רי"ף חולין מ׳ א

רי"ף חולין ל״ט ע״ב » « רי"ף חולין מ׳ ע״ב

1 שלטי הגיבורים פתח ↗

פרש"י בשפודים שלנו שצולין אצל האש אסור לכתחלה ולא שייך לחלק בין תותי בשרא לעלוי בשרא דפעמים מגביה השפוד אצל האש ופעמים משפילין:

1 הגהות חוות יאיר פתח ↗

לקמן סי' תתנ"ט:

2 שלטי הגיבורים פתח ↗

וכלי שנשתמש בו איסור ונצטנן אם מותר להשתמש בו היתר בלי הדחה כלל איכא פלוגתא הר"ן והרא"ש שם כתבו די"א בכלים שנשתמשו בהן איסור שרי לאשתמושי בהו צונן דהיתרא בלא הדחה כלל דהא דצונן לתוך צונן מדיח היינו דוקא בגופו של איסור כגון בשר וגבינה שנגעו זה לזה בצונן צריכי הדחה אבל טעם האיסור שמובלע בדופני הכלי אפי' הדחה לא בעי לצונן ודוקא בשאר כלים שאינן של חרס אבל אם הכלי הבלוע מאיסור הוא של חרס אין לו תקנה להשתמש בו בצונן עד שידיחנו דבולעת היא הרבה עד שפולטת אפי' בצונן והראב"ד חולק ע"ז וכתב דכלי הבלוע מאיסור אסור להשתמש בו בצונן אלא ע"י הדחה ואם נשתמש בה בצונן עד שלא הדיח מדיח מה שנתן בתוכה וש"ד ואם הוא מידי דאורחיה בהדחה מותר לתת אותו בתוך כלי איסור על סמך שידיחנו אחר כך וכמו שכתבתי בחדושי ולדעת הראב"ד הסכימו רוב הפוסקים וכל זה מיירי בכלי הבלוע מאיסור שבא להשתמש בו אח"כ היתר צונן אם מותר לכתחלה או לא אבל אם הכלי הזה היא קערה שמלח בה בשר יש פלוגתא אחרינא לדברי התוס' דסברי שקערה שמלח בה בשר והדיחה לאחר הדחתה צוננת היא אז אם נתן בה צונן מדיח הצונן והיא מותרת דכשהוא נגוב בהדחה סגי לה ואפי' למ"ד תתאה גבר דלא עדיף האי קערה מסכין ששחט בה דאיכא דוחקא דסכינא דע"י כן בלע ואעפ"כ מדיח ומשפשף או הסכין או מה שחתך בו ומותר ואם נתן בה רותח בין רותח נגוב בין רותח לח סגי לה בקליפה ואם מה שנתן בקערה הוא לח גמור אז צריך ס' כדי קליפה באומד יפה ולדברי הראב"ד שאמר דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן ואפי' בהדחה לא סגי לה דרותחת והרי הוא כצונן לתוך רותח ולא סגי לה בהדחה אם נשתמש בו בצונן בעי קליפה אף לאחר הדחה וכן אם נתן בו רותח נגוב ג"כ לא צריך אלא קליפה כיון שהוא נגוב וגם הקערה נגובה אע"פ ששניהם רותחים אבל אם אותו רותח הוא דבר שיש בו רוטב כמו בשר רותח שא"א בלא רוטב קצת צריך שיטול את מקום מגעו שהוא יותר מכדי קליפה ואם הוא לח גמור כרוטב של היתר אז משערינן בכולה קערה אע"פ שהודחה הקערה כיון דלדידיה אע"פ שהודחה לעולם רותחת היא ודעת הטור היא שמותר להשתמש בקערה שמלח בה היתר צונן בלי הדחה ואצ"ל בהדחה:

2 המאור פתח ↗

אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח נראין הדברים מדקא פסיק ואמר אסור לאכול בה רותח דומיא דקערה שמלח בה אלמא צריך הגעלה בחמין ודעתי נוטה משום דאפליגו רב אחא ורבינא בסכין טרפה בפ' הכל שוחטין מר חשיב בית השחיטה רותח ומר חשיב בית השחיטה צונן מש"ה סתים ואמר אסור לאכול בו רותח כלומר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר עד שיגעילנה בחמין ולמר עד שידיחנה בצונן וקי"ל הלכתא כמ"ד אפי' בצונן דבית השחיטה צונן כלישנא בתרא דאיתמר בהשוחט בסכין של עובדי כוכבים וסוגיין בכולה תלמודא כלישנא בתרא צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה וסתם הדחה בצונן ולחומרא נקיטינן ובעיא הדחה ואנו רגילין לפרשה בהדחת הסכין וה"ר שלמה ז"ל פירשה בהדחת האוכל שהוא צונן וגריס בעי הדחה ולא נראו לנו בזה דבריו. ויש במקצת נוסחי הלכות הרי"ף ז"ל צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו ברותח ולא כן היא הגירסא הנכונה אלא צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח משום דאגב חורפיה בלע:

1 דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא למישפדינהו בשפודא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא חמוה חזייה לבריה דחמוה דף קיא: דשפיד כבדא עילוי בישרא אמר כמה יהיר האי מדרבנן והאמור דיעבד אין לכתחלה לא ואי איכא בי דוגי תותי כבדא אסיר ומאי שנא מדמא דבישרא דשרי כדבעי למימר קמן אמרי דמא דבשרא שכן דמא דכבדא קפי:

2 אמר ר"נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה וא"ר נחמן אמר שמואל

1 ר"ן פתח ↗

דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא למשפדינהו בשפודא תותי בשרא שרי. בכבדא לפי שאין דם הכבד יורד על הבשר. ובכחלא נמי אין חלב שבכחל יורד על הבשר דהא כבדא וכחלא תותי בשרא נינהו. ואע"פ ששומן הבשר נכנס בכחל הקילו בכך לפי שאין טעם השומן ניכר בכחל ועוד שלבסוף הוא נפלט ממנו דכבולעו כך פולטו ולפיכך אין ללמוד מזה שיהא מותר לחתוך כחל שצלאו בלא קריעה בסכין שיש עליו טיחת בשר שלא כדעת מקצת מפרשים ז"ל שמקילין בכך ומביאין ראיה מזו:

2 ר"ן פתח ↗

סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר רותח. צונן אמרי לה בעיא הדחה. כתב רש"י ז"ל ואם חתך בה צונן בעי הדחה ההוא צונן ותמהני מה הזקיקו לרש"י ז"ל לדחוק לפרש דבעיא הדחה אצונן קאי ולמה לא פירש דקאי אסכין ואתי לשון בעיא שהוא לשון נקבה כפשטיה ונראה לי שהזקיקו לפרש כן מדפסקינן לעיל בפ' קמא דף ח: דסכין ששחט בה טריפה דפליגי בה רב אחא ורבינא ופסקינן עלה והלכתא מדתנן אפילו בצונן דאלמא אין חום בית השחיטה גדול כל כך שיבליע הסכין שהוא קשה וכמו שכתב רש"י ז"ל עלה דההיא הילכך על כרחין כי אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר לא בא לומר דלא ליסגי לסכין בהדחה דודאי אם הדיחה קודם שיחתוך בה סגי לה בהכי אלא כי קאמר אסור לחתוך בה רותח היינו לומר שאם חתך בה קודם הדחת הסכין אסור ההוא בשר רותח מפני טיחת דם שעל הסכין ולא סגי ליה לבשר בהדחה וכיון שכן על כרחין כי אמרינן בתר הכי צונן אמרי לה בעיא הדחה לא קאי אסכין שאם הדיחו אפילו לרותח סגי אלא אצונן מהדר לומר שאם חתך בה צונן קודם הדחה אותו צונן בעי הדחה ואמרי לה דאפילו הדחה לא בעי לפי שהדם בצונן מתפרך וטפל אבל ברותח מתחלחל ונבלע וכ"ת וכיון דסתמא קאמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח היכי אפשר דלימא דבהדחה סגי והא אמרינן בסמוך אאידך דשמואל דאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח אלמא לישנא דאסור סתמא דייק דלא סגי ליה לכלי בהדחה דאי לא דייק הכי היכי אמרינן שמואל לטעמיה דילמא שמואל הכי קאמר אסור לאכול בה רותח כלומר שאסור לאכול בה קודם הדחה על ספק שידיח אותו רותח איכא למימר דלישנא ודאי הכי משמע דאותו כלי צריך הכשר גדול אבל הכא סיפא דמלתא מוכחא ארישא דכיון דאמרינן דצונן אמרי לה דבעי הדחה כלומר ההוא צונן ממילא משמע דכי קאמר ברישא אסור לחתוך בה רותח היינו לומר דלא סגי בהדחה דבסוף ולאו למימרא דלא ליסגי לסכין בתחלה בהדחה זה נראה לי על דרך שטתו של רש"י ז"ל. אבל אחרים פירשו דה"ק אסור לחתוך בה רותח עד שיכשירנו הכשר גדול דהיינו הגעלה או ליבון דס"ל לשמואל דבית השחיטה רותח כדאמרינן נמי בסמוך בקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח דאלמא כל היכא דאיתמר אסור סתם משום שהוא רותח הוא ואע"ג דקי"ל בסכין ששחט בה טרפה מדיח התם הוא שבא לשחוט בו וטעמא משום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי מיניה מכיון שהודח ולפי זה קי"ל נמי כרבה בר רב הונא דאמר בשוחט בסכין של עובדי כוכבים מדיח ולאו משום דבית השחיטה צונן אלא היינו טעמא משום דכיון דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי וכדאמרינן בפ"ק דף ח: וכך פסק הרב אלפסי ז"ל כרבה דאמר מדיח וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהלכות מאכלות אסורות אלא שכתב ואם קלף הרי זה משובח ולא ידעתי למה ואפשר דרפויי מרפיא בידיה. ודאמרינן צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה אסכין נמי קאי שאם בא לחתוך בו צונן שידיח הסכין מפני הטיחה הנדבקת על פניו ואמרי לה לא בעיא הדחה אלא בקנוח סגי ואף לא קנוח יפה שהקנוח היפה דינו כהדחה כדאמרינן בפרקא קמא שם ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה תו לא צריך אלא לומר דבקנוח מועט סגי ואיכא דיליף מהכא דהוא הדין דכלי הבלוע מאיסור שמותר להשתמש בו צונן בלא הדחה ואפי' למ"ד בעיא הדחה היינו טעמא משום דוחקא דסכינא אבל בשאר מילי לא צריך דאע"ג דתנן דף קז: צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה אמרינן עלה בגמ' דאע"ג דצונן בצונן הוא הדחה מיהא בעי ובפ' כיצד צולין דף עו. נמי אמרינן צונן לתוך צונן מדיח שאני התם שהן גופו של איסור אבל טעמו ולא ממשו הבלוע בסכין בצונן אפילו הדחה לא בעי ואף על גב דאשכחן גבי יין נסך דכלי הבלוע ממנו בעי הדחה ואע"ג דצונן בצונן הוא מיין נסך ליכא למיגמר שהרי נשתנה דינו מכל אסורין שבתורה שהרי החמירו במכניסו לקיום ובכלי חרס שתחלת תשמישן באיסור ובכלי הגת שלא להתירם אפילו בהדחה והכשרו של יין נסך גם כן משונה משאר איסורין שלא מצינו הכשר ערוי וניגוב ולא ישון שנים עשר חדש אלא ביין נסך בלבד ולפיכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורין ואין דברים הללו מחוורין להקל בכך אלא הכא היינו טעמא דמאן דאמר לא בעי הדחה משום דדם מישרק שריק והיינו טעמא נמי דמאן דסגי ליה בהדחה דדוקא גבי דם משום דשריק אבל סכין של עובדי כוכבים דאית ביה משום שמנונית בעיא נעיצה עשרה פעמים במקום קשה לחתוך בה צונן דכיון דאיכא דוחקא דסכינא לא סגי לה כשאר כלים בהדחה והיינו שמעתא דסוף ע"ז:

רי"ף חולין ל״ט ע״ב » « רי"ף חולין מ׳ ע״ב