תוספות על מגילה ט״ו ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על מגילה ט״ו ע״א:ט״ז תוספות על מגילה ט״ז ע״א:ז׳ »

4 ציון לנפש חיה על מגילה פתח ↗

אמנם לפ"ז יש להקשות דכיון דטעמא דר' יצחק דס"ל לא קדשה לע"ל הוא רק מכח הקישא דנחלה למנוחה מזה מוכח דס"ל לר' יצחק דאי לאו האי הקישא הוי אמרינן מסברא דקדשה לע"ל דהואיל וחלקן הכתוב סותר ההיקשא וא"כ הי מנייהו מפקת דכיון דיש מקום ללמוד דירושלים קדשה לע"ל מכח דחלקן הכתוב ויש מקום לימא איפכא דלא חלקן הכתוב ונאמר מנוחה ונחלה להקיש להדדי דגם ירושלים לא קדשה לע"ל א"כ הי מנייהו מפקת וע"כ צ"ל דס"ל לר' יצחק דעדיף טפי לדרוב ההיקש ללמוד מני' דגם ירושלים לא קדשה לע"ל הואיל וסברא חיצונה היא דלא קדשה לע"ל וא"כ למ"ד זו וזו שילה ידעינן ג"כ דלא קדשה מכח סברא כמ"ש רש"י שם בסוגיא דמס' זבחים א"כ קשה למסקנא איך מוקי הגמ' הך דר' יצחק כר' ישמעאל בר' יוסי הא ר' ישמעאל בר"י סובר במס' זבחים זו וזו שילה ולדעת רש"י שם בזבחים הוא זה אותו ר"י בר"י ע"ש בתוס' ד"ה זה וזה שילה א"כ לר' ישמעאל בר"י ליתא להך הקישא דהא לא נאמר ירושלים כלל בקרא. וא"כ איך נוקמא ר' יצחק כר"י ב"י הא לר"י בר"י ליתא להאי הקישא כלל דהא הוא סובר זה וזה שילה ואפ"ה לא קדשה:

4 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

דין אמת לאמתו. אמת לאפוקי דין מרומה אע"ג שהעדים מעידין אותו אין מחתכים אותו כיון שיודעים שמשקרים כדדרשינן בסנהדרין דף ז. צ"ל בשבועות ל: לאמתו שלא יטו את הדין וע"ע תוס' מגילה טו: ד"ה זה:

4 שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

שדן דין אמת לאמתו. עיין בתוספות פ"ק דמגלה דף ט"ו וב"י ר"ס א' ובסי' ט"ו מ"ש בשם הרשב"א ובחידושי אגדות מהרש"א פ"ק דב"ב מ"ש על ב"י בזה:

10 רש"ש על סוטה פתח ↗

שם א"ת שברת אלא שרבבת. כ"ה גי' רש"י ותוס' במגילה:

1 זה הדן דין אמת לאמתו - נראה דמשום הכי נקט אמת לאשמועינן דבדין מרומה צריך לחקור העדים בטוב עד שיתבאר האמת ואז ידונו אותו לאמתו:

2 ה"ג אל תקרי שברת אלא שרבבת – ל' אשתרבובי סוכה ה. ול"ג שריבבת:

4 פסקי תוספות פתח ↗

דין אמת היינו שמרבה לחקור עדים שיכוונו דבריהן לאפוקי דין מרומה שיודע בברור שהדין מרומה. ד"ה זה הדן: דף טו ע"ב

4 ב"ח פתח ↗

כל הדן דין אמת לאמתו וכו' בפ"ק דשבת דף י' ולשם פירשו התוס' לאפוקי דין מרומה עכ"ל ור"ל כדתניא בר"פ שבועת העדות מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק ופירש"י מרומה שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת עכ"ל. ועיין בסי' ט"ו נתבאר זה בס"ד והתוספו' בפ"ק דבתר' דף ח' כתבו וז"ל אמת לאפוקי דין מרומה. לאמתו שלא יטו את הדין עכ"ל ולכאורה קשה הא פשיטא היא מדכתיב לא תטה משפט. אבל מדברי התוס' בפ"ק דמגילה דף טו מבואר דס"ל דלדיוקא איצטריך לאורויי דאינו יוצא י"ח במה שידון לאמתו בלחוד דהיינו שלא יטה את הדין ולא יטריח עצמו מקודם לחקור את העדים אלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים אלא חייב לדון דין אמת והוא שיחקור תחלה וידרוש בעדים אם רואה שדין מרומה עד שיתברר האמת ומדבר שקר ירחק ואז יוצא י"ח כשידון דין אמת לאמתו דהיינו שלא יטה את הדין משא"כ כשידון אותו לאמתו בלבד דאע"פ שלא יטה את הדין מ"מ אינו דן דין אמת אלא דין שקר ודו"ק. ובב"י סי' ט"ו במחודשים אות ד' כתב ע"ש הרשב"א בתשובה דלאמתו אתא לאפוקי דין מרומה וכן נראה במרדכי פ"ק דב"ב ור"פ א' ד"מ ע"ש. ועיין במ"ש ב"י כאן: ולא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל אלא על שבטלו המשפט וכו' בפרק תולין שבת דף קלט אבל לא מקרא דמלאתי משפט אלא משמעו נא זאת ראשי בית יעקב המתעבים משפט וגו' לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו' והא דאיתא בפרק אלו מציאות א"ר יוחנן לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין ור"ל שהבעלי דינים לא עשו לפנים משורת הדין אלא שיעשו הדיינים דין דוקא ולא שם פשרה התם בחורבן שני קאמר ולכן הקשו התוס' לשם וז"ל וא"ת דביומא אמרינן מפני שנאת חנם וי"ל דהא והא גרמא עכ"ל וההיא דיומא מפורש אמרו דבית שני נחרב על שנאת חנם אבל בבית ראשון היו מבטלים המשפט מכל וכל כדמוכחי קראי: בעלי מקל וזרוע ס"א ורצועה וה"א ברמב"ם רפ"א דה"ס. ונראה מלשון הרי"ף והרא"ש ורבינו שכך היתה גרסתם אלו כלי הדיינין מקל ורצועה וכו' אבל בספרים שלנו לא כתוב אלא אלו כלי הדיינים ונראה דכך היה גורס רבינו האי ולהכי כתב דצריך שיהא לו מזומן במושב ב"ד מקל וכו' ולא הזכיר נמי סנדל לחליצה וס"ל דאינו בחיוב שהרי לכתחלה צריך שיהא הסנדל משלו כדכתיב נעלו כדאיתא בפרק מ"ח וקצת ראיה מדאמר ליה רב יוסף לאביי הב ליה סנדלך דפשטא משמע דלא הו"ל לרב יוסף במזומן במושב ב"ד סנדל לחליצה דאם הוה ליה סנדל אלא שלא היה מכוון למדת רגלו של יבם לא הוי שתקי בתלמודא מלפרש הכי וס"ל לרבינו האי דאשר תשים דדרשינן מיניה אלו כלי הדיינים היינו מקל ורצועה ושופר בלבד ורב הונא דקאמר נמי סנדלא לרווחא דמלתא היה מזומן אצלו גם הסנדל אף ע"ג דאינו בחיוב וכן נראה מפ"ק דסנהדרין ואצוה את שופטיכם בעת ההיא א"ר יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז ופרש"י אין צו אלא זירוז ועל מה זרזו על המקל ורצוע' שיהיו מטילין אימה על הצבור לשם שמים עכ"ל ופשיטא דבכלל זה גם השופר אף ע"ג דלא הזכירו דע"י הנדוי בשופר איכא הטלת אימה טפי מבמקל ורצועה דשמתא חמירא מנגיד' אבל הסנדל אינו בכלל זירוז ואיננו בחיוב כנ"ל דעת רבינו האי ועיקר:

4 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1525 מעין זה ביארו התוספות בב"ב ח: ד"ה דין, בגדר "אמת לאמיתו", וז"ל: "דין אמת לאמיתו - 'אמת' לאפוקי דין מרומה, אע"ג שהעדים מעידין אותו, אין מחתכין אותו, כיון שיודעים שמשקרים, כדדרשינן שבועות ל:. 'לאמתו' שלא יטו את הדין". ובשבועות שם איתא "מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה "שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת" רש"י שם, ולא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים, ת"ל שמות כג, ז 'מדבר שקר תרחק'". ועוד עיין תוספות מגילה טו: ד"ה זה, וראה הערה הבאה.

« תוספות על מגילה ט״ו ע״א:ט״ז תוספות על מגילה ט״ז ע״א:ז׳ »