פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ד׳:ד׳

4 רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר. ומאמרו דומה לדברי עקביא בן מהללאל ג, א שקבע כי התבוננות בגורל הממתין לגוף האדם בקברו "דע לאן אתה הולך ... למקום עפר רימה ותולעה" תביא את האדם שלא לחטוא. לויטס ממשיך ואומר כי התבוננות זו גם תשפיע על אופיו של האדם ועל מידותיו במהלך חייו.

5 מְאֹד מְאֹד הֱוֵה שְׁפַל רוּח. על האדם להיות ענו וצנוע על "שפל רוח" ראו גם ה, כב, ואפילו באורח קיצוני "מאוד מאוד", וזאת משום

6 שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. גורלו של האדם, סוף דרכו ראו להלן, הוא המוות והכיליון, ולאור עובדה זו ראוי שיכיר במעמדו הארעי, בכוחותיו המוגבלים עד מאוד ובאפסותו אל מול העולם, האל והנצח, ועל כן ראוי שינהג בענווה ובצניעות ולא בגאווה ובהתנשאות.

7 על ר' לויטס

8 חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בראשית המאה השנייה לספירה. מאמרו במסכת אבות הוא הופעתו היחידה במשנה וגם בכלל ספרות חז"ל כמעט ואין מביאים דברים בשמו, כך שקשה לומר דבר של טעם על האיש וקורות חייו. מסורת מאוחרת קובעת שנקבר באזור צפת.

9 יבנה

10 יבנה העתיקה נמצאה במישור החוף, סמוך למקום שבו שוכנת העיר יבנה של היום, ובתקופת המשנה היתה אחד המרכזים היהודיים החשובים ביותר. אחרי שנכשל המרד ברומאים, סביב שנת 70 לספירה, ביקש רבן יוחנן בן זכאי עליו ראו ב, ט מן המצביא הרומאי, אספסיאנוס, שיתן לו את "יבנה וחכמיה", כדי להנהיג את העם ממרכז חדש זה, במקום מירושלים בבלי, גיטין נו ע"ב. מלשון הבקשה עולה, כי עוד לפני חורבן הבית היתה יבנה מרכז לתורה וחכמה. מעמדה של עיר זו הלך והתבסס עוד יותר בשישים השנים הבאות, כאשר ישבו בה הנשיא, הסנהדרין וגדולי החכמים, תוקנו בה תקנות חשובות, הוכרעו מחלוקות רבות והונחה התשתית לחיבור המשנה על ידי איסוף מסורות אגדיות והלכתיות בקבצים שבעל־פה. כינוס זה של חכמים מכונה במקורות בשם "כרם ביבנה" משנה, כתובות ד, ו ועוד, על שם צורת הישיבה של התלמידים לפני מוריהם שורות שורות ירושלמי ברכות ד, א. כישלונו הצורב של מרד בר כוכבא בשנת 135 הביא לחורבן ארץ יהודה, למעבר הסנהדרין אל הגליל ולירידת העיר ממעמדה. – בשנת 1949 יושבו במקום עולים חדשים מצפון אפריקה, פרס, תימן ואירופה ומאז הלך היישוב וצמח עד שזכה למעמד של עיר בשנת 1986. על שמה של יבנה הקדומה קרויים העיר יבנה, קבוצת יבנה, ישיבת "כרם ביבנה" המכונה "אם ישיבות ההסדר" וכן בתי ספר ממלכתיים דתיים רבים במרחבי המדינה, וזאת לאור ראיית "יבנה" כסמל להמשכיות לימוד התורה בישראל, גם בתקופות קשות.

11 מה היה שמו העברי של לויטס?

12 לצערנו איננו יודעים להשיב על שאלה זו אלא אם כן שמו היה "לוי", ואולי לא היה לו שם עברי כלל. שמו הוא יווני ואין הוא היחיד בעל שם כזה במסכת אבות. כך למשל השמות אנטיגנוס א, ג או הורקנוס ב, י. מאותם ימים, ולאחריהם, מצאנו עוד אישים יהודים רבים שנשאו שמות יווניים, כגון עקילס, מתרגם התורה ליוונית, או מלכי בית חשמונאי אריסטובולוס ואגריפס. בחירת שם יווני לתינוק, או שם יווני שרכש לו אדם במהלך חייו, מעידים על הסביבה התרבותית שבתוכה חי ופעל. שמות יווניים מעידים אפוא על השפעתן של הלשון היוונית והתרבות היוונית על תושבי ארץ ישראל, תהליך שהחל עם כיבוש המזרח בידי צבאותיו של אלכסנדר מוקדון. אט אט הפכה היוונית לשפת המינהל והתרבות של האזור, והיהודים החלו לעשות בה שימוש – בצד העברית והארמית שבהן דיברו עוד קודם לכן. המפגש בין היוונית לעברית הותיר את רושמו לא רק בשמות פרטיים כגון לויטס. רבות הן המילים היווניות אשר אנו עושים בהן שימוש עד היום הזה, ואף במסכת אבות נמצא הרבה מהן: פנקס ג, כ, פרקליט ד, יג, קטיגור שם, תריס שם, פרוזדור ד, כא, טרקלין שם וספוג ה, יח. ועליהן ניתן להוסיף עוד ועוד, כגון: אוויר, איזמל, נימוס, סגנון, פנס, אכסניה, אצטדיון, תיאטרון, גימנסיה, אוקיינוס, אוכלוסין, אמבטיה, אסימון, ארנק, אתלט, בולמוס, דורון, סנהדרין, פתק, פולמוס, סנדלר, אפוטרופוס. מתברר כי את היוונים גירשנו מארצנו, אך השפה היוונית חדרה ללשוננו בעוצמה גדולה.

13 "עוד לא אבדה תקוותנו"

14 המשמעות המקובלת של תיבת "תקווה" מבטאת ציפייה לטוב עתידי: "ויש תקווה לאחריתך, נאום ה'" ירמיה לא, טז, "כי יש לעץ תקווה אם ייכרת" איוב יד, ז, וכן "כל זמן שאדם חי – יש לו תקווה. מת – אבדה תקוותו..." ירושלמי, ברכות ט, א. זו גם, כידוע, משמעות המילה בהמנון מדינת ישראל, יצירתו של נפתלי־הרץ אימבר משנת 1877. אך במקרה שלפנינו ייתכן שלויטס איש יבנה משתמש בתיבה זו במשמעות אירונית: כל מה שאדם יכול לקוות ולצפות לו הוא בסופו של דבר להיעשות מאכל לתולעים. עם זאת אפשר שהוא מקנה לתיבת "תקווה" משמעות אחרת: עתיד, גורל. "תקווה" הוא גם חוט מלשון "קו" הנמתח ממקום למקום, כפי שעולה, למשל, מסיפור המרגלים ביריחו, המבקשים מרחב לקשור בחלונה את "תקוות השני" יהושע ב, כא או "חוט השני" שם, יח ולפי זה "תקווה" הוא קו החיים שעליו מהלך כל אדם ואדם עד לסופו. קו החיים האנושי, אומר לויטס, מוליך בהכרח אל הכיליון והאבדון, וראוי לזכור זאת בכל עת.

15 לויטס ובן סירא

16 מאמרו הקצר של לויטס דומה להפליא למאמר המיוחס לחכם שמעון בן סירא, שחי בסוף המאה השלישית לפני הספירה: "מאוד מאוד השפל גאווה, כי תקוות אנוש רימה" בן סירא ז, יז. האם אפשר שלויטס רק מצטט את דברי החכם הקדמון, כמאמר שהיה שגור על פיו בכל עת? הדבר איננו בלתי אפשרי, כי מצאנו במסכת אבות להלן ד, כד גם ציטוט של פסוק מספר משלי כמאמרו של אחד מן החכמים.

17 ספר בן סירא, שנכתב במקורו בשפה העברית – אך הגיע אלינו בשפה זו רק בחלקו והשאר נותר בתרגום ליוונית – משתייך אל קבוצת הספרים המכונים בשם "הספרים החיצוניים". הוא נכתב בתקופה שבה עדיין לא נחתם אוסף הספרים הקרוי "תנ"ך" והיו מי שסברו כי מן הראוי לשלבו בקובץ זה אך איך היו נראות בחינות הבגרות שלנו לפי זה?. בסופו של דבר הוחלט להותירו מחוץ לקובץ המקראי תוספתא, ידיים ב, יג, ועל כן כונה "חיצוני", על שום שנותר בחוץ. עיקרו של ספר בן סירא הם מאמרי חכמה קצרים, ברוח ספרי החכמה המקראיים משלי וקהלת, ולמרות היותו "ספר חיצוני" הוא נזכר בשמו ומצוטט רבות בספרות חז"ל. כך, למשל: "כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור" בבלי, חגיגה יג ע"א, "כתוב בספר בן סירא: אישה טובה מתנה טובה לבעלה" בבלי, יבמות סג ע"ב, וכן עוד. מסתבר שאי־הכנסתו של ספר בן סירא אל קובץ ספרי המקרא לא מנע את השימוש בו בתקופת חז"ל ובספרותם. על כן אפשר גם אפשר שלויטס איש יבנה מצטט מספר זה, מבלי להזכיר את מקורו.

18 רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר. ומאמרו הספוג מונחים ומושגים שמתחום הדת, מבוסס על התפיסה הרואה בקידוש שם האלוהים בעולם מעשה נשגב, ובחילולו פשע ומעשה נורא.

19 כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר. כל הגורם לכך ששמו של האלוהים הוא ה"שמים" ראו ב, יז יבוזה ולא יוצג ברבים במלוא קדושתו, וזאת בעקבות התנהגות פגומה של המאמינים בו, הנעשית אפילו במסתרים ולא בראש חוצות,

20 נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ בַּגָּלוּי. מענישים אותו מן השמים בפומבי, לעיני הכול ולא פירט כיצד. אין צריך לומר, כמובן, כי לדעת ר' יוחנן חילול שם שמים בגלוי יביא לעונש בגלוי.

21 אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם. בין אם חילול השם נעשה בלא כוונה "שוגג", ובין אם נעשה במתכוון "במזיד", בין אם נעשה בסתר ובין אם בגלוי, עונשו של העושה כך יבוא עליו בפומבי, כדי להראות ברבים את חומרת המעשה. חומרת העונש, עם זאת, תהיה שונה ממקרה למקרה, בהתאם לחומרת המעשה שבגינו נענש האדם.

22 על ר' יוחנן בן ברוקא

23 חכם ארץ ישראלי שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה, ורק מעט ידוע על תולדות חייו. הוא למד את תורתו אצל ר' יהושע בן חנניה ובין מאמריו המועטים ניכרת עמדתו יוצאת הדופן כלפי הנשים שבחברה היהודית. כך, אגב דיון בשאלת חובות הורים כלפי בנותיהן, נאמר בתוספתא כתובות ד, ח כי "מצווה לזון את הבנות", אך ר' יוחנן מדגיש כי אין זו רק מצווה אלא "חובה לזון את הבנות". ובניגוד לעמדת בני דורו ובניגוד לפסיקות של בעלי הלכה, שרק הגבר חייב לקיים את מצוות "פרו ורבו", הוא קבע כי גם האישה חייבת בפרייה ורבייה, כי "על שניהם הוא אומר בתורה 'ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו'" משנה, יבמות ו, ו. בנו, ר' ישמעאל, נזכר במשנה הבאה שבמסכת אבות.

24 חילול השם

25 בשעתו הוציא מי שהוציא מבין חריצי הכותל המערבי פתק שהוטמן שם בידי ברק אובאמה, בשעה שהתמודד על משרת נשיא ארצות הברית. הפתק פורסם ברבים, ורב הכותל קבע על מעשה מחפיר זה כי הוא בבחינת "חילול השם", וזאת משום שהוא נעשה בידי אדם דתי ובמקום בעל אופי מקודש. מה עניין "חילול השם" לכאן?

26 הרעיון הדתי בדבר הצורך לקדש את שמו של האלוהים בעולם, כלומר לרוממו, לייחדו ולהעריצו, עומד בניגוד גמור לחילול השם, היינו לפגיעה בו ובקדושתו על ידי התנהגות לא ראויה מצד המאמינים בו ובתורתו. כבר הנביא יחזקאל זועם על בני ישראל אשר באו "אל הגויים ... ויחללו את שם קדשי באמור להם =עליהם עַם ה' אלה ומארצו יצאו" יחזקאל לו, כ. עצם יציאת בני ישראל לגלות בשל חטאיהם מביאה לחילול שמו של האלוהים בעיני אומות העולם. רעיון זה המשיך את דרכו בספרות חז"ל: אין המדובר בעבירה על המצוות או במעשה פגום אחר מבחינה דתית או מוסרית, אלא בהשלכה שיש למעשה זה כלפי שמו של האלוהים, היינו כלפי מעמדו בעיני הבריות, כלפי יחסם של בני האדם אל התורה או אל המצוות, וכיוצא באלו דברים שהדת היהודית רואה אותם כבעלי ערך ומקודשים. גניבה, דרך משל, תהיה לעולם חטא ומעשה פגום, אך כשהיא נעשית בידי אדם המצהיר בגלוי על היותו שומר תורה ומצוות, יאמרו הבריות כי יש במעשה גם חילול השם, כיוון שאמונתו באלוהים ואורח חייו לא מנעו אותו מן המעשה הראוי לגינוי והשוו גם א, יא, וכך נמצא לא רק שמו של האיש מושמץ ברבים אלא גם התורה ונותנהּ. דיון ארוך בסוגיה זו מצוי בתלמוד הבבלי יומא פו ע"א אגב עיסוק בשאלת האפשרות לכפר על חטאים שונים: "מי שיש חילול השם בידו, אין כוח בתשובה לתלות =חזרתו בתשובה איננה יכולה לסייע לו בדחיית העונש ולא ביום הכיפורים לכפר =אין יום הכיפורים מכפר עליו ולא בייסורין למרק =גם סבל וייסורים אינם יכולים לכפר על המעשה אלא ... מיתה ממרקת = רק יום המוות וייסוריו מכפרים על החטא הנורא הזה", וממשיך התלמוד ושואל: מה הוא חילול השם? והתשובה המפתיעה מובאת בשמו של חכם בבלי בשם רב: "כגון אם אני לוקח בשר מן הקצב ולא משלם לו מיד" המקור בארמית. במקרה כזה עשוי המסתכל לסבור, כי אין בכוונתו של החכם לשלם, והריהו גזלן או למצער מי שמנצל את מעמדו כדי להשיג רווח חומרי, ומכאן ילמדו אנשים שהתנהגות כזו איננה כה נוראה, ונמצא שמהּ של דת ישראל מתחלל ברבים. מסתבר כי הבריות מצפות – אך אולי לא בצדק – כי שומר תורה ומצוות יקפיד יותר על עניינים שונים שבין אדם לחברו, וכאשר הוא נתפס בקלקלתו מטיחים דברי ביקורת לא רק נגדו אלא גם נגד התורה והמצוות שלא סייעו לו להיחלץ מן העבירה, ובעקיפין גם נגד נותן התורה. ועל כן, אין מקום להבחין במקרה זה בין שוגג למזיד, כי בשני המקרים המעשה שנעשה גורם לחילול השם בעיני באי עולם.

27 שוגג ומזיד

28 הדת היהודית מכירה מצוות רבות, ומניינן תרי"ג 613 – אף שפרשנים שונים מונים את המצוות בדרכים שונות. חלקן "מצוות עשה" כגון תקיעת שופר, אכילת מצה, בניית סוכה, קביעת מזוזה וחלקן "מצוות לא תעשה" כגון האיסור על אכילת בשר חזיר, על הדלקת אש בשבת, על קללת חרש, ועוד ועוד. והנה, מי שאיננו מקיים אחת ממצוות "לא תעשה" במתכוון, מתוך מודעות מלאה למעשהו, קרוי בלשון ההלכה "מזיד", בעוד שמי שעושה זאת כיוון שלא ידע על האיסור בכלל כגון שמעולם לא נאמר לו כי אסור להדליק אש ביום השבת או כיוון שלא ידע על קיום התנאים המחייבים איסור זה כגון שטעה בחשבון הלוח ולא ידע שיום שבת הוא – הריהו בבחינת "שוגג" בלבד, ודיניהם שונים בתכלית. כך, למשל, נקבע כבר בתורה במדבר פרק לה כי הורג נפש בשגגה – גולה לעיר מקלט, אבל רוצח במזיד – דינו מוות. באורח דומה קובעת המשנה תרומות ב, ג כי הנוטע עץ בשבת בשוגג – אפשר להותיר את העץ על מקומו, אך הנוטע במזיד – ייעקר העץ. ובמקרה אחר נאמר כריתות ב, ו כי המקיים בשוגג יחסי מין עם קרובת משפחה האסורה עליו כגון שלא ידעו שניהם כי הם קרובי משפחה – דינם להביא קרבן כדי לכפר על המעשה, אך אם עשו זאת במזיד – דינם כרת, היינו מוות בידי שמים. הרמב"ם הלכות שגגות מפרט עשרות מקרים שבהם השוגג מביא קרבן ואילו המזיד חייב מיתה, בידי בית דין או בידי שמים. אך מסתבר שבעניין חילול השם הקפידה ההלכה במיוחד ולא מצאה דרך להקל על העושה זאת בשגגה, והכול כדי ללמד כי "חילול השם קשה" מכל החטאים כולם ירושלמי, נדרים ג, ט.