שפתי חכמים, בראשית י״ח

1 לבקר את החולה. וא"ת מנ"ל לרש"י וי"ל דרש"י דייק מדכתיב וירא אליו ה' ולא כתיב וירא ה' אל אברהם בהדיא אלא ודאי לכך לא נא' אל אברהם דקאי אפרשת מילה דלעיל והתם כתוב בהדיא אל אברהם ואם כן למה נראה אליו ואין לומר שצוה לו המילה דהא כבר צוה לו וכבר מל את עצמו ובני ביתו אלא ודאי לבקר את החולה. עי"ל דרש"י דייק מדלא מפרש אחר כך הפסוק למה נראה אליו אם כן מסתמא ודאי לבקר את החולה. י"ל למה פרש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו לפי שמכאן אנו למדין מצות ביקור חולים כמחז"ל ב"מ פו: לכך אמר לבקר את החולה ולא להיותו אברהם בלבד:

2 יום שלישי למילתו היה כו'. כיון דמשום זה נגלה אליו כדי לבקרו א"כ סברא הוא דביום ג' הוא נגלה אליו דאז הוא חולה ביותר כמו שנאמר להלן לד כה ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים: הרא"ם הקשה דאדרבה סכנה דביום ג' פחותה מסכנת ב' ימים הראשונים כדתניא בפרק ר"א דמילה שבת קלד: מרחיצין את הקטן וכו' וע"ש ומנ"ל לרב חמא בר חנינא שיום ג' למילתו היה דלמא ביום ב' היה נהי דביום ראשון לא היה מפני שהיה טרוד במילתו ובמילת עבדיו אבל מ"מ דלמא ביום שני היה וכו'. ונ"ל דלק"מ דע"כ לא פליגי אלא במילת קטן ואין ה"נ דבמילת קטן יום א' וב' יותר הם בסכנה מיום ג' דס"ל לת"ק דבשר של קטן סליק הייא ור"א אינו מחלק ומביא ראייה מן המקרא אע"פ שאין כ"כ ראי' לדבר זכר לדבר אבל במילת גדול כ"ע לא פליגי דיום ג' הוא יותר סכנה מיום ראשון ושני וכמו שהעיד הכתוב שם ויהי ביום השלישי וגו' ותרגום אונקלוס כד תקיפו להון כביהון וכדפירש הרמב"ם בפי' המשניות שבת פי"ט מ"ג ד"ה בהיותם כי הליחות נגרות ויורדת ומתהוה מהן חבורה וירבו המכאובות ואפשר דזה לא שייך בקטן שאין בו ליחות כ"כ אך סכנה דילי' היא המכה עצמה ומשום הכי יום ג' ליכא סכנה כולי האי כיון דסליק בשרו הייא משא"כ בגדול דמתחלה אינן מתגברין ויורדין הליחות והמכה עצמה אין בו סכנה כיון שהוא בעל כח ויכול לסבול למכת חרב והוא דבר הנראה לעינים והמפורסמות אין צריכין ראיה: ונ"ל לתרץ כדק"ל יו"ד סי' שלה דאין נכנסין לבקר את החולה בב' ימים הראשונים. נח"י: הרא"ם הקשה דבב"ר מח יב אמרו לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב פסח היה וכן לקמן יט ג ומצות אפה פי' הרב פסח היה וכו' ואם כן ע"כ לומר דהב"ר ס"ל דהביקור היה ביום המילה שהוא בט"ו בניסן ורבי חמא ס"ל דהביקור היה בי"ז בניסן. ויש לתמוה על הרב שהביא אגדות חלוקות וכו' והאריך שם ולא נהירא וכו' ע"ש. לכנ"ל פשוט הוא דכ"ע ס"ל דהמילה היתה בי"ב בניסן והביקור היה בט"ו בניסן והשריטה בכותל היה בט"ז בניסן כשאמר לו הקב"ה למועד אשוב אליך להלן פסוק יד ואע"ג דלמועד הזה נאמר ביום המילה וביום הביקור נאמר סתם למועד ולא נאמר הזה מ"מ הואיל והרב פי' שם במועד שקבעתי לך אתמול איכא למימר נמי איפכא דכשאמר לו ביום המילה למועד הזה נתכוין ליום הביקור וכן פי' הרב לקמן כא ב למועד אשר דבר אתו אלהים וע"ש:

3 לפיכך נגלה עליו בחלקו. נראה דרש"י אינו מתרץ למה נראה אליו שם כי שמא מעשה שהיה כך היה דבאותו זמן היה אברהם שם אלא רוצה לתרץ מה צריך הקרא להודיע ששם נראה אליו דהא כבר נאמר לעיל שהוא שוכן באלוני ממרא ומסתמא שם נגלה כי שם מל את עצמו ובני ביתו ובודאי שלא יצא משם שהיה עדיין חולה ממילתו כיון שהקב"ה בא לבקרו. כתב הרא"ם ואם תאמר מי הכריחו לרש"י דממרא נתן לו עצה דלמא לא נגלה לו שם אלא משום דשם היה אהלו באותו יום וכו' ותירץ דמיתורא דקרא קדריש לה דלא ה"ל למיכתב אלא וירא אליו ה' והוא וגו' כמנהגו בשאר נבואותיו עכ"ל. והוא כעין מה שפירשתי לעיל. א"נ דרש"י דייק מדכתיב בפרשת לך יד יג באלוני ממרא האמורי וכך משמע ממלת אמורי ר"ל שאמר לאברהם עשה מה שציווה לך הקב"ה. אך קשה דהיאך יתכן לומר דאברהם אבינו יטול עצה אם לקיים מצות בוראו אם לאו והא צדיק גדול היה ועמד בעשרה נסיונות. והרא"ם מפרש דודאי גם בלאו הכי נמי היה מקיים מצות המילה שהיא מצות בוראו אלא דבשביל זה נטל עצה לפי שאשכול ענר וממרא היו בעלי ברית אברהם ובפה היו נראים לו כאילו הם אוהבים אותו ואברהם היה רוצה לשקול דעתם אם אינם אחת בפה ואחת בלב עמו ואם היו אומרים שימול ודאי בלב נמי אוהבים אותו וסוף דבר אשכול וענר נתנו לו עצה שלא ימול אלא ממרא לבד נתן לו עצה שימול ובזה היה מכיר אברהם בהן. ועי"ל דמשום זה נטל אברהם עצה לפי שהיה סבר ודאי יתנו לו עצה שלא ימול ואעפ"כ ימול את עצמו ואז יהיה שכרו יותר גדול ע"כ לשון הרא"ם. ועי"ל דנטל עצה אם ימול את עצמו בצנעה או בפרהסיא לפי שאברהם אמר שמא לא יניחוהו לימול והוא אמר מול בפרהסיא שלא יהיה בהם כח לעכב את הדבר כדכתיב לעיל בפרשת לך לך יז כג בעצם היום וגו'. מהרי"א: ול"נ ששאל אם ימול עצמו בפרהסיא כי לא מצינו שנצטווה לימול בפרהסיא דוקא וא"כ ענר ואשכול היו מוחין בידו כדמשמע במדרש תנחומא וירא ג אבל ממרא החזיק לבו לימול בפרהסיא ולא יחוש לשונאיו כלל לכך נפרע לו מדה כנגד מדה לכך נגלה בחלקו דייקא. ומה שפירש רש"י לעיל יז כג שהקב"ה אמר לו אל תירא זה היה אחר שנתן לו ממרא העצה והסכים הקב"ה עמו. מהרמ"ש: ועוד יש מדרש אגדה שמל את אשכול ואת ענר ומתו אמר לו ממרא לא יתקיימו אותם עד שתימול עצמך שנאמר לעיל יז יג המל ימול הוא חסר וי"ו לומר המל עצמו ימול אחרים בא אברהם התחיל ומל את עצמו ולא היה יכול מתוך הצער בא הקב"ה וסייעו שנאמר נחמיה ט ח וכרות עמו הברית ולפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו אבל תימא אם לא יגלה עליו בחלקו היכן יגלה כי בחלקו היה דר וי"ל כי האלהים אנה לידו שידור שם כדי לגלגל זכות עליו: וכי תימא למה לקח עצה יותר על מצות מילה מבשאר מצות שבכל התורה י"ל דבשלמא שאר מצות לא היה צריך ליקח עצה אם ימתין עד שיהא מצווה מפי הקב"ה מפני שיודע שלא יהיה מצווה על שום מצוה אחרת. א"נ אף אם יהיה מצווה אח"כ מפי הקב"ה על איזה מצוה אפ"ה לא נמנע מלקיים אותה מקודם שנצטוה שהרי הוא יכול לחזור ולקיים אותה אח"כ ויהי' מצווה ועושה משא"כ במצות מילה שאם נמול פעם אחד שוב אין יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית. שוב שמעתי שתירוץ זה כתוב בספר משפטי שמואל. צדה לדרך:

4 ישב כתיב כו'. ר"ל דיושב הוא בינוני ומשמע דישב כבר קודם לכן וגם עתה אבל ישב משמע פועל עבר שכבר ישב ולא עתה א"כ ולמה עמד לכן פי' בקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב וכו' ודלא כהרא"ם ע"ש: נ"ל דה"פ מדכתיב ישב חסר משמע שהיתה ישיבה חסירה והיינו לפי שביקש לעמוד דכן הוא הפירוש של ועפרון ישב שהיתה ישיבה חסרה לפי שבאותו יום מינוהו. נח"י וע"ש:

5 ואתה סימן לבניך שעתיד אני כו'. נ"ל דק"ל דהא אמרינן בסוף מו"ק כז: לכל אומרים שב חוץ מלאבל ולחולה דמשמע שב באבלותך שב בחולי שלך וכאן בא הקב"ה לבקר את החולה איך אמר לו שב ל"פ ואתה סימן וכו'. צדה לדרך:

6 לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. קשה לרש"י וכי דרכם של חולים לישב על הפתח באהל דרכם לישב או לשכב על המטה ומפרש לראות וכו':

7 הוציא הקב"ה חמה מנרתקה כו'. וא"ת מנ"ל לרש"י דלמא בלאו הכי היה החום גדול וי"ל דרש"י דייק מדכתיב כחם ולא כתיב בחם היום אלא ודאי ה"פ כחם המפורש במקום אחר דכתיב מלאכי ג יט הנה יום ה' בא בוער כתנור לכך הוצרך לפרש שהוציא וכו': ול"נ דאי ס"ד דבא להורות על הזמן ה"ל לאברהם להקדים עצמו ליישב פתח האוהל אם יש עובר ושב ויכניסו בביתו דהא אמרינן בברכות כז. ובב"ר מח ח כחום היום ו' שעות וחם השמש ארבע שעות ואילו זמן סעודה בד' שעות כדאמרינן בשבת י. ובפסחים יב:. ע"כ לומר דבא להורות הטעם על ישיבת אהל. נח"י:

8 הביא המלאכים עליו בדמות אנשים. דק"ל והא בלאו הכי נמי צריך להביאם כדמפרש ואזיל ומפרש ודאי בלאו הכי נמי צריך להביאם אבל לא בדמות אנשים ובשביל אברהם הביא בדמות אנשים:

9 אחד לבשר את שרה כו'. דק"ל למה הביא שלשה אנשים היה לו להביא מלאך אחד ומתרץ דהא בלאו הכי צריך להביא ג' מלאכים אחד לבשר את שרה וכו':

10 תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים. הקשה מהרש"ל והרי זה תדע מן הקושיא דדלמא מלאך אחד עושה שתי שליחות ולמה כתב גבי כל מעשה ומעשה חד וקבלתי מאמ"ז שה"ק דילמא לעולם לאו משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות אלא משום ששלשה היו נזקקים לשליחות אחד ועל זה אמר ותדע וכו'. עכ"ל:

11 ורפאל שרפא את אברהם הלך משם כו'. וקשה למה צריך רש"י להביא זה לכאן וי"ל דקשה לרש"י לפי מה שפי' לעיל אין מלאך אחד עושה שתי שליחות דהא גבי בשורה נאמר לשון יחיד וכן גבי הפיכת סדום אבל גבי רפואה של אברהם לא מצינו ל' יחיד וע"ק לרש"י למה לא הביא ארבע מלאכים אחד להציל את לוט ולכן פירש ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט וגבי הצלה דלוט מצינו לשון יחיד כמפרש ואזיל וכיון שמלאך אחד היה הוי כאילו נאמר באברהם נמי לשון יחיד. רא"ם: ועוד י"ל דלכך צריך להביא שאל תקשי לו הא לקמן גבי הפיכת סדום כתיב יט א ויבאו שני המלאכים סדומה וגו' ש"מ שצריך להפיכת סדום שני מלאכים ואע"פ שכבר עשה המלאך שליחתו ועל זה פי' ורפאל שרפא את אברהם ר"ל אותן שני המלאכים דכתיב בקרא אחד מהם רפאל והלך משם והציל את לוט ולא סייע לזה שהפך את סדום: פירש"י רפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט וא"ת איך ייחס עצמו באמרו משחיתים אנחנו להלן יט יג י"ל זה שבא להציל את לוט בעצם והשחתת סדום היה במקרה כמ"ש שם פסוק כג ולוט בא צוערה וה' המטיר על סדום אם כן הצלת לוט היתה סבת ההפכה במקרה וע"כ יצדק מאמר מלאך הממונה לטוב אין עושה רע וכן להיפך. הר"א: ויש ספרים שגורסין ושליחות רפואה והצלה אחת היא דקשה לרש"י אם כן למה הביא ג' מלאכים הא בשנים סגי דאותו שנים שרפאו את אברהם ובשרו את שרה הם ילכו אל סדום ואחד יהפוך את סדום והאחד יציל את לוט לכן פי' הצלה ורפואה אחת היא אבל בשורה והצלה שני דברים הם. ובמקצת פירושים אינו והטעם דאין מלאך אחד עושה שני שליחות להודיע שאין מספר לגדודיו של הקב"ה ואין עניות במקום עשירות. מצאתי: בעל נחלת יעקב האריך בפלפול וסיים ונ"ל דודאי הביא ג' שלא יצטער אחר אורחים ואפי' אם היה מלאך אחד יכול לעשות ב' שליחות ומ"מ למה פרט הכתוב שהיו ג' מה לי אם היו פחות או יותר וע"ז תירץ שהכתוב בא להודיענו שהיו ג' לקיים ג' מיני שליחות:

12 לפניו. כו' ואין להקשות לפי זה אמאי לא כתיב לפניהם וי"ל משום דשימש אותם בסעודה שייך למכתב והוא עומד עליהם כלומר בסמוך להם ממש כדי שיהא מוכן מיד לשמש אותם משא"כ גבי נצבים דלא שייך האי טעמא וה"נ מצינו בתלמוד בפרק ערבי פסחים קג: והוי קאי עלייהו רב ייבא סבא לשמשם לצרכי סעודה כו'. מהרא"י:

13 וכתיב וירץ לקראתם כו'. יש מקשים לפי מדרש אגדה שעמדו אצלו ואח"כ פירשו ממנו והלכו להם לפי פי' זה היה לו לכתוב בקרא וירץ אחריהם וי"ל דבביתו של אברהם היו ארבע פתחים וכיון שהלכו לדרכם היה רץ אברהם מפתח זה שהיו עומדים אצלו אל פתח שהיתה ברוח צפונית או דרומית לעכב אותם לכך כתוב לקראתם וק"ל: ויש לומר דאין גב למלאכים כמ"ש יחזקאל א יב לא יסבו בלכתם ואע"ג שבאו אליו בדמות אנשים מ"מ לא נשתנו ממדתם לראות אחור וקדם. תולדות יצחק:

14 לגדול שבהם אמר כו'. דק"ל למה אמר מתחלה אדני לשון רבים ואח"כ אמר אם נא מצאתי חן בעיניך לשון יחיד ועל זה תירץ לגדול שבהם אמר ואין חילוק בין קמ"ץ לפת"ח כי כלם לשון רבים הם. וא"ת והיאך ידע אברהם איזה הגדול י"ל לפי שסבור שהיו אנשים רב ושני תלמידים ודין הוא שהרב הולך באמצע וגדול מן התלמידים לימינו וקטן לשמאלו:

15 ושתי הלשונות בב"ר. ר"ל שתי הלשונות של קודש ושל חול הם בב"ר ולא אשתי לשונות של לא ידון וכו'. קיצור מזרחי:

16 על ידי שליח. אין ההודעה של רש"י על מלת יוקח שפי' ע"י שליח דזה הוא דבר פשוט דאל"כ הל"ל אקחה אלא ההודעה הוא על ששלם לבניו וכו'. הר"א:

17 והקב"ה שילם לבניו על ידי שליח. אבל הלחם שלקח הוא בעצמו שנאמר ואקחה פת לחם הקב"ה נתן להם גם כן בעצמו והמטיר להם המן. מהרש"ל:

18 שנאמר וירם משה את ידו כו'. תמי' בעיני דזה הפסוק נאמר בפרשת חוקת במדבר כ יא והוא לפורענות ואילו בב"מ פו: הביאו פסוק מפרשת בשלח שמות יז ו והכית בצור וגו' והוא של ברכה שזהו בארה של מרים כדפירש"י שם וכן בב"ר מח י הביא פסוק עלי באר ענו לה במדבר כא יז שהוא ג"כ פסוק של ברכה. וע"ק למה הביא זה הדרוש כל עיקר והוא אינו צורך לפשוטו של מקרא. נח"י:

19 אבל לוט שלא הקפיד הקדים כו'. דק"ל למה שינה הכתוב כאן מבלוט דהכא אמר רחיצה קודם לינה וגבי לוט נאמר לקמן יט ב לינה קודם רחיצה אלא ודאי משום עבודת אלילים וזה הקפיד וזה לא הקפיד ולכך נקיט רש"י ולוט לא הקפיד וכו': וקשה לי דילמא לוט נמי היה מקפיד והא דאמר לינו ורחצו לפי שלא נדמו לו כערביים. נח"י ע"ש:

20 תחת האילן. לא בקעת עץ כמו ונשל הברזל מן העץ דברים יט ה והוא עץ תלוש דאם כן אין שייך לומר תחת עץ תלוש לכן פי' אילן וכן התרגום מתרגם כאן תחות אילנא ולא תחות אעא:

21 לבבכם אין כתיב אלא לבכם כו'. ועל ב' בני אדם שייך לומר לבבכם לפי שאין דעתיהם שוות כדאיתא בסנהדרין לח. והטעם מפני הגזלנים והחמסנים והיינו היצה"ר ששולט באדם אבל המלאכים אין להם יצה"ר אם כן שוים הם בדעתם שייך לומר לבכם. נח"י:

22 אחר כן תלכו. דק"ל דבפסוק משמע אחר שתלכו תאכלו. לכך מפרש אחרי כן תלכו דהיינו אחר האכילה ותעבורו פי' ותלכו:

23 כי הדבר הזה אני מבקש מכם כו'. ר"ל דמשמע דכוונתם היה לאכול אצלו והוא סותר מה דכתיב לעיל אם נא וגו' משמע שלא באו אצלו לאכול אלא ע"פ בקשתו ול"פ כי דבר זה וכו' וק"ל ועל כן כמו על אשר:

24 סלת לעוגות קמח לעמלן של טבחים כו'. ק"ל דמשמע שילוש אותם ביחד ויעשה מהן עוגות וכי היה אברהם רע עין שלא צוה לעשות עוגות מסולת לבד ל"פ סולת לבד לעוגות וקמח וכו':

25 ג' פרים היו. וא"ת מ"ל לרש"י דג' פרים דילמא לא היה אלא בקר אחד וי"ל דרש"י דייק מדכתיב בן בקר ודאי הוא רך בשנים ולמה כתיב רך ועוד קשה מאי וטוב ולא כתיב טוב אלא ש"מ דג' היו בן בקר אחד רך ב' וטוב ג': ומהרא"ם פי' רך טוב מבעי ליה ש"מ לדרשא ומדטוב לדרשא רך נמי לדרשא והוא גמרא פרק הפועלים ב"מ פו::

26 כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל. וא"ת מנא לי' לרש"י דלשונות היה וי"ל דק"ל למה שחט ג' בשביל ג' אנשים והלא איבוד ממון הוא וכ"ת לכבודם עשה והלא גם בבקר אחד יש כבוד גדול ועוד דבשחיטת ג' בקרים נראה שהם זוללים ואין זה כבוד אלא קלון לכן תירץ שרצונו היה להאכילם ג' לשונות. ואין להקשות ולמה ג' יש לומר כי טעם הלשון אינו שוה כי חתיכת האמצעית הוא יותר טובה והחתיכה התחתונה היא יותר שמינה לכן רצה להאכיל אותם ג' לשונות כדי שיאכל כל אחד מה שירצה או מה שיאכל חבירו וק"ל: דאל"כ היה צריך לחתכן ולא הוי חתיכה הראוי להתכבד לפני אורחים חשובים ומ"ש חרדל כמו שפירש"י בב"מ פו: ד"ה לשונות לפי שמעדן מלכים ושרים הוא. גור אריה ע"ש: ג' פרים היה כדי להשוות המנות שלא להטיל קנאה בסעודה שכבוד שלשתן שוה בעיניו. עקידה:

27 זה ישמעאל לחנכו במצות. רש"י דייק מדכתיב הנער משמע הנער הנזכר לעיל דהיינו ישמעאל: נ"ל שאחר שהוא בעצמו רץ אל הבקר למה הניח סיום המצוה לאחר לזה אמר שהוא בנו לחנכו. רי"ק: דק"ל למה לא מצינו שנענש על זה כמו גבי יוקח נא מעט מים לכ"פ וכו' וא"כ ראוי לקבל שכר. דבק טוב:

28 ולחם לא הביא כו'. וא"ת מנ"ל לרש"י דילמא מה שלא הביא משום שלא נאפה עדיין וי"ל דעיקר הסעודה הוא הלחם כדכתיב דניאל ה א עבד לחם רב ואי לא נאפה הלחם לא היה מכין שאר צרכי סעודה וק"ל:

29 לפי שפירסה שרה נדה כו'. לאו דוקא שפרסה נדה דהא כתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה ש"מ שלא היה לה עדן וסת אלא שחזר לה אורח כנשים דהיינו שראשה ואיברי' היו כבדין עליה וחששה בשיפולי מעי' והיתה יראה שמא תהי' נדה ותטמא את העיסה ואברהם היה אוכל חולין בטהרה ולכך פירשה מן העיסה והלכה לה ומתוך כך קודם שבא אחר אל העיסה נחמץ ואותו זמן פסח היה ואסור בחמץ וק"ל: א"נ י"ל דבאמת פירסה נדה והא דכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה והא היה לה ומה תמיהתה יש לומר דסבורה היתה מקרה בעלמא הוא והיא ידעה שאברהם היה אוכל חולין בטהרה. כן פי' הרא"ם: וא"ת והאיך נתן להם חמאה וחלב ובן הבקר והא בשר בחלב הוא י"ל דמתחלה נתן להם חמאה וחלב ואח"כ נתן הבשר להם אי נמי דס"ל כה"ג דבקנוח והדחה מותר:

30 קמא קמא שתיקן אמטי ואייתי קמייהו. ר"ל הא ג' לשונות היו וקרא משמע שלא הביא אלא אחד מדכתיב בן הבקר לשון יחיד. מהרמ"ש: ק"ל והלא חמאה וחלב לא נזכר מקודם וא"כ הל"ל ויקח בן הבקר ואחר כך חמאה שהוא הנוסף ל"פ קמא קמא וכו' ר"ל שחמאה וחלב היו מוכנים לפניו קודם עשיית בן הבקר ודו"ק ועי"ל מאשר עשה דייק שהוא מיותר ל"פ קמא וכו' ר"ל אשר תיקן בראשון הביא מיד:

31 מכאן שלא ישנה אדם כו'. וא"ת מנ"ל לרש"י דילמא משום הכי כתיב ויאכלו דמשום שהיו מלאכים ואין שייך בהם אכילה ומשום הכי כתיב ויאכלו ולהראות לאברהם שהם אורחים ולא מלאכים וי"ל דא"כ מה בא הכתוב להשמיענו לא לכתוב כלל ויאכלו דפשיטא הוא דלא אכלו או מאי נפקא מינה בזה אם אכלו או עשו עצמן כאילו אכלו לכך פירש מכאן וכו' וק"ל:

32 אתה דורש הנקודה כו'. וא"ת לא היה לו לנקוד רק ל' לחוד ויהי הכתב מרובה ותדרוש הכתב. ונ"ל דבכל מקום דורשין הכתב קודם הנקודה ואילו היה נקוד הל' א"כ לא היה הכרח בכתוב למי שאלו מתחלה או שאלו לשרה תחלה על אברהם או לאברהם תחילה על שרה כיון דלא נקוד אלא הל' היה כאילו כתיב בקרא איו איה א"כ לא היינו יודעין על מי שאלו תחלה. ואדרבה מן הכתב היה משמע דשאלו תחלה לשרה על אברהם דהא להכי לא נקוד אלא הל' למדרש איו תחלה אבל עכשיו שנקוד איו א"כ אנו דורשים הכתב קודם דהיינו איה דכתיב בקרא כלומר ששאלו מתחלה לאברהם איה שרה אשתך ואחר כך שאלו לשרה איו אברהם וא"ת מאי נפקא מינה בזה י"ל ללמדך דרך ארץ ששואלים מתחילה לאיש על האשה ואח"כ לאשה על האיש וק"ל: והתירוץ הנכון בזה הוא שמאחר שהתורה עצמה כל ענינה ע"פ הכתב הוא הנה מן המחוייב שאם נניח הכתב רבה שיהיה אותו הכתב הנדרש צודק בקשורו עם השאר שהכל כתב וזה לא ימצא בכאן כי איו הוא רומז אל זכר נסתר ואיך ימשך לו אומרו שרה אשתך. והביא ראי' לזה מפסוק או בדרך רחוקה במדבר ט י שנקוד על הה' ע"ש. ואולם כשנקוד אי"ו ותדרשהו לא נחוש אל הכתב האחר הבא בפסוק אך נקח מלת אי"ו מופשט לעצמו אחר שהכתב והנקודה הם שני דברים מתחלפים. רש"א: ועי"ל לכך נקוד אי"ו כי כל הנקודות באו לעקור האותיות והנה נשארה הלמ"ד לבדה כדי שתקח הל' ותשים על איה והוי כמו אליה פירוש שאף אליה שאלו על אברהם דאל"כ היכן מצינו ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאחר שהיה בבית שאלו איה אברהם משום הכי נקוד על איו למדרש זה. כך מצאתי מכתיבת יד אבא מורי ז"ל. ובזה מתורץ נמי מה ששמעתי להקשות מנא ליה לרש"י ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאדם אחר שאלו עליו וק"ל. כתב הרא"ם והלא אין שואלין בשלום אשה כבר תירצו בגמרא דוקא כששואלין לאשה עצמה אבל ע"י בעלה מותר וע"ש: וא"ת אימתי שאלו לשרה איה אברהם הא בתחילה ראו אברהם והוא הכניסם לביתו וי"ל בעת שהי' אברהם רץ אל הבקר ועוסק בסעודה. גור אריה:

33 כדי לשגר לה כוס של ברכה. ר"ל דאחר שהיו אוכלין היו מברכין ברכת המזון על הכוס ושרה לא היתה אצלם ואברהם לא היה רוצה לשלוח לה לפי שפירסה נדה ולא תטמא המשקין עם הכוס והוא לא רצה לגלות שפירסה נדה לכן לא רצה לשפוך לכוס אחר ולשלוח לה. אי נמי יש לומר דעיקר מצוה הוא שתשתה מאותו כוס שברכו עליו. ולפי זה יש לפרש מה שהשיב אברהם הנה באהל רמז להם שפירסה נדה משום הכי יושבת בדד כדרך נשים נדות וק"ל:

34 צנועה היא. זה קאי אפירושו שפי' לעיל אלא להודיע שצנועה היתה וכו' ר"ל לכך שאלו כדי שישיב הוא הנה באהל ומתוך זה יראה שהיא צנועה ופירושו להודיע לאברהם שהיא צנועה:

35 ופסח היה כו'. וא"ת מנ"ל לרש"י דפסח היה ונ"ל דלשנה אחרת נולד יצחק וכתיב בפרשת בא שמות יב מא ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו' והד' מאות שנה היו מתחילין מיום שנולד יצחק כשהיה זרע לאברהם ובאותו יום שהתחילו ארבע מאות שנה בו היו כלים וביום שכלו בו יצאו כדפי' רש"י שם והם היו יוצאים בט"ו בניסן הוא יום ראשון של פסח א"כ הבשורה והלידה של יצחק היו נמי בפסח. ועי"ל דרש"י דייק מדכתיב גבי לוט ומצות אפה להלן יט ג ש"מ דפסח היה וזה היה באותו היום שדבר המלאך כן:

36 מדלא קרינן כעת אלא כעת כו'. מדלא קרינן כעת בשו"א אלא כעת בקמ"ץ דכעת בשו"א דבוק לחיה ואין זמן מפורש אחריו לכך צ"ל שהוא כמו בעת כלומר בעת הזאת וחיה דבור בפני עצמו כדמפרש והולך שתהי' חיה וכו': נ"ל כעת בקמ"ץ משמע עת הרמוז כמו הכא שרט לו שריטה לפי שהוא כאילו נכתב כהעת אבל כעת בשו"א לא נראה בו איזו עת וק"ל. מהרמ"ש:

37 בשליחותו של מקום אמר לו כו'. וא"ת מנ"ל לרש"י נ"ל דקושיא מעיקרא ליתא כי ה"פ לא בשרו המלאך שהוא ישוב אליו אלא בשליחותו של מקום ר"ל שהקב"ה ישוב אליו וכמ"ש אח"כ בפסוק יד למועד אשוב אליך וגו' ואע"ג שאמר שוב אשוב כמדבר בעדו דרך השליח לדבר כן בשם משלח כמו אני חותנך יתרו שמות יח ו למ"ד הובא ברש"י שם שליח שלח לו ודייק רש"י זה דלמה יתלה המלאך הגדולה בעצמו שוב אשוב והרי מצינו שנענשו על זה במ"ש כי משחיתים אנחנו וכו' להלן יט יג אלא בשליחותו של מקום אמר. מהרמ"ש: ועי"ל דאל"כ שמא הש"י ישלח אותו בשליחות אחרת ולא יהי' לו פנאי לבא עם הקב"ה ונמצא שקרן בדבריו אלא ודאי בשליחותו של מקום אמר לו. ובזה מתורץ למה פי' כעת קודם שוב אשוב שלא בדרך המקרא:

38 הפתח היה אחר המלאך. וא"ת מנ"ל לרש"י דילמא איפכא וי"ל דא"כ הל"ל והוא לפניו ר"ל המלאך היה לפני הפתח דאז שפיר משמע שהמלאך לא היה תוך האהל אלא לפני פתח האהל כאשר הוא האמת שאברהם ישב פתח האהל ודיבר המלאך עמו אבל אי קאי אחריו על הפתח דהיינו הוא המלאך היה אחר הפתח א"כ יהי' הפירוש שהמלאך היה אחר הפתח והוא תוך האהל וק"ל. מהרמ"ש:

39 פסק ממנה. וא"ת והלא פירש"י לעיל פסוק ח שאותו יום פירסה נידה ונטמאת העיסה ש"מ דהיה לה אורח כנשים ונ"ל שהיתה סבורה שמקרה היא ולא חזקת וסת וזהו שאמרה היתה לי עדנה אמרה כן כמסופקת כלומר הדם שראיתי כבר מסופקת אני בזה אם הוא וסת שלי או לא כי אם מקרה בעלמא מכח מהירת הלישה שאמר אברהם מהרי שלש סאים קמח וכו' לעיל פסוק ו. ודלא כפי' הרא"ם שפי' גבי שינה הכתוב מפני השלום רש"י לקמן יג אמרה שרה אני אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה אבל אדוני זקן וכו': וכתב מהרש"ל ומשום הכי נתן לה הקב"ה שנה ללידה כדי שיהי' לה ג' חדשים שתקבע לה וסת כיון שפסקה מלראות ועכשיו חזרה לנערותיה ותשעה חדשים ללידה אבל לפי מה שאמרו ר"ה יא. בראש השנה נפקדה שרה משמע דלא ילדה אלא לז' חדשים וצ"ע וק"ל:

40 וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני כו'. רש"י נשמר שלא נפרש היפלא לשון פלא ותימה ור"ל וכי יש לתמוה ולהתפלא מן הש"י שיעשה דבר חידוש ושלא כתרגומו היתכסי דלתרגום קשה איך יצדק מ"ש הקב"ה היפלא ור"ל היתכסי ועל צחיקת שרה לפי שהיא אמרה ואדני זקן משמע שהוא דבר נמנע שתלד וא"כ הל"ל היבצר מה' דבר או היד ה' תקצר משא"כ לפי' לשון פלא ותימה א"ש. ל"פ לעולם היפלא כתרגומו היתכסי ואפ"ה א"ש לתשובתו על דברי שרה שהוא נמנע ר"ל וכי יש דבר וכו' מלעשות כרצונו כי כל דבר המכוסה מאדם הוא מופרד ממנו מלעשותו כשירצה שאם יכול לעשותו כשירצה יכול לומר איני יודע שיהיה זה. ומה שלא בחר רש"י בפי' לשון פלא ותימה משום דא"כ הל"ל היפלא על ה' וגו' דגבי תימה שייך לומר יותר לשון על ותו הא שרה לא אמרה בלשון תימה רק החליטה דבריה שהוא נמנע ואיך יתכן על זה תשובת היפלא ודו"ק. מהרמ"ש:

41 ללותם. רצה לפרש שלא תטעה לומר שמלת לשלחם הוא כמו בשלח פרעה שמות יג יז ששלחם מרשותו ואם כן יהיה המקרא מסורס דהא כבר כתיב ויקמו משם ואיך אמר אחר כך הלך עמם לשלחם. ועוד קשה שהרי הם לא היו ברשות אברהם כי הוא ביקש מהם אל נא תעבורו וגו' ל"פ ליוה וכו'. מהרמ"ש:

42 כסבור אורחים הם. ואם תאמר והא בלאו קרא דלשלחם אנו ידענו שסבור אורחים הם כיון שהכין להם סעודה לאכול ונתן להם מים לרחוץ וי"ל כי על ידי הבשורה והרפואה הוה אמינא שהרגיש בדבר שהם מלאכים לכן קאמר כסבור שהם אורחים וכו'. רא"ם:

43 קראתי אותו אברהם אב המון גוים כו'. דאי לא פי' אלא טעם ראשון לבד ה"א מה שימצא הוא שלו ומה שלא ימצא לא היה שלו ולכך פי' קראתי אותו וכו' ואילו אמר זה הטעם לבד ה"א מה שהוא בארצו הוא שלו אבל הארבע כרכים הללו אינם שלו לכך צריך לשני הטעמים. מהרש"ל:

44 למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראי' כו'. לאו למימר דמלשון ואראה מפיק לה אלא מלשון ירידה כאדם שיורד מכסאו ללכת ולראות ולחקור בדבר דאל"כ מאי ד"א ארדה לסוף מעשיהם קאי בראי' ואומר ד"א ארדה נא ועוד שלא היה לו לפרש לימד על הדיינים על מלת ארדה נא אלא על מלת אראה. והא דהוצרך לשני טעמים משום דלטעם ראשון קשה והא עדיין לא דן אותם אלא הירידה היתה לראות אם עשו העבירה לכך מביא ד"א וכו' ולפי' ד"א קשה ה"ל לומר אראה נא וארדה לכך צריך גם לטעם ראשון. מהרש"ל:

45 של מדינה. רצונו לתרץ דהיה לו לכתוב הכצעקתם כמו שכתוב לעיל וחטאתם ולמה כתב לשון נקבה וכו':

46 וכן עומדים במרדם כו'. דאל"כ מאי אם עשו הא כבר כתיב וחטאתם כי כבדה מאוד דמשמע שכבר עשו:

47 ור"ד צעקת ריבה אחת שהרגו מיתה משונה. שהפשיטוה ערומה והיו טחין אותה בדבש והדבורים נשכו אותה עד שמתה. וא"ת ומנ"ל דריבה היתה י"ל מגזירה שוה על דבר אשר לא צעקה בעיר דברים כב כד גבי נערה המאורסה. משום דלטעם ראשון קשה ומי איכא ספיקא קמי קודשא ב"ה שאם עשו אעשה בהם כלה לכן פירש צעקת ריבה וכו' אם הוא כדבריה שאמרה שלא כדין הרגוה ואע"פ שהרגוה כדין אדעה מה אעשה וכו' אבל המעשה היה ידוע וגלוי לפניו. מהרש"ל:

48 תיקון סופרים הוא זה כו'. אין הכוונה חלילה שהוסיפו או שהותירו על מה שכתוב בתורה אפי' אות אחת חלילה אלא ענין תיקון סופרים הוא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם שעיקר הכוונה לא היתה כמו שנראה ממה שנכתב בספר אלא צד כוונת אחרת ולא היה לו לכתוב ואברהם עודנו עומד לא היה לו לומר אלא וה' עומד אלא שכינה הכתוב ולא קראם תקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כינויים. לשון הרשב"א:

49 ויגש אליו יהודה. רבים מקשים על ראיה זו דהא הרב גופי' פירש לקמן מד יח שדבר אליו קשות ובאמת שט"ס הוא וצ"ל ויגשו בני יהודה והוא פסוק ביהושע יד ו:

50 עשרה צדיקים לכל כרך כו'. דאינו נקראים רבים אלא עשרה דנקראין עדה:

51 ואם תאמר לא יצילו. ר"ל שנראה שהקרא סותר אהדדי דבתחלה אמר ולא תשא למקום משמע שאף על הרשעים התפלל ואח"כ אמר חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע משמע שלא התפלל אלא על הצדיקים ומתרץ ה"ק וא"ת לא יצילו וכו':

52 כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה. ואע"פ שבדור המבול נשארו נח ובניו ואיך יאמרו שכך היא אומנתו שהמית צדיק עם רשע וגם דור הפלגה לא המית כולה אלא ויפץ אותם וי"ל כי יאמרו בדור המבול היו גם יותר צדיקים ושטפם אך נח ובניו נשארו לקיים המין אבל בלאו הכי היה שוטף הכל אפי' נח ובמקום שאין שוטף הכל וחרון אפו יצא על איזה אקלים לבד אזי הוא מכלה כל האקלים צדיקים ורשעים וכן היה בודאי בדור הפלגה: עיין בהרא"ם מה שהקשה ויש לתמוה שא"כ יאמר לו השם מאחר שאין אומנתו כן ואעפ"כ הם אומרים כן א"כ אפי' אם לא אמית הצדיק עם הרשע אלא שינצלו הצדיקים עדיין יאמר כך הוא אומנתו לשטוף הכל וכו' ופי' שם דהאי חלילה אדלעיל קאי חלילה לך מעשות שלא תשא למקום בזכות הצדיקים הנמצאים כי יאמרו העולם כך הוא אומנתו ששוטף הכל הצדיקים ורשעים יחד כי אינם יודעים שהיו רשעים רק חושבים שגם הצדיקים נשטפו עמהם ואח"כ כדי לתקן מאמר להמית צדיק עם רשע שאין לו קשר עם מה שלמעלה הימנו שהרי לא אמר עד כאן אלא שיצילו הצדיקים את המקום לא שינצלו הצדיקים עצמם הוסיף וא"ת והוא נמשך עד חלילה לך האחרון וא"ת לא יצילו הצדיקים את הרשעים אבל תרצה לעשות כליי' כללית חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט ואחר שתיקן פי' המקראות שב לפרש מלת חלילה עכ"ל. ויש קצת ישוב גם כן במה שכתבתי וק"ל:

53 לא הוא ולא כיוצא בו. דק"ל דפשוטו של קרא משמע שאברהם לא היה מתפלל אלא שלא יעשה עוד כיוצא בזה ולא היה מתפלל על אנשי סדום וא"כ איך אמר בתפלתו אולי יש חמשים צדיקים ש"מ על אנשי סדום היה מתפלל לכן פי' לא הוא ולא כיוצא בו דלשון הזה כולל שניהם לעתיד ולהווה ר"ל היה מתפלל גם על ישראל כשיהיו חוטאין שלא ימית צדיקים עם רשעים וזהו שפי' אחרי כן חלילה לך לעולם הבא ר"ל לדורות הבאין:

54 לעולם הבא. י"ל כדאמרי' בחלק סנהדרין קז: דאנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא. ומהרש"ל פי' אם כך הוא בעולם הזה הרי יש חילול השם ואפי' לעולם הבא שאין שייך חילול השם מ"מ לא נמצא טעם לדבר למה תשחית צדיק עם רשע עכ"ל:

55 וכי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת. ומה שהוצרך לפרש ה"א התימא הזה לומר וכי מי שהוא שופט וכו' ולא הספיק לו מה שפירש ה"א של השופט לשון תימא הוא שרוצה להודיע שה"א התימא מזה אע"פ שהוא במלת השופט אין התימה רק על מלת לא יעשה משפט:

56 וימלטו ד' הכרכים כו'. וזהו לשון מהר"י קולן בשורש קנ"ב פי' שאברהם ביקש שאם ימצא בעיר אחד חמשים צדיקים אפ"ה יוצל המקום ר"ל שם כולל לה' עיירות וכ"ש אם ימצא בכל עיר ועיר והקב"ה הודה לדבריו והוסיף לומר ונשאתי לכל המקום ר"ל אף לכפרים וע"כ אמר פעם אחד עיר ופעם מקום ופעם לכל המקום. נח"י וע"ש:

57 רציתי כמו ויואל משה. אין להקשות למה לא פי' מיד כן אהואלתי ראשונה וי"ל דא"כ היו דבריו של רש"י סותרין זה את זה דהא לקמן בפרשת אלה הדברים דברים א ה כתיב הואיל משה ופי' רש"י שם התחיל כמו הנה נא הואלתי א"כ ש"מ הואלתי פי' התחיל אלא ודאי הואלתי ראשונה פי' התחיל כמו שפירש"י והואלתי הב' פירוש רציתי וק"ל:

58 כבר בקש ולא מצא. דכיון שמצינו גבי חמשים שביקש ע"י צירוף כמו שנאמר לעיל פסוק כח אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה אם כן ביקש על ט' וע"י צירוף אבל לא צריך עוד לבקש בודאי אם ימצא הש"י ט' צדיקים לא ישחית עיר אחת אך שהקב"ה לא מצא והוא מדברי רש"י כלומר כיון שלא הציל אפי' עיר אחת ודאי לא מצא וכו'. יש מקשים על פי' רש"י ל"ל לרש"י לפרש חמשים צדיקים לחמשה וארבעים לארבע ושלשים לשלשה וכ' לשנים וי' לאחד מי הכניסו לדוחק זה ודילמא על כל החמשה ערים היה מתפלל ומתחילה היה מתפלל על חמשים לתת חשבון שלם של י' לכל אחד ואחד מן הכרכים וחזר ופיחת כמו שיוכל להציל הכל היה כוונתו וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי מי הכניס להרב במה שאמר וכו'. ונראה דרש"י דייק מדשני הכתוב בלשונו דלפעמים כתיב לא אעשה ולפעמים כתיב לא אשחית אלא ודאי ה"ק דמתחלה שביקש על מ"ה ע"י צירוף על ה' כרכים כתיב לא אשחית ר"ל לא אשחית אותם לגמרי אבל מ"מ יסורין אביא עליהם כיון דע"י צירוף הוא וכשביקש אח"כ על מ' בלא צירוף על ד' כרכים כתיב לא אעשה משמע לא אעשה לגמרי אפי' יסורין לא אביא עליהם וכן גבי שלשים נמי כתיב לא אעשה כיון דבלא צירוף היה ואח"כ כשביקש על כ' ועל י' כתיב לא אשחית בשניהם משמע אבל יסורין אביא א"כ ש"מ דמתחלה בקש על כל הערים ואח"כ על ארבע ואח"כ על שלשה ואח"כ על שנים ואח"כ על אחת וק"ל:

59 נסתלק הדיין נסתלק הסניגור כו'. פירוש בא ללמדינו שהשם יתברך מבקש דברי הסניגור מפני שאינו חפץ במות הרשע וכשנשתתק אז הלך לו דאל"כ מ"ש הכא מכל הנבואות שאין כתוב בם וילך: