מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:נ״ז
57 דין שפוד שצלאו בבשר שלא נמלח או כבד צריך ליבון וסכין שחתך בבשר שלא נמלח בשעת צלייתו או שחתך בשר בשעת שנמלח סגי בבליתא דפרסי:
58 פסק כתב ראבי"ה שאסור לצלות בשפוד שצלו בו כחל לכתחילה ובכבד מותר ע"כ והנה מה שאסור השפוד בעבור הכחל איירי בכחל שלא קרעו ש"ו וטחו בכותל ומשום שנסרך בו החלב אבל בקרעו ש"ו וטחו בכותל ליכא איסור כלל בשפוד דהא כחל עילוי בשרא אינו אסור אלא משום מראית עין כו' כמ"ש א"כ בשפוד מאי איכא למיחש מאחר שאין בו חלב כלל אלא שמנהג עולם ללבן השפוד אפילו כה"ג ואפשר מאחר שמקצת פירושים אינם רוצים לחתכו בסכין של בשר ה"נ אין רוצים לצלות בשר עוד בלי הכשר השפוד ועוד מאחר שאסור לצלות כחל ובשר בשפוד אחד בכל ענין בתנורים שלנו לפירש"י א"כ אם יצלו בלי הכש' אז יהיו דברי חכמים כחוכא וטלולא בעיני ההמון שיאמרו מ"ש דין מדין שאסור לצלות ביחד א"כ חשוב כבשר בחלב א"כ זה אחר זה נמי וכן אין להקל בפני ע"ה ומה שהתיר השפו' כ"ד הרא"ש שכ' לקמן גבי בידוגי שהשפוד אינו נאסר מן הבשר דנורא משאיב שאיב כל הדם ואינו מניח הדם לבלוע בו ואפשר לפ"ז הטעם אף בכחל השפו' שרי משום שהאור שואבו ויש לחלק דדוקא גבי דם שיוצא ופולט הכל ע"י מליחה וכ"ש ע"י צלייה אבל חלב מיסרך סריך ואין כח האור שואב הכל ומ"מ אנו לא ק"ל הכי אלא כדעת השערים דבעי ליבון השפוד שצלו בו כבד או שאר בשר שלא נמלח ולפי מ"ש לעיל בהל' כבד אפי' נמלחה אוסרת השפוד ואם צלו אח"כ בה בשר נאסר ומ"מ אין כח בידי לאסור הבשר לאחרים מאח' שהרא"ש מתיר ואף ש"ד שמצרי' ליבון לשפו' כ' אמנם אין העולם נזהרין ומתירין דיעב' וכ"כ מהרא"י אבל מ"מ כתב שנוהגין שאין להתיר לכתחיל' ואני אומ' שמן הדין אסו' השפי' וכ"ד הראב"ד והרמב"ן והסמ"ג והרשב"א שהשפוד נאס' אחר שצלו בו בשר שלא נמלח וה"ה נמלח לכבד אלא שהר"ן כתב ונ"ל כמו שהבשר אינו נאסר מן השפוד בשעת צלייתו משום דאמרינן כבכ"פ ה"ה נמי גבי שפוד ודב' תימא הוא לומר כבכ"פ על השפוד דלא אמרינן הכי אלא גבי בשר כמו מולייתא שהרי כבכ"פ לא אמרינן בכל דוכתא כ"א לעניין דם ובשעת צלייה ומ"ט לא אמרינן בכל דוכתיה אלא שאין אנו מדמין לפי שאין לנו אלא מה שאמרו חכמי' ואין להקשו' א"כ אמאי אמרינן תותי בשר' שרי ואף עילוי בשרא שרי בדיעב' הלא נאס' השפוד מן הכבד וא"כ יאסור את הבשר וכן איכא להקשות גבי כחל ודוחק לומר דאיירי בשפוד של עץ דלא אמרינן לגבי' חם מקצתו חם כולו מ"ה לא נאסר כל השפוד בעבור מקום הכבד או הכחל אלא שאח"כ צריך ליבון משום אותו מקום ונראה דיש לחלק בעודו על האש כל זמן שהוא זב ופולט אינו בולע כ"כ מהר מן השפוד אבל בשפוד שכבר נאסר מיד הוא בולע מן השפוד ונאס' וחילוק זה נכת' לקמן בשם הרשב"א ולענין סכין שחתך בבשר שלא נמלח בשעת צלייתו או בכבד נראה בעיני שא"צ ליבון ולא הגעלה אע"פי שהטור י"ד בסי' ע"ו מדמה להדדי וז"ל כתב בס"מג שאסור לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח כל זמן שאינו נצל' כל צרכו מבפני' דם שבו נבלע בסכין והרשב"א אוסר גם השפוד שכתב שפוד שצולין בו בשר בלי מליחה בולע מהדם ונאסר והורה אחד מהגדולים שאסור להשהו' הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו אבל מותר לצלות בו ולשהות כל זמן שהבש' זב שכל זמן שהו' זב ופולט אינו בולע מדם שבשפו' וא"א הרא"ש ז"ל כ' שהשפוד מותר דנורא משאי' שאיב ואינו מניחו לבלוע הדם ולפ"ז ה"ה דסכין נמי מותר ע"כ ואין זו ראייה דהטור מביא ראייה מאחר שהתיר השפוד כ"ש הסכין אבל לעולם אפי' אסרינן השפוד בדיעבד מ"מ הסכין אינו נאסר שהמר' כ' שאל קרעוהו בסכין הכבד בשעת הצלייה לא נאסר משום דמשריק שריק והוא כדף שמולחין עליו ע"כ וגבי שפוד לא שייך לומר משריק שהוא תחוב באמצע הבשר ונאסר והא לך ל' הגה' ש"ד וז"ל יראה דמ"ה יש לדמותו לסכין ששחט בה דאסור לחתוך בה רותח וגם צונן בעי הדחה ואע"ג דיש לחלק דהתם נכנס בה הדם תמיד אבל הכא אקראי בעלמ' הוא והכי מחלק בתו' פ"ק דחולין גבי סכין טרפה כו' מ"מ הא אמרינן התם סכין טרפ' בעינן בלית' דפרסה למכפרי' ואין לחלק דהת' איכא רוב דם כדמחלק' נמי התם בתו' לפי' ר"ח על סכין ששחט בו שאסו' לחתוך בו רותח היינו משום דס"ל לר"ת דבית השחיטה צונן ודם צונן לא בלע כו' לכן צ"ל טעם דרוב דם כדאיתא התם כו' אבל הכא דחתך בה רותח ודם הוא רות' ואסור וא"ת אקראי בעלמ' הוא ר"ת לא רצה לחלק והיאך נתפוס סברת שניה' להקל אמנם יראה דלחתוך בו בשר מלוח ודאי שרי דאין מליחה למתכת כלל ואין נעשה בה רותח ובודאי שרי ואפי' יש גומו' בסכין לא דמי כלל לכש"מ דאין כאן דם בעין כלל בבשר מלוח אלא מה שנבלע במלח ואינו מתעכב כלל בגומות כי ע"י הפסיק' מתקנח לכלוך הגומות עכ"ל גם דבריו בכאן עמוקי' וסתורי' וצריך אני לגלותן כי מ"ש ודם הוא רותח ואסור פי' לא צריכא לטעם דרוב דם ואף ר"ת היה מודה בלא רוב דם ומקשה וא"ת אקראי כו' פי' לעולם בלא מעל' דרוב דם לא היה אוסר ר"ת אפי' היה בה"ש רותח ומה שמשמע שע"כ הוצרך ר"ת לומר רוב דם משום שכבר אמר שב"הש צונן וא"כ תידוק מינה שאם היה רותח שאסור דילמא לעולם אפילו היה בה"ש רותח לא היה אסור והא דמשמע שהיה אסור היינו משום שתדיר אבל הכא דאינו תדיר וגם אינו רוב דם אפילו ברותח אינו אסור ע"ז אומר ר"ת לא רצה לחלק הכי ר"ל לא ס"ל האי חילוקא דאקראי שהרי לא הזכירו כלל ומנ' לן לחלק והעולה מידו שאין לו ראייה להצריכו יותר מבלית' אבל לזה יש ראייה שלא להקל מבליתא דפרסי ומ"ה מ"ש המר' לעיל שהסכין אינו נאסר ר"ל דסגי בבליתה דפרסי ולכתחילה אסור לחתוך על סמך שיקנחנו בבלית' דפרסי או שידיחנו כמו שאין מתירין לשחוט בסכין של גוים על סמך שיקלפנו ומ"מ קש' דמדברי מהרא"י יראה דסגי בבלית' דפרסי בסכין ששחט בה כ"א לחתוך בה צונן אבל לחתוך בה רותח בעי הגעל' ואפשר דס"ל כדעת מהרי"ח דס"ל הכי אבל כבר כתבנו בפ"ק סי' י"ב דליתא גם מה שבא מהרא"י לחלק בין תדיר לאינו תדיר הלא סכין ששחט בה משמע אפילו באקראי כאשר כתבתי שם וכ"נ מדעת הא"ז שכ' הסכין אסור משמע דבעי הגעלה ולא סגי בהדחה וכ"ש בבליתה דפרסי וז"ל הא"ז כשצולין בשר פעמים שחותכין אותו בסכין כ' מהר"י שיליא"ון ז"ל שאם היד סולדת בו הסכין אסור ותימא שכל העולם נהגו היתר בדבר ע"כ ואומר אני מאחר שהו' עצמו כ' שנהגו העולם היתר ואפי' אינו מן הדין כ"כ מ"מ מסייע לנו לזה שאם אירע שלא הגעילו אלא הדיחו או קנחו אותו בבלית' דפרסי וחתכו בו רותח אין כח בידינו לאסו' בפרט מאחר שמצאתי בהג"ה בסמ"ק מרפיא כ' שהשיב ר"י לאשתו שמותר אפי' לכתחילה ע"כ אין להחמי' ולאסו' בדיעבד בבלית' דפרסי ומ"ש מהרא"י דלחתוך בו בשר מלוח ודאי שרי לפי שאין מליחה למתכת כלל וכו' נ"ל דאינה דומה כלל אפי' אין מליחה למתכת היינו שיעשה המלח המתכת רותח ע"י מליחה אבל הכא כיון שהבשר נעשה רותח ע"י מליחה וחותך בו הוי כמו חותך ברותח ממש ובולע ואינו דומ' לכלי מנוק' דלא בלע כ"א בכלי חרס ואף שלעניין רותח היה בלע אפי' במנוקב שאני התם דאמרינן במליחה משריק שריק אבל היכא שחתך בו בשר אגב דוחקא דסכינה בלע וי"ד נמי כתב מצאתי באיגר' דר"י אם חתך בסכין בשר מלוח קודם שהודחה צריך להגעיל ברותחי' ע"ג האש ע"כ וכי לא ס"ל דאין מליח' למתכת דהא רוב הגאונים ס"ל הכי ואע"ג שכת' הטו' י"ד במקום אחר בשם אביו שפוד שצלאו בו בשר שלא נמלח מותר ומסיק ולפ"ז גם הסכין מותר ע"כ היינו מטעם דנורא משאיב שאיב כו' כמ"ש הוא גופא וכן משמע הל' ולפ"ז הטעם דנור' כו' אבל לעולם בשר מליח באיסורו קאי כמו שחילקנו מ"מ נר' אע"פ שלפי דעת הטור בשם הר"י לא מהני בלית' דפרסי' אלא בעי הגעלה מ"מ לפי דעת המר' שכת' אכבד דכולו דם אם קרעוהו בסכין כו' מותר מטע' דמשרי' שריק דהוי כדף שמולחין כו' א"כ זה לא גרע מרותח דצלי ודינו כסכין שחתך בשר בשע' צלייתו וסגי בבלית' דפרסי' כמ"ש לעיל ואח"כ ראיתי שכ' בס' ת"ה נמצא במקצת טופסי י"ד לאסור אבל במדוייק אינו ע"כ וכי זה ראייה מה שלא כ' שם דאי הוה כתב בס"א להתיר אז הוי ראייה שפיר ומה בכך שהטור לא כתב ס"ס תשוב' דר"י מאן מחקה שכ' בהדיא לאיסור אח"כ מצאתי בדרשות מהרי"ל במ"א וז"ל וכן אין לחתוך בשר מלוח בסכין שאוכלין עמו אבל בשר יבש מלוח מותר לחתוך דהא אם נתבשל בדיעבד בשר יבש בלא הדחה מותר ע"כ וכ"נ לי עיקר: