ביאור שטיינזלץ על ערכין י״ח

1 ואחר כך מתה בתו, ולפיכך עתה אינם קרובים, או היה העד פקח בשעה שראה ונתחרש וחזר ונתפקח, או היה פתוח ונסתמא ואחר כך נתפתח, או היה שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה — הרי העד כשר. זה הכלל, כל שתחילתו וסופו בכשרות — כשר, ומדוע אין אנו לומדים מהמילה "הוא" שצריך שיהיה העד כשר מתחילתו עד סופו?

2 ומשיבים: שאני התם שונה שם, דאמר קרא שאמר הכתוב: "והוא עד או ראה... אם לא יגיד" ויקרא ה, א, ללמד כי בראייה והגדה תלא רחמנא מילתא תלה הכתוב את הדבר, והא איכא והרי ישנו, שבזמן הראיה ובזמן ההגדה הוא כשר. ושואלים: ואלא המיעוט "והוא עד" למה לי?

3 ומשיבים: לכדתניא לכמו ששנויה בברייתא: ראה סיאה סיעה, חבורה של בני אדם עומדין ועידיו היו ביניהן, ואמר "משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני", ונשבעו לשקר שאינם יודעים לו עדות, יכול יהו חייבין בקרבן שבועת העדות? תלמוד לומר: "והוא עד" שם, להדגיש שאין חייב קרבן אלא מי שנתייחד כעד, והרי לא ייחד עידיו, שהרי השביע את כולם.

4 יכול אפילו אמר לאותה חבורה: "משביע אני כל מי שיודע לי עדות שיבוא ויעידני", שגם אז יהיו עדיו פטורים? תלמוד לומר: "והוא עד", והרי ייחד עידיו, שהשביע רק את היודעים.

5 א שנינו במשנה: אבל בקרבנות אינו כן, שאם היה מצורע עני, אפילו מת אביו והניח לו ריבוא — אין להקדש בהם כלום. ושואלים: אם אביו מת והניח לו ריבוא, אם כן עשיר הוא! אמר ר' אבהו, אימא אמור: אביו מת עומד למות ומניח לו ריבוא, אבל עדיין לא מת.

6 ואומרים: אם כן פשיטא פשוט הדבר שאין להקדש כלום, שהרי בינתיים הוא עני! ומשיבים: מדובר כשהיה אביו גוסס. והוצרך התנא לומר כן, שכן מהו דתימא שתאמר: רוב גוססין למיתה, ונחשיבנו כמת וכאילו ירש כבר, על כן קא משמע לן משמיע לנו שכל עוד לא מת אביו ממש, נחשב הבן עני.

7 ועוד שואלים: מה ששנינו ספינתו בים ובאה לו בריבואות, מדוע אין להקדש בהם כלום? הלוא עשיר הוא! אמר רב חסדא: כשהיתה ספינתו מוחכרת או ומושכרת ביד אחרים, והסחורה שבתוכה שלהם היא, ואין לו אלא דמי החכירה או השכירות. ומקשים: והאיכא והרי יש דמי שכירות מספינה זו! ומשיבים: שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ובינתיים עני הוא.

8 ואומרים: ותיפוק ליה ושתצא לו שהוא עשיר משום הספינה, ששייכת לו! ומשיבים: הא מני משנה זו כדעת מי היא? כדעת ר' אליעזר היא, הסבור כי בהגדרת עשיר לגבי החוב להקדש, אין לוקחים בחשבון את רכושו המשמש לפרנסה. דתנן שכך שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: כאשר ממשכנים את נכסיו של מקדיש לטובת ההקדש, הרי אם היה איכר, עובד אדמה — נותן לו צמדו, צמד הבקר המשמש לחרישה, ואם היה חמר מוביל סחורה בחמורו — נותן לו חמורו.

9 ב משנה מה ששנינו בתחילת פרק זה: השנים בנידר, כיצד? ילד צעיר שהעריך זקן — נותן ערך זקן, וזקן שהעריך את הילד — נותן ערך ילד. ומה ששנינו: הערכין בנערך, כיצד? איש שהעריך האשה — נותן ערך אשה, למרות שערכה הקצוב הוא פחות מערך איש, ואשה שהעריכה איש — נותנת ערך איש.

10 ומה ששנינו: והערך בזמן הערך, כיצד? אם העריכו כשהיה הנערך פחות מבן חמש, שערכו חמישה שקלים, ולפני שנתן להקדש נעשה הנערך יתר על בן חמש, שערכו עשרים שקלים, או שהיה הנערך פחות מבן עשרים בשעת הנדר, ולפני שנתן להקדש נעשה הנערך יתר על בן עשרים שערכו חמישים שקלים — נותן המעריך להקדש לפי מה שהיה שווה הנערך בזמן הערך.

11 ג גמרא ביחס למה ששנינו במשנתנו: והערך בזמן הערך, תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אתה הקשית היקשת, השווית את נדרי הקדש דמים נדר הקדש רגיל, כגון שנודר דמיו של אדם לנדרי ערכין, לענין מרגלית לקלים לעניים, שאם נדר דמי מרגלית, שבמקום אחר נותנים עליה הרבה, ואילו במקומו, בין האנשים הקלים הפשוטים היא שווה מעט, מחשיבים את שווייה לפי מקומו, ולא לפי דמיה במקום אחר, כשם שנוהגים בחייבי ערכין, שהוא נידון כעני לפי שווייה במקומו, וכן לידון בכבודו, שהנודר דמיו של איבר שהנשמה תלויה בו, כגון ראשו, נותן דמי אותו אדם, כשם שהמעריך איבר כזה נותן ערך של אדם שלם,

12 יכול נקיש מן הצד השני ערכין לדמים לענין שיתן את ערכו של האדם כשעת נתינה, כפי שהוא בנדרי דמים? תלמוד לומר: "כערכך כן יקום" ראה ויקרא כז, יז, ללמדנו שהמעריך אינו נותן אלא לפי מה שהיה שווה הנערך בזמן הערך.

13 ד משנה בתורה נאמרו ערכים שונים למי שהוא מבן חודש עד חמש שנים, למי שהוא מבן חמש ועד עשרים, ולמבן עשרים ועד ששים. ועל כן נאמר כי תינוק כשהוא ביום השלשים להיוולדו נחשב כלמטה הימנה, כפחות מבן חודש, ומכיון שאין ערך בתורה לפחות מבן חודש הריהו פטור. וכן שנת החמש עצמה ושנת עשרים דינם כלמטה מהם. שנאמר בהמשך הפרשה: "ואם מבן ששים שנה ומעלה" ויקרא כז, ז, הרי אנו למדים בכולן משנת ששים שנאמר בה "ומעלה", מה שנת ששים עצמה היא כלמטה הימנה, ואין משתנה ערכו אלא לאחר שנת הששים, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה.

14 ויש להקשות: הן? וכי יכול אתה ללמוד מכאן? וכי אם עשה שנת ששים עצמה כלמטה ממנה להחמיר, לשלם יותר להקדש, שהרי ערכו של מי שהוא צעיר מבן ששים גבוה יותר, נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו להקל? שהרי ערכם של הקטנים מחמש ומעשרים פחות מערכם של הגדולים מהם!

15 תלמוד לומר: "שנה" "שנה" שנאמרה בכל אחד מהם לגזירה שוה, מה שנה האמורה בשנת ששים נחשבת כלמטה ממנה, אף שנה האמורה משנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו, בין להקל ובין להחמיר. ר' אליעזר אומר יותר מכך: יש להמתין עד שיהו יתירות על השנים האמורות בתורה חדש ויום אחד, ולדוגמה, רק ילד שהוא בן חמש שנים וחודש ויום אחד כלומר, לאחר חודש נערך בעשרים שקלים, ופחות מכך נערך בחמישה שקלים.

16 ה גמרא ומעירים: גזירה שווה שנזכרה במשנה הריהי מופנה, שהמילה "שנה" בכל אחד מן הכתובים היא מיותרת, ופנויה לגזירה שווה זו, כאילו נאמר דין זה במפורש בתורה. דאי שאם לא מופנה — איכא למיפרך כדפרכינן יש לפרוך אותה כפי שהקשינו במשנה, שאם אנו דנים את שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהן נמצאנו מקילים. ומשיבים: אמנם מופנה הוא, שכן "שנה" "שנה" יתירי כתיבי יתירים כתובים שם.

17 ושואלים: לימא מתניתין האם נאמר שמשנתנו שלא כשיטת רבי היא דאי שאם כשיטת רבי — לא הוצרכנו ללמוד מגזירה שווה זו, שכן האמר הרי אמר שכל מקום שנאמר "ו עד" — הרי זה כולל הכל, "ועד" בכלל. ואף כאן, הואיל ונאמר: "ועד בן חמש שנים", "ועד בן עשרים שנה" — גם שנת חמש ושנת עשרים בכלל זה. ומנין שכך היא שיטתו?

18 דתניא ששנויה ברייתא: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשן ועד יום השבעי" שמות יב, טו, יכול מיום הראשון והלאה, ולא יום ראשון עצמו בכלל זה, וכן עד יום השביעי ולא יום שביעי עצמו בכלל זה,

19 כענין שנאמר לגבי מצורע: "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן... כלו הפך לבן טהור הוא" ויקרא יג, יב, וידוע לנו כמבואר להלן כי "מ ראשו" — ולא ראשו עצמו בכלל זה, וכן "ועד רגליו" — ולא רגליו עצמם בכלל זה, ושמא גם באיסור חמץ כך?

20 תלמוד לומר: "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" שמות יב, יח, כלומר, עד סוף היום השביעי, הרי שיום זה בכלל, והוא הדין ליום הראשון שנזכר יחד עמו בפסוק. רבי אומר: אינו צריך ללמוד זאת משם, אלא כשהתורה אומרת "מיום הראשון" כוונתה — ו"יום הראשון" עצמו בכלל, וכן "יום השביעי" — ויום השביעי בכלל. ואם כן, לשיטת רבי לא הוצרכנו לגזירה שווה ששנינו במשנתנו, ללמד ש"עד בן עשרים שנה" כולל את שנת העשרים עצמה!

21 ומשיבים: אפילו תימא תאמר שהוא שיטת רבי, הוצרכנו לגזירה שווה זו, מפני שלשיטתו שקולי משקלי קראי שקולים הם המקראות, איזו מסקנה יש להסיק מהם. שכן מכדי כתיב הואיל ונאמר: "מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים" ויקרא כז, ו, ואתה מניח כי שנת החמש עצמה בכלל זה, אם כן מה שנאמר תו עוד: "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים" שם ה למה לי? כלומר, משמע מכאן להיפך, שמי שהוא בשנת החמש נכלל בקבוצה הבוגרת יותר! הילכך אישתקלו להו על כן נעשו שני הלימודים שקולים ולא ניתן ללמוד מהם, ויש צורך ללמוד מן הכתוב "ואם מבן ששים שנה ומעלה" שם ז ששנת חמש ושנת עשרים נחשבות כלמטה מהן.

22 ודנים במה שאמר מר החכם לעיל בענין המצורע: "ראשו" — ולא ראשו בכלל, "רגליו" — ולא רגליו בכלל. ושואלים: מנלן מנין לנו דברים אלה? ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור מסברה: שאני שונים סימנים של צרעת שבגופו מסימנים שבראשו, וכגון צבע השיער המטמא, שבגוף הוא לבן, ובראש — צהוב. איבעית אימא אם תרצה אמור מהמקרא, שנאמר שם: "מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן", ואין הכהן יכול לראות את הנגע שבראשו מפני השיער, ולא את הנגעים שבין אצבעות רגליו.

23 א נאמר במשנה, ר' אליעזר אומר: שנת החמש ושנת העשרים ושנת הששים נידונות לענין ערכין כלמטה מהן, עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד. ובטעם הדבר, תניא שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: נאמר כאן בערכין "למעלה" "ומעלה", ויקרא כז, ז, ונאמר להלן במנין הלויים במדבר: "מבן חדש ומעלה תפקדם" במדבר ג, טו, מה להלן מדובר במי שהוא מבן חודש ויום אחד, אף כאן בערכין, כשנאמר "מבן חמש", "מבן עשרים", "מבן ששים", הכוונה היא: מבן חודש ויום אחד.

24 ושואלים: ואימא כי התם ואמור שיהיה כמו שם, מה התם חד יומא מה שם יום אחד לאחר התקופה שמדובר עליה מבן חודש — אף כאן חד יומא יום אחד בלבד הוא שנכנס בשנה הבאה! ומשיבים: אם כן אתה אומר, גזירה שוה זו מאי אהני מה הועילה? והרי גם בלעדיה היינו יודעים שהכוונה היא למחרת היום בו נשלמת השנה!

25 ב תנו רבנן שנו חכמים: שנה האמורה בקדשים קרבנות כגון: "כבשים בני שנה" במדבר כח, ג, שנה האמורה בבתי ערי חומה, שהמוכר ביתו יכול לגואלו רק בתוך שנה ויקרא כה, כט, שתי שנים שנאמרו בשדה אחוזה נחלת אבות, שהמוכרה אינו יכול לגאול אותה לפני שתי שנים שם טו, ושש שנים שבעבד עברי שמות כא, ב, וכן השנים שבבן ושבבת כפי שיבואר בהמשך כולן מחושבות מעת לעת מיום ליום עד לאותו תאריך ואותה שעה בשנה הבאה, ולא עד סוף אותה שנה למנין העולם.

26 ושואלים: שנה האמורה בקדשים, מנלן מנין לנו שהיא מעת לעת? אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא המקרא: "כבש בן שנתו" ויקרא יב, ו, ולא "בן שנה", לדייק: שנתו שלו של הכבש ולא שנה של מנין עולם.

27 שנה האמורה בבתי ערי חומה — דכתיב שנאמר: "והיתה גאולתו עד תם שנת ממכרו" שם כה, כט, שנה מזמן ממכרו שלו, כלומר, מיום שנמכר, ולא שנה למנין עולם.

28 שתי שנים שבשדה אחוזה הן מעת לעת — דכתיב שנאמר: "במספר שני תבואת ימכר לך" שם טו, ולא "במספר שנים", ומכאן אתה למד שמספר השנים לחוד ומיעוט שנים — שתיים וכמות התבואות לחוד, וכך פעמים שאדם שקונה שדה אוכל ממנה שלש תבואות במשך שתי שנים, ודבר זה ייתכן רק אם קנאה מלאה תבואה בסוף השנה, וקצרה, ועמדה ברשותו עוד כשנתיים, והספיק לקצור תבואה פעמיים נוספות קודם שחזר הבעלים וקנאה ממנו. אבל אם מונים שנתיים למנין העולם — נשלמת השנה הראשונה בתשרי הקרוב, ועד תשרי השני אין אלא תבואה אחת נוספת.

29 שש שנים שבעבד עברי מעת לעת — דכתיב שנאמר: "שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חינם" שמות כא, ב, וו' החיבור של "ובשביעית" מחבר אותה ל"שש שנים יעבוד", ללמדנו שמנין שש שנים הוא מעת לעת, וכך יוצא שזימנין פעמים שבשנה השביעית לשנות מנין העולם נמי יעבוד גם כן הוא עובד.

30 שנינו בברייתא: ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. ושואלים: למאי הילכתא לאיזו הלכה נאמר הדבר? אמר רב גידל אמר רב: לערכין, כלומר, שמנין השנים לגיל הערכין נחשב מעת לעת לפי תאריך הלידה של הנערך או הנערכת, ולא למנין שנות העולם. רב יוסף אמר: לענין ההלכות של פרקין פרק של "יוצא דופן", הפרק החמישי של מסכת נדה, ששנינו בו הלכות הנוגעות לגילים שונים של בן ובת.

31 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: מי פלגיתו האם חלוקים אתם אתה ורב גידל לענין הדין? אמר ליה לו: לא, אנא אמרי חדא אני אמרתי דבר אחד, והוא אמר חדא דבר אחד. ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, דאי סלקא דעתך פליגי שאם עולה על דעתך שהם חלוקים, האם מאן דאמר מי שאומר שהכוונה היא לערכין לא אמר אינו אומר שמונים מעת לעת לענין ההלכות של פרק "יוצא דופן"? והאמר והרי אמר רב כשלימד פרק "יוצא דופן": הילכתא בכולה פירקא הלכה בכל הפרק שלנו, שהשנים המנויות בו מחושבות מעת לעת.

32 ושואלים: ואלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שכוונת הברייתא לערכין, מאי טעמא מה טעם לא אמר שהכוונה היא להלכות שבפרק "יוצא דופן"? ומשיבים: מפני שלדעתו יש לפרש את "שבבן ושבבת" דומיא דהנך בדומה לאלה האחרים שמוזכרים לבברייתא, שנה של קדשים, בתי ערי חומה וכו', מה הנך דכתיבא מה אלה מתייחסים לשנה שכתובה בתורה, אף הנך אלה "ושבבן ושבבת" לענין הלכה דכתיבא שכתובה בתורה, והיא שנה הכתובה בערכין. אבל ההלכות שבפרק "יוצא דופן" אינן כתובות בתורה.

33 ואידך והאחר רב יוסף מה הוא סבור? אי סלקא דעתך דכתיבא אם עולה על דעתך שהכוונה בברייתא היא לשנה של ערכין שכתובה בתורה, האי לשון זו "שבבן ושבבת" שהזכירה הברייתא אינה מתאימה, אלא