פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ה׳

« פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ד׳:כ״ב פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ו׳:א׳ »

1 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

* פרק ה: אוסף של מאמרי חכמה שעניינם ברשימות מספריות, בסדר יורד מעשר עד ארבע, אשר בסופו נוספו לו עם הזמן עוד כמה מאמרים.

2 מדרש תהילים פתח ↗

לדוד אל תתחר במרעים. זה שאמר הכתוב משלי כג יז אל יקנא לבך בחטאים. ובמה תקנא שם ביראת ה' כל היום. אל תקנא בנרן של רשעים. ראה כמה שמן יש בו רביעית או שמינית אין לו אחרית השמן שלם והנר מתכבה. וכן הוא אומר שם כד כ לא תהיה אחרית לרע. ואומר שם נר רשעים ידעך. הלכה האורה שלו. לכך דוד אומר אל תתחר במרעים. קנא בנר שאינו נדעך לעולם ואין הנר שלו פוסקת. שנאמר שם ו כג כי נר מצוה ותורה אור. לכך אל יקנא לבך. אמר הקב"ה קנא לי שאילולי הקנאה אין העולם מתקיים. לפי שאין אדם נושא אשה ובונה בית שאלמלא הקנאה שקינא אברהם להקב"ה לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא. כשאמר למלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה. אמר לו בצדקה שהיינו עושים. אמר לו וכי מה צדקה היה לכם לעשות וכי עניים היו שם והלא לא היה אלא נח ובניו ועל מי הייתם עושים צדקה. אמר לו על החיה והבהמה והעוף. לא היינו ישנים כל הלילה אלא היינו נותנין לפני זה ולפני זה. פעם אחת איחרנו את עצמנו ויצא אבי משובר. אותה שעה אמר אברהם מה אלו אלולא שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאין משם ובשביל שאיחר עצמו כמעט קיבל שכרו ונשבר. אני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של המלאכים על אחת כמה וכמה שאנצל מן הפגעים. מיד בראשית כא לג ויטע אש"ל. אכילה שתיה לויה. וכן שלמה אמר קהלת ד ד וראיתי את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו. לכך אל יקנא לבך בחטאים:

2 קידושין פתח ↗

גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם.

3 בראשית רבה פתח ↗

וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בראשית יא, כח, רַבִּי חִיָּא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָא דְּיָפוֹ, תֶּרַח עוֹבֵד צְלָמִים הָיָה, חַד זְמַן נְפֵיק לַאֲתַר, הוֹשִׁיב לְאַבְרָהָם מוֹכֵר תַּחְתָּיו. הֲוָה אָתֵי בַּר אֵינַשׁ בָּעֵי דְּיִזְבַּן, וַהֲוָה אֲמַר לֵהּ בַּר כַּמָּה שְׁנִין אַתְּ, וַהֲוָה אֲמַר לֵיהּ בַּר חַמְשִׁין אוֹ שִׁתִּין, וַהֲוָה אֲמַר לֵיהּ וַי לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה בַּר שִׁתִּין וּבָעֵי לְמִסְגַּד לְבַר יוֹמֵי, וַהֲוָה מִתְבַּיֵּשׁ וְהוֹלֵךְ לוֹ. חַד זְמַן אֲתָא חַד אִתְּתָא טְעִינָא בִּידָהּ חָדָא פִּינָךְ דְּסֹלֶת, אֲמָרָהּ לֵיהּ הֵא לָךְ קָרֵב קֳדָמֵיהוֹן, קָם נְסֵיב בּוּקְלָסָא בִּידֵיהּ, וְתַבְרִינוּן לְכָלְהוֹן פְּסִילַיָא, וִיהַב בּוּקְלָסָא בִּידָא דְּרַבָּה דַּהֲוָה בֵּינֵיהוֹן. כֵּיוָן דַּאֲתָא אֲבוּהָ אֲמַר לֵיהּ מַאן עָבֵיד לְהוֹן כְּדֵין, אֲמַר לֵיהּ מַה נִּכְפּוּר מִינָךְ אֲתַת חָדָא אִתְּתָא טְעִינָא לָהּ חָדָא פִּינָךְ דְּסֹוֹלֶת, וַאֲמַרַת לִי הֵא לָךְ קָרֵיב קֳדָמֵיהון, קָרֵיבְתְּ לָקֳדָמֵיהוֹן הֲוָה דֵּין אֲמַר אֲנָא אֵיכוֹל קַדְמָאי, וְדֵין אֲמַר אֲנָא אֵיכוֹל קַדְמָאי, קָם הָדֵין רַבָּה דַּהֲוָה בֵּינֵיהוֹן נְסַב בּוּקְלָסָא וְתַבַּרִינוֹן. אֲמַר לֵיהּ מָה אַתָּה מַפְלֶה בִּי, וְיָדְעִין אִינוּן. אֲמַר לֵיהּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ אוֹמֵר. נַסְבֵיהּ וּמְסָרֵיהּ לְנִמְרוֹד. אֲמַר לֵיהּ נִסְגוֹד לְנוּרָא, אֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם וְנִסְגּוֹד לְמַיָא דְּמַטְפִין נוּרָא. אֲמַר לֵיהּ נִמְרוֹד נִסְגּוֹד לְמַיָא, אֲמַר לֵיהּ אִם כֵּן נִסְגּוֹד לַעֲנָנָא דְּטָעִין מַיָא. אֲמַר לֵיהּ נִסְגּוֹד לַעֲנָנָא. אָמַר לֵיהּ אִם כֵּן נִסְגּוֹד לְרוּחָא דִּמְבַדַּר עֲנָנָא. אֲמַר לֵיהּ נִסְגּוֹד לְרוּחָא. אֲמַר לֵיהּ וְנִסְגּוֹד לְבַר אֵינָשָׁא דְּסָבֵיל רוּחָא. אֲמַר לֵיהּ מִלִּין אַתְּ מִשְׁתָּעֵי, אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא לָאוּר, הֲרֵי אֲנִי מַשְׁלִיכֲךָ בְּתוֹכוֹ, וְיָבוֹא אֱלוֹהַּ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּילְךָ הֵימֶנּוּ. הֲוָה תַּמָן הָרָן קָאֵים פְּלוּג, אָמַר מַה נַּפְשָׁךְ אִם נָצַח אַבְרָהָם אֲנָא אָמַר מִן דְּאַבְרָהָם אֲנָא וְאִם נָצַח נִמְרוֹד אֲנָא אֲמַר דְּנִמְרוֹד אֲנָא. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצֹּל, אָמְרִין לֵיהּ דְּמַאן אַתְּ, אֲמַר לְהוֹן מִן אַבְרָהָם אֲנָא, נְטָלוּהוּ וְהִשְּׁלִיכוּהוּ לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו, וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח וגו'.

4 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

חובת הדיינים שלא לענות את הדין הינה צידה השני של ההנחיה המופיעה בראש מסכת אבות א, א: "הוו מתונים בדין". מן העבר האחד נדרש מן הדיין הלך רוח של מתינות, התובע ממנו שלא להיחפז במתן פסק הדין ולשקול באופן זהיר את מכלול ההיבטים. מאידך גיסא, כאשר מתינות זו גורמת להארכה מוגזמת של המשפט ופרסום פסק הדין, היא עשויה לגרום לעינויים של בעלי הדין, המצפים בכיליון עיניים להכרעת דינם. מן הדיין נתבע, אפוא, איזון רגיש בין מידת המתינות לבין מידת ההחלטיות. משל יפה לאיזון הרצוי מביא הרב יחיאל מיכל אפשטיין 1829־1908, בחיבורו ההלכתי "ערוך השולחן". הוא משווה שם בין ההליך המשפטי לבין החמצת בצק לצורך אפיית לחם. אפיית הבצק קודם שנחמץ דיו מביאה ללחם פגום, אך גם החמצה הנמשכת יותר "מן השיעור מקלקלת את טעם הלחם" חושן משפט י"א.

5 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

העולם, לפי שמעון הצדיק, מתקיים גם בזכות "העבודה". לדאבונם של כל הפועלים והחקלאים נאמר, כי הכוונה איננה לעבודת כפיים, אלא לעבודת המקדש היא עבודת האל, רוצה לומר – בתקופתו של שמעון הצדיק – להקרבת הקרבנות. "עבודה" כעבודת אלוהים מופיעה כבר בתורה. כך, בדבריו של הבן "הרשע" המצוטט גם בהגדה של פסח כשהוא שואל: "מה העבודה הזאת לכם"? שמות יב, כו. באחת מברכות התפילה המרכזית של היהדות, תפילת שמונה עשרה, מבקשים המתפללים על בניין המקדש, ואומרים בין השאר: "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואישי ישראל =הקרבנות ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון". מסתבר שבספרות חז"ל הלך השימוש במושג זה והתרחב, בעיקר אחרי החורבן, וכלל גם את התפילה, הקרויה "עבודה שבלב" מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, דברים כג, כה, ומול עבודת האלוהים הציבו את פולחנם של עובדי האלילים, היא "עבודה זרה" או "עבודת אלילים" להלן ה, יא. לשם תיאור מטלת הפרנסה משמשות במסכת אבות מלים אחרות כגון מלאכה א, י; ב, יט או דרך ארץ ב, ב; ג, ו; ג, כא.

6 פסחים פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וּמָן, וְקֶשֶׁת, הַכְּתָב, וְהַמַּכְתֵּב, וְהַלּוּחוֹת, קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלוֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף

6 פסיקתא רבתי פתח ↗

עשר דברים. אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים שמות כ' ב'. עלי עשור עלי נבל עלי הגיון בכנור תהלים צ"ב ד' תנא ע"ש ר' יהודה שבעה נימין יש בכנור בזמן הזה על שם שבע ביום הללתיך שם קי"ט קס"ד לימות המשיח הם שמונה למנצח על השמינית שם י"ב א' על נימא שמינית לעתיד לבא הם עשרה על שם הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שם ל"ג ב': דבר אחר עלי עשור וגו' אדריינוס שחיק טמיא שאל את ר' יהושע בן חנניא אמר לו כבוד גדול חלק הקדוש ברוך הוא לאומות העולם שנתן שאותן חמשה דברות הראשונות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל שמו מעורב בהם כלומר שאם חטאו ישראל הוא קורא אחריהם תגר חמשה דברות האחרונים האחרונות שנתן לאומות העולם אין שמו מעורב בהם כלומר שאם חטאו אומות העולם אין קורא אחריהם תגר אמר לו צא וטייל עמו עמי במדינות ובכ"מ ומקום שהיה מוליכו היה רואה איקונים שלו קבועה אמר לו זו מה היא אמר לו איקונים שלי עד שמשכו לבית הכסא אמר לו אדוני המלך רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה ובמקום הזה אינה קבועה אמר לו את הוא סבא דיהודאי כך הוא כבודו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי במקום משוקץ במקום מטונף אמר לו ולא שמעו אזניך מה שפיך מדבר כך שבחו של הקב"ה להיות שמו מעורב עם הרצחנים עם המנאפים עם הגנבים סילקו והלך לו כיון שיצא אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית לנו מה אתה משיב אמר להם כך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא בתחילה הלך לו אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב שנאמר על חרבך תחיה בראשית כ"ז מ' אין אנו יכולים לקבל את התורה אח"כ הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתב בה אמר להם לא תנאף אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף הדא היא דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהן שם י"ט ל"ו אין אנו יכולים לקבל את התורה אחר כך הלך לו אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה אמר להם לא תגנוב אמרו לו כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל הדא היא דכתב יהיה פרא אדם וידו בכל יד כל בו שם ט"ז י"ב אין אנו יכולים לקבל את התורה ואח"כ בא לו אצל ישראל אמרו לו נעשה ונשמע הדא הוא דכתב ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו דברים ל"ג ב' אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים שה"ש ח' י"ד ברח דודי ערוק מן ריחא בישא אית ואתא לך לריחא טבא על הרי בשמים עלי עשור עלינו לקבל את המצות עשרות ועשרת הדברות עלי נבל עלינו להתנבל עליה בימי השמד ר' שמעון בן לוי אמר בשמחה ורבנים אמרים ורבנין אמרו שלא באנגרים באנגריא וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דעתם של ישראל שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה באימה ויראה ברתת וזיע פתח ואמר אנכי ה' אלקיך: דבר אחר אנכי ה' אלקיך וגו' ר' לוי בשם רבי יוחנן משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה תהלים ע"ו ט' אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא אמרה הארץ מצוה אחת נצטווה אדם הראשון ועבר עליה ונתקללתי בעבורו כדכתב ארורה האדמה בעבורך בראשית ג' י"ז כאן מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה על אחת כמה וכמה אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אעפ"כ חזר הקב"ה ופייסה שנאמר ארץ ארץ שמעי דבר ה' ירמיה כ"ב כ"ט שמעת שאמרתי ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה ולא שמעת שאמרתי לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם בראשית ח' כ"א כיון ששמעה כך מיד שקטה. דבר אחר אמר רבי חייא בר רבי אבא בשם רבי יוחנן אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא אמרה הארץ שמא תאמר אין ישראל מקבלים את התורה ואני חוזרת למימי כמה שהייתי דאמר רבי בשם רבי אחא נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תיכנתי עמודיה סלה תהלים ע"ה ד' כבר היה העולם מתמגמג והולך אילולי שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כ"ד ז' כבר היה העולם חוזר לתוהו ומי בישם ביסס העולם אנכי תכנתי עמודיה סלה: ד"א אמר רבי פנחס בשם רבי יוחנן אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא אמרה הארץ תאמר שהגיע עונתה של תחיית המתים והקדוש ברוך הוא תובע מידי מה שהפקיד אצלי כדכתב וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה ישעיה כ"ו כ"א וכיון ששמעה אנכי מיד שקטה בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ סלה תהלים שם י' משל למלך שהיה יוצא בקימפון חרבות מכאן וחרבות מכאן רמחים מכאן ורמחים מכאן והיו הכל אומרים מה אם בשעה שהוא יוצא בקימפון כך כשיוצא למלחמה על אחת כמה וכמה כך שמיעה אחת השמיע הקדוש ברוך הוא את קולו בסיני והרעיש את כל העולם כולו לכשיקום להוכיח את עולמו כל באי עולם וליתן שכרם של צדיקים כמה שכתב בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ סלה על אחת כמה וכמה אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן למלך שהיה עומד ומכרכר על פתח פלטין שלו כיון שראוהו עסוק דוכוס אומר עמי הוא עסוק כיון שראו עסוק איסטרטילוס אומר עמי הוא עסוק כיון שראו אותו אוחז ביד בנו אמרו בו עם בנו הוא עוסק כך היה הקב"ה כשעמד ומכרכר על הר סיני שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר שמות כ' א' מיכאל אומר עמי עסוק גבריאל אומר עמי הוא עוסק כיון שאמר אנכי אמרו עם בנו הוא עוסק ותורה הוא נותן לבניו: דבר אחר אנכי ה' אלקיך פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו' דברים ה' ד' אמר רבי יוחנן האיקונים הזה הוא אלף בני אדם מביטים בה כל אחד ואחד אומר בי היא מבטת כך הקדוש ברוך הוא היה מביט בכל אחד ואחד מישראל ואומר אנכי ה' אלקיך אמר ר' לוי יש לך ללמוד מדרך הארץ ויש לך ללמוד מאיקונין כמעשה יש לך ללמוד מאיקונין כמו שאמרנו יש לך ללמד דרך ארץ ללמוד מדרך הארץ בנוהג שבעולם קול אחד נכנס לתוך עשר אזנים שמא עשרה קולות נכנסים לתוך אוזן אחת ומה אם תפלות כל ברייה הוא שומע כולם כאחת שומע תפלות אינו אומר כאן אלא שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו תהלים ס"ה ג' ולהביט בכל אחד ואחד מישראל ולומר לו אנכי ה' אלקיך על אחת כמה וכמה אמר רבי יוסי אנכי ה' אלקיך על אחת כמה וכמה: ד"א פנים בפנים וגו' אמר ר' יוסי בי רבי אבין אמר רבי מנחם בשם ר' יהושע בן לוי לגיבור שהוא מפלפל בזיינו ומראה פנים לכל צד כך פנים בפנים דבר ה' עמכם: דבר אחר אמר רבי יוסי בר אבון למורנס הזה שהוא מראה פנים מכל צד כך פנים בפנים דבר ה' עמכם. ד"א פנים בפנים וגו' א"ר לוי בדמיות הרבה נדמה להם לזה עומד לזה יושב לזה בחור לזה זקן כיצד בשעה שנגלה הקדוש ברוך על ים סוף לעשות מלחמתן של בניו ולהיפרע מן המצריים לא נראה להם אלא כבחור שאין מלחמה נאה לעשות אלא על ידי בחור שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו שמות ט"ו ג' וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ליתן תורה לישראל לא נראה להם אלא כזקן שאין תורה נאה ונאה יוצאה אלא מפי זקן מה טעם דכתיב בישישים חכמה ואורך ימים תבונה איוב י"ב י"ב וכן דניאל אומר חזה הויתי עד די כורסוון רמיו ועתיק יומין יתיב דניאל ז' ט' אמר ר' חייא בר אבא אם יאמר לך ברא דזניתא תרין אלקים אינון אימר ליה אנא הוא דימא אנא הוא דסיני: דבר אחר אמר ר' לוי בפנים הרבה נראה להם הקב"ה בסיני בפנים זעופות בפנים הדופות בפנים מוריקות בפנים שמחות בפנים משחקות בפנים מסבירות כיצד בשעה שהיה מראה להם פורענותם של רשעים היה מראה להם בפנים זועפות בפנים הדופות בפנים מוריקות וכשהיה מראה להם מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא היה מראה להם בפנים שמחות בפנים משחקים משחקות בפנים מסבירות אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לך ברא דזניתא תרין אלקים אינון אימא ליה פנים בפנים דברו אלקים אין כתב כאן אלא דבר ה' עמכם: דבר אחר פנים בפנים וגו' רבי זכיי דשאב בשם רבי שמואל בר נחמן בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע באותה השעה ניתן להם זיו מזיו שכינה של מעלה מה טעם דכתיב ויצא לך שם בגוים ביופיך כי כליל הוא בהדרי אשר שמחתי עליך וגו' יחזקאל ט"ז י"ד: דבר אחר פנים בפנים וגו' אמר ר' תנחום בר' חנילאי אילו ניתנה תורה חתוכה לא היתה עמידת רגל למורה שיורה שאם טמא יש מטמאין כיוצא בו ואם טיהר יש מטהרין כיוצא בו אמר ר' ינאי תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה ניתנה לו ארבעים ותשע פנים טהור וארבעים ותשע פנים טמא מניין ודגלו עלי אהבה שה"ש ב' ד' אמר לו האיך עבידת אמר לו רבו המטמאין טמא רבו המטהרין טהור אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן תלמיד וותיק היה לו לר' עקיבא והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים טהור שלא מאותו הטעם אמרין ההוא תלמידא קטא מן טורא דסיני: דבר אחר פנים בפנים וגו' אמר רבי חנינא בר פפא פנים בפנים אימתי פנים תרי בפנים תרי הא ארבעה אפין פנים אימות למקרא פנים בינונית למשנה פנים מסבירות לתלמוד פנים משחקות לאגדה: דבר אחר פנים בפנים וגו' רבי מנחמן בשם רבי יעקב בן תרדאי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם משלי כ"ז י"ט יש לך אדם שהרב רוצה ללמד ותלמיד אינו רוצה ללמוד תלמיד רוצה ללמוד והרב אינו רוצה ללמד ברם הכא הרב רוצה ללמד ותלמיד רוצה ללמוד. ד"א פנים בפנים וגו' אמר רבי יהושע בן לוי פנים כנגד הפנים חדא מתרתי או הגבוה הנמיך עצמו או הנמוך הגביה עצמו אלא אמר רבי יהושע בן לוי מן מה דכתב וירד ה' על הר סיני שמות י"ט כ' אנו יודעים שהגבוה השפיל את עצמו וכן אתה מוצא בשעה שהקב"ה נותן לצדיק אינו נוטלה הימינו עד שתרד עמו לקבר דאמר רבי שמעון בן יוחי שאם ינקב נקב מקבורתו של משה אין כל העולם כולו יכול לעמוד באורה ואם כך נקב קבורה מה ואם כך קבורה משה מה: ד"א פנים בפנים וגו' א"ר ברכייה אמר משה לישראל בניי כשהייתם בארץ מצרים הייתי אומר לכם ה' אלקי אבותיכם שלחני אליכם שם ג' י"ג והייתם אומרים לי מה שמו שם ולפי השעה הייתי אומר לכם אהיה אשר אהיה שם שם י"ד ברם הכא הא זבינא והא מזבנה הא פיגמטא הא פרגמטטא פרקמטיא הא פרגמטוטא אפין באפין אפין אתון שמעון מיניה אנכי ה' אלקיך: דבר אחר אנכי ה' אלקיך וגו' רכב אלקים ריבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקודש תהלים ס"ח י"ח אמר רבי אבודימי דמן חיפא שניתי במשנתי עשרים ושנים אלף של מלאכי השרת ירדו עם הקדוש ברוך הוא על הר סיני וביד כל אחד ואחד עטרה לעטר בה כל אחד ואחד משבטו של לוי אמר רבי לוי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שכל השבטים אינם עומדים בשבועתם בתומיהם ושבטו של לוי עומד בתומיא בתומו לפיכך ירדו עם הקב"ה על הר סיני וביד כל אחד ואחד עטרה לעטר בה כל אחד ואחד מבני שבטו של לוי אמר ליה ר' ינאי בריה דרבי שמעון בן ינאי אם כן מיעטתה אלא בשעה שירד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכבות וכל מרכבה כמרכבה שראה יחזקאל. דבר אחר רכב אלקים רבותים וגו' אמר ר' יוחנן יום שעלה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ליתן תורה לישראל ירדו עמו ששים ריבוא של מלאכים וביד כל אחד ואחד עטרה לעטר בה כל אחד ואחד מישראל ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן אמר מאה ועשרים ריבוא אחד מלבישו עטרה ואחד מוסרו זונא ר' הונא רבה דציפרין אומר זונם זונאות שנאמר מוסר מלכים פתח ויאסור אזור במתניהם איוב י"ב י"ח. דבר אחר רכב אלקים וגו' רבי אומר משם אבא בן יוסף כתב אחד אומר היש מספר לגדודיו שם כ"ה ג' וכתב אחד אומר רכב אלקים ריבותים אלפי שנאן אלא הרי זה מספר לגדוד אבל לגדודים אין מספר ורבנין אמרין אחרת כתב אחד אומר היש מספר לגדודיו וכתב אחד אומר אלף אלפין ישמשוניה ורבוא ריבבון קדמוהי יקמון דניאל ז' י' אלא עד שלא חרב בית המקדש היה שבחו של הקב"ה משלם משחרב בית המקדש כביכול מיעט הקב"ה בפמליא שלו מנלן אמר ביתי חרב וקילוסי עולה משלם. ד"א רכב אלקים וגו' אמר ר' תנחום בן חנילאי כי לי אדם רכב רבותיים אלפי מי לירדם שלשון לעז כיליארים רכב רבותיים אלפי מילירדים שנאן שאינן עד מקום שאין סופיסטוס יכול לחשוב רבי עזריה ורבי יהודה בי רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי ריבותיים שאין להם מניין אלפי שאין להם מספר ורבנין אמרין ירדו שנונים על העולם להחריבו א"ר עזריא הן דמלכא שלמה במסורת שעלה בידם מן הגולה מצאו כתב תרתין רבון דאלפי שנאן דמלאכין ירדו עם הקדוש ברוך הוא על הר סיני ליתן תורה לישראל אמר רבי אלעזר שנאן הנאין והמשובחים היו אמר רבי יוסי בי רבי חלפתא אילו שרי אומות העולם היו ולמה ירדו ר' חייא בר רבא לכבודה של תורה ור' חייא בר יוסי אמר לכבודם של ישראל אמר רבי אלעזר כל מקום שאתה מוצא אוכלוסים אתה מוצא דחוק ברם הכא שנאן מרווחים: ר' אלעזר בן עזריה ור' אליעזר המודעי הוי יתבי עסקין בהדין פסוק רכב אלקים ריבותים אלפי מתיב רבי אלעזר בן עזריה לרבי אליעזר המודעי מחזיק היה הר סיני אמר ליה חבירא הא כתיב בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' ונקבצו אליה כל הגוים ירמיה ג' י"ז אפשר לומר מחזקת היא ירושלים אלא הקדוש ברוך הוא אומר לה האריכי הרחיבי קבלי אוכלוסיך כדרך שאמר לסיני הארך אפתי קבלי מלאכי. דבר אחר רכב אלקים וגו' רבי ברכיה אמר בשם רבי אבא בר כהנא כתב כה אמר ה' אלקי צבאות ה' אדני עמוס ה' ט"ז שמו של הקב"ה הן הוא צבאות אמר רבי יהודה בר סימן לא סוף דבר כל שמו אלא אפילו אות אחת משמו עושה צבא ככל שמו רבותינו אומרים אמר הקדוש ברוך הוא אני ה' הוא שמי ישעיה מ"ב ז' מה אני בורא עולמות ומחריב עולמות אף שמי בורא ומחריב עולמות אמר ר' יודן למלך שנשבה בנו ולבשה נקמת המלך והלך לפדותו באו שכינים לקרוביו לסייעו אילו בחרבות ואילו ברמחים אמר להם עברו מן הכין ואיני צריך לכם כך כשנגלה הקב"ה לעשות מלחמותן של בניו ולהיפרע מן האומות המצריים באו מלאכי השרת ולסיועו באו לסייעו אלו באבני ברד ואילו בגחלי אש אמר להם עברו מן הכין איני צריך לכם מנוגה נגדו עביו נשאו אין כתיב כאן אלא עביו עברו ברד וגחלי אש תהלים י"ח י"ג אמר רבי יוסן נסיין נשיין בנוהג שבעולם מלך בשר ודם כשהוא יוצא לפיוס למיאומס יוצא בעשרה בני אדם כשיוצא למלחמה יוצא בגייסות ובלגיונות אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא כשנגלה על ים סוף לעשות מלחמתם של בניו לא נראה להם אלא יחידי ה' איש מלחמה שמות ט"ו ג' וכשירד הקב"ה על הר סיני ליתן תורה לישראל ירדו עמו מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו ובא ה' אלקים וכל קדושיו עמו זכריה י"ד ה': ה' בם רבי פנחס בשם רבי יהושע בן לוי אדנותו עליהם מיכאל מרתת גבריאל מרתת ר' פנחס בשם ר' לוי מיכאל וגבריאל ששמו מעורב בהם אמר ר' לוי טבלרין שלו חקוקה על לבם: בהדין סיני בקדש אין אנו יודעין אם סיני טפילה לקודש ואם הקודש טפילה לסיני אלא מן הדא מה דכתב ה' בם סיני בקדש אנו יודעים שסיני טפילה לקודש רבי הונא בשם רבי אמי אמר מפני מה מכנים שמו של הקב"ה וקוראים אותו מקום מפני שהוא מקומו של עולמו ואין אנו יודעים אם הוא מקומו של עולם ואם עולמו הוא מקומו אלא מן מה דכתב ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור שמות ל"ג כ"א אנו יודעים שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו אמר רבי יצחק כתב מעונה אלקי קדם דברים ל"ג כ"ז אין אנו יודעים אם הוא מעונה של עולם ואם עולמו מעונו אלא מן מה דכתיב ה' מעון אתה תהלים צ' א' אנו יודעים שהוא מעונה של עולם ואין עולמו מעונו אמר רבי יודן לגיבור שהיה רוכב על הסוס כליו וכליו משופעים מכאן ומכאן הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס וכן הוא אומר כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה חבקוק ג' ח' רבי פנחס בשם רבי יהושע בן לוי אמר למלך שהניח אשתו עוברה והלך לו למדינת הים ושהה שנים הרבות הרבה ילדה בן וגידלה אותו כשבא המלך ממדינת הים הוציאה את בנו לאנפטי של מלך אביו והיה רואה דוכוס ומביט בו אפרוכוס ומביט בו ואומר זה הדא הוא זה הוא נתבונן המלך אמר לו בני מה לך מביט באלו אין הנייה מהם אלא אתה בני ואני אביך כך כשירד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו והיו ישראל מסתכלים בכל אחד ואחד מהם ואומרים זה הוא זה הוא אמר הקב"ה לישראל בני מה לכם מביטים באילו אין לכם הנייה מהם אלא אתם בניי ואני אביכם אתם בניי שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם דברים י"ד א' ואני אביכם שנאמר והייתי לישראל לאב ירמיה ל"א ט' אתם עמי ואני אלקיכם: אנכי ה' אלקיך אנכי רב רבי יוחנן אמר אנא נפשי כתבית יהבית ר' יודן בי רבי סמון אומר אנכי אנא נתתי כתבתי עשרת הדברות אמר רבי ברכיה אנא נהוריך כלילך יונתי תקבלון עשרת דברייא: אנכי אלף זה הקדוש ברוך הוא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד דברים ו' ד' נון חמשים כף עשרים הם שבעים איותנטיות שברא הקב"ה בעולמו יוד עשרה אילו עשרה דורות ומכולם לא בחר אלא בישראל: אנכי א' זה אברהם אבינו אחד היה אברהם יחזקאל ל"ג כ"ד נ' חמשים שבן חמשים הכיר אברהם את בוראו רבי חנינא ורבי יוחנן תרווייהו אמרין בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו ריש לקיש אמר בן שלש שנים עקב אשר שמע אברהם כקולי וגו' בראשית כ"ו ה' מנין אותיותיו של עקב כ' עשרים שחינך את המילה לעשרים דור י' עשרה אילו עשר נסיונות שנתנסה אבינו אברהם ועמד בכולם: אנכי א' זה ישראל אחת היא יונתי תמתי שה"ש ו' ט' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שמואל ב' ז' כ"ג נ' חמשים אלו חמשים יום שבין פסח לעצרת כ' אילו עשרים אילו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים י' עשרה אילו עשרת הדברות: אנכי אמר רבי שמעון בן יוחי אינך אנך אין אתה עומד במימיו בטימיו רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אמר אין זה לשון הזה אנכי אלא לשון אהבה לשון חיבה למלך ששלח את בנו למדינת הים ולמד לשון בני הים וכשבא ממדינת הים התחיל מדבר עמו בלשונו כך לפי שהיו ישראל בארץ מצרים ולמדו לשונם כיון שבאו לפני הר סיני התחיל הקב"ה מסיח עמהם בלשון אנכי אנוך רבי נחמיה אומר אין לשון הזה אנכי אלא לשון אימה ולשון יראה לאוהבו של מלך שהיה יודע מסטירים שלו פעם אחת נטה למות אמר לו בני לבנו בא ואני אגלה לך מסטירים של עיניו מלך תלה עיניו והביט במלך אמר לו בני הזהר בכבודו של מלך כך ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם וגו' בראשית מ"ט א' תלה עיניו והביט בהקדוש ברוך הוא אמר להם בניי הזהרו בכבודו של הקב"ה מה ענו אותו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד דברים ו' ד' אמר להם בניי סימן זה אני נותן לכם בלשון אנכי הסיח עם זקני אנכי מגן לך בראשית ט"ו א' ובלשון אנכי הסיח עם אבי אנכי אלקי אברהם אביך שם כ"ו כ"ד ובלשון אנכי הסיח עמי אנכי האל בית אל וגו' שם ל"א י"ג אנכי ארד עמך מצרימה וגו' שם מ"ו ד' ואף אתם אם בא ואמר להם לכם בלשון הזה אנכי דעו שהוא שלכם ואם לאו כביכול אינו שלכם כיון שבאו לפני הר סיני ופתח להם אנכי ידעו שהוא שלהם: אנכי ה' אלקיך וגו' רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחי פתח של זכות פתח להם הקדוש ברוך הוא לישראל כיון שעמדו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כ"ד ז' וכיון שאמרו אלה אלקיך ישראל שם ל"ב ד' ביקש להשמידם שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית תהלים ק"ו כ"ג אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לא לי לבדי אמרת אנכי ה' אלקיך שמא לכל ישראל אמרת אנכי ה' אלקיכם רבי יהושע דסכנים בשם רבי יהושע בן לוי אמר לו הקב"ה משה יפה לימדת סיניגורייא על בני לשעבר הייתי אומר לכם בלשון יחידי אנכי ה' אלקיך מכאן ואילך אני עתיד לומר לכם בלשון רבים אני ה' אלקיכם ויקרא י"ט ד' בלשון רבים להזהיר את כולכם: תני רבי שמעון בן יוחי אין אנכי אלא לשון ניחומים היך כד"א אנכי ה' אלקיכם אלקיך אנכי אנכי הוא מנחמכם ישעיה נ"א י"ב אמר רבי מנחם בשם רבי אבין אין אנכי אלא לשון תנחומים כתיב תנחומיך ישעשעו נפשי תהלים צ"ד י"ט רבי אבי בשם רבי יוחנן למלך שנשא מטרונת וכתב לה כתובה מרובה כך וכך תסבריות אני נותן לך כך וכך ספינות בים אני נותן לך כך וכך עיירות ביבשה אני נותן לך הניחה והלך לו למדינת הים והיו חברותיה מונות לה ואומרות לה היבי סיבי ליך בעל עד דאת עלייה עד דחייליך עליך והיתה נכנסת לתוך חופתה ופותחת כתובה וקורא בה ומוציאה אותה כתובה מרובה ומתנחמת לימים בא המלך ממדינת הים אמר לה בתי היאך המתנת לי כל השנים הללו אמרה לפניו אדוני המלך אילולי כתובתי מרובה שכתבת לי כבר היו חברותי מאבדות אותי ממך כך האומות העולם מונין לישראל ואומרים להם עד מתי אתם מתים על אלקיכם ונהרגים עליו ונותנים נפשיכם עליו כמה פורעניות הוא מביא עליכם כמה בוזזים מכם כמה מלכיות הוא מביא עליכם שובו לכם אצלינו ואנו עושים אתכם דוכסים ואיפרכים ואסטרטלים וישראל נכנסים לתוך בתי כנסיות ולתוך בתי מדרשות ופותחים ספר תורה וקורין בו ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם וגו' ויקרא כ"ו ט' ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם שם שם י"א ומתנחמים למחר כשיבא הקץ הקב"ה אומר לישראל בניי תמיה אני האיך המתנתם לי כל השנים הללו וישראל אומרים לפניו אילולי תורתיך שכתבת לנו כבר היו אומות העולם מאבדים אותנו ממך הדא היא דכתב זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו איכה ג' כ"א וכן דוד אמר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי תהלים קי"ט צ"ב רבי אבין בשם ריש לקיש למלך שכעס על מטרונת וטרדה מתוך פלטין שלו לימים בקש להחזירה אמרה יכפול לי כתובתי ואני חוזרת אצלו כך אמר הקדוש ברוך הוא בניי בסיני אמרת לכם אנכי פעם אחת אבל בירושלים עתיד אני לומר לכם שני פעמים אנכי אנכי הוא מנחמכם רבי מנחמן בשם רבי אבון אומר הנהימה שניהמתם לפני בהר סיני ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כ"ד ז' אנכי אנכי הוא מנחמכם: מפני מה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחידי מפני שהיחידים בטלו אותם אנכי ביטל מיכה לא יהיה לך ביטל מקלל זכור ירבעם לא תשא ביטל מקלל זכור ביטל מקושש כבד ביטל אבשלום לא תרצח ביטל יואב לא תנאף ביטל זמרי לא תגנוב ביטל עכן לא תענה ביטל ציבא לא תחמוד ביטל אחאב הרצחת וגם ירשת מלכים א' כ"א י"ט: כתיב פיתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל וגו' ירמיה כ' ז' אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם פיתיתני עד שנתתה לי את התורה ונתתה על צוארי עול מצות ונענשתי בהם אילו לא קבלתי את התורה הייתי כאחת האומות לא שכר ולא עונש אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שדילתני בסיני ואמרת לי אנכי ה' אלקיך והייתי סבורה שהוא רפה חזקתני ותוכל כי אנכי ה' אלקיך אל קנא שמות כ' ה' שדילתני בסיני ואמרת לי לא יהיה לך אלקים אחרים והייתי סבורה שהוא רפה חזקתני ותוכל זובח לאלקים יחרם שם כ"ב י"ט שדילתני בסיני ואמרת לי לא תשא והייתי סבורה שהוא רפה וחזקתני כי לא ינקה ה' שם כ' ז' שדילתני בסיני ואמרת לי זכור את יום השבת הייתי סבורה שהוא רפה חזקתני ותוכל מחלליה מות יומת שם לא יד שדילתני בסיני ואמרת לי כבד את אביך חזקתני ותוכל מקלל אביו ואמו מות יומת שם כ"א י"ז שדילתני בסיני לא תרצח חזקתני ותוכל שופך דם האדם באדם דמו ישפך בראשית ט' ו' שדלתני בסיני לא תנאף חזקתני ותוכל מות יומת הנאף והנאפת ויקרא כ' י' שדלתני בסיני לא תגנב חזקתני ותוכל וגונב איש וגו' מות יומת שמות כ"א ט"ז שדלתני בסיני לא תענה חזקתני ותוכל ועשיתם לו כאשר זמם דברים י"ט י"ט שדילתני בסיני לא תחטיא תחמוד והייתי סבורה שהוא רפה חזקתני ותוכל אל תחמוד יפיה וגו' כן הבא על אשת רעהו לא ינקה וגו' משלי ו' כ"ד עד כ"ט: רבי יקום ורבי יהודא רבי יקום אומר העובר לא תחמוד כאילו עובר על עשרת הדברות לא תחמוד אנכי רבי אבין הוה קרי עוד העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלקיה שכחה שם ב' י"ז לא תחמוד ולא יהיה לך תני חזקיה והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ ותנאף את האבן ואת העץ ירמיה ג' ט' לא תחמוד ולא תשא עליה הכתוב אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה במדבר ה' כ"א לא תחמוד זכור אמר רבי תנחומא הרי שזינתה בתו של כהן גדול וילדה בן וגידלה אותו עמד והקריב על גבי המזבח נמצא מחלל את השבת שאין זה מקריב לא תחמוד כבד גיים גיים מן הגודר ולוקים מן סוסיתה והיו מתגנבים אילו בנשותיהם של אילו ואילו בנשותיהם ואילו בנשותיהם של אילו לימים נפלה קטטה ביניהם זה הרג את אביו וסבור שאינו אביו ולא תחמוד לא תרצח סוף שאשתו עושה לו כשפים ורוצחתו לא תחמוד לא תנאף תני חזקיה והיה מקל זנותה וגו' ירמיה ג' ט' לא תחמוד לא תגנב עליו הכתב אומר מים גנובים ימתקו משלי ט' י"ז לא תחמוד לא תענה הרי שיודע עדות לאביו סבור שאינו אביו והרי הוא אביו נמצא מעיד על אביו עדות שיקרא לא תחמוד כמשמעו ר' יהודה אומר העובר לא תחמוד עובר על שבעה לאווין שיש כאן לא יהיה לך לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ולא תחמד: נאמרו חמשה הדברות האחרונים כנגד חמשה הדברות הראשונים לא תרצח כנגד אנכי אמר הקב"ה אם רצחת מעלה אני עליך כאילו אתה ממעט הדמות. לא תנאף לא יהיה לך אמר הקדוש ברוך הוא אם נאפת מעלה אני עליך כאילו אתה עובד עבודה זרה: לא תגנוב לא תשא תני רבי חייא לא תגנובו לא תכחשו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר ויקרא י"ט י"א וי"ב שאם גנבת סופך לכחש סופך לשקר סופך לשבע בשמי לשקר: לא תענה זכור אמור הקב"ה שאם העדת עדות שקר על חבריך מעלה אני עליך כאילו העדת עלי על שלא בראתי עולמי בששה ולא נחתי בשביעי: לא תחמוד כבד גיים מן הגדר אלקים מן סוסיתה היו מגנבים נשיתיהם מתגנבים אלו בנשותיהם של אילו ואלו בנשותיהם של אלו לימים נפלה קטטה ביניהם זה הרג את אביו וסבור שאינו אביו: נאמרו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם אנכי כנגד ויאמר אלקים יהי אור בראשית א' ג' וכתב והיה ה' לך לאור עולם ישעיה ס' י"ט לא יהיה לך כנגד ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים בראשית א' ו' אמר הקדוש ברוך הוא היה מבדיל ביני ובין עבודה זרה שנקראה מים מכונסים כדכתיב אותו עזבו מקור וגו' ירמיה ב' י"ג לא תשא כנגד ויאמר אלקים יקוו המים בראשית א' י' אמר הקב"ה המים חלקו לי כבוד ופינו את עצמן ואין אתם חולקים לי כבוד מלישבע בשמי לשקר זכור כנגד ויאמר אלקים תדשא הארץ שם שם י"ב אמר הקדוש ברוך הוא מה דתיכול בשבת מוקיר שלא נברא העולם אלא שלא יהיו חוטאים ויהו חיים לעולם ואוכלים גידולי הארץ כבד כנגד ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים שם שם ט"ו אמר הקב"ה הא ברייתי לך תרין נהורים אביך ואמך הוי זהיר ביקרהון לא תרצח כנגד ויאמר אלקים ישרצו המים שם שם כ' אמר הקדוש ברוך הוא אל תהיו כדגים הללו שהגדולים בולעים את הקטנים שנאמר ותעשה אדם כדגי הים וגו' חבקוק א' י"ד לא תנאף כנגד ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו' בראשית א' כ"ד אמר הקדוש ברוך הוא הא ברייתי לך זוגך כל חד וחד דבק בזוגיה במינים במיניה לא תגנוב כנגד ויאמר אלקים הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע וגו' שם שם כ"ט אמר הקב"ה אחד מכם אל יפשוט ידו בגניבה ובממון חבירו אלא מן ההפקר כעשבים הללו תני רבי חייא הנשמר בגינה אסור משום גזל ושאינו נשמר בגינה מותר משום גזל לא תענה כנגד ויאמר אלקים נעשה אדם וגו' שם שם כ"ו אמר הקדוש ברוך הוא הא ברייתי לך חבריתך בדמותי ואת חבית ואתחברת ודמית לבילמי לצלמי לא תסהיד על חברך סהדו דשקר לא תחמוד כנגד ויאמר אלקים לא טוב היות אדם לבדו שם ב' י"ח אמר הקב"ה הא ברייתי לך זוגך כל חד וחד מינכון ידבק בזוגיה לא תחמד יחמד גבר מנכון אתתא דחבריה: נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים אנכי כנגד מכת דם ויהפך לדם יאוריהם תהלים ע"ח מ"ה אל תאמר כפרעה לי יארי ואני עשיתני יחזקאל כ"ט ג' אל תאמר שאני בראתי עצמי לא יהיה לך כנגד מכת צפרדעים עלו שעלו בתנורים חומם בחומם אמר הקב"ה הצפרדעים חלקו לי כבוד ואין אתם חולקים לי כבוד לא תשא כנגד מכת כינים שהשביעם הקדוש ברוך הוא ועלו זכור כנגד מכת ערוב אמר הקב"ה לא תערוב ולידן חולא ושבתא כחד כבד כנגד מכת דבר דכתב למען יאריכון ימיך שמות כ' י"ב לא תרצח כנגד מכת שחין אמר הקדוש ברוך הוא אל תהי רוצח ודמו של אותו האיש בגופו לא תנאף כנגד מכת ברד ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד שם ט' כ"ד וכתב היחתה איש אש בחיקו וגו' כן הבא על אשת איש וגו' משלי ו' כ"ז עד כ"ט לא תגנוב כנגד מכת ארבה כתב בעד החלונות יבואו כגנב יואל ב' ט' לא תענה כנגד מכת חושך אמר הקדוש ברוך הוא אם אין עדותך מאירה לך כאורה הזאת אל תעידנה לא תחמד כנגד מכת בכורות שהיו המצרים שטופים בזימה ונמצאו כולם בכורים: אנכי ה' וגו' רבי יונה בשם ר' לוי בבי"ת נברא העולם מה בי"ת זה סתום מכל צד ופתוח מצד אחד כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור בר קפרא שמע לה מן הדא כי שאל נא לימים הראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים את האדם על הארץ דברים ד' ל"ב יכול מששי ולהלן ת"ל ראשונים ולאחר שריבה הכתב מיעוט מיעט אנו למדין אותה מששי מה הששי מיוחד שהוא מששת ימי בראשית אף לא תהיה מביא לו אלא כיוצא בששי הוי אין לך לדרוש מששה ולהלן יכול לידע מה למעלה מן השמים ולמטה מן התהום תלמוד לומר ולמקצה השמים ועד קצה השמים שם אין לך לדרוש אלא עולם שאתה עומד בו דרש רבי יודן בן פזי במעשה בראשית כהדא דבר קפרא: דבר אחר מה בי"ת יש בו נקודה אחת מלמעלה ונקודה אחת מלאחוריו אומרים לבי"ת מי בראך והוא מראה להן בנקודה של מעלן זה של מעלן בראני ומה שמו והוא מראה להן בנקודה של אחריו ה' שמו. דבר אחר למה בבי"ת שהוא לשון ברכה ולא באל"ף שהוא לשון ארירה אמר הקב"ה שלא יהא פתחון פה לאותו העולם לומר היאך העולם יכול לעמוד ונברא בלשון ארירה אלא אני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה והלואי יעמוד. רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשני אותיות נבראו שני עולמים העולם הזה והעולם הבא ביו"ד וה"י מאי טעמא כי ביה ה' צור עולמים ישעיה כ"ו ד' ועדיין אין אנו יודעים איזה מהם נברא ביו"ד ואיזה מהם נברא בה"י אלא מן מה דכתב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בראשית ב' ד' בה' בראם הוי העולם הזה נברא בה"א והעולם הבא נברא ביו"ד מה יו"ד נקודה אחת מלמטן רמז שכל המתים יורדים לגיהנם ונקודה אחת מלמעלן רמז שהם עתידים לעלות ה' ממית ומחייה מוריד שאול ויעל שמואל א' ב' ו' מה ה"א פתוח מכל צד רמז לבעלי תשובה שיש להם פתח פתוח יו"ד כפוף רמז שכל באי עולם עתידים להיכנף להיכפף דכתיב ונהפכו כל פנים לירקון ירמיה ל' ו' כיון שראה דוד התחיל מקלס את הקב"ה בשני אותיות הללו ביו"ד ובה"א דכתיב הללויה הללו אל בקדשו כתב עד כל הנשמה תהלל יה הללויה תהלים ק"נ א' וכו': ר' אליעזר בר אבינא בשם רבי אחא כל אותם עשרים ושתים וששה דורות היה א"לף קורא תגר לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לפניו רבון כל העולמים אני ראשון של כל אותיות לא ולא בראת את עולמך בי אלא בבי"ת אמר לו הקב"ה צא כל העולם כולו שלך שכל העולם ומלואו לא נבראו אלא בשביל תורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי ירמיה ל"ג כ"ה למחר אני עתיד ליתן תורה לבני ואיני פותח לכם להם אלא בך אנכי ה' אלקיך: דבר אחר למה בא' בר חוסא אמר מפני שהוא סמוך סוכם לאלף דבר צוה לאלף דור תהלים ק"ה ח'. אמר רבי שמלאי בכבוד גדול היה העולם עד שלא ניתנה התורה משניתנה התורה כביכול נעשה העולם זוללה הא כיצד את נוטל קנה מאזנים ותן שש אונקיאות מכאן וארבעים מכאן מי מכריע לא ארבעים מכריעים ששה כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים שמות כ' י"א והתורה ניתנה לארבעים יום והרי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה שם ל"ד כ"ח ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה דברים ט' ט' לא כ"ש שיהיו הארבעים מכריעים את הששה: ר' אליעזר בשם ר' ברכיה אמר נעשה מים אם ינתשו מים זרים קרים נוזלים ירמיה י"ח י"ד רבי הונא בשם רבי אחא אומר נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה תהלים ע"ה ד' כבר היה העולם מתמוגג והולך אלולי שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כ"ד ז' כבר היה העולם חוזר לתוהו ומי ביסם ביסס את העולם אנכי תכנתי עמודיה סלה בזכות אנכי ה' אלקיך: אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים חנניא בן אחי ר' יהושע אומר הוצאתיך כתב כביכול אני ואתם יצאנו ממצרים: מבית עבדים ר' תנחום בר חנילאי בשם ר' ברכיה לא נתקלל לעבד אלא כנען ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו בראשית ט' כ"ה ומנין שכל משפחותיו של חם קרוין עבדים שנאמר מארץ מצרים מבית עבדים. שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי ומה ראה העבד לירצע באזנו מכל איבריו אמר להם אוזן ששמעה על הר סיני אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וקיבלה עליה עול מלכות בשר ודם אוזן ששמעה לפני הר סיני לא יהיה לך אלקים אחרים על פני והלך זה וקנה אדון אחר לפיכך תבא האוזן ותירצע שלא שמרה מה ששמעה שעבר היו ישראל עבדים לעבדים מכאן ואילך הם עבדיו של הקדוש ברוך הוא כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וגו' ויקרא כ"ה נ"ה:

6 שבת פתח ↗

תְּרֵי תִילְתֵי מִיל. מַאי בֵּינַיְיהוּ? — אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ פַּלְגָא דְּדַנְקָא. וְחִילּוּפַהּ בְּחַלְּתָא. דְּאָמַר רַבָּה: חַלְּתָא בַּת תְּרֵי כוֹרֵי — שְׁרֵי לְטַלְטוֹלַהּ, וּבַת תְּלָתָא כוֹרֵי — אֲסִיר לְטַלְטוֹלַהּ. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: בַּת תְּלָתָא כוֹרֵי — נָמֵי שְׁרֵי, בַּת אַרְבְּעָה כוֹרֵי — אֲסִיר. אָמַר אַבָּיֵי: בְּעַי מִינֵּיהּ דְּמָר בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, וַאֲפִילּוּ בַּת תְּרֵי כוֹרֵי לָא שְׁרָא לִי. כְּמַאן — כְּהַאי תַּנָּא דִּתְנַן: כַּוֶּורֶת הַקַּשׁ וְכַוֶּורֶת הַקָּנִים וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שׁוּלַיִם וְהֵן מַחֲזִיקוֹת אַרְבָּעִים סְאָה בַּלַּח שֶׁהֵן כּוֹרַיִים בַּיָּבֵשׁ — טְהוֹרִים. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ הַאי גּוּדְשָׁא תִּילְּתָא הָוֵי. אַבָּיֵי חַזְיֵיהּ לְרָבָא דְּקָא דָּאוֵי לְמַעֲרָב. אֲמַר לֵיהּ: וְהָתַנְיָא כׇּל זְמַן שֶׁפְּנֵי מִזְרָח מַאֲדִימִין? אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ פְּנֵי מִזְרָח מַמָּשׁ? לָא, פָּנִים הַמַּאֲדִימִין אֶת הַמִּזְרָח. אִיכָּא דְאָמְרִי: רָבָא חַזְיֵיהּ לְאַבָּיֵי דְּקָא דָּאוֵי לְמִזְרָח. אֲמַר לֵיהּ מִי סָבְרַתְּ פְּנֵי מִזְרָח מַמָּשׁ? פָּנִים הַמַּאֲדִימִין אֶת הַמִּזְרָח. וְסִימָנָיךְ: כַּוְּותָא. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ אָדָם מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה חֲצִי מִיל. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הָרוֹצֶה לֵידַע שִׁיעוּרוֹ שֶׁל רַבִּי נְחֶמְיָה יַנִּיחַ חַמָּה בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל וְיֵרֵד וְיִטְבּוֹל בַּיָּם וְיַעֲלֶה — וְזֶהוּ שִׁיעוּרוֹ שֶׁל רַבִּי נְחֶמְיָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא: הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם יַעֲלֶה לְרֹאשׁ הַכַּרְמֶל וְיִצְפֶּה וְיִרְאֶה כְּמִין כְּבָרָה בַּיָּם — וְזוֹ הִיא בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם. אָמַר רַב: מַעְיָן הַמִּיטַּלְטֵל טָהוֹר — וְזֶהוּ בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יְהוּדָה, כֹּהֲנִים טוֹבְלִין בּוֹ. לְמַאן? אִילֵימָא לְרַבִּי יְהוּדָה — סְפֵקָא הוּא. אֶלָּא, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יְהוּדָה, לְרַבִּי יוֹסֵי כֹּהֲנִים טוֹבְלִין בּוֹ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי מֵישָׁךְ שָׁיֵיךְ בִּדְרַבִּי יְהוּדָה — קָא מַשְׁמַע לַן דְּשָׁלֵים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יְהוּדָה, וַהֲדַר מַתְחֵיל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן שַׁבָּת, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לְעִנְיַן תְּרוּמָה. בִּשְׁלָמָא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן שַׁבָּת — לְחוּמְרָא. אֲבָל לְעִנְיַן תְּרוּמָה — מַאי הִיא? אִילֵימָא לִטְבִילָה — סְפֵקָא הִיא?

7 סוכה פתח ↗

מַתְנִי׳ יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הָיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים, אֵילִים שְׁנַיִם וְשָׂעִיר אֶחָד. נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לִשְׁמוֹנֶה מִשְׁמָרוֹת. בְּיוֹם רִאשׁוֹן, שִׁשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בַּשֵּׁנִי, חֲמִשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בַּשְּׁלִישִׁי, אַרְבָּעָה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בָּרְבִיעִי, שְׁלֹשָׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בַּחֲמִישִׁי, שְׁנַיִם מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בַּשִּׁשִּׁי, אֶחָד מַקְרִיב שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בַּשְּׁבִיעִי, כּוּלָּן שָׁוִין. בַּשְּׁמִינִי, חָזְרוּ לַפַּיִיס כְּבָרְגָלִים. אָמְרוּ: מִי שֶׁהִקְרִיב פָּרִים הַיּוֹם — לֹא יַקְרִיב לְמָחָר, אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה. גְּמָ׳ נֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי הִיא וְלָא רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: פַּר הַבָּא בַּשְּׁמִינִי — בַּתְּחִילָּה מְפַיְּסִין עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת מִשְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת דְּלֹא שִׁלְּשׁוּ בְּפָרִים, עוֹשָׂה אוֹתוֹ. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, אַטּוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת לָא אַפּוֹסֵי בָּעֵי? כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: כׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשַׁלְּשׁוֹת, חוּץ מִשְּׁנֵי מִשְׁמָרוֹת שֶׁשּׁוֹנוֹת וְאֵין מְשַׁלְּשׁוֹת? נֵימָא רַבִּי וְלָא רַבָּנַן! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן: מַאי לֹא שִׁלְּשׁוּ — בְּפָרֵי הַחַג. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מִי שֶׁהִקְרִיב פָּרִים הַיּוֹם — לֹא יַקְרִיב לְמָחָר, אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הָנֵי שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד מִי — כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אוּמּוֹת. פַּר יְחִידִי לָמָּה — כְּנֶגֶד אוּמָּה יְחִידָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: עֲשׂוּ לִי סְעוּדָה גְּדוֹלָה. לְיוֹם אַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹי לָהֶם לַגּוֹיִים, שֶׁאִבְּדוּ — וְאֵין יוֹדְעִין מַה שֶּׁאִבְּדוּ. בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן. וְעַכְשָׁיו, מִי מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן?! מַתְנִי׳ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כׇּל מִשְׁמָרוֹת שָׁווֹת: בְּאֵימוּרֵי הָרְגָלִים, וּבְחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים. בָּעֲצֶרֶת, אוֹמֵר לוֹ: הֵילָךְ מַצָּה, הֵילָךְ חָמֵץ. מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הוּא מַקְרִיב תְּמִידִין, נְדָרִים וּנְדָבוֹת, וּשְׁאָר קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר — וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל. גְּמָ׳ אֵימוּרֵי הָרְגָלִים שֶׁל גָּבוֹהַּ נִינְהוּ! אָמַר רַב חִסְדָּא: מַה שֶּׁאָמוּר בָּרְגָלִים. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁכׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּאֵימוּרֵי הָרְגָלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא בְּכׇל אַוַּת נַפְשׁוֹ ... וְשֵׁרֵת״. יָכוֹל אַף בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ״, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין בְּשַׁעַר אֶחָד. וּבְחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁכׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים —

7 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּר חֲנִינָא: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הָוֵי הַיּוֹם. שָׁעָה רִאשׁוֹנָה – הוּצְבַּר עֲפָרוֹ, שְׁנִיָּה – נַעֲשָׂה גּוֹלֶם, שְׁלִישִׁית – נִמְתְּחוּ אֵבָרָיו, רְבִיעִית – נִזְרְקָה בּוֹ נְשָׁמָה, חֲמִישִׁית – עָמַד עַל רַגְלָיו, שִׁשִּׁית – קָרָא שֵׁמוֹת, שְׁבִיעִית – נִזְדַּוְּוגָה לוֹ חַוָּה, שְׁמִינִית – עָלוּ לַמִּטָּה שְׁנַיִם וְיָרְדוּ אַרְבָּעָה, תְּשִׁיעִית – נִצְטַוָּוה שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל מִן הָאִילָן, עֲשִׂירִית – סָרַח, אַחַת עֶשְׂרֵה – נִידּוֹן, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה – נִטְרַד וְהָלַךְ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין״.

8 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת. המביט בשכנים רעים או באנשים רשעים יגלה פעמים רבות שדרכם נראית כמצליחה ושהם משגשגים וטוב להם בעולמם כפתגם הידוע: "רשע וטוב לו", אך נתאי קובע בביטחון כי עונשם ו"פורענות" פירושה: עונש, גמול ראו להלן יגיע, וכי לא לעולם חוסן. כאילו הוא אומר לשומעי דבריו, כי אל להם להתייאש מן האפשרות, שעושי הרע יבואו על עונשם וסופם להיכשל, ועל כן אל יקנאו בהם, אל יבקשו את חברתם ויתרחקו מהם ככל האפשר. כך מצטרפים כל חלקי המאמר של נתאי הארבלי לאמירה הדוקה אחת. ועוד ניתן לראות את דברי נתאי הארבלי כהשלמה וכתגובה לדברי בן זוגו, יהושע בן פרחיה, שהציע במשנה הקודמת "קנה לך חבר". לא כל אדם, אומר נתאי, ראוי שיהיה לך חבר או שכן, ועליך לבחון היטב היטב מי עומד מולך או גר לידך. ואולי אף מגיב נתאי בדבריו על מאמרו של מורו, יוסי בן יוחנן, המציע לפתוח את הבית לרווחה בפני כל דיכפין במשנה ה.

9 ויקרא רבה פתח ↗

וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה, רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי פָּתַח תהלים קג, כ: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ וגו', בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר אִם בָּעֶלְיוֹנִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר תהלים קג, כא: בָּרְכוּ ה' כָּל צְבָאָיו, הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּתַּחְתּוֹנִים, עֶלְיוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהֵן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בְּתַפְקִידָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר: בָּרְכוּ ה' כָּל צְבָאָיו, אֲבָל תַּחְתּוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בְּתַפְקִידָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ נֶאֱמַר: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו וְלֹא כָל מַלְאָכָיו. דָּבָר אַחֵר, נִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב במדבר כ, טז: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִיאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וגו', וְכִי מַלְאַךְ ה' הָיָה וַהֲלוֹא משֶׁה הָיָה, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ מַלְאָךְ, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁהַנְּבִיאִים נִקְרָאִים מַלְאָכִים. וְדִכְוָתֵיהּ שופטים ב, א: וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים, וְכִי מַלְאָךְ הָיָה וַהֲלוֹא פִּנְחָס הָיָה, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ מַלְאָךְ, אֶלָּא אָמַר רַבִּי סִימוֹן פִּנְחָס בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו, הָיוּ פָּנָיו בּוֹעֲרוֹת כַּלַּפִּידִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁל מָנוֹחַ מָה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ שופטים יג, ו: הנה אִישׁ האֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, כַּסְּבוּרָה בוֹ שֶׁהוּא נָבִיא וְאֵינוֹ אֶלָּא מַלְאָךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִבֵּית אָב שֶׁלָּהֶן נִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב חגי א, יג: וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה', הָא עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה לָמֵד שֶׁמִּבֵּית אָב שֶׁלָּהֶן נִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, תהלים קג, כ: גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה לְיוֹם אֶחָד, לְשַׁבָּת אֶחָת, לְחֹדֶשׁ אֶחָד, שֶׁמָּא לִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְדֵין חָמֵי חַקְלֵיהּ בָּיְרָה כַּרְמֵיהּ בָּיְרָה וְיָהֵב אַרְנוֹנָא וְשָׁתִיק, יֵשׁ לְךָ גִּבּוֹר גָּדוֹל מִזֶּה. וְאִם תֹּאמַר אֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית, נֶאֱמַר כָּאן: עֹשֵׂי דְבָרוֹ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן דברים טו, ב: וְזֶה דְבַר הַשְּׁמִטָּה, מַה דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בְּשׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף דָּבָר הָאָמוּר כָּאן בְּשׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר. עֹשֵׂי דְבָרוֹ, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה וְאָמְרֵי שמות כד, ז: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מַשּׂוֹי שֶׁקָשֶׁה לְאֶחָד נוֹחַ לִשְׁנַיִם, וְלִשְׁנַיִם נוֹחַ לְאַרְבָּעָה, אוֹ שֶׁמָּא מַשּׂוֹי שֶׁקָּשֶׁה לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא נוֹחַ לְאֶחָד, כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי וְאוֹמְרִים דברים ה, כב: אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ וגו', וּמשֶׁה שׁוֹמֵעַ קוֹל הַדִּבּוּר עַצְמוֹ וְחָיָה. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁמִּכֻּלָּן לֹא קָרָא אֶלָּא לְמשֶׁה, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה.

9 שבת פתח ↗

בַּעֲוֹן עִינּוּי הַדִּין, וְעִיוּוּת הַדִּין, וְקִלְקוּל הַדִּין, וּבִיטּוּל תּוֹרָה — חֶרֶב וּבִיזָּה רָבָה, וְדֶבֶר וּבַצּוֹרֶת בָּא, וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִין וְאֵינָן שְׂבֵעִין, וְאוֹכְלִין לַחְמָם בְּמִשְׁקָל. דִּכְתִיב: ״וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְגוֹ׳״. וְאֵין ״בְּרִית״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ״.

10 כתובות פתח ↗

וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ טְחִינָא לְרִיחְיָא, אֲבָל אִית לֵיהּ טְחִינָא לְרִיחְיָא — כְּגוֹן זוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל מִדַּת סְדוֹם.

10 סנהדרין פתח ↗

דְּאִית לֵיהּ תּוֹרָא – נִשְׁקוֹל חַד מַשְׁכָּא, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרָא – נִשְׁקוֹל תְּרֵי מַשְׁכֵּי. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לְהוּ: סוֹף דִּינָא כִּתְחִילַּת דִּינָא. מָה תְּחִילַּת דִּינָא? דְּאִית לֵיהּ תּוֹרָא – מַרְעֵי חַד יוֹמָא, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרֵי – מַרְעֵי תְּרֵי יוֹמֵי. אַף סוֹף דִּינָא: דְּאִית לֵיהּ חַד תּוֹרָא – לִשְׁקוֹל חַד, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרָא – לִשְׁקוֹל תְּרֵי. דְּעָבַר בְּמַבָּרָא – נִיתֵּיב חַד זוּזָא, דְּלָא עָבַר בְּמַבָּרָא – נִיתֵּיב תְּרֵי. דַּהֲוָה לֵיהּ דָּרָא דְּלִבְנֵי, אָתֵי כֹּל חַד וְחַד שָׁקֵיל חֲדָא, אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא חֲדָא דִּשְׁקַלִי. דַּהֲוָה שָׁדֵי תּוּמֵי אוֹ שַׁמְכֵי, אֲתוֹ כֹּל חַד וְחַד שָׁקֵיל חֲדָא, אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא חֲדָא דִּשְׁקַלִי. אַרְבַּע דַּיָּינֵי הָיוּ בִּסְדוֹם, שַׁקְרַאי וְשַׁקְרוֹרַאי זַיְיפַי וּמַצְלֵי דִּינָא. דְּמָחֵי לֵיהּ לְאִיתְּתָא דְּחַבְרֵיהּ וּמַפְּלָא לֵיהּ, אָמְרִי לֵיהּ: יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ דְּנִיעַבְּרַהּ נִיהֲלָיךְ. דְּפָסֵיק לֵיהּ לְאוּדְנָא דַּחֲמָרָא דְּחַבְרֵיהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: הֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ עַד דְּקָדְחָא. דְּפָדַע לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, אָמְרִי לֵיהּ: הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא. דְּעָבַר בְּמַבָּרָא – יְהֵיב אַרְבְּעָה זוּזֵי, דְּעָבַר בְּמַיָּא – יָהֵיב תְּמָנְיָא זוּזֵי. זִימְנָא חֲדָא אֲתָא הָהוּא כּוֹבֵס, אִיקְּלַע לְהָתָם. אֲמַרוּ לֵיהּ: הַב אַרְבְּעָה זוּזֵי. אָמַר לְהוּ: אֲנָא בְּמַיָּא עֲבַרִי. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִם כֵּן, הַב תְּמָנְיָא דַּעֲבַרְתְּ בְּמַיָּא. לָא יְהַב. פַּדְיוּהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּדַיָּינָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא, וּתְמָנְיָא זוּזֵי דַּעֲבַרְתְּ בְּמַיָּא. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אִיתְרְמִי הָתָם, פַּדְיוּהּי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דַּיָּינָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא. שְׁקַל גְּלָלָא, פַּדְיֵוהּ אִיהוּ לְדַיָּינָא. אֲמַר: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַגְרָא דִּנְפַק לִי מִינָּךְ, הַב נִיהֲלֵיהּ לְהַאי, וְזוּזֵי דִּידִי כִּדְקָיְימִי קָיְימִי. הָוְיָא לְהוּ פּוּרְיְיתָא דַּהֲווֹ מַגְנִי עֲלַהּ אוֹרְחִין. כִּי מַאֲרֵיךְ – גָּיְיזִי לֵיהּ, כִּי גוּץ – מָתְחִין לֵיהּ. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אִקְּלַע לְהָתָם. אֲמַרוּ לֵיהּ: קוּם גְּנִי אַפּוּרְיָא. אֲמַר לְהוֹן: נִדְרָא נְדַרִי מִן יוֹמָא דְּמִיתַת אִמָּא לָא גָּנֵינָא אַפּוּרְיָא. כִּי הֲוָה מִתְרְמֵי לְהוּ עַנְיָא, יְהַבוּ לֵיהּ כֹּל חַד וְחַד דִּינָרָא, וּכְתִיב שְׁמֵיהּ עֲלֵיהּ. וְרִיפְתָּא לָא הֲווֹ מַמְטֵי לֵיהּ. כִּי הֲוָה מָיֵת, אָתֵי כֹּל חַד וְחַד שָׁקֵיל דִּידֵיהּ. הָכִי אַתְנוֹ בֵּינַיְיהוּ: כֹּל מַאן דְּמַזְמֵין גַּבְרָא לְבֵי הִילּוּלָא, לְשַׁלַּח גְּלִימָא. הֲוִי הַאי הִילּוּלָא, אִקְּלַע אֱלִיעֶזֶר לְהָתָם וְלָא יְהַבוּ לֵיהּ נַהֲמָא. כִּי בָּעֵי לְמִסְעַד, אֲתָא אֱלִיעֶזֶר וִיתֵיב לְסֵיפָא דְּכוּלְּהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאן אַזְמְנָךְ לְהָכָא? אֲמַר לֵיהּ לְהָהוּא דְּיָתֵיב: אַתְּ זַמֵּנְתַּן. אֲמַר: דִילְמָא שָׁמְעִי בִּי דַּאֲנָא אַזְמֵינְתֵּיהּ וּמְשַׁלְּחִי לֵיהּ מָאנֵיהּ דְּהַאי גַּבְרָא. שְׁקַל גְּלִימֵיהּ הָהוּא דְּיָתֵיב גַּבֵּיהּ וּרְהַט לְבָרָא. וְכֵן עֲבַד לְכוּלְּהוּ עַד דְּנָפְקִי כּוּלְּהוּ וְאַכְלַאּ אִיהוּ לִסְעוּדְתָּא. הַוְיָא הָהִיא רָבִיתָא דַּהֲוָת קָא מַפְּקָא רִיפְתָּא לְעַנְיָא בְּחַצְבָּא. אִיגַּלַּאי מִלְּתָא, שַׁפְיוּהָ דּוּבְשָׁא, וְאוֹקְמוּהָ עַל אִיגַּר שׁוּרָא. אֲתֹא זִיבּוּרֵי וְאַכְלוּהָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עַל עִיסְקֵי רִיבָה. מְרַגְּלִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה״. ״וַיָּמֻתוּ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״בַּמַּגֵּפָה״ – לָעוֹלָם הַבָּא. עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל״ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב ״ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל״. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל״ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן כַּאֲבֵידָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי״. ״וַיִּקַּח קֹרַח״ – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ. ״קֹרַח״ – שֶׁנַּעֲשָׂה קׇרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל. ״בֶּן יִצְהָר״ – בֵּן שֶׁהִרְתִּיחַ עָלָיו אֶת כָּל הָעוֹלָם כַּצׇּהֳרַיִם. ״בֶּן קְהָת״ – בֵּן שֶׁהִקְהָה שִׁינֵּי מוֹלִידָיו. ״בֶּן לֵוִי״ – בֵּן שֶׁנַּעֲשָׂה לְוָיָה בְּגֵיהִנָּם. וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי בֶּן יַעֲקֹב, בֵּן שֶׁעָקַב עַצְמוֹ לְגֵיהִנָּם? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: יַעֲקֹב בִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״. ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי״ – אֵלּוּ מְרַגְּלִים. ״בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״ – זֶה עֲדַת קֹרַח. ״דָּתָן״ – שֶׁעָבַר עַל דָּת אֵל, ״אֲבִירָם״ – שֶׁאִיבֵּר עַצְמוֹ מֵעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, ״וְאוֹן״ – שֶׁיָּשַׁב בַּאֲנִינוּת, ״פֶּלֶת״ – שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ פְּלָאוֹת, ״בֶּן רְאוּבֵן״ – בֵּן שֶׁרָאָה וְהֵבִין. אָמַר רַב: ״אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ. אֲמַרָה לֵיהּ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִינַּהּ? אִי מָר רַבָּה – אַנְתְּ תַּלְמִידָא, וְאִי מָר רַבָּה – אַנְתְּ תַּלְמִידָא. אֲמַר לַהּ: מַאי אֶעֱבֵיד? הֲוַאי בְּעֵצָה וְאִשְׁתְּבַעִי לִי בַּהֲדַיְיהוּ. אֲמַרָה לֵיהּ: יָדַעְנָא דְּכוּלַּהּ כְּנִישְׁתָּא קַדִּישְׁתָּא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים״. אֲמַרָה לֵיהּ: תּוּב, דַּאֲנָא מַצֵּילְנָא לָךְ. אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא וְאַרְוִיתֵיהּ וְאַגְנִיתֵיהּ גַּוַּאי. וִיתִבָא עַל בָּבָא,

12 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

הוּא הָיָה אוֹמֵר. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, הנזכר גם בשתי המשניות הקודמות. מאמר זה איננו קל להבנה והתלבטו בו פרשנים במהלך הדורות. יש בו שני חלקים, וכל אחד מן החלקים מציב בפני האדם תביעה, וכן שכר שיזכה לו אם ימלא אחר התביעה הזו. נראה שביסוד דברי רבן גמליאל גם הבנות שונות של השורש רצ"ה ושל שם העצם "רצון". מסתבר שלרצות איננו רק עניין של שאיפה, של ניסיון להשיג משהו או להגיע אליו כמו: "אני רוצה לישון", אלא גם ביטוי לתגובה חיובית, להנאה ולסיפוק כגון: "אני מקבל ברצון את בקשתך". מאמרו של רבן גמליאל עושה שימוש במשמעות כפולה זו.

13 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

וְנָפָה – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת. זה המובחר שבתלמידים, היודע להבדיל בין עיקר וטפל ומטמיע בתוכו את המיטב והמובחר, ושני במעלה אחריו הוא הספוג. ומי גרוע ממי – המשפך או המשמרת?

14 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

חכם שחי בסוף המאה הראשונה ובראשית המאה השנייה, מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי אשר כינה אותו במסכת אבות בתואר "חסיד" לעיל ב, יא, ובמקום אחר בתואר "חסיד שבדור" אבות דרבי נתן, נוסח א, יד. שמו מופיע גם בצורת יוסף או יוסה. בניגוד לשני חבריו, ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה – שנזכרו בשתי המשניות הקודמות – רק מעט מאוד ידוע לנו על קורות חייו ותורתו. כדרך החסידים לא התבלט במסירת דברי תורה אלא במעשים המגלים את אופיו המיוחד, וכמעט ואין הוא נזכר בדיונים שבבתי המדרש של חז"ל. עם זאת מסופר עליו, למשל, "שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם" בבלי, שבת יט ע"א, היינו שמעולם לא מסר מכתב לשליחה ביד נוכרי, כדי שלא יקרה שהנוכרי יחלל בשל כך את השבת, אף שאין הוא מצוּוה לשמור אותה. כן נאמר עליו שעסק בעניינים של תורת המסתורין יחד עם ר' יהושע בן חנניה, עד שרבם, רבן יוחנן בן זכאי, קרא על שניהם: "אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיניי שכך ראו" בבלי, חגיגה יד ע"ב. לפי מסורת מאוחרת הוא קבור בעלמא שבגליל. אגב ראוי להעיר שיש המזהים אותו עם חכם בשם "ר' יוסי קטנותא" שעליו נאמר "משמת ... פסקו חסידים", ומסבירים במשנה סוטה ט, טו כי כונה בשם "קטנותא", קרי: הקטן, משום שהיה בין האחרונים מקבוצה זו של אנשי מעשה. על החסידים ראו עוד להלן ה, יד.

15 עבודה זרה פתח ↗

הֱבִיאוּהוּ וּכְרָכוּהוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְהִקִּיפוּהוּ בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְהִצִּיתוּ בָּהֶן אֶת הָאוּר, וְהֵבִיאוּ סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר וּשְׁרָאוּם בְּמַיִם וְהִנִּיחוּם עַל לִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ מְהֵרָה. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, אֶרְאֲךָ בְּכָךְ? אֲמַר לַהּ: אִילְמָלֵי אֲנִי נִשְׂרַפְתִּי לְבַדִּי הָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לִי, עַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי נִשְׂרָף וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמִּי, מִי שֶׁמְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה הוּא יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנִי.

15 ילקוט שמעוני על נ"ך פתח ↗

דבר אחר צריך שיהיו דבריו ערבים על שומעיהם כסלת שצפה על פני נפה, ריש לקיש אמר אם אינם ערבים ככלה בשעת חופתה נוח לו שלא אמרן:

17 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

את רוב חייו חי ר' יהודה הנשיא בבית־שערים שבגליל התחתון, שאליה עברה גם הסנהדרין, אך כשבריאותו התרופפה עבר אל ציפורי, ובה גר בשבע־עשרה השנים האחרונות לחייו בבלי, כתובות קג ע"ב. על בריאותו של רבי קיימים בידינו סיפורים רבים, שהמפורסם ביניהם הוא הסיפור על כאבי השיניים שבהם לקה ואשר ליוו אותו במשך שלוש עשרה שנים. רבי נהג בחצרו בגינוני מלכות; אך קרבתו אל מעמד העשירים עוררה אי־שביעות רצון בקרב חלק מן החכמים. למרות הביקורת, גם מתנגדיו של רבי לא כפרו בגדולתו הדתית־הלכתית. מן המקורות שנותרו בידינו אנו למדים שרבי יהודה הנשיא עשה בכספו למען טובתם של תלמידי החכמים, והיה קנאי לשפה העברית, עד כדי כך שגם השפחות ששירתו בביתו שלטו בה בבלי, ראש השנה כו ע"ב. אגדות רבות מספרות על חייו של רבי יהודה הנשיא, ועל ידידות ששררה בינו ובין איש רומאי רם מעלה בשם אנטונינוס, שהמסורת מזהה אותו עם אחד מקיסרי רומי.

19 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. גורלו של האדם, סוף דרכו ראו להלן, הוא המוות והכיליון, ולאור עובדה זו ראוי שיכיר במעמדו הארעי, בכוחותיו המוגבלים עד מאוד ובאפסותו אל מול העולם, האל והנצח, ועל כן ראוי שינהג בענווה ובצניעות ולא בגאווה ובהתנשאות.

20 חגיגה פתח ↗

״מַשְׁעֵן״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. ״מַשְׁעֵנָה״ — אֵלּוּ בַּעְלֵי מִשְׁנָה, כְּגוֹן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא וַחֲבֵירָיו. פְּלִיגִי בַּהּ רַב פָּפָּא וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: שֵׁשׁ מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה, וְחַד אָמַר: שְׁבַע מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה.

21 בראשית רבה פתח ↗

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים בראשית כה, כז, רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבוֹנִית שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ, כָּךְ כָּל י"ג שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י"ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר צָרִיךְ אָדָם לְהִטָּפֵל בִּבְנוֹ עַד י"ג שָׁנָה, מִיכָּן וָאֵילָךְ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִּי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה. בראשית כה, כז: וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיו, לָא גְנַבְתְּ מַאן גְּנַב עִמָּךְ, וְלָא קְטַלִית מַאן קְטַל עִמָּךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שׂוֹדָנִי, צַיְדָנִי. צָד בַּבַּיִת, צָד בַּשָּׂדֶה. בַּבַּיִת, הֵיךְ מְתַקְנִין מִלְחָא. בַּשָּׂדֶה, הֵיךְ מְתַקְנִין תִּבְנָא. רַבִּי חִיָּא אָמַר הִפְקִיר עַצְמוֹ כַּשָּׂדֶה. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים לֹא דַיֵּינוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבַּדְנוּ לְשִׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא אַף לֹא זוֹ שֶׁנִּבְעֶלֶת כַּנָּשִׁים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ הֵימֶנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ירמיה מט, כב: וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה. בראשית כה, כז: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים, שְׁנֵי אֹהָלִים, בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל עֵבֶר. בראשית כה, כח: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, קוֹפַּרָא טָבָא לְפוּמֵיהּ, וְכַסָּא טָבָא לְפוּמֵיהּ. בראשית כה, כח: וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ.

23 קידושין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: וּכְבָר שָׁלַח יוֹחָנָן בֶּן בַּג בַּג אֵצֶל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה לִנְצִיבִין: שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. שָׁלַח לוֹ: וְאַתָּה אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? מוּחְזְקַנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה בָּקִי בְּחַדְרֵי תוֹרָה, לִדְרוֹשׁ בְּקַל וָחוֹמֶר אִי אַתָּה יוֹדֵעַ?!

1 שונה הוא עד מאוד פרק ה של מסכת אבות מארבעת הפרקים שקדמו לו. לא נמצא בו להוציא מעט בסופו שמות של חכמים שמפיהם נאמרו הדברים, ובעיקרו הוא כולל מאמרים הסובבים סביב רשימות מספריות, בסדר יורד, החל במספר עשר, המשך במספר שבע וכלה במספר ארבע.

2 בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. עשר פעמים מופיע השורש אמ"ר בסיפור בריאת העולם שבספר בראשית לפירוט ולדיון ראו להלן.

3 וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת. מה עלינו ללמוד הוא ה"תלמוד" מפירוט זה של אמירות, והרי יכול היה האלוהים לברוא את העולם כולו באמירה אחת של "יהי"! מדוע החליט לברוא את העולם בשלבים, על ידי אמירות רבות, ואף לפרטן אחת לאחת?

4 אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים, שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. הפירוט הרב של תהליך הבריאה בא להדגיש את מורכבותה, את חשיבותה ואת תשומת הלב הרבה שהקדיש לה הבורא, דבר המסביר ואף מצדיק את העונש הגדול זה פירוש "להיפרע" ראו א, ז הראוי לרשעים המביאים במעשיהם לאובדן העולם, וכן מנמק את השכר הרב המגיע לצדיקים המאפשרים במעשיהם את קיומו התקין של העולם.

5 "תשעה הם ולא עשרה!"

6 כך אף שבארמית שואל התלמוד הבבלי בתמיהה, כשהוא עוסק ב"עשרה מאמרות" שבהם נברא העולם. למען האמת נמצא בפרק א של ספר בראשית רק שמונה פעמים את הביטוי "ויאמר אלהים" כשהוא מופיע בקשר ליצירה ובריאה: 1 "ויאמר אלהים יהי אור", 2 "ויאמר אלהים יהי רקיע", 3 "ויאמר אלהים יקוו המים ... אל מקום אחד", 4 "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא", 5 "ויאמר אלהים יהי מאורות", 6 "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ", 7 "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה", 8 "ויאמר אלהים נעשה אדם". בדוחק אפשר להוסיף עליהם גם את "ויאמר להם אלהים =לאדם ולאשתו פרו ורבו", שאמנם אין בו בריאה, אך יש בו הוראה לבני האדם לברוא עולמות משלהם. תשובת התלמוד ראש השנה לב ע"א לתמיהה זו היא שגם תיבת "בראשית" הפותחת את סיפור הבריאה "בראשית ברא אלהים את השמים..." היא בבחינת מאמר, כי גם השמים נבראו באמירה, ככתוב "בדבר ה' שמים נעשו" תהילים לג, ו. לפי מקור אחר בראשית רבה יז, א יש לכלול ברשימה פסוק נוסף, "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו" ב, יח, שבעקבותיו נבראה האישה, וכך נכללת גם בריאת האישה בין עשרת המאמרות, ולפי זה לא הגיע העולם לשכלול בריאתו עד שנבראה חוה. מקור נוסף פסיקתא רבתי, כא מונה בין "עשרת המאמרות" את דברי אלוהים לאדם: "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ... לאוכלה" א, כט, אך קשה להבין מדוע יש לראות בפסוק זה מאמר שעניינו בבריאה. ואולי אין לדייק במספר עשר והוא מספר עגול, שגם המספרים הקרובים לו, תשע או אחת־עשרה, יכולים להיחשב כמוהו?

7 "עשרה מי יודע?"

8 מסכת אבות מביאה רשימות רבות של עשרה עניינים להלן, משניות ב־ט, המסודרות באופן כללי על פי סדר הסיפור המקראי, החל בבריאה, המשך בדמויות מספר בראשית ואירועי החומשים שמות ובמדבר, וכלה באירועים שהתרחשו במקדש. המספר 10 משמש כידוע כתשתית לשיטת הספירה המקובלת, היא השיטה העשרונית – ככל הנראה בשל העובדה הפשוטה שלבני האדם יש עשר אצבעות – ובשל כך נושא עמו מספר זה גם את המשמעות של שלימות, בהצביעו על יחידה סגורה ובעלת מהות מובחנת. כך, למשל, עשר הספירות של עולם הקבלה, עשרה האנשים המרכיבים את "המניין" הדרוש לשם קיום מצוות שונות וראו ג, ז, או עשרה אנשים המרכיבים את היחידה החברתית הקטנה אשר בראשם עומדים "שרי עשרות" ומעליהם שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים שמות יח, כא.

9 והנה, המספר 10 משמש במקרא גם כמספר עגול, כאשר הכתוב מבקש לתת הערכה כללית ולאו דווקא מדויקת של מספר גדול, ולעיתים אף בנימה של גוזמה, כגון דברי אלקנה אל חנה אשתו: "למה תבכי ולמה לא תאכלי ... הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" שמואל א א, ח, ואין כוונתו למספר זה במדויק. הוא הדין בדברי איוב אל רעיו: "זה עשר פעמים תכלימוני =תביישו אותי" יט, ג וגם הוא איננו מתכוון למספר זה דווקא. וכאשר מספר יעקב על מעשי רמאותו של לבן, הוא אומר כי חותנו החליף את משכורתו "עשרת מונים" בראשית לא, ז, כלומר פעמים רבות, ולאו דווקא עשר. לאור זאת אפשר שגם "עשרה מאמרות" שבמשנתנו איננו מספר מדויק, כאמור לעיל, וגם להלן, בהמשך המסכת, נראה לא פעם לבאר "עשר" כמספר לא דווקאי כגון במשנה ז.

10 מעניין להעיר כי הרשימות במסכת אבות שעניינן במספר 10 כוללות גם דברים ידועים וברורים, העולים בפשטות מן הטקסט המקראי, כגון עשר המכות או עשרת הדורות שבין אברהם לנח, ולאור זאת התעוררה השאלה מדוע לא הזכירה מסכת אבות גם את עשרת הדיברות או, כפי שהם קרויים במקרא, "עשרת הדברים" דברים ד, יג? הרב יהודה שביב – בפירושו למסכת אבות, "בדרך אבות" תשס"ו, פירוש שעמד דרך קבע לנגד עינינו – מציע לומר כי הדבר נעשה במתכוון. מתברר כי בתקופת חז"ל היה מי שסבר, כי עשרת הדיברות נעלים יותר משאר חלקי התורה, משום שאותם שמע העם במישרין מפי האלוהים, וכי בגלל זה יש לייחס להם חשיבות יתרה ובמקביל להפחית בערכן של שאר המצוות, אשר הובאו אל העם בידי משה ראו בבלי, ברכות יב ע"א. דעה זו מוגדרת בתלמוד כדעתם של "מינים", כופרים אשר זהותם לא נתבררה, ובגללה אף הוצאו עשרת הדיברות מן התפילה היומיומית, שבה נכללו בתקופת הבית השני. לדעת הרב שביב אי־הכללת עשרת הדיברות ברשימות שבמסכת אבות באה מסיבה דומה. ולא יהא זה מיותר להעיר, כי גם בשאלת חלוקתם של עשרת הדיברות לעשרה שמות כ; דברים ה אין הסכמה בין הפרשנים השונים, ואולי גם כאן 10 הוא מספר כללי, שלם ועגול, שאין לדקדק בו יתר על המידה?

11 "...אמר והיה..."

12 יחידה מרכזית בתפילת שחרית פותחת בברכה האומרת: "ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא, ברוך עושה בראשית, ברוך אומר ועושה". ברכה זו, המבוססת ככל הנראה על משנתנו, מביאה לידי ביטוי את הרעיון שבכוחן של מילים לברוא וליצור, בעקבות המסופר על בריאת העולם בפרק הפותח את התורה. והנה, התלמוד הבבלי מספר גם על בני אדם אשר עלה בידם לברוא וליצור בעזרת מילים: במסכת סנהדרין סה ע"ב מסופר על האמורא רבא שהצליח לברוא אדם, וכן על רב חנינא ורב אושעיא שמדי ערב שבת בראו להם עגל לצורך אכילתו בסעודת השבת! על ידי צירופי אותיות ומילים מתוך ספר מסתורי בשם "ספר יצירה". שני סיפורים אלו ממחישים בצורה הבוטה ביותר את התפיסה בדבר כוחן העצום של המילים, שכן על פי המסופר בהם מצליחים שלושה בני תמותה להידמות לאל ולחקות את דרכי פעולתו. סיפורים אלו – ובייחוד סיפור בריאת אדם על ידי רבא – היוו בסיס לדיונים בספרות המסתורין בדבר כוחה המאגי של המילה, ועם הזמן גם ליצירת המיתוסים על בריאת גולם, אשר המפורסם שבהם הוא, כמובן, הגולם של המהר"ל מפראג ועליו ראו להלן, משנה י.

1 עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם עַד נֹחַ. והם מנויים בהרחבה בבראשית פרק ה: אדם, שת, אנוש ובזכותו קרויים אנו בני אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך שנלקח לשמים בהיותו צעיר לימים מבלי שמת, מתושלח הזקן מכל בני האדם שחיו אי פעם, למך ונח. ומדוע טרחה התורה לפרט כל זאת? כדי

2 לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. הפירוט בא להצביע על סבלנותו הרבה של האלוהים, שלמרות חטאיהם הרבים של כל הדורות האלה, אשר שבו והכעיסו אותו עוד ועוד, המתין להם שמא יחזרו בתשובה, עד שקץ בהם והביא עליהם את המבול כעונש. נצלו ממנו רק נח שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו" בראשית ו, ט ובני משפחתו. דברי המסכת מסתמכים על מסורות שונות הנזכרות בספרות חז"ל, אף שאין להן יסוד ברור במקרא, ושעל פיהן היו כל הדורות שבין אדם לנח דורות של רשעים כגון בראשית רבה כג, ז. ובאותו אופן:

3 עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם. והם מנויים בבראשית פרק יא, החל בשֵם בנו של נח וכלה בתרח ובאברהם בנו.

4 לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם. גם בדורות אלו היו אנשים רבים שטופים בחטא, אלא שזכותו הגדולה של אברהם אבינו מנעה את השמדתם. צדיקותו של נח אפשרה רק את הצלתו שלו, ואילו אברהם הציל במעשיו את העולם כולו, את דורו שלו ואת הדורות שקדמו לו, לקיים מה שנאמר במשנה א: "ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם". על אברהם ראו גם במשנה הבאה.

5 נח ואותנפישתים

6 באפוס הבבלי המפורסם "עלילות גִלְגָמֵש", שזמנו מן האלף השלישי לפני הספירה, מסופר שקול שאונם של בני התמותה הפריע את מנוחתם של האלים, ועקב כך החליטה מועצת האלים להביא מבול על העולם. האל אֶאָה, אשר חשש שמעתה לא יישאר מי שיספק את צורכיהם הפיזיים של האלים, מגלה את החלטת המועצה לאדם בשם אוּתְנַפִּישְתִּים ומצווה עליו לבנות ספינה כדי להינצל בה מן המבול. אל תוך הספינה, שצורתה היתה כצורת קובייה ונחלקה ל־63 תאים, העמיס אותנפישתים את אוצרותיו, את משפחתו ובעלי חיים מכל המינים. המבול השחית את הארץ לבלי היכר, ובחלוף שבעה ימים נרגעה הסערה, והספינה נחה על אחד ההרים. לאחר המתנה של שישה ימים, שילח אותנפישתים ביום השביעי שלושה עופות יונה, סנונית ועורב כדי לדעת אם יבשו המים מעל פני האדמה. בסיום הסיפור, עם צאתו מן הספינה, הקריב אותנפישתים קרבן תודה לאלים.

7 בצד הדמיון הרב שבין עלילת הסיפור הזה ובין סיפור המבול המקראי – עדות לשימוש שעשתה התורה גם במסורות שקדמו לעליית עם ישראל על הבמה ההיסטורית – מזדקרים לעין גם הבדלים חשובים. כך, למשל, בעוד שבסיפור המסופוטמי הסיבה למבול נעוצה ברעש אשר הפריע לאלים לישון, בסיפור התורה ההנמקה היא מוסרית: "ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס" בראשית ו, יא. גזירת המבול לפי זה היא בבחינת משפט צדק: האל מביא על החוטאים את העונש הראוי להם, מידה כנגד מידה, כאשר ההשחתה המוסרית היא זו שהובילה להשחתה הפיזית. זאת ועוד: הצלתו של נח לא נבעה מתלותו של האל בשירותיו, אלא בשל צדקתו, ולא ראוי שצדיק ייספה בעוונם של רשעים. קביעתה של המשנה, הרואה בהתנהלותו של הקב"ה סביב אירועי המבול ביטוי לדרכו המוסרית, הענשת הרשעים והצלת עושי הטוב, עולה, כמובן, מן הסיפור המקראי, אך היא מתחדדת יותר לאור השוואתו אל מקבילתו המסופוטמית.

8 אכילה, שתייה, ומה עוד?

9 בין מעלותיו של אברהם שהוא גיבורה הבלעדי של המשנה הבאה יש למנות את הכנסת האורחים שנהג בה. במדרש מסופר על אברהם ושרה ש"היה ביתם פתוח לרווחה ומפרנסין וזנין כל עובר ושב" בראשית רבתי, עמ' 215. מסתבר כי מצוות הכנסת אורחים היא, על פי חז"ל, אחת מחמש המצוות המבטיחות לאדם שכר רב בעולם הזה ובעולם הבא: "כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה ..." בבלי, קידושין לט ע"ב, ואברהם – ראשון מכניסי האורחים בסיפור המקראי בראשית יח – הוא הדוגמא שאותה יש לחקות. ובדומה לו נהג איוב, ש"עשה ארבעה פתחים לביתו. ולמה עשה איוב ארבעה פתחים לביתו? כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית. הבא מן הצפון ייכנס כדרכו, הבא מן הדרום ייכנס כדרכו, וכן לכל רוח =כיוון, לכך עשה איוב ארבעה פתחים לביתו" אבות דרבי נתן נוסח א, ז.

10 אברהם גם נטע אשל בבאר שבע בראשית כא, לג, וכבר קדמונים פירשו את שמו של אותו עץ כראשי התיבות "אכילה, שתייה, לוויה" מדרש תהילים לז, א. הלוויה שבה מדובר היא חובתו של מארח נדיב ללוות את אורחיו בצאתם מביתו כברת דרך כלשהי, כפי שעשה אברהם עם המלאכים שביקרוהו בראשית יח, טז. בחיבור מן המאה העשירית לערך אלפא ביתא דבן סירא מפרשים "אשל": "אכילה שתיה לוויה. ויש אומרים לינה", וכך התגלגל הביטוי גם אל לשוננו: "החזר הוצאות המשולם לעובד בגין עבודה שמחוץ לתחום הישוב שבו מצוי מקום מגוריו ומחוץ לתחום הישוב שבו מצוי מקום עבודתו" זו הגדרת נציבות שירות המדינה למונח אש"ל.

11 מה אורך אפך?

12 בדיונים המוקדשים לניתוחים פלסטיים נמצא עיסוק מרובה בשאלת "אורך האף" האנושי הסביר והרצוי, תוך דיון באפשרויות לקצר או לשנות את צורת האף ואורכו במקרה הצורך.

13 לפי פשוטו של הביטוי "ארך אפיים", אורך אפו של האדם הוא הקובע את מידת סבלנותו ואת משך הזמן שהוא ממתין לפני עשיית מעשה כלשהו: "טוב ארך אפיים מגיבור / ומושל ברוחו מלוכד עיר" משלי טז, לב פסוק המצוטט לעיל ד, א. בהשאלה מצוי ביטוי זה במקרא גם לגבי האלוהים כגון בשמות לד, ו, וכך הוא גם במשנתנו. אך מה הקשר שבין אורך האף לבין אופן ההתנהגות? האף, כידוע, הוא אבר הנשימה, וגם המקום שבו מצויה לפי המקרא רוח החיים כנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" בראשית ב, ז, ולפי זה זיהו הקדמונים את הנשימה ואת האף זה עם זה וכשמדובר בשני הנחיריים, אפשר לדבר גם על "אפיים". והנה, נשימתו של האדם הכועס היא מהירה וקולנית, בעוד שהאדם הרגוע והסבלני נושם באיטיות וקול נשימתו כמעט ואיננו נשמע. ארך אפיים הוא אפוא האדם המתון שנשימתו איטית, בעוד שבעל "חרון אף" הוא הכועס, כגון "ויחר אף יעקב ברחל" בראשית ל, ב או "חרון אף ה'" במדבר לב, יד. מבחינה זו גם "ארך רוח" קהלת ז, ח משמעו אדם סבלני ושקול בתגובותיו, ואילו אש הקודחת באפו של האלוהים היא ביטוי לזעמו הגדול דברים לב, כב ועוד.

14 המבקשים לשנות את אורך אפם מתבקשים אפוא להמתין באורך רוח עד שיגיעו לגיל המתאים ועד שימצאו את המנתח הנכון שיציע להם את הגודל והאורך הראוי לאפם.

1 עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּם. על פי המקרא רק סיפור העקידה היה ניסיון שבו הועמד אברהם ובראשו המילים: "אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם" בראשית כב, א, אך קדמונינו קבעו שאברהם עמד בעשרה ניסיונות שונים, כשהעקידה היא רק אחד מהם, ובדרך כלל גם האחרון שבהם ושיאם לפירוט ראו להלן. וכל כך למה?

2 לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. אלוהים העמיד את אברהם בסדרה קשה וארוכה של ניסיונות כדי לפרסם ברבים, כדי להודיע לכול, את גדולתו של אברהם, אשר עמד בהצלחה בניסיונות אלו, וכך להסביר ולנמק את החיבה המיוחדת שחש כלפיו, חיבה שבאה לידי ביטוי בברכות הרבות שהרעיף עליו: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך ... ונברכו בך כל משפחות האדמה" שם, פסוק ג ועוד כיוצא באלה. על גדולתו של אברהם דיברה גם המשנה הקודמת.

3 מה הם עשרת הניסיונות?

4 בספרות הבית השני ובספרות חז"ל אנו מוצאים מגוון רחב של התייחסויות אל קורות חייו של אברהם. מקורות רבים שבים ומספרים את סיפוריו כשהם מרחיבים את הסיפור המקראי ומוסיפים עליו עוד ועוד. כך, למשל, בניגוד לספר בראשית שאיננו מספר דבר על קורות חיי אברהם קודם ליציאתו ללכת ארצה כנען בראשית יא, לא ואילך, מקורות רבים – כולל ספר היובלים, שנתחבר עוד במאה השנייה לפני הספירה – יודעים לספר על לידתו ועל ילדותו, על התקרבותו לאמונה באלוהים, ועל הריסת או שריפת האלילים שאביו תרח עבד להם יובלים פרק יב; בראשית רבה לח, יג. במסגרת זו אף מסופר על המלך הרשע של אותם ימים, נמרוד ראו בראשית י, ח־ט, שניסה להרוג את אברהם עם לידתו, משום שהחוזים בכוכבים בישרו לו את דבר לידת הילד המופלא הזה, ובשל כך נאלץ אברהם להסתתר שנים רבות במערה. כן מסופר על נמרוד שהשליך את אברהם אל כבשן האש כעונש על הריסת האלילים של בית אביו, אך הוא ניצל משם בעזרת מלאכי שמים. מסורות אלה ודומותיהן באות להצדיק את בחירת אלוהים באברהם, כמי שיפיץ את אמונת הייחוד בעולם, אך אין להן בסיס מוצק בסיפור המקראי.

5 נראה שכדי לנמק את הבחירה באברהם נולדה עוד בימי הבית השני גם המסורת הטוענת כי הוא עמד בשורה ארוכה של ניסיונות, אשר הוכיחו את נחישותו לעבוד את האלוהים בכל תנאי, ואת אמונתו המוצקה לנוכח כל קושי ומשבר. כבר ספר היובלים יודע לספר כי אברהם עמד בעשרה ניסיונות יט, ח וכי "אלוהים ידע כי נאמן אברהם ... כי ניסהו בארצו וברעב וינסהו במלכים וינסהו עוד באשתו בהילקחה ממנו ובמילה וינסהו בישמעאל ובהגר אמתו כאשר שילחם ובכל אשר ניסהו נמצא נאמן, ולא קצרה רוחו ולא בושש לעשות כי נאמן היה ואוהב את ה'" יז, יז. נראה שנרמזים כאן שבעה־שמונה אירועים מקראיים, שבהם נתגלתה אמונתו המוצקה של אברהם במלוא תפארתה: 1 יציאתו מחרן; 2 הרעב שבגינו ירד למצרים; 3 מלחמתו בארבעת המלכים אשר שבו את לוט בן אחיו; 4 לקיחת שרה בידי פרעה בראשית י״ב:ה׳ ואבימלך בראשית כ; 5 הצורך למול בגיל מבוגר; 6 התנהגותו הסוררת של בנו בכורו, ישמעאל בראשית כא, ט; 7 גירוש הגר מביתו. על אלה יש להוסיף את סיפור העקידה.

6 מסכת אבות קובעת, בלי לפרט, כי מדובר ב"עשרה ניסיונות", ואם אין זה רק מספר כללי, עגול ובלתי מחייב ראו לעיל ה, א, הרי שמוטל עלינו למצוא עשרה כאלה במסופר על אברהם, משימה שמקורות רבים – מתקופת חז"ל ואחריהם – נטלו בה חלק: החל באבות דרבי נתן נוסח א, לג; נוסח ב, לה, המשך במדרשים אחרים כגון מדרש פרקי דרבי אליעזר, פרקים כו־ל וכלה בפרשני המסכת, כגון הרמב"ם מצרים, המאה הי"ב או רבנו יונה מגירונדי ספרד, המאה הי"ג. כל מקור ורשימתו שלו, ובסך הכול נמנים במקורות כולם ארבעה־עשר ניסיונות שונים: 1 השנים שבהן הסתתר אברהם במערה לאחר לידתו כדי להימלט מחרבו של נמרוד; 2 השלכתו של אברהם אל כבשן האש והצלתו ממנה בידי מלאכי האלוהים; 3 הצו לעזוב בית הורים ומולדת וללכת אל ארץ כנען; 4 הרעב בארץ ישראל שבעטיו ירד אברהם למצרים; 5 לקיחת שרה בידי פרעה; 6 המלחמה בארבעת המלכים; 7 ברית בין הבתרים שבה ביטא אברהם את אמונתו בהבטחת ה' לתת לו בן; 8 לקיחת הגר לאישה; 9 ברית המילה; 10 לקיחת שרה בידי אבימלך; 11 גירוש ישמעאל; 12 גירוש הגר; 13 עקידת יצחק בראשית כב; 14 מות שרה וקניית מערת המכפלה בראשית כ״ג:ב׳.

7 למרבית המקורות משותפת התפיסה שהאחרון שבניסיונות, וגם הקשה שבהם, היה סיפור העקידה: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" בראשית כב, ב. מקורות אחדים כגון בראשית רבה נה, ז מקשרים צו זה אל מה שנתפס כניסיון המקראי הראשון, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" יב, א. הביטוי "לך לך" מופיע במקרא רק בשני פסוקים אלה, ובשניהם מצטווה אברהם ללכת אל מקום שטרם נודע לו בדיוק מה הוא. בשתי אמירות אלה גם מנסח האלוהים את דבריו בהדרגה, מן הקל יותר אל הקשה. מסתבר שפתיחת סיפור העקידה בקביעה כי בניסיון המדובר, צבעה בסופו של דבר את כל קורות חייו של אברהם, מ"לך לך" הראשון עד ל"לך לך" האחרון.

8 אברהם ואיבראהים

9 כשבאים הלויים בתקופת שיבת ציון נחמיה ט, ו־ח לסכם את תולדות העולם וישראל הם פותחים בפנייה לאלוהים ואומרים: "אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה ... אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית...", ללמדך על המקום המרכזי שתופסת במחשבת המקרא דמותו של אברהם, כראשון מייחדי ה', המונותיאיסטים, בעולם. גם יהושע בן נון, בבואו לסכם את תולדות העם יהושע כד, ג פותח ביציאת אברהם מחרן. אברהם שב ונזכר בגדולתו גם בדברי הנביאים כגון ישעיה נא, ב: "הביטו אל אברהם אביכם ... כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו" והמשוררים כגון תהילים קה, מא־מב: "פתח צור ויזובו מים ... כי זכר את אברהם עבדו", ודמותו שבה ונדונה במקורות רבים שנכתבו מאז חתימת המקרא ואילך, בעם ישראל ומחוצה לו גם יחד.

10 בין אלה יש להזכיר את הדת המוסלמית, שירשה מן היהדות את ההערצה לדמותו של אברהם. איבראהים, כשמו המוסלמי, מכונה בקוראן בשם "ח'ליל אללה" =ידיד האלוהים ומשמו גזור גם שם העיר שבה נקבר, אל ח'ליל, היא חברון. היש קשר בין שם זה לבין תיבת "חבֵר" המהדהדת בשם העיר העברי? בסוּרה השלושים ושבע שבקוראן מובא סיפור הניסיון האחרון, סיפור העקידה, בעיבודו המוסלמי, ועל פיו משתפים הבן והאב פעולה במילוי מצוות האלוהים. הקוראן איננו נוקב בשמו של הבן, אך המסורת המוסלמית טוענת שבישמעאל המדובר ועליו ראו גם לעיל ד, ו, ולזכר אירוע זה נחוג "חג הקורבן" עיד אל־אדחא במשך ארבעה ימים בחודש האחרון של השנה המוסלמית. הפולמוס היהודי־מוסלמי נסוב במשך דורות רבים סביב שאלת זהותו של הבן שנבחר להיעקד, אך איש מעולם לא קרא תיגר על גדולתו של האב המשותף הזה.

1 פרשנים רבים רואים את משנה ו כהסבר למשנה ה, ובעקבותיהם הבאנו את שתי המשניות ואף דנו בהן כאחת.

2 עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם, וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. ומה הם ניסים אלה? ממשיכה המשנה ומסבירה:

3 עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם. המכות שהובאו על המצרים, בארצם ובים סוף, לא פגעו בעם ישראל, אף שהוא נמצא בשני המקרים בסמוך אל המצרים, והצלתו מכל מכה ומכה היא הנס שהתרחש לו. ואכן, לגבי חלק מן המכות מקפידה כבר התורה לומר שבני ישראל לא נפגעו מהן. ראו, למשל, לגבי מכת חושך שמות י, כב־כג: "ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים ... ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" וכן מכת ערוב ח, יח, דבר ט, ו וכמובן מכת בכורות. – ספר שמות מונה כידוע עשר מכות שהוכו המצרים בארצם, אך עדיין יש לשאול: מה הן המכות שבהן הוכו המצרים על הים? ומה היה מספרן? וראו להלן.

4 חדצ"ע כבא"ב או שמא דע"צ אבד"ב?

5 התופעה המוכרת לנו בשם "ראשי תיבות" קרויה בלשונם של חז"ל בשם נוטריקון והיא תיבה הגזורה מיוונית: כתיבה כדרכם של סופרים, הם הנוטריונים, הכותבים במהירות ובקיצורים. אחד מן הנוטריקונים המפורסמים ביותר הוא "דצ"כ עד"ש באח"ב", הבא לרשום את עשר מכות מצרים: דם צפרדע כינים, ערוב דבר שחין, ברד ארבה חושך ומכת בכורות. נוטריקון זה נזכר אף בהגדה של פסח, והוא מסייע למי שמבקש לזכור את עשר המכות על פי סדרן בספר שמות, פרקים ז־יא. "בספר שמות" אמרנו כי להפתעתנו נמצא במקרא את רשימת מכות מצרים גם בשניים ממזמורי ספר תהילים, אלא שכאן לא מדובר בעשר מכות דווקא, ואף סדרן איננו זהה לזה שבתורה.

6 כך נמצא במזמור ק"ה, שהוא מזמור היסטורי המספר את תולדות עם ישראל מימי אברהם ועד כניסת העם לארץ כנען. בין השאר נאמר בו, כי משה ואהרן נשלחו אל מצרים כדי לעשות בארץ זו אותות ומופתים: "שלח חושך ויחשך ... הפך את מימיהם לדם ... שרץ ארצם צפרדעים ... אמר ויבוא ערוב, כינים בכל גבולם. נתן גשמיהם ברד ... אמר ויבוא ארבה ... ויך כל בכור בארצם" ולאחר מכן "ויוציאם בכסף וזהב" פסוקים כח־לז. המדובר אפוא בשמונה מכות בלבד, וסימנן חדצ"ע כבא"ב!

7 ואילו במזמור היסטורי אחר, מזמור ע"ח העוסק בתולדות העם מתקופת השעבוד במצרים ועד לבחירת דוד למלך, נאמר אודות האותות והמופתים שהראה ה' במצרים: "ויהפוך לדם יאוריהם ... ישלח בהם ערוב ... וצפרדע ... ויתן יגיעם לארבה. יהרוג בברד גפנם ... וחייתם =ואותם לדבר הסגיר ... ויך כל בכור במצרים ..." ולאחר מכן "ויסע כצאן עמו וינהגם כעדר במדבר" פסוקים מד־נב. וכאן המדובר בשבע מכות בלבד, וסימנן דע"צ אבד"ב!

8 הפרשנים המסורתיים של ספר תהילים התלבטו בשאלת העדרן של כמה מן המכות מן המזמורים, והפרשן הספרדי בן המאה השתים עשרה, אברהם אבן עזרא, למשל, שיער בפירושו למזמור ע"ח כי "לא הזכיר מכת כינים גם מכת שחין גם מכת חושך גם מכת דבר בעבור שנמלטו בני אדם ממכות אלה ולא נפגעו מהן". אמנם אפשר שבעלי המזמורים נטלו לעצמם את זכות החירות האמנותית, ובחרו להזכיר רק מה שתאם את יצירותיהם השיריות, אך גם אפשר שהם הכירו מסורות אחרות באשר למספר המכות ולסדרן, ואותן שיקעו במזמוריהם.

9 שיעור במתמטיקה בליל הסדר

10 שאלת המכות שבהן הוכו המצרים על ים סוף ובמקביל: עשרת הניסים שהתרחשו לעם ישראל באותה עת העסיקה גם את המדרשים. במכילתא דר' ישמעאל בשלח, ד נמצא את הפירוט הבא, שחלקו עוסק במכות שהוכו המצרים וחלקו בניסים שהתרחשו לישראל: "עשרה ניסים נעשו לישראל על הים. נבקע הים ונעשה כמין כיפה והראיה מובאת מדרשה מסובכת ביותר אשר יסודה בפסוק מספר חבקוק ג, יד־טו: 'נקבת במטיו ... דרכת בים סוסיך'; נחלק לשניים, שנאמר 'ונטה את ידך על הים ובקעהו' שמות יד, טז; נעשה הים יבשה, שנאמר 'ובני ישראל הלכו ביבשה' שם, פסוק כט; נעשה כמין טיט, שנאמר 'דרכת בים סוסיך חומר =טיט מים רבים' חבקוק שם, פסוק טו; נעשה פירורין פירורין, שנאמר 'אתה פוררת בעוזך ים' תהילים עד, יג; נעשה סלעים סלעים, שנאמר 'שיברת ראשי תנינים על המים' שם; נעשה גזרים גזרים, שנאמר 'לגוזר ים סוף לגזרים' תהילים קלו, יג; נעשה ערימות ערימות, שנאמר 'וברוח אפיך נערמו מים' שמות טו, ח; נעשה כמו נד, שנאמר 'ניצבו כמו נד נוזלים' שם; הוציא להם =לבני ישראל, מים מתוקים מתוך מלוחים, שנאמר 'ויוצא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים' תהילים עח, טז; הקפיא להם את הים משני חלקים ונעשה כמין בולוס =גביש של זכוכית, שנאמר 'קפאו תהומות בלב ים' שמות טו, שם". מתברר שבעל המסורת הזו מפרק את סיפור קריעת ים סוף לגורמיו – על יסוד פסוקים מסיפור מעבר ים סוף ומשירת הים, בתוספת שברי פסוקים שונים מדברי הנביאים ומן המזמורים המאזכרים אירוע זה או אירועים דומים שבהם נלחם ה' במים ובכוחותיו ויכול להם – וכך מגיע אל עשרה ניסים או עשר מכות.

11 עם זה מתברר כי מקורות אחרים אינם מסתפקים במציאת עשר מכות שהוכו המצרים על הים, והם הולכים ומגדילים את מספרן עד לחמישים ואף עד למאתיים וחמישים מכות אם כי מבלי לפרטן. כך בקטע ידוע מן ההגדה של פסח, שמקורו אף הוא במדרש המכילתא האמור בשלח, ו, ובו חלוקים שלושה חכמים באשר למספר המכות שהוכו בהן המצרים על ים סוף. לדעת ר' יוסי הגלילי, מדובר בחמישים מכות, וראייתו: במצרים אומרים החרטומים לפרעה כי המכות "אצבע אלהים" הן שמות ח, טו, ואילו על הים נאמר כי העם ראה את "היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" שם יד, לא, וכיוון שביד חמש אצבעות – גדל מספר המכות שנעשו על הים לחמישים. ר' אליעזר מקבל את הנחתו של ר' יוסי הגלילי, שמניין המכות על הים גדול היה פי חמישה ממניין המכות שבמצרים, אך הוא סבור שבמצרים לקו המצרים 40 מכות, כיוון שמכות מצרים מתוארות במזמור ההיסטורי שבספר תהילים עח, מט בחמישה כינויים: "ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים". די היה למזמור בכינוי אחד, ואם הוסיף עוד ארבעה, משמע שיש להעניק משמעות למספר זה, ומכאן שכל מכה במצרים היתה בת 4 מכות. ר' עקיבא מפתח רעיון זה ומוצא בפסוק מתהילים חמישה כינויים כיוון שהוא מחשיב גם את "חרון אפו" כמכה נוספת וכך הוא מגיע ל־250 מכות. הגדלת מספר המכות באה כנראה להאדיר את מעמד קריעת ים סוף, אירוע שהותיר רושם גדול על הספרות המקראית, ללא שיעור הרבה יותר מאשר מכות מצרים.

12 עם הזמן – וכנראה רק בראשית ימי הביניים ואולי מתוך רצון להאריך את ליל הסדר – נתגלגלה מסורת מדרשית זו אל ההגדה של פסח, והיא נאמרת בה מיד לאחר מניין עשר מכות מצרים, כולל הנוטריקון של דצ"כ עד"ש באח"ב.

13 עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" במדבר יד, כב. בניגוד למתואר במשנה הקודמת, העוסקת בעשרת הניסים שאירעו לעם ישראל במצרים ועל ים סוף, מזכירה משנה זו את התנהגותו כפויית הטובה של העם. לא רק שלא הודה על כל הניסים שזכה להם, אלא אף הטריח על הקב"ה וניסה לבדוק את כוחותיו, יכולותיו ובעיקר את סבלנותו ואורך רוחו בהציגו בפניו כל פעם אתגר אחר, כגון הוצאת מים מסלע והספקת מזון במדבר, או דברי תלונה ותואנות שונות. אמת, אפשר ש"עשר" שבפסוק הוא מספר עגול בלבד ראו לעיל ה, א – וכך אמנם פירשו הרשב"ם "עשר: הרבה" ואבן עזרא "עשר: רבים. והזכיר 'עשר' בעבור היותו סך חשבון =מספר עגול, כי הוא סוף האחדים וראש העשרות" – אך המדרשים ראו להלן יודעים לפרט באלו ניסיונות המדובר.

14 מה היו עשרת הניסיונות?

15 כמה הצעות מצאנו בספרות חז"ל כדי לקבוע באילו ניסיונות המדובר, והכול מתוך הנחה כי המספר 10 איננו מספר עגול או סתמי. במסכת אבות דרבי נתן נוסח א, לד נאמר כך בעקבות חלק מן הפסוק הפותח את ספר דברים, "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מוֹל סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצירות": "עשרה ניסיונות ניסו אבותינו להקב"ה במדבר: 'במדבר' – שעשו את העגל, שנאמר 'יעשו עגל בחורב' תהילים קו, יט; 'בערבה' – על המים תלונת העם שבעקבותיה הוציא משה מים מן הסלע, שנאמר 'ויצמא שם העם למים' שמות יז, ג; 'מוֹל סוף' – על שהמרו =מרדו על ים סוף, שנאמר 'וימרו על ים בים סוף' תהילים קו, ז; 'פארן' – במרגלים, שנאמר 'וישלח אותם משה ממדבר פארן' במדבר יג, ג; 'תופל' – אלו דברי תיפלות שתפלו על המן באומרם עליו שהוא חסר טעם, במדבר כא, ה; 'ולבן' – זה מחלוקתו של קרח ראו להלן ה, כ; 'וחצירות' – על השלָו – הרי שבעה. ובמקום אחר הוא אומר 'ובתבערה ובמסה ובקברות התאווה מקציפים הייתם את אלוהיכם' דברים ט, כב", ובפסוק אחרון זה הוא רומז לשלושה אירועים נוספים מתקופת המדבר: התאווה לאכילת בשר ואכילתו באופן בלתי מבוקר תבערה וקברות התאווה – במדבר י״א:ל״ד או דרישת מים במקום הקרוי בשם "מסה ומריבה" שמות יז, "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין" פסוק ז.

16 במסכת אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק לח, באה רשימה שונה במקצת, אך גם היא רואה את רשימת המקומות הנזכרת בראש ספר דברים כדברי תוכחה של משה על אירועי עבר שבהם הכעיס העם את אלוהיו. ואילו בתלמוד הבבלי ערכין טו ע"א־ע"ב מובאת מסורת אחרת בשם ר' יהודה: "עשרה ניסיונות ניסו אבותינו להקב"ה: שניים בים, ושניים במים, שניים במן, שניים בשלָו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן", והוא מפרט אותם על יסוד פסוקים שונים, כאשר הרעיון המרכזי הוא שבכל אחד מן האירועים המרכזיים של יציאת מצרים – מעבר ים סוף, הוצאת מים מסלע במדבר, ירידת המן והשלו, מעשה העגל והמרגלים – היה עניין של חטא שניתן להגדירו גם כניסיון שניסו בני ישראל את האלוהים ואת מידת סבלנותו.

17 דור המדבר

18 נפוץ בלשוננו השימוש בביטוי "דור המדבר" ככינוי לדור ביניים שחי בתקופת מעבר בין שעבוד לגאולה, דור שכבר נחלץ ממועקות העבר אך טרם הגיע אל מנוחת העתיד. כך, למשל, נהוג לתאר בביטוי זה את דור מייסדי מדינת ישראל, או כל קבוצה של אנשים שהניחו – לא פעם תוך מאבק וקשיים – את היסודות לתחומים חדשים, כגון רפואה או חקלאות. ביטוי זה, שנעימתו חיובית, לקוח מלשון חז"ל, המכנים כך את יוצאי מצרים שלא זכו להגיע לארץ ישראל, אף שצעדו אליה שנים רבות והתייסרו רבות בדרכם.

19 האם היה דור המדבר דור ראוי לשבח או שמא לגנאי? מתברר כי נמצא במקורותינו דעות מנוגדות וקוטביות בשאלה זו. מצד אחד מתואר דור זה בתורה כדור של כפויי טובה, אנשים שלא הצליחו להשתחרר מאופיים כעבדים ושכל משאם ומתנם עם משה, אהרן או האלוהים מורכב היה מטרוניות, מתלונות וממעשים של קטנות אמונה ומרידה. מאידך גיסא יש המתארים דור זה כדור מופלא במיוחד: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך / לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" אומר הנביא ירמיהו ב, ב, ובעקבותיו נמצא בין חכמינו כאלה הרואים דור זה כ"דור שכולו דעה" ויקרא רבה ט, א, דור שרק הוא ראוי היה לקבל את התורה מבין כל דורות עם ישראל שם יג, ב וזאת בשל יושרו וצדיקותו תנחומא, יתרו ט. אפשר שהחכמים הרואים את דור המדבר באור חיובי – אף שהם מודעים למסופר בתורה – עושים זאת מתוך הזדהות עם אנשים שנתבקשו לעשות את מה שהוא כמעט בלתי אפשרי: להתנתק בבת אחת ממסורת חיים של מאות בשנים ולשנות אורח חיים תוך תקופת נדודים וסבל, עמוסה בקשיים. בראייה החיובית של "דור המדבר" ניכרת הזדהות עם הקשיים והניסיון שנכשל יותר מאשר עם הכישלון, וברוח זו בעיקר נקלט הביטוי "דור המדבר" בשפתנו.

20 ניסיון, ניסיון, ניסיון

21 הבה וננסה להסביר "ניסיון" מה הוא. השורש נס"ה ושם העצם "ניסיון" משמשים בדברי חז"ל ובמקרא רק במשמעות אחת: בדיקת אופיו או יכולותיו של מאן דהוא על ידי העמדת אתגר קשה בפניו, הן על ידי האלוהים כמו במקרה של הניסיונות שבהם הועמד אברהם לעיל, משנה ד והן על ידי האדם עצמו, המנסה את רעהו או, להבדיל, את האלוהים. בניסיון במשמעות זו ניתן, כידוע, להצליח או להיכשל. כך, למשל, קובעים חז"ל כשהם מנסים לתרץ את חטאו הנורא של דוד המלך בבת שבע, כי היה זה ניסיון שנכשל להילחם ביצר הרע, וכי "לעולם אל יביא האדם עצמו לידי ניסיון, שכן דוד הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל" בבלי, סנהדרין קז ע"א. כן שמענו על האפשרות לקחת את חמורו של מוכר "לניסיון", כדי לבדוק את טיבו קודם לקנייתו ספרי דברים, פיסקה כא, ממש כמו נסיעת מבחן ברכב חדש. באורח דומה מוצע בתלמוד הבבלי ברכות ס ע"ב לבקש בתפילה היומית: "ואל תביאני לא לידי חטא, ולא לידי עוון, ולא לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון", וכך אכן נאמר בתפילת שחרית שבסידור התפילה.

22 מאז ימי הביניים קיבלה תיבת "ניסיון" גם משמעות נוספת – סך כל הידע והיכולת שצבר אדם או צברה החברה בתחום מסוים כתוצאה מריבוי ההתנסויות והניסיונות שעמדו בהם. כך, למשל, הפתגם "אין חכם כבעל ניסיון" שאיננו מופיע בספרות חז"ל המתייחס לניסיון לא כאל אתגר חד פעמי שבו הועמד האדם, אלא כמכלול של התרשמויות המביא לחכמת חיים ויכולת התמודדות עם אתגרים נוספים. המילונאי, כך מסתבר, זקוק לניסיון רב כדי שיוכל לנסות ולבאר את המילה "ניסיון".

1 עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. בית המקדש מתואר, תוך גלישה לעיסוק גם בירושלים, כאזור מופלא אשר חוקי טבע בסיסיים ודברים הנוהגים בעולם כולו אינם תופסים לגביו.

2 לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ. לא תמיד הפיצו הקרבנות ריח נעים כגון שהקריבו על המזבח עופות בשלמותם, כולל נוצותיהם, וריחם היה קשה מנשוא ויקרא רבה ג, ה, אך מעולם לא ארע שאישה איבדה את פרי בטנה בשל ריח קשה שכזה. ויש מפרשים בכיוון הפוך: מעולם לא גרם הריח לאישה הרה להתאוות לאכילת בשר, תאווה העשויה במקרים קיצוניים לגרום להפלת הוולד.

3 וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם. גם אם לא הוקרב בשר הקרבן מיד לאחר שחיטתו, או אם לא נאכל מיד לאחר הקרבתו ראו ויקרא יט, ו, מעולם לא נפגמו ריחו וטעמו, והוא לא "התליע" כך המסורת שלנו כהבאתה באבות דרבי נתן נוסח ב, לט.

4 וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם. למרות הדם הרב שזרם באזור שבו שחטו את הקורבנות הרבים אשר הובאו למקדש.

5 וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. כי ראיית קרי פליטת זרע בלתי רצונית, על פי רוב בשעת השינה פוסלת את הכהן הגדול מעבודת המקדש ביום המקודש ביותר בשנה, הוא היום היחיד שבו חייב היה הכהן הגדול עצמו לשמש בקודש. כדי שלא יגיע לכך אף מנעו ממנו שינה בליל יום הכיפורים משנה יומא א, ו־ז.

6 וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. היא האש שבערה על העצים שעל המזבח אשר עמד תחת כיפת השמים.

7 וְלֹא נִצְּחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן. עמוד העשן שהיתמר מן המזבח עלה תמיד במישרין השמימה ולא הוטה לצדדים בשל הרוחות.

8 וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים. שום פגם לא נמצא בקורבנות אשר הובאו מן התבואה – העומר שהוקרב ביום ט"ז בניסן מקציר השעורים הראשון ויקרא כג, י, שתי ככרות הלחם שהובאו בשבועות מן החיטה החדשה שם כג, יז ותריסר כיכרות הלחם שסודרו על השולחן שלפני ה' בכל שבת שמות כה, ל.

9 עֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים. ויש גורסים: "רְווּחים" המקדש היה מלא, בעיקר במועדים, מפה לפה, ואנשים עמדו בו בצפיפות רבה, אך בעת שצריכים היו ליפול על פניהם ולהשתחוות – כגון עם הזכרת השם המפורש בידי הכהן הגדול משנה, יומא ו, ב – נעשה נס ולכולם נמצא מקום להשתחוות בלא דוחק.

10 וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם. וגם העיר כולה, ולא רק אזור בית המקדש, היתה אזור רווי ניסים ופלאים.

11 וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם. העולים לרגל לעיר הקודש בשלושת הרגלים לא התקשו למצוא להם מקום לינה בעיר, שהלכה וגדלה ככל שרבו הבאים אליה. – במקורות אחרים נמצא עוד ניסים ופלאים שבית המקדש, או העיר ירושלים, הצטיינו בהם ראו להלן, וניכר אופיים הנוסטלגי עד כדי הגזמה של הדברים, שבאו לעולם בתקופה שלאחר חורבן הבית והעיר.

12 בשר, דם וריח

13 שמונת הניסים הראשונים הנמנים במשנתנו עניינם בעבודת בית המקדש, כולל קורבנות מבני הצאן והבקר, ריחם ודמם. השאיפה לבניין בית המקדש ולחזרת העבודה בו על "עבודה" במשמעות זו ראו א, ב מתבטאת גם בתפילת העמידה הנאמרת שלוש פעמים ביום: "רצה =קבל ברצון ה' אלוהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה, והשב את העבודה לדביר ביתך, ואישֵי =קורבנות! ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון", ויש לשים לב שבצד הקורבנות מדובר כאן גם בתפילה, שבאה לעולם לאחר החורבן, כך אומרים חז"ל במדבר רבה יח, כא ועוד, כתחליף לעבודת הקורבנות. לאחר חורבן הבית השני, כידוע, הצליחו חכמי אותו דור – ורבן יוחנן בן זכאי בראשם – להעמיד את בית הכנסת והתפילה כתחליף לבית המקדש ולעבודת הקורבנות, והצלחה זו נתנה את אותותיה בעשייה הדתית היהודית עד היום הזה. קרוב לאלפיים השנים שחלפו מאז מעלות מפעם לפעם את השאלה: האם אכן מבקשים כל המתפללים בכנות על החזרתם של הקורבנות?

14 בבסיס השאלה עומדת התפיסה האינטואיטיבית האומרת, כי הרבה ממה שמקובל היה בעולם הקדום אינו בר תוקף בעולמנו המודרני, מה עוד שחכמים עצמם כבר קבעו כי את זרם בעלי החיים המובאים לקורבן תחליף זרימתן של מילות התפילה, ואילו הבל הפה יבוא במקום הבל הדם. הסבורים כך יתהו: האם לא השתנו עם הזמן הדרכים שבהן אמוּר אדם להביע את רגשותיו הדתיים ולמלא את חובותיו? מאידך גיסא יהיו רבים שיסברו כי הקמת בית המקדש השלישי תחייב שיבה אל סדרי העבודה הקדומים, ואפילו אם "לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין, קרבן תודה אינו בטל" ויקרא רבה ט, ז. דומה שבשאלה זו התלבט כבר הרמב"ם. מחד גיסא הוא הקדיש למלאכת הקורבנות מקום נכבד ביותר בספר הפסיקה הגדול שלו, "משנה תורה", ומאידך גיסא הסביר את עבודת הקורבנות כנובעת מן המציאות התרבותית בתקופת מתן תורה. אי אפשר היה לבוא אל עם ישראל ולתבוע ממנו עבודת אלוהים מופשטת בלא קורבנות, בעוד כל העמים שסביבו מקטירים וזובחים לאלוהיהם: "והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה – להקריב מיני בעלי חיים, בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם ... לא גזרה חכמתו יתברך ... שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו ... ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות ההם, והעתיקם =והעבירם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם – לשמו יתברך" מורה הנבוכים ג, לב. האם שינוי התנאים החברתיים יביא לשינוי בעניין זה? סתם הרמב"ם ולא פירש.

15 בחברה הדתית של ימינו – על פניה השונים ועל מגוון חבריה, מן התנועות המתקדמות ועד לקבוצות המכונות אולטרה־אורתודוכסיות – שוררות בסוגיה זו דעות שונות ומנוגדות, שלא תמיד עולות על פני השטח. ההכרעה תמתין מן הסתם עד להקמת בית המקדש, ובינתיים נתבשם מריחה של המסורת הצבעונית שבמסכת אבות.

16 ועוד ניסים...

17 במקורות אחרים נמנים ניסים נוספים שהתרחשו בירושלים או במקדש, כגון "ולא אמר אדם לחבירו 'אין לי לולב, אין לי סוכה', כי אם היה היוקר שם – כיוון שהיו נכנסים לשווקים היה הזול. לא נפגע אדם בירושלים. וכל מי שנפגע חוץ לירושלים כיוון שהיה מסתכל בחומות ירושלים היה מתרפא ... פתחו של אולם גובהו מ' אמה =למעלה מעשרים מטר ורוחבו כ' אמה וארבעים אלף איש היו יוצאים בו" אבות דרבי נתן נוסח ב, לט. וכן: "ולא נפלה דליקה בירושלים מעולם. ולא היתה מפולת בירושלים מעולם" שם נוסח א, לה. ופרט לזה: קול השופרות של ראש השנה וקול הכהן הגדול בשעת העבודה ביום הכיפורים נשמעו עד ליריחו, ו"ביריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת" שם, והוא היה כה חזק, עד שגם העיזים שם היו מתעטשות בעטיו בבלי, יומא לט ע"ב. אכן, כמה גדול כוחה של נוסטלגיה!

1 עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. כלומר, בערב השבת הראשונה של בריאת העולם, ממש ברגע שבו נכנסה השבת ורגע זה שבין יום ללילה קרוי "בין השמשות". בבריאת דברים אלו תמה מלאכתו של האלוהים, שעליה נאמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" בראשית א, לא. משנתנו קובעת כי בששת ימי הבריאה נבראה כל המציאות הפיסית, גם זו שעתידה להתרחש או להתחדש במהלך ההיסטוריה, וכי גם מה שנראה כנס, כשינוי סדרי הטבע, או כדבר חדש שטרם היה כמותו, גם הוא חלק ממעשה האלוהים בבריאת העולם, בכוח אם לא בפועל.

2 וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ. שפתחה את פיה לבלוע את קורח ואת עדתו במדבר טז, לב,

3 וּפִי הַבְּאֵר. שממנה סופקו לעם ישראל מים באורח פלאי בעת הליכתם במדבר במדבר כא, טז. לפי האגדה נתלוותה באר זו לעם ישראל בכל שנות נדודיו במדבר, ואף נכנסה עמו לארץ וראו להלן,

4 וּפִי הָאָתוֹן. שפתחה את פיה ודיברה עם בלעם במדבר כב, כח,

5 וְהַקֶּשֶׁת. שנראתה לראשונה בשמים לאחר המבול בראשית ט, יג,

6 וְהַמָּן. שירד לבני ישראל במדבר שמות פרק טז,

7 וְהַמַּטֶּה. שבו עשה משה מעשי נס והביא את המכות על המצרים שמות ד, יז ועוד,

8 וְהַשָּׁמִיר. היא תולעת פלאית שבעזרתה, על פי האגדה, בנה שלמה את המקדש, תולעת שהיה בכוחה לבקע ולסתת אבנים, וזאת כיוון שנאסר לבנות את המקום המקודש תוך שימוש בברזל שמות כ, כא; מלכים א ו, ז,

9 וְהַכְּתָב. צורת אותיות האל"ף־בי"ת,

10 וְהַמִּכְתָּב. ויש מנקדים: מַכְתֵב, על משקל כלי מלאכה כגון מגהץ או מסמר, אף שהתורה מדברת על "מִכְתַּב אלוהים" החרות על הלוחות שמות לא, יח הוא הכלי שבו נכתבו עשרת הדיברות על לוחות הברית כך פירש את "הכתב והמכתב" רש"י לבבלי, פסחים נד ע"א,

11 וְהַלֻּחוֹת. הם לוחות הברית הראשונים, "מעשה אלהים המה" שמות לב, טז, אשר ניתנו למשה. על עשרה דברים אלו יש מוסיפים עוד כמה:

12 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין. גם כוחות הרע הם חלק מן הבריאה, ואין הם שייכים לאיזו מערכת מקבילה הבאה לפגוע במעשה האלוהים,

13 וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה. שלא נודע היכן נקבר וראו להלן,

14 וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. הוא האיל שהוקרב על הר המוריה במקום יצחק בראשית כב, יג.

15 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה. היא הצבת הראשונה בעולם, שבעזרתה אפשר היה להכין צבתות נוספות. הצבת היתה כלי שסייע לאחיזת חפצים שונים משנה עירובין י, טו, כולל מתכת לוהטת. – במקורות אחרים מוסיפים לרשימה זו גם את בגדי אדם הראשון בראשית ג, כא, המערה בהר חורב שבה פגשו משה ואליהו את האלוהים שמות לג, כב; מלכים א יט, ט, עמוד הענן שהלך לפני עם ישראל במדבר, מטה אהרן שפרח במשכן במדבר יז, כג וכן הפרד הוא הכלאה בין סוס ואתון – כולם דברים מופלאים או מיוחדים, שכבר בעת בריאת העולם הוכנו לשם שימוש במהלך תולדותיו.

16 הילולה ליד קברו של משה

17 סיפור מותו של משה המסופר בתורה אפוף מעטה של מסתורין: "וימת שם משה ... ויקבור אותו בגי =בגיא בארץ מואב מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" דברים לד, ה־ו. שתיקתה של התורה באשר למקום קבורתו של משה בניגוד לציון מפורש של מקום קבורת האבות, רחל, יוסף, שמואל או דוד עוררה ניסיונות לאיתור מקומו המדויק של הקבר, בצד ניסיונות לבאר את פשרה של שתיקה זו. התלמוד בבלי, סוטה יד ע"א מספר על משלחת מטעם מלכות רומי שנשלחה לחפש את קברו של משה, והעלתה חרס בידה: "וכבר שלחה מלכות הרשעה אצל גסטרא =המושל של בית פעור: הראנו היכן משה קבור! עמדו למעלה – נדמה להם למטה; למטה – נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כיתות; אותן שעומדים למעלה – נדמה להן למטה; למטה – נדמה להן למעלה; לקיים מה שנאמר: 'ולא ידע איש את קבורתו'".

18 השערות שונות הועלו במקורות באשר להסתרת מקומו של הקבר. היה מי שטען, שמכיוון שמשה לא פעל בנמרצות הנדרשת במעשה זמרי במדבר כה, א־ט, נענש בכך שאיש לא ידע את קבורתו במדבר רבה כ, כד. הסבר אחר תולה את הדברים במעלתו הרוחנית של משה, שכן "אם יינקב נקב מקבורתו של משה, אין כל העולם יכול לעמוד באורה" פסיקתא רבתי, כא, אך נראה שהנימוק המשמעותי ביותר קשור לחששה של התורה מפני הפיכת קברו של משה למוקד של פולחן מתים, עלייה לרגל והילולות של יהודים ושל נוכרים גם יחד: "ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין =בונים שם בית המקדש, ומזבחים ומקטרים שם, וכדי שלא יטמאו אומות העולם את קברו בפסיליהם ובתועבותיהם" מדרש לקח טוב, סח ע"א.

19 עם זאת מעניין שמצאנו גם מסורת יהודית עתיקה הטוענת שמשה רבנו לא מת, אלא עלה, כמוהו כחנוך בראשית ה, כד וכאליהו, אל השמים. כך נרמז בתלמוד הבבלי סוטה, יג ע"ב: "ויש אומרים: לא מת משה", ומסורת זו הכיר גם ההיסטוריון היהודי בן המאה הראשונה, יוסף בן מתתיהו, האומר כי "פתאום עמד עליו ענן והוא נעלם ליד גיא אחד. אולם בכתבי הקודש כתב על עצמו שמת, משום שפחד, שמא יעזו בגלל צדקותיו הגדולות לומר שעלה לאלוהים" קדמוניות היהודים ד, 326.

20 בדורות האחרונים בחרה הרבנות שלא לתור אחרי מקום קבורתו של משה, אך קבעה את יום ז' באדר – שהוא, על פי המסורת, יום פטירתו של משה רבנו – כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשר מקום קבורתם לא נודע.

21 בארה של מרים

22 בעידן המודרני קשה להעריך את המקום החשוב שתפסה באר המים בזמן העתיק, אך המקרא מלמד כי סביב השליטה על בארות התרחשו לא פעם מריבות וקטטות, ומאידך גיסא הן היו גם מקום מפגש פופולארי בין המינים יעקב ורחל, משה ובנות יתרו וכן המפגש בין עבדו של אברהם לבין רבקה. אך בעוד שכל הבארות האלה היו בארות נייחות, הרי שלפי מסורת חז"ל היתה גם באר ניידת אחת, הלוא היא הבאר שניתנה לעם ישראל ההולך במדבר בזכות מרים, אחות משה תוספתא, סוטה יא, ח. באר זו נתלוותה לעם ישראל במהלך ארבעים שנות הנדודים, נכנסה עמם לארץ ישראל וניתן לגלות אותה – אומרים המקורות – בים שמול הכרמל בבלי, שבת לה ע"א או בים הכינרת ויקרא רבה כב, ד. באר פלאית זו העלתה לעם ישראל לא רק מים, אלא גם דשאים ואילנות שיר השירים רבה ד, ג, ואף מסופר על כוחה הפלאי לרפא, כגון חולה שחין שטבל בה ונרפא ויקרא רבה כב, ד.

23 מסורות מימי הביניים מספרות על המקובל המפורסם, האר"י, ועל תלמידו, ר' חיים ויטל צפת, המאה השש־עשרה, שביקרו דרך קבע במקומה של הבאר, ומים ששתה ר' חיים ויטל ממנה הביאוהו להשיג חכמה עילאית. דורות רבים חיפשו את מקומה של הבאר הפלאית הזו, ובדורנו יש הטוענים כי מצאו את מקומה המקורי בחוף הכינרת. לא פלא הוא שלא רחוק משם נמצא חוף רחצה בשם "באר מרים", המיועד ... לנשים בלבד.

1 במשנה זו ובבאה בעקבותיה מביאה מסכת אבות רשימות של שבעה דברים.

2 שִׁבְעָה דְבָרִים בְּגֹלֶם וְשִׁבְעָה בְּחָכָם. שבע תכונות נאות מאפיינות את האדם החכם, ושבע אחרות מאפיינות את הגולם, הוא האדם הבּוּר, שכישוריו השכליים טרם פותחו כראוי, קודם שסיגל לעצמו הרגלי התנהגות ולמידה נכונים וראו להלן.

3 חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. החכם איננו מדבר בנוכחות נבונים וחכמים ממנו אלא אם כן פנו אליו וביקשו לשמוע את דעתו.

4 וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ. איננו מתפרץ וקוטע את דברי הזולת, אלא מקשיב לו עד שיסיים לדבר,

5 וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב. איננו ממהר להשיב ולהגיב בלא שיקול דעת מספיק, אלא ממתין, שוקל את העניין ומגיב בנחת,

6 שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. שאלותיו עוסקות בנושא הנדון הוא ה"עניין" ואינן סוטות לעניינים אחרים, ואילו תשובותיו מנוסחות בבהירות וכראוי,

7 וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן. משיב על השאלות שנשאל לפי סדרן, או מציג את מהלך הדברים והטיעונים לפי סדרם ההגיוני,

8 וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר "לֹא שָׁמַעְתִּי". ואיננו מתבייש להודות שיש דברים שלא למדם, כלומר לא שמע ממוריו,

9 וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. מודה בפה מלא אם נתברר לו שטעה וכי הצדק עם אחרים.

10 וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם. היפוכם של הדברים מאפיין את הגולם, ואין צורך לפרטם, והחכם המבין יבין.

11 "שבעה מי יודע?"

12 גם למספר 7, כמו למספר 10 ראו לעיל ה, א, נודעת משמעות סמלית ורעיונית מיוחדת, בישראל ובעמים גם יחד. הוא מציין את הדברים הבלתי רגילים, אירועים מכריעים ויוצאי דופן, או עניינים שיש להם זיקה קרובה אל עולמו של האל.

13 והנה, במקרא גופו ניתן לגלות למעלה ממאה עניינים שבהם נזכר או משתמע המספר 7. במישור הזמן אפשר להצביע על מספר ימי הבריאה והשבוע, שנת השבע היא שנת השמיטה, שנת היובל הבאה לאחר שבעה מחזורים של שבע שנים, מספר ימי חג הסוכות וחג המצות, שבעת השבועות שבין פסח לשבועות, שבעת ימי משתה הנישואין בראשית כט, כז. גם עניינים ואירועים מקראיים אחרים נקשרים למספר זה: מספר הנרות שבמנורה שבמשכן ובמקדש שמות כה, לז, מספר הכבשים שהוקרבו בראש השנה במדבר כט, ב, שבעה כוהנים שהקיפו את יריחו שבעה ימים ותקעו בשבעה שופרות עד לנפילת החומה יהושע פרק ו, ועוד. חשיבותו של המספר 7 מואצלת גם על כפולותיו: שבעים זקני ישראל במדבר יא, כד, שבעים בני יעקב היורדים מצרימה בראשית מו, כז, מספר אומות העולם לפי חז"ל בבלי, סוכה נה ע"ב, מספר המצוות שמוצאים חכמים בפרשת קדושים שבתורה ויקרא פרקים יט־כ ויקרא רבה כד, ה ועוד הרבה.

14 מעניין הוא שהמשנה שלנו מובאת במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב, מ כאילו יש בה "עשרה דברים בגולם ועשרה בחכם", ולמספר 10 מגיע בעל המסורת ההיא על ידי חלוקה שונה של האמור במשנה כגון ש"שואל כעניין" איננו מצטרף במניין אל "ומשיב כהלכה", ללמדך על חשיבות המספרים 7 ו־10 גם יחד. על המרת שני מספרים אלו זה בזה שמענו כבר לעיל, במניין מכות מצרים ה, ה.

15 "יש לנו גולם..."

16 השימוש התלמודי במילה "גולם" כדבר בלתי מעובד ובלתי מתוקן הזקוק לשיפור ועידון, מבוסס על הפסוק בתהילים, "גולמי ראו עיניך" קלט, טז, הנדרש כעוסק באלוהים המביט באדם הראשון בתהליך יצירתו, קודם שנפח בו רוח חיים. לפי זה הגולם הוא "כדמות הכלי אשר יעשהו האומן ותגיע לו הצורה המלאכותית =צורתו הסופית פחות או יותר, אבל יחסרו לו ההשלמה והשכלול" הרמב"ם בפירושו למשנה. מסתבר כי חז"ל התייחסו אל אדם הראשון בעת יצירתו כאל יצור חסר נשמה וחסר בינה, עד שהשלים האל תכונות אלה והפכו לאדם שלם בבלי, סנהדרין לח ע"ב.

17 כמה וכמה פעמים נזכרו בספרות ימי הביניים "גלמים" שנוצרו כדי לשרת בני אדם, כגון מסורת בת המאה השבע־עשרה המספרת כי המשורר בן ספרד, שלמה אבן גבירול, יצר לעצמו גולם־אישה כדי שתשרת אותו. אך אין ספק כי הגולם המפורסם ביותר בתולדות ישראל הוא "הגולם מפראג" שעליו סופר שהוא מעשה ידי ר' יהודה ליווא בן בצלאל בן המאה השש־עשרה, המוכר בכינויו "המהר"ל מפראג" – רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות, מן המפורסמים שבחכמי כל הדורות. על פי המסופר, שימש הגולם את יוצרו כשליח נאמן והטיל אימה על מפיצי עלילות דם כנגד היהודים.

18 המחקר הוכיח כי סיפור זה נוצר שנים רבות לאחר ימיו של המהר"ל, ואין הוא נזכר בכתבים בני תקופתו. הסיפור זכה לביטוי ספרותי מפורט ופופולארי בספר "נפלאות המהר"ל" שחיבר הרב יהודה יודל רוזנברג בראשית המאה העשרים. רבים קבעו שאין שום יסוד של אמת היסטורית בסיפור, ואף האשימו את רוזנברג בזיוף מכוון, אך הדבר לא מנע את תפוצתו הגדולה של הסיפור ואת היווצרותן של מסורות שונות ורבות אודות הגולם. עד היום מראים את מקום מנוחתו האחרונה של הגולם בבית הכנסת העתיק של פראג הוא ה"אלטנוישול", והוא מופיע על מזכרות רבות שהעיר מציעה למבקריה, יהודים ונוכרים גם יחד.

19 גולם, כידוע, הוא גם אחד משלבי גלגוליהם של חרקים רבים כגון הפרפר: הזחל עוטה מעטה קשיח ובתוכו הוא מקבל את צורתו הסופית, במשך שבועיים או אף כמה חודשים, עד לבקיעתו כבוגר. בשם "גולם" נתכנו גם שלושה מחשבים שנבנו ופעלו במכון וייצמן שברחובות בשנים 1983–1960. גלמים מצאנו אפוא בעולם הטבע, בעולם הטכנולוגי ואף בעולם האדם.

20 בהלה ובהילות

21 מבדיקת הופעותיו של שורש זה במקרא עולה שיש לו שתי משמעויות שונות. הראשונה היא עניין של פחד: על אחי יוסף העומדים לפניו נאמר כי "לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" בראשית מה, ג, ואילו בשירת הים אומר משה כי "אז נבהלו אלופי אדום / אֵילי =גיבורי מואב יאחזמו רעד" שמות טו, טו ומן התקבולת ברור כי בה"ל עניינו פחד, רעד ואימה. אך לא זו משמעות הביטוי "נבהל" במשנתנו ואין יותר בה"ל במשנה כולה, האומרת כי החכם "אינו נבהל להשיב". מתברר כי בספרים המאוחרים של התנ"ך זכה השורש בה"ל למשמעות חדשה: עניין של מהירות וחיפזון. כך, למשל, נאמר במגילת אסתר כי שליחי אחשוורוש יצאו לדרכם "מבוהלים ודחופים" ח, יד, וכי "סריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה" ו, יד, היינו עשו זאת במהירות ובחיפזון וראו גם דברי הימים־ב כו, כ.

22 ידוע עד מאוד הוא משפט הפתיחה של ההגדה של פסח במסורתן של כמה מעדות המזרח: "בבהילוּ יצאנו ממצרים", כלומר בחיפזון, אך בוודאי לא בפחד ובאימה; אדרבא, התורה מקפידה לומר כי בני ישראל יצאו בגאון ובפומבי, "ביד רמה" שמות יד, ח.

1 שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה. שבעה סוגי עונשים זה פירוש פורענות ראו א, ז מביא הקב"ה על העולם בשל שבע עבירות עיקריות על "גוף" במשמעות זו ראו ג, כג. משנתנו יסודה באמונה הדתית כי כל חטא סופו בעונש, וכי אין מכה קשה הבאה לעולם שאיננה באה כעונש על עבירה. 1

2 מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין – רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים. אם רק חלק מן האנשים ממלאים את המצוות הקשורות בהפרשת המעשרות לפירוטן ראו במשנה הבאה, באה לעולם בצורת שרק חלק מבני האדם סובלים ממנה, מידה כנגד מידה. 2

3 גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר – רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא. אבל אם החליטו כולם שלא למלא את חובת המעשרות, באה לעולם בצורת המלוּוה באי־סדר חברתי, שכולם נפגעים ממנו ויש גורסים: "רעב של מהומה ושל מצור". 3

4 וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה – רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּא. אם החליטו הכול שלא לקיים את מצוות הפרשת חלה, שהיא מתן חלק מסוים מן הבצק לכוהנים ראו להלן, בא לעולם רעב המכלה את כולם. 4

5 דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. אנשים שעבירותיהם מחייבות להוציאם לפי דין תורה להורג, אך לא הובאו למשפט בבית דין, גורמים לבואו של דֶבֶר, שהוא עונשם משמים. לכך גורמים גם אנשים הסוחרים בפירות שנת השמיטה במקום להפקירם לכול וראו במשנה הבאה. 5

6 חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. מלחמה מכה באנשים כעונש על עיכוב מתמשך בפסיקת הדין, על פסיקה מעוותת שאיננה דין אמת ועל הוראה ולימוד התורה שלא בהתאם למסורת חכמים ראו לעיל ג, טו.

1 6

2 חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. חיות טורפות פוגעות באנשים בשל שבועות מיותרות או שבועות שקר וחילול השם בכלל על מושג כללי זה ראו ד, ה. 7

3 גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. שלוש העבירות הראשונות הן שלוש העבירות שנאמר עליהן "יהרג ובל יעבור" בבלי, פסחים כה ע"ב, ונוסף עליהן אי קיום מצוות שמיטה הנדונה במשנה הבאה. מתברר כי המשנה, שפתחה בעיסוק במצווה הקשורה בעבודת האדמה בארץ ישראל, אף חותמת בנושא זה – עדות לחשיבות שהיא מייחסת לו.

4 עוול, עיוות ועינוי

5 עינוי הדין – היינו ניהול ממושך ומקוטע של משפט, או המתנה ממושכת בין סיום התהליך המשפטי לבין חריצת הדין – הוא נגזרת של איסור התורה לעוות את הדין, איסור שמקורו בפסוק "לא תעשו עוֶל במשפט" ויקרא יט, טו. התלמוד הבבלי שבת לג ע"א מפליג עוד יותר בתוצאותיו ההרסניות של עינוי הדין: "בעוון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה – חרב וביזה רבה =מתרבות, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל". ברוח הדברים הללו, קובעת המשנה שבדיני נפשות יש להרשיע או לזכות את הנידון לכל המאוחר למחרת יום שמיעת העדים סנהדרין ה, ה, ואילו בדיני ממונות יודיע בית הדין מי זכאי ומי חייב מיד "לכשגמרו" את שמיעת הטענות והראיות שם ג, ז.

6 חובת הדיינים שלא לענות את הדין הינה צידה השני של ההנחיה המופיעה בראש מסכת אבות א, א: "הוו מתונים בדין". מן העבר האחד נדרש מן הדיין הלך רוח של מתינות, התובע ממנו שלא להיחפז במתן פסק הדין ולשקול באופן זהיר את מכלול ההיבטים. מאידך גיסא, כאשר מתינות זו גורמת להארכה מוגזמת של המשפט ופרסום פסק הדין, היא עשויה לגרום לעינויים של בעלי הדין, המצפים בכיליון עיניים להכרעת דינם. מן הדיין נתבע, אפוא, איזון רגיש בין מידת המתינות לבין מידת ההחלטיות. משל יפה לאיזון הרצוי מביא הרב יחיאל מיכל אפשטיין 1829־1908, בחיבורו ההלכתי "ערוך השולחן". הוא משווה שם בין ההליך המשפטי לבין החמצת בצק לצורך אפיית לחם. אפיית הבצק קודם שנחמץ דיו מביאה ללחם פגום, אך גם החמצה הנמשכת יותר "מן השיעור מקלקלת את טעם הלחם" חושן משפט י"א.

7 להלכה דורש גם המחוקק הישראלי מבית המשפט לפרסם בענייני ממונות את פסק הדין "בהקדם ככל האפשר לפי הנסיבות" תקנה 190 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואילו במקום אחר נקבע, כי לאחר שהחל השופט בשמיעת העדויות, עליו להמשיך בה ברציפות יום יום עד לגמר כל העדויות – כדי למנוע דחיות המביאות לידי עינוי דין שם, תקנה 152. אולם הלכה לחוד ומעשה לחוד. מבנה מערכת השפיטה בישראל ומספרם הבלתי מספיק של שופטים, בצד נטייתם של עורכי דין ושל תובעים ונתבעים למשוך את הדיון או לבקש את עזרת בית המשפט בכל עניין, קטן כגדול, גורמים לכך שלא פעם חולפות כמה שנים עד אשר זוכה האדם בסופו של דבר להכרעה בדינו. מציאות זו גורמת באופן בלתי נמנע לעינוי דין ולעגמת נפש מרובה.

8 עינוי הדין נתפס אפוא כחטא חברתי קשה שעונשו החמור בצידו. עד כמה דקדקו חכמים בנושא זה ניתן לראות מסיפור הוצאתם להורג של ר' שמעון ור' ישמעאל בידי מלכות רומי: "אמר לו ר' שמעון לר' ישמעאל: רבי ... איני יודע על מה אני נהרג. אמר לו ר' ישמעאל לר' שמעון: מימיך לא בא אצלך אדם לדין או לשאלה, ועיכבתו עד שתהא גומע =לוגם כוסך, או עד שתהא נועל סנדלך, או עד שתהא עוטף טליתך? ... אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט =ואין הבדל בין עינוי דין ממושך לקצרצר. ובדבר הזה אמר לו: ניחמתני רבי" מכילתא דרבי ישמעאל, נזיקין יח.

9 חלה ממצה ומלחם שחור

10 המאמץ את עיניו לקרוא את האותיות הקטנות המופיעות על מוצרי מאפה כשרים שונים, יגלה שנאמר בהם כי "הופרשה מהם חלה כדין". מה היא חלה זו? על פי האמור בתורה במדבר טו, כ יש לתת לכהנים חלק מכל בצק העומד להיאפות. מצווה זו קרויה "מצוות חלה", והיא חלה לגבי כל בצק העשוי מחמשת מיני הדגן חיטה, שעורה, כוסמת, שיפון ושיבולת שועל – כולל אפוא לחמניה מקמח מלא, מצה, לחם אחיד המכונה "לחם שחור" וכמובן גם חלה לשבת ולחג ועוד ועוד. דינים רבים מצויים בספרות חז"ל ובספרות הפסיקה באשר לכמות הבצק שממנו יש להפריש חלה ויש הבדל בעניין זה בין מאפייה לבין אדם האופה בביתו כמות קטנה וכן בסוגיות אחרות, כגון מה לעשות בחלק הבצק שהופרש, ועוד.

11 לאחר כמה וכמה רשימות של עשרה או שבעה פריטים, עוברת מסכת אבות מכאן ואילך אל רשימות של ארבעה פריטים. הראשונה שבהן מתקשרת אל קודמתה, ושתיהן עוסקות בחטאים ובעונשיהם. – בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה בארבעה מועדים מכה הדֶבֶר בעוצמה גדולה במיוחד, אחד מהם חל בכל שנה ושלושה מתרחשים במועדים קבועים במהלך מחזור שבע שנות השמיטה. כזכור, הדֶבר נזכר במשנה הקודמת כעונש על "פירות שביעית". ואלה הם המועדים:

12 בָּרְבִיעִית, וּבַשְּׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. והולכת המשנה ומפרטת תוך הסבר:

13 בָּרְבִיעִית – מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. בשנה הרביעית למחזור השמיטה בא הדֶבר כעונש על אי קיום מצוות מעשר עני שזמנה בשנה השלישית ראו להלן.

14 בַּשְּׁבִיעִית – מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. בשנתהשמיטה עצמה בא הדֶבר כעונש על אי קיום מצוות מעשר עני שזמנה בשנה השישית.

15 וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – מִפְּנֵי פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. במוצאי שנת השמיטה, היינו בראשית השנה הראשונה שלאחריה, מכה הדֶבר בעטיו של מי שסחר בפירות שנת השמיטה במקום להפקירם לכול, שהיא מצוות שנת השמיטה.

16 וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה – מִפְּנֵי גֶּזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים. ובכל שנה ושנה, לאחר חג הסוכות הוא "החג", חג האסיף, המסמל בארץ ישראל את סוף התקופה החקלאית, בא הדֶבר כעונש על אי קיום המצוות הקשורות במתנות הראויות להינתן לעניים מן היבול ראו להלן.

17 המעשרות: ראשון, שני ועני

18 מתוך קריאה בדיני תורה שונים קבעו חז"ל כי על החקלאי בארץ ישראל, אך לא מחוץ לה להפריש מיבולו שנה בשנה עשרים אחוזים: מעשר 10% הניתן ללויים המשמשים בקודש והם נותנים ממנו חלק לכוהנים, ומעשר נוסף המיועד לקבוצות אחרות בחברה: בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית מתוך שש השנים שבמחזור שבע שנות השמיטה יש להביא את המעשר הזה, הקרוי "מעשר שני", אל ירושלים ולאכול אותו שם בטהרה דברים יד, כב־כז. כך, כמדומה, ביקשה התורה לחזק את מעמדה של עיר הקודש ואף לסייע לכלכלתה. בשנה השלישית והשישית הוא קרוי "מעשר עני", והוא ניתן לחלשים שבחברה: "הלוי ... והגר והיתום והאלמנה" שם, פסוק כט. בשנה השביעית, כמובן, אין מקום לכל זה, משום שאין מעבדים בה את האדמה וכל יבולה של שנה זו הוא הפקר לכול. נראה כי הפרשת המעשרות לא בוטלה עם חורבן בית המקדש וירושלים, והיא המשיכה לנהוג תקופה ממושכת גם בימי חז"ל. היום היא נעשית רק באופן סמלי; ראו לעיל ג, יז. אכן, מטלה לא קלה מבחינה כלכלית, כיוון שעלינו לזכור כי בצד כל אלה צריך היה החקלאי גם לשמור את דיני השמיטה, כמתואר להלן, וכן לשלם את מסיו לשלטון המקומי וכן לשלטון הזר הרומאי או הביזנטי, ועל כן לא נתפלא לגלות כי היו לא מעטים אשר התעלמו מצו זה של התורה – במיוחד כשמדובר היה במעשר עני, זה שיועד לחלשים שבחברה – וכנגדם מדברת המשנה בתוקף. הוא הדין גם ב"מתנות עניים" הנזכרות במשנתנו. הכוונה ל"לקט שכחה ופאה" – היינו, האיסור ללקט את השיבולים הנופלות מיד הקוצר בשעת הקציר, האיסור לחזור אל השדה כדי לקחת מה שנשכח בו והחובה להותיר פינה "פאה" בשדה שאין קוצרים אותה. גם אלה נועדו לרווחתן של השכבות החלשות שבחברה, וגם כאן נראה שהיו כאלה שניצלו את חולשתן של אותן שכבות כדי להתעלם מחובתם לסייע להן. וגם אם נניח לרגע את האיום במכת הדבר דווקא, נצטרך להודות כי תוצאותיה של התעלמות החברה מחובתה לסייע לחלשים שבה עלולות להיות הרות אסון ולפגוע בכולה.

19 מחלוקת של אחת לשבע שנים

20 במדרש ויקרא רבה א, א נדון הפסוק מתהילים קג, כ, "גיבורי כוח עושי דברו", ועליו נאמר: "במה הכתוב מדבר? אמר ר' יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם, אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת =שבוע אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה? וזה החקלאי רואה את שדהו בלתי מעובד ואת כרמו בלתי מעובד ונותן ארנונא =מיסים למלכות ושותק. יש לך גיבור גדול מזה?" המקור חלקו בארמית. מאמר זה מצביע על הקושי הגדול של קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה בתקופת חז"ל, לנוכח המצב הכלכלי הקשה והמיסים הכבדים שהוטלו על יושבי הארץ. מסתבר שקושי זה לבש פנים נוספות במהלך הדורות, כולל בארץ ישראל ובמדינת ישראל של הדורות האחרונים.

21 לפי חוקת התורה יש להשבית את עבודת האדמה למשך שנה אחת מדי שבע שנים: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ ... שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור... שנת שבתון יהיה לארץ" ויקרא כה, ד־ה. משלהי תקופת חז"ל ועד לראשית היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל בסוף המאה התשע־עשרה לא עמדה סוגיה זו בראש דאגתה של היהדות, שרובה ככולה ישבה בגולה. אך עם הקמת המושבות הראשונות שהתבססו בראש ובראשונה על עבודת האדמה, נוצר הצורך לשוב ולדון בסוגיה זו, אשר סיכנה את עצם קיומה של ההתיישבות היהודית. כבר בשנת השמיטה תרמ"ט 1889 נדרשו לסוגיה זו כמה מגדולי הדור של אותם ימים, וביניהם הרב שמואל מוהליבר 1898־1824, שמצאו פתרון הלכתי לבעיה זו על ידי מתן "היתר מכירה" לקרקעות הארץ. על פי ההיתר, שהיו לו תקדימים מצומצמים עוד קודם לכן, נמכרות הקרקעות לנוכרי למשך שנת השמיטה, וכך ניתן להמשיך ולעבד אותן בתנאים מסוימים גם במהלך השנה, ומהרבה בחינות הוא דומה למכירת חמץ בפסח לנוכרים. בשמיטות הבאות התחזק עוד יותר כוחו של היתר המכירה, אשר קיבל את אישורם של רבנים נוספים, כשהמפורסם בהם היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי של ארץ ישראל והמושבות 1935־1865, אשר הביע את רגישותו הרבה למצוקתם של החקלאים ואת חרדתו לעתידו של היישוב, אם לא תותר מכירת הקרקע בשנת השמיטה. הרב קוק אף כתב חיבור בשם "שבת הארץ" המוקדש לבירור מכלול ההיבטים של סוגיה זו.

22 "היתר המכירה" לא היה, ועדיין איננו, מוסכם על הכול, והועלו כנגדו טיעונים הלכתיים כבדי משקל. למען האמת, גם תומכיו המובהקים של ההיתר לא התירו שימוש גורף בו ללא אבחנה, והם התנו אותו בבחינה מעמיקה של המציאות. לפיכך, לפני כל שנת שמיטה נדרשת בדיקה מחודשת של המצב בארץ, לפני הכרעה הלכתית ספציפית עבור כל שנה ושנה. וכך כתב הרב קוק: "כל דבר ההיתר הוא באמת רק מפני הדחק העצום, ובתורת הוראת שעה ... מפני שכל מגמתנו היא להגן על היישוב שכבר נשתכלל, שלא ייהרס" משפט כהן, עמ' קמז. לא נוכל לדון בהקשר זה בסוגיה המורכבת מבחינה הלכתית והשקפתית, אך יש להצטער בגינה וגם לשמוח. להצטער על שהיא הפכה בעיקר לזירת התגוששות בין ציבורים שונים במדינת ישראל על שליטה במוקדי כוח וכלכלה, אך לשמוח שהיא מתרחשת רק אחת לשבע שנים. "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך" ויקרא כ, ג, אך בשנה השביעית, ובעיקר לקראתה, שנה האמורה להיות "שנת שבתון" עבור האדמה שם, פסוק ה, לא שובתת החברה הישראלית מויכוח מר וחריף בעניין זה.

1 אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. על "ארבע מידות" מדברות גם חמש המשניות הבאות יד־יח, והכוונה לארבעה סוגי התנהגות או תכונות של אופי. המשנה שלפנינו עוסקת בהתייחסות אל תחום הפרט, רכושו ונכסיו. כל אדם זכאי למרחב אישי, הכולל גם בעלוּת על נכסים שונים בחומר וברוח גם יחד!, אך המפגש בין אנשים מעורר מדרך הטבע זיקות שונות בין תחום הפרט ורכושו לבין הזולת, ובזיקות אלה עוסקת המשנה.

2 הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ שֶׁלָּךְ – זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. זו מידתו של מי שעורך הבחנה ברורה בין תחומו ונכסיו לבין תחומם ורכושם של האחרים וחוצץ ביניהם בבהירות. אדם כזה הולך בדרך ממוצעת, דרך שאין בה ערך חיובי או שלילי מיוחד, אבל:

3 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זוֹ מִדַּת סְדוֹם. אך יש סבורים כי יצירת הבחנה שכזו בחדות – גם אם היא נכונה מבחינה פורמלית – היא דוגמא לאנוכיות, לחוסר התחשבות בזולת ולחוסר מודעות לצרכיו של האחר וראו להלן.

4 שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלָּךְ שֶׁלִּי – עַם הָאָרֶץ. זו מידתו של אדם חסר תרבות שאיננו מכיר בצורך האנושי הטבעי של הגדרת גבולות ויצירת מרחב פרטי־אישי, ולוּ מצומצם בהיקפו.

5 שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלָּךְ שֶׁלָּךְ – חָסִיד. זו מידתו של בעל אישיות מוסרית נעלה המאפשר לאחרים ליהנות מנכסיו ולחדור אל תחומו, תוך שהוא מחמיר על עצמו ואינו עושה כך לגבי עולמם שלהם.

6 שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ שֶׁלִּי – רָשָׁע. זו מידתו של מי שגודר את רכושו בקנאות ומונע מאחרים ליהנות ממנו, גם אם הדבר איננו גורם לו נזק כלשהו, אך בעת ובעונה אחת מרשה לעצמו לפלוש לתחומם של אחרים ככל שיחפוץ.

7 סדום: מידה ומיטה

8 אנשי סדום נזכרים במחשבת חז"ל כדוגמא לחברה חוטאת, רעת לב ואכזרית, הפוגעת בחלשים שבה ואינה מתחשבת במי שגורלו לא שפר עליו. אל עיר זו, ששכנה באזור ים המלח, עבר לפי המסופר בספר בראשית אחיינו של אברהם, לוט, בשל היותה עיר עשירה ומפותחת בראשית יג, י. והנה, למרות עושרה – או אולי בגלל עושרה כך נאמר בדברי הנביא יחזקאל טז, מט – היתה זו עיר של חטאים, והיא הושמדה והפכה לשממה. סדום נעשתה סמל לרשעות שאין כדוגמתה, והנביא המתאר את ירושלים של ימיו כעיר רבת עוון קובע כי "כסדום היינו" ישעיה א, ט.

9 בתורה נאמר מפורשות כי אנשי העיר היו "רעים וחטאים לה' מאוד" בראשית יג, יג ובספרות חז"ל מוצאים אנו סיפורים רבים המתארים את רוע ליבם. בין היתר אנו שומעים על חטאי גאווה, יוהרה, ניצול החלשים והתאכזרות לשמה. בתוספתא סנהדרין יג, ח נאמר כי: "אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא ... והיו רעים איש אל חברו וחטאים בגילוי עריות לה', בעבודה זרה מאוד ושפיכות דמים". כן מפורסם הסיפור על "מיטת סדום" שבה היו משכיבים את האורחים שהגיעו לעיר: מי שהיה קצר מאורך המיטה – היו מותחים את גופו, ואם היה ארוך מן המיטה – היו מקצצים את רגליו בבלי, סנהדרין קט ע"ב. לכאורה – יחס שווה לכול; למעשה – התאכזרות לשמה.

10 אותם חכמים הסבורים כי "שלי שלי ושלך שלך" היא מידת סדום, רואים את מי שמגדר את עצמו ואת נכסיו ורכושו כך שאינו נעזר באחרים "שלי שלי" אך גם אינו מסייע להם "שלך שלך" כסתם רשע. אדם המסרב להתיר לאחרים להשתמש בנכסיו בין רוחניים בין גשמיים, כאשר לא נגרם לו שום נזק מכך, יכול להיות צודק לגמרי מבחינה משפטית, אך בוודאי לא מבחינה חברתית־מוסרית. בתלמוד הבבלי כתובות קג ע"א ועוד אף נקבע הכלל ההלכתי שלפיו "כופין על מידת סדום", רוצה לומר: ניתן למנוע מאדם לעשות שימוש בזכות שבידיו, אם הוא מנסה למנוע מאחרים ליהנות ממנה, בשעה שלו עצמו לא נגרם מכך כל נזק. תמיד יש לשאוף למצב של "זה נהנה וזה אינו חסר" בבלי, בבא קמא כ ע"ב ועוד.

11 "נ־נח־נחמ־נחמן "

12 תיבת "חסיד" שבמשנה מעלה בדרך כלל לנגד עיני הקורא דמות של יהודי מזוקן, לבוש שחורים, כיפה לבנה גדולה או מגבעת על ראשו, ציציותיו מתבדרות ברוח, החי בקבוצות סגורות סביב ה"רבי" או "הצדיק" שלו. אך לא לחסיד הזה התכוונה המשנה. עד שהגיעו אל חסידי ברסלב המרקדים בראש חוצות, או אל חסידי חב"ד המציעים תפילין לישראלים על פסגות ההימלאיה, עברו ה"חסיד" וה"חסידות" גלגולים רבים במשך ההיסטוריה.

13 למעשה נזכר ה"חסיד" כבר במקרא, אולם שם הוא כינוי למי שדרכו לעשות מעשי חסד, הן בני אדם והן האלוהים בעצמו ובכבודו: "... כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם" ירמיה ג, יב, "אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין..." מיכה ז, ב. והנה, מאז שנקבע ה"חסיד" שבמקרא כמופת של עובד ה', ביקשו תנועות רוחניות שונות להציב במרכז שאיפותיהן הרוחניות את החסידות כדרך חיים אידיאלית, אלא שהתוכן שנוצק לתוך המושג הזה השתנה מתנועה לתנועה ומזמן לזמן. בימי הבית השני ואף לאחריהם פעל לצידם של החכמים זרם רעיוני או תנועה לא גדולה של אנשים שכונו בשם "חסידים". היו אלה אנשי מופת, שהרבו במעשי צדקה וחסד. הם חיו בתחושה בלתי אמצעית של קרבה לאלוהים, והציבור שתפס אותם כ"בני ביתו" של האלוהים, ראה בתפילתם תפילה מיוחדת הזוכה ליחס מיוחד מצד ריבונו של עולם. על החסידים סופר שהיו מרפאים חולים בתפילתם, מורידים גשמים ועושים מעשים של "לפנים משורת הדין" השוו לעיל ב, יא. בין החסידים המפורסמים יש למנות את חוני המעגל, ר' חנינא בן דוסא לעיל ג, יא ור' פנחס בן יאיר. התחנה הבאה בתולדות ה"חסיד" היתה בימי הביניים מרכז אירופה, מאות י"ב־י"ג, במסגרת תנועה שכונתה בשם "חסידות אשכנז". החידוש המרכזי של חסידי אשכנז היה פיתוחה של תורה מוסרית שלמה, הכוללת הנהגות והנחיות מוסריות מפורטות. בעוד שההלכה דורשת מן היהודי את דרישות הסף, הרי שהמוסר מבקש לזקק את האדם ואת אורחותיו, להעלות אותו לגבהים רוחניים חדשים ולהעמיד בפניו אתגרים קשים יותר ויותר. ואחרונה: במאה השמונה־עשרה התגבשה תנועה חדשה במזרח אירופה – תנועת החסידות שנהתה אחרי תורתו של ר' ישראל בעל שם טוב הבעש"ט ותלמידיו. חסידות זו לא השלימה עם דגש היתר שהושם, לדעתה, על הצדדים הלמדניים והעיוניים של היהדות. במוקד החיים הדתיים צריכה, לפי תפיסתה, לעמוד עבודת ה', הכוללת לא רק את לימוד התורה וקיום המצוות, אלא בעיקר קשר עם האלוהים, על דרך ה"דבקות" שמשמעותה חתירה לחיבור רוחני־מיסטי עם האלוהים, דבר שניתן להשיגו במגוון של דרכים, כולל ריקוד, שמחה, תפילה והתבודדות. במוקד החיים החסידיים מצוי ה"צדיק" או האדמו"ר = אדוננו מורנו ורבנו, אשר סביבו התגבשו קבוצות חסידיות שונות הקרויות "חצרות". בין החסידויות האלה יש למנות את חב"ד, ברסלב, בעלז וגוּר. תנועת החסידות כבשה בסערה את יהדות מזרח אירופה אמנם לאחר מאבקים לא מעטים ולא קלים ב"מתנגדים" להם, והשפעתה על חיי הרוח ועל החברה היהודית במזרח אירופה ולאחר מכן בכל העולם היהודי היתה גדולה עד מאוד. כל החסידויות שמחו מן הסתם ליישם על עצמן את מה שאומרת מסכת אבות על החסיד בכלל, גם אם לא אליהן כיוונה מלכתחילה.

1 גם שתי המשניות הבאות עוסקות ב"ארבע מידות", היינו בארבע תכונות אופי או דרכי התנהגות. אנו דנים בהן יחדיו כיוון שבשתיהן משמשות מטבעות לשון זהות, ואף מיבנן הפנימי זהה, למרות ההבדל שבתוכנן. חוזר בהן מטבע הלשון הנדיר "יצא שכרו או: הפסדו בהפסדו או: בשכרו". "יצא ב־" פירושו במשפט זה: היה זהה, היה דומה וכן הביטוי "וכיוצא בו" שמשמעו: "וכדומה". לפיכך "יצא שכרו בהפסדו" פירושו ששכרו היה זהה להפסדו, כלומר הוא לא הרוויח דבר. לעומת זאת, "יצא הפסדו בשכרו" פירושו שהפסדו היה לו לטובה, כלומר שהיו לו תועלת ורווח מן הדברים.

2 אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת: נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ. יש אדם המתרגז וזועם על נקלה "נוח לכעוס" וראו לעיל ב, יט אך גם מתרצה, מתפייס, במהרה, ושוכח את שהיה. במקרה זה החסרון שבהיותו נוח לכעוס מבטל את היתרון שבהיותו נוח להתפייס, שכן הוא מרבה לכעוס אם כי גם להתפייס ודבר זה אינו מועיל לו מבחינה חברתית־מוסרית. והיפוכו של דבר:

3 קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ. גם אם האדם מתפייס רק בקושי, עצם העובדה שאין הוא מתרגז לעיתים קרובות מאפילה על כך, ותכונתו זו מועילה לו.

4 קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – חָסִיד. זה כמובן צירוף התכונות הטוב ביותר, המאפיין את החסיד על מושג זה ראו במשנה הקודמת. ככל בן אנוש גם הוא עלול לכעוס, אך הדבר קורה רק לעיתים רחוקות, וגם אז ההתפייסות ממהרת לבוא. והיפוכו של דבר:

5 נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – רָשָׁע. ומעניין אחד לעניין אחר.

1 אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים. הלומדים בבתי הספר ובבתי המדרש.

2 מָהִיר לִשְׁמוֹעַ וּמָהִיר לְאַבֵּד – יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ. זה התלמיד הממהר לקלוט את שהוא לומד, אך גם ממהר לשכוח את תורתו. בסופו של דבר תכונתו השלילית מבטלת את זו החיובית. והיפוכו של דבר:

3 קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ. זה התלמיד המתקשה ללמוד, אך גם איננו מאבד את מה שלמד, ובסופו של דבר תורתו נשמרת בתוכו ושכרו גדול.

4 מָהִיר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – חָכָם. והוא כמובן צירוף התכונות הרצוי והמועדף ויש הגורסים כאן: "זה חלק טוב", בהתאמה להמשך. ולעומת זאת:

5 קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמָהִיר לְאַבֵּד – זֶה חֵלֶק רָע. מזלו, גורלו, של אדם כזה הוא רע, שכן הוא מצוי במצב שאין בו שום צד של חיוב. על "חלק" במשמעות של מזל או גורל השוו לשון התפילה: "שתיתן לי לב טוב, חלק טוב, יצר טוב וכו'" ירושלמי, ברכות ד, ב.

6 "נתפייסה נתפייס"

7 "לִרְצות" ויש מנקדים: "לֵרָצות" שבמשנתנו אין עניינו רצון על משמעויותיו השונות ראו לעיל ב, ד אלא ריצוי, התרצות, כלומר פיוס או התפייסות. השורש פי"ס איננו מצוי במקרא ואילו בספרות חז"ל הוא משמש בשתי משמעויות: הטלת גורלות השוו: "מפעל הפיס" מכאן, וריצוי, כבמשנתנו, מכאן, ומי יודע אם אין קשר בין השתיים, כאשר על ידי הטלת גורלות הביאו מריבה לידי גמר וסיום רגוע. השורש פי"ס מצוי רבות בלשון חז"ל, כגון השאלה "מפני מה האיש מקבל פיוס רש"י: "נוח לרצות" ואין אישה מקבלת פיוס?" בבלי, נידה לא ע"ב, היינו מדוע הגבר הפגוּע ממהר, לדעת השואל, להתרצות, בעוד שהאישה הפגועה עומדת על שלה וקשה לפייסה? ותשובת התלמוד, הנאמרת ספק ברצינות ספק בהומור, "זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת": האדם ברוא מן העפר המתפורר בנקל, בעוד שהאישה נבראה מן הצלע הנוקשה והעמידה.

8 התהליך שמביא אדם להתפייסות איננו פשוט והוא שונה, כמובן, מאדם לאדם וממקרה למקרה. והנה, ניתן לדבר גם על "פיוס" ברמה הלאומית, ומוכר עד מאוד הוא הביטוי "צו פיוס" שנולד, כמובן, על משקל "צו גיוס", מפעל שהוקם בשנת 1996 על ידי "קרן אבי חי" המוציאה לאור פירוש זה של מסכת אבות, והחל את דרכו כמסע הסברה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. היתה באותם ימים תחושה של קרע ושבר עמוק בקרב הציבור היהודי, בעיקר בין אנשים שמחויבותם לאורח חיים דתי גילתה פנים שונות, והתעורר הצורך בפעולות של הידברות, הכרה הדדית והקשבה איש לרעהו וקבוצה לרעותה. תוך תקופה קצרה הפך "צו פיוס" מסיסמה לגוף היוזם, מפיק ותומך בפעילויות רבות בכל רחבי המדינה, כולל באמצעי התקשורת. וכך הגדירו מקימי הפרוייקט הזה את מטרתם: "פיוס עבורנו הוא חתירה לשלום בין אנשים בעלי תפיסות מנוגדות. אך פיוס אינו ויתור על עמדות, וודאי שלא חיבוק מטשטש־הבדלים. פיוס אמיתי הוא זה שמעודד מגוון של השקפות בחברה, ואת קיומן של מחלוקות בין ההשקפות המנוגדות. אבל יותר מכל, פיוס מעודד הידברות בין אנשים החלוקים ביניהם, כי רק הידברות אמיתית יכולה להבטיח שפערים ומחלוקות לא יהפכו לקרע".

9 הפסד של שניות ושכר גדול

10 כמה פעמים מופיע בספרות חז"ל הרחבה משנה ותוספתא, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי וכן עשרות המדרשים הביטויים "יצא שכרו בהפסדו" ו"יצא הפסדו בשכרו"? והנה, על שאלה זו קשה היה להשיב בדורות קודמים, כי צריך היה אדם לקרוא לשם כך את כל ספרות חז"ל, ורק למיעוטה היו בנמצא קונקורדנציות היינו ספרים שרשמו את כל המילים שבהן, כמו הקונקורדנציה לתנ"ך. דורנו נתברך באפשרויות שלא עמדו לפני קודמיו, ובראש ובראשונה במאגרים אלקטרוניים של כל הספרות הגדולה הזו בלוויית תוכנות חיפוש המאפשרות להשיב בתוך כחמש שניות על השאלות ששאלנו זה עתה. הראשון והחשוב שבמאגרים אלו, העומדים לרשות קורא העברית, הוא "פרוייקט השו"ת". ראשיתו של הפרוייקט בשנות השישים של המאה הקודמת והגירסה הראשונה שלו במסגרת אוניברסיטת בר אילן הופיעה כבר בשנת 1967. מלכתחילה ביקש הפרוייקט להתמקד רק בספרי שאלות ותשובות בהלכה. הכוונה היתה להעמיד עותק אלקטרוני של חיבורים שנכתבו מתקופת הגאונים ועד לימינו, ובהם שאלות שנשאלו רבנים והתשובות שהשיבו עליהן ומכאן שמו. אך עם הזמן הרחיב את היקפו לכלול את המקרא, הרבה מפרשניו ותרגומיו הארמיים, את ספרות חז"ל לאורכה ולרוחבה, מאות ספרי שו"ת, קבלה, מחשבה, הלכה ועוד ועוד. הפרוייקט זכה גם בפרס ישראל לספרות תורנית בשנת תשס"ז בשל תרומתו העצומה להפצת ידע ולמחקר.

11 ולשאלתנו: מסתבר כי "יצא הפסדו בשכרו" הוא ביטוי נדיר המופיע בספרות חז"ל רק במשניות שלנו ובציטוטן במסכת אבות דרבי נתן, בעוד ש"יצא שכרו בהפסדו" מצוי פעם נוספת בתוספתא ביצה ב, ו ובשני מקורות אחרים המצטטים אותה כגון בבלי, ביצה כא ע"א. מיעוט הופעתו של הביטוי אכן מקשה על פירושו, אך מסתבר שהפסד הזמן שהשקענו בבדיקתו יצא בשכר יכולתנו ללמוד משהו על השפה העברית, ובעיקר להכיר טובה ותודה לפרוייקט גדול וחשוב זה, שבלעדיו לא היינו מסוגלים לכתוב את הפירוש העומד בזה בפני הקורא.

1 אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה. ארבעה סוגי אנשים נוהגים בארבעה אופנים שונים כאשר פונים אליהם בבקשה להשתתף במעשה של צדקה, היינו במתן כסף לאנשים אחרים, במתנה גמורה או אפילו רק כהלוואה, כדי לסייע להם בשעת צרתם וראו גם לעיל ג, כ על "גבאי צדקה". מעשה זה, כך מאמינה המשנה, מזכה את עושיו בשכר רב.

2 הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים – עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. אדם כזה מעוניין להיות הנדבן היחיד, כך שהשכר משמים יינתן רק לו ולא לאחרים.

3 יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן – עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁלּו. הוא הקמצן, שאינו רוצה שרכושו יקטן.

4 יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים – חָסִיד. והיא, כמובן, תכונתו של איש המעלה, החסיד ועליו ראו במשנה יג. והיפוכו הגמור:

5 לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים – רָשָׁע. שלא די לו בקמצנותו, אלא שהוא מבקש שגם אחרים ינהגו כמוהו, מבלי שיש לו הנאה כלשהי מכך, וזו רשעות לשמה. – פרשני המשנה התקשו בהבנתה משום שהביטוי "עינו רעה ב..." מקבל בה שתי משמעויות שונות: האדם הנזכר ראשונה מקנא באחרים ואינו רוצה שרכושם יגדל אך יודע שהצדקה מעניקה לנותנהּ שכר גדול, ואילו האדם הנזכר שני הוא קמצן שאינו רוצה שרכושו יפחת ואף איננו מכיר בכוחה של צדקה. נראה שהרצון לנסח את הדברים בלשון דומה הביא לשימוש במטבע לשון זהה אך במשמעויות שונות.

6 גמ"חים עליך ישראל

7 הצדקה שבה עוסקת המשנה היא חלק מחובותיו של האדם כלפי החברה שבה הוא מצוי, ובעיקר כלפי החלשים שבה. חובה זו קרויה בלשון כללית בשם "גמילות חסדים" והיא נזכרת במסכת אבות כמה וכמה פעמים, כולל בראשה, כאחד מן הדברים שעליהם עומד העולם א, ב. התלמוד הבבלי סוכה מט ע"ב קובע כי "גמילות חסדים" מקיפה הרבה יותר מאשר "צדקה". בעוד שצדקה עניינה מתן כסף לנזקקים, הרי שגמילות חסדים עניינה בכל טובה שעושה אדם לחברו – בין עשיר בין עני, בין בממון בין בגופו כגון שהוא משמח חתן וכלה או מבקר חולים ואף מסייע בקבורת המת. דפדוף פשוט בספרי הטלפון מעניק משמעות ריאלית וקיומית לחלוטין לרעיון זה, שכן צירוף זה נעשה – ולא רק בעולם הדתי־חרדי – למוסד המכונה בראשי תיבות "גמ"ח" ואף ברבים: גמ"חים, והוא מוסד שבא לענות על צרכיהם המגוונים של חברי הקהילה – החל בגמ"חים המלווים כספים בלא ריבית, המשך בגמ"חים של קוטלי חרקים, ברגים לתיקון מסגרות של משקפיים, מוצצים, שמלות כלה וחלב אם, וכלה אף בגמ"ח של גרגירי חומוס שיש הנוהגים לאכול בחברותא בליל השבת שלפני ברית המילה. גרגירי חומוס מבושלים אלו קרויים "ארבֶּעס", ומי שנולד לו בן ביום שישי בוודאי איננו פנוי לעמוד ולבשלם. הגמ"ח המתאים יספק לו אותם כיד המלך, ובלא כל תמורה.

8 אחד מן הגמ"חים החשובים שבמדינת ישראל הוא "יד שרה". מפעל חסד זה הוקם בשנת 1976 בידי מי שכיהן גם כראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, ומטרתו להשאיל בלא כל תמורה ציוד רפואי מגוון המסייע לחולה להשתקם בביתו: קביים, כסאות גלגלים, בלוני חמצן ועוד כיוצא בזה. בתחילה נוהל הגמ"ח בביתה של משפחת לופוליאנסקי, שם השאילו לבני שכונתם מכשירי אינהלציה ומחוללי אדים. עם הזמן גדל גמ"ח זה הקרוי על שם אמו של אורי לופוליאנסקי והפך לאחד הגדולים בארץ, והוא מונה למעלה ממאה סניפים בכל חלקי המדינה, כולל ביישובי המיעוטים. בשנת תשנ"ד הוענק לארגון "יד שרה" פרס ישראל כהוקרה על תרומתו הרבה לחברה הישראלית, מודל ראוי לחיקוי של מעשה צדקה וחסד.

9 גם הלוואה עשויה להיות מעשה של צדקה

10 הצורך בהלוואת כספים הוא צורך בסיסי של כל חברה אנושית, וחלק בלתי נפרד מכל מערכת חברתית וכלכלית. ביהדות טבוע העיסוק בנושא ההלוואה בחותמם של שיקולים מוסריים וברגישות חברתית עמוקה. חכמים ראו בהלוואה של אדם לחברו מעשה של מצווה. בהתייחסו אל הפסוק "אִם כסף תלווה את עמי" שמות כב, כד קובע ר' ישמעאל, שאף שהפסוק מנוסח בלשון תנאי "אִם", ההלוואה היא חובה גמורה: "כל 'אם' שבתורה רשות", חוץ משלושה – וזה אחד מהם – שהם חובה מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים יט. ברוח זו קובע ר' שמעון בן לקיש, ש"גדול המלווה יותר מן העושה צדקה" בבלי, שבת סג ע"א, משום שהנותן צדקה לחברו, גורם לו בצד החסד שהוא גומל עימו גם תחושות של חוסר אונים ובושה, בעוד שמתן הלוואה שומר על כבודו של הנזקק לה ועל דימויו העצמי.

11 בתורה מצויות הוראות שונות שתכליתן תמיכה בלוֹוים וסיוע להם בעת מצוקתם. מדין תורה, בכל שבע שנים נשמטים =נמחקים חובותיהם של הלווים. "שמיטת כספים" זו משיבה את היחסים החברתיים־כלכליים לקדמותם, והיא אוסרת על המלווה לתבוע את חובו מן הלווה לאחר שנת השמיטה דברים טו, א־ב. התורה מודעת לכך שהציווי על מחיקת החובות בכל שבע שנים עשוי לגרום למלווה הפוטנציאלי להימנע מלהלוות את כספו, מחשש שלא יזכה לראותו לעולם, ועל כן היא מזהירה מפני הימנעות מהלוואה בשל כך שם, פסוקים ט־י. והנה מתברר כי אזהרות לחוד ומעשים לחוד, והרבה אנשים אכן לא עמדו בדרישת התורה ונמנעו מלהלוות. כדי לפתור את הבעיה החברתית שעוררה מציאות זו "נעילת דלת בפני לווים" בלשון חז"ל, תיקן הלל הזקן מוסד הלכתי בשם "פרוזבול": שטר המעביר את החוב אל רשותו של בית דין, ובית דין אינו חייב בשמיטת כספים, כך שהמלווה יכול לגבות את חובו גם לאחר שנת השמיטה משנה, שביעית י, ג־ד.

12 אחד האיסורים החמורים הכרוכים במעשה ההלוואה הוא איסור לקיחת "תרבית" בלשוננו: ריבית, הקרויה גם "נשך" ויקרא כה, לה־לז. המקרא וחז"ל רואים בחומרה את נטילת הריבית, ובעל המזמורים משבח את הנמנע מלעשות זאת: "כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם" טו, ה. אולם כדרך שהמציאות הקשתה על קיומה המלא של מצוות שמיטת כספים, כך העמידה קשיים בפני איסור לקיחת הריבית. וכשם שחכמים התמודדו עם המציאות המשתנה בעניין שמיטת הכספים, כאמור לעיל, כך נמצאו עם הזמן פתרונות יצירתיים גם כדי להתמודד עם שאלת ההלוואה בריבית. שאלה זו החמירה ככל שהכלכלה הפכה מורכבת ומסועפת יותר, והשמירה על איסור לקיחת ריבית כהווייתו הפכה בלתי אפשרית, שהרי קשה עד מאוד לנהל כלכלה מודרנית בלעדיה כגון בעניין משכנתאות. אחד הפתרונות שהוצעו כדי להתמודד עם צרכי הזמן החדש הוא "היתר עיסקה". היתר זה מגדיר מחדש את יחסי הלווה והמלווה. מעתה אין מדובר בשני צדדים, לווה מכאן ומלווה מכאן, אלא בשני שותפים לעסק. המלווה הופך למשקיע־שותף אשר הרווח מובטח לו מראש ותשלום הריבית מתחלף בחלוקת רווחים קבועה מראש. היתר עיסקה הוא המאפשר כיום לשומרי מצוות לבוא בקשרי כלכלה עם הבנקים, וניתן למצוא אותו תלוי על קירות כל הבנקים בישראל. אמת, רבים ביקרו היתר זה ואת השימוש הנרחב שנעשה בו, אולם הוא מהווה דוגמא מרתקת להתמודדותה של ההלכה עם המציאות המשתנה.

1 את שתי המשניות הבאות יש לפרש יחד, שכן הן עוסקות בסוגי אנשים שונים, אלה האמורים לבוא לעיתים מזומנות אל בתי המדרש, ואלה שכבר יושבים ולומדים בהם דרך קבע.

2 אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. ארבעה סוגי אנשים אמורים לפקוד את בית המדרש כדי להאזין לדרשותיהם של חכמים.

3 הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. מי שטורח והולך לבית המדרש, גם אם אין הוא מקיים את מה שהחכמים מורים בדרשותיהם לעשות, עדיין הוא זוכה לשכר בשל עצם ההליכה וההקשבה לדרשות, שאף הן בבחינת מצווה.

4 עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ – שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. מי שמקיים את מה שהחכמים מורים לעשות, גם אם אינו פוקד את דרשותיהם, זוכה לשכר על מעשיו.

5 הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה – חָסִיד. והיא כמובן מידתו של איש המעלה, החסיד עליו ראו לעיל, משנה יג, ההולך ועושה. והיפוכו של דבר:

6 לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה – רָשָׁע. ובאדם כזה, בניגוד לשלושה שנזכרו קודם לכן, לא ניתן למצוא שום צד של זכות. – ומכאן לעניין קרוב, סוגי אנשים היושבים דרך קבע ולומדים בבית המדרש.

1 אַרְבַּע מִדּוֹת בְּיוֹשְׁבִים לְפְנֵי חֲכָמִים: סְפוֹג וּמַשְׁפֵּךְ, מַשְׁמֶרֶת וְנָפָה. אנשים אלה מדומים לארבעה כלים עליהם ראו להלן.

2 סְפוֹג – שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל. וכל מה שהוא שומע הוא קולט ושומר בחובו, בלא להבחין בין עיקר וטפל, חשוב ושולי.

3 מַשְׁפֵּךְ – שֶׁמַּכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְּזוֹ. וכל מה שהוא שומע הוא ממהר לשכוח, ואין לו בסופו של דבר שום תועלת מלימודיו.

4 מַשְׁמֶרֶת – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים. זה התלמיד שרק הדברים השוליים והטפלים נחקקים בתודעתו, בעוד שהדברים העיקריים והמרכזיים נשכחים ממנו.

5 וְנָפָה – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת. זה המובחר שבתלמידים, היודע להבדיל בין עיקר וטפל ומטמיע בתוכו את המיטב והמובחר, ושני במעלה אחריו הוא הספוג. ומי גרוע ממי – המשפך או המשמרת?

6 מה דורשים בבית המדרש?

7 "בית המדרש" נזכר מאות פעמים בכל מרחבי ספרות חז"ל אך אינו מוכר מן המקרא והוא אחד המוסדות המרכזיים שבאו לעולם בתקופתם במקביל לבית הכנסת לעיל ד, יד. בבית המדרש ישבו חכמים ותלמידיהם והקדישו את מירב זמנם ללימוד התורה ופרשנותה, פיתוח ההלכה ושאר מקצועות הדעת כגון התיאולוגיה והפילוסופיה, בדרך לימוד מיוחדת הקרויה "מדרש". דלתות בית המדרש לא נחסמו בפני הציבור הרחב, אך זה פקד אותו בדרך כלל רק מפעם לפעם, בעיקר כדי להקשיב לדרשות בנושאים שונים שנשאו החכמים בשבתות או בימים טובים. והנה מסתבר, כשאנו עוסקים בעולמם הרוחני של חכמים, כי אנחנו נדרשים, נתבעים, לערוך הבחנה בין שתי משמעויות שונות של השורש דר"ש: 1 נאום ברבים, דיבור בפני ציבור על נושאים שונים; 2 לימוד התורה תוך העמקה והרחבה, דקדוק בכל פרטיה, מיצוי כל ענייניה והצבעה על שפע רעיונות חדשים שניתן להעלות בעקבותיה.

8 המדרש, במשמעותו השנייה, הוא המסגרת הספרותית־מחשבתית שאפשרה לכל דור ודור ולכל חכם וחכם לחזור אל ספר הספרים, אל התנ"ך, לקרוא אותו בדרכים חדשות ומגוונות ולגלות בו כמעט אין־ספור פירושים וביאורים, בבחינת "שבעים פנים לתורה" וראו עוד להלן ה, כה. לפי תפיסת חז"ל, התנ"ך איננו כשאר הספרים, אלא יצירה אלוהית שכל פסוק וכל מילה שבה, כל אות וכל תג, הם בעלי משמעויות רבות ומתחלפות, אפילו סותרות, אשר הקוראים בה נדרשים לגלותן ולפעול בעקבות העולה מהן, בין שמדובר במסקנה הלכתית ובין שמדובר במסקנה מוסרית־התנהגותית. וכבר למדנו לעיל א, יז כי לא המדרש עיקר אלא המעשה הבא בעקבותיו.

9 חנות כלי בית משנאית

10 מה הם ארבעת הכלים שמזכירה המשנה?

11 א הספוגים מקור המילה הוא ביוונית הם בעלי חיים רב־תאיים פשוטי־מבנה, החיים בים ובמים מתוקים, וסוגים רבים מהם מצויים בחופי ישראל, לאורך הים התיכון ובמפרץ אילת. הנקבוביות הזעירות שעליהם מאפשרות למים, הנושאים מזון וחמצן, להיכנס לתוך גופם, ובשל גמישותם ויכולתם לאצור נוזלים אפשר היה לעשות בהם שימוש, דרך משל, כדי לרחוץ את הגוף, לנקות את השולחן, לאגור נוזלים בכלל כגון מפצע פתוח ועוד. עם הזמן נעשתה תיבת "ספוג" כינוי לכל חומר המסוגל לקלוט נוזלים: "ספוגין של צמר" בבלי, עבודה זרה יח ע"א, "ספוג שעל גבי המכה" תוספתא, שבת ה, ג ועוד. המשנה כלים ה, א מכירה "סופגנין" כבצק הספוג בנוזלים, ומאוחר יותר נולדה ממילה זו הסופגנייה הטובלת בשמן!

12 ב המשפך שימש להעברת נוזלים או אבקות מכלי קיבול אחד לחברו. הוא רחב בחלקו העליון הקרוי "קערה" וצר בחלקו התחתון הוא ה"פה" ונעשה מחרס, מתכת, עץ, עצם ואף זכוכית. לעיתים אפשר היה לאטום את "הפה" בזפת משנה, כלים ג, ח וכך הפך המשפך לכלי קיבול, ואף שימש ככלי מדידה של רוכלים משנה, עבודה זרה ה, ז. אפשר היה גם להניח על פיו פיסת בד וכך נעשה המשפך למעין מסננת תוספתא, שבת ח, ט.

13 ג המַשמרת ויש קוראים: מְשַמֶּרֶת היא כלי שנועד לסינון נוזלים, בדרך כלל יין ואת שמה היא קיבלה מן השמרים, שאותם סיננה מן היין לאחר תסיסתו משנה, שבת כ, א. המשמרת היתה עשויה מחומר רך ונקבובי כגון שק, בגד או שעם, וניתן היה להניח אותה בלשון חז"ל "לתלות" על פי הכלי שלתוכו שפכו את היין או על פי הכלי שמתוכו נמזג היין תוספתא, תרומות ז, יג. בצד המשמרת מכירה המשנה גם מסננת שהיתה עשויה חרס או מתכת ושנועדה בעיקר לסינון מיץ החרדל משנה, שבת כ, ב, אך נראה שעם הזמן נטשטש ההבדל בין המשמרת והמסננת ושתיהן שימשו בתפקיד דומה. תיבת "משמרת" נעלמה משפתנו, אך ה"מסננת" שומרת על מקומה.

14 ד הנפה היא כלי המפריד בין סוגי קמח שונים, כאשר סמיכות הרשת בנפה קובעת מה יעבור בין החורים ומה יישאר מעליהם, כפי שכתוב: "נפה זו – מוציאה קמח בפני עצמו, סובין בפני עצמו, קיבר =קמח גס ולא נקי בפני עצמו ..." ספרי דברים, מח. מתברר כי בימים עברו היה הקמח החשוב והמשובח ביותר הקמח העבה מכולם, הסולת, ואף נאמר כדרשה על הביטוי "נופת צופים" כי "כל מי שאומר דברי תורה ברבים ... צריך שיהיו דבריו ערבים על שומעיהם כסולת שצפה על פני הנפה" ילקוט שמעוני, שיר השירים, רמז תתקפח.

1 לאחר שסיימה מסכת אבות להביא מאמרים מספריים, בסדר יורד מעשר ועד ארבע, היא עוברת לקראת סיום לסדרה של ארבעה מאמרים הפותחים בתיבת "כל" ומדגימים את דבריהם תוך הזכרת דמויות מן העבר, מקראיות ושאינן מקראיות, לחיוב או לשלילה.

2 כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר – בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. כל אהבה בין בני אדם שאיננה אהבה טהורה, כל אהבה שהיא מותנית ברצון קצר־מועד להשגת רווח או תועלת כלשהם ומוּנעת משיקולים זרים, מתבטלת ברגע שהרווח מושג או השיקולים מאבדים את תוקפם וערכם. ולעומת זאת: אהבה

3 שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר – אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אהבת אמת, שאין לה בעולמה כלום פרט לרחשי לבם של האוהבים, היא אהבה שלא תתבטל לעולם. וממשיכה המשנה ומדגימה את דבריה מן הסיפור המקראי:

4 אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. ויש גורסים: "אהבת אמנון לתמר" ונוסח זה נראה טוב יותר שכן אמנון התאהב בתמר רק משום שהתאווה לשכב עמה, ולאחר שבא באורח אכזרי על סיפוקו, הפכה האהבה לשנאה וראו להלן,

5 וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן. אהבה הנזכרת כמה וכמה פעמים בסיפורי ספר שמואל, והיא אהבה שלא נתרופפה מעולם משום שלא נכרכה בשיקולים זרים וראו להלן.

6 פרח ושמו אמנון ותמר

7 סיפורם של אמנון ותמר המופיע בספר שמואל ב פרק יג מהווה פתיחה למערכת היחסים האמביוולנטית שבין דוד לבניו, והוא ראשון הסיפורים אודות המאבק סביב ירושת כסאו של דוד, מאבק שהחל עוד בחייו של המלך. הסיפור עוסק באמנון, בנו הבכור של דוד, אשר התאהב בתמר: "ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוִד אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון בן דוד" פסוק א. יש לזכור שאמנון היה בנה של אחינועם היזרעאלית, בעוד שתמר היתה בתה של מעכה בת תלמי, ומדובר אפוא באחות־למחצה. בקור רוח מתכנן אמנון מעשה נורא: הוא מתחזה לחולה, ומבקש מאביו שתמר תסעד אותו בחוליו. כאשר נשארים השניים לבדם, הוא אונס אותה באכזריות ולאחר מכן משלח אותה בבושת פנים, ומן האהבה לא נותר דבר: "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה, מהאהבה אשר אהבה" פסוק טו. בהמשך העלילה נוקם אבשלום, אחיה של תמר, באמנון ורוצחו נפש, ובית דוד מוכתם מעתה והלאה במעשי רצח והריגה נוספים, עונש על מעשהו של המלך בהריגת אוריה החיתי שם, פרקים יא־יב. תמר הפגועה נשארת לשבת שוממה ובודדה בבית אחיה שמואל ב יג, כ וגורלה לא נמסר לנו, אך מעניין הוא שאבשלום קורא לבתו היחידה בשם תמר שם יד, כז.

8 לאור סיפור נורא זה יש משהו מן האירוני בשם העממי "אמנון ותמר" שניתן לזן פרחים מיוחד, הוא הסיגל השלש־גוני viola tricolor, פרח ססגוני ושובה לב הפורח בחורף, לא פעם בזוגות. אך נראה שלא הסיפור המקראי עומד ברקע מתן שם זה אלא עיבודו מרחיק הלכת של הסיפור במה שנחשב כרומן העברי הראשון, "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו 1868־1808. ברומן זה מציג מאפו את גיבוריו, תמר ואמנון, כאוהבים בנפש, למרות מכשולים שונים שהציבו החיים בפניהם, ולקראת סיום "לא יכלו שניהם דבֵּר עוד מששון עליצותם, ויעמדו כפסילים אילמים וזרועותיהם חבוקות אלה באלה". הוא קורא לה "יונתי תמתי" והיא משיבה ואומרת לו "אורי וישעי בארצות החיים"! אהבת אמת היא זו, שלא כסיפור המקראי שאין בו אהבה כלל.

9 מי אהב את מי?

10 המשנה מדברת על אהבת "אמנון ותמר" אך נראה כי הגורסים כאן "אהבת אמנון לתמר" אוחזים בנוסח נכון יותר, כיוון שלא מדובר באהבה הדדית. ומה דין האהבה שבין דוד ויהונתן? גם כאן נמצא בנוסחי המסכת גירסאות שונות כגון "יהונתן ודוד", "יהונתן בדוד", "דוד ליהונתן". למען האמת, מספר שמואל עולה בבירור שיהונתן אכן אהב את דוד בכל ליבו: "ויאהבו יהונתן כנפשו" שמואל א יח, א, "ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו" שם, פסוק ג, "ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו, כי אהבת נפשו אהבו" שם כ, יז ואילו ביטוי מעורפל לאהבת דוד את יהונתן אפשר למצוא ובקושי רק בדברי ההספד שלו עליו: "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" שמואל ב א, כו. כי כזה היה דוד המלך: רבים אהבוהו שאול, מיכל, עבדי המלך ו"כל ישראל ויהודה" שמואל א יח, טז, אך עליו לא נאמר מפורשות שאהב אחרים. אפשר אפוא שגם המשנה שלנו מדברת רק על אהבת יהונתן את דוד בניגוד לאהבת השווא של אמנון לתמר. יהא אשר יהא, לדידה של המשנה שררה בין שני הגברים, בין יהונתן ודוד, מערכת יחסים של קירבה נפשית גדולה ומופלאה, החזקה אף מאהבת נשים לבעליהן או, כדברי פרשנים אחדים, לילדיהן, וזאת בניגוד לאהבת אמנון את תמר, שעיקרה תאווה גופנית בלתי מרוסנת. יהונתן מוכן היה לוותר על המלוכה למען דוד, ואף לצאת כנגד שאול אביו בשל אהבתו ודאגתו לרעהו, בלא כל שיקולים זרים. גם בין בני אותו מין עשויה לשרור אהבת נפש, ואהבת יהונתן לדוד לא חרגה מן המימד הנפשי־הרוחני, לא על פי המסופר במקרא ובוודאי לא על פי הבנתם של חז"ל את הדמויות המקראיות, מעשיהן וטיב יחסיהן.

11 מי רץ בבוקר אל הגן?

12 כיצד יש להגות את השמות: יונתן או שמא יהונתן? יורם או שמא יהורם? יונדב או יהונדב? יהושע או ישוע עזרא ב, ב ועוד? יוסף או יהוסף תהילים פא, ו? מתברר שבספרות המקראית מתחלפות שתי הצורות זו בזו באופן חופשי. את המעשה הנורא בתמר ביצע אמנון על פי עצת רעהו, הקרוי באותו פרק יונדב ויהונדב גם יחד שמואל ב יג. מלך ישראל קרוי לעיתים יורם ולעיתים יהורם, והוא הדין בבנו של שאול. בספר שמואל הוא נזכר ב־25 פסוקים כ"יונתן" ו־59 פעמים כ"יהונתן". אך אין הוא האדם היחיד הקרוי בשמות אלה. המקרא מכיר גם את "יהונתן בן גרשום בן מנשה" שופטים יח, ל, מי שהקים את פולחן העגלים בדן שבצפון הארץ, וכן אחיין מאחייני דוד שנשא אותו שם שמואל ב כא, כא ודמויות נוספות מתקופת שיבת ציון. ואילו "יונתן" ידוע כשמו של בן אביתר הכהן, מידידי דוד המלך, וכן נקראו בשם זה אנשים שונים בתקופת שיבת ציון. שם זה הוא שם תיאופורי, היינו שם הכולל בתוכו מרכיב משם האלוהים, ופירושו: ה' נתן, ה' העניק והשוו על השם "ישמעאל" לעיל ד, ו. מטיבן של הקידומות "יהוֹ־" בראש שמות שהן מתכווצות בשטף הדיבור ונעשות ל"יוֹ", וכך הפכו יהונתן ליונתן, יהורם ליורם וכן שאר השמות.

1 כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. כל קבוצה שהיא חלק מציבור גדול יותר, כגון המחלקה של ימינו שהיא יחידה צבאית או מינהלית, אשר ייסודה וקיומה מעוגנים בשאיפה כנה ואמיתית לחיות בדרך אשר תבטא ותגשים את רצון האלוהים בעולם על הביטוי "לשם שמים" במשמעות זו ראו לעיל ב, יז, עתידה להתבסס, ולתורתה יהיה קיום והמשך לדברים דומים השוו לעיל ד, יד. אבל מחלוקת

2 שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. קיומה של קבוצת אנשים כזו יהיה קצר מועד, חולף וחסר ערך. וממשיכה המשנה ומדגימה את דבריה:

3 אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. הם קבוצת החכמים שהתרכזה סביב הלל ושמאי עליהם ראו לעיל בפרק א, משניות יב, טו וייסדה את עולם התורה הפרושי שכלל את "בית הלל" ו"בית שמאי" גם יחד.

4 וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. זו קבוצת האנשים שעמדו לימין קֹרח בעת מרידתו במשה ובתורתו כמסופר בהרחבה בספר במדבר, פרק טז, קבוצה שקמה לשעתה, לא היה בה שום טעם והיא אבדה מעל פני האדמה במהרה. – הלכנו בפירוש הדברים אחרי דבריו של רב נתן אב הישיבה חכם בן המאה האחת־עשרה, המסביר "מחלוקת" שבמשנתנו ככינוי ל"כל קבוצה הנפרדת ונחלקת מבני אדם". עם זאת יש להודות כי מרבית הפרשנים נוהגים לפרש את המשנה הזו כעוסקת בסוגיה קרובה, היא סוגיית הויכוח, הפלוגתא וחילוקי הדעות ששררו בין בית הלל ובית שמאי ובין קֹרח ומשה וראו להלן.

5 מחלוקת בביאור "מחלוקת"

6 מה היא "המחלוקת" הנזכרת במשנתנו? יש מבארים אותה מלשון חילוקי דעות, ויכוח, ויש – וכך עשינו לעיל – כתיאור קבוצה, חלק מציבור גדול יותר. את פירושנו אנו סומכים גם על הביטוי "מחלוקת" המצוי בספרות המקרא המאוחרת דברי הימים־א פרק כז במשמעות זו, כגון בתיאור עם ישראל כמורכב מיחידות נפרדות אשר שירתו את המלך כל אחת באחד מחודשי השנה: "על המחלוקת הראשונה לחודש הראשון פיקד ישבעם בן זבדיאל, ועל מחלוקתו עשרים וארבעה אלף" שם, פסוק ב וכו'. ועוד תומכת בפירוש זה העובדה שהמשנה איננה מדברת על "מחלוקת קֹרח ומשה" אלא על "מחלוקת קֹרח וכל עדתו", היינו על קבוצת האנשים שהצטרפה אל קֹרח בניסיונו לערער על סמכותו של משה.

7 עם זאת יש להודות כי יש טעם גם בפירוש האחר, הרואה ב"מחלוקת" את עצם הויכוח וחילוקי הדעות. שהרי רק ויכוח אמיתי, המונע על ידי רצון כן להגיע אל חקר האמת, יכול לסייע לבירורה ולאישושה. אבל ויכוח שהוא לשם הויכוח, התנצחות למען ההתנצחות בלא הקשבה אמיתית לדברי הצד השני, בלא נכונות להשתכנע מעמדות אחרות, אין בו תועלת וממילא אין לו תוחלת. ואכן, את המחלוקות בין הלל ושמאי, וביותר בין תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, בית הלל ובית שמאי עליהם ראו לעיל ב, ט, ניתן להביא כדוגמא לדו שיח פורה, ואפילו ויכוח נוקב וחריף, שאף פעם לא הגיע לידי שלילת האחר, וכל מטרתו היתה להגיע לחקר האמת תוך כבוד הדדי ובלא שיקולים זרים או פניות אישיות. למעשה אפשר לומר כי עיקר ספרות חז"ל – ובעיקר שני התלמודים, הבבלי והירושלמי – מושתת על מחלוקות, על פסיקות, דעות ותפיסות עולם שונות ואף מנוגדות, ומקום רב מוקדש לליבונן ולניסיון להכריע ביניהן, מתוך אמונה כי "אלה ואלה דברי אלוהים חיים". לא כן היה המעשה בקֹרח ובעדתו, אשר באו לחרחר ריב ומדון בשל רצון לזכות בכבוד אישי, ובתור שכאלה ביקשו להרוס ולהחריב, ומי שהתכוון למחלוקת שלא לשם שמים, עתיד היה להיבלע עד מהרה באדמה ולהיעלם מן הארץ.

8 הבאנו אפוא בכפיפה אחת את שני הפירושים של "מחלוקת" ובעקבותיהם הגענו לשני פירושים למשנה ונמנענו מן המחלוקת.

9 עשיר כקֹרח

10 בתנ"ך אין רמז לכך שקֹרח היה עשיר אף שהיה בעל רכוש, אך מסתבר כי זו מסורת פרשנית עתיקה, הנזכרת כבר במאה הראשונה בכתבי יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" ד, 14. חז"ל יודעים לספר כי קֹרח מצא במצרים את אוצרותיו של פרעה ירושלמי, סנהדרין י, א, או שגילה את אחד משלושת האוצרות שהטמין יוסף במצרים בבלי, פסחים קיט ע"א, ומודגש בדבריהם כי קֹרח "היה עשיר מכל ישראל" שמות רבה לא, ג וכי שלוש מאות פרדות לבנות – שהן בעלי חיים בעלי כוח רב – נדרשו רק כדי לשאת את מפתחות בתי גנזיו של קרח, ללמדך על העושר האדיר שהיה שמור בהם בבלי, שם. ועוד מסופר כי קֹרח התגאה מאד בעושרו, וגאווה זו בין היתר גרמה לו להתאוות לשלטון, והניעה אותו למרוד שמות רבה לג, ה. במדרש תנחומא מטות, ח משווים בין קֹרח לבין המן וטוענים ששניהם עשירים מופלגים היו וכי עושרם הביא לאובדנם. כל המקורות האלה באים אפוא להזהיר מפני סכנת העושר המופרז, המעביר את האדם על דעתו. וגם אם דמותו של קֹרח שלילית היא בעליל, ראוי לדובר העברית לומר במקום עשיר כרוטשילד – עשיר כקֹרח...

11 אגב: מי שמבקש לדעת מה אירע בשני האוצרות האחרים שהטמין יוסף, ראוי שידע כי אחד מהם כבר נתגלה לאדם רומאי בשם אנטונינוס, בן זמנו של רבי יהודה הנשיא ראו לעיל ב, א, ואילו המטמון השלישי עדיין ממתין למחפשיו, שכן הוא "גנוז לצדיקים לעתיד לבוא" בבלי, שם.

12 קורותיה של עדת קֹרח

13 לפי המסופר בספר במדבר פרק טז הצטרפו אל קֹרח במרידתו במשה "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת", כולם בני שבט ראובן, בכורו של יעקב פסוק א, וכן אנשים נוספים הקרויים בסתם "עדתו". והנה, "און בן פלת" נעלם מהמשך הסיפור המקראי ולא נזכר בו יותר, ועל פי התלמוד הבבלי סנהדרין קט ע"ב מנעה ממנו אשתו להמשיך ולהשתתף במרד וכך ניצל, כאשר "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם" פסוק לב. סיפור הצלתו של און בן פלת נשען גם על מדרש שמו המובא בתלמוד שם: "און – שישב באנינות =התאבל על המעשה והתחרט על חלקו בו, פלת – שנעשו לו פלאות", כשניצל ממוות בטוח. התלמוד גם מספר בפרוטרוט כיצד השקתה אשתו של און את בעלה לשוכרה, כדי שלא יצא אל מחוץ לאהלו, ולאחר מכן יצאה וישבה על פתח האהל כששערה פזור, ולא מכוסה בצניעות כמקובל בעולמם של חכמים. בשל כך לא העזו אנשים להתקרב אל האהל ולהזמין את און להצטרף אל קרח ועדתו בשעה שנקהלו על משה ואהרן. והנה, מתברר כי גם אחרים מעדתו של קֹרח לא נכחדו לגמרי. בספר במדבר כו, יא נאמר במפורש, כי "ובני קֹרח לא מתו", ולפי חלק מן המדרשים חזרו בני קֹרח בתשובה ממש בשעת היבלעותם באדמה מדרש תהילים מו, ג, ואף שהם ירדו חיים לגיהינום, נתייחד להם שם מקום, רחוק מן האש ותמרות העשן שבתוכו, ועליו הם עומדים ואומרים שירה בבלי, מגילה יד ע"א. בספר תהילים מיוחסים ל"בני קֹרח" מזמורים אחדים כגון מזמורים מב ו־מד, וייתכן שעובדה זו עומדת ביסוד מסורות אלה בדבר גורלם המיוחד. לעומת זאת, קֹרח דתן ואבירם נמחו מעל פני האדמה, והתלמוד הבבלי מספר כי אחד החכמים, רבה בר בר חנה המפורסם בסיפורי מסע מופלאים שלו, זכה להציץ אל הגיהינום ולשמוע את "בלועי קֹרח", הנשרפים באש נוראה אחת לחודש וזועקים מתוך ייסוריהם כי "משה אמת ותורתו אמת" בבא בתרא עד ע"א.

1 מאמר זה עוסק בזיקה שבין מעשיו של המנהיג במישור הציבורי לבין גורלו האישי.

2 כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים – אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדו. כל מי שמדריך את הרבים בדרך הנכונה, ומרבה להם כך את זכויותיהם, לא ייכשל בחייו האישיים בעבירה ולא יחטא, שכן הזכויות שצבר הציבור מגנות עליו. ולעומת זאת:

3 וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וכל מי שגורם לרבים לחטוא, כובד החטא הציבורי רובץ על כתפיו, ועל כן אין מאפשרים לו לעשות תשובה על מעשיו שלו. כדוגמאות מקראיות לכלל זה מובאים להלן משה רבנו מכאן וירבעם בן נבט מכאן, תוך שהמשנה מחזקת את טענתה ומוכיחה על יסוד פסוקי מקרא שהשניים אכן הרבו את זכויותיהם ולחילופין את חטאיהם של בני עמם.

4 משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים – זְכוּת הָרַבִּים תְּלוּיָה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" דברים לג, כא. משה לא רק הרבה זכויות לעצמו "צדקת ה' עשה", אלא גם הפיץ את דרך האלוהים בקרב העם וכך הגדיל את זכויותיהם "ומשפטיו של ה' עשה עם ישראל". זכויות אלה כביכול מקיפות אותו ומגנות עליו שלא יחטא. אגב: הפסוק, הלקוח מברכת משה לשבט גד, נדרש כמדבר במשה עצמו, בשל ראשיתו שבה נאמר "כי שם חלקת מחוקק ספון", מילים שהובנו כעוסקות במקום קבורתו של משה הוא "המחוקק" שהיה בנחלת שבט גד, וראו לעיל ה, ט. לעומת זאת:

5 יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים – חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" מלכים א טו, ל. ובשל חטאים אלה התלויים בצווארו וראו להלן נמנע ממנו לחזור בתשובה ולתקן את דרכיו.

6 היש מיתה בלא חטא?

7 משה, כזכור, פותח את מסכת אבות "משה קיבל תורה מסיני ..." א, א והוא שב ונזכר פעמיים בפרק החותם אותה כאן ולעיל ה, ט, וכך מקנה הופעתו מסגרת למסכת כולה, ורק דברי שבח נאמרים בה אודותיו. והנה, לפי האמור כאן זיכה משה את הרבים ועל כן גם לא חטא או כלשון הרמב"ם בפירושו למשנה: "כל מי שיְיַשֵּר בני אדם – יגמלהו ה' בשימנעהו מן החטאים". אך מתברר כי במרחבי ספרות חז"ל יש הסבורים אחרת, וכי לפי דעתם חטא משה רבנו לא אחת ולא שתיים. על פי אחד מן החיבורים המאוחרים שבספרות זו, "מדרש פטירת משה רבנו עליו השלום", מוחה משה בפני האלוהים על שנגזר עליו למות, ובמיוחד עוד קודם לכניסתו לארץ ישראל; לדבריו אין בידו שום עוון שבגינו הוא חייב למות. על דברים אלו משיב האלוהים בחריפות ומונה לא פחות מאשר שבעה עוונות אשר בגינם ראוי היה משה לעונשו. בין אלה הוא מזכיר את סיפור הכאת הסלע במדבר, כאשר משה נצטווה לדבר אל הסלע אך הוא בחר משום מה להכות בו, וכך נמנע מן העם לעמוד על גודל הנס שעשויים דברי ה' לבצע במדבר כ, ז־יג. פרט לכך בא אלוהים עם משה חשבון גם על דבריו במעמד הסנה, כשניסה להתחמק משליחותו: "שלח נא ביד תשלח" שמות ד, יג, וכן על מילותיו הקשות אל האלוהים: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" שמות ה, כג, ועוד. אך לא פחות מהם, לפי חיבור זה, נגזר על משה למות בשל הריגת המצרי שמות ב, יא־יב: "אמר לו הקב"ה: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? אמר לו משה: ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד? אמר לו הקב"ה: ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?!". מסתבר שלדעת חיבור זה לא צריך היה משה להרוג את המצרי, ויכול היה למנוע אותו מהכאת העברי בדרכים אחרות.

8 מתברר כי עיסוקם של חז"ל בדמויות המקראיות, גדולות וקדושות בעיניהם ככל שהיו, לא מנע מהם למצוא בהן גם פגמים, שהרי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" קהלת ז, כ. דמויות מושלמות ניתן רק להעריץ, והעמדת דמויות מופת שאין בהן כל פגם ועוון, מונעת את האפשרות לנסות ולחקותן. ככל אדם הן צריכות מפעם לפעם למעוד, לטעות, אך לתקן את דרכן ולהמשיך בדרך הישר. רק ככאלה יכולים היו חז"ל להעמידן כדגם ללכת בעקבותיו.

9 ירבעם ומנשה

10 ירבעם בן נבט, שעליו אומרת המשנה כי "חטא והחטיא את הרבים", היה מייסדה של ממלכת ישראל, אשר נתפרדה מממלכת יהודה לאחר מות שלמה סביב שנת 930 לפני הספירה. ספר מלכים, המספר את תולדות פילוג הממלכה מלכים א פרקים יא־יב, עוין את ירבעם ומשחיר את פניו ככל האפשר, אך מבין דבריו ניתן עדיין לעמוד על אישיותו ומפעלותיו של אדם זה. ירבעם היה "גיבור חיל", שהמלך שלמה מינהו לפקיד בכיר בשלטונו. הוא מרד במלך שלמה, ככל הנראה בשל עול המיסים הכבד שהטיל על אזרחי הממלכה, ובשל כך נאלץ לברוח למצרים. לאחר מות שלמה, ירש בנו רחבעם את כיסאו, אך הוא סירב, בניגוד לדברי יועציו הזקנים, להנמיך את דרישות המיסים מאזרחיו: "אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים" שם יב, יא. אנשי השבטים הצפוניים התמרדו בהנהגתו של ירבעם והקימו את מלכות ישראל העצמאית. מאחר שמרכז השלטון והפולחן נותר בירושלים אשר ביהודה, הקים ירבעם בירה חדשה בשכם וכן מערכת דתית מתחרה: מקדשים בדן ובבית אל ובהם עגלי זהב כדי לעבוד באמצעותם את ה'. כן ייסד ירבעם חגים חדשים ומינה כוהנים שלא היו בני שבט לוי. מעשיו אלה העלו עליו את חמתם של אנשי יהודה, ובגללם נאמר עליו כי לא רק חטא בעצמו, אלא שגם החטיא את הרבים. בממלכת הצפון נתפס ירבעם מן הסתם באור אחר, כמי שגאל אותם מעריצותם של המלכים מבית דוד.

11 ספר מלכים נכתב בחוגי אנשי יהודה ומכאן דימויו השלילי של ירבעם, דימוי שאותו ירשו חז"ל אשר הציגוהו כמלך רשע וכופר, ואף צירפו אותו לרשימה "מכובדת" של חוטאים. וכך נאמר במשנה סנהדרין י, ב: "שלושה מלכים וארבעה הדיוטות =אנשים פשוטים אין להם חלק לעולם הבא. שלושה מלכים: ירבעם אחאב ומנשה ... ארבעה הדיוטות: בלעם ודואג ואחיתופל וגיחזי". אמנם לגבי מנשה מביאה משנה זו גם דעה חולקת, אך אין בפיה מילה טובה על ירבעם או על אחאב על בלעם ושאר חבריו ראו במשנה הבאה.

12 ובאשר למנשה, אף שספר מלכים ב פרק כא קובע עליו כי "וגם דם נקי שפך ... הרבה מאד ... לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה'" פסוקים טז־יז, כבר ספר דברי הימים מספר על חזרתו בתשובה, על תפילתו ועל היענות האלוהים לבקשתו דברי הימים־ב פרק לג. חז"ל פיתחו בדרך כלל את דימויו של מנשה כחוזר בתשובה, ומכאן המחלוקת באשר להכללתו בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא.

1 מסכת אבות פתחה במאמר שעניינו ב"שלושה דברים" א, א ולקראת סיום היא חוזרת אל דגם זה.

2 מסכת אבות פתחה במאמר שעניינו ב"שלושה דברים" א, א ולקראת סיום היא חוזרת אל דגם זה. -

3 מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. כל מי שמתאפיין בתכונות אשר יפורטו להלן הוא מן ההולכים בדרכו של אברהם או מממשיכי דרכו של בלעם. ומה הן תכונות אלה?

4 עַיִן טוֹבָה וְרוּחַ נְמוּכָה וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. "עין טובה" היא נדיבות ונכונות לחלוק דברים עם הזולת וגם לשמוח בשמחתו וראו עוד ב, יג. "רוח נמוכה" היא ותרנות וענווה ראו לעיל ג, יג, ואילו "נפש שפלה" היא ככל הנראה צניעות. ראיות שאכן כך היה אופיו של אברהם מובאות במדרש אבות דרבי נתן נוסח ב, מה מיחסו הנדיב אל שלושת המלאכים שביקרוהו מכאן, ומדבריו "ואנכי עפר ואפר" בראשית יח, כז מכאן. ולעומת זאת:

5 עַיִן רָעָה וְרוּחַ גְּבוֹהָה וְנֶפֶשׁ רְחָבָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. "עין רעה" היא קמצנות והבטה בקנאה על שמחת האחר והצלחתו ראו לעיל ב, יד, "רוח גבוהה" היא גאווה וחוצפה, ואילו "נפש רחבה" היא תאווה וחמדנות שאינן יודעות גבול ויש גורסים: "נפש קצרה". גם לאופיו זה של בלעם מובאות ראיות במדרש אבות דרבי נתן. וממשיכה המשנה ומשווה בין גורלם של אלה לאלה תוך דרשת שני פסוקים מקראיים, ולאור אמונה מלאה בתורת השכר והעונש הבאה לביטוי בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד:

6 מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע? תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" משלי ח, כא. אשריהם בעולם הזה, שבו הם אוכלים ונהנים מכל טוב "ואוצרותיהם אמלא", ואף זוכים בסופו של דבר לחיי העולם הבא מלאי האושר "להנחיל אוהבי יש" – חלק זה של הפסוק מספר משלי נדרש בכמה מקומות בספרות חז"ל כעוסק בעולם הבא, כגון משנה, עוקצין ג, יב.

7 אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ" תהילים נה, כד. חייהם בעולם הזה מתקצרים ואין הם מגיעים אף לחצי ימיו של אדם ממוצע וסופם שהם יורדים לגיהינום.

8 מה לאברהם ולבלעם?

9 בפירוש למשנה הקודמת הבאנו את דברי המשנה הקובעת על ארבעה אנשים שאין להם חלק לעולם הבא: "בלעם, דואג האדומי, שהרג את כהני ה' – שמואל א פרק כב, אחיתופל מי שהיה יועצו של אבשלום בשעה שזה מרד בדוד אביו – שמואל ב פרקים טו־טז וגיחזי נערו של אלישע שנצטרע כעונש על חמדנות יתר – מלכים ב פרק ה". אל קבוצה זו של אנשים אכן ראוי לצרף את בלעם המכונה "רשע", שנתפס בספרות חז"ל לשלילה.

10 אך מה הקשר בין בלעם לבין אברהם אבינו? נראה שאת התשובה ניתן למצוא באירועים המקראיים העוסקים ביציאתן של שתי דמויות אלה לדרך: זה לעקוד את בנו כדי למלא את רצון האלוהים, וזה לקלל את עם ישראל כנגד רצון האלוהים ולמען טובתו האישית. והנה, מסורת החוזרת פעמים רבות בספרות חז"ל קובעת כי "אהבה מקלקלת את השורה =הדרך הישרה והנכונה ושנאה מקלקלת את השורה. אהבה מקלקלת את השורה דכתיב 'וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו' בראשית כב, ג, ולא היה לו כמה עבדים שיעשו זאת עבורו? אלא אהבה מקלקלת את השורה. ושנאה מקלקלת את השורה, שנאמר 'ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו' במדבר כב, כא, ולא היה לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה" בראשית רבה נה, ח. זריזותו של אברהם לבצע את צו האלוהים מועמדת כאן כנגד להיטותו של בלעם לצאת למלאכת הקללה ואין בתורה אנשים נוספים החובשים את בהמותיהם. זאת ועוד: באברהם נאמר שיצא לדרך "ושני נעריו אתו" בראשית שם, פסוק ג ואף בבלעם נאמר שיצאו "שני נעריו עמו" במדבר שם, פסוק כב. חכמים לא יכלו להתעלם מן הדמיון שבין שני האירועים ונראה שגם המשנה שלפנינו רואה בו את נקודת המוצא להשוואה, אלא שהיא צועדת צעד נוסף ומדברת על תלמידיהם וממשיכיהם של שתי דמויות אלה, ללא קשר לזהותם הלאומית והדתית. יכול אתה למצוא את תלמידי אברהם גם בין אומות העולם, ותלמידי בלעם עשויים להיות בני עם ישראל דווקא.

11 עפר ואפר, רפש וטיט, סין טין

12 המשנה מדברת בשבחן של הענווה ושפלות הרוח, וגם במקומות אחרים במסכת אבות כגון ד, ד; ד, יב עודדו חכמים לאחוז במידות אלה ולהתרחק מניגודן: הגאווה והשחצנות. אפשר להציע כמה הסברים, פסיכולוגיים וחברתיים, לדרך מומלצת זו של חיים, אך בהקשר הדתי, שבו יש לפרש את מסכת אבות, נתבעת הענווה מן האדם – גם החכם והעשיר או המכובד על הבריות – בראש ובראשונה כתוצאה מעמידתו לנוכח האלוהים, המגלָה את אפסותו שלו, וכדברי הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה": "בזמן שאדם מתבונן ... ומכיר כל הברואים, ממלאך וגלגל =הם גרמי השמים ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים ... יירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו ... וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר" הלכות יסודי התורה ד, יב. בסיס אחר לתביעה לנהוג בענווה מוצא ר' לויטס לעיל ד, ד במצב הקיומי האנושי: העניו זוכר תמיד שסופם של כל בני האדם זהה: האיִן הוא אותו איִן, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" בראשית ג, יט, ואם כן הוא – מה מקום יש לגאווה? הסבר זה חורג אולי מתחום הדת.

13 ברוח זו נהגו אנשים להוסיף ליד שמם, בחתימת מכתביהם או ספריהם, את כינוי ההצטנעות "הקטן". בהקשר זה ראוי להזכיר את הקיצור ס"ט, המתפרש לא אחת בשיח הישראלי כ"ספרדי טהור", היינו כביטוי של גאווה לא מוסתרת במוצאו של אדם. והנה, היה מי שביאר את ראשי התיבות האלה כלשון של הצטנעות דווקא, "סין טין" שהוא התרגום הארמי של "רפש וטיט" ישעיה נז, כ, מעין דברי אברהם על עצמו, "ואנכי עפר ואפר", אך דומה שלא כך הוא, כי ראשי התיבות האלה מצויים כבר באשכנז בימי הביניים כלשון ברכה ומשמעותם דווקא "סופו טוב".

1 על פי עדויות רבות נחתמה מסכת אבות בשלב כלשהוא של תולדותיה במאמריו של יהודה בן תימא, ורק מאוחר יותר נוספו אליה מאמרים נוספים וכן פרק ו' כולו. וכך אומר, דרך משל, ר' מנחם המאירי צרפת, המאה הי"ג־י"ד, מפרשני משנתנו: "'יהי רצון וכו'' – ואפשר שהיה זה סיום המסכתא אלא שניתוספו בה אחר כך דברים". – יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר ונראה שצורפו כאן יחד שני מאמרים של יהודה בן תימא ובעקבותיהם גם דברי חתימה וסיום למסכת, שאולי לא יצאו מפיו.

2 הֱוֵה עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. על האדם לקנות לעצמו כמה תכונות המאפיינות בעלי חיים שונים ראו להלן, אם הוא מבקש לחיות חיים דתיים מלאים, ברוח מה שה' דורש ממנו: גבורה כגבורת הארי לעמוד מול משברי החיים וקשייהם, מהירות כמהירות הצבי בקיום המצוות וברדיפה אחר מעשים טובים, התרוממות לגבהים גבוהים כנשר שאיננו יגע השוו: "וקווי ה' יחליפו כוח / יעלו אבר כנשרים / ירוצו ולא ייגעו" ישעיה מ, לא ועמידה כנמר בעוז רוח ובלא בושה כנגד מלעיזים הלועגים לאדם על אורח חייו. – במאמרו השני של יהודה בן תימא חוזר עניין העזות, אלא שהפעם מדובר בעזות מצח, שהיא חוצפה וחוסר בושה בעניינים שראוי לנהוג בהם בדרך ההפוכה. מסתבר שישנה עזוּת וישנה עזוּת.

3 הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם ובֹשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. החצוף וחסר הבושה דינו לגיהינום, ואילו האדם הצנוע והעניו ויש גורסים: "ובוש פנים" יגיע לגן העדן. – ומכאן לנוסחת חתימה למסכת כולה, כתפילה קצרה המופנית אל האלוהים:

4 יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. והיא תפילה לקימומה של ירושלים ולחיים של תורה על "חלק" במשמעות של גורל ראו לעיל ה, טו.

5 על יהודה בן תימא

6 חכם ארץ ישראלי שזמנו לא נקבע בוודאות ושמו מופיע בחלק מן המקורות גם בלוויית התואר "רבי", ושם אביו גם כ"תומא". אם המשפט "יהי רצון מלפניך ... שתבנה עירך במהרה בימינו" אכן נאמר על ידו, ואיננו רק תוספת מישנית שנועדה לשמש כחתימת המסכת, נראה שהוא חי לאחר החורבן. מאמרו זה הוא המאמר היחיד המובא בשמו במשנה כולה, אך הוא נזכר בתלמוד הבבלי חגיגה יד ע"א יחד עם חבריו כ"בעלי משנה", היינו כחכמים שידיעותיהם במשנה מרובות היו.

7 "יתגבר כארי..."

8 כיום נתקלים תושבי מדינת ישראל באריות חיים רק בגני החיות, אולם בתקופות קדומות נוכחותם של האריות בסביבת בני האדם בארץ היתה שכיחה הרבה יותר. בתקופת המקרא, דרך משל, היו האריות מצויים בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה, והם הטילו את אימתם על בני האדם. המקרא מספר על מתי מעט שנאבקו באריות ויכלו להם, כך שמשון שופטים יד, ה־ו, כך דוד שמואל א יז, לד־לו וכך שר צבאו של שלמה, בניהו בן יהוידע שמואל ב כג, כ, אך אלה הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. עבור בני האדם מן השורה, אפילו זיכרון שאגתו של האריה הטיל אימה: "אריה שאג מי לא יירא?" עמוס ג, ח, ולא לחינם זכה האריה לכינוי "מלך החיות": "מלך שבחיות – ארי, מלך שבבהמות – שור, מלך שבעופות – נשר" בבלי, חגיגה יג ע"ב. וכיאה למלך מונים לו חז"ל שמות שונים: "אמר רבי יוחנן: שישה שמות יש לארי, אלו הן: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ" שם, סנהדרין צה ע"א. קשרו של האריה אל השלטון בא לביטוי גם בכיסא המלכות של המלך שלמה, אשר תריסר פסלי אריות עמדו משני צדדיו מלכים א י, יח־כ, וכן בתיאור שבט יהודה, שממנו יצאה שושלת בית דוד, כ"גור אריה יהודה, מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו" בראשית מט, ט.

9 גם בתקופתנו המשיך האריה לשמש כמקור השראה לגבורה ולעוצמה. דוגמא לכך היא המסורת אודות בר כוכבא, המוכרת במיוחד משירו של לוין קיפניס "איש היה בישראל בר כוכבא שמו ... חיש קפץ על הארי וקל כנשר! טס", והוא הדין בפסל "האריה השואג", מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב, אשר הוקם לזכר שמונת הרוגי הקרב המפורסם בתל חי 1920. האריה ממשיך לשאוג גם בסמלה הרשמי של עיריית ירושלים, בירת המדינה, כסמל לחוסנה ונצחיותה. גם חיל האוויר הישראלי התהדר בכוחו של האריה, כאשר שניים ממטוסי הקרב נשאו את שמו של מלך החיות: ה"כפיר" וה"לביא".

10 אגב נעיר כי כשבא ר' יעקב בן רבנו אשר במפנה המאה הי"ג־י"ד, לחבר את ספרו הגדול, "ארבעה טורים", שהוא ספר הלכה מקיף העוסק בכל מרחבי ההלכה והחיים היהודיים, בחר לפתוח אותו במאמרו של יהודה בן תימא, וכך הקנה למאמר זה את פרסומו הרב. ספר זה זכה לביאור ארוך בידי ר' יוסף קארו צפת, המאה השש־עשרה, ולימים התבסס ר' יוסף קארו על ביאורו זה בשעה שחיבר את ספרו הידוע "שולחן ערוך". ספר פסיקה זה פותח בדיני השכמת הבוקר, וראשיתו במילים: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". לפנינו אפוא ביאור מיוחד לדברי יהודה בן תימא: גבורה כגבורת האריה נדרשת מן האדם הנתבע לקום משנתו, לצאת ממיטתו החמה והנוחה עם שחר, כדי להתחיל במלאכת התפילה ועבודת האלוהים היומית.

11 "הצבי ישראל"

12 דרישתו של יהודה בן תימא "הוי רץ כצבי" מעוגנת יפה במציאות: הצבי הינו חיה זריזה ביותר היכולה להגיע למהירות של 80 קילומטרים בשעה! ובעלת יכולת ניתור מצוינת כשני מטרים. הצבי נפוץ היה מאוד בארץ ישראל, כמעט בכל אזוריה, ולפיכך אין מתאים ממנו לשמש כמשל לזריזות הנדרשת מעובד ה'. עוד קודם לדברי יהודה עשה כבר המקרא שימוש בצבי כדי לדמות באמצעותו את המהירים שבגיבוריו. כך, למשל, עשהאל בן צרויה, מחייליו של דוד, שעליו נאמר שהיה "קל ברגליו, כאחד הצביים אשר בשדה" שמואל ב ב, יח. חז"ל טבעו גם את מטבע הלשון "הניח מעותיו על קרן הצבי": "מי שהלך לו למדינת הים, ועמד אחר ופירנס את אשתו ... הניח מעותיו על קרן הצבי" משנה, כתובות יג, ב. האדם האחר, שפירנס את אשתו של האדם שיצא חוץ לארץ, עשה זאת מדעת עצמו ועל חשבונו, ואין הבעל מחויב, לכשיחזור ממדינת הים, להשיב לו את כספו. המפרנס איבד אפוא את מעותיו, כמי שהניח אותם על קרן הצבי הנמלט במהירות. – הצבי שמר על דימויו כבעל חיים מהיר אף בתקופות מאוחרות יותר, וברוח זו קבע דואר ישראל את הצבי כסמלו המסחרי, רמז לשאיפתו להובלת דברי הדואר אל יעדם במהירות הבזק.

1 הוּא הָיָה אוֹמֵר. משנה זו חסרה מהרבה מכתבי היד של המסכת והיא נראית כתוספת מִשנית ומאוחרת. ייחוסה ליהודה בן תימא הנזכר במשנה הקודמת מפוקפק, ויש נוסחים המייחסים אותה לשמואל הקטן שנזכר לעיל ד, כד. משנה זו מתבוננת בחיי הגבר היהודי מנקודת מבט סכמאטית – מבלי להביא בחשבון הבדלים אינדיבידואליים וגורמים משתנים רבים אחרים, חברתיים וכלכליים – כדי לקבוע מה הדבר הראוי להיעשות בכל שלב ושלב של החיים. את מאה שנות החיים היא מחלקת ליחידות, תחילה של חמש או שלוש שנים ולאחר מכן של עשר.

2 בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא. זה הגיל שבו חייב האב ללמד את בנו את אמנות הקריאה, דבר שנעשה על ידי קריאה בספר הספרים.

3 בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה. הוא לימוד קובצי משנה, שהיא יסוד התורה שעל פה, דבר שלמענו היה הילד הולך אל בתי ספר המיוחדים לכך.

4 בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת. הוא הגיל שסביבו מגיע הנער לבגרות גופנית ובו הוא מחויב במצוות וראו להלן.

5 בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד. הוא לימוד מתקדם יותר, שבוודאי עסקו בו רק בודדים, שעיקרו עיסוק בתורה שבכתב ובעל־פה וקישור ביניהם על "תלמוד" במשמעות זו ראו לעיל ד, טז.

6 בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה. בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף. והוא גיל הנישואין ובעקבותיהם היציאה לחיים והרדיפה אחר פרנסה ומזונות, לגבר ולמשפחתו.

7 בֶּן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ. שהוא הגיל בו מגיע הגבר לשיא כוחו הפיסי. ומכאן ואילך ממשיכה המשנה ועוסקת בדרגות שונות של התפתחות מנטאלית מכאן ופיסית מכאן.

8 בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה. ה"בינה" היא יכולת של חשיבה שיטתית והסקת מסקנות על סמך ידע רב, ואילו ה"עצה" היא היכולת לסייע גם לאחרים על סמך ניסיון החיים שכבר הצטבר.

9 בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה. בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה. זה הגיל שבו חייבת החברה בכבודם של הזקנים שבתוכה, כדרך של הכרת טובה על תרומתם לה, שנאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" ויקרא יט, לב והשוו לעיל ג, טז.

10 בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה. יסוד הדברים בדברי המזמור תהילים צ, י: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות =ואם הם גוברים ומתרבים שמונים שנה", והיא, לפי דעת המשנה, דוגמא לחיים ארוכים מן הרגיל. דבר זה נכון לגבי תוחלת החיים הממוצעת של הגבר הישראלי גם כיום.

11 בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ. שגופו של הגבר מתכופף, שׁח, בשל זקנתו.

12 בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטַל מִן הָעוֹלָם. וזאת כיוון שבדרך כלל נחלשות עד מאוד יכולותיו המנטאליות והפיסיות של האדם בגיל זה, מה עוד שהוא כבר איבד כמעט את כל חבריו והוא נותר בבדידותו, כאילו אין לו קיום כלל. אכן, סיום עגום למסלול חיים ארוך.

13 "ותודה להוריי שהביאוני עד הלום..."

14 לפי מסורת חז"ל מתחייבים ילדים בנים ובנות בחובות ההלכתיות החלות גם על המבוגרים משעה שהם מגיעים לבגרות פיסית־גופנית לפירוט ראו משנה, נידה ו, יא. ואולם כבר בתקופת חז"ל ראו צורך לקבוע גיל מדויק ואחיד יותר, 13 שנה לבנים ו־12 לבנות, וזאת משום שחכמים עמדו על כך שהתפתחותן הפיסית והמנטאלית של הנערות מהירה יותר מזו של הנערים. ואכן, בהתאם לכך חוגגים – מאז ימי הביניים – בגילים אלה את טכסי בר מילה ארמית שפירושה: בן המצווה של הבנים, ובימינו גם את חגיגת בת־המצווה של הבנות. והנה, עד לבגרותם של הילדים אחראים עליהם הוריהם, והם אף עשויים להיענש בגין מעשיהם, ומכאן המנהג שבטכס בר המצווה מברך האב "ברוך שפטרני מעונשו של זה": מעתה ייענשו המתבגרים על מעשיהם שלהם, ושיני האבות לא תקהינה עוד אם יאכלו הבנים בוסר. יסוד המנהג לומר "ברוך שפטרני" הוא בתקופת חז"ל בראשית רבה סג, י, אלא שאפשר לפרש את הדברים שם גם בכיוון הפוך. לפי מקצת מן המקורות, עד שמגיע הנער למצוות הוא עשוי להיענש בגין מעשי הוריו, בעוד שמכאן ואילך הוא אחראי למעשיו שלו, ועל כך מברך הנער בהגיעו למצוות. יסוד לתפיסה זו אפשר לראות, למשל, במסכת כלה א, כ: "בעוון מה בניו של אדם מתים? ר' אליעזר אומר: בעוון נדרים =שאדם נודר ולא מקיים, ר' יהושע אומר: בעוון ביטול תורה קטנים מתים".

15 עד המאה העשרים לא נהגו לציין בהקשר הדתי את גיל בת המצווה בטכס כלשהו. אך השינויים הרבים במעמד האישה במסגרת היהדות – בעיקר בקהילות הקונסרבטיבית והרפורמית, אך גם בקהילה האורתודוכסית המודרנית – הביאו לחידוש טכסים דומים או אף זהים גם לבת, כולל עלייה לתורה לעיתים רק במסגרת של נשים או דרשה בציבור, וכמובן חגיגה, שהרי בלעדי "תודה להוריי שהביאוני עד הלום" לא ניתן להגיע לבגרות.

16 "חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים..."

17 מסכת אבות איננה מקדישה תשומת לב של ממש לילדים ולילדוּת. לעיל שמענו על "שיחת הילדים", היינו על שיחה עם ילדים בעניינים של מה בכך ג, יד, וכי טוב לילד שילמד בנעוריו, כיוון הוא עדיין בבחינת "ניר חדש" הקולט היטב את מה שמלמדים אותו ד, כה – זאת ולא יותר. גם המשנה שלפנינו איננה מדברת על הילד הבן קודם שהוא מגיע לגיל חמש. מתברר כי בעיקרו של דבר ראו חכמים רבים, כאנשי העת העתיקה בכלל, את הילד כ"מבוגר קטן", אשר מן הראוי להנחיל לו מעת ילדותו את ערכי הדת ולהרגיל אותו לאורח חיים של שמירת מצוות. השינויים אותם יעבור הילד לקראת התבגרותו נראו להם כשינויים כמותיים ולא איכותיים. משחקי ילדים ושעשועיהם נתפסו לפי זה כבזבוז זמן, ומבוגר העוסק בהם אף הוזהר כי חייו עשויים להתקצר בשל כך לעיל ג, יד. לעומת זאת מצאנו במדרש תנחומא, תצוה א כי "ילד שעשועים" הוא ילד בן שלוש או ארבע "שהוא מתחיל להשיח =לדבר ומשתעשע לאביו", ומשמע שאין עמדה מוצקה אחת גם בסוגיה זו, כמו בכל שאלה חינוכית.

18 מה הגיל הראוי להתחיל את לימוד הקריאה? אין מי שכופר בצורך ללמד את הילדים את מלאכת הקריאה, שכן היא המפתח להשתלבות בעולם המודרני, אלא ששאלת הגיל שבו יש להתחיל לעשות זאת שנויה במחלוקת. בחברה הישגית הדוחפת להצטיינות יש הסבורים כי כבר קודם לגיל חמש צריך הילד להכיר את האותיות, לזהות מילים מסוימות או אף לדעת לקרוא כמקובל בעולם החרדי. אחרים יטענו כי לכל ילד קצב התפתחות משלו וכי יש להביא בחשבון גורמים רבים – פסיכולוגיים, קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים ואחרים – בשעה שמכניסים אותו אל עולם האוריינות. בין כך ובין כך, המשנה שלפנינו קובעת את הכניסה לגן חובה גיל 5 כגיל המתאים לכך.

1 עיקר המאמרים החותמים את מסכת אבות הוא בשפה הארמית

2 בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. מילולית: הפוך בה והפוך בה שהכול בה, וכוונתו לתורה, שיש ללמוד אותה חזור ולמד, בכל דרך אפשרית, כי ניתן למצוא בה כל מה שאדם זקוק לו או מחפש בה וראו להלן.

3 וּבָהּ תֶּחֱזֵי וְסִיב וּבְלֵה בָהּ, וּמִנָּהּ לָא תָזוּעַ. מילולית: ובה תתבונן, ותזקין ותבלֶה בה, וממנה לא תזוז, וכוונתו לומר שעל האדם לעסוק בתורה תמיד ויש גורסים: "ובה תהגה" או "ובה תהוי" =תהיה, עד זקנה ועד ימי הבלוּת של השיבה,

4 שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה. שאין דרך טובה יותר לעבור בה את החיים מאשר העיסוק התמידי בתורה. ועל המלצה זו, שלכאורה מתאימה רק לתלמידי חכמים או לאנשים בעלי כישורים מתאימים, נאמר.

1 בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר: לְפֻם צַעֲרָא אַגְרָא. מילולית: לפי הצער – השכר, כלומר האדם מקבל שכר משמים על התהליך, על המאמץ, על הטירחה ולאו דווקא על תוצאות הלימוד והעיון, ויש בכך עידוד לכל אדם להשקיע את כל מאודו ויכולותיו בלימוד התורה. – מסכת אבות שפתחה ב"משה קיבל תורה מסיני" אשר עברה מדור לדור בידי החכמים שבו א, א, מסתיימת דווקא בדרישה מכל אדם, יהא אשר יהא, שיעסוק תמיד ודרך קבע בתורה.

2 על בן בג בג

3 חכם ארץ ישראלי שזמנו לא ברור, והוא נזכר במשנה רק כאן, אך מאמרים שונים מפיו נמסרים פה ושם בספרות חז"ל. אפשר שהיה בן דורו של הלל הזקן ובמדרש אבות דרבי נתן נוסח א, יב אכן מיוחס מאמר זה להלל, אך נראה יותר שהוא "יוחנן בן בג בג" הנזכר בתלמוד הבבלי קידושין י ע"ב כאדם שהיה "בקי בחדרי תורה", כלומר במסתריה ובפרטי פרטיה, וחי בתקופה מאוחרת יותר. מסורות מימי הביניים קובעות שהיה גר במוצאו, ויסודן כנראה בניסיון להסביר את שמו המשונה ויש הכותבים את שם אביו במילה אחת – "בגבג". ויש אף המזהים אותו עם "בן הא הא" שנזכר להלן, שהרי "בג" בגימטריה הוא 5, כמו ערכה של האות ה"א.

4 על בן הא הא

5 חכם ארץ ישראלי הקרוי גם "בן הי הי" והוא נזכר כמי שנשא ונתן עם הלל הזקן בעניינים שונים בבלי, חגיגה ט ע"ב. יש המזהים אותו עם "בן בג בג" ראו לעיל או קובעים עליו שהיה גר במוצאו.

6 הב כפהו הב כפה

7 כך ניתן לכתוב את משפט הפתיחה של דברי בן בג בג כשהוא הפוך, מסופו לתחילתו. הדבר נראה משונה לעין, אך אין הוא שונה עקרונית מדרכים רבות שבהן מימשו חז"ל ומממשים גם היום ההולכים בדרכם את תביעתו של בן בג בג. הנחת היסוד שלו אומרת כי הכול – העבר, ההווה והעתיד – רשום בתורה בדרך זו או אחרת, ועל הקורא להתאמץ ולגלות זאת בכל דרך קריאה אפשרית: קריאה על דרך הגימטריה על כך ראו לעיל ג, כג, דרשת המילית "את" לעיל ד, טו, התעלמות מחלוקת הפסוקים, דרשת צורתה של אות או מספר אותיותיה של מילה מדוע פתחה התורה באות ב? מדוע יש בתיבה הראשונה שבתורה שש אותיות דווקא? ועוד דרכים מדרכים שונות. כך נותר ספר הספרים כיצירה חיה, שכל דור יכול היה לחזור אליה ולמצוא בה תשובות לשאלות זמנו.

8 האם העלה בן בג בג על דעתו את השימוש במחשב לצורך הפיכה חוזרת ונשנית במילותיה של התורה? דרך זו, שנתחדשה בידי מתמטיקאים וחוקרים ישראלים, אליהו ריפס ודורון ויצטום, רואה את אותיותיה של התורה – תוך התעלמות מחלוקתן למילים ולמשפטים – כרצף בן כ־300 אלף סימנים, שניתן לגלות בו עולמות מופלאים אם מדלגים מאות לאות על פי שיטה קבועה מראש. כך, למשל, ניתן למצוא את השם "ישראל" ברצף המילים: "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהים ביום השביעי..." בראשית א, לא – ב, א אם מדלגים מן היו"ד שבסוף המילה "הששי" בדילוגים של שבע אותיות כל פעם, ומכאן ראיה כי עם ישראל עלה בתודעת האלוהים כבר עם הבריאה שנמשכה שבעה ימים. בדרך זו ניתן לגלות, לפי שיטה זו, אירועים היסטוריים רבים. בבראשית טו, ה, למשל, פסוק המזכיר הבטה אל הכוכבים, ניתן לגלות "חללית", וכיוצא בזה עוד ועוד. סריקה כזו אפשרית, במיוחד כשמדובר בדילוגים של עשרות אותיות, כמעט אך ורק בעזרת המחשב. השיטה עוררה פולמוס סוער, בעולם האקדמי ומחוצה לו, ומבקרי השיטה ביקשו להוכיח כי בכל טקסט רצוף וארוך כגון הרומאן "מובי דיק" של מלוויל ניתן למצוא צירופים מעין אלה. הויכוח טרם הוכרע, אך הוא מלמד כי העיקרון של "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" מתגלה מחדש בכל דור, בדרכים חדשות, אשר רק העתיד יגלה אם מספרן הוא סופי.

9 "לפום צערא אגרא"

10 בחברה הישגית היינו אומרים כי שכרו והערכת הצלחתו של האדם בלימודים, בחברה, בעבודה ועוד תלויים בהישגיו. בן הא הא מציע, כשמדובר בעולם הלימוד והתורה, תפיסה מנוגדת לחלוטין. השכר ניתן ביחס ישר להשקעה ולאו דווקא להישגים. מדובר, כמובן, בשכר דתי הבא על האדם מן השמים, ומסכת אבות, יש לזכור, נתחברה בהקשר רעיוני זה, ונושא השכר הבא ממרומים נזכר בה עוד כמה פעמים במשפט חוזר: "נאמן הוא בעל מלאכתך =האלוהים שישלם לך שכר פעולתך" ב, יט; ב, כא; ולהלן ו, ה. במהלך הדורות עשו רבים שימוש בביטוי "לפום צערא אגרא" כדי לדרבן באמצעותו קיום מצוות או הלכות שבקיומן ישנו טורח מרובה, פיסי או כלכלי. כך, למשל, אומר ר' אברהם בן הרמב"ם במאה הי"ג כי אכן קשה לקיים את מצוות השמיטה, אך "אם יש בקיום האיסור הזה טורח גדול, הרי לפי מידת הצער השכר, לפום צערא אגרא" שאלות ותשובות, סימן פה, וכמוהו רבים.

11 והנה, גם מחוץ לעולם התורה מצאנו מי שמצטט ביטוי זה, ובהקשר בלתי צפוי, דבר המלמד על חיותו. האם ניתן להגיע להישגים ספורטיביים, לפיתוח הגוף, בלי להתאמץ ולטרוח? No pain – no gain יאמר דובר האנגלית היינו: בלא סבל אין הישגים, ומשפט זה מצוי הרבה דווקא כסיסמתן של אגודות ומכונים לפיתוח הגוף ושריריו. ובארץ תורגם, כמובן, כ"לפום צערא אגרא", וכך הוא נפוץ בחוגים הקשורים לעניין.

12 אנחנו, שעסקנו בענייני רוח ולא בסוגיות של חומר, נחייך למראה השימוש המיוחד הזה באמירה מעין אמירתו של בן הא הא, ונקווה – עם סיום פירוש זה לחמשת פרקיה הראשונים של מסכת אבות, שעמל רב הושקע בו – כי נזכה לשכר הראוי, בין אם על המאמץ ובין אם על התוצאה, ואולי הן על זה והן על זה.

2 בראשית רבה פתח ↗

אָז הוּחַל בראשית ד, כו, אָמַר רַבִּי סִימוֹן בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת נֶאֱמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן מֶרֶד, אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה', בראשית ו, א: וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם, בראשית י, ח: הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. אֲתִיבוּן וְהָכְתִיב בראשית יא, ו: וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, אָמַר לָהֶם קִיפַּח עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל נִמְרוֹד וְאָמַר זֶה הַמּוֹרְדָן עָלַי. אָמַר רַבִּי לֵוִי לְאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ רָאִיתִי בַּחֲלוֹם שֶׁאַתָּה מְגָרְשֵׁנִי, אָמַר לָהּ וְלָמָּה בַּחֲלוֹם הֵא לָךְ בַּעֲלִילוֹת. אָמַר רַב אַחָא אַתֶּם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּקְרָאתֶם לְשִׁמְכֶם, אַף אֲנִי אֶקְרָא לְמֵי הַיָּם לִשְׁמִי וַאֲכַלֶּה אוֹתָן הָאֲנָשִׁים מִן הָעוֹלָם. דָּרַשׁ רַבִּי אַבָּהוּ אוֹקְיָנוֹס גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מְנַחֵם וַהֲלוֹא מִקְרָא מָלֵא הוּא עמוס ה, ח: הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמוֹ, אֶתְמְהָא, כְּזֶה שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ מִלְּמַעְלָן לְמַטָּן. שְׁנֵי פְּעָמִים כְּתִיב הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, כְּנֶגֶד שְׁנֵי פְּעָמִים שֶׁעָלָה הַיָּם וְהֵצִיף אֶת הָעוֹלָם. וְעַד הֵיכָן עָלָה בָּרִאשׁוֹנָה, וְעַד הֵיכָן עָלָה בַּשְּׁנִיָּה, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, בָּרִאשׁוֹנָה עָלָה עַד עַכּוֹ וְעַד יָפוֹ, וּבַשְּׁנִיָּה עָלָה עַד כֵּפֵי בַּרְבַּרִיאָה. רַבִּי חֲנַנְיָה וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, בָּרִאשׁוֹנָה עַד כֵּפֵי בַּרְבַּרִיאָה, וּבַשְּׁנִיָּה עַד עַכּוֹ וְעַד יָפוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב איוב לח, יא: וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף, עַד עַכּוֹ תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף. וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ, בְּיָפוֹ יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר בָּרִאשׁוֹנָה עָלָה עַד קַלַבְּרִיאָה, וּבַשְּׁנִיָּה עַד כֵּפֵי בַּרְבַּרִיאָה.

2 בראשית רבתי פתח ↗

אמרו רבותינו בשעה שעמד לקבל פני פרעה, שאל לו פרעה בן מי אתה, א"ל בן בנו של אברהם, א"ל כמה תולדות יש לך, א"ל שבעים. עוג היה שם, א"ל פרעה למה עוג היית אומר לי בשעה שירד אברהם זקנם לשם שני זקנים גדולים ירדו לכאן אברהם ושרה ואני ראיתים בארץ כנען והיה ביתם פתוח לרוחה ומפרנסין וזנין כל עובר ושב, אבל אברהם פרדה נקבה עקרה הוא ואינו מוליד, הרי זה בן בנו ובשבעים נפש יוצאי ירכו. התחיל מכניס בו עין הרע, אמר, לאברהם זה בן בנו של אברהם בשבעים נפש בתמיה. א"ל הב"ה הה רשע מה אתה מכניס עין הרע בבני, תמס עינו של אותו רשע שתראה אלפים ורבבות יוצאים מירכו ובידם אותו האיש עתיד לפול. באותה שעה גזר עליו שיפול ביד ישראל, הה"ד כי בידך נתתי אותו דברים ג' ב', אתננו אין כתיב כאן, אלא נתתי, פסקתי דינו כבר מימי יעקב.

6 סוטה פתח ↗

גַּסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר: הַרְאֵנוּ הֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר. עָמְדוּ לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶם לְמַעְלָה. נֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִיתּוֹת, אוֹתָן שֶׁעוֹמְדִים לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶן לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶן לְמַעְלָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״.

6 במדבר רבה פתח ↗

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו במדבר כה, ו, מָה רָאָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא חָלַק כָּבוֹד לֹא לַשָּׁמַיִם וְלֹא לַבְּרִיּוֹת, עָלָיו נֶאֱמַר משלי כא, כד: זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן. אָמְרָה לוֹ אֵינִי נִשְׁמַעַת אֶלָּא לְמשֶׁה, שֶׁכָּךְ צִוָּה אוֹתִי בָּלָק אַבָּא שֶׁלֹא לִשְׁמֹעַ אֶלָּא לְמשֶׁה רַבְּכֶם, שֶׁאָבִי מֶלֶךְ. אָמַר לָהּ הֲרֵי אֲנִי גָדוֹל כְּמוֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם אֲנִי אֲבִיאֵךְ, תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ בֶּן עַמְרָם זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה, אָמַר לוֹ אֲסוּרָה הִיא לָךְ, אָמַר לוֹ זִמְרִי וְאוֹתָהּ שֶׁלָּקַחְתָּ מִדְיָנִית הִיא, מִיָּד נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו שֶׁל משֶׁה וְנִתְעַלְּמָה מִמֶּנוּ הֲלָכָה, וְגָעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה, דִּכְתִיב במדבר כה, ו: וְהֵמָּה בֹכִים, לָמָּה בּוֹכִים שֶׁנִּתְרַפּוּ יְדֵיהֶם אוֹתָהּ שָׁעָה, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְבַת מֶלֶךְ שֶׁנִּתְקַשְּׁטָה לִכָּנֵס לַחֻפָּה לֵישֵׁב בְּאַפִּרְיוֹן וְנִמְצֵאת מְקַלְקֶלֶת עִם אַחֵר, שֶׁנִּתְרַפּוּ יְדֵי אָבִיהָ וּקְרוֹבֶיהָ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה חָנוּ עַל הַיַּרְדֵּן לַעֲבֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לג, מט: וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב, וְשָׁם נִפְרְצוּ בִּזְּנוּת וְרָפוּ יְדֵי משֶׁה וִידֵי צַדִּיקִים עִמּוֹ, וְהֵמָּה בֹכִים וְהוּא עוֹמֵד כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שמות לב, כ: וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְרָפוּ יָדָיו, אֶלָּא בִּשְׁבִיל פִּינְחָס שֶׁיָּבוֹא וְיִטֹּל אֶת הָרָאוּי לוֹ. וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצֵּל דברים לד, ו: וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ, מִכָּאן אַתְּ לָמֵד שֶׁמְדַקְדֵּק עִם הַצַּדִּיקִים עַד כְּחוּט הַשַֹּׂעֲרָה.

6 שיר השירים רבה פתח ↗

כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ אֶת הַשִּׁירָה שמות טו, א: אָז יָשִׁיר משֶׁה. וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, שֶׁמַּרְאִין בָּאֶצְבַּע וְאוֹמְרִים שמות טו, ב: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל משֶׁה מְשַׁבְּחָן: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, הָרֵיקָן שֶׁבָּכֶם רָצוּף מִצְווֹת כָּרִמּוֹן הַזֶּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ עַל הַצְּנוּעִין וְהַמְצֻמָּתִין שֶׁבָּכֶם.

7 ויקרא רבה פתח ↗

תָּנֵי רַבִּי חִיָּא פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בְּהַקְהֵל, מִפְּנֵי שֶׁרֹב גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִן בָּהּ, רַבִּי לֵוִי אָמַר מִפְּנֵי שֶׁעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּלוּלִין בְּתוֹכָהּ, שמות כ, ב: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וּכְתִיב הָכָא ויקרא יט, ב: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. שמות כ, ג: לֹא יִהְיֶה לְךָ, וּכְתִיב הָכָא ויקרא יט, ד: וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. שמות כ, ז: לֹא תִשָּׂא, וּכְתִיב הָכָא ויקרא יט, יב: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי. שמות כ, ח: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וּכְתִיב הָכָא ויקרא יט, ג: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. שמות כ, יב: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, וּכְתִיב הָכָא ויקרא יט, ג: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. שמות כ, יג: לֹא תִּרְצָח, וּכְתִיב הָכָא ויקרא יט, טז: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. שמות כ, יג: לֹא תִּנְאָף, וּכְתִיב הָכָא ויקרא כ, י: מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. שמות כ, יג: לֹא תִּגְנֹב, וּכְתִיב הָכָא ויקרא יט, יא: לֹא תִּגְנֹבוּ. שמות כ, יג: לֹא תַעֲנֶה, וּכְתִיב הָכָא ויקרא יט, טז: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל. שמות כ, יג: לֹא תַחְמֹד, וּכְתִיב הָכָא ויקרא יט, יח: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר, שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת הִכְתִּיב לָנוּ משֶׁה רַבֵּינוּ בַּתּוֹרָה, וְכָל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן יֵשׁ בָּהּ מִשִּׁשִּׁים שִׁשִּׁים מִצְווֹת, וְאֵלּוּ הֵן: פָּרָשַׁת פְּסָחִים, וּפָרָשַׁת נְזִיקִין, וּפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁילָא דִּכְפַר תַּמְרְתָא אָמַר, מִשִּׁבְעִים שִׁבְעִים. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא וְלָא פְּלִיגֵי, מַאן דְּעָבַד פָּרָשַׁת פְּסָחִים שִׁבְעִים, כָּלַל עִמָּהּ פָּרָשַׁת תְּפִלִּין. מַאן דְּעָבַד פָּרָשַׁת נְזִיקִין שִׁבְעִים, כָּלַל עִמָּהּ פָּרָשַׁת שְׁמִטָּה. וּמַאן דְּעָבַד פָּרָשַׁת קְדוֹשִׁים שִׁבְעִים, כָּלַל עִמָּהּ פָּרָשַׁת עֲרָיוֹת.

9 פסחים פתח ↗

עֲבוֹדָה זָרָה — הָא דַּאֲמַרַן. גִּילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה״. וְכִי מָה עִנְיַן רוֹצֵחַ אֵצֶל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה?

9 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

כיצד מזמינים לדין ועל פי מי. ובו ו סעיפים:כיצד מזמינים בעל דין לדין שולחים לו ב"ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדין לא בא מזמינים אותו פעם שנית לא בא מזמינים אותו פעם שלישית לא בא ממתינים לו כל היום לא בא מנדין אותו למחרתו בד"א במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס אבל מי שהוא מצוי בעיר אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת ואם לא בא כל אותו יום מנדין אותו למחרתו: הגה הלך הב"ד למקום אחר צריך לילך אחריהם ואם לא הלך מנדין אותו ב"י והשליח ב"ד נאמן לומר הקלני או הקלה הדיין או לא רצה לבוא לדין ומשמתין פי' הנדוי או החרם שם מיתה אותו על פיו אבל אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיבואו שנים ויעידו שנמנע לבוא ואין שליח ב"ד חייב באמירת דברים משום לשון הרע: הגה מי שאומר שאינו חושש על גזירת ב"ד או חכם אע"פ שבא לב"ד מנדין אותו הואיל ואומר שלא בא מחמת גזירתו הוי אפקירותא וע' בי"ד סי' של"ד ואם אמר לא אדון לפניכם אלא לפני ב"ד אחר ע' לקמן סי' י"ד מי שלא יוכל לבא לב"ד כי צריך לילך למרחקים יש להודיע לב"ד ולשום התנצלותו ולבקש זמן אחר ואם לא עשה מנדין אותו אע"פ שלא היה יכול לבא מהרי"ק שורש י"א מי שקבל עליו ב"ד של שנים בקנין והזמינוהו ולא בא מנדין אותו בב"ד של שלשה ב"י בשם תשו' הרשב"א: שליח שאמר פלוני שלחני בשם א' מהדיינים ולא רצה לבוא אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיאמר בשם שלשתן ואם יש בהם מומחה חולקין לו כבוד ומזכירין לו שם המומחה נ"י פ' אלו מגלחין בד"א שהלך השליח ביום שאינו ידוע לישיבת הדיינים אבל ביום הידוע שהדיינים יושבים בו לדין הכל יודעים שכל הדיינים מקובצים ואע"פ שבא השליח בשם אחד כאלו בא בשם שלשתן: מי שהוא במדינה והלך שליח ב"ד ולא מצאו אין קובעים לו זמן עד שימצאנו השליח ויאמר לו היה בכפר אם דרכו לבא באותו היום אומר השליח אפי' לאחד מהשכנים אפי' אשה אם יבוא פלו' הודיעוהו שב"ד קבעו לו זמן שיבא היום לב"ד ואם לא בא מנדין אותו לערב וכ"ש ע"פ שליח ב"ד אע"פ שלא חזר ואמר עשיתי שליחותי טור בד"א כשאין בדרך שדרכו לילך בה על מקום ב"ד אבל אם דרכו עליהם אין מנדין אותו עד שיודיעו השליח בעצמו שמא לא אמרו לו השכנים שהרי הם אומרים דרכו על פתח ב"ד וכבר הלך אליהם ונפטר וכן אם לא בא במדינה עד למחר אין סומכים על השכנים שמא שכחו ולא אמרו לו: הגה וכן אם היה בעיר אין סומכים על השכנים שיאמרו שמא השליח ב"ד מצאו ואמר לו טור: מי שכתבו עליו נידוי על שלא בא ואמר אבוא אין קורעין כתב הנדוי עד שיבא אבל מי שכתבו עליו נידוי על שהיה מסרב לעשות ציווי ב"ד מיד כשאומר הריני מקבל עלי לעשות ציווי ב"ד קורעים כתב הנידוי והוא נותן שכר הסופר: הגה מי שכתבו עליו סרבנות וטען אח"כ שלא שמע אינו נאמן דמעשה ב"ד יש לו קול מרדכי ר"פ שני ד"ג: נשים יקרות או ת"ח שתורתו אומנתו אם מזמנים אותם לבא לב"ד וכן אם הנתבע יכול למנות שליח שיהא במקומו לב"ד יתבאר בסי' צ"ו ובסי' קכ"ד: הדיין יכול לחתום בשטר הזמנה מן הצד:

10 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רָבָא: כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגֵּישׁ גַּבְרָא דְּמָרֵיהּ סַיְּיעֵיהּ – דְּאַף עַל גַּב דְּלָא דָּמֵי לְמַתְנִיתִין, קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ. הַאי זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה חָסֵר, וְהַאי זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר הוּא!

15 ספרי דברים פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר משלי כז ז: ״נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת״ – תַּלְמִיד מִתְּחִלָּתוֹ לָמַד כָּל דָּבָר, לֹא הָיָה אֶלָּא מַה שֶּׁלָּמַד. דָּבָר אַחֵר: ״נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת״, מָה נָפָה זוֹ מוֹצִיאָה קֶמַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ, סוּבִּין בִּפְנֵי עַצְמָם, קִבָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּךְ תַּלְמִיד יוֹשֵׁב וּמְבָרֵר דִּבְרֵי תוֹרָה וּמְשַׁקְּלָם: אִישׁ פְּלוֹנִי אוֹסֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי מַתִּיר, אִישׁ פְּלוֹנִי מְטַמֵּא, אִישׁ פְּלוֹנִי מְטַהֵר.

20 סנהדרין פתח ↗

מִי דָּמֵי? הָתָם אֲרִי, הָכָא לַיִשׁ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לַאֲרִי, אֵלּוּ הֵן: אֲרִי, כְּפִיר, לָבִיא, לַיִשׁ, שַׁחַל, שַׁחַץ. אִי הָכִי, בָּצְרוּ לְהוּ! עָבְרוּ מַעְבָּרָה תַּרְתֵּי נִינְהוּ.

21 מסכת כלה פתח ↗

כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה כנדה אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה. ומניין לברכת חתנים מן התורה שנאמר בראשית כ״ד:ס׳ ויברכו את רבקה. ומנין שאפילו אלמנה אסורה שנאמר רות ד׳:י״א ויקח בועז עשרה אנשים וגו' ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה׳ וגו' ויהי ביתך כבית פרץ וגו׳. כלה שנבעלה יום ראשון אסורה כל שבעה ואסור ליטול הימנה כוס כל שבעה דברי רבי אליעזר ורבי יהושע אומר עד שיבדוק הדבר אם היתה נדה בבית אביה אסורה ואם לאו מותרת. שאלו את ר״א מהו לשתות מיד הכלה כל זמן שבעלה מיסב עמה. אמר להם כל השותה מיד כלה כאילו שותה מיד זונה אמרו לו והלא כל בנות ישראל יש להם דרך ארץ. אמר להם חס ושלום כל מי שאין התורה עובר על פיו אין בו דרך ארץ. הכריז ר״א בן עזריה בשלש מאות שופרות ואמר כלה אחת בנות ת״ח ואחת בנות עמי הארץ השותה בכלה כשותה בזונה ועוד אמרו כל המקבל כוס מיד כלה ושותהו אין לו חלק לעולם הבא: הקורא פסוק משיר השירים ועשאו כמין זמר וכן הקורא פסוק מדברי תורה בבית המשתאות שלא בזמנו מביא מבול לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב״ה ואומרת רבש"ע עשאוני בניך ככנור המנגנים בו ליצים. אמר לה בתי בשעה שהן שמחים מה יהיו עושים אמרה לו רבש״ע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ובלימוד ובמעשים טובים ובאגדות ובעלי מקרא במקרא ובעלי משנה במשנה בהלכות הפסח בפסח ושל עצרת בעצרת ושל חג בחג. העיד ר״ש ואמר כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר משלי טו ודבר בעתו מה טוב. המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו רבה עליו. רבי אומר מפני שיצר הרע רבה עליו. וכן בני חבורה ששגרו כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייבים מיתה מפני שדעתן רבה עליהן. רבי אומר מפני שיצר הרע רבה עליהן.

23 חגיגה פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ בַּר הֵי הֵי לְהִלֵּל: הַאי ״לְהִימָּנוֹת״, לְהִמָּלאוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, זֶה שֶׁמִּנּוּהוּ שֶׁנִּמְנוּ חֲבֵירָיו לִדְבַר מִצְוָה, וְהוּא לֹא נִמְנָה עִמָּהֶן.

« פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ד׳:כ״ב פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ו׳:א׳ »