מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:נ״ט
59 דין סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שיגעלנו ואם חתך בו רותח קודם הגעלה צריך לקלוף ואם רוצה לחתוך בו דבר צונ' סגי בהדחה דהיינו בקינוח בעלמא ושאר כלים הבלועים מאיסור אסור להשתמש בו צונן בלא קנוח וכל היכא דצריך הסכין הדחה צריך להדיח היטיב:
60 אמר ר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח כת' הרא"ש ולמ"ד לעיל בה"ש רותח הוא בעי הגעל' ולמ"ד צונן הוא סגי בהדח' צונן פי' לחתוך בה צונן אמרי לה בעי הדחה וא"ל לא בעי הדחה ע"כ ופי' הר"ן הא דאמרי לה לא בעי הדח' ר"ל אלא סגי בקנו' בעלמ' דאי קינח יפ' דינו כהדח' כדאמרינן לעיל בפ"ק אי איכא בליתא דפרסי תו לא בעי' ובאשיר"י פ"ק כ' ואמרי לה לא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי ע"כ משמע דבלית' דפרסי אינו כהדח' היפך דברי הר"ן אכן נ"ל שט"ס הוא באשר"י ובמקו' מלת אלא ראוי להיו' ולא בלית' דפרסי כי בגמר' משמע להדי' דבליתא דפרסי דינו כהדחה ובכאן לא הכריעו הרי"ף והרא"ש אי בעי הדחה או לא והטור כ' להחמי' דבעי הדחה והדחה דהכא אסכין קאי כן פי' התו' והרא"ש לעיל בפ"ק וכ"ד כל האחרונים ולא כרש"י שפי' דקאי אההיא צונן שחתך שידיח מקום החתך גם לעיל כתבנו דהילכתא בה"ש רותח וצריך הגעלה ואי חתך בעי קליפ' וכת' הר"פ בסמ"ק והטור הביאו וז"ל ויש רוצי' להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ע"י קליפה כדאמרינן גבי בה"ש רותח וסגי בקליפה ולא דמי להתם דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום בה"ש אבל חתיכה שכולה רותחת כשחותכין אותה בסכין חולבת ומתפשט בכולה וכולה אסורה אם אין בה ס' כדי כל הסכין אבל אם אינו ב"י או א"י אם הוא ב"י או לא מסתמא אינו ב"י דסתם כלים אינן ב"י אבל קליפה בעי ע"כ ולעיל בפג"ה סימן מ"ב נמי הבאתי וה"ה דהוה מצי לחלק דגבי סכין ששחט בה שהאיסור משום דם אמרינן משריק שריק אלא מחמת רוב דם הוא דבולע קצת ולא נאסר כ"כ מ"ה סגי בקליפה משא"כ בבליעת בשר או חלב והר"ן נמי חילק כדומ' לזה שכ' וז"ל ואיכ' דילי' מהכא דה"ה דכלי הבלוע מאיסור שמותר להשתמש בצונן בלא הדחה ואפילו למ"ד בעי הדחה ה"ט משום דוחקא דסכינא אבל בשאר מילי ל"צ ואע"ג דתנן צורר אדם גבינה ובשר במטפח' אחת ובלבד שלא יהו נוגעי' זה בזה ואמרינן עלה בגמרא דאע"ג דצונן בצונן הוא הדחה מיהא בעי ובפ' כ"צ נמי אמרינן צונן לתוך צונן מדיח שאני התם שהן גופו של איסור אבל טעמיהו לא ממשו הבלועה בסכין אפילו הדחה לא בעי ואע"ג דאשכחן גבי יין נסך דכלי הבלוע ממנו בעי הדחה ואע"ג דצונן בצונן הוא מיין נסך ליכא למיגמר שהרי נשתנה דינה מכל איסורין שבתור' שהרי החמירו במכניסו לקיום ובכלי חרס שתחילת תשמישן באיסורא ובכלי הגת שלא להתירם אפילו בהדחה והכשרו של יין נסך ג"כ משונה משאר איסורים שלא מצינו הכשר עירוי ונגוב ולא ישן יב"ח אלא ביין נסך בלבד ולפיכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורין ואין דברים הללו מחוורין להקל בכך אלא ה"ט דמ"ד לא בעי הדחה משום דדם מישרק שריק וה"ט נמי דמאן דסגי ליה בהדחה דדוקא גבי דם משום דשריק אבל סכין של גוי' דאית ביה משום שמנונית בעי נעיצה י"פ במקום קשה לחתוך בה צונן דכיון דאיכא דוחקא דסכינה לא סגי ליה כשאר כלים בהדחה ע"כ ויפה כ' אע"פ שהתו' חילקו לעיל בפ"ק דמ"ה לא סגי בהדחה בסכין של גוים משום שהוא תדי' כו' היינו לחלק בין סכין ששחט טריפה שהוא אקראי בעלמא ושם א"א לומ' דם משריק שריק שהרי הוא בולע משמנונית של טריפ' אבל סכין ששחט בה נהי שכתבתי לעיל דמשמע לשונו ואפילו שחט בה באקראי מ"מ איירי נמי אפי' שחט בה תדיר ואפי' הכי סגי הכא בהדחה וא"כ צריכא לחלק משו' דדם משרי' שריק וכן חילקו התו' בריש פ"ק וכל היכא דבעי סכין הדח' יזהר בהדחתו כאשר כתב הסמ"ג בשם ר"ב וז"ל צריך לדקד' בהדחת סכין במים צוננים כי צריך להעביר ממנו שמנונית עד כשיתן המים על הסכין שיזוב מזנב הסכין לראשו ומראשו לזנבו שבעוד שיש שמנונית בתוכה ונדבק המי' מתעכבין ואינן יכולין לזוב ע"כ: