1אמר אלו ב' מלכים כו'. דק"ל וכי הוא ראה ואחרים לא ראו, אלא הוא שם על לב לפיכך תלה הראיי' בו. א"נ דק"ל וישמע הל"ל דמסתמא לא הי' במלחמה, אלא וירא הוא לשון הבנה, ומהו ההתבוננות, אמר וכו':2אנו על אחת כמה וכמה. דק"ל היאך מוסב ויגר מואב אוירא בלק וגו', דמשמע בשביל שראה לפיכך ויגר מואב, ועל זה פי' אמר אלו שני מלכים כו' סיחון ועוג, כלומר כיון ששמעו המון העם את דברי המלך שאמר כן מ"ה ויגר מואב וק"ל. כתב הרא"ם ותימא אם מלת ויגר דבקרא אדלעיל מיניה מאי כי רב הוא דכתיב בתריה, דמשמע שמפני רבויים הוא שפחדו ולא מפני מה שעשו לשני מלכי האמורי. וליכא למימר שחסר וי"ו מן כי רב הוא, כאלו אמר וכי רב הוא שפירושו ועוד מפני שרב הוא דא"כ היה לו לפרש זה כמו שפירש גבי כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וכו'. ונראה לפרש שגם המואבים ידעו שבני ישראל נצחו את ב' המלכים אבל חשבו הניצוח היה בדרך טבע. כיון שנצוח מלחמתם לא היה כ"א מפני רבוי העם אפשר לנצוח אותם ברבוי העם שישכרו עליהם כל מלכי כנען, ועכשו ששמעו מפי מלכם כי ניצוח מלחמות ישראל הוא שלא כדרך הטבע, כי ישראל הרגו האמורים והם לא עמדו כנגדם, אז ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, כלומר שעדיין נשארו ברבוים כבתחילה ולא נפקד מהם איש, ולכך קצו בחייהם בעצמם. ולפי זה יהי' פירושו של רש"י הכי, אלו ב' מלכים וכו' כלומר אלו ב' מלכים שהיינו בטוחים עליהם שיהרגו לכל הפחות מישראל כפי המספר שיהרגו ישראל מהם, ואז נבוא אנחנו עם כל מלכי כנען ונהרוג הנשארים בהם בישראל, אבל עכשיו שלא הרגו מהם כלום כי לא נשא איש את ידו עליהם מפני שנפל פחד ישראל עליהם, אנו על אחת כמה וכמה שלא נוכל להם אפי' עם כל מלכי כנען:3קצו בחייהם. ר"ל המואבים קצו בחייהם, וכאלו אמר ויקץ מואב בחייו, והסיבה הוא בשביל מורא שיראו מפני בני ישראל. והוכחתו מדכתיב מפני העם:4והלא מעולם כו' שנא' המכה כו'. דאל"כ לכתוב הכה את מדין דמשמע פעם אחת, אבל המכה את מדין משמע שתמיד מכה והולך:5ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין. פי' אע"ג דעשו שלום ביניהם מפני היראה, מ"מ השלום לא היה אלא שלא יהיו עוד שונאים. אבל ליטול עצה מהם מה ראו, ומשני כו': דמדתלה הכתוב בקשת העצה ממואב ולא כתיב ויאמרו זקני מואב וזקני מדין, ש"מ דמואב לקחו עצה ממדין, מ"ה קשה ומה ראה וכו'. ועל הקרא לא קשה מידי דה"א מדין לא הי' ירא מפני בני ישראל אלא מואב לבד ירא. אבל עכשיו שפי' רש"י מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם ש"מ דשניהם יראו, א"כ קשה מה ראה מואב ליטול עצה ממדין ולמה לא נטל מדין עצה ממואב להציל את עצמם. ומתרץ כיון שראו כו' ר"ל דהמדינים מכירין מנהיג של ישראל דהוא משה לפי שבמדין נתגדל, לכך נטל מואב עצה ממדין:7כל מה שהשור כו' אין בו סימן ברכה. לפי שעוקר את הכל מן השורש כך אלו כן שעוקרים את הכל כדכתיב עד בלתי השאיר לו שריד. דאל"כ כלחוך הבהמה מבעי ליה:8מנסיכי. פי' שרים והרא"ם גורס נסיכי סיחון הי', וע"ש. אבל אין צריך למחוק הספרים בשביל זה כי בקרא על שם שניהם נזכרו, דכתיב ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון:9כשולחני. ופתורה לשון שלחן:10מריצין לו אגרותיהם. ליטול עצה הימנו:11כך שם המקום. ופתורה פירושו כמו לפתור דכל, תיבה שצריכה למ"ד בתחילה הטיל לה ה"א בסופה, ולפי המדרש הה"א מן השם כי תרגום של שלחן פתורה:12מתנבא כו' עתיד אתה למלוך. ר"ל בלעם הי' מתנבא עליו ואף שהי' מנסיכי מדין, ארץ מולדתו הי' פתורה:13וא"ת מפני מה השרה הקב"ה שכינתו כו'. והא דלא המתין רש"י להקשות הקושיא במקומו ותהי עליו רוח אלקים. י"ל דלקמן לא קשה מידי דלמא משום כבודן של ישראל השרה שכינה עליו כדי שיברך אותן, אבל הכא קשה:14ולהנאתו כו'. מדכתיב לקרא, לו ל"ל למכתב, והא אחר כך כתיב לכה נא וגו' פי' שילך עם שלוחיו, אלא לדרוש וכו'. ועי"ל כיון שכוונתו הי' שיקלל אותם, למה קרא אותו שיבא אליו יקללם במקומו, אלא ודאי הקריאה היתה להנאתו שיעשה עמו פיסוק הדמים. ובזה יתורץ קושית הרא"ם שכ' אבל לא ידעתי מהיכן דרשו זה, שהרי אין מלת לו מיותר כמו גבי פסל לך, עשה לך, שלח לך, שהרי הוא צריך לו במקום אותו כמו קראן לו ויאכל לחם, שמלת לו במקום אותו. וק"ל:15וא"ת מה מזיקך. דק"ל למה לי למיכתב הנה הנה דכל הנה משמע דבר באנפי נפשיה. ובתוספות זו יתורץ הכפל, שיהי' עתה התחלת דיבור וצריך בו מלת הנה:16סיחון ועוג. קצ"מ דק"ל איך אמר כסה עין הארץ והלא מחנה ישראל לא היו רק י"ב מיל. לכך פירש שהרגו לסיחון ועוג שהיו בטוחים בהם, ומלת עין כמו והיית לנו לעינים:17חסר כתיב. פי' ממולי מלא פירושו לנגדי, אבל כיון שכתיב חסר הוא לשון כריתה:18אני ועמי. דק"ל דאולי אוכל לשון יחיד ונכה הוא לשון רבים:19לחסר מהם מעט. ר"ל כך אמרו המואבים על ישראל שיחסרו מישראל מעט. והוצרך לטעם של ד"א וגו' כי לפי טעם ראשון קשה שצריך להגיה אני ועמי, לכן פי' ד"א וכו'. ולטעם של ד"א קשה דהל"ל נכה ממנו, כלשון המשנה מנכה מן הדמים, לכך צריך גם לטעם ראשון:20כל מיני קסמים ד"א קסם זה. כלומר סימן זה נטלו בידם, והוצרך לטעם של ד"א וכו' דלפי טעם ראשון קשה מאי כלי אומנות צריך לזה, ועוד והא בביתו הי' ובודאי כלי אומנתו בידו, ל"פ ד"א. ולטעם של ד"א קשה דמאי לשון קסמים לשון רבים, ועוד סימן זה הל"ל, או דבר זה נטלו בידם, ועוד לשון בידם אינו נופל על הסימן. לכך צריך לטעם ראשון. וק"ל: ג"א וא"ת למה לקחו קסם זה דמה סברא יש בקסם זה שאם לא יבא עמהם בפעם ראשון אין בו ממש. ויראה לי שהם לקחו בחכמתם שעה טובה לפי הקסמים והכוכבים שיבואו אל בלעם כדי שילך עמהם, ויש שעה שהמבקש יוציא חפצו ומבוקשו מן הנשאל ולפיכך אמרו אם לא ילך עמנו בשעה הזאת אין בו ממש, שהרי אין מועיל אפי' השעה היותר טוב לקסמים כ"ש שעה אחרת:21אבל זקני מדין הלכו להם. שידעו שאין בו ממש, לכך נקט רש"י לעיל קסם זה נטלו בידם זקני מדין, שהרי זקני מואב ישבו עם בלעם:22שמא אין כבודו לתתי להלוך וכו'. וא"ת דלמא כפשוטו שלא רצה הקב"ה שילך עמהם, וכן בסמוך כתיב להלוך עמכם ופרש"י אלא עם שרים גדולים, קשה ג"כ מנלי'. וי"ל מדכתיב ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, משמע שהוא אמר שהראשונים אינן ראוין שילך עמהם, דאם כאשר ידבר ה' אלי פי' אם יצוה לילך ולקלל אם לא א"כ למה הלכו להם זקני מדין מאחר שהוא אומר שהוא עושה ברצון ה', אלא פירושו אם יתן לו רשות לילך עם בני אדם שפלים כמותם, א"כ ראו בני מדין שודאי אין בו תקנה מאחר שהוא רוח גבוה ולכך הלכו להם: וקשה היל"ל שם ולא כאן ונראה דרש"י דייק מלשון כאשר, דהיל"ל אשר ידבר, ר"ל אשיב אתכם מה שידבר, אבל מדאמר כאשר ידבר משמע כמו שיש לו ויכוח עם אחד ואמר יוכיח זה כמו שהוא יאמר על דבר זה אם לילך אם לאו. וקשה מהיכא תיתי לא ילך הלא שונא ישראל הי', אלא פי' אם ילך עם אנשים כמותכם. נלי"ט:23להטעותו בא. עיין לעיל בפרשת בראשית ושם פי' כדי ליכנס עמו בדברים, וכאן פי' כדי להטעותו. והרא"ם פי' להטעותו וכו', כלומר ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל, ולמה, כדי להטעותו וכאן פי' הטעם למה נכנס עמו בדברים, ושם לא פי' הטעם:24חשוב אני בעיני המלכים. דאל"כ מלך מואב ל"ל:25זו קשה מארה לי. דאל"כ למה שינה בלעם, הלא בלק אמר ארה לי. לכך פי' כל כך שנאה הי' לו על ישראל שבראשונה שאל בלק ארה והוא בקש קבה במקום ארה. רא"ם:26שהוא נוקב ומפרש. ר"ל דקבה לי ל' נוקב ומפרש הקללה יותר:27מן העולם. לא מארצו לבד דא"כ מן הארץ מבעי ליה כמאמר בלק. אף כאן פירש הרא"ם מרוב שנאתו אמר וגרשתיו מן העולם. ואני אומר שאמר כך שאולי יבא עמו השם בפשרה כמו שפירשתי לעיל:28א"ל א"כ אקללם במקומי. דקשה לרש"י ל"ל למכתב תרי זמני לא, לא היה לו לכתוב אלא לא תלך עמהם לאור את העם, ועוד מה אמר לו כי ברוך הוא, היא הנותנת שילך לאור את העם כדי לבטל את הברכות. ומתרץ דכל אחד דבור באפיה נפשיה, ומפני שרצה ללכת אמר לא תלך, ומפני שבקש לקללם במקומו אמר לא תאור, ומפני שבקש לברכם אמר כי ברוך הוא ואין צריכין לברכתך. קצ"מ וא"ת כיון שאמר לקמן שלא ה"ל כח לקלל אלא ברגע שהקב"ה כועס, והקב"ה לא כעס כל אותן הימים א"כ ה"ל ליתן רשות לילך שאף אם יקללם לא תחול הקללה. ונלע"ד לומר שגלוי וידוע הוא לפני הקב"ה שעתיד ישראל לינגף ע"י פעור, ואם הולך ומקללם היו א"ה אומרים מקללתו של אותו רשע מתו, לכך לא נתן לו רשות לקלל שאין קללתו ממית אלא החטא ממית, וגם לברכם לא היה רוצה שכבר הבטיח לאבות להטיב עם ישראל וכו', שלא יאמרו מברכתו של בלעם נתברכו בכל הטובות:29למדנו שרוחו גבוה. וא"ת דלמא עמכם דהכא כמו לא תלך עמהם דקב"ה. וי"ל דהוכחתו ל"ל עמכם, הל"ל מאן ה' לתתי להלוך, ותו לא. בשלמא עמהם דהקב"ה פי' לא תלך כאשר הם חושבים לקללם, אבל עמכם דהכא ל"ל. והרא"ם פי' דדייק מקרא דויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה:30יותר ממה שהיית נוטל לשעבר. דאל"כ היאך הוא יודע לכבד אותו, שמא כל מה שיכבד אותו עדיין לא הגיע לחצי כבודו:31למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. מדלא אמר בלעם אם יחתוך בלק את ראשי או שום דבר אחר יעשה לי לא אוכל לעבור וגו', אלא אמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב למדנו שנפשו וגו':32ונתנבא כאן וכו'. כלומר ניבא ולא ידע מה ניבא שיצא מפיו לא אוכל לעבור את פי ה', ופי ה' כולל את שניהם. רא"ם. א"נ דקשה לרש"י למה אמר לא אוכל, ה"ל למימר לא אעבור, דהוי משמע דתולה בבחירתו, אבל לא אוכל משמע שאינו רשאי כיון שהוא ברשותו של הקב"ה, ומדהוה ליה למימר לא אוכל לקללם, מאי פי ה' דקאמר, אלא לא אוכל לשנות הברכות שנתברכו מפי ה'. וק"ל:33בפחי נפש. בדאבון נפש:34לא ישנה דבריו מברכה לקללה כו'. דק"ל היה לו לומר ידבר ה' עמי, אלא ה"ק יודע אני שלא ישנה כו' הלואי שלא יוסיף לברך והרא"ם פי' גם כאן ע"ד ניבא ואינו יודע מה ניבא:35שחבש הוא בעצמו. כיון שקם בבוקר קודם שקמו נעריו כדי למהר ולילך ושלא להתעכב עד שהנערים יחבשו את חמורו. ותו קשה א"כ למה לא כתיב וישכם בלעם וגומר. ומתרץ כדי לרמוז תשובתו של מקום אמר הקב"ה וכו':36ראה שהדבר רע בעיני המקום. דק"ל למה כתיב ויחר אף ה' וגו', והלא אמר לו קום לך אתם, אלא ראה שהדבר רע הוא בעיני המקום שלא התיר לו לילך אלא בשביל הנאתו ליטול עליה שכר, והוא נתאוה לילך כדי לקללם, לפיכך ויחר אף ה' וגו'. והרא"ם פי' כיון שלא הסכים השם שילך אלא מפני שכרו לא הי' לו לילך. מ"ה ויחר וגו':37מלאך של רחמים הי'. דק"ל אם הי' שטן לא הי' מלאך ה' שהוא של רחמים. נח"י נראה דדייק מתיבת לו משמע הא לאחר לא הי' שטן אלא מלאך של רחמים היה וממילא גם כאן נהג עמו ברחמים לטובתו:38יוליך עמו ב' אנשים. דאל"כ שני ל"ל דלא הי' לו לכתוב אלא נעריו עמו:39ומשמשים זה את זה. כלומר אם יצטרך אחד לנקביו יהי' השני משמש שמוש שלו ושל חבירו, וכן פירש"י בהדיא בפ' וירא על פסוק ויקח שני נעריו אתו. דאל"כ יש להקשות על רש"י למה לא פי' הכא כמו שפי' התם גבי אברהם. ואין להקשות והלא כבר למדנו זה מאברהם. וי"ל דאי לאו האי קרא ה"א דוקא ת"ח אסור, כדאמרינן אסור לת"ח לילך יחידי בלילה מפני החשד, ואברהם ת"ח היה אבל אינש אחרינא אע"פ שהוא אדם חשוב לא, מ"ה כתב כאן. ואי לאו קרא דהתם ה"א דרך ארץ בעלמא אבל איסורא ליכא, להכי צריך למכתב קרא דאברהם. ועי"ל דלכך לא פרש"י הכא כמו גבי אברהם משום דגבי אברהם כתיב וישכם אברהם בבוקר, דל' וישכם משמע קודם אור הבוקר, ר"ל קודם שיאור היום ועדיין הי' לילה. ולכך פירש"י שאם אחד יצטרך לנקביו ישאר יחידי ואסור לצאת יחידי בלילה, ולכך נקט רש"י שאין אדם חשוב רשאי לצאת בלתי שני נערים משום סכנה, וסכנה חמירא מאיסורא, אבל גבי בלעם לא כתיב וישכם אלא ויקם בבוקר, משמע שהאיר היום ולכך לא הוה סכנה אף אם ישאר יחידי, ולכך מפרש משום דרך ארץ וק"ל: ג"א ובפ' וירא כתב שאם ירחק האחד יהיה השני עמו ואין זה קושיא, דכאן אין לפרש שאם יתרחק יהי' השני עמו דהא בלאו הכי יש לו שמירה שהיו אנשים הרבה עמו ולכך כתב הטעם שיהיו חוזרים ומשמשים זה את זה:40רשע זה הניח כלי אומנותו. דקשה לרש"י דבלא חרב יכול המלאך להמיתו. ועל זה פירש אמר המלאך רשע זה כו', ולכך כתיב שלופה, כלומר שלו פה הפה, לישראל שמתפללים להקב"ה ולא שלך:41סתם גדר של אבנים הוא. מדכתיב בסמוך ותלחץ אל הקיר בה"א הידיעה משמע הגדר שהוזכר לפניו, כן פי' הרא"ם וכל קיר של אבנים הוא, דבפרשת מצורע כתיב והנה הנגע בקירות הבית, וכתיב אחריו וחלצו את האבנים משמע דקיר הוא של אבנים, וקיר דהכא קאי אגדר דלעיל אבנים עי' ב"ק כ"ט:42להיות לפניו במקום אחר. דק"ל דל' עבור אינו שייך אלא כשעוברין על הנהר או בין בתרים והכא לא מצינו שעבר. ומפרש דהאי עבור פי' לפניו כלומר שהלך במקום אחר לעמוד לפניו, והא דנקט רש"י לעבור במקום עבור כי כן משפט המקור שהוא עבר שהוא בא בלמ"ד. רא"ם:43סימני אבות הראהו. נ"ל פירושו הכי, דבעמידה ראשונה היה לו ריוח מכאן ומכאן לכך כתיב ותט האתון מן הדרך, משמע שלא היתה צריכה אלא הטייה מעט. ובעמידה שנייה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד דכתיב ותלחץ אל הקיר, משמע שדחקה את עצמה לאותו צד קיר כדי שילך המלאך. והעמידה שלישית אין דרך ימין ושמאל להטות כדכתיב בקרא, ומה היו הסימנים, שאם יבקש לקלל בניו של אברהם ימצא ריוח מכאן ומכאן שתחול הקללה, שיצאו ממנו בני ישמעאל ובני קטורה. ואם יבקש לקלל בניו של יצחק ימצא ריוח מצד אחד שיצא עשו ממנו. ואם יבקש לקלל בניו של יעקב לא ימצא בהם פסול ולא יוכל ליגע בהם, וזהו שכתוב בעמידה שלישית במקום צר דזה יעקב שנאמר ויצר לו:44החוגגת שלש רגלים בשנה. והא דרמז לו מצוה זו ולא אחת משאר מצות, י"ל דגבי רגלים כתיב שלש פעמים יראה כל זכורך, ודרשו רז"ל יראה יראה, כשם שבא לראות וכו' וא"ל המלאך אתה בא לעקור האומה מן העולם שהקב"ה רוצה לראות אותה ג"פ, ודבר זה היאך יקום אם אתה מאבדם מן העולם. וק"ל:45גנות גדולה הי' לו. יש מקשים ומה היא הגנות דהא הוא עצמו אמר אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס, כמו שפרש"י לקמן מה אזעום לא זעם ה', ואם כן מה הוא הגנות שלא הי' עכשיו העת של זעם. וי"ל דזה לא הי' יודע בלק והשרים מתחילה, דהא אמר בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר, והא אין בידו לקלל אם לא בעת שזועם ה', ושמא לא יזעום ה'. אלא ע"כ צ"ל שבלעם לא גלה הסוד, ובתר הכי ע"כ שלא בטובתו גילה הדבר. וק"ל נ"ל:46ברטיבא שדאי. פי' באפר רועין, כלומר הסוסים רועין בשדה ואמרה לו אנכי אתונך. אמר לה הן למשא ולא לרכיבה, אמרה לו אשר רכבת עלי אמר לה לפרקים דרך עראי, אמרה לו מעודך עד היום הזה, ולא עוד אלא גם שכבת אצלי שנ' ההסכן הסכנתי, ובאבישג השונמית כתיב ותהי למלך סוכנת, פי' מחממת:47נוטריקון יראה וגו'. כלומר בשביל שראתה אותי לכך נטתה:48כלומר לקנאתי ולהקניטני. דקשה לרש"י כיון דירט נוטריקון הוא על מה קאי הדרך לנגדי. ומתרץ דקאי אהנה אנכי יצאתי לשטן, וה"ק הנה אנכי יצאתי לשטן כי הדרך שהלכת הי' לנגדי לקנאתי ולהקניטני. ובזה יתיישב קצת קושית הרא"ם שכתב ולא ידעתי איך תתפרש מלת כי במקום הזה. ודו"ק:49לשון רטט. כלומר מיהר:50כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומהר הדרך שהוא לכעסי ולהמרותי. וה"ק קרא, שירט בעל הדרך דהיינו בלעם, לנגדי שהוא לכעסי ולהמרותי, ומקרא קצר הוא דשתי תיבות חסרים הם בעל והדרך, דכך ראוי ליכתב כי ירט בעל הדרך הדרך שהוא לנגדי. ובזה ניחא נמי בהאי שהביא רש"י הפשוטו לאחר שהביא המדרש, לפי שעל פי המדרש אין צ"ל מקרא קצר וק"ל:51ומקרא קצר הוא כמו ותכל דוד. דג"כ חסר הוא, דותכל הוא ל' נקבה ואינו מוסב על דוד, וצריך להיות ותכל נפש דוד:52ל"א ירט לשון לרצון. וגם חיבורו של מקרא כבתחלה כי רצה בעל הדרך לילך בדרך שהוא לנגדי, אלא לפי' ראשון ירט ל' מיהר ולפירוש זה ירט ל' רצון:53כמו לולא. דק"ל דאולי משמע שמא נטתה, והא ודאי נטתה:54ה"ז מקרא מסורס. דק"ל דגם אותך הרגתי משמע דבתחילה הרג שום אדם אחר וזה אינו, דא"ל שרי בלק שהם סרסורי העבירה, דהא כתיב לך עם האנשים, וא"ל הנערים דמה פשעם ומה חטאתם, וא"ל דגם קאי על האתון כלומר כמו שהרגתי את האתון הרגתי אותך, דהא כתיב ואותה החייתי:55לא העכבה בלבד קראתך כו'. ר"ל לא שעכבתי אותך מלילך, אלא גם הרגתיך. קראתך פירוש אירע לך:56מפני שדברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד כו'. דקשה לרש"י מדכתיב אולי נטתה וגו', כלומר אי לא נטתה מפני כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי, משמע אבל עכשיו שנטתה לא החייתי, ולמה, אדרבה עכשיו הי' לו להחיותה יותר הואיל ונטתה מפניו ולמה הרגה. ומפרש דלכך הרגה מפני שדברה כו', ופי' מלת הרגתי ר"ל הייתי הורגך, וא"כ החייתי פירוש נמי הייתי מחייה, ולמדנו מזה שהרגה:57להתריס נגד המקום. דק"ל ודאי רע בעיניו דהא קצף עליו. וע"ק בעיניך למה לי דמשמע בעיניך ולא בעיני אחר, וע"ק מלת לי ל"ל. ועל זה פי' להתריס נגד המקום וכו', ובזה יתורצו כל הקושיות. וק"ל:58בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. דאם לא כן כיון שאמר בלעם אשובה לי הי' לו לומר שוב, אלא משום בדרך שאדם רוצה כו' אמר לו לך: נח"י קשה למה לא פי' לעיל על פסוק קום לך אתם. ונראה דס"ל להרב דמפסוק דלעיל אין להוכיח כלום דהא לא הוליכוהו בדרך שרצה לילך, דאיהו רצה לילך לקללם והקב"ה לא הוליכהו זה הדרך רק לקרא לך בשביל ממון ועל הקללה כבר הזהרהו. אבל הכא שא"ל המלאך כי ירט הדרך לנגדי, דהיינו אפילו ההליכה בשביל ממון, ואפ"ה התריס ואמר אם רע בעיניך לילך בשביל ממון אשובה לי, ואפ"ה הרשהו המלאך ואמר לך עם האנשים בשביל ממון, מוכח בדרך שאדם רוצה כו':59על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו'. דאם לא כן מה הרויח המלאך ברדיפתו שרדף אחריו מפני שהשם חרה לו אפו, אם בעבור שאמר לו ואפס את הדבר וגומר, הרי כבר אמר לו השם ואך את הדבר וגו' עכ"ל. רא"ם. ול"נ שהוציא רש"י זה מל' אפס כי ידוע כי לשון אפס נאמר על העדר הדבר או הענין, כמו שפירש ג"כ מאיר נתיב במלת אפס, ויהי' דברי המלאך אל בלעם לך אבל הליכתך שבמחשבתך היא נעדרת, כי את הדבר אשר וגומר אתה מוכרח לדבר:60כי חלקך עמהם. דק"ל עם האנשים ל"ל, אלא דרמז כי חלקך עמהם. והא דמהפך רש"י ופי' שלא ע"ד הקרא. י"ל דרש"י בא להורות דאפס וגו' קאי אמלת לך שדרשו בו בדרך שאדם רוצה וכו', כי על מדרש עם האנשים כי חלקך וכו' אין נופל עליו ל' אפס, דא"ל ואפס וגומר מלתא אחריתי והוא תחילת דיבור, וי"ו העיטוף דמלת ואפס ל"ל אלא ע"כ כדפי':61אל מטרפולין שלו. דאל"כ עיר מואב ל"ל, אם להודיע הכבוד שיצא לקראתו עד קצה גבולו היה לו לומר ויצא לקראתו עיר קצה גבולו, מה צריך לומר אל עיר מואב אשר על גבול ארנון. וכיוצא בזה דרשו גבי קרית חוצות כמו שפירש"י לקמן. דאל"כ ויבאו קרית חוצות למה לי:62נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון. ג"א דאל"כ הל"ל האמנם אמרת לא אוכל כבדך מאי האמנם לא אוכל כבדך, אלא שכך הוא האמת שלא יכבד אותו:63דבר מועט בקר אחד וצאן אחד בלבד. מדכתיב כי כבד אכבדך מאד ל"ל למכתב צאן ובקר, ודאי כבדו כמו שהבטיחו. ועוד דרך כל העולם כן הוא ששולחים לשרים הבאים אצלם מאכל ומשתה, כ"ש לבלעם ולשרים אשר אתו שבאו בשבילו בשליחותו, אלא לכך כתיב בקר וצאן לומר לך דלא כבדו כמו שהבטיחו אלא בדבר מועט, דלא שלח לו אלא בקר אחד וצאן אחד, ולהודיע רשעתו של בלק שאמר הרבה ועשה מעט:
