1מכאן שאומרים כו'. י"ל כיון שהודיענו הכתוב דרך ארץ שלא לספר אלא מקצת השבח ממילא יבין מדעתו שיש בו כפלים. ונ"ל דמקצתו לאו דוקא חצי אלא קצת וחלק מעשרה או ממאה ואז לא יוכל לידע כמה הוא שבחו. נח"י:2למדנו שלמד נח תורה. דאל"כ מנה ידע טהורים וטמאים בהאי שעתא מי הוו. רא"ם: ומ"מ הוצרכו לומר בגמרא שהתיבה קולטתן ומאליהן באו דאל"כ היאך היה יכול לבדוק אותם שהרי אחד מן סמני טהרה הוא קורקבן נקלף ואין לידע אלא לאחר שחיטה. קיצור מזרחי: וא"ת מנא ליה לרש"י דלמד נח תורה דלמא מה שלקח שבעה משום שהתיבה לא קלטה אלא שבעה זוגות י"ל דזה לרש"י דוחק דמפשוטו של מאמר משמע דכל שלא דבקו במינן אין התיבה קולטתן ואי אפשר שממין הטמאין לא היו אלא שנים וממין הטהורין לא היו אלא שבעה אלא הרבה זוגות היו משני המינין ונח לקח מן הטהורין שבעה ומן הטמאים שנים ומהיכן ידע אלא שלמד תורה ודיקא נמי קרא דכתיב תקח לך משמע הקיחה היתה ביד נח ודו"ק. בשם גור אריה:3כדי שיקריב מהם קרבן. דמה שנאמר בקרא שבעה שבעה היינו רצונו לומר דבין כולן שבעה. דהיינו ג' זוגות וא' נשאר בלא זוג. והא דכתיב בקרא שבעה שבעה לאו למימרא שיהיו ז' זוגות אלא ז' עופות ואותן שבעה יהיו איש ואשתו כמו גבי שנים שנים איש ואשתו דהיינו שני עופות ואותן שנים יהיו איש ואשתו ה"נ גבי שבעה שבעה וא"כ נשאר א' בלא זוג. ועל זה קשה לרש"י למה נשאר אחד בלא זוג אלא כדי שיקרב וכו' ואותו היה זכר. מצאתי: קבלתי הטעם שנח ביציאתו מן התיבה הוצרך להקריב ד' עולות לד' זוגות שנצלו מן התבה הוא ואשתו וג' בנים עם נשותיהם אולי חטאו במחשבה וד' נקבות בשביל ד' זוגות הנ"ל לקרבן תודה כי ד' צריכין להודות וכו' ברכות נד: וחם ואשתו שחטאו בשמושם בתיבה הקריב עליהם חטאת לכל אחד ואחד ויצאו בזה ו' זוגות וזוג אחד לקיים המין כמו בטמאים. ומהר"ן וגור אריה כתבו בזה דברים אחרים והרואה יבחר. קיצור מזרחי:4ולמד סתום מן המפורש. אין להקשות ולמה לא כתיב גבי עופות טהור וגבי בהמות סתם וילמוד בהמות מעופות שהרי גם לעיל הקדים עופות לבהמות דכתיב מן העוף למינהו ומן הבהמה למינה יש לומר דלכך הקדים בהמות טהורין וכתב בהן שבעה שבעה לרמז לו דמשום הכי ציוה שיקח טהורין ז' כדי שיקריב קרבן אבל אי הוה כתיב עופות ברישא לא הוה ילפינן דמשום קרבן ציוה ליקח שבעה דהוה אמינא בהמות דומיא דעופות ובעופות כתיב לחיות זרע על פני כל הארץ א"כ ה"א דבהמות נמי משום להחיות זרע ציוה ליקח שבעה משום הכי נקט בהמות ברישא וק"ל. ומהרא"י תירץ בענין אחר ע"ש:5אלו ז' ימי אבלו כו'. דאל"כ מה ענין של השבעה ימים שזכר הכתוב בפירוש. קיצור מזרחי: קשה והלא היו מתושלח וחנוך שג"כ היו צדיקים נראה דוקא אצל שהיו בניו ונשותיהם שהיו ראוים להנצל עמו וזה לא נמצא רק אצל נח. דברי דוד:6מפני שהעולם שרוי בצער. נראה לי דקשה לרש"י למה סמך ויבא נח וגו' לקרא דלעיל מיניה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ ויבא נח וגו' אלא להודיע הטעם למה נאסרו בתשמיש המטה מפני שהמבול היה והעולם היה שרוי בצער ומשום הכי כתיב אחריו ויבא נח ובניו וגו' כלומר משום הכי באו האנשים לבד והנשים לבד ולא שמשו ומה שאמר ביציאתו גם כן הכי אף על פי שמותר בתשמיש היה היינו לפי שנח היה דואג לעסוק בפריה ורביה אחר המבול כדפירש רש"י לקמן ט ט עד שנתן לו הקב"ה אות שלא יביא עוד מבול ולכן כתיב גם כן ויצא נח ובניו וגו' וק"ל ונ"ל. גור אריה:7מאליהן. דאם לא כן הובאו מבעי ליה: מה שלא פירש רש"י לעיל אצל שנים מכל יבואו אליך שיבואו מאליהן דשם מספר התועלת התיבה שעל ידי התיבה נצולו. משא"כ הכא הוא מיותר איכא למידק מדקאמר והבאים משמע דוקא מאליהן. נח"י: מה שמהפך רש"י לפרש קודם באו מאליהן ואחר כך פירש שנים שנים מן הפחות נ"ל כמו שפי' בסמוך דאי לא באו מאליהן רק נח היה מוכרח לצודן וע"כ היה לו סימן כדפרשתי לעיל והיינו אומרים הפסוק רמז בכאן הסימן שנים שנים רצונו לומר אותן שילכו רק זכר ונקבה ולא בערבוביא או כמה זכרים אחר נקיבה אחת רק שנים שנים. לכן פי' רש"י באו משמע מאליהן הכל באו כמו שפירש לעיל ואי אפשר להכיר כיון שכל חיות ועופות באו. ועוד כיון שבאו מאליהן ואם היה לנח סימן הלא מכל מין היו הרבה שלא דבקו אלא במינן ולא יתכן שנח יברר מהן דממאי דהאי דלמא וכו' דבלקיחתו האחד יגרם מיתה לאחרים ואיזה מהן מפקא אלא כל מה שהתיבה קולטתו נצול וא"כ שנים שנים שכולם השוו וכו'. נלי"ט:8ומן הפחות היו שנים. דאל"כ תקשה לך הא כתיב לעיל פסוק ב מן הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה למה:9להוציא מימיהן. לא כסתם בקיעה שמורה על קלקול הנבקע ושבירתו אבל הבקיעה הזאת היתה לתגבורת המעיינות. קיצור מזרחי:10למדך הכתוב כו'. דאם לא כן ביום הזה מבעי ליה דומיא דביום הזה דלעיל פסוק יא:11דבוק הוא. כלומר אל תאמר צפור בפני עצמו וכנף בפני עצמו דהא גם לצפור יש כנף. אי נמי דאי כל כנף הוא בפני עצמו א"כ איך קאמר שכל כנף באו עמו לתיבה כי לא יתכן להיות כנף בלתי עוף אלא דבוק הוא וכו' ומפרש והולך למה צריך למכתב כנף דפשיטא הוא שיש לעוף כנף ועוד איך שייך לומר כל כנף וכי יש לצפור כל הכנפיים שבעולם ומתרץ כל מין כנף לרבות חגבים דגם להם יש כנף אבל במשמעות צפור לא משמע חגבים דהא לאו צפור הוא: ומהרש"ל פירש אילו לא הי' דבוק הוי דרשינן כמו כל צפור כנף והוה ממעטינן דבר שאין לו כנף וחגבים גם כן הוי מועט מפני שלא נקרא צפור:12הגין עליו. דאל"כ מאי ויסגור ה' בעדו הרי כבר עשה התיבה ונכנס בתוכו כמו שצוהו כדי להינצל על ידה אלא ע"כ שזהו מ"ש בתחלה לעיל ו יח והקמותי וגו' ולולי זה לא תוכל. קיצור מזרחי:13ופשוטו ש"מ סגר כנגדו מן המים. פי' ע"י שציווהו לעשות התיבה ולכנס לתוכו זו הוא סגירתו מן המים. נח"י:14משוקעת היתה במים. דק"ל לרש"י לאחר מ' יום כבר גדלו המים ולמה לא נתנשא התיבה כבר אלא משוקעת וכו':15מאליהן. דאם לא כן אלא היה התגברות המים מפני המבול שהי' בתוך מ' יום א"כ הי' לו להפוך ולכתוב בקרא ויהי המבול ארבעים יום על הארץ ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ותלך וגו' אלא ודאי להכי כתוב ויגברו המים לבסוף לומר שתגבורת לא היה מפני המבול שבתוך המ' יום אלא מאיליו כלומר שהי' התהום עולה מאיליו ומפני זה נתגברו המים ודו"ק. והר' אליהו מזרחי תירץ בענין אחר שהרי כבר פסקו גשמים מסוף ארבעים יום ואי אפשר לומר בתוך מ' יום הי' תגבורת זה שהרי כתיב ויגברו המים על הארץ ק"ן יום ואין סברא לומר תגבורת הראשון היה מימי המבול והשני מן התהום. עד כאן לשונו:16לאחר שהשוו המים כו'. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא למעלה מן הארץ ט"ו אמה ויש לומר דאם כן הרים הגבוהים לא נתכסו מן המים ובקרא כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים לכ"פ למעלה וכו':17נשימה של רוח חיים. הראב"ע כתב כל אשר נשמת רוח חיים שב אל האדם לבדו. והגירסא היא נשימה של רוח חיים כלומר כל שיש בו נשימה של רוח חיים אבל א"ל נשמה דהא אין לבהמות נשמה דוקא גבי אדם כתיב לעיל ב ז ויפח באפיו נשמת חיים אבל לא גבי בהמות וחיות ועופות:18ולא דגים שבים. ושמא לזה כיוון רש"י באמרו לעיל ו יב כי השחית כל בשר אפי' בהמה וחיה ואלו דגים לא קתני קרא הכי נמי דייק דכתיב על הארץ אבל לא דגים שבים. קיצור מזרחי:19לשון ויפעל. ויפעל מבנין קל על משקל וירא ויתן רק שהם עומדים וזה יוצא ולא לשון ויפעל מבנין נפעל כמו וַיִּמָּחוּ מן הארץ:20והוא מגזרת ויפן ויבן. דקשה לרש"י כיון שהוא לשון ויפעל למה נקד וימח בחיר"ק שהוא מבנין הכבד ולא נקוד וימח בקמ"ץ שהוא מבנין הקל. ומתרץ שהוא מגזרת וַיִּפֶן וַיִּבֶן דנקוד גם כן יו"ד בחיר"ק ודלא כפירוש הרא"ם שהוא ממשקל וַיִּפֶן והא דמ' בפת"ח מפני החי"ת שהיא גרונית:21כל תיבה שסופה כו'. דקשה לרש"י מה טעם בכולהו למה נקוד חיר"ק תחת היו"ד:22לבד נח. ואם תאמר מנא ליה לרש"י כל זאת ויש לומר דכתיב אך נח ואך מועט הוא ואין כאן שום דבר למעט אלא נח עצמו היה מתמעט מחיותו שהיה גונח וכו':
