תוספות על מגילה ט״ו

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על מגילה י״ד ע״ב:י״ג תוספות על מגילה ט״ז ע״א:ז׳ »

7 חנוכת התורה פתח ↗

שם קפיטל קיח אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו וגו'. יש לפרש על פי מה דאיתא במסכת מגילה דף ט"ו ד' נשים יפיפיות היו בעולם וכו'. והקשו שם בתוס' אמאי לא תשיב חוה הא אמרינן דכל העולם היו בפני חוה כקוף בפני בני אדם. ותירצו דאינו חושב אלא יפיפיות שנולדו על ידי בשר ודם מה שאין כן חוה שהיתה מעשה ה' וכו' עיין שם. אם כן יש לומר דהמשך הפסוקים כך הוא. אבן רצה לומר חוה שהיתה האבן ויסוד של העולם. מאסו הבונים רצה לומר התלמידי חכמים שמכונים בשם בונים כדאיתא בכמה מקומות. ולא חשבו אותה בין הנשים היפיפיות. וקשה הא היתה לראש פנה דכולם היו כנגדה כקוף וכו'. על זה מתרץ מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו בתמיה:

14 מגילה פתח ↗

״לֵךְ כְּנוֹס אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים״ וְגוֹ׳ עַד ״אֲשֶׁר לֹא כַדָּת״, אָמַר רַבִּי אַבָּא: שֶׁלֹּא כַּדָּת הָיָה, שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם עַד עַכְשָׁיו — בְּאוֹנֶס, וְעַכְשָׁיו — בְּרָצוֹן. ״וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי״ — כְּשֵׁם שֶׁאָבַדְתִּי מִבֵּית אַבָּא, כָּךְ אוֹבַד מִמְּךָ.

16 חתם סופר על התורה פתח ↗

היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, רמז לנו כי אם תמות בלא בן אזי מדת הנביאה תהי' בחינת פלא כמשאמרו חכז"ל אפסוק הנני אוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו אבל כשמניח בן כמותו ה"ל כאלו הצדיק חי כפירש"י לקמן בפסוק למען הביא ה' על אברהם, ע"ש והיינו היפלא מה' דבר שיהי' ח"ו מיתת שרה בבחינת פלא אלא כעת חיה ולשרה בן ואחכז"ל מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר אם יהיו חטאיכם כשני' כשלג ילבינו וצ"ע דעיקר הרמז בסיפא דהאי קרא ואם יאדימו כתולע כצמר יהי' דהרי לשון של זהורית של צמר הי' ואמאי מייתי רישי' דקרא אך רמז לו כי אם ח"ו רבו וגברו עון הדור ומדה"ר משתדל להציל את ישראל אזי צריך ליתן לתוך פיו של מקטרג, ומוסר לו צדיק הנתפס בעון הדור ואפי' בימי מרדכי הי' צריך ליתן לס"ם חלקו להשתיק ונהרג הת"ך זה דניאל ולהנצל גם מזה נתן לו הקב"ה בכל יוה"כ שעיר המשתלח לדורון להשתיקו לגמרי ולהחיות חכמי ישראל והנה טעם שמיתתן נרמז בשלשה פלא משום שחיותן וקיומן הוא ג' אל"ף שלשה מיני לימודי' תורה נביאי' וכתובי' מקרא משנה תלמוד ככתוב' בתוס' פ"ק דמגלה דכנגד זה ציותה אסתר להתענו' ג' ימים ע"ש וכן בסילוקן של חכמים נתהפכו ג' אל"ף לג' פלא רחמנא ליצלן ואם תכתוב אלף או פלא גימטרי' שלו קי"א ג' פעמים קי"א גימטרי' של"ג ע"כ בהתלבן לשון של זהורית ידעו שכיפר ע"י שעיר המשתלח וניצולו חכמים מלירד פלאי' ר"ל ע"כ מייתי קרא כשלג ילבינו:

26 ציון לנפש חיה על מגילה פתח ↗

אמנם לפ"ז יש להקשות דכיון דטעמא דר' יצחק דס"ל לא קדשה לע"ל הוא רק מכח הקישא דנחלה למנוחה מזה מוכח דס"ל לר' יצחק דאי לאו האי הקישא הוי אמרינן מסברא דקדשה לע"ל דהואיל וחלקן הכתוב סותר ההיקשא וא"כ הי מנייהו מפקת דכיון דיש מקום ללמוד דירושלים קדשה לע"ל מכח דחלקן הכתוב ויש מקום לימא איפכא דלא חלקן הכתוב ונאמר מנוחה ונחלה להקיש להדדי דגם ירושלים לא קדשה לע"ל א"כ הי מנייהו מפקת וע"כ צ"ל דס"ל לר' יצחק דעדיף טפי לדרוב ההיקש ללמוד מני' דגם ירושלים לא קדשה לע"ל הואיל וסברא חיצונה היא דלא קדשה לע"ל וא"כ למ"ד זו וזו שילה ידעינן ג"כ דלא קדשה מכח סברא כמ"ש רש"י שם בסוגיא דמס' זבחים א"כ קשה למסקנא איך מוקי הגמ' הך דר' יצחק כר' ישמעאל בר' יוסי הא ר' ישמעאל בר"י סובר במס' זבחים זו וזו שילה ולדעת רש"י שם בזבחים הוא זה אותו ר"י בר"י ע"ש בתוס' ד"ה זה וזה שילה א"כ לר' ישמעאל בר"י ליתא להך הקישא דהא לא נאמר ירושלים כלל בקרא. וא"כ איך נוקמא ר' יצחק כר"י ב"י הא לר"י בר"י ליתא להאי הקישא כלל דהא הוא סובר זה וזה שילה ואפ"ה לא קדשה:

26 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

דין אמת לאמתו. אמת לאפוקי דין מרומה אע"ג שהעדים מעידין אותו אין מחתכים אותו כיון שיודעים שמשקרים כדדרשינן בסנהדרין דף ז. צ"ל בשבועות ל: לאמתו שלא יטו את הדין וע"ע תוס' מגילה טו: ד"ה זה:

26 שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

שדן דין אמת לאמתו. עיין בתוספות פ"ק דמגלה דף ט"ו וב"י ר"ס א' ובסי' ט"ו מ"ש בשם הרשב"א ובחידושי אגדות מהרש"א פ"ק דב"ב מ"ש על ב"י בזה:

32 רש"ש על סוטה פתח ↗

שם א"ת שברת אלא שרבבת. כ"ה גי' רש"י ותוס' במגילה:

1 ארבע נשים יפיפיות היו בעולם - קשה אמאי לא חשיב חוה דהא אמרינן בפ' חזקת הבתים ב"ב דף נח. שרה לפני חוה כקוף בפני אדם ויש לומר דלא חשיב אלא אותן הנולדות מאשה:

2 כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך - וא"ת אמאי לא היה מגרשה ותהא מותרת להחזירנה י"ל לפי שכל מעשה הגט הוא ע"פ עדים והיה ירא פן יתפרסם הדבר למלכות:

3 ביום השלישי - בזכות תורה נביאים וכתובים א"נ כהנים לוים וישראלים אי נמי משה ואהרן ומרים אי נמי שלישי דמתן תורה:

4 זה הדן דין אמת לאמתו - נראה דמשום הכי נקט אמת לאשמועינן דבדין מרומה צריך לחקור העדים בטוב עד שיתבאר האמת ואז ידונו אותו לאמתו:

5 ה"ג אל תקרי שברת אלא שרבבת – ל' אשתרבובי סוכה ה. ול"ג שריבבת:

7 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

324 מה שכתב "שהרי אף על שרה לא אמרו... ואיך תהיה זו בת ע"ה ויהיה נאמר עליה שהיא טובת מראה", ומשמע מכך ששרה היתה יפה יותר מאסתר, אך לכאורה מצינו שאסתר הוזכרה יחד עם שרה בקשר ליופי, שאמרו מגילה טו. "ארבע נשים יפיפיות היו בעולם; שרה, רחב, ואביגיל, ואסתר". וכן למעלה פ"א לאחר ציון 194 כתב: "אסתר יש לה יחוס אל שרה... שרה היתה נביאה ויפת תואר, וכן אסתר", הרי שהשוה בין שרה ואסתר ליופי ראה שם הערה 196. מכל מקום מצינו שחז"ל הפליגו ביותר ביופיה של שרה, שאמרו עליה ב"ב נח. "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם", ואיירי שם בנוגע ליופי מהרש"א שם, ותוספות מגילה טו., אמנם המהר"ל בח"א שם ג, פד: למד שאיירי לגבי מעלת הצלם. ועוד אמרו חכמים סנהדרין לט: "'והנערה יפה עד מאד' מ"א א, ד, אמר רבי חנינא בר פפא, עדיין לא הגיעה לחצי יופי של שרה, דכתיב 'עד מאד', ולא 'מאד' בכלל", ופירש רש"י שם "ובשרה כתיב בראשית יב, יד 'כי יפה היא מאד'". לכך אם על שרה, שהיתה מופלגת ביופי, מ"מ יופיה הוגבל לבת כ' שנה, כיצד אסתר תהיה טובת מראה כשהיא בת ע"ה שנה.

14 תפארת שלמה פתח ↗

וכאשר אבדתי אבדתי. יש להתבונן שתי האבידות הללו למה. אכן הנה בגמ' מגלה דף ט"ו ע"א פרשו חכז"ל שאמרה אסתר ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת כי עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון. וכאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך ופרש"י דאשת ישראל שזנתה ברצון אסורה לבעלה. ובתוס' שם מקשים אמאי לא גרשה ותהא מותרת לחזור לו ע"ש בתירוצם. אמנם לבאר כל זה נקדים עוד להציע איזה הערות בענין הזה מה שעמדו הראשונים ז"ל להוכיח מהגמ' זאת שלפנינו. דהנה בתוס' כתובות דף ג' כתב הר"ת דביאת עכו"ם אינה ביאה ואין חייבין עלי'. ומתוך כך התיר ר"ת באשה שזנתה ברצון לעכו"ם שלא נאסרה על בעלה דאין ביאתו ביאה. ומקשה בתוס' שם מגמ' דהכא שאמרה אסתר דאסורה אני עליך. גם הנה באה"ע כתב הרמ"א בסי' קע"ח בשם מהרי"ק אשה שזנתה כדי להציל נפשות מישראל ממיתה אסורה לבעלה והביא ראי' ממעשה דאסתר שאמרה אסורה אני עליך. אשה שנתיחדה עם אנשים בדרך ובאתה ואמרה נתיחדתי ונאנסתי י"א דאינה נאמנת במגו ואסורה ע"ש. והנה בעיקר הדין הזה של מהרי"ק שלמד ממעשה דאסתר דאסורה לבעלה כבר הקשו האחרוני' ז"ל כי אם לדין יש תשובה ואין הוכחה מכאן יעו"ש בדבריהם. כי בענין כזה שרצו לסטים להורגה ורבים עמה איך יחשב לרצון שתאסר על בעלה בעבור זה. הלא אין לך אונס גדול מזה. והאמנם כי באמת ק"ל גם במעשה זאת של אסתר איך תחשב לרצון הלא היא מתחלת כניסתה אל המלך לא תכוון רק לבא אל המלך לבקש מלפניו על עמה למה תיאסר כמ"ש ואם אח"כ יארע לה אונס כזה שיבא עלי' בע"כ הלא תהי' בלי ספק אנוסה גמורה. ועל תחלת כניסתה אין לחייבה כי בהיתר נכנסה לשם מצוה ומה לה לחשוב מה שיהי' בסופה וכזה הוא מבואר בהר"ן פ' ר"א דמילה בשם הרמב"ן ז"ל כי מותר למול בשבת אף אם לא יהי' לו חמין לרחוץ אחר המילה עד שיוכרח לחלל שבת מ"מ מותר כי עכשיו מותר לעשות המצוה ואם אח"כ יארע שיצטרך לחלל השבת אז יהי' בפקוח נפש דוחה שבת וממילא יהי' מותר ע"ש. והא ראי' שהרי בהדין שאח"ז שכ' הרמ"א באשה שנתיחדה שאינה נאמנת לומר אנוסה אני. אבל אם היינו יודעים שבאמת אנוסה היתה לא היינו אוסרים אותה אעפ"י שנתיחדה כי לא היינו חושדין אותה לרצון וזנות על דבר היחוד דאל"כ אין לך אשה שתהי' מותרת ליכנס בין אנשים בדרך או בעיר על מו"מ וכי כולי עלמא נחשבו לזונות. נמצא כי לכתחילה מותר לבא בקהל אנשים ואם אח"כ יקרה מה שיקרה הלא אנוסה היא באמת ואין לה לחשוב מה יהי' בסופה. כן כאן אצל אסתר מתחלה נתיחדה בהיתר ומה לה לדאוג על אחרית הדבר שתתאנס וגם אז הלא מותרת היא:

26 פסקי תוספות פתח ↗

דין אמת היינו שמרבה לחקור עדים שיכוונו דבריהן לאפוקי דין מרומה שיודע בברור שהדין מרומה. ד"ה זה הדן: דף טו ע"ב

26 ב"ח פתח ↗

כל הדן דין אמת לאמתו וכו' בפ"ק דשבת דף י' ולשם פירשו התוס' לאפוקי דין מרומה עכ"ל ור"ל כדתניא בר"פ שבועת העדות מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק ופירש"י מרומה שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת עכ"ל. ועיין בסי' ט"ו נתבאר זה בס"ד והתוספו' בפ"ק דבתר' דף ח' כתבו וז"ל אמת לאפוקי דין מרומה. לאמתו שלא יטו את הדין עכ"ל ולכאורה קשה הא פשיטא היא מדכתיב לא תטה משפט. אבל מדברי התוס' בפ"ק דמגילה דף טו מבואר דס"ל דלדיוקא איצטריך לאורויי דאינו יוצא י"ח במה שידון לאמתו בלחוד דהיינו שלא יטה את הדין ולא יטריח עצמו מקודם לחקור את העדים אלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים אלא חייב לדון דין אמת והוא שיחקור תחלה וידרוש בעדים אם רואה שדין מרומה עד שיתברר האמת ומדבר שקר ירחק ואז יוצא י"ח כשידון דין אמת לאמתו דהיינו שלא יטה את הדין משא"כ כשידון אותו לאמתו בלבד דאע"פ שלא יטה את הדין מ"מ אינו דן דין אמת אלא דין שקר ודו"ק. ובב"י סי' ט"ו במחודשים אות ד' כתב ע"ש הרשב"א בתשובה דלאמתו אתא לאפוקי דין מרומה וכן נראה במרדכי פ"ק דב"ב ור"פ א' ד"מ ע"ש. ועיין במ"ש ב"י כאן: ולא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל אלא על שבטלו המשפט וכו' בפרק תולין שבת דף קלט אבל לא מקרא דמלאתי משפט אלא משמעו נא זאת ראשי בית יעקב המתעבים משפט וגו' לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו' והא דאיתא בפרק אלו מציאות א"ר יוחנן לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין ור"ל שהבעלי דינים לא עשו לפנים משורת הדין אלא שיעשו הדיינים דין דוקא ולא שם פשרה התם בחורבן שני קאמר ולכן הקשו התוס' לשם וז"ל וא"ת דביומא אמרינן מפני שנאת חנם וי"ל דהא והא גרמא עכ"ל וההיא דיומא מפורש אמרו דבית שני נחרב על שנאת חנם אבל בבית ראשון היו מבטלים המשפט מכל וכל כדמוכחי קראי: בעלי מקל וזרוע ס"א ורצועה וה"א ברמב"ם רפ"א דה"ס. ונראה מלשון הרי"ף והרא"ש ורבינו שכך היתה גרסתם אלו כלי הדיינין מקל ורצועה וכו' אבל בספרים שלנו לא כתוב אלא אלו כלי הדיינים ונראה דכך היה גורס רבינו האי ולהכי כתב דצריך שיהא לו מזומן במושב ב"ד מקל וכו' ולא הזכיר נמי סנדל לחליצה וס"ל דאינו בחיוב שהרי לכתחלה צריך שיהא הסנדל משלו כדכתיב נעלו כדאיתא בפרק מ"ח וקצת ראיה מדאמר ליה רב יוסף לאביי הב ליה סנדלך דפשטא משמע דלא הו"ל לרב יוסף במזומן במושב ב"ד סנדל לחליצה דאם הוה ליה סנדל אלא שלא היה מכוון למדת רגלו של יבם לא הוי שתקי בתלמודא מלפרש הכי וס"ל לרבינו האי דאשר תשים דדרשינן מיניה אלו כלי הדיינים היינו מקל ורצועה ושופר בלבד ורב הונא דקאמר נמי סנדלא לרווחא דמלתא היה מזומן אצלו גם הסנדל אף ע"ג דאינו בחיוב וכן נראה מפ"ק דסנהדרין ואצוה את שופטיכם בעת ההיא א"ר יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז ופרש"י אין צו אלא זירוז ועל מה זרזו על המקל ורצוע' שיהיו מטילין אימה על הצבור לשם שמים עכ"ל ופשיטא דבכלל זה גם השופר אף ע"ג דלא הזכירו דע"י הנדוי בשופר איכא הטלת אימה טפי מבמקל ורצועה דשמתא חמירא מנגיד' אבל הסנדל אינו בכלל זירוז ואיננו בחיוב כנ"ל דעת רבינו האי ועיקר:

26 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1525 מעין זה ביארו התוספות בב"ב ח: ד"ה דין, בגדר "אמת לאמיתו", וז"ל: "דין אמת לאמיתו - 'אמת' לאפוקי דין מרומה, אע"ג שהעדים מעידין אותו, אין מחתכין אותו, כיון שיודעים שמשקרים, כדדרשינן שבועות ל:. 'לאמתו' שלא יטו את הדין". ובשבועות שם איתא "מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה "שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת" רש"י שם, ולא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים, ת"ל שמות כג, ז 'מדבר שקר תרחק'". ועוד עיין תוספות מגילה טו: ד"ה זה, וראה הערה הבאה.

« תוספות על מגילה י״ד ע״ב:י״ג תוספות על מגילה ט״ז ע״א:ז׳ »