תורה תמימה על התורה, שמות כ״ב:ו׳

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Exodus 22:5 תורה תמימה על התורה Exodus 22:7 »

6 תוספות על שבועות פתח ↗

מה כלים שנים אף כסף שנים. וא"ת היכי דריש בסוף שמעתין לשמואל לכך יצאו כלים למה שהן הא אצטריך למה כלים שנים וי"ל כדפי' הקונטרס דדריש מדלא כתיב כספים ומה שפירש בקונטרס לקמן דאי הוה כתיב כספים הוה שמעינן תרוייהו שנים ודבר חשוב אין נראה דבלא יתורא לא הוי משמע מכספים אלא ב' פרוטות כמו קדושי אשה שמתקדשת בפרוטה אף על גב דבפ"ק דקדושין דף ד: ודף יא: ושם גמר לה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף אלא הו"ל למכתב כסף או כספים א"נ כסף או חפצים והוה ידעינן שנים ודבר חשוב מיתורא דכסף ומדכתב כלים דרשינן יצאו כלים למה שהן וא"ת לרב דמוקי דכסף לכפירה הוא דאתא מנ"ל דבעינן דבר חשוב וצ"ל דכולה מכלים דריש ונפקא ליה דבר חשוב מכלים דאפילו מחט שאין בה שוה פרוטה מ"מ חשיבות גדול יש בו שראוי לעשות בו מלאכה גדולה ואית ספרים דגרסי הכא מה כלים דבר חשוב כו' אע"ג דאליבא דשמואל קיימא דדייק קראי כותיה ובסמוך אמר לשמואל אי כתב כלים ולא כתב כסף ה"א מה כלים שנים וכו' אבל דבר חשוב לא בעינן י"ל דודאי מכסף ילפינן דבעינן שיהא בכלי שוה פרוטה דלא תימא גזירת הכתוב היא בכל הכלים אע"פ שאין בהן שוה פרוטה וה"נ אמרינן בירושלמי דטענו שתי מחטין צריך שיהא שוין ב' פרוטות שתהא הכפירה פרוטה וההודאה פרוטה והדר מקשינן כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה דמה כלים דלאו כל דהו אלא כלי חשוב אף כסף לאו כל דהו אלא כסף חשוב דהיינו מעה שבכך יש בו חשיבות והשתא אין צריך להגיה אף כל דבר חשוב כמו שהגיה הקונטרס משום דשמואל אית ליה יצאו כלים למה שהן ושפיר גרסי' אף כלים דבר חשוב דבכלים נמי בעינן שיהא שוין שתי פרוטות ולמה שהן דקאמר היינו אע"פ שאין שוין שתי מעות וכן היה גירסת רבותיו בפ"ק דקדושין שם ושם ד"ה והרי הארכתי:

6 קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

שגנבו. בירושלמי פרק ארבעה שומרים תני וגונב מבית האיש לא מראש גגו א"ר אלעזר הדא דתימר בגג שאינו מבוצר אבל בגג מבוצר כבית הוא תני וגונב מבית האיש ולא מבית השואל ומר וגונב מבית האיש ולא מבית נושא שכר והשוכר מכיון ששמירתו עליו כמי שהוא עליו וביאורו הדא דתימ' בגג שאינו מבוצר והיינו שאינו מקורה ואינו משתמר אבל בגג מבוצר שהוא משתמר כבית הוא ופריך תני נמי ולא מבית השואל ותימר נמי לא מבית שוכר ונושא שכר ומשני מכיון ששמירתו עליו כמי שהוא עליו והיינו דכל היכא דאי' ברשות בעלים מכיון ששמירתו עליו וכ"כ תוס' פ"ק דמציעא דף ו' דפקדון כל היכא דאית' ברשות' דמאריה וראיה מדחייב כפל אם גנבו מבית שומר ע"ש מיהו הא דמשמע בירושלמי וגונב מבית האיש ולא מראש גגו שאינו מבוצר אינו נראה כן מדברי הפוסקים דלא הביאו כלל לא ברמב"ם ובטור וש"ע לא נמצא מזה ומשום דלא ממעט בגמ' דילן אלא גונב מבית הגנב ומהכ' יליף רבי יוחנן דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ע"ש פ' מרובה אבל בגג שאינו מבוצר ואפי' גנבו מרשות הרבים כיון דיכול להקדישו ודאי חייב בגניבתו וכן מוכח מהא דאמרינן ר"פ המפקיד בהני לישנ' דסמוך לגניבה קנוי לך או משעת משיכה מאי בינייהו דקיימא באגם ע"ש וכיון דחייב הגנב בגנבו מאגם מכ"ש מגגו אפי' אינו מבוצר לא גרע מאגם:

7 שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

שרוצה לשלוח יד בפקדון. ע' בסמ"ע ס"ק י' דנראה דהיינו דוקא כו' בכאן הראה הגאון אמ"ו ז"ל את ידו גדולה וגודל חריפתו לפי שהכל תפסו על הסמ"ע בזה ולא ירדו לס"ד גם הבעל תי"ט ס"פ המפקיד והב"ח השיגו עליו ואמרו דאשתמיטתיה ש"ס ערוכה דר"פ האיש מקדש מבואר שם להדיא דאדרבה משליחות יד ילפינן דבעלמא אין שליח לד"ע משום דהוי שליחות יד וטביחה דלקמן סי' ש"צ ש"ן או מעילה ב' כתובי' הבאים כא' דיש בהו שליחות לד"ע ואין מלמדין ועוד כתב בתי"ט שם דאישתמיטתיה ש"ס דפ"ק דמציעא דף י' האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי אע"ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כשתתגרש אשה וישחרר העבד לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדיא דאע"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח וא"ל דדברי הסמ"ע כשאין לו לשלם לעולם דהיכי ידעינן השתא שלא יהי' לו והא נשתחרר העבד כיון שיכול להיות שיקנה נכסים פטור משלחו עכ"ל ועוד יש להוסיף דפשיטא דאע"ג דאין לו לשלם פטור המשלח אפי' הוי ידעינן בבירור גמור שלא יהא לו לשלם דאל"כ אדפריך בש"ס אלא מעתה האומר לאשה ועבד כו' ה"ל לאקשויי אלא מעתה אין לו לשלם כו' וע"ל סי' של"א ס"ז ודוק א"ו דבכה"ג אפי' להמקשן דפטור דכיון דאילו ה"ל השתא הי' חייב לשלם אלא דפריך מאשה ועבד דהוי ס"ד כיון דאלו ה"ל השתא היו פטורי' לאו בני חיובא נינהו והכי מוכח נמי ממאי דלא קאמר איכא בינייהו אם אין לו לשלם וכן מבואר בתשובת אמ"ו הגאון ז"ל והגאון אמ"ו ז"ל יישב דברי הסמ"ע בטוב טעם ודעת ככהנא מסייע כהנא ואמר דודאי לא נעלם מהסמ"ע דגבי שליחות יד שאני שהרי הוא עצמו כתב דנפקא לן מקרא דעל כל דבר פשע דחייב המשלח ואי ס"ד דשליחות יד דינו כשאר שליחות קרא ל"ל וגם אין כוונתו לומר דאע"ג דאין שליח לד"ע אם אין לו לשלם חייב דהוי כמו שאינו בר חיובא אלא דקשיא למה יתחייב המשלח ישלם השליח אם יש לו לשלם ואין לו אלא טענה שהשולח שלחו הרי קי"ל דאין שליח לד"ע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ כיון דעכ"פ חייב השליח לשלם וא"כ למאי נ"מ אתי קרא לחייב גבי שליחות יד המשלח ומתרץ הסמ"ע משום דבעלמא יש מחלוקת בין הפוסקי' די"א כשלא ידע השליח אמרי' יש שלד"ע וי"ח דאפ"ה אין של"ע וכמו שהביא הד"מ והסמ"ע מחלוקת זה לקמן ס"ס שמ"ח ועוד יש מחלוקת די"א דהיכא שהשליח אינו בר חיובא יש שלד"ע וכמ"ש הרב לעיל ר"ס קפ"ב וי"ח וכמ"ש שם וכן היכא שאין לו לשלם לכ"ע אמרי' אין שלד"ע וכמ"ש שם א"כ קאמר דלהפוסקי' בעלמא היכא שלא ידע השליח אין שלד"ע א"כ הכא גבי שליחות יד קרא אתי היכא שלא ידע השליח דחייב המשלח דלהפוסקי' דבעלמא נמי יש שלד"ע היכא שלא ידע א"כ קרא אתי היכא דאינו בר חיובא ולהפוסקי' דבעלמא נמי יש שלד"ע היכא נ' דכצ"ל דאינו בר חיובא א"כ קרא אתי היכא שאין לו לשלם דפשיטא דלכ"ע בעלמא פטור המשלח הכא חייב אבל אם יש לו לשלם וידע והוא בר חיובא דבכה"ג פשיטא דחייב השליח לכ"ע משום דאין שלד"ע וז"ש הסמ"ע וכמ"ש בר"ס קפ"ב דאל"כ הא קי"ל דאין שלד"ע ר"ל דשם נתבאר דקי"ל אין שלד"ע וא"כ פשיטא דהשליח חייב וא"כ פשיטא דלא גלי לן קרא בכה"ג דחייב המשלח כיון דהשליח ישלם דהא על כל דבר פשע רבויא הוא ולא אתי אלא לחייב המשלח דהכי תניא אין לי אלא הוא פי' אם שלח יד שהוא חייב אמר לשלוחו מניין ת"ל על כל דבר פשע א"כ אתי הרבוי לחייב המשלח ולא לפטור את השליח הגע עצמך אם לא יהא למשלח לשלם ויהא לשליח לשלם יגרע כח המפקיד משאר בני אדם וכן משמע בתוס' רי"ד בקידושין נ"ל ע"ש ועוד אי לאו קרא ה"א אף אם אין לשליח לשלם פטור שולחו א"כ השתא דאתי קרא לרבות אין לנו לרבות אלא היכא שמפסיד המפקיד כגון חד מהנך תלתא אנפי אבל אם לא יפסיד המפקיד למה ישלם המשלח ע"כ דברי הגאון אמ"ו ז"ל ואף שרחוק שכוונת הסמ"ע כן עם כ"ז דבריו נכוני' מאד לזכות את בעל הסמ"ע וכמ"ש שדברו נכוני' לדינא ובפרט לפי מה שהעליתי לעיל ר"ס קפ"ב דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד"ע וכן למה שהעליתי לקמן ס"ס שמ"ח דאפי' לא ידע השליח אין שלד"ע א"כ משכחת כאן כמ"ש הסמ"ע דהיינו כשלא ידע השליח או שאינו בר חיובא או שאין לו לשלם אבל אי ליכא חד מהנך אנפי דהיינו שידע והוא בר חיובא ויש לו לשלם באופן דמשלם השליח פשיטא דפטור המשלח וזה ברור:

7 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

נתחייב בו וקנהו וכו'. א"א הא מילתא דלאו כהלכתא היא דהא ר"י פליג עליה בהדיא דאמר הטוען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור עליה מכפל משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אבל לא משום דנעשה עליו גזלן וקנאה אלמא אע"ג דנעשה עליו גזלן וקנאה חייב באונסים כיון דהוא פטר נפשיה מינה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם ד' וה'. עכ"ל:

8 תוספות על יבמות פתח ↗

וקראו לו ולא שלוחן - ותימה אדילפינן בפ"ב דקידושין דף מא. מקראי דשלוחו של אדם כמותו אדרבה נילף מהכא דאין שלוחו כמותו וי"ל דיש כמה כתובים הבאים כאחד דגבי עגלה ערופה נמי דרשינן ויצאו הן ולא שלוחן ובמנחות בפ' שתי מדות מנחות דף צג: ושם דרשינן וסמך ידו ולא שלוחו ובנדרים דף עב: ממעט שליח מהפרת נדרים לרבי יאשיה וא"ת ל"ל קראי בקידושין נילף מהנך קראי דמדאיצטריך לאשמועינן מכלל דבעלמא הוי כמותו וי"ל דאי לאו קראי דהתם הוה דרשינן כל הני קראי לדרשה אחריתי ה"ר אלחנן:

9 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

שבועה שלא שלחתי בה יד - פרש"י דאם שלח בה יד אפילו נאנסה חייב ואף על פי דמשהחזירה פטור כדקתני בהמפקיד לקמן בבא מציעא דף לד מ"מ שמא נאנסה קודם שהחזירה אבל קשה משלהי האומנין לקמן בבא מציעא דף פג. דקאמר ונשבר או נשבה אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר והא שמא שלח בה יד וי"ל שיפטר משבועה שנאנסה אך ישבע שלא שלח בה יד אי נמי שלא שלחתי בה יד אינו נשבע אלא ע"י גלגול שבועה שלא פשעתי בה וכשיש רואה שנאנסה פטור לגמרי ור"ת מפרש אפי' ע"י גלגול לא ישבע היכא שהיא מתה בפנינו דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה דלמה י"ל ששלח בו יד דדוקא בשותפין שחלקו ונתחייב שבועה ממקום אחר מגלגלין משום דמורי היתרא ושבועה שלא שלחתי בה יד מפרש ר"ת שלא אכלה דאינו בכלל שבועה שלא פשע בה ושאינה ברשותו:

10 בית יוסף פתח ↗

כד וכן יש תשובה לגאון עד סוף הסימן כך כתוב בספר התרומות בשער ל"ו בשם רבינו שרירא ורבינו האי ותשובה זו היפך ממ"ש רבינו בסמוך בשם רבינו האי ז"ל ודברי תשובה זו ודברי תשובת הרא"ש דבסמוך מסכימים שמשביעין אשת איש וטעמא דמסתבר הוא וכן משמע בפרק השולח גיטין לד: לה. גבי התקין רבן גמליאל שתהא נודרת ליתומים וכו' והכי נקטינן : ב"ה ומ"ש בתשובה זו אם אינה רגילה בכך אלא צנועה ויושבת בביתה שואלין לתובע על מה תובעה וכו' כתב בתשובת הגאון הנזכר ואע"פ שאחז"ל סנהדרין ז. שמוע בין אחיכם אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חבירו ואולם בעבור מדה זו שיש בה תקנה גדולה עושים: כתב בעל התרומות בשער ל"ו זה שפסקנו שהעבד והאשה אין משלמין אלא לאחר זמן אם יש עדים שמעות עצמן של הלואה או מאי דאתי מחמתייהו קיים בודאי שאין בו ספק שנפרע מהם המלוה וכן סברת הראשונים עכ"ל: אשה שיש לה נכסי מלוג כופין אותה למכור מהם בטובת הנאה כדי לפרעה חבלה שעשתה ועי' בסימן תכ"ד:

11 בבא קמא פתח ↗

אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִדְּקָתָנֵי ״מְסָרָהּ לְרוֹעֶה״ וְלָא קָתָנֵי ״מְסָרָהּ לְאַחֵר״, שְׁמַע מִינַּהּ מַאי ״מְסָרָהּ לְרוֹעֶה״ – מְסַר רוֹעֶה לְבַרְזִילֵיהּ, דְּאוֹרְחֵיהּ דְּרוֹעֶה לְמִימְסַר לְבַרְזִילֵיה; אֲבָל לְאַחֵר – לָא.

12 בבא קמא פתח ↗

יָבִיא עֵדִים שֶׁנִּטְרְפָה בְּאוֹנֶס, וּפָטוּר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: יָבִיא עֲדוּדָה לְבֵית דִּין.

13 תוספות על בבא קמא פתח ↗

תיקנו משיכה בשומרין או לא - הא לא מבעי ליה אי משעת משיכה או משעת מלאכה מתחייבים כל חד וחד כדיניה שומר חנם בפשיעה ושומר שכר בגניבה ואבידה ושואל באונסין דפשיטא דמשעת משיכה מתחייבים דאם לא כן מאימתי דבהשואל ב"מ דף צח: ושם תנן אם אמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב ובגמרא אמר פרה במשיכה ובשמעתין דשואל קורדום שם צט. אמר אי לאונסים מ"ש פרה דמשעת שאלה אלא אור"י דמבעי ליה בשואל ושוכר אי מצי משאיל ומשכיר למיהדר ביה אפי' משך עד שיתחיל במלאכה או לא דאיכא למ"ד גבי שואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה וכן בפרה עד שיעשה בה מלאכה ופשיט ליה ממתניתין דנתנו לבכורות בנו דקתני הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב מאי לאו שומר ומדמחייב גנב אמשיכת שומר ש"מ דמשיכה גמורה הוא שאין יכול לחזור בו שאם היה יכול לחזור בו לא היה מתחייב במשיכתו ומשני לא גנב שהיה גנב מושכה מבית שומרים ותנא גנב שגנבו מבית שומרים ומיירי שלא נתן לבכורות בנו ולבעל חובו לגמרי דא"כ הוו בעלים ולא שומר אלא אפותיקי בעלמא עשה להם שאם לא יפרע עד יום פלוני שיהא קנוי להם ורב הונא דאמר בפרק השואל דלא ביקע בו מצי משאיל הדר ביה הוה דחי הכי ולא חייש לפירכא דבסמוך מה לי גנב מרשות שומר מה לי גנב מרשות בעלים ובהאיש מקדש קדושין דף מז: ושם איכא תנא כרב הונא דאפי' במלוה יכול לחזור כל זמן שלא הוציאו כ"ש שאילה וג' מחלוקות בדבר דלרב הונא לא תקנו משיכה בשומר ולר"א תקנו כדקאמר התם ופליגא דר"א ולר' אלעזר נמי מדאורייתא יכול לחזור אלא שחכמים תקנו דלא מצי הדר ביה משעת משיכה ועוד קאמר התם ופליגא אדרבי אמי דאמר ר' אמי המשאיל קורדום של הקדש לחבירו מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה משמע דסבר דקנה מדאורייתא דאי מדרבנן ומעל משום דמדרבנן אין יכול לחזור כמו נתנה לבלן בפרק הזהב ב"מ דף מח. ושם א"כ הוי חומרא דאתי לידי קולא דחבירו מותר לבקע בו לכתחילה:

14 תוספות על יבמות פתח ↗

15 כתובות פתח ↗

וְרַבִּי עֲקִיבָא, מַאי חָזֵית דַּ״אֲשֶׁר לֹא אוֹרָשָׂה״ לִגְזֵירָה שָׁוָה, וּ״בְתוּלָה״ לְמַעוֹטֵי בְּעוּלָה?

15 תלמוד ירושלמי כתובות פתח ↗

הלכה: וְאֵילוּ נְעָרוֹת כול׳. כְּתִיב וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה. אִשָּׁה שֶׁהִיא רְאוּיָה לוֹ. וּמַמְזֶרֶת הִיא רְאוּיָה לוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. כֶּסֶף יִשְׁקוֹל כְּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת. רִיבָה כָאן בְּתוּלוֹת הַרְבֶּה. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. אִילּוּ הָיָה כָתוּב בְּתוּלַת כְּמוֹהַריוֹת. לֵית כְּתִיב אֶלָּא כְּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת. לֹא רִיבָה אוֹתָן הַכָּתוּב אֶלָּא לְמוֹהַר בִּלְבַד. וַיי דָא אָמְרָה הָדָא. דְּתַנֵּי חִזְקִיָּה. אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁמִּיאֶן אָבִיהָ. מְנַיִין שֶׁאִם יְמָאֲנוּ אֲפִילוּ מֵהַשָּׁמַיִם. תַּלְמוּד לוֹמַר מָאֵן יְמָאֵן מִכָּל מָקוֹם. מֵעַתָּה הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה לֹא יְהֵא לוֹ קְנָס. לֵית יְכִיל. דְּתַנֵּי. יָכוֹל הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה אֲרָמִית יְהֵא חַיָיב. תַּלְמוּד לוֹמַר מָהֹר יִמְהֳרֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה. אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲוָיָיה בָהּ. יָצָאת שִׁפְחָה אֲרָמִית שֶׁאֵין לֹה הֲוָיָיה בָהּ. הָתִיבוּן. הֲרֵי אֲחוֹתוֹ אֵין לוֹ הֲוָיָיה בָהּ וְהוּא מְשַׁלֵּם קְנָס. שַׁנְיָיא הִיא שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֲוָיָיה אֶצֶל אַחֵר. הֲרֵי בִתּוֹ יֵשׁ לָהּ הֲוָיָיה אֶצֶל אַחֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס. שַׁנְיָיה הִיא שֶׁהוּא מִתְחַיֵיב בְּנַפְשׁוֹ. שֶׁכָּל הַמִּתְחַיֵיב בְּנַפְשׁוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם מָמוֹן.

16 רש"י על חולין פתח ↗

ת"ל וכסהו - בפני עצמו נדרש מדלא כתיב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כסוי אלא לבתר עפר אבל השתא מדריש וכסהו באנפי נפשיה:

17 סנהדרין פתח ↗

הַמְכַשֵּׁף – הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּיב. הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר.

19 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

שמזבלין שם - פ"ה לשון יזבלני אישי ורבינו תם פירש מזבלין מזבחים ולשון גנאי נקט וכן משמע בירושלמי פרק הרואה ראה מקום שמזבלין שם לעבודת כוכבים אומר זובח לאלהים יחרם:

20 רש"י על הוריות פתח ↗

אמר להם מפני שסורן רע - שיצר לבם רע הוא יותר מדאי סורו שר שלהם כדאמר ב"מ דף נט: בגר שסורו רע דהיינו יצר הרע ששר שלו רע הוא:

21 משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפָלָה לִמְאֹד וְרוּחָם נְמוּכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מָמוֹן. אֲפִלּוּ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וִיתוֹמָיו מֻזְהָרִים אָנוּ עֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב כא "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". וְהֵיאַךְ נוֹהֲגִין עִמָּהֶן. לֹא יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אֶלָּא רַכּוֹת. וְלֹא יִנְהֹג בָּהֶן אֶלָּא מִנְהַג כָּבוֹד. וְלֹא יַכְאִיב גּוּפָם בַּעֲבוֹדָה וְלִבָּם בִּדְבָרִים קָשִׁים. וְיָחוּס עַל מָמוֹנָם יוֹתֵר מִמָּמוֹן עַצְמוֹ. כָּל הַמַּקְנִיטָן אוֹ מַכְעִיסָן אוֹ הִכְאִיב לָהֶן אוֹ רָדָה בָּהֶן אוֹ אִבֵּד מָמוֹנָן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָם אוֹ הַמְקַלְּלָן. וְלָאו זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שמות כב כג "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב". בְּרִית כָּרַת לָהֶן מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם צוֹעֲקִים מֵחָמָס הֵם נַעֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב כב "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁעִנָּה אוֹתָן לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ. אֲבָל עִנָּה אוֹתָם הָרַב כְּדֵי לְלַמְּדָן תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת אוֹ לְהוֹלִיכָן בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִנְהֹג בָּהֶן מִנְהַג כָּל אָדָם אֶלָּא יַעֲשֶׂה לָהֶם הֶפְרֵשׁ וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים וְכָבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר משלי כב כג "כִּי ה' יָרִיב רִיבָם". אֶחָד יָתוֹם מֵאָב וְאֶחָד יָתוֹם מֵאֵם. וְעַד אֵימָתַי נִקְרָאִים יְתוֹמִים לְעִנְיָן זֶה. עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם גָּדוֹל לְהִסָּמֵךְ עָלָיו וּלְאָמְנָן וּלְהִטָּפֵל בָּהֶן אֶלָּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כָּל צָרְכֵי עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים:

23 בבא מציעא פתח ↗

מֵיתִיבִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם״ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיהֶם יְתוֹמִים, אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם וְגוֹ׳״?

24 רש"י על עבודה זרה פתח ↗

מתני' לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהן - וכולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו: שאלה במידי דהדר בעין כגון בהמה וכלים דכתיב שמות כ״ב:י״ג כי ישאל איש מעם רעהו וגו'. מלוה במידי דלא הדר בעין כגון מעות דכתיב שם אם כסף תלוה את עמי דמלוה להוצאה נתנה ומשלם לו מעות אחרים:

6 כי יתן וגו'. העבדים והשטרות והקרקעות אין שומר חנם נשבע עליהן , העבדים והשטרות והקרקעות, מאי טעמא, כי יתן – כלל, כסף או כלים – פרט, לשמור – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינם מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון . ב"מ נ"ז ב׳

7 כי יתן איש. אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, מאי טעמא, כי יתן איש כתיב ואין נתינת קטן כלום . שבועות מ"ב א'

8 כי יתן איש. אמר רב הונא, הכל מודים שאין נתינת קטן כלום, שנאמר כי יתן איש, מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה, ואפילו לעצמו אינו זוכה, שנאמר איש אל רעהו, עד שיהיה כרעהו . ירושלמי גיטין פ"ה ה"ט

9 איש אל רעהו. איש פרט לקטן, ואין לי אלא שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מניין, ת"ל רעהו, עד שתהא נתינתו ותביעתו שוין . ירושלמי שבועות פ"ו ה"ה

10 אל רעהו. ההקדשות אין שומר חנם נשבע עליהן, מאי טעמא, רעהו כתיב ולא הקדש . שבועות מ"ב א'

11 כסף או כלים. שבועת הדיינים הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה , דכתיב כסף או כלים, כסף דומיא דכלים, מה כלים שנים אף כסף שנים . שם ל"ט א׳

12 כסף או כלים. כלים דומיא דכסף, מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב . שם שם ב׳

13 כסף או כלים. כלים דומיא דכסף, מה כסף שדרכן להמנות אף כלים שדרכן להמנות, מכאן אמרו, כל טענה שאינה במדה ובמשקל ובמנין אינה טענה . מכילתא

14 כסף או כלים. אין לי אלא כסף או כלים, כל דבר מניין, ת"ל לשמור, כל דבר הצריך שמירה . שם

15 או כלים. אמר רב ענן אמר שמואל, טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב, לפיכך יצאו כלים למה שהן . שבועות מ׳ ב׳

16 או כלים. תניא, ר' נתן אומר, או כלים – להביא כלי חרס . ירושלמי שבועות פ"ו ה"א

17 לשמור. לשמור ולא לאבד ולא לקרוע , לשמור ולא לחלק לעניים . ב"ק צ"ג א׳

18 לשמור. לשמור ולא ליתן במתנה, א"ר יוסי והוא דאמר ליתן לכל מי שירצה, אבל אם אמר ליתן לפלוני, מכיון ששמירתו עליו כמו שהוא עליו דמי . ירושלמי שבועות פ"ח ה"א

19 לשמור. עד שיאמר לו שמור לי זה, אבל אם אמר לו שים עינך בו פטור . מכילתא

20 וגונב מבית. מבית האיש ולא מראש גגו . ירושלמי שבועות פ"ח ה"א

21 וגונב מבית האיש. מבית האיש ולא מבית הגנב, מלמד שהגונב אחר הגנב אין משלם כפל . ב"ק ס"ט ב׳

22 וגונב מבית האיש. מבית האיש ולא מבית הקדש, מלמד שהגונב את ההקדש מבית בעלים אין משלם כפל . שם ע"ו א'

23 וגונב מבית האיש. מבית האיש ולא מבית השואל . ירושלמי שבועות פ"ח ה"א

24 אם ימצא הגנב. ת"ר, אם ימצא הגנב, בגנב עצמו הכתוב מדבר, או אינו אלא בטוען טענת גנב, כשהוא אומר פ׳ ז׳ אם לא ימצא הגנב – בטוען טענת גנב הכתוב מדבר . ב"ק ס"ג ב'

6 תוספות על בבא קמא פתח ↗

ורמינהי לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע - תימה מאי קפריך נהי דפטר ליה קרא מפשיעה לא מצינו שפטרו אם קרע ואיבד בידים וי"ל דדייק מדקתני ולא לקרוע דאי לא בעי אלא לפטור כשנאבד בפשיעה מאי אריא דא"ל ע"מ לקרוע אפילו לא א"ל ע"מ לקרוע אלא שלא אמר ליה בלשון שמירה פטור כדדריש במכלתין לשמור ר"ש אומר עד שיפקיד אצלו ויאמר הילך ושמור לי אבל אם אמר ליה עיניך בו פטור ומשני מתני' בדאתא לידיה וכי קתני ע"מ לפטור פטור ה"ה בלא על מנת הו"מ לאשמועינן דפטור בדלא אתא לידיה אלא כל עיקר התנא לא בא אלא להשמיענו דבנזקי ממונו מהני ע"מ לפטור ובנזקי גופו לא מהני ור"י מפ' דה"פ לשמור ולא לקרוע פי' כשנתן לו לשמור ולא הרשהו לא לקרוע ולא לאבד אז חייב בכל דין שומר אבל אם הרשהו לקרוע ולאבד אם ירצה אין עליו דין שומר להתחייב בכולם במה שמקבלו לשמור כיון שנותן לו רשות גם לקרוע ולאבד אם ירצה ואם נתינת רשות לקרוע אין פוטרתו מן הקריעה א"כ היה לו ליחשב שומר כשנתן לו רשות גם לקרוע כאילו לא נתן לו אלא לשמור סתם:

7 תורה תמימה על התורה פתח ↗

שור או שה. מדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד. שנאמר כי יגנוב איש שור או שה וגו' רצבגמ' מבאר יותר ענין דרשה זו, דהכא מיותר שור דסיפא דקרא ושה דרישא, דהו"ל לכתוב כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה, ולכן דריש שבא לרמז שור ושה אין מידי אחרינא לא, כלומר גם לא שאר בעלי חיים, ובמכילתא איתא יותר מפורש, שור ושה להוציא את החיה. – ולא נתבאר בכלל טעם הדבר שלא נתחייבו בד' וה' רק שור ושה בלבד ולא גם שארי בעלי חיים, ובמכילתא איתא בטעם הדבר משום דשור ושה קרבין לגבי מזבח, אך עדיין צריך באור מאי שייכות יחס זה לתשלומי ד' וה', ובמה זכה בעל הגנבה לזכות בתשלומי ד' וה' עבור זכות זה, וגם אינו מבואר דהא גם תורים ובני יונה קרבין לגבי מזבח. ויותר מזה קשה מ"ש בגמ' ב"ק ס"ח ב' תניא מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה' א"ר עקיבא מפני שנשתרש בחטא, ורבא אמר מפני ששנה בחטא, ור"ל ששנה בחטאו ונשתרש בו ושוב אינו יכול להפרד ממנו ועוד יתבאר מזה בסמוך אות ש"א. אמנם לפי"ז קשה טובא, כי לפי טעמים אלו מאי שנא שור ושה הלא גם בכל הגנבות אם מכרן או עשה מעשה הקרובה לענין טביחה יתחייב בד' וה'. והנה במורה נבוכים חלק ג' פמ"א כתב בטעם הדבר מחיוב ד' וה' בשור ושה מפני שהם קלים לגנוב, מפני שכלל מין הבקר והצאן רועים ביערים רחיקים ממקומות הישוב ואם לא יענש הגנב בעושה מעשה להסתיר מעשהו ע"י טביחה או מכירה עונש גדול, יהיה רגיל לגנבם, יעו"ש. וגם אפשר לתת טעם בזה ע"פ מ"ש במכילתא ס"פ בשלח בפסוק להמית אותי ואת מקני בצמא, השוו בהמתם לגופם לומר לך שבהמתו של אדם היא חייו, אדם הולך בדרך ואין בהמתו עמו מסתכן הוא, ע"כ. ובס' רביד הזהב שם כתב דמכאן יש סמוכים למש"כ המג"א בסי' רמ"ח דאם חושש אדם שיקחו לסטים בהמתו ולא יהיה לו במה להחיות עצמו הוי כפקוח נפש שדוחה את השבת, יעו"ש. וידוע שמין הבהמה שהאדם מגדלו בביתו לעבודתו ולתועלתו הוא הבקר והצאן ועיין ב"ק נ"ד ב', ולכן אם נגנבו ממנו נפסד בהרבה מגניבת דבר זולתם, וגם מסכנין חייו, כמבואר, ולכן כל זמן שלא טבחם ומכרם הגנב הרי עכ"פ הוא משיבם לבעליהם ולא נפסד מאומה זולת צער זמני, ולכן משלם רק קרן, וכפל לקנס, משא"כ אם טבחם ומכרם הרי הפסיד להבעלים הפסד מוחלט הנוגע לחייו, ולכן דין הוא שישלם לו הגנב קנס גדול ורב, ושערה התורה חמשה תחת השור וארבע תחת השה. ודו"ק. .שם ס"ב ב׳

8 רש"י על קידושין פתח ↗

הודאת בעל דין כמאה עדים - דכתיב שמות כב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו:

12 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

האשה שבדקה עצמה בעד פי' סמרטוט מענין וכבגד עדים כל צדקותינו ישעיהו סד:ה הבדוק לה ונמצא עליו אפי' טיפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה ולא עוד אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה טמאה וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא בין משוך בין עגול טמאה:

15 קידושין פתח ↗

אִיתְּמַר: קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, אָמַר רַב: בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב. וְרַב אַסִּי אָמַר: אָבִיהָ וְלֹא הִיא. אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב אַסִּי, וְאָמְרִי לַהּ חִיָּיא בַּר רַב לְרַב אַסִּי: ״אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ״, אֵין לִי אֶלָּא אָבִיהָ, הִיא עַצְמָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם מָאֵן יְמָאֵן״ – מִכׇּל מָקוֹם.

19 רש"י על שבת פתח ↗

דשכינה עמו - ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד:

23 משנה תורה, הלכות נחלות פתח ↗

אֵין הַיּוֹרְשִׁין נוֹחֲלִין עַד שֶׁיָּבִיאוּ רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁמֵּת מוֹרִישָׁן. אֲבָל אִם שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁבָּאוּ עַכּוּ"ם מְשִׂיחִין לְפִי תֻּמָּן. אַף עַל פִּי שֶׁמַּשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ עַל פִּיהֶם וְנוֹטֵל כְּתֻבָּתָהּ אֵין הַיּוֹרְשִׁין נוֹחֲלִין עַל פִּיהֶם:

24 רש"י על חולין פתח ↗

« תורה תמימה על התורה Exodus 22:5 תורה תמימה על התורה Exodus 22:7 »