עקידת יצחק ג׳:ב׳-ג׳

מהדורה: עקידת יצחק, פרשבורג, תר"ט

4 חגיגה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס, וְאֵלּוּ הֵן: בֶּן עַזַּאי, וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תֹּאמְרוּ ״מַיִם מַיִם״, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״.

5 בראשית רבה פתח ↗

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ וגו' בראשית לו, לא, רַבִּי יִצְחָק פָּתַח יחזקאל כז, ו: אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק נִמְשְׁלוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כִּסְפִינָה, מַה סְּפִינָה זוֹ עוֹשִׂים לָהּ תֹּרֶן מִמָּקוֹם אֶחָד וְהוֹגָנִין מִמָּקוֹם אַחֵר, כָּךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, בראשית לו, לו: שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה בראשית לו, לז: וְשָׁאוּל מֵרְחוֹבוֹת הַנָּהָר. וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים משלי כ, כא: נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה, וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים, משלי כ, כא: וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ, עובדיה א, כא: וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ קֹדֶם שֶׁלֹא עָמַד מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל מלכים א כב, מח: נִצָּב מֶלֶךְ בֶּאֱדוֹם, וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא בְּשָׁעָה שֶׁזֶּה מַעֲמִיד מְלָכִים, זֶה מַעֲמִיד שׁוֹפְטִים: וּבְשָׁעָה שֶׁזֶּה מַעֲמִיד אַלּוּפִים, זֶה מַעֲמִיד נְשִׂיאִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר זֶה הֶעֱמִיד שְׁמוֹנָה וְזֶה הֶעֱמִיד שְׁמוֹנָה, זֶה הֶעֱמִיד שְׁמוֹנָה: בֶּלַע, יוֹבָב, חֻשָּׁם, הֲדַד, שַׂמְלָה, שָׁאוּל, בַּעַל חָנָן, הֲדַר. וְזֶה הֶעֱמִיד שְׁמוֹנָה: שָׁאוּל, וְאִישׁ בּשֶׁת, דָּוִד, שְׁלֹמֹה, רְחַבְעָם, אֲבִיָּה, אָסָא, יְהוֹשָׁפָט. בָּא נְבוּכַדְנֶצַר וְעִרְבֵּב אֵלּוּ בְּאֵלּוּ וּבִטֵּל שֶׁל אֵלּוּ וְשֶׁל אֵלּוּ, ישעיה יד, יז: שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס. בָּא אֱוִיל וְנָתַן גְּדֻלָּה לִיהוֹיָכִין, בָּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְנָתַן גְּדֻלָּה לְהָמָן. וַיָּמָת בָּלַע בראשית לו, לג, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה לוֹ דִּין עִם אֶחָד וְכָלוּ מְזוֹנוֹתָיו, בָּא אֶחָד וְסִפֵּק לוֹ מְזוֹנוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵין לִי עֵסֶק אֶלָּא עִם זֶה שֶׁסִּפֵּק לוֹ מְזוֹנוֹת. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר הָיְתָה מַלְכוּת עֲקוּרָה מֵאֱדוֹם וּבָאת בָּצְרָה וְסִפֵּק לָהֶם מְלָכִים, לְפִיכָךְ אֵין לִי עֵסֶק אֶלָּא עִם בָּצְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לד, ו: כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וגו'. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אַף עַל פִּי כֵן ישעיה לד, ו: טֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בראשית לו, לט, רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵיטִיבֵי אֱלֹהוֹת הָיוּ, בראשית לו, לט: מְהֵיטַבְאֵל, שֶׁהָיוּ מֵיטִיבִין עַצְמָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. בראשית לו, לט: בַּת מַטְרֵד, שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִין טוּרִיּוֹת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. רַבִּי סִימוֹן אָמַר מֵיטִיבֵי נָשִׁים הָיוּ, מְהֵיטַבְאֵל, שֶׁהָיוּ מֵיטִיבִין אוֹתָהּ לְבַעֲלָהּ וְאַחַר כָּךְ טוֹרְדִין אוֹתָהּ מִבַּעֲלָהּ. בראשית לו, לט: בַּת מֵי זָהָב, טְרוּדִים הָיוּ בִּמְזוֹנוֹתָם, מִן דַּעֲתִירִין מַהוּ דַהֲבָא מַהוּ כַסְפָּא. בראשית לו, מג: אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם, יוֹם שֶׁמָּלַךְ לוֹטְיָנוּס נִרְאָה לְרַבִּי אַמֵּי בַּחֲלוֹם הַיּוֹם מָלַךְ מַגְדִּיאֵל, אָמַר עוֹד מֶלֶךְ אֶחָד נִתְבַּקֵּשׁ לֶאֱדוֹם. אַלּוּף עִירָם, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא צִפּוֹרָאָה לָמָּה נִקְרָא עִירָם שֶׁהוא עָתִיד לַעֲרֹם תִּסַּוְרִיּוֹת לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. אָמַר רַבִּי לֵוִי מַעֲשֶׂה בְּשִׁלְטוֹן אֶחָד בְּרוֹמִי שֶׁהָיָה מְבַזְבֵּז תִּסַּוְרִיּוֹת שֶׁל אָבִיו, נִרְאָה לוֹ אֵלִיָּהוּ בַּחֲלוֹם אָמַר לוֹ אֲבוֹתֶיךָ מְצַמְתִין וְאַתְּ מְבַזְבֵּז, וְלֹא זָז עַד שֶׁמִּלְּאָן. הַתֶּבֶן וְהַקַּשׁ וְהַמּוֹץ מְרִיבִים מדינים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הַשָּׂדֶה, וְזֶה אוֹמֵר בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הַשָּׂדֶה, אָמְרוּ הַחִטִּים הַמְתִּינוּ עַד שֶׁתָּבוֹאוּ הַגֹּרֶן וְאָנוּ יוֹדְעִין בִּשְׁבִיל מָה נִזְרְעָה הַשָּׂדֶה. בָּאוּ לַגֹּרֶן וְיָצָא בַּעַל הַבַּיִת לִזְרוֹתָהּ, הָלַךְ לוֹ הַמֹּץ בָּרוּחַ, נָטַל אֶת הַתֶּבֶן וְהִשְׁלִיכוֹ עַל הָאָרֶץ, וְנָטַל אֶת הַקַּשׁ וּשְׂרָפוֹ, נָטַל אֶת הַחִטִּים וְעָשָׂה אוֹתָן כְּרִי, וְכָל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָן מְנַשְּׁקָן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר תהלים ב, יב: נַשְׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף, כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הַלָּלוּ אוֹמְרִים אָנוּ עִקָּר וּבִשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים בִּשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, אָמְרוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל הַמְתִּינוּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַיּוֹם וְאָנוּ יוֹדְעִים בִּשְׁבִיל מִי נִבְרָא הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מלאכי ג, יט: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר ישעיה מא, טז: תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אֹתָם, אֲבָל יִשְׂרָאֵל ישעיה מא, טז: וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.

6 חגיגה פתח ↗

כְּתַנָּאֵי: אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הֵן הֵן מְאוֹרוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְלֹא נִתְלוּ עַד יוֹם רְבִיעִי.

7 כתובות פתח ↗

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חֲדָא יְצִירָה הֲוַאי. מָר סָבַר בָּתַר מַחְשָׁבָה אָזְלִינַן, וּמָר סָבַר בָּתַר מַעֲשֶׂה אָזְלִינַן. כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה רָמֵי, כְּתִיב: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ״, וּכְתִיב: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״, הָא כֵּיצַד? בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לִבְראוֹת שְׁנַיִם, וּלְבַסּוֹף נִבְרָא אֶחָד.

7 עבודה זרה פתח ↗

רַב אָשֵׁי אָמַר: זִיקָא, בֵּין מַלְיָא וּבֵין חַסִּירָא — שְׁרֵי, מַאי טַעְמָא? אֵין דֶּרֶךְ נִיסּוּךְ בְּכָךְ.

8 חגיגה פתח ↗

יָכוֹל אֲנִי לִבְעוֹל כַּמָּה בְּעִילוֹת בְּלֹא דָּם. אוֹ דִלְמָא דִּשְׁמוּאֵל לָא שְׁכִיחָא? אֲמַר לְהוּ: דִּשְׁמוּאֵל לָא שְׁכִיחַ, וְחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בְּאַמְבָּטִי עִיבְּרָה. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ — אֵינָהּ מַזְרַעַת! מֵעִיקָּרָא נָמֵי יוֹרֶה כְּחֵץ הֲוָה. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, וְרָאָהוּ בֶּן זוֹמָא וְלֹא עָמַד מִלְּפָנָיו. אָמַר לוֹ: מֵאַיִן וּלְאַיִן בֶּן זוֹמָא? אָמַר לוֹ: צוֹפֶה הָיִיתִי בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לְמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם״ — כְּיוֹנָה שֶׁמְּרַחֶפֶת עַל בָּנֶיהָ וְאֵינָהּ נוֹגַעַת. אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְתַלְמִידָיו: עֲדַיִין בֶּן זוֹמָא מִבַּחוּץ. מִכְּדֵי ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם״ אֵימַת הָוֵי — בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הַבְדָּלָה — בְּיוֹם שֵׁנִי הוּא דַּהֲוַאי, דִּכְתִיב: ״וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם״. וְכַמָּה? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: כִּמְלֹא נִימָא. וְרַבָּנַן אָמְרִי: כִּי גוּדָּא דְגַמְלָא. מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב אַסִּי אָמַר: כִּתְרֵי גְלִימֵי דִּפְרִיסִי אַהֲדָדֵי. וְאָמְרִי לַהּ: כִּתְרֵי כָסֵי דִּסְחִיפִי אַהֲדָדֵי. אַחֵר קִיצֵּץ בִּנְטִיעוֹת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ״. מַאי הִיא? חֲזָא מֶיטַטְרוֹן דְּאִתְיְהִבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמֵיתַב לְמִיכְתַּב זַכְווֹתָא דְיִשְׂרָאֵל, אֲמַר: גְּמִירִי דִּלְמַעְלָה לָא הָוֵי לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא תַּחֲרוּת, וְלֹא עוֹרֶף וְלֹא עִיפּוּי. שֶׁמָּא, חַס וְשָׁלוֹם, שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵן. אַפְּקוּהּ לְמֶיטַטְרוֹן ומַחְיוּהּ שִׁיתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי טַעְמָא כִּי חֲזִיתֵיהּ לָא קַמְתְּ מִקַּמֵּיהּ? אִיתְיְהִיבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמִימְחַק זַכְווֹתָא דְאַחֵר. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״ — חוּץ מֵאַחֵר. אֲמַר: הוֹאִיל וְאִיטְּרִיד הָהוּא גַּבְרָא מֵהָהוּא עָלְמָא, לִיפּוֹק לִיתְהֲנֵי בְּהַאי עָלְמָא. נְפַק אַחֵר לְתַרְבּוּת רָעָה. נְפַק, אַשְׁכַּח זוֹנָה תַּבְעַהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: וְלָאו אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אַתְּ? עֲקַר פּוּגְלָא מִמֵּישְׁרָא בְּשַׁבָּת וִיהַב לַהּ, אָמְרָה: אַחֵר הוּא. שָׁאַל אַחֵר אֶת רַבִּי מֵאִיר לְאַחַר שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, אֲמַר לֵיהּ: מַאי דִּכְתִיב: ״גַּם אֶת זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים״? אָמַר לוֹ: כׇּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּרָא כְּנֶגְדּוֹ. בָּרָא הָרִים — בָּרָא גְּבָעוֹת, בָּרָא יַמִּים — בָּרָא נְהָרוֹת. אָמַר לוֹ: רַבִּי עֲקִיבָא רַבְּךָ לֹא אָמַר כָּךְ, אֶלָּא: בָּרָא צַדִּיקִים בָּרָא רְשָׁעִים, בָּרָא גַּן עֵדֶן בָּרָא גֵּיהִנָּם. כׇּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים, אֶחָד בְּגַן עֵדֶן וְאֶחָד בְּגֵיהִנָּם. זָכָה צַדִּיק — נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגַן עֵדֶן, נִתְחַיֵּיב רָשָׁע — נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגֵיהִנָּם. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מַאי קְרָאָה — גַּבֵּי צַדִּיקִים כְּתִיב: ״לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ״, גַּבֵּי רְשָׁעִים כְּתִיב: ״וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שׇׁבְרֵם״. שָׁאַל אַחֵר אֶת רַבִּי מֵאִיר לְאַחַר שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, מַאי דִּכְתִיב: ״לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז״? אָמַר לוֹ: אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁקָּשִׁין לִקְנוֹתָן כִּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי פָז, וְנוֹחִין לְאַבְּדָן כִּכְלֵי זְכוּכִית. אָמַר לוֹ: רַבִּי עֲקִיבָא רַבָּךְ לֹא אָמַר כָּךְ, אֶלָּא: מָה כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבְּרוּ — יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה, אַף תַּלְמִיד חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁסָּרַח — יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה. אָמַר לוֹ: אַף אַתָּה חֲזוֹר בָּךְ! אָמַר לוֹ: כְּבָר שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״ — חוּץ מֵאַחֵר. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאַחֵר שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת, וְהָיָה רַבִּי מֵאִיר מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּיו, אָמַר לוֹ: מֵאִיר, חֲזוֹר לְאַחֲרֶיךָ, שֶׁכְּבָר שִׁיעַרְתִּי בְּעִקְבֵי סוּסִי עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת. אָמַר לוֹ: אַף אַתָּה חֲזוֹר בָּךְ. אָמַר לוֹ: וְלֹא כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ כְּבָר שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״ — חוּץ מֵאַחֵר. תַּקְפֵיהּ עַיְּילֵיהּ לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ. אָמַר לוֹ: ״אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים״. עַיְּילֵיהּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי, אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ. אָמַר לוֹ: ״כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״. עַיְּילֵיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי, אֲמַר לֵיהּ

1 המאמר הראשון

2 ויאמר אלהים יהי אור וכו'

3 היתר ספק א' אחר שיצאו מהאפס המוחלט אל המציאות שתי קצות הבריא' אשר נקראו שמים וארץ לפי פירושנו. מה שלא היו ממין שיקרא שום אחד מאמר ממאמרות היציר' אם השמים להיותם בלתי מוחשים כי אם בלבות הנביאים והארץ לחסרונותי' שזכרן בפסוק השני. וכל שכן שאין שום צד שיוכללו שני הענינים יחד במאמר א' כמו שאמרנו. החל רוח ה' לפעם ולרחף על פני הנמצאות ההם החסרות. להוציאן אל הפועל השלם הטבעי אשר יכלול העשר' מאמרות והתחיל בהשלמת חסרון החשך שזכר. ואמר יהי אור כי אז נתן לנבדלים כח ואצילות שיהא אורם וזיום מתפשט על הנמצאות גם להשפיע ולהמציא גופי המאורות לקבל אורם אע"פ שלא נתלו עד יום רביעי התר ספק ב' ואמר ויהי אור כנגד מה שאמר ראשונ' שהיה חשך על פני תהום להורות כי בזה המאמר נשלם מציאותם והיה אורם שלם כי על כן אמר וירא אלהים את האור כי טוב כלומר שכבר הגיע מציאות שלם למי שהיה חסר ממנו. אשונ' כמו שיתבאר בכלן שיבוא על זאת הכוונ'. אמנם אמר את האור כי טוב ולא דבר סתם לומר וירא אלהים כי טוב כשאר המאמרות לומר כי את האור לבד ראה כי טוב אמנם המאורות המקבלין אותו עדיין היו חסרים מתלייתם ומתנועותיהם.

4 א ואולם היתה הוית האור המאמר הראשון לשתי סבות עצומות. האחת כי הוא מה שיור' בעצם וראשונ' על מציאות מוחש ונתהוה שנתחדש אחר ההעדר. כמו שהאור הוא הפך החשך. מצד שהאור הוא קנין והחשך הוא ההעדר. וכמו שאמר החכם וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך קהלת ב׳:י״ג והוא מה שראוי שירא' ענינו ראשונ'. והשני מפני שמצורך הבריא' שימצאו הימים אשר בהם נתיחדו המלאכות ליעשות על הסדר דבר יום ביומו. והיה היום בלתי נודע ענינו כי אם שיאמר על חלק היומם שבו. כמו בראשית ל״א:מ׳ הייתי ביום אכלני חורב. או על מה שיכלול לילו עמו ויהי ערב ויהי בקר יום א'. או על המשך רב מאלו הימים והיה ביום ההוא. הנה שאי אפשר לקריאת יום אם לא מצד החלק המאיר שבו. ד' ולזה היה מחכמתו הנפלא' כי אחר עבור מהתחלת הבריא' החסר' שבנמצאות השפלות שעור מההמשך מה שנזר' חכמתו שיהיה זמן הלילה. אמר יהי אור ויהי אור. כדי שימשך שיעור ממנו כשיעור הראשון. ושני השיעורים יחד יהיו יום אחד. שהוא צורך גדול להגבלת מלאכת יום ראשון והשערת הבאים אחריו כמו שיבא. ג' והנה במציאות האור הזה נמצא מעצמו שהבדיל הבורא בין האור ובין החשך כמו שחויב מכדוריות כללות הארץ ותולדותי' המעורבים יחד. שעליהם אמר וחשך על פני תהום. לפי שמחציתם והם הפנים הפונים אל האור יהיו מאירים. ומחציתם והוא הפנים הנסתרים מהאור תשאר בחשכת'. והנה טבע הענין ומהותו הבדיל ביניהם הבדלה מקומית להיותם מקבילים:

5 ובמדרש ב"ר פ' ג' כך דרשו שני גדולי הדור רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ויבדל הבדלה ממש משל למלך שהיו לו ב' סטרטיגין פי' מושלים א' שליט ביום וא' שליט בלילה והיו שניהם מדיינין זה עם זה זה אומר ביום אני שולט וזה אומר ביום אני שולט קרא המלך לראשון ואמר פלוני יום יהא תחומך וקרא לשני ואמר ליה פלוני לילה תהא תחומך. והכוונה להם כי לפי שאם יובן מאמר ויבדל הבדלה ממש. ולומר כי כמו שהאדם מבדיל ומפריד דבר מתוך דבר שהיה מעורב בו כדי שיהיה כל דבר בפני עצמו. כן הבדיל הש"י את האופל וגרשו מתוך האור והשאירו זך ונקי. אם כן היה לו להקדים מאמר ויבדל למאמר וירא אלהים את האור כי טוב. כי אחר ההבדלה ודאי יראה טובו ויופיו. ולזה אמרו קצת הבדילו לצדיקים לעתיד לבא שם אמרו שאינה הבדלת דבר מדבר ולא מתוך דבר רק שמירת הדבר וגניזתו לזמן נועד. לזה אמרו אלה שני גדולי הדור כי לעולם היא הבדלה ממש. אבל שהיא הבדלה והרחקה של דבר מדבר. כמבדיל ומרחיק המתקוטטים זה מזה. ומעמידן על משמרותיהן לגזור ולומר לזה יום יהא תחומך ולזה לילה תהא תחומך. אמנם ענין ההתקוטטות הוא מה שנודע מטבע ענינם שהוא להתגלגל תמיד האור סביב הכדור ויעשה כאלו רודף אחרי החשך לגרשו מחלקיו באשר הוא שם לשבת תחתיו. כמו שאמר גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. ודומה כאלו כל אחד מהעברים רוצה לשלוט באור. והיתה ההבדלה ביניהם שאף על פי כן לא ישיגו זה לזה ולא יקרב זה אל זה. אבל לעולם יהיו כל אחד בתחומו על תכלית ההרחק. כי זה תמיד מהצד האחד וזה מהצד האחר שכנגדו. והוא עצמו מה שאמרנוהו שטבע המציאות הבדיל ביניהם הבדל מקומי בתכלית ההרחק. במה שהגביל לאור העבר שהוא בו ולחשך העבר שהוא נכחו. והוא מבואר מהתבוננו' הענין ונעימות המשל. כי הוא פירוש נפלא למאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. וכבר נתבאר מזה גם כן כי בהבדלה הזאת נתן מהות היום והלילה והורה על צורתן. אחר שהיום הוא המשמש בעבור ההוא שבו ישכון אור כמו שהלילה משמש בעבר אשר הוא החשך. ולזה סמך הודעת השמות המיחדים כל אחד מהחלקים. ויאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. אמר כי קרא לאותו שיעור שגזרה חכמתו ממה ששמש אז האור יום. ולשיעור ששמש החשך קודם לכן כמו שאמרנו קרא לילה. ועם זה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ומה טוב טעם קדימת הערב לבקר בהסכימו אל מה שהיה במציאות כמו שנתבאר. ו' ומה נעים טעם יום אחד ולא ראשון. שהכוונה לומר כי במה שנמשך מזמן החשך שקדם ובמה שנמשך האור שנברא אחריו נברא ונגמר יום אחד שלם. והוא פירוש נפלא. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שאמר אחד לפי שלא היה עדין שם השני היה טעם יפה אם היינו צריכים אליו ה' ואמנם מה ששוערה מדת ימים בראשון ובשני ובשלישי. אף על פי שלא נמצא עדין התנועה הגלגלית אשר בה נתחדש הזמן לפי דעת הטבעיים. זה יתכן משני פנים. האחד כשתוכחש סברתם זאת במה שאמרו שאין מציאות לזמן כלל בלתי זאת התנועה. וזה בשנודע שהזמן ימצא על שני פנים. אם הזמן השלם והוא מה שישוער בסבוב השלם מהתנועה היומית כמו שכתב החוקר בסוף המאמר הרביעי מהשמע. אמר אין הזמן שלם בלחי היום והלילה. ואם הזמן בלתי שלם והוא הלקוח בהנחה משאר התנועות. וכמו שאמר שם שהאנשי' האסורים במערה מילדותם. עם שלא הרגישו הזמן הטבעי מצד שלא הרגישו בתנועות הגרם השמימיי. הנה היה מורגש אצלם בתנועותיהם על דרך ההנחה. והנה עם זה כאשר היתה הבריאה אחר ההעדר המוחלט אם שלא נתחדש עדין הזמן השלם הטבעי הלקוח מבחינת תנועת השמש בגלגל היומי עד יום רביעי. הנה נתחדש ונתהוה הזמן אשר תשערהו הנפש בכל דבר שימצא שאיפשר שישוערו ברשומיו הקודם והמתאחר. והוא הלקוח משאר התנועות בדרך הנחה. כי במה שהיה אחר הבריאה מה שלא היה קודם הנה כבר נתחדש עמה מספר הקודם והמתאחר ממנה. והוא הוא אמתת הזמן. ואם כן התחלת הבריאה והתחלת הזמן נמצאים כאחד. ויצדק על זה בראשית ברא אלהים בתחלה. כמו שכתב הרב המורה שם ח"ב פ"ל. ולזה כבר נמצא הזמן במה שישוער המשך הערב והבקר של אלו הימים הראשונים אע"פ שלא התנועעו הכדורים. וכבר הודה הרב ן' חסדאי ז"ל מציאות הזמן קודם הבריאה בהשערת ההמשך לבד כמ"ש בהקדמה הט"ו מהקדמות המורה ז"ל. וכל שכן שנודה מציאותו אחר הבריאה כמו שכתבנו:

6 וזה יראה מה שכוונוהו חז"ל בזה במה שאמרו הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום ד' חגיגה י"ב. לומר שאע"פ שלא נתלו בגלגליהם שיתנועעו בהם עד יום רביעי. הנה מה שיספיקו לשנשער במציאותם בדרך הנחה מה שישוער בסבובם אחרי כן בטבע. ולזה נשער בהם הימים הראשונים כי לא נגרע דבר מהכרתם כי הנה בהיות הראשון ערב ובקר בזה אחר זה. גם שכבר היה ההמשך הראוי לכל אחד מהם. הנה שוער היום ההוא יפה. ומעתה אחר שבשני ובשלישי נמצאים גם כן ערב ובקר. אע"פ שנמצאו תמיד זה מצד אחד וזה מהצד השני ולא נתגלגלו סביב הכדור. בהמרת המקומות כמשפט הימים. מכל מקום כבר צוייר ענין היום ומהותו שהוא ערב ובקר גם השערת המשכו. ולמה נגרע מקרוא אותם ימים שלמים אף על פי שלא נתלו המאורות. כמו שיהיה הענין אחר תלייתן. ויסבול שכוונו לזה במאמר אחר שאמרו שם. אורה שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. לומר שאף על פי שלא נמצאו עדין הגלגלים ולא תנועותיהם. הנה במציאות ההוא לבד ישער המשער זמן שאין לו סוף כמו שאמרנו. והנה הענין הזה בהזכרת אלו הימים נאות מאד. והשני שאע"פי שנודע שלא יצוייר הזמן בלא תנועה גלגלית כלל. הנה לא מפני זה ימנע הכתוב מלשערו על שם העתיד. כי האלהים ידבר ומשה כותב. כדרכו בהרבה מהשמות הנזכרים בתורה טרם היותם. כי למה שהזמן השלם הוא מצוי בחכמתו יתברך ומצוייר אצלו בכלל כל הנמצאות הזכירו הכתוב ושיערו טרם המצאו כמות שיהא שיעורו אחרי מציאותו השלם ומה המונע. ולדעתי שתי אלו הדעות בעצמם זכרום בעלי המדרש על הענין הזה בעינו:

7 אמר ר' יהודה בר' סימן יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם. אמר רבי אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי ב"ר פרשה ג'. הנה שרבי יהודה גזר מהכתוב הזה אמות המשפט הראשון. והוא שאין מן ההכרח שתמצא התנועה הגלגלית למציאות הזמן עד שנאמר שיהיה זמן הערב והבקר בלתי נמצאים עד שתמצא התנועה הגלגלית. אבל האמת שכבר יצוייר הזמן זולתה. כי במה שהתחילה הבריאה והמצאו ברשימה הקודם והמתאחר. ודאי ישוער זמן ומדת ערב ובקר. מזולת שיהיו בפועל על ידי התנועה היומית. ובאמרו קודם לכן יכוין אל הענין שישערו בו הטבעיי' כלומר קודם מציאות זאת התנועה היומית. ואמר כי מאמר ויהי ערב שמשמע שכבר היה הערב מלמד שכבר היה סדר זמנים קודם שנחשב מציאותו בתחלת המחשבה והוא ממש קודם שנמצאת זאת התנועה אשר בה ישוער הזמן לפי הפרסום. והוא ע"ד שאמרנו מהיות הזמן לקוח בהנחה מהשערת הקודם והמתאחר מהתחלת הבריאה. והיא כונה נאותה מאד במאמרו. לא כמו שחשב הרב ן' חסדאי שייחס אל זה המאמר מציאות הזמן קודם הבריאה כמ"ש במקום הנזכר. כי בפירוש זה לא יצא לגמרי מענין הקדמות כמו שכתב הרב המורה על כיוצא בו פי"ג ח"ב. וגם שלא נתיישב לו מאמר רבי אבהו שהוא היותר זר בזה ולא דבר בו כלל. ולפי דרכנו רבי אבהו אמנם תפש הדעת השני ואמר כי אף על פי שנודה שאין מציאות לזמן בזולת התנועה הגלגלית. לא מפני זה ימנע משער הזמן השלם ההוא בחכמתו ית' אשר הכל מצוי אצלו ומצוייר בדעתו כמו שהוא נאות אצל כל אומן חכם. כל שכן לחכם חרשים הבורא האל ית' כי לא אשר יצא אל הפועל לבד הוא מצוייר אצלו כי אף כל הצדדים שאיפשר שימצאו עליו. אלא שבחר בטוב לפי צורך הנמצא ותועלתו. כמ"ש החכם בתאר הרצון בטענה השביעית מהמאמר השלישי מאלהיות. ז"ל שהמציאות איפשר על חלקים. ושהיותר תמים והיותר שלם מכלם הוא אחד. ומה שזולתו חסר בהצטרף אליו. והאריך בזה במשל כף היד. והמשיך דבריו ואמר אך יחס ידיעתו אל שאר ההנחות אחד. אבל השגיח בזאת ההנחה והבדילה משאר ההנחות לפי שהטוב והשלמות בו וכו'. הנה שביאר שצריך שנדע שלא היוצא אל המציאות בלבד הוא ידוע אצלו. אבל שהיוצא והבלתי יוצא מכל הצדדים שאיפשר שימצא הם ידועים אצלו בשוה. אלא שהכריע המציאות היותר נאות לפי תועלת הנמצא. וזה אצלי דעת חז"ל כתובות ח'. בכל מקום שאמרו בתחלה עלה במחשבה כך ואחר כך עשה כך כמו שיבא בשער הזה ב"ה. וזה עצמו מה שאמר ר' אבהו שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן. כי ידיעתו בכל הצדדים ההיא יקרא בנייה. והכרעתו אל הצד שעלה במציאות המשובח היא הריסת שאר הצדדים. ותכלית הביאור ביארו במ"ש דין הניין לי יתהון לא הניין לי. כי האותות והבלתי האותות הוא הוא ישובן וחורבנן. לא זולת. ואם כן מה המונע מלכתוב בתורה האלהית ויהי ערב ויהי בקר יום א' ויום ב' וג'. ואם שלא נמצאו בפועל. אחר שעניינם וזמנם הוא נמצא ומצוייר אצלו ית' בכל אופניהן וצדדיהן אין חסרון דבר. והנה בזה נתבאר זה הענין יפה ונמצא טוב טעם ודעת באלו המאמרים אשר חשבם הרב המורה גם הה לזרים. וגזר עליהם גזר דין של שבועה היות החכמים האלה ממאמיני הקדמות חלילה להם מה'. ולשרי ליה מריה למר. ועלה בידנו ידיעת הצורך הנפלא בקדימת האור ראשית המלאכות כלם. כי הוא אינו רק תת מציאות הזמן והגבלת ערב ובקר שהוא מדת היום השלם. כי היא מלאכת היום הראשון אשר בה ישער ויגביל המלאכות כלן בשאר הימים. והנה הרב המורה ז"ל נתן הסיבה לקריאת הימים הראשונים במה שפירש מאמר החכמים ז"ל שאמרו כל מעשה בראשית בקומתן נבראו וכו' חולין ס'.. שירצו שהכל נברא בשעה ראשונ' של בריאה על תכלית שלימותו. ושלא נזכרו סדרי הנמצאות על סדר הימים. רק להבדילן במדרגותיהן ולהודיע סדרן הטבעי. והיה זה אצלו סוד גדול מסודות מעשה בראשית. כמו שיבין המבין ממנו בפרק ההוא פ"ל ח"ב שייחד אל הספור הנפלא הזה אמנם הרלב"ג פרסמו והאריך בו ועשה ממנו הצעה כפי הפרשה כמו שכתב שם ובמאמר החדוש שלו. וה' יודע מה בלבם מצדדים אחרים. אמנם אם לא כוונו בזה רק להתיר זה הספק. רצוני מזכרון מספר הימים הראשונים. הנה באמת יצא שכרו בהפסדו מפני כמה דברים. האחד שהוא ביאור בפרשה שאין הכתובים סובלים אותו. לפי שסדר הקדימה הטבעית כבר איפשר שתבא הוראתו במה שיסדר פרשיותיה בזו אחר זו אחר שכללה בפסוק ראשון. ולמה יאמר ששה פעמים ויהי ערב ויהי בקר ויום כך וכך. במקום שלא היה בקר וערב כלל ולא מספר יום או ימים. חלילה לו משוא ודבר כזב. והשנית כי הרב המור' ז"ל כבר הגביל בפרק ההוא מדרגות הנמצאות בשהם ששה כמספר ששת ימי המעש'. הראשון האור והחשך. השני הויית המטר. השלישי הויית המחצבים. הרביעי הויית הצמחים. החמישי הויית הבעלי חיים. והששי האדם. והוא מבואר כי הסדר הזה ומספרו הוא בלתי מסכים לסדר ששת הימים ומספרה כמעט כלל שהרי המחצבים והצמחים נזכרו בכתוב ביום אחד והוא חלקן לשתי מדרגות. וכן הענין עצמו בבעלי חיים והאדם. שהכתוב חברן ביום אחד והוא חלקן כל אחד לעצמו וההפך בבעלי חיים אשר במים ובבעלי חיים אשר בארץ. כי הכתוב חלקן לשתי מדרגות והוא חשבן לאחת. ובלבול גדול מזה שבריאת המאורות או תלייתן לא באה לו לפי סדר כלל. גם הרב השמיטו מסדרו כמו שכתבנו בספקות הנה הוא מבואר כי נמצא בסדר הזה הפך מה שגזר שם בסיום דבריו על זה. וזה לשונו. וכן בא הכתוב במעשה בראשית על זה הסדר בשוה לא חסר דבר מזה עד כאן. והנה ודאי יש שם יתר וחסר ובלתי סדר מה שנתבאר: והשלישי הענין הזה מצד עצמו אי איפשר להלמו. שהרי הקדימה הטבעית תחייב גם כן הקדימה הזמנית בהרבה מהנמצאות. כי היסודות הפשוטים אי איפשר שלא יוקדמו במציאות אל המורכבים מהם. כי אם נאמר שנברא העולם בכללו כאיש אחד שנמצא רגע אחד כאשר הוא בדעתו בצביונו ובקומתו. הנה אי איפשר שנאמר שחלקיו בפשיטות והרכבה נמצאו כאחת. וכן שנאמר שהיסודות בפני עצמן והמורכבים מהם נמצאו יחד ושנמצא לכל אחד מציאות בפני עצמו. הנה זה בטל כי הוא קרוב לאומר שהביצה והאפרוח הטיפה הזרעיית והנוצר ממנה או שהאב ובנו ימצאו יחד. כי על זה האופן ודאי אין שום קדימה לאחד על השני לא זמנית ולא טבעית כלל. ומזה שהמים קדמו בזמן לשירוצם. והארץ לצמיחותיה. ואין צריך לומר להוצאת הבעלי חיים וכל שכן לאדם. ואיך לא. והנה הרב המור' ז"ל הוצרך שם לתקון והשלמת סדרו לומר דבר זה לשונו. וממה שצריך שתדעהו שהחכמים כבר ביארו שהעשבים והאילנות אשר הצמיחם השם מן הארץ אמנם הצמיחם אחר אשר המטיר עליה. ושאומרו ואד יעלה מן הארץ אמנם הוא ספור הענין הראשון אשר היה קודם תדשא הארץ דשא עשב וכו'. ולזה תרגם אנקלוס ועננא הוה סליק מן ארעא. ומבואר זה מן הכתוב האומר וכל שיח השד' טרם יהי' בארץ וכל עשב וכו' הנה נתבאר זה עד כאן לשונו. הנה שכבר הוצרך להניח שהית' למדרגת הויית המטר שהיא מעשה יום שני לדעתו קדימה זמנית על מדרגת הצמיחה שהוא מעשה יום שלישי. וביארו על פי הדבר והוא מה שלא יסופק בו כלל. והתימה שהוא קבל עדות כתוב אחד האומר וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ. עם היותו בלתי מוכרח כמו שיבא במקומו ב"ה. ואומר שלא נקבל עדות כמה כתובים שמכריזים ואומרים ששה פעמים בסדר הנמצאות וזמנם ויהי ערב ויהי בקר יום כך עד תומם. זה לא יתכן בשום פנים: אמנם הענין הברור הוא מה שכתבנו. ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא בכל מה שיור' על הקדימה הזמנית כמו שאמרנו כי בזה הורה על בריאת הזמן וחדושי בשני מיניי כמו שנתבאר. מלבד מה שלא סייע על ידו המשל ההוא שהביא מדבריהם ז"ל לזורע זרעים רבים כאחת ואחר כך צמחו כל אחד ליומו. כי המשל ההוא באמת יסתור דעתו ויאמת היות ראשונ' נמצאים החמרים הראשונים אשר בהם היו בכח כל הנמצאות. והיא הזריעה בבת אחת. ואחר כך יצאו אל המציאות כל אחד ביומו המפורש לו. אמנם אמרו שכל מעשה בראשית נבראו בצביונן ובקומתן לומר שלא היה ענינם בתחלת בריאתם אופן הזריע' והצמיחה והגדול אשר היו בהרגלו אחרי כן. אבל שנבראו שלמים לגמרי. והיה זה להם לבטל שאלת אם היה הזרע קודם הפרי או הפרי קודם הזרע. או האפרוח קודם הביצה או אחריה וכל כיוצא בזה וכבר כתבנו ראשונ' כי דעתם זה אשר יאמרוהו מהיות העולם בצביונו ובקומתו רגע ראשון של בריאה הנה סתרו אותו החכמים ז"ל בשתי ידים. כי עליו ולא על זולתו אמרו אבות פ"ה והלא במאמר א' יכול להבראות ומה תלמוד לומר אלא וכו'. וזה שהם הודו ואמרו שכבר היה היכולת האלהי עליו רצוני לעשותו על האופן ההוא. כלומר שימצא כלו בצביונו ובקומתו בעתה. אבל שאם היה על האופן ההוא לא ימצא טבע קדימה ואיחור לנמצאות. וכבר יהי' כל דבר שיזדמן מאי זה דבר שיזדמן. ויפול שבוש וטעות בלבות האנשים במציאות הסבה הראשונ'. ויהרס טבע הבחירה ויפול השכר והעונש. כמו שכתבנו בשער המאמרות האלו. והיא ענין נכבד מאד תדחה בו המצאתם זו אשר המציאו לתת טעם למאמר יום א'. יום ב', יום ג'. כמו שפרסמו מדבריהם. ואם באולי כוונו לתת טעם למספר ששת ימי המעש' להתיר מה שעוררנו עליו מן הספק הששה עשר היות זה לבלתי צורך למי שלא ייגע ולא ייעף הנה באמת תהי' הכוונה יותר נאותה. ט"ז אלא שתשובה זו עומדת בצדה. כי אחר שהנחנו שרצה האל יתברך לברא העולם בעשרה מאמרות אלו לתת טבע קיים אל הסדר הטבעי בנמצאות. והית' כל הויה לפי טבעה המשך אל שינוי. וכל שינוי הוא תנועה מהענין שהי' בו אל הענין שיעתק אליו. וכל תנועה תמשך אל הזמן. כי הוא הגבלת הקדימ' והאיחור אשר בתנועות ההן היה מהמחרב שתעש' הוראה מפורסמת גלויה. תורה קדימת הסיבות למסובבים בכללות הבריאה ופרטיה שאם לא כן יראו הדברים על ענין הפכי ממה שכוון. והוא השמירה ממחשבת ההזדמן. והנה אין דרך נכונה בזה כי אם לחדש מעשה בראשית יום אחר יום כדרך שספר אותו הכתוב. כי כן יהי' ענין בריאות הששת ימים הוראת הקדימה הטבעית שיש לכל מה שנברא ביום זה על כל מה שנברא למחרתו. ואיחור מה שנברא ביום זה ממה שנמצא באתמולו. ושהיה נמנע כפי המנהג הטבעי אם לא בקדימתו ואיחורו כמו שסודר בעשרה מאמרות בזה אחר זה. כי כל הקודם בזמן הוא קודם בטבע ובצורך כמו שיתבאר בענינם ובפרט בה' ובח' מהם. והנה היה עם זה מציאות הזמן המפורסם בפועל: כי כמו שהית' התחלת מציאותו בתחלת הבריאה כן היה תשלום מציאותו נגמר והולך בכל המשך המעש'. ומהתימה מאלו הרבנים ז"ל. כי מאחר שהם הודו ואמרו שחלוק הבריאות במספר הימים היה להראות זה הענין מקדימת טבעי הנמצאות קצתן לקצתן. מה הרויחו באמרם שכל העולם כלו בכלליו ופרטיו בצביונן ובקומתן נברא במאמר האחד. כי ידוע נדע שאם רצה הבורא יתברך יכול לעשות כן וכמ"ש והלא במאמר אחד יכול להבראות. אבל התור' זכרה איך רצה ואמרה שברא כל דבר ודבר ביומו. ולמה נשבש הכתובים. ועוד שהקדימ' הטבעית כבר תחייב הזמנים בהרבה מהנמצאות כמו שכתבנו. וקדימה כזו עקר הראותה הוא בפועל לא במאמר. ואם לא נמצאת על התואר ההוא בשעת המעש'. אבל כל הדברים סבות ומסובבים מוקדמים ומאוחרים היו בעתה. איך תספר התור' אחרי כן. מה שלא היה אלא אם נאמר שאחר הבריאה שם בהם הטבע ההוא והוא בטל מלבד הבטולים האחרים שזכרנו סוף דבר שהפליגו בעוצם היכולת האלהי בפלאי הבריאה בדבר גדול ונפלא שאין אנו צריכין אליו. וה' יראה ללבב:

8 ואחר שנתישב כל זה על אופנו. הנה מצאנו ראינו שכבר יצא אל המציאות המאמר הא' והעקר אשר חשבוהו האלהיים בענין המציאות. והוא מאמר העצם. כי אחר שיצא. אל המציאה הראשונה הדברים אשר לא היה ראוי לעשות מהם מאמר מיוחד מאלו העשרה לסבות שכתבנו. התחיל המציאה השלימה ממציאות האור שבו נמצא עצם היום הזה הא' ומהותו. והנה היה המאמר ההוא מורה הוראה אמתית על מאמר העצם וכמו שאמרנו אם נבראו אז המאורו' עצמן כי בכמה מקומות בתורה ובמאמרי חז"ל תארו ההיות ועצמות המציאות או המציאו' העצמי אל האור כמו שתארו העדרו ואפיסתו אל החשך. אמר הנביא שמים חשך לאור כו' ישעיהו ה׳:כ׳ יוצר אור ובורא חשך וכו'. שם מ"ה: ומאחר שהחשך אינו זולת ההעדר מהידוע שמה שהוא מקביל ההעדר הוא המציאות. ויהיה מאמר יהי אור ויהי אור כאומרו יהי מציאות ויהי מציאות. כי ידיעת ההפכים אחת. והוא מה שראוי שיוקדם במציאות. כי העצם קודם המציאות קדימה טבעית לכל המקרים. ו' ובבחינה זאת יתכן שיאמר עליו יום אחד ולא יום ראשון להיותו המיוחד שבמאמרות ואין שני לו. כי כלם הם מקרים נשואים עליו ויש להם מספר בפני עצמן. אמנם יהיה אמרו אחר כן שני ושלישי וכו' בבחינת המספר לא בבחינת עצמן. ב' וג"כ יצדק עליו אומרו וירא אלהים את האור כי טוב ולא בסתם כי ראה השם יתברך את המציאות כי הוא טוב מצד שהוא מציאות. והבדיל בין המציאות אשר היה אחר הבריאה ובין ההעדר אשר היה קודם לה כהבדל הטוב מן הרע:

9 ויתכן שלזה עצמו כוונו באותו מאמר שזכרנו למעלה. אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. כי ענין המציאות הוא על זה התואר שכולל אל קצוי העולמות. ואמרו שגנזו לצדיקים לעתיד לבא על דרך להנחיל אוהבי יש משלי ח׳:כ״א. כי היש אינו רק עצם המציאות המשובח שגנוז להם. ומה נמלצו דברי האומר מזה הכתוב שהמלאכים נבראו ביום ראשון גם האומרים נשמותיהן של צדיקים כי מן הידוע כי האור ההוא השכלי מדרכו שיצפה ויביט אדם בו מסוף העולם ועד סופו. גם כי הנמצאים הנכבדים האלו הם עצמים רוחניים מופשטים מכל סוגי סוגי המקרים התשעה ומיניהם ומהנמשך להם הרחק מאד. ואולם רבי יהודה בר רבי סימון שדקדק והיה אור לא נאמר אלא ויהי אור מלמד שכבר היה כמו שכתבנוהו למעלה. הפליג להורות כי בשעה שנאמר ויהי אור בכתוב כבר היה האור ההוא קודם לכן. והאור ההוא לדעתם הם הנבדלים כמו שביארנו בשער הקודם. ואימתי היו אלא במה שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והוא אמתת מה שכתבנוהו בזה. סוף דבר כי הוא מבואר שהמאמר הראשון ממאמרות הבריאה הוא ממש מאמר העצם אשר זכרוהו האלהיים:

10 המאמר השני

11 פה יבאר ענינים חמורים נאותים תורניים בחלוף מה שכתבו הראשונים:

12 ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וכו':

13 וכבר נבוכו המפרשים כלם במהות זה הרקיע גם המים המתמצעים בו. ונאמרו בו ענינים רבים הזכירם הרב רבי יצחק ישראל בפרק ראשון מהמאמר השני לספר יסוד עולם. והיותר קרוב אל הדעת ואל ישוב הכתובים הוא מה שכתב הוא שם שהרקיע הזה הוא כמשמעו נאמר על שטח קערירות גלגל הלבנה שהוא המבדיל בין הנמצאות העליונות ממנו. ובין הנמצאות אשר תחתיו. והנמצאות האלו כנה אותם הכתוב בשם מים כמו שנמצאו הכתובים הבאים בלשון הזה על ענינים רבים. וממי יהודה יצאו ישעיהו מ״ח:א׳. מי הנהר הרבים שם ח' המים הזדונים תהילים קכ״ד:ה׳ כל צמא לכו למים ישעיה נ"א שתה מים מבורך משלי ה׳:ט״ו מקולות מים רבים תהילים צ״ג:ד׳ אלא שעמד לפניו ייתור ויעש אלהים את הרקיע ויבדל וכו' שאינו מוסיף ענין במלאכה כמו שהיה הענין במאמר יקוו המים כלו למפרשים היות זה הרקיע האויר אשר אנו בקרבו המבדיל בין המים המיניים למים אשר בכח כמו שיבא. ואני הנני מחזיק בפירושו כי הוא היותר נאות מצד עצמו ומצד הלשון כמו שאמרנו אלא שאוסיף להורות כי מאמר ויעש אלהים את הרקיע וכו' הוא עצם המאמר הזה ועקרו אשר לא כוון החכם הנזכר אליו. ואומר כי אחר שהשלים בהויות האור מה שהספיק למלאת החסרון שזכר ראשונה באומרו וחשך על פני תהום. רצה להשלים ולתקן מה שחסר מהיות שם גשמים מתנועעים בתמידות בתנועותיהם יניעו היסודות האלו לערבם ולמזגם להיות מהם ההויות כלם ולהתמידם. כי על חסרון זה אמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים כמו שכתבנו. וזה במאמר יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כי בו צוה כי מההיולי ההווה השמימיי יבראו גרמי השמים כלם רצוני שיושפעו מהמלאכים שנבראו ראשונה ויתנועעו מרוחניותם ז. והגרמים האלה הנכללים בשם רקיע הם מבדילין בין מדרגות היצירות רצוני בין המים העליונים המכונים לשמים בפסוק הראשון ובין התחתונים הנכללים בו בשם הארץ שהם הד' יסודות וכל מה שהורכב מהם אשר אלו ואלו שם המים יכללם בכנויי התורה והנבואה כמו שקדם והוא אומרו ויהי מבדיל בין מים למים. ואולם על הערת הכנוי הזה במים העליונים זירז רבי עקיבא לתלמידיו כשאמר חגיגה י"ד: כשתגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים דכתיב תהילים ק״א:ז׳ דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. אמר כי באמרם מים ממש על מה שתחת הרקיע לא יכזבו אחר שיש שם מים בפועל ומים בכח אבל בהגיע מחשבתם אל הנמצאות היקרות אשר מעל לרקיע שהם אבני שיש טהור יותר מאותם שכנה הכתוב שמות כ״ד:י׳ באמרו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו'. אם יאמרו מים מים ממש יכזבו בלי ספק ולא יכון לנגד עיניו לפי שמגשימים במקום שאין שם גשמות כלל. ואולם בתחלה היה הרקיע הזה רקיע מבדיל לבד כמ"ש ויהי מבדיל בין מים למים. רצוני שהיה דק וחלוש עד שלא היה בו אלא כדי הבדלה ממש. אמנם אחרי כן ספר שהרקיע הזה נעשה ונשלם להיות מלאכה בפני עצמה ושלימה וזה במ"ש ויעש אלהים את הרקיע וכו'. ח והכונה שתקנו ושטחו ועשו ממנו שליש הבריאה והוא מה שיכלול כל גרמי השמים משטח גבנינות הגלגל החלק עד שטח קערירות גלגל הירח והוא ממש מה שאמר מאור לבושו לקח ונטה כשלמה והיו נמתחים והולכים עד שגער בהם פר"א פ"ג. והוא ענין ההגבלה שגזרה חכמתו בהם אם במספרם ואם בשיעורם. ואמר ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים וכו' כי הגרמים האלה בכלל היו מבדילים במעלה בין העליונים בהחלט ובין התחתונים בהחלט:

14 ובמדרש בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטרין מקרה בעצים ובאבנים ובעפר אבל הקב"ה לא קירה עולמו אלא במים הדא הוא דכתיב תהילים ק״ד:ג׳ המקרה במים עליותיו ב"ר פ"ד. הנך רואה בכאן שלשה מיני מים אשר מהם נשלם מספר העולמות. מים העליונים אשר מעל לרקיע במעלה והם עולם השכלים. והמים התחתונים אשר מתחת לרקיע והם עולם ההויה וההפסד. והמים האמצעיים הוא הרקיע הכולל כל גרמי השמים ושהוא תקרתו של עולם בלי ספק כמ"ש הבונה בשמים מעלותיו עמוס ט׳:ו׳. וכמה אמתי חכמי האמת זה הפירוש במ"ש רבי יעקב בשם ר"ש ב"ר סימון אומר בשעה שאמר הקב"ה יהי רקיע בתוך המים הוגלדה הטיפה האמצעית ונעשו השמים התחתונים ושמי השמים העליונים שם. הרי שביארו היטב שבמאמר זה הוגלדה והוקרמה הטפה האמצעית והוא כנוי נאות להיולי השמים שאמרנו שנברא ראשונה אמצעי בין קצוות הבריאה ושממנה נעשה הרקיע מבדיל ושהרקיע הזה הוא כולל משטח גבנינות הגלגל העליון עד שטח קערירות גלגל הלבנה כמו שאמרנו. אלא שלפי דרכנו הוא פירוש ויעש אלהים את הרקיע והוא נכון. י ואמר ויהי כן כי על זה האופן נשלם חלוק הג' עולמות כל אחד בגבולו ומקומו במדרגתו: ויקרא אלהים לרקיע שמים ט ביאר בזה ב' דברים. האחד שהרקיע הנאמר הוא מה שיכלול כללות הגלגלים כלם אשר קראם שמים והם השמים המפורסמים בזה השם. והב' שכבר הורה שקרא אותם בשם שהיה עצמי וראשונה לדבר אחר. וכן הוא האמת שכבר העתיק להם השם עצמו שקרא ראשונה למניעיהם והם הנמצאים העליונים כמו שאמר. והוא השם אשר נתקיים להם אחרי כן. גם כי זה השם נאמר בכלל על השמים והמגיעים. ה' אלהי השמים בראשית כ״ד:ז׳. הודו לאל השמים תהילים קל״ו:כ״ו. ובייחוד מכאן ואילך על אלו השמים הנזכרים. והוא הדרך שדרך בו הרב המורה בענין אלו השמות. והנה בהמשך ב' מלאכות אלו. האחת הרקיע שהיה המציאות הראשון החסר. והשנית עשייתו במה שנמתח ונעשו ממנו השמים ושמי השמים נשלם שיעור המשך ערב ובקר יום השני. והמלאכה החסרה יוחסה לערב והשלימה לבקר כמו שהיה כן ביום הא' ויהיה בשאר הימים כאשר יתבאר. ומה שלא נאמר במלאכת הזאת כי טוב כלם חשבו הטעם מפני שלא נגמרה מלאכתם אם מפני שעדין לא נתלו המאורות או שלא התנועעו או מפני טעמים אחרים מתחלפים כל איש הישר בעיניו יעשה כמו שיבא. י ואני כבר גליתי דעתי את אשר היתה עמי רוח אחרת בזה בהפך. וזה כי לא נאמר כי טוב כי אם במלאכה שנמצאת ראשונה. מציאות חסר ונגמרה בו ביום כי אז נשלם טובו אשר היה חסר ממנה ראשונה כמו שהיה הענין באור שכתבנו ויהיה בארץ וצמיחותיה כאשר יתבאר. אמנם הנמצאים האלו האמצעיים הגלגלים אשר כן נעשו ביום הזה לא נבראו עדיין כלל. ועכשיו שנבראו בקומתן ובצביונן נבראו לא חסרו דבר ומי יאמר שלא התנועעו כלן דרך סבובן. ותליית המאורות הגדולים הוא דבר זולת שלימות הגלגלים:

15 ובמדרש מפני מה לא נאמר בשני כי טוב ר' יוחנן תני לה בשם רבי יוסי בן חלפתא לפי שבו נברא גיהנם שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה ישעיהו ל׳:ל״ג יום שבו אתמול ולא שלשום. ר' חנינא אמר לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים. א"ר טביומי ומה מחלוקת שהיה לתקון עולם וישובו אין כתיב כאן כי טוב מחלוקת שהוא לערבוב העולם על אחת כמה וכמה. א"ר שמואל ב"ר נחמן שלא נגמרה מלאכת המים. מטרונה אחת שאלה לרבי יוסי למה לא כתיב בשני כי טוב אמר לה אעפ"כ חזר וכללו בסוף וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אמרה לו אמשל לך משל למה הדבר דומה לששה בני אדם שבאין אצלך ואתה נותן לכל אחד מנה ולאחר אי אתה נותן ואתה חוזר ונותן לכלם מנה לא נמצא לכל אחד מנה ושתות ולאחד שתות. חזר ואמר לה כדא"ר שמואל בר נחמן לפי שלא נגמרה מלאכת המים ב"ר פ"ד. ועתה ראה כמה דוחקים סבלו בזה לפי שקבלו שמה שלא נאמר כי טוב היה לחסרון המלאכה עד שרב טביומי תמה על זה בקל וחומר שדן על זה כשיובן ענינו. והיותר קרוב הוא מה שאמר ר' שמואל בר נחמן כי לפי הפרסום השמים יתנו רביבים כמ"ש דברים י״א:י״א למטר השמים תשתה מים. יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וכו' שם כ"ח וכתיב כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ בראשית ב׳:ה׳ וזה טעם שלא נאמר כי טוב וכל אלו הם עניינים דחוקים. אמנם ר' יוסי נראה שמסכים לדעתי במה שהשיב את המטרונה כהוגן ראשונה במה שאמר לה שהמלאכה ההיא לא לחסרונה מנע הטוב ממנה אדרבה שהיא נכנסת בכלל. והנה טוב מאוד. אלא מפני שאלצתו עיד דחה אותה בקנה כדאמר ר' שמואל בר נחמן נראה דליה לא סבירא ליה. מ"מ נראה כי לפי דרכנו בטלו השאלות כולן: אמנם הרב המורה והנמשכים אחריו פירשו מאמר זה רצוני יהי רקיע בתוך המים. בדרך רחוקה מאד מהוראת הכתובים ואמרו שהרקיע הזה אשר כן נאמר במאמר הב' המבדיל בין מים למים הוא האויר הקרוב אלינו שהוא מבדיל בין אלו המים המיניים אשר בכאן בפועל ובין המים אשר בכח אשר מדרכן שיתהוו על זה האויר. ושאלו המים אשר בכח הם אבני שיש טהור שהזהיר עליהם ר' עקיבא לתלמידיו אל תאמרו מים מים כלומר שלא יגזרו עליהם שהם מים בפועל שאינם אלא בכח והביא ראיה מאמרם ז"ל הוגלדה הטפה האמצעית והשמיט סוף המאמר ההוא שאומר ונעשו השמים התחתונים ושמי השמים העליונים לפי שהוא סתירת פירושו לגמרי. כי זה מורה אמיתת מה שכתבנו בלי ספק. ואמר כי זה הרקיע אם אינו עצם השמים נאמר ויקרא אלהים לרקיע שמים כמו שנקרא השמים האמיתיים רקיע דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים ונסתייע מאד במה שלא נאמר במלאכה הזאת כי טוב לפי שראה בחסרונותיה מה שיחייב זה ושבח מאד מאמר האומר לפי שלא נגמרה מלאכת המים אשר זכרנו כבר. והוא גם הוא נתן במה שלא נאמר כי טוב במלאכה ההיא שני טעמים לפגם. הא' מה שיש במאמר הזה מהבלבול והשבוש אם יובן כפשוטו ומן ההעלם וקושי ההבנה אם יובן כצורתו. והב' מצד שההוייה ההיא אינה מכוונת לעצמה כי אם לצמיחת האדמה ושדבר אשר לו תוארים אלו אין לומר עליו כי טוב. ומה מאד נפלא דעתם זה בעיני כי תלו פרשה נפלאה ועקרית ממעשה בראשית בענין נקל וחלוש שכמעט אין בו ממש בערך אל פלאי הבריאה כמו שהורה הרב בעצמו בטעמים אנו. גם כשתתבונן בכוונתם אין מאמר יהי רקיע בתוך המים וכו' רק מאמר יקוו המים בעצמו אחר שזה וזה אינו אלא הפנאת חלק האויר הזה אשר אנחנו שוכנים בקרבו שהוא הרקיע המבדיל בין אלו המים אשר בפועל למים אשר בכח כדי שיהא פנוי לשבת על פני האדמה והנה באמת א"כ בדין לא נאמר כי טוב:

16 האמנה כי מה שיראה שסייע על ידם מדברי חז"ל. ואם לא הזכירו הרב ז"ל הוא מה שנמצא פ"ק דתענית דף ט': תניא רבי אליעזר הגדול אומר כל העולם כלו ממי אוקינוס הוא שותה שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה וכו'. א"ל רבי יהושע והלא מי אוקינוס מלוחים הם א"ל ר"א ממתקים הם בעבים ור' יהושע אמר כל העולם כלו מהמים של מעלה הוא שותה שנאמר למטר השמים תשתה מים דברים י״א:י״א. ומה אני מקיים ואד יעלה מן הארץ מלמד שענני כבוד מתגברות ועולות למעלה ופותחים פיהם כמין נאד ומקבלים מטר שנאמר כי יגרע נטפי מים יזוקו מטר לאידו איוב ל״ו:כ״ז עוד שם י'. כמאן אזלא הא דתניא מים העליונים במאמר הם תלוים ופירותיהן גשמים שנאמר תהילים ק״ד:י״ג משקה הרים מעליותיו וכו'. כמאן כרבי יהושע ורבי אליעזר כיון דסלקי להתם כמאן דאתו מהתם דמו. עוד שם כמאן אזלא הא דתניא משקה הרים מעליותיו א"ר יוחנן מעליותיו של הקב"ה כמאן כרבי יהושע ור' אליעזר. והנה לכאורה נראה שדעת רבי יהושע קאי כוותייהו. אמנם כשנתבונן בדבריהם לא נטה רבי יהושע ימין ושמאל מכל מה שאמרנוהו. וזה כי רבי אליעזר הגדול סובר שספוק העולם כלו מהמטר לצורך ההויות השפלות לא יעשה רק הנמצאים נ"א עם המים התחתונים כי מטבעם ע"י חום האש היסודיי אשר תחת הגלגל יעלה אד קר ולח ויתפשט בעננים ברום האויר ויהיו גשם על פני כל הארץ וכמ"ש החכם אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו קהלת י״א:ג׳ והוא מה שיראה לו מאומרו ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. ירצה כי יעשה זה מבלי צורך אל סיוע תנועות הגרמים השמימיים כלל ומה שאמרו הכתובים למטר השמים תשתה מים משקה הרים מעליותיו הוא על שם עליית האד ההוא המימיי לעליוני האויר אשר הם לצד השמים להתפזר על הארץ. אמנם ר' יהושע סובר בזה מה שיסברוהו המאמתים מן הפלוסופים הטבעיים בזה והוא שתנועות הגרמים השמימיים עם רוכביהם יניעו חלקי היסודות ויכריחום להדחות ולצאת ממקומם לעלות כבדים למעלה ולרדת הקלים למטה אשר עם זה ישתנו מזגיהם ויתהוו מהם מיני האידים כלם אשר מהם נעשו אותו השמים ואחד מהם הוא הקר והלח אשר בעלותו אל גבול ידוע מהאויר יושלם לקבל שם צורת מים ויהי הגשם על הארץ כמו שמבואר זה מספריהם. ולהיות ר' יהושע זה דעתו וראה שבזולת תנועות אלו השמים אי אפשר לגשם להתהוות כמו שנתבאר אמר שהעולם שותה מהמים של מעלה והם המים העליונים עצמן שכתבנו בפי' המקרה במים כי עליהם אמר בפירוש למטר השמים תשתה מים שמים ממש כמ"ש ויקרא אלהים לרקיע שמים לפי הפי' האמתי. והוא מה שנגמר פירושו בתניא אידך משקה הרים מעליותיו ואמר ר' יוחנן מעליותיו של הקב"ה. שיש לשאל אלא עליותיו של מי עלה על דעתנו. אלא שכיון לאמת שהם השמים ממש המכונים אליו ית' שנאמר תהילים קט״ו:ט״ז השמים שמים ליי'. אמנם אמר הכתוב ואיד יעלה מן הארץ והשקה וכי' להורות על אופן ההויה והוא מה שביארו במליצה נאה מאד באומרם שענני כבוד מתגברות וכו'. וזה כי האידים ההנה בתחלתן הן קצת חלקי הארץ והמים המתפזרים בכח התנועה הנזכרת ומתאחזים באויר ובעלותם עד גבולם בפגוש אותם חלקי האש היורדים לקראתם יותך מהם שם עפריותם ועבים וישארו ספוגיים בענינם ומקבלים שם צורת המים. ולזה דמה אותם לענני כבוד על שם כבדותם וכשיסתלק מהם כבדותם יסתפגו ונעשו כנאדות לקבל צורתם השלימה והוא מה שלמדו יפה מהפסוק כי יגרע נטפי מים וכו' ירצה כי יגרע מגסותן ועביין וישארו נטפי מים כי נעשו ספוגיים כמו נאדות כי מלת יזוקו הוא נאד בלשון התלמוד בע"ז ס'. האי זיקא בין מליא בין חסרה. חמת מים בראשית כ״א:י״ד תרגום ירושלמי זיקא דמיא. ולזה אמרו דאזלא כותיה הא דאמרי מים עליונים במאמר הם עומדים ופירותיהם גשמים אי בעית אימא גשמים ממש כפי שאמרנו. ואיבעית אימא שכיון על כל הגופים הטבעיים המתמזגים ומתהוים בסבוביהם תחת השמים. כמו שאמר מפרי מעשיך תשבע הארץ תהילים ק״ד:י״ג כי ארץ לא שבעה מים לבד אבל מכל הנמצאות שבה תשבע ותתמלא דכתיב לה' הארץ ומלואה שם כ"ד ונאמר מלאה הארץ קניניך שם ק"ד. כן נראה שהוא פירוש המאמרים האלו וכיוצא בהם להודיע ענינם האמיתי ושלא יהיו המעדת רגל להכריח בהם דברים מדומים אשר אין להם שחר במקום הזה הנכבד והנורא. וכמה ידחה דעתם זה מ"ש שם מעשה נס יש בדבר אדם כובר בכברה חטים או תבן על שלא ירדו שתים או ג' אצבעות מתערבין ואלו מהלכין מהלך כמה שנים ואינן מתערבין ב"ר פרשה ד'. ואמרו עוד כגבהו של רקיע כך עביה של ארץ שנאמר ישעיהו מ׳:כ״ב היושב על חוג הארץ שם. ומהידוע שאם כדבריהם אין מהרקיע עד לארץ מהלך שעה גם אין גבהו כטובי הארץ. אבל לפי מה שאמרנו ודאי שיערו הגובה אשר עד הרקיע כעובי הארץ ואף על פי שאינן יורדים כל השיעור ההוא מהגובה מ"מ כיון שמשם הם מושפעים נחשב כאלו משם יורדים ולישנא דקרא נקט למטר השמים תשתה מים דברים י״א:י״א לחם מן השמים שמות ט״ז:ד׳:

17 ועתה אחר שנתיישב כל זה כדי לחזק ולאמת כל מה שכתבנו בשני אלה המאמרות והתקשרם במה שהוא עקר כוונתם אזכור מה שאמרו בהם חז"ל חגיגה ט"ו.:

18 ת"ר מעשה בר' יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד לפניו א"ל מאין לאין בן זומא א"ל צופה הייתי בין מים עליונים למים תחתונים ואין בין זה לזה אלא ג' אצבעות שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים כיונה שמרחפת על בניה נוגעת ואינה נוגעת. אמר להם ר' יהושע לתלמידיו עדין בן זומא מבחוץ מכדי ורוח אלהים מרחפת אימת הוי ביום הראשון והבדלה ביום שני הוא דהואי דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים. וכמה אמר רב אחא בר יעקב כמלא נימא. ורבנן אמרי כגודא דגמלא. מר זוטרא ואי תימא רב אסי אמר כתרי גלימי דפריסי אהדדי ע"כ. הנך רואה כי בן זומא היה חושש לגזור דין הבדלת מים עליונים מתחתונים מהכתוב שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים וסובר כי רוח אלהים הוא תנועת הגלגלים בכח הנמצאים העליונים הרוחניים שהיתה מרחפת על פני המים התחתונים שהם היסודות ומפני שאמר מרחפת משמע שאינן נושקין זה בזה. אבל שהיה ביניהם רוחק מה והוא מה שרמזו. יפה בשלשה אצבעות מספר הג' הרחקים והיה מצטער למה שחוייב משם הרקות או איזה דבר שלא יובן עניינו. אמנם ר' יהושע אמר כי עדיין הוא מבחוץ ותפס עליו מלמדו מהכתוב ההוא לענין הבדל' כלל כי אדרב' כוונת הכתוב שם לומר שלא היו נבדלים מים עליונים ותחתונים כל ערב ובוקר של יום ראשון כמו שפירשנו. אמנם אם סדר הבדלות הוא מונה ילמוד אותו מיום שני שנאמר בו יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל. והכוונ' כי בו יספר ממה שהשלים מה שחסר ביום הראשון בזה ומה שהובדלו העליונים והתחתונים ומשם אין המעדת רגל לענין הרקות כלל כי אין ללמוד משם רק מה שחוייב מכח ההבדל' שהוא כמו שפירש רב אחא כמלא נימא והוא השטח שאין לו שיעור כלל. אמנם מי שאמר כגודא דגמלא שירצה כחיבור הלוחות או כתרי גלימי כיוונו לשלא יהיה השטח ההוא משותף לשני הגשמים כענין הגשמים המתדבקים. הנה זהו פירוש נכון לאלו המאמרים החמורים והם מכריעים הכרע' גמור' לכל מה שכתבנו בשתי פרשיות אלו והוא הנכון ביישובי הכתובים ודברי חכמינו האלהיים וזה מה שרצינו בכאן. והנה הוא מבואר שהרקיע הזה מצד שהוא רקיע מבדיל אינו דבר אחר אלא הגבלת המעל' והמט' להיות מקום העליונים למעל' ומקום התחתונים למטה כמו שאמר בפי' ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים וכי' לומר שהרקיע הזה היא ההגבל' המקומית הזאת אשר בין מים למים. והנה ודאי זה הוא עקר מציאות האנה שזהו ממש עניינו והוא אחד מהתשע' מאמרות הנקרא להם כן מאמר האנה וזה לשון החכם באלהיות. ואולם האנה הוא היות הדבר במקום כמו היותו מעל ותחת והוא התחלת סדר העצמים מצד מה שישיגים המקרים. ואפשר כי אע"פ שעיקר מה שנתחדש ביום השני הוא בריאת עצם השמים כלם כיון שנתחדש במאמר הזה בתחתונים ענין האנה שהוא ראשית כל התנועות והתחלתן וכל תנועה תורה על חסרון המתנועע מצד מה שהוא מתנועע כמו שהמנוח' תורה על שלימותו והגעת תכליתו כמו שיבא בפרשת ויכלו שער ד' ב"ה. י' לזה גם כן לא תאות שיאמר עליה כי טוב וזה כשנמשך אל דעת הראשונים. אמנם כבר כתבנו שהנכון הוא שלא יאמר לפי ענין המלאכה:

4 בבא קמא פתח ↗

וְחַד אָמַר שִׁבְעָה. וְאָמְרִי לַהּ: שְׁלֹשִׁים. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ״ – זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁיָּצְאוּ לְפָנָיו שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף חֲלוּצֵי כָתֵף, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: וַהֲלֹא לִפְנֵי אַחְאָב עָשׂוּ כֵּן! אֶלָּא שֶׁהִנִּיחוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ, וְאָמְרוּ: קִיֵּים זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה. וְהָאִידָּנָא נָמֵי עָבְדִינַן הָכִי! אַפּוֹקֵי מַפְּקִינַן, אַנּוֹחֵי לָא מַנְּחִינַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַנּוֹחֵי נָמֵי מַנְּחִינַן, ״קִיֵּים״ לָא אָמְרִינַן. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: הֲוָה אָזֵילְנָא בַּהֲדֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לְמִשְׁאַל שְׁמַעְתָּא, כִּי הֲוָה עָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא וַהֲוָה בָּעֵינָא מִינֵּיהּ מִלְּתָא, לָא פָּשֵׁיט לַן עַד דְּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ, וַהֲדַר אֲמַר לַן: אֲפִילּוּ ״קִיֵּים״ אָמְרִינַן; ״לִימֵּד״ לָא אָמְרִינַן. וְהָאָמַר מָר: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה! לָא קַשְׁיָא; הָא לְמִיגְמַר, הָא לְאַגְמוֹרֵי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, מַאי דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כׇּל מָיִם, מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״? כׇּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, זוֹכֶה לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי״ – וְאֵין ״זְרִיעָה״ אֶלָּא צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד״; וְאֵין ״מַיִם״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״. וְזוֹכֶה לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים – זוֹכֶה לְכִילָה כְּיוֹסֵף, דִּכְתִיב: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר״; וְזוֹכֶה לְנַחֲלַת יִשָּׂשכָר, דִּכְתִיב: ״יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם״. אִית דְּאָמְרִי: אוֹיְבָיו נוֹפְלִים לְפָנָיו כְּיוֹסֵף – דִּכְתִיב: ״בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ״; וְזוֹכֶה לְבִינָה כְּיִשָּׂשכָר – דִּכְתִיב: ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל״. הֲדַרַן עֲלָיךְ אַרְבָּעָה אָבוֹת מַתְנִי׳ כֵּיצַד הָרֶגֶל מוּעֶדֶת? לִשְׁבֹּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר. הָיְתָה מְבַעֶטֶת, אוֹ שֶׁהָיוּ צְרוֹרוֹת מְנַתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֶיהָ – וְשָׁבְרָה אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. דָּרְסָה עַל הַכְּלִי וּשְׁבָרַתּוּ, וְנָפַל עַל כְּלִי וּשְׁבָרוֹ – עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְעַל הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. הַתַּרְנְגוֹלִין מוּעָדִין לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר. הָיָה דְּלִיל קָשׁוּר בְּרַגְלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְהַדֵּס וּמְשַׁבֵּר אֶת הַכֵּלִים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הַיְינוּ רֶגֶל הַיְינוּ בְּהֵמָה! אֲמַר לֵיהּ: תְּנָא אָבוֹת, וְקָתָנֵי תּוֹלָדוֹת. אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: ״הַשֵּׁן מוּעֶדֶת״ ״הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת״, מַאי אָבוֹת וּמַאי תּוֹלָדוֹת אִיכָּא? הֲוָה קָמַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא, וַאֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שַׁנַּאי חֲדָא, וְאַתְּ שַׁנִּי חֲדָא. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַב אָשֵׁי: תַּנָּא שֵׁן דְּחַיָּה, וְקָתָנֵי שֵׁן דִּבְהֵמָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה״ כְּתִיב, בְּהֵמָה – אִין, חַיָּה – לָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה. אִי הָכִי, הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי בְּרֵישָׁא! הַאי דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא – חֲבִיבָא לֵיהּ. אִי הָכִי, רֵישָׁא נָמֵי – לִיתְנֵי הָהִיא דְּלָא כְּתִיבָא בְּרֵישָׁא! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – אִידֵּי וְאִידֵּי אָבוֹת נִינְהוּ, הָךְ דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא – חֲבִיבָא לֵיהּ. הָכָא – שָׁבֵיק אָב, וְתָנֵי תּוֹלָדָה?! אִיבָּעֵית אֵימָא: אַיְּידֵי דְּסָלֵיק מֵרֶגֶל, פָּתַח בָּרֶגֶל. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר. כֵּיצַד? בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק – וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ; בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ; וַחֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: צְרוֹרוֹת, וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. הִזִּיק – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא אֵימָא: הִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. צְרוֹרוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְהוּ? חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: צְרוֹרוֹת כִּי אוֹרְחַיְיהוּ – חֲצִי נֶזֶק. וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה, וְהִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: צְרוֹרוֹת, וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מַפְרִיחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּכַנְפֵיהֶן – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. בְּרוּחַ שֶׁבְּכַנְפֵיהֶן – מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: נֶזֶק שָׁלֵם. תַּנְיָא אִידַּךְ: תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מְהַדְּסִין עַל גַּבֵּי עִיסָּה וְעַל גַּבֵּי פֵּירוֹת, וְטִינְּפוּ אוֹ נִיקְּרוּ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. הֶעֱלוּ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת – מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: נֶזֶק שָׁלֵם. תַּנְיָא אִידַּךְ: תַּרְנְגוֹל שֶׁהָיָה מַפְרִיחַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְיָצְתָה רוּחַ מִתַּחַת כְּנָפָיו וְשִׁיבְּרָה אֶת הַכֵּלִים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. סְתָמָא כְּרַבָּנַן. אָמַר רָבָא: בִּשְׁלָמָא סוֹמְכוֹס – קָסָבַר: כֹּחוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי. אֶלָּא רַבָּנַן, אִי כְּגוּפוֹ דָּמֵי – כּוּלֵּיהּ נֶזֶק בָּעֵי לְשַׁלֵּם; וְאִי לָאו כְּגוּפוֹ דָּמֵי, חֲצִי נֶזֶק נָמֵי לָא לְשַׁלֵּם! הֲדַר אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם כְּגוּפוֹ דָּמֵי, וַחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת – הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ. אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁבַּזָּב טָמֵא – בְּנִזָּקִין מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. כֹּל שֶׁבַּזָּב טָהוֹר – בְּנִזָּקִין מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. וְרָבָא, צְרוֹרוֹת אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?! לֹא; רָבָא – עֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בַּקָּרוֹן קָא מַשְׁמַע לַן. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. כֵּיצַד? בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק – וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ; בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ; וַחֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ, וְעֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִים שֶׁהָיוּ מְחַטְּטִין בְּחֶבֶל דְּלִי, וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנִשְׁבַּר הַדְּלִי – מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם. בָּעֵי רָבָא: דָּרְסָה עַל כְּלִי וְלֹא שְׁבָרַתּוּ, וְנִתְגַּלְגֵּל לְמָקוֹם אַחֵר וְנִשְׁבַּר, מַהוּ? בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן – וְגוּפֵיהּ הוּא, אוֹ דִלְמָא בָּתַר תְּבַר מָנָא אָזְלִינָא – וּצְרוֹרוֹת נִינְהוּ? תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבָּה – דְּאָמַר רַבָּה: זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל – פָּטוּר; דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: מָנָא תְּבִירָא תְּבַר! לְרַבָּה – פְּשִׁיטָא לֵיהּ, לְרָבָא – מִבַּעְיָא לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: הִידּוּס – אֵינוֹ מוּעָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה מוּעָד. הִידּוּס סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא לָאו הִידּוּס וְהִתִּיז, וּבְהָא קָמִפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן, וּמָר סָבַר: בָּתַר תְּבַר מְנָא אָזְלִינַן? לָא;

6 בראשית רבה פתח ↗

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם, וַיַּעַשׂ, אֶתְמְהָא, וַהֲלוֹא בְּמַאֲמָר הֵן, הֱוֵי תהלים לג, ו: בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, רַבִּי יוֹחָנָן תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲלַפְתָּא, שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה ל, לג: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ שִׁלְשׁוֹם. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם. שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, אָמַר לָהּ אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלוֹ כֻּלּוֹ בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית א, לא: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, אָמְרָה לֵיהּ מָשָׁל שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִין אֶצְלְךָ וְאַתְּ נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה, וּלְאֶחָד אֵין אַתְּ נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתְּ חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנֶה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתּוּת, אֶתְמָהָא. חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּהַהוּא דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כְּתִיב בַּשְּׁלִישִׁי שְׁתֵּי פְּעָמִים כִּי טוֹב, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי אָמַר, כְּתִיב ישעיה מו, י: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה קָרוּי טוֹב שמות ב, ב, וְעָתִיד לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, לְפִיכָךְ לֹא כָּתוּב בָּהֶם כִּי טוֹב. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל, וְדוֹר אֱנוֹשׁ, וְדוֹר הַפְלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶן כִּי טוֹב.

7 חולין פתח ↗

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בְּקוֹמָתָן נִבְרְאוּ, בְּדַעְתָּן נִבְרְאוּ, בְּצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם״, אַל תִּקְרֵי ״צְבָאָם״ אֶלָּא ״צִבְיוֹנָם״.

7 תענית פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִמֵּימֵי אוֹקְיָינוֹס הוּא שׁוֹתֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כׇּל פְּנֵי הָאֲדָמָה״. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא מֵימֵי אוֹקְיָינוֹס מְלוּחִין הֵן! אָמַר לוֹ: מִתְמַתְּקִין בֶּעָבִים.

« עקידת יצחק ג׳:א׳ עקידת יצחק ג׳:ד׳ »