תורה תמימה על התורה, דברים כ״ב:ג׳

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Deuteronomy 22:2 תורה תמימה על התורה Deuteronomy 22:4 »

3 תוספות על בבא קמא פתח ↗

מוצא אבידה לאו כיון דאייאש מרה מינה כו' - אור"י דנפקא לן דיאוש קונה באבידה מהא דאמר באלו מציאות ב"מ דף כז. ושם מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעים פי' ע"י שיש לה סימנין יש לה תובעים שאין הבעלים מתייאשין כיון שיש בהם סימן ולא כמו שפ"ה שם שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא דהא ל"ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב וקשה לר"ת למ"ד סימנין לאו דאורייתא א"כ בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן אין מחזיר לבעלים מן התורה אלא ע"י עדים ואי מתייאש מדבר שאין בו סימן כך מתייאש מדבר שיש בו סימן דזה וזה אין מחזיר לבעלים אלא ע"י עדים וא"כ לא יחזיר אבידה לעולם ותירץ דאע"ג דסימן לאו דאורייתא ואין מחזיר כ"א בעדים מ"מ אין מתייאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהיה בו כך וכך סימנין אבל כשאין בה סימנין מתייאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים לעולם וא"ת א"כ מה דוחק לשנויי התם למ"ד סימנין לאו דאורייתא סימנין כדי נסבא הא איכא למימר דלא נקט סימן אלא לומר דע"י כך יש לה תובעין וי"ל דאי לאו דסימנין דאורייתא לא היה לו כלל להזכירם ולא הוה ליה למימר טפי אלא מה שמלה מיוחדת שיש לה תובעים וממילא ידעינן דמשום סימנים הוא:

3 תורה תמימה על התורה פתח ↗

שמלת שביה. מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות, שהכנענים בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי להזנות אחרים עמהם פאכדי לזרז את הגברים ברוח גבורה במלחמה, שכל מי שמזדרז במלחמה היו קופצות להנשא לו, ומסמיך זה על המלה שמלה שמורה בכ"מ על בגדים חשובים ונאים, וכמו ברות ג' ושמת שמלותיך עליך, ואמרו חז"ל שבת קי"ג ב' אלו בגדי שבת ויו"ט. וע"ע מש"כ לקמן כ"ב ג' בדרשה לשמלתו. ספרי.

4 בבא קמא פתח ↗

וְכֵן חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר״? אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה.

5 יבמות פתח ↗

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר קְרָא: ״וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ״. אִישׁ דַּרְכּוֹ לְכַבֵּשׁ, וְאֵין אִשָּׁה דַּרְכָּהּ לְכַבֵּשׁ.

5 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ אִישׁ מַלְבּוּשֵׁי אִשָּׁה – שֶׁלֹּא יִלְבְּשׁוּ הָאֲנָשִׁים מַלְבּוּשֵׁי הַנָּשִׁים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים כב ה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה.

5 שבת פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַנּוֹטֵל מְלֹא פִי הַזּוּג בְּשַׁבָּת — חַיָּיב. וְכַמָּה מְלֹא פִי הַזּוּג — שְׁתַּיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַת, וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּמְלַקֵּט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת, שֶׁאֲפִילּוּ אַחַת חַיָּיב. וְדָבָר זֶה אַף בַּחוֹל אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה״.

6 תוספות על חולין פתח ↗

נץ - פירש בקונט' אשפרוי"ר ואי אפשר לומר כן דהא נץ הוא מי"ט עופות ואינן דורסין כדפירש לעיל וחזינן ליה דאשפרוי"ר דריס בין לפירוש הקונטרס בין לפירוש ר"ת שלוכד העוף ואוכלו מחיים וכמו כן טועין גבי נשר שקורין אייגל"א ואינו דנשר יש לו ד' סימני טומאה ואייגל"א יש לו אצבע יתירה וכן אמר דקורא הוא קוק"ו בלעז ואינו דאותו קוק"ו בחזקת טמא מחזקינן וקורא טהור הוא כדמוכח בפ' שילוח הקן לקמן חולין קלח: קמ: דר' אליעזר מחייב בשילוח מפני שהוא טהור ורבנן לא פליגי אלא מפני דרובץ על ביצים שאינן שלו אבל כולהו מודו דגופו טהור:

7 ברכות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ, כִּי קִידּוּשׁ: מָה קִידּוּשׁ אַף עַל גַּב דִּמְקַדֵּשׁ בִּצְלוֹתָא מְקַדֵּשׁ אַכָּסָא, אַף הַבְדָּלָה נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּמַבְדֵּיל בִּצְלוֹתָא מַבְדֵּיל אַכָּסָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּ״הוֹדָאָה״. רַבִּי זֵירָא הֲוָה רְכִיב חֲמָרָא, הֲוָה קָא שָׁקֵיל וְאָזֵיל רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין בָּתְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וַדַּאי דְּאָמְרִיתוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: אִין. הֲלָכָה — מִכְלָל דִּפְלִיגִי? וְלָא פְּלִיגִי? וְהָא פְּלִיגִי רַבָּנַן. אֵימַר דִּפְלִיגִי רַבָּנַן בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת מִי פְּלִיגִי? וְהָא פְּלִיג רַבִּי עֲקִיבָא! אַטּוּ כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מִי עָבְדִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּהַשְׁתָּא נֵיקוּ וְנַעֲבֵיד כְּווֹתֵיהּ?! כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מַאי טַעְמָא לָא עָבְדִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא — דְּתַמְנֵי סְרֵי תַּקּוּן, תְּשַׁסְרֵי לָא תַּקּוּן. הָכָא נָמֵי, שָׁב תַּקּוּן תַּמְנֵי לָא תַּקּוּן. אֲמַר לֵיהּ: לָאו ״הֲלָכָה״ אִתְּמַר, אֶלָּא ״מַטִּין״ אִתְּמַר. דְּאִתְּמַר, רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי אָמַר מִשּׁוּם רַבֵּנוּ: הֲלָכָה, וְאָמְרִי לַהּ: מַטִּין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוֹדִים. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: נִרְאִין. אָמַר רַבִּי זֵירָא: נְקוֹט דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא בִּידָךְ, דְּדָיֵיק וְגָמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמָּא דְמָרַהּ שַׁפִּיר כְּרַחֲבָא דְפוּמְבְּדִיתָא. דְּאָמַר רַחֲבָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַר הַבַּיִת סְטָיו כָּפוּל הָיָה, וְהָיָה סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו. אָמַר רַב יוֹסֵף: אֲנָא לָא הַאי יָדַעְנָא וְלָא הַאי יָדַעְנָא, אֶלָּא מִדְּרַב וּשְׁמוּאֵל יָדַעְנָא, דְּתַקִּינוּ לַן מַרְגָּנִיתָא בְּבָבֶל. ״וַתּוֹדִיעֵנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֶת מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ, וַתַּנְחִילֵנוּ זְמַנֵּי שָׂשׂוֹן וְחַגֵּי נְדָבָה, וַתּוֹרִישֵׁנוּ קְדוּשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל. בֵּין קְדוּשַּׁת שַׁבָּת לִקְדוּשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָּׁתֶךָ. וַתִּתֶּן לָנוּ וְכוּ׳״. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: ״עַל קַן צִיפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״, וְ״עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״, ״מוֹדִים, מוֹדִים״ — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא, ״מוֹדִים, מוֹדִים״ מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ — מִשּׁוּם דְּמֶיחְזֵי כִּשְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת. וְ״עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״ נָמֵי, מַשְׁמַע עַל הַטּוֹבָה וְלֹא עַל הָרָעָה, וּתְנַן: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. אֶלָּא ״עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״ מַאי טַעְמָא? פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמֵּטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת. הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה וַאֲמַר: אַתָּה חַסְתָּ עַל קַן צִפּוֹר, אַתָּה חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ. אֲמַר רַבָּה: כַּמָּה יָדַע הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן לְרַצּוֹיֵי לְמָרֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ תְּנַן! וְרַבָּה נָמֵי, לְחַדּוֹדֵי אַבָּיֵי הוּא דְּבָעֵי. הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְהָאַדִּיר וְהָעִזּוּז וְהַיָּראוּי, הֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהַוַּדַּאי וְהַנִּכְבָּד״. הִמְתִּין לוֹ עַד דְּסַיֵּים. כִּי סַיֵּים אֲמַר לֵיהּ: סַיֵּימְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ שִׁבְחֵי דְמָרָךְ?! לְמָה לִי כּוּלֵּי הַאי? אֲנַן, הָנֵי תְּלָת דְּאָמְרִינַן אִי לָאו דְּאַמְרִינְהוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּאוֹרָיְיתָא, וַאֲתוֹ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְּנִינְהוּ בִּתְפִלָּה — לָא הֲוֵינַן יְכוֹלִין לְמֵימַר לְהוּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוּלֵּי הַאי וְאָזְלַתְּ! מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּשֶׁל כֶּסֶף. וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ! וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״. אַטּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם מִילְּתָא זוּטַרְתָּא הִיא? וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו אֶלָּא אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״. אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִילְּתָא זוּטַרְתָּא הִיא. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ כְּלִי גָּדוֹל, וְיֵשׁ לוֹ — דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן. קָטָן, וְאֵין לוֹ — דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל. ״מוֹדִים מוֹדִים״ מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָאוֹמֵר ״שְׁמַע שְׁמַע״ — כְּאוֹמֵר ״מוֹדִים מוֹדִים״ דָּמֵי. מֵיתִיבִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְכוֹפְלָהּ — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה. מְגוּנֶּה הוּא דְּהָוֵי, שַׁתּוֹקֵי לָא מְשַׁתְּקִינַן לֵיהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא, דְּאָמַר מִילְּתָא מִילְּתָא וְתָנֵי לַהּ. וְהָא, דְּאָמַר פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְתָנֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא מֵעִיקָּרָא לָא כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ, וּלְבַסּוֹף כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ:

7 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ לֹא יִטּוֹל אָדָם אֵם עַל בָּנִים, אֲפִילּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְצוֹרָע. וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה, שֶׁהִיא כְּאִיסָּר, אָמְרָה תּוֹרָה ״לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״, קַל וָחוֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.

7 משנה תורה, הלכות שחיטה פתח ↗

הַמַּקְדִּישׁ עוֹף לְבֶדֶק הַבַּיִת וּפָרַח מִיָּדוֹ וַהֲרֵי הוּא מַכִּירוֹ וּמְצָאוֹ רוֹבֵץ עַל הָאֶפְרוֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לוֹקֵחַ הַכּל וּמְבִיאָן לִידֵי גִּזְבָּר. שֶׁאֵין שִׁלּוּחַ הָאֵם נוֹהֵג בְּמֻקְדָּשִׁין שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב ז "וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ" וְאֵלּוּ אֵינָן שֶׁלְּךָ:

8 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים. א"א דוקא ממקום דרסו והוא מקום הנמוך שבו אבל שאר צדדין ג' טפחים עכ"ל:

9 תוספות על קידושין פתח ↗

לא קי"ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פי' בקונט' לא ידעינן מהיכא נפקא ב' מיני זרעים וחרצן שלישי ומפולת יד נפקא ליה מלא תזרע כרמך כלאים משמע שזריעת הכרם עצמה תהא כלאים עכ"ל ונראה דהאי דבעי רבי יאשיה חטה ושעורה וחרצן היינו דוקא להתחייב משום כלאי הכרם אבל מכלאי זרעים מתחייב משני מינין כמו חטה ושעורה אפי' לרבי יאשיה ותדע מדקאמר הא כתיב שדך למעוטי כלאי זרעים שבחוצה לארץ ואי לית ליה לר' יאשיה כלאי זרעים למה לי שדך דמשמע למעוטי ח"ל אפילו בא"י נמי אינו לוקה אלא משמע דבכלאי זרעים לא פליג וכן מוכח בירושלמי דקאמר התם על דעתיה דרבי יאשיה נאמר שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים כלומר בלא חרצן מיחייב משום כלאים בחטה ושעורה חברייא אמרין להתראה שאם התרו בו משום שדך ומשום כרמך לוקה שתים כלומר כי איכא כרם בהדי כלאים לוקה שתים ואי איתא דרבי יאשיה לית ליה כלאי זרעים מאי בעי ליה לרבי יאשיה לאיזה דבר נאמר כרמך והא אינו לוקה כלל על שדך כי אם על כלאי כרם אלא שמע מינה אית ליה שפיר כלאי זרעים בלא כלאי כרם וא"ת אמאי לא בעי רבי יאשיה בכלאי זרעי' אלא שני מינים ובכלאי הכרם בעי שלשה מינים וי"ל דמשמע ליה דקרא ה"ק כרמך לא תזרע כלאים כלומר בעינן שיהיו כלאים קודם שיבואו בכרם אבל גבי שדך וכלאי זרעים כגון חטה ושעורה קרוים כלאים להתחייב כשזורען בקרקע דגוף הקרקע קרוי שדה ונראה דהלכה כרבי יאשיה דאף ע"ג דאשכחן כמה משניות דלא כוותיה כגון המעביר עציץ נקוב בכרם כלאים פ"ז משנה ח והמסכך גפנו כו' שם משנה ה מ"מ קי"ל כוותיה כדאמר בפ' מי שמתו ברכות דף כב. נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי יאשיה בכלאים וכרבי אלעאי כו' ומותר לזרוע תחת הכרם וגם מותר לזרוע כלאי זרעים בח"ל כדאמרינן הכא רב יוסף מערב ביזרני וזרע ואף על גב דאמר לאו מילתא היא הא כבר תרצה אביי ונראה לה"ר שמואל מאיוור"א דטוב ליזהר שלא לזרוע זרעים סמוך שלשה טפחים מעיקרו של אילן דנראה כמרכיב זרעים בתוך האילן:

10 בית יוסף פתח ↗

כתב הרמב"ם משכם כאחד או הנהיגם כאחד אפי' בקול לוקה וכו' ז"ל הרמב"ם אחד החורש או הזורע או המושך בהן עגלה או אבן כאחד או הנהיגן כאחד ואפי' בקול לוקה שנאמר יחדיו מ"מ אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג וטעמו: ב"ה ולפי מה שנראה מדברי רבינו שפי' דברי הרמב"ם דאפי' בשאינן יחד אסור אפשר שטעמו: מדדריש בספרי לרבות הדש והמנהיג מדכתיב יחדיו מ"מ ולא דריש האי יחדיו כמו יחדיו דכלאי בגדים פרט לתוכף תכיפה אחת משמע דאפי' אין מחוברים יחד אלא שהוא מנהיגן יחד לוקה וכן משמע מפלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשוה דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו דומיא דשור וחמור מכלל דיחדיו דשור וחמור אין לי למעט אלא שאינו חייב בזה אחר זה אבל כשמנהיגן יחד לוקה וכן משמענמי מדקאמר בירושלמי ומה כלאי בגדים שמותרים ללבוש זה ע"ז אסור בתערובת כלאי בהמה שאסורים להנהיג זה ע"ז וכו' משמע דומיא דלבישת כלאים דמותר בלא חבור כך כלאי בהמה אע"פ שאין קשורים שמנהיגן יחד אסור: ב"ה ויותר נכון לומר דהרמב"ם לא מחייב אלא בקשורים יחד ולא בא לומר אלא אפילו לא משכם ולא הנהיגם ביד אלא בקול חייב הוא שיהיה קשורים יחד דאי לאו הכי לא קרינן ביה יחדיו: ומ"ש שאם הנהיגן בקול לוקה בפרק הפועלים בבא מציעא צ: פלוגתא דר' יוחנן ור"ל ופסק כר"י:

11 יבמות פתח ↗

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵן: בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, בַּת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בְּנָהּ, וּבַת בִּתָּהּ, חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וְכַלָּתוֹ. הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְכוּלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית — צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית אוֹ שֶׁמֵּיאֲנוּ. כֵּיצַד פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן: הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכׇּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאוֹת לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת — כְּשֵׁם שֶׁבִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרָתָהּ פְּטוּרָה. הָלְכָה צָרַת בִּתּוֹ וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו הַשֵּׁנִי, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת — כְּשֵׁם שֶׁצָּרַת בִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרַת צָרָתָהּ פְּטוּרָה. אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה. כֵּיצַד אִם מֵתוּ צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת: הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכׇּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאוֹת לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, מֵתָה בִּתּוֹ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו — צָרָתָהּ מוּתֶּרֶת. וְכׇל הַיְּכוֹלָה לְמָאֵן וְלֹא מֵיאֲנָה — צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. גְּמָ׳ מִכְּדִי כּוּלְּהוּ מֵאֲחוֹת אִשָּׁה יָלְפִינַן, לִיתְנֵי אֲחוֹת אִשָּׁה בְּרֵישָׁא! וְכִי תֵּימָא: תַּנָּא חוּמְרֵי חוּמְרֵי נָקֵט, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה. אִי הָכִי, לִיתְנֵי חֲמוֹתוֹ בְּרֵישָׁא, דְּעִיקַּר שְׂרֵיפָה בַּחֲמוֹתוֹ כְּתִיבָא! וְעוֹד: בָּתַר חֲמוֹתוֹ לִיתְנֵי כַּלָּתוֹ, דְּבָתַר שְׂרֵיפָה סְקִילָה חֲמוּרָה! אֶלָּא: בִּתּוֹ, כֵּיוָן דְּאָתְיָא מִדְּרָשָׁא, חַבִּיבָא לֵיהּ.

11 שבת פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּמְצָא רְבָב עַל בִּגְדּוֹ — חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת״ — אַל תִּקְרֵי ״מְשַׂנְאַי״, אֶלָּא ״מַשְׂנִיאַי״. רָבִינָא אָמַר: רְבָד אִיתְּמַר. וְלָא פְּלִיגִי: הָא בִּגְלִימָא, הָא בִּלְבוּשָׁא.

11 תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

שָׁוְא וְשֶׁקֶר שְׁנֵיהֶם נֶאֶמְרוּ בְדִיבּוּר אֶחָד. מַה שֶׁאֵי אֶיפְשַׁר לַפֶּה לוֹמַר וְלֹא לָאוֹזֶן לִשְׁמוֹעַ. זָכוֹר וְשָׁמוֹר שְׁנֵיהֶם בְדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ. מַה שֶׂאֵי אֶפְשַׁר לַפֶּה לוֹמַר וְלֹא לָאוֹזֶן לִשְׁמוֹעַ. מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִים נֶאֶמְרוּ בְדִיבּוּר אֶחָד. מַה שֶׁאֵי אֶיפְשַׁר לַפֶּה לוֹמַר וְלֹא לָאוֹזֶן לִשְׁמוֹעַ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ שְׁנֵיהֶן נֶאֶמְרוּ בְדִיבּוּר אֶחָד. וְלֹא תִסּוֹב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר וְכָל בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה שְׁנֵיהֶן בְדִיבּוּר אֶחָד. גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לְךָ לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז שְׁנֵיהֶן בְדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר אַחַת דִּיבֵּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוֹ שָׁמַעְנוּ. וּכְתִיב הֲלֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאוּם יי וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע.

12 מנחות פתח ↗

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת כְּסוּת סוֹמֵא וּלְהוֹצִיא כְּסוּת לַיְלָה? מְרַבֶּה אֲנִי כְּסוּת סוֹמֵא שֶׁיֶּשְׁנָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים, וּמוֹצִיא אֲנִי כְּסוּת לַיְלָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים.

12 בכורות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הַכֹּל מוֹדִים דְּאֵין לוֹקִין עַל צַמְרוֹ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, מָה פִּשְׁתָּן שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה — אַף צֶמֶר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה.

3 לחמרו וגו' לשמלתו. אמר רבא, ל"ל דכתב רחמנא חמור ושמלה, צריכי, דאי כתב שמלה, הוי אמינא דוקא בעדים דגופה וסימנים דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף וסימנים דאוכף אימא לא מהדרינן, כתב רחמנא חמור דאפילו בסימני האוכף מהדרינן . ב"מ כ"ז א'

4 לשמלתו. אף השמלה בכלל כל אבידת אחיך, ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז . ב"מ כ"ז א'

5 לכל אבדת. לרבות אבידת קרקע . שם ל"א א'

6 לכל אבדת אחיך. א"ר חמא בר גוריא אמר רב, מניין לאבידת העובד כוכבים שהיא מותרת, שנאמר לכל אבידת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לעובד כוכבים . ב"ק קי"ג ב'

7 לכל אבדת אחיך. לרבות את המומר . ע"ז כ"ו ב'

8 אשר תאבד. פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה שאינו חייב להכריז . ב"מ כ"ז א'

9 אשר תאבד. פרט למאבד מדעתו שאינו זקוק להחזיר רמב"ם פי"א הי"א מאבידה.

10 ממנו. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, שנאמר אשר תאבד ממנו, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם . ב"מ כ"ב ב'

11 ממנו. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, אשר תאבד ממנו, את שאבודה לו ומצויה לך אתה חייב להכריז ואת שאינה אבודה לו ומצויה לך אי אתה חייב להכריז, יצא יאוש בעלים שאבודה ממנו ומכל אדם . ירושלמי ב"מ פ"א ה"א

12 ומצאתה. אמר רבנאי, ומצאתה – דאתא לידיה משמע כ"ק קי"ג ב'.

13 לא תוכל להתעלם. הרי זה ליתן עליו בלא תעשה ספרי.

3 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

אבידה עשה ולא תעשה היא השב תשיבם לא תוכל להתעלם:

4 בבא מציעא פתח ↗

וְרַבָּנַן אַמַּאי לָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי? הָכָא כְּתִיב ״רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, הָתָם כְּתִיב ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״, דִּרְמוּ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ בְּאוֹרְחָא מַשְׁמַע. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ עִלָּוַיְיהוּ מַשְׁמַע.

5 נזיר פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב מֵרַבִּי חִיָּיא: מַהוּ לָחוֹךְ? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. בְּבִגְדוֹ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מוּתָּר. אִיכָּא דְּאָמְרִי, בְּעָא מִינֵּיהּ: בִּתְפִלָּה בְּבִגְדוֹ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. וְלֵית הִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ.

5 קידושין פתח ↗

קְרָאֵי אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין: הָכָא, דִּבְתוֹרָה קָאֵי, וְתוֹרָה אִיקְּרִי לְשׁוֹן נְקֵבָה, דִּכְתִיב: ״תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ״ – כָּתַב לָהּ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה. הָתָם, דִּבְמִלְחָמָה קָאֵי, דְּדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – כָּתַב לָהּ בִּלְשׁוֹן זָכָר.

5 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

דברים האסורים משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ובו ו' סעיפים:המעביר שער בית השחי ובית הערוה אפילו במספרים כעין תער היו מכין אותו מכת מרדות בד"א במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים אם העביר אין מכין אותו: הגה ואפילו לכתחילה שרי ר"ן פ"ב דעבודת כוכבים רק החברים נמנעים בכ"מ שם ובב"י בשם נ"י וע"ל סימן קנ"ו: ומותר להעביר שער שאר אברים במספרים בכל מקום :

7 סנהדרין פתח ↗

עַל הַיִּיחוּד, וְעַל הַפְּנוּיָה. יִחוּד? דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: רֶמֶז לְיִיחוּד מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ״. וְכִי בֶּן אֵם מֵסִית, בֶּן אָב אֵינוֹ מֵסִית? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: בֵּן מִתְיַיחֵד עִם אִמּוֹ, וְאֵין אַחֵר מִתְיַיחֵד עִם כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. אֶלָּא אֵימָא: גָּזְרוּ עַל יִיחוּד דִּפְנוּיָה. ״וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁבִּיקֵּשׁ לְהוֹלְמוֹ, וְלֹא הוֹלַמְתּוֹ. ״וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו״. מַאי רְבוּתָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כּוּלָּן נְטוּלֵי טְחוֹל וַחֲקוּקֵי כַּפּוֹת רַגְלַיִם הָיוּ. מַתְנִי׳ ״לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים״, אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. ״וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד״, אֶלָּא כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא. וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה – מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ, נִכְנָס – הוּא מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ, יוֹשֵׁב בַּדִּין – הִיא עִמּוֹ, מֵיסֵב – הִיא כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל יְמֵי חַיָּיו״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ וּפָרָשָׁיו? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לוֹ״ – לוֹ אֵינוֹ מַרְבֶּה, אֲבָל מַרְבֶּה הוּא כְּדֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״סוּסִים״? סוּסִים הַבַּטְלָנִין. מִנַּיִין שֶׁאֲפִילּוּ סוּס אֶחָד וְהוּא בָּטֵל שֶׁהוּא בְּ״לֹא יַרְבֶּה״? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס״. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ סוּס אֶחָד וְהוּא בָּטֵל קָאֵי בְּ״לֹא יַרְבֶּה״, ״סוּסִים״ לְמָה לִי? לַעֲבוֹר בְּלֹא תַעֲשֶׂה עַל כׇּל סוּס וְסוּס. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לוֹ״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ כְּדֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו נָמֵי לָא? לָא צְרִיכָא, לְאַפּוֹשֵׁי. ״וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לוֹ״, אֶלָּא כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לוֹ״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לוֹ״ – לוֹ אֵינוֹ מַרְבֶּה, אֲבָל מַרְבֶּה הוּא כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לוֹ״? הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא נָמֵי לָא? לָא צְרִיכָא, לְהַרְוָוחָה. הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ ״לוֹ״ לִדְרָשָׁה, ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״ מַאי דָּרְשַׁתְּ בֵּיהּ? לְמַעוֹטֵי הֶדְיוֹטוֹת. רַב יְהוּדָה רָמֵי: כְּתִיב ״וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכַּבְתּוֹ״, וּכְתִיב ״וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֻרְווֹת סוּסִים״. הָא כֵּיצַד? אִם אַרְבָּעִים אֶלֶף אִיצְטַבְלָאוֹת הָיוּ, כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ בּוֹ אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֻרְווֹת סוּסִים. וְאִם אַרְבַּעַת אֲלָפִים אִיצְטַבְלָאוֹת הָיוּ, כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְווֹת סוּסִים. רַבִּי יִצְחָק רָמֵי: כְּתִיב ״אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה״, וּכְתִיב ״וַיִּתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַים כָּאֲבָנִים״? לָא קַשְׁיָא: כָּאן – קוֹדֶם שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, כָּאן – לְאַחַר שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם, וְהֶעֱלָה שִׂירְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תּוֹרָה? שֶׁהֲרֵי שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת נִתְגַּלּוּ טַעְמָן, וְנִכְשַׁל בָּהֶן גְּדוֹל הָעוֹלָם. כְּתִיב: ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״. אָמַר שְׁלֹמֹה: ״אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר״. וּכְתִיב: ״וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ״. וּכְתִיב: ״לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים״, וְאָמַר שְׁלֹמֹה: ״אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָשִׁיב״. וּכְתִיב: ״וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ וְגוֹ׳״. וְכוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. תְּנָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אֲבוֹתָיו. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְאָדָם סֵפֶר תּוֹרָה, מִצְוָה לִכְתּוֹב מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה״. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ, שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. מֶלֶךְ – אִין, הֶדְיוֹט – לֹא! לָא, צְרִיכָא לִשְׁתֵּי תּוֹרוֹת, וְכִדְתַנְיָא: ״וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה וְגוֹ׳״ – כּוֹתֵב לִשְׁמוֹ שְׁתֵּי תּוֹרוֹת: אַחַת שֶׁהִיא יוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, וְאַחַת שֶׁמּוּנַּחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין קָמֵיעַ וְתוֹלָהּ בִּזְרוֹעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט״. אֵינוֹ נִכְנָס בָּהּ לֹא לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא לְבֵית הַכִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ״ – מָקוֹם הָרָאוּי לִקְרוֹת בּוֹ. אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: בַּתְּחִלָּה נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּכְתָב עִבְרִי וּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. חָזְרָה וְנִיתְּנָה לָהֶם בִּימֵי עֶזְרָא בִּכְתָב אַשּׁוּרִי וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. בֵּירְרוּ לָהֶן יִשְׂרָאֵל כְּתָב אַשּׁוּרִי וּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, וְהִנִּיחוּ לַהֶדְיוֹטוֹת כְּתָב עִבְרִית וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. מַאן הֶדְיוֹטוֹת? אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתָאֵי. מַאי כְּתָב עִבְרִית? אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּתָב לִיבּוֹנָאָה. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רָאוּי הָיָה עֶזְרָא שֶׁתִּינָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל, אִילְמָלֵא לֹא קְדָמוֹ מֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: ״וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים״, בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר: ״הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל״. מָה עֲלִיָּיה הָאֲמוּרָה כָּאן – תּוֹרָה, אַף עֲלִיָּיה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – תּוֹרָה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: ״וְאֹתִי צִוָּה ה׳ בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים״. בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר: ״כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה׳ אֱלֹהָיו וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט״. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ, נִשְׁתַּנָּה עַל יָדוֹ הַכְּתָב, שֶׁנֶּאֱמַר:

7 במדבר רבה פתח ↗

זֹאת חֻקַּת במדבר יט, ב, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב איוב יד, ד: מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד, כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, יֹאשִׁיָּה מֵאָמוֹן, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הָעוֹלָם הַבָּא מֵעוֹלָם הַזֶּה. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּמָּן תְּנִינַן, בַּהֶרֶת כִּגְרִיס בָּאָדָם, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּמֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיטָה הַחַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. הַמֵּת בַּבַּיִת הַבַּיִת טָהוֹר, יָצָא מִתּוֹכוֹ הֲרֵי הוּא טָמֵא, מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים, הִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.

7 מכות פתח ↗

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר קִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

9 רש"י על יומא פתח ↗

וששי - לשון השאת והשבר איכה ג׳:מ״ז והשי"ן אחד לבדו שורש בתיבה:

10 ריטב"א על מכות פתח ↗

גמרא בזמן שהמכה מרובה מאריך פי׳ מאריך הקורא בנעימות קריאתו ובזמן שהיא מועטת מקצר בקריאתו כגון שאמדוהו בפחו׳ מעשרים: א"כ מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה. פירשו בפירושין שניתן להלקותו ע"כ וה"ק פן יוסיף להכותו על אלה שהן מכה רבה ועצומה. ואינו נכון חדא דא"כ אין לשון מכה רבה דאמרינן השתא כלשון מכה רבה דאמרינן מעיקרא כדתניא אין לי אלא מכה רבה דבעינן לומר רבה במנין ותו לא דהא לרבנן אין לו להלקו׳ בכח כל כך. לכך פירשו דקרא טעמא דלא יוסיף קא יהיב כלומר די לו במה שאמדוהו ומכה רבה הם ולא יוסיף להכותו עליהם ולמדנו דמלקות ארבעים מכה רבה ולכך צריך אומד׳: קלה בין שנתקלקל בראשונות בין באחרונות. פיר׳ בפירושי׳ ראשונה הגבהת הרצועה קודם שהכהו שנתקלקל מחמת פחד והשניה שנתקלקל בהורדה כשהכהו אפי׳ בהכאה ראשונה ואינו מחוור חדא דלישנא לא משמע הכין ועוד דלקמן אמרינן בסמוך קלה תחלה מלקין אותו שנאמר והכהו ונקלה ולא שקלה בר אלמא בעינן קלקול לאחר הכאה לכך הנכון ראשונה הכאה ראשונה ושניה הכאה שניה ממש ומשום דבעי לאפלוגי גבי נפסקה הרצועה בין הכאה ראשונה להכאה שניה נקט רישא קלה בין ראשונה בין בשניה וכן פי׳ ר׳ מאיר הלוי ז"ל: הא דתנן ר"ש אומר ממקומו הוא למד וכו׳ עד אשר יעשה וכו׳. פי׳ דנפקא ליה לר"ש מדכתיב אשר יעשה וכו׳ וסמיך ליה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקריבו דהיינו שיושב ואינו עובר עבירה אלמא אף זה בכלל העושה מצוה דכתיב מעיקרא אשר יעשה וכו׳:

11 יומא פתח ↗

שֶׁיְּהֵא מְזוּמָּן. ״עִתִּי״ — וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״עִתִּי״ — וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. ״אִישׁ״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: ״כַּפָּרָה״ כְּתִיבָא בֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. ״עִתִּי״ וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיָה חוֹלֶה — מַרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ. כְּמַאן, דְּלָא כְּרַבִּי נָתָן. דְּאִי רַבִּי נָתָן, הָאָמַר: חַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי נָתָן, חָלָה שָׁאנֵי. אָמַר רַפְרָם, זֹאת אוֹמֶרֶת: עֵירוּב וְהוֹצָאָה לְשַׁבָּת, וְאֵין עֵירוּב וְהוֹצָאָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ״עִתִּי״ וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לוֹמַר שֶׁאִם נִטְמָא מְשַׁלְּחוֹ — נִכְנָס טָמֵא לָעֲזָרָה, וּמְשַׁלְּחוֹ. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: חָלָה, מַהוּ שֶׁיַּרְכִּיבֵהוּ עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לָהֶם: יָכוֹל הוּא לְהַרְכִּיב אֲנִי וְאַתֶּם. חָלָה מְשַׁלְּחוֹ, מַהוּ שֶׁיְּשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר? אָמַר לָהֶם: אֱהֵא בְּשָׁלוֹם אֲנִי וְאַתֶּם. דְּחָפוֹ וְלֹא מֵת, מַהוּ שֶׁיֵּרֵד אַחֲרָיו וִימִיתֶנּוּ? אָמַר לָהֶם: ״כֵּן יֹאבְדוּ כׇל אוֹיְבֶיךָ ה׳״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָלָה — מַרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ, חָלָה מְשַׁלְּחוֹ — יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. דְּחָפוֹ וְלֹא מֵת — יֵרֵד אַחֲרָיו וִימִיתֶנּוּ. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: פְּלוֹנִי, מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם לֹא שְׁאֶלְתּוּנִי אֶלָּא עַל פְּלוֹנִי. מַהוּ לְהַצִּיל רוֹעֶה כִּבְשָׂה מִן הָאֲרִי? אָמַר לָהֶם: לֹא שְׁאֶלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הַכִּבְשָׂה. מַהוּ לְהַצִּיל הָרוֹעֶה מִן הָאֲרִי? אָמַר לָהֶם: לֹא שְׁאֶלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הָרוֹעֶה. מַמְזֵר, מַה הוּא לִירַשׁ? מַהוּ לְיַבֵּם? מַהוּ לָסוּד אֶת בֵּיתוֹ? מַהוּ לָסוּד אֶת קִבְרוֹ? לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִפְלִיגָן בִּדְבָרִים. אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ מֵעוֹלָם. שָׁאֲלָה אִשָּׁה חֲכָמָה אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מֵאַחַר שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל שָׁוִין, מִפְּנֵי מָה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה? אָמַר לָהּ: אֵין חׇכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בְּפֶלֶךְ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ״. אִיתְּמַר, רַב וְלֵוִי. חַד אָמַר: זִיבֵּחַ וְקִיטֵּר — בְּסַיִיף. גִּפֵּף וְנִישֵּׁק — בְּמִיתָה. שָׂמַח בִּלְבָבוֹ — בְּהִדְרוֹקָן. וְחַד אָמַר: עֵדִים וְהַתְרָאָה — בְּסַיִיף, עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה — בְּמִיתָה, לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה — בְּהִדְרוֹקָן. אָמַר רַב יְהוּדָה: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא עָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמוֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וְגוֹ׳״. יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ בְּנֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא לְרָבִינָא: ״הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו״. ״אָבִיו״ — אֲבִי אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, ״אֶחָיו״ — אֶחָיו מֵאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, ״בָּנָיו״ — בְּנֵי בִתּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ כּוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לֹא בָּבְלִיִּים הָיוּ, אֶלָּא אֲלֶכְּסַנְדְּרִיִּים הָיוּ. וּמִתּוֹךְ שֶׁשּׂוֹנְאִים אֶת הַבָּבְלִיִּים הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן עַל שְׁמָן. תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא בָּבְלִיִּים הָיוּ, אֶלָּא אֲלֶכְּסַנְדְּרִיִּים הָיוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ, שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי. טוֹל וָצֵא. תָּנָא: מָה שָׁהֵי צָפִירָא דֵּין, וְחוֹבֵי דָרָא סַגִּיאִין. מַתְנִי׳ מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד סוּכָּה הָרִאשׁוֹנָה. עֶשֶׂר סוּכּוֹת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צוּק,

11 תלמוד ירושלמי כלאים פתח ↗

רִבִּי יוֹחָנָן יְהַב מַפָּה עַל מָנוֹי וְאֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם דְּלָא יִנָבְלוּן מָאנוֹי. אָמַר רִבִּי זְרִיקָן יְהִיבוֹ לְרִבִּי אֲבוּנָא בֵּיעֲתָא בְמַפָּה דְּאִית בָּהּ כִּלְאַיִם וְהוּא לֹא מְקַבֵּל עַל שֶׁלֹּא יִתְכַּוְונוּ בְּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבִגְשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים.

11 תענית פתח ↗

״מַלְקוֹשׁ״ — אָמַר רַב נְהִילַאי בַּר אִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: דָּבָר שֶׁמָּל קַשְׁיוּתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דָּבָר שֶׁמְּמַלֵּא תְּבוּאָה בְּקַשֶּׁיהָ. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: דָּבָר שֶׁיּוֹרֵד עַל הַמְּלִילוֹת וְעַל הַקַּשִּׁין.

12 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

מצנפת פטורה אפי' של ארצות המערב שב' ראשיה מושלכים על כתפיהם וגופם ואע"פ שמתכסה בה ראשו ורובו פטור כיון שעיקרה לכסות הראש דכסותך אמר רחמנא ולא כסות הראש:

12 חולין פתח ↗

כְּתַב רַחֲמָנָא ״עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם״, וְאֶלָּא ״כְּסוּתְךָ״ לְמָה לִי? לְכִדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: טַלִּית שְׁאוּלָה פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם.

« תורה תמימה על התורה Deuteronomy 22:2 תורה תמימה על התורה Deuteronomy 22:4 »