ביאור שטיינזלץ על ערכין י״ב

1 א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: נסכים הבאים וקרבים על המזבח בפני עצמן, ולא עם הקרבן, האם טעונין שירה של הלויים בשעת הניסוך או אין טעונין שירה? וצדדי השאלה: כיון שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין — אמרינן אומרים אנו שירה עליהם, או דלמא שמא: על אכילה ושתיה של מזבח כלומר, זבח ונסכים — אמרינן אומרים אנו שירה, על שתייה לחודה לא אמרינן אין אנו אומרים?

2 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו, ר' יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וכו' אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה יום ראשון וכו' והיו לויים עומדים על דוכנן ואומרים שירה.

3 ויש לשאול: האי אותה שירה ששרו אז מאי עבידתיה מה מעשיה, מה עניינה? אילימא אם תאמר שהיתה זו שירה של עולת חובה, קרבן התמיד — מי הוה האם היה להם כבש להקרבה? הלא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד! ואלא תאמר שהיתה זו עולת נדבה — והא תני והרי שנה רב מרי בריה בנו של רב כהנא דלא צריכא שעולת נדבה אינה צריכה שירה, כפי שהבאנו בעמוד הקודם! אלא לאו האם לא היתה זו שירה על נסכין שבאו בפני עצמם, ומכאן שאומרים עליהם שירה.

4 אמר רבא, ואיתימא ויש אומרים רב אשי: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כן, שהיתה זו שירה על הקרבן? הלא שירה דיומיה של אותו יום שחרב המקדש, שהיה יום ראשון בשבוע, היא "לה' הארץ ומלואה" תהלים כד, א, ושיר זה היו צריכים לשיר על המזבח. ואילו הפסוק ששרו "וישב עליהם את אונם" שם צד, כג — בשירה דארבעה בשבא של רביעי בשבת הוא! אלא אילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו קינה בלבד הוא שנפלה להם בפיהם, ולא היתה זו שירה על קרבן, ואין להוכיח מכאן.

5 ומקשים: והא והרי "עומדים על דוכנן" קתני הוא שונה בברייתא זו, כלומר, המקום בו היו אומרים שירה על הקרבן! ומשיבים: יש להסביר זאת כדברי ריש לקיש, שאומר ריש לקיש: אומר הלוי שירה בתורת רשות, שלא על הקרבן. ושואלים: אי הכי אם כך, כיון שיכול להגיד שירה שלא על הקרבן, בנסכים הבאים בפני עצמם נמי לימא גם כן שיאמר שירה, ונפתור כך את שאלת הגמרא! ומשיבים: אם יעשו כן נפיק מיניה חורבא תצא מזה תקלה, שיבואו להקל בשירה של נסכים הבאים עם הקרבן, שיסברו שגם היא אינה אלא רשות.

6 ב ודנים גופא לגופו של מה שהזכרנו, ר' יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה השנה הראשונה לאחר השמיטה וכו'.

7 ושואלים: שנחרב הבית בראשונה, במוצאי שביעית מי משכחת לה האם מוצא אתה אותה? והכתיב והרי נאמר: "בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחדש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר וכו' היתה עלי יד ה' "יחזקאל מ, א. ויש לברר: איזו היא שנה שראש השנה שלה הוא בעשור לחדש? הוי אומר: זה שנת היובל, המתחילה ביום הכיפורים.

8 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך כי בחד בראשון בשבוע, בשנה הראשונה למחזור שנות השמיטה, חרוב נחרב הבית — לא ייתכן ששנת היובל היתה השנה הארבע עשרה לחורבן, כפי שהנביא מתאר בפסוק זה, שהרי אם נמנה מחד מראשון בשבוע לחד לראשון בשבוע שאחריו — תמני שמונה שנים הם כולל שנת החורבן עצמה, ועד לחד בשבוע אחרינא לראשון בשבוע הבא, כלומר, לשנת היובל, הבאה לאחר שנת שמיטה השנה הארבעים ותשע — בסך הכל חמש עשרה שנים הוויין הן, ולא ארבע עשרה!

9 אמר רבינא, כוונת הנביא היא: בארבע עשרה שנה אחר שנה שהוכתה העיר, כלומר, שנת החורבן עצמה שהיתה השנה השלושים ושש למנין שנות אותו יובל אינה נמנית במנין ארבע עשרה השנים.

10 ומקשים: אי הכי אם כך, ששנת היובל היתה ארבע עשרה שנה לאחר שנת החורבן, מה שנאמר בפסוק זה "בעשרים וחמש שנה לגלותנו" אינו מדוייק, שהרי עשרים ושש הויין הן! שהרי אמר מר החכם בברייתא: גלו בשנת שבע לנבוכדנצר, גלו בשמונה לשלטונו,

11 גלו בשמונה עשרה, גלו בתשע עשרה.

12 ומעתה, כשאתה מחשב משב משבע שנים לנבוכדנצר, שאז החלה הגלות, ועד תמני סרי שנת שמונה עשרה, שאז חרב הבית — חד סרי אחת עשרה שנה הן, בלא שנת החורבן עצמה, ועוד חמש עשרה שנה, משנת החורבן עצמה עד שנת היובל — עשרים ושית הויא עשרים ושש שנים הן, ולא עשרים וחמש!

13 ומשיבים, אמר לך יכול היה לומר לך רבינא: ולדידך מי ניחא ולשיטתך, ששנת החורבן היתה מכלל ארבע עשרה השנים שעד היובל, האם נוח הדבר? מכדי הרי גלו נמי גם כן בתשע עשרה שנה, ואז היה החורבן, כפי פשט הכתובים, ואם כן, כשאנו מונים משב ועד תשסרי משבע ועד תשע עשרה — תרתי סרי שתים עשרה שנה הן, ועוד ארבע סרי עשרה שנה, אם כן עשרים ושית הויין עשרים ושש הן! אלא מאי אית לך למימר מה יש לך לומר כדי לפרש את הדבר לשיטתך? שחשבון "עשרים וחמש שנה לגלותנו" הוא לבר משתא חוץ מן השנה שגלו בה, כלומר, השנה השביעית, ויש אחת עשרה שנה עד החורבן שבשנת תשע עשרה בלא שנת החורבן עצמה, לדידי נמי לבר משתא לשיטתי, שמונים ארבע עשרה שנה לאחר שנת החורבן, גם כן יש לפרש שחשבון עשרים וחמש השנים הוא חוץ מהשנה שגלו בה, והוא כולל אחת עשרה שנה משבע עד שמונה עשרה שנת החורבן ועוד ארבע עשרה שנה, הרי עשרים וחמש.

14 ומתקשים: מכל מקום שנת תשסרי תשע עשרה לדעת רבינא קשיא קשה, שהרי כפי פשט הכתובים, באותה שנה אירע החורבן, וכך לא תיתכן שנת היובל בשנת העשרים וחמש לגלותנו, כלומר בשנה השביעית. שהרי גם אם אין מונים את שנת הגלות עצמה, וגם לא את שנת החורבן — יש אחת עשרה שנה בין השביעית לתשע עשרה, ועוד חמש עשרה שנה כולל שנת החורבן עצמה — הרי עשרים ושש!

15 ומשיבים: מי סברת האם סבור אתה ששלש גליות שונות הוי היו? לא כך הכוונה, אלא שתי גלויות היו: גלו בשבע לכיבוש כלומר, לנצחון נבוכדנצר על יהויקים, שהיא שנת שמונה לנבוכד נצר, וכן גלו לאחר אחת עשרה שנה, בשמונה עשרה לכיבוש יהויקים, שהיא תשע עשרה לנבוכד נצר. ולאחר החורבן שהוא בשנת שמונה עשרה ועד ליובל — עברו עוד ארבע עשרה שנים, ובסך הכל עשרים וחמש שנים.

16 דאמר מר שאמר החכם: שנה ראשונה של מלכותו כיבש נבוכדנצר את העיר נינוה, בירת אשור,

17 שנה שניה עלה וכיבש יהויקים.

18 א וממשיכים לדון בברייתא ששנינו בה: כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היה, וכן היה בפעם השניה, כשחרב הבית השני.

19 ושואלים: ופעם שניה במוצאי שביעית מי משכחת לה האם מוצא אתה אותה? מכדי הרי בית שני כמה קם עמד — ארבע מאה מאות ועשרים שנה; וכשאתה מתחיל למנות את שנות היובל מתחילת בנין הבית, ארבע מאה מאות שנה הן תמניא יובלי שמונה יובלות של חמישים שנה, ארבסרי ארבע עשרה שנים נוספות הן עוד תרי שבוע שתי שמיטות, פשו להו שית נותרו להם שש שנים למנין ארבע מאות ועשרים, הוה ליה בשיתא בשבוע נמצא שמנין ארבע מאות ועשרים נשלם בשנה השישית לשמיטה, וכשהבית חרב בשנה שלאחר מכן, היה זה בשביעית, ולא במוצאי שביעית!

20 ודוחים: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? שיטת רבי יהודה היא, שאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ליובל זה וליובל זה, כלומר, אינה נמנית לעצמה, אלא היא השנה הראשונה ליובל הבא ולשמיטה הבאה, וכך יש בכל יובל ארבעים ותשע שנים. ומעתה, כשאתה רוצה לחשב באיזו שנה משנות שמיטה היה החורבן, לאחר שאתה מונה שמונה מחזורים של יובל בן ארבעים ותשע שנה שבע שמיטות מלאות, אייתי תמניא מתמניא יובלי הבא עוד שמונה שנים משמונה יובלות שלא מנית לשיטה זו, כדי להשלים למנין ארבע מאות שנה, והני שית והוסף עליהם אותן שש שנים הבודדות שנותרו ממנין השנים של עשרים השנה הנוספות — הוי ארביסר הרי זה ארבע עשרה שנים, שתי שמיטות שלמות. אישתכח נמצא שבמוצאי שביעית, בשנה הראשונה למנין השמיטה, חרוב חרב הבית.

21 ומקשים: אי אם כשיטת ר' יהודה אתה מפרש את הדבר, אם כן בחורבן הבית בפעם הראשונה לא משכחת לה אין אתה מוצא אותה שיהא זה בשנה הראשונה לשמיטה, כפי ששנינו בברייתא זו שאנו דנים בה! דתניא שהרי שנויה ברייתא: שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו ממנה בחורבן הבית הראשון, לאחר שמונה מאות וחמישים שנה, ואי ואין אתה יכול לומר שמיד משעה שנכנסו לארץ מנו, שאם אתה אומר כן — נמצא בית חרב בתחילת יובל, ובאופן זה אי אין אתה מוצא מה שאמר הנביא ששנת היובל שהוא עומד בה היא "בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר" יחזקאל מ, א.

22 אלא צא הוצא מהם שבע שנים שכיבשו את הארץ ושבע שנים שחילקו אותה ביניהם, שעדיין לא החל אז מנין שנות היובל, ואז אתה מוצא ששנת היובל היתה "בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר".

23 ואי ואם לשיטת רבי יהודה, ששנת החמישים עולה לתחילת היובל הבא, כשאתה רוצה לחשב באיזו שנה משנות השמיטה היה החורבן, ואתה מונה שבעה עשר מחזורים של יובל בן ארבעים ותשע שנים, אייתי שבסרי משבסרי יובלי הבא עוד שבע עשרה שנים משבע עשרה יובלות, כדי להשלים למנין שמונה מאות וחמשים שנה, שדי אהני הטל, הוסף על אלה, הוה ליה בתלתא בשבוע נמצא שהיה זה בשנה השלישית של השמיטה, שהרי בשבע עשרה שנה יש שתי שמיטות מלאות ועוד שלוש שנים!

24 ומשיבים: הנך שני דאגלינהו אותן השנים שהגלה אותם סנחריב את עשרת השבטים עד דאתא שבא ירמיה אהדרינהו והחזיר אותם — לא קחשיב להו אינו מונה אותם במנין שנות היובל, שהרי אין היובל נוהג אלא כשכל שבטי ישראל במקומם. אלא משעה שהחזירם החל מנין חדש, ולאחר שלושים ושש שנים, במוצאי שביעית, חרב הבית.

25 איבעית אימא אם תרצה אמור: לעולם תפרש שברייתא זו שאנו דנים בה כשיטת רבנן חכמים היא, הסבורים כי שנת היובל נמנית לעצמה, וכי קתני וכאשר הוא שונה "וכן בשניה" — אין מדובר על כך שהיה הדבר במוצאי שביעית שהרי כאמור, היה זה בשנה השביעית, אלא אשארא על שאר הפרטים מדובר, שהיה זה בתשעה באב ובמוצאי שבת יום ראשון.

26 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר, שלא כל הפרטים המתוארים בחורבן בית ראשון, היו גם בחורבן הבית השני, דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כך, מה ששנינו שהיתה באותה שעה משמרתו של יהויריב במקדש, בחורבן הבית בשניה מי הואי האם היתה?

27 והתניא והרי שנויה ברייתא: רק ארבע משמרות עלו מן הגולה לאחר חורבן הבית הראשון: ידעיה וחרים פשחור ואימר. עמדו נביאים שביניהם וחלקום לעשרים וארבע משמרות, כמו בזמן הבית הראשון, וכל משמר נתחלק לששה, וכתבו את שמות כל עשרים וארבעה המשמרות על פתקים, בללום ונתנום בקלפי, בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חביריו למשמר, וביחד שש משמרות,