תוספות על מגילה י״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על מגילה י״ב ע״ב:י״א תוספות על מגילה י״ד ע״א:י״ז »

2 מגילה פתח ↗

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם מִבִּנְיָמִן קָאָתֵי, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״יְהוּדִי״? עַל שׁוּם שֶׁכָּפַר בָּעֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא ״יְהוּדִי״, כְּדִכְתִיב: ״אִיתַי גּוּבְרִין יְהוּדָאיִן וְגוֹ׳״.

9 הכתב והקבלה פתח ↗

יעמד חי. יעמד מן ההפעל, ומן הראוי יועמד בשור"ק כ"כ המפרשים; ובאמת יש נפעל עובר ונפעל ממשיך, אמר ונעתר להם ורפאם ישעיה י"ט, ואמר ונעתר להם כי בטחו בו, הנפעל של ונעתר הוא נפעל עובר ר"ל בלתי קיים ומושך להבא, והמובן בו שנתרצה באותו הפעם, ואפשר שעכשיו שוב אינו מרוצה, כי זה המין מן נפעל אינו מדבר על הזמן של עכשיו כ"א על הזמן ההוא גרידא שבו נתהוה ההתפעלות ערבאֶטיג געוואָרדען, אמנם הנפעל של ונעתור הוא נפעל ממשיך והיינו שמעת שנפעל אל ההתרצות הוא עומד כן מאז ועד עתה בתכונת הרצוי בלי שנוי ער ווארד ערבאֶטיג, וכמשקל ונהפוך הוא אסתר ט' כלומר שהוא עומד כך עדיין אשר ישלטו עדיין בשונאיהם בימי אחשורוש כל עת שיתגרו בהם, ואין כן החדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה שם שהכוונה אותו הפעם כשנהפך החדש לשמחה דהיינו בשנה ההיא שהיו מזומנים ליהרג ונהפך הדבר שהיו הם הורגים את הורגיהם, וזה לא היה כ"א בשנה ראשונה לבד, וכאן יעמד חי ר"ל שיהיה נשאר כך בעמידה חיים עוד עכשיו ולא יעשה בו דבר לעבעכדיג געשטעללט בלייבען, ואלו אמר יועמד חי בשור"ק בתולדת פועל, היה משמעו שיהיה מובא עכשיו בתכונת העמידה חי געשטעללט ווערדען, וכן יחרם כל רכושו, משחת מאיש רעהו ודומיהם כולם על הפעל המתעכב הממשיך עוד עכשיו רש"פ, וירא' דמדלא אמר קרא יועמד אלא יעמד אשר יורה על השארו בעמידה, מזה אמרו יומא מ' ב' עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי עד שעת וודוי דברים ואם מת קודם צריך להביא אחר; ורש"י פי' שם דממלת חי שהוא מיותר למדו כן ע"ש. וקשה קצת דהא צריך ששלוחו לעזאזל הוא למיתה כדאמרי' בת"כ, וע"ש בקרבן אהרן. וראיתי להחכם יוסף פלעש עי' בכ"ע שהמציא כלל חדש להבדיל בבנין הפעל בין אם הה"א קמוצה או מקובצת, כשהיא קמוצה הוראת ההפעל פועל ופעול מעצמו, וכשהיא מנוקדת בקבוץ אז הוראתו רק פעול מאחר ולא מעצמו, המלח לא הֻמלחת והחתל לא חֻתלת, באים בקבוץ לפי שהוראתם פעל מאחר הוא, עליך הָשלכתי מרחם הה"א קמוצה כי הוראתו פעל עומד לא יוצאת, וענינו כעין שעושין הפעולה ולא מתקבל אויף דיך פיעל איך, ור"ל מיום צאתי מרחם אמי מוטל אני עליך לכלכלני, ולפי מונח זה הבין לנו דברי רבא מגילה י"ג שאמר אשר הגלה שגלה מעצמו, וכתבו התוס' שם דרש כן מדלא כתיב הוגלה ע"ש, כי רק בקמ"ץ יתפרש ההפעל ג"כ פעול מעצמו זולת שיש לו ג"כ הוראות מזולתו, אבל בקבוץ לא יתפרש באופן אחר כ"א ע"י אחר, וז"ש כאן רש"י יעמד כאן כמו יועמד ע"י אחרים, ואמנם כאן בא בקמ"ץ בעבור אות הגרון שאחריה, עכ"ד. ומה יענה על הוקם המשכן שמות מ' שאמרו עליו, ג"כ הוקם מאליו, אף שהוא בשורק תמורת הקבוץ, ערש"י שם ל"ט ל"ג על ויביאו את המשכן, ועי' בס' מבין חדות על הושב כספי מש"ש רד"ק, ועמ"ש מזה בשם הרוו"ה שמות מ':

16 פרדס יוסף פתח ↗

אוה"ח אבל מי שודאי לא יקום ורק לחיי שעה אין מחללין עלי' שבת, וכבר צווחו ע"ז דפשוט דאף על חיי שעה מחללין שבת ביומא פ"ה, ור"מ פ"ב הי"ח משבת ואו"ח שכ"ט ס"ד, וראיתי בשם המאירי טעם לזה שמא יהרהר בתשובה באותה שעה ויתקן כל מה שחטא בחייו, והוי זה כמו הטעם שישמור שבתות הרבה, דע"י תשובה יתקן שבתות שחלל מקודם, כי מה לי תקון שבתות הבאות או החולפות, וע' תו"ת, ועמנ"ח במוסך השבת אות ל"ט, די"ל דוקא בחילול דרבנן לפקח הגל דהוי רק טלטול בעלמא, אבל חילול דאו' אין מחללין לצורך שעה, ואוה"ח מיירי לחילול דאו', וע' בנדה מ"ד: בתד"ה איהו, ומנ"ח מ' רצ"ו, ובשם הגה"ק השפ"א ז"ל שמעתי ליישב דהדין אם צריכין לחלל שבת אין משגיחין על החולה אע"פ שלא רצו שיחללו מחללין עבורו, אבל לחיי שעה משגיחין עלי' ואם אינו רוצה אין מחללין, ושזה האופן מיירי אוה"ח, וכעת נדפס לקוטי שפ"א ובפ' תשא הביא דבגמ' איכא טעמים הרבה הא דפק"נ דוחה שבת, וי"ל דנ"מ דאי בפו' בדברים שא"צ למסור נפש עליהם מ"מ חסיד המוסר נפשו אין עליו חטא, עיו"ד ר"ס קנ"ז, ויש לחקור אי גם בחולה שצריכין לחלל שבת או יה"כ שייך זה, די"ל דוקא בבא ע"י אונס עכו"ם אבל במקום שניתן לדחות י"ל דאסור לסכן נפשו, א"כ י"ל דלטעם שיקיים שבתות הרבה אסור, וע"ז י"ל כוונת אוה"ח דבחיי שעה נהי דמפקחין, מ"מ אם אינו רוצה לחלל שבת אין מפקחין ולמעשה צ"ע עכ"ל, ובהערות מהגרי"מ שליט"א העיר מרדב"ז ח"ג תמ"ד לענין חולה הצריך לאכול ביה"כ, וגם לאו"ז ה' יולדת סי' א' דבאכילת איסור ראוי יותר למסור נפשו, משמע מדברי' דאכילת יה"כ אינו כאכילת איסור ע"ש, ועתו"ס שבת י"ב: ד"ה ר"נ, ואפשר דבזה נחלקו רש"י ותוס' מגילה י"ג. בפי' הגמ' שהאכילוה קדלי דחזירי ע"ש, דהתם שלא הכירו בה שהיא יהודית ל"ה כאונס הבא ע"י עכו"ם להעביר על דת וכאונס חולה דמי, ועתו"ס ע"ז כ"ז: ד"ה יכול דלא ס"ל כאו"ז לחלק בין אכילת איסור לשאר איסורים ובתוס' שם בענין העובר על ד"ח חייב מיתה ע' רצוף אהבה, שו"ת מהרשד"ם יו"ד רכ"ט ורל"ז, שו"ת דברי ריבות רי"ג, ושו"ת רד"ך בית כ"ה:ועשו"ת בכורי שלמה בהשמטות ליו"ד סי' י' אות י"ב מ"ש באוה"ח, ובקונ' קוי אור אות כ"ח הביא מסנהד' ע"ב: במחתרת אפי' בשבת מוכח דפקוח הגל בלשון חכמים הוא במלאכה דאו', וע"ע בערכין ז': האשה שישבה על משבר ומתה מביאין סכין ומוציאים הולד וכו', מה קמ"ל תנינא מפולת כו', ובחי' רש"ש הק' מ"פ אי מהתם הו"א דוקא באד"ר כמו פקוח גל דסתמי' במלאכת דרבנן ע"ש, וא"כ י"ל דבודאי פשיטא לש"ס דמפקחין נמי מיירי במלאכה דאו' ופריך שפיר, וא"כ יש הוכחה לא כאוה"ח:ועי"ל לר"ן פיה"כ בשם רמב"ן דמשום סכנת עובר נמי מחללין שבת, ואע"ג דתנן באהלות ספ"ז המקשה לילד מחתכין אותו ולד כו', אלמא מעיקרא לית בי' משום הצלת נפשות, וכן ישראל אינו מצווה על עוברין, אפ"ה לענין שמירת מצות מחללין עלי' חילול שבת א' שמא ישמור שבתות הרבה ע"ש, א"כ א"ש דעל חיי שעה מחללין כדילפי' מוחי בהם ולא שימות בהם, אבל בעובר דלא ילפי' חילול שבת דידי' מוחי בהם, שהרי אינו מצווה על הצלת נפשות דילי', רק כדי שישמור שבתות הרבה, א"כ באם ודאי לא יגיע לשמור שבתות אינו דו"ש וא"ש אוה"ח:וראיתי עוד בס' אוהב ישראל דהא דמחללין על חיי שעה רק אם החולה יחיה עוד ביום שבת עצמו ע"י הרפואה, אבל באם יבשלו הסממנין ובעוד שלא יגמרו יחשך ולא יהי' עוד שבת, בזה האופן אין מחללין שבת כדי שיחיה חיי שעה אחר שבת ע"ש, ונפלאתי מראות על פה קדוש שיאמר דבר זה, דאם יחיה חיי שעה למחר אין מחללין עבורו וצע"ג, ולחומר הנושא נלפענ"ד ליישב קצת דברי' עפמ"ש הט"ז או"ח שכ"ח סק"ה, דכשמחללין שבת לחולה אף דאפשר לעשות ע"י גוי אפ"ה יעשה בעצמו, דאל"כ יש חשש שאתה מכשיל לעת"ל, באם יראו עכשיו שאין עושין רק ע"י עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל, ולפעמים לא יהי' עכו"ם מצוי ועי"ז יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם ע"ש, ובזה שפיר י"ל דהא דאף שיש עכו"ם יחלל בעצמו ז"ד אם יחיה בשבת עצמו ע"י הרפואה, אבל בעוד שיגמר הרפואה יהי' אחר שבת, בכה"ג אם יש עכו"ם לפנינו אזי אסור בעצמו לחלל שבת רק שיאמר לעכו"ם, זה מה שנ"ל קצת ליישב, שוב ראיתי בקובץ אהל מועד מקראקא ש' תרנ"ח ח"ב סי' קמ"ח, שפ"א ישב הה"ק מאפטא ז"ל במסיבת ת"ח ופקפקו באוה"ח, עמד א' ואמר כי הפשט הנכון הוא על בן ח' שלא כלו חדשיו זה ודאי לא יקום, ואינו בגדר קום ועשה השבת ועלי' אין מחללין השבת, והודה לו ונשקו על ראשו, ואמר אם אזכה להדפיס ספרי או"י שנית אצוה למחוק מ"ש שם כי דוחק הוא, וע"ע בשו"ת מנחת אלעזר ח"א ט' שנעלם ממנו דברי מנ"ח:ובחידושי מהרא"ך מאא"ז הגה"צ מפולטוסק ז"ל ח"ב במגלת יוחסין ד"ג תולה ענין זה אי שמירת שבת הותרה או דחויה אצל חולה ע"ש, והגאב"ד דפה שליט"א אמר שיש הוכחה גדולה לאוה"ח מלשונו של הרשב"א ח"ג רי"ד שכ' מפורש דרק דחוי', וע' שע"ת או"ח תס"ה סק"א, ותוס' יוה"כ יומא פ"ד: - ובקובץ חידושים חו"ז סי' י"ד נדפס מדודי הגרפ"א ז"ל הגאבד"ק לוטימורסק, שנסתפק אי הרי מותר לאליהו ואלישע לחלל שבת להחיות מת, דמצד וחי בהם י"ל רק כ"ז שהוא חי מותר לחלל שבת שלא ימות, אבל להחיות המת אפשר דאסור, אמנם מטעם כדי שישמור שבתות הרבה אפשר אף להחיות המת שרי, וע' ערכין ז': סד"א התם הו"ל חזקה לחיותא אבל הכא אימא לא קמ"ל, והתם גם חזקת מיתה לא הו"ל ועכ"ז הי' ההו"א דלא מחללין א"כ במת גמור משמת כ"ש דלא מחללין, וי"ל דבס"ד ס"ל דוחי ל"ש בעובר וקמ"ל שישמור שבתות הרבה מחללין, או דקמ"ל דגם בעובר שייך וחי, אבל במת י"ל דלא מחללין אף לטעם שישמור שבתות הרבה, דשאני חי דרמי עלי' חיוב תורה ומצות, וגם בשעת החילול לא פקע מיני' חיוב תומ"צ שפיר שייך הטעם כדי שישמור שבתות הרבה, אבל במת שנעשה חפשי ודאי אי מחללין שבת להכניסו בדבר שאינו מחויב עתה, ודמי למילת גר שא"ד שבת כיון דכל זמן שלא נתגייר אין עלי' חיוב, ויש לחלק דשם אף דהוי כמילה בזמנו כיון שעתה בא לחסות תחת כנפי שכינה, מ"מ א"ד שבת משום דמילה דוחה שבת, רק ביום ח' שנכרתה י"ג בריתות, ובגר ל"ה יום ח' ויכול למול למחר אד"ש, וא"ש מ"ש בפדר"א דאברהם מל עצמו ביה"כ וק' הוא מילת גר אד"ש וכה"ק בלוי"ח, והתי' עפמ"ש חז"ל וכרת עמו הברית, ה' אחז בסכין והוי ב' שעשאו ופטורין, ולהנ"ל י"ל כיון דאז נאמר מצות מילה ונכרתו י"ג בריתות הוי כמילה בזמנו ודוחה יה"כ, ועמ"ש בפ' לך דק"ד. מדודי הג' מלאסק ז"ל דהוי כב' שעשאו, אך ז"א דעכ"פ אסור ורק פטורין ממיתה, וא"א קיים כה"ת אפי' ע"ת כיומא כ"ח. עש"ה אבל להחיות המת אם מחר לא יהי' באפשרות י"ל דמותר להחיותו בשבת, ועכ"פ אם יודע הצדיק המחיה כי לא יחיה רק לשעה כמתים שהחיה יחזקאל שלא חיו רק עד דאמרו שירה סנהד' צ"ב:, פשיטא דא"צ לחלל שבת דמוחי בהם מותר רק בחי ולא במת, ומצד שישמור שבתות הרבה ליתא, וי"ל כוונת אוה"ח באופן זה דלעשות שייך במי שכבר מחויב, אבל להכניסו לחיוב צ"ל דוקא אם הוא בגדר לעשות שבתות הרבה, ועתוס' ב"מ קי"ד: איך טימא אלי' דהוי כהן ותי' שידע שיחיה, משמע דעל ספק הי' אסור לטמאותו וק' וכי עדיף טומאה משבת ופק"נ אפי' מספק דוחה שבת, ואפי' בגוסס בתוס' נדה מ"ד. דמחללין ואין הולכין בפק"נ אחה"ר, ובשבו"י ח"א י"ג פסק כן, ויהי' ראי' דרק בחי דוחה ולא במת להחיותו, רק בידעי' בבירור שיחיה, וע' המדרש והמעשה בשלח דרוש ב', וע"ע שם בקובץ סי' ח' שהביא משבת קנ"א. תינוק מחללין עלי' שבת שישמור שבתות הרבה, דהמע"ה אין מחללין כיון שמת בטל ממצות, ולמ"ל טעם זה הא אמר תינוק כו' שישמור כו' ובמת ל"ש זה, וע"כ דבא לומר אפי' שישמור כו' להחיותו אין מחללין, ועמ"ש בזה בבשלח דף ק"א, ובס' לקראת צמא, במאמר יתבררו ויתלבנו הדברים אות י"ח, ושו"ת חבלים בנעימים ח"ד י"ג אריכות:

31 חידושי הלכות פתח ↗

תוס' בד"ה וטובלת ויושבת בחיקו כו' וא"ת והא לא היה שם הבחנת ג' חדשים כו' עכ"ל עם אחשורוש היתה משמשת במוך ומה שנתעברה ממנו היינו לאחר שנאסרה למרדכי כדלקמן כאשר אבדתי כו' כך אובד ממך דשוב לא היתה משמשת במוך אבל דוחק לפרש כששמשה עם מרדכי משמשת היתה במוך דלא התירו לשמש במוך אלא לג' נשים קטנה מעוברת מניקה וק"ל:

31 אור חדש פתח ↗

"כאשר היתה באמנה אתו" פסוק כ, בגמרא מגילה יג:, אמר רבי אבא בר לימא, מלמד שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת, ויושבת בחיקו של מרדכי. והקשו בתוספות שם ד"ה וטובלת והלא צריך ג' חדשים להבחנה יבמות מב.. ותרצו, דאסתר במוך שמשה. ונראה שאין צריך לזה, כי נראה "יושבת בחיקו" היינו יחוד בעלמא. ולא תאמר שנאסרה על בעלה, רק אנוסה היתה, ואין האשה נאסרת כאשר היא אנוסה כתובות נא:, לכך היתה מתיחדת עמו. כי אין הדעת נותן שיהיה מרדכי מסכן נפשו, שאם יהיה נודע למלך היתה הוא והיא נהרגין, רק פירושו יחוד.

46 פתח עינים על מגילה פתח ↗

תוס' ד"ה הכסף גימט' העץ וכו'. וצריך להבין מה נדרוש בשאר הפסוק והעם לעשות בו כטוב בעיניך ופירש הרב מהר"א צמח דהפירוש כך העץ נתון לך. והעם. נעשה בהם טובה כטוב בעיניך כאשר תאוה נפשך לעצמך כן נעשה בעם וזהו כטוב בעיניך עכ"ד וכבר היה לעולמים מעין דוגמת פירוש זה שפירש חכם אחד לפני המלך בלשון שטר ככתוב בס' איומה כנדגלות דף ח' ע"ש:

1 כל הכופר בע"ז נקרא יהודי שנאמר איתי גוברין יהודאין. על שם יהודי שהרי אמר בחלק סנהדרין דף צג: דלא הוו משבט יהודה:

2 אשר הגלה שגלה מעצמו. ודריש ליה מדלא כתיב הוגלה:

3 קדלי דחזירי. וח"ו היא לא היתה אוכלת:

4 וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי - ואם תאמר והא לא הי' שם הבחנת שלש' חדשים שהרי בכל יום היה אותו רשע מצוי אצלה וי"ל שהיתה משמשת במוך:

5 הכסף נתון לך - גימטריא דהכסף עולה הע"ץ רמז לו שיתלה עליו:

2 סנהדרין פתח ↗

אֶלָּא שֵׁשׁ סְאִין. וְכִי דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִיטּוֹל שֵׁשׁ סְאִין? אֶלָּא רֶמֶז רָמַז לָהּ, שֶׁעֲתִידִין שִׁשָּׁה בָּנִים לָצֵאת מִמֶּנָּה שֶׁמִּתְבָּרְכִין בְּשֵׁשׁ שֵׁשׁ בְּרָכוֹת. וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד וּמָשִׁיחַ, דָּנִיֵּאל, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. דָּוִד, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה׳ עִמּוֹ וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַפָּסוּק הַזֶּה לֹא אֲמָרוֹ דּוֹאֵג אֶלָּא בְּלָשׁוֹן הָרָע. ״יֹדֵעַ נַגֵּן״ – שֶׁיּוֹדֵעַ לִישָּׁאֵל, ״גִּבּוֹר״ – שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָשִׁיב, ״אִישׁ מִלְחָמָה״ – שֶׁיּוֹדֵעַ לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, ״אִישׁ תֹּאַר״ – שֶׁמַּרְאֶה פָּנִים בַּהֲלָכָה, ״וּנְבוֹן דָּבָר״ – שֶׁמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, ״וַה׳ עִמּוֹ״ – שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם. בְּכוּלְּהוּ אֲמַר לְהוּ יְהוֹנָתָן בְּנִי כָּמוֹהוּ. כֵּיוָן דַּאֲמַר לֵיהּ ״וַה׳ עִמּוֹ״, מִילְּתָא דִּבְדִידֵיהּ נָמֵי לָא הֲוָה בֵּיהּ, חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ וְאִיקַּנִּי בֵּיהּ. דִּבְשָׁאוּל כְּתִיב: ״וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ״, וּבְדָוִד כְּתִיב: ״וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַצְלִיחַ״. מְנָלַן דְּדוֹאֵג הֲוָה? כְּתִיב הָכָא: ״וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים״ – מְיוּחָד שֶׁבַּנְּעָרִים, וּכְתִיב הָתָם: ״וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה׳ וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל״. מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: ״וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳ רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה׳ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה׳״. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: מְלַמֵּד שֶׁהִטְעִינוֹ מִצְוֹת וְיִסּוּרִין כְּרֵיחַיִים. רָבָא אָמַר: דְּמוֹרַח וְדָאֵין, דִּכְתִיב: ״וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט״, ״וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ״. בַּר כּוֹזֵיבָא מְלַךְ תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַלְגָא. אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: אֲנָא מָשִׁיחַ. אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּמָשִׁיחַ כְּתִיב דְּמוֹרַח וְדָאֵין, נֶחְזֵי אֲנַן אִי מוֹרַח וְדָאֵין. כֵּיוָן דְּחַזְיוּהּ דְּלָא מוֹרַח וְדָאֵין, קַטְלוּהּ. דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כׇּל מְאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכׇל חׇכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים״. מַאי ״אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כׇּל מוּם״? אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנַנְיָא: אֲפִילּוּ כְּרִיבְדָּא דְכוּסִילְתָּא לָא הֲוָה בְּהוּ. מַאי ״וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ״? אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אוֹנְסִין אֶת עַצְמָן מִן הַשְּׂחוֹק, וּמִן הַשִּׂיחָה, וּמִן הַשֵּׁינָה, וּמַעֲמִידִין עַל עַצְמָן בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְרָכִין לְנִקְבֵיהֶם מִפְּנֵי אֵימַת מַלְכוּת. ״וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה״. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כּוּלָּן מִבְּנֵי יְהוּדָה הֵם. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: דָּנִיאֵל מִבְּנֵי יְהוּדָה, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִשְּׁאָר שְׁבָטִים. ״וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל״. מַאי סָרִיסִים? רַב אָמַר: סָרִיסִים מַמָּשׁ, וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: שֶׁנִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדָה זָרָה בִּימֵיהֶם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדָה זָרָה בִּימֵיהֶם, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר סָרִיסִים מַמָּשׁ, מַאי ״וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן״? חַבְלָא דְּנוּרָא. וְהָכְתִיב ״וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן״? לָא חַבְלָא וְלָא רֵיחָא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדָה זָרָה בִּימֵיהֶם, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתֹתַי וְגוֹ׳״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר סָרִיסִים מַמָּשׁ, מִשְׁתַּעֵי קְרָא בִּגְנוּתָא דְּצַדִּיקֵי? הָא וְהָא הֲוָה בְּהוּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר סָרִיסִים מַמָּשׁ, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדָה זָרָה בִּימֵיהֶם, מַאי ״טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִבָּנִים שֶׁהָיוּ לָהֶם כְּבָר וּמֵתוּ. מַאי ״שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת״? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרִי, זֶה סֵפֶר דָּנִיֵּאל שֶׁנִּקְרָא עַל שְׁמוֹ. מִכְּדֵי כֹּל מִילֵּי דְּעֶזְרָא, נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה אַמְרִינְהוּ, וּנְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה מַאי טַעְמָא לָא אִיקְּרִי סִיפְרָא עַל שְׁמֵיהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מִפְּנֵי שֶׁהֶחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״זׇכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה״. דָּוִד נָמֵי מֵימָר אָמַר ״זׇכְרֵנִי ה׳ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פׇּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ״! דָּוִד רַחֲמֵי הוּא דְּקָבָעֵי. רַב יוֹסֵף אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁסִּיפֵּר בִּגְנוּתָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַפַּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים וְגוֹ׳״. וְאַף עַל דָּנִיֵּאל, שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, סִיפֵּר. וּמְנָלַן דְּגָדוֹל מִמֶּנּוּ? דִּכְתִיב: ״וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא״. ״וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה״ – וּמַאן נִינְהוּ אֲנָשִׁים? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: זֶה חַגַּי, זְכַרְיָה, וּמַלְאָכִי.

9 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

143 לכאורה בגמרא מגילה יג. אמרו להיפך, שכך איתא התם "'אשר הגלה מירושלים', אמר רבא שגלה מעצמו", ופירש רש"י שם "שגלה מעצמו - מדלא כתיב 'אשר היה מן הגולה אשר הגלתה', וכתיב 'אשר הגלה עם הגולה', משמע שלא היה כשאר ישראל שגלו על כרחן, והוא גלה מעצמו, כמו שעשה ירמיהו שגלה מעצמו, עד שאמר לו הקב"ה לחזור ראה ירמיה מ, א-ה". ותוספות שם כתבו "אשר הגלה שגלה מעצמו - ודריש ליה מדלא כתיב 'הוגלה'". הרי שגלה מעצמו ולא בעל כרחו ראה מהרש"א שם. ואולי יש לחלק בין "גלה מדעתו" לשונו כאן, לבין "גלה מעצמו" לשון הגמרא, שגלה מעצמו אך לא מדעתו. ויל"ע בזה.

31 פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר פתח ↗

נבעלה לבעל עיין בס' בר"י אות ו' שהקשה ממ"ש התוס' פ"ק דמגילה וא"ת והא לא הי' שם הבחנ' כו' ומאי קושיא דהא אסתר היתה אנוסה והיתה עם מרדכי קודם. ועלה בדעתו מתחילה לחלק דהא דרמ"א בשם א"ז היינו דוקא בחד זימנא ושוב העלם דהתו' לאו מטעם גזירת הבחנה אתו עלה רק דאיך לא חשש מרדכי שלא יטמע זרעו כיון דבכל יום היתה מצוי' עם אחשורוש ושוב ליכא למיתלי במרדכי ע"ש:

31 חידושי הרד״ל על אסתר רבה פתח ↗

א במוך היתה כו'. עי' תוס' מגילה י"ג ד"ה וטובלת כו':

46 חתם סופר על התורה פתח ↗

ועד"ז נ"ל מה שקשה לכאורה נוסחת על הנסים דמסיים ותלו אותו ואת בניו על העץ ולא הי' לומר אלא ונהרג הוא ובניו, ועוד הא קיי"ל ספ"ג דמגילה דף כ"ב ע"ב דלימא לתרווייהו הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם וגם האל המושיע, כדי שלא לברך על מפלת המן אלא גם על ישועת ישראל א"כ בעל הניסים מ"ט אינו מזכיר רק תליית המן על העץ ולא תשועת מרדכי וישראל, אחכז"ל המן מה"ת מניין שנא' המן העץ חולין קל"ט ע"ב וכתב תוס' מגילה י"ג ע"ב "הכסף" נתון לך גימטריא "העץ" נתון לך להסביר כל זה, להבין מ"ש להשמיד להרוג ולאבד מנער עד זקן וגו' מה תו אמר ושללם לבוז אם נשמדו ח"ו מה לי תו בשללם לבוז יהי' לבוז או לא כיון שחלילה כבר נשמדו שונאי ישראל, אבל אקדים כי בחטא עץ הדעת שנפלו ניצוצות הקדושות לטומאה מאז הותחל העולם להתחשך בדור אנוש מבול והפלגה עד שליקט יוסף כל ניצוצות קדושות המפוזרים בכל עולם והכניסם למצרים ע"י וילקט יוסף את כל הכסף, ובצאת ישראל יצאו כל צבאות ה' ניצוצות הקדושות וישראל חזרו ועשו מצרים כמצולה שאין בה דגן וינצלו את מצרים וכמעט נתקן חטא עץ הדעת עד שבמתן תורה נעשו חירות ממלאך המות כדאיתא במד"ר משפטים חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות שנעשו חירות ממלאך המות ולולי שקבלו באונס ע"י כפיית ההר כגיגית ועי"ז חזר היצ"הר והס"ם והכשילם בעגל ומרגלים והתלוננת מי מריבה עד שהסיתום א' לא' בחטאם וסוף נחרב ביהמ"ק ואלו זכו ולא התעבר ה' בי למענכם ונכנס משה לארץ ישראל לא הי' בהמ"ק חרב כידוע עד שבימי המן קרוב הי' שיחזור עץ הדעת למקומו ממש ר"ל ולא די לו להרוג ולאבד וגו' ותחזיר הקדושה ולא די לו בזה אלא ושללם לבוז ולהוציא ניצוצות הקדושות שבכספם של ישראל ולהכניסם לטומאה וזהו, הכסף, העץ, נתון לך הוא עץ הדעת והיינו המן העץ, אבל מתוך חשיכה אור גדול אדרבא עי"ז קבלו התורה ברצון בימי אחשורוש ומה שהי' חסר בסיני שלא קבלו ברצון נשלם כאן והיינו דמסיים על הניסים בישועת ה' ותלו אותו ואת בניו על העץ הידוע עץ הדעת וליהודים היתה אורה זו תורה ברצון ולא באונס:

« תוספות על מגילה י״ב ע״ב:י״א תוספות על מגילה י״ד ע״א:י״ז »