פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ג׳

« פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ב׳:ט״ז פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ד׳:א׳ »

1 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

* פרקים ג–ד: אוסף בלתי ממוין של עשרות מאמרים שנאמרו מפי חכמים רבים, רובם בני המאה השנייה לספירה, בנושאים שונים ומגוונים. קשה למצוא יסוד המארגן את שני הפרקים האלה, ורק לעיתים רחוקות דומה שניתן ליצור קשר כלשהו בין מאמר למאמר הסמוך לו.

2 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

מועט הוא העיסוק בנושא התפילה במסכת אבות. זו נזכרת רק במשנה שלפנינו וכן לעיל ב, יח: "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום". התפילה שר' שמעון מדבר עליה היא התפילה בה"א הידיעה בסידור של עם ישראל, היינו "תפילת שמונה עשרה", הקרויה כך בשל המספר המקורי של הברכות שכללה מראשיתה רק בשלב שני הוספה ברכה נוספת ומספר הברכות גדל ל–19. תפילה זו ידועה גם בשם "תפילת העמידה" או "תפילה בלחש" על שם אופן אמירתה. היא נאמרת – בצורות שונות, שיש בהן שבע, תשע או תשע עשרה ברכות – בכל אחת ואחת מתפילות היום ערבית, שחרית ומנחה; בשבת, בראשי חודשים ובחגים גם בתפילת מוסף, וביום הכיפורים גם בתפילת נעילה.

3 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

רַבִּי חֲלַפְתָּא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר. ומאמרו עוסק בחשיבות לימוד התורה, בחברותא ואף ביחידות ודברים דומים עד מאוד נאמרו לעיל ג, ג.

4 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר. ומאמרו פוצל בנוסחים שונים של המסכת לשתי משניות עוקבות, אך נראה מצד סגנונו שהוא מאמר שלם אחד והמילים "הוא היה אומר" שבראש משנה יב אכן חסרות מכמה עדי הנוסח של המסכת. ר' חנינא עוסק בדבריו בלימוד תורה – נושא שחזר ונדון במרבית המשניות של פרק זה כגון משניות ג, ד, ט ו־י – אך גם בשאלת ההתנהגות הנכונה, וביחס הראוי שבין שני מרכיבים אלו. את ההתנהגות הראויה מנקודת מבט דתית בעיקרה הוא מחלק ל"יראת חטא", כלומר הימנעות מעבירות, ול"מעשה", כלומר, קיום מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ר' חנינא קובע כי שני אלה הם תנאי מקדים "יראת חטא" ותנאי מקביל "מעשה" לשם ביסוסה של התורה בתודעת הלומד ובהווייתו. תורה שלא קודמת לה יראת חטא, ותורה שאין בצידה עשייה נכונה, אינה תורה שיש לה קיום ועמידה, והלומד מבלי להפיק את הלקח הדתי־מעשי מן הלימוד, נותר בידו דבר שטחי, רופף וזמני. ועל כן:

5 מגילה פתח ↗

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרִי, וְלֹא עָלְתָה עַל מִטָּתִי קִלְלַת חֲבֵרִי, וּוַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי.

5 בבא בתרא פתח ↗

נוֹתְנָהּ – וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי נוֹתְנָהּ, נוֹטְלָהּ – וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי נוֹטְלָהּ. נוֹתְנָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי נוֹתְנָהּ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּמַר עוּקְבָא; נוֹטְלָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי נוֹטְלָהּ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אַבָּא. וְאֶלָּא הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לִיתֵּיב לְאַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה. מֵיתִיבִי: מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְפַזֵּר מְעוֹתָיו לַעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יְשַׂמַּח אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּטָה לְאַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן מְמוּנֶּה עָלֶיהָ כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן! כִּי קָא אָמְרִינַן – דִּמְמַנֵּי עֲלַהּ כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּמֶּה תָּרוּם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל? אָמַר לוֹ: בְּ״כִי תִשָּׂא״. וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד: עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה? אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ מָה פֵּירֵשׁ דָּוִד אַבָּא: ״פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים – צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד״. רַבִּי אַבָּא אָמַר מֵהָכָא: ״הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ, לַחְמוֹ נִתָּן, מֵימָיו נֶאֱמָנִים״; מָה טַעַם ״מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ״ – מִשּׁוּם דְּ״לַחְמוֹ נִתָּן״ וּ״מֵימָיו נֶאֱמָנִים״. וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם: כֹּל שֶׁכְּנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. כִּי הָא דְּיוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חֲלַשׁ, אִינְּגִיד. אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: מַאי חָזֵית? אֲמַר לֵיהּ: עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי – עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה, וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה. אֲמַר לֵיהּ: עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ. וַאֲנַן, הֵיכִי חֲזֵיתִינַּן? אֲמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דַּחֲשִׁבִינַן הָכָא, חֲשִׁבִינַן הָתָם. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן – וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרוּגֵי מַלְכוּת – אֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּמְחִיצָתָן. מַאן נִינְהוּ? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, מִשּׁוּם הֲרוּגֵי מַלְכוּת – וְתוּ לָא?! פְּשִׁיטָא, בְּלָאו הָכִי נָמֵי! אֶלָּא הֲרוּגֵי לוֹד. תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו: בָּנַי, מַהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי, וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת״? נַעֲנָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר: ״צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״; ״וָחָסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת״ – כׇּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, חֵטְא הוּא לָהֶן; שֶׁאֵינָם עוֹשִׂין אֶלָּא לְהִתְגַּדֵּל בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״דִּי לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא, וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי״. וּדְעָבֵיד הָכִי, לָאו צְדָקָה גְּמוּרָה הִיא?! וְהָתַנְיָא, הָאוֹמֵר: ״סֶלַע זֶה לִצְדָקָה, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּחְיוּ בָּנַי״, וּ״בִשְׁבִיל שֶׁאֶזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא״ – הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר! לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּיִשְׂרָאֵל, כָּאן בְּגוֹי. נַעֲנָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: ״צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד״; ״וָחָסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת״ – כׇּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, חֵטְא הוּא לָהֶן; שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָהֵן מַלְכָּא, מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ, וַחֲטָיָךָ בְּצִדְקָה פְרֻק, וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן, הֵן תֶּהֱוֵי אַרְכָא לִשְׁלֵוְתָךְ וְגוֹ׳״. נַעֲנָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר: ״צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, ״דִּכְתִיב: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״; ״וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת״ – כׇּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁגּוֹיִים עוֹשִׂין, חֵטְא הוּא לָהֶן; שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא לְהִתְיַהֵר בּוֹ, וְכׇל הַמִּתְיַהֵר נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן״ – וְאֵין ״עֶבְרָה״ אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא״. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲדַיִין אָנוּ צְרִיכִין לַמּוֹדָעִי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: ״צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד״; ״וָחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת״ – כׇּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, חֵטְא הוּא לָהֶן; שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא לְחָרֵף אוֹתָנוּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא וַיַּעַשׂ ה׳ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, כִּי חֲטָאתֶם לַה׳ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ, וְהָיָה לָכֶם הַדָּבָר הַזֶּה״. נַעֲנָה רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה וְאָמַר: ״צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וָחֶסֶד״ – לְיִשְׂרָאֵל; וּ״לְאֻמִּים – חַטָּאת״. אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה מִדְּבָרַי וּמִדִּבְרֵיכֶם, לְפִי שֶׁהוּא נוֹתֵן צְדָקָה וָחֶסֶד לְיִשְׂרָאֵל, וְלָאוּמּוֹת חַטָּאת. מִכְּלָל דְּהוּא נָמֵי אָמַר; מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: כְּשֵׁם שֶׁהַחַטָּאת מְכַפֶּרֶת עַל יִשְׂרָאֵל – כָּךְ צְדָקָה מְכַפֶּרֶת עַל אוּמּוֹת הָעוֹלָם. אִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה אַרְבַּע מְאָה דִּינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, וְלָא קַבְּלִינְהוּ. שַׁדַּרְתִּינְהוּ קַמֵּיהּ דְּרָבָא, וְקַבְּלִינְהוּ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. שְׁמַע רַבִּי אַמֵּי, אִיקְּפַד, אֲמַר: לֵית לֵיהּ: ״בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה, נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ״?! וְרָבָא – מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. וְרַבִּי אַמֵּי נָמֵי, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת! דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמִפְלְגִינְהוּ לַעֲנִיֵּי גוֹיִים. וְרָבָא נָמֵי – לַעֲנִיֵּי גוֹיִים יַהֲבִינְהוּ; וְרַבִּי אַמֵּי דְּאִיקְּפַד, הוּא

5 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

במה דברים אמורים כשכל אדם יוצא בעצמו אבל אם אין יוצאין בעצמם אלא שוכרים אחרים במקומם או גובים ממון מבני העיר לעשותו אם דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות מים וכיוצא בהם חייבים לתת חלקם ואם בתחלה הלכו בעצמן ואח"כ נמלכו לשכור אחרים ת"ח חייבים ליתן חלקם תשו' מהר"מ במרדכי פ' השותפין אבל דבר שהוא צריך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים לא היו חייבין לתת להם כלום שאין צריכין שמירה שתורתן שמירתם ולכן היו פטורים מכל מיני מסים בין מסים הקצובים על כל בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו בין הקבועים בין שאינם קבועים וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם אפילו הקבועים על כל איש ואיש: הגה ואפי' אם אמר ההגמון שת"ח עצמם יתנו חייב הצבור לתת בעדם ואם החרימו הצבור על ת"ח ליתן אין בחרם שלהם כלום ות"ח היה יכול להחרים ולשמת הצבור שיתנו בעדו דמיו ב"י בשם ת' ה"ר נחמיה באלשקר סי' י"ט ואין חילוק אם הת"ח עשיר או עני ב"י בשם הרמב"ם ורמ"ה ור"י הלוי : ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם אבל אין תורתם אומנותם חייבין ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו: הגה ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר ת"ה סי' שמ"ב ואע"ג דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו מ"מ לענין לפטרו ממס אין מדקדקים בזה רק שיהא מוחזק לת"ח כמו שנתבאר שם סי' שמ"א ומ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח ממס ויש מקומות שנהגו שלא לפטרן שם שמ"ב:

6 שבת פתח ↗

עוֹשִׂין מְחִיצָה כּוּ׳. לְמֵימְרָא דְּרַבָּנַן סָבְרִי גְּרַם כִּבּוּי מוּתָּר, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר גְּרַם כִּבּוּי אָסוּר? וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ. דְּתַנְיָא: עוֹשִׂין מְחִיצָה בְּכֵלִים רֵיקָנִין, וּבִמְלֵאִין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהִשְׁתַּבֵּר. וְאֵלּוּ מְלֵאִין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהִשְׁתַּבֵּר — כְּלֵי מַתָּכוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף כְּלֵי כְּפַר שִׁיחִין וּכְלֵי כְּפַר חֲנַנְיָה אֵין דַּרְכָּן לְהִשְׁתַּבֵּר. וְכִי תֵּימָא: אֵיפוֹךְ מַתְנִיתִין, וְרַבִּי יוֹסֵי דְּבָרַיְיתָא לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר. וּמִי מָצֵית אָפְכַתְּ לַהּ? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מַאן תָּנָא גְּרַם כִּבּוּי אָסוּר — רַבִּי יוֹסֵי!

6 סוטה פתח ↗

דָּרֵישׁ רַבִּי עֲקִיבָא: אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ — שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן. לֹא זָכוּ — אֵשׁ אוֹכַלְתָּן.

6 שמות רבה פתח ↗

וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב חבקוק ב, כ: וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן עַד שֶׁלֹא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יא, ד: ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קג, יט: ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לֹא זָזָה הַשְּׁכִינָה מִתּוֹךְ הַהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים ב ז, טז: וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם וגו'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר תהלים ג, ה: קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ, בּוֹא וּרְאֵה מַה כּוֹרֶשׁ אוֹמֵר עזרא א, ג: הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּיְרוּשָׁלָיִם, אָמַר לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הָאֱלֹהִים אֵינוֹ זָז מִשָּׁם. אָמַר רַב אַחָא, לְעוֹלָם אֵין הַשְּׁכִינָה זָזָה מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי, שֶׁנֶּאֱמַר שיר השירים ב, ט: הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, וּכְתִיב תהלים יא, ד: עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכִינָתוֹ בַּשָּׁמַיִם עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וּבָנָה בוֹ מִגְדָּל גָּבוֹהַּ וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּתְּנוּ לְתוֹכוֹ פּוֹעֲלִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁמִּתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יִטֹּל שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, וְכָל מִי שֶׁמִּתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתּוֹ יִנָּתֵן בְּדִימוֹס. הַמֶּלֶךְ, זֶה מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְהַפַּרְדֵּס, זֶה הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה, וְהִתְנָה עִמָּהֶם וְאָמַר, מִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי גַּן עֵדֶן לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרָהּ, הֲרֵי גֵּיהִנֹּם. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּמְסַלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, וּלְמִי בּוֹחֵן, לַצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יא, ה: ה' צַדִּיק יִבְחָן, במה הוא בוחנו, בְּמִרְעֵה צֹאן. בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עח, ע: וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מַהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, כְּמוֹ בראשית ח, ב: וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, הָיָה מוֹנֵעַ הַגְּדוֹלִים מִפְּנֵי הַקְּטַנִּים, וְהָיָה מוֹצִיא הַקְּטַנִּים לִרְעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הָרַךְ, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַזְּקֵנִים כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הַבֵּינוֹנִית, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַבַּחוּרִים שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין עֵשֶׂב הַקָּשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כֹחוֹ, יָבֹא וְיִרְעֶה בְּעַמִּי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים עח, עא: מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. וְאַף משֶׁה לֹא בְחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בַּצֹּאן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם, וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה, הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ חַיֶּיךָ אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה.

7 ויקרא רבה פתח ↗

רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי חָמָא אֲבוּהָ דְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּשֵׁם רַב, אָמְרֵי, לֹא נִתַּן דִּבְרֵי הַיָּמִים אֶלָּא לִדָּרֵשׁ, דברי הימים א ד, יח: וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וגו', וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִיָּה, זוֹ יוֹכֶבֶד, וְכִי מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל יְהוּדָה הָיְתָה וַהֲלוֹא מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי הָיְתָה וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ יְהֻדִיָּה, עַל שֵׁם שֶׁהֶעֱמִידָה יְהוּדִים בָּעוֹלָם. יָלְדָה אֶת יֶרֶד, זֶה משֶׁה. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר יֶרֶד שֶׁהוֹרִיד אֶת הַתּוֹרָה מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. דָּבָר אַחֵר, יֶרֶד, שֶׁהוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין לְשׁוֹן יֶרֶד אֶלָּא לְשׁוֹן מְלוּכָה, כְּמָה דְתֵימַר תהלים עב, ח: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם, וּכְתִיב מלכים א ה, ד: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר. אֲבִי גְדוֹר, רַבִּי הוּנָא בַּר אַחָא אָמַר הַרְבֵּה גּוֹדְרִין עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל וְזֶה הָיָה אֲבִיהֶן שֶׁל כֻּלָּן. דברי הימים א ד, יח: חֶבֶר, שֶׁחִבֵּר אֶת הַבָּנִים לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, חֶבֶר, שֶׁהֶעֱבִיר הַפֻּרְעָנִיּוּת מִלָּבוֹא בָּעוֹלָם. דברי הימים א ד, יח: אֲבִי סוֹכוֹ, שֶׁהָיָה אֲבִיהֶן שֶׁל נְבִיאִים שֶׁסּוֹכִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. רַבִּי לֵוִי אָמַר לְשׁוֹן עֲרָבִי הוּא, בַּעֲרַבְיָא קוֹרִין לְנָבִיא סַכְיָא. דברי הימים א ד, יח: יְקוּתִיאֵל, רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי סִימָא אָמְרוּ שֶׁעָשָׂה אֶת הַבָּנִים מְקַוִּין לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. דברי הימים א ד, יח: אֲבִי זָנוֹחַ, זֶה משֶׁה שֶׁהָיָה אָב לַמַּזְנִיחִים שֶׁהִזְנִיחוּם מֵעֲבוֹדָה זָרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות לב, כ: וַיִּזֶּר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וגו'. דברי הימים א ד, יח: וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבִתְיָה בַּת פַּרְעֹה, משֶׁה לֹא הָיָה בְּנֵךְ וּקְרָאתוֹ בְּנֵךְ, אַף אַתְּ לֹא אַתְּ בִּתִּי וַאֲנִי קוֹרֵא אוֹתָךְ בִּתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה, בַּת יָהּ. דברי הימים א ד, יח: אֲשֶׁר לָקַח לו מָרֶד, זֶה כָּלֵב. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן חַד אָמַר זֶה מָרַד בַּעֲצַת מְרַגְּלִים וְזוֹ מָרְדָה בַּעֲצַת אָבִיהָ, יָבוֹא מוֹרֵד וְיִקַּח אֶת הַמּוֹרָדֶת. וְחַד אָמַר זֶה הִצִּיל אֶת הַצֹּאן וְזוֹ הִצִּילָה אֶת הָרוֹעֶה. עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְמשֶׁה: יֶרֶד: חֶבֶר: יְקוּתִיאֵל: אֲבִי גְדוֹר: אֲבִי סוֹכוֹ: אֲבִי זָנוֹחַ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אָמַר אַף טוֹבִיָּה שְׁמוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות ב, ב: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, כִּי טוֹבִיָּה הוּא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר אַמֵּי אָמַר אַף שְׁמַעְיָה שְׁמוֹ. אָתָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וּפֵרַשׁ הָדֵין קְרָיָא דברי הימים א כד, ו: וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר וגו', שְׁמַעְיָה, שֶׁשָּׁמַע יָהּ תְּפִלָּתוֹ. בֶּן נְתַנְאֵל וגו' בֵּן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ תּוֹרָה מִיַּד לְיַד. הַסּוֹפֵר, שֶׁהָיָה סוֹפְרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הַלֵּוִי, שֶׁהָיָה מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי. לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ. וְצָדוֹק, זֶה אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וַאֲחִימֶלֶךְ, שֶׁהָיָה אָחִיו שֶׁל מֶלֶךְ. בֶּן אֶבְיָתָר, שֶׁוִּתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדָיו מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אָמַר אַף לֵוִי הָיָה שְׁמוֹ עַל עִקַּר מִשְׁפַּחְתּוֹ שמות ד, יד: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי. וּמשֶׁה, הֲרֵי עֲשָׂרָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה חַיֶּיךָ מִכָּל שֵׁמוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ לְךָ אֵינִי קוֹרֵא אוֹתְךָ אֶלָּא בַּשֵּׁם שֶׁקְּרָאַתְךָ בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה שמות ב, י: וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה, וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה.

7 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

משנה: הַמּוֹצִיא כִכָּר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָיב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם פְּטוּרִין. לֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּ הוּ שְׁנַיִם חַיָיבִין. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁיעוּר בַּכֶּלִי פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי שֶׁהַכְּלִי טְפֵילָה לוֹ. אֶת הַחַי בַּמִּיטָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּיטָּה שֶׁהַמִּיטָּה טְפֵילָה לוֹ. אֶת הַמֵּת בַּמִּיטָּה חַיָיב וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵילָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ חַיָיבִין. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר: הלכה: ה׳. בַּעֲשׂוֹתָהּ. הַיָּחִיד שֶׁעָשָׂה חַיָיב. שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה שֶׁעָשׂוּ פְטוּרִין. רִבִּי יוֹשׁוּעַ דְּרוֹמַיָּא אָמַר קוֹמֵי רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. קְנֵי גִירְדִּי. רִבִּי פוֹטֵר. רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵיב. אָמַר לוֹ רִבִּי. כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאָבִיךָ. אָמַר לוֹ. שִׁימַּשְׁתִּי אֶת אַבָּא עוֹמַדּוֹת מַה שֶׁלֹּא שִׁימַּשְׁתּוֹ יְשִׁיבוֹת. וְרִבִּי תַלְמִידֵיהּ דְרִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַי דַּהֲוֵי. לֹא תַלְמִידֵיהּ דְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר קוֹדְשַׁי הֲוָה. אֶלָּא כָּךְ אָמַר לֵיהּ. שִׁמַּשְׁתִּי אֶת אַבָּא עוֹמְדוּת מַה שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתָּ אֶת רַבָּךְ יְשִׁיבוּת. כְּשֶׁהָיָה רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן נִכְנַס לְבֵית הַוַועַד הָיוּ פָנָיו שֶׁלְרִבִּי מַקְדִּירוֹת. אֲמַר לֵיהּ אָבוֹי. וְיֵאוּת. זֶה אֲרִי בֶן אֲרִי. אֲבָל אַתָּה אֲרִי בֶן שׁוּעַל. מִן דְּמָךְ רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁלַח רִבִּי תְבַע בְּאִיתְּתֵיהּ. אָמְרָה לֵיהּ. כְּלִי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ קוֹדֶשׁ יִשְׁתַּמֶּשׁ בּוֹ חוֹל. ו׳. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בִּצְרִיכִין לְכֶילְיָין. כְּגוֹן אִילֵּין תּוּתַּיְָיא. אֲבָל אִם אֵינָן צְרִיכִין לְכֶילְיָין חַיָיב אַף עַל הַכְּלִי. אֶת הַחַי בַּמִּיטָָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּיטָָּה. דְּחַיָיא טָעִין גַּרְמֵיהּ. אֶת הַמֵּת בַּמִּיטָּה חַיָיב. דִּבְרֵי הְכֹּל. לֹא כֵן תַּנֵּי. אַף רֵיחַ רַע כָּל שֶׁהוּא. וְאָמַר רִבִּי אִילָא. אַף רִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה בָהּ. וּמוֹדֶה רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּאִיסּוּרֵי הֲנָיָיה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. תִּיפְתָּר בְּמֵת גּוֹי וְשֶׁאֵין בּוֹ רֵיחַ רַע וְהוֹצִיאוֹ לְכַלְבּוֹ. תַּנֵּי. חֲצִי זַיִת מִן הַמֵּת וַחֲצִי זַיִת מִן הַנְּבֵילָה וּפַחוּת מִכַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶׁרֶץ חַיָיב. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מַה טַעַמֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. כְּבָר נִתְמָעֲטָה הָטּוּמְאָה. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִן. בָּהַהִיא דְרִבִּי יוּדָן. תִּיפְתָּר בְּמֵת גּוֹי וְשֶׁאֵין בּוֹ רֵיחַ רַע וְהוֹצִיאוֹ לְכַלְבּוֹ.

7 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

״וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְכִי זֶרַע דָּגָן זָרַע יִצְחָק? חַס וְשָׁלוֹם! אֶלָּא לָקַח כָּל מַעְשַׂר מָמוֹנוֹ וְזָרַע צְדָקָה לַעֲנִיִּים וְלָאֶבְיוֹנִים, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד״. וְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעִשֵּׂר פָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאָה שְׁעָרִים שֶׁל מִינֵי בְרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים״. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִכֹּחַ צְדָקָה הַמֵּתִים עֲתִידִים לְהַחֲיוֹת. מִנַּיִן אָנוּ לְמֵדִין? מֵאֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, שֶׁהָלַךְ לוֹ לְצָרְפַת וְקִבְּלַתּוֹ אִשָּׁה אַלְמָנָה בְּכָבוֹד גָּדוֹל. אִמּוֹ שֶׁל יוֹנָה, וּמִפִּתּוֹ וּמִשֶּׁמֶן יִצְהָרוֹ הָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין הוּא וְהִיא וּבְנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א יז, טו: ״וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא״. אָמַר רַבִּי לֵוִי: ״הוּא וְהִיא״ כְּתִיב, וְ״הִיא וָהוּא״ קָרִינַן, בִּזְכוּת אֵלִיָּהוּ אָכְלוּ. לְאַחַר יָמִים חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה וָמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה״ וְכוּ'. אָמְרָה לוֹ הָאִשָּׁה: ״בָּאתָ אֵלַי בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְהִזְכַּרְתָּ עֲוֹנִי עָלַי וּמֵת בְּנִי, אֶלָּא טוֹל כָּל מַה שֶּׁהֵבֵאתָ לִי וְתֵן לִי אֶת בְּנִי״. עָמַד אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים! לֹא דַּי כָּל הָרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עַל רֹאשִׁי, אֶלָּא אַף הָאִשָּׁה הַזֹּאת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמִּתּוֹךְ צָרַת בְּנָהּ דִּבְּרָה דָּבָר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה, הֵבִיאָה עָלַי לְעָשְׁקֵנִי. עַכְשָׁו יִלְמְדוּ כָל הַדּוֹרוֹת שֶׁיֵּשׁ תְּחִיַּת הַמֵּתִים. הָשֵׁב הַנֶּפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה לְקִרְבּוֹ!״. וְנֶעְתַּר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ״ וְכוּ'. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: ״וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד״ וְכוּ'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: וְעַל זֶה אַתָּה תָּמֵהַּ? אַל תִּתְמַהּ! בֹּא וּרְאֵה מֵאֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט, שֶׁלֹּא הָיְתָה אִשָּׁה יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל בְּפָנָיו שֶׁלֹּא תָּמוּת. וְהָיָה מְהַלֵּךְ מֵהַר אֶל הַר וּמִמְּעָרָה אֶל מְעָרָה, וְהָלַךְ לְשׁוּנֵם וְקִבְּלַתּוּ אִשָּׁה בְּכָבוֹד גָּדוֹל. אֲחוֹתָהּ שֶׁל אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, אִמּוֹ שֶׁל עוֹדֵד הַנָּבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם״. אָמְרָה הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ: ״אִישׁ הָאֱלֹהִים הַזֶּה, אֵין אִשָּׁה יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל לְפָנָיו שֶׁלֹּא תָּמוּת. אֶלָּא נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, וְכָל פַּעַם שֶׁהוּא עוֹבֵר יָסוּר שָׁם אֶל הָעֲלִיָּה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה״. קָרָא לַשּׁוּנַמִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ, וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח״. וְלָמָּה עָמְדָה בַּפֶּתַח? אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּפָנָיו שֶׁלֹּא תָּמוּת. אָמַר לָהּ: ״לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן״, מִפְּרִי מֵעֶיךְ. אָמְרָה לוֹ: ״אֲדֹנִי זָקֵן מְאֹד וְחָדְלָה מִמֶּנִּי אֹרַח נָשִׁים וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה. אַל, אֲדֹנִי, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ״. רַבִּי זְכַרְיָה אוֹמֵר: ״רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה״, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְצוֹנוֹ שֶׁל נָבִיא וְהָרְתָה וְיָלְדָה וְגָדַל הַנַּעַר. וְיָצָא לוֹ לְפוּגַת נֶפֶשׁ לִרְאוֹת בַּקּוֹצְרִים וְקָרָהוּ אָסוֹן וָמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקּוֹצְרִים״. הֲדָא כָּלְהוֹן עַד מָטֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת״. הָלְכָה הָאִשָּׁה לְהַר הַכַּרְמֶל וְנָפְלָה פָנֶיהָ אַרְצָה לִפְנֵי אֱלִישָׁע, וְאָמְרָה: ״הַלְוַאי שֶׁיִּהְיֶה כְּלִי רֵיקָם אֶלָּא שֶׁנִּתְמַלֵּא וְנִשְׁפַּךְ״. אָמַר הַנָּבִיא: ״כָּל דָּבָר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה הוּא מַגִּיד לִי וְזֶה הַדָּבָר הֶעֱלִים מִמֶּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּבֹא אֶל אִישׁ״ וְכוּ'. מַה הוּא ״לְהָדְפָהּ״? מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן אֶת יָדוֹ בַּהוֹד שֶׁעַל גַּבֵּי דַּדֶּיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא אָמַר לִי״. לָקַח אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וְנָתַן לְגֵיחֲזִי, וְאָמַר לוֹ: ״אַל תְּדַבֵּר בְּפִיךָ כָּל דָּבָר מְאוּמָה, עַד שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ וְנוֹתֵן אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת הַזֹּאת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְיִחְיֶה״. הָיָה הַדָּבָר כִּשְׂחוֹק בְּעֵינָיו, וְכָל אָדָם שֶׁהָיָה פּוֹגֵעַ הָיָה אוֹמֵר: ״הֲתַאֲמִין שֶׁהַמַּטֶּה הַזֶּה מְחַיֶּה אֶת הַמֵּת?״ לְפִיכָךְ לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ עַד שֶׁהָלַךְ הוּא בְּרַגְלָיו וְנָתַן פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו, וְהִתְחִיל מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לְפָנָיו: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים! כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתָ נִסִּים עַל יְדֵי אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ וְהֶחֱיָה אֶת הַמֵּת, כָּךְ יִחְיֶה הַנַּעַר הַזֶּה!״ וְנֶעְתַּר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה״ ״וַיִּגְהַר עָלָיו, וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים״. רַבִּי זְעִירָא אוֹמֵר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַצְּדָקָה. בֹּא וּרְאֵה מִשַּׁלּוּם בֶּן תִּקְוָה שֶׁהָיָה מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר וְהָיָה עוֹשֶׂה צְדָקוֹת בְּכָל יוֹם. וּמֶה הָיָה עוֹשֶׂה? הָיָה מְמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וְהָיָה יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעִיר, וְכָל אָדָם שֶׁהָיָה בָּא מִן הַדֶּרֶךְ הָיָה מַשְׁקֶה אוֹתוֹ וּמֵשִׁיב נַפְשׁוֹ עָלָיו. וּבִזְכוּת צְדָקוֹת שֶׁעָשָׂה שָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים ב כב, יד: ״וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן... אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה״. וּלְמַפְרֵעַ נִקְרָא שְׁמוֹ בֶּן סַחְרָה, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר ״כִּי טוֹב סַחְרָהּ״, וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר ״בֶּן סַחְרָה״. וּכְשֶׁמֵּת בַּעְלָהּ חָסְרָה צְדָקוֹת בְּעָלֶיהָ וְיָצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל לִגְמֹל חֶסֶד עִם שַׁלּוּם בֶּן תִּקְוָה, וְרָאוּ אֶת הַגְּדוּד שֶׁבָּא אֲלֵיהֶם, וְהִשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע. הָלַךְ הָאִישׁ וְנָגַע בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וְחָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּגַּע הָאִישׁ״ וְכוּ'. וְאַחַר כָּךְ הוֹלִיד אֶת חֲנַמְאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ״ וְכוּ'. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַצְּדָקָה. בֹּא וּרְאֵה מִשָּׁאוּל בֶּן קִישׁ שֶׁהֵסִיר אֶת הָאוֹבוֹת וְהַיִּדְּעוֹנִים מִן הָאָרֶץ, וְחָזַר וְאָהַב אֲשֶׁר שָׂנָא, וְהָלַךְ לוֹ לְעֵין דּוֹר לְאֵשֶׁת צְפַנְיָה אִמּוֹ שֶׁל אַבְנֵר, וְשָׁאֲלָה לוֹ בָּאוֹב. וְהֶעֱלָה אֶת שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, וְרָאוּ הַמֵּתִים אֶת שְׁמוּאֵל עוֹלֶה וְעָלוּ עִמּוֹ, סְבוּרִים שֶׁהִגִּיעַ תְּחִיַּת הַמֵּתִים. וְרָאֲתָה הָאִשָּׁה וְנִבְהֲלָה הַרְבֵּה מְאֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: צַדִּיקִים רַבִּים כַּיּוֹצֵא בּוֹ עָלוּ עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַמֵּתִים עוֹמְדִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים לְבוּשִׁים תַּכְרִיכֵיהֶם. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, בֹּא וּרְאֵה מִן הַזּוֹרֵעַ בָּאָרֶץ שֶׁהוּא זוֹרֵעַ עֲרֻמִּים וְעוֹלִים לְבוּשִׁים כַּמָּה קְלִפּוֹת. וְהַיּוֹרְדִים לְבוּשִׁים אֵין עוֹלִין לְבוּשִׁים? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בֹּא וּרְאֵה מִן חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁיָּרְדוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן שֶׁל אֵשׁ לְבוּשִׁים בְּתַכְרִיכֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא״ וְכוּ'. לִמְדוּ מִשְּׁמוּאֵל הַנָּבִיא שֶׁעָלָה וְהוּא מְעֻטָּף מְעִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל״ וְכוּ'. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: כָּל הַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּחַיֵּיהֶם, וּשְׁמוּאֵל נִתְנַבֵּא בְּחַיָּיו וּלְאַחַר מוֹתוֹ, שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל לְשָׁאוּל ״אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי לִנְפֹּל בַּחֶרֶב וּתְהֵא מִיתָתְךָ כַּפָּרָה עָלֶיךָ וִיהֵא גוֹרָלְךָ עִמִּי בַּמָּקוֹם שֶׁאֲנִי שָׁם״, וְשָׁמַע שָׁאוּל לַעֲצָתוֹ וְנָפַל בַּחֶרֶב הוּא וְכָל בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו״. לָמָּה? שֶׁיְּהֵא חֶלְקוֹ עִם שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי״. מַה הוּא ״עִמִּי״? רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: עִמִּי בִּמְחִיצָתִי. הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: אָמַר שְׁמוּאֵל לְשָׁאוּל, ״לֹא דַיֶּךָ שֶׁלֹּא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק, אֶלָּא גַּם לִשְׁאוֹל לְךָ בָּאוֹב? אוֹי לָרוֹעֶה, אוֹי לַצֹּאנוֹ! בִּשְׁבִילְךָ נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל״. רַבִּי תַּחֲנָא אוֹמֵר: גָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל וְלֹא הִנִּיחוּ מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְצִדְקִיָּה בֶּן מַעֲשֵׂיָּה נַעֲשׂוּ רוֹפְאִים רוֹפְאֵי שֶׁקֶר, וְהָיוּ מְרַפְּאִים אֶת נְשֵׁי כַשְׂדִּים וּבָאִין עֲלֵיהֶם בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. שָׁמַע הַמֶּלֶךְ וְצִוָּה לְשָׂרְפָן. אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם: ״יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק נֹאמַר שֶׁהָיָה עִמָּנוּ, וְהוּא מַצִּילֵנוּ מִשְּׂרֵפַת הָאֵשׁ״. אָמְרוּ לוֹ: ״אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, הָאִישׁ הַזֶּה הָיָה עִמָּנוּ בְּכָל דָּבָר״. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לִשְׂרֹף אֶת שְׁלָשְׁתָּן, וְיָרַד מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ וְהִצִּיל אֶת יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק מִשְּׂרֵפַת הָאֵשׁ, וְהֶעֱלָהוּ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק״ וְכוּ', וּשְׁנֵיהֶם נִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה. ״אֲשֶׁר קְלָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ״ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״אֲשֶׁר קָלָם״. הָא לָמַדְנוּ שֶׁנִּתְחַתּוּ שַׂעֲרוֹתָיו בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי״ וְכוּ'. הֲלֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּשֶׁהֵבִיא נְבוּכַדְנֶצַּר עֲלִילוֹת שֶׁל דְּבָרִים עַל יִשְׂרָאֵל לְהָרְגָן, הֶעֱמִיד צֶלֶם בְּבִקְעַת דּוּרָא וְהוֹצִיא כָּרוֹז וְאָמַר: ״כָּל מִי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּחֲוֶה לַצֶּלֶם הַזֶּה יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ״. וְיִשְׂרָאֵל לֹא בָטְחוּ בְּצֵל יוֹצְרָם וּבָאוּ הֵם וּנְשֵׁיהֶם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַעֲבוֹדָה זָרָה. וְדָנִיֵּאל, שֶׁהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ אֱלֹהֵיהֶם, הָיָה גְּנַאי לָהֶם לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַד אָחֳרָן״ וְכוּ'. וְנָטְלוּ אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְנָתְנוּ אוֹתָם לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וּבָא גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ וְהִצִּילוֹ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: ״הֱיִיתֶם יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ לָכֶם אֱלוֹהַּ מְשֵׁזִיב וּמַצִּיל, לָמָּה שְׁבַקְתּוֹן לֵאלֹהֵיכֶם וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהַצִּיל? אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעֲשִׂיתֶם בְּאַרְצְכֶם וְהֶחֱרַבְתֶּם אוֹתָהּ, כֵּן אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּלְהַחֲרִיב אוֹתָהּ״. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהָרְגוּ כֻּלָּם. וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ כֻלָּם הֲרוּגֵי חֶרֶב? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם, הִנָּבֵא בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְחָיוּ״. רַבִּי פִּינְחָס אוֹמֵר: לְאַחַר עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּבָבֶל, שָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְחֶזְקֵאל, וְהוֹצִיאוֹ לְבִקְעַת דּוּרָא וְהֶרְאָהוּ עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת הַרְבֵּה מְאֹד. אָמַר לוֹ: בֶּן אָדָם מָה אַתָּה רוֹאֶה? אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹאֶה כָּאן עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת. אָמַר לוֹ: יֵשׁ בִּי כֹּחַ לְהַחֲיוֹת יוֹתֵר מִכָּאן, אֶלָּא ״אָמַר ה' אֱלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ״, כְּאִלּוּ לֹא הֶאֱמִין. לְפִיכָךְ לֹא נִקְבְּרוּ עַצְמוֹתָיו בְּאֶרֶץ טְהוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ טְמֵאָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״וְאַתָּה עַל אֶרֶץ טְמֵאָה תָּמוּת״. אָמַר לוֹ: רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים! מָה הַנְּבוּאָה מְבִיאָה עֲלֵיהֶם עֶצֶם וּבָשָׂר, שֶׁאָכְלוּ מֵהֶם וּמֵתוּ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת הָיְתָה מְקָרֶבֶת ״עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: יָרַד עֲלֵיהֶם טַל תְּחִיָּה מִן הַשָּׁמַיִם, וּכְמַעְיָן שֶׁהוּא נוֹבֵעַ וְהוֹצִיא מַיִם, כָּךְ הָיוּ נוֹבְעִים וְעוֹלִים עֲלֵיהֶם בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת וְגִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּידִים״ וְכוּ'. אָמַר לוֹ: ״הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ״. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצְאוּ אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם וּפָתְחוּ אוֹצְרוֹת הַנְּשָׁמוֹת וְהֶחְזִיר כָּל רוּחַ וְרוּחַ לְגוּף כַּאֲשֶׁר הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְנַבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ״ וְכוּ'. כָּתוּב בְּמִצְרַיִם: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד״, מַהוּ ״בִּמְאֹד מְאֹד״? מָה לְהַלָּן שִׁשִּׁים רִבּוֹא, אַף כָּאן שִׁשִּׁים רִבּוֹא. וְכֻלְּהוֹן עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהוֹן חוּץ מֵאִישׁ אֶחָד. אָמַר הַנָּבִיא: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ?״ אָמַר לוֹ: ״בְּנֶשֶׁךְ נָתַן וּבְתַרְבִּית לָקַח. וְחַי אֲנִי – לֹא יִחְיֶה!״ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: ״הָיִינוּ מְקַוִּים לְאוֹר וּבָא חֹשֶׁךְ, וְהָיִינוּ מְקַוִּים לַעֲמֹד עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְעַכְשָׁו אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ. הָיִינוּ מְקַוִּים לְהִתְקַבֵּץ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל וְעַכְשָׁו נִגְזַרְנוּ לָנוּ״. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּבִיא: ״לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם: חַי אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד אֶתְכֶם בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים לֶעָתִיד לָבוֹא וּמְקַבֵּץ אֶתְכֶם עִם כָּל יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת רוּחִי בָכֶם״.

8 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר. במשנה זו מסתיימים מאמריהם של חמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי משניות יב–יט ור' אלעזר בן ערך הוא האחרון שבהם. נראה שגם מאמרו מורכב היה מלכתחילה משלושה חלקים.

9 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

לֹא הַמִּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. העשייה בפועל היא החשובה ולא הדיבורים והדיונים והלימוד התיאורטי המתקיימים בבית המדרש על המדרש ראו עוד ה, יז. מדרך הטבע במסגרות הלימוד מדברים ודנים על העשייה מצוות ודינים, דרכי פעולה והתנהגות אבל העשייה עצמה היא העיקר, היא הדבר החשוב יותר ובעל המשמעות, ועליה זוכה האדם לשכר גדול יותר.

10 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" ישעיה כח, ח. שולחנות שאין בהם חלק ל"מקום" שהוא כינוי קבוע לקדוש ברוך הוא כמותם כשולחנות מלאי קיא וצואה.

11 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

על ר' חנניה בן תרדיון

12 שבת פתח ↗

אָמַר רַב: בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי שַׁקָּרָא הֲוָה. דְּהַהִיא אַמְּתָא דַּהֲוַאי בֵּי רַבִּי בַּת תִּשְׁעִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין, וַהֲוָת טָעֲמָא קִידְרָא. רָבָא אָמַר: בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי שָׁטוּף בְּזִמָּה הֲוָה, וְכׇל הַשָּׁטוּף בְּזִמָּה — זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו. תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כׇּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין — חָכְמָה נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּישִׁישִׁים חׇכְמָה וְאוֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה״. וְעַמֵּי הָאָרֶץ כׇּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין — טִפְּשׁוּת נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח״.

12 תלמוד ירושלמי מועד קטן פתח ↗

מִי מַתִּיר. לֹא כֵן תַּנֵּי. מֵת אֶחָד מִמְּנַדָּיו אֵין מַתִּירִין לוֹ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. הָדָא דַתְּ אֲמַר בְּשֶׁאֵין שָׁם נָשִׂיא. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם נָשִׂיא הַנָּשִׂיא מַתִּיר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שְׁמֵּת אֶחָד מִמְּנַדָּיו וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לִוֵי. הָדָא דַתְּ אֲמַר בְּשֶׁאֵין שָׁם נָשִׂיא. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם נָשִׂיא הַנָּשִׂיא מַתִּיר. וְקָמַת מַה דְאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. בְּשֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיי בְּשֵׁם רַב שֵׁשֶׁת. נִמְנוּ בְּאוּשָׁא שֶׁלֹּא לְנַדּוֹת זָקֵן. וָאַתְיָיא כַיי דְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. זָקֵן שֶׁאִירָע בּוֹ דָּבָר אֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָּתוֹ אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ. הִיכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיי בְּשֵׁם רִבִּי אָחָא. זָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מַחְמַת אוֹנְסוֹ נוֹהֲגִין בּוֹ כִּקְדוּשַּׁת אָרוֹן. רִבִּי אָחָא רִבִּי תַנְחוּם רִבִּי חִיָיה בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. זָקֵן שֶׁנִּידֶּה לְצוֹרֵךְ עַצְמוֹ אֲפִילוּ כַהֲלָכָה אֵין נִידּוּיוֹ נִידּוּי.

12 בבא בתרא פתח ↗

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּין הוּא שֶׁנִּגְזוֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן; אֶלָּא אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ.

13 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

דוגמא מרגשת של אנשים אשר קיימו את העיקרון של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" אפשר לראות ב"חסידי אומות העולם". בתואר זה זכו אותן דמויות מופלאות, אשר לא איבדו את צלם האלוהים שבהן ואשר פעלו למען הצלת יהודים באירופה הנאצית תוך סיכון חייהן שלהן. התואר ניתן להן על פי חוק "יד ושם" שנחקק בשנת 1953. "חסידי אומות העולם" עשו מה שעשו מסיבות שונות: יחסי רֵעות ושכנות טובה עם יהודים, מחאה כנגד הנאציזם, מניעים הומניטריים או מניעים דתיים מגוונים. הם הסתירו יהודים במקומות מסתור או סייעו להם לעבור אל מחוץ לגבולות השטח שנשלט בידי הנאצים ושותפיהם משאר האומות, תוך העמדת חייהם בסכנה. למעלה מ–20,000 בני אדם, גברים ונשים, הוכרו עד כה כ"חסידי אומות העולם", מרביתם מפולין, הולנד, צרפת, דנמרק ואוקראינה. התואר מקנה להם "אזרחות לשם כבוד" של מדינת ישראל, ואלו מביניהם החיים בארץ זוכים גם להטבות כלכליות צנועות ויש אומרים: צנועות מדי.

14 בראשית רבה פתח ↗

רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח משלי ח, ל: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וגו', אָמוֹן פַּדְּגוֹג, אָמוֹן מְכֻסֶּה, אָמוֹן מֻצְנָע, וְאִית דַּאֲמַר אָמוֹן רַבָּתָא. אָמוֹן פַּדְּגוֹג, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר במדבר יא, יב: כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. אָמוֹן מְכֻסֶּה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר איכה ד, ה: הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע וגו'. אָמוֹן מֻצְנָע, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר אסתר ב, ז: וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה. אָמוֹן רַבָּתָא, כְּמָא דְתֵימָא נחום ג, ח: הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן, וּמְתַרְגְּמִינַן הַאַתְּ טָבָא מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא רַבָּתָא דְּיָתְבָא בֵּין נַהֲרוֹתָא. דָּבָר אַחֵר אָמוֹן, אֻמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר משלי ח, כב: ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.

15 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

אך בצד ספרים אנושיים אלו קיימת גם תפיסה שלפיה מצויים במרומים ספרים שמימיים נצחיים שרשומים בהם בני האדם כולם, מעשיהם וגורלם. כך, דרך משל, המדרש האומר לאדם ביום הדין כי "כל דיבור ודיבור שיצא מפיך בספר נכתבים, בין טוב בין רע בין בשוגג בין במזיד" מדרש תנחומא, מצורע א. למסורת זו ביטוי מיוחד בעולם התפילה, בעיקר בקשר לימים הנוראים ולגזרי הדין הנחתמים בהם. "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר =מיד לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה" בבלי, ראש השנה טז ע"ב. ומכאן קריאה חוזרת ונשנית בתפילות הימים הנוראים: "אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות / אבינו מלכנו כתבנו בספר גאולה וישועה" וכיוצא בזה. ספרייה שלמה של ממש! הפנייה הנרגשת בפיוט "ונתנה תוקף" משקפת טוב מכול את ההוויה והחוויה הסובבות סביב הספר השמימי: "אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות...".

16 בבא בתרא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְחַשְּׁבִין בִּצְדָקָה עִם גַּבָּאֵי צְדָקָה, וְלֹא בְּהֶקְדֵּשׁ עִם הַגִּזְבָּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים״.

16 מסכת שמחות פתח ↗

מת פחות מחמשים מת בהכרת לחמשים ושתים שנה זו היא מיתת של שמואל הרמתי מת לששים שנה זו היא מיתה האמורה בתורה שנאמר איוב ה׳:כ״ו תבא בכלח אלי קבר מת לשבעים שנה זו היא מיתה של שיבה שנא׳ תהילים צ׳:י׳ ימי שנותינו בהם שבעים שנה מת לשמונים שנה זו היא מיתה של גבורה שנא׳ שם ואם בגבורות שמונים שנה וכן ברזילי הגלעדי אמר לדוד שמואל ב י״ט:ל״ו בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טב לרע יתר מכאן חיים של צער:

16 ויקרא רבה פתח ↗

רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי חִיָּא אָמְרִין וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה עָלָה בְּיָדֵינוּ מִן הַגּוֹלָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי אֵינוֹ אֶלָּא צָרָה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וַחֲמִשָּׁה הֵן בראשית יד, א: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל, מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, בראשית יד, ב: עָשׂוּ מִלְחָמָה וגו', מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְדִינָה בִּשְׁבִילוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ נִזְקָק בַּמְּדִינָה, בָּאוּ בַּרְבָּרִיִּים נִזְדַּוְּוגוּ לוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ וְנִזְדַּוְּוגוּ אָמְרוּ הַכֹּל וַוי שֶׁאֵין הַמֶּלֶךְ נִזְקָק לַמְּדִינָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה, כָּךְ אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה, וּכְתִיב בּוֹ בראשית יב, ג: וְנִבְרְכוּ בְךָ, וּבִשְׁבִילוֹ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָק לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, בָּאוּ כַּשְׂדִּיִים וְנִזְדַּוְּוגוּ לוֹ, אָמְרוּ וַוי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָק בְּעוֹלָמוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית יד, ז: וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ. אָמַר רַבִּי חִיָּא לֹא בִּקְּשׁוּ לְהִזְדַּוֵּג אֶלָּא לְתוֹךְ גַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַיִן שֶׁעָשְׂתָה מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם בִּקְשׁוּ לְסוֹתְמָהּ לסמותה. הִוא קָדֵשׁ. אָמַר רַבִּי אַחָא הוּא כְּתִיב, הוּא שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָרַד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ הַמְלָכִים וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ, הִתְחִילוֹ צוֹוְחִין וַוי וַוי, וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ. ישעיה ז, א: וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם, מַה צָּרָה הָיְתָה, ישעיה ט, יא: אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וגו', מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לְפַדְגוֹג וְהָיָה הַפַּדְגוֹג שׂוֹנֵא אוֹתוֹ, אָמַר אִם אֲנִי הוֹרֵג אוֹתוֹ עַכְשָׁיו נִמְצֵאתִי מְחַיֵּיב רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ אֶת יוֹנַקְתּוֹ מִמֶּנּוּ וְהוּא מֵת מֵאֵלָיו, כָּךְ אָמַר אָחָז אִם אֵין גְּדָיִים אֵין תְּיָשִׁים, אִם אֵין תְּיָשִׁים אֵין צֹאן, אִם אֵין צֹאן אֵין רוֹעֶה, אִם אֵין רוֹעֶה אֵין עוֹלָם. כָּךְ אָמַר אָחָז, אִם אֵין קְטַנִּים אֵין תַּלְמִידִים, אִם אֵין תַּלְמִידִים אֵין חֲכָמִים, אִם אֵין חֲכָמִים אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אִם אֵין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בָּעוֹלָם. מֶה עָשָׂה עָמַד וְנָעַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הֲדָא דִכְתִיב ישעיה ח, טז: צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אָחָז, שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר, שְׁמַעְתְּ לָהּ מִן הֲדָא ישעיה ח, יז: וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו וגו', אֵין לְךָ שָׁעָה קָשָׁה כְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָהּ דברים לא, יח: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה ישעיה ח, יז: וְקִוֵּיתִי לוֹ, דברים לא, כא: כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, וּמַה הוֹעִיל לוֹ ישעיה ח, יח: הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה', וְכִי יְלָדָיו הָיוּ וַהֲלוֹא תַּלְמִידָיו הָיוּ, אֶלָּא מִכָּאן לְתַלְמִידוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁנִּקְרָא בְּנוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַכֹּל שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין וַוי וַוי, וַיְהִי בִּימֵי אָחָז. ירמיה א, ג: וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ, מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, ירמיה ד, כג: רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ, מָשָׁל לִכְתָבִין שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁנִּכְנְסוּ לַמְּדִינָה וְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה שֶׁהָיוּ כְּתָבִין מַגִּיעִין הָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וּפָרְעִין אֶת רָאשֵׁיהֶן וְקוֹרְאִין אוֹתָם בְּאֵימָה בְּיִרְאָה בִּרְתֵת בְּזִיעַ, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לִמְדִינָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, עָמְדוּ וְקָרְעוּ אוֹתָן וְשָׂרְפוּ אוֹתָן, אָמְרוּ אוֹי לָנוּ כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ הַמֶּלֶךְ בְּכָךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ירמיה לו, כג: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה וגו', וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק הַחֲמִשִּׁי איכה א, ה: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ ירמיה לו, כג: יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְּׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כֵּן הִתְחִילוּ צוֹוְחִין וַוי וַוי, וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים. אסתר א, א: וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, שֶׁגָּזַר אסתר ג, יג: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ שְׁלשָׁה שׂוֹנְאִים, הִתְחִיל אֶחָד מְקַטֵּף בָּעוֹלֵלוֹת, וְאֶחָד הִתְחִיל לְזַנֵּב בָּאֶשְׁכֹּלוֹת, וְאֶחָד מְעַקֵּר בַּגְּפָנִים. פַּרְעֹה הִתְחִיל מְקַטֵּף בָּעוֹלֵלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות א, כב: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד. נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְחִיל מְזַנֵּב בָּאֶשְׁכֹּלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מלכים ב כד, טז: הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנָן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר חָרָשׁ אֶלֶף וּמַסְגֵּר אֶלֶף. וְרַבָּנָן אָמְרִין זֶה וָזֶה אָלֶף. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר אֵלּוּ הַבּוֹלְיוּתוּס. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אֵלּוּ הַיּוֹעֲצִים. הָמָן הָרָשָׁע הִתְחִיל לְעַקֵּר בַּגְּפָנִים וּבִקֵּשׁ לְקַעְקֵעַ בֵּיצָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בָּעָא לְמִזְבַּן בְּכָל בֵּיעָתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אסתר ג, יג: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ הַכֹּל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מוֹכֵר וְהָמָן לוֹקֵחַ, הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין וַוי וַוי, וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. רות א, א: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם רות א, א: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּבֶת לִיפָס לַמֶּלֶךְ, וְשָׁלַח הַמֶּלֶךְ גַּבָּאי טַמְיוֹן לִגְבּוֹת, מֶה עָשׂוּ בְּנֵי הַמְדִינָה עָמְדוּ וְתָלוּ אוֹתוֹ וְגָבוּ אוֹתוֹ, אָמְרוּ וַוי כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ הַמֶּלֶךְ בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ מַה שֶּׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עָשִׂינוּ לוֹ. כָּךְ כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ אֵצֶל הַדַּיָּן, מַה שֶּׁהַדַּיָּן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לַנִּשְׁפָּט הָיָה הַנִּשְׁפָּט עוֹשֶׂה לַדַּיָּן, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם מְבַזִּין אֶת שׁוֹפְטֵיכֶם, הִנְנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם דָּבָר שֶׁאִי אַתֶּם יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ, וְאֵיזֶה זֶה, רָעָב, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, שִׁמְעוֹן בַּר רַב אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מְשַׁמֵּשׁ צָרָה וְשִׂמְחָה, אִם צָרָה אֵין צָרָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, אִם שִׂמְחָה אֵין שִׂמְחָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, אָתָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עָבְדָהּ פַּלְגָא, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי אֵין שִׂמְחָה, וְהָיָה אֵין צָרָה, אֵיתִיבוּן בראשית א, ג: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה לְפִי שֶׁלֹּא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ הָאוֹר, דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בָּהּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂה דוֹר אֱנוֹשׁ וּמַעֲשֵׂה דוֹר הַמַּבּוּל שֶׁהֵן מְקֻלְקָלִין, עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב איוב לח, טו: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, וְהֵיכָן גְּנָזוֹ, בַּגַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים צז, טו: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה, אֵיתִיבוּן בראשית א, ה: וַיְהִי עֶרֶב וגו', אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן עָתִיד לִכְלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה נא, ו: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ וגו'. אֵיתִיבוּן בראשית א, ח בראשית א, יג בראשית א, יט בראשית א, כג בראשית א, לא: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, חֲמִישִׁי, הַשִּׁשִּׁי, אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִין עֲשִׂיָּה, הַחִטִּין צְרִיכִין לִטְחֹן, הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמַתְקָהּ, וְתוּרְמוּסִין צְרִיכִין לְהַמְתִּיק. אֵיתִיבוּן בראשית לט, ב: וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִזְדַּמְּנָה לוֹ אוֹתָהּ רְשָׁעָה. אֵיתִיבוּן ויקרא ט, א: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא. אֵיתִיבוּן במדבר ז, א: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּבְנָה בִּנְיָנוֹ שֶׁל בַּיִת נִגְנָז. אֵיתִיבוּן יהושע ו, כז: וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁנֶּהֱרַג יָאִיר שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר יהושע ז, ה: וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ, שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ, אָמַר רַבִּי יוּדָן זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְּרִין. אֵיתִיבוּן שמואל א יח, יד: וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ, אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ שמואל א יח, ט: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד. אֵיתִיבוּן שמואל ב ז, א: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ, אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בָּא נָתָן הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ מלכים א ח, יט: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת. אֲמַרִין לֵיהּ אַמְרִינַן דִּילָן אֱמֹר דִּילָךְ, אָמַר לָהֶם יואל ד, יח: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס. ישעיה ז, כא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וגו'. זכריה יד, ח: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים וגו'. תהלים א, ג: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם. מיכה ה, ו: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָא כְתִיב ירמיה לח, כח: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלַיִם, אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ צָרָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אִיפּוֹפָסִין עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, דְּאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי נַחְמָן אִיפּוֹפָסִין שְׁלֵמָה נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב איכה ד, כב: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ.

17 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אין לך שילוב טוב ויפה יותר מאשר לימוד עיוני "תלמוד תורה" ועמל כפיים "דרך ארץ" ראו להלן. אל לו לאדם לשקוע רק בזה או בזה. וזאת משום

18 ברכות פתח ↗

מַתְנִי׳ בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן — פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּת — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת. עַל הַפַּרְפֶּרֶת — לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה.

18 הוריות פתח ↗

כְּשֶׁעָלָה, שָׁלַח לָהֶם וְלֹא בָּאוּ, חָזַר וְשָׁלַח וּבָאוּ. אָמַר לָהֶם: כִּמְדוּמִּין אַתֶּם שֶׁשְּׂרָרָה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם?

18 נדרים פתח ↗

״שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת״, אָמַר רַבִּי אַמֵּי בַּר אַבָּא: אֱלִיעֶזֶר כְּנֶגֶד כּוּלָּם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֱלִיעֶזֶר הוּא, דְּחוּשְׁבָּנֵיהּ הָכִי הָוֵי.

1 בניגוד לפרקים א–ב של המסכת, בפרקים ג–ד שלה מובאים דבריהם של עשרות חכמים שונים, ללא סדר נראה לעין, לא כרונולוגי ולא ענייני, ורק לעיתים ניתן למצוא קשר בין משנה למשנה.

2 עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר. ומאמרו פותח בקביעה, העוסקת בשלושה עניינים, ולאחריה באה הנמקתה.

3 הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. אם יזכור האדם דרך קבע את שלושת הדברים הרשומים להלן, לא יגיע אף פעם לידי חטא ועוון. "הסתכל" כאן משמעו: שים לבך, התעמק ועיין בדבר.

4 דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. וממשיך עקביא בן מהללאל ומסביר את דבריו.

5 מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה. ראשיתו של היצור האנושי בבטן אמו בטיפת זרע צמיגה וחסרת צורה "סרוחה" אין עניינו סרחון אלא השתרעות, כמו "סרוחים" עמוס ו, ז שמשמעו: שוכבים על מיטותיהם בפישוט איברים.

6 וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. גוף האדם נרקב בקברו ומשמש למאכל תולעים מסוגים שונים. ולעומת זאת:

7 וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לאחר מותו, כך מאמין עקביא, עומד האדם לדין ב"בית המשפט העליון", לפני ריבונו של עולם, ומשלם על מעשיו בעולם הזה על הביטוי "דין וחשבון" ראו להלן ד, כט. מי שיזכור את מוצאו של האדם ואת גורלו לאחר שיצא מן העולם, יגלה את אפסותו, והכרת עמידתו לדין לאחר חייו תביא אותו שלא לחטוא כלל. – לא מקרה הוא שמאמרו זה של עקביא משמש, על פי נוסח האשכנזים, כפתיחה לטכס לוויית המת. הוא מכוון לאזניהם של הנוכחים בלוויה ומבקש מהם, כתזכורת כואבת אך אנושית עד מאוד, לנצל את עמידתם באותה הזדמנות כדי לזכור מניין באו, לאן ילכו וכיצד ינהלו את חייהם. או כדברי קהלת: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו" ז, ב.

8 על עקביא בן מהללאל

9 חכם ארץ ישראלי שחי ופעל במהלך המאה הראשונה לספירה, בדורות הסמוכים לחורבן הבית השני. מדבריו של עקביא נותרו בידינו רק מאמרים בודדים, שארבעה מהם הביאו לגורלו המר. עקביא העיד בפני חבריו על מה ששמע ממוריו בקשר לארבע הלכות בענייני קודשים וטהרות. השמועות שהביא לבית המדרש נגדו את דעתם של שאר החכמים, ואלה הפצירו בו לקבל את הכרעת הרוב, כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל. בתמורה להסכמתו לחזור בו מדעותיו הבטיחו לו למנותו לאב בית הדין, אולם עקביא סירב להצעתם במילים בוטות: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימיי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום =הקב"ה. שלא יהיו אומרים 'בשביל שררה חזר בו'" משנה, עדויות ה, ו. בשל כך נידו אותו החכמים, וכך נותר בנידוי עד סוף ימיו אם כי יש בין החכמים מי שקובע כי עקביא לא נוּדה כלל. מסיפור זה עולה דמות של אדם הנאמן לעצמו, אדם שאיננו מוכן לשנות את דעתו, והריהו נכון לשלם מחיר גבוה על כך. קו אופי דומה עולה גם מסיפור אחר, שבו ביקש בנו של עקביא מאביו שיצווה על החכמים לקרב אותו אליהם. עקביא סירב לעשות כן ואמר לבנו משנה, עדויות ה, ז: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" – על כל אדם לקנות את מקומו בזכות עצמו ומעשיו ולא בשל זכות אבותיו או מילה טובה שיאמרו עליו היא, בלשון נקייה, פרוטקציה. על עקביא אמר ר' יהודה בר אלעאי, שלא רבים בישראל היו גדולים "בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל" משנה עדויות ה, ו. על פי מסורת מאוחרת מצוי קברו ליד העיר צפת.

10 עלילותיה של הטיפה הסרוחה

11 בספרות חז"ל מוצאים אנו כמה דיונים בתהליכי ההתהוות הראשונים של היצור האנושי ברחם אימו ובקורותיו שם. משעה שמפרה הזרע את הביצית מתחילה תקופה של ארבעים יום, היא התקופה שבה נוצר הוולד בבלי, בכורות כא ע"ב. וכיצד נראה העובר במעי אמו? "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו =רקותיו, שתי אציליו =מרפקיו על שני ארכובותיו =ברכיו, ושני עקביו על שני עגבותיו =ישבנו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי =צואה שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת" בבלי, נידה ל ע"ב. בתקופת ההריון – הם "תשעה ירחי לידה" כאמור בשיר הידוע "אחד מי יודע" בהגדה של פסח – "מלמדין אותו כל התורה כולה ... וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" שם. ומאז, כל ימי חייו, הוא רק שב ונזכר במה שלמד עוד טרם בא לעולמנו, והוריו ומוריו הם רק אלה המזכירים לו את מה שידע בעבר. ועוד יודעים חז"ל לספר כי עוּברים במעי אמם יכולים לדעת את שמתרחש בעולם שמחוץ להם, ומספרים על דוד ש"אמר שירה במעי אמו" בבלי, ברכות י ע"א, ועל יעקב ועשו שהתרוצצו במעי אמם קודם ללידתם, יעקב בשעה שחלפו ליד בית כנסת ועשו בשעה שחלפה רבקה ליד בית עבודה זרה בראשית רבה סג, ו.

12 במסורות כאלה ובדומות להן יש לדון, כמובן, על יסוד הידע הרפואי של הימים הקדומים בעמים בכלל ובישראל בפרט, ובעיקר על יסוד אמונותיהם של חכמים במה שנוגע לקשרו של האלוהים עם כל יצוריו, גם אלו שטרם ראו את אור העולם.

13 על החיים ועל המוות

14 דרישתו של עקביא בן מהללאל מן האדם לזכור את סופו נוגעת בעצבים חשופים, לא מעט בשל ניסוחה הבוטה וחסר הרחמים "עפר רימה ותולעה". ניתן לומר ששאלת המודעות למוות היא שאלה אוניברסלית, עד שדומה שאין בן אנוש המצליח לחמוק ממנה. לא מעט הם הוגי הדעות הסוברים כי ההבדל בין האדם לבין החיה והבהמה הוא בידיעה החריפה של האדם שהוא סופי, שזמנו קצוב וסופו כיליון, ובוודאי כיליונו של הגוף. שאלת האמונה בהישארות הנפש ובחיי העולם הבא חורגת מדיוננו כאן. וכיצד זה ניתן להתמודד עם האימה המשתקת שהמודעות למוות עשויה לעורר? עקביא בן מהללאל מציע לא להתעלם מן המוות, אלא להיפך – להעמיק את הידיעה שסופנו למות. ידיעה זו קשה אמנם לעיכול, אך היא מאלצת את האדם לעמוד לנוכח המטרות העיקריות של חייו ולשאול את עצמו אם עמד בהן, וכך לתת גם לעצמו דין וחשבון על מה שעשה בעודו על פני האדמה. סופם של דברי עקביא "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" רומזים לנקודה נוספת, דתית־אמוּנית באופיה: עמידתו של האדם נוכח סופיותו, מעמידה אותו מול האל האינסופי. תודעה חריפה זו מנוסחת באופן נוגע ללב בתפילת "ונתנה תוקף" הנאמרת בראש השנה וביום הכיפורים: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר ... משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף", ולעומת זאת – "ואתה הוא מלך אל חי וקיים".

1 רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר. על התואר "סגן הכהנים" ראו להלן.

2 הֱוֵה מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁלַּמַּלְכוּת. ר' חנינא קורא לכל אדם להתפלל למען שלומה של המלכות השולטת בו. אם נקשר מאמר זה לתקופתו של ר' חנינא, הרי שמדובר ברומי או באחרוני מלכי בית חשמונאי, אך נראה שהוא מבקש לקבוע כלל עקרוני, ברוח דברי הנביא ירמיהו אל הגולים לבבל: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום" כט, ז. וממשיך ר' חנינא ומנמק את דרישתו:

3 שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ. לולי פחדו, יראו, הבריות ממערכת השלטון – המפקחת על הסדר הציבורי, שופטת ומענישה – היו פוגעים זה בזה בפראות ובאלימות ובכתבי יד רבים של המסכת כתוב: "איש את רעהו חיים בלענו". האנרכיה היא הסכנה הגדולה מכול, והשלטון – כל שלטון, אפילו זר ואל נשכח שרומי מכונה פעמים רבות בספרותנו בכינוי "מלכות הרשעה"! – הוא המכשיר היחיד היכול למנוע אותה. ברקע הדברים מצוי פסוק מספר תהילים קכד, ג לפיו מגן ה' על עמו כאשר קמים עליו אויביו, ולולי עזרתו "אזי חיים בלעונו". בדברי ר' חנינא מתהפכת התמונה: השלטון הזר, הגויים, הוא המציל אותנו מעצמנו! – המנהג להתפלל למען שלומה של המלכות שבצילה יושב עם ישראל מקוים עד ימינו וראו להלן.

4 על ר' חנינא סגן הכהנים

5 חכם ארץ ישראלי שחי ופעל במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה. ר' חנינא הנזכר גם בשם "חנניה" זכה עדיין לשמש בבית המקדש, שם כיהן כסגן לכהן הגדול. ו"אמר רבי חנינא סגן הכהנים: למה סגן ממונה? שאם אירע בו פסוּל בכהן גדול, נכנס הסגן ומשמש תחתיו בעבודת בית המקדש" בבלי, סוטה מב ע"א. מתוקף מעמדו נמסרים משמו של ר' חנינא מנהגים רבים העוסקים בעבודת המקדש ובהלכות כהונה כגון משנה, עדויות ב, א–ג ועוד. ר' חנינא מעיד גם על כמה אירועים מתקופת החורבן, כגון סיפור נוגע ללב זה: "כיון שראו בני כהנים גדולים שחרב בית המקדש ונשרף ההיכל, נטלו את המפתחות ועלו לראש ההיכל וזורקים כלפי מעלה ואומרים 'הא לך המפתחות שנתת לנו שלא היינו אפטרופין =אחראים נאמנים לאכול מגנזיו של מלך', והיו אוחזים זה בזה ונמשכין לתוך האוּר =האש ונשרפים" אבות דרבי נתן, נוסח ב, ז. בין מאמריו: "גדול השלום, ששקול כנגד כל מעשה בראשית" ספרי במדבר, מב, ואולי גם זה אחד מן הלקחים שלמד ר' חנינא מן האירועים הקשים של זמנו, שעיקרם המרד ברומי ותוצאותיו המרות.

6 חידושי תפילה ותפילות חדשות

7 מועט הוא העיסוק בנושא התפילה במסכת אבות. זו נזכרת רק במשנה שלפנינו וכן לעיל ב, יח: "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום". התפילה שר' שמעון מדבר עליה היא התפילה בה"א הידיעה בסידור של עם ישראל, היינו "תפילת שמונה עשרה", הקרויה כך בשל המספר המקורי של הברכות שכללה מראשיתה רק בשלב שני הוספה ברכה נוספת ומספר הברכות גדל ל–19. תפילה זו ידועה גם בשם "תפילת העמידה" או "תפילה בלחש" על שם אופן אמירתה. היא נאמרת – בצורות שונות, שיש בהן שבע, תשע או תשע עשרה ברכות – בכל אחת ואחת מתפילות היום ערבית, שחרית ומנחה; בשבת, בראשי חודשים ובחגים גם בתפילת מוסף, וביום הכיפורים גם בתפילת נעילה.

8 אחת הסכנות האורבות למתפללים – בכל דת, בכל שפה ובכל זמן – היא החשש של נפילה בפח השגרתיות, פן תיהפך התפילה ל"תפילת קבע", דבר שלא קשה להבינו לאור המספר הגדול של פעמים שנאמרת כל תפילה ותפילה. התלמוד בבלי, ברכות כט ע"ב דן בסוגיה זו ומציע לה כמה פתרונות, כגון הדרישה, שאינה קלה לביצוע, שאדם "יחדש בה דבר" בכל יום. על פי ההקשר שם ברור שכוונתו לומר שנוסח התפילה שייאמר מחר לא יהיה בהכרח זהה לחלוטין לזה שנאמר היום, וכן הלאה. מסתבר שהיו גם כמה מן החכמים שכך עשו, והתלמוד שם מונה אותם לשבח. מנהג זה נעלם עם הזמן וזכה לחידוש רק במאות השנים האחרונות, במסגרת קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, בעוד שהיהדות האורתודוכסית הסתפקה בגיוון מוסיקאלי של התפילה ובבקשה שהמתפלל יחדש דבר, אם רק יוכל, בכוונה הנפשית שהוא מכוון בזמן התפילה.

9 לאור זאת מעניינת היא העובדה שדווקא בתפילה לשלום המדינה ראו להלן חלו וחלים שינויים בהתאם להתפתחויות פוליטיות שונות ובהתאם ליחס אל המדינה שמגלות קבוצות של מתפללים. מסתבר שדווקא בתפילה זו – ואולי בשל היותה תפילה כה צעירה לימים – הוכנסו שינויים גם בהקשר האורתודוכסי. כך, למשל, יש המבקשים מן האלוהים שיברך "את מדינת ישראל שתהיה ראשית צמיחת גאולתנו", או מוסיפים משפטים כגון "והעמד בראשה אנשי חיל יראי אלוהים" וכו', ניסוחים או משפטים החסרים מן הנוסח שקבעה בשעתו הרבנות הראשית לישראל. בדרך זו לא נעשתה התפילה ל"תפילת קבע", אף שיש להודות שלא למטרה זו הוכנסו בה השינויים האמורים.

10 "ברך את מדינת ישראל"

11 במילים "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו" פותחת התפילה לשלום המדינה הנאמרת בשבתות ובחגים באותם בתי כנסת בישראל ואף בתפוצות הרואים בציונות חלק מהגשמת חזונם של הנביאים ותוכניתו הטובה של האלוהים. תפילה זו תוקנה – ברוח מאמרו של ר' חנינא – על ידי הרבנים הראשיים של מדינת ישראל עוד בשנת 1949, ויש בסיס לדעה שלסופר הנודע, חתן פרס נובל, ש"י עגנון, היה חלק בכתיבתה. תפילה זו היא חלק מקבוצה גדולה של תפילות שאמרו ואומרות קהילות רבות בתפוצות לשלומה של המלכות שתחת צילה הן חוסות, כגון: "הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים ... הוא יברך וישמור וינצור ... את הקיסר פרנץ יוזף ירום הודו" בקיסרות האוסטרו־הונגרית של המאה הי"ט או "את הנשיא ומשנהו וכל השרים של המדינות האלה" בארצות הברית של ימינו, וכיוצא בזה הרבה ברוסיה, צרפת, אנגליה, מרוקו ועוד. לא יאומן, אך בידינו אף עדויות שיהודים התפללו לשלום המלכות גם בספרד של ערב הגירוש ולשלומו של המלך שגירשם בסופו של דבר מאותה ארץ "יאמץ ויברך וינשא וירומם למעלה למעלה אדונינו המלך דון פירנדו", הוא פרדיננד. ואף בגרמניה התפללו הקהילות היהודיות לשלומה של המדינה אם כי לא לשלום העומד בראשה, כמובן עדיין בשנת 1938!

12 נראה שר' חנינא אוחז בדעה המתייחסת בפסימיות לטבע האדם, ומניחה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" בראשית ח, כא, וכי אין שום אפשרות לקיום אנושי משותף ללא שלטון סמכותי המונע את האנרכיה, או מה שכינה הפילוסוף תומס הובס, בן המאה הי"ז, בשם "מלחמת הכול בכול". סוגיה זו היא מסוגיות היסוד של הפילוסופיה הפוליטית, והושמעו בה דעות לכאן ולכאן, כגון הדעה כי דווקא המימסד הפוליטי־המדיני הוא מקור העוולות, וכי בלעדיו תיתכן חברה מתוקנת אשר תחיה חיי שלווה ושיתוף ללא רשות המצווה ואוכפת עליה את דרכה. דומה שההיסטוריה הוכיחה את צדקת דבריו של ר' חנינא דווקא, ולאור עצתו הלכו, והולכות, קהילות יהודיות רבות בעולם עד היום.

13 רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר. ונושא מאמרו הוא מעלת לימוד תורה, הן בחברותא והן ביחידות. ראוי לציין שבכתבי יד טובים רבים חסר כל הקטע העוסק בלימוד ביחידות, והמאמר כולו מדבר בשבח הלימוד בחברותא בלבד. מתולדות חייו של ר' חנניה ראו להלן מתגלה המקום החשוב שהקדיש ללימוד תורה בציבור.

14 שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה. אלא עוסקים בדברי בטלה, רכילות וכיוצא בזה,

15 הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" תהילים א, א. ובפסוק הבא לאחר מכן אכן נאמר על האיש שאינו יושב במושב לצים, "כי אם בתורת ה' חפצו". בספרות חז"ל מופיע הצירוף "מושב לצים" ככינוי גנאי לקרקסים שבהם בידרו את הקהל גם במאבקים בין בני אדם, לחיים ולמוות, ובמלחמות בין בעלי חיים תוספתא, עבודה זרה ב, ו או למפגשי זימה מדרש תהילים לפסוק וכיוצא באלה מקומות שלא ראוי שתלמיד חכמים יימצא בהם.

16 אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם. כיוון שהקב"ה כביכול יורד ומקשיב ללומדים וכך מעניק ללימוד מעמד מקודש,

17 שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ" מלאכי ג, טז. ור' חנניה דורש את הפסוק מספר מלאכי כך: כאשר "יראי ה'" מדברים "איש אל רעהו", במעמד של שניים המשוחחים ביניהם, ה' מקשיב לדברים כאילו הוא נוכח בין היושבים וזוכר להם את המעשה לטובה וראו להלן. מסתבר כי הלימוד בחברותא הוא מסגרת רצויה להחלפת דעות, בדיקת רעיונות ועמדות, תיקון שגיאות, עזרה הדדית ועוד כיוצא באלה מעלות. – כאן, כאמור, מסתיים המאמר בכמה נוסחים קדומים של המסכת, אך באחרים הוא ממשיך ואומר:

18 אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם. מה שנאמר עד כאן נכון לגבי שניים הלומדים יחדיו,

19 מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר?. מניין לנו כי גם הלומד ביחידות זוכה לשכר?

20 שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו" איכה ג, כח. וגם זו דרשת פסוק השונה עד מאוד מפשט המקרא, המדבר על אדם המתאבל בעקבות החורבן: הלומד לבדו ושותק, כיוון שאין לו עם מי לדבר, גם הוא נוטל, מקבל, שכר מן האלוהים על לימודיו. לרעיון דומה ראו גם להלן ג, ז.

21 על ר' חנניה בן תרדיון

22 חכם ארצישראלי שחי ופעל בתחילת המאה השנייה לספירה וישב בגליל התחתון בכפר סיכנין של ימינו, שם עמד בראש ישיבה ובית דין בבלי, סנהדרין לב ע"ב. ר' חנניה או חנינא בן תרדיון היה אביה של אחת הנשים המפורסמות בספרות חז"ל, ברוריה, שהיתה – על פי התלמוד הבבלי פסחים סב ע"ב ועוד – אשתו של ר' מאיר ראו עליהם להלן ד, יב. ר' חנינא נודע כגבאי צדקה הגון, ועליו נאמר: "לא יתן אדם מעותיו לארנקי =קופה של צדקה, אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון" בבלי, עבודה זרה יז ע"ב. בן תרדיון נתפס בידי הרומאים כשהוא מלמד תורה ברבים, דבר שעמד בניגוד לגזרות שהטילו על עם ישראל, ולכן הועלה על המוקד – והוא נמנה בין "עשרת הרוגי מלכות" – ונשרף בעודו בחיים כשגופו כרוך בספר התורה שממנו לימד. לפי אותה מסורת נהרגה אף אשתו באותו מעמד, ועל אחת מבנותיו אחותה של ברוריה, אשתו של ר' מאיר נגזר לשבת, אולי בעיר רומי, בקוּבה של זונות וראו להלן ד, יב. משמעות השם "תרדיון" לא נתבררה, אך דבר זה לא מנע מלקרוא על שמו בשנת 1990 אזור תעשייה אשר הוקם דרומית לכרמיאל.

23 "על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי"

24 נראה שבפסוק מדברי הנביא מלאכי יש לביטוי "ספר זיכרון" משמעות מטאפורית בלבד, כדברי הפרשן רד"ק: "דרך משל", שהרי אין שִכחה לפני האלוהים ואין הוא זקוק לספר שבו יירשמו דברים פן יאבדו וראו עוד לעיל ב, א, אך במה שנוגע לבני אדם מכירה ההיסטוריה ספרי זיכרונות רבים, וכבר במקרא: "ספר הזיכרונות דברי הימים" של מלכי פרס אסתר ו, א.

25 כן מכירים אנו ספרים אישיים יותר שכותבים בני אדם כדי להנציח מסיבות שונות את זכרם ואת מעשיהם, דבר המתרחש באופנים שונים בגילים שונים. בימים שקדמו לעידן האינטרנט והדוא"ל נהוג היה להעניק בסיום שנת לימודים "ספר זיכרונות" שבו כתבו חברים לכיתה את הגיגיהם, לא פעם בפורמולות קבועות בנוסח: "על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי / פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון", אך מסתבר שלא רק ילדים ובני נוער חשים בצורך לשמור ולשמר את זיכרונותיהם, ואם במאות הקודמות נהגו רק אנשים ידועי שם – מדינאים, סופרים וכיוצא בהם – לחבר בעצמם או בעזרת "סופרי צללים" את האוטוביוגרפיה שלהם, שהיא מעין ספר זיכרון, הרי שגל של ספרי זיכרון הציף את ארונות הספרים בעקבות שואת יהודי העולם של המאה העשרים. לאחר תקופה של שתיקה, שבה כמעט ולא נדונה תקופה מרה זו, נפרץ הסכר – כנראה בעקבות משפט הפושע הנאצי אדולף אייכמן 1961 – ומאז הופיעו מאות רבות של ספרים שבהם מספרים שרידי השואה את סיפור חייהם, סיפור הצלתם מכאן וסיפורם של בני משפחתם שנספו בתופת האיומה מכאן. הצורך לספר מוסבר בדרך כלל ברצון להעביר לנכדים ולנינים את אירועי העבר וכך להעמיד יד וזכר לאנשים החשים שימיהם הולכים ומתמעטים, אך שסיפורם חייב להמשיך ולהישמע, כאות וכאזהרה לדורות. נפוצים מאוד הם גם ספרי זיכרון שבאו להציב יד לקהילות שלמות אשר נכחדו מעל פני האדמה ובספריית "יד ושם" שבירושלים מצויים מאות מהם. האדם הוא בן חלוף, אך ספר הזיכרון שחיבר או שנתחבר אודותיו ימשיך להתקיים כל עוד יקראו בו.

26 "ליצן קטן שלי"

27 יש להבחין היטב בין "לץ" בלשון המקרא ובלשון חז"ל לבין "ליצן" בלשוננו. השורש אמנם הוא אחד, אך הכוונות שונות לגמרי. הלצים במקרא ובספרות חז"ל הם בני אדם חסרי מוסר, מרושעים, המביטים ברוע לב ובלעג מר על המציאות, היפוכו של החכם משלי ט, ח ועוד. על מי שנוהג כמעשה הלצים, על "המתלוצץ", יחולו קללות נוראות: "ייסורין באין עליו ... מזונותיו מתמעטין ... ונופל בגיהנום" בבלי, עבודה זרה יח ע"ב. במקרים נדירים מצאנו בספרות חז"ל שהלץ מן הסוג הזה קרוי גם ליצן כגון דברים רבה ה, טו. הליצנים בלשוננו שלנו, לעומת זאת, הם אנשים שנועדו לגרום לאחרים לצחוק צחוק של טוב לב, ומפורסמים הם הליצנים שבקרקסים. משנות השמונים של המאה העשרים עלה על הבמה – ותחילה בארצות הברית – "הליצן הרפואי", מי שעושה שימוש בכוחם המרפא של ההומור ושל הצחוק כדי לשפר את איכות חייהם של חולים, להסיח את דעתם מן הכאב שהם חווים, ולעזור להם להתגבר על תחושות של שעמום, פחד ודאגה. לא בנקל נתקבלו הליצנים הרפואיים אל בתי החולים, אך דומה שכיום הולך וגדל מספר בתי החולים שמצרפים ליצן כזה אל צוות עובדיהם. וכבר ניתן ללמוד את המקצוע הזה ולזכות בתעודת ליצן מקצועי. מפגש של ליצנים כאלה ופגישה עם ליצנים שכאלה אינם בשום פנים ואופן "מושב לצים"!

1 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. נראה שהכוונה לר' שמעון בר יוחאי וראו להלן. כהמשך למאמר הקודם שדיבר בגנותם של "שניים ויותר שיושבין ואין ביניהם דברי תורה", עוסק מאמר זה בגנותם של "שלושה" ויותר אנשים היושבים לסעוד מבלי להוסיף לסעודה מימד רוחני של לימוד ודיון. ביסוד הדברים ראיית כל סעודה – במיוחד כזו שהיא בעלת היקף מצד מספר משתתפיה וסדריה – כמעשה בעל מימד של קדושה, דבר המתבטא בנטילת ידיים לפניה ובברכות השונות הנאמרות במהלכה ובסופה. מכאן האפשרות להשוות בין סעודת האדם היומיומית והשגרתית לבין הקרבת קרבנות על המזבח.

2 שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה. אלא עסקו באכילה, בשתייה ובשיחה בטלה,

3 כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים. ארוחתם מושווית לקרבנות המובאים לעבודה זרה, וזאת על פי לשון הפסוק בתהילים קו, כח "ויאכלו זבחי מתים". במקומות רבים מכנים חז"ל את עבודת האלילים בכינוי גנאי זה כגון משנה, עבודה זרה ב, ג. מסתבר שדברי התורה הם שמעלים את המעשה הגשמי של אכילה לדרגת הקדושה הראויה, וההוכחה לכך מובאת ממדרש על פסוק בספר ישעיה:

4 שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" ישעיה כח, ח. שולחנות שאין בהם חלק ל"מקום" שהוא כינוי קבוע לקדוש ברוך הוא כמותם כשולחנות מלאי קיא וצואה.

5 אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" יחזקאל מא, כב. הנביא יחזקאל מדבר בפסוק זה על המזבח ומכנה אותו בשם "שולחן". מסתבר שכל שולחן בשר ודם שאומרים עליו דברי תורה בשעת הסעודה הופך כביכול ל"שולחנו של מקום", למעין מזבח מקודש שעליו מועלים קרבנות לאלוהים. בתקופה שאין בה בית מקדש ואין מזבח וקרבנות מחליפה אותם הסעודה האנושית, המתובלת בלימוד תורה. ואכן, המנהג להוסיף "דברי תורה" לסעודות בעיקר חגיגיות הפך למנהג מקובל מאוד בקרב עם ישראל לדורותיו ולתפוצותיו.

6 על ר' שמעון בר יוחאי

7 השם "שמעון" היה פופולארי ביותר בעולמם של חכמים והרבה חכמים בשם זה נזכרים במסכת אבות: שמעון הצדיק ושמעון בן שטח, רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון בן נתנאל – וכולם נדונו לעיל – וכעת עולה על הבמה "רבי שמעון" בסתם, וכנראה הכוונה לר' שמעון בר יוחאי הנזכר גם במשנה מאות פעמים בשמו הפרטי בלבד אך הוא נזכר בשמו ובשם אביו להלן ו, ח. ר' שמעון בר יוחאי חי בארץ ישראל במאה השנייה לספירה. הוא למד אצל ר' עקיבא בבני ברק במשך שנים רבות והגיע לגדולה בשל ידיעותיו ואישיותו. ר' שמעון או בכינויו המקובל: רשב"י נמנה עם אלו שהקימו את המרכז הדתי באושא שבגליל התחתון לאחר כישלון מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה. בין תלמידיו של רשב"י היה גם ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה בבלי, עירובין צא ע"א. המקורות מספרים על סלידתו של רשב"י מן השלטון הרומי, וכשנתגלה הדבר הסתתר עם בנו ר' אלעזר תחילה בבית המדרש ולאחר מכן במערה, במשך שלוש עשרה שנים. האגדה מספרת, שבכל אותו זמן עסקו השניים בתורה, ומתארת את הניסים והנפלאות שאירעו להם בשנים אלה במערה, ולאחר צאתם ממנה בבלי, שבת לג ע"ב ועוד. פרט לגדולתו בתורה היה רשב"י ידוע כבר בימיו כאיש מופת, הרגיל בעשיית ניסים, וסופר עליו שעלה בידו לבטל גזירה קשה שנגזרה על עם ישראל לאחר שהצליח לגרש שד מגופה של בת הקיסר בבלי, מעילה יז ע"ב. דומה שבשל תכונה זו יוחס לרשב"י בימי הביניים חיבור ספר הזוהר הוא החיבור המרכזי של תורת הסוד היהודית, הקבלה. לפי המסורת נפטר רשב"י בל"ג בעומר ונקבר במירון, ומכאן יסוד ההילולה המתקיימת על קברו בתאריך זה ומושכת לשם מאות אלפי בני אדם שנה בשנה ובפיהם גם הזמר "ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי"!

8 שולחנות ושולחנים ונימוסי שולחן

9 שולחנות רבים לו לעם ישראל. במקרא אנו מכירים את השולחן הן כאחד מכלי המשכן, שעליו הניחו את לחם הפנים שמות כה, כג ועוד והן כטבלה שעליה נהגו בני אדם לאכול, "שולחן המלך" שמואל ב ט, יג מכאן ושולחנם של אנשים רגילים מכאן כגון מלכים ב ד, י: "מיטה שולחן כסא ומנורה" כריהוט בסיסי של חדר. בספרות חז"ל מוצאים אנו אזכרות רבות של השולחן האנושי וגם מוסד חדש, "שולחני" משנה, מעשר שני ד, ב, שהוא חלפן כספים ו"בנקאי" של אותם ימים, שנקרא כך מן הסתם משום שהכספים היו מונחים לפניו על השולחן. עם זאת, עיקר עניינם של חכמים בשולחן הוא בנימוסים הראויים למי שיושבים סביבו לסעודה שצריכה להיות, כאמור, מלווה גם בדברי תורה. יצירה בשם "מסכת דרך ארץ", שנערכה בשלהי תקופת חז"ל, אוספת לתוכה כמה מן הדרכים הראויות לתלמיד חכם ולמען האמת, לכל אדם בן תרבות היושב לסעוד: "לא ילקק באצבעותיו", "לא יגהק בפני חברו", "לא יהיה נוטל את הכיכר ויתלוש בו בשיניו ויחזירנו אחר כך על השולחן", ולא יתחיל בעל הבית לאכול קודם לאורחים, ואורח המוזמן לסעודה לא יביא עמו אורחים אחרים מבלי לקבל את אישורם של המארחים מראש, וכיוצא בזה עוד. המסכת מלמדת כי כאשר השולחן והסעודה נתפסים כמסגרת שאפשר לרוממה אל מעבר למילוי הצרכים הגשמיים ההכרחיים של בני אדם, יש להקפיד בהם הקפדה מיוחדת על התנהגות ראויה ומכובדת.

10 כמה קומות למקום?

11 תיבת "מקום" משמשת בלשון חז"ל לפחות בשלוש משמעויות ברמות שונות עד מאוד של השיח, מרמה גבוהה ונשגבת ועד לרמה נמוכה ביותר.

12 ברמה הנשגבת ביותר משמשת תיבת "המקום", כשלפניה ה"א הידיעה, ככינוי לאלוהים. היא מוכרת עד מאוד מדברי הניחומים שנוהגים בני עדות אשכנז לומר לאבלים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" וכו'. ביסוד הביטוי הזה מצוי רעיון פילוסופי־תיאולוגי מורכב: העולם המציאותי שאנו חשים בו הוא רק חלק קטן מן ההוויה הכללית, והאלוהים מקיף את ההוויה הכללית הזו ולא מצוי בתוכה. הוא איננו בתוך העולם, אלא העולם מצוי בתוכו. האלוהים לא מצוי במקום כלשהו, אלא כל מקום ומקום מצוי בתוכו, והוא "המקום", בה"א הידיעה. ברמה נמוכה הרבה יותר מוקנית למילה "מקום" המשמעות הארצית הפשוטה של אתר מוגדר גיאוגרפית כגון להלן: ה, ט: "מאיזה מקום אתה", אבל גם סיטואציה במישור הזמן "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" לעיל ב, ו, וכמוהו הרבה. והנה, למרבה ההפתעה נמצא "מקום" גם במישור שלישי, נמוך הרבה הרבה יותר, כלשון נקייה, "לשון סגי נהור", לתיאור איברים מוצנעים בגוף האדם שלא מכובד לדבר בהם בלשון בוטה וראוי להסתפק ברמיזה אליהם. הכוונה בעיקר לאברי הגוף הקשורים בהפרשות שונות. כך, למשל, עוסק התלמוד הבבלי שבת פב ע"א באדם העושה את צרכיו, ומתייחס לקינוח הגוף לאחר מכן בעזרת "צרור" היום היינו אומרים נייר טואלט וכו' שמשתמשים בו "באותו מקום", והמבין מבין. המילה "מקום" תופסת אפוא מקום נכבד בלשוננו, ובמקומות שונים בתוכה.

1 רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה. מי שאיננו ישן בשעות שנהוג לישון בהן,

2 וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי. וכן מי שהולך לבדו בדרך שבין מקומות ישוב, בין ביום בין בלילה, ובשני המקרים, במקום לעסוק בתורה, הריהו

3 מְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה. מקדיש את תשומת לבו והרהוריו לדברים חסרי ערך,

4 הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. אדם שכזה מכניס את עצמו לסכנת נפשות. בנוסחים רבים של המאמר נכתב: "והמפנה לבו", כאילו מדובר בעניין נוסף, שלישי, אך אנחנו העדפנו את הנוסח "ומפנה" לבו, שעל פיו מדבר ר' חנינא בשני עניינים בלבד: "הנעור בלילה" ו"המהלך בדרך". הנחת היסוד של מאמרו של ר' חנינא אומרת כי התורה, והתורה בלבד, יכולה להגן על האדם בשעות ובמקומות של סכנה. הלילה נתפס בעולם הקדום – ולא מעט גם בזמנים אחרים – כזמן מסוכן יחסית, שבו מתחזקים כוחות השחור האורבים לאדם, שלא לדבר על פושעים למיניהם, והוא הדין בשהייה בדרך הבין־עירונית, כשאדם ההולך לבדו חשוף לסכנות רבות. באבות דרבי נתן נוסח ב, לד הובא כראיה לדברי ר' חנינא פסוק מספר משלי שהובן כעוסק בתורה: "בהתהלכך תנחה אותך ... בשכבך תשמור עליך" ו, כב, ואולי פסוק זה עומד גם ביסוד מאמרו של ר' חנינא. – רבים הם המאמרים בספרות חז"ל הבנויים על תפיסת עולם כעין זו, כגון: "כל אומניות =מקצועות שבעולם אין עומדין לאדם =מסייעים לו אלא בנערותו, בזמן שכוחו עליו, אבל אם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי מידת הייסורין ואין עושה מלאכה – לסוף שמת ברעב; אבל תורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו" תוספתא, קידושין ה, טז. לאור מאמרים אלו יש להבין הרבה מדרך חייהם של בעלי המאמרים שדבריהם מובאים במסכת אבות. נראה שגם מי שאיננו שותף לתפיסת עולם דתית זו יסכים כי הבטלה, שגם עליה מדבר ר' חנינא, היא אֵם כל חטא וראוי לברוח ממנה כמפני אש. וראו מאמר דומה להלן ג, ט.

5 על ר' חנינא בן חכינאי

6 חכם ארץ ישראלי שחי במהלך המאה השנייה לספירה. ר' חנינא הקרוי לעיתים חנינה או חנניה למד תורה בצוותא עם ר' שמעון בר יוחאי בישיבתו של ר' עקיבא בבני ברק, ומפיו של ר' עקיבא למד גם את תורת הסוד בבלי, חגיגה יד ע"ב. לפי מסורות מאוחרות יחסית הוא נמנה בין עשרת הרוגי מלכות אשר הוצאו להורג בידי הרומאים לאחר מרד בר כוכבא.

7 בתלמוד הבבלי כתובות סב ע"ב מצוי סיפור מפורסם העוסק בר' חנינא וביחסיו עם אשתו. לפי המסופר שהה ר' חנינא מחוץ לביתם במשך 12 או 13 שנים רצופות, ואשתו היא שניהלה בהיעדרו את משק הבית. לאחר ששב לביתו, במפתיע ובלי להודיע על שובו מראש, פרחה נשמתה של אשתו מעוצמת המפגש, ורק תפילתו של ר' חנינא השיבה לה את נשמתה. נראה שסיפור זה, העוסק באישה שקיבלה באהבה את היעדרותו הארוכה של בעלה לשם לימוד תורה, הוא הרקע לדרשתם של חכמים על הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" בראשית ב, יח: "אם זכה – עזר, כאשתו של חנינא בן חכינאי; ואם לא זכה – כנגדו, כאשתו של ר' יוסי הגלילי" בראשית רבה יז, ג אך מפני כבודה של אשת ר' יוסי הגלילי לא נביא את סיפורהּ.

8 בטלה ואבטלה

9 השורש בט"ל מופיע בצורות שונות במסכת אבות. כבר ראינו לעיל א, ה כי מי שמרבה שיחה עם האישה "בוטל מדברי תורה" ונענש על כך, ולהלן עוד נראה "ביטול תורה" מה הוא פרק ד, משניות יא־יב. הבטלה להבדיל מן האבטלה היא מצב שאדם בוחר מרצונו להימצא בו – בדרך כלל בשל עצלותו לעיל ב, כ – והיא הובילה מאז ומתמיד לתופעות קשות: "שהבטלה מביאה לידי שעמום" משנה, כתובות ה, ה, ו"הבטלה מביאה לידי זימה" שם. על כן קבעו חז"ל כי גם אישה עשירה מאוד, שיש לה משרתים ומשרתות בלא גבול, חייבת לעסוק במלאכת כפיים כלשהי, לבל תתבטל שם. האזנה למהדורת חדשות אופיינית יכולה לאשר את הפסימיות שבהערכות הללו: אלכוהול, סמים וקטטות רחוב, הם במידה רבה תוצר של הרִיק החברתי שמביאה עמה הבטלה. בדיון נוקב שעסק בשאלה של מספר ימי הלימודים הראוי בכל שבוע, טען חבר הכנסת זבולון המר: "אנו שוללים את קיצור שבוע הלימודים ... מטעמים חברתיים־ערכיים, מפני החשש שתשרור אווירת הרחוב, רוח של חוסר מעש, בטלה, שעמום, אשר ייכפו על בני הנוער" נאמר בדיון בכנסת בשנת 1993. ויפה אמרה מסכת דרך ארץ ה, ה כי שבעת הגורמים לחטא הם: "הירהור הלב, ליצנות, גסות הרוח, אכזריות, הבטלה, שנאת חנם, עין הרע", וחלק מאלה כבר פגשנו במסכת אבות במקומות שונים.

10 והנה, פעמים בודדות מצאנו בספרות חז"ל גם את התיבה "אבטלה", במשמעות של: דבר בטל, דבר מיותר ירושלמי, ביצה ה, ב: "נר של אבטלה", שהוא נר שאין בו צורך. אך בשפה העברית החדשה נעשה שימוש רב במילת "אבטלה" כתיאור מצב הנכפה על אדם שלא עולה בידו למצוא עבודה, אף שהוא מעוניין בה. המובטל בעל כורחו נוטה לדיכאון, לאובדן ביטחון עצמי ולעיתים אף מגיע בשל כך לפשיעה. וגם כאן יכולים אמצעי התקשורת ללמד על תופעות של אלימות במשפחה, סמים ואלכוהול, הנובעים מחוסר מעש. "דמי אבטלה" אינם פותרים את הבעיה, אך מדינה מתוקנת מנסה לסייע באמצעות הסבה מקצועית, פיתוח מקומות עבודה ובלית ברירה גם "עבודה יזומה", ובלבד שלא ילך אדם בטל, שכן אדם שכזה באמת מתחייב בנפשו.

11 סכנות הדרך

12 מאז ומתמיד היתה הדרך – בייחוד הדרך שבין יישוב ליישוב – מקום מסוכן ללכת בו. כבר חז"ל קבעו כי "ארבעה צריכין להודות": "יורדי הים =ספנים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא" בבלי, ברכות נד ע"ב. הביטוי לקיום חובה זו היא בברכה הידועה בשם "ברכת הגומל", ועצם החיוב לומר אותה לאחר הליכה במדבר מעידה על הסכנה שהליכה כזו טומנת בחובה: שודדים, אובדן הדרך, חום וצימאון, חיות רעות ועוד סכנות כגון אלה. קל וחומר שהליכה בדרך היא מסוכנת למי שיוצא לבדו, ולא בשיירה. המדרש קובע קהלת רבה ג, ב כי שלושה אנשים פותחים כביכול את פיו של השטן לקטרג עליהם: "השרוי בבית המרועע =מי שנכנס לחורבה המטה לנפול, והמהלך בדרך יחידי, והמפרש =מפליג בים הגדול". ועוד מסופר שם במדרש על ר' ינאי שהיה משאיר צוואה בביתו בכל פעם שיצא לדרך, מחשש שלא יחזור. על כן שיבחו חז"ל את אברהם אבינו על שיצא לדרכו בראשית כב, ג כאשר שני נערים ליוו אותו: "לימדתך תורה דרך ארץ, שלא יהא אדם יוצא לדרך בפחות משניים, שאם יצא סופו נעשה עבד לעבדו" ויקרא רבה כו, ז, שאם יצא אדם עם עבד אחד בלבד, עשוי אותו עבד להיפצע וסופו של דבר שהאדון נעשה משרתו של עבדו.

13 בשל כך קבעו חז"ל כי "כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך" ברכות כט ע"ב. ואף הציעו נוסח לברכה זו, אותו ניתן למצוא תלוי על מראות במכוניות רבות, מודפס בעיבוד מתאים כחלק מחומר הקריאה המצוי בכיס המושב של כל מי שטס בחברת תעופה ישראלית, ומוכר בוואריאציות רבות כתפילה לצנחן קודם צניחה, לצוללן טרם צאתו למשימה ועוד כיוצא באלה. "אשרי יושבי ביתך" אומר המזמור, אך מי שצריך להלך בדרך, טוב שיישמר מסכנותיה.

1 רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר. ומאמרו מדבר על שלוש מטלות שכל גבר חייב היה למלא אחריהן: לימוד תורה, תשלום מיסים ומילוי שאר חובות שהרשות מטילה על האדם, כגון עבודות כפייה "עול מלכות", והצורך להתפרנס "עול דרך ארץ". המדובר במטלות שהן לא פעם כבדות, עד שניתן בהחלט לתארן כ"עול". והנה, העיסוק בתורה, לפי חכמינו, הוא המטרה המרכזית שלמענה נוצר האדם לעיל ב, ט, ועל כן

2 כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. כל מי שמקבל על עצמו להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, פטור מעצם כך מחובותיו כלפי המלכות ומחובתו להתפרנס, שכן הוא חי על חשבון הקופה הציבורית, וזו מממנת גם את חלקו בתשלום מיסים.

3 וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. והיפוכו של דבר: מי שאיננו מקבל על עצמו את עולה של תורה, חייב להקדיש את זמנו לפרנסה וחייב אף למלא את כל חובותיו כלפי הרשויות, בין אם מדובר בשלטון היהודי הפנימי ובין אם המדובר במה שהמלכות הזרה ובתקופתו של ר' נחוניא הכוונה, כמובן, לרומי מחייבת בו את האנשים: תשלום מיסים, השתתפות בשמירה על היישוב, חפירת בורות מים וכיוצא באלה משימות. הקביעה כי תלמידי חכמים, המקדישים את כל זמנם ללימוד תורה "תורתם אומנותם", יהיו פטורים משאר החובות שהחברה מטילה על חבריה, שבה והדהדה במהלך הדורות במסגרת סוגיית יחסו של כלל הציבור אל תלמידי החכמים שבקרבו. גם בימינו שלנו היא חוזרת ונשמעת בחלל הציבוריות הישראלית.

4 על ר' נחוניא בן הקנה

5 חכם ארץ ישראלי שחי במפנה המאות הראשונה והשנייה ופעל ככל הנראה בעיירה אמאוס, שעל הגבול שבין יהודה לשפלה ראו לעיל ב, יט. הוא נולד עוד בתקופת בית המקדש השני בבלי, בבא בתרא י ע"ב והאריך ימים. תלמידו המפורסם ביותר היה ר' ישמעאל, בן שיחו של ר' עקיבא בבלי, שבועות כו ע"א, והוא התפרסם בעיקר בשל מידותיו הטובות אשר, לדבריו, הן שגרמו לאריכות ימיו. כשנשאל על ידי תלמידיו לסוד גילו המופלג אמר: "מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וּותרן בממוני הייתי" בבלי, מגילה כח ע"א, כלומר: הוא לא שמח לאידם של חבריו, מחל לכולם בטרם לכתו בכל יום לישון, והיה סלחן בענייני ממון. ועוד מסופר עליו שהיה נוהג להתפלל תפילה קצרה בכל פעם שנכנס או יצא מבית המדרש, וכששאלו אותו לפשר תפילה זו, ענה: "בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי =תודה על גורלי" משנה, ברכות ד, ב. וגם תפילה זו מלמדת על אופיו של ר' נחוניא ודאגתו שלא ייכשלו חבריו ותלמידיו בשל תורה לא נאותה שילמדם.

6 מתורתו של ר' נחוניא נשתמר רק מעט כגון בבלי, מגילה ז ע"ב אך הוא נזכר פעמים רבות בספרות המיסטית הקדומה, ובימי הביניים אף טענו שהוא מחברו של אחד מספרי המסתורין הראשונים, "ספר הבהיר" הרמב"ן אף קורא לספר הבהיר בשם "מדרש נחוניא בן הקנה". נראה שזיהוי זה איננו קולע לאמת ההיסטורית, אך הוא מלמד יפה על תדמיתו של ר' נחוניא במסורת עם ישראל כמיסטיקן. כן יוחסה לו כתיבת הפיוט "אנא בכוח" הנאמר בהזדמנויות שונות, כגון במסגרת שחרית של שבת, קבלת שבת או טקס ספירת העומר וראשיתו: "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה". גם פיוט זה נתבאר כעוסק בעולמות העליונים, תחום עיסוקו המועדף של ר' נחוניא בן הקנה על פי המסורת המאוחרת לו בזמן. אגב: השם "הקנה" לא נתבאר עד תום.

7 "תורתם אומנותם"

8 ייתכן שפירושם הראשוני של הביטויים "מעבירין ממנו עול מלכות" ו"נותנין עליו עול מלכות" מכוון אל ההשגחה העליונה, שהיא הדואגת לכך שלומדי התורה לא יחויבו בחובות אחרות. כך, למשל, נאמר באבות דרבי נתן נוסח ב, לב בצמוד לדבריו אלה של ר' נחוניא: "הנותן ליבו לדברי תורה, מעבירין ממנו דברי שטות"; ובמקום אחר: "ר' נחוניא אומר, כל הנותן דברי תורה על לבו, מעבירין ממנו הרהורי חרב, והרהורי רעב, והרהורי זנות והרהורי שטות והרהורי יצר הרע והרהורי דברים בטלים..." שם, הוספה ב, ו. ואולם עם הזמן נתפסו דברי ר' נחוניא כמדברים על פטור מחובות שונות, המוענק לתלמידי חכמים בידי החברה שבתוכה הם חיים. פטור ממיסים לתלמידי חכמים, למשל, נדון כבר בתלמודים עצמם. כך, לדוגמא, מציין רבא, חכם בבלי של המאה הרביעית בבלי, נדרים סב ע"ב: "... שרי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא אכרגא" = מותר לו, לאחד מתלמידי החכמים, לומר: אינני משלם את המס, כגון מס גולגולת המוטל על כל אדם ואדם. במהלך ההיסטוריה היהודית שב הנושא ועלה פעמים רבות, והוא סוכם בקצרה בספר הפסקים הקלאסי, בן המאה השש־עשרה, "שולחן ערוך" יורה דעה, סימן רמג: "דבר שהוא צריך לשמירת העיר, כגון חומות העיר ומגדלותיה, ושכר השומרים, לא היו חייבין תלמידי חכמים לתת ... שאין צריכין שמירה, שתורתן שמירתם, ולכן היו פטורים מכל מיני מיסים, בין מיסים הקצובים על כל בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו, בין הקבועים בין שאינם קבועים, וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם =לשלם במקומם אפילו המיסים הקבועים על כל איש ואיש".

9 סוגיה זו של פטור ממיסים ושאר חובות כלפי החברה עלתה במלוא עוצמתה על פני השטח עם הקמת מדינת ישראל, והיא אחד מן הנושאים המסעירים עד היום את החברה הישראלית. עם הקמת צבא ההגנה לישראל הסכים ראש הממשלה ושר הביטחון של אותם ימים, דוד בן גוריון, לפטור מחובת השירות הצבאי תלמידי ישיבות אשר "תורתם אומנותם". בתחילה מדובר היה בכארבע מאות אברכים אשר זכו לפטור זה בעקבות דרישתו של "החזון איש", ר' אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיג היהדות החרדית בארץ. עם הדורות והשנים עלה וגדל מספרם של אלה שקיבלו את הזכות לדחות את שירותם הצבאי לזמן בלתי מוגבל, והוא נאמד בעשרות אלפי גברים. המתח בין אלה "הממיתים עצמם באהלה של תורה" לבין אלו שמשלמים בגופם ובזמנם את מחיר ההגנה על המדינה מלווה אותה מאז ראשיתה ועד היום. מפעם לפעם צצים פתרונות חדשים וניסיונות חדשים לפתור שאלה נכבדה זו, שיסודה בהכרה בחשיבות לימוד התורה מכאן, ובצורך למלא חובות שהחברה כולה נדרשת להן מכאן. אחת הדרכים המאפשרות חיים על "קו התפר" הזה הן ישיבות ההסדר המשלבות לימודים בישיבה עם שירות צבאי מקוצר או מלא, אך רק הזמן ילמד אם אכן בזה תגיע הסוגיה לפיתרון מוסכם על הכול.

1 רַבִּי חֲלַפְתָּא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר. ומאמרו עוסק בחשיבות לימוד התורה, בחברותא ואף ביחידות ודברים דומים עד מאוד נאמרו לעיל ג, ג.

2 עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם. בשעת לימוד התורה מצטרפת כביכול השכינה ראו להלן אל הלומדים, שוהה ביניהם ומוסיפה קדושה למעמד הלימוד,

3 שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" תהילים פב, א. ו"עדה" הם עשרה אנשים, בעקבות האמור בספר במדבר יד, כז שם מכונים עשרת המרגלים בכינוי "עדה". עשרה אנשים, כידוע, גם יוצרים מה שמכונה "מניין" הנדרש לשם ביצוע פעולות דתיות שונות. ומכאן הולך ר' חלפתא ומוכיח כי השכינה מצטרפת גם למספרים קטנים והולכים של לומדים, מחמישה ועד אחד.

4 וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ" עמוס ט, ו. "אגודה" רומזת למה שניתן לאגוד, לאחוז, ביד אחת, היינו בחמש אצבעות. על הארץ, בקרב חמישה בני אדם, מייסד, קובע, האלוהים אתנוכחותו. אגב יש להעיר כי בכתבי יד טובים מוחלפים זה בזה פסוקי הראיה המובאים בקשר לחמישה ושלושה אנשים.

5 וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" תהילים פב, א. ההרכב המצומצם ביותר של שופטים הוא הרכב של שלושה, ולפי זה אלוהים מצוי "בקרב" כל שלושה העוסקים במשפט, שהוא מעין לימוד תורה, כיוון שהוא נעשה על פיה.

6 וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע" מלאכי ג, טז. והשניים הם "איש" ו"רעהו" המדברים בענייני התורה, וה' מאזין להם כאילו הוא שרוי ביניהם.

7 וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" שמות כ, כד. וכיון שהפסוק מדבר בגוף יחיד "אבוא אליך וברכתיך" הוא מתפרש כמדבר באדם בודד הלומד תורה ומזכיר את שם ה' אגב כך. – וכבר התקשו פרשנים בשאלה מה בא ר' חלפתא לחדש ולהוסיף על דברי ר' חנינא לעיל ג, ג. מקצתם נתלו בעובדה שישנם כתבי יד המדברים כאן על "עשרה שיושבין ועוסקין בדין וכו'", ולפי זה עוסק ר' חלפתא במשפט ולא בלימוד תורה. ואולי יש לומר בפשטות ששני החכמים מדברים באותו עניין, ללמדנו על חשיבות הנושא בעיניהם ובעיני עורך מסכת אבות גם יחד.

8 על ר' חלפתא

9 חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה השנייה לספירה, ונראה שהיה תלמידו של ר' מאיר, משום שהוא מביא דברי תורה בשמו בבלי, בבא מציעא צד ע"א. להוציא עובדה זו, ולהוציא שם מקומו, לא נודעו פרטים אחרים אודותיו. בתלמוד הבבלי, שם, הוא מכונה גם "אבא חלפתא" ראו לעיל ב, יב, ואולי יש בכינוי זה עדות לגיל המופלג שאליו הגיע. לפי מסורת מאוחרת מקום קבורתו הוא בגליל, ליד מושב קדרים, ובכביש 85 עכו־עמיעד אף קרוי על שמו "צומת חלפתא".

10 על כפר חנניה

11 ישוב יהודי הנזכר במשנה כמציין את נקודת הגבול שבין הגליל העליון לתחתון שביעית ט, ב, ומקובל לזהות את שרידיו – כולל שרידי בית כנסת קדום – בבקעת בית הכרם, כקילומטר מצפון ליישוב הקהילתי הקרוי על שמו, כפר חנניה, סמוך לשרידי הכפר הערבי הנטוש "כפר ענאן" ויש לשים לב לדמיון הצלילי שבין "ענאן" ל"חנניה". בתקופת התלמוד היה ידוע כפר חנניה בתעשיית כלי החרס המשובחים שלו, שעליהם נאמר "כלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר" בבלי, שבת קכ ע"ב. תעשיית הקדרות המקומית היתה כה מפותחת ושמעה יצאה למרחקים, עד שנעשתה מקור לפתגם "קדרים לכפר חנניה" בראשית רבה פו, ו, שפירושו כמו "להכניס תבן לעופרים" מקום שהצטיין בתבואתו, היינו להביא דבר אל מקום שבו הוא מצוי ממילא בשפע ובאיכות גבוהה.

12 היכן משכן השכינה?

13 פעמיים נזכרת השכינה במסכת אבות גם לעיל ג, ג ורק פעם אחת נוספת במשנה כולה סנהדרין ו, ז, אך בספרות חז"ל בכללה היא נזכרת למעלה מאלפיים פעמים, כאחד מאופני התגלות האלוהים בעולם, בדרך כלל התגלות הנושאת עמה נימה נשית ואימהית. במקרא נמצא רק את השורש שכ"ן כמציין את נוכחות האלוהים בקרב בני האדם, הן בפעלים שונים כגון: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שמות כה, ח ועוד, והן בהזכרת המשכן. אך בספרות חז"ל מופיע שם העצם המופשט, השכינה, כמעין מהות עצמאית, הקושרת את האדם אל האלוהים, בשעות שמחה "איש ואישה זכו – שכינה ביניהן" בבלי, סוטה יז ע"א או בשעות משבר "בכל מקום שגלו ישראל – כביכול גלתה שכינה עמהם" מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא יד. בתפילת "אל מלא רחמים" – שבה מתפללים לעילוי נשמתם של נפטרים – מבקשים שהם יזכו "למנוחה נכונה" "על או: תחת כנפי השכינה", המתוארת כך כמעין ציפור האוספת תחת כנפיה את צאצאיה ומגינה עליהם או נושאת אותם על כנפיה למרומים. לשכינה נועדו תפקידים רבים במישור הלאומי ובמישור האישי גם יחד: היא לא זזה מעולם מן הכותל המערבי של בית המקדש שמות רבה ב, ב, היא ניצבת למראשותיו של כל חולה בבלי, שבת יב ע"ב והיא שהובילה את גופתו של משה רבנו לקבורה תוספתא, סוטה ד, ח ועוד הרבה כיוצא בזה. וכאשר הלעיג כופר אחד על רבן גמליאל ואמר לו: "אתם אומרים שבכל עשרה השכינה שרויה, כמה שכינה יש?", הסביר הוא לו כי השכינה כמוה כשמש, המצויה בכל מקום בעת ובעונה אחת ומאירה ומאפשרת חיים לכול בבלי, סנהדרין לט ע"א.

14 ...שמונה, תשע, עשר, יש!!

15 לא פעם רואים אנו בפינת רחוב או בפאתי מטוס קבוצה המתכוננת לתפילה ומחפשת "עשירי למניין". מסתבר שעניינים רבים השייכים לטכסי הדת היהודית דורשים שיבוצעו בנוכחות עשרה אנשים, הם ה"מניין" ביהדות האורתודוכסית – עשרה גברים מעל גיל מצוות, בזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי – עשרה מבוגרים, גברים כנשים. דבר זה נקבע בתקופת המשנה, ובמסכת מגילה ד, ג באה רשימה ארוכה של מעמדות דתיים הדורשים לשם ביצועם מניין: ברכת כוהנים, קריאת התורה, טכס החופה ועוד. במשך הזמן נקבע כי גם הקדיש – אותה תפילה ארמית הנאמרת בידי האבלים – דורשת נוכחות של מניין אנשים, כמו גם טכס ברית מילה ועוד. הקביעה כי מדובר דווקא בעשרה אנשים ולא, דרך משל, בשבעה או בשנים־עשר, שני מספרים המקודשים אף הם במסורת נסמכת לעיתים על המסופר במגילת רות. שם אוסף בעז עשרה אנשים כדי לבצע בנוכחותם את הטכס שאפשר לו לשאת את רות לאשה ד, ב. הדרישה למניין עומדת ביסוד התפילה היהודית בציבור ומגדילה את רמת הסולידריות שבין חברי הקהילה, הזקוקים זה לזה כדי לקיים את המצוות הדתיות שהם חייבים בהן. ולאור מה שראינו עד כה לא נופתע לגלות גם כי כל "עשרה שמתפללין – שכינה עמהם" בבלי, ברכות ו ע"א.

1 רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר. ומאמרו, המבוסס על הנחות יסוד אמוניות־דתיות, בא לעודד קיום מצוות, בעיקר כאלה התובעות את זמנו ורכושו של האדם.

2 תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ. כל מה שמקדיש אדם מזמנו ומרכושו למטרות כגון לימוד תורה, צדקה, החזקת בתי כנסת, מעשרות או ביכורים, את כל זה, אומר ר' אלעזר, נותן האדם ממה ששייך בעצם לאלוהים, כיוון שהיקום כולו – על אנשיו וקנייניהם – הוא רכושו. והראיה לכך מובאת מפסוק מספר דברי הימים:

3 וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" דברי הימים־א כט, יד. עם סיום הכנת החומרים לבניין המקדש אמר דוד המלך כי כל מה שאסף וכל מה שתרם העם ותרמו מנהיגיו לא בא בסופו של דבר מרכושם שלהם, כי הכול הוא מתת שמים והכול שייך לאלוהים. – בין המפרשים יש המרחיבים את מאמרו של ר' אלעזר לכלול את "כל חפצי שמים, בין בגופך בין בממונך" ר' עובדיה מברטנורא, ויש המצמצמים אותו בעיקר אל נושא הצדקה, כגון האמור במדרש: "לא יאמר אדם מחסר אני מנכסיי אם אתן לעניים. יסתכל אדם ויראה כי כל מה שאינו מחסר – אינו מוסיף. שער הראש והזקן שהן מסתפרין – לעולם מגדלין, והגבינים =הגבּות אינם מסתפרים לעולם ואינם מגדלין. נמשלו ישראל לרחל =כבשה שגוזזים אותה והיא מגדלת צמר בכל שנה ושנה, ואילו החזיר אינו נגזז ואינו מוסיף. אם נתת צדקה, לא משלך נתת אלא משל הקב"ה, שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב' חגי ב, ח, וכן הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך' ... וכן היה רבי מאיר זו גירסתו! אומר 'תן לו משלו, שאתה ושלך שלו'" שיר השירים זוטא א, טו. קשרו של ר' אלעזר אל נושא הצדקה ראו להלן מצדיק אולי פירוש מצמצם זה.

4 על ר' אלעזר ועל ברתותא

5 חכם ארץ ישראלי שחי בראשית המאה השנייה. ר' אלעזר בן יהודה היה מתלמידיו של ר' יהושע ורעהו של ר' עקיבא. המאמר שלפנינו – שיש המפרשים אותו כעוסק בעיקר במתן צדקה – מתקשר יפה אל סיפור אודות ר' אלעזר. הוא היה ידוע כמי שנותן צדקה ביד רחבה, עד שגבאי הצדקה היו מתחמקים ממנו כשראוהו, כיוון שידעו שהוא יתן להם אף את פרוטתו האחרונה ולא רצו לרושש אותו לגמרי בבלי, תענית כד ע"א. על פי המשך הדברים בתלמוד יצא פעם ר' אלעזר לשוק כדי לקנות נדוניה לבתו, ראה מרחוק גבאי צדקה, אשר ניסו להתחמק מפניו, אך לא הניח להם עד שתפס אותם והשביע אותם לספר לו במה הם עוסקים. כשענו לו: "ביתום ובאלמנה", אמר להם ששני אלו קודמים לבתו ונתן להם את כל שבידו.

6 ובאשר למקום מושבו של ר' אלעזר המופיע במקורות שונים כברתותא, בירתותא, כפר תותא או בירתא, נראה שהיה בקרבת יבנה, כיוון שחכם זה מוסר דברים מפי חכמים שישבו בעיר זו כגון משנה, טבול יום ג, ד.

7 "דוד מלך ישראל חי וקיים"

8 ארבע פעמים נזכר המלך דוד במסכת אבות ועוד כמספר הזה פעמים במשנה כולה. במשנתנו הוא נזכר כמי שהכין את החומרים לבניין המקדש, ולהלן הוא נזכר גם כלומד תורה ו, ג וכמחבר ספר תהילים ו, ט – כולם הקשרים שמתחום הדת והאמונה. מסתבר שדוד המלך של חז"ל שונה בעיקרו עד מאוד מזה המצטייר מן הספרים ההיסטוריים של המקרא שמואל ומלכים, וקרוב יותר אל דוד כפי שהוא עולה מחזונם של הנביאים, ממזמורי תהילים המיוחסים לו או העוסקים בו "מזמור לדוד" ומתיאורו בספר דברי הימים, המזכיר אותו בעיקר כמי שהכין את הקרקע לבניין המקדש וארגן את סדריו. דמותו של דוד עברה שינויים מרתקים במהלך הדורות. דוד של ספרי נביאים ראשונים – לוחם מר נפש, פוליטיקאי ממולח, חוטא ברדיפת נשים ובהריגת מתחריו כעולה, למשל, מסיפור בת שבע ואוריה – נעשה בספרות המקראית המאוחרת, ובמיוחד בספרות חז"ל, לתלמיד חכמים, המקדיש את מירב זמנו ללימוד תורה ולחיבור שירות וזמירות. "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר" בבלי, ברכות ג ע"ב. דוד של חז"ל הוא בעיקרו של דבר אדם ירא שמים המקיים את המצוות כולן באדיקות רבה: מתפלל בכל מקום וזמן פסיקתא רבתי ט, מפריש מכספו דרך קבע לצדקה בבלי, בבא בתרא י ע"ב ומתרחק מגזל תנחומא שמות, ז. ובכלל: "וכן היה דויד מלך ישראל עושה: מקהיל קהילות בשבת ויושב ודורש ... מעמיד את הבימה בבית המדרש ויושב ודורש לישראל בשורות טובות ונחמות, הלכות הפסח בפסח והלכות עצרת =שבועות בעצרת והלכות החג =סוכות בחג" מדרש הגדול לשמות, עמ' תשכג.

9 הסיבות לשינוי הגדול הזה שעברה דמותו של דוד הן רבות, אך אחת מהן היא בוודאי רצונם של חכמים להציג את אבי שושלת המלוכה בישראל, את אביו של המשיח שהוא כידוע "בן דוד" באור חיובי יותר מזה העולה מן המקרא וכדמות הקרובה יותר לעולמם שלהם. המשפט הידוע, "דוד מלך ישראל חי וקיים" בא לעולם כמסופר בתלמוד הבבלי, ראש השנה כה ע"א כסיסמה חד פעמית שבאמצעותה הודיעו לראשי הסנהדרין על קידוש החודש. משפט זה נתפרש עם הזמן כמבטא את דמותו העל־היסטורית והנצחית של המלך, והוא נעשה לאחד משירי העם הידועים ביותר בזמר הישראלי, ואף בוצע בידי גדולי הזמרים בעולם כולו.

10 דברי הימים – מתכון נגד הירדמות?

11 ספרות חז"ל בכללותה עוסקת אך מעט בספר דברי הימים. נראה שהמון העם לא הכיר ספר זה, וכתוצאה מכך נמנעו דרשנים מלהשתמש בו לשם הוכחת דבריהם. אך מסתבר שלא רק ההמון הדיר את רגליו מספר דברי הימים. דון יצחק אברבנאל בן המאה הט"ז, בהקדמתו לפירושו לספר שמואל, מציין ש"הספר ההוא, דברי הימים, בלתי נהוג אצל היהודים במדרשיהם", ובהמשך ההקדמה הוא אף מכה על חטא ואומר: "את חטאיי אני מזכיר היום, כי לא קראתי בו מימיי, ולא חיפשתי בעניינו מהיותי ועד עתה". העובדה שחז"ל ממעטים להשתמש בספר דברי הימים במהלך דרשותיהם מפתיעה שבעתיים על רקע קביעתם, ש"לא ניתן דברי הימים אלא לידרש" ויקרא רבה א, ג ועוד, היינו שכל תכליתו של הספר – ובעיקר רשימות היוחסין הארוכות הפותחות אותו – היא לשמש חומר גלם לדרשות.

12 התייחסות נוספת אל ספר דברי הימים אנו מוצאים במשנה יומא א, ו. מסתבר שבלילה של יום הכיפורים מקריאים היו בפני הכהן הגדול את ספר דברי הימים וספרים אחרים. ומדוע? רש"י בפירושו כותב: "שהן דברים ממשיכין =מושכין את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו" שכן לכהן הגדול אסור היה לישון באותו לילה, ואילו הרמב"ם בפירושו למשנה אומר: "אלו הספרים הנזכרים יש בהם סיפורים וחשבונות לזמנים שעברו, ישעשעו הנפש, ולא יתנמנם". נוכל על כן להוסיף את ספר דברי הימים לרשימת הדרכים שבאמצעותן ניתן לשמור על עירנותם של מי שאסור שיירדמו, בצד הקפאין ודומיו.

13 רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר. ויש נוסחים הגורסים: "רבי שמעון", הוא ר' שמעון בר יוחאי, אלא שחכם זה כבר אמר את דברו לעיל ג, ד והנוסח "רבי יעקב" נראה עדיף.

14 הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה. מי שהולך בדרך ותוך כדי כך משנן בעל־פה ="שונֶה" את התורה שלמד,

15 וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר "מַה נָּאֶה אִילָן זֶה, מַה נָּאֶה נִיר זֶה". ואותו אדם פוסק משינון התורה ="ממשנתו" ומתפעל מן האילנות ומן השדות החרושים =ניר המתגלים לעיניו,

16 מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁו. פסוקי המקרא ראו להלן מלמדים כי אדם כזה נחשב כמי שמכניס עצמו למצב של סכנה. לדעת ר' יעקב רק התורה מגנה על האדם ובלעדיה הוא חשוף לפגעים שונים, בכל מקום ובכל זמן, ובמיוחד כשהוא מהלך ברשות הרבים שסכנותיה מרובות והשוו לעיל ג, ה. חז"ל לא התנגדו להנאת החושים ממעשה הבריאה ומעולם הטבע – ואף חייבו אמירת ברכות שונות למראה אילנות מלבלבים בחודש ניסן, או למראה מחזות טבע אחרים ברקים, הים הגדול ועוד – אלא שאת לימוד התורה ושינונה ראו כעומד בראש סולם הערכים האנושי, והפסקתו, ואפילו למטרה חיובית, נתפסה כמעשה שאין ראוי לעשותו, מעשה שסכנתו בצידו.

17 מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב. ולא ברור מה הוא הכתוב, מה הוא הפסוק, שבו מדובר. על כן יש הרבה הגורסים כאן "מעלין עליו" בלי מילת "הכתוב", ואחרים מצביעים על פסוקים שונים, כגון פסוק מספר משלי שהובן כעוסק בתורה: "בהתהלכך תנחה אותך ... בשכבך תשמור עליך" ו, כב, או הפסוקים הנזכרים במשנה הבאה וראו שם. בין כך ובין כך, אין בדברי ר' יעקב משום התעלמות מיפי הטבע או קריאה לזלזל בו, אלא רק קביעת סדר עדיפויות והצבת רף גבוה בפני לומדי תורה, התובע מהם התמסרות ללא גבול, בכל מצב ומול כל פיתוי, אף חיובי.

18 על ר' יעקב

19 הוא ר' יעקב בן קורשאי או: קרשי, חכם ארץ ישראלי שחי באמצע המאה השנייה לספירה, והיה אחד ממוריו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה ירושלמי, שבת י, ה. נראה שקשרו אל בית הנשיא היה קשר אמיץ והוא נזכר באחד מן הסיפורים כמי ששמר אמונים לנשיא בשעת משבר. שני חכמים, ר' מאיר ור' נתן, ביקשו להביך את הנשיא של אותם ימים, רבן שמעון בן גמליאל, על ידי שקבעו בהיעדרו שסדר הלימוד למחרת היום יהיה במסכת עוקצין מן המשנה, מסכת שלא רבים עסקו בה. ר' יעקב, ששמע על התוכנית הזו, חזר ושינן באזני הנשיא את המסכת במשך הלילה כולו, עד שלמדהּ על בוריה בבלי, הוריות יג ע"ב. ומעניין שעל חשיבות השינון עומד ר' יעקב גם במאמר שלפנינו.

20 "חמור נושא ספרים"

21 בשיעורי תּוֹשְבָּ"ע, הוא הקיצור המקובל של "תורה שבעל־פה" למען האמת יש לומר: תורה שעל פה!, מחזיקים הלומדים לפניהם ספרים רבים: משנה ותלמוד, מדרש וסידור ועוד כיוצא בזה, והכול בכתב. אך לא כך היו הדברים מעולם. בתקופת חז"ל היתה התורה שבעל־פה עדיין פשוטה כמשמעה: תורה שהועברה בעל־פה, והשינון היה דרך הלימוד המקובלת שלה. כך חזרו הלומדים בעל־פה על קטעי מקרא ותפילות, הלכות ואגדות, פעם ופעמיים ובמקרה הצורך אף מאה פעמים, כי "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים" בבלי, חגיגה ט ע"ב. רק המסירה מפה לאוזן באמצעות השינון היתה הכלי להעברת המסורת מדור לדור, מהורה לצאצאיו וממורה לתלמידיו. בדרך כזו נתהוו והועברו חיבורי היסוד של חז"ל במשך דורות רבים, עד שהחליט מי שהחליט להעלותם על הכתב, וזאת משיקולים שונים. זה היה גם גורלה של המשנה – שבה מצויה מסכת אבות – ואף שמה, "המשנה", מרמז על אופן העברתה, על השינון. כך הועברו קבצים של משניות בעל־פה לאורך מאות שנים עד לימיו של רבי יהודה הנשיא, אשר צירף אותם יחדיו והעלה אותם על הכתב ולמען האמת, יש גם מי שסבור כי המשנה התפרסמה לראשונה בעל־פה ולא בכתב!. החכמים שיצרוה מכונים בשם "תנאים", שהיא הצורה הארמית של המילה העברית "שונים". זאת ועוד: בבתי מדרש רבים נמצאו אנשים מיוחדים, המכונים אף הם בשם "תנאים", אשר שימשו כספר חי, כזיכרון מהלך, ובשעה שנפל ספק באשר לנוסחו הנכון של מאמר כלשהו ביקשו מהם לדלות את הנוסח המדויק מזיכרונם. אנשים אלו חזרו לא פעם בדייקנות על דברים שלא הבינו, ובספרות ימי הביניים הם כונו לעיתים בלשון הגנאי "חמור נושא ספרים", ללמדך על הפער שבין הבנתם לבין זיכרונם. מסתבר – כפי שמגלים מחקרים שנעשו בתרבויות רבות, שאין בהן מסורת של כתיבה – כי יכול אדם ללמוד בעל־פה יצירות ארוכות ורחבות, כגון אפוסים יווניים בני אלפי שורות או את ספר תהילים כולו ואפילו את המקרא מראש ועד כלה, וכיוצא באלה. בעולם כזה יכול אדם להיות בעל ידע אדיר אף אם לא למד לקרוא או אף אם נולד עיוור, והמקורות מלמדים על חכמים גדולים ועתירי ידע שאיבדו את מאור עיניהם אך כיהנו בקודש כראשי ישיבה, כגון רב יוסף בבבל.

22 האדם והטבע

23 בצד ההנאה שמפיק האדם ממפגשו עם הטבע, עליו לתת את דעתו על שאלות שונות של איכות הסביבה ועל סוגיית מקומו של האדם בטבע הסובב אותו, כולל חובתו לשמור עליו. שאלות אלה אינן המצאה של דורנו, וכבר חז"ל עסקו בחלק מהן. לפי דבריהם, ובעקבות סיפור בריאת העולם שבתורה, נברא האדם לאחר שהעולם כולו הותקן לכבודו, והוא קיבל את רשות האלוהים לשלוט בטבע ולרדות בו. אולם שליטה זו אינה מתירה לו לעשות בטבע ככל העולה על רוחו: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" קהלת רבה ז, יג. על פי מגמה זו התפרשו ברוח "סביבתית" כמה מצוות, הלכות והוראות שונות. למשל, מצוות שנת השמיטה, המבטאת לפי ביאור זה התחשבות בצורך האדמה לנוח מעמלה; או גזירת התורה שלא להשחית עצי מאכל לצורך בניית מצור על עיר כלשהי, "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי =האִם האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?" דברים כ, יט. איסור כריתת עצי פרי פוּתח עוד יותר בספרות חז"ל, כגון: "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי, הקול =זעקת העץ יוצא מסוף העולם ועד סופו" פרקי דרבי אליעזר, לג. עם זאת יש להודות שהיהדות לא השכילה ליצור תורה אקולוגית שיטתית, משנה סדורה בסוגיה זו, ככל הנראה משום שלאורך מאות בשנים לא ישב עם ישראל על אדמתו, וכמיהתו לשוב לציון חיזקה את תחושת הזרות שלו כלפי סביבתו בגלות. לכך יש להוסיף את העובדה שחלק מן הפילוסופיות האקולוגיות המודרניות מבטאות תפיסה ביוצנטרית, הרואה את הטבע במרכז ואת האדם רק כחלק ממנו או אפילו כמצוי בשוליו, בעוד שהיהדות ראתה מאז ומתמיד את האדם כנזר הבריאה, כמרכזהּ וכשליטהּ.

1 רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי מִשּׁוּם. =בשם כל מי ששוכח ולוּ פרט אחד ממה ששנה ראו במשנה הקודמת, היינו ממה שלמד

2 , מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. התורה אומרת עליו כי הוא כמי שהכניס את עצמו למצב של סכנת חיים, והראיה לקביעה זו:

3 שֶׁנֶּאֱמַר: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ" דברים ד, ט. ור' דוסתאי דורש רק את שבע המילים "שמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים", היינו מקשר בין שיכחה לבין הצורך בשמירת הנפש אך ראו עוד להלן.

4 יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ?. האם דבר זה נכון גם לגבי אדם שלימודו כבד עליו ומרוב יגיעה או "מחמת אונס" בבלי, מנחות צט ע"ב או "מחמת זיקנה" פירוש רבנו יונה למסכת אבות החל לשכוח חלק מלימודו? והתשובה שלילית:

5 תַּלְמוּד לוֹמַר. נושא הלימוד שלנו, כלומר הפסוק המקראי הוא ה"תלמוד" במקרה זה!, אומר:

6 "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" שם. המשך דברי הפסוקמתבארים כמדברים על מי שמשכיח בכוונה תחילה ובמודע את תורתו. והמסקנה:

7 הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ. מכאן שהתורה דיברה רק במי שעושה מאמץ מכוון כדי לשכוח את תורתו. נראה שר' דוסתאי עומד על כפילות מיותרת לכאורה בפסוק, שהרי "פן תשכח את הדברים" הוא כמו "פן יסורו הדברים מלבבך", ועל כן הוא דורש את חלקו השני של הפסוק כמצמצם את חלקו הראשון: התורה עוסקת רק במי שמסיר במתכוון מלבו את תורתו. אך כיצד זה יכול אדם לטרוח ולהתאמץ כדי לשכוח? פרשני המסכת, ראשונים כאחרונים, התקשו באמירה זו, ועל פי רוב פירשו אם כי בדוחק כי הכוונה למי שהולך בטל – ואיננו חוזר ומשנן את תורתו – ומשום כך התורה משתכחת ממנו. וכיוון שהתורה, לדעת בעלי מסכת אבות ראו למשל לעיל ג, ה, היא המבטיחה את שלומו של האדם, הרי שהשוכח את תורתו מכניס עצמו לכלל סכנה.

8 על ר' דוסתאי בר ינאי

9 חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה השנייה לספירה. נזכר פעם נוספת במשנה עירובין ה, ד, וגם שם הוא מוסר מאמר משמו של ר' מאיר. השערות רבות נקשרו בשמו של חכם זה, החל מההשערה שהיה תלמידו של ר' מאיר, וכלה בהשערה שהוא בנו של ר' ינאי המצוטט באבות ד, יט, אך אין בידינו הוכחה חותכת לא לטענה הראשונה ולא לשנייה. מעט דברי הלכה נותרו בידינו משמו של ר' דוסתאי, אך ממאמריו באגדה עולה דמות של דרשן מעולה שידע גם לתבל את דבריו בנימה הומוריסטית. על השאלה: "מפני מה איש מחזר על =אחרי אישה, ואין אישה מחזרת על איש?" – כפי שמקובל היה בעולם המסורתי הקדום – השיב במשל: "משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי מחזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו!" בבלי, נידה לא ע"ב, והגבר הוא שמחפש את הצלע שנלקחה ממנו, ולא היפוכו של דבר.

10 "עיקר שכחתי"

11 השורש שכ"ח מתאר בדרך כלל פעולה פסיבית ולא־רצונית, כגון "כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה – לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה" דברים כד, יט או "השוכח תבשיל על גבי כירתו בשבת בשוגג" ירושלמי תרומות ב, א וכיוצא בזה עוד ועוד. אך לעיתים זו מעין תוצאה של "השכחה עצמית" והתעלמות מכוונת, כגון: "...משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב, וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה הזאב. פגע בו ארי, וניצל מידו – שכח מעשה הזאב והיה מספר במעשה הארי. אחר כך פגע בו נחש וניצל מידו – שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה הנחש..." תוספתא, ברכות א, יא. המדובר אפוא בהדחקת מאורעות שונים בגלל איבוד העניין בהם או בגלל אירועים אחרים הנתפסים כמעניינים וחשובים מהם. גם בלשוננו אנו אומרים לעיתים "שכח מזה" כשכוונתנו לומר: אל תעסוק בכך, מעין המלצה לפעולה מכוונת ורצונית של ויתור על רעיון או על שאיפה מסוימת, לאור הנסיבות והאילוצים. אך האם ישנה השכחה אקטיבית ומכוונת? והרי הדעת נותנת כי המתאמץ לשכוח דבר מה, יחזור ויהגה בו יותר ויותר? מסתבר כי אפשר, לפי מקורות חז"ל, לפחות להשכיח תורה מאחרים. כך, למשל, נאמר בתפילת "על הניסים" הנאמרת בחנוכה: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". הגזירות שגזרו היוונים שלא לקיים את מצוות התורה היו מביאות לשכחתה. באופן דומה מסופר בתלמוד על ערב פסח שחל פעם אחת בשבת וראשי הדור "שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו" בבלי, פסחים סו ע"א, היינו אם מותר להקריב קרבן פסח ביום השבת עצמו. השכחה נבעה מן העובדה שערב פסח שחל בשבת היה דבר נדיר ביותר, ועל כן אפשר היה לשכוח את ענייניו במהלך הזמן. אבל שכחה עצמית מודעת, כשאדם יושב ומשכיח במתכוון דברים מלבו – על כך טרם שמענו, ואם אי פעם שמענו על כך משהו, כנראה ששכחנו...

12 "שנאמר"

13 משנתנו איננה הראשונה במסכת אבות שיש בה ציטוט של פסוקי מקרא וראו למשל לעיל א, יח; ב, יד; ג, ג ולהלן ג, יח; ה, ז ועוד כארבעים פעם, וכמעט תמיד לאחר מילת הציטוט "שנאמר". יחסית למשנה, שאיננה מרבה בציטוטים כאלה בשישים מסכתותיה מופיעה מילת הציטוט "שנאמר" כשלוש מאות וחמישים פעם בלבד, מדובר במספר לא מבוטל של ציטוטים, אלא שבחלק גדול מהמקרים נראה על סמך כתבי יד של המסכת ועל סמך עדויותיהם של פרשניה לדורותיהם שתוספות מישניות ומאוחרות לפנינו. את הוספת הפסוקים אל המסכת מתרצים החוקרים ברצונם של מעתיקים וסופרים במהלך הדורות לעגן את טענותיה של המסכת בפסוקי המקרא וכך להאציל עליה מסמכותו של ספר הספרים.

14 במקרה שלפנינו מצוטט פסוק מספר דברים שמופיעות בו המילים "תשכח", "דברים" ו"שמור נפשך" כדי ללמד ש"השוכח דבר" הריהו מתחייב "בנפשו". הדמיון הלשוני הברור שבין האמור בפסוק לבין דברי ר' דוסתאי מלמד כי במקרה שלפנינו עיצב החכם את דבריו לאור הפסוק, ואין המדובר בתוספת ואכן, לא מצאנו עדות בכתבי יד שתוספת לפנינו.

15 כזה כאילו

16 "אילו" היא מילת תנאי, צירוף של "אִם" ושל "לוּ", והיא מוכרת כבר מלשון המקרא, ובלשון חז"ל נתחדשה המילה "כאילו" כמו+אילו במשמעות של כביכול, כדבר הדומה לדבר אחר, וכיוצא בזה. במסכת אבות מופיעה המילה פעמים רבות כגון לעיל ג, ד.

17 והנה, גם במקומות אחרים במשנה נעשה שימוש בתיבת "כאילו" למטרה זהה, וכמה מהם זכו לתהודה רבה בחברה הישראלית ובלשונה. כך, למשל, האמור במשנה פסחים י, ח כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אמירה זו מופיעה גם בהגדה של פסח, וכוונתה לדרוש מכל אדם לחוות מחדש את האירוע הגדול של יציאה משעבוד לחירות ומעבדות לגאולה. הרמב"ם גרס משפט זה בשינוי קל: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו" וכו' הלכות חמץ ומצה ז, ו, ונראה שכוונתו לומר כי על האדם להתנהג – בדרך כלל, אך בליל הסדר בפרט – כאדם חופשי שזה עתה זכה לחירותו. זאת ועוד: בנאום שנואמים באזני עדים הבאים להעיד בפני בית דין בדיני נפשות, נאמר: "הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות – אדם אם העיד עדות שקר נותן ממון ומתכפר לו. דיני נפשות – דמו של מי שנגזר דינו בשל עדות זו למוות ודם זרעיותיו =צאצאיו תלוין בו =בעד השקר עד סוף העולם ... לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" משנה, סנהדרין ד, ה. הוצאת אדם להורג משמעה חיסול כל הצאצאים שיכולים היו לעמוד ממנו עד סוף כל הדורות "עולם מלא", וכן להיפך. ומעניין שבגירסאות רבות של המשנה הוסיפו והגבילו כלל זה רק ל"נפש אחת מישראל", ובכך צמצמו את תוקפו של הכלל, אך המחקר הוכיח בוודאות כי הגירסה המקורית דיברה בכל אדם באשר הוא, ולא רק בבני העם היהודי.

18 מסתבר אפוא כי "כאילו" היא מילה תקנית המשמשת הרבה בלשון המקורות, אך ספק אם יכלו חכמינו להבין משפטים כגון "הוא כאילו בא אלי אתמול" או "את מוכנה כאילו לצאת אתי?" דוגמא אחרונה זו מובאת במילון אבן שושן, שהיא מילה ריקה שאיננה מוסיפה דבר למשפט שבו היא משוקעת. האם מה שכתבנו כאן יעזור כאילו לשרש מילה זו משפת הדיבור ולהחזירה לתפקידה המקורי?

1 רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר. ומאמרו פוצל בנוסחים שונים של המסכת לשתי משניות עוקבות, אך נראה מצד סגנונו שהוא מאמר שלם אחד והמילים "הוא היה אומר" שבראש משנה יב אכן חסרות מכמה עדי הנוסח של המסכת. ר' חנינא עוסק בדבריו בלימוד תורה – נושא שחזר ונדון במרבית המשניות של פרק זה כגון משניות ג, ד, ט ו־י – אך גם בשאלת ההתנהגות הנכונה, וביחס הראוי שבין שני מרכיבים אלו. את ההתנהגות הראויה מנקודת מבט דתית בעיקרה הוא מחלק ל"יראת חטא", כלומר הימנעות מעבירות, ול"מעשה", כלומר, קיום מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ר' חנינא קובע כי שני אלה הם תנאי מקדים "יראת חטא" ותנאי מקביל "מעשה" לשם ביסוסה של התורה בתודעת הלומד ובהווייתו. תורה שלא קודמת לה יראת חטא, ותורה שאין בצידה עשייה נכונה, אינה תורה שיש לה קיום ועמידה, והלומד מבלי להפיק את הלקח הדתי־מעשי מן הלימוד, נותר בידו דבר שטחי, רופף וזמני. ועל כן:

2 כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. כל מי שבראש סדר העדיפויות שלו עומדת ההתנהגות הדתית הראויה, שעיקרה זהירות מחטא וכן קיום מצוות, מובטח לו שגם חכמתו תעמוד לעד, ומדרש אבות דרבי נתן נוסח א, כב מביא ראיה לדברים אלו מן הפסוק: "ראשית חכמה יראת ה'" תהילים קיא, י. והיפוכו של דבר:

3 וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וזאת כיוון שיראת חטא, לדעת ר' חנינא, היא היוצרת את התנאים הנפשיים המאפשרים ללימוד להיקלט באורח נכון בנפש הלומד. – ומכאן ממשיך ר' חנינא ומדבר על הזמן והמאמץ שראוי להקדיש ללימוד מכאן ולעשייה הנובעת ממנו מכאן והשוו לעיל א, יז:

4 כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּים מֵחָכְמָתו – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. לימוד התורה ומצוותיה מחייב גם את קיומן, ולכך יש להקדיש יתר זמן ויתר מאמץ, שאם לא כן אין הלימוד נחשב כלימוד של ממש. ר' חנינא, כאדם שהתנהגותו היתה למופת בעיני דורו והדורות שבאו אחריו ראו להלן, מבקש למזג את העשייה הדתית עם הלימוד ולהתנות את טיבו ואיכותו של האחרון בקיומה של הראשונה. מאמרו מדבר אמנם בבירור על העולם האמוני־הדתי, אבל הרבה יסכימו כי אין ערך רב בתיאוריה, חברתית או מוסרית, שאין בצידה תרגום לשפת המעשה, שהרי ראוי שיהיה אדם "נאה דורש ונאה מקיים" בבלי, מגילה יד ע"ב.

5 על ר' חנינא בן דוסא

6 חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף ימי הבית השני בערב שבגליל התחתון, צפונית לבקעת בית נטופה. בשנים שלפני החורבן דר באותה עיירה גם רבן יוחנן בן זכאי, וכך הפך ר' חנינא בן דוסא ל"תלמיד־חבר" של מי שהקים את מרכז יבנה לאחר החורבן לעיל ב, ט. דברי הלכה לא נמסרו בשמו, וגם בתחום האגדה הוא ממעט לדבר, אבל המקורות מלאים בסיפורים על התנהגותו המופלאה והמיוחדת, עד שלאחר מותו נאמר כי "משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה" בבלי, סוטה מט ע"ב, ובמשנתנו אכן מדבר ר' חנינא בשבח ה"מעשה" הראוי, ומרובים הם הסיפורים על מעשי חסידותו היוצאת מגדר הרגיל ראו עוד ה, יג. ר' חנינא מובא כדוגמא לאיש אמת "אנשי אמת, כגון ר' חנינא בן דוסא וחביריו" מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק, ב או אף "צדיק גמור" בבלי, ברכות סא ע"ב, וכמי שכל העולם כולו ניזון בזכותו, אף שהוא די לו, בשל עוניו הרב, ב"קב חרובין" בשבוע בבלי, ברכות יז ע"ב. על מצבו הכלכלי העגום של ר' חנינא, שהקפיד שלא לקבל מתנות מבשר ודם, מספרים מקורות רבים. בין מעשי הניסים הרבים הקשורים בו מפורסם הסיפור על אשתו, אשר היתה מסיקה תנור ריק בערב שבת כדי ששכניה יחשבו שיש אוכל בבית, וכאשר ביקשה אחת משכנותיה לגלות מה יש בתנור, מצאה שהוא מלא בכיכרות לחם בבלי, תענית כה ע"א. בתפילותיו הצליח ר' חנינא לרפא חולים בבלי, ברכות לד ע"ב, וכשעמד בתפילתו ובא נחש להכישו, מת הנחש ור' חנינא יצא בשלום וללא פגע בבלי, ברכות לג ע"א. אכן, איש של מעשה! לפי מסורת מאוחרת מצוי קברו ליד הכפר סכנין.

7 חכמה ומוסר

8 אם נבוא לתרגם את דברי המשנה למושגים כלליים, שכוחם יפה גם אל מחוץ לעולם הדת, יהיה עלינו לבאר "חכמה" כאותם תהליכים קוגניטיביים המעורבים ברכישת ידע, בשימורו, ביצירתו ובהעברתו, ואילו "יראה" כמייצגת את רמתו המוסרית של האדם הנזהר שלא לפגוע בקודים המוסריים שהוא והחברה מצוּוים ללכת לאורם. יש מי שיאמר כי לא צריך להיות שום קשר בין רמתו המוסרית האישית של האדם ובין יכולתו לחשוב וליצור, אפילו כשמדובר בסוגיות מתחום המוסר. שכלו של האדם – יאמרו בעלי דעה זו – הוא עצמאי, והוא יכול לחשוב, להבין, להסיק ולחדש בלא תלות באישיותו או במידותיו. במילים אחרות, יכול אדם להיות מושחת מן הבחינה המוסרית, ובד בבד להיות מדען דגול החוקר את טבע האדם והעולם או מעמיד משנה חברתית־מוסרית מרתקת. אם לעשות שימוש בבדיחה שחוקה – כשם שמתמטיקאי אינו חייב להיות משולש כדי לעסוק במתמטיקה, כך גם הפילוסוף העוסק במוסר איננו חייב להיות אדם מוסרי. האמנם? מסתבר שזרם של הוגי דעות חזרו וטענו כי לא כן הוא. לדבריהם, הכשרה מוסרית קודמת לכל יכולת אמיתית של קליטת ידע, שכן טיהור האדם ממחשבות פסולות ומפגמים רק הוא שמבטיח את קליטת הידע בדרך הנכונה והמלאה, ללא פניות.

9 רעיון זה – ברוח דבריו של ר' חנינא על קדימות ה"יראה" ל"חכמה" – בא לביטוי בולט בספרותה של תנועת המוסר, תנועה דתית־חברתית שפרחה באירופה בעיקר במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, והדגישה הדגשה מיוחדת את ההתנהגות המוסרית על צורותיה השונות. התנועה ביקשה להקפיד על המצוות שבין אדם לחברו, על משמעת עצמית, הדגישה את שפלותו של האדם ואת הצורך בשבירת מידותיו הרעות, ועוד כיוצא בזה. "חכמה ומוסר חד הוא" אמר אחד מראשי מדבריה ר' ירוחם ממיר בספרו: דעת חכמה ומוסר, והדגיש זאת ביתר שאת ר' אליהו דסלר, מגדולי בעלי המוסר 1953־1892 ששימש באחרית ימיו כמשגיח רוחני בישיבת פוניבז' שבבני ברק. אדם איננו יכול, כך אמר, לתפוס רעיון נשגב בעזרת השכל בלבד. אם "ליבו ממאן להכיר באמת המגולמת באותו רעיון ... אין שום ספק שגם שכלו לא יתפוס אותה על בוריה. למשל, מי שמעולם לא הרגיש בעצמו שאיפה טהורה לחסד, בלי שום פניות וחשבונות, הוא לא יוכל להבין גם בשכלו מאמר המבוסס על הרגשה זו" מכתב מאליהו, עמ' כה. אמירות אלה, והדומות להן, מעוררות את השאלה באשר למידת המוסריות האישית הנדרשת מאנשים התופסים תפקידי הנהגה המחייבים הכרעות מוסריות. עד כמה תהליך מינויים של דיינים ושופטים, הנדרשים יום יום להכרעות מוסריות קשות, לוקח בחשבון את מידותיהם המוסריות? עד כמה נדרשים רמטכ"לים, שרים וראשי ממשלה ושאר נבחרי ציבור לעמוד בסטנדרטים מוסריים כלשהם טרם בחירתם? דומה שלא קשה לנחש מה היה משיב ר' חנינא לוּ שאלנו לדעתו.

1 הוּא הָיָה אוֹמֵר. ר' חנינא בן דוסא שנזכר במשנה הקודמת. מאמרו זה דומה מבחינה ספרותית־לשונית למאמרו הקודם, אך שונה ממנו בענייניו, ועל כן ראוי הוא שיבוא במשנה נפרדת.

2 כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כל מי שהוא מקובל על הבריות, אהוד עליהם בכל מפגשיו איתם, גם

3 רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. גם הקב"ה הוא "המקום" ראו ג, ד מתייחס אליו באהדה ובחיבה. מסתבר שבדומה לפתגם הלטיני vox populi vox Dei – המופיע בספרותנו מאז המאה החמש עשרה בנוסח: "קול המון כקול שדי" – אומר ר' חנינא כי מי שמוצא חן בעיני בני האדם, זוכה בשל כך למעמד דומה בעיני האלוהים והשוו: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" משלי ג, ד; וראו להלן. והיפוכו של דבר:

4 וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הפתגם הידוע אומר כי "אפשר לרמות חלק מן האנשים חלק מן הזמן, אך אי אפשר לרמות את כל האנשים במשך כל הזמן" – או בלשונו של המשורר והוגה הדעות ר' יהודה הלוי: "הרבים, לא יעבור עליהם הכזב" ספר הכוזרי, מאמר ג, כו – ור' חנינא מניח כי מי שכלל הציבור אוהד אותו לאורך זמן, חייב להיות אדם שהתנהגותו מעולה ונאה, וגם בשמים מן הסתם יסברו כך וכן היפוכו של דבר. והנה, גם אם לא נמריא למרומים כדי לקבל אישור למעלותיו של אדם, לא נתקשה להודות כי אשרי מי שהציבור כולו אוהדו בשל תכונותיו הנאות.

5 אנשים, אלוהים ושקיפות

6 בסוף ספר במדבר, מספרת התורה על בקשתם של בני גד ובני ראובן לשבת בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס עם שאר שבטי ישראל לארץ כנען. בתשובה לשאלתו־מחאתו של משה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" במדבר לב, ו, מתחייבים שבטים אלה לצאת בראש הלוחמים. משה מסכים לדבריהם ומסכם ואומר: "אם תעשון את הדבר הזה ... והייתם נקיים מה' ומישראל" שם, פסוקים כ־כב, היינו: אם תמלאו את חלקכם בהסכם, לא ייזקף דבר לחובתכם ותיחשבו זכאים =נקיים בעיני האלוהים ובעיני העם גם יחד. והנה, בתולדות המוסר היהודי הפך משפט זה למעין הוראה מחייבת ולציווי. על האדם להתנהג בדרך אשר תימנע כל חשד בעיני הבריות: "מלמד שצריך אדם לצאת ידי הבריות =כלומר: להניח את דעתם ולמנוע לזות שפתיים וחשדות כדרך שיוצא ידי שמים, דכתיב 'והייתם נקיים מה' ומישראל'" מסכת כלה רבתי ה, ב. משה רבנו, כך מסתבר, לא רק נאה דרש, אלא גם נאה קיים. כאשר הסתיימה מלאכת המשכן הוא נתן דין וחשבון מפורט מה עשה בכל פריט ופריט שהובא למשכן שמות לח, כא ואילך. המדרש מסביר את הסיבה לחשבון זה: "ולמה עשה עימהם חשבון, והקב"ה מאמינו =נותן בו אמון מלא? ... אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו ... היו אומרים איש לחברו: ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים! וחבירו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיוון ששמע משה כך אמר להן: חייכם, משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון" תנחומא מהדורת בובר פקודי, ד. את משה מאשימים אפוא באורח ציני בניצול כספי ציבור ובחוסר שקיפות מבחינת ניהול התקציב, והוא מגיב על ידי מסירת דו"ח מדויק על כל פרוטה ופרוטה, כדי להיות נקי בעיני האנשים ולא בעיני שמים בלבד.

7 חז"ל הרחיבו חובה זו של ניקיון כפיים ושקיפות גם לתחומי התנהגות נוספים. המדרש מספר על משפחות הכהונה שעסקו בתקופת הבית השני בהכנת הקטורת ולחם הפנים שהוקרבו במקדש. משפחות אלה נזהרו שלא יצא עליהן לעז שהן נהנות כביכול מן הקודש, ולכן נאמר על משפחת המכינים את הקטורת ש"לא יצאה אישה מהם ותינוק מהם לרשות הרבים כשהוא מבושם; וכשנושאין אשה ממקום אחר, הם פוסקים =קובעים עמה שלא תתבשם לעולם, שלא יהיו ישראל אומרים: מפיטום הקטורת הם מתבשמות" שיר השירים רבה ג, ד, ואילו לגבי המשפחה שאפתה את לחם הפנים נאמר, ש"מעולם לא נמצאה פת נקייה ביד בניהם ובנותיהם, שלא יהיו ישראל אומרין: מלחם הפנים הם נזונים; לקיים מה שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל''' שם. החובה להיות "נקיים מה' ומישראל" מוטלת אמנם על כל אדם, אבל היא מודגשת הדגשה יתרה כלפי אנשי ציבור, והמתעסקים בצרכי הציבור, אשר עיני הכול מופנות אליהם. ועל כן, למשל, מי שממונה על גביית כספים ומזון לצדקה, ובידו נותרים עודפי מזון אשר הוא חושש שמא יתקלקלו, איננו רשאי למכור לעצמו את העודפים האלה, אלא "מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן" בבלי, בבא בתרא ח ע"ב, כדי שלא ייחשד בעיני הציבור כמי שמעל באמונם והקנה את המצרכים לעצמו במחיר מופחת. עיקרון זה של "והייתם נקיים מה' מישראל", יכול להצטרף באורח נאה אל דברי ר' חנינא במשנתנו, ולהציב סטנדרט גבוה של התנהגות ראויה בפני הציבור בכלל ובפני מנהיגיו בפרט.

8 כל הרוחות

9 המשנה מדברת על "רוח הבריות" ועל "רוח המקום", אך מסתבר שהמילה "רוח" היא בעלת משמעויות רבות ומגוונות, הן במסכת אבות והן במשנה בכלל ורק בה נעסוק להלן. א ראשית ישנה הרוח כתופעת טבע, אשר יש לברך על המפגש עמה: "על הזיקין =כוכבי שביט, לפי בבלי, ברכות נח ע"ב ועל הזוועות =רעידת אדמה ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם" ברכות ט, ב. ב "רוח" היא גם אחד מן הכיוונים, של "ארבע רוחות השמים" דניאל ח, ח. ביום השבת יכול אדם, על פי ההלכה, לצאת ממקומו "אלפיים אמה לכל רוח" עירובין ד, ג. ג "רוח" היא גם הנשמה, אותה מהות הנופחת חיים בכל חי, בניגוד לצומח ולדומם, והמשנה מבחינה בין הגונב דבר שיש בו "רוח חיים" כגון בהמה, לבין גניבת חפץ דומם בבא קמא ז, א. ד "רוח" היא גם אותו יסוד תבוני והתנהגותי שבאדם, ולכן יכול אדם להיות "שפל רוח" אבות ד, ד, או "גס רוח" אבות ד, ט, בעל "רוח נמוכה" או "רוח גבוהה" שם ה, כב וכיוצא בזה. "רוח המקום" על דרך ההשאלה ו"רוח הבריות" הנזכרות במשנה שייכות לקבוצה זו של רוחות, והביטוי "רוח פלוני נוחה מאלמוני" מופיע רבות בלשון חז"ל במשמעות של: פלוני מתייחס אל אלמוני באהדה ורואה את מעשיו באור חיובי. ה ואחרונה נזכיר גם רוחות בעלות אופי מטאפיסי, לחיוב ולשלילה. "רוח הקודש" היורדת ממרומים מכאן סוטה ט, ו, ו"רוח רעה" מכאן. "המכבה את הנר בשבת מפני שהוא מתיירא מפני עובדי כוכבים, מפני ליסטים, מפני רוח רעה ... פטור" ואין הדבר נחשב לו כעבירה על דיני שבת שבת ב, ה, ופרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורא מסביר כי הכוונה ל"מרה שחורה", שבגינה מבקש האדם להירדם אלא שהנר מפריע את שלוותו ועל כן הוא רשאי לכבותו. ואילו במקום אחר עירובין ד, א מדובר על "רוח רעה" הגורמת לאדם לצאת בניגוד לרצונו מתחום שבת, ושם מסביר אותו פרשן כי הכוונה למי ש"נכנסה בו שד ונטרפה דעתו". לכל רוח שתביט תראה רוח, בין אם בפועל ובין אם בעיני רוחך!

10 רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס אוֹמֵר. ומאמרו מצביע על ארבע רעות חולות, המקצרות, לדעתו, את חיי האדם.

11 שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית. בהיעדר אמצעי תאורה מלאכותיים היה על האדם לכוון את חייו כנגד מחזור היממה, ואורח חיים תקין ויעיל דרש ממנו לקום למלאכת יומו עם עלות השחר ולא להמשיך ולישון בזמן זה.

12 וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם. שתייה מתונה של יין ראו גם להלן ד, כו, דבר המלווה גם במפגש רעים נינוח, היא דבר ראוי ואף מומלץ, אך זמנה רק בסופו של יום, לאחר שכלתה מלאכת האדם והוא יושב לארוחה. בתקופת חז"ל לא נהוג היה לסעוד בשעות הצהריים, להוציא בשבת ובחג.

13 וְשִׂיחַת הַיְלָדִים. שיחה בטלה עם ילדים בעניינים של מה בכך היא בבחינת בזבוז זמן, שאפשר היה להקדישו למטרה נעלה מזה. כך למצער מבין את דברי ר' דוסא מדרש אבות דרבי נתן: "מלמד שלא יתכוון להיות אדם יושב ... ומשיח עם בניו ועם בני ביתו, כדי שנמצא בטל מדברי תורה" הוספה ב' לנוסח א, ט. למען האמת, לפי מדרש זה גם שאר דבריו של ר' דוסא מכוונים בעיקר אל תלמידי החכמים, ומטרתם לעודד אותם להקדיש את כל זמנם ואונם לשם לימוד תורה וקיום מצוות.

14 וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. הכוונה לישיבה בצוותא זה פירוש "כנסייה" ועל כך ראו להלן ד, יד, לשם שיחת חולין או בטלה לשמה, בחברת אנשים מעוטי תורה המזלזלים במקצת מן המצוות הם המכונים כאן בשם "עמי הארץ". כל הדברים שנמנו לעיל, כאמור,

15 מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. מביאים למותו בטרם עת בשל בעיות של בריאות או בשל ניוון רוחני. – גם מי שלא יסכים עם כל הצעותיו של ר' דוסא, או עם המסקנה העולה מהן, יודה כי מתבטאת בהן התפיסה שלימוד התורה וקיומה הם עיקר משמעות חייו של האדם ראו גם ב, ט ולשם כך עליו לנצל את כל זמנו, ואת מיטב זמנו, ואת כל כוחותיו.

16 על ר' דוסא בן הרכינס

17 חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה לספירה, עוד לפני חורבן בית המקדש השני, ובתחילת המאה השנייה לספירה. לא הרבה ידוע לנו על פועלו ומהלך חייו, אך הוא מתואר בכמה מקורות כאדם שהאריך ימים, עד שבגלל זקנותו ומאור עיניו שאבד היו חכמים באים אל ביתו כדי לשאול אותו שאלות בענייני הלכה בבלי, יבמות טז ע"א. באחד מן הסיפורים המפורסמים עליו משנה, ראש השנה ב, ח־ט חלק ר' דוסא על הנשיא של אותם ימים, על רבן גמליאל, ועם זאת קבע כי בסופו של דבר יש לציית לדבריו, שאם לא כן לא תוכל מערכת חברתית הבנויה על היררכיה לתפקד. על פי מקור אחר, בקשר לסוגיה שנחלקו בה בית הלל ובית שמאי, אמר ר' דוסא כי "מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלושה דברים" וביניהם שהלכה זו כבית הלל בבלי, יבמות טז ע"א. שם אביו של ר' דוסא, "הרכינס", נראה להיות גלגול השם היווני "הורקנוס", המוכר גם כשמו של מלך מבית חשמונאי. ועוד כדאי להעיר כי אדם שזכה לחיים ארוכים במיוחד, אכן ראוי שיסביר לשומעי לקחו מה הדרך הנכונה, לדעתו, לזכות בכך.

18 "הבו לנו יין"

19 בעולם העתיק זכה היין בשל סגולותיו להערכה גדולה וכבר המקרא קבע, כי היין "ישמח לבב אנוש" תהילים קד, טו ואפילו "משמח אלהים ואנשים" שופטים ט, יג. חז"ל קבעו שיש לקדש על כוס יין בכל סעודת שבת וחג, לשתות ארבע כוסות בפסח ואף להשתכר בפורים, ועוד. כן יוחדה ליין ברכה מיוחדת קודם לשתייתו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן", ורבים הם המאמרים המדברים בשבחו כגון "אין שמחה אלא ביין" בבלי, פסחים קט ע"א. אך רבים מהם המאמרים המזהירים מפני שתייה בלתי מבוקרת ושכרות, העשויות להביא להתהוללות ולפריצות כפי שאירע ללוט בראשית, פרק יט. לפי אחת הדעות במדרש בראשית רבה טו, ז היה "פרי עץ הדעת" שנתנה חוה לאדם הראשון לא פחות ולא יותר מאשר ענבים, קרי יין. ועוד ניצלו חכמים את העובדה ש"יין" ו"סוד" בגימטריה ערכם זהה 70 ולימדו כי "נכנס יין יצא סוד" בבלי, עירובין סה ע"א, אך גם קבעו כי "נכנס יין הדעת יוצאת" תנחומא מהדורת בובר, שמיני ז וכי השיכור כמוהו כקוף, "עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכול נבלוּת הפה ואינו יודע מה יעשה" תנחומא, נח יג. אכן, "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו" בבלי, עירובין סה ע"ב, אך השאלה איננה רק כמות השתייה והדרך שבה משפיע היין על השותה אותו, אלא גם הזמן הראוי לשתייה, וזמן זה הוא בסיומו של יום וכן בחגים ובשמחות אחרות, אך לא בצהרי יום עבודה.

20 "עַמארָצוּת"

21 אחד הכינויים המפורסמים והנפוצים ביותר בתרבות היהודית לדורותיה הוא הכינוי "עם הארץ" וממנו, על דרך ההגייה האשכנזית: עמארצוּת, כשעיקר כוונתו להתייחס לאנשים בוּרים, שגם אין להם עניין ברכישת ידע ובקנייתו. מקורו של הכינוי במקרא, שם הוא מופיע כהתייחסות בלתי־שיפוטית אל קבוצות של אנשים בכלל, כגון "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ" בראשית מב, ו. מסתבר אפוא שכינוי זה עבר מהפך במהלך הדורות, ואפשר שהמפתח לשינוי הדרמטי שחל בו נעוץ בתקופת שיבת ציון ובמאבק שהתנהל בין היהודים השבים מבבל לבין האוכלוסייה המקומית. בספרי עזרא ונחמיה מכונה האוכלוסייה המקומית בכינוי "עם הארץ", היינו אלה היושבים מזה זמן בארץ, בניגוד לשבים מבבל ראו למשל עזרא ד, ד: "עם הארץ" מול "עם יהודה", הם שבי ציון. ייתכן כי העוינות שהתפתחה בינם לבין השבים ארצה היא שהעניקה את המשמעות השלילית לביטוי, כפי שזו עולה מאוחר יותר מספרות חז"ל. כאן "עם הארץ" הוא כינוי של זלזול במי שאין לו ידע תורני של ממש ומי שאיננו מקפיד על קיום מצוות כגון הפרשת מעשרות וכיוצא בזה וראו גם ב, ו. בדרך כלל מתייחסים חכמינו אל "עם הארץ" בזלזול הטבול אף בעוינות, כגון "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: "עם הארץ מותר לקורעו כדג..." בבלי, פסחים מט ע"ב; "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל" שם. עם זאת דומה, שבמהלך המאה השלישית חל שינוי ביחסם של חכמים אל עם הארץ, ואת התמונה ניתן על כן לאזן בדבריו של ריש לקיש: "אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלים שבה אלו עמי הארץ ... יתפללו האשכולות למען העלים, שאלמלא העלים, אין מתקיימים האשכולות" בבלי, חולין צב ע"א המקור חלקו בארמית. "עם הארץ" המשיך את חייו וגם היום נמצא את הביטוי בלשון העם ובלשון העיתונות, וכבר היה מי שקונן על ירידת מעמד הספר בעם ישראל בקביעה כי "עם הספר הפך לעם הארץ".

1 רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר. ומונה חמישה אנשים שאין להם חלק בטוּב הצפון בעולם הבא, למרות ידיעותיהם בתורה והתנהגותם הטובה.

2 הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים. בזמן בית המקדש הכוונה לקרבנות, אך בתקופה שלאחר החורבן, בימיו של ר' אלעזר, הכוונה כנראה למתנות הכהונה, כגון מעשרות, שעדיין נהגו להפריש אותם.

3 וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. אינו מקיים את המצוות הכרוכות במועדים כגון תקיעת שופר או אכילת מצה ואולי אף מלגלג עליהן.

4 וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מי שמבייש את חברו בפרהסיא במקום להעיר לו, דרך משל, באופן אישי ודיסקרטי על מה שנראה לו כטעון תיקון. בהרבה נוסחים נאמר כאן "המאדים", אך אין זה הבדל גדול, כי מצאנו בספרות חז"ל גם האדמת פנים באותה משמעות במדבר רבה ד, כ. חלק המשפט הזה חסר מהרבה מנוסחאותיה של המסכת, והוא אכן יוצא דופן בהשוואה אל שאר הפריטים שברשימה, אשר כולם מתחום הדת והאמונה. גם מן ההמשך ראו להלן עולה שתוספת מישנית לפנינו.

5 וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. מי שאינו מקיים את מצוות ברית המילה.

6 וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. רבו פירושיו של מושג מעורפל זה, וגם נוסחאות מסכת אבות מגלות הבנות שונות שלו, ובחלקן אף חסרות המילים "שלא כהלכה". "מגלה פנים בתורה" משמעותו, כנראה, עובר על מצוות התורה בגלוי וברשות הרבים, ואילו "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" פירושו: מי שמוצא בתורה פירושים הם ה"פנים" הסותרים את ההלכה המקובלת.

7 אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אדם שכזה לא יזכה לחיי נצח ושכר טוב לעתיד לבוא ראו ב, כא, אף אם התנהגותו יפה והוא גם בעל ידע בתורה עם זאת ראוי להעיר שבנוסחים רבים חסרה המילה "תורה". – כנגד מי יוצא ר' אלעזר? מפתה לומר שכוונתו בעיקר כנגד יהודים שנטו אחר הנצרות, דבר המתאים לתקופתו של חכם זה. הנצרות, כידוע, ביטלה את ברית המילה ואת המצוות.

8 כיוון שקשה לומר כי "המלבין פני חברו ברבים" יכול להיות גם אדם שיש בידו "מעשים טובים", הרי שזו ראיה נוספת שעניין הלבנת הפנים איננו מקורי למשנה זו, והוא תוספת מאוחרת יחסית. אבל תוספת זו – ואין זה מפתיע כלל – היא שזכתה להדים רבים בשל אופיה הכללי, הן בפסקי דין שעניינם בהוצאת לשון הרע והן בשיח הישראלי שבאמצעי התקשורת. שאר חלקי המאמר נותרו מתוחמים בעולמה של המסורת והדת והם ידועים הרבה פחות.

9 על ר' אלעזר המודעי

10 חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השנייה. כינויו "המודעי" מתייחס כנראה אל מקום מושבו או מוצאו, מודיעין. כל המאמרים המצויים בשמו בספרות חז"ל הם בתחום האגדה ובמשנה הוא נזכר רק כאן, ולא פעם נאמר "עדיין אנו צריכין למודעי" כגון בבלי, בבא בתרא י ע"ב, כאשר נזקקו בבית המדרש לביאור מלא יותר של נושא אגדי מורכב. לפי מסורת אחת היה ר' אלעזר דודו של בר כוכבא, ומותו בא לו מידו של אחיינו אולי עדיף לומר: מרגלו. לפי מסורת זו צר הצבא הרומאי על ביתר, מעוזו האחרון של בר כוכבא, אך לא יכול היה לכבוש את העיר בזכות תפילותיו של ר' אלעזר. מידע כוזב שהגיע אל בר כוכבא, כאילו מבקש ר' אלעזר לסייע לרומאים, גרם לו להרוג את דודו בבעיטה ירושלמי, תענית ד, ה. מותו של ר' אלעזר הביא לנפילתה של ביתר ולמותו של מנהיג המרד. לפי מסורת מאוחרת קבור ר' אלעזר ביער בירייה שליד צפת.

11 מודיעין שלום

12 כפר יהודי קדום בשפלת יהודה, הידוע גם בשם "מודיעים" או "מודיעית" משנה, חגיגה ג, ה ועוד. בכפר זה ישבה משפחתו של מתתיהו החשמונאי, ושם פרץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס. לפי המסורת נקברו החשמונאים הם המקבים סמוך ליישוב זה, אשר נמצא לפי עדות התלמוד הבבלי במרחק של 15 מיל כ־25 ק"מ מירושלים פסחים צג ע"ב. שאלת זיהויה המדויק של מודיעין העתיקה העסיקה רבות את המחקר, ויש שמוצאים אותה בתחומי העיר מודיעין של ימינו, שם נתגלו שרידי יישוב יהודי אשר נוסד במאה השנייה לפני הספירה והתקיים ברציפות עד סמוך למרד בר כוכבא שפרץ בשנת 132 לספירה. בין היתר נמצא שם בית כנסת גדול, דבר המעיד על גודל היישוב ועל מעמדו המרכזי בין כפרי הסביבה.

13 כמה מילים על המילה

14 "בריתו של אברהם אבינו" היא כמובן ברית המילה, שנכרתה לראשונה בין אלוהים לבין אברהם וצאצאיו כמסופר בבראשית יז, ט־יב. כל כריתת ברית לוּותה בעולם הקדום באות, בסמל, אשר בא לציין ולהזכיר אותה כך גם החיות המבותרות ב"ברית בין הבתרים" בראשית ט׳:י״בו וכן הקשת, שהיא אות הברית בין אלוהים ובין האנושות כולה בראשית ט, או השבת שהיא אות ברית בין אלוהים ועם ישראל. "ברית המילה" היא אפוא ברית המסומלת במילת כל זכר בהיותו בן שמונה ימים. לאמיתו של דבר המילה לא היתה ואף איננה כיום מנהג המיוחד לעם ישראל בלבד. כבר ההיסטוריון היווני הרודוטוס בן המאה החמישית לפנה"ס מעיד שהמצרים, הסורים ועוד כמה מעמי אסיה הקטנה נהגו למול, והוא הדין, כמפורסם, גם בדת האסלאם. הנצרות, כידוע, ביטלה את החובה למול, אף שישוע נימול היה. יחד עם זה נתפסה המילה עם הזמן כמאפיין המובהק של העם היהודי דווקא, ונראה שהדבר ארע בעקבות המפגש בין עם ישראל לבין תרבות יוון, אשר כבשה את העולם בסערה בסוף המאה הרביעית לפני הספירה, מאז ימיו של אלכסנדר מוקדון. היוונים ראו את גוף האדם כיצירה אסתטית מושלמת, ומכאן המקום המרכזי שתפס העירום באמנות היוונית ואף בענפי הספורט השונים. הלך רוח זה ראה את המילה כהטלת מום בגוף, ולפיכך גם כאקט בזוי ומביש. בהשפעתו חדלו עמים רבים ממנהג המילה, ומאז היא הפכה לסימן ההיכר המובהק של היהודי. לא מקרה הוא, שהרבה מן המאבקים שבין היהודים לבין העמים ששלטו בהם נסבו סביב עניין המילה. גזירות אנטיוכוס היווני 167 לפנה"ס, אשר הובילו למרד החשמונאים, כללו גם איסור על המילה, וכן היה בגזירות אדריאנוס הרומאי אשר הובילו למרד בר כוכבא העקוב מדם 135־132 לספירה או, כפי שסוברים חלק מן החוקרים, הוטלו על העם בעקבותיו.

15 המילה, אם כן, שרטטה לאורך ההיסטוריה גבול ברור בין עם ישראל לבין הסובבים אותם, גבול סמלי אך גם פיזי ומוחשי, שהקשה מאוד על היכולת להעלים או לטשטש אותו, אף ששמענו בעולמם של חז"ל על אנשים שניסו להסתיר בדרכים שונות את היותם נימולים, והם מכונים "מושכים בעורלתם" בבלי, סנהדרין לח ע"ב ועוד. דומה שברית המילה היא אחת המצוות היחידות שיש לגביהן במדינת ישראל הסכמה כמעט מקיר אל קיר, עד עצם היום הזה, אף כי כבר נשמעו קולות המבקשים לבטלה מנימוקים שונים וכבר התארגנו קבוצות של הורים שנענו לקריאות אלה. רק הזמן יגיד באיזו מידה המדובר במגמה שתלך ותתחזק, אך לא קשה לנחש מה היה אומר ר' אלעזר המודעי בסוגיה זו.

1 רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. ומאמרו מורכב משלוש המלצות על יחס נאות כלפי כל חלקי החברה.

2 הֱוֵה קַל לָרֹאשׁ. הקטן את עצמך לפני ראשי העם, מנהיגיו ומוריו, שמדרך הטבע הם המבוגרים והזקנים שבקהל. קבל את מרותם בנועם וברכוּת וציית להם.

3 וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת. התייחס בסבלנות ובאורך רוח אל הצעירים שבחברה, אלה ששערותיהם טרם הלבינו והן עדיין שחורות וראו להלן.

4 וֶהֱוֵה מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה. בין הזקנים וראשי העם מכאן ובין הצעירים שבו מכאן נמצאים אנשים רבים נוספים, ואת כולם גם יחד יש לקדם בנועם ובמאור פנים והשוו לדברים דומים לעיל א, טו. – נראה שמאמרו של ר' ישמעאל מופנה בעיקרו של דבר אל שכבת תלמידי החכמים המבוגרים יחסית, אשר מצד אחד הם עלולים להתייחס בחוסר סבלנות אל הצעירים מהם, ומצד אחר הם עשויים לחוש שלא בנוח כשעליהם לציית לעמיתיהם אשר נבחרו לתפקידי הנהגה. רק ציות למנהיגות, עידוד הדור הבא והתייחסות נאותה אל כל חלקי החברה והרמב"ם מפרט: "קטנים וגדולים, בן החורין ... והעבד, כל איש ממין האדם" יבטיחו את ליכודה ואת תִפקודה הראוי. דברים אלו נכונים לכל עת, אך ביתר שאת לחברה היהודית בימי ר' ישמעאל, המתאוששת מחורבן בית המקדש והבונה את מוסדותיה החברתיים מחדש.

5 על ר' ישמעאל

6 הוא ר' ישמעאל בן אלישע, חכם ארץ ישראלי, ממשפחת הכהונה, שחי ופעל במפנה המאה הראשונה והשנייה לספירה. על פי המסורת נשבה ר' ישמעאל בזמן החורבן, בעודנו תינוק, והובא לרומא. האגדה מספרת על ר' יהושע בן חנניה, מי שעתיד להיות מורו של ר' ישמעאל, שביקר ברומא ובה נודע לו כי "תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי וקווּצותיו סדורות לו תלתלים". ר' יהושע פדה את התינוק בממון רב מתוך ביטחון שיגדל להיות מורה ורב בישראל בבלי, גיטין נח ע"א, וכך אכן אירע. ר' ישמעאל מצוטט במשנה עשרות פעמים ועליו נאמר שהיה "חכם גדול ובקי באגדות" בבלי, מועד קטן כח ע"ב. הוא היה חברו הקרוב של ר' עקיבא והשניים פיתחו שיטות שונות של דרשת פסוקי מקרא, כאשר לר' ישמעאל מיוחסות "שלוש עשרה המידות =דרכים, שיטות שהתורה נדרשת בהן", כגון העיקרון של "שני כתובים המכחישים זה את זה =שני פסוקים הסותרים זה לזה, ימתינו עד שיבוא כתוב שלישי ויכריע ביניהם" ספרא, א. כן מיוחסת לו הקביעה כי "דיברה תורה כלשון בני אדם" בבלי, סנהדרין סד ע"ב ועל כן אין להגזים בדקדוק בפרטי לשון שונים שבה וראו עוד להלן על שיטתו האחרת של בן דורו, ר' עקיבא ג, יט. ר' ישמעאל גם עמד על כך שלא יגזרו על הציבור גזירה "שהציבור אינו יכול לעמוד בה", ובכך מיתן תקנות קיצוניות שביקשו חכמים לתקן לאחר חורבן בית המקדש בבלי, בבא בתרא ס ע"ב. הקושי לתאר את מהלך חייו של ר' ישמעאל נובע מן העובדה שבמקורות נזכר עוד אדם בשם ר' ישמעאל בן אלישע, כהן גדול שחי בתקופת חורבן הבית, והעוסקים בתולדותיהם של שני אישים אלו יעידו על חוסר בהירות באשר למסורות שיש לייחס לכל אחד מן השניים.

7 מה היא תשחורת?

8 התקשו פרשני המסכת בהבנת המילה הנדירה "תשחורת", ואת הדעות כולן מסכם בהרחבה שמעון שרביט בספרו "לשונה וסגנונה של מסכת אבות לדורותיה", ספר שעשינו בו שימוש רב לאורך הפירוש כולו. לפחות שלושה פירושים הוצעו למילה זו: א יש לגזור אותה מן השורש שח"ר שמשמעותו לחפש, לרדוף אחרי משהו, ו"תשחורת" היא אדם או קבוצת אנשים מטעם המלכות הרודפים אחרי אנשים ואחרי רכוש לטובת אוצר המלוכה, כגון בעלי חיים לנשיאת משאות או עבודות כפייה המוטלות על בני אדם. וכך נאמר במדרש: "פעם אחת הייתי מהלך בכרך גדול שבעולם והיתה שם תשחורת ותפסוני והכניסוני בבית המלך" סדר אליהו רבה, ב. פירוש זה איננו משתלב במאמרו של ר' ישמעאל ועל כן לא נראה לקבלו. ב אחרים פירשו "תשחורת" במשמעות של קבלת תוכחה ומוסר, בעקבות הפסוק: "חושך שבטו שונא בנו / ואוהבו שיחרו מוסר" משלי יג, כד. לפי זה יש לקבל את דברי הביקורת באהבה ובנועם. ג אחרים פירשו "תשחורת" ככינוי לאנשים צעירים ששערותיהם עדיין שחורות בניגוד לזקן, ששערו שיבה, ולפי זה ישנה תקבולת ניגודית בין "ראש" ל"תשחורת". הבסיס הלשוני לפירוש זה הוא פסוק בספר קהלת: "הילדות והשחרות הבל" יא, י – ועל פי פירוש זה גם ביארנו לעיל.

9 "הגידו כן לזקן"

10 את "הראש" שבמשנה זו הנגדנו ל"תשחורת", ומשמע שמדובר במבוגרים, שלא לומר זקנים, ששער ראשם כבר איננו שחור. דרכו של עולם שאדם מזדקן אם הוא זוכה לכך, ומאז שהלכה הרפואה המודרנית והאריכה עוד ועוד את תוחלת החיים, נדרשת החברה להתמודד עם תופעה זו ביתר עוז ואומץ. וכבר קבעה התורה באופן ברור את היחס הראוי כלפי הזקן: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן..." ויקרא יט, לב. חז"ל מסבירים בכמה מקומות מדוע ראוי הזקן ליחס של כבוד. ראשית, עצם אריכות הימים, לפי הבנתם, נובעת בוודאי מזכותו וממעלתו של הזקן, לאור דברי ספר משלי: "עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא" טז, לא וראו עוד להלן ו, ח. שנית, הזקן הוא בעל ניסיון חיים המלוּוה בחכמת חיים עמוקה, ויש הרבה מה ללמוד ממנו, ובמיוחד אם היה תלמיד חכמים: "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין – חכמה נתוספת בהם, שנאמר: 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'" בבלי, שבת קנב ע"א. ואמנם היהדות קיבלה על עצמה לפרוט למטבעות מעשיים את הדרישה הכללית הזו של כיבוד הזקן. הרמב"ם למשל, פוסק: "מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אף על פי שאינו חכם עומדין =קמים לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד =צעיר עומד בפני הזקן המופלג בזקנה ... ואפילו זקן כותי =שומרוני, כלומר נוכרי מהדרין =מכבדים אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו =לתמוך בו" משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ו, ט. ובכמה מקומות פונים חכמים אל הזקנים שביניהם ומבקשים לדעת את סוד גילם, ותשובותיהם מגוונות: החל מעניינים שבגוף אכילה מתונה, פרישות מיין וכלה בעניינים שבהתנהגות דתית או חברתית נכונה וראו עוד לעיל ג, ו: הקפדה על תפילה, מתינות ביחס אל בני הבית, ועוד.

11 בתקופת חז"ל נכללו הזקנים במבנה החברתי כחלק בלתי נפרד וגרו עם בני משפחותיהם בכפיפה אחת עד יומם האחרון. בית אבות, בית גיל הזהב, דיור מוגן, וכיוצא באלה מוסדות לא היו בנמצא. אגב: גם לא בתי חולים או "מרכזים רפואיים". אם יכולותיהם השכליות לא נפגמו, שימשו הזקנים כמנהיגים וכמורי דרכה של החברה, וככאלה זכו לכבוד רב. אך חכמים דורשים יחס כזה גם אל מי שכישוריו המנטאליים הלכו ונחלשו. "זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו =פגעי הזמן נוהגין בו כקדושת ארון" ירושלמי, מועד קטן ג, א. הארון הוא משכן לספר התורה, כידוע, וגם אם נתרוקן – עדיין יש בו מן הקדושה, והוא הדין בזקן ההולך ונאלם. המשנה אף קובעת שרמתה המוסרית של החברה משתקפת במידה רבה ביחסה אל זקניה. במסגרת תיאור הדרדור המוסרי של הדורות שבעקבותיהם יגיע המשיח מדובר על יחס מחפיר אל הזקנים: "נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו =יקומו מפני קטנים, בן מנבל =מקלל אב ... פני הדור כפני הכלב" וכו' סוטה ט, טו.

12 ר' ישמעאל מבקש לגלות יחס נאות אל הראש, אל המנהיג אך גם אל הזקנים, דרישה לא קלה בעולם המודרני המאמין כי הוא שייך בראש ובראשונה לצעירים. אך, כידוע, איש איננו נשאר צעיר לנצח...

1 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר. כעת באים במסכת אבות ארבעה מאמרים רצופים המיוחסים לר' עקיבא ועליו ראו להלן ג, יט, ויש בעובדה זו כדי להעיד על מעמדו המיוחד בעולם המשנה, בדומה להלל הזקן, שגם מפיו באו לעיל כמה וכמה מאמרים א, יב־יד; ב, ה־ח.

2 שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִים לְעֶרְוָה. מעשי ליצנות ושעשועים קלילים במפגשים שבין גברים לנשים עלולים להביא בסופו של דבר לחטא של גילוי עריות, שכן ניתן בנקל לגלוש במדרון שראשיתו ב"כאילו", "רק בצחוק" וסופו בחטאים כבדים. על כן צריך הגבר – אליו פונה בעיקר ר' עקיבא – להציב לעצמו גבולות ברורים גם בתחום זה. ומכאן עובר ר' עקיבא לעסוק בארבעה תחומים אחרים שגם בהם קביעת גבולות ותיחום, הסייג, הוא דבר ראוי ומועיל, השומר על מה שהוא גודר.

3 מָסֹרֶת סְיָג לַתּוֹרָה. מי ששומרת על התורה לבל תשתנה היא המסורָה שבסופו של דבר אף נרשמה בשולי כתבי יד של התורה. במסורה נמנה בדייקנות מספר הפעמים שבהן מופיעה כל מילה בתורה, וכן הכתיב המדויק שלה.

4 מַעְשְׂרוֹת סְיָג לָעשֶׁר. באופן פרדוכסלי דווקא קיום מצוות המעשר – אחוז קבוע של יבול שמפריש האדם מרכושו שנה בשנה ראו להלן – הוא שמבטיח לאדם שרכושו לא יאבד. ביסוד תפיסה זו עומדת האמונה כי הקב"ה גומל ברוחב יד לאדם הממלא במלואה את המצווה הזו, והנותן בחפץ לב את מעשרותיו זוכה לעושר רב בבלי, תענית ט ע"א. מתן המעשרות הוא ששומר על עיקר הרכוש שלא יאבד.

5 נְדָרִים סְיָג לַפְּרִישׁוּת. לא פעם קיבל אדם על עצמו מסיבות שונות להתנזר לזמן מה מתענוגות שונים של החיים, כגון שתיית יין. פרישות מוגבלת זו בזמן נתפסה בעיני חכמים כדבר חיובי, כיוון שהיא מסייעת לאדם להילחם ביצרו. הנדר, אותה התחייבות מוצהרת ומקודשת ראו להלן ד, כג, הוא שמבטיח שהאדם יעמוד בהחלטתו ולא יפרוץ את גבולותיה ויפר אותה.

6 סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה. "לפיכך לא ימהר החכם להשיב ולא ירבה לדבר" רמב"ם, הלכות דעות ב, ה, כלומר: חכמת אדם ניכרת ובולטת גם באמצעות שתיקותיו המוקדשות למחשבה, להרהור, לגיבוש תשובה וכיוצא בזה וראו עוד להלן ה, י. דיבור מיותר רק פוגם בחכמת האדם, בעוד ששתיקה מעולם לא הזיקה לו והשוו לעיל א, יז. – ודאי לא נופתע לגלות שמכל חלקיו של המאמר העוסקים במסורה, במעשרות, בנדרים ובשתיקה רק האחרון, שאין עניינו בתחום הדת והאמונה, הוא שזכה לתפוצה רחבה בשיח הישראלי.

7 מה הוא סייג?

8 עשיית סייג, גדר, כדי לא להגיע עד קצהו של מקום שאין רוצים להגיע אליו הוא דבר מוכר וידוע. כך למשל בניית גדר במרחק מה ממצוק תלול או מתהום פעורה, כדי שלא יגיע אדם ממש עד שולי המצוק או שפת התהום ויסתכן בנפילה. סייג הוא גם עניין להלכה ולחוק. והנה לנו דוגמא מוכרת ופשוטה ביחס: השבת נכנסת, כידוע, באותו שבריר שנייה שבו שוקעת השמש, ומאותו זמן חלים כל איסורי השבת. אך כדי לא להגיע אל אותו שבריר שנייה ולהסתכן באי יכולת לעצור בדיוק בו את כל ענייני החולין, קבעו חכמים כי את הדלקת הנרות המסמלת בדרך כלל את כניסת השבת או החג יש לבצע כעשרים דקות ואף למעלה מזה קודם לזמן שבו נכנסת השבת. תחום זה של כעשרים דקות – שבין הדלקת הנרות לבין כניסת השבת בפועל – כמוהו כתחום שבין הגדר לבין המצוק. מי שעדיין ממשיך כמה דקות אחרי זמן הדלקת נרות בענייני חולין, נהנה מ"טווח ביטחון" זה, ולא יגיע לידי חילול שבת. על כן מפרסמים באמצעי התקשורת מדי ערב שבת או חג את זמן הדלקת הנרות, ולא את זמן השקיעה או כניסת השבת והחג.

9 שחוק וצחוק ובדיחות הדעת

10 ר' עקיבא מזהיר כי השחוק וקלות הראש עשויים לדרדר את האדם במדרון מסוכן, אלא שהוא מגביל את דבריו לתחום המוגדר שבינו לבינה. עם זאת יש הסבורים שהוא מגיב בדבריו גם על מאמרו של רעהו, ר' ישמעאל, במשנה הקודמת, שדיבר בזכות קלות הראש והשמחה בכלל. מסתבר שיחסם של חכמים אל הצחוק וההומור הוא רב פנים. מצד אחד אפשר לראות כי חכמים העריכו את חשיבותם, והאמורא רבא נהג לפתוח את שיעוריו ב"מילתא דבדיחותא" =דיבורים מבדחים בבלי, שבת ל ע"ב, כדי לשעשע את השומעים וכך ליצור אווירה נעימה. ועוד מסופר בתלמוד כי ר' ברוקא ביקש מאליהו הנביא להציג בפניו אנשים שמובטח להם שיזכו למקום מכובד בעולם הבא. אליהו הצביע על שני אנשים בשוק, ואלה הסבירו כי "בדחנים אנחנו, ומבדחים את העצובים" בבלי, תענית כב ע"א. מאידך גיסא נשמעו גם קולות אשר דרשו זהירות ומתינות בשחוק ובצחוק, ולהלן ו, ו רואים את "מיעוט השחוק" כאחת ממעלותיו של תלמיד החכמים "מיעוט שחוק", אך לא מצב רוח קודר ורציני ללא שחוק כלל!. מצאנו אף חכמים שנקטו צעדים מעשיים כדי שלא יגיע אדם לידי צחוק פרוע וחסר מעצורים: במסיבת החתנים של בנו של רב אשי בבלי, ברכות לא ע"א, ראה המארח שחכמים שוחקים יתר על המידה, על כן הביא כוס עשויה זכוכית לבנה, שהיתה ידועה כחומר יקר במיוחד, ושבר אותה בפני חבריו כדי שלא ייסחפו אחר השחוק. ובעקבות סיפור זה נאמר בשם ר' יוחנן: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו' תהלים קכו, ב". רק לעתיד לבוא, בימי הגאולה בלבד, אפשר יהיה לצחוק בפה מלא.

11 אכן, "הצחוק טוב לבריאות, הרופאים מצווים לצחוק" אמרה המיוחסת לסופר שלום עליכם, הידוע ביצירותיו המבדחות, אבל לדעת חז"ל הדבר נכון רק במידה ראויה, תוך שמירת גבולות וסייגים, כדי שלא יגלוש אדם מתוך שחוק אל מחוזות שאין לו בהם חפץ. על ליצנים וליצנות ראו עוד לעיל ג, ג.

12 טֶבֶל וּדְמָאי – יש מילים כאלה

13 המאמץ את עיניו ובוחן את המדבקות שעל בקבוקי יין, מצות או שאר מוצרים הזוכים להכשר מן ההכשרים, ימצא שלא פעם נאמר בהם כי המוצר "נקי מחשש טבל ושביעית". מה פירוש מילים משונות אלה?

14 המעשר הוא כמות של עשירית מן היבול שאותה – על פי דין התורה – נהגו להפריש בכל שנה ושנה אך לא בשנת שמיטה ולתת אותה ללויים ואלה נתנו חלק ממנה לכהנים. בארבע שנים מתוך שבע השנים שבמחזור השמיטה קיים מעשר נוסף, "מעשר שני", שאותו אמור החקלאי להביא לירושלים בעת העלייה לרגל לבית המקדש בחגים ולאכול אותו שם. בשתי השנים האחרות – בשנה השלישית ובשנה השישית למחזור השמיטה – עליו לתת מעשר זה לעניים וראו עוד ה, יא־יב. בימינו שלנו – כשאין בית מקדש ומעמד הכהנים והלויים איבד הרבה ממשמעותו – נמצאה הדרך להפריש באורח סמלי מעשרות מן היבול וכך להכשיר אותו למאכל.

15 יבול אדמה שלא הופרשו ממנו המעשרות קרוי בלשון חכמים בשם "טבל". יבול שספק אם הופרשו ממנו מעשרות קרוי בשם "דמאי". גזרונן של שתי המילים האלה – דמאי וטבל – איננו ודאי. "נקי מחשש טבל" מבטיח למקפיד כי מן המזון שהוא מכניס לפיו הופרשו ולוּ סמלית המעשרות. ומה הוא עניין "חשש שביעית"? כאן הכוונה, כמובן, לשנת השמיטה שבה אין לעבד את אדמת ארץ ישראל המצויה ברשותם של יהודים. שנת השמיטה מעוררת בימינו שאלות קשות, בהקשר ההלכתי, באשר לגידוליה ויבולה של הארץ וראו להלן ה, יב, ואחת לשבע שנים אכן סוערת מדינת ישראל סביב פולמוסים הכרוכים בקשיים שבקיום מצווה זו.

1 הוּא הָיָה אוֹמֵר. ר' עקיבא ועליו ראו במשנה הבאה. מאמר זה מצוי בנוסחאות שונות עד מאוד בכל עדי הנוסח של המסכת, עד שקשה לעמוד על צורתו המקורית. על כן הבאנו אותו כפי שהוא מצוטט במדרש אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק לט על חיבור חשוב זה, שאנו עושים בו שימוש רב בפירוש, ראו להלן, והוא ככל הנראה הנוסח המקורי של הדברים אף ששם הם מיוחסים לר' מאיר, תלמידו של ר' עקיבא, דווקא.

2 חָבִיב אָדָם, שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם אֱלֹהִים. חביבותו של האדם בעיני האלוהים, והכוונה לכל אדם באשר הוא, באה לביטוי בעובדה שהוא נברא בצלמו,

3 שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" בראשית ט, ו. . מן העיסוק באדם בכלל עובר ר' עקיבא לדבר על עם ישראל בפרט:

4 חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חביבותם של בני ישראל, בהשוואה לשאר בני האדם, מתבטאת בזה שיחסיהם עם האלוהים הם בעלי אופי אינטימי מיוחד, כיחסי אב ובנו,

5 שֶׁנֶּאֱמַר "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" דברים יד, א. . וממשיך ר' עקיבא ומדגים במה באה חביבותו של עם ישראל לידי ביטוי מעשי:

6 חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם. חביבותו של העם באה לביטוי בכך שרק לו ניתנה התורה. תיאור התורה כ"כלי חמדה שבו נברא העולם" מסתמך, ככל הנראה, על מסורת המופיעה בראשו של מדרש בראשית רבה: "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה ... היה הקב"ה מביט בתורה ובורא העולם" א, א. לפי תפיסה זו קדמה התורה למציאות ההיסטורית האנושית והיא היתה הכלי, האמצעי, שבעזרתו ברא האלוהים את עולמו. "כלי חמדה" הוא כלי שכולם חומדים אותו, חושקים בו. בהמשך הדברים, כראיה שהאלוהים נתן לעמו חפץ רב ערך ויקר עד מאוד, מובא הפסוק:

7 "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" משלי ד, ב. כאן מוצגת התורה כ"לקח טוב", ור' עקיבא מבאר צירוף זה כעוסק בדבר שקונים או לוקחים אותו "לקח", ושהוא בעל ערך רב "טוב". – וסיכום המאמר: חביבים הם בני האדם כולם בעיני האלוהים, אך בני ישראל יקרים ללבו במיוחד, והתורה שהעניק להם היא הביטוי לכך. מאמר זה פותח באמירה אוניברסאלית אך ממשיך בשתי אמירות לאומיות־דתיות, ועל כן אין פלא שרק חלקו הראשון מהדהד רבות בשיח הישראלי הכללי, כאמירה סוחפת בדבר טיבו של המין האנושי וכבסיס לתביעות הומניטריות בעלות אופי מגוון ראו להלן.

8 מי היו אבותיו של רבי נתן?

9 למען האמת, שאלה זו היא שאלה מטעה, מכיוון שהיא מבוססת על הבנה לא נכונה של שמו של אחד מן המדרשים: "אבות דרבי נתן". חיבור זה הוא למעשה מסכת "אבות" בנוסח שיוחס לר' נתן ו"דְרַבִּי" פירושו: של רבי, חכם בן המאה השנייה, שהיה מבוגר אך מעט מרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. מתברר שבמקביל למסכת אבות המצויה בזה לפני הקוראים, באה לעולם מהדורה אחרת של המסכת, כששני החיבורים חופפים זה לזה במידה רבה, אך אין הם זהים. ר' יהודה מכאן ור' נתן מכאן אספו את אמרותיהם של חכמים שונים ועשו ככל הנראה שימוש במקורות זהים, ומכאן הדמיון הרב שבין חיבוריהם. אך בעוד שמסכת אבות של רבי יהודה הנשיא נכללת במשנה, וזכתה בשל כך למעמד מכובד ומרכזי במחשבת עם ישראל ובתרבותו, נותרה מסכת אבות מעשה ידיו של ר' נתן רק בשולי העשייה התרבותית, והיא נדפסת בכמה מדפוסי התלמוד הבבלי בסוף סדר נזיקין. לא רבים עסקו בה, מעטים ביארו אותה, אבל חשיבותה גדולה גם משום שהיא מושיטה לנו עדויות יקרות־ערך אודות נוסחים אחרים של מאמרים המצויים במסכת אבות שבמשנה. במהלך הדורות גילה המחקר כי "אבות דרבי נתן" זכה עם הזמן לשתי מהדורות שונות המכונות נוסח א ונוסח ב, וכי לפנינו חיבור שרק גרעינו הוא מתקופת התנאים, מימי ר' נתן, אך הוא הלך והתרחב עד שהגיע לצורתו הסופית במהלך מאות השנים שלאחר מכן, ובתהליך ההתרחבות חדרו לתוכו חלקים ממסכת אבות שבמשנה.

10 כתיבת פירוש למסכת אבות של המשנה מחייבת על כן בדיקה דרך קבע ב"אבות דרבי נתן", ואכן נמצא את אזכרתו של חיבור זה לאורך כל פירושנו, ובמשנה שלפנינו אף העדפנו להביא את נוסחו במקום נוסח המשנה!

11 דמותו של צֶלם – תמונת מצב

12 "יהי חלקי עמכם" אמר המשורר ח"נ ביאליק אל אותם אנשים צנועים וענווים שהם "השומרים הנאמנים לצלם אלוהים שבעולם". אך מה הוא "צלם אלוהים" זה?

13 אחת משבע הברכות הנאמרות מתחת לחופה אומרת: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר ברא את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד =הכוונה לבריאת האישה מצלע הגבר...". הרעיון לקוח כמובן מסיפור בריאת האדם שבתורה: "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו..." בראשית א, כו, וכן בהמשך: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו..." שם, כז. פרשני המקרא והוגי הדעות התקשו בהבנה מלאה של הרעיון בדבר היות האדם ברוּא בצלם האל, לא מעט בשל הערפול שמאחורי המושג "צלם" וזיקתו אל המושג "דמות" ומאוחר יותר אף אל המושג "תבנית". בין כך ובין כך הרעיון הוא שיש באדם ניצוץ ויסודו על־אנושי, אלוהי, המבחין בינו לבין שאר בעלי החיים. ומה הוא יסוד זה? יש אומרים תבונתו של האדם ויש אומרים מצפונו, יש אומרים יכולתו לחדש ולברוא ויש אומרים הבחירה החופשית העומדת לרשותו, יש אומרים היותו רחום ורב חסד ויש אומרים שהכוונה לשליטתו על הטבע, ויש אומרים שכל זה גם יחד ועוד. כבר התורה עושה שימוש בביטוי זה כדי להסביר מדוע הוטל איסור על רציחת אדם: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם" והוא הפסוק שאת חלקו השני ציטט ר' עקיבא במשנה. הריגת אדם כמוה כפגיעה ביסוד האלוהי המצוי בהווייתו האנושית. מכל מקום ברור לדעת ר' עקיבא, כי כל בני האדם – ללא הבדל מין, גזע, דת, גיל ועוד – הם ברואים בצלם, עדות לחביבות המיוחדת שרוחש האלוהים ליצור האנושי.

14 והנה, עם הזמן נעשה הניב "האדם נברא בצלם אלוהים" וניסוחים דומים ליסוד מרכזי בהתייחסות הראויה כלפי כל בני האדם, בעיקר כחלק מתורתן של תנועות חברתיות התובעות את זכויות האזרח והאדם. ארגון "בצלם – מרכז מידע ישראלי לזכויות אדם בשטחים" הוא דוגמא אחת שלא כל חלקי החברה הישראלית מסכימים עם דרכה לשימוש הנעשה בדימוי המקראי הזה. על רקע רעיון "צלם אלוהים שבאדם" מתקיים פולמוס ער בשאלות כגון המתת חסד, היחס הראוי אל פושעים מבית או אל אויבים מבחוץ, ואף בסוגיית הטיפול בגופותיהם של מחבלים ומרצחים, ועוד.

15 מעניין עם זאת להעיר, כי תיבת "צלם" כשלעצמה משמעה פסל כגון: "ויבואו כל העם בית הבעל ויתצוהו ואת מזבחותיו ואת צלמיו שברו..." דברי הימים־ב כג, יז, "צלם די דהב" דניאל ג, א ועוד. ומכאן הביטוי "צלם בהיכל" ככינוי לביזוי וחילול קודש שאין כדוגמתם. יסודו במסורת המופיעה במשנה תענית ד, ו כי בי"ז בתמוז הועמד אך לא ברור בידי מי "צלם בהיכל", כלומר בבית המקדש שבירושלים, וזה אחד מן האסונות שהתרחשו בתאריך זה.

16 מסתבר שיש צלם ויש צלם, ואין תמונת צלם זה כדמותו של צלם זה.

1 לפנינו מאמר נוסף של ר' עקיבא שנזכר בשתי המשניות הקודמות ויש נוסחים הפותחים משנה זו במילים: "הוא היה אומר". את מאמרו של ר' עקיבא, הבנוי על הנחות יסוד דתיות־אמוניות, יש לחלק לשני חלקים, וכל אחד מהם מורכב משתי יחידות.

2 הַכֹּל צָפוּי. הכול ידוע לאלוהים מראש, הצופה את כל מעשי האדם ואירועי היקום עוד קודם שיתרחשו, יודע את "סוף המעשה" כבר בשלב ה"מחשבה תחילה". תפיסה זו של הידיעה האלוהית היא מחויבת המציאות בכל דת הרואה אותו ככל־יודע, כל־יכול וכנמצא בכל מקום, ואיננה מוכנה או יכולה להודות כי העתיד נסתר ממנו. ויחד עם זה:

3 הָרְשׁוּת נְתוּנָה. לכל אדם ניתנה הרשות להחליט על דרכו ועל מעשיו, לטוב או לרע. שני מאמרים קצרים אלו נראים כסותרים זה לזה ורבים התלבטו בהבנתם וראו להלן.

4 וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. כשמגיע האדם למשפט על מעשיו, שאותם עשה מבחירתו החופשית, דן אותו האלוהים לפי מידת הרחמים והחסד "בטוב", ולא על פי מידת הדין הקפדנית והמחמירה, כיוון שידוע לפני האלוהים "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" קהלת ז, כ.

5 וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה. השכר או העונש הניתנים לאדם העומד לדין נקבעים על פי גודל ועוצמת מעשיו זה פירוש "רוב" כאן, לטוב ולרע. – נראה שהמשנה הבאה, אף היא מפיו של ר' עקיבא, מדגימה בדוגמא פשוטה ומוחשית את העקרון המורכב העולה ממשנה זו.

6 על ר' עקיבא

7 מגדולי החכמים בארץ ישראל במפנה המאות הראשונה והשנייה לספירה ומי שנחשב כאחד ממייסדי התורה שבעל־פה. עליו קבע ר' יוחנן כי מרבית חיבוריהם של התנאים יצאו מבית מדרשו כולל הקביעה כי "סתם מתניתין רבי מאיר ... אליבא דרבי עקיבא" בבלי, סנהדרין פו ע"א, כלומר: המשנה של רבי יהודה הנשיא נשענת על מסורותיו של ר' מאיר, שאותן קיבל מר' עקיבא. על פי האגדה החל ר' עקיבא בן יוסף ללמוד תורה בגיל מבוגר, כאשר אשתו, בתו של בר כלבא שבוע – הקרויה במספר קטן של מקורות בשם "רחל" – עמדה לצידו ותמכה בו בדרכו. המסורות אודות ר' עקיבא רבות ומהן עולה דמות של חכם ששלט בכל תחומי התורה והעמיד תלמידים הרבה 24,000 לפי אחת המסורות בבלי, יבמות סב ע"ב. מקום מושבו העיקרי היה בבני ברק באיזור צומת מסובים של היום, לקיים את האמור בהגדה של פסח: "שהיו מסובים בבני ברק". ר' עקיבא פיתח שיטה של קריאה בפסוקי המקרא התובעת לייחס משמעויות רבות ואף שונות לכל אות ולכל מילה במקרא והשוו את שיטתו האחרת של בן דורו, ר' ישמעאל, לעיל ג, טז. ר' עקיבא ידוע גם כמי שמייחסים לו תמיכה פומבית במרד בר כוכבא ירושלמי, תענית ד, ה – אשר פרץ בשנת 132 לספירה – וכמי שמצא את מותו בעינויים קשים בעקבות כשלון המרד ולאחר שהמשיך ללמד תורה ברבים בניגוד לגזירותיהם של הרומאים בבלי, ברכות סא ע"ב. בשל ידיעותיו ואישיותו התפרסם שמו של ר' עקיבא "מסוף העולם ועד סופו" בבלי, יבמות טז ע"א, ודמותו הפכה לדמות מופת אשר זכתה להערצה אדירה לאורך הדורות כולם. עליו קבעו כי הוא חי, כמשה רבנו בשעתו, מאה ועשרים שנה ספרי דברים, שנז, כי "הפורש ממנו כפורש מן החיים" בבלי, קידושין סו ע"ב וכשמת אמרו עליו: "משמת ר' עקיבא בטלו זרועי תורה =הזרועות שהחזיקו את התורה ונתנו לה קיום ונסתתמו מעיינות החכמה" בבלי, סוטה מט ע"ב. עוד מתקשרת דמותו של ר' עקיבא אל ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס, לאותו עולם מיסטי של תורת הסוד, והוא היחיד מביניהם ש"נכנס בשלום ויצא בשלום" בבלי, חגיגה יד ע"ב. – מייסדי תנועת "בני עקיבא" בירושלים של שנת תרפ"ט נתלו בדמותו האדירה של חכם זה וביקשו להנחיל את מורשתו לחניכיהם, בתורה ובמעשה.

8 צפוי או צפוּן?

9 חלקם הראשון של דברי ר' עקיבא, "הכל צפוי כלומר ידוע לאלוהים מראש והרשות נתונה", נראה ככולל סתירה פנימית מהותית והרבה התלבטו בהבנתו: "אם יָדע אלוהים שהוא =האדם יהיה צדיק – אי אפשר שלא יהיה האדם צדיק!", ואם תאמר שלא ידע האלוהים מה יהיה האדם – הרי שאתה פוגם בשלימות ידיעתו של האלוהים הרמב"ם, הלכות תשובה ה, ה. ובכלל, מה הטעם לצוות על האדם ללכת בדרך זו או אחרת, אם הדרך שבה ילך ממילא כבר ידועה מראש? וחמור מזה – מה היא ההצדקה למתן שכר או עונש במערכת דטרמיניסטית שכזו? מסקנתו של הרמב"ם היא ששאלה מורכבת ועמוקה מעין זו דורשת הבחנה בין הידיעה האנושית לבין הידיעה האלוהית. עצם העובדה שאלוהים יודע את העתיד איננה קובעת אותו, מכיוון שהאדם הוא שקובע את גורלו מתוך רצונו החופשי. במילים פשוטות, הרמב"ם טוען שהסתירה בין ידיעתו של האלוהים לבין הבחירה החופשית הפתוחה בפני האדם היא מדומה, משום שהיא מתייחסת אל האלוהים במונחים אנושיים. רק במונחים של בני אדם, ידיעה מוחלטת של דבר כלשהו אכן מחייבת את התרחשותו, אולם, מכיוון שידיעתו של הקב"ה כמו הקב"ה בעצמו היא מושג שלא ניתן להבין אותו בקטגוריות אנושיות, אין היא סותרת את אופציית הבחירה הפתוחה בפני האדם. יש להודות שזו תשובה לא פשוטה, ונראה שכדי להתיר את הקושי שבדברי ר' עקיבא יש המפרשים כי "צפוי" פירושו: דבר שרואים אותו, דבר שאיננו נסתר, ולפי זה הכוונה רק לומר – ברוח הפסוק: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'?" ירמיה כג, כד – כי האלוהים רואה את כל מעשי האדם ועל כן אל לו לאדם לעשות שימוש רע ברשות הנתונה לו. ומעניין שיש גם הגורסים כאן: "הכול צפוּן", היינו הכול רשום וחקוק ושמור באותם ספרים שייפתחו ביום הדין ועל פיהם יובא אדם למשפט ראו לעיל ב, א. נראה שהקריאה "הכל צפון" באה אף היא לפתור את הקושי שמעוררים דברי ר' עקיבא.

10 "סוף מעשה במחשבה תחילה"

11 משפט ידוע זה לקוח מן הפיוט הפותח במילים "לכה דודי לקראת כלה / פני שבת נקבלה". הפיוט נתחבר בידי ר' שלמה אלקבץ בצפת של המאה השש־עשרה והפך בכל עדות ישראל לחלק מטכס קבלת שבת. והנה מתברר, כי המשפט הזה עבר מהפך פרשני במהלך הדורות. וכך אומר בו הפייטן: "לקראת שבת לכו ונלכה / כי היא מקור הברכה / מראש מקדם נסוכה / סוף מעשה במחשבה תחילה", ופירוש הדברים: השבת נתמנתה לנסיכה שבין ימות השבוע "נסוכה" עוד קודם לבריאת העולם "מראש מקדם", שכן היא היתה אמנם סוף מעשה הבריאה, אבל היא עלתה במחשבה, היתה בתודעתו של הבורא, עוד בתחילתו. את הרעיון הזה גזר הפייטן ממסורות מדרשיות הקובעות כי כמה וכמה דברים "עלו במחשבה" עוד קודם לבריאתם, כגון האבות, שמו של המשיח, בית המקדש וכיוצא באלה בראשית רבה א, א ועוד.

12 משפט זה עבר בשפתנו תהליך של חילון, נעקר מהקשרו המקורי ונתפרש מחדש, כעצה טובה לאדם לתכנן את מעשיו מראש, להקדים תמיד מחשבה לעשייה, ולא להיחפז לעשות דברים בלא תכנון מתאים. לא פעם נלווית אליו נימה של אזהרה מראש או של נזיפה שלאחר מעשה. והשוו לעיל ב, יג על חשיבות "הרואה את הנולד", מי שסוף מעשיו במחשבתו תחילה.

1 הוּא הָיָה אוֹמֵר. ר' עקיבא ועליו ראו במשנה הקודמת. עיקר מאמרו זה של ר' עקיבא הוא אלגוריה בעלת אופי דתי על מעמדו של האדם בעולם ועל גורלו בחייו ולאחר חייו עלי אדמות. חומרי האלגוריה לקוחים בעיקרם מתחום הכלכלה והמסחר.

2 הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן. כל מה שמקבל האדם בעולם זה נתון לו זמנית, כאותו חפץ שמוסר הלווה לזמן קצוב כדי להבטיח את החזרת ההלוואה.

3 וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. המצודה היא רשת לציד דגים השוו: "כי גם לא ידע האדם את עיתו כדגים שנאחזים במצודה רעה" קהלת ט, יב, וכוונתו לומר: מעל לכל המציאות מרחפת רשת שאין אפשרות להתחמק ממנה בבוא יום הדין.

4 הַחֲנוּת פְּתוּחָה וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקֵס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבֹא וְיִלְוֶה. האפשרויות ליהנות מן העולם היא ה"חנות" עומדות כולן לרשות האדם, והקב"ה הוא ה"חנוני" נותן בהקפה מבלי לבקש תמורה מיידית, אבל כל הנאה וכל לקיחה נרשמות בפנקס ראו להלן וכל המבקש לקחת בהקפה יכול לעשות כן. ויחד עם זאת:

5 וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. גובי החובות מטעמו של "החנווני", הלוא הם הייסורים והמחלות ושאר צרות, סובבים באופן קבע בעולם וגובים את החוב מן האדם החייב, בין ירצה בין לא ירצה, בין שהוא מודע לכך ובין אם לאו.

6 וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת. אותם גבאים אינם פועלים באופן שרירותי, שכן ברשותם הפנקסים שבהם נרשם בדיוק מה עשה האדם בעולם, ועליהם הם סומכים בבואם לדון עמו דין של אמת.

7 וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה. והעיקר: כל מה שמתרחש בעולם הזה איננו אלא הכנה לקראת העולם הבא, שבו ניתן הגמול האמיתי לאדם על מעשיו, כאותה סעודה חגיגית שאוכלים אותה לאחר הכנה מרובה. – אפשר לראות את כל המאמר הזה כהדגמה לרעיון העולה מן המשנה הקודמת, אף היא מדברי ר' עקיבא, ש"הרשות" אכן "נתונה" לאדם, אך בסופו של דבר הוא "נדון" לפי "רוב המעשה", קצת בידי הגבאים בעולם הזה ובעיקר בעולם הבא.

8 הגבאי – אז והיום

9 הגבאי בעולמם של חז"ל הוא האדם ההולך לגבות חובות מן החייבים, כדרכם בימינו שלנו של בנקים או של פקידי ההוצאה לפועל, של עורכי דין המתמחים בגביית חובות ולהבדיל אלף אלפי הבדלות של גובי חובות בעולם התחתון ובשוק האפור. "גבאי" הוא אפוא הגובה. כך, לדוגמא, מופיע במדרש תנחומא פרשת שמיני, ט משל על "מדינה =עיר שהיתה חייבת מס למלך, שלח המלך גבאים לגבותה, עמדו בני המדינה והיכו את הגבאים...", וכן מסופר על מלך ששלח "גבאי טמיון =אוצר! לגבות" מאדם כלשהו את החוב שהוא חייב לו ויקרא רבה יא, ז. מונח נוסף, המופיע בספרות חז"ל ובמקורות אחרים בני הזמן, מונח הקרוב במשמעותו למונח "גבאים", הוא "מוכסים". גם הם עסקו בגביית כספים, אך בניגוד לגבאים, שלעיתים זכו ליחס חיובי ראו להלן, התייחסו אל המוכסים בדרך כלל באופן שלילי ביותר, בהיותם גובי הכספים עבור השלטונות הרומאים ונתפסו לפיכך כמעין גזלנים. כך, למשל, נקבע כי "המוכסין תשובתן =חזרתם בתשובה קשה" תוספתא, בבא מציעא ח, כו, משום שלא תמיד הם יודעים למי עליהם להחזיר כספים שגבו שלא כחוק או ביד קשה ובאלימות.

10 גבאי צדקה, אנשים שמונו על ידי הציבור לחזר על הפתחים ולגבות כספים למטרות של צדקה כגון החזקת בתי תמחוי בבלי, פסחים יג ע"ב, זכו לעומת זאת להערכה רבה. עליהם נאמר, למשל: "מי הם 'מצדיקי הרבים' =ביטוי של שבח המופיע בדניאל יב, ג? רבי שמעון אומר: אלו החכמים, רבי נחמיה אומר: אלו גבאי צדקה" מסכת שמחות ג, ח. והם זכו אף לעדיפות יחסית במציאת שידוך לבנותיהם: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם – ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור – ישא בת ראשי כנסיות =בתי כנסת. לא מצא בת ראשי כנסיות – ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה – ישא בת מלמדי תינוקות, ולא ישא בת עמי הארץ" בבלי, פסחים מט ע"ב. ובכלל, גבאי הצדקה נחשבו כאנשים שיש לסמוך על יושרם ולכן אין לחקור ולשאול מה עשו בכספים שאספו: "אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה" בבלי, בבא בתרא ט ע"א.

11 בימינו מגדירה המילה "גבאי" את האחראי על ניהול חיי בית הכנסת – כגון קביעת זמני התפילות, מינוי חזנים והזמנת אנשים לעלייה לתורה – בעוד שגביית הכספים דמי חבר, תרומות וכיוצא בזה מהווה רק חלק שולי יחסית בשלל תפקידיו. עם זאת ישנם עדיין בתי כנסת שבהם מסייע הגבאי לאורחים מזדמנים למצוא מארחים שיזמינום לסעוד על שולחנם, וגם בזה נותר זיכרון מתפקידיו המקוריים של הגבאי לעמוד לימינם של הזקוקים לסיוע.

12 "הפנקס פתוח והיד רושמת"

13 כך ולא "והיד כותבת" אמר בשנת 1966 מי שהיה אז ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, כאשר הסביר מדוע אין ישראל מגיבה באורח מיידי על פעולות חבלניות של אש"ף. ישראל תדע להגיב בזמן הראוי, אמר, ואין להיחפז בעניין זה. וכך נתקבע משפט זה בתודעת הציבור הישראלי והוא מצוטט רבות, בעוד שהנוסח המקורי "והיד כותבת" נותר בשוליים, ללמדך על כוחה של אמירה פוליטית חדה. ללוי אשכול מיוחסות אמירות נוספות כגון "לעניות דעתי הקובעת", ועוד. מאמרו של ר' עקיבא אף זכה להיחרט לדורות בסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", אלא ששם הוא מופיע כ"היד פתוח והפנקס רושמת".

14 אך עדיין יש לשאול: פנקס זה המופיע בלשון חז"ל גם בלשון נקבה משנה, כלים יז, יז מה הוא? מתברר ש"פנקס" היא אחת מן המילים היווניות שחדרו לשפה העברית בתקופת חז"ל, הרבה מהן מילים מתחום חיי היום.

15 Pinax ביוונית ומינו בשפה זו נקבה הוא "לוח כתיבה". במשמעות זו נזכר הפנקס במקומות שונים בספרות חז"ל. כך, למשל, על דברי המשנה האוסרת לקרוא לאור הנר בשבת, שמא יבוא האדם להטות את הנר והוא דבר האסור בדיני היום הזה, מסופר: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: 'אני אקרא ולא אטה' … קרא והיטה, וכתב על פנקסו: 'אני ישמעאל בן אלישע קריתי =קראתי והטיתי נר בשבת. לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה =קרבן לכפרה" בבלי, שבת יא ע"ב. ופעמים רבות כגון משנה שבועות ז, א נזכר הפנקס בקשר לחנווני הרושם בו את חובותיהם של הקונים בחנותו. דרך לשון חז"ל התגלגל ה"פנקס" אל השפה העברית, והוא רווח במשמעות קרובה למשמעותו המקורית גם בימינו, ומוכרים היטב גם פנקסים שמנהלת המדינה: פנקס הקבלנים, פנקס העובדים הסוציאליים, פנקס הבוחרים ועוד.

1 רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר. ומאמרו בן ארבעת החלקים בנוי במיבנה ספרותי זהה, הקובע כי דברים הנראים כמנותקים זה מזה, או אפילו סותרים זה לזה, משלימים למעשה אחד את רעהו, ויש לאחוז בשניהם. כל אחד מהם כשלעצמו הוא בעל ערך, אך אין בו די. זאת ויותר מזאת: לעיתים מתנים שני המרכיבים זה את זה, ובהיעדר האחד – אין טעם רב באחר אף שהוא לא חסר משמעות.

2 אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. דרך ארץ ראו לעיל ב, ב היא מלאכת כפיים ופרנסה, וכבר שמענו שם כי "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", וכך סבור גם ר' אלעזר. האדם השלם והנעלה עוסק בזה ובזה.

3 אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. החכמה היא הידע הנלמד ואילו היראה, יראת אלוהים, היא ההתנהגות הדתית הראויה. שני אלה צריכים לבוא יחדיו, ואחד מהם בלבד אין בו די והשוו לדברים דומים לעיל ג, יא.

4 אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה; אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת. הדעת היא הידע הנלמד, ואילו בינה היא היכולת לחשוב ולחדש, ולשניהם זקוק האדם.

5 אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה; אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. הקמח מסמל את צרכי המזון והפרנסה בכלל, וצריך האדם שיהיה קמח בסלו ותורה בתודעתו ובלבו. אי אפשר ללמוד תורה על בטן ריקה, אך קמח בלבד, בלא תורה בצידו, הוא דבר ריק וחסר משמעות. – חלק המשפט, "אם אין קמח אין תורה", הוא שזכה שלא במפתיע לתפוצה רבה בשיח הישראלי, גם בהקשרים שאינם עוסקים ב"תורה" במשמעותה הדתית המצומצמת של המילה. למשל: "אנו תקווה ששרת החינוך וממשלת ישראל יבינו ... מה שניסחו חז"ל בפתגם הידוע 'אם אין קמח אין תורה', כי מורים עם משכורות עלובות ... אינם יכולים להגיע לתוצאות משביעות רצון" מתוך אתר "אורט ישראל" בתקופת שביתת מורים.

6 על ר' אלעזר בן עזריה

7 חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השנייה. בן למשפחת כהנים מצאצאי עזרא הסופר ירושלמי, יבמות א, ו, ועשיר מופלג אשר בבעלותו היו, ככל הנראה, גם מטעי זיתים בגליל. על עשירותו ניתן ללמוד מקביעת התלמוד כי מי שרואה את ר' אלעזר בן עזריה בחלומו, "יצפה לעשירות" בבלי, ברכות נז ע"ב. בזכות יחוסו, חכמתו, ומעמדו הכלכלי שימש ר' אלעזר בן עזריה כנשיא בתקופה הקצרה שבה הודח רבן גמליאל דיבנה ממעמדו ראו לעיל א, יח, למרות היותו עול ימים באותו זמן בן שמונה עשרה או שש עשרה, לפי מסורות שונות. בתקופה הקצרה שבה שימש ר' אלעזר בן עזריה בתפקיד הנשיא עלה בידו להכניס שינויים בחיי בית המדרש, החל מסילוקו של שומר פתח בית המדרש, אשר לא התיר לכל אדם להיכנס לתוכו בבלי, ברכות כח ע"א, וכלה בהכרעות חד משמעיות בהלכות שהיו שנויות בספק, וביניהן גם כאלה שהספק בעניינן החל עוד בימי שמאי והלל. לבד מן התקופה שבה כיהן כנשיא, שימש ר' אלעזר בן עזריה בשליחות הציבור גם במגע עם הרשויות הרומיות, ומסופר שהיה בין חכמים שנסעו לרומי בשליחות העם ספרי דברים, שיח.

8 בין מאמריו המפורסמים של ר' אלעזר היא הקביעה כי פיקוח נפש דוחה שבת בבלי, שבת קלב ע"א, כי סנהדרין המוציאה להורג פעם בשבעים שנה נקראת "חובלנית" כלומר קטלנית משנה, מכות א, י וכי "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה =יפייס את חברו" משנה, יומא ח, ט. רבי יהודה הנשיא כינה את ר' אלעזר בתואר המכובד "קופה של רוכלים", שכמוהו כרוכל הנושא באמתחתו דברים רבים ומגוונים, כך היה ר' אלעזר בקי במקרא, במשנה, במדרש, בהלכות ובאגדות אבות דרבי נתן, נוסח א, יח.

9 "תורה עם דרך ארץ"

10 דבריו של ר' אלעזר בעניין תורה ודרך ארץ הפכו לאחר למעלה מאלף ושש־מאות שנה לסיסמא שאפיינה את שיטתו החינוכית של הרב שמשון בן רפאל הירש הרש"ר הירש. רב זה 1808־1888 היה הדמות המרכזית ביהדות האורתודוכסית בגרמניה של המאה הי"ט. בתקופתו של הירש החלו היהודים במערב אירופה ליהנות מפירות האמנציפציה, וניתנה להם האפשרות לקחת חלק בחברה הגרמנית. יהודים רבים, שהשתלבו בכלכלה ובחיי הרוח הגרמניים, שלחו את ילדיהם להתחנך בבתי ספר גרמניים, משום ששם למדו גם לימודים כלליים. הרב הירש היה אמנם רב חרדי שדגל בחינוך לקיום מצוות באופן מחמיר, אך הוא הבין את חשיבותם של מקצועות החול עבור התלמידים הצעירים, וכך גיבש את שיטתו של "תורה עם דרך ארץ". בפירושו לתורה מסביר רש"ר הירש: "דרך ארץ היא דרך התרבות הכללית", כי "התרבות פותחת את חינוך האדם ואילו התורה משלימה אותו; שכן התורה מחנכת את האדם השלם", ועל כן "בישראל דרך ארץ ותורה ירדו כרוכים; האדם השלם והיהודי השלם הם זהים בבית ישראל" פירושו לבראשית ג, כד. ברוח גישתו הקים בית ספר לנערים בפרנקפורט שבגרמניה.

11 לאחר השואה עלו מרבית ממשיכי דרכו של הרש"ר הירש לארץ ישראל, חלקם הצטרפו לקהילות החרדיות וסירבו להמשיך בדרכו החינוכית בטענה שהיתה זו הוראת־שעה בלבד, כחלק מן המאבק בתנועת הרפורמה. תלמידים אחרים של הרב הירש הצטרפו אל הזרם החינוכי הממלכתי־דתי, וכיום קיימים בישראל כמה בתי ספר הרואים את עצמם כנאמנים לשיטתו, ביניהם בית הספר "חורב" בירושלים, שנקרא על שם ספרו של הרב הירש המרכז את משנתו החינוכית.

12 קמח, שאור ועיסה

13 הקמח מסמל בדברי ר' אלעזר את המזון בכלל, בשל היותו המוצר הבסיסי ביותר בתזונתם של בני אדם בתקופת חז"ל ובמידה מרובה גם היום, ובוודאי בחברות מסורתיות. תהליך הכנת הלחם באותם ימים היה ממושך, הוטל על הנשים ונמשך כיממה. הקמח היה בדרך כלל קמח מלא, היינו קמח שנטחן מגרעין החיטה בשלמותו. לאחר ניפוי הקמח ראו להלן ה, יח הוא נלוש במים ואז צורפו אל העיסה חומרי התפחה הם "השאור" בדרך כלל חלק מלחם שכבר תפח והחמיץ, והיום: שמרים. לאחר שתפחו הכיכרות במשך כשתים עשרה שעות הם נאפו בתנור עשוי לבנים או אבן, ובדרך כלל נאפה הלחם מדי בוקר בכמות הנדרשת לאותו יום.

14 השאור נתפס בספרות חז"ל בדרך כלל לשלילה, כיוון שהוא כשלעצמו חמוץ ואינו ניתן לאכילה. מכאן הביטוי "שאור שבעיסה" ככינוי לגורם שלילי כגון יצר הרע בבלי, ברכות יז ע"א, אך מצאנו גם כי "השאור יפה =טוב וראוי לעיסה" בבלי, כתובות י ע"ב, וכי "השלום לארץ כשאור לעיסה" מסכת דרך ארץ, פרק השלום, א, רוצה לומר, שהארץ לא תוכל להתקיים בלי השלום, כשם שהעיסה לא תתפתח בלא השאור.

15 הוּא הָיָה אוֹמֵר. ר' אלעזר בן עזריה וראו עליו במשנה הקודמת. ר' אלעזר מפתח את הרעיון שנזכר לעיל משנה יב על יתרון המעשה הנכון על פני הידע הראוי.

16 כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה?. למה דומה מי שעיקר כוחו ומרצו מופנים ללימוד מופשט ורוחני, בעוד שמעשיו בתחום הדתי ובעיקר החברתי, כגון גמילות חסדים וכיוצא בזה הם מועטים יחסית?

17 לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוֹ וְהוֹפְכַתּוֹ עַל פָּנָיו. אדם כזה משול לעץ שעיקרו גזע וענפים, בעוד שחיבורו אל הקרקע, באמצעות השורשים, הוא רופף, ועל כן כל רוח מצויה עשויה לעקור אותו ממקומו. ומבקש ר' אלעזר לומר כי העשייה הנכונה היא הנותנת ללימוד התיאורטי את מלוא משמעותו ותוקפו בכך שהיא מעגנת אותו במציאות.

18 שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" ירמיה יז, ו. בפסוק זה מדבר הנביא על אדם שאיננו בוטח באלוהים, אך הוא מובא כאן רק כראיה החסרה אמנם מהרבה כתבי יד של המסכת לדימוי אדם לעץ. הערער בלשוננו היום הוא עץ ממשפחת הברושיים המסוגל לשרוד באזורים צחיחים "חררים" הוא כינוי למדבר יבש וחם, ו"ארץ מלחה" היא ארץ שכמעט ואיננה מצמחת דבר ואיננה מיושבת.

19 אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ. וכוונת ר' אלעזר לומר, כי מי ש"מעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת" כדברי ר' חנינא בן דוסא לעיל ג, יב. וגם כאן מובא פסוק לראיה ואף הוא חסר מהרבה כתבי יד של המסכת,

20 שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" ירמיה יז, ח. הפסוק מדבר במי שבוטח באלוהים, אך כאן הוא מובא רק כדימוי חיובי של אדם לעץ, השתול על מים או סמוך לפלג מים הוא ה"יובל", ועל כן לא יחוש בחום הכבד והוא רענן תמיד ואינו חדל "לא ימיש" מלהניב פירות.

21 "כי האדם עץ השדה"

22 חברה חקלאית, המוקפת בצמחייה רבה, עושה שימוש בעולם הטבע בכלל, ובעולם העצים בפרט, כסמל ספרותי לעולם האנושי. כך, למשל, במשל יותם שופטים, פרק ט לפיו "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך" פסוק ח, שבו מסמלים הזית, התאנה והגפן בני אדם בעלי תכונות חיוביות, המסרבים לקבל עליהם את התפקיד, בעוד שהאטד, אותו שיח קוצני יבש הנוטה לבעור בנקל והמסמל את אבימלך, אחיו של יותם, שהומלך על ידי אנשי שכם מסכים למלוך ומבטא את הסכמתו בדברי רהב ריקים מתוכן. באורח דומה פותח ספר תהילים בהשוואת הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול", בעוד שהרשעים כמוהם כ"מוץ אשר תדפנו רוח" תהילים א, ג־ד. בהמשך הספר גם נאמר כי "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" צב, יג וכמוהו הרבה.

23 על רקע זה תובן במלואה אחת הברכות היפות שבספרות חז"ל. כשנפרד אחד מן החכמים מחברו, ביקש זה ממנו שיברך אותו. ועל כך אמר: "אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה, ואמת המים =תעלה ובה מים זורמים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין – הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה – הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה, אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים. אלא: יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך" בבלי, תענית ה ע"ב – ו ע"א.

24 במקום אחר ראו לעיל ב, ט מושווים בני אדם לארז ולקנה, מתוך הקביעה כי "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז" בבלי, שם, כ ע"ב. והתלמוד מסביר: "מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף =מתחלף ומתחדש ושורשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו. אבל הארז ... כיוון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו" שם. ואכן, שורשי הארז אינם מעמיקי קרקע אלא מתפשטים לרוחב בלבד, ועל כן יכולה רוח עזה לעוקרו ממקומו. לעומת זאת, הקנה המכונה בטעות בלשון העם בשם "קנה סוף" הוא בעל שורשים הנאחזים בעומק הקרקע ולכן קשה עד מאוד לעקור אותו והוא עמיד כנגד סופות, הצפות ושריפות. אכן, "כי האדם עץ השדה" וראו עוד לעיל ג, ט.

25 מלח הארץ

26 את המילים "ארץ מלחה" שבדברי הנביא ירמיהו מתרגם התרגום הארמי של ספר זה כעוסקות בסדום, אשר התפרסמה – יחד עם שכנתה עמורה – כעיר שכוסתה ב"גפרית ומלח" דברים כט, כב, והר סדום, כידוע, הוא ממאגרי המלח הטבעי הגדולים ביותר בעולם. הביטוי "ארץ מלחה" מצביע על אזור שומם ומקולל, אבל מסתבר שהמלח – המשמש בעיקר לתיבול מזון ולשימורו – זכה בעולם הקדום דווקא למעמד מכובד. בקטורת שהוקרבה בבית המקדש צריך היה לערב גם "מלח סדומית" בבלי, כריתות ו ע"א ואת כל הקרבנות שהובאו בבית המקדש חובה היה להמליח במלח ויקרא ב, יג – והתוספתא מדגישה מנחות ט, טו כי המדובר גם כאן ב"מלח סדומית" דווקא, ובבית המקדש היה מקום מיוחד, "לשכת המלח" משנה, מידות ה, ג שבו נעשה הדבר. אגב, דיני הכשרות דורשים עד היום להמליח את הבשר כחלק מהכשרתו, והמנהג להמליח את פרוסת הלחם שעליה מברכים "המוציא לחם מן הארץ" קשור לראיית כל ארוחה כמעין קרבן ראו לעיל ג, ד. על כן "ברית מלח" הוא כינוי לברית נצחית במדבר יח, יט העומדת לעד, כשם שהמלח לעולם איננו מתקלקל, ואילו "מלח הארץ" הוא כינוי למובחרים שבין האנשים. מקורו של הביטוי בדברי ישוע אל תלמידיו, "אתם מלח הארץ" מתי ה, יג. ביטוי זה מופיע רבות בשפה העברית החדשה, אך בשל מקורו נראה שאין בו שימוש רב בהקשרים מסורתיים.

1 רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר. ומנסה במאמרו להבחין בין עיקר ומשני בתחומי ידע תורני שונים, שיש בהם מרכיב מרכזי של חשבונות וחישובים. אין להעמיד בדרגה זהה את כל מה שיכול או צריך אדם ללמוד; הצבת סדר עדיפויות הוא דבר ראוי ונכון.

2 קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת. חשובים במיוחד הם ענייני קרבנות העוף שמסכת קינים האחרונה בסדר קדשים שבמשנה עוסקת בהם, ושאלות שונות הקשורות בחישוב ימי הנידה, שמסכת נידה המצויה לקראת סיום סדר טהרות עוסקת בהן. שני נושאים אלו הם דוגמא לנושאים מרכזיים שיש להקדיש להם זמן ומאמץ בשל חשיבותם ומורכבותם. הקרבנות וקרבנות העוף המכונים "קינים" הם רק דוגמא לכך וענייני חישוב תקופת הנידה כבסיס לטהרת האישה הן סוגיות בעלות חשיבות גדולה בעולמם של חכמים, ויש בהן מרכיב מרכזי של חשבונות וחישובים מורכבים. אי קיום המצוות הקשורות בהם הוא על פי ההלכה בבחינת חטא חמור, ועל כן קובע ר' אלעזר שיש לדקדק בהם וללבנם היטב היטב.

3 תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה. לעומת זאת, חשבונות הקשורים במהלך הכוכבים ובקביעת הלוח הן "התקופות", עניינים של מחזור הזמן, כעין אסטרונומיה, הכרוכה בהקפת כוכבי הלכת את כדור הארץ, כפי שמקובל היה לומר באותם ימים וכן חשבונות הקשורים בהמרת ערכן המספרי של אותיות בספרות ראו להלן, כל אלה חשובים אף הם, אך הם רק בבחינת דבר טפל, קישוט לעיקר. הם עשויים לסייע ללימוד התורה וההלכה, לחדד את הלומד ולענג אותו, אך אי אפשר שיהיו מטרה בלעדית בפני עצמם. על "פרפרת" ראו להלן. נראה כי כל מורה ולומד יאמץ את העיקרון הזה בשתי ידיים.

4 על ר' אלעזר בן חסמא

5 חכם מחכמי יבנה שחי בראשית המאה השנייה. בדרך כלל הוא קרוי בשם "אלעזר חסמא", ובמדרש מוסבר כי "חסמא" אינו שם אביו אלא כינוי שזכה לו בזכות אירוע שהתרחש לו: פעם בא לבית כנסת ושם נתגלה שאין הוא יודע לעבור לפני התיבה. לאחר שהציבור בייש אותו, שב ר' אלעזר אל רבו, אל ר' עקיבא, אשר לימדו את הדרוש לימוד, וכאשר חזר ר' אלעזר לאותו מקום והראה את כוחו בתפילה, אמרו עליו "התחסם ר' אלעזר" ויקרא רבה כג, ד, ואין "התחסם" אלא לשון חיזוק. ומצאנו בלשון חז"ל את השימוש בשורש חס"ם במשמעות זו וכן בלשוננו: חיסום פלדה שפירושו חיזוקה והעצמתה. על ר' אלעזר מסופר שהיה אביון מרוד, ולפי אחד המקורות אמר עליו אחד ממוריו, ר' יהושע בן חנניה, לרבן גמליאל: "שני תלמידים שיש לך ... ר' אלעזר חסמא ור' יוחנן בן גודגדא, שיודעין לשער כמה טיפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש! נתן רבן גמליאל דעתו להושיבם בראש ... שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומין אתם =סבורים אתם ששררה =שלטון על אחרים אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" בבלי, הוריות י ע"א. ומעניין שר' אלעזר מתואר כאן כמי שיודע לערוך חשבון מורכב עד דמיוני חישוב מספר הטיפות שבים, והרי בנושא זה הוא גם מדבר במשנה שלפנינו! לפי מסורת מאוחרת הוא קבור במירון.

6 כמה זה "גימטריה" בגימטריה?*

7 ה"גימטריה" הינה חישוב ערכן המספרי של האותיות, והיה מי שהציע לפרק מילה זו לשתי מילים יווניות, כדוגמא לחישוב כזה: gamma =האות השלישית, כמו הגימ"ל ו־tria המספר שלוש. בחישוב זה ערכן המספרי של האותיות א־י הוא 1־10, האותיות כ־צ ערכן 90־20 ואילו האותיות ק־ת ערכן 400־100. השימוש בגימטריה בא לעיתים לצורך דרשות, ובדרך כלל לשעשועי תורה. כך, למשל, אומר המדרש אסתר רבה ז, כא כי כאשר אמר אחשוורוש להמן כי אין הוא מבקש תשלום עבור הריגת עם ישראל, וכי "הכסף נתון לך" אסתר ג, יא, לא ידע כי הוא רומז בזה גם לתליית המן על העץ, כיוון ש"הכסף" ו"העץ" בגימטריה הם "מאה ושישים וחמישה" ה=5, כ=20, ס=60, פ=80 שווים בחשבונם: ה=5, ע=70, צ=90. באופן דומה נקבע בתלמוד הבבלי נדרים לב ע"א כי "שמונה עשר ושלוש מאות" חניכי ביתו של אברהם שיצאו עמו לקרב בראשית יד, יד, לא היו למעשה אלא אדם אחד – עבדו אליעזר, ששמו בגימטריה שווה 318. ללמדך על עוז רוחם של עבד זה ושל אדונו. – בתקופתנו, עם פיתוח מאגרי מידע אלקטרוניים הכוללים מחשבי גימטריות, נקל להשתעשע בגימטריות מעין אלה עוד ועוד, הן ככלי לניגוח והן ככלי לאישוש וחיזוק. "מסכת אבות" בגימטריה 929 היא גם הפסוק "מהלל אקרא ה' ומן אֹיבַי אִושע" תהלים יח, ד או "ויאמר לקוצרים ה' עמכם" רות ב, ד, אבל גם "ויאמר השליכו ארצה" שמות ד, ג או "תהֹמֹת בלב ים" שם טו, ח, ואין לדברים קץ.

8 *. והתשובה הנכונה: 277, כמו גם "מחוץ למחנה", "מזכיר" או "אנא ה' הצליחה נא"

9 פרפראות על פרפראות

10 התוספתא ברכות ד, ח מתארת את סדר הסעודה הראוי בתקופת חז"ל: "כיצד סדר סעודה? אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות =כיסאות עד שיתכנסו כל האורחים. נתכנסו כולן, נתנו להם מים לנטילת לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת לצורך הניקיון, כיוון שנטילת שתי ידיים לאכילת לחם תיעשה מאוחר יותר. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות – כל אחד ואחד מברך לעצמו ... אורח הבא אחר שלוש פרפראות אין לו רשות ליכנס". מה הן הפרפראות? מסתבר שמדובר במתאבנים, מאכלים קלים המעוררים את התיאבון, "מיני מעדנים הפותחים את בני המעיים" רש"י למסכת סוכה כז ע"א. קודם לסעודה מגישים לאורחים את הפרפראות, וכל אחד אוכל לעצמו ומברך לעצמו, עד שמגיע זמן הסעודה שבה יאכלו ויברכו יחדיו. הדבר דומה למה שמקובל להגיש כיום בקבלת פנים לפני חתונה או אירוע אחר, ומן הנימוס הוא שלאחר שלוש פרפראות, לא יצטרפו אורחים לסעודה, כיוון שכבר החלה. ויש המשתמשים בביטוי "פרפראות" לשם תיאור קינוחי הסעודה דווקא, שאף הם מכל מקום אינם העיקר בה. כך, למשל, הזכרת "פרפרת שלפני המזון" ו"פרפרת שלאחר המזון" אגב דיון בענייני ברכות בבלי, ברכות מב ע"א.

11 עם הזמן נעשתה המילה הזו – שגזרונה לא וודאי – לכינוי לדברים קלים וקצרים, לא רק בתחום המזון: רעיונות קלילים, סיפורים מבדחים, זוטות, קטעי הווי, הגיגים לא מחייבים ופיצ'יפקעס למיניהם.

5 שבועות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּכְלָל וּפְרָט – אִיהוּ נָמֵי דּוֹרֵשׁ בִּכְלָל וּפְרָט. רַבִּי עֲקִיבָא – שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּרִיבָּה וּמִיעֵט – אִיהוּ נָמֵי דּוֹרֵשׁ רִיבָּה וּמִיעֵט.

5 נדרים פתח ↗

אָמַר רָבָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְמֵימַר: לָא יָהֵיבְנָא אַכְּרָגָא, דִּכְתִיב ״מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִירְמֵא עֲלֵיהוֹן״. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: ״מִנְדָּה״ — זוֹ מְנָת הַמֶּלֶךְ, ״בְּלוֹ״ — זוֹ כֶּסֶף גֻּולְגָּלְתָּא, ״וַהֲלָךְ״ — זוֹ אַרְנוֹנָא.

6 בראשית רבה פתח ↗

וַיִּמְצָא יוֹסֵף, וַיְהִי מֵאָז בראשית לט, ד ה, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת עֲלֵיהֶם, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָשָׂה שָׁם, שֵׁשׁ בַּבַּיִת, וְשֵׁשׁ בַּשָּׂדֶה, בראשית לט, ו: וַיַּעֲזֹב אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, בראשית לט, ו: כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, לָשׁוֹן נָקִי. בראשית לט, ו: וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק זְרוֹק חֻטְרָא לְאַרְעָא וְעַל עִקָּרֵיהּ נָפִיק, לְפִי שֶׁכָּתוּב בראשית כט, יז: וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וגו' לְפִיכָךְ וַיְהִי יוֹסֵף וגו'.

6 סנהדרין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָמְרִיתוּ כֹּל בֵּי עַשְׂרָה שְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא, כַּמָּה שְׁכִינְתָּא אִיכָּא? קַרְיֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ, מְחָא בֵּיהּ בְּאַפָּתְקָא. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עָל שִׁמְשָׁא בְּבֵיתֵיהּ דְּקֵיסָר? אֲמַר לֵיהּ: שִׁמְשָׁא אַכּוּלֵּי עָלְמָא נָיְחָא. וּמָה שִׁמְשָׁא דְּחַד מִן אֶלֶף אַלְפֵי רִבּוֹא שַׁמָּשֵׁי דְּקַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָיְחָא אַכּוּלֵּי עָלְמָא, שְׁכִינְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

6 ברכות פתח ↗

וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״.

7 הוריות פתח ↗

רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ שׁוּפְתָּא דְּמָרָא גָּיְיצִי. תָּנוּ רַבָּנַן. חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְשַׁכְּחִים אֶת הַתַּלְמוּד: הָאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאוֹכֵל עַכְבָּר וּמִמַּה שֶּׁאוֹכֵל חָתוּל, וְהָאוֹכֵל לֵב שֶׁל בְּהֵמָה, וְהָרָגִיל בְּזֵיתִים, וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שֶׁל שִׁיּוּרֵי רְחִיצָה, וְהָרוֹחֵץ רַגְלָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּנִּיחַ כֵּלָיו תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו. חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְשִׁיבִים אֶת הַתַּלְמוּד: פַּת פֶּחָמִין וְכׇל שֶׁכֵּן פֶּחָמִין עַצְמָן, וְהָאוֹכֵל בֵּיצָה מְגוּלְגֶּלֶת בְּלֹא מֶלַח, וְהָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת, וְהָרָגִיל בְּיַיִן וּבְשָׂמִים, וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שֶׁל שִׁיּוּרֵי עִיסָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. ״הָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת״. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁהַזַּיִת מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, כָּךְ שֶׁמֶן זַיִת מֵשִׁיב תַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. ״וְהָרָגִיל בְּיַיִן וּבְשָׂמִים״. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקַּחִין. ״וְהַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְּמֶלַח״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וּבְאַחַת. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁתַּיִם וְלֹא שָׁלֹשׁ. וְסִימָנָיךְ: קְמִיצָה. עֲשָׂרָה דְּבָרִים קָשִׁים לַתַּלְמוּד: הָעוֹבֵר תַּחַת הָאַפְסָר הַגָּמָל וְכׇל שֶׁכֵּן תַּחַת גָּמָל עַצְמוֹ, וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁנֵי גְּמַלִּים, וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁתֵּי נָשִׁים, וְהָאִשָּׁה הָעוֹבֶרֶת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְהָעוֹבֵר מִתַּחַת רֵיחַ רַע שֶׁל נְבֵילָה, וְהָעוֹבֵר תַּחַת הַגֶּשֶׁר שֶׁלֹּא עָבְרוּ תַּחְתָּיו מַיִם אַרְבָּעִים יוֹם, וְהָאוֹכֵל פַּת שֶׁלֹּא בָּשַׁל כׇּל צָרְכּוֹ, וְהָאוֹכֵל בָּשָׂר מִזּוּהֲמָא לִיסְטְרוֹן, וְהַשּׁוֹתֶה מֵאַמַּת הַמַּיִם הָעוֹבֶרֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְהַמִּסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַמֵּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַקּוֹרֵא כְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֶּבֶר. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס, כׇּל הָעָם עוֹמְדִים, וְאֵין יוֹשְׁבִים עַד שֶׁאוֹמֵר לָהֶם: שֵׁבוּ. כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס, עוֹשִׂים לוֹ שׁוּרָה אַחַת מִכָּאן וְשׁוּרָה אַחַת מִכָּאן, עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. כְּשֶׁחָכָם נִכְנָס, אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב, עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁרַבִּים צְרִיכִים לָהֶם – מַפְסִיעִין עַל רָאשֵׁי הָעָם. יָצָא לְצוֹרֶךְ – יִכָּנֵס וְיֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. בְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּמוּנִּים אֲבִיהֶם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דַּעַת לִשְׁמוֹעַ – נִכְנָסִים וְיוֹשְׁבִים לִפְנֵי אֲבִיהֶם וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם. בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם דַּעַת לִשְׁמוֹעַ – נִכְנָסִים וְיוֹשְׁבִים לִפְנֵי אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַעָם. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה עוֹשִׂים אוֹתָם סְנִיפִין. אָמַר מָר יָצָא לְצוֹרֶךְ – נִכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לִקְטַנִּים, אֲבָל לִגְדוֹלִים – לָא, הֲוָה לֵיהּ לְמִבְדַּק נַפְשֵׁיהּ מֵעִיקָּרָא. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם עַצְמוֹ לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק. אָמַר רָבָא: הָאִידָּנָא דַּחֲלַשׁא עָלְמָא – אֲפִילּוּ לִגְדוֹלִים נָמֵי. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה עוֹשִׂים אוֹתָם סְנִיפִים. אָמַר רָבָא: בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם בִּפְנֵי אֲבִיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּימֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נִישְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נָשִׂיא, רַבִּי מֵאִיר חָכָם, רַבִּי נָתָן אַב בֵּית דִּין. כִּי הֲוָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָתָם, הֲווֹ קָיְימִי כּוּלֵּי עָלְמָא מִקַּמֵּיהּ. כִּי הֲווֹ עָיְילִי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי נָתָן, הֲווֹ קָיְימִי כּוּלֵּי עָלְמָא מִקַּמַּיְיהוּ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לָא בָּעוּ לְמִיהְוֵי הֶיכֵּרָא בֵּין דִּילִי לְדִידְהוּ? תַּקֵּין הָא מַתְנִיתָא. הָהוּא יוֹמָא לָא הֲווֹ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי נָתָן הָתָם, לִמְחַר כִּי אֲתוֹ חֲזוֹ דְּלָא קָמוּ מִקַּמַּיְיהוּ כְּדִרְגִילָא מִילְּתָא, אָמְרִי: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לְהוּ: הָכִי תַּקֵּין רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי נָתָן: אֲנָא חָכָם וְאַתְּ אַב בֵּית דִּין, נְתַקֵּין מִילְּתָא כִּי לְדִידַן. מַאי נַעֲבֵיד לֵיהּ? נֵימָא לֵיהּ: גַּלִּי עוּקְצִים, דְּלֵית לֵיהּ. וְכֵיוָן דְּלָא גְּמִר, נֵימָא לֵיהּ: ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ יַשְׁמִיעַ כׇּל תְּהִלָּתוֹ״, לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ – מִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כׇּל תְּהִלּוֹתָיו. נְעַבְּרֵיהּ, וְהָוֵי אֲנָא אַב בֵּית דִּין וְאַתְּ נָשִׂיא. שַׁמְעִינְהוּ רַבִּי יַעֲקֹב בֶּן קֻדְשַׁי, אֲמַר: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם אָתְיָא מִלְּתָא לִידֵי כִּיסּוּפָא, אֲזַל יְתֵיב אֲחוֹרֵי עִילִּיתֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, פְּשַׁט, גְּרַס וּתְנָא, גְּרַס וּתְנָא. אָמַר: מַאי דְּקַמָּא? דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם אִיכָּא בֵּי מִדְרְשָׁא מִידֵּי, יְהַב דַּעְתֵּיהּ וְגַרְסַהּ. לִמְחַר אֲמַרוּ לֵיהּ: נֵיתֵי מָר וְנִיתְנֵי בְּעוּקְצִין, פְּתַח וַאֲמַר. בָּתַר דְּאוֹקֵים, אֲמַר לְהוּ: אִי לָא גְּמִירְנָא, כַּסֵּיפְיתֻּנַן. פַּקֵּיד וְאַפְּקִינְהוּ מִבֵּי מִדְרְשָׁא. הֲווֹ כָּתְבִי קוּשְׁיָיתָא בְּפִתְקָא וְשָׁדוּ הָתָם. דַּהֲוָה מִיפְּרִיק – מִיפְּרִיק, דְּלָא הֲווֹ מִיפְּרִיק – כָּתְבִי פֵּירוּקֵי וְשָׁדוּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹסֵי: תּוֹרָה מִבַּחוּץ וְאָנוּ מִבִּפְנִים? אָמַר לָהֶן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נִיעַיְּילִינְהוּ, מִיהוּ נִיקְנְסִינְהוּ דְּלָא נֵימְרוּ שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמַיְיהוּ. אַסִּיקוּ לְרַבִּי מֵאִיר אֲחֵרִים, וּלְרַבִּי נָתָן יֵשׁ אוֹמְרִים. אַחְווֹ לְהוּ בְּחֶלְמַיְיהוּ: זִילוּ פַּיְּיסוּהוּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, רַבִּי נָתָן אֲזַל, רַבִּי מֵאִיר לָא אֲזַל, אֲמַר: דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. כִּי אֲזַל רַבִּי נָתָן, אֲמַר לֵיהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נְהִי דְּאַהֲנִי לָךְ קַמְרָא דַּאֲבוּךְ לְמֶהֱוֵי אַב בֵּית דִּין, שַׁוִּינָיךְ נָמֵי נָשִׂיא?! מַתְנֵי לֵיהּ רַבִּי לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בְּרֵיהּ, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אִילּוּ הָיָה תְּמוּרָה

7 חגיגה פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ בַּר הֵי הֵי לְהִלֵּל, מַאי דִּכְתִיב: ״וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״, הַיְינוּ ״צַדִּיק״ — הַיְינוּ ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״, הַיְינוּ ״רָשָׁע״ — הַיְינוּ ״אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״! אֲמַר לֵיהּ: ״עֲבָדוֹ״ וְ״לֹא עֲבָדוֹ״ — תַּרְוַיְיהוּ צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי נִינְהוּ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה וְאֶחָד.

7 קוהלת רבה פתח ↗

רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ, רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵן, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹא תְקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ, וְלֹא עוֹד שֶׁאַתְּ גּוֹרֵם מִיתָה לְאוֹתוֹ צַדִּיק. מָשָׁל משֶׁה רַבֵּנוּ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁהָיְתָה חֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יָלְדָה שָׁם בֵּן, גִּדְלָה שָׁם וּמֵתָה שָׁם, לְיָמִים עָבַר הַמֶּלֶךְ עַל פֶּתַח הָאֲסוּרִים, כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹבֵר הִתְחִיל אוֹתוֹ הַבֵּן צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כָּאן נוֹלַדְתִּי, כָּאן גָּדַלְתִּי, בְּאֵיזֶה חֵטְא אֲנִי נָתוּן כָּאן אֵינִי יוֹדֵעַ. אָמַר לוֹ, בַּחֵטְא שֶׁל אִמְּךָ. כָּךְ בְּמשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בראשית ג, כב: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד, כְּתִיב דברים לא, יד: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.

12 משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פתח ↗

מִי שֶׁהוּא זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם עוֹמְדִין לְפָנָיו. וַאֲפִלּוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמֻּפְלָג בְּזִקְנָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. וַאֲפִלּוּ זָקֵן כּוּתִי מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִין לוֹ יָד לְסָמְכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט לב "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמָע:

12 סנהדרין פתח ↗

אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְנִכְרְתָה״! וְכִי שְׁלֹשָׁה עוֹלָמִים יֵשׁ? אֶלָּא ״וְנִכְרְתָה״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״הִכָּרֵת״ – לָעוֹלָם הַבָּא, ״תִּכָּרֵת״ – דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

12 מועד קטן פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁמֵּתוּ בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְנַחֲמוֹ, רַבִּי טַרְפוֹן, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן: דְּעוּ שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וּבָקִי בְּאַגָּדוֹת, אַל יִכָּנֵס אֶחָד מִכֶּם לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: וַאֲנִי אַחֲרוֹן.

16 פסחים פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. לֹא מָצָא בַּת תַּלְמִיד חָכָם — יִשָּׂא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר. לֹא מָצָא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר — יִשָּׂא בַּת רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת. לֹא מָצָא בַּת רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת — יִשָּׂא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה. לֹא מָצָא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה — יִשָּׂא בַּת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת. וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁקֶץ, וּנְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁרֶץ, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן הוּא אוֹמֵר: ״אָרוּר שׁוֹכֵב עִם כׇּל בְּהֵמָה״.

16 שבת פתח ↗

וְכֵן בַּגַּת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כַּרְמְלִית מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא הִיא. רָבָא אָמַר: הִיא גוּפָהּ גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה? אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּקָתָנֵי: ״וְכֵן בַּגַּת״. מַאי גַּת? אִי רְשׁוּת הַיָּחִיד — תְּנֵינָא! אִי רְשׁוּת הָרַבִּים — תְּנֵינָא. אֶלָּא לָאו כַּרְמְלִית. רָבָא אָמַר: ״וְכֵן בַּגַּת״, לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר. וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: ״וְכֵן בַּגַּת״ — לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר. דִּתְנַן: שׁוֹתִין עַל הַגַּת, בֵּין עַל הַחַמִּין, בֵּין עַל הַצּוֹנֵן, וּפָטוּר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק מְחַיֵּיב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל הַחַמִּין, חַיָּיב. עַל הַצּוֹנֵן — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר. תְּנַן: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. מַאי לָאו דִּתְחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ? לָא, דְּנָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ. תָּא שְׁמַע: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ. מַאי לָאו בְּעֶרֶב שַׁבָּת? לָא, כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּשַׁבָּת. וְהָתַנְיָא: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה בְּבִגְדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה. הָא מַנִּי? — רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר אוּמָּן דֶּרֶךְ אוּמָּנֻתוֹ, חַיָּיב. דְּתַנְיָא: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ, וְלֹא נַגָּר בְּקֵיסָם שֶׁבְּאׇזְנוֹ, וְלֹא סוֹרֵק בִּמְשִׁיחָה שֶׁבְּאׇזְנוֹ וְלֹא גַּרְדִּי בְּאִירָא שֶׁבְּאׇזְנוֹ, וְלֹא צַבָּע בְּדוּגְמָא שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא שׁוּלְחָנִי בְּדִינָר שֶׁבְּאׇזְנוֹ. וְאִם יָצָא — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוּמָּן דֶּרֶךְ אוּמָּנֻתוֹ — חַיָּיב, וּשְׁאָר כׇּל אָדָם — פָּטוּר. תָּנֵי חֲדָא: לֹא יֵצֵא הַזָּב בְּכִיסוֹ, וְאִם יָצָא — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יֵצֵא, וְאִם יָצָא — חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר, הָא רַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִידֵּי דְּלָאו הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ, בְּמִידֵּי דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא מֵעַתָּה הֶדְיוֹט שֶׁחָקַק קַב בִּבְקַעַת בְּשַׁבָּת לְרַבִּי מֵאִיר הָכִי נָמֵי דְּלָא מְחַיַּיב? אֶלָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּזָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, כָּאן בְּזָב בַּעַל שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת. מַאי שְׁנָא זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת דְּחַיָּיב, דְּמִיבְּעֵי לֵיהּ לִבְדִיקָה, זָב בַּעַל שָׁלֹשׁ נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִסְפִירָה? לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְבוֹ בַּיּוֹם. וְהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּנְּפוּ כֵּלָיו! אָמַר רַבִּי זֵירָא: הַאי תַּנָּא הוּא דְּאָמַר כׇּל אַצּוֹלֵי טִינּוּף לָא קָא חָשֵׁיב. דִּתְנַן: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל, אִם בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח הַקְּעָרָה, הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״. אִם בִּשְׁבִיל

16 מדרש תנחומא פתח ↗

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן צָרָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן אָמַר, הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה עָלָה בְּיָדֵינוּ מִן הַגּוֹלָה, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי, לְשׁוֹן צָרָה. וַחֲמִשָּׁה הֵם. וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל בראשית יד, א. מַה צַּעַר הָיָה שָׁם. עָשׂוּ מִלְחָמָה לַהֲרֹג לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשׂוּ מִלְחָמָה בראשית יד, ב. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, וּבִשְׁבִילוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ נִזְקָק לְכָל אוֹתָהּ מְדִינָה. בָּאוּ וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ בִּדְבָרִים. וּכְשֶׁרָצָה לָלֶכֶת, אָמְרוּ לוֹ הַכֹּל, וַי שֶׁאֵין הַמֶּלֶךְ נִזְקָק לַמְּדִינָה עוֹד כְּשֶׁהָיָה. כָּךְ אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב בּוֹ, זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי ישעיה מא, ח. וּכְתִיב: וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה בראשית יב, ג. וּכְשֶׁבָּאוּ הַמְּלָכִים וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ, אָמְרוּ הַכֹּל, וַי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָק לָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁהָיָה, שֶׁבַּעֲבוּרוֹ הָיָה נִזְקָק לָעוֹלָם. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט שם יד, ז. אָמַר רַבִּי אֶחָא, לֹא בִּקְּשׁוּ לְהִזְדַּוֵּג אֶלָּא לְגַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָמְרוּ, עַיִן שֶׁעָשְׂתָה מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם, בִּקְּשׁוּ לְסַמּוֹתָהּ. הִוא קָדֵשׁ שם, הוּא כְּתִיב. כְּלוֹמַר, הוּא שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָרַד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. כְּשֶׁרָאוּ הַדְּבָרִים כָּךְ, צָוְחוּ, וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר. וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה ישעיה ז, א, מַה צָּרָה הָיָה שָׁם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וְגוֹ' שם ט, יא. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לַפֶּדָגוֹג, וְהָיָה הַפֶּדָגוֹג שׂוֹנֵא אוֹתוֹ. אָמַר, אִם אֲנִי הוֹרֵג אוֹתוֹ וּמִתְחַיֵּב הֲרִיגָה, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ מִחְיָתוֹ מִמֶּנּוּ, וְהוּא מֵת מֵאֵלָיו. כָּךְ אָמַר אָחָז הָרָשָׁע, אִם אֵין גְּדָיִים, אֵין תְּיָשִׁים. אִם אֵין צֹאן, אֵין רוֹעֶה הֵיכָן הָעוֹלָם. כָּךְ אָמַר, אִם אֵין קְטַנִּים, אֵין גְּדוֹלִים. אִם אֵין גְּדוֹלִים, אֵין תַּלְמִידִים. וְאִם אֵין תַּלְמִידִים, אֵין חֲכָמִים. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְאִם אֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בָּעוֹלָם. מֶה עָשָׂה, עָבַר עַל כָּל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְסָגַר אוֹתָם. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי ישעיה ח, טז. וּכְשֶׁרָאוּ כָּךְ, הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין וַי שֶׁיִּתְחָרֵב הָעוֹלָם כְּשֶׁבִּטְּלוּ הַתּוֹרָה, זוֹ הָיָה בִּימֵי אָחָז. וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָהוּ ירמיה א, ג, מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם. רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהוּ אֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם שם ד, כג. מָשָׁל לִכְתָבִים שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהוּבְאוּ לִמְדִינוֹת הַמַּלְכוּת. בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה שֶׁהוּבְאוּ לְיָדָם, הָיוּ הַכֹּל עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶם וּפוֹרְעִין אֶת רָאשֵׁיהֶם וְקוֹרְאִין אוֹתָם בָּאֵימָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ. וּכְשֶׁהוּבְאוּ לִמְדִינָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, קָרְעוּ אוֹתָם וּשְׂרָפוּם. כָּךְ עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁשּׁוֹלֵחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלוּחוֹ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֵם עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וּמִתְכַּסִּים בַּשַּׂק וְצָמִים, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו וְגוֹ' יונה ג, ז. אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מִי שֶׁהָיְתָה בְּבֵיתוֹ קוֹרָה אַחַת אוֹ אֶבֶן אַחַת מִגֶּזֶל, הוֹרֵס הַבַּיִת וּמוֹצִיאוֹ וּמֵשִׁיב הַגֶּזֶל. וּבִשְׁבִיל זֶה הָיָה מִתְיָרֵא יוֹנָה לְהִנָּבֵא, דַּאֲמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מְמֻנֶּה הָיָה הַדָּג וְכוּ'. וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְיָרְאִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּקְרוֹבִים לִתְשׁוּבָה, וְיִשְׂרָאֵל קְשֵׁי עֹרֶף. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה ירמיה לו, כג. כְּלוֹמַר, קָרָא אַרְבָּעָה פְּסוּקִים, וּבַפָּסוּק הַחֲמִישִׁי קָרָא הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ וְגוֹ' איכה א, ה. וּכְתִיב: יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסּוֹפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה ירמיה לו, כג. כְּשֶׁרָאוּ כָּךְ, הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין וַי עַל הַגְּזֵרָה הַתְּלוּיָה עָלֵינוּ. הָאַחֶרֶת, וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אסתר א, א. מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שם ג, יג. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וְהָיוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה שׂוֹנְאִים. מֶה עָשׂוּ. הָאֶחָד מְקַטֵּף בָּעוֹלְלוֹת, וְהַשֵּׁנִי מְזַנֵּב בָּאֶשְׁכֹּלוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁי מְעַקֵּר בַּגְּפָנִים. הַמֶּלֶךְ, הוּא מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַכֶּרֶם שֶׁלּוֹ, הוּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֶּרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל ישעיה ה, ז. הַשְּׁלֹשָה שׂוֹנְאִים שֶׁלָּהֶם, הֵם פַּרְעֹה, נְבוּכַדְנֶצַּר, וְהָמָן. פַּרְעֹה הִתְחִיל מְקַטֵּף בָּעוֹלְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ שמות א, כב. נְבוּכַדְנֶצַּר מְזַנֵּב בָּאֶשְׁכֹּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר ירמיה כט, ב. הֶחָרָשׁ מַהוּ, אֵלּוּ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת חֶרֶשׂ בְּלַחַשׁ וְנוֹצְחִין בִּתְפִלָּתָן לְכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. הַמַּסְגֵּר, שֶׁכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִין בְּמַסְגֵּר מִלִּפְנֵיהֶם וּבוֹרְחִין, שֶׁהֵן מַסְגִּירִין לְכָל הָאֻמּוֹת. וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר לְכַלּוֹתָם, וְכִלָּה הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר וְהֶגְלָם. בָּא הָמָן הָרָשָׁע עוֹקֵר בַּגְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אסתר ג, יג. הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין וַי וְהִתְאַבְּלוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם. וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים רות א, א, הָיָה שָׁם רָעָב. וְאֵיזוֹ צָרָה גְּדוֹלָה מִן הָרָעָב. וּמִנַּיִן שֶׁהָיָה רָעָב. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ רות א, א. וְלָמָּה הָיָה רָעָב. לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְהַדַּיָּנִים לֹא הָיוּ דָּנִין דִּין אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים. אָנוּ מוֹצְאִים, הוּא, שֶׁמּוֹרֶה הָרְשָׁעִים, כְּמוֹ הוּא דָּתָן וַאֲבִירָם, הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הוּא אָחָז, כֵּן הַשּׁוֹפְטִים. וּלְפִי שֶׁהָיוּ הַשּׁוֹפְטִים רְשָׁעִים וְאֵין דָּנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, הָיָה רָעָב בָּאָרֶץ. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּבֶת מַס לַמֶּלֶךְ, שָׁלַח גַּבָּאִים לִגְבּוֹתָהּ. עָמְדוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה הִכּוּ אֶת הַגַּבָּאִים וּתְלָאוּם. הַדִּין שֶׁהָיוּ הֵם חַיָּבִין שֶׁמִּנּוּ בָּהֶם דַּיָּנִים אֲחֵרִים, עָשׂוּ הֵם בַּגַּבָּאִין. כָּךְ הָיוּ עוֹשִׂין בְּאוֹתוֹ זְמָן, שֶׁאֱלִימֶלֶךְ שׁוֹפֵט הָיָה בַּשּׁוֹפְטִים, וְהוּא אִישׁ זְרוֹעַ, וַאֲנָשִׁים רַבִּים תַּחַת יָדוֹ, וְהָיָה רוֹאֶה הַצָּרָה וְהָרָעָב וְלֹא הָיָה מַזְהִיר לַחֲטָאִים לָשׁוּב מֵרִשְׁעָם. וְשָׁב לָלֶכֶת בְּנַפְשׁוֹ מִבֵּית לֶחֶם לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, לְהַחְיוֹת נַפְשׁוֹ בָּרָעָב וְנֶפֶשׁ אִשְׁתּוֹ בָּרָעָב וְנֶפֶשׁ בָּנָיו, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ כִּי הַתּוֹרָה תְּחַיֶּה נֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ וְלֹא הַבְלֵי הָעוֹלָם. וְהוּא, שֶׁהָיָה חָשׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה רות א, א, וְאֵין אוֹמְרִים אִישׁ אֶלָּא לְאָדָם חָשׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד במדבר יב, ג, שֶׁאֱלִימֶלֶךְ הָיָה אִישׁ חָשׁוּב, שֶׁמְּחַשְּׁבִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְהָלַךְ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְנֶפֶשׁ בֵּיתוֹ, וְלֹא טָרַח עַצְמוֹ בְּעִסְקֵי הַצִּבּוּר כְּמוֹ שֶׁהוּא אָדָם חָשׁוּב וְיַאֲמִינוּ לִדְבָרוֹ לַהֲשִׁיבָם מֵרָעָתָם וּלְהַזְהִירָם שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה. וּלְפִיכָךְ אֵרַע לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי רות א, ג. וְכֵן מֵתוּ בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמוּתוּ שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ רות א, ה, שֶׁכֵּן הָיוּ דָּנִין אֶת הַדַּיָּנִין כְּמוֹ בִּסְדוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, מְשַׁמֵּשׁ צָרָה וּמְשַׁמֵּשׁ שִׂמְחָה. וְאִם צָרָה, אֵין צָרָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ. וְאִם שִׂמְחָה, אֵין שִׂמְחָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ. אֲבָל כָּל וְהָיָה, שִׂמְחָה. הֵשִׁיבוּ חֲכָמִים, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר בראשית א, ג, הֲרֵי שִׂמְחָה. אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, לְפִי שֶׁלֹּא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ הָאוֹר. שֶׁכָּךְ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הָיָה אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂה דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל, עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם איוב לח, טו. וְהֵיכָן גְּנָזוֹ. בְּגַן עֵדֶן לַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה תהלים צז, יא. הֱשִׁיבוּהוּ עוֹד, אוֹמֵר, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד בראשית א, ה. אָמַר לָהֶם: אַף הוּא בְּאוֹתוֹ יוֹם אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה. שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה יוֹם רִאשׁוֹן עֲתִידִין לִבְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה ישעיה נא, ו. הֱשִׁיבוּהוּ, וַהֲרֵי יוֹם שֵׁנִי וְיוֹם שְׁלִישִׁי וְיוֹם רְבִיעִי וְיוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם הַשִּׁשִּׁי. אָמַר לָהֶם: אַף הֵם אֵינָם שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, צְרִיכִים עֲשִׂיָּה אַחֶרֶת, כְּגוֹן חִטִּים צְרִיכִין לִטְחֹן, הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְהַמְתִּיק, הַתּוּרְמוּס צָרִיךְ לְהַמְתִּיק. הֱשִׁיבוּהוּ, וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ בראשית לט, ב. אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִזְדַּמְּנָה לוֹ אוֹתוֹ הַדֹּב, שֶׁנֶּאֱמַר בַּפָּסוּק, אַחַר, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו וְגוֹ' בראשית לט, ז. הֱשִׁיבוּהוּ, וַיְהִי ה' עִם יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שִׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ יהושע ז, א. אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק נָפַל יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד רֻבָּן שֶׁל סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ יהושע ז, ה, וְאָמַר מַר, זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּן שֶׁל סַנְהֶדְרִין. הֱשִׁיבוּהוּ, וַהֲרֵי כְּתִיב: וַיְהִי דָּוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ ש״א יח, יד. אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נָפְלָה אֵיבָה בְּלֵב שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד ש״א יח, ט. הֱשִׁיבוּהוּ, וַהֲרֵי כְּתִיב: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אוֹיְבָיו ש״ב ז, א. אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בָּא נָתָן הַנָּבִיא אֶל דָּוִד וְאָמַר לֵיהּ: רַק אַתָּה לֹא תִּבְנֶה הַבַּיִת. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָמַרְנוּ אֶת שֶׁלָּנוּ, אֱמֹר אַתָּה אֶת שֶׁלְּךָ כִּי וְהָיָה שִׂמְחָה. אָמַר לָהֶם: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס יואל ד, יח, שֶׁיְּהֵא בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ וִיהֵא שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן ישעיה ז, כא. וְכֵן, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְּרוּשָׁלַיִם זכריה יד, ח. וְכֵן, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם תהלים א, ג. וְכֵן, וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים מיכה ה, ו. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲרֵי כְּתִיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלַיִם ירמיה לח, כח. אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל צָרָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אַפּוֹפְּסִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתְךָ איכה ד, כב.

18 בבא בתרא פתח ↗

אִינְהוּ אַפְסִידוּ אַנַּפְשַׁיְיהוּ. וּמִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָתְנַן: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בִּשְׁטָר – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, עַל יְדֵי עֵדִים – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין! וְכִי תֵּימָא: רַב תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג, וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוֶה עַל פֶּה – אֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא מִן הַיּוֹרְשִׁים וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת! מִלְוֶה אַזְּבִינֵי קָא רָמֵית?! מִלְוֶה, כִּי קָא יָזֵיף – בְּצִנְעָא קָא יָזֵיף, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתַּזְלוּ נִכְסֵיהּ עֲלֵיהּ. זְבִינֵי, מַאן דְּזָבֵין אַרְעָא – בְּפַרְהֶסְיָא זָבֵין, כִּי הֵיכִי דְּלִיפּוֹק לַהּ קָלָא. תָּנוּ רַבָּנַן: אֲכָלָהּ הָאָב שָׁנָה וְהַבֵּן שְׁתַּיִם; הָאָב שְׁתַּיִם וְהַבֵּן שָׁנָה; הָאָב שָׁנָה, וְהַבֵּן שָׁנָה, וְהַלּוֹקֵחַ שָׁנָה – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. לְמֵימְרָא דְּלוֹקֵחַ אִית לֵיהּ קָלָא?! וּרְמִינְהִי: אֲכָלָהּ בִּפְנֵי הָאָב שָׁנָה וּבִפְנֵי הַבֵּן שְׁתַּיִם; בִּפְנֵי הָאָב שְׁתַּיִם וּבִפְנֵי הַבֵּן שָׁנָה; בִּפְנֵי הָאָב שָׁנָה, וּבִפְנֵי הַבֵּן שָׁנָה, וּבִפְנֵי לוֹקֵחַ שָׁנָה – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לוֹקֵחַ אִית לֵיהּ קָלָא, אֵין לְךָ מְחָאָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי תַּנְיָא הָהִיא – בְּמוֹכֵר שְׂדוֹתָיו סְתָם. מַתְנִי׳ הָאוּמָּנִין, וְהַשּׁוּתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין – אֵין לָהֶם חֲזָקָה. לֹא לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלֹא לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַּעֲלָהּ; וְלֹא לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן, וְלֹא לַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאָב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּמַחְזִיק; אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, וְהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, וְהַמַּחְזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר – נָעַל וְגָדֵר וּפָרַץ כׇּל שֶׁהוּא – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.

18 ויקרא רבה פתח ↗

רַב חָנָן דְּצִפּוֹרִי פָּתַר קְרָיָא בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לְבֵית הֶאָבֵל וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִפְתֹּחַ אֶת פִּיו וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת אֲבֵלִים, וְאֶחָד מֵהֶם פּוֹתֵחַ פִּיו וּמְבָרֵךְ, דּוֹמֶה כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִפְרֹס עַל שְׁמַע וְלַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְאֶחָד מֵהֶם יוֹדֵעַ, דּוֹמֶה כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. רַבִּי אֶלְעָזָר אָזַל לְחַד אֲתַר אָמְרוּ לֵיהּ פְּרֹס עַל שְׁמַע, אָמַר לָהֶן לֵינָא חָכֵם עֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה. אָמַר לָהֶן לֵינָא חָכֵם, אָמְרִין דֵּין הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר, דֵּין הוּא דְּאַתּוּן מִתְגַּלְגְּלִין בֵּיהּ, עַל מַגָּן צָוְוחִין לֵיהּ רַבִּי. נִתְכַּרְכְּמוּ פָנָיו וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא רַבּוֹ, אָמַר לֵיהּ לָמָּה פָנֶיךָ חוֹלָנִיּוֹת, תָּנֵי לֵיהּ עוֹבָדָא. אֲמַר לֵיהּ צָבֵי מָרִי דְּיֵלִיף, אֲמַר לֵיהּ אִין, אִלְפֵיהּ. לְבָתַר יוֹמִין אָזַל לְהַהוּא אַתְרָא, אָמְרוּ לֵיהּ פְּרֹס עַל שְׁמַע, פָּרַס. עֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, עָבַר. אָמְרִין אִתְחַסַּם רַבִּי אֶלְעָזָר, וְקוֹרִין לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא. רַבִּי יוֹנָה הֲוָה מַלֵּיף לְתַלְמִידוֹי בִּרְכַּת אֲבֵלִים, אֲמַר יֶהֱווֹן גַּבְרִין בְּכָל מִלָּה.

18 אסתר רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ אסתר ג, יא, הַכֶּסֶף בְּגִימַטְרִיָּא מֵאָה וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה, כְּמוֹ הָעֵץ, חוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין כְּחוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין.

« פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ב׳:ט״ז פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ד׳:א׳ »