מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:נ״ח
58 דין עליית כבד אסור ליתן כלי תחתיו שמקבל שמנונית אפי בישרא עילוי כבדא ובארנו דהאידנא אין נותנין כלי תחת צלי אפי' ע"י גללי מלחה אם לא שכבר נצלה כל צורכו עד שראוי לאכול ממנו או כשנמלח קודם צלייה מליחת קדירה כל צורכו והודח קודם צלייה ומ"מ אם עבר ונתן כלי תחת הצלי לקבל שמנונית ע"י גללי דמלח' אפי' הניח שם הרבה מלח אפי' הכי מותר:
59 מסקינן בסוגיא רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא חמוהו חזייה לברי' דחמוהו דשפי' כבדא עלוי בשרא אמר כמה יהיר האי מרבנן אימר דאמרו דיעבד לכתחילה מי אמרו ואי איכא בי דוגי פי' שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שנותנין לאווזו' והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי בישר' עילוי כבד נמי אסור ומ"ש מדמא דשרינן לקמן ומשני דמא דבישרא שכן פיר' יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניח לתוך הכלי מראה אדמומית לשוליים דמא דבכבדא קפא פי' צף למעלה ומתערב הכל והא דינא דבי דוגי מסקינן לקמן אר"נ א"ש אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו מנא ידעינן וכו' ומסיק ר"א דלית ליה תקנת' עד דמייתי תרתי גללי דמילחא ושדי ליה למילחא ובתר הכי שביק ליה עד דציל ושפי' ליה ושרי שהשומן צף למעלה והדם יורד למטה והא דמותר ע"י גרגרי מלח כת' הרשב"א דלא שרי אלא משעלה תימרתו דתרתי בעינן ויש שכ' דאין חילוק בין עלה תימרת' ובין לא עלה בכל עניין מות' ע"י גללי מלח והמ"מ הביא שתי הסברות ולא הכריע ביניהם אבל מבואר בדבריו שהוא סובר דלהרי"ף והרמב"ם אפילו קודם שתעלה תימרתו וכ' התו' והרא"ש אחריהם שאפי' למאן דאמר אפשר לסוחטו אסור שרי הכ' ולא אמרי' מיד כשנוטף השומן מן הבשר נאס' מחמ' דם המעור' בו ושוב אין לו היתר שאפש' לסוחטו אסור דכיון שפי' הדם ממנו לגמרי ולא נשאר בו שום דבר אפילו משהו ולא טעם הוי כאילו לא נאסר וזה היה ידוע להם לחכמי' באיזה מקום נפרש האיסור לגמרי אבל אם יבוא שאין האיסור נסחט ממנו לגמרי הימנו אלא שמתבטל כה"ג לא נקרא אפשר לסוחטו ואסור וכתב הרא"ש שנראה דבי דוגי אסור כיון שהדם מונח עליו נבלע בו והשפוד אינו נאסר דנורא משאיב שאיב כל הדם ואינו מניח ליבלע בשפוד וכבר כתבתי שרבו החולקים עליו ודבריהם עיקר ורש"י פי' בשם ה"ג דדוקא נקט תרי גללי דמלחא מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים ומתערב עם השומן וכתבו התו' והרא"ש וכל האחרונים ולפי שאין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט הילכך אין ליתן כלי תח' הצלי עד שימלחנו וישהה במלח כדי צלייה ונראה דלא סגי בהכי אלא עד שיודח הדחה אחרונה עד שראוי לקדירה שהרי המלח שעליו בלוע מדם וכ"כ הרשב"א בת"ה ובדיעבד אי לא הודח ידיחנו עדיין כשהוא על השפוד ולא כדברי הרמב"ם שאוסר לעולם עד שיחליטו ברותחין אחר הדחתו כדי שיתלבן הבשר ושוב לא יצא דמו ובלאו הכי אסרו לבשלו ולהניח בי דוגי מתחתיו ולא ק"ל הכי וה"ה אם נצלה עד כדי שיהא ראוי לאכילה ע"י צלייה דקשרי לכ"ע וכ"כ הטור להדיא וכתב הרשב"א ואם עבר ונתן אפילו מלח הרבה מותר שאין בו איסור דאוריית' כיון שנתבשל הדם ובלבד שנתבשל קצת עד שהעלה תמרתו פיר' עד שניצוצות הניתזות על הגחלים מעלה עשן שזה סי' שאין דם עוד שאין דרך הדם להעלות עשן ע"כ ומ"ש שזהו סי' כו' אין פירושו סי' גמור דא"כ לא הוי צריכין למלח כל עיק' גם בסוגיא מסקינן להדיא דהאי עיק' עד שתעלה תימרתו ליכא סימנא משום דפריך רב אשי ודילמא תתאי מטא פי' נצלה ועילאה לא מטא כו' אלא שהוא סימן קצת קאמר לסייע לומר דאף הרבה מלח אינו מזיק דלא אמרו בה"ג שפוס' כח הדם כו' אלא כשיש בו הרבה דם שנוטף לתוך הכלי אבל במעט דם אין לחוש: