תורה תמימה על התורה, דברים כ״ד

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Deuteronomy 23:26 תורה תמימה על התורה Deuteronomy 25:1 »

1 תוספות על גיטין פתח ↗

בכתיבה מתגרשת - תרי וכתב לה כתיב אחד דרשינן וכתב לה לשמה ומוכתב אחרינא בכתיבה מתגרשת ומלה לה ולא לה ולחברתה:

1 תוספות על חולין פתח ↗

יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי - ולא דמי לדם הניתז לקמן חולין דף פז: דהתם אם לא היה ניתז לא היה צריך גרירה אבל כאן אי אפשר בלא גרירה:

1 רש"י על קידושין פתח ↗

ולא לה ולחבירתה - ששמותן שוין שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד אם כתב פלוני מגרש פלונית ופלונית נשיו:

2 רש"י על גיטין פתח ↗

הכי גרסינן אלא כי קתני מילתא דליתא בקדושין - כלומר כי פרכינן לעיל האיכא מחובר ולשמה לא תשני פסולא דאורייתא לא קתני אלא אימא מילתא דאיתא בקידושין לא קתני כגון לשמה ומחובר איתא נמי בשטרי קידושין כדכתיב דברים כ״ד:ב׳ ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר איתקוש הווייה ליציאה אבל בפני נכתב ליתיה בקידושין דתקנתא דרבנן בעלמא היא בגיטין דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה ועד כותי נמי אינו כשר בקידושין דהאי דאכשרו בגיטין היינו טעמא כדלקמן גיטין י ע"ב דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה מה שאין כן בשאר שטרות וערכאות נמי ליתא בקידושין היכא דאיכא עדי מסירה ישראל דבגט ושחרור הוא דגזרי דילמא אתי למיסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום עדי מסירה אי אמרת אינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא:

3 גיטין פתח ↗

זָכָה שֵׁנִי – שִׁלְּחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״. וְאִם לָאו – קוֹבַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״ – כְּדַאי הוּא בְּמִיתָה; שֶׁזֶּה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ, וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

4 יבמות פתח ↗

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ — אֲסוּרָה, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה״ — לְרַבּוֹת סוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה.

4 נדה פתח ↗

הִיא תּוֹעֵבָה וְאֵין בָּנֶיהָ תּוֹעֲבִין.

4 קידושין פתח ↗

וּמוֹדֶה רָבָא בְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה, שֶׁאִם בָּעַל וְלֹא קִידֵּשׁ – שֶׁלּוֹקֶה. ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו״ אָמַר רַחֲמָנָא, וַהֲרֵי הוּא חִילֵּל. וּשְׁנֵיהֶם מוֹדִים בְּמַחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, שֶׁאִם בָּעַל וְלֹא קִידֵּשׁ – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה, דֶּרֶךְ לִיקּוּחִין אָסְרָה תּוֹרָה.

5 טור פתח ↗

מברכין ברכת חתנים קודם כניסת חופה והן ששה ברכות בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו: בא"י אמ"ה יוצר האדם: בא"י אמ"ה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד בא"י יוצר האדם: שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה בא"י משמח ציון בבניה: שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם בא"י משמח חתן וכלה: בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה שלום וריעות מהרה יי' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה: כתב הרמב"ם אם היה שם יין מביאין כוס של יין ומברך על היין תחילה ומסדר כולן על הכוס ונמצא מברך ז' ברכות ויש מקומות שנוהגין להביא הדס עם יין ומברך על ההדס אחר היין ואח"כ מברך ז' ברכות ור"ן כתב אם הוא במקום שאין שם יין מצוי יקח צימוקים וישרה אותם במים ויסחוט אותם ויברך עליו ואם לא ימצא צמוקים יברך על השכר שהכל דלא סגי בלא כסא אבל ברכת אירוסין אם לא ימצא יין ואפילו יש שם שכר מברך בלא כוס ברכת אירוסין דלאו מצוה מן המובחר הוא אבל ברכת חתנים שהיא ז' ברכות חייב לברך על הכוס בפ"ה או שהכל על השכר אם לא ימצא יין כל עיקר ואם יש ב' חתנים מתברכין כאחד וכן הורה א"א ז"ל הלכה למעשה לברך לשני חתנים כאחד וכ"כ הרמב"ם יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחד ביום אחד ומברך ברכת חתנים כא' אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל א' וא' שמחה הראויה לה עם בתולה ז' ועם בעולה ג' ולא מערבין שמחה בשמחה ע"כ במקום שנוהגין שהחתן מתייחד עם הכלה אחר האירוסין מברך ברכת חתנים מיד בשעת האירוסין והאידנא אין נוהגין ליארס אלא בשעת חופה הלכך מברך ברכת אירוסין וברכת נישואין יחד זה אחר זה וצריך כוס לכל א' וא' כ' הרמב"ם המארס האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין אסורה היא שאין ברכת חתנים עושה נישואין אלא כניסה לחופה אירס ונכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא כנשואה גמורה וחוזר ומברך אחר כמה ימים ע"כ אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים בני חורין וחתנים מן המנין ומברכין אותם כל ז' אחר אכילה והוא שיהא שם פנים חדשות שלא אכלו בחופה אפילו היו בשעת ברכה ואינו נקרא פנים חדשות אא"כ מרבים בשבילם ויש מקומות שנוהגין שהקהל הולכים עם החתן מב"ה לביתו ביום שבת שחרית אחר התפלה ומברכים שם ז' ברכות ויראה שאינו מנהג טוב שאפי' אם יש שם מי שלא היה בשעת ברכה לא מקרי פנים חדשות כיון שאין מרבים בשבילו וכ"כ רב האיי שאינו מנהג יפה אלא שאין איסור בדבר ושבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית וכתבו התוספות לפי שאין עושים מצות חבילות חבילות אין מברכין ברכת המזון וברכת חתנים על כוס אחד אלא מביאין כוס ומברכין עליו ברכת המזון ולאחר שסיים ברכת המזון מניחו לפניו ומביאין לו כוס אחר ואומר עליו ו' ברכות ומניחו ונוטל הכוס שבירך עליו ברכת המזון ואומר עליו בפ"ה וכן נוהגים באשכנז ובצרפת ובספרד אין נוהגין כן אלא אומרים הכל על כוס א' ואין מברכין אותם אלא במקום חופה וכתב א"א הרא"ש ז"ל וצריך לדקדק מה נקרא חופה אם במקום שמברכין ברכת נישואין דהיינו תחילת הנישואין ולהכי קרי ליה חופה אי אפשר לומר כך שלפעמים מברכין אותו ברחוב העיר כשהם מרובים אלא מקום עיקר ישיבת חתן והכלה קרי חופה ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל ז' ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא נקרא חופה ושם מברכין ואם יצא משם לאכול בבית אחר ודעתו לחזור אח"כ לחופתו אין מברך שם שבעה ברכות אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו הבית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ברכת חתנים וכן לפעמים שהולכים החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים וי"א שאם אוכלים בשנים או בג' בתים שאין מברכין ברכת חתנים ולא שהשמחה במעונו אלא בבית החופה ולי נראה שאם יש שמש שמשמש בכל הבתים השמש מצרפן ומברכין בכולן שבע ברכות וה"ר יחיאל אומר בשם מר ה"ר יהודה שאפילו אין שמש כיון שהתחילו אותן של שאר הבתים לסעוד כשהתחילו אותן של החופה כולם חשובים כאחד לשמחה ומברכין ברכת חתנים כיון שאוכלין מסעודה שתקנו בחופה וכן עמא דבר ע"כ לא היו שם פנים חדשות אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה הראשונה ל"ש אכלו בו ביום או בלילה של אחריו אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא מברכין כל ז' ונראה דאפי' אלמנה לאלמן שאין מברכין ז' ברכות אלא יום אחד אפילו איכא פנים חדשות שהשמחה במעונו ואשר ברא מברכין כל ג' בזמן שמחתם ואומרים אותה אפי' אין שם י' וי"א שגם אשר ברא צריך עשרה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל מז' ואילך עד תשלום שלשים אומר שהשמחה במעונו בין אם מזמינם סתם בין אם מזמינם בשביל החופה ומל' ואילך עד תשלום השנה אם מזמינם לאכול בשביל החופה אומר שהשמחה במעונו ואם מזמינם סתם אין אומרין אותו ובני החופה מתחילין לאומרו משעה שמתחילין להכין צרכי החופה וכתוב בספר המצות והאידנא ערבה כל שמחה ואין לומר אותו כלל אחר שבעה ואחת בתולה ואחת אלמנה מברכין לה ברכת חתנים כל שבעה בתולה אפילו נשאת לאלמן ואלמנה דוקא שנישאת לבחור אבל אם נישאת לאלמן אין מברכין אלא יום אחד:

5 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

הלכה: בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים כו׳. אָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא לֹא סוֹף דָּבָר חֲדָשִׁים אֶלָּא אֲפִילוּ שְׁחָקִים כְּאִילּוּ הֵם חֲדָשִׁים לוֹ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְשֵׁם רִבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא אָמַר קָנָה אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. נִיתַּן לוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ הָטּוֹב וְהַמֵּטִיב. רִבִּי בָּא אֲבוּהּ דְּרִיבִּי בָּא מַארִי בְשֵׁם רִבִּי אָחָא קָנָה אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. נִיתַּן לוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ הָטּוֹב וְהַמֵּטִיב. לָבַשׁ בְּגָדִים אוֹמֵר בָּרוּךְ מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים.

5 בבא מציעא פתח ↗

אֶלָּא הָא דִּתְנַן: מָצָא תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת אוֹ אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, הָכִי נָמֵי דְּנִיחָא לֵיהּ לְלֹוֶה לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ לְמַלְוֶה? אֶלָּא אָמַר רָבָא: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ קוֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ?! אֶלָּא דׇּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי. לָאו בְּסִימָנִין? שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא. ״אִם תִּמְצֵי לוֹמַר״?! הָא פְּשִׁיט לֵיהּ סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר כִּדְשַׁנִּינַן. סִימָנִין וְסִימָנִין – יַנִּיחַ. סִימָנִין וְעֵדִים – יִנָּתֵן לְבַעַל הָעֵדִים. סִימָנִין וְסִימָנִין וְעֵד אֶחָד – עֵד אֶחָד כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי, וְיַנִּיחַ. עֵדֵי אֲרִיגָה וְעֵדֵי נְפִילָה – תִּנָּתֵן לְעֵדֵי נְפִילָה, דְּאָמְרִינַן זַבּוֹנֵי זַבְּנַהּ וּמֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא נְפַל. מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ – תִּנָּתֵן לְמִדַּת אׇרְכּוֹ, דְּמִדַּת רׇחְבּוֹ שַׁעוֹרֵי קָא מְשַׁעַר לַהּ כַּד מִכַּסֵּי לַהּ מָרַהּ וְקָאֵי, וּמִדַּת אׇרְכּוֹ לָא מִשְׁתַּעַר לֵהּ. מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ וּמִדַּת גַּמָּיו – יִנָּתֵן לְמִדַּת אׇרְכּוֹ וְרׇחְבּוֹ. מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ וּמִדַּת מִשְׁקְלוֹתָיו – יִנָּתֵן לְמִדַּת מִשְׁקְלוֹתָיו. הוּא אוֹמֵר סִימָנֵי הַגֵּט וְהִיא אוֹמֶרֶת סִימָנֵי הַגֵּט – יִנָּתֵן לָהּ. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּמִדַּת אׇרְכּוֹ וְרׇחְבּוֹ, דִּלְמָא בַּהֲדֵי דְּנָקֵיט לֵיהּ חֲזַיְתֵיהּ. אֶלָּא – נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִי. הוּא אוֹמֵר סִימָנֵי הַחוּט, וְהִיא אוֹמֶרֶת סִימָנֵי הַחוּט – יִנָּתֵן לָהּ. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּחִיוָּרָא וּבְסוּמָּקָא, וְדִלְמָא בַּהֲדֵי דְּנָקֵיט לֵיהּ חֲזַיְתֵיהּ? אֶלָּא בְּמִדַּת אׇרְכּוֹ. הוּא אוֹמֵר בַּחֲפִיסָה וְהִיא אוֹמֶרֶת בַּחֲפִיסָה – יִנָּתֵן לוֹ. מַאי טַעְמָא? מִידָּע יָדְעָה דְּכֹל מָה דְּאִית לֵיהּ בַּחֲפִיסָה הוּא דְּמַנַּח לֵיהּ. מַתְנִי׳ וְעַד מָתַי חַיָּיב לְהַכְרִיז? עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלֹשָׁה, וְיַחְזוֹר שְׁלֹשָׁה, וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד. גְּמָ׳ תָּנָא: שְׁכֵנֵי אֲבֵידָה. מַאי שְׁכֵנֵי אֲבֵידָה? אִילֵימָא שְׁכֵינִים דְּבַעַל אֲבֵידָה? אִי יָדַע לֵיהּ לֵיזוֹל וְלַהְדְּרַיהּ נִהֲלֵיהּ! אֶלָּא שְׁכֵנֵי מָקוֹם שֶׁנִּמְצֵאת בּוֹ אֲבֵידָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוּ׳. וּרְמִינְהוּ: בִּשְׁלֹשָׁה בִּמְרַחְשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ, שֶׁהוּא חֲמִישָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת! אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כָּאן – בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּנְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לְרַב״ – בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי. בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, דְּלָא נְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים״ – לָא בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא כְּתִיב ״וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְגוֹ׳ וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְכׇל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם״. וְכֵיוָן דְּהָכִי הוּא, אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא: מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּנְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, דִּמְצַוַּות עָלְמָא, וּמִשְׁתַּכְחִי שְׁיָירָתָא דְּאָזְלִי בֵּין בִּימָמָא וּבֵין בְּלֵילְיָא – לָא בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי, וְסַגִּי בִּתְלָתָא יוֹמָא. מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, דְּלָא נְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, וְלָא מְצַוַּות עָלְמָא, וְלָא מִשְׁתַּכְחִי שְׁיָירָתָא דְּאָזְלִי בֵּין בִּימָמָא וּבֵין בְּלֵילְיָא – בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי. רָבָא אֲמַר: לָא שְׁנָא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלָא שְׁנָא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, לֹא הִטְרִיחוּ רַבָּנַן בַּאֲבֵדָה יוֹתֵר מִדַּאי. אָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ כִּי מַכְרֵיז, גְּלִימָא מַכְרֵיז. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, בָּעֵינַן לְמִטְפֵּי לֵיהּ חֲדָא יוֹמָא לְעַיּוֹנֵי בְּמָאנֵיהּ. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: גְּלִימָא מַכְרֵיז. שְׁמַע מִינַּהּ. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, לֹא הִטְרִיחוּ רַבָּנַן בַּאֲבֵידָה יוֹתֵר מִדַּאי. תָּנוּ רַבָּנַן: רֶגֶל רִאשׁוֹן אוֹמֵר רֶגֶל רִאשׁוֹן, רֶגֶל שֵׁנִי אוֹמֵר רֶגֶל שֵׁנִי, רֶגֶל שְׁלִישִׁי אוֹמֵר סְתָם. וְאַמַּאי? לֵימָא רֶגֶל שְׁלִישִׁי! דְּלָא אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּשֵׁנִי. שֵׁנִי נָמֵי

6 בבא מציעא פתח ↗

מַתְנִי׳ הַחוֹבֵל אֶת הָרֵיחַיִם – עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּיב מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֲבֹל רֵיחַיִם וָרָכֶב״. וְלֹא רֵיחַיִם וָרֶכֶב בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כׇּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אוֹכֶל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל״.

6 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

כשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו טור מסדרין לבעל חוב כיצד אומרי' ללוה הבא כל המטלטלי' שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת ואפילו כלי אוכל נפש נ"י ס"פ המקבל ונותנין לו מהכל מזון ל' יום כבינוני שבעיר אע"פ שאכל תחילה כעני נ"י פרק הנ"ל וכסות שנים עשר חדש ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירים אותה ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש ומטה ליישב עליה ומטה ומצע ושאר צרכי המטה טור הראוים לו לישן עליהם ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו ואין נותנים כלום באלו לאשתו ובניו אע"פ שהם קטנים שהוא חייב במזונותיהם ונותנין לו סנדלו ותפיליו היה אומן נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין פירש"י דילדייר בלעז קטנה ומחלק בה את הנסרים ושתי מגרות הי' לו מין א' מרובה ומין א' מועט נותנים לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מהמועט ואין לוקחים לו כלים מדמי המרובה היה איכר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות אלא מאלו אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלים בב"ד וינתנו לבעל חובו ואפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו אין מניחים לו ספריו ואפילו ספר תורה לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם וה"ה למקומות בית הכנסת כשהם בכלל נכסים ובעל חוב גובה מהם חובו:

7 תוספות על סנהדרין פתח ↗

איש דבר מצוה אין - יש ספרים שכתוב בהן אשה לא ואע"ג דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' הני מילי בפרשה שנאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש בהדיא ממעטין אשה כדפירש שלהי פרק ד' מיתות לעיל סנהדרין סו. גבי מקלל אביו ואמו:

8 שבת פתח ↗

וַעֲבוֹדָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת — מִילָה דּוֹחָה אוֹתָהּ. שַׁבָּת שֶׁנִּדְחֵית מִפְּנֵי הָעֲבוֹדָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא מִילָה דּוֹחָה אוֹתָהּ?

8 משנה תורה, הלכות טומאת צרעת פתח ↗

הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה בֵּין כֻּלָּן בֵּין מִקְצָתָן. אוֹ הִכְוָה אֶת הַמִּחְיָה כֻּלָּהּ אוֹ מִקְּצָתָהּ. אוֹ הַקּוֹצֵץ הַנֶּגַע כֻּלּוֹ מִבְּשָׂרוֹ אוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הַבַּיִת. בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא לַכֹּהֵן בֵּין בְּתוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ בְּתוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ אַחַר הַפִּטּוּר הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד ח "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם", תִּשְׁמְרוּ שֶׁלֹּא יִתְלֹשׁ אוֹ שֶׁיָּקֹץ. אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיּוֹעִילוּ מַעֲשָׂיו וְאִם לֹא הוֹעִילוּ אֵינוֹ לוֹקֶה. כֵּיצַד. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שָׁלֹשׁ שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת וְתָלַשׁ אַחַת. כָּוָה מִקְצָת הַמִּחְיָה וְנִשְׁאַר מִמֶּנָּה כַּעֲדָשָׁה. אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי הוּא טָמֵא כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן הַמְגַלֵּחַ אֶת הַנֶּתֶק לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יג לג "וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ". וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַלֵּחַ כָּל הַנֶּתֶק בְּתַעַר. וּמֻתָּר לִמְצֹרָע לִשָּׂא בְּמוֹט עַל כְּתֵפוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַצָּרַעַת וְלִקְשֹׁר הַסִּיב עַל רַגְלוֹ וְאִם הָלְכוּ סִימָנֵי טֻמְאָה יֵלְכוּ וְהוּא שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְכָךְ:

10 בבא מציעא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ״. לְבֵיתוֹ אִי אַתָּה נִכְנָס, אֲבָל אַתָּה נִכְנָס לְבֵיתוֹ שֶׁל עָרֵב. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר וְגוֹ׳״.

11 תוספות על חולין פתח ↗

עוים מתימן באו כו' - ב' מקראות הם בספר יהושע יג והכי כתיב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים והדר כתיב מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי והשתא מפרשה רב והעוים דכתיב בסוף קרא קמא קאי אתימן דבראש קרא דבתריה:

12 יומא פתח ↗

מַתְנִי׳ מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵּית דִּין, וְקוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיּוֹם, וְאוֹמְרִים לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל! קְרָא אַתָּה בְּפִיךְ, שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא לֹא לָמַדְתָּ. עֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים שַׁחֲרִית מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר מִזְרָח, וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בַּעֲבוֹדָה. כׇּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁיכָה לֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֶאֱכוֹל הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁינָה.

12 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

אפילו הוא עשיר הרבה בקרקעות ואין לו מטלטלים אלא אלו שמשכן צריך להחזירם לו אבל אם יש לו מטלטלים אחרים שא"צ לאלו א"צ להחזיר לו:

13 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

אכפיה לרב נתן. וא"ת והא בפרק כל הבשר חולין דף קי: ושם ד"ה כל אמר כל מ"ע שמתן שכרה כתובה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך דברים ט״ו:י׳ ואר"ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה כתובות דף נג. ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו' ולריצב"א נראה דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר שם דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה"פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם א"ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב כתובות דף פו: ושם וע"ע תוס' כתובות מט: ד"ה אכפייה ותוס' חולין קי: ד"ה כל:

13 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

לפיכך אם אבד וכו' ואם נאנס המשכון כגון שנלקח וכו' עד פרוטה אחרונה. א"א אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ"ל:

14 תורה תמימה על התורה פתח ↗

אביון. מלמד שאביון תאב קודם יטע' במ"ר פ' בהר, בשבעה שמות נקרא עני, עני, אביון, מסכן, דל, מך, רש, דך, וכולם מורים ענינים מיוחדים, ואביון מורה שהוא רואה הכל ותאב הכל, וכ"א במכילתא משפטים ודל לא תהדר בריבו, אין לי אלא דל, עני תאב מניין ת"ל לא תטה משפט אביונך בריבו, ויתכן לומר דנקרא עני כזה בשם זה ע"פ לשון הכתוב בקהלת י"ב ותפר האביונה ודרשו בשבת קנ"ב א' האביונה זו התאוה, והטבעיים כתבו דבאיזו מדינות אזיא ואפריקי גדל פרי עץ צלף ונקרא בשם זה וסגולתו לעורר התאות, ונזכר שם פרי זו במשנה ו' פ"ד דמעשרות, וקמ"ל כאן דעני כזה קודם לעני אחר לצדקה, והטעם פשוט מפני שצערו מרובה מעני אחר. ויש להעיר בזה ממ"ש בב"מ קי"א ב' בפ' לא תעשוק שכיר עני ואביון להקדים עני לאביון, וזה לכאורה היפך ממ"ש כאן, וי"ל משום דהתם מבואר בטעם הדבר משום דהעני מכסיף לתבוע והאביון רגיל לבושת ולא מכסיף, אבל הכא בצדקה תלוי הדבר במי שצערו מרובה, והאביון מרובה צערו לכן הוא קודם. .שם

15 בבא מציעא פתח ↗

לְעוֹלָם לָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, וְשָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״וְלֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר״: כֹּל שֶׁפְּעוּלָּתוֹ אִתְּךָ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ גֵּר תּוֹשָׁב נָמֵי! אָמַר קְרָא ״רֵעֲךָ״ – רֵעֲךָ, וְלֹא גֵּר תּוֹשָׁב.

16 סנהדרין פתח ↗

גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״. מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם לְלַמֵּד שֶׁלֹּא יוּמְתוּ אָבוֹת בַּעֲוֹן בָּנִים וּבָנִים בַּעֲוֹן אָבוֹת, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ״.

16 ברכות פתח ↗

וְלֹא בְּיָדַיִם מְזוֹהָמוֹת. רָבִין וְאַבָּיֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא, קַדְמֵיהּ חֲמָרֵיהּ דְּרַבִּין לִדְאַבָּיֵי וְלָא אֲמַר לֵיהּ ״נֵיזִיל מָר״. אֲמַר: מִדִּסְלִיק הַאי מֵרַבָּנַן מִמַּעְרְבָא, גַּס לֵיהּ דַּעְתֵּיהּ. כִּי מְטָא לְפִתְחָא דְבֵי כְנִישְׁתָּא אֲמַר לֵיהּ: נֵיעַל מָר. אֲמַר לֵיהּ: וְעַד הַשְׁתָּא לָאו מָר אֲנָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְכַבְּדִין אֶלָּא בְּפֶתַח שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מְזוּזָה. דְּאִית בַּהּ מְזוּזָה — אִין, דְּלֵית בַּהּ מְזוּזָה — לָא, אֶלָּא מֵעַתָּה, בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ, דְּלֵית בְּהוּ מְזוּזָה, הָכִי נָמֵי דְּאֵין מְכַבְּדִין? אֶלָּא אֵימָא: בְּפֶתַח הָרָאוּי לִמְזוּזָה. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הַמְסוּבִּין רַשָּׁאִין לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַבּוֹצֵעַ. יָתֵיב רַב סָפְרָא וְקָאָמַר: ״לִטְעוֹם״ אִיתְּמַר. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בַּקְּעָרָה, שְׁלֹשָׁה — אֵין מַמְתִּינִין. הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה, וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה עָסֵיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב קַטִּינָא, קָדֵים וְיָתֵיב וְקָמַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ: אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיִּכְלֶה ״אָמֵן״ מִפִּי הָעוֹנִים. רַב חִסְדָּא אָמַר מִפִּי רוֹב הָעוֹנִים. אָמַר לוֹ רָמֵי בַּר חָמָא: מַאי שְׁנָא רוּבָּא — דְּאַכַּתִּי לָא כָּלְיָא בְּרָכָה, מִיעוּטָא נָמֵי לָא כָּלְיָא בְּרָכָה? אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יוֹתֵר מִדַּאי — אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹנִין לֹא ״אָמֵן״ חֲטוּפָה, וְלֹא ״אָמֵן״ קְטוּפָה, וְלֹא ״אָמֵן״ יְתוֹמָה, וְלֹא יִזְרוֹק בְּרָכָה מִפִּיו. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יְתוֹמָה — יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים, חֲטוּפָה — יִתְחַטְּפוּ יָמָיו, קְטוּפָה — יִתְקַטְּפוּ יָמָיו. וְכׇל הַמַּאֲרִיךְ בְּ״אָמֵן״ — מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. רַב וּשְׁמוּאֵל הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. אֲתָא רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא, הֲוָה קָמְסַרְהֵב וְאָכֵיל. אֲמַר לֵיהּ רַב: מָה דַעְתָּךְ — לְאִיצְטְרוֹפֵי בַּהֲדַן, אֲנַן אֲכִילְנָא לַן. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: אִלּוּ מַיְיתוּ לִי אַרְדִּילַיָּא וְגוֹזָלַיָּא לְאַבָּא, מִי לָא אָכְלִינַן? תַּלְמִידֵי דְּרַב הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. עָל רַב אַחָא. אָמְרִי: אֲתָא גַּבְרָא רַבָּא דִּמְבָרֵךְ לַן. אָמַר לְהוּ: מִי סָבְרִיתוּ דְּגָדוֹל מְבָרֵךְ? עִיקָּר שֶׁבַּסְּעוּדָה מְבָרֵךְ. וְהִלְכְתָא גָּדוֹל מְבָרֵךְ, אַף עַל גַּב דַּאֲתָא לְבַסּוֹף. אָכַל דְּמַאי וְכוּ׳: הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי, וַחֲזֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. וְאָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ: פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא אֶלָּא שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִים, וְהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְלֹא הִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִים — פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״ — מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בִּכְרִי נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא

17 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

כָּל הַמַּטֶּה מִשְׁפָּט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלָאו אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט טו "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט". וְאִם הָיָה גֵּר עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יז "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר". וְאִם הָיָה יָתוֹם עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יז "מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם":

17 בבא מציעא פתח ↗

מַתְנִי׳ אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּיה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה – אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה״.

19 סוטה פתח ↗

וָיו לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. מַאי קָאָמַר רַחֲמָנָא — הַמְיוּחָדִין שֶׁבְּשׁוֹפְטֶיךָ. אֶלָּא מֵעַתָּה: ״וְיָצְאוּ״ — שְׁנַיִם, ״וּמָדְדוּ״ — שְׁנַיִם, לְרַבִּי יְהוּדָה הֲרֵי כָּאן תִּשְׁעָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲרֵי כָּאן שִׁבְעָה! הַהוּא, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְיָצְאוּ״ — הֵן וְלֹא שְׁלוּחֵיהֶן, ״וּמָדְדוּ״ — שֶׁאֲפִילּוּ נִמְצָא בַּעֲלִיל לָעִיר הָיוּ מוֹדְדִין, שֶׁמִּצְוָה לַעֲסוֹק בִּמְדִידָה. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״זְקֵנֶיךָ״ — זוֹ סַנְהֶדְרִין, ״שֹׁפְטֶיךָ״ — זֶה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל. מֶלֶךְ — דִּכְתִיב: ״מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ״, כֹּהֵן גָּדוֹל — דִּכְתִיב: ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה וְגוֹ׳״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב בְּמֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל הוּא דִּפְלִיג, אֲבָל בְּסַנְהֶדְרִי, אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה אִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא בְּסַנְהֶדְרִי נָמֵי פְּלִיג, עַד דְּאִיכָּא כּוּלַּהּ סַנְהֶדְרִי? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: מְצָאָן זָקֵן מַמְרֵא אַבֵּי פַגֵּי וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן, יָכוֹל תְּהֵא הַמְרָאָתוֹ הַמְרָאָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם. דִּנְפוּק כַּמָּה? אִילֵימָא דִּנְפוּק מִקְצָתָן, דִּלְמָא הָנָךְ דְּאִיכָּא גַּוָּאֵי כְּווֹתֵיהּ סְבִירָא לְהוּ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא דִּנְפוּק כּוּלְּהוּ. וּלְמַאי? אִי לִדְבַר הָרְשׁוּת — מִי מָצוּ נָפְקִי? וְהָכְתִיב: ״שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג״, שֶׁאִם נִצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לָצֵאת, אִם יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה כְּנֶגֶד סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה — יוֹצֵא, וְאִם לָאו — אֵינוֹ יוֹצֵא. אֶלָּא פְּשִׁיטָא לִדְבַר מִצְוָה. לְמַאי? לָאו לִמְדִידַת עֶגְלָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָא, דִּלְמָא לְהוֹסִיף עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת. כְּדִתְנַן: אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: מְצָאָן אַבֵּית פַּגֵּי וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן, כְּגוֹן שֶׁיָּצְאוּ לִמְדִידַת עֶגְלָה אוֹ לְהוֹסִיף עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, יָכוֹל תְּהֵא הַמְרָאָתוֹ הַמְרָאָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ״, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם. נִמְצָא טָמוּן בַּגַּל אוֹ תָּלוּי בָּאִילָן. לֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלָא רַבָּנַן. דְּתַנְיָא: ״וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה״ — פְּרָט לְטָמוּן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״בַּשָּׂדֶה״ — לְרַבּוֹת אֶת הַטָּמוּן. אָמַר רַב: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, הָכָא מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא, הָתָם מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא. דִּכְתִיב: ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל״ — הֵיכָא דְּמִשְׁתְּכַח, ״בָּאֲדָמָה״ — פְּרָט לְטָמוּן. וְהָתָם מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא — דִּכְתִיב: ״כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר״. שִׁכְחָה דּוּמְיָא דְּקָצִיר: מָה קָצִיר בְּגָלוּי — אַף שִׁכְחָה בְּגָלוּי, כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּשָּׂדֶה״ — לְרַבּוֹת אֶת הַטָּמוּן. לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, תִּיפּוֹק לֵיהּ מִשִּׁכְחָה דּוּמְיָא דְּקָצִיר! אִין הָכִי נָמֵי. וְאֶלָּא ״בַּשָּׂדֶה״, לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת שִׁכְחַת קָמָה. וְרַבָּנַן שִׁכְחַת קָמָה מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מִ״כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְּשָׂדְךָ״. וְרַבִּי יְהוּדָה מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פְּרָט לְשֶׁצָּפוּ עוֹמָרִין לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ. וְרַבָּנַן: מִ״בַּשָּׂדֶה״ ״בְּשָׂדֶךָ״. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״בַּשָּׂדֶה״ ״בְּשָׂדֶךָ״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: צָפוּ עוֹמָרִין לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, מַהוּ? אֲוִיר שָׂדֶה כְּשָׂדֶה דָּמֵי, אוֹ לָאו כְּשָׂדֶה דָּמֵי? אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב פַּפֵּי, וְאָמְרִי לָהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב זְבִיד: תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: פְּרָט לְשֶׁצָּפוּ עוֹמָרִין לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ. דַּחֲבֵירוֹ — אִין, לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ — לָא. וְלִיטַעְמָיךְ: לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ, צָפוּ — אִין, מוּנָּחִין — לָא? וְהָא בָּעֵינַן ״בְּשָׂדֶךָ״, וְלֵיכָּא! אֶלָּא: לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ, וַאֲפִילּוּ מוּנָּחִין. וְהַאי דְּקָאָמַר צָפוּ, דְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אֶלָּא בְּצָפוּ. תָּא שְׁמַע: עוֹמֶר שֶׁהֶחְזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר, וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי חֲבֵירוֹ, וּשְׁכָחוֹ — הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה, וְהָעֶלְיוֹן אֵינוֹ שִׁכְחָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: שְׁנֵיהֶם אֵינָן שִׁכְחָה, הַתַּחְתּוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמוּן, וְהָעֶלְיוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָף. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּתַחְתּוֹן, אֲבָל בְּעֶלְיוֹן — דִּבְרֵי הַכֹּל לָא הָוֵאי שִׁכְחָה! שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאַחְזֵיק בֵּיהּ זְכָה בֵּיהּ. אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא עַל גַּבֵּי חֲבֵירוֹ? אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה נָמֵי! אִין הָכִי נָמֵי, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״עַל גַּבֵּי חֲבֵירוֹ״, מִשּׁוּם תַּחְתּוֹן. וְהָא ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָף״ קָאָמַר! אֵימָא: ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּצָף״. אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְאַבָּיֵי: שְׁנֵי חֲלָלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, מֵהֵיכָן הוּא מוֹדֵד? מִין בְּמִינוֹ הָוֵי טָמוּן, וּמִין בְּמִינוֹ לָא הָוֵי צָף, וּמֵעֶלְיוֹן מוֹדֵד. אוֹ דִּלְמָא: מִין בְּמִינוֹ הָוֵי צָף, וּמִין בְּמִינוֹ לָא הָוֵי טָמוּן, וּמִתַּחְתּוֹן מוֹדֵד. אוֹ דִּלְמָא: מִין בְּמִינוֹ הָוֵי טָמוּן, וּמִין בְּמִינוֹ הָוֵי צָף, וְלֹא מִתַּחְתּוֹן מוֹדֵד וְלֹא מֵעֶלְיוֹן מוֹדֵד? אֲמַר לֵיהּ:

19 תלמוד ירושלמי פאה פתח ↗

משנה: הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר וְהַסּוּמָא יֵש לוֹ שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִיטּוֹל אֶת הַגַּס הַגַּס אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אִם אָמַר הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶׁאֲנִי שֹׁכֵחַ אֲנִי לוֹקֵחַ יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. הלכה: כֵּינִי מַתְנִיתָא הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר בַּלַּיְלָה סוּמָא בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה לֹא סוֹף דָּבָר גַּסִּין אֶלָּא דַקִּין וְכִי מֵאַחַר שֶׁדַּרְכוֹ לִבְחוֹן בְּגַסִּין אֲפִילוּ דַקִּין אֵין לָהֶן שִׁכְחָה. אָמַר הֲרֵינִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטּוֹל יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָטֵל.

20 חולין פתח ↗

שְׁנַיִם שֶׁבָּאִילָן: הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה, דִּכְתִיב ״כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שֶׁלֹּא תִּטּוֹל תִּפְאַרְתּוֹ מִמֶּנּוּ, ״אַחֲרֶיךָ״ – זוֹ שִׁכְחָה.

1 כי יקח. תניא, מניין שכשם שאשה נקנית בביאה כך נקנית בהעראה, ת"ל כי יקח ואתיא קיחה קיחה מחייבי כריתות . יבמות נ"ה ב'

2 כי יקח. אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר ר"פ חיי נתתי כסף השדה קח ממני, מכאן לאשה שנקנית בכסף . קדושין ד' ב'

3 כי יקח. נתנה היא לו וקדשתו לא הוי קדושין, דכתיב כי יקח ולא כי תקח . שם שם

4 כי יקח. תניא, האומר לאשה הריני אישך הריני בעלך הריני ארוסך אין כאן בית מיחוש, מאי טעמא, דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו . קדושין ו' א'

5 כי יקח. תניא, האומר לאשה הרי את לקוחתי מקודשת, דכתיב כי יקח איש אשה . שם שם

6 כי יקח. תניא, כיצד אשה נקנית בשטר, כתב לו בתך מקודשת לי הרי זו מקודשת, ואע"פ דבשטרי זביני המוכר כותב שדי מכורה לך, שאני הכא דכתיב כי יקח איש, בבעל תלי רחמנא . שם ט' א'

7 כי יקח איש. הקטן אין קדושיו קדושין, מאי טעמא, כי יקח איש כתיב . כתובות ע"ג ב' ברש"י

8 כי יקח איש אשה. תניא, רבי שמעון אומר, מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש , מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש . קדושין ב' ב'

9 אשה. אמר רבא, האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת, מאי טעמא, אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה . קדושין ז' א'

10 ובעלה. תניא, האשה נקנית בביאה, דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, מלמד שנקנית בביאה . שם ד' ב'

11 והיה אם וגו'. בש"א, לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר, שנא' והיה וגו' כי מצא בה ערות דבר, דהא מצא בה ערות דבר . גיטין צ' א'

12 ערות דבר. נאמר כאן דבר ונאמר להלן פ' שופטים על פי שנים עדים יקום דבר, מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים . גיטין צ' א'

13 ערות דבר. אמר ליה רב פפא לרבא, לא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מהו, אמר ליה, מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו כ"ב כ"ט כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד . שם שם

14 ערות דבר. האשה שהיא יוצאת וראשה פרוע וטווה בשוק ופרוטה משני צדדיה ורוחצת במקום שאנשים רוחצים, מצוה מה"ת לגרשה, שנא' כי מצא בה ערות דבר . שם שם ב'

15 וכתב. אמר רבא, אע"פ שהאשה נותנת שכר הסופר לא מיפסל משום וכתב ולא וכתבה, מאי טעמא אקנויי אקני ליה רבנן . שם כ' א'

16 וכתב. יכול מקשינן יציאה להויה, מה הויה בכסף אף יציאה בכסף ת"ל וכתב, בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף . שם כ"א ב'

17 וכתב. למעוטי היכא דלאו איהו קא כתיב ליה . שם כ"ד ב'

18 וכתב. מלמד שהבעל נותן שכר הסופר, והאידנא דלא עבדינן הני שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לשהייה . ב"ב קס"ח א'

19 וכתב. וכתב ולא וחקק, וכתב ולא מטיף, וכתב ולא השופך . ירושלמי גיטין פ"ב ה"ג

20 וכתב. אין לי אלא בדיו, מניין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום תלמוד לומר וכתב מכל מקום ספרי.

21 וכתב לה. לה לשמה . גיטין כ' א'

22 וכתב לה. לה ולא לה ולחבירתה . שם פ"ז א'

23 ספר. ספר אחד ולא שנים ושלשה ספרים . שם כ' ב'

24 ספר. זה אחד מן המקומות שהלכה עוקבת את המקרא, התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר . סוטה ט"ז א'

25 ספר. מה ספר שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש, מלמד שאין כותבין גט במחובר לקרקע . ירושלמי גיטין פ"ב ה"ג

26 ספר. אין לי אלא ספר, מניין לרבות עלי קנים, עלי אגוז, עלי זית, עלי חרוב, ת"ל ונתן מכל מקום , א"כ למה נאמר ספר, מה ספר מיוחד שהוא של קיימא אף כל שהוא של קיימא ספרי.

27 ספר כריתת. האשה קונה עצמה בגט, דכתיב וכתב לה ספר כריתות . קדושין י"ג ב'

28 ספר כריתת. יכול תהא אשה יוצאת בחליצה בק"ו מיבמה שאינה יוצאת בגט יוצאת בחליצה, לא כש"כ אשת איש שיוצאת בגט תצא בחליצה, ת"ל ספר כריתות, ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה . שם י"ד ב'

29 ספר כריתת. דבר הכורת בינו לבינה, להוציא האומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם שאינו גט לפי שאין זה כריתות . גיטין כ"א ב'

30 ספר כריתת. למעוטי היכי דלא כתב לשם כריתות . שם כ"ד ב'

31 ספר כריתת. אמר רב חסדא, גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת, מאי טעמא, בעינן כריתות וליכא . שם ע"ח ב'

32 ספר כריתת. המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אינה מגורשת, מאי טעמא, בעינן כריתות וליכא . גיטין פ"ב ב'

33 ונתן. אמר רבא. אע"פ שהאשה נותנת שכר הסופר לא מיפסל משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי, מאי טעמא, ונתן – נתינת גט הוא . גיטין כ' א'

34 ונתן. כתב את הגט על העלה של זית או על איסורי הנאה כשר, ואע"פ דכתיב ונתן האי נתינת גט הוא . שם שם

35 ונתן. כותב את הגט על קרן של פרה ונותן לה את הפרה, אבל אם מקצצו ונותן לה פסול, מאי טעמא, דכתיב וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה . שם כ"א ב'

36 ונתן בידה. האומר לאשתו טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום, מאי טעמא, בעינן ונתן בידה . שם ע"ח א'

37 בידה. אמרי דבי רבי ינאי, השוטה אינה מתגרשת, דכתיב ונתן בידה, מי שיש לה יד לגרש את עצמה, יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה . יבמות קי"ג ב'

38 בידה. אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מניין, ת"ל ונתן מכל מקום . גיטין ע"ז א'

39 בידה. תנא רבי ישמעאל, ונתן בידה, אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מניין, ת"ל פ' חקת ויקח את כל ארצו מידו, ובי מידו לקח, אלא מהו מידו – מרשותו . ירושלמי גיטין פ"ח ה"א

40 בידה. וכי מאחר דמרבינן אפילו גגה חצרה וקרפיפה, מה ת"ל בידה, אלא מה ידה מיוחד שהיא רשותה אף כל דבר שהיא רשותה ספרי.

41 בידה. היה הגט כולו בידה וחוט אחד בידו אינה מגורשת, מאי טעמא, דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה . ירושלמי גיטין פ"ט סוף ה"א

42 בידה. אין לי אלא בידה שלה, ביד שלוחה מניין, ביד שלוחו מניין, משלוחו לשלוחה משלוחה לשלוחו מניין, ת"ל ונתן ונתן מכל מקום . שם פ"ו ה"א

43 בידה. היתה עומדת על ראש גג ביתה וזרקו לה, כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, מאי טעמא, דכתיב ונתן בידה – ברשותה . שם פ"ח ה"ג

44 ושלחה. המגרש לאשתו ואמר לה איני אישך, איני בעלך, איני ארוסך, אין כאן בית מיחוש, מאי טעמא, דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו . קדושין ו' א'

45 ושלחה. ושלח – מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה – מלמד שהיא עושה שליח , ושלח ושלחה – מלמד שהשליח עושה שליח . שם מ"א א'

46 ושלחה מביתו. תנא דבי רבי ישמעאל, השוטה אינה מתגרשת, דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצתה זו שמשלחה והיא חוזרת . יבמות קי"ג ב'

47 ושלחה מביתו. מלמד שאינה מתגרשת עד שיאמר לה הרי זה גיטך , מכאן אמרו, הזורק גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה, או שמצאתו מאחריו, קראתו והרי היא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטך ספרי.

1 ויצאה מביתו. מלמד שהאשה יוצאת מלפני האיש . שם

2 ויצאה והיתה. האב זכאי בבתו לקבל את גיטה, דכתיב ויצאה והיתה, מקיש יציאה להויה . כתובות מ"ז א'

3 ויצאה והיתה. האשה נקנית בשטר, דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר אף הויה בשטר . קדושין ה' א'

4 ויצאה והיתה. שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה פסול, דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה . שם ט' ב'

5 ויצאה והיתה. שטר אירוסין שכתבו שלא מדעתה אינה מקודשת, דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה . שם שם

6 ויצאה והיתה. האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה, דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח . שם מ"א א'

7 ויצאה והיתה. שטר אירוסין שכתבו במחובר פסול, דאמר קרא ויצאה והיתה, מקיש הויה ליציאה . גיטין י' א' ברש"י

8 ויצאה והיתה. היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה, קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת, וכן לענין קדושין דכתיב ויצאה והיתה מקיש הווה ליציאה . שם ע"ח א'

9 ויצאה והיתה. האומר לאשה הרי את מקודשת לי ותאסר לכל העולם חוץ מפלוני אינה מקודשת, דכתיב ויצאה והיתה, מקיש הויה ליציאה . שם פ"ב ב'

10 ויצאה והיתה. הקטנה מתגרשת בקדושי אביה, ואע"פ דכתיב ויצאה והיתה, אפ"ה אתיא לכלל הויה . שם פ"ה א'

11 ייצאה והיתה. האומר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם חוץ מקדושיך בשטר, מהו, מי אמרינן אפשר דמקדש בכסף ובביאה, או דילמא ויצאה והיתה אתקוש הויות להדדי, תיקו . שם שם

12 ויצאה והיתה. תניא, מניין שאין קדושין תופסין באשת איש, א"ר אמי בשם ר' ינאי, כתיב ויצאה והיתה לאיש אחר, כשתצא מביתו תהא לה הויה אצל אחר ירוש' יבמות פ"י ה"ה.

13 והלכה והיתה מלמד שלא תנשא בשכונתו ספרי.

14 והיתה. האב זכאי בבתו בקדושיה בשטר ובביאה, דאמר קרא והיתה אתקשי הויות להדדי, כשם שזוכה בקדושי כסף כך זוכה בקדושי שטר וביאה . כתובות מ"ו ב'

15 והיתה. האומר לאשה הריני בועלך על מנת שירצה אבא, לא רצה האב אינה מקודשת, ואע"פ דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע"י שליח, שאני הכא דאמר קרא והיתה אתקשי הויות להדדי, כשם שמתנה בקדושי כסף ושטר כך מתנה בקדושי ביאה . שם ע"ד א'

16 לאיש אחר. חייבי כריתות אין קדושין תופסין בהן, דאמר קרא והיתה לאיש אחר, לאחרים ולא לקרובים . קדושין ס"ז ב'

17 לאיש אחר. המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אינה מגורשת, מאי טעמא, דכתיב והיתה לאיש אחר – לכל איש ואיש . גיטין פ"ב ב'

18 לאיש אחר. קראו הכתוב אחר, לומר שאין זה בן זוגו של ראשון. שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לביתו . שם צ' ב'

19 לאיש אחר. המקנא לאשתו ונכנסה עם הנחשד לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה ומת בעלה, חולצת ולא מתייבמת, דאמר קרא והיתה לאיש אחר, לאיש אחר – ולא ליבם . סוטה ה' ב'

1 ושנאה. אם זכה השני שולחה, שנאמר ושנאה האיש האחרון וגו', ואם לאו קוברתו היא, שנאמר או כי ימות האיש האחרון, כדאי הוא זה במיתה שהכניס רשעה לתוך ביתו . גיטין צ' ב'

2 או כי ימות וגו'. האשה קונה עצמה במיתת הבעל, דכתיב וכתב לה ספר כריתות או כי ימות, ואתקש מיתה לגירושין, מה גירושין שריא וגומרת אף מיתה שריא וגומרת . קדושין י"ג ב'

1 לא יוכל וגו'. תנא ר' חייא, אשתו של חרש שגרשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני בה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ירוש' יבמות פי"ד ה"א.

2 לא יוכל וגו'. תנא רבי חייא, אשתו של פקח שגרשה והלכה ונשאת לחרש אין אני קורא בה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה . שם שם

3 לא יוכל וגו'. ולבית שמאי דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר מה ת"ל לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הטמאה, תיפק ליה דסוטה היא, אלא לעבור עליה בלאו . ירושלמי גיטין פ"ט הי"א

4 אשר שלחה. תניא, רבי עקיבא אומר, מניין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית, שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה – אחר שלוח . יבמות נ"ב ב'

5 לשוב לקחתה. המחזיר גרושתו בעל ולא קידש אינו לוקה, מאי טעמא, לשוב לקחתה כתיב, דרך לקוחין אסרה תורה . קדושין ע"ח א'

6 להיות לו לאשה. המחזיר גרושתו קידש ולא בעל אינו לוקה, מאי טעמא, להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא . שם שם

7 אחרי אשר הטמאה. המחזיר גרושתו בין מן האירוסין בין מן הנשואין אסורה, ומה אני מקיים אחרי אשר הטמאה – לרבות סוטה שנסתרה . יבמות י"א ב'

8 אחרי אשר הטמאה. אבל אם זנתה מותר להחזירה, מאי טעמא, הויה ואישות כתיב בה . יבמות י"א ב'

9 אחרי אשר הטמאה. אמר רבה, אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה, שנאמר אחרי אשר הטמאה, הכל היו בכלל , וכשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל פ' נשא והיא לא נתפשה, הא נתפשה מותרת, מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא . שם נ"ו ב'

10 תועבה היא. המחזיר גרושתו משניסת הולד כשר, מאי טעמא, תועבה היא כתיב, היא תועבה ואין בניה תועבים . שם י"א ב'

11 תועבה היא. שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא, בת משולחת מהו לכהן גדול, אמר להו, תועבה היא כתיב, היא תועבה ואין בניה תועבים . נדה ע' א'

12 ולא תחטיא את הארץ. להזהיר ב"ד על כך ספרי.

1 אשה חדשה. אין לי אלא חדשה, אלמנה וגרושה מניין, ת"ל אשה – מכל מקום , א"כ מה ת"ל חדשה, מי שחדשה לו, יצא מחזיר גרושתו שאין חדשה לו . סוטה מ"ד א'

2 לא יצא בצבא. יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים , ת"ל ולא יעבור עליו לכל דבר, ומאחר דכתיב ולא יעבור, מה ת"ל לא יצא בצבא, לעבור עליו בשני לאוין . סוטה מ"ד א'

3 ולא יעבר עליו. יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא לקחה, ת"ל עליו, עליו אי אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים . שם שם

4 נקי יהיה וגו'. אלו שאין זזין ממקומם בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, הנושא את ארוסתו, הכונס את יבמתו, שנאמר נקי יהיה לביתו וגו', לביתו – זה ביתו, יהיה – זה כרמו , ושמח את אשתו – זו אשתו, אשר לקח – להביא את יבמתו . שם מ"ג א'

5 שנה אחת וגו'. בנה בית וחנכו ולא שהה בתוכו י"ב חודש, נטע כרם וחללו ולא שהה בתוכו י"ב חודש אינן זזין ממקומן וכולהו למדין מן האשה, מה אשה צריכה י"ב חודש אף בית וכרם צריכים י"ב חודש . ירושלמי סוטה פ"ח ה"ח

6 שנה אחת ושמח. מכאן למדו לברך בסעודה שעושין אחר הנשואין מחמת הנשואין שהשמחה במעונו כל י"ב חודש חדושי ריטב"א לכתובות ח' א'

1 רחים ורכב. החובל את הרחיים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבל רחיים ורכב . ב"מ קט"ו א'

2 רחים ורכב. מה רחיים ורכב שהם מיוחדים שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל דברים שהם שני כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו . שם קט"ז א'

3 רחים ורכב. ממשמע שנאמר רכב אין אנו יודעין שהרחיים בכלל, ומה ת"ל רחיים ורכב, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו . ירושלמי נזיר פ"ו ה"ב

4 כי נפש הוא חבל. לא רחיים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל . ב"מ קט"ו א'

1 כי ימצא. הגונב את בנו פטור, מ"ט, דאמר קרא כי ימצא, פרט למצוי . סנהדרין פ"ו א'

2 כי ימצא. אין מציאה זו אלא בעדים ספרי.

3 איש. איש ולא קטן . שם

4 איש גנב וגו'. אין לי אלא איש שגנב, אשה שגנבה מניין ת"ל פ' משפטים וגונב איש, ואין לי אלא איש שגנב בין איש ובין אשה ואשה שגנבה איש, אשה שגנבה אשה מניין ת"ל ומת הגנב ההוא – מכל מקום . סנהדרין פ"ה ב'

5 מאחיו מבני ישראל. מאחיו ולא מעובדי כוכבים, מבני ישראל – להוציא מי שחציו עבד וחציו בן חורין ספרי.

6 והתעמר בו. מגיד שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו . סנהדרין פ"ה ב'

1 השמר בנגע הצרעת. ת"ר, מילה דוחה את הצרעת, ומה ת"ל השמר בנגע הצרעת – בשאר מקומות חוץ ממילה . שבת קל"ב ב'

2 השמר בנגע הצרעת. הקוצץ את בהרתו עובר בל"ת, שנא' השמר בנגע הצרעת . מכות כ"ב א'

3 לשמר מאוד. אפילו מקצתם ספרי.

4 ולעשות. לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל גבי כתפו, ואם עברה עברה . שבת קל"ג א'

5 ככל אשר יורו. לרבות נגעי בגדים ונגעי בתים ספרי.

1 זכור. וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשה"ר ספרי.

2 זכור וגו'. אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות, הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך . תו"כ פ' בחקתי, כ"ו א'

1 כי תשה ברעך. אין לי אלא מלוה, מניין לרבות שכר שכיר והקפת חנות, ת"ל משאת מאומה ספרי.

2 לא תבא אל ביתו. לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב, וכן הוא אומר משלי כ״ז:י״ג לקח בגדו כי ערב זר . ב"מ קט"ו א'

3 לא תבא אל ביתו. לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף לשכר חמר לשכר פונדק לשכר דיוקנאות , יכול אפילו זקפן עליו במלוה, ת"ל משאת מאומה . שם שם

4 לא תבא אל ביתו. יכול לא ימשכננו בפנים אבל ימשכננו מבחוץ, ת"ל והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו', יכול יכנוס בפנים ת"ל בחוץ תעמוד ספרי.

1 בחוץ תעמד. המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד ולא יכנוס לביתו ליטול משכונו, שנאמר בחוץ תעמוד . ב"מ קי"ג א'

2 בחוץ תעמד וגו'. שליח ב"ד שבא למשכנו לא יכנוס לביתו למשכנו אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון, שנאמר בחוץ תעמוד והאיש . שם שם ב'

3 והאיש וגו'. ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא, אלא מה ת"ל והאיש – לרבות שליח ב"ד . שם שם א'

4 יוציא אליך. אמר עולא, דבר תורה בעל חוב גובה מזבורית, שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו', מה דרכו של איש להוציא פחות שבכלים, ומה טעם אמרו בעל חוב גובה מבינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין . גיטין נ' א'

1 ואם איש עני הוא. ת"ר, ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, הא עשיר שכב, אלא הכי קאמר, אם עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך, הא עשיר הוא – שכב ועבוטו אצלך . ב"מ קי"ד ב'

2 ואם איש עני הוא. אין לי אלא עני, עשיר מניין, ת"ל ואם איש , א"כ למה נאמר עני, ממהר אני ליפרע על ידי עני יותר מן העשיר ספרי.

1 השב תשיב. אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד , משכנו שלא ברשות ב"ד מניין, ת"ל השב תשיב – מכל מקום . ב"מ ל"א ב'

2 השב תשיב. לרבות אפילו כמה פעמים . תמורה ו' א'

3 תשיב לו. מת הלוה אינו מחזיר ליורשיו, שנאבד השב תשיב לו, לו ולא ליורשיו . ב"מ קי"ג א' ברש"י

4 כבוא השמש. תנא רב שיזבי קמיה דרבא, עד בוא השמש תשיבנו לו פ' משפטים זו כסות יום, כבוא השמש תשיבנו לו – זו כסות לילה . שם קי"ד ב'

5 וברכך. מלמד שהוא מצווה לברכך, יכול אם ברכך תהא מבורך ואם לאו לא תהיה מבורך, ת"ל ולך תהיה צדקה ספרי.

6 ולך תהיה צדקה. א"ר יצחק, מניין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מניין, אלא מכאן לבע"ח שקונה משכון . ב"מ פ"ב א'

7 ולך. מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם, אמר להם, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה . ב"ב י"א א'

8 לפני ה' אלהיך. מלמד שהצדקה עולה לפני כסא הכבוד ונאמר תהלים פ"ה צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו ספרי.

1 לא תעשק שכיר. כל הכובש שכר שכיר עובר משום חמשה לאוין ועשה אחת עובד משום בל תעשוק את רעך פ' קדושים ומשום בל תגזול שם ומשום בל תלין שם ומשום בל תעשוק שכיר עני ומשום לא תבא עליו השמש, ועובר בעשה ביומו תתן שכרו . ב"מ קי"א א'

2 שכיר עני ואביון. מלמד שצריך להקדים שכיר עני לשכיר אביון . שם שם ב'

3 מאחיך או מגרך. מאחיך פרט לאחרים, גרך זה גר צדק, בשעריך זה אוכל נבילות . שם שם

4 אשר בארצך. בארצך – כל שבארצך, לרבות שכר בהמה וכלים כשכר אדם . שם שם

1 ביומו תתן שכרו. ת"ר, שכיר יום גובה כל הלילה, דכתיב ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכיר לילה גובה כל היום, דכתיב ביומו תתן שכרו . שם ק"ו ב'

2 כי עני הוא. הוא הדין אפילו עשיר ומה ת"ל כי עני הוא להקדים עני לעשיר . ב"מ קי"א ב'

3 ואליו הוא נושא. פרט לשפסק עמו ספרי.

4 נשא את נפשו. כל דבר שמוסר נפשו עליו ואפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים עובר עליו . ב"מ קי"א ב'

5 נשא את נפשו. מלמד שכל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה וכי לא על שכרו הוא . שם קי"ב א'

6 נשא את נפשו. ומניין אפילו במלאכה שאינו עושה בנפשו ת"ל פ' קדושים ולא תלין פעולת שכיר, מ"מ ספרי.

7 ולא יקרא. יכול מצוה שלא לקרות ת"ל פ' ראה וקרא עליך אל ה', יכול מצוה לקרות, ת"ל ולא יקרא עליך . שם

8 והיה בך חטא. יכול אם קרא יהיה בך חטא ואם לא קרא לא יהיה בך חטא, ת"ל והיה בך חטא – מכל מקום, א"כ למה נאמר וקרא עליך – ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא . שם

1 אבות על בנים. מה ת"ל, אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות, הרי נאמר איש בחטאו יומתו, אלא לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות . סנהדרין כ"ז ב'

2 אבות על בנים. על בניהם לא נאמר אלא על בנים, הכי קאמר, לא יומתו ע"פ אבות שאין להם יחוס בנים, מלמד שהעבד פסול לעדות . ב"ק פ"ח א'

3 ובנים וגו'. כתוב אחד אומר פ' יתרו פוקד עון אבות על בנים וכתוב אחד אומר ובנים לא יומתו על אבות, הא כיצד, כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם . ברכות מ"ז א'

4 איש בחטאו יומתו. גדולים מתים בעון עצמם, קטנים בעון אבותם ספרי.

1 משפט גר. מה ת"ל והלא כבר נאמר פ' דברים לא תטה משפט, אלא מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בשני לאוין . שם

2 בגד אלמנה. בין עניה בין עשירה . ב"מ קט"ו א'

1 כי תקצר – פרט לשקצרוהו לסטים, כרסמוהו נמלים, שברתי הרוח או בהמה ספרי.

2 כי תקצר וגו'. העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה"ב אינה שכחה, דכתיב קצירך, וכן שכחוהו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים אינה שכחה, דכתיב כי תקצור ושכחת . ירושלמי פאה פ"ה ה"ו

3 כי תקצר וגו'. המעמר לכובעות לכומסאות לחררה ולעומרים אין לו שכחה, דכתיב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר, מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עומר . שם שם ה"ז

4 כי תקצר וגו'. ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח אינו שכחה, דכתיב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת, מה שאתה קוצר אתה שוכח , עד כדון ראשי שורות קמה, סוף שורות עומרים מניין, א"ר יונה, כתיב לא תשוב לקחתו – ממקום שבאת, לא תשוב לקחתו . שם פ"ו ה"ג

5 כי תקצר וגו'. הקמה מצלת את העומר ואת הקמה, דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר, עומר שסביבותיו קציר ולא עומר שסביבותיו קמה . ירושלמי פאה פ"ו ה"ו

6 קצירך, פרט להקדש, פרט לשל עובדי כוכבים ספרי.

7 בשדך ושכחת. לרבות שכחת קמה . סוטה מ"ה א'

8 בשדך ושכחת. פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו . שם שם

9 ושכחת עמר. העובד כוכבים שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה, דכתיב ושכחת עומר בשדה ושכחת קמה, את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומרין, ואת שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עומרין . ירושלמי פאה פ"ד ה"ג

10 ושכחת עמר. העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה, דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר, עומר שאתה יכול לפשוט ידך ולטלו הוי שכחה ואם לאו לא הוי שכחה , ויש אומרים מהכא, ושכחת עומר, עומר ולא גדיש . שם פ"ו ה"ה

11 ושכחת עמר. עומר שאתה שוכחו לעולם הוי שכחה, יצא זית שיש לו שם בשדה שאתה זוכרו לאחר זמן לא הוי שכחה . סוטה מ"ה א'

12 בשדה. בשדה – לרבות את הטמון . סוטה מ"ה א'

13 בשדה. בשדה שכוח מעקרו הוי שכחה, זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה . ב"מ י"א א'

14 לא תשוב לקחתו. לרבות שכחת העיר . שם שם

15 לא תשוב לקחתו. מלמד שמה שלפניו אינו שכחה ומה שלאחריו הוי שכחה, זה הכלל, כל שהוא בבל תשוב הוי שכחה וכל מה שאינו בבל תשוב אינו שכחה . שם שם

16 לא תשוב לקחתו. מכאן א"ר ישמעאל, שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה"ב, ואם לאו הרי היא של עניים ספרי.

17 לגר ליתום ולאלמנה. שני עומרים שכחה, שלשה אינם שכחה, מאי טעמא, כתיב התם פ' קדושים לעני ולגר תעזב אותם וכתיב הכא לגר ליתום ולאלמנה, לגר אחד, ליתום ולאלמנה אחד . ירושלמי פאה פ"ו ה"ח

18 יהיה. בין מדידך בין מדידיה הב להו, לפיכך ספק לקט ושכחה לעניים . שם פ"ד ה"ה

19 למען יברכך ה'. א"ר אלעזר בן עזריה, מניין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה', והדברים ק"ו, ומה מי שלא נתכוין לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, מי שנתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה ספרי.

1 כי תחבט זיתך. זיתך – פרט לאחרים, פרט להקדש . שם

2 לא תפאר. תנא דבי רבי ישמעאל, לא תטול תפארתו ממנו, מכאן שהאילן חייב בפאה . חולין קל"א ב'

3 אחריך. אחריך זו שכחה, מכאן שהאילן חייב בשכחה . שם שם

1 לא תעולל אחריך. ארבע מתנות בכרם, פרט ועוללות שכחה ופאה, פרט ועוללות דכתיב פ' קדושים וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט, שכחה דכתיב לא תעולל אחריך, וא"ר לוי אחריך זו שכחה, ופאה יליף אחריך אחריך מזית . שם שם א'

1 תוספות על סוטה פתח ↗

כתבה על שני דפין פסולה - מקשים לפירוש רש"י שפי' בדפין של ס"ת מפרק בתרא דגיטין דף פז: דתנן שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר ולא חשיב ליה שני ספרים כיון דמעורה כדאמרי' בפרק שני דגיטין דף כ: אהא הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת וכו' בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו וקפריך ותיפוק ליה משום דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים לא צריכא דמעורה ובהקומץ רבה מנחות דף לג. גבי מזוזה אמר נמי אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה מיתיבי כתבה על שני דפין והניח בשני סיפין פסולה הא בסף אחד כשירה ראויה לשני סיפין קא אמר אלמא דשני דפין דקאמר שמואל בנחתכין זה מזה קאמר שאין מעורין להכי מפרש נמי הכא שני דפין שאינן מעורין ופירש ר"י הא דאמר נמי בפ' ראוהו ב"ד ר"ה דף כו. אפי' לרבנן דאמרי קרן פרה פסול כיון דאית בה גילדי כשנים ושלש שופרות דמי ואע"ג דמחברי התם נמי דרכו להוסיף בכל שנה גלד אחד והרי הוא כמביאו משופר אחר ומדבקו לזה כדתנן דיבק שברי שופרות פסול מפני שמתחילתו לא היתה ברייתן בבת אחת וניכר התוספת ולא מהני חיבורו ודומה כאילו גט שכתבו על ב' דפין ותפרן יחד דפסול דאהא דוקא כשכתב חצי מגילת סוטה על דף זה וחציה על דף אחר אמרינן דחשיב שני ספרים וה"ה אם כתב לה שתי מגילות ומחקו לתוך כוס אחד וכן גבי גט אם נתן לה שני גיטין אע"ג דכל חד וחד שלם הוא וספר אחד בפני עצמו פסולין ולא מיגרשא בתרוייהו משום שנים או שלשה ספרים כדאמרינן בפ' שור שנגח ב"ק דף מ. כופר אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה כופרין ובפרק לולב הגזול סוכה דף לה. לינקוט תרתי תלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה פירות ואין להקשות מאי שנא משנתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ולא חשיב ליה כשני שופרות דהתם בשמיעה תליא מילתא והוא לא שמע אלא קול הפנימי:

1 תורה תמימה על התורה פתח ↗

בעולת בעל. האשה נקנית בביאה, מנ"ל, א"ר אבהו א"ר יוחנן, דאמר קרא בעולת בעל, מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה קסטכלומר אם נתכוין לקנותה בביאה, וע"ע לפנינו בפרשה הסמוכה בפסוק כי יקח איש אשה ובעלה. ובילקוט הביא דרשה זו בפ' וירא על הפסוק הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל, ולדעתי אין כל מקום לסדור זה שם מכמה טעמים. .קדושין ט' ב'

1 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

תליוה וקדיש - קבלה קדושין קדושיה קדושין דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה:

3 קידושין פתח ↗

וְהָא עֲרָיוֹת, דְּאָסַר לְהוּ וְלָא שָׁרֵי לְהוּ! אֶלָּא מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא יְבָמָה שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים – אֲסוּרָה, הָא יֵשׁ לָהּ בָּנִים – מוּתֶּרֶת.

4 תלמוד ירושלמי יבמות פתח ↗

רִבִּי לָעְזָר שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן. אִשְׁתּוֹ שֶׁלַּחֵרֵשׁ וְשֶׁלַּשּׁוֹטֶה. אָמַר לֵיהּ. אֲפִילוּ אָשָׁם תָּלוּי אֵין בָּהּ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוּחָנָן רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. אֲפִילוּ אָשָׁם תָּלוּי אֵין בָּהּ. מִכֵּיוָן דְּאַתְּ אָמַר. אֲפִילוּ אָשָׁם תָּלוּי אֵין בָּהּ וּבָא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ נִתְפְּשׂוּ בָהּ קִידּוּשִׁין. גֵּירַשׁ מוּתֶּרֶת לְהִינָּשֵׂא לָרִאשׁוֹן. הָדָא הִיא דְתַנֵּי רִבִּי חִיָיה. אִשְׁתּוֹ שֶׁלַּחֵרֵשׁ שֶׁגֵּירְשָׁהּ חֵרֵשׁ וְהָלְכָה וְנִישֵּׂאת לְחֵרֵשׁ אוֹ לְפִקֵּחַ. קוֹרֵא אֲנִי עָלֶיהָ לֹא יוֹכַל בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ. אִשְׁתּוֹ שֶׁלַּפִּיקֵחַ שֶׁגֵּירְשָׁהּ וְהָלְכָה וְנִישֵּׂאת לְחֵרֵשׁ אוֹ לְפִיקֵּחַ. קוֹרֵא אֲנִי עָלֶיהָ לֹא יוֹכַל בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ. אִשְׁתּוֹ שֶׁלַּחֵרֵשׁ שֶׁהָלַךְ לוֹ בַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם. וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ. מֵת בַּעֲלֵיךְ. וְהָלְכָה וְנִישֵּׂאת לְחֵרֵשׁ אוֹ לְפִיקֵּחַ וְאַחַר כָּךְ בָּא בַעֲלָהּ. תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה. אִשְׁתּוֹ שְׁלַּפִּיקֵחַ שֶׁהָלַךְ בַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם. בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהּ. מֵת בַּעֲלֵיךְ. וְהָלְכָה וְנִישֵּׂאת לְחֵרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ בָּא הַפִּיקֵּחַ. הֲוֵינָן סָבְרִין מֵימַר. יוֹצִיא הַחֵרֵשׁ וִיקַיֵים הַפִּיקֵּחַ. עוֹד הִיא כְאִילֵּין קְנָסַיָיא.

4 תלמוד ירושלמי גיטין פתח ↗

הלכה: וְהָא תַנֵּי. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. אֵין לִי אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִשּׁוּם עֶרְוָה בִּלְבַד. וּמִנַּיִין הַיּוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ צְדָדֶיהָ פְרוּמִין וּזְרוֹעוֹתֶיהָ חֲלוּצוֹת. תַּלמוּד לוֹמַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. מַה מְקַיְימִין דְּבֵית שַׁמַּי. שֶׁלֹּא תֹאמַר. הַיּוֹצֵא מִשּׁוּם עֶרְוָה אָסוּר. מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר מוּתֶּרֶת. אָמַר רִבִּי שִׁילָא דִכְפַר תָּמַרְתָּא. קִרְיָיא מַקְשֵׁי עַל דְּבֵית שַׁמַּי. לֹא יוּכַל בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לְשׁוּב לְקַחְתָּהּ. מַה אֲנָן מְקַיְימִין. אִם לְאוֹסְרָהּ עָלָיו כְּבָר הִיא אֲסוּרָה לוֹ. אֶלָּא כֵּן אֲנָן קַיָימִין. לִיתֵּן עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

4 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכוּנוֹתֶיהָ בַּעְלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה. הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁנִּטְמְאָה וְהָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן וּבָא עָלֶיהָ אַחַר כָּךְ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם זוֹנָה. אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָעֵדוּת בְּעֵד אֶחָד כְּבָר הֻחְזְקָה בְּזוֹנָה:

5 סוטה פתח ↗

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין זָזִין מִמְּקוֹמָן: בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ וַחֲנָכוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִשָּׁה חֲדָשָׁה״ — אֵין לִי אֶלָּא אִשָּׁה חֲדָשָׁה, אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִשָּׁה״ מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִשָּׁה חֲדָשָׁה״? מִי שֶׁחֲדָשָׁה לוֹ, יָצָא מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁאֵין חֲדָשָׁה לוֹ.

5 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אִשָּׁה גּוֹלֶם הִיא, וְאֵינָהּ כּוֹרֶתֶת בְּרִית אֶלָּא לְמִי שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״.

5 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵירוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … מְחַיֵּה הַמֵּתִים״. אָמַר רַב: אֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב אֶלָּא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אוֹבֵד״.

6 תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

הלכה: וְחַיָיב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הָעֲנָבִים בִּפְנֵי עַצְמָן כול׳. כְּתִיב וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵישִׁים לֹא יֹאכֵל. מְמַשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר עֲנָבִים אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁהֵן לַחִין. מַה תַלְמוּד לוֹמַר עֲנָבִים לַחִים וִיבֵישִׁים. לְחַיֵיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאַתְיָיא כְּהָדָא דְתַנֵּי חִזְקִיָּה. מָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה פְּסוֹלֶת פֶּרִי כְפֶרִי עָשָׂה לַחִים כִּיבֵישִׁין. כָּאן שֶׁעָשָׂה פְסוֹלֶת פֶּרִי כְפֶרִי אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה לַחִין כִּיבֵישִׁין. מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לַחִים וִיבֵישִׁים. לְחַיֵיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאַתְיָיא כְּהַהִיא דְּאָמַר רִבִּי הִילָא. לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרֶכֶב. מְמַשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר רֶכֶב אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁהַרֵיחַיִם בִּכְלָל. מַה תַלְמוּד לוֹמַר רֵיחַיִם וָרֶכֶב. לְחַיֵיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

8 מכות פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אֲבָהוּ: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַקּוֹצֵץ אֶת בַּהַרְתּוֹ, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת״!

10 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

הֶעָרֵב מֻתָּר לְמַשְׁכֵּן בִּזְרוֹעַ וּלְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִטּל הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר משלי כ טז "לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר". וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין שְׂכַר מְלַאכְתּוֹ בֵּין שְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו בֵּין שְׂכַר בֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין וְנִכְנָס לְבֵיתוֹ וְנוֹטֵל הַמַּשְׁכּוֹן בִּשְׂכָרוֹ. וְאִם זָקַף עָלָיו הַשָּׂכָר בְּמִלְוֶה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד י "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה" וְגוֹ':

12 בבא מציעא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ״, הָא עָשִׁיר – שְׁכַיב. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכִי קָאָמַר: ״וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא״ – לֹא תִשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ. הָא עָשִׁיר – שְׁכַב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ.

13 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

מת - הלוה אין משיב העבוט ליורשין שאין כאן מצות העבוט אלא ימכרנו ויגבה חובו דהשב תשיבם לו כתיב ולא ליורשין:

16 בבא קמא פתח ↗

מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״ – לֹא יוּמְתוּ עַל פִּי אָבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס בָּנִים. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּדְאָמְרִינַן: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״ – בְּעֵדוּת בָּנִים; לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בְּנֵיהֶם״! מַאי ״בָּנִים״? שְׁמַע מִינַּהּ דְּלֹא יוּמְתוּ עַל פִּי אָבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם חַיִיס בָּנִים.

17 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצוות רה, רו: כתוב א בפרש' קדושים לא תעשו עול במשפט ותניא בת"כ קדושים פרק ד' המעול משפט נקרא ה' שמות עוול משוקץ שנאוי חרם תועבה, וכנגדן גורם חמשה דברים מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם, וכולם דורש שם מן המקרא והרי לאו זה בכלל לא תטה משפט, כל המטה משפט אחד מישראל עובר בשני לאוין לא תעשו עול במשפט ולא תטה משפט, ואם היה אביון עובר בשלשה לאוין שנ' לא תטה משפט אביונך בריבו, ואם היה גר עובר בד' לאוין שנ' לא תטה משפט גר ואם היה יתום עובר בה' לאוין שנ' משפט גר יתום וראוי למנות כאן שני לאוין בלבד לא תטה משפט גר עניין לאו בפ"ע וכל השאר בלאו אחד:

19 בבא מציעא פתח ↗

אֲבָל בָּעִיר, אֲפִילּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ – הָוְיָא שִׁכְחָה. מַאי טַעְמָא – דְּלֵיתֵיהּ גַּבֵּיהּ דְּלִזְכֵּי לֵיהּ.

« תורה תמימה על התורה Deuteronomy 23:26 תורה תמימה על התורה Deuteronomy 25:1 »