40
כי בחרון אפי כו'. רצונו לתרץ, והרי כתיב ישעיהו סו א השמים כסאי וגו', וא"כ הוא עצמו יושב בשמים, ואין שייך לומר שישא ידו לאשר הוא שם. לכך פי' הא דכתיב אל השמים פי' לעצמי, ר"ל אל עצמי. ומה שפירש כי בחרון אפי וכו' ר"ל הרי אין המנהג לישבע, אלא כשמבטיח את חבירו אז נשבע לו המבטיח לאמת את דברו, א"כ הכא הוא אמאי נשבע, כיון שלא הבטיח שום הבטחה. לכך פי' כי בחרון אפי כו', כלומר מ"מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו, ושלא יתנחם מזה, הוצרך לישבע שינקם ממנו: כתב הרא"ם, אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי, לא ידעתי פירושה, כי אינה סובלת שום אחד מד' לשונות של כי, שהם אי, דלמא, אלא, דהא. ונראה דהכי פירושו, כיון שאין המנהג שנשבעין אלא אם כן שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר, כמו שמצינו בבועז רות ג יג חי ה' שכבי וגו', והוא נשבע לקיים דברו, וההבטחה שהבטיח אותם, או הדבר שדבר לעשות להן, יהיה פי' הכי, כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות, גם אנכי בשביל החרון אף, שבדעתי לחרות בגוים, אשא אל שמים ידי לישבע, אשר שנותי ברק חרבי וכו'. ויהי' פי' כי דהכא, כמו דהא. ויהיה פי' של אם שנותי, כמו עד אם דברתי בראשית כד לג שפירושו אשר. ופי' הקרא כך, כיון שמנהג הוא לישבע על ההבטחה שמבטיח אדם לחבירו, גם אנכי כן אעשה, ואשא אל עצמי ידי ואמרתי חי אנכי, שהיא השבועה: ויהי' פי' אל שמים, ר"ל אל עצמו הנקרא שמים, שהוא כסאו. ואינו רוצה לומר שתפס השמים בידו ונשבע בנקיטת חפץ, מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינו אלא כדי שיוסיף כוונה ויראה בשבועתו, ואין זה נופל בהשם יתברך. ואל תשיבני מכי יד על כס יה שמות יז טז ופירש רש"י שם שידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו, דהתם לא כתיב לשון שמורה על שבועה כמו שכתוב פה. רא"ם: