11נוגש הי' כו'. מדסמיך ענין ההכאה למאי דכתיב וירא בסבלותם, דמשמע ההכאה נמי מענין הסבלות. לכך פי' נוגש היה וכו':12והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם. פירוש שמיד שקורין התרנגולין היו צריכים לעמוד ולעשות מלאכתן:13מלקהו ורודהו. אין להקשות מנ"ל לרש"י לפרש מלקהו ולא המיתהו ממש, דילמא מה שכתיב מכה איש עברי וכו' פי' שהרג אותו ממש. י"ל דלקמן פי' רש"י ראה שאין איש טוב עתיד לצאת ממנו, ולכן הרגו, הא אם היה רואה שיצא איש טוב ממנו לא היה הורגו. ואי אמרת דמה שכתוב מכה איש עברי פי' שהרגו ממש, א"כ למה היה צריך למשה לראות שאין עתיד איש טוב לצאת ממנו, נהי דיצא איש ממנו אפ"ה הי' לו מן הדין להרגו, דכיון שהוא הרג את העברי, דכתיב בהדיא להלן כא, כג נפש תחת נפש. אלא על כרחך צריך לומר, דמה דכתיב מכה איש עברי, פירושו לוקה ורודה, ולא המיתו ממש. ולפיכך היה צריך לראות אם עתיד איש טוב לצאת ממנו, דאם היה רואה שיצא שום אדם טוב ממנו, לא היה הורגו, דמן הדין לא היה חייב מיתה. וא"ת אם כן היאך רשאי משה להרוג אותו. וי"ל דבני נח אזהרתן זו מיתתן, והן מוזהרין אהכאה כישראל. ואפילו הכי, אי היה רואה שיצא ממנו איש טוב, לא היה הורגו, כי היה דן אותו בדין ישראל ולא בדין בן נח:14ובעלה של שלומית בת דברי היה. דלקמן בפ' אמור ויקרא כד, יא על פסוק שלומית בת דברי, פירש רש"י שבחן של ישראל שפירסמה לנו הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה. וא"כ אי אמרת דאשה אחרת היה, נמצא ששני זונות היו בישראל:15ונתן עיניו בה כו'. דאם לא כן לא היה משה הורגו, דאטו משום שהיה מכהו הי' חייב מיתה. אלא משום שבא על אשתו. ובודאי חייב מיתה, דהא משבע מצות בני נח הוא, דכתיב בראשית ב, כד ודבק באשתו. ובזה נמי מתורץ קושיא דלעיל בד"ה מלקהו ורודהו:
