שפתי חכמים, בראשית ל״ב

1 שתי מחנות של חוצה לארץ כו'. וקשה והא בתחלת הפרשה לעיל כח יב גבי עולים ויורדים פירש"י שלא היו שניהם יחד אלא זו עולים תחלה וזו אח"כ יורדים. ולפי שפירש"י בריש פרשת וישלח יעקב מלאכים ממש וצ"ל דה"פ דודאי המלאכים של ח"ל רצו נמי לעלות קודם שירדו מלאכי א"י אלא יעקב עיכבן בעל כרחן לפי שרצה לשלחן לעשו אם כן ש"מ מלאכים ממש היו:

1 מלאכים ממש. דאל"כ מלת לפניו ל"ל וה"פ וישלח יעקב מלאכים לפניו ר"ל אותן דכתיב לפני השליחות דהיינו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו' לעיל פסוק ב. רא"ם: ועוד דברים רבים נאמרו בזה עיין בג"א ובמהר"ן ובנח"י:

1 לא נעשיתי שר וחשוב כו'. דאל"כ עם לבן אחרתי היה לו לומר:

2 ד"א גרתי וכו' ותרי"ג מצות שמרתי כו'. כלומר ואין אתה יכול לי דהא דבירך אותך אביך ועל חרבך תחיה לעיל כז מ היינו דווקא בוהיה כאשר תריד שם אבל אני קיימתי את כל התורה. ומהרש"ל פירש ר"ל לפי שק"ל מה אמר לו בתחלה לא נעשיתי שר כו' אדרבה בזה יהיה לו לאותו רשע פתחון פה לומר א"כ אין הברכות מקוימות בך בודאי לא קיימת מצות ויש לי לקיים בך והיה כאשר תריד וגו' לכן אמר כל תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נעשיתי כו':

1 זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. כלומר שהוויתן אינו מן הארץ אע"פ שניזונין מן הארץ דאל"כ מעיקרא אמר גרתי להודיע שלא נתקיימו הברכות והדר אמר ויהי לי שור וחמור כדרך בני אדם לומר על שוורים הרבה שור ומוכח זה דהא שלח ליה דורון כל אותה המחנה הרי ימצא שקרן בדבריו שאמר ויהי לי שור אחד. ולפי ד"א דלעיל י"ל דהכי קאמר ליה אע"פ שתרי"ג מצות שמרתי עדיין לא נתקיימה בי ברכת אבי שהרי אין לי אלא שור וחמור ולא קבלתי שאר ברכת אבי שהוא משמני הארץ ולכן אין אני ירא ממך וק"ל:

2 להודיע שאני בא אליך. דאם הוא שולח לו בשביל זה להגיד לו עם לבן גרתי ויהי לי שור וגו' א"כ למצוא חן בעיניך נמי קאי על זה וזה אי אפשר דהא אין ההגדה הזאת סיבה למציאת חן אלא שלא ישטמנו לכן מפרש להודיע שאני בא אליך ולהשתעבד לך ובזה אמצא ג"כ חן בעיניך: ומהרש"ל כתב דק"ל והלא אמר למעלה כה תאמרון מהו אח"כ דכתיב להגיד וגו' אלא לומר שאני בא וכו' ובזה יהיה לי מציאות חן לפי שדרך של ב"א כששולחים לפייס אין באים בעצמן אבל אני ג"כ בעצמי בא וכל זה בעבור שאני שלם עמך:

1 אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע כו'. דאל"כ עשו ל"ל והלא אין לו אלא אח אחד אלא עשו המפורסם בתכלית הרשעה. רא"ם: ועי"ל דק"ל הל"ל באנו אל עשו אחיך ולא אל אחיך אל עשו כמו דכתיב בתחלת הפרשה אל עשו אחיו וק"ל. ומהרש"ל פי' אל אל ל"ל וא"ל למה אמר לאדוני לעשו י"ל הוא צוה להם לעשות תואר ללשון אבל כשהשיבו לו תשובה מה לו לתאר הלשון לכך מדקדק וכו' עכ"ל:

1 ויירא שמא ייהרג. וא"ת והלא כבר הבטיחו הקב"ה בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת לעיל כח טו כבר תירצו בגמרא ברכות ד. וסנהדרין צח: שמא יגרום החטא. ועי"ל דהבטחה לא היתה אלא והשיבותיך אל האדמה הזאת כלומר להביאו אל א"י אבל לא הבטיחו שיביאו אל בית אביו ועי' בהרא"ם והר"ן וג"א ומ"י:

2 ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. י"ל דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר לפי שהי' אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק ויקלל את יעקב. תנחומא: א"נ י"ל דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו דקיימא לן הבא להרגך בא והשכם והרגו סנהדרין עב. ומה שיעקב היה מתיירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו שהם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב אלא עשו בא להרוג את יעקב ואע"פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף מ"מ אם יכול להציל בא' מאבריו והרגו נהרג עליו ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא ייהרג והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו' לעיל כז מא ויצחק היה עודנו חי. ועוד יש להקשות איך שלח עשו את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו. לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו' אבל כל זמן שהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק אבל כשיהי' במקום אחר יהרגוהו עיין במ"י:

1 על כרחו כי אלחם עמו. רצונו לפרש כי אלחם עמו אזי בודאי יהי' פנאי למחנה שנייה למלוט. ומהרש"ל כתב נראה דמדקדק מדלא כתיב אולי וכתיב והיה משמע דבעל כרחך. וכל זה מדקדק כדי לקיים הדרש שהתקין עצמו לשלשה דברים: דאי אפשר לפרש אולי דאם כן יותר היה מסתברא לקבץ הכל למחנה אחת ולהלחם עמו אולי יתגבר עליו ברוב עם בשלמא אם המחנה הנשאר בעל כרחו תהיה לפלטה שפיר עבד שחלק לשני מחנות כי מוטב לתפוס את ודאי ההצלה למחנה הנשאר אף על פי שהמחנה הא' תהיה יותר בסכנה מלכנוס בספק סכנה לכולם ולספק הצלה לכלם. נח"י:

2 התקין עצמו לשלשה דברים כו'. ומפרש שלשתן מן המקראות ומלחמה מפרש מן המחנה הנשאר לפליטה א"כ ש"מ דקאי על מלחמה להכי מפרש אלחם עמו:

1 שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך כו'. וכן אמר לו כיון שהבטחתני להיות עמי כשאבא אל ארץ אבותי אם כן כשאמות בדרך נמצא שלא נתקיימה בי הבטחתך:

1 נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת כו'. ר"ל מכל החסדים היינו בשביל החסדים ואת עבדך היינו שעשית עמי ומפרש דאת פירוש עם:

2 שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא כו'. דאי הוה טעם בשביל מעוט זכיות לחוד בשביל זה לא היה צריך לירא דק"ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון שבת נה. לכך הוצרך לפרש נמי הטעם של שמא יגרום החטא ואי הוה טעם של שמא יגרום החטא לחוד ה"א דמשום זה נמי לא היה לו לירא דזכיותיו יהיו מכריעין לו על חובותיו לכך הוצרך נמי לפרש הטעם של מעוט זכיות וא"כ בשביל שתי טעמים הללו היה ירא:

3 אמתת דבריך כו'. קשה לרש"י וכי בשביל שהקב"ה אמר יתמעטו זכיותיו כדפירש רש"י לעיל גבי זכיותי וכו' וגם מה שפירש ששמרת לי במקום ועשית משום דבדבור אינו נופל לשון עשייה אלא לשון שמירה ושמירתו היא עשייתו:

4 ומדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן. ולפי זה עשה לי שתי טובות אחד שנבקע לו הירדן והשני ב' מחנות משא"כ לפשוטו אין כאן אלא חסד אחד:

1 מיד אחי שאין נוהג עמי כאח וכו'. הכי נמי מדקדק מדכתיב תרי זמני מיד מיד שאין שייך לומר תואר הלשון כשמדבר עם הקב"ה. מהרש"ל:

1 היטיב בזכותך איטיב בזכות אבותיך. ואע"ג דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם הכא מוכח דלדרשה בא דהל"ל היטב תיטב לנוכח כמו הענק תענק וגו' דברים טו יד. ודלא כהרא"ם שפירש היכא דאיכא למדרש דרשינן. וא"ת והא לעיל בפסוק יא פירש רש"י שיעקב היה אומר נתמעטו זכיותיו וי"ל דכאן ודאי לא היה מתפלל בשביל זכיותיו אלא בשביל זכות אבותיו לכך מפרש נמי איטיב בזכות אבותיך וק"ל:

2 עד אשר אם עשיתי. מכאן נמי משמע את אשר דברתי לך קאי על אברהם כדפירש בפרשת ויצא לעיל כח טו דאל"כ הוה קשה והלא לא אמר ליעקב כן:

1 ברשותו. וקשה א"כ למה אמר בידו לכך הביא ומ"א אבנים טובות וקשה יאמר כל אחד בשמו לכך אמר ד"א מן החולין ובטעם זה לבד נמי לא יתכן דאל"כ לא הל"ל מן הבא בידו דחולין כבר הן בידו לכ"צ לכל הפירושים. מהרש"ל:

1 ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר. כוונת הרב דדרך הטבע לכל בעל חי להרבות בתשמיש לפי הנאתו ולפי הפנאי שלו לכך התיש ואיל יש להם פנאי כל היום נתן להם עשר נקבות או למלאות תאותו או להרבות וולדות לבעליהם וכן לכלם לפי הפנאי שלהם וא"כ הוקשה להרב והלא התיש והאיל אף שיש להם פנאי כל היום מ"מ לאו בר דעת הוא שיבין שיש לבעלים ריוח כשישמש עם הרבה נקבות ואולי ימלא תאותו עם נקבה אחת וישמש עמה אלף פעמים וע"ז תירץ ובהמה וכו' ומוכרח לפרוש ממנה וילך אל השנית ולשלישית וכו'. והרא"ם דרך אחרת לו וכו'. והאדם יראה לעינים ויבחן בין דברי לדבריו. ועיין בכתובות סב דבפנאי תליא מילתא. נח"י:

1 ובניהם עמהם כו'. ר"ל גם בניהם היו שלשים דאל"כ הרי בא להגדיל הדורון ולמה כוללן במספר יחד עם הבנים ואין הבנים נחשבים אצל אמותיהן אלא סרס המקרא כאילו כתוב גמלים מניקות שלשים וכו':

2 ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם זכר כנגד נקבה כו'. א"כ אתי שפיר דכתיב שלושים אחר בניהם להורות שבין הכל היו שלשים והא דלא הזכיר מנין הזכרים בפי' ומספר הנקבות בפירוש משום שצנועין בתשמיש וכו':

3 ובניהם עמהם. ר"ל גם בניהם שלשים וקשה א"כ היה לו למימר גבי בניהם ג"כ שלשים כמו גבי גמלים ע"כ הביא ומ"א שכלם היו שלשים. וא"ל א"כ למה לא מפרש לן כמה היו הנקבות וכמה היו הזכרים ל"פ ולפי וכו' וה"ל ט"ו זכרים וט"ו נקבות. מהרש"ל:

1 דרך יום או פחות כו'. לא לפניו ממש מדכתיב בסמוך בפסוק כב ותעבור וגו' והוא לן ואי לא היה מיעקב אלא דרך מועט אז היו יכולין ללין כולן במלון אחת וזה נמי אינו שהיה יותר מדרך יום דהא בו ביום היה יעקב נותן לעשו את המנחה כמו שמוכח מן המקראות הבאים אחרי כן:

2 ואני אבא אחריכם. מדיעקב צוה להם לומר והנה גם הוא אחרינו א"כ ודאי גם להם אמר כן עברו לפני ואני אבא אחריכם:

3 עדר לפני חבירו כו'. ר"ל עדר אחר עדר באורך דאילו ברוחב מאי ראשון שני ושלישי שייך ביה הא כלם ראשונים נקראו:

1 למי המנחה הזאת שלוחה כו'. ר"ל למי השני כפשוטו אבל למי אתה אינו כפשוטו ויהיה פירושו למי אתה שולח כמ"ש רש"י ואמרת לעבדך יעקב על ראשון ראשון וכו' ואי הוה הראשון ג"כ כפשוטו היה לו לומר לאדוני לעשו שהוא היה תשובה על שאלתו:

1 יעקב. מדכתיב ויצו וגו' וגם את כל ההולכים אחרי וגו' אם כן האחרון ג"כ אמר כך והא אחריו לא היה כלום אלא ע"כ צריך לומר דקאי על יעקב ונלמוד ממנו על כלם והא דקאמר בקרא אחרי כן ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו למה ליה והא כבר אמרו זה כל העבדים וי"ל דה"ק להו יעקב מה שאני מצוה אתכם שתאמרו לו והנה גם הוא אחרנו אל תאמרו זה סתם בסתר שמי אלא כך תאמרו לו בפירוש גם הנה עבדך יעקב וגו' כלומר שתזכירו לו העבדות:

1 אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה. מדכתיב על פניו שהוא כמו על אפו ולא כתיב לפניו. גור אריה:

1 ודינה היכן היתה כו'. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא דינה היתה מאחד עשר ילדיו ואחד משבטיו היה חסר ויש לומר מדכתיב לקמן מג כט בפרשת מקץ אלהים יחנך בני פירוש יוסף אמר כן לבנימין ופירש"י שם דבשאר י"א שבטים שמענו לשון חנינה דכתיב אשר חנן אלהים וגו' ובנימין עדין לא היה נולד לכך ברכו יוסף בחנינה אם כן שמע מנה בהדיא די"א ילדים קאי אי"א שבטים חוץ מדינה דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא למה בירך רק בנימין בחנינה והלא גם אחד משאר השבטים הי' חסר באותו פעם:

2 שלא יתן בה עשו עיניו כו'. כלומר לכך אנו צריכין לפרש שדינה היתה חסרה ושם אותה בתיבה מפני עשו דאם לא כן למה נענש יעקב בדינה אלא ודאי מפני זה נענש שהיה מתיירא מפני עשו ושם אותה בתיבה וק"ל. ובזה יתורץ קושי' דלעיל:

3 ולכך נענש יעקב כו'. ואם תאמר והרי לקמן לה א כתיב קום עלה בית אל ופירש"י שם לפי שאיחרת בדרך נענשת וכו' י"ל דזה וזה גרמו וק"ל:

1 הבהמה והמטלטלים עשה עצמו כגשר כו'. דאל"כ הוה ליה לכתוב אחר ויעבר את מעבר יבק עוד פעם א' ויעבור שחזר אצל נשיו ואח"כ ויקחם וגו'. עי"ל דרש"י דייק מדכתיב ויקחם ויעבירם דלא הל"ל אלא ויעבירם אלא ודאי עשה עצמו כגשר וכו':

1 שכח פכים קטנים וחזר עליהם. לפי שכל הכלים חשובים כבר העביר דכתיב ויעבר את אשר לו. ולאו דוקא פכים אלא כלים שאינם חשובים נקראים פכים. וכבר נאמרו בזה דברים רבים בג"א ובהר"ן. אבל רש"י פירש כן חולין צא.. קיצור מזרחי:

2 ופירשו רז"ל שהוא שרו של עשו. כדמוכח רש"י לקמן לג י גבי אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. וכ' מהרש"ל ואם תקשה לומר למה צריך רש"י לדחוק ולפרש שהוא מלשון ארמי ולא פירש כפירוש מנחם י"ל לפי שפירשו רז"ל שהוא שרו של עשו לפיכך פי' פירוש אחר משום שאין שייך לומר שהעלו עפר עד כסא כבוד כיון שהוא שרו של עשו. עכ"ל:

1 הודה לי על הברכות שברכני אבי כו'. וא"ת דילמא ביקש ממנו שיברכו ממש. וי"ל מדהשיב לו המלאך לא יעקב וגו' היאך באה תשובה זו לזה אלא ודאי ה"פ כדמפרש רש"י לא יאמרו עליך וכו' א"כ ש"מ שיעקב הי' מבקש ממנו דבר זה שיודע לו על הברכה והוא היה משיבו שפיר. רא"ם:

1 שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך כו'. ר"ל לא שהחליף המלאך כאן שמו אלא היה אומר לו שהקב"ה עתיד להחליף את שמך ואמר לו שאותו חילוף שהקב"ה יחליף אני מפרש אותו עליך על הברכות וכו':

1 אין לנו שם קבוע משתנים שמותינו כו'. לא שכעס כשאלו זה ממנו שהרי גם הוא שאל כזה מיעקב:

1 ואותן שעות שמיהרה כו' לזרוח בשבילו. דק"ל אפילו אם זרחה בשבילו מכל מקום מה זו לו וכי לו לבדו זרחה וכו':

2 היה צולע כשזרחה השמש. רצונו לומר כשהתחילה השמש לזרוח היה צולע אבל מיד אחר כך נתרפא: