה את המשכן וסדר הג' המחיצות ונתן הכלים המיוחדים בכל אחת מהן כמו שספר הכתוב נאמר ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' וגו'. ולא יכול משה וגו'. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם ואם לא יעלה הענן לא יסעו עד יום העלותו כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. וזה כי כמו שהיה האל ית' הוא נפש העולם בכללו כי הוא המחיה אותו ומניעו כי על כן נקרא דניאל י"ב חי העולם כמו שכתב הרב המורה ונזכור בשער ס"ח כן היה הוא יתברך בכבודו אשר שכן על המשכן הוא המחיה אותו והמניעו כי לא יסע כי אם בנסוע עמוד הענן ההוא ובנוחה ינוח ולא יסע עד יום העלותו. האמנם כי היה שם שתוף שלמי האומה הנותנים כח בגבורה של מעלה כמו שכתוב בפרשת המסעות במדבר ט׳:כ״ב בפרשת בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו וגו' על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה. וזהו טבע זאת ההנהגה בלי ספק כמו שכתבנו במקומות אחרים. וזה שיעור מה שתשיג ידי באלו הענינים החמורים אשר חשקה נפשי בהם וכתבתים לזרז המזורז להכיר עצמו והשיג שלמותו אשר הוא הטוב אשר יכספוהו הכל וברוך אשר עזרנו עד הנה:

11 חסלת ספר שמות, והאל הנורא יבשרנו בנחמות:

4 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

דִּבְרֵי הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר פְּלוֹנִי יָמוּת אוֹ שָׁנָה פְּלוֹנִית רָעָב אוֹ מִלְחָמָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אִם לֹא עָמְדוּ דְּבָרָיו אֵין בָּזֶה הַכְחָשָׁה לִנְבוּאָתוֹ. וְאֵין אוֹמְרִים הִנֵּה דִּבֵּר וְלֹא בָּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה וְאֶפְשָׁר שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְנִסְלַח לָהֶם כְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה. אוֹ שֶׁתָּלָה לָהֶם כְּחִזְקִיָּה. אֲבָל אִם הִבְטִיחַ עַל טוֹבָה וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ וְכָךְ וְלֹא בָּאָה הַטּוֹבָה שֶׁאָמַר בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁכָּל דְּבַר טוֹבָה שֶׁיִּגְזֹר הָאֵל אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי אֵינוֹ חוֹזֵר. וְלֹא מָצִינוּ שֶׁחָזַר בִּדְבַר טוֹבָה אֶלָּא בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן כְּשֶׁהִבְטִיחַ לַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא יָמוּתוּ עִם הָרְשָׁעִים וְחָזַר בִּדְבָרָיו. וְזֶה מְפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּדִבְרֵי הַטּוֹבָה בִּלְבַד יִבָּחֵן הַנָּבִיא. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר בִּתְשׁוּבָתוֹ לַחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָה מִתְנַבֵּא לְרָעָה וַחֲנַנְיָה לְטוֹבָה. אָמַר לוֹ לַחֲנַנְיָה אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרַי אֵין בָּזֶה רְאָיָה שֶׁאֲנִי נְבִיא שֶׁקֶר אֲבָל אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרֶיךָ יִוָּדַע שֶׁאַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה כח ז "אַךְ שְׁמַע נָא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" וְגוֹ' הַנָּבִיא אֲשֶׁר יְדַבֵּר שָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת:

5 סנהדרין פתח ↗

״וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם״. קוֹסֵם? נָבִיא הוּא! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה נָבִיא, וּלְבַסּוֹף קוֹסֵם. אָמַר רַב פָּפָּא הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: מִסְּגָנֵי וְשִׁילְטִי הֲוַאי, אִיַּיזַן לְגַבְרֵי נַגָּרֵי.

7 שבת פתח ↗

וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר אַנְשֵׁי הוּצָל עוֹשִׂין כֵּן — בָּטְלָה דַּעְתָּן אֵצֶל כׇּל אָדָם. מַתְנִי׳ הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא לְפָנָיו, וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו — פָּטוּר. לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו — חַיָּיב. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בְּסִינָר, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ — חַיֶּיבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו דְּפָטוּר — דְּלָא אִתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ, לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו נָמֵי, הָא לָא אִתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִילְמָא: לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו הַיְינוּ טַעְמָא דְּפָטוּר — דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁמִירָה מְעוּלָּה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שְׁמִירָה פְּחוּתָה, לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו הַיְינוּ טַעְמָא דְּחַיָּיב — דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁמִירָה פְּחוּתָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שְׁמִירָה מְעוּלָּה. אֶלָּא מַאי קוּשְׁיָא — דִּיּוּקָא דְמַתְנִיתִין קַשְׁיָא: הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו — פָּטוּר, הָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו — חַיָּיב. אֵימָא סֵיפָא: לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו הוּא דְּחַיָּיב, הָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו פָּטוּר! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו דְּחַיָּיב — דְּאִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְלָא אִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ לָא לִיחַיַּיב — קָא מַשְׁמַע לַן דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁמִירָה פְּחוּתָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שְׁמִירָה מְעוּלָּה דְּחַיָּיב. וּלְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַמּוֹצִיא מָעוֹת בְּפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַעְלָה — חַיָּיב. פִּיהָ לְמַטָּה — רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתֶּם מוֹדִים בִּלְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו שֶׁהוּא חַיָּיב? וְאָמְרוּ לוֹ: וְאִי אַתָּה מוֹדֶה כִּלְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד וְהֵן אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. אֲנִי לֹא מָצָאתִי תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם וְהֵן לֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה לִדְבָרַי. מִדְּקָאֲמַר לְהוּ ״אִי אַתֶּם מוֹדִין״ — לָאו מִכְּלָל דְּפָטְרִי רַבָּנַן? וְלִיטַעְמָיךְ, דְּקָאָמְרִי לֵיהּ ״אִי אַתָּה מוֹדֶה״ — מִכְּלָל דִּמְחַיֵּיב רַבִּי יְהוּדָה? וְהָתַנְיָא: לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר! אֶלָּא: לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו, דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב. לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ, דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. כִּי פְּלִיגִי, בְּפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה: מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו, וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ הָאִשָּׁה כּוּ׳. תָּנָא כׇּל ״בֶּאֱמֶת״ — הֲלָכָה הִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין. תָּנָא: שֶׁכֵּן לַבְלָרֵי מַלְכוּת עוֹשִׂין כֵּן. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם — פְּטוּרִין. לֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם — חַיָּיבִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר אַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: זֶה יָכוֹל וְזֶה יָכוֹל — רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטְרִים. זֶה אֵינוֹ יָכוֹל וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל — רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיְּיבִים וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. זֶה יָכוֹל וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל — דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם — רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם — חַיָּיבִין, וְאִם לָאו — פְּטוּרִים, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בַּעֲשֹׂתָהּ״ — הָעוֹשֶׂה אֶת כּוּלָּהּ וְלֹא הָעוֹשֶׂה אֶת מִקְצָתָהּ, כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹחֲזִין בְּמַלְגֵּז וְלוֹגְזִין, בְּכַרְכֵּר וְשׁוֹבְטִין, בְּקוּלְמוֹס וְכוֹתְבִין, בְּקָנֶה וְהוֹצִיאוּהוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּעֲשֹׂתָהּ״ — הָעוֹשֶׂה אֶת כּוּלָּהּ וְלֹא הָעוֹשֶׂה מִקְצָתָהּ.

10 עירובין פתח ↗

וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כׇּל יְמוֹת הַחוֹל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא יֵשׁ תְּחוּמִין — הַיְינוּ דִּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים מוּתָּר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵין תְּחוּמִין, בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים אַמַּאי מוּתָּר? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ׳״, וְהָא לָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ מֵאֶתְמוֹל. אִי הָכִי, בְּחוֹל כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא נָמֵי לִישְׁתְּרֵי, דְּהָא לָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ מֵאֶתְמוֹל? אֶלָּא אָמְרִינַן: לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אֲתָא. הָכָא נָמֵי לֵימָא: לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אֲתָא? כְּבָר מוּבְטָח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, מִפְּנֵי הַטּוֹרַח. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִדְּאֵלִיָּהוּ לָא אֲתָא, מָשִׁיחַ נָמֵי לָא אָתֵי, בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא לִישְׁתְּרֵי! אֵלִיָּהוּ לָא אָתֵי, מָשִׁיחַ אָתֵי. דְּכֵיוָן דְּאָתֵי מְשִׁיחָא — הַכֹּל עֲבָדִים הֵן לְיִשְׂרָאֵל. בְּחַד בְּשַׁבָּא לִישְׁתְּרֵי? לִפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּאֵין תְּחוּמִין, דְּאִי יֵשׁ תְּחוּמִין — בְּחַד בְּשַׁבָּא לִישְׁתְּרֵי, דְּלָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ בְּשַׁבָּת?! הַאי תַּנָּא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי יֵשׁ תְּחוּמִין אוֹ אֵין תְּחוּמִין, וּלְחוּמְרָא. דְּקָאֵי אֵימַת דְּקָא נָדַר? אִילֵּימָא דְּקָאֵי בְּחוֹל — כֵּיוָן דְּחָל עֲלֵיהּ נְזִירוּת, הֵיכִי אָתְיָא שַׁבְּתָא וּמַפְקְעָא לֵיהּ? אֶלָּא דְּקָאֵי בְּשַׁבְּתָא וְקָא נָדַר, וּבְיוֹם טוֹב וְקָא נָדַר, וְהָהוּא יוֹמָא דְּשָׁרֵי לֵיהּ, מִיכָּן וְאֵילָךְ — אֲסִיר לֵיהּ. פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל וְכוּ׳. תָּנָא: שְׁפוֹפֶרֶת הָיְתָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בָּהּ אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיַּבָּשָׁה, וּכְנֶגְדָּהּ אַלְפַּיִם בַּיָּם. הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה עוֹמְקוֹ שֶׁל גֵּיא, מֵבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ, וְיֵדַע כַּמָּה עוֹמְקוֹ שֶׁל גַּיְא. וְהָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה גּוֹבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל — מוֹדֵד קוֹמָתוֹ וְצִלּוֹ, וְצֵל קוֹמָתוֹ וְיֵדַע כַּמָּה גּוֹבַהּ שֶׁל דֶּקֶל. הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה חַיָּה רָעָה בְּצֵל קֶבֶר — נוֹעֵץ קָנֶה בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וְיִרְאֶה לְהֵיכָן צִלּוֹ נוֹטֶה, מְשַׁפֵּיעַ וְעוֹלֶה מְשַׁפֵּיעַ וְיוֹרֵד. נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב חֲנִילַאי מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא, וּנְפַק חוּץ לַתְּחוּם. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן: נְחֶמְיָה תַּלְמִידְךָ שָׁרוּי בְּצַעַר. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לוֹ מְחִיצָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְיִכָּנֵס. יָתֵיב רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲחוֹרֵיהּ דְּרָבָא, וְיָתֵיב רָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא? אִילֵּימָא בִּדְמָלוּ גַּבְרֵי עָסְקִינַן, וְקָא מִבַּעְיָא לֵיהּ: הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל,

« עקידת יצחק נ״ה:א׳ עקידת יצחק נ״ז:א׳ »