1לפי שמסר. נראה דקשה לרש"י דהנגינה דעל כלות משה מפרידו ממלת להקים את המשכן, שאין כלות משה סמוך למלת להקים וכאלו הם שני ענינים ומאי שני ענינים איכא הכא. אלא ע"כ דה"פ ויהי ביום כלת משה מעשיית המשכן ומהקמת המשכן, ועל זה מקשה רש"י ז"ל בצלאל וכל חכמי לב וכו'. ומתרץ לפי שמסר נפשו וכו', ובזה יתורץ מה שמקשים העולם והלא לא תלה במשה רק ההקמה וזה עשה משה לבדו כדכתיב לעיל בפ' פקודי. ומהרא"י תירץ דק"ל שלא הל"ל אלא ויהי ביום הוקם את המשכן עכ"ל. והנ"ל כתבתי ודו"ק:2בשני נשרפה. רוצה לתרץ דלא תקשה הא מיד אחר הקמת משכן היו הלוים עובדים עבודתן כדכתיב בסמוך, והיאך רשאין לעשות כן והלא טמאי מתים היו ולא יוכלו לטהר דעדיין לא נשרפה הפרה. וא"ל דהפרה נשרפה קודם הקמת המשכן, דהא כתיב בהזייה שלה בפרשת חקת והזה אל נכח פני האהל משמע דכבר הוקם המשכן כששחטוה. ומתרץ דבשני נשרפה הפרה כו' נמצא דביום שביעי היו טהורים:3ובשביעי גלחו. הוא הגילוח האמור בפ' בהעלותך והעבירו תער על כל בשרם וכו':4שהיו שוטרים. דק"ל ומה סימן נותן בזה שאמר הם נשיאי המטות. וע"ז פירש שהיו שוטרים עליהם במצרים וה"ק קרא, הם הנשיאים שהיו ממונים שוטרים עליהם במצרים, שהיו הנוגשים רודים אותם שוטרים במצרים במקלות על שלא דחקו בני ישראל להשלים מניין הלבנים. ואע"פ שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנאו עד אחד באייר. י"ל שהכתוב דבר על העתיד שיעמדו על הפקודים באחד באייר: בעל הנח"י מתמיה טובא דהא לא נתבררו השוטרים המוכין להיות סנהדרין אלא במעשה דמתאוננים המוזכר בפ' בהעלותך, דכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ופירש רש"י אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, ומעשה דמתאוננים היה בכ"ב באייר והכא היה בר"ח ניסן. אלא צ"ל דמעלת סנהדרין גדולה ממעלת נשיאים, לפיכך הכא בר"ח ניסן זכו להיות נשיאים ובכ"ב באייר במתאוננין זכו להיות סנהדרין:5שלא קבל משה. דאל"כ מאי לפני המשכן, דהא כבר כתיב ויביאו את קרבנם לפני ה', דהיינו לפני המשכן ששם שכן כבודו יתעלה. ומטעם זה דרשו ג"כ בלפני המזבח שלא קבל מהם משום שכבר כתיב ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח, וא"כ ל"ל עוד ויקריבו לפני המזבח:6לא קבל משה מידם עד. דאל"כ מאי לפני המזבח דקאמר, ומהו ויאמר ה' אל משה וגו' הבא אחריו דמשמע שאם לא אמר לו הש"י לא היה מקבלם. והא דאמר לו הש"י נשיא אחד ליום וגו' אף שלא מצינו שנסתפק משה בזה שהרי לא פירש"י אלא אם כסדר תולדותם וכו', י"ל דהשם השיב לו מעצמו בלתי שאלת משה, פן יבא לטעות ולומר שכלם יקריבו קרבנם ביום א' כיון שכלם ביחד הביאו קרבנם והיו כלם זריזים במצוה, דין הוא שיהיו כולם שוים בקריבתן עד שהוצרך השם לומר נשיא אחד ליום וק"ל. והרא"ם כתב שנסתפק גם בזה אם כולם יקריבו ביום אחד או כל אחד ביומו, מיד השיב לו הש"י נשיא אחד ליום. וע"ש מה שהקשה ותירץ שם ואין כל כך צורך הפשט מש"ה קצרתי ולא הבאתיו. כתב הרא"ם, ויש לתמוה היאך נסתפק משה בסדר המקריבים אם כתולדותם או כפי מסעם והלא עדיין לא סדר המסעות עד אחד באייר כמו שמפורש בפ' במדבר, ושמא י"ל שמאז ששהה בהר סיני ארבעים ימים האחרונים הודיעו השם חילוף הבכורים עם הלוים וחילוק הדגלים וסדר מסע המחנות עכ"ל. ולי נראה שידע משה סדר מסעם וחילוק הדגלים מיעקב אע"ה כמו שפירש"י בפ' במדבר בפסוק איש על דגלו באותות וגו' באותות שמסר להם אביהם וכו'. ומסתמא גם המסעות היו כן, דאין סברא שיהיו המסעות משונים מן הדגלים וק"ל:7ולא שגבה. כלומר אין פירוש למ"ד למטה יהודה כלמ"ד אמרי לי שיהיה פירוש בעבור מטה יהודה, שגבה משבטו והקריב, ופירוש למטה כמו ממטה: ג"א וא"ת ל"ל למכתב למטה יהודה הוי ליה למכתב ויהי המקריב ביום הראשון נחשון נשיא יהודה כמו שכתוב בשאר נשיאים כך והשתא לא צריך למכתב זה קרבן נחשון. ויראה לומר שבא הכתוב לומר שזכה לגדולה הנשיא הזה להקריב ראשון לא מצד עצמו דמצד עצמו כל הנשיאים שוים, אלא מפני המטה שהיה למטה יהודה שראוי אליו שיהיה המטה הזה בראשונה, לפיכך אמר למטה יהודה שהוא טפל, אלא החשיבות בא לו מכח שבטו למטה יהודה שהמה עיקר:8למנחת נדבה. שהיא מנחה הראשונה האמורה בויקרא ולא למנחת נסכים שהוא דבר הלמד מענינו, מה מלאים קטרת נדבה אף מלאה סולת נדבה:9משקל עשר. דק"ל דעשרה זהב משמע שהיה עשרה זהובים של מטבע והיאך יכול להיות זה, דאם היה כף לא היה מטבע של זהב:10לא מצינו. פירוש לא מצינו שום יחיד שיביא קטרת על אחד משני מזבחות ואף הקטורת אינה נקטרת אלא על המזבח הפנימי, וכאן נעשו שני שינוים:11מיוחד. שהרי כאן אין כתיב אצלו שום מספר אחר שהוא יותר מאחד עד שהוצרך לכתוב בפירוש מלת אחד להבדילו מן המספר השני אלא לדרשא קאתי. ועי"ל מדשינה קרא וכתב פר אחד בן בקר ולא כתיב פר בן בקר אחד, אלא לדרשא קאתי:12לכפר על קבר התהום. פירוש קבר התהום הוא שלא הכיר בה אדם כלום כאלו הוא משוקע בתהום שאין דרך האדם להשיג שיש שם קבר והיו צריכין להטהר מטומאה זו ומנגיעת ספק טומאה. דאל"כ לא היו רשאין לבא למקדש או לעזרה דטומאות הספיקות שאפשר לכפר עליהם על ידי שעיר חטאת הוצרכה כפרה. אבל טומאה ודאית נדחית מפני קרבן צבור כמו הפסח שנדחית הטומאה מפניו אם היו רוב הציבור טמאים, כדכתיב במועדו אפי' בטומאה. והרא"ם האריך ואני קצרתי:13תתק"ל כנגד שנותיו. הביא מדרשות האלה להיותן קרובים לפשוטו של מקרא, דאל"כ מה עניין הכלים הללו במספרם ובמשקלם וכן הבהמות הללו עד שכל הנשיאים הסכימו בם שלא לגרוע ולהוסיף ואף שאין מנהג הרב להביא מדרשות כאלה. הרא"ם: ג"א הביא הרב הגמטריאות הללו כאן בקרבן נתנאל בן צוער לפי שהוא השיאן עצה זו ואם לא היו באלה הדברים ענין גדול וחכמה וטעם הגון לא היו נשמעין לו גם לא היו צריכין לעצתו זו. וא"ת מה לשנות אדם ולשנות נח על ענין זה. וי"ל דהמשכן היה שקול כנגד בריאות העולם כדאיתא בש"ר פרשת פקודי, לפיכך כוונו קרבנותיהם כנגד כל יסודי העולם שהן אדם ונח ושבעים אומות והתורה ועשרת הדברות ואבות העולם שעליהם העולם עומד:14ביום ג' היה הנשיא. דק"ל דביום הג' היה נשיא משמע דביום הג' היה נשיא אבל אח"כ לא היה נשיא:15ביום משחו. קצ"מ נלע"ד שהוא ט"ס וצ"ל ביום המשח אותו, והוא מ"ש לעיל בפרשה ויהי ביום כלות משה וגו' כי לא נמצא מקרא בשום מקום ביום משחו אותם, אך זה מצינו ביום משחו אותם גבי בני אהרן והביאו במ"ר כאן על ענין אחר, ומזה טעו הסופרים וכתבו אותם גם בפירש"י:16הם הם. דק"ל ל"ל המנין, לימני כף אחד לכל יום ואנא ידענא דיהיו שנים עשרה:17באיזו שקל. פירוש דאי לאו האי קרא ה"א בשקל הקודש דכתיב גבי מזרק עליה לחודא קאי, לכך כתיב שלשים ומאה הקערה וגו':18מכוונים. פירוש כל אחד מכוון למשקל חבירו אף שבכלי הדיוט אין דרך לצמצם הכרעות, אבל כלי הקודש היו זה כזה בצמצום. והטעם נראה לי להורות אף שלכל אחד מן הנשיאים היה הכוונה בקרבנו כנגד שבטו וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשה הזאת היו השיעורים והמשקלות כולן שוים להורות שכוונת כולן לאל אחד ב"ה:19היא של זהב ומשקלה. פירוש דזהב הכתוב בכף איני יודע אי קאי אכף שהוא היה של זהב או הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב מפני ששקלי הזהב והכסף אינן שוין, ת"ל כפות זהב סמך זהב לכף למדנו דהכף היה של זהב דעשרה זהב אכף קאי. רא"ם. וא"ת ולמה לא מתרץ רש"י כמו שתירץ לעיל דלכך נכתב המניין ל"ל דהם הם שהתנדבו וכו', דהא בלאו הכי צ"ל כן דהא כתיב מזרקי כסף י"ב דקשה גם כן ל"ל מנינם, וצ"ל הם הם כו' ש"מ דדרך הפסוק ללמדך דבר אחד בכל כלי וכלי. ונ"ל דק"ל ל"ל למכתב זהב הל"ל כפות שתים עשרה. והרא"ם תירץ מש"ה נכתב המנין ל"ל דהם הם שהתנדבו וכו' אלא מדסמך הזהב אל הכפות למדנו ג"כ וכדפירשתי לעיל:
