תשב"ץ קטן שכ״ב

4 חולין פתח ↗

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: זֶה וָזֶה לִפְטוּר, וְאָמְרִי לַהּ: זֶה וָזֶה לְחִיּוּב. אָמַר רַבִּי אִלְעָא: הוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא בְּצִפּוֹרִי כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר זֶה וָזֶה לִפְטוּר.

8 ברכות פתח ↗

מַתְנִי׳ אָכַל עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְרִמּוֹנִים — מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ — מְבָרֵךְ עָלָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ — מְבָרֵךְ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן״.

15 תלמוד ירושלמי תרומות פתח ↗

משנה: אֵין נוֹתְנִין דְּבֵילָה וּגְרוֹגְרוֹת לְתוֹךְ הַמּוּרִיֵּיס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְאַבְּדָן אֲבָל נוֹתְנִין אֶת הַיַּיִן לְמוּרִיֵּיס וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן אֲבָל עוֹשִׂין אֶת הַיַּיִן יֵינוֹמֵילִין. אֵין מְבַשְּׁלִין יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְעִיטוֹ. רִבִּי יְהוּדָה מַתִּיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ.

26 ברכות פתח ↗

אִתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבָּה בַּר מָרִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יוֹצֵא מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, וּבִשְׁעַת הַקָּזַת דָּם, הוֹאִיל וְאָדָם קוֹבֵעַ סְעוּדָּתוֹ עַל הַיַּיִן. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה — מְבָרֵךְ עַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס.

28 יבמות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: ״לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם״, לֹא תַּאֲכִילוּם — לְהַזְהִיר הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. מַאי לָאו, דְּאָמַר לְהוּ לֹא תֵּאכְלוּ! לָא, דְּלָא לִיסְפּוֹ לֵיהּ בְּיָדַיִם.

37 ערכין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַכֹּל מַעֲרִיכִין, וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִין וְנִידָּרִין — כֹּהֲנִים, לֹוִים וְיִשְׂרְאֵלִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים. טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, נוֹדְרִין וְנִידָּרִין וּמַעֲרִיכִין, אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִין, שֶׁאֵינוֹ נֶעֱרָךְ אֶלָּא הַזָּכָר וַדַּאי וּנְקֵבָה וַדָּאִית. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן נִידָּרִין וְנֶעֱרָכִין, אֲבָל לֹא נוֹדְרִין וְלֹא מַעֲרִיכִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת. גְּמָ׳ ״הַכֹּל מַעֲרִיכִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ. ״נֶעֱרָכִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מְנוָּּול וּמוּכֵּה שְׁחִין. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״ כְּתִיב, כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּדָמִים — יֶשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בְּדָמִים — אֵינוֹ בַּעֲרָכִין. קָא מַשְׁמַע לַן ״נְפָשֹׁת״, כָּל דְּהוּ. ״נוֹדְרִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? נִידָּרִין אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ. ״נִידָּרִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? אִי לְאֵתוֹיֵי טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ! וְאִי לְאֵתוֹיֵי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן — בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ! אִי לְאֵתוֹיֵי פָּחוֹת מִבֶּן חוֹדֶשׁ, בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ! וְאִי לְאֵתוֹיֵי נָכְרִי, בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ! לְעוֹלָם לְאֵתוֹיֵי פָּחוֹת מִבֶּן חוֹדֶשׁ, וְתָנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ. ״הַכֹּל סוֹמְכִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי יוֹרֵשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. ״הַכֹּל מְמִירִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי יוֹרֵשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ מֵימֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו, וְיָלֵיף תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ מִסּוֹף הֶקְדֵּשׁ — מָה סוֹף הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, אַף תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר. וְרַבָּנַן, הָמֵר יָמִיר — לְרַבּוֹת אֶת הַיּוֹרֵשׁ, וְיָלְפִינַן סוֹף הֶקְדֵּשׁ מִתְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ: מָה תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ — יוֹרֵשׁ מֵימֵר, אַף סוֹף הֶקְדֵּשׁ — יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ. וְרַבָּנַן, הַאי ״קׇרְבָּנוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״קׇרְבָּנוֹ״ — וְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי, ״קׇרְבָּנוֹ״ — וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ, ״קׇרְבָּנוֹ״ — לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה. וְרַבִּי יְהוּדָה, לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה לֵית לֵיהּ, וְאִי נָמֵי אִית לֵיהּ, גּוֹי וַחֲבֵירוֹ מֵחַד קְרָא נָפְקִי, אִיַּיתַּרִי לְהוּ תְּרֵי: חַד ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו, וְאִידָּךְ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה. וְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״הָמֵר יָמִיר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה, דְּתַנְיָא: לְפִי שֶׁכׇּל הָעִנְיָן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּלְשׁוֹן זָכָר, מַה סּוֹפֵינוּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם הָמֵר יָמִיר״. וְרַבָּנַן? מִ״וְּאִם״, וְרַבִּי יְהוּדָה ״וְאִם״ לָא דָּרֵישׁ. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּסוּכָּה״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ, דִּתְנַן: קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ חַיָּיב בְּסוּכָּה. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּלוּלָב״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, דִּתְנַן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ חַיָּיב בְּלוּלָב. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף, דְּתַנְיָא: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף — חַיָּיב בְּצִיצִית. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְפִילִּין״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר תְּפִלִּין, דְּתַנְיָא: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר תְּפִלִּין — אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. וּלְרָבִינָא דְּאָמַר: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, לְאֵיתוֹיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין לָרִאשׁוֹן — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא, יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״ ״יֵרָאֶה״, כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת, מַה לִּרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו — אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לְאֵיתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ דְּרָבִינָא — לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן בְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד, וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: תִּיקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּיקַּנְתֶּם? לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל, יִבָּטֵל? וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״! אֶלָּא, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו, וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ, דִּתְנַן: אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַקָּטָן מִלִּתְקוֹעַ בְּיוֹם טוֹב. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּמִקְרָא מְגִילָּה״, ״הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה״ — לְאֵיתוֹיֵי

41 הלכות גדולות פתח ↗

ר"ה כט: תנו רבנן לא יפרום אדם לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם אבל פורם הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות. במגילה ובהלל אע"פ שיצא מוציא. ברכות מה: בא ומצאן כשהן מברכין מהו עונה אחריהן רב זביד אמר ברוך ה' המבורך ומבורך רב פפא אמר אמן. ולא פליגי הא דאשכחינהו דקא אמרי נברך שאכלנו אמר איהו ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד אי דאשכחינון דקאמרי ברוך ולא שמע נברך אמר איהו נמי בהדייהו אמן ואי הוו בי עשרה ולעיל ואשכחינון דקא אמרי נברך אלהינו אמר בהדייהו ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד וכל דשמע מן חבריה דקא מברך כל ברכה בין ברכת יין ופירות ובין ברכת המוציא ובין ברכת מצות מיחייב איהו למימר אמן אף על גב דלא קא אכיל ולא עביד הך מצוה.

1 הא לך סד"ר ברכו"ת מפי הר"ם ז"ל:

2 על פירות האילן אומר בורא פרי העץ וכן הבוסר כשהוא כפול הלבן ומפול הלבן ולמעלה מברך עליהן בורא פרי העץ. ולאחריהם על בוסר של ענבים מברך עליהם ברכה אחת מעין שלש בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית ושהנחלת את אבותינו רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה בא"י על הארץ ועל הפירות. ובשבת ובי"ט מזכיר בה מעין המאורע. כך פירש הר' מימון ז"ל וכן משמע בירושלמי:

3 ועל הבוסר שהוא פחות מפול הלבן מברך עליו ב"פ האדמה כמו קפריסין דמברכין עליו ב"פ האדמה לפי שאינו עיקר הפרי. ולאחריו מברך בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא להחיות בו נפש כל חי בא"י חי העולמים. כך מסיים בירושלמי. ושאר אילנות משהוציאו פרי אע"פ שהם עדיין קטנים מאד חשוב הוא לברך עליהם בורא פרי העץ כאלו נגמר הפרי ועל גרעינין של גודגדניות שאנו לועזים צירוש"י וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים ושל כל מיני פירות מברך עליהם ב"פ העץ כאלו אוכל הפרי כדתנן קליפי אגוזים והגרעינים כלם חייבים בערלה ש"מ דגרעינים מקרי פרי. ועל היין שהקרים פי' אייגי"ר כגון ריחא וטעמא חלא מברך לפניו שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות. אבל ריחא חלא וטעמא חמרא חמרא. וכן פסק רשב"ם ומברך עליו ב"פ הגפן ולאחריו אחת מעין שלש:

4 שקדים כשהן רכים ס"א דקין אוכלין אותן בקליפותיהם ולא נטעי אינשי אדעתא למיכל כשהן דקין כי אם בשביל לאכול גרעין שלהם מברך עליהם שהכל נהיה בדברו. ואותן השקדים המרים פי' בה"ג קטנים ב"פ העץ גדולים ולא כלום. ומיהו בפ"ק דחולין דף כה תנן גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ור' ישמעאל ברבי יוסי אומר זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב והורה רבי חנינא בציפורי כמאן דאמר זה וזה לפטור:

5 אגוזים מטוגנים בדבש במחזור ויטרי פסק ב"פ העץ דאשתני לעילויא ולא כדברי האומר שהכל נ"ב משום דדובשא עיקר דאדרבה אגוז עיקר:

6 ערמונים וחבושים כיון שאין דרכן ליאכל חיין אלא מבושלין האוכלן חיין מברך שהכל נ"ב ומבושלין מברך ב"פ העץ:

7 על התותים שגדלים בסנאים ובעשבי השדה שקורין במביר"ן ובלעז מור"ש דמיא ופרי הקטן הנקרא ארפר"ש בלשון אשכנז ובלעז פריז"ש והוא אדום. כתבו בתוספות שיש לברך עליהם ב"פ העץ. וכן היה נוהג ר"ת בשם אביו ר' מאיר. אבל רבינו יוסף כתב שיש לברך עליהם ב"פ האדמה לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן דיבש בסיתוא וכלו גווזא וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשא מברכין על פירותיו ב"פ האדמה. ומיהו נוהגים העולם כמו התוספות. כללא דמלתא לדעת איזה דבר נקרא פרי העץ כל דאי שקלת לפירא איתא לגווזא והדר מפיק מקרי פרי העץ ואי לא הדר מפיק מקרי פרי האדמה:

8 השותה שמן זית אינו מברך עליו משום דאזוקי מזיק ליה ואפילו נותן לתוך אניגרון אינו מברך על השמן משום דהוה ליה שמן טפל ואניגרון עיקר ותנן ברכות דף מד כל שהוא עיקר ועמו טפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל אבל אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ושותה לרפואה כגון דכייבין ליה חינכא אז השמן עיקר ומברך רק על השמן בורא פרי העץ וכן כתב בה"ג. ואע"ג דלרפואה קא עביד כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי. וכן כל דבר דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי ואע"ג דלרפואה קא עביד. לכך השותה מים לרפואה שאינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם כדתנן ברכות דף מד השותה מים לצמאו מברך כו' ואמרו בגמרא לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא דאמרינן דלא בעי ברוכי והכי שדר רב פלטוי גאון ריש מתיבתא דלשתיה לא בעי לברך מקמי' שהכל נהיה בדברו משום דאניס אבל לבתר דשתה מברך בורא נפשות רבות. וכתב רבינו יהודה מפרי"ש וזה לשונו. ואין נראה לי דטעמא הוי משום דלא מתהני מה לי לפניו מה לי לאחריו אלא ודאי לא צריך לברוכי כלל לא לפניו ולא לאחריו עכ"ל. ורפיא בידיה. מיהו השותה ואוכל דברים שאין דרכו לאכול ולשתות אלא לרפואה נראה שהם מודים ודברי הכל שאין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם:

9 על פירות הארץ ב"פ האדמה. הכוסס חטה מברך בורא פרי האדמה. טחנה מברך ב"פ האדמה. אפאה בשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ולסוף ברכת המזון. אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בא"י אמ"ה במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה וכו' וחותם בה על המחיה ועל הכלכלה וכו'. וכן דייסא וכן קמח נלוש כגון מוס"ר בלשון אשכנז בתחלה מברך בורא מיני מזונות. ולבסוף מעין שלש. וכן על פנקוכ"א או ורומזינ"א וכל כיוצא בזה דאית ביה תוריתא דנהמא בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שיש בו מחמשת המינין פי' חיטין ושעורין ושבולת שועל ושיפון וכוסמין בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה. ואותן שטיינקוכא"ן שעושין בפסח ממצות מברך עליהם המוציא כיון שנעשה מן לחם. אבל תבשיל שנותנין בו קמח להקפות המאכל כדי שיהא המאכל עב קצת ההוא לדבוקי בעלמא הוא דעבידא ובטל הקמח:

10 אורז ודוחן בתחלה מברך עליהם ב"פ האדמה והיכא דבשלו במ"מ. ולבסוף קאמר תלמודא ולא כלום. ופרש"י ולא כלום שאין צריך לברך עליו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות לאפוקי מה"ג שכתבו שאורז ודוחן מברך עליהם בתחלה שנ"ב. קמחא דחיטי פירוש קמח קליות אומר ר"י ב"פ האדמה ולאחריו פסק ר"י ב"נ רבות. וכן הכוסס את החטה מברך לאחריו ב"נ רבות שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה דבפרקין דמפרש מעין שלש מאי היא לא מפרש רק על העץ ועל פרי העץ ועל המחיה ועל הכלכלה אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר. כך כתב בה"ג. אבל ר"י נסתפק בדבר מדקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' עד וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש משמע אפי' אכלו חי דומיא דז' מינין דמדכר בהדי' מברך על האדמה ועל פרי האדמה בכוסס את החטה. אבל מבחוץ הגיהו מכתיבה אחרת ב"נ רבות. וכיון דאיכא פלוגתא בברכה אחרונה אין לאכול שום קליות או חטים שלוקות שלא נתמעכו יפה אלא בתוך הסעודה שברכת המזון פוטרתם מברכה אחרונה. וכן יש בירושלמי ר' ירמיה לא אכיל סלת מיומוי שנסתפק מברכה אחרונה. ומה שלא אכל אותן אפילו בסעודה דלמא סבירא ליה כרב ששת דלקמן דהביאו לפניו תאנים וענבים בתוך הסעודה מברך לפניהם ולאחריהם והא נמי להנך דמי. ומיהו לדידן כל דבר שבתוך הסעודה קודם ברכת המזון ברכת המזון פוטרו מברכה שלבסוף כמו שאפרש לקמן בעזי"ת. מיהו אם מסתפק בברכה ראשונה מה היא. מהם אומרים שהכל נ"ב או בפה"א. פר"ח שמברך בתחלה שהכל נ"ב דכיון דברכה ראשונה אין לה עיקר מן התורה כלל ואינה אלא משום שאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה והיכא דמסתפק מברך שהכל נ"ב. וכן פירש רבינו יוסף ז"ל דהיכא דמסתפק על פרי אחד אם הוא פרי עץ או פרי האדמה מברך לכתחלה ב"פ האדמה. דקיימא לן על פרי העץ אם בירך ב"פ האדמה יצא ואע"ג דתנן דוקא דיעבד הא נמי כיון דמסתפק כדיעבד דמי. אבל בברכה אחרונה אם הוא מסופק בה לא יאכל כי אם על השולחן כדפרישית:

11 ואותן פאטרא"ס ורושל"ס חייבים בחלה ובהמוציא הואיל ואיכא עליהם תוריתא דנהמא. וצריך עיון על אותן ניל"ש דהוו כמו גובלא בעלמא דמברכין עליהם ב"מ מזונות. ואפילו למר זוטרא דקבע סעודתא עלייהו ומברך עליהן המוציא וג' ברכות. היינו משום שאינו דק כ"כ כמו עיסת ניל"ש. ואין לאכול אותה רק בתוך הסעודה וכן היה עושה רבינו תם. ושמעתי שמורי הר' יחיאל לא היה אוכל אותם פאטרא"ס ורושל"ס אלא בתוך הסעודה שלא היה ברור לו אם היה עליו תוריתא דנהמא:

12 חביצא פירש ר' שלמה ז"ל שלקו"ק שמפררין לחם בתוך האילפס. ובערוך פי' פירורי לחם שנדבקין יחד על ידי חלב ודבש או על ידי דבש או מרק. וכן פר"ת. ומסקינן אפילו פירורי לחם פחותים מכזית והוא דאיכא עליהן תוריתא דנהמא מברכין עליהם המוציא. ולאחריו ברכת המזון. ותוריתא דנהמא פי' בערוך וז"ל שיש עליו תואר לחם וידוע כי הוא לחם. אבל אם הוא נימוח וליכא עליה תוריתא דנהמא מברכין עלייהו ב"מ מזונות עכ"ל, ולאחריה מעין שלש:

13 האוכל לחם אפילו פחות מכזית מברך המוציא. מיהו לאחריו אינו מברך ברכת המזון אלא אם כן אוכל כזית. והכי איתא בירושלמי בפרק כיצד מברכין כל האומר לאחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא התיבון הרי פחות מכזית שאין אומרים לאחריו שלש ברכות מעכשיו לא יאמרו לפניו המוציא א"ר אחא בר יעקב לשאר מינין נצרכה. פי' לשאר מיני מאכל כגון מעשה קדירה ופת אורז ודוחן ופת הבאה בכיסנין שלא קבע סעודתו עליהם שאין אומרים עליו שלש ברכות אין אומרים לפניו המוציא. ומיהו נסתפק ר"י אם מברכין על פחות מכשיעור ב"נ רבות אם לאו. משום דר' צדוק בפרק הישן דף כו שלא בירך אחר אכילה פחות מכביצה דסבירא ליה כר' יהודה דאמר כביצה ואנן קיימא לן כר' מאיר דאמר כזית ואיכא למימר ברכת המזון הוא דלא בירך וברכה מעין שלש לא מברכינן עלייהו כדאיתא בירושלמי. ומיהו שמא בירך בורא נפשות רבות. וכתב רבינו יהודה מסתברא שלא נתקנה ב"נ רבות אלא אמילתא דשייך בה שלש ברכות או מעין שלש אם אכל כשיעוריה הלכך אם אכל פחות מכזית מברך עליו ברכה ראשונה דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה ואפילו אכל משהו אבל לאחריו אינו מברך כלום עד שיאכל כזית:

14 ועל היין ועל שאר משקין מסופקים התוספות אי מברכים לאחריו אפילו בכזית אי נמי דוקא בכביצה. דלמא מודה ר"מ לר' יהודה בשתיה מדדרש ליה ושבעת זו שתיה ושביעה היינו בכביצה כדדריש ר"י אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו בכביצה. או שמא יש חילוק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתיה ושביעה דשתיה אפילו בכזית ומברך עליו. וטוב ליזהר ולשתות או פחות מכזית או שיעורא רבה כדי לצאת מידי ספיקות הללו כדי שיברך לאחריהם. אבל אם אכל בריה שלמה מפרש בירושלמי אפילו אכל פריד"א של ענב או של רמון כיון שהוא בריה שלמה אע"פ שהוא בריה פחות מכזית מברך. ואפי' על בריה שלמה ירא שמים אל יאכל פחות מכזית אלא בסעודה דברכת המזון פוטרת כך פר"י פרק הישן דף כו. צנון ב"פ האדמה. זנגביל"א ופלפלא יבישתא וידופל"א וגלנג"ן וזפרי"ן ושיירגי"ל וכל מיני בשמים יבשים שאין דרכן ליאכל בלא תערובות א"מ לא לפניהם ולא לאחריהם. מושק"ט ב"פ העץ. קניל"א ומסמר נרופל"א שקורין ניגלין ב"פ האדמה. המלתא דאתי מבי הנדואה פירש"י ליטוארי"ו ב"פ האדמה. ובערוך פי' שהוא זנגבילא רטיבתא בשמים שחוקים שקורין גומלנא ווארצ"א נראה לברך עליהם ב"פ האדמה כמו המלתא. וכל מיני בשמים אם אינו יודע אם הוא פרי או לאו מברך עליהם שהכל נ"ב. שכר אחד שעורים ואחד שאר שכר מברך עליו שהכל נ"ב. וכן דבש תמרים וכן חומץ מברך עליו שהכל נ"ב. ויין תפוחים ומי תותים וכל הזב מכל פירות שבעולם מברך עליהם שהכל נ"ב. חוץ מהענבים שבזמן שהענבים מבושלים מברכין עליו בורא פרי הגפן. וכן סופי ענבים שלא נתבשלו לעולם בין הענבים עצמם בין היוצא מהם מברך עליהם שהכל נ"ב חוץ מה שזב מן הענבים מבושלים. שלקות קרא חייא מברך שהכל נ"ב. וסלקא וכרבא וכיוצא בהם שהם טובים מבושלים יותר מחיים דאשתני לעילויא מברך עליהם בורא פרי האדמה. ושומין וכרישין וכיוצא בהם שהם טובים חיין יותר ממבושלים חיין מברך עליהם ב"פ אדמה מבושלים שהכל נ"ב. ואפילו אם יש אדם שאוכלן ברצון מבושלים יותר מחיין מברך עליהם ב"פ האדמה דבטלה דעתו אצל כל אדם. וכל מיני קטניות ולפתות שטובים חיין ממבושלין מברך בורא פרי האדמה. כרישין מבושלים עם הבשר דודאי אשתני לעילויא כי עינינו רואות שטובים הם מאוד יותר מבתחלה ששומן הבשר ממתיקם והאוכל בעינייהו שאין אוכל מן הפת או אינו אוכלן טפילה לדבר אחר מברך ב"פ האדמה:

15 כללא דמלתא כל דאשתני לעילויא כשנתבשל ואין דרך לאוכלו חי אלא מבושל כשהוא חי מברך שהכל נהיה בדברו וכשהוא מבושל אם הוא פרי עץ מברך ב"פ העץ ואם הוא פרי האדמה ב"פ האדמה. ואם הוא אפכא בשהוא חי מברך ב"פ העץ או ב"פ האדמה וכשהוא מבושל שהכל נ"ב. יין מבושל מברך עליו ב"פ הגפן. כדמשמע בירושלמי דמסכת תרומות שמשביחו:

16 מיא דסילקא פירוש מים שנתבשלו בהם תרדין כי סילקא מברך עליהם ב"פ האדמה. ומיא דליפתא כי ליפתא ומיא דכולהו שלקי כי שלקי:

17 אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. ויש לחתוך הלחם מעט ולהניחו מחובר בלחם עד שיבצע. ולא כאותם החותכים לאחר הברכה דהוי הפסק טובא בין ברכה לבציעה. ואינו רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד ואם הפת נקיה אינו צריך. אבל בשבת יברך ואחר כך יחתוך כדי שיהא שלם לחם משנה כי כשחותך נופלים פירורין ממנו ואינו שלם. ואם הפת מתובל בתבלין לא צריך ואם מליח הוא כעין לחם שלנו אין צריך. כדאמרינן לית דין צריך בשש. וכן פר"ח. ואסור לדבר אחר הברכה עד שיאכל אבל טול בריך פי' שהבוצע אומר לבני הסעודה טול ברכת המוציא לא חשיב הפסק. וכן גביל לתורי פירוש לושו המורסן לשורים לא הוי הפסק. אבל אם סח דברים אחרים דלא שייכי לסעודה צריך לחזור ולברך. ובירוש' איכא פלוגתא כמה בוצע איכא דאמר בכזית ואיכא דאמר אפילו בפחות מכזית. רב אמי ורב אסי כי מיקלע להו רפתא דעירובא מברכי עליה המוציא אמרו הואיל ואיתעביד בה מצוה חדא תתעבד בה מצוה אחריתי. ופרש"י בככר שערבו בו אתמול עירובי חצירות היו בוצעין עליו למחר בשבת דכיון דהוה קיים העירוב בין השמשות תו לא צריך כדמשמע בפרק במה מדליקין דף לד הביאו לפניו פתיתין גדולים ושלמים קטנים אידי ואידי של חטים הלכה כר' יוחנן דאמר שלמה מצוה מן המובחר ויבצע על השלמה ואפילו אם היתה הפתיתה פת נקיה ושלמה פת הדראה כיון ששתיהן מין חטים הם. אבל פרוסה קטנה של חטים עדיפא משלמה גדולה של שעורים. וירא שמים מניח פרוסה לתוך השלמה ובוצע משתיהם. ואם יש שתי שלמות ממין אחד אחת גדולה מחברתה מברך על הגדולה. פת שעורים ופת כוסמין אף על פי שהכוסמין יפין מן השעורים של שעורים קודמת. לפי שהיא משבעת המינים. הכי תניא בתוס' ירושלמי פת טהורה ופת טמאה מברך על הטהורה. פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזה מהם שירצה. דיני בציעת מצה בפסח תמצא למעלה בהלכות פסח סי' צ"ט:

18 ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות רבי זירא בצע אכולא שירותא. כיון דכל יומא לא עביד הכי והשתא קא עביד לא מיחזי כרעבתנותא. אם אמר על הפת ברוך המקום שבראה יצא דהלכה כרבי מאיר. וכן פוסק בירושלמי. וצ"ע אם פוסק כר' מאיר אפי' אם לא הזכיר פת ואם אמר בתחלה כך יצא ידי ברכת המוציא. ואם אמר כך בתוך הסעודה יצא ידי ברכת המזון. פסק רב האי גאון כר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין עמה מלכות אין זה ברכה ואם דלג מלכות יחזור ויברך. ואף על גב דאמר אביי כוותיה דרב מסתברא קיימא לן כרבי יוחנן והא דאייתי אביי סייעתא לרב מדלא קאמר מלכותא איכא למדחי אטו תנא כי רוכלא ליחשיב וליזל:

19 על גבינה ועל חלב ועל ביצים ועל בשר ועל כל דבר שאין גדולו מן הקרקע אומר לכתחלה שהכל נ"ב ולבסוף ב"נ רבות. על כמהין ופטריות מברך שהכל נהיה בדברו דכי רבו רבו מארעא מינק לא ינקי. על תמרי דזיקא וכן על כל פירות שהרוח מנשב אותם מסקינן דמברך ב"פ העץ. הביאו לפניו מינים הרבה ואין בהם מז' מינים כגון אתרוגים ותפוחים וכיוצא בהם מברך על החביב תחלה ב"פ העץ. וא"צ לחזור ולברך על השני דכיון דברכותיהם שוות. אבל אם יש בהם מז' המינים קיימא לן כר' יהודה דמין ז' עדיף ומברך עליהם אע"פ שהאחרים חביבים עליו יותר. וכשאין ברכותיהם שוות כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה. ואם יש לפניו פרי העץ ופרי האדמה מברך על פרי עץ תחלה ואח"כ על פרי האדמה. וכן פסקו הגדולים. ודלא כרב האי גאון ורש"י שפירשו שברכת צנון תקדים לשל זית אם ירצה דהתם אתיא כרב אבל אמוראי דלקמן סברי להו כר' יהודה וקיימא לן הכי. ואם יש לפניו ב' מינים אחד ברכתו שהכל ואחד ברכתו ב"פ האדמה ב"פ האדמה קודמת. וזיתים ותמרים קודמים לגפן ורמון ותאנים. שזית ראשון לארץ ותמרים שני לארץ ואלו שלישיים ורביעיים לארץ דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. דבש, קורא הפסוק תמרים. היה לפניו תבשיל שיש בו קמח כוסמין או קמח שיפון או שבולת שועל וגפן ותאנה ורמון. נ"ל כיון דמברך תחלה על התבשיל ב"מ מזונות דברכתו קודמת. ואע"ג דהני ממין ז' וכוסמין ושבולת שועל ושיפון לאו ממין ז' נינהו מ"מ כיון דחשיבי דעבדי מינייהו פת ומברכין עליהם המוציא וברכת המזון נראה דברכותיהם קודמות. אמר רב פפא הילכתא דברים הבאים בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. פר"י כגון דגים בשר וירק וכל דבר מליח שרגילין לאכול עם הפת בתוך הסעודה אע"פ שאוכל בלא פת. וכן דייסא ורומזיל"ש וכיוצא בהם. כיון שרגילים להיות בתוך הסעודה אין צריך לברך. וכן כל המשקין הבאין בתוך הסעודה מחמת סעודה חשיבי ואין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם חוץ מן היין הואיל וקובע ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו ולא לאחריו. כדתנן במתניתין ולא לאחריו. וכדמוכח בערבי פסחים דף קג בעובדא דתלמידיה דרב דמר בריך אכסא קמא ואכסא בתרא דברכתא אלמא לא בריך בתרי כסי שבתוך הסעודה על הגפן ועל פרי הגפן. דאי בריך אכסא הוי הפסק בלא ברכת המזון. ומהאי טעמא לא מברכינן בפה"א אמרור משום דהוי דברים הבאים בתוך הסעודה ואע"ג דאתי לשם מצוה מ"מ חשיב הבא מחמת סעודה כמו פסח שנאכל על השביעה דאין מלפתין בו את הפת. ותניא בתוספתא שמברכין עליו על אכילת פסח ולא שהכל נ"ב. אבל מה שפי' ר"י דברים הבאים מחמת סעודה שמלפתין בו את הפת. לא נהירא. דמתניתין היא כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ועוד מדפריך עלה יין נמי נפטרי' פת אלמא בלא טפלה איירי דאי פריך מיין ששורה בו פת נפטרי' פת מאי קשיא ליה היכא אמרי' דלא פטר ליה כי איתא בכהאי גוונא:

20 דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם כגון פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת ואינם באין להשביע כי אם לעכל המאכל אפי' אכלם בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. לאחר הסעודה פי' שמשכו ידיהם מן הפת קודם ברכת המזון כל מה שהביאו לפניהם כל מיני מליח בשר ודגים בין פירות טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. ודין שלישי זה אינו נוהג בזמן הזה כי אין אנו מושכין את ידינו מן הפת עד ברכת המזון. אם כן מה שאנו אוכלים בסוף טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם:

21 דייסא בתוך הסעודה הוי כמו דברים הבאים מחמת הסעודה ואין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. וכן פי' בערוך. ולא כפירוש רש"י דמפרש טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. וא"ת ומאי שנא דייסא מפת הבאה בכיסנין דאמרי' בסמוך דטעונה ברכה לפניהם ולא לאחריהם. וי"ל דייסא באה להשביע והוא עיקר הסעודה אבל פת הבאה בכיסנין באה להתענג להקל מכובד המאכל כדאמרינן הנהו כיסנין מעלי לליבא:

22 לחמניות שקורין ניילי"ש בלעז דלא פטר להו פת מברכין לפניהם דלא חשיבי מחמת סעודה טפי מפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה שטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ויש להסתפק בדבר אם אדם אוכל בתחלת סעודתו פת ופירות והם עיקר סעודתו אם יברך עליהם אם לאו. כי סברא הוא שלא יברך עליהם כדאמרינן בירושלמי רב הונא אכל תמרים עם פת א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך רבך שבקן בתר מזוניה ואת מברך עלייהו תחלה וסוף. א"ל אינון עיקר מגיסתי. פי' הן עיקר אכילתי. והיכא דבאמצע סעודה אוכל פירות עם הפת. איכא למימר היכא שאין דרכו ללפת בו את הפת טעונין ברכה לפניהם. והא דא"ל שבקן בתר מזוניה ולא לאמצע מזוניה משום ברכה דלבסוף קאמר ליה. וצריך עיון. וירא שמים האוכל פירות בתוך הסעודה יאכל מהם תחלה בלא פת ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת:

23 ועל היין שבתוך המזון פירשתי לעיל שאין צריך ברכה לאחריו. ולאפוקי ממחזור ויטרי שכתוב בו שאין ברכת המזון פוטר אלא מיני מזון ולפתן. ועל היין של ברכת המזון צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש. לאפוקי מה"ג שכתוב בהן שאין צריך:

24 כתוב במחזור ויטרי שיש לברך על המים שבתוך הסעודה. והטעם פי' ריב"ן דדוקא כל מיני משקה דזייני פת פוטר חוץ מיין. הואיל וקובע ברכה לעצמו. אבל מים דלא זייני לא פטר דתנן הנודר מן המזון מותר במים ובמלח. ואין נראה דאין הטעם בכך שהרי היין פוטר כל מיני משקין אע"פ שברכתו ב"פ הגפן ולא דמי להו. אלא משום חשיבות פטר להו הכי נמי פת דחשיב טפי פטרי לכולהו חוץ מן היין. והר"ר יוסף פי' דשאר משקין לא חשיבי באים מחמת סעודה חוץ מיין דגריר ומתאוה אינש לאכול על ידו להכי פריך יין נמי נפטריה הפת. ופי' דעל כל משקין יש לברך באמצע הסעודה. אבל ר"ת ור"י לא היו נוהגים לברך על שום משקה בתוך הסעודה חוץ מיין. וכן נוהגין בצרפת. ומי שמברך על מים בתוך הסעודה יש לו לברך על כל פעם ופעם דחשיב נמלך:

25 יש רגילין להסיר המפה קודם ברכת המזון מדאמרינן בכיצד מברכין דף מב סילק אסור לאכול אלמא שהיו רגילין להסיר השלחן קודם ברכת המזון. ואין נראה דדוקא בימיהם שהיה לכל אחד שלחן לפניו מסירין מלפני הכל ולא מלפני המברך. אבל עתה שכולנו סמוכים על שלחן אחד אין נראה לסלק המפה והלחם עד אחר ברכת המזון:

26 בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון. פי' שהיו קובעים לשתות קודם אכילה פוטר את היין שהיו שותים בקבע לאחר שגמרו לאכול קודם ברכת המזון. ומוקי לה בגמרא ברכות דף מב בשבתות ויום טוב ובשעת הקזה ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ. אבל בזמן הזה אין אנו רגילים לקבוע לשתות בקבע לאחר אכילה קודם ברהמ"ז. אחר שמשכו ידיהם מן האכילה צריך לחזור ולברך עליו כמו בשאר ימות השנה לדידהו:

27 אותם בני אדם המבדילים על השלחן. פסק רבינו יוסף ז"ל שאין צריך לחזור ולברך ב"פ הגפן בתוך הסעודה אע"ג דהבדלה יכולה להיות שלא במקום סעודה כיון דהשתא במקום סעודה הבדיל אין צריך לברך. דהא תנן בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון היכא דדעתו לשתות. וה"ה הכא כיון דדעתו לשתות בתוך הסעודה. ועוד על כרחך לא קמבעיא לן בפרק כיצד מברכין דף מב אלא בבירך על היין שבתוך המזון אם פטר היין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות ולא אתי לשרות ומפיק לשתות. אבל איפכא פשיטא דפטור דלשתות עדיף ופטר דלשרות. ועוד משמע אפילו לר' יוחנן דאית ליה יש קידוש שלא במקום סעודה אפילו הכי אית ליה אף ידי יין יצא שיצא ביין של קידוש ידי ברכת ב"פ הגפן. ואע"ג דר' יוחנן איתותב הני מילי בשנוי מקום אבל באותו מקום עצמו פשיטא דיצא. וה"ה להבדלה כדפרי' וכ"ש דביין קידוש יצא לדידן דקיימא לן דאין קידוש אלא במקום סעודה:

28 אותם בני אדם שמקדשין בבית הכנסת כמו שנוהגין בכל הקהלות הקדש. אין לו למקדש לטעום דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש. ואפילו על הקטנים אני קורא תגר שהחזן נותן להם לשתות מן היין דנהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו מ"מ לא ספינן ליה בידים. כדאמרינן בפרק חרש דף קיד ואי איישיר חילי אבטליניה. שאם בימי חכמים היו עושים כן היינו לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו בבי כנישתא אבל עתה אינו כן. אמנם חוזר אני לקיים את המנהג דלא שייך למימר לא ספינן להו איסורא לקטנים אלא באיסור לבד כגון נבלות וטרפות וכיוצא בהם נפקא לן בפרק חרש מלא תאכלו להזהיר גדולים על הקטנים. אבל קידוש היום מצות עשה הוא ולא אתיא מהתם. ומנשים נמי לא אתיא דמה לנשים דאינהו גופייהו בנות עונשין. ומכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לא נפקא לן קטנים כיון דאינהו גופייהו ליתנהו בשמירה:

29 המבדיל על שלחנו יזהר שלא יהא שום לחם על השלחן ואם יש לחם על השלחן יכסנו כדאמרינן בערבי פסחים דף ק ושוין שאין מביאין השלחן אלא אם כן קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. וא"ל ה"ר בר נחמני בשם ה"ר משה מגר"ן דהכי פי' אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בפ' אלו דברים דף נב בהלכות סעודה הי מינייהו קדים שוין זה וזה שאין מביאין הפת ערב שבת קודם קידוש. לפי שכל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה ואם יביא את הפת יצטרך לברך על הפת קודם קידוש. אבל אם הביא פורס מפה על הפת והוי כמאן דליתיה ואז מקדש. ואם בני אדם ישבו או הסבו לשתות בזמן הזה כל אחד מברך על היין ואין אחד יוצא בברכת חבירו לפי שאין אנו רגילין לקבוע עצמנו לשתיה כמו בימיהם. אבל ישבו לאכול לחם אע"פ שלא הסבו אחד מברך לכולם דישיבה לדידן כהסבה בימיהם דמי לפי שאין אנו רגילים בהסבה. ואם בני אדם מהלכים בדרך ואוכלים ולא ישבו כל אחד מברך לעצמו. בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואפי' אם יושבים או הסבו לאכול לפי שאין בית הבליעה פנוי ואינם שומעים לברכה ובעינן דעת שומע ומשמיע:

30 כתב במחזור ויטרי שאם אמר באמצע סעודה סברי מורי והם שומעים למברך ומניחין לאכול כולם יוצאים בברכת המברך. ואין נראה לרבינו אלחנן ז"ל דכיון דתקינו דכל אחד מברך אין לשנות. ואף על פי כן נהגו העולם כמו שכתוב במחזור:

31 המריח בפירות כמו אתרוגים וחבושים ולאו דוקא הני אלא ה"ה כל פירות מברך בא"י אמ"ה אשר נתן ריח טוב בפירות. והני מילי כשלקחן מתחלה להריח או לאכול ולהריח אבל אם אכלן ולא נתכוין להריח אלא אגב אורחיה העלה ריח אינו מברך. דאמרי' בפרק אלו דברים דף נג כל היכא דלאו לריח עביד לא מברכין עליה. כגון בשמים של בית הכסא שאינן אלא להעביר ריח רע וכן כל כיוצא:

32 אתרוג של מצוה כתב רבינו אבי העזרי המריח בו מברך אשר נתן ריח טוב בפירות. ורבינו שמחה אומר דלאו לריחא עביד ואין מברכין עליו:

33 הנכנס לחנות של בשם והריח ריח אפי' יושב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם. ונראה דבאין דעתו לחזור מיד מיירי. אבל אם דעתו לחזור מיד לא אסח דעתיה. ובשמים של בשם נמי לריח עביד דניחא ליה דנירחו אינשי וניתי ונזבני מיניה:

34 על ההדס וכיוצא בו שאינו לאכילה אלא עיקרו לריח מברך בורא עצי בשמים ושמן בשמים של אפרסמון מברך בא"י אמ"ה בורא שמן ערב. קנה וקנמון וגלבין וכיוצא בהן בורא עצי בשמים. ועל ריח מושק"ט ביזומגי"ן בלשון אשכנז ושושנים מברך בורא עשבי בשמים. ויש לו לברך קודם לעשייתן פי' קודם שיריח:

35 אמר רב משרשיא האי נרקוס דגינוניתא פי' ליליא. חבצלת השרון מתרגמינן נרקום מברך בורא עצי בשמים. דדברא פי' אותם שגדלים בשדה מברך בורא עשבי בשמים:

36 האי מאן דנפיק ביומי ניסן וראה אילני דמלבלבי פירוש שמוציאין פרח אומר בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות נאות ליהנות מהם. כך היא הברכה בפר"ח ולא גרסינן בריות טובות ואילנות טובות. וכתב רבינו יוסף שאם לא ראה עד כי כבר גדלו הפירות באילנות נראה שצריך לברך כן פר"ח. היכא דאכל פירי ומיני מזוני ושתה חמרא מברך בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ולא הויא חתימה בשתים לפי שהארץ מוציאה המחיה והפירות:

37 שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן אבל אכל טבל וכו' אין מזמנים. רשב"ם אומר אם יש בני אדם בחבורה ואחד נזהר בפת של נכרים ואחד אינו נזהר בפת של נכרים אע"פ שאותו שנזהר אינו יכול לאכול עם חבירו. מכל מקום כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם אותו שנזהר מצטרפין לזימון. והביא ראיה מדאמר ריש לקיש במסכת ערכין דף ב הכל חייבים בזימון כהנים לוים וישראלים. ופריך פשיטא. לא צריכא דכהנים אכלו תרומה וקדשים וזר אכל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ומשם משמע שאם ג' בני אדם מודרים הנאה זה מזה לא מצטרפים לזימון וכן כהן וזר שאוכלים יחד כהן אוכל חלה וזר אוכל פת של נכרים והכהן נזהר מפתם לא מצטרפי:

38 שנים שאכלו יחד אם רצו לזמן אין מזמנים אלא שמצוה שכל אחד מברך לעצמו אבל אם אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. וצריך שיכוין הסופר להוציא וגם הבור מכוין לצאת בברכתו דבעינן שיכוין שומע ומשמיע. ונשים יוצאות בברכת המזון שלנו אע"ג דלא ידעי מאי קאמרי כמו בור שיוצא בברכות המזון דסופר. ומיהו אין מזה ראיה דמצינו למימר דמיירי שהבור מבין בלשון הקדש אבל אינו יודע לברך. ורש"י הביא ראיה מהלועז ששמע אשורית יצא. ומיהו יש לומר פרסומי ניסא שאני כדאיתא התם אמר רבינא אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו:

39 שלשה שאכלו כאחד אע"פ שעדיין לא אכלו אינן רשאין ליחלק. פי' ועדיין לא אכלו אלא שברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור אכילה. ירושלמי פליגי תרין אמוראין חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה וחייבים לזמן אבל רשאין ליחלק אכלו כזית זהו בסוף ואין רשאין ליחלק. וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה ורשאין ליחלק גמרו לאכול זהו בסוף ואין רשאין ליחלק. ור"ח ורב אלפס גרסי ג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק. שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קורים לו ומזמנים עליו. והוא דקרו ליה ועני. פי' שהוא כ"כ בקרוב שאם יקראוהו שיכול לשמוע הברכה. וה"ה לעשרה ויצא אחד מהם לשוק:

40 שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ושנים אין מפסיקין לאחד. פי' אין חייבין להפסיק. ומיהו אי בעו למיעבד לפנים משה"ד להפסיק הרשות בידם כדעבד רב פפא לאבא מר בריה. וכשהאחד מפסיק באכילתו עד היכן יש לו להפסיק. רב נחמן אומר עד נברך רב ששת אמר עד ברכת הזן. פירוש עד ועד בכלל. פי' לרב נחמן שיגמור נברך לרב ששת שיגמור ברכת הזן. ואז היחיד אוכל לפניו והם גומרים ברכת המזון. ומסקינן ומבעיא לן להיכן חוזר. פי' שהיחיד לאחר שגמר סעודתו ופסק במקום שפסק. וקיימא לן כרב ששת הלכתא שמפסיק עד סוף ברכת הזן. ולאחר שגמר ברכת הזן מתחיל בברכת הארץ דהיינו במקום שפסק ואינו צריך לזמון שכבר יצא ידי זמון ופי' טוב וישר מאד. ורש"י פי' עד היכן ברכת זימון שצריכים להיות ג' ושנים לא יאמרוה. א"כ משמע מתוך פירושו שיחיד אין לו לומר ברכת הזן. ופירושו רחוק והכי איתא בתוספות ובאלפסי פירש עד היכן ברכת המזון כעין פירוש ר"י אך שינה קצת בפירוש השמועה והגרסא אבל להיכן חוזר רב זביד משמיה דאביי אומר חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. וכן פי' בה"ג. ועוד פי' בה"ג היכא דקא בעי למיפק חד מינייהו ובעו חברי' למיעבד ליה לפנים משורת הדין פוסקין סעודתייהו ומזמנים עליו עד הזן וגומר איהו ברכת המזון ונפיק וחוזרים ואוכלים וגומרים סעודתייהו:

41 שנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר זימון ואי אתי עלייהו גברא מצוה שיתנו לו לאכול ולשתות כדי שיצטרף עמהם לזימון וכן משמע בריש פרק כל הבשר דף קו וכן לענין עשרה מצוה לחזר אחריהם כדאמרינן פרק שלשה שאכלו דף נ רבינא ורב חמא בר בוזי איקלעו לבי ריש גלותא קם רב חמא וקמהדר אבי מאה. אמר ליה רבינא לא צריכת הכי אמר רבא הלכה כר' עקיבא דאמר אין בין ק' לי' ומ"מ שמעינן מהכא דמצוה לחזר אחר עשרה. אפילו אם כבר גמרו לאכול מצטרף השלישי עמהם כל כמה דלא אמרו הב לן ונבריך. אבל אי כבר אמרו הב לן ונבריך או משו ידייהו מים אחרונים שוב אינו מצטרף עמהם כדאמר רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא אתי רב שימי בר חייא גבייהו הוה מסרהב למיכל א"ל רב מי סברת לאיצטרופי בהדן אנן כבר גמרינן לסעודתא א"ל שמואל אלו מייתי ליה לאבא ארדלייא וגוזלייא מי לא קאכלינן וכו' וקיימא לן דגדול מברך ואפילו אתא לבסוף מיהו אי בעי גדול יהיב רשותא לאחרינא מברך. כדאשכחנא ר' ור' חייא ורב הוו יתבי בסעודתא כו' עד א"ל רבי חייא לרב בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך. בא ומצאן כשהם מברכים ולא אכל ולא שתה עמהם אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך שמו לעולם ועד. אשכחינהו דקא אמרי ברוך שאכלנו משלו אומר איהו אמן ותו לא. ואי הוו בי עשרה ואשכחינהו דקא אמרי נברך אלהינו אומר איהו ברוך אלהינו ומבורך שמו לעולם ועד. כך כתוב בבה"ג:

42 העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור חוץ מאחר בונה ירושלים שבברכת המזון. וכן כתוב בבה"ג ובפי' רש"י. ולאו דוקא בונה ירושלים והוא הדין אחר כל סיום ברכות כמו בסוף שמונה עשרה ובסוף ישתבח שהוא סוף פסוקי דזמרה ובסוף יהללוך דהלל וכן כל כיוצא בהן. אלא לא נהגו העולם לומר אמן אלא אחר בונה ירושלים שבברכת המזון. רב אשי עני ליה בלחישא כי היכי דלא לזלזולי בברכת הטוב והמטיב:

43 בעל הבית בוצע אע"פ שאורח גדול ממנו ואורח מברך ברכת המזון אע"פ שבעל הבית גדול ממנו. אבל אם אין בעל הבית עמהם אז גדול בוצע ומברך ואם רוצה בעל הבית לברך כגון שהוא גדול. הרשות בידו. וכן מברך אורח יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא יבוש מורי בעל הבית הזה בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא ויצליח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו מרובים ומצליחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן במעשה ידיו ולא במעשה ידינו ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר חטא והרהור עבירה ועון מעתה ועד עולם:

44 ידים מזוהמות פסולות לברכה ודוקא בימיהם שהיה מלח סדומית מצויה ביניהם אבל לדידן לא. מיהו מאן דרגיל במים אחרונים אסור לברך עד שיטול כדאמרינן בכיצד מברכין דף מג כיון דרגילין במשחא משחא מעכב לן והמברך ברכת המזון נוטל מים אחרונים תחלה ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ובירושלמי משמע דוקא כגון שהיו כולם זקוקים לכוס אחד או לככר אחד אבל אם כל אחד יש לו ככרו בידו אוכלין אע"פ שלא אכל המברך. ואם כל אחד כוסו בידו שותין אף על פי שלא שתה המברך. וכן משמע בערבי פסחים דף קו דההוא סבא גחין ושתי קודם שבירך רב אשי. וכן משמע מהכא שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לכוס של כל אחד ואחד. ומיהו היכא שהכוסות שלהן פגומות אז טוב לשפוך מכוס של ברכה לכוס של כל אחד כדי שישתו מכוס שאינו פגום שאין שתיתה מעכבת כיון ששתה המברך:

45 ירושלמי ההוא דנסיב תורמוסא ומברך עלה והוה נפיל מיניה מברך תניינות. פי' כיון שאותו שנתכוין לאכול נפל ואבד אם רוצה ליקח אחר ולאכול צריך לחזור ולברך עליה. ופריך מה בינו לבין אמת המים. פי' שאדם שותה מן הנהר ואותן מים שהיו לפניו בשעת ברכה אזלי להו ואתו אחרים. ומשני תמן דעתו לכך כי יודע הוא שאלו ילכו להם ויבאו אחרים תחתיהם. והמברך ברכה לבטלה אומר בירושלמי שיש לו לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. פי' שמאריך בו יותר מדאי שנראה כאלו הן שתי תיבות:

46 על דבר שהוא מה' מינים כגון חטה ושעורה ושבולת שועל ושיפון. בתחלה מברך בא"י אמ"ה ב"מ מזונות ולבסוף בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת והורשת לאבותינו לתתה לנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מקדשך ועל היכלך ועל נחלתך כי אתה נותן מחיה לכל. בא"י על הארץ ועל המחיה:

47 על פרי העץ שהוא מז' מינים בתחלה מברך בא"י אמ"ה ב"פ העץ. ולבסוף בא"י אמ"ה על העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת והורשת לאבותינו לתתה לנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מקדשך ועל מזבחך ועל היכלך ועל נחלתך ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלנו בה ושמחנו בתוכה כי אתה טוב ומטיב לכל בא"י על הארץ ועל הפירות:

48 על היין אומר לבסוף בא"י אמ"ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת והורשת לאבותינו לתתה לנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מקדשך ועל מזבחך ועל היכלך ועל נחלתך. ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלנו בה ושמחנו בתוכה כי אתה טוב ומטיב לכל. בא"י על הגפן ועל פרי הגפן:

49 על שאר פירות שאינם מז' המינים מברך בסוף בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות בו נפש כל חי. בא"י חי העולמים:

« תשב"ץ קטן שכ״א תשב"ץ קטן שכ״ג »