שפתי חכמים, דברים כ״א

1 מיוחדים שבזקניך כו'. פי' מדהל"ל זקני העיר דומיא דולקחו זקני העיר וכתיב זקניך משמע המיוחדין שבזקניך, והיינו סנהדרין. ע"ש בגמרא דסנהדרין יד::

2 ממקום שהחלל שוכב. ואף על פי שהכתוב לא גילה רק סוף המדידה ולא ראש המדידה, מסתברא דראש המדידה אינה אלא מן החלל:

3 לכל צד לידע איזו קרובה. לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר, אלא המדידה היא לידע איזה היא היותר קרובה אל החלל, לפיכך אם היה החלל סמוך לעיר שבודאי אין עיר קרובה הימנה אל החלל, אין צריך מדידה:

1 קשה שלא נעבד. ר"ל איתן לשון חזק וקשה:

2 קוצץ ערפה בקופיץ כו'. דגמרינן עריפה עריפה מחטאת העוף, מה להלן ממול עורף אף כאן. ופי' וערפו, יסירו ערפה, כמו מלת תזמור ויקרא כה ג יסירו הזמורה:

3 שלא הניחוהו לעשות פירות. וא"ת לפי זה משמע שאם נהרג זקן או סריס שאינן עושין פירות שאין מביאין עגלה ערופה, וזה אינו, דהא קרא לא מחלק. וי"ל פירות היינו מצות שלא הניחוהו לקיים מצות שגם הם נקראים פירות:

1 והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל. דאל"כ כהנים הכא מאי עבידתייהו, בשלמא הזקנים דכתיב וכל זקני העיר ירחצו וגו', אלא הכהנים מאי בעו הכא. אלא הם אומרים כפר לעמך ישראל:

1 שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו כו'. וא"ת דלמא לעולם במלחמת ארץ ישראל הכתוב מדבר, ומה שכתוב ושבית שביו, היינו אם נמצאו בה משאר עממים שלא מז' עממים. וי"ל דרש"י עצמו מתרץ קושיא זו במה שפי' אחריו ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה, ואע"פ שהן מז' עממים, ש"מ דבכל מקום הולך אחר אנשי העיר, דהא הכא אם אנשי העיר משאר עממים אף כנעניים שבתוכה מותר לקיימן, וה"ה אם אנשי העיר משבעה עממים אף שאר עממים שבתוכה אסור לקיימן, ואי מדבר במלחמת א"י אין לומר ושבית שביו, דאין לומר דקאי על שאר עממים שבתוכה, דהא אף שאר אומות שבתוכה אסור לקיימן כדפרי'. מצאתי בשם מהרי"ץ: והרא"ם תירץ, כיון דעיקר הפרשה אינה אלא להתיר יפת תואר, לא היה לו להתירה אלא במלחמת הרשות שכל הנשים הם בהיתר, ולא במלחמת חובה שכל הנשים הם באיסור לא תחי', מלבד אותה ששבה היא משאר עממים, ושמא לא שבה, ואם תמצי לומר שבה, הוה לי' מיעוטא דמיעוטא:

2 לרבות כנענים שבתוכה כו'. שנשיהם וטפם ניצולים כמותם. דאם לא כן שביו למה לי. עיין לעיל בפרשת שופטים כ יא בפסוק כל העם הנמצא בה:

1 אלא כנגד יצר הרע כו'. רצונו לתרץ, דלשון ולקחת לך לאשה משמע דמצות עשה הוא שיקח ע"א לאשה, וזה אינו, דהא יותר טוב היא שיקח יהודית לאשה:

2 אפילו אשת איש. ומה שפי' שלא כסדר הקרא, י"ל דאין רצונו בו לפרש הקרא, אלא קאי אפי' דלעיל מיניה, דפי' אם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, ומדהוצרך להתיר יפת תואר ש"מ בלא יפת תואר אסור מן התורה, וזה אינו, דנכרית אינו אסורה אלא מדרבנן, כדאמרינן דחכמים גזרו דהבא על הנכרית דחייב משום נשג"ז. ומתרץ דודאי נכרית פנוייה אינה אלא מדרבנן, אבל כאן כתיב אשת דמשמע אפילו אשת איש. ואין להקשות מאי נפק"מ אם היא אשת איש, והא אין קדושין לע"א דכתיב ויקרא כ י ואיש אשר ינאף את אשת רעהו, ואמרינן סנהדרין נב: אשת רעהו פרט לאשת ע"א, שאין קידושין לע"א. מ"מ אשת איש אסור, דהא אף בני נח מוזהר על אשת איש, דכתיב בראשית ב כד על כן יעזב איש את אביו וגו' ודבק באשתו, ואמרינן שם נח. באשתו ולא באשת חבירו, וכן באבימלך כתיב בראשית כ ג והיא בעולת בעל, ש"מ דאשת איש אסור אף לבני נח כ"ש לישראל, אבל ביפת תואר התיר לו הקב"ה:

1 תגדלם כדי שתתנוול. עיין בפ' בראשית א ז על פסוק ויעש אלהים את הרקיע:

1 לפי שהם נאים כו'. רצונו לתרץ, לפי שדרך העולם שלובשים בגדים בזויים בדרך כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנאים, א"כ לא היה לה להסיר בגדים הללו כדי שתתגנה עליו. ומתרץ דודאי אומה ישראלית דרכן בכך שלובשים בגדים בזויים כשיוצאין לדרך, אבל בגוים וכו':

2 בבית שמשתמש בו כו'. רצונו לתרץ, דלא הל"ל רק וישבה ובכתה, דודאי בביתך הוא, שהרי לעיל כתיב והבאתה אל תוך ביתך. ומתרץ דהוה אמינא אם היו לו שנים או שלשה בתים ואין דירתו אלא באחד, שתשב באותו שאין דירתו בו, לכך נאמר וישבה בביתך, בבית שמשתמש בו, ר"ל שעיקר דירתו בו:

3 כל כך למה כדי שתהא בת ישראל כו'. ר"ל למה אמרה תורה שתתאבל בשביל אביה עובד ע"א ותבכה, הא היא גיורת. ומתרץ דבכייה זו לא בשביל כבוד אביה, אלא כדי וכו':

1 הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה. כתב הרא"ם לא ידעתי מהיכן דרשו זה וכו'. ונראה דדרשו זה מדכתיב והיה אם וגו', משום דמלת והיה לשון ודאי, ומשום הכי דרשו מה שדרשו. ואין לומר דקאי אסוף הפסוק, דהל"ל אם לא תחפוץ, שהוא לשון עתיד, ולא חפצת שהוא לשון עבר, אלא הכתוב מבשרך. וא"ת והא פירש"י לעיל פסוק יא אבל אם נשאה סופה להיות שונאה וכו', וא"כ ל"ל והיה וגו' לבשר על זה, והא נלמד זה מכח סמיכות הפרשיות, כדפירש רש"י לעיל. וי"ל לפי שפירשו התוספות את דברי רש"י, והביאם הרא"ם בספרו והאריך שם, שפי' רש"י בפ"ק דקידושין כב. אפי' ביאה ראשונה לא התירה לו התורה אלא לאחר כל המעשים הללו. ונראה דהקרא ג"כ מסייעו, מדכתיב ואחרי כן תבא עליה ובעלתה, וכתיב אח"כ והיתה לך לאשה. וא"כ נוכל לומר דקרא דוהיה אם לא חפצת וגו' הבשורה היא אפי' ביאה ראשונה לא יבא עליה, ומסמיכות הפרשיות למדנו מביאה שנייה ואילך, שאם יקח אותה ותגייר בע"כ ויקחה לאשה, שסופו לשנאותה וכו':

1 כנגד שני אחים. רצונו לתרץ, פי שנים בכל אשר ימצא לו, משמע פי שנים ממה שיש לו. ר"ל שיהיה לו שני חלקים. שאם הניח ג' מנה, והאחים היו ה', שיקח הבכור ב' מנים, והד' אחים יקחו א'. ומתרץ דבכל אשר ימצא לו לא קאי אפי שנים, אלא הכי קאמר, פי שנים כנגד שני אחים. ובכל אשר ימצא לו, מילתא באפי נפשיה הוא:

2 נוטל פי שנים בראוי לבא כו'. רצונו לומר דדוקא בכל אשר ימצא לו, דהיינו מה שיש לו עכשיו ומוחזק בו, נוטל פי שנים, אבל במה שראוי לו, כגון שמת אחד ממורישי אביו לאחר מות אביו, אע"פ שאותו הממון הנופל מהם זוכה בו אביו והוא בקבר, אין הבכור נוטל מהם אלא כפשוט. וה"ה אם היתה לאביו מלוה בלתי משכון, גם זה הוא ראוי, ואין לבכור פי שנים בזה:

1 מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו כו'. לישנא דמתניתין נקט, דתנן סנהדרין עא. מתרין בפני ג' ומלקין אותו, ובגמרא מפרש, דמתני' לצדדין קתני, דמתרין בפני שנים, ומלקין בפני ג'. וא"ת מנליה לרש"י שמלקין אותו. וי"ל דכתיב הכא בן סורר, ולהלן כתיב והיה אם בן הכות הרשע, וילפינן בן בן לגזירה שוה, מה להלן מלקות אף כאן מלקות:

2 ויאכל תרטימר כו'. דק"ל על מה מתרין בו עדיו, ומפרש בן סורר ומורה אינו חייב וכו'. א"כ מתרין בו שלא יגנוב, ולא יאכל תרטימר בשר:

3 אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר כו'. ש"מ דלשון זולל וסובא שייך בבשר ויין. ותו קשה לרש"י, וכי בשביל זה נהרג, שגונב ואוכל תרטימר בשר, ושותה חצי לוג יין. ומפרש ובן סורר ומורה נהרג ע"ש סופו וכו'. וא"ת מ"ש דבן סורר ומורה דהגיעה תורה לסוף דעתו, ונהרג ע"ש סופו, והא בישמעאל כתיב בראשית כא יז באשר הוא שם, ופי' רש"י לפי מעשים של עכשיו הוא נידון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות וכו'. וע"ש בפירש"י בפ' וירא. וי"ל דהתם גבי ישמעאל כשהיה קטן, לא התחיל כלל במידי דשייך לאותה עבירה, שימית את ישראל בצמא, אבל בן סורר ומורה התחיל לאותה עבירה, שהרי אוכל תרטימר בשר. ועי"ל דאין ב"ד של מעלה דנין על שם סופו, אבל מצוה לב"ד של מטה שידונו את האדם ע"ש סופו:

4 ועומד בפרשת דרכים ומלסטם כו'. ר"ל והורגן. ואם תאמר, ולמה נידון בסקילה שהיא חמורה, הא רוצח בסייף הוא. ויש לומר, דלפעמים שמלסטם את הבריות בשבת והורגן, נמצא שמחלל את השבת, וחייב סקילה משום נטילת נשמה:

1 מכאן שצריך הכרזה כו'. ואין להקשות מנא ליה לרש"י שאין צריך אלא הכרזה, והרי כאן כתיב וכל ישראל ישמעו, ולמה לא פירש רש"י שממתינים לו עד הרגל, כמו שפירש בפרשת שופטים לעיל יז יג על וכל העם ישמעו, האמור בזקן ממרא. ויש לתרץ, דהתם כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה, וכאן משמע דאנשי עירו יתחילו לרוגמו תחלה, שכתיב ורגמוהו כל אנשי עירו, אלא צריך לפרש הכי במעמד אנשי עירו, כמו שפירש רש"י בסמוך להלן כב כא על וסקלוה אנשי עירה, שכתוב במוציא שם רע, במעמד אנשי עירה, ואי אמרת כאן שממתינים לו עד הרגל, למה אמר במעמד כל אנשי עירו, והא הוי במעמד כל ישראל, כיון שכל ישראל היו שם. אלא, ודאי אין ממתינים לו עד הרגל, ומה שכתיב וכל ישראל ישמעו, היינו שצריך הכרזה בבית דין. אי נמי יש לומר, דק"ל למה כתיב ורגמוהו כל אנשי עירו וגו', והא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וגו'. ואין לומר דהא דכתיב כל אנשי עירו, במעמד כל אנשי עירו, דהא כתיב וכל ישראל ישמעו וגו', משמע שהיה במעמד כל ישראל, היה לו לומר ורגמוהו כל ישראל, אם כן הדרא קושיא לדוכתיה, והא יד עדים כתיב. ומתרץ וכל ישראל להכרזה הוא דאתא, ולעולם ורגמוהו וגו' במעמד כל העיר. ועיין עוד מזה לעיל בפרשת שופטים:

1 רבותינו אמרו כל הנסקלין נתלין כו'. דכתיב והומת ותלית, דהוי כלל, דמשמע כל המומתים נתלים, ואחריו כתיב כי קללת אלהים תלוי, דהוה פרט, דמשמע דוקא מברך השם נתלה, ולא שאר המומתין אפילו אותן שחייבים סקילה, ואי מקרבי להדדי, הוה כלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, מברך השם אין מידי אחרינא לא, השתא דמרחקי מהדדי, אתא כלל ומרבה כל המומתין, ואתי פרט ומיעט הכלל, שלא נתלו אלא הנסקלים דוקא, דדמי לפרט במקצת, שהן בסקילה כמו מברך השם:

1 זלזולו של מלך הוא כו'. רצונו לפרש בזה האי כי, מה נתינת טעם הוא אשלמעלה. ומפרש זלזולו כו', והיינו לפי מה שדרשו רבותינו סנהדרין שם כל הנסקלים נתלין, אבל לדברי חכמים דס"ל דאין נסקלין נתלין, אלא מגדף ועובד ע"א, שהוא נמי כמו מגדף, צ"ל מה שכתיב כי קללת אלהים היינו מברך השם, וקללת לשון קללה. אלא לפי שישוב המקרא לפי המדרש הוא קרוב לפשוטו, ומכח סמיכות הפרשיות דכל הנסקלים נתלין, מפרש רש"י קללת לשון זלזול. עיין בהרא"ם שהאריך כאן. ועי"ל דלא תקשה מנ"ל לרש"י דכל הנסקלים נתלין, דהא פירש הכא דקללת לשון זלזול הוא, דע"כ תרווייהו משמע, מדכתיב קללת אלהים, דאי לברך השם לחוד אתו הול"ל מברך השם לשון נקיה, אלא קללת לשון זילזול הוא, ואי ל' זלזול לחוד הול"ל לשון זלזול בהדיא, אלא למברך השם נמי אתא. מצאתי:

2 וישראל הם בניו כו'. ר"ל ובפרט ישראל שגם בניו הם, לכך אל תלין נבלתו על העץ. דמשל לשני אחים וכו':