שפתי חכמים, בראשית ח׳

1 זכות שלא השחיתו כו'. הכא משמע ששאר הבהמות השחיתו מעצמן לא ע"י המזיקין דאל"כ מאי זכות של אלו וכן משמע ממה שאמר אחריו שלא שמשו בתיבה שזהו פי' על עצמן. קיצור מזרחי: והא דאיצטריך לשני מיני זכות י"ל דבזה שלא השחיתו דרכם קודם לכן לא סגי משום דאין זה פעולת מצוה אלא מניעת עבירה ואע"ג דאמרינן במסכת מכות כג: כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה הא אמרינן בקדושין לט: דמיירי כשבא לידו עבירה וניצול הימנה לכן אצטריך ג"כ לזכות שלא שמשו בתיבה שזהו פרישות סיגוף במותר להם. ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי משום דהוי קצת כמי שאינו מצוה ועושה דלא מצינו שנאסרו בתשמיש בתיבה דלנח ובניו לחוד אזהר רחמנא. והא דכ' הרב להלן פסוק יז ושרצו בארץ מגיד שאף הבהמה וחיה נאסרו בתשמיש י"ל דמעצמם קבלו האיסור ולא בגזירת הש"י: מה שלא אמר הכתוב שזכר זכות בני נח והעופות נראה לפי שחטאו ושמשו בתיבה חם ועורב לכן לא זכר בניו והעופות. וכלב ספק הוא אע"ג דקמי שמיא גליא מ"מ כיון דחזינן דנחלקו בו חכמים אם הוא חיה או בהמה ממילא חזינן דרצון הקב"ה שלא לגלות לכן לא השמיט לא חיה ולא בהמה. נח"י:

2 רוח תנחומין. דקשה לרש"י דאי הוה רוח ממש הא כתיב אח"כ וישוכו המים וזה אינו דהא כתיב תהילים קמז יח ישב רוחו יזלו מים. דבק טוב: א"נ הוכחתו דאי רוח ממש הא כתיב על הארץ והרי היו המים על הארץ והיאך עבר הרוח על פני הארץ אבל אם תפרש רוח תנחומין אתי שפיר דעל הארץ פירוש על עסקי הארץ רצונו לומר דלכך העביר רוח תנחומין בשביל בני אדם שעל הארץ:

1 שיש בהם צורך לעולם. ואם תאמר כיון דצורך עולם הם למה לא נבראו מששת ימי בראשית וי"ל דקודם המבול לא היה צריך לעולם לפי שהיו הבריות בריאים וחזקים אבל אחר המבול נעשו חלשים וק"ל:

1 התחילו לחסור. דלא תימא שאז כבר היו חסרים וזה אי אפשר דנימא שבסוף ק"נ יום כלו לחסור שהרי המים היו הלוך וחסור עד כ"ז לחדש השני שבו יבשה הארץ אלא התחילו לחסור:

2 בכ"ז בכסליו פסקו. ואם תאמר והא לעיל ז יב פירש רש"י בכ"ח בכסליו פסקו גשמים וי"ל דמה שפירש לעיל בכ"ח בכסליו לפי שאין יום ראשון מן המנין היינו לא חשבו כיום שלם לפי שאין לילו עמו דכתיב לעיל ז יא ביום הזה נבקעו וגו' ביום ולא בלילה אבל מ"מ יום אחד הוא נחשב א"כ נשאר ממרחשון י"ב יום ויום חסר לילה ומכסליו כ"ז ימים ולילה כי לא פסק הגשם עד לבקרו של כ"ח יום ותצטרף אותה לילה ליום ראשון הרי ארבעים יום לכך קרוי כ"ח לפי שהיו עדיין גשמים יורדין בליל כ"ח וקרוי כ"ז לפי שפסקו ביום כ"ח.

3 הרי ג' מכסליו. ר"ל עם לילה של אחריו וכן כ"ט מטבת עם לילה של אחריו.

1 והוא ז' לכסליו שבו פסקו גשמים. דאי אפשר לומר לירידה שהרי לא כלו ארבעים יום של גשמים וק"נ יום של תגבורת עד אחד בסיון דאין סברא שהק"נ יום היו מ' של ירידה וק"י של תגבורת אלא או כולם של גשם או כולם של תגבורת ואי אפשר שיהיו של גשם א"כ יחוייב שיהיו כולן תגבורת א"כ ארבעים יום לחוד וק"נ יום לחוד ולא כלו עד אחד בסיון:

2 משוקעת במים י"א אמה. פי' י"א אמה היתה עכ"פ משוקעת ואפשר יותר כי שמא יש הרים גבוהים יותר מהרי אררט ומה שלא עמדה התיבה איזה יום קודם שם שלא הגיע אצל אותן הרים וק"ל נלי"ט:

1 וא"ת הוא אלול. וא"כ לא תוכל ג"כ ללמוד שהתיבה היתה משוקעת י"א אמות כיון דבעשירי באחד לחדש הוא אלול א"כ מא' בסיון עד א' באלול צ' יום הרי אמה לה' או ו' ימים וא"כ לפי זה היתה משוקעת י"ב אמות ושליש:

2 והעשירי אי אפשר למנות כו'. והתיבה לא נחה אלא לאחר שכלה ארבעים יום של גשמים וק"נ יום של תגבורת המים וזה היה בסיון ולא באייר.

3 הרי ס' יום משנראו ראשי ההרים וכו'. שהרי פירושו מקץ ארבעים יום תחלת ארבעים יום שהם שלשים ותשעה שלמים ובצרופם עם אחד ועשרים שהוחיל בשליחות יונה יעלו ששים ומפני שאב ואלול אינם כ"א חמשים ותשעה יום הוכרח שר"ח תשרי ממנין הא' ועשרים יום:

1 משנראו ראשי ההרים. שאין לומר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיה דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהיה שקוע י"ב אמות ושליש א"כ היה לו לעיל לכתוב מקרא זה ולא לסמוך אל נראו ראשי ההרים. כתב הרא"ם אך קשה מאחר ששילוח יונה היה אחר מ"ז יום משנראו ראשי ההרים מדוע לא מצאה יונה מנוח לכף רגלה הרי לא נשארו עד שחרבו המים רק י"ד יום ומסתמא נראו כל ראשי ההרים הגבוהים והשפלים וגם קצת מהאילנות הגבוהים וכו' ונראה אף שנראו ראשי ההרים כיון שלא חרבו קצת משום הכי לא יכלה לעמוד על הארץ וגם האילנות הגבוהים נעקרו ונמחו במי המבול כדמשמע במדרש ודו"ק נ"ל:

2 לצהר. ר"ל דחלון זו עשויה כדי להאיר:

3 ולא זה פתח כו'. רצונו לתרץ למה כתיב לעיל פתח וכאן חלון ומתרץ ולא זהו פתח וכו': ואף על פי ששם פירש אותו במסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה מהאי קרא משמע שהוא חלון ויש מפרשים לצוהר לאורה מגזרת צהרים כאילו אמר אשר עשה לאורה כלומר לא לביאה וכו' ואם תאמר א"ה למה הוצרך לאורה של אבן טוב ויש לומר בעבור הלילות ובעבור הימים שהחלון היה סגור כדמשמע ויפתח וגו'. קיצור מזרחי:

1 שהי' חושדו על ב"ז. הכי פירושו על בת זוג של נח רצונו לומר שתשמש בתיבה לפי שהעורב שימש בתיבה וכל הפוסל במומו פוסל לכן לא רצה להיות פרוש גם הוא מזיווגו וכן הפי' בגמרא סנהדרין קח: ודו"ק. נלי"ט:

2 בימי אליהו. רמז לזה שהרי מלת יבשת כתיב חסר לפי שיש בו אותיות תשבי דהוא אליהו. ועוד מדכתיב יבשת המים ולא כתיב יבשת הארץ אלא יבשת המים רצונו לומר שבימי אליהו. מהרש"ל:

1 אין זה לשון שליחות אלא כו'. דלא שייך לשון שליחות אלא בבר דעת ולעיל פסוק ז לא רצה רש"י לפרש זה שהרי כתיב בהדיא דלאו שליחות היה שהרי כתיב יצא ושוב ופירש רש"י הולך ומקיף וכו': לכך לא פירש כלום בשליחת העורב דק"ל למה לא אמר בשליחת העורב לראות הקלו המים כמ"ש בשליחת היונה לכך אמר לומר דלא שלחו לראות הקלו המים אלא שלחו לילך באשר ימצא בשביל ששימש בתיבה ומה שלא שלחו מיד אחר המעשה לפי שהיו מים על פני כל הארץ ואם היה שלחו אז היה מינו נעדר ובזה מתורץ נמי למה הוחיל ז' ימים עד ששלח היונה הי' לו לשלוח מיד כיון שלא הלך העורב בשליחותו כלל. אלא שלא היה בדעתו לשלחו לראות ולפי זה יהי' פירושו וישלח כמו וישלח משה את חותנו שמות יח כז ודומיהם שאין הכוונה להשיב שולחו דבר לכך לא פירש בו כלום אבל בשליחות היונה ששלחו לראות שהוא כעין שליחות וכו'. קיצור מזרחי: מדכתיב מאתו משמע שלא תהיה עוד אתו. דברי דוד:

1 לפי שכל יונה כו'. כלומר וגם אי הוה כתיב טריפה בפיה מכל מקום היה הלשון משמע גם על זכר והואיל וזה זכר היה ניחא לו לכתוב טרף לשון זכר:

2 חטף. לא מלשון הריגה כזאב יטרוף אך מפני שכל טורף חוטף נקרא החוטף טורף. והא דשלח את הזכר והלא יש לחוש שלא יחשדוהו כמו שחשדו העורב וי"ל כל הפוסל במומו פוסל והעורב שימש בתיבה משום הכי חשדו שישמש גם כן אבל נח כוונתו היה לגלות זה לכל שהרי היונה גם כן זכר היה והלך בשלוחתו מפני שהיונה גם כן לא שימשה בתיבה מ"ה לא יחשוד גם את נח שישמש עם בת זוגו. מהרש"ל:

3 אמרה יהיו מזונותי כו'. וכך משמע הלשון של קרא וה"פ עלה זית רוצה לומר מרורים כזית טרף מזונותי בפיה כך אמרה בפיה:

1 וייחל ויתמתן. רוצה לומר כי היה דבר שמצייר השכל ואין צריך עיון על זה מאחר שיבשו בשבעת ימים שימתין עוד שבעת ימים וייבשו יותר. מהרש"ל:

1 היצא קרי. פי' כי גם בלא ו' הוא הוצא והוי הוי"ו פועל נח לכך אמר שיקרא אותו ביו"ד כי וי"ו ויו"ד מתחלפים והוי היוצא. מהרש"ל: כי פירוש היצא שיעשה שיצאו מעצמם אבל הוצא פירוש שיוציאם בעצמו. קיצור מזרחי:

1 קבלו עליהם כו'. דקשה הלא לא נשאר בעולם חיה או עוף ואיך שייך שילכו אליהם ל"פ קבלו וכו' רצונו לומר שיהיו למשפחה וזו כוונת רבי יוחנן למשפחותיהם ולא הם עצמן ודו"ק. נלי"ט:

1 כדי להקריב כו'. כתב הרא"ם שלא כיון רש"י בזה אלא מנא ידע שצריך להקריב קרבן והלא לא מצינו שצוה הקב"ה לנח ועל זה פירש רש"י שהסברא מוכחת על זה שלא צוה הקב"ה להכניס וכו' אלא דקשה לפי זה שראוי היה לפרש על ויבן מזבח או על ויעל עולות ונראה לי לפרש דודאי יודע היה נח להקריב קרבן לה' כמו הבל שהקריב קרבן על הטובה שהיה לו מאת ה' יתברך וכל שכן נח שניצול ממבול שיביא קרבן במקום תודה דארבעה צריכין להודות אך קשה לרש"י מה שכתב שהביא עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור די לו שיביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלותיו ולמה הביא מכל המינים ועל זה תירץ אמר צוה וכו' ובזה יתורצו קושיות הרא"ם וק"ל:

1 כפל הדבר לשבועה. דא"ל דלא אוסיף חד לקללת האדמה להשחית שלשה טפחים של מחרישה וחד להכות כל חי דהיה לו לכלול בחד לא אוסיף והיה לו לכתוב לא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולהכות את כל החי אלא כפל לא אוסיף לשבועה כן נראה לי ודלא כהרא"ם שפירש לא אוסיף לקלל משמע להשחית ג' טפחים של מחרישה וגם משמע להכות כל חי אלא כופלו לשבועה:

2 הוא שכתוב אשר נשבעתי כו'. כתב הרא"ם ואם תאמר ולמה לא הביאו ראייה על שכפל השבועה מקרא דוהקמותי את בריתי דהכא דמשמע דכבר כרת ברית ורוצה לקיימו ולמה הוכרחו להביא ראיה מדברי קבלה דאשר נשבעתי וכו' וצריך עיון. ושמא יש לומר דמלשון ברית לא משמע שהוא לשון שבועה אלא הבטחה בעלמא ומשום הכי הוכרחו להביא ראייה מקרא דאשר נשבעתי דשפיר משמע דלאו לאו תרי זימנא הוא שבועה וק"ל נ"ל:

1 חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור. הכי גרסינן חצי כסליו וטבת וחצי שבט חורף. רא"ם: ולי נראה דאין לשבש הספרים אלא כמו שפירש הרב. נח"י וע"ש:

2 קור הוא חצי שבט כו'. הכי גרסינן קור והיא חצי כסליו טבת וחצי שבט:

3 שלהי קיטא קשי מקיטא. לפי שכל הקיץ הבריות עדין קרין הן מחמת קור של חורף אלא שבסוף הקיץ נתחממו ונמצא שסוף הקיץ קשה מעיקרו של קיץ וכן הקור קשה מחורף גם כן על זה הדרך דהא בפ' המקבל ב"מ קו: משמע שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צינה ואיך כתב הכא שקור קשה מחורף אלא שתפרש גם כן על זה הדרך וכן משמע מדברי הרא"ם:

4 כל ימות המבול. פירוש כל הי"ב חדש וכו': כתב הרא"ם אבל ל"י מה יעשו וכו' ואם כן איך יוכל לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך י"ב חדש ועוד מהיכן הוא ידע מספר ימים שאמר ויהי מקץ ארבעים יום וגו' ועוד וישלח את היונה וגו' איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור וכו' והניח הדבר בקושיא:

5 שלא שמשו המזלות. הא דנקט רש"י דוקא שלא שמשו המזלות ולא נקט בכלל שלא נזרע ולא נקצר שהרי קאי על כל ו' עתים משום דמילתא דפשיטא הוא דכל אותן שש עתים תלוין בארץ והרי המים היו על כל פני הארץ אלא נקט אפילו יום ולילה שאינן תלוין בארץ לא הוי לפי שלא שמשו וכו'. ולי נראה דמה שאמרו שלא שמשו המזלות היינו שלא היתה תנועות הגלגלים אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל י"ב חדש ולא היו יום ולילה כשאר ימים שהוא י"ב שעות יום וי"ב שעות לילה אלא חצי הכדור היה אור וחצי כדור היה חושך כל י"ב חדש כמו שהיה מתחלת הבריאה קודם שנתלו המאורות בגלגלם ונח כשנכנס בתיבה מפני מי המבול היה השמש על הארץ כדכתיב בעצם היום הזה וגו' וכן דייקו לישנא שאמרו שלא שמשו המזלות ולא אמרו שלא האירו המאורות אלא ודאי המאורות האירו אך יום ולילה לא היו כשאר ימים וזה שנקט רש"י ולא ניכר בין יום ובין לילה כלומר במקום אחד היה כולו יום ובמקום אחד היה כולו חשך ומפני שהשמש היה על הארץ חרבו פני האדמה מחום השמש אף שהיה בתוך י"ב חדש ובזה יתורצו כל קושיות הרא"ם. אך מה שהקשה מאין ידע מספר הימים וכו' אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן כמו שפירש בעל העקדה פרשת בראשית או על ידי כלי שיעור שקורין בל"א זונן זייגר שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ"ד צהר היינו חלון או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן ברכות ג. משמורה ראשונה חמור נוער וכו' או על ידי עורבים ותרנגולים כמ"ד הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה או ע"י סגולת אבן טוב או ד"א וכמו שאמר גבי משה רבינו ע"ה מנין היה יודע אימת יום ואימת לילה וכו' ודוק וה' יראנו נפלאות מתורתו:

6 לא יפסקו. דעת רש"י שלא תפרש ישבותו לשון שביתה ומנוחה משום דלא שייך לשון מנוחה אלא על הפועל שעושה דבר בו שייך לשון מנוחה ששבת ממלאכה זו אבל הפעולה עצמה כגון הכא על עתים אין שייך לומר שבתו אלא פועל שלהן דהיינו הקדוש ברוך הוא אלא פי' לשון הפסקה: