זכור ושמור, שער שלישי; בימי הבית השני: מחלוקות ומרד נגד הלוח הכפול, פרק שלושה עשר; לוח השנה והחגים בקהילות 'ביתא ישראל'

« זכור ושמור Gate III, Chapter XII זכור ושמור Gate IV, Chapter XIV »

3 ראש השנה פתח ↗

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְעוֹלָם חָסֵר, אַמַּאי מְחַלְּלִינַן? מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל הָרְאִיָּיה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת — עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרִי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְעוֹלָם חָסֵר — מִשּׁוּם הָכִי מְחַלְּלִינַן, דְּמִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל הָרְאִיָּיה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ זִמְנִין מָלֵא זִמְנִין חָסֵר — אַמַּאי מְחַלְּלִינַן? נְעַבְּרֵיהּ הָאִידָּנָא, וּנְקַדְּשֵׁיהּ לִמְחַר. אִי דְּאִקְּלַע יוֹם שְׁלֹשִׁים בְּשַׁבָּת — הָכִי נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: דְּאִקְּלַע יוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד בְּשַׁבָּת, דְּמִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל הָרְאִיָּיה. מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: כְּשֶׁהַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מְחַלְּלִין אַף עַל כּוּלָּן, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַקׇּרְבָּן. מִדְּכוּלְּהוּ לָאו מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל הָרְאִיָּיה — נִיסָן וְתִשְׁרִי נָמֵי לָאו מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל הָרְאִיָּיה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא זִמְנִין מָלֵא וְזִמְנִין חָסֵר, מִשּׁוּם הָכִי מְחַלְּלִינַן. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְעוֹלָם חָסֵר, אַמַּאי מְחַלְּלִינַן? תְּיוּבְתָּא. כִּי אֲתָא עוּלָּא, אָמַר: עַבְּרוּהּ לֶאֱלוּל. אָמַר עוּלָּא: יָדְעִי חַבְרִין בַּבְלָאֵי מַאי טֵיבוּתָא עָבְדִינַן בַּהֲדַיְיהוּ! מַאי טֵיבוּתָא? עוּלָּא אָמַר: מִשּׁוּם יַרְקַיָּא. רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: מִשּׁוּם מִתַיָּא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת. מַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם מִתַיָּא — מְעַבְּרִינַן. וּמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יַרְקַיָּא, לְאֵימַת קָא בָּעֵי לְהוּ — לְאוּרְתָּא, לְאוּרְתָּא טָרַח וּמַיְיתֵי. וּלְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יַרְקַיָּא, לְעַבְּרֵיהּ מִשּׁוּם מִתַיָּא! אֶלָּא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ. מַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יַרְקַיָּא — מְעַבְּרִינַן, וּמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם מִתַיָּא — אֶפְשָׁר בְּעַמְמֵי. וּלְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם מִתַיָּא, לְעַבְּרֵיהּ מִשּׁוּם יַרְקַיָּא! אֶפְשָׁר בְּחַמִּימֵי. אִי הָכִי: מַאי שְׁנָא לְדִידַן, אֲפִילּוּ לְדִידְהוּ נָמֵי! לְדִידַן חֲבִיל לַן עָלְמָא, לְדִידְהוּ לָא חֲבִיל לְהוּ עָלְמָא. אִינִי?! וְהָתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמְּעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לְצוֹרֶךְ, כָּךְ מְעַבְּרִין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצוֹרֶךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״ — כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ. אָמַר רָבָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְעַבְּרוֹ, כָּאן לְקַדְּשׁוֹ. וְהָכִי קָאָמַר: יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמְּעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה וְאֶת הַחֹדֶשׁ לְצוֹרֶךְ, כָּךְ מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצוֹרֶךְ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״ — כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ. וְכִי הָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מְאַיְּימִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ — לְעַבְּרוֹ, וְאֵין מְאַיְּימִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ — לְקַדְּשׁוֹ. אִינִי?! וְהָא שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה לְרַבִּי אַמֵּי: הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁכׇּל יָמָיו שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה מְלַמְּדֵנוּ: מְאַיְּימִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ — לְקַדְּשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאוּהוּ, יֹאמְרוּ ״רָאִינוּ״! אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּנִיסָן וְתִשְׁרִי, הָא בִּשְׁאָר יַרְחֵי. רָבָא אָמַר: הָא דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל — אֲחֵרִים הִיא. דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין בֵּין עֲצֶרֶת לַעֲצֶרֶת וְאֵין בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶלָּא אַרְבָּעָה יָמִים בִּלְבַד. וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת — חֲמִשָּׁה. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא מַתְנֵי אִיפְּכָא: מְאַיְּימִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ — לְקַדְּשׁוֹ, וְאֵין מְאַיְּימִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ — לְעַבְּרוֹ. מַאי טַעְמָא —

8 סנהדרין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא מִפְּנֵי הַגְּדָיִים, וְלֹא מִפְּנֵי הַטְּלָאִים, וְלֹא מִפְּנֵי הַגּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פֵּירְחוּ, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לַשָּׁנָה. כֵּיצַד? רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָא לְכוֹן דְּגוֹזָלַיָּיא רַכִּיכִין, וְאִימְּרַיָּא דַּעְדְּקִין, וְזִימְנָא דַאֲבִיבָא לָא מְטָא, וּשְׁפַרַת מִילְּתָא בְּאַנְפַּאי, וְאוֹסֵיפִית עַל שַׁתָּא דָּא תְּלָתִין יוֹמִין.

9 משנה תורה, הלכות קידוש החודש פתח ↗

שָׁנָּה מְעֻבֶּרֶת הִיא שָׁנָה שֶׁמּוֹסִיפִין בָּהּ חֹדֶשׁ. וְאֵין מוֹסִיפִין לְעוֹלָם אֶלָּא אֲדָר וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנֵי אֲדָרִין אֲדָר רִאשׁוֹן וַאֲדָר שֵׁנִי. וּמִפְּנֵי מָה מוֹסִיפִין חֹדֶשׁ זֶה מִפְּנֵי זְמַן הָאָבִיב כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁנֶּאֱמַר דברים טז א "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" שֶׁיִּהְיֶה חֹדֶשׁ זֶה בִּזְמַן הָאָבִיב. וְלוּלֵא הוֹסָפַת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה הַפֶּסַח בָּא פְּעָמִים בִּימוֹת הַחַמָּה וּפְעָמִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים: עַל שְׁלֹשָׁה סִימָנִין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה. עַל הַתְּקוּפָה וְעַל הָאָבִיב וְעַל פֵּרוֹת הָאִילָן. כֵּיצַד. בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין וְיוֹדְעִין אִם תִּהְיֶה תְּקוּפַת נִיסָן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן אוֹ אַחַר זְמַן זֶה מְעַבְּרִין אוֹתָהּ הַשָּׁנָה. וְיַעֲשׂוּ אוֹתוֹ נִיסָן אֲדָר שֵׁנִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח בִּזְמַן הָאָבִיב. וְעַל סִימָן זֶה סוֹמְכִין וּמְעַבְּרִין וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְסִימָן אַחֵר: וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ הָאָבִיב אֶלָּא עֲדַיִן אָפֵל הוּא. וְלֹא צָמְחוּ פֵּרוֹת הָאִילָן שֶׁדַּרְכָּן לִצְמֹחַ בִּזְמַן הַפֶּסַח. סוֹמְכִין עַל שְׁנֵי סִימָנִין אֵלּוּ וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתְּקוּפָה קֹדֶם לְשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן הֲרֵי הֵן מְעַבְּרִין. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאָבִיב מָצוּי לְהַקְרִיב מִמֶּנּוּ עֹמֶר הַתְּנוּפָה בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן. וּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַפֵּרוֹת צוֹמְחִין כְּדֶרֶךְ כָּל זְמַן הָאָבִיב: וְעַל שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת הָיוּ סוֹמְכִין בָּאָבִיב. עַל אֶרֶץ יְהוּדָה וְעַל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְעַל הַגָּלִיל. וְאִם הִגִּיעַ הָאָבִיב בִּשְׁתֵּי אֲרָצוֹת מֵאֵלּוּ וּבְאַחַת לֹא הִגִּיעַ אֵין מְעַבְּרִין. וְאִם הִגִּיעַ בְּאַחַת מֵהֶן וְלֹא הִגִּיעַ בִּשְׁתַּיִם מְעַבְּרִין אִם עֲדַיִן לֹא צָמְחוּ פֵּרוֹת הָאִילָן. וְאִלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן הָעִקָּר שֶׁמְּעַבְּרִין בִּשְׁבִילָן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַשָּׁנִים שְׁנֵי חַמָּה: וְיֵשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִילָן מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ. וְאֵלּוּ הֵן. מִפְּנֵי הַדְּרָכִים שֶׁאֵינָן מְתֻקָּנִין וְאֵין הָעָם יְכוֹלִין לַעֲלוֹת מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים וִיתַקְּנוּ הַדְּרָכִים. וּמִפְּנֵי הַגְּשָׁרִים שֶׁנֶּהֶרְסוּ וְנִמְצְאוּ הַנְּהָרוֹת מַפְסִיקִין וּמוֹנְעִין אֶת הָעָם וּמִסְתַּכְּנִין בְּעַצְמָן וּמֵתִים מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיְּתַקְּנוּ הַגְּשָׁרִים. וּמִפְּנֵי תַּנּוּרֵי פְּסָחִים שֶׁאָבְדוּ בַּגְּשָׁמִים וְאֵין לָהֶם מָקוֹם לִצְלוֹת אֶת פִּסְחֵיהֶם מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיִּבָּנוּ הַתַּנּוּרִים וְיִיבְשׁוּ. וּמִפְּנֵי גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לְהַגִּיעַ: אֲבָל אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא מִפְּנֵי הַשֶּׁלֶג וְלֹא מִפְּנֵי הַצִּנָּה וְלֹא מִפְּנֵי גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָם. וְלֹא מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ רֹב הַקָּהָל אוֹ רֹב הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לִטַּהֵר וְיַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה אֶלָּא יַעֲשׂוּ בְּטֻמְאָה. וְאִם עִבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִילָן כְּלָל אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לְשָׁנָה שֶׁצְּרִיכָה עִבּוּר מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה אוֹ מִפְּנֵי הָאָבִיב וּפֵרוֹת הָאִילָן. וְאֵלּוּ הֵן. מִפְּנֵי הַגְּדָיִים וְהַטְּלָאִים שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלְדוּ אוֹ שֶׁהֵן מְעַט. ומִפְּנֵי הַגּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ. אֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִיל אֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַגְּדָיִים וְהַטְּלָאִים מְצוּיִין לִפְסָחִים וְהַגּוֹזָלוֹת מְצוּיִין לִרְאִיָּה אוֹ לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן הָעוֹף. אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לְשָׁנָה: כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לְשָׁנָה. אוֹמְרִין שָׁנָה זוֹ צְרִיכָה עִבּוּר מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה שֶׁמָּשְׁכָה אוֹ מִפְּנֵי הָאָבִיב וּפֵרוֹת הָאִילָן שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ וְעוֹד שֶׁהַגְּדָיִים קְטַנִּים וְהַגּוֹזָלוֹת רַכִּים: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִין לָהּ. כֵּיצַד. יֹאמַר רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי מִן הַסַּנְהֶדְרִין הֱיוּ מְזֻמָּנִין לְמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁנְּחַשֵּׁב וְנִרְאֶה וְנֵדַע אִם שָׁנָה זוֹ צְרִיכָה עִבּוּר אוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה. וְאוֹתָן שֶׁהֻזְמְנוּ בִּלְבַד הֵן שֶׁמְּעַבְּרִין אוֹתָהּ. וּבְכַמָּה מְעַבְּרִין אוֹתָהּ. מַתְחִילִין בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּנִין מִכְּלַל סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה מִמִּי שֶּׁסָּמְכוּ אוֹתָן. אָמְרוּ שְׁנַיִם לֹא נֵשֵׁב וְלֹא נִרְאֶה אִם צְרִיכָה עִבּוּר אִם לָאו וְאֶחָד אָמַר נֵשֵׁב וְנִבְדֹּק. בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. אָמְרוּ שְׁנַיִם נֵשֵׁב וְנִרְאֶה וְאֶחָד אוֹמֵר לֹא נֵשֵׁב. מוֹסִיפִין עוֹד שְׁנַיִם מִן הַמְזֻמָּנִים וְנוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר: שְׁנַיִם אוֹמְרִים צְרִיכָה עִבּוּר וּשְׁלֹשָׁה אוֹמְרִין אֵינָהּ צְרִיכָה. בָּטְלוּ שְׁנַיִם בְּמִעוּטָן. שְׁלֹשָׁה אוֹמְרִין צְרִיכָה עִבּוּר וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין אֵינָהּ צְרִיכָה עִבּוּר. מוֹסִיפִין שְׁנַיִם מִן הַמְזֻמָּנִין לָהּ וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. אִם גָּמְרוּ כֻּלָּם לְעַבֵּר אוֹ שֶׁלֹּא לְעַבֵּר עוֹשִׂין כְּמוֹ שֶׁגָּמְרוּ. וְאִם נֶחְלְקוּ הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב בֵּין לְעַבֵּר בֵּין שֶׁלֹּא לְעַבֵּר. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁהוּא רֹאשׁ יְשִׁיבָה שֶׁל אֶחָד וְשִׁבְעִים מִכְּלַל הַשִּׁבְעָה. וְאִם גָּמְרוּ בִּשְׁלֹשָׁה לְעַבֵּר הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת וְהוּא שֶׁיְּהֵא הַנָּשִׂיא עִמָּהֶן אוֹ שֶׁיִּרְצֶה. וּבְעִבּוּר הַשָּׁנָה מַתְחִילִין מִן הַצַּד. וּלְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל: אֵין מוֹשִׁיבִין לְעִבּוּר הַשָּׁנָה לֹא מֶלֶךְ וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל. מֶלֶךְ מִפְּנֵי חֵילוֹתָיו וּמִלְחֲמוֹתָיו שֶׁמָּא דַּעְתּוֹ נוֹטָה בִּשְׁבִילָן לְעַבֵּר אוֹ שֶׁלֹּא לְעַבֵּר. וְכֹהֵן גָּדוֹל מִפְּנֵי הַצִּנָּה שֶׁמָּא לֹא תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ נוֹטָה לְעַבֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא תִּשְׁרֵי בִּימֵי הַקֹּר וְהוּא טוֹבֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים חָמֵשׁ טְבִילוֹת: הָיָה רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְהוּא הַנִּקְרָא נָשִׂיא בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה אֵין מְעַבְּרִין אוֹתָהּ אֶלָּא עַל תְּנַאי אִם יִרְצֶה הַנָּשִׂיא. בָּא וְרָצָה הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת. לֹא רָצָה אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת. וְאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יְהוּדָה שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּתוֹכָהּ שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב ה "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ". וְאִם עִבְּרוּהָ בַּגָּלִיל מְעֻבֶּרֶת. וְאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאִם עִבְּרוּהָ בַּלַּיְלָה אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת: יֵשׁ לְבֵית דִּין לְחַשֵּׁב וְלִקְבֹּעַ וְלֵידַע אֵי זוֹ שָׁנָה תִּהְיֶה מְעֻבֶּרֶת בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה אֲפִלּוּ לְכַמָּה שָׁנִים. אֲבָל אֵין אוֹמְרִין שָׁנָה פְּלוֹנִית מְעֻבֶּרֶת אֶלָּא אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא שֶׁאוֹמֵר שָׁנָה זוֹ מְעֻבֶּרֶת. וְדָבָר זֶה מִפְּנֵי הַדְּחָק אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֵין מוֹדִיעִין שֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת אֶלָּא בַּאֲדָר הוּא שֶׁאוֹמֵר שָׁנָה זוֹ מְעֻבֶּרֶת וְחֹדֶשׁ הַבָּא אֵינוֹ נִיסָן אֶלָּא אֲדָר שֵׁנִי. אָמְרוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שָׁנָה זוֹ שֶׁתִּכָּנֵס מְעֻבֶּרֶת אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת בַּאֲמִירָה זוֹ: הִגִּיעַ יוֹם שְׁלֹשִׁים בַּאֲדָר וְלֹא עִבְּרוּ עֲדַיִן הַשָּׁנָה לֹא יְעַבְּרוּ אוֹתָהּ כְּלָל. שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם רָאוּי לִהְיוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וּמִשֶּׁיִּכָּנֵס נִיסָן וְלֹא עִבְּרוּ אֵינָן יְכוֹלִים לְעַבֵּר. וְאִם עִבְּרוּהָ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת. בָּאוּ עֵדִים אַחַר שֶׁעִבְּרוּ וְהֵעִידוּ עַל הַיָּרֵחַ הֲרֵי אֵלּוּ מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְיִהְיֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי. וְאִלּוּ קִדְּשׁוּהוּ קֹדֶם שֶׁיְּעַבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה שׁוּב לֹא הָיוּ מְעַבְּרִין שֶׁאֵין מְעַבְּרִין בְּנִיסָן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בִּשְׁנַת רְעָבוֹן שֶׁהַכּל רָצִים לְבַיִת הַגְּרָנוֹת לֶאֱכל וְלִחְיוֹת וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹסִיף לָהֶן זְמַן לֶאֱסֹר הֶחָדָשׁ. וְאֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִיעִית שֶׁיַּד הַכּל שׁוֹלֶטֶת עַל הַסְּפִיחִין וְלֹא יִמְצְאוּ לְקַּרֵב הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וּרְגִילִין הָיוּ לְעַבֵּר בְּעֶרֶב שְׁבִיעִית: יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁנַת רְעָבוֹן וּבִשְׁבִיעִית. שֶׁלֹּא יְעַבְּרוּ בָּהֶם מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַדְּרָכִים וְהַגְּשָׁרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל אִם הָיְתָה הַשָּׁנָה רְאוּיָה לְהִתְעַבֵּר מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה אוֹ מִפְּנֵי הָאָבִיב וּפֵרוֹת הָאִילָן מְעַבְּרִין לְעוֹלָם בְּכָל זְמַן: כְּשֶׁמְּעַבְּרִין בֵּית דִּין אֶת הַשָּׁנָה כּוֹתְבִין אִגְּרוֹת לְכָל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים וּמוֹדִיעִים אוֹתָן שֶׁעִבְּרוּהָ וּמִפְּנֵי מָה עִבְּרוּ. וְעַל לְשׁוֹן הַנָּשִׂיא נִכְתָּבוֹת. וְאוֹמֵר לָהֶן יוֹדֵעַ לָכֶם שֶׁהִסְכַּמְתִּי אֲנִי וַחֲבֵרַי וְהוֹסַפְנוּ עַל שָׁנָה זוֹ כָּךְ וְכָךְ. רָצוּ תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם רָצוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁחֹדֶשׁ הָעִבּוּר הָרְשׁוּת לְבֵית דִּין לְהוֹסִיפוֹ מָלֵא אוֹ חָסֵר לָאֲנָשִׁים הָרְחוֹקִים שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתָם. אֲבָל הֵם לְפִי הָרְאִיָּה הֵם עוֹשִׂים אִם מָלֵא אִם חָסֵר:

12 ברכות פתח ↗

וְאֵימָא: הַר הַבַּיִת דְּאָסוּר בְּמִנְעָל — לֵילְפֵהּ מִמִּנְעָל. אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת דִּשְׁרֵי בְּמִנְעָל, אַדְּיָלֵיף מִמִּנְעָל וּלְהֶיתֵּר, נֵילַף מִקַּפֶּנְדַּרְיָא וּלְאִסּוּר! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי בֵיתוֹ — מָה בֵּיתוֹ, אַקַּפֶּנְדַּרְיָא קָפֵיד אִינָשׁ, אַרְקִיקָה וּמִנְעָל לָא קָפֵיד אִינָשׁ, אַף בֵּית הַכְּנֶסֶת, קַפֶּנְדַּרְיָא הוּא דַּאֲסִיר, רְקִיקָה וּמִנְעָל — שְׁרֵי. כׇּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְכוּ׳. כׇּל כָּךְ לָמָּה — לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן בַּמִּקְדָּשׁ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם״. וְאוֹמֵר: ״וִיבָרְכוּ אֶת שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״. יָכוֹל כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן תְּהֵא לָהֶן תְּהִלָּה אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״, עַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה — תֵּן לוֹ תְּהִלָּה. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם חֲבֵרוֹ וְכוּ׳. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא בֹּעַז מִדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר — תָּא שְׁמַע ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״. וְכִי תֵּימָא מַלְאָךְ הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ לְגִדְעוֹן — תָּא שְׁמַע ״אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ״. וְאוֹמֵר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. אָמַר רָבָא: הַאי קְרָא, מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ, מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ. מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ — ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״, מַאי טַעַם? — מִשּׁוּם ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ: ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״ מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״. תַּנְיָא, הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הַמַּכְנִיסִין — פַּזֵּר. בִּשְׁעַת הַמְפַזְּרִים — כַּנֵּס. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו — פַּזֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד״. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו — כַּנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: זָלַת — קְבוֹץ קְנֵה מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּלֵית גְּבַר — תַּמָּן הֱוֵי גְּבַר. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּאִית גְּבַר — תַּמָּן לָא תִּהְוֵי גְּבַר. פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִין. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ — ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵירָה. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה. מָה הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחְטָא דְתַלְמִיּוּתָא. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ״. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אַל יְמַנֶּה אָדָם אַפֹּטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאִלְמָלֵי לֹא מִינָּה פּוֹטִיפַר אֶת יוֹסֵף אַפֹּטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — לֹא בָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה — לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת — לוֹמַר לָךְ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, סוֹף נִצְרָךְ לַכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, וּכְתִיב ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״ וְגוֹ׳. וְלֹא עוֹד אֶלָּא סוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאִם נְתָנָן, סוֹף מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״, ״לוֹ יִהְיֶה״ — מָמוֹן הַרְבֵּה. אָמַר רַב הוּנָא בַּר בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ — כּוֹפְלִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: פַּרְנָסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״. אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: כׇּל הַמַּרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמוֹד בְּיוֹם צָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה״. אָמַר רַב אַמֵּי בַּר מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ מִצְוָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִתְרַפִּיתָ״ — מִכׇּל מָקוֹם. אָמַר רַב סָפְרָא: רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה מִשְׁתַּעֵי: כְּשֶׁיָּרַד חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר, וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמוֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הֵם וַאֲבוֹתֵיהֶם שִׁמְּשׁוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר: הַרְבֵּה פְּעָמִים קָרִיתִי לְפָנָיו, בְּסֵפֶר דָּנִיאֵל. הִתְחִיל הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים, הוּא אוֹסֵר וְהֵם מַתִּירִים. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁל שָׁוְא הֵם, שֶׁל תֹּהוּ הֵם. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר בָּנִיתָ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִסְתּוֹר, כְּבָר גָּדַרְתָּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִפְרוֹץ. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֲנִי מְטַמֵּא וְאַתֶּם מְטַהֲרִים, אֲנִי אוֹסֵר וְאַתֶּם מַתִּירִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ! אָמְרוּ לוֹ: הַנַּח רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּי כְּמוֹתִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ: גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם, וְהֵם שִׁגְּרוּנוּ אֶצְלְךָ, וְכֵן אָמְרוּ לָנוּ: לְכוּ וְאִמְרוּ לוֹ בִּשְׁמֵנוּ: אִם שׁוֹמֵעַ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יְהֵא בְּנִדּוּי.

17 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

וְכֵן זֶה שֶׁתִּמְצָא בְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת וְתִמְצָא תְּשׁוּבוֹת לְמִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁיּוֹלֶדֶת זָכָר לֹא תְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתָהּ עַד סוֹף אַרְבָּעִים. וְיוֹלֶדֶת נְקֵבָה אַחַר שְׁמוֹנִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם אֶלָּא בְּתוֹךְ הַשִּׁבְעָה. אֵין זֶה מִנְהָג אֶלָּא טָעוּת הוּא בְּאוֹתָן הַתְּשׁוּבוֹת וְדֶרֶךְ אֶפִּיקוֹרוֹסוּת בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת וּמִן הַצְּדוֹקִין לָמְדוּ דָּבָר זֶה. וּמִצְוָה לְכוֹפָן כְּדֵי לְהוֹצִיא מִלִּבָּן וּלְהַחֲזִירָן לְדִבְרֵי חֲכָמִים שֶׁתִּסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

24 מנחות פתח ↗

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא לֹא קִיבֵּל עָלָיו חוֹנְיוֹ, שֶׁהָיָה שִׁמְעִי אָחִיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַנֵּא בּוֹ חוֹנְיוֹ בְּשִׁמְעִי אָחִיו. אָמַר לוֹ: בֹּא וַאֲלַמֶּדְךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה, וְהִלְבִּישׁוֹ בְּאוּנְקְלִי, וַחֲגָרוֹ בְּצִילְצוֹל, וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים: רְאוּ מָה נָדַר זֶה וְקִיֵּים לַאֲהוּבָתוֹ ״אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה אֶלְבּוֹשׁ בְּאוּנְקְלִי שֶׁלִּיכִי וְאֶחְגּוֹר בְּצִילְצוֹל שֶׁלִּיכִי״.

24 ברכות פתח ↗

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב — שֶׁהֲרֵי, תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פְּלַג הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד פְּלַג הַמִּנְחָה.

26 יומא פתח ↗

גְּמָ׳ מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ צָפוֹן — רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ צָפוֹן — מִקִּיר שֶׁל מִזְבֵּחַ צְפוֹנִי וְעַד כּוֹתֶל הָעֲזָרָה, וּכְנֶגֶד כׇּל הַמִּזְבֵּחַ כּוּלּוֹ צָפוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹסִיף אַף בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי מוֹסִיף אַף מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים וְאַף מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל מִן הַחֲלִיפוֹת וְלִפְנִים הַכֹּל מוֹדִים שֶׁפָּסוּל. לֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא וְלָא רַבִּי? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, וְרַבִּי הַשְׁתָּא אַדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף, אַדְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא מוֹסִיף?! אֲנַן הָכִי קָא אָמְרִינַן: אִי רַבִּי הִיא, נוֹקְמֵיהּ בְּכוּלַּהּ עֲזָרָה! אֶלָּא מַאי — רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא? וְנוֹקְמֵיהּ בֵּין מִזְבֵּחַ וְלַכּוֹתֶל! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר — מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל, לְרַבִּי נָמֵי — מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל. רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב: בְּעוֹקֵם אֶת רֹאשׁוֹ. וְנוֹקְמֵיהּ לְהֶדְיָא. אָמַר אַבָּיֵי: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַרְבִּיץ גְּלָלִים. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד סוֹמֵךְ הַזֶּבַח? עוֹמֵד בַּצָּפוֹן וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וְהַסּוֹמֵךְ עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו בֵּין שְׁתֵּי קְרָנוֹת שֶׁל זֶבַח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַזֶּבַח, וּמִתְוַדֶּה. עַל חַטָּאת — עֲוֹן חַטָּאת, וְעַל אָשָׁם — עֲוֹן אָשָׁם, וְעַל עוֹלָה — עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין עוֹלָה בָּאָה אֶלָּא עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה:

30 רש"י על שמואל א פתח ↗

וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים. הֵם קָבְעוּ לָהֶם חֹק זֶה, וְלָהֶם לֹא הָיָה לְנַחֲלָה כִּי אִם חָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים:

31 פסחים פתח ↗

וְכׇל שֶׁאִילּוּ בְּיָחִיד נִדְחֶה, בְּצִיבּוּר עָבְדִי בְּטוּמְאָה. וְכׇל מִילְּתָא דְּאִיתָא בְּצִיבּוּר, אִיתָא בְּיָחִיד. וְכׇל מִילְּתָא דְּלֵיתָא בְּצִיבּוּר, לֵיתָא בְּיָחִיד. עֲרֵילוּת, דְּאִי כּוּלֵּיהּ צִיבּוּר עֲרֵלִים נִינְהוּ, אָמְרִינַן לְהוּ: קוּמוּ מְהוּלוּ נַפְשַׁיְיכוּ וַעֲבִידֵי פִּסְחָא. יָחִיד נָמֵי, אָמְרִינַן לֵיהּ: קוּם מְהוֹל וַעֲבֵיד פִּסְחָא. וְאִי לָא מָהֵיל וְעָבֵיד — עָנוּשׁ כָּרֵת. טוּמְאָה, דְּאִי כּוּלֵּיהּ צִיבּוּרָא טְמֵאִין נִינְהוּ — לָא מַדֵּינַן עֲלַיְיהוּ, אֶלָּא עָבְדִי בְּטוּמְאָה, יָחִיד נָמֵי פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: וַהֲרֵי פֶּסַח שֵׁנִי, דְּלֵיתֵיהּ בְּצִיבּוּר וְאִיתֵיהּ בְּיָחִיד! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם דְּהָא עֲבַד לֵיהּ צִיבּוּרָא בְּרִאשׁוֹן. מֵיתִיבִי: יָכוֹל לֹא יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת אֶלָּא שֶׁהָיָה טָהוֹר וְשֶׁלֹּא הָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. עָרֵל וּטְמֵא שֶׁרֶץ וּשְׁאָר כׇּל הַטְּמֵאִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָאִישׁ״. מִדְּקָא מְהַדַּר אַטְּמֵא שֶׁרֶץ, קָסָבַר: אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ, דְּאִי שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ — לְמָה לֵיהּ לְאַהֲדוֹרֵי עֲלֵיהּ, הַיְינוּ טָהוֹר. אַלְמָא: אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי — חִיּוּבָא עֲלֵיהּ, וְאַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בְּצִיבּוּר — אִיתֵיהּ בְּיָחִיד. אֶלָּא אָמַר רָבָא: קָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ, וְהוּא הַדִּין לִטְמֵא מֵת בִּשְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ. הַזָּאָה לְמַאי? לַאֲכִילָה אֲכִילַת פְּסָחִים לָא מְעַכְּבָא! אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַבָּא לְרָבָא: אִם כֵּן, נִמְצָא פֶּסַח נִשְׁחָט שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו. אֲמַר לֵיהּ: שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — לְחוֹלֶה וּלְזָקֵן, דְּלָא חֲזֵי. אֲבָל הַאי — מִיחְזֵא חֲזֵי, תַּקּוֹנֵי הוּא דְּלָא מְתַקַּן. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי מִילָה כִּי הַאי גַּוְונָא, כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, מִילָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי פֶסַח: הָתָם דְּהוּא מַכְשִׁירֵי מִצְוָה לָא דָּחוּ שַׁבָּת, מִשּׁוּם דְּלֹא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת. אֲבָל מִילָה, דְּנִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת, אֵימָא לִידְחֵי. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מִילָה: הָתָם הוּא דְּמַכְשִׁירֵי מִצְוָה לָא דָּחוּ שַׁבָּת, דְּלֵיכָּא כָּרֵת, אֲבָל פֶּסַח דְּאִיכָּא כָּרֵת, אֵימָא לִידְחֵי. צְרִיכָא. מַתְנִי׳ אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ? בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בַּחוֹל, בְּטָהֳרָה וּבְמוּעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָּא בְּשַׁבָּת, בִּמְרוּבֶּה וּבְטוּמְאָה — אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה. חֲגִיגָה הָיְתָה בָּאָה מִן הַצֹּאן מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת, וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. גְּמָ׳ מַאי תַּנָּא דְּקָתָנֵי חֲגִיגָה? תָּנָא הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ דְּלָא דָּחֵי שַׁבָּת, וְקָתָנֵי נָמֵי חֲגִיגָה דְּלָא דָּחֲיָא שַׁבָּת. וְהָכִי קָאָמַר: אֵימָתַי מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה — בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹל, בְּטׇהֳרָה וּבְמוּעָט. אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינַּהּ חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר

32 פסחים פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״ — מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי״ — לֹא תִּשְׁחַט אֶת הַפֶּסַח וַעֲדַיִין חָמֵץ קַיָּים, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

33 פסחים פתח ↗

גְּמָ׳ חֲזֶרֶת — חַסָּא. עוּלְשִׁין — הִינְדְּבִי. תַּמְכָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: תְּמַכְתָּא שְׁמָהּ. חַרְחֲבִינָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אַצְווֹתָא דְּדִיקְלָא. וּבְמָרוֹר — מְרִירָתָא.

34 עירובין פתח ↗

וְהַרְבֵּה דְּבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. לָמַדְנוּ שֶׁרְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי מְשַׁכֵּר, וְלָמַדְנוּ שִׁיכּוֹר אַל יוֹרֶה, וְלָמַדְנוּ שֶׁדֶּרֶךְ מְפִיגָה אֶת הַיַּיִן, וְלָמַדְנוּ שֶׁאֵין מְפִירִין נְדָרִים לֹא רָכוּב וְלֹא מְהַלֵּךְ וְלֹא עוֹמֵד, אֶלָּא יוֹשֵׁב.

37 פסחים פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר קְרָא: ״לֵיל שִׁמּוּרִים״ — לַיִל הַמְשׁוּמָּר וּבָא מִן הַמַּזִּיקִין.

39 פסחים פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה מִבְּנֵי בְתִירָא. פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שָׁכְחוּ וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמְרוּ לָהֶם: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָלָה מִבָּבֶל וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ, שֶׁשִּׁימֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ, אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ אִם הַפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמַר לָהֶם: וְכִי פֶּסַח אֶחָד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? וַהֲלֹא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.

43 מנחות פתח ↗

וְהַיְינוּ דִּתְנַן: פְּתַחְיָה עַל הַקִּינִּין זֶה מָרְדֳּכַי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה – שֶׁפּוֹתֵחַ דְּבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. כּוּלְּהוּ סַנְהֶדְרִין נָמֵי יָדְעִי שִׁבְעִים לָשׁוֹן! דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוֹשִׁיבִים בַּסַּנְהֶדְרִין אֶלָּא בַּעֲלֵי חׇכְמָה, בַּעֲלֵי מַרְאֶה, בַּעֲלֵי קוֹמָה, בַּעֲלֵי זִקְנָה, בַּעֲלֵי כְשָׁפִים, וְיוֹדְעִים שִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתּוּרְגְּמָן. אֶלָּא, דַּהֲוָה בָּיֵיל לִישָּׁנֵי וְדָרֵישׁ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּמׇרְדֳּכַי ״בִּלְשָׁן״. מַתְנִי׳ כֵּיצַד הֵן עוֹשִׂין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹצְאִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתָן כְּרִיכוֹת בִּמְחוּבָּר לְקַרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצוֹר. כׇּל הָעֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁהֶחְשִׁיכָה, אוֹמֵר לָהֶן: ״בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. ״בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. ״מַגָּל זוֹ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. ״מַגָּל זוֹ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. ״קוּפָּה זוֹ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. ״קוּפָּה זוֹ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. בַּשַּׁבָּת, אוֹמֵר לָהֶן: ״שַׁבָּת זוֹ?״ אֹמֵר: ״הֵין״. ״שַׁבָּת זוֹ?״ אֹמֵר: ״הֵין״. ״אֶקְצוֹר?״ וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: ״קְצוֹר״. ״אֶקְצוֹר?״ וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: ״קְצוֹר״. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כׇּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ: הֵין, הֵין, הֵין. כׇּל כָּךְ לָמָּה לִי? מִפְּנֵי הַבַּיְיתּוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין קְצִירַת הָעוֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אִלֵּין יוֹמַיָּא דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה בְּהוֹן, וּמִקְצָתְהוֹן דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן. מֵרֵישׁ יַרְחָא דְּנִיסָן עַד תְּמָנְיָא בֵּיהּ – אִיתּוֹקַם תְּמִידָא דְּלָא לְמִסְפַּד, וּמִתְּמָנְיָא בֵּיהּ וְעַד סוֹף מוֹעֲדָא – אִיתּוֹתַב חַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא דְּלָא לְמִסְפַּד. מֵרֵישׁ יַרְחָא דְּנִיסָן וְעַד תְּמָנְיָא בֵּיהּ אִיתּוֹקַם תְּמִידָא, דְּלָא לְמִסְפַּד – שֶׁהָיוּ צַדּוּקִים אוֹמְרִים: יָחִיד מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא תָּמִיד. מַאי דְּרוּשׁ? ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״. מַאי אַהְדַּרוּ? ״אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי תִּשְׁמְרוּ״, שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּן בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. מִתְּמָנְיָא בֵּיהּ, וְעַד סוֹף מוֹעֲדָא, אִיתּוֹתַב חַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא, דְּלָא לְמִסְפַּד, שֶׁהָיוּ בַּיְיתּוֹסִין אוֹמְרִים: עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת. נִיטְפַּל לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים, מִנַּיִן לָכֶם? וְלֹא הָיָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשִׁיבוֹ, חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ, וְאָמַר: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲצֶרֶת יוֹם אֶחָד הוּא, עָמַד וְתִקְּנָהּ אַחַר שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מִתְעַנְּגִין שְׁנֵי יָמִים. קָרָא עָלָיו מִקְרָא זֶה: ״אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחוֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר״.

44 משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין פתח ↗

עֹמֶר זֶה מִן הַשְּׂעוֹרִים הָיָה בָּא. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְכֵיצַד הָיָה נַעֲשֶׂה. מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נֹחַ לִקְצֹר. כָּל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְצַר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. וְקוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין שְׂעוֹרִין בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים. וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת. וּבִשְׁלֹשָׁה מַגָּלוֹת. כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה אוֹמֵר לָהֶם הַקּוֹצֵר לְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִין לוֹ הִין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִים לוֹ הִין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. וְאִם הָיָה שַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶן שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִים לוֹ הִין. שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִין לוֹ הִין. שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִין לוֹ הִין. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר לָהֶן אֶקְצֹר וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְכָל כָּךְ לָמָּה מִפְּנֵי אֵלּוּ הַטּוֹעִים שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּבַיִת שֵׁנִי. שֶׁהֵן אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה ויקרא כג יא ויקרא כג טו טז "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הוּא שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינָהּ שַׁבָּת אֶלָּא יוֹם טוֹב וְכֵן רָאוּ תָּמִיד הַנְּבִיאִים וְהַסַּנְהֶדְרִין בְּכָל דּוֹר וְדוֹר שֶׁהָיוּ מְנִיפִין אֶת הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה ויקרא כג יד "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". וְנֶאֱמַר יהושע ה יא "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי". וְאִם תֹּאמַר שֶׁאוֹתוֹ הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת אֵרַע כְּמוֹ שֶׁדִּמּוּ הַטִּפְּשִׁים. הֵיאַךְ תָּלָה הַכָּתוּב הֶתֵּר אֲכִילָתָם לֶחָדָשׁ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ הָעִקָּר וְלֹא הַסִּבָּה אֶלָּא נִקְרָה נִקְרֶה. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁתָּלָה הַדָּבָר בְּמָחֳרַת הַפֶּסַח הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁמָּחֳרַת הַפֶּסַח הִיא הָעִלָּה הַמַּתֶּרֶת אֶת הֶחָדָשׁ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל אֵי זֶה יוֹם הוּא מִימֵי הַשָּׁבוּעַ:

56 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית אֵי אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ג:י"א. וּבֶאֱמֶת שֶׁזּוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבָּרְאָיוֹת בַּגְּמָרָא, כִּי מָה טַעַם שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ תָּבִיאוּ הָעֹמֶר מִמָּחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, כִּי יֵשׁ בַּמַּשְׁמָע שֶׁבְּאֵיזֶה זְמַן מִן הַשָּׁנָה שֶׁנָּבוֹא לָאָרֶץ וְנִקְצֹר קְצִירָהּ יָנִיף הַכֹּהֵן הָעֹמֶר מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁתִּהְיֶה אַחֲרֵי בִּיאָתֵנוּ לָאָרֶץ, וְהִנֵּה אֵין לְחַג הַשָּׁבוּעוֹת זְמַן שֶׁיִּמָּנֶה מִמֶּנּוּ. וְעוֹד עַל דֶּרֶךְ הַזֶּה לֹא נֵדַע בַּשָּׁנִים הַבָּאוֹת אַחֲרֵי כֵן מָתַי נָחֵל לִסְפֹּר, רַק מִיּוֹם הָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה כְּפִי רְצוֹנֵנוּ, וְאֵלֶּה דִּבְרֵי תֹּהוּ. אֲבָל אִם יִהְיֶה "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" יוֹם טוֹב כְּפִי קַבָּלַת רַבּוֹתֵינוּ, יָבוֹא הָעִנְיָן כַּהֹגֶן, כִּי צִוָּה הַכָּתוּב תְּחִלָּה ויקרא כ"ג:ו'-ח' שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּתוֹן וְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא נַעֲשֶׂה, וְאַחַר כֵּן אָמַר ויקרא כ"ג:ט'-י"א כִּי כַּאֲשֶׁר נָבוֹא אֶל הָאָרֶץ נָבִיא מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַזֹּאת הַנִּזְכֶּרֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, וְהִיא הַשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה הַנִּזְכֶּרֶת כָּאן, וְלִמֵּד שֶׁלֹּא יִנְהַג הָעֹמֶר בַּמִּדְבָּר וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. אֲבָל "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית" ויקרא כ"ג:ט"ז וְ"שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת" ויקרא כ"ג:ט"ו לֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ אוֹתָם יוֹם טוֹב, אֲבָל תִּרְגֵּם בּוֹ אוּנְקְלוֹס לְשׁוֹן שָׁבוּעַ, וְא"כ יִהְיוּ שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת בְּפָסוּק אֶחָד. וְהַמְּפָרְשִׁים אָמְרוּ כִּי הוּא דֶּרֶךְ צַחוֹת, כְּמוֹ "רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם" שופטים י ד, וּבְמָקוֹם אַחֵר דברים טז ט פֵּרֵשׁ "שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת", וְכֵן "בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יוֹצְאֵי הַשַּׁבָּת" מלכים ב יא ט, שָׁבוּעַ, וְכֵן "מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר" עמוס ח ה, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁיֵּשׁ בְּכָל שִׁבְעָה יָמִים שַׁבָּת אַחַת, וְחֶשְׁבּוֹן הַיָּמִים מִמֶּנּוּ, יִקָּרֵא שָׁבוּעַ אֶחָד - שַׁבָּת אֶחָד, וְהוּא לָשׁוֹן יָדוּעַ וּמֻרְגָּל בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁפַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת ב"ד יוֹשְׁבִין בָּעֲיָרוֹת כתובות ב. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה כָּל "הַשַּׁבָּת" הַנִּזְכָּר בַּפָּרָשָׁה - שָׁבוּעַ, וְיִהְיֶה טַעַם "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" לוֹמַר כִּי בְּיוֹם הֲנָפַת הָעֹמֶר יַתְחִיל לַעֲשׂוֹת הַשָּׁבוּעַ בְּמִנְיָנוֹ, אִם כֵּן יִהְיֶה הַיּוֹם הַהוּא מִמָּחֳרַת הַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, כְּאִלּוּ אָמַר יִהְיֶה יוֹם הַתְּנוּפָה מִמָּחֳרַת שָׁבוּעַ לַיָּמִים הָעוֹבְרִים, וְרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעוֹת שֶׁיִּסְפֹּר עַד שֶׁיַּשְׁלִים שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת. וּבַעֲבוּר שֶׁהִזְכִּיר ויקרא כ"ג:ו' "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם" אָמַר שֶׁיָּנִיף אֶת הָעֹמֶר מִמָּחֳרַת הַשָּׁבוּעַ הַנִּזְכָּר וְיִסְפֹּר מִמֶּנּוּ שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת. וְאֵין לִטְעוֹת בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, כִּי לֹא הִזְכִּיר מִמֶּנּוּ רַק "בֵּין הָעַרְבָּיִם" ויקרא כ"ג:ה'. וְטַעַם "תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה" ויקרא כ"ג:ט"ו, כִּי הַשַּׁבָּת עִם שֵׁשֶׁת הַיָּמִים תִּקָּרֵא שַׁבָּת שְׁלֵמָה. וּפֵרוּשׁ "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" כְּמוֹ בְּמָחֳרַת הַשַּׁבָּת, וְכֵן "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ" ויקרא כ"ג:ט"ז, וְכֵן "בְּיוֹם ההוא זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת" ויקרא י"ט:ו'. וְאָמְרוּ כִּי לֹא יָבֹא בֵּי"ת בְּמִלַּת מָחָר וּמָחֳרָת, "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם" שמות יח יג, "וַיַּעַשׂ ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת" שם ט ו, וְכֵן כֻּלָּם:

61 תוספות על קידושין פתח ↗

ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. הקשה ה"ר אברהם אבן עזרא היכי אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ששה עשר בניסן שנקרב העומר דלמא ממחרת הפסח ממחרת שחיטת הפסח קאמר דהיינו ט"ו בניסן שעדיין לא נקרב העומר דהכי נמי אשכחן בפרשת מסעי דכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל והם יצאו בט"ו ואומר ר"ת דהאי ממחרת הפסח דהכא היינו ט"ו בניסן נמי קאמר וה"פ דקרא ויאכלו מעבור הארץ כלומר מן הישן ממחרת הפסח שהרי הוצרכו לאכול מצות וקלוי דהיינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ט"ז בניסן לאחר שקרב העומר וה"נ אשכחן ט"ז דאיקרי בעצם היום הזה דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ור"י מפרש נהי דבעלמא ממחרת הפסח הוי ט"ו הכא ר"ל ט"ז ולשון התורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד ועל כרחך צ"ל כן דאם לא כן אמאי איצטריך למימר מעיקרא לא אכול הא אין לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו כיון דאכתי לא איקרב עומר אלא פשיטא דר"ל ט"ז דהיינו ממחרת אכילת הפסח וההיא דפ' מסעי ר"ל ממחרת שחיטת הפסח כדפירשתי. וע"ע תוס' ר"ה יג. ד"ה דאקריבו:

67 מנחות פתח ↗

אִי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִמַּאי דִּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן קָאֵי? דִּלְמָא בְּיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן קָאֵי!

69 מועד קטן פתח ↗

דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מִנַּיִן לָעֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת״, מָה חַג הַמַּצּוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה — אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה.

71 משנה תורה, הלכות חגיגה פתח ↗

מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וּבַיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא שְׁמִינִי וְאַף הַשְּׁמִינִי תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן הוּא. וְכֵן מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת חוֹגֵג כָּל שִׁבְעָה וְיֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כָּל שֵׁשֶׁת יָמִים שֶׁלְּאַחַר חַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה נֶאֱמַר שֶׁחַג הַשָּׁבוּעוֹת כְּחַג הַמַּצּוֹת לְתַשְׁלוּמִין:

73 מנחות פתח ↗

וְאִם תֹּאמַר מִמָּחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מוֹצֵא חֲמִשִּׁים וְאֶחָד, וּפְעָמִים שֶׁאַתָּה מוֹצֵא חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, חֲמִשִּׁים וּשְׁלֹשָׁה, חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה, חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה, חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה.

93 יומא פתח ↗

״זוֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם״. נְפַק מִינַּהּ שַׁבְּתַאי אָצַר פֵּירֵי. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: חוֹלֶה אוֹמֵר צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ — שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה. מַאי טַעְמָא — ״לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹפֵא קִים לֵיהּ טְפֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. רוֹפֵא אוֹמֵר צָרִיךְ, וְחוֹלֶה אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ — שׁוֹמְעִין לָרוֹפֵא. מַאי טַעְמָא — תּוּנְבָּא הוּא דְּנָקֵיט לֵיהּ. תְּנַן: חוֹלֶה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. עַל פִּי בְּקִיאִין — אִין, עַל פִּי עַצְמוֹ — לָא! עַל פִּי בְּקִיאִין — אִין, עַל פִּי בָּקִי אֶחָד — לָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר לָא צְרִיכְנָא. וְלִיסְפּוֹ לֵיהּ עַל פִּי בָּקִי! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ דְּאָמַר לָא צְרִיךְ — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. פְּשִׁיטָא, סְפֵק נְפָשׁוֹת הוּא, וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא תְּרֵי אַחֲרִינֵי בַּהֲדֵיהּ דְּאָמְרִי לָא צְרִיךְ. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב סָפְרָא: תְּרֵי כִּמְאָה וּמְאָה כִּתְרֵי, הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן עֵדוּת, אֲבָל לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא — בָּתַר דֵּעוֹת אָזְלִינַן. וְהָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא דְמָמוֹנָא, אֲבָל הָכָא סְפֵק נְפָשׁוֹת הוּא. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּאָמַר צָרִיךְ! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — דְּאָמַר לֹא צָרִיךְ אֲנִי, אֲבָל אָמַר צָרִיךְ אֲנִי, אֵין שָׁם בְּקִיאִין תְּרֵי אֶלָּא חַד דְּאָמַר לֹא צָרִיךְ — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: כֹּל הֵיכָא דְּאָמַר צָרִיךְ אֲנִי, אֲפִילּוּ אִיכָּא מְאָה דְּאָמְרִי לֹא צָרִיךְ לְדִידֵיהּ שָׁמְעִינַן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ״. תְּנַן: אִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. טַעְמָא דְּלֵיכָּא בְּקִיאִין, הָא אִיכָּא בְּקִיאִין לָא! הָכִי קָאָמַר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — דְּאָמַר ״לֹא צָרִיךְ אֲנִי״, אֲבָל אָמַר ״צָרִיךְ אֲנִי״, אֵין שָׁם בְּקִיאִין כְּלָל — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ״. מַתְנִי׳ מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִילּוּ דְּבָרִים טְמֵאִים, עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה — אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ. וְרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ — מְטִילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכׇל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק גּוֹי סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל. מְצָאוּהוּ חַי — מְפַקְּחִין, וְאִם מֵת — יְנִיחוּהוּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִין הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהֵאִירוּ עֵינָיו — מִשֶּׁיַּבְחִין בֵּין טוֹב לָרַע. אָמַר אַבָּיֵי: וּבְטַעְמָא. תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל הַקַּל, טֶבֶל וּנְבֵילָה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ נְבֵילָה. טֶבֶל וּשְׁבִיעִית — שְׁבִיעִית. טֶבֶל וּתְרוּמָה — תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: מַאֲכִילִין אוֹתוֹ טֶבֶל וְאֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ תְּרוּמָה. בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: תְּרוּמָה וְלֹא טֶבֶל. אָמַר רַבָּה: הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר בְּחוּלִּין, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּמְתַקְּנִינַן לֵיהּ וּמַסְפִּינַן לֵיהּ. כִּי פְּלִיגִי בִּדְלָא אֶפְשָׁר בְּחוּלִּין. מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר, וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה. מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר — אֲבָל תְּרוּמָה חַזְיָא לְכֹהֵן. וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה, אֲבָל טֶבֶל אֶפְשָׁר לְתַקּוֹנֵיהּ.

104 עירובין פתח ↗

אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: חוּץ מִן הַמּוּמָר לְנַסֵּךְ וּלְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא. אַלְמָא עֲבוֹדָה זָרָה וְשַׁבָּת כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ. שְׁמַע מִינַּהּ.

1 לוח השנה והחגים בקהילות 'ביתא ישראל'

2 א. לוח השנה והמועדים לוח השנה למועדי התורה של קהילות 'ביתא ישראל' מבוסס על תצפיות הירח בעונות שבהן חלים המועדים. בחודש הירחי שנקבע על ידי מנהיגי העדה למועדים צפו חכמי העדה ומנהיגיה במופע הירח מדי יום ביומו. עם ראשית המופע שנגלה לעיניהם המולד הנראה החלו לספור את ימי החודש, וכך קבעו את מועדי השנה. כך למשל, אחרי קביעת החודש הראשון ספרו ארבעה עשר יום מהמולד הנראה לעין והקריבו פסח בין הערביים. ממולד החודש השביעי ספרו עשרה ימים וקבעו את צום יום הכיפורים בעשירי, ומהיום החמישה עשר קבעו את חג הסוכות.

3 המולד הנראה לעין, כלומר הירח החדש הנולד, הנראה בתצפית עין אנושית במערב, אחרי השקיעה, מופיע בממוצע יום אחד אחרי המולד המחושב בחשבון הלוח הקבוע, ודווקא הוא תואם בדיוק את מצוַות התורה לפי הפשט ולפי הלכת חז"ל, ש"מצוה לקדש את החודש על פי הראיה" ראש השנה כ ע"א. לכן, ימי החגים שנקבעו באתיופיה "על פי הראיה" חלו לרוב יום אחד לאחר התאריך של אותם חגים בכל תפוצות ישראל, אשר עברו ללוח קבוע ולמולד ירח מחושב. 'ביתא ישראל' נשארה קרובה הרבה יותר למקור התורה לפי הלכת חז"ל, אף שהייתה מנותקת ממנה, ואולי דווקא בגלל הניתוק המוחלט הזה.

4 אולם כידוע, שנים עשר מחזורי ירח אינם משלימים שנה שמשית, ואילו התורה מצַווה לשמור את המועדים בעונות קבועות. ב'ביתא ישראל' לא נהגה מסגרת קבועה של עיבור שנים שנועדה להתאים מראש את שנת הלבנה לשנת החמה, כשם שלא נהג לוח קבוע לחשבון מולד הירח. מנהיגי העדה נהגו להתכנס מספר חודשים לפני פסח, בדרך כלל לצד חתונה או לוויה חשובה, ולהחליט יחד מהו חידוש הלבנה של "חֹדֶשׁ הָאָבִיב", שלפיו ייקבע הפסח. החלטתם נבעה מהתבוננות ישירה בטבע שסביבם. הם בחנו את הבשלת היבולים, את המלטת הצאן ואת מזג האוויר, ועל פי אלו החליטו, לאחר המולד של החודש השנים עשר הנקרא בפינו אדר, האם המולד הקרוב יהיה 'החודש הראשון', או זה שאחריו.

5 באתיופיה נוהג לוח שמשי שמקורו במצרים הקדומה. זהו המקום היחיד בעולם שבו שרד לוח קדום כמו זה שהכירו אבותינו במצרים לפני יציאתם משם. בלוח שמש זה יש בכל שנה שנים עשר חודשים של שלושים יום. בסופה של כל שנה מוסיפים 'חודש' נוסף פגוימן — Paguemen בן חמישה או שישה ימים. לוח זה תואם את עונות השנה החקלאיות-שמשיות ומתעלם ממופעי הירח. התנהלות החיים באתיופיה על פי לוח זה סייעה מן הסתם לזקני 'ביתא ישראל' בשאלת עיבור השנה, מפני שהם יכלו לראות בבהירות את הפער בין מולד הירח לבין העונה השמשית-חקלאית.

6 יציאה למסעות הייתה אמצעי תקשורת מקובל וחביב על בני העדה. החלטת מנהיגי העדה הועברה מכפר לכפר באמצעות שליחים רגליים או בהתכנסויות שהתקיימו מעת לעת לרגל שמחה או אבל. אף שלא הכירו את ספרות המשנה והתלמוד, שיטתם תואמת את דברי חז"ל במסכת ראש השנה ביחס לקידוש החודש וליציאת השליחים ראש השנה פ"א משניות ג-ט. עם זאת, לשיטת חז"ל במקרים מסוימים מחללים שבת לצורך קבלת עדות החודש, ואילו בקרב 'ביתא ישראל' שבת אינה נדחית מפני שום דבר ועניין, לרבות פיקוח נפש, כפי שנראה להלן.

7 שיטת 'ביתא ישראל' תואמת גם את דברי חז"ל במכילתא בעניין עיבור השנה, וכן את האמור במסכת סנהדרין בהקשר זה:

8 רבי ינאי אומר משום רבן שמעון בן גמליאל: מהודעין אנחנא לכון, דגוזלייא רכיכין, ואימריא דערקין, וזימנא דאביבא לא מטא, ושפרת מילתא באנפאי, ואוסיפית על שתא דא תלתין יומין סנהדרין יא ע"א תרגום: ...מודיעים אנו לכם שהגוזלים רכים, והכבשים קטנים, וזמן האביב לא הגיע וזהו השיקול העיקרי, ונראה הדבר לפניי כנשיא הסנהדרין, והוספתי על שנה זו שלושים יום.

9 שיטת קביעת הלוח ועיבור השנה של 'ביתא ישראל' תואמת גם את ההלכה, כפי שסיכם הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ד.

10 עיבור שנה על פי התבוננות בטבע איננו עניין פשוט כלל ועיקר, במיוחד לא באתיופיה. עונות השנה החקלאיות באתיופיה הפוכות מאלו המוכרות לנו בישראל. בארץ שבה שכנו בני 'ביתא ישראל' חל חג הפסח בראשית עונת הגשמים ראו איור מספר 3. עיבור השנה באתיופיה מתרחש אפוא סמוך לחורף, ולא סמוך לאביב כנהוג בארץ ישראל.

11 ניתן לראות בבירור כיצד שמרה 'ביתא ישראל' על ייחודה בתנאים קשים ביותר, תוך ניתוק מוחלט מרוב היהודים ומארץ ישראל. בלי לוח מועדים קבוע, בארץ שבה נהג תמיד לוח שמשי כמו במצרים העתיקה, היו חייבים בני העדה לנהוג כחכמי ירושלים בימי הבית השני ולקיים בעצמם לוח חודשים ירחי מתואם לעונות השנה החקלאית-שמשית על פי המסורת מימי הבית השני, כאילו היו הם לבדם סנהדרין גדולה לעם ישראל שבאתיופיה.

12 לכאורה מנהגה של עדת 'ביתא ישראל' עומד בסתירה להלכת חז"ל, שלפיה אין מקדשים חודשים ואין מעברים שנים בחוץ לארץ אלא מכוחם של ארץ ישראל וחכמיה. ואולם, גם חז"ל הזכירו אפשרות של עיבור בחוץ לארץ במצב של חוסר בררה ברכות סג ע"א, ומהו חוסר בררה יותר ממצבם של יהודי אתיופיה שהתנתקו לגמרי משאר העולם היהודי. יתר על כן, עיני עדת 'ביתא ישראל' היו נשואות תמיד לירושלים, ומשעה שחזרו והתאחדו עם כלל ישראל לא יצרו בני העדה פולמוס אלא קיבלו על עצמם את לוח המועדים הנוהג לפי סמכות החכמים שבארץ ישראל, הקרויה בפיהם תמיד 'ירושלים', כי 'ירושלים' בעיניהם היא גם מקור הקדושה וגם מקור הסמכות.

13 דווקא היהודים שנשארו בארץ ישראל ובבבל עם הנהגה די מסודרת ובקשרים חזקים עם רוב התפוצות היהודיות, עברו בתקופת התלמוד והגאונים ללוח קבוע מחושב מראש, בלי לקדש את החודש על פי הראייה ובלי לעבר שנים על פי התקופה. בכך ויתרו על קיום מלא של מצוות התורה, וזאת כדי שיהיה לכל התפוצות לוח יהודי אחד ידוע מראש וקבוע.

14 מפליא לראות כי דווקא 'ביתא ישראל' המנותקת, אך המגובשת בתוכה, שמרה בכל כוחה על מועדי התורה ועל מסורת הלוח העברי בהתאמה לתורה שבעל פה בפי חז"ל, בלי השינוי הגדול של לוח קבוע שהונהג בבבל בתקופת הגאונים. כמובן, בני העדה גם לא נטלו כל חלק לא במחלוקות הכיתות מימי הבית השני, לא במחלוקות החכמים והקראים ולא במאבקים בין ארץ ישראל ובבל.

15 ההקבלה המפורשת של מסורת 'ביתא ישראל' להלכות הקדומות ביותר של קידוש החודש ועיבור השנה שנהגו בירושלים בימי הבית השני, מעידה עדות חזקה על מקורה של עדת 'ביתא ישראל' בעם ישראל הקדום ובתורת ישראל.

16 יש לציין, שספר היובלים נחשב ב'ביתא ישראל' כספר קדוש מכוח קדושת התורה, ו'תאזאזה סנבת' =מצוות שבת של 'ביתא ישראל' זהות להלכות המופיעות בפרק האחרון של ספר היובלים פרק נ'. אף על פי כן, דווקא בנושא הדתי המכריע של הלוח ישנו פער עמוק בין ספר היובלים ובין 'ביתא ישראל'. כפי שראינו בהרחבה בפרק הקודם, ספר היובלים נלחם בכל תוקף נגד כל תצפית בירח ונגד לוח החודשים הירחי, ואילו 'ביתא ישראל' שמרה במסירות נפש על הלוח הירחי.

17 פער זה מציב בפנינו חידה היסטורית בחקר המסורת, ששורשיה מגיעים אולי לימי הבית השני. אמנם אין לכך הוכחות בשלב זה, אבל יש מקום להעלות את ההשערה, שהלכות השבת של 'ביתא ישראל' לא הועתקו מספר היובלים אלא ממקור עצמאי שקדם לו. ספר היובלים קיבל אף הוא את הלכות שבת ועוד ממקור קדום זה, כפי שקיבלו ממנו קדמוני 'ביתא ישראל', אולם ספר היובלים יצא במלחמה כוללת נגד לוח המועדים הירחי-שמשי שנהג בירושלים, בעוד 'ביתא ישראל' דבקה בלוח של ירושלים ונשארה נאמנה לו עד היום.

18 דבקות זו בלוח המועדים הירחי-שמשי אפילו באתיופיה מוכיחה את דברי הרמב"ם בספר המצוות, שלפיהם מצוות הלוח — קידוש החודש ועיבור השנה — הן העומדות בסוד קיומה של האומה ובסוד הקשר שלא יינתק בין עם ישראל לארץ ישראל גם בהיותו בכל הגלויות. קשר זה מבוסס על כך שהלוח של התורה מתאים לארץ ישראל, ועיקר הקביעה של הלוח בא מארץ ישראל:

19 ...ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה, לא ידעהו... אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים, אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב... אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא... ואני אוסיף לך באור: אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו לגמרי מארץ ישראל — חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל — ולא יהיה שם בית דין... הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים, לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים... 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם' ישעיהו ב', ג עשה קנג.

20 ואכן, בשנת תר"ח 1848 אמר הקס הגדול והנזיר אבא יצחק במענה לשאלותיו של אוהב גר לוצאטו, אשר הובאו בפניו על ידי אנטואן ד'אבדי: "החוק הוא מירושלים".

21 מרגש לראות שגם יהודי אתיופיה, 'ביתא ישראל', האמינו תמיד בדומה לעיקרון של הרמב"ם שבירושלים יושבים החכמים האמתיים הקובעים את הכול, ורק מפני הניתוק הנורא הם חייבים לקבוע בגלותם לוח וחגים שלא לפי הלוח האתיופי, כדי לשרוד ולשמור על ייחודם.

22 אילולא שמרה עדת 'ביתא ישראל' במסירות נפש על המסורת היהודית העתיקה, כיצד מקדשים חודשים ומעברים שנים, היו בניה נטמעים ללא שוב בממלכה האתיופית.

23 ב. שחיטת קרבן הפסח ואכילתו עם שחר יום ארבעה עשר לחודש ניסן, כל העוסקים בקרבן הפסח היו יורדים לטבילת טהרה בנהר. בגוף מטוהר ובגלימות מכובסות היו נוטלים את כבש הקרבן ובודקים היטב שלא נפל בו מום. יש לבדוק את כל גופו, ובמיוחד את המקומות המועדים לפציעות, שברים ומומים, כגון: קרניים שבורות, זנב חתוך, רגל שבורה, פצעים, סימני נשיכה וכדומה.

24 היו שוטפים היטב את רגלי הכבש לפני שחיטתו, וקודם השחיטה חופרים בור בקרקע ומקיפים אותו באבנים על מנת לנתב אליו את דם הקרבן. "בֵּין הָעַרְבָּיִם" =אחרי הצהריים הקס היה שוחט את הכבש על גבי המזבח. היו שהקדימו לשחוט כבר לאחר חצות היום. אכן, חז"ל דייקו לפרש שהמושג המקראי "בֵּין הָעַרְבָּיִם" מתחיל מחצות היום.

25 רק קס היה מוסמך לשחוט את קרבן הפסח. כל אדם אחר שחיטתו פסולה, אף אם שחט כהלכה. מנהגם זה מייצג תפיסה כוהנית המותירה את כל מרחב הקודש בידי הכוהן. חז"ל התנגדו לגישה 'כוהנית' זו ופעלו לקידום ההלכה הקושרת את כל העם למקדש, ולכן קבעו ש"השחיטה כשרה בזרים, בנשים ובעבדים" חולין פ"ג מ"א ו"הכל מעריכין =רשאים להעריך" ערכין פ"א מ"א.

26 היו מעמידים את הכבש כשפניו לכיוון ירושלים, ואף הקס עמד כשפניו לאותו הכיוון. קודם השחיטה היו מעבירים על גב הבהמה לכל אורכה, מראשה ועד זנבה, גוש מלח אָמוּלָה, לקיים את הנאמר "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" ויקרא ב', יג.

27 השחיטה הייתה מבוצעת בסכין המיועד לכך. סכין זה אסור בכל שימוש אחר. הקס היה נושא תפילות ארוכות, ולקראת סופן היה רוכן לעבר הבהמה ושוחט אותה בתנופה אחת. דם השחיטה נותב לבור שהוכן מבעוד מועד.

28 עם יציאת הדם היו טובלים אגודת ענפים ירוקים בדם השחיטה כדברי משה בפסח מצרים: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף", שמות י"ב, כב, והיו נותנים מן הדם על משקוף המֶסְגִיד =בית הכנסת ועל שתי מזוזותיו. היו שנתנו דם גם על פתחי הבתים, כמפורש בכתוב: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" שם, ז. הקס היה מלווה את השחיטה בברכות ובתפילות העוסקות בחג הקרב, במצוַות ההקרבה וברצון שהקרבן יהיה לרצון. הקס היה אם כן גם השוחט והכוהן המקריב וגם כוהן המתפלל ומבקש רצון וכפרה.

29 לאחר השחיטה היו מפשיטים את עור הבהמה ובודקים היטב את בשר הקרבן — בדיקת מום ובדיקת טרפה. על הבשר להיות כשר וראוי לאכילה, ללא מוגלה או מום פנימי אחר הפוסל אותו מאכילה. את בשר הקרבן היו צולים ישירות על האש ולא אכלוהו חי ולא בישלוהו במים, כמפורש בכתוב: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" שם, ח-ט.

30 הקס התכבד ראשון באכילת חלקיו הטובים של הקרבן: החזה, השוקיים וחלק מהבטן. לאחר מכן חתך את הבשר לחתיכות קטנות וחילק לשאר המשתתפים בטקס.

31 בטקס השחיטה נכחו גברים ונשים מבוגרות לאחר גיל הפוריות בלבד. ילדים לא היו חלק מטקס קרבן הפסח. נזהרו מאוד לא לשבור כל עצם, ככתוב "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" שם, מו. כל אחד קיבל חתיכה קטנה, שאין בה כדי שביעה אלא כדי טעימה. נהגו לאכול מבשר הקרבן כאדם המוכן ליציאה לדרך ארוכה: חגור במותניו, מקלו בידו ונעלו ברגלו, כמתואר בסיפור יציאת מצרים: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" שם, יא.

32 האוכל מבשר הפסח נאסר באכילת חמץ, כפשט הכתוב בשמות: "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח" ל"ד, כה, וגם בדברים: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" ט"ז, ג. בני הקהילה שלא טעמו מהקרבן נשים בגיל הפוריות וילדים היו רשאים לאכול חמץ עד סמוך לשקיעת החמה.

33 בשר קרבן הפסח נאכל עד תום. העור, העצמות והגידים נשרפו באש. אין להותיר דבר מהקרבן, ככתוב בשמות: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" י"ב, י. אין לאכול מבשר הקרבן בבתים הפרטיים, אלא רק במקום המיועד לסעודות הקהילה בשבתות ובחגים בסמוך למֶסְגִיד. הקס לבדו היה רשאי לאכול את הקרבן בתוך המֶסְגִיד. יחד עם הקרבן אכלו את המצה שהוכנה סמוך למועד ההקרבה, אך לא אכלו מרור. בשום אופן לא אכלו את בשר הקרבן והמצה עם יין. היין נחשב לחמץ במנהג העדה, מכיוון שעבר תהליך תסיסה, כלומר חימוץ.

34 יתר על כן, יין נחשב כגורם לשמחה, ובפסח יש לדעתם להימנע משמחה ולזכור את הלחץ שבו היו נתונים אבותינו בליל בריחתם ממצרים. שתיית יין נתפסה כסותרת את חובת זיכרון יציאת מצרים, וכדברי אחד הקסים:

35 כל מה שמשמח אסור... במצרים זה לא היה שמחה, אכלו בעמידה עם הנעליים על הרגליים ומקלות בידיים, זה יום של בריחה אז אותו דבר תעשה בדיוק כמו שהיה לך... איך אני אזכור אם אני שמח ואני שותה? ואוכל מה שאני רוצה? איך אני אזכור את החג הזה? צריך לנהוג כמו שהיה נראה ביציאת מצרים. אנחנו צריכים לזכור את יציאת מצרים בדיוק איך שהם יצאו.

36 לפנות ערב הקהל כולו, למעט הטמאים שבקהילה, היה נאסף אל המֶסְגִיד. הקס דיבר בשפה גבוהה בענייני חג הפסח בפני קהל עדתו, ובשפת הגעז העתיקה קרא מ'האורית' את פסוקי סיפור יציאת מצרים, את עשרת הדיברות ואת פרשת פסח שני. הקפידו לציין כי כשם שיצאו אבותינו ממצרים כך יֵצאו הם מגלות אתיופיה. כמו כן, הקס היה מסביר לקהל עדתו את חובת אכילת המצה וחומרת איסור חמץ, ככתוב בתורה פעמים רבות, לראשונה בשמות: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי" י"ב, טו. כולם עמדו בתפילה, ולאחריה סרו איש לביתו לסעודת חג מלאה.

37 לילה זה הוא זמן פעולתם של מזיקים ומשחיתים. מלאך ה' עבר והיכה כל בכור בארץ מצרים, כמתואר בכתוב: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" שמות י"ב, כג. מסיבה זו הקפידו מאוד ב'ביתא ישראל' שלא לצאת מפתח הבית עד אור הבוקר, כפשט הכתוב "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" שם, כב.

38 כאשר פסח או ערב פסח חל בשבת התקיימו תפילות החג כסדרן, אך דחו את שחיטת קרבן הפסח ליום ראשון. במצב זה היה מותר ברוב הקהילות לאכול חמץ עד הקרבת קרבן הפסח ביום ראשון בין הערביים, אולם ספירת שבעת ימי החג לא נדחתה, ושביעי של פסח נחוג בזמנו המקורי.

39 אולם היו מקומות שנהגו אחרת — כאשר פסח חל בשבת הקדימו את שחיטת הקרבן ליום שישי בשעות הצהריים, כדי לסיים את צליית הבשר קודם כניסת השבת. כאשר ערב פסח חל בשבת, שחטו את הפסח במוצאי שבת.

40 ג. ספירת העומר ב'ביתא ישראל' הצטווינו בדבר ה' למשה להביא את מנחת העומר "לִפְנֵי ה'" במשכן או במקדש:

41 וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה ויקרא כ"ג, ט-טו.

42 בדומה למסורת של חכמי ירושלים, גם במסורת 'ביתא ישראל' מתחילה ספירת העומר במוצאי חג, ו"הַשַּׁבָּת" שבפסוקים היא 'השבתון' של החג; אולם לדעתם אין הכוונה למחרת החג הראשון ט"ז בניסן, כי אם למחרת החג האחרון שביעי של פסח — כ"ב בניסן. כתוצאה מכך החלה ספירת העומר ב'ביתא ישראל' שישה ימים מאוחר יותר מאשר במסורת חכמי ירושלים, והסתיימה בחג מַארֶר שבועות החל בי"ב לחודש השלישי, המקביל בדרך כלל לחודש סַאנֵה החבשי. מבחינה אקלימית וחקלאית, ממילא לא היה מה לקצור באתיופיה בעונה זו של השנה, וביכורי הקציר הובאו כעבור חצי שנה בי"ב לחודש התשיעי כסלו שלנו, החל בדרך כלל בחודש הידאר החבשי.

43 בגמרא מנחות סה ע"א ואילך מובאות שתי ברייתות ובהן שמונה מדרשי הלכה שונים, המנסים להסביר מדוע פירשו החכמים את הביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" כאילו היה כתוב "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח", ולא ביום ראשון בשבוע. ריבוי ההסברים השונים מלמד על הקושי הגדול מול מה שנראה כ'פשט הכתוב', והגמרא אכן מעידה על רוב הלימודים האלה כי ניתן להפריכם.

44 הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א הוסיף ראיה חזקה לקביעה זו שלא נזכרה בסוגיית הגמרא במנחות. לדבריו, נהגו לקצור את העומר "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" ט"ז בניסן לאור התיאור המופיע בספר יהושע:

45 וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא ה', י-יב.

46 כאמור, התורה ויקרא כ"ג, יד אוסרת לאכול לחם וקלי מן התבואה החדשה עד הנפת העומר. מן העובדה שבני ישראל אכלו "מֵעֲבוּר =מתבואת הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי", הוכיח הרמב"ם שקציר העומר "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" הוא שהתיר את תבואת הארץ לאכילה.

47 גם המילים "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" מוכיחות שהפסוקים ביהושע באים לפרש הלכה למעשה את הפסוקים בתורה בפרשת המועדות, שבהם נאסר לאכול "לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל... עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", הוא יום הקרבת העומר. מכאן ברור שזמן הקרבת העומר, "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", הוא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח".

48 אם אנו דבקים במובן המקראי והמקורי של "הַפֶּסַח" י"ד>ט"ו בניסן, נמצא שהפסוקים ביהושע מכריעים כמסורת של חכמי ירושלים, היא מסורת חז"ל הנוהגת עד עצם היום הזה, ולפיה מתחילה ספירת העומר ממחרת החג הראשון של פסח או של חג המצות.

49 מנהג 'ביתא ישראל' בספירת העומר מראה שוב כמו בחישוב המועדים לפי הלוח הירחי את קרבתם למסורת ירושלים וחז"ל. הם מקבלים את ההנחה כי הכתוב "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" אינו מכוון ל'שבת בראשית' אלא ליום טוב הנקרא כאן 'שבת' ="שַׁבָּתוֹן", אלא שלפי מנהגם הכוונה היא לכל שבעת ימי החג.

50 מבחינת פשוטו של מקרא יש יתרון גדול מאוד למסורת 'ביתא ישראל', שכן המילה 'שבת' יש לה אותו מובן בכל הפסוקים:

51 וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר... מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת ויקרא כ"ג, יא — ממחרת שבעת ימי חג המצות.

52 וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שם, טו — ממחרת שבעת ימי חג המצות.

53 שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת שם — שבעה שבועות שלמים.

54 עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת ויקרא כ"ג, טז = ממחרת השבוע השביעי של הספירה.

55 כך מתפרשים פסוקי ויקרא בהתאמה מלאה לפסוק בדברים ולשם החג החותם את הספירה: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ..." דברים ט"ז, ט-י. המילה "שַׁבָּתוֹת" בוויקרא מתפרשת כמו המילה "שָׁבֻעוֹת" בדברים.

56 לעומת זאת, לפי פירוש חז"ל המילה 'שבת' מקבלת בפרשה בוויקרא לפחות שני פירושים שונים: בשני הפסוקים הראשונים "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" "הַשַּׁבָּת" היא יום השבתון, יום החג, ואילו בשני הפסוקים האחרונים "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת", "הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" מתפרשת 'השבת' במובן של 'שבוע'. קשה לראות פירוש מסוים כפשט הכתוב, כאשר מילת מפתח מתפרשת בשני אופנים שונים באותם פסוקים. כפי שכתב הרמב"ם, פשט הכתוב בספר יהושע "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" הוא שהכריע במסורת החכמים לפרש את הכתוב בספר ויקרא בדרך זו.

57 ההיגיון בהבאת העומר ובספירת העומר ממחרת החג כולו הוא ברור — קודם יוצאים לגמרי ממצרים, ואחר כך מקיימים "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" בהבאת העומר ובספירת העומר. כך אפשר גם לקרוא את פרק המועדים על הסדר, שכן ספירת העומר מופיעה אחרי שביעי של חג המצות.

58 לעומת זאת, לפי מסורת ירושלים ומסורת חז"ל, מיד אחרי 'יום הפסח' ובתוך חג המצות אפשר כבר להיכנס לארץ, להביא את העומר ולספור, וזה בוודאי מבוסס על הפסוק ביהושע, שפירושו הפשוט הוא כהלכת חז"ל. בדרך זו נוצרה חפיפה בין רובו של חג המצות, שהוא זכר ליציאת מצרים, ובין קציר העומר והספירה של הארץ, במקביל לחפיפה המפורשת בתורה בין חג הסוכות, שהוא זכר ליציאת מצרים, ובין חג האסיף החקלאי של הארץ כפי שהסברנו לעיל.

59 נותר לנו לדון בשאלה הקשה בייחוד על המסורת של חכמי ירושלים וחז"ל: מדוע לא אמרה התורה בבהירות "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" כמו בספר יהושע, וכמו שנכתב גם בתורה בפירוש ביציאת מצרים — "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם" במדבר ל"ג, ג?

60 לפי המסורת של 'ביתא ישראל', התשובה ברורה — "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" פירושו 'ממחרת השבוע', אחרי כל שבעת ימי החג, וממילא אי-אפשר לכתוב "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח", כי בלשון המקרא הפסח אינו נמשך שבוע אלא יום אחד בלבד. גם כאן יש יתרון ברור למסורת 'ביתא ישראל' בפירוש הפסוקים בתורה לפי הפשט. לפי מסורת חז"ל השאלה קשה יותר, ויש לנסות ולהבין מדוע נקטה התורה לשון שפתחה פתח לוויכוחים עצומים ולמחלוקות נוקבות.

61 ככל הנראה, התורה לא נקבה בביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" מפני עמימותו של ביטוי זה. ברשימת "מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", בפסוק "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל..." במדבר ל"ג, ג, הביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" מכוון ליום החמישה עשר בניסן, ואילו בספר יהושע ביטוי זה מכוון ליום השישה עשר בניסן. לכן העדיפה התורה לכתוב "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", דהיינו ממחרת השבתון של החג.

62 פרשנות אחרת הציע פרופ' יהודה אליצור ז"ל במאמר מאיר עיניים, והיא מתאימה רק למסורת החכמים 'הפרושים'. לדברי פרופ' אליצור:

63 המקורות האכדיים מלמדים שבמסופוטמיה נהגו לציין בכל חודש את יום מילוי הלבנה. שמו של יום מילוי הלבנה באכדית הוא shapattu או shabattu. מקור המילה אינו ידוע, אבל קשה להטיל ספק בהתאמה הלשונית שבינה לבין 'שבת' העברית... יהיה אשר יהיה מקורה האטימולוגי של המילה האכדית, פירושה בהקשריה אינו מוטל בספק: באכדית 'שבת' הוא יום מילוי הירח. אם נניח שהייתה לספר ויקרא סיבה להשתמש במילה הזאת במובנה האכדי, עלינו לפרש 'ממחרת השבת' — 'ממחרת ט"ו בחודש'.

64 פרופ' אליצור הציע, כי הכתוב בחר להשתמש דווקא במילה האכדית ליום מילוי הלבנה, כדי להרבות בהטיות של מילת המפתח 'שבת', החוזרת על עצמה בתצורות שונות עשרים ושלוש פעמים בפרקים כ"ג-כ"ה של ספר ויקרא, מתוכם ארבע עשרה פעמים שם העצם 'שבת', ארבע פעמים 'שבתון', שפירושו יום טוב של חג, ועוד צירופים יוצאי דופן כמו "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" או "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן", שאינם מופיעים אלא כאן. לאור רצונו של הכתוב להרבות בשימוש במשמעויות שונות של המילה 'שבת', ניתן להבין גם את בחירתו להשתמש במונח האכדי 'שבת' כיום מילוי הלבנה. פרופ' אליצור הביא שם דוגמות רבות נוספות לשימוש במילות מפתח כאמצעי ספרותי, גם במחיר בחירה במילים יחידאיות קשות להבנה.

65 הביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" בספר יהושע, יחד עם פירושו של פרופ' אליצור, משתלבים להכרעה פרשנית התואמת את מסורת חז"ל.

66 מעניין לציין כי בין התרגומים הקדומים של התורה ניתן למצוא את שתי המסורות, זו של חז"ל וזו של 'ביתא ישראל'. אונקלוס תרגם כמסורת חז"ל — בפסוק הראשון: "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" = "מבתר יומא טבא"; ואילו בפסוקים הבאים: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת" = "שבע שבוען שלמן"; "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" = "עד מבתר שבועתא שביעיתא". גם תרגום השבעים אחז כאן במסורת חז"ל וכתב: "ממחרת הראשון פרומוס יניפנו הכהן"; ואולם, תרגום הפשיטתא הארמי תואם את המסורת של 'ביתא ישראל': "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן" = "ובתר יומא =טבא אחרנא נפרשיה כהנא".

67 למסורת של 'ביתא ישראל' ניתן למצוא עקבות גם בסוגיית הגמרא. הגמרא מנחות סו ע"א רואה קושי בהסבר של גדולי התַנאים, רבי אליעזר ורבי יהושע, וכן בהסבר של רבי יהודה בן בתירא, כי לפי דבריהם אין הכרח לפרש "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" = 'ממחרת יום טוב ראשון', אלא ייתכן שהכוונה היא ליום טוב האחרון.

68 מכל מקום, המאבק העיקרי של החכמים היה נגד התפיסה ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" = ממחרת 'שבת בראשית' ונגד הלוח הכיתתי הפורש. לא שמענו במקורות חז"ל על מאבק כנגד הגישה שהכוונה היא ל'יום טוב אחרון', וחלק מהסברי החכמים מתאימים כאמור גם לאפשרות זו.

69 מפתיע עוד יותר למצוא בהלכת חז"ל מעין שריד מהדהד למנהג ספירת העומר ממחרת שבעת ימי החג ולחג שבועות בי"ב בסיוון. בשתי סוגיות גמרא חגיגה יז ע"א-ע"ב; מועד קטן כד ע"ב נקבעה הלכה על פי שני מקורות בתורה ויקרא כ"ג, כא-כב; דברים ט"ז, טז, ולפיה חג השבועות "יש לו תשלומין כל שבעה", כמו חג המצות וחג הסוכות. לפי הלכה זו, במקדש היו עולי רגלים מביאים עולת ראייה ושלמי חגיגה וחוגגים חג שבועות שבעה ימים מלאים, עד י"ב בסיוון!

70 זהו גילוי מרעיש: אלה שחגגו חג שבועות בי"ב בסיוון הירחי לא נדחו, לא פרשו מן המקדש, לא התנהלה נגדם מערכה הלכתית וציבורית קשה, והם נכללו עם החוגגים ביום האחרון ל'שבוע' של שבועות.

71 הלכה זו נפסקה ברמב"ם הלכות חגיגה פ"א ה"ז והיה לה גם רקע מעשי — המוני חוגגים התקשו להביא את קרבנות החג ביום אחד, והמקדש התקשה להכיל את כולם, אבל המקור והנימוק להלכה זו בסוגיות הם עקרוניים ולא מעשיים, וקשה להתעלם מן ההד החזק שיש כאן לפירוש הפסוקים בתורה לפי מנהג ספירת העומר וחג השבועות שנשמר במסורת 'ביתא ישראל'.

72 ההבדל בניסוח בין לשון ספר ויקרא — "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", לבין הלשון המפורשת בספר יהושע — "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח", אפשר שהוא מרמז על ויכוח קדום מאוד, מימי המקרא עצמם, בין שתי האפשרויות.

73 הצירוף של מסורת 'ביתא ישראל' עם פשט הפסוקים בפרשת המועדות בתורה ויקרא כ"ג ועם תרגום הפשיטתא, ובנוסף גם האפשרות הדחויה בלי מחלוקת קשה בסוגיית מנחות וההלכה הפסוקה של 'תשלומין' לחג השבועות במקדש עד י"ב בסיוון — כל אלה מתלכדים לכיוון אחד, בלי שסע ופילוג ובלי מחלוקת גועשת אולי עוד לפני הפילוג הכיתתי — כנראה היה ויכוח בעם ישראל על מועד הבאת העומר וספירת העומר, וממילא על זמנו של חג השבועות. הוויכוח הקדום לא התנהל על 'שבת בראשית' ולא על לוח כיתתי פורש, אלא על השאלה לאיזה 'שבתון' מכוון הביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת": מסורת חז"ל קבעה שהכוונה היא למחרת השבתון הראשון, ואילו מסורת אחרת נהגה לספור ממחרת השבתון האחרון, ומנהג זה נשמר אלפי שנים באתיופיה בקהילות 'ביתא ישראל'.

74 ד. חג הביכורים — חג אחד בשני תאריכים מקבילים לפי מסורת 'ביתא ישראל', ספירת העומר מתחילה כאמור ממחרת שביעי של פסח, ובהתאם לכך חל חג השבועות ביום י"ב בסיוון. כאן ניצבו בני העדה באתיופיה בפני בעיה ייחודית. התורה מגדירה את חג השבועות כחג הקציר והביכורים:

75 וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה שמות כ"ג, טז.

76 וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים שם ל"ד, כב.

77 עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'... לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם... בִּכּוּרִים לַה' ויקרא כ"ג, טז-יז.

78 וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם... במדבר כ"ח, כו.

79 ...מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ... דברים ט"ז, ט-י.

80 ברם, העונות החקלאיות באתיופיה הפוכות מאלו שבארץ ישראל. בפסח מתחילה עונת הזריעה והגשמים, ולאחר סוכות מגיעה עונת הקציר וביכורי הפֵּרות. יהודי אתיופיה ברובם המכריע לא היו אומנים ובעלי מלאכה ולא הסתגרו בגטאות ובישיבות. הם היו חקלאים, כמו רוב התושבים באתיופיה, והם לא יכלו להתעלם מן הפער של חצי שנה בין חג הקציר והביכורים שבתורה לבין הקציר והביכורים בחייהם באתיופיה.

81 כדי להתאים את מעגל החגים לארץ מגוריהם פיצלו בני 'ביתא ישראל' את חג השבועות של התורה לשני מרכיביו היסודיים — החקלאי וההיסטורי — הקציר והתורה. מסורת העדה עיצבה את החג שחל חמישים יום לאחר הפסח י"ב בסיוון כחג של קבלת התורה יחד עם הזריעה, אך קראו לו בדומה לשם שנתנה לו התורה — 'סַאנֵה מַארֶר' סַאנֵה = שם חודש בלוח האתיופי השמשי, אחרי סיוון; מַארֶר = קציר. לאחר שישה חודשים, שבעה שבועות לאחר היום השביעי של חג הסוכות בי"ב בכסלו חגגו חג קציר שני — 'הִידָר מַארֶר' הִידָר = שם החודש המקביל לכסלו בלוח האתיופי; מַארֶר = קציר, כדי להשלים את חגיגת הקציר שלא יכלו לחוג בסיוון.

82 זוהי מעין השלמה 'מדרבנן' 'רבנן' מחכמי 'ביתא ישראל' של מרכיב עיקרי בחג השבועות של התורה, מרכיב שאי-אפשר היה לציין אותו במועדו באתיופיה. ביטול גמור של חגיגת הקציר לא עלה כלל על דעתם, כי פירוש הדבר הוא חקלאות שאין בה עבודת ה' וביטול מצוַות התורה ומגמתה.

83 חכמי 'ביתא ישראל' הבינו היטב את לוח המועדים הכפול שבתורה, ובייחוד לא טעו בהבנת הכפל של חג השבועות, שהוא גם חג הקציר וביכורי החיטה וגם 'זמן מתן תורתנו'. שכפולו של חג השבועות מחמת כורח המציאות החקלאית האתיופית מראה בעליל את כפל המשמעות של חגי התורה על פי ההבנה הפשוטה, הראשונית, שאיננה מתוחכמת ואיננה מִתחכמת.

84 חכמי 'ביתא ישראל' הבינו גם שלא תיתכן חגיגת קציר בלי ספירת שבעה שבועות. מכאן צמחה ספירה מקבילה אחרי סוכות, ספירת עומר אתיופית כתמונת ראי של ספירת העומר שבתורה, המותאמת לעונות של ארץ ישראל. יחד עם זה, אנשי 'ביתא ישראל' שמרו בנאמנות גם על הספירה שבתורה, אף שאיננה מתאימה כלל לחקלאות באתיופיה.

85 חג התורה וחג הקציר של 'ביתא ישראל' לא היו שני חגים אלא חג אחד בשני תאריכים, שהגלות חייבה את פיצולו. הספירה המדויקת והמקבילה ממחרת שבעת הימים של חג המצות ושל חג הסוכות מוכיחה זאת היטב. בשונה מרוב יהודי הגלויות הם לא ויתרו על החג החקלאי. בהיותם חקלאים לא עלה כלל על דעתם שאפשר לעבוד את ה' בלי החג החקלאי.

86 המועד של חג הקציר האתיופי, חמישים יום אחרי סוכות י"ב בכסלו, תאם את עונת הקציר וההמלטה באתיופיה. ימים אלו התאפיינו בעבודה רבה בשדה, במצב רוח מרומם, בשמחה ביבולים מבורכים ובהודיה לה' יתברך על כל הטוב "אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ" ישעיהו ס"ג, ז. הקוצרים בילו שעות רבות בשדות, אכלו, שתו ורקדו. לעתים אף לנו בצד ערמות היבול.

87 כמקובל בכל חג, גם בחג הקציר האתיופי כיבסו, רחצו וטבלו, הכינו את סעודות החג ועלו לעת ערב אל המסגיד לתפילת חג. למחרת הביאו אל המסגיד את ראשית ביכורי הפֵּרות ואת הדָאבּוֹ לחם קודש שנאפה מהתבואה החדשה. היו שהביאו גם מבכורות צאנם. הביאו את המובחר מכל מה שגידלו, בעיקר טֶף מין דגן אך גם חיטה ושעורה שנקצרו בעונה זו, איש כנדבת לבו.

88 כמו בתורה, לא כולם הביאו את הביכורים באותו יום, שכן כל אחד הביא לפי זמן ההבשלה של יבולו. הביכורים הובאו מי"ב בכסלו ואילך, בהתאם להבשלה ולעונת ההמלטה שחלה בעונה זו. הביכורים לסוגיהם השונים ולחם הקודש הונחו לפני הקסים במסגיד, והם בירכו עליהם. מאכלים אלו נחשבו קדושים, והם ניתנו לקסים ובאמצעותם גם לעניים, ליתומים ולאלמנות, כמפורש בתורה במיוחד לגבי חג השבועות דברים ט"ז, ט-יב.

89 מהיכן נטלו בני העדה עוז ותעצומות לשכפל חג בלוח העברי כתמונת ראי מחודש סיוון לחודש כסלו? בגלויות רבות נדד עם ישראל, ובשום מקום לא מצאנו שכפול של חג בגלל חוסר התאמה לעונה חקלאית. תמימותן של קהילות 'ביתא ישראל' ונאמנותן לשמירת התורה בתנאים קשים ושונים מאוד משידעו שאר גלויות ישראל, אין להן אח ורע.

90 למנהגם של 'ביתא ישראל' ישנו בסיס מסוים בתורה ובהלכה. דרכה של תורה לציין את החגים לפי יום קבוע בחודש, כגון: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ" ויקרא כ"ג, ה, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" שם, כד, וכן בשאר המועדים. ואולם, בחג הביכורים חרגה התורה ממנהגה ולא ציינה מועד מדויק יום בחודש לחג. מועד החג בתורה נקבע על פי ספירת שבעה שבועות מהנפת העומר ויקרא כ"ג, טו או "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" דברים ט"ז, ט. חג השבועות בתורה איננו אלא התחלת הביכורים — שתי הלחם ויקרא כ"ג, יז של "בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" שמות ל"ד, כב כקרבן ציבור. לעומת זאת, הבאת הביכורים של כל אדם מישראל אין לה בתורה מועד קבוע, אלא היא תלויה ב"רֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה" דברים כ"ו, ב.

91 חז"ל קבעו שעונת הביכורים העיקרית נמשכת מחג הקציר שבועות עד חג האסיף סוכות, ואף הוסיפו זמן לביכורים עד חנוכה. כך מבואר במדרש ההלכה לספר דברים: "מעצרת ועד החג מביא וקורא; מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. רבי יהודה בן בתירה אומר: מביא וקורא". המדרש קבע טווח של שבעה חודשים לקיום מצוַות הביכורים בהתאם לאופיה המיוחד של מצווה זו ולתלות שלה בהבשלת היבול החקלאי. למעשה, אין פרי ארץ ישראלי שאינו מבשיל בתקופה זו. כך מתבאר היסוד בתורה ובהלכה למנהגם של 'ביתא ישראל' להתאים את הבאת הביכורים לעונת ההבשלה בארצם. אמנם, התאמה זו לא התנהלה במסלול של ביכורי יחידים אלא יצרה תמונת ראי לספירת העומר ולחג השבועות של כלל ישראל.

92 ה. יום הכיפורים שחל בשבת אחת למספר שנים חל יום הכפורים בשבת. בעולמם של חכמים, חובת התענית היא מן התורה, והיא דוחה ללא ספק את מצוַות עונג שבת מדברי נביאים. הדיון בספרות ההלכה והמנהג סובב סביב נוסח התפילה, קבלת שבת, 'אבינו מלכנו', חיתוך ירקות כהכנה לסעודה בגמר הצום, ברכת בשמים בהבדלה וכדומה. על עצם הצום בשבת אין עוררין, וגם אין שום איסור מן התורה לצום בשבת.

93 לא כך נהגו 'ביתא ישראל'. לשיטתם אסור לצום בשבת, ממש כשם שאסור לעשות כל מלאכה. שבת עומדת בראש סולם הערכים ההלכתי ואינה נדחית בפני שום דבר שבעולם. אין 'פיקוח נפש דוחה שבת', אין מחללים שבת לצורך יולדת, אין מלין את התינוק ואין סועדים את החולה המסוכן בשבת. ההבחנות השונות הנפוצות בספרות חז"ל: עשה ולא תעשה, דרבנן ודאורייתא, לכתחילה ובדיעבד — זרות לחלוטין לתפיסת התורה שלהם. ב'ביתא ישראל' קיימים רק שני מצבים: מותר ואסור! לכן אין אצלם הבדל בין צום למלאכה, ומשום כך ההתנגשות הזו בין "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" שאסור לצום בה ובין "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" שחייבים לצום בה היא חמורה. הפתרון מצביע בכל זאת על מחשבה הלכתית: טעימה קלה וסמלית — 'פחות מכשיעור' בלשון חז"ל.

94 ביום כיפור שחל בשבת נהגו להתחיל את הצום כרגיל, אולם בצהרי היום הביאו אל המסגיד מָסָאווֶית לחם קודש, וכל מתפלל התכבד בחתיכת לחם קטנה. אכילה סמלית זו במסגיד בעיצומו של הצום נועדה להזכיר לכולם ששבת היום ואין לצום בשבת צום מלא. 'זה כבוד השבת!', הסבירו הקסים. לאחר הטעימה נמשכו הצום והתפילות כרגיל.

95 שורש העניין טמון כנראה באחת המחלוקות הקדומות בין חכמי ירושלים המכונים 'פרושים' בתקופה החשמונאית, הם מובילי שיטת ההלכה של חז"ל, לבין קבוצות מחמירות יותר, כמו אנשי ספר היובלים. בהלכת חז"ל צום בשבת איננו איסור, ולבטח לא 'חילול' שבת. היפוכו של דבר בסוף ספר היובלים נ', טז, שם נאמר שהצם בשבת הוא כעושה מלאכה בשבת ועונשו מוות.

96 בניתוח משוער ובזהירות ניתן להעלות את האפשרות שנזכרה לעיל, שספר היובלים ומסורת 'ביתא ישראל' שאבו את דיני השבת והלכות נוספות ממקור עצמאי שקדם לשניהם. כאמור, ספר היובלים אינו יכול להיות המקור הבלעדי להלכות שבת של 'ביתא ישראל', שכן עמוד התווך שלו הוא המאבק התקיף נגד הירח עד כדי פרישה מירושלים החשמונאית. ואילו בני 'ביתא ישראל' שמרו במסירות על לוח מועדים ירחי נגד 'היובלים' ועל נאמנות לירושלים, יחד עם הערצתם לספר היובלים כספר קדוש, מעין מדרש תורה', ויחד עם שמירת שבת על פי העקרונות שנזכרו בפרק האחרון של ספר היובלים, ובכלל זה האיסור לצום בשבת.

97 ספר היובלים נכתב, לפי הדעה המאחרת ביותר, במחצית השנייה של המאה השנייה לפנה"ס. לפיכך מקור המסורת המשוער של 'ביתא ישראל' צריך להיות קדם-חשמונאי, על כל המשתמע מכך.

98 איננו יודעים עד כמה התקיימו קשרים בין ירושלים ואתיופיה — ייתכן שקשרים בודדים ואקראיים כאלו התקיימו כל עוד התקיימה יהדות אלכסנדריה הגדולה, עד חורבנה במרד התפוצות בשנת 116 לספירה, ארבעים ושש שנים לאחר חורבן ירושלים. מכל מקום, המקור המשוער של מסורת 'ביתא ישראל' היה כנראה בחוגי היהדות המחמירה החסידים של ימי הבית השני בירושלים ובאלכסנדריה — לא בספר היובלים ובכיתות מדבר יהודה, שדחו את הלוח הירחי, ולא בהלכת חז"ל, שהכריעה להילחם בשבת, למול בשבת, לדחות שבת מפני פיקוח נפש ולצום בשבת של יום הכיפורים עד תום.

99 ביתא ישראל' שמרו שבת אלפי שנים לפי 'תאזאזה סנבת', החופף כמעט לגמרי לדיני שבת שבסוף ספר היובלים, אבל לוח המועדים של 'ביתא ישראל' איננו בשום פנים הלוח הפורש של 'היובלים', שקרא תיגר נגד ירושלים החשמונאית.

100 והנה בלוח 'היובלים', הלוח השמשי האידאלי בן 364 הימים, יחול יום הכיפורים תמיד ביום שישי, ולעולם לא יחול בשבת, כשם ששום חג לא יחול לעולם בשבת. בהלכת חז"ל, לעומת זאת, יום הכיפורים יכול לחול בשבת, אולם במקרה כזה אין איסור לצום. לפיכך, רק ב'ביתא ישראל' יכלה להיווצר הדילמה ההלכתית של יום הכיפורים שחל בשבת.

101 ביתא ישראל' שמרו במסירות נפש על לוח מועדים ירחי בארץ שטופת שמש ולוח שמש, ומצד שני הקפידו על איסורי שבת כמו אנשי 'היובלים'. הם היו שותפים מלאים לאיסורי שבת חמורים הרבה יותר מהלכות חז"ל, אבל לא היו שותפים לפילוג האומה היהודית עם הלוח הפורש. אפילו ההערצה לספר היובלים המקודש בעיניהם לא הביאה אותם לשום שינוי במסורת היהודית הקדומה שהעבירו מדור לדור.

102 מול נס זה אנו עומדים נפעמים ואומרים: אחינו האהובים 'ביתא ישראל', בזכות מסירות הנפש המופלאה שלכם לשמור על הלוח המתחדש ביציאת מצרים, זכינו להתאחד כולנו 'בארץ ציון ירושלים'.

103 ו. מלחמה בשבת כאמור, 'ביתא ישראל' לא הכירו ולא קיבלו את הכלל 'פיקוח נפש דוחה שבת'. למנהגם, שבת אינה נדחית מפני שום דבר שבעולם. על פי ההלכה של 'ביתא ישראל' אין נלחמים בשבת, אין מצילים נפשות ואין סועדים אפילו חולה מסוכן או יולדת בדבר הכרוך בחילול שבת. שמירת השבת קודמת לכול.

104 השבת מוגדרת ב'ביתא ישראל' בדיוק כמו שלוש העברות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, לדעת חז"ל. כשם שלא יעלה על הדעת להתיר עבודה זרה משום הצלה, מלחמה או פיקוח נפש — כך אין להתיר את איסורי השבת לדידם של אנשי 'ביתא ישראל', ולעולם יש לומר 'ייהרג ואל יעבור'. אכן, גם בדברי חז"ל יש עקבות ברורים של השוואת חילול שבת לעבודה זרה.

105 הדים לוויכוחים על המלחמה בשבת מוצאים אנו בספרי הבית השני: ספר היובלים, האוסר כל מלחמה בשבת, ומצד שני מקבים א, שבמרכזו פסיקת מתתיהו החשמונאי להילחם בשבת "על נפשנו ועל חוקינו", לעומת החסידים שמתו במדבר, כאלף נפש אדם, בסרבם לנקוט שום פעולה להגנתם בשבת.

106 האם החסידים שנהרגו בשבת 'על קידוש השם' פעלו על פי העיקרון ההלכתי שבמצב של 'שעת השמד' אומרים 'ייהרג ואל יעבור'? ואולי אמדו מראש שסיכוייהם לנצח בקרב אפסיים והעדיפו מוות על פני חילול שבת והתבזות בשבי? דעות רבות נאמרו ונכתבו בנושא זה.

107 גם לוחמי החשמונאים נקראו 'חסידים', ולכן מסתבר שהחסידים בזמן המרד החשמונאי נחלקו לכמה קבוצות: חלקם קיבלו את פסיקת מועצת החכמים שכינס מתתיהו ואת ההכרעה להילחם בשבת והצטרפו למרד. אחרים התנגדו לפסיקה זו, ברחו למדבר, ומהם נהרגו כאלף נפש אדם באותה שבת במערות כנראה במדבר יהודה. חלק מהמתנגדים למלחמה בשבת הלכו עם ספר היובלים ועם הקבוצות של מגילות מדבר יהודה.

108 ככל הנראה, חלק אחר מאלה שבחרו 'ליהרג על קידוש השם' ולא הצטרפו למרד החשמונאי ברחו למצרים, ואולי הגיעו משם גם לאתיופיה. אם נכונה השערה זו, ניתן לדבר על פיצול שחל בתוך קבוצות החסידים הבורחים והגולים. חלקם פרשו אידאולוגית מן הלוח שנהג בירושלים ובכל המרחב, פרשו מן המקדש, "מרוב העם ומכול טֻמאתם" — אלו הם אנשי ספר היובלים, מגילת המקדש, מקצת מעשי התורה, סרך היחד ועוד. אחרים שמרו על הלוח הכפול ירחי-שמשי ונשארו נאמנים למקדש ולרוב העם בירושלים, אך לא קיבלו את פסיקת מתתיהו והמשיכו לנהוג במצוַות השבת ובכלל לפי הקו של 'ייהרג ואל יעבור'. מתוך הקבוצה האחרונה, חלק מהחסידים נשארו בירושלים והמשיכו בוויכוחים מול חכמי החשמונאים, וחלק ברחו וגלו למצרים, ואולי הגיעו עד אתיופיה.

109 קבוצה משוערת זו עשויה להיות הבסיס לתפיסת 'ביתא ישראל': תפיסה שאימצה דיני שבת מחמירים כמו בספר היובלים, אך עם זאת שמרה על נאמנות לירושלים ועל לוח ירחי-שמשי בדומה להלכת חז"ל, בניגוד לספר היובלים.

110 ז. מדוע לא היו ימי חנוכה ב'ביתא ישראל'? בין כתבי הקודש של 'ביתא ישראל' מצויים מגילת אסתר וספרי המקבים. חכמי העדה הכירו היטב את סיפור המגילה ואת מרד החשמונאים וקראו בהם, ובכל זאת ימי חנוכה ופורים לא נקבעו כימי חג ב'ביתא ישראל'.

111 אפשר שבני העדה יצאו לגלות קודם שנקבעו אירועים אלו כימים בלוח השנה, אך ייתכן גם שאבות אבותיהם של 'ביתא ישראל' השתייכו לקבוצות של יהודים אשר התנגדו לקביעת ימים אלו. קביעה זו יצאה ממועצת החכמים של מתתיהו ובניו, שהתירה את הלחימה בשבת. אלו שקיבלו את פסיקתו של מתתיהו נלחמו עם החשמונאים בשבת, וגם קבעו את ימי החנוכה להודות ולהלל לה'. אלו שהתנגדו להיתר הלחימה בשבת לא יכלו לקבל גם את המשך הפסיקה של חכמי חשמונאי בעניין ימי החנוכה.

112 גם חז"ל לא קבעו את חנוכה ופורים כ'חגים' כמו חגי התורה, אלא קבעו 'ימי חנוכה ופורים', ימי הלל והודאה, שאסורים בהספד ובתענית. ככל הנראה, גם בעולמם של חז"ל הייתה התנגדות ברורה להוסיף חגים על חגי התורה, וב'ביתא ישראל', שאבותיהם לא קיבלו את הכרעות מתתיהו ומועצת החכמים שלו, בוודאי לא יכלו להוסיף על חגי התורה. הם ידעו על החשמונאים וקראו בספרי המקבים המקודשים, אך לא קיבלו את ההכרעה להילחם גם בשבת ולא ציינו את ימי החנוכה החשמונאיים. הם נפגשו עם החנוכה החשמונאית רק בשובם לירושלים.

113 ישעיהו הנביא בנבואת קיבוץ הגלויות העיד על קיומה הקדום של גלות יהודית בכוש עוד בימיו, במקביל לכל גלויות ישראל לאחר חורבן שומרון וממלכת ישראל:

114 וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס =מצרים הדרומית וּמִכּוּשׁ =סודן ואתיופיה וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם. וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ י"א, יא-יב.

115 והנה נבואת ישעיהו מתקיימת לנגד עינינו: "...וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִִָם" ישעיהו כ"ז, יג.

24 מגילה פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּקְרִיבִין בְּבֵית חוֹנְיוֹ בִּזְמַן הַזֶּה. קָסָבַר: בֵּית חוֹנְיוֹ לָאו בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה הִיא, וְקָא סָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה — קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִידְּשָׁה לְעָתִיד לָבוֹא.

26 מנחות פתח ↗

מַאי ״תְּבוּנֵהוּ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: יָכוֹל יִתֵּן בּוֹ טַעַם כְּבִינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּמְלָח״. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא הָאֵבֶר וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וְחוֹזֵר וְהוֹפְכוֹ וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וּמַעֲלֵהוּ.

44 מנחות פתח ↗

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ – מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב. אַתָּה אוֹמֵר מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִמָּחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית? אָמַרְתָּ: וְכִי נֶאֱמַר ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּסַח״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״, דְּכׇל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מְלֵאָה שַׁבָּתוֹת, צֵא וּבְדוֹק אֵיזוֹ שַׁבָּת.

69 חגיגה פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מִנַּיִין לָעֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין, כָּל שִׁבְעָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת״, מַקִּישׁ חַג הַשָּׁבוּעוֹת לְחַג הַמַּצּוֹת: מָה חַג הַמַּצּוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה — אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה.

93 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין צָרִין עַל עֲיָירוֹת שֶׁל גּוֹיִם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין. וְכֵן הָיָה שַׁמַּאי אוֹמֵר: ״עַד רִדְתָּהּ״, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.

« זכור ושמור Gate III, Chapter XII זכור ושמור Gate IV, Chapter XIV »