41
אם אשנן את להב חרבי. ר"ל בזה, איך יתכן שישנן הברק, כיון שאין בו ממשות, דברק הוא המראה של הלהב. ל"פ את להב כו', כלומר אם אחדד הברזל של חרבי, שהשינון בכל מקום הוא לשון חידוד, ולהב החרב הוא הברזל, כמו ש"א יז ז להבת חניתו. ונקרא כן, מפני שהחרב בהתלהטו דומה ללהב. וברק, כמו לברק, שפירושו להיות לה לברק:
42
להניח מדת הרחמים באויבי. פירוש ותאחז ידי במדת משפט להחזיק בה כדי להנקם, ולהניח הרחמים שלא להשתמש בה, עם אויבי שהרעו לכם, ובאויבי שהרעו לכם דבוק עם ותאחז במשפט, לא עם להניח מדת הרחמים. ויהיה פירוש המקראות כך, נשאתי אל שמים ידי ונשבעתי חי אנכי שאשנן את חרבי לעשות לה ברק, כמנהג יוצאי מלחמה, ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי, להנקם מהם מפני שהרעו לכם, שאני קצפתי עליכם מעט, והמה עזרו לרעה:
43
אשר אני קצפתי מעט כו'. רצונו בזה, שלא תאמר מה חטאו גוים בזה, שהרי אתה מסרתם בידם כדי שיתיסרו מידם:
44
ד"א כו' ותאחז במשפט ידי. לטעם ראשון קשה, מדת הרחמים מאן דכר שמיה. ולפי ד"א קשה, הוה לי' לכתוב ותאחז ידי במשפט. לכ"פ גם טעם ראשון. ומפי מורי מהר"ל שמעתי, דהאי ד"א טעות סופר הוא, והכל פי' א' הוא:
45
והמשפט הזה לשון פורענות הוא. ויהיה מלת ותאחז דבוק עם ברק חרבי, שהברק הוא חצו של הקב"ה, שנאמר זכריה ט יד ויצא כברק חצו, והוא הפורענות. אבל אי הוי פי' כמשמעו, לא היה נשמע מיניה מידי, שהרי גם מלך בשר ודם כשיושב במשפט, יכול להטות המשפט לאיזה צד שירצה, ועכשיו שפירשו פורענות, שפיר משמע מיניה לא כמדת בשר ודם וכו', ומקרא מסורס הוא לפי האגדה, וה"ק ותאחז ידי ברק חרבי במשפט:
