שפתי חכמים, במדבר י״ג

1 למה נסמכה. הכי מקשה רש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לבד לפרשת מרים דהיה, לו לסמוך ג"כ לפרשת קרח ולפרשת מרים, והיה לו להקדים מחלוקת קרח ואח"כ מרים ואח"כ מרגלים שהרי מחלוקתו של קרח בחצרות היה אבל עניין מרגלים בפארן היה. ומתרץ לפי שלקתה כו' ומ"ה כתב הפרשיות שלא על הסדר כדי לדרוש זה, ואם היה כותבן על הסדר אע"פ שהיה מקדים מרגלים למרים לא היה יכול לדרוש זה, דלמא כסדר הם נכתבים. הרא"ם. נח"י כבר כתבתי כ"פ שאין הרב כותב טעם להסמיכה אא"כ יש בכתוב איזה יתור או שנוי לשון וכיוצא בזה שהכתוב מקפיד על הסמיכה, אף בכאן מה שכתב וישלח אותם משה ממדבר פארן הוא מיותר, דהא לעיל מזה כתיב ויחנו במדבר פארן ופשיטא דמשם נשתלחו, אלא ודאי שהכתוב הודיע לנו מקום השליחות ל"ל שאעפ"י שמחצרות נסעו ובאו למדבר פארן וה"ל לקחת מוסר ואפ"ה חטאו, ולא כפי' הרא"ם:

2 לדעתך. דק"ל והלא גלוי וידוע לפני השם שעתידים לחטוא ע"י שליחות זה, א"כ למה צוה להם הש"י שישלחו מרגלים לפניהם שעל ידם יבא פורענות להם שלא יבואו לא"י כי ימותו במדבר, וע"ז פי' אני איני מצוה לך. והרא"ם פי' ממלת שלח קדריש ולא ממלת לך, דכיון דכתיב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו', ובודאי נמלך משה בהקב"ה ובאתה התשובה שלח, ובהכרח הוא נתינת רשות ולא צווי כיון שהוא תשובת שאלה מורה הוא על נתינת רשות ולא ציווי, ומלת לך צ"ל או דרך הלשון כן הוא, כמו הגשם חלף הלך לו, או לדרוש כשראה הקב"ה את המרגלים שעתידין לחטא קרא אותן לשמו של משה, שלח לך וגו', וכשראה הקב"ה הזקנים שמעשיהם כשרים קרא אותן לשמו, שנא' אספה לי שבעים איש. רא"ם:

3 ומשה נמלך. ג"א הקשה הרמב"ן לפי פי' רש"י שמשה נמלך בשכינה אם ישלח מרגלים א"כ הוא ג"כ חטא שהרי הקב"ה אמר שהארץ הוא טובה מאוד, ועוד שמצאנו בפי' בכתוב בפ' דברים וייטב בעיני הדבר א"כ למה היה יפה בעיניו. ונראה לפרש שודאי ישראל בקשו לשלוח מרגלים שאמרו לתור לנו את הדרך ואת הערים אשר נבא בהנה, כלומר כי מי שאינו מכיר הדרכים דרכו לשלוח מרגלים והוא דבר נכון וזרוז מצוה, שמשה שלח לרגל את יעזר ויהושע שלח שני אנשים ליריחו לפיכך אמר וייטב בעיני, אבל הש"י היודע מחשבות אדם הבין רוע כוונתם וא"ל אם תרצה שלח אני אמרתי להם כו' ואם בעל נפש אתה תעיין שם ותמצא מרגוע לנפשך במה שמאריך בענין זה:

4 מקום לטעות. וכדאמרינן הבא ליטמא פותחין לו. נח"י אין הפי' שישראל יטעו בכוונת דברי המרגלים אלא שהמרגלים יטעו, והיינו ארץ אוכלת יושבי' שטעו המרגלים וכמו שפי' הרב שם:

5 ברשותו. פי' ולא בגזירתו של השם שזה לא היה רק לרצונם. ואין לפרש דעל פי ה' אאותם קאי, כלומר שהשלוחים היו ע"פ ה' אע"פ שהשליחות לא היו ע"פ ה', שהרי ברירתן לא הוזכרה כלל עדיין, וא"כ היאך יאמר וישלח אותם שהכנוי מורה על הנזכרים לעיל, ואדרבה בהליכתן היה לו לומר על פי ה'. אלא אותם קאי אסתם אנשים שהוזכרו שהיו ברצונם:

6 לשון חשיבות. פירוש כל סתם אנשים לשון חשיבות הוא וכשיבואו במקום תואר כמו הכא וכמו וחזקת והיית לאיש, אבל כשלא יהיו במקום תואר, כמו ויאמרו האנשים, ואת האנשים אשר פתח הבית, שלח לך אנשים, כלם ל' אנשים ממש הם ולא חשובים. רא"ם:

7 ואותה שעה כשרים היו. קצ"מ הקשה מהר"ן והלא כתיב ויקרא משה להושע יהושע א"כ אף קודם הליכתם הרגיש ברשעתם. אבל לענ"ד שמעיקרא לא קשה שכבר א"ל הש"י שלח לך לדעתך ושיתן להם מקום לטעות, וא"כ ודאי ידע רוע תכונתם ועצתם הרעה. וג"א מתרץ אהא, לאפוקי אחר אותו שעה מיד שנתמנו היה עצתם רעה:

8 יה יושיעך. ויהיה פי' ויקרא לשון תפילה כמו ויקרא שם אברם בשם ה', ויהי' למ"ד ליהושע במקום על, והוכרחו לדרוש כן דאל"כ מה טעם לקריאת השם הכא: ג"א וקשה למה התפלל על יהושע ולא על כלב, ולא קשיא דגנאי גדול יש לאדם שתלמידו אינו כהוגן שיאמרו אלמלא שלמד כך מרבו לא היה עושה מעשים האלו:

9 הוא היה הפסולת. שהרי מצרים בדרומה של ארץ ישראל וההולך משם לא"י הולך לצפון העולם. אלא ע"כ צ"ל בנגב זה נגב א"י, ששם חברון שהקצוה לקברי מתים והוא הפחות שבמקומות הארץ. רא"ם:

10 יש ארץ. דק"ל למה הקדים משה וכתב את הארץ מה היא, היה לו להקדים אנשי הארץ שזה הוא העיקר לכן פי' את הארץ את טבע הארץ כי יש ארץ וכו' וזהו העיקר:

11 חלשים. ר"ל לכך כתיב החזק הוא הרפה:

12 מגדלת אוכלוסין. לכך כתיב המעט הוא אם רב:

13 סימן מסר להם. דאל"כ מנא ידעי אם גבורים הם או לא. ולכך כתב בפסוק הבמחנים אם במבצרים שהוא פי' על החזק הוא הרפה. אבל אין לפרש שהוא דבר בפני עצמו, כלומר לראות אם ערים בצורות הם או אם פרזים הם דא"כ היה לו לכתוב המחנים אם מבצרים. וגם התרגום מוכיח כן שתירגם עליו הבפצחין. והרא"ם כתב, ומאמר ומה הערים יחזור לענין ראשון החזק הוא הרפה אף שהפסיק בנתים וכמוהו רבים. הקשה מהרא"ם אם הערים בצורות מורים שהם חלשים מדוע לא שמחו ישראל בדברי מרגלים בשמעם שהערים בצורות ממילא הם חלשים. ועוד מקשים ממ"נ אם הוא סימן מובהק ובדוק למה אמרו מרגלים כי עז העם והערים בצורות איך לא יראו שבזה יתפשו בשקר ואם אינו סימן ברור איך נתנו משה לסימן. וא"ל כמו שכ' נח"י דסימן על הדיר' אם יושבים בפרזים גבורים הם וערים בצורות הם לנוי. דהא כתיב כי עז העם וגו' והערים בצורות בה"א משמע שיושבין בתוכם דאל"כ וערים בצורות היל"ל בלא ה"א. ועוד מקשים למה בכולן הקדים הטוב לנו כמו השמנה הטובה. ובהחזק הקדים החזק הוא ואח"כ הרפה ואם הם חזקים אין נח לכובשם. ונראה דחדא מיתרצת בחברתה ונדקדק מה טעם בכל אחד מהשאלות התחיל בה"א השאלה וסיים באם כמו הטובה אם רעה וכן כולם והי"ל להטובה היא הרעה הכל בה"א או הכל באם אם טובה אם רעה וכן כולם הלא לכאורה ה"א השאלה כמו אם. ועוד למה בהחזק הוא הרפה אמר בדבר והפוכו ה"א השאלה ולא אמר אם. והענין הוא דכאן שאל רק דבר והפוכו כמו הטובה אם רעה השמנה אם רזה ולא הזכיר אם הוא בינוני, וא"כ צריך להתחיל בה"א השאלה כלומר השמנה כמי שאינו יודע איך הוא וסיים באם כי מלת אם אין כ"כ ספק כמו ה"א השאלה כיון שמצינו כמה אם שהן ודאין כמו שכ' רש"י בפ' משפטים ולכן סיים באם ר"ל תראו באם אין שמנה יהיה רזה קרוב לוהאי כמו אם אין רך יהיה קשה וכן כולם. והנה רצה לרמז לנו שמשה לא נתן סימן רק אם הם יושבי פרזים ודאי גבורים שסומכין על גבורתם אבל אם הם בערים בצורות אפשר שמ"מ הם גבורים והערים בצורות לנוי ולתפארת לכן הקדים החזק הוא ר"ל אם יושבים בפרזים. וסיים ג"כ בה"א הרפה לרמז דאף אם ישבו בערים בצורות מ"מ שייך לומר ה"א השאלה הרפה כי שמא גבורים הם ובצורות לנוי, משא"כ אם התחיל בהרפה שייך שפיר בהפוכו אם חזק ר"ל שיושבים בפרזים ודאי הם חזקים ולא היה נשמע מזה כלום דבהתחלה שייך עכ"פ להתחיל בה"א כשואל מה שאינו יודע ודו"ק. נלי"ט:

14 אדם כשר. שהרי כתיב אחרי כן והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, וא"כ ישנו עצים לשם. הרא"ם פי' דמסתמא אם שמנה היא יש בה עצים, והרי כבר אמר להם השמנה היא אם רזה. אעפ"י שדרשו אותו בב"ב דף ט"ו על איוב אבל רש"י ז"ל כתב אדם כשר סתם משום שזהו קרוב לפשוטו:

15 מתבשלין בבכור. דק"ל ביכור ענבים הל"ל, לכן פי' ימים שהענבים מתבשלים בביכור, ועניינו שם דבר, ימים של ביכור ואין משמעותו לשון רבים:

16 באורך וברוחב. ג"א וא"ת למה הלכו באורך וברוחב אם רצו לעמוד על כל הארץ עדין לא הלכו בכל מקום ויראה שהארץ משתנה באורך וברוחב כי הארץ שקרובה יותר למזרח או למערב משתנה וכן מצפון לדרום, לכן הלכו כן לראות כל ההשתנות:

17 על קברי אבות. דאם לא כן למה הלך לשם להתפלל ולא התפלל במקום אחר, אלא ע"כ משום קברי אבות:

18 מבונה. ופירש רש"י מבונה לשון פרי, מל' ואבנה גם אנכי ממנה, ושנים לשון שונים כלומר פעמים, פי' כי שבע פעמים היתה חברון טובה מצוען מצרים:

19 ובא להודיעך. מקשים העולם והלא אף לפי פשוטו של קרא קשה נמי מה בא להודיעך. וי"ל דדברי רש"י הם כמו והשתא א"ש. דלפי פשוטו קשה מאי נ"מ ששבע שנים נבנתה, אבל לפי המדרש אתי שפיר שבא להודיעך וכו':

20 טרשין. סלעים, פירוש ארץ יבשה ואין עושה פירות כארץ לחה:

21 ואשכול של ענבים תלוי בה. כאילו כתיב ויכרתו משם זמורה עם אשכול ענביה א', לא זמורה לחוד ואשכול לחוד, דא"כ למה כרתו הזמורה כלל שאינו פרי:

22 איני יודע שהוא בשנים. פירוש מדכתיב וישאהו דמשמע שנים דמיעוט רבים שנים, א"כ מה ת"ל שנים וכו'. והא דלא פירש זה על הקרא. י"ל דהייתי אומר דשנים קאי על זמורה, שהיו נושאין הזמורה במוט א' ואשכול במוט אחד, אבל לפי מה שפירשתי זמורה ואשכול ענבים תלוי בה, ש"מ דאשכול וזמורה הכל אחד הוא, א"כ קשה למה כתיב שנים, ומתרץ בשני מוטות:

23 שמנה נטלו אשכול כו'. ר"ל לפי שאמר משה ולקחתם מפרי הארץ משמע מכל הפירות ולמה לא נטלו רק ג' מינים דכתיב אשכול ענבים ומן התאנים ומן הרמונים, אלא ודאי שמונה נטלו אשכול וכו', ומפרש רש"י ואזיל למה לא נטלו כולם והלא משה אמר ולקחתם מכל הפירות, ומפרש לפי שכל עצמן וכו', דאם לא להוציא דבה נתכוונו לא היה להם ליקח אשכול ענבים שלם, כדי שיוכלו ליקח מכל פרי הארץ, או לא היה להם ליקח אשכול כלל. ותדע דכדי להוציא דבה נתכוונו, משום דאמרינן בגמרא ואם חפץ אתה לידע וכו' ומה יכול ללמד מאבנים שהקימו בגלגל, דלמא שאני הכא שלא היו נושאין משא לפי כחם וגבורתם, אלא ודאי דהכא דייק דאם לא שנשאו לפי כחם וגבורתם למה לא נטלו רק ג' מינים, אלא ודאי כדי להוציא דבה נתכוונו. והרא"ם הביא הגמ' ורש"י דמסכת סוטה שמפרש כל זה:

24 להקיש הליכתן. נח"י פירש"י בגמרא, וילכו יתירא הוא כיון דכתיב וישובו לא הל"ל אלא ויבואו אל משה. ע"כ פירוש לפירושו כיון דקודם לזה סיפר וישובו מתור הארץ דהיינו סיפור חזירתן, למה הזכיר אח"כ וילכו. ועל זה תירץ להקיש וכו':

25 את משה. וא"ת מנ"ל לרש"י דלמא אף לישראל. וי"ל דאי אותם גם על כל עדת בני ישראל דלעיל מיניה קאי, א"כ את כל העדה דכתיב אח"כ למה לי:

26 קצת אמת. דאל"כ כיון שכוונתן לא היה אלא לרעה למה אמרו בראש דבריהם היפך כוונתם, אלא על כרחך כל דבר שקר וגו':

27 לפי שנכוו בעמלק. אע"ג דבאמת היה יושב שם דכתיב והעמלקי והכנעני יושב בעמק וגו', אלא רש"י דייק כיון דכתיב ועליתם את ההר ושם יושב האמורי והחתי, ואם כן כיון שהאמורי והחתי יושבים בהר ועמלק יושב בעמק לא היה להם להזכירו תחלה, אלא כדי ליראם וכו':

28 את כלם. ואע"ג דבהדיא כתיב בקרא את העם. ועו"ק דהא בקרא אינו כתיב שדברו העם כלום. ויש לומר דקאי אמרגלים, כלומר שהשתיק המרגלים כלם ששתקו ולא דברו כלום כדי שישמעו העם מה שידבר כלב במשה:

29 השומע. מדכתיב עקב היתה רוח אחרת עמו, משמע שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב, ולמרגלים אמר אני עמכם בעצה אבל בלבו היה לומר האמת, וע"י כן היה בו כח להשתיקן. אבל הרא"ם פי' משום שקראו בן עמרם ולא קראו בשמו הבינו זה, וקראו כן כדי שיטעו ויחשבו שכוונתו לגנאי:

30 אפילו בשמים. דאל"כ הל"ל נעלה וירשנו, עלה ל"ל, אלא עלה נעלה מ"מ אפילו בשמים: ג"א ואם תאמר למה דברו בנמנעות והלא אינם בשמים. וי"ל דהכי אמרו להו אפילו יש להם מזל גדול בשמים שלא נוכל לגרשם, אפ"ה נוכל לעלות דאין מזל לישראל והם מושלים על המזל, לכן עלה נעלה על המזל שלהם:

31 כלפי מעלה. מדכתיב כי חזק הוא ממנו, היה לו למכתב כי חזק ממנו, שהרי לעיל ג"כ לא כתיב הוא רק אפס כי עז העם, אלא כלפי וכו' ג"א דא"א לומר ממנו מישראל דהוה משמע שגם ישראל חזק אלא שהם יותר חזק, כפירש"י על פסוק ועצומים ממך, אתה עצום והם עצומים ממך, וכאן לא יתכן זה שהרי המרגלים מדמים עצמן כחגבים נגד העם היושב בארץ, אלא כלפי וכו':

32 קוברי מתים. דיוקו דכתיב הארץ אשר עברנו וגו' ארץ אוכלת, הארץ אשר עברנו מיותר דאין זה תחילת דיבורם שצריך להודיע איזה ארץ, לכן פירש"י בכל מקום שעברנו ראינו שאוכלת יושביה שקברו מתים. נלי"ט:

33 שנפלו. כמו שכתוב ויראו בני אלקים את בנות האדם וגו'. דאל"כ נפילים נפילים למה לי, אלא ודאי נפילים השני מל' נפילה ממש, כלומר ושם ראינו מאותן שנפלו מן השמים, הם שמחזאי ועזאל:

34 אומרים זל"ז נמלים. רבים מתקשים בדבור זה דכתיב וכן היינו דמשמע חגבים, ורש"י פירש שמענו אומרים נמלים ורא"ם הגיה חגבים, ואין נראה, חדא דבכל ספרים ישנים כתב נמלים, ועוד דאי כחגבים הוא האמת לפי ערך המדה דרך משל ק' חגבים זה על גבי זה הם כק' אדם וכן הנפילים הם גבוהים כקומת בני אדם א"כ הו"ל לקצר ולכתוב והיינו נגדיהם כחגבים ותו לא, מאי ונהי בעינינו שהוא רק למראית עין. ועוד קשה הלא הנפילים ראו כל עמי הארץ שאינן נפילים, ואם כן למה אמרו נמלים יש בכרמים כאנשים, כאלו לא ראו רק נפילים גבוהים דוגמתם. ונראה דהענין ידוע דמי שרואה מגבוה לנמוך נראה הדבר יותר קטן ממי שעומד בארץ ורואה אותו דבר במקום גבוה והטעם כי חוש הראות מעין הוא אשיי ודרך אש לעלות למעלה ומקרב הנראה לעין ואין אחד מהם רואה האמת לפי המדה. והנה המרגלים מכוונים להוציא דבה בכל דבור ודבור ואמרו וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות ר"ל ולא הורגלו בקטנים כמונו ואמרו ונהי בעינינו כחגבים ר"ל אנו עומדים למטה ורואים גובה הנפילים ושיערנו בעצמנו נגדיהם כערך חגב אל אדם ובאמת אנו יותר קטנים מערך זה כי אנו רואים למעלה כנ"ל וטעינו בראיה וכן היינו בעיניהם, ר"ל וכן לפי ערך הטעות שטעינו בראייתנו מנמוך לגבוה לשער עצמינו יותר מגדלו כן טעו הנפילים בראותם מגבוה לנמוך לשער אותנו יותר קטן מהאמת ולזה אין נחשבין לכלום בעיניהם רק כנמלים ואין להם מורא כלל אף שאנו ס' רבוא. וע"ז קשה דלמא הם יודעים לשער האמת ולא טעו ואם כן מאי וכן, ועוד דלמא הש"י מדמה אותנו גדול בעיניהם לכן פי' שמענו אומרים נמלים ודו"ק. נלי"ט:

35 שמעניקים חמה. פירש"י בגמרא כאלו צוארם נכנס בחלון שהחמה יוצאה משם, ופי' מעניקין חמה שהנקב שממנו החמה נראית נעשה ענק לצוארם. והא דלא פירש"י לעיל בפסוק וגם ילידי הענק. י'ל דלעיל י"ל דלמא אביהם הראשון היה שמו ענק ועל שמו נקראו כולם בני ענק, כמו שאנו אומרים על כלל האומות בני נח, אבל הכא כתיב ושם ראינו את הנפילים וקשה למה קוראן נפילים, אלא משום שהם בני שמחזאי ועזאל, ואם כן קשה למה קראן בני ענק, אלא ודאי משום שמעניקין וכו' עיין בתו' דסוכה דף כ"ב: