רשימות שיעורים על סנהדרין ע״ד ב

« Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a Reshimot Shiurim on Sanhedrin 75a »

1 סנהדרין פתח ↗

וְהָא אֶסְתֵּר פַּרְהֶסְיָא הֲוַאי? אָמַר אַבָּיֵי: אֶסְתֵּר קַרְקַע עוֹלָם הָיְתָה.

5 פסחים פתח ↗

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי נֵימָא דְּאִיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ עֲצֵי אֲשֵׁירָה נָמֵי! וְאִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה נָמֵי לָא?!

6 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן. וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר תהילים מד כג "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר תהילים נ ה "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח". וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּאֹנֶס אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֲפִלּוּ הָרַג בְּאֹנֶס. שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לְעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ וּבְעֵדִים וְהַתְרָאָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ ויקרא כ ה "וְנָתַתִּי וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הַהוּא לֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. וּמָה אִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכּל הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵּית דִּין. קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבַעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר דברים כב כו "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". אֲבָל אִם יָכוֹל לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ וְלִבְרֹחַ מִתַּחַת יַד הַמֶּלֶךְ הָרָשָׁע וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הִנֵּה הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ. וְהוּא נִקְרָא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמֵזִיד וְהוּא נִטְרָד מִן הָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹרֵד לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם:

8 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

9 רש"י פתח ↗

ערקתא דמסאנא - שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל והאי פרהסיא מדבר בישראל:

11 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כ כג "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי". וְנֶאֱמַר ויקרא יח ג "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". וְנֶאֱמַר דברים יב ל "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם". הַכּל בְּעִנְיָן אֶחָד הוּא מַזְהִיר שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן. אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ויקרא כ כו "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים". לֹא יִלְבַּשׁ בְּמַלְבּוּשׁ הַמְיֻחָד לָהֶן. וְלֹא יְגַדֵּל צִיצִית רֹאשׁוֹ כְּמוֹ צִיצִית רֹאשָׁם. וְלֹא יְגַלֵּחַ מִן הַצְּדָדִין וְיַנִּיחַ הַשֵּׂעָר בָּאֶמְצַע כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין וְזֶה הַנִּקְרָא בְּלוֹרִית. וְלֹא יְגַלֵּחַ הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְיַנִּיחַ הַפֶּרַע מִלְּאַחֲרָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הֵן. וְלֹא יִבְנֶה מְקוֹמוֹת כְּבִנְיַן הֵיכָלוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן רַבִּים כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין. וְכָל הָעוֹשֶׂה אַחַת מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה:

12 תוספות על סנהדרין פתח ↗

והא אסתר פרהסיא הואי - תימה דה"ל לאקשויי עריות הואי דרוצח ונערה המאורסה לכולי עלמא יהרג ואל יעבור וכמו כן קשה בריש כתובות דף ג: ושם דאמר דאיכא צנועות דמסרו נפשייהו ופריך ולידרוש להו דאונס שרי ומאי קושיא הא שפיר עבדן דמסרו נפשייהו משום גילוי עריות ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת עובד כוכבים משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים כדאמרינן בפ' נושאין על האנוסה יבמות צח. דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ומתוך כך היה רוצה ר"ת להתיר בת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבים ושוב נתגייר עמה לקיימה ביהדות דלא שייך למימר אחד לבועל בביאת עובד כוכבים דהויא כביאת בהמה והקשה הר"ר יצחק ב"ר מרדכי דע"כ בביאת עכו"ם נאסרה לבעל כדאמרי' התם דאיכא פרוצות בפ' האשה שנתארמלה כתובות כו: ושם גבי האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי נפשות אסורה לבעלה ואמרינן נמי במגילה דף טו. כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא חשיב' ביאת עובד כוכבים כביאת בהמה וגם לכהונה נפסלת בביאתו אע"פ שבביאת בהמה אינה נפסלת דאין זנות לבהמה כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו יבמות דף נט. דזרעיה דעובד כוכבים הוא דאפקריה רחמנא לענין חייס אבל ביאת דעובד כוכבים לא אפקריה וכיון דנאסרה לבעל אסורה לבועל מונטמאה ונטמאה ואמרינן נמי בסוטה בפרק ארוסה סוטה ד' כו: ושם דכותי מקנין על ידו ופוסל בתרומה ופריך פשיטא ונסתרה והיא נטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לתרומה ומשני מהו דתימא כי אמר ונסתרה והיא נטמאה הני מילי היכא דבהך ביאה אסירה ליה לאפוקי עכו"ם דבלאו הכי אסירה ליה קמ"ל אלמא אפילו גבי עובד כוכבים שייך ונטמאה לאסור לבעל והוא הדין לבועל והא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייב' למסור עצמה משום עריות דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה והא דקאמר אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור יהרג גרסינן ואבועל קאי דעביד מעשה אבל הנערה עצמה שהיא קרקע עולם אין חייבת למסור עצמה ואי גרס תהרג יש לפרש דתהרג הנערה קודם שתעשה מעשה שתביא עליה את הערוה אבל לענין חלול השם משום פרהסיא לא ס"ד דמהני טעמא דקרקע עולם וכן נמי יש לפרש בההיא דריש פרק הבא על יבמתו יבמות ד' נג: ושם דאמר רבא אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת דאם אומר לו שיהרגהו או יניח שיביאוהו על הערוה ויודע שאם יביאוהו אי אפשר שלא יתקשה לא מצינו למימר דלא עביד מעשה שהקישוי חשיב מעשה ואם היה כבר מקושה ועומד והעכו"ם הביאוהו על הערוה התם ודאי יש אונס ואין לו למסור עצמו והא דפריך פרק מצות חליצה יבמות ד' קג. ושם גבי יעל והא קא מתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים דכשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא לא בעי למימר דמהאי טעמא היה לה למסור עצמה אע"פ שהיא קרקע עולם משום דהנאה חשיבא כמעשה כדדריש בפרק המניח ב"ק ד' לב. ונכרתו הנפשות העושות דא"כ בשמעתין נמי ה"ל לאקשויי גבי אסתר ועוד דנראין הדברים שלא היתה אנוסה שהרי בורח היה ולא הוה רשאי לאנסה ואדרבה היה צריך שתטמינהו מן הרודפים כמו שמוכיח הענין והיא שידלתו בדבריה עד שבא עליה להתיש כחו והתם פריך על מה שהכתוב משבחה מנשים באהל תברך שרה רבקה רחל ולאה דאמרינן בפ' מי שאמר ואני בנזיר ד' כג: ושם גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שהיו מתכוונות להבנות מבעליהן וחשיב לה שלא לשמה משום דנהנין מן המצוה ולא הוי לשמה כל כך ומש"ה פריך דיעל נמי מיתהניא והשתא ניחא שהכתוב משבחה דאם היתה אנוסה במה הכתוב משבחה וא"ת כשנתרצית אסתר לאחשורוש שאמרה כאשר אבדתי אבדתי למה לא גירשה מרדכי תחילה כדי שתהא מותרת לחזור לו דמחזיר גרושתו לא אסירה בזנות בלא נישואין כדתנן בפ"ב דסוטה ד' יח: הכל מודים שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על אחר שתתגרש שתסתרי לאחר ותטמאי שאם תסתרי ותטמאי ואח"כ יחזירנה זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה וי"ל דלא היה רוצה לגרשה שהיה ירא פן יודע למלך:

14 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

המקנא לאשתו ונסתרה וכו'. דעת רבינו דאע״פ ששנינו שם ביבמות פ״ק דף י"א וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואמרו שם מאי נסתרה נבעלה ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט והקשו נבעלה טומאה בהדיא כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ותירצו למיקם עליה בלאו ורבי יוסי בן כיפר פליג עליה התם ואמרו דלאו בסוטה לית ליה ובודאי דקי״ל כחכמים ואעפ״כ סובר רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו אשתו לוקה על לאו זה מפני שעיקר הלאו הוא למחזיר גרושתו אחר שנתארסה או שנשאת לאחר כדכתיב והלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ואף ע״פ שחכמים דרשו בו שני דברים מניעת חזרת הגרושה ומניעת לבא על האשה אחרי אשר הוטמאה דהיינו זינתה וקרא הכי משמע להו לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגם כן לא יוכל אחרי אשר הוטמאה הוי ליה לאו שבכללות פירוש שהוא כולל ב' דברים ואין לוקין עליו לדעת רבינו כפי מה שביאר רבינו בספר המצות בעיקר התשיעי. ומ״מ כיון שפשוטו של מקרא הוא במניעת חזרת הגרושה המחזיר גרושתו לוקה אבל הבא על אשתו שזינתה אינו לוקה מחמת לאו זה. זהו דעת רבינו ומפני כן לא מנה בכלל מנין מצות הלאוין שלא לבא על אשתו אחר שזינתה ולא חייב עליה מלקות בספר שופטים ולא בשום מקום וכאן כתב בעלה כהן בדווקא וחייב לו מלקות משום זונה ולא משום טומאה ופשוט הוא שיש כאן משום זונה ואפילו נבעלה באונס סובר רבינו שהיא זונה כמו שיתבאר פרק י״ח ובמימרא דרב עמרם דפרק הבא על יבמתו יבמות דף נ"ו ע"ב ומה שחידש כאן רבינו אינו אלא שמחמת עד אחד הוא לוקה מפני שכבר הוחזק בטומאה מפני שכבר נתבאר פ״א מהלכות סוטה שמי שקינא לאשתו ונסתרה בעדים ובא עד אחד והעיד שנבעלה שהיא אסורה על בעלה לעולם שמא יקשה לך מה ששנינו פרק הבא על יבמתו אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה והקשו משום זונה אין משום טומאה לא ותירצו אימא אף משום זונה עוד שם איכא דאמרי אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה משום טומאה אין משום זונה לא אלמא כל באונס לא קרינן לה זונה. הנה בכאן מפורש לשני הלשונות שיש מלקות מחמת לאו זה דאחרי אשר הוטמאה ועוד מבואר זה שם ויש לומר שהוא סובר דאתיא כמאן דאמר לוקין על לאו שבכללות ולא קי״ל הכי וקשה לזה דהא רבא דאמר הכי מתרץ התם אליבא דרבה ואילו רבא ס״ל בעלמא דאין לוקין על לאו שבכללות וי״ל דלטעמי' דרבה קאמר ליה וליה לא ס״ל. זהו הנראה לדעתו ז״ל אבל הרמב״ן ז״ל חלק עליו בפירוש לאו שבכללות מה הוא ענינו והאריך בזה בספר ההשגות שחבר על ספר המצות ודברים ארוכים הם. ובהשגות כתוב כאן א״א אינו כן דאינו לוקה עליה משום זונה אלא משום טומאה דכל באונס לא לקי משום זונה אלא משום טומאה והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה ע״כ: ואני תמה בזה שהרי דברי רבינו בכאן אינם בשנאנסה ולא הזכיר בכאן כלל אונס ואפילו באונס אין דברי הר״א ז״ל מחוורין לפסוק כל״ב דרבה דהתם דבאונס לא מקריא זונה משום דההוא לישנא פליגא אדרב עמרם דאמר התם בשם רב ששת אשת ישראל שנאנסה אע״פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה וכ״כ הרב בעל המאור ז״ל וסוגיין דעלמא כרב עמרם כמו שאבאר פי״ח וכיון דרב עמרם בשם רב ששת ס״ל כל״ק וסוגיין הכי דאיכא משום זונה אפילו באונס קי״ל כההוא לישנא וכן מוכח בפרק ד' אחין יבמות דף ל"ה דרבה מתרץ מתניתין דהתם אליבא דרב עמרם ודבר ברור הוא דהא דר״ע וסוגיין דעלמא מכרען ביני לישני למנקט ל״ק דאפילו באונס איכא משום זונה וכבר ביארתי למעלה דעת רבינו בלאו דטומאה מפני מה לא הזכירו. ואני תמה בדעת הר״א ז״ל אחר שהוא סובר כל״ב דרבה מפני מה לא השיגו בזה פי״ח ועוד שממה שכתב שם הר״א ז״ל נראה בביאור שהוא מודה שאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה ונראה לדעתו ז״ל שהוא סובר דהא דר״ע לא פליגא אהאי ל״ב דרבה וא״א להולמו דהא ודאי משום זונה אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהן דמשום טומאה ליכא למימר דהא באשת ישראל שנאנסה ליכא משום טומאה לכ״ע אלא ודאי משום זונה קאמר דהא כהן מוזהר על הזונה ולא ישראל וכן מתבאר מדברי רש״י ז״ל דהא דקתני פסולה לכהונה משום זונה קאמר וכן עיקר:

18 מנחת חינוך פתח ↗

לשבות ביום ראשון של פסח כו'. זה מבואר בפ"א מהלכות יום טוב בקצת מועדים כתיב שבתון הוא מ"ע ובמקצת לא כתיב שבתון רק מקרא קודש והוא ג"כ מ"ע ועיין בשבת ובמקומות הנרשמים שם דאיכא הרבה מ"ד דלא ס"ל כן ולמדו מקרא אחריני דאין שרפת קדשים או מילה שלא בזמנה דוחה יום טוב ור"א מסיק דהו"ל יום טוב עשה ולא תעשה מכל מקום פסקו כן כר"א דהוא בתרא וע' תוס' במס' ביצה ד"ח ע"ב ד"ה סוף דהגמרא מדחיק נפשי' דאליבא דהלכתא דיו"ט עשה ולא תעשה הוא אע"ג דרבא ל"ל האי סברא ע"ש נראה דהלכתא כ"ה ועיין ברמב"ן עה"ת פ' אמור כתב שם דהעשה דשבתון כולל אף דבר דלא הוי מלאכה רק טורח ועמל אסור בשבת וביו"ט לא שיטרח כל היום למדוד תבואות כו' ולעמוס על החמורי' והחנוני מקיף כו' לכך אמרה תורה שבתון שיהא יום שביתה ומנוחה לא יום טורח ומלאכה כו'. ומסיק לבסוף דהוזהרו על המלאכות בשבת ויו"ט בלאו ועונש והטורח והעמל בעשה ע"ש. ונראה דאף דר"א אומר דשבתון הוי עשה דיו"ט ה"ל ל"ת ועשה מכל מקום מודה דגם הטורח ועמל הוי בכלל העשה הזה אעפ"י שאינו בלאו וער"מ פ"ב מה' שבת שכתב נאמר בתורה תשבות אפילו דברים שאינם מלאכה חייב לשבות כו'. ועיין במ"מ שרומז לד' הרמב"ן שהבאנו ועיין בלחם משנה השיא ד' הרב המגיד לכוונה אחרת ובאמת ברמב"ן כאן מבואר כפי' הראשון שכתב שם הלחם משנה ע"ש. והנה אף דהר"מ כ' גבי שבת מתיבת תשבות דהטורח ועמל אסרה תורה וכאן בהיו"ט לא כתב מזה מכל מקום נ"ל דגם גבי יום טוב ס"ל דמלשון שבתון מוכח זה ואף דלשון שבת בתורה אינה בכל היו"ט רק בר"ה ובסוכות מכל מקום הוקשו כל המועדים זה לזה ע"ש ברמב"ן וד"ז צ"ל דהכתוב מסרו לחכמים איזהו הטורח והעמל וע"ש בלחם משנה שכ"כ. ועיין ברשב"א יבמות דף ו' והבאתי לעיל בחיבורי שמביא בשם מורו דאף גבי שבת העשה דשביתה לא קאי רק על אבות מלאכות אבל לא על מחמר כיון דאינו מכלל מלאכות רק לאו בפ"ע. נראה דחולק על הא דרמב"ן דאינו בכלל שביתה חוץ מהאבות מלאכות עיין שם:

19 יומא פתח ↗

מַתְנִי׳ הַתִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָן לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִים, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בְּמִצְוֹת. גְּמָ׳ הַשְׁתָּא בִּפְנֵי שְׁתַּיִם מְחַנְּכִין לְהוּ — בִּפְנֵי שָׁנָה מִבַּעְיָא? אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּחוֹלֶה, הָא — בְּבָרִיא. אָמַר רַב הוּנָא: בֶּן שְׁמוֹנֶה וּבֶן תֵּשַׁע — מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת. בֶּן עֶשֶׂר וּבֶן אַחַת עֶשְׂרֵה — מַשְׁלִימִין מִדְּרַבָּנַן, בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה — מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּתִינוֹקֶת. וְרַב נַחְמָן אָמַר: בֶּן תֵּשַׁע בֶּן עֶשֶׂר — מְחַנְּכִין אוֹתָן לְשָׁעוֹת, בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה — מַשְׁלִימִין מִדְּרַבָּנַן, בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה — מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּתִינוֹק. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַשְׁלָמָה דְּרַבָּנַן לֵיכָּא. בֶּן עֶשֶׂר בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה — מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת, בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה — מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרָיְיתָא. תְּנַן: הַתִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בַּיּוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָן לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁתַּיִם. בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן — לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁתַּיִם. לִפְנֵי שָׁנָה — לְדִבְרֵיהֶן, וְלִפְנֵי שְׁתַּיִם — לְדִבְרֵיהֶן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, קַשְׁיָא? אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם — סָמוּךְ לְפִירְקָן. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: תִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָן שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם סָמוּךְ לְפִירְקָן. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן — נִיחָא, אֶלָּא לְרַב הוּנָא וּלְרַב נַחְמָן — קַשְׁיָא! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: מַאי חִינּוּךְ נָמֵי דְּקָתָנֵי — הַשְׁלָמָה. וּמִי קָרֵי לְחִינּוּךְ הַשְׁלָמָה, וְהָא תַּנְיָא: אֵי זֶה חִינּוּךְ? הָיָה רָגִיל לֶאֱכוֹל בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְשָׁלֹשׁ. בְּשָׁלֹשׁ — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּאַרְבַּע. אָמַר רָבָא בַּר עוּלָּא: תְּרֵי חִנּוּכֵי הָווּ. מַתְנִי׳ עוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ. חוֹלֶה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין, וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: עוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה בְּשַׂר קוֹדֶשׁ אוֹ בְּשַׂר חֲזִיר — תּוֹחֲבִין לָהּ כּוּשׁ בְּרוֹטֶב, וּמַנִּיחִין לָהּ עַל פִּיהָ, אִם נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתָּהּ — מוּטָב, וְאִם לָאו — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ רוֹטֶב עַצְמוֹ, וְאִם נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתָּהּ — מוּטָב, וְאִם לָאו — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ שׁוּמָּן עַצְמוֹ. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה מְנָלַן — דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״? וְאִם נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״? אִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״, וְאִם יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״וּבְכׇל מְאֹדֶךָ״. גִּילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים מְנָא לַן — דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה״. וְכִי מָה עִנְיָן לָמַדְנוּ מֵרוֹצֵחַ לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה? אֶלָּא: הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד, וְנִמְצָא לָמֵד: מָה נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה נִיתָּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ — אַף רוֹצֵחַ כּוּ׳. מָה רוֹצֵחַ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר — אַף נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר.

19 פסחים פתח ↗

וּשְׁפִיכוּת דָּמִים גּוּפֵיהּ מְנָלַן? סְבָרָא הוּא: כִּי הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: מָרֵי דּוּרַאי אֲמַר לִי: זִיל קַטְלֵיהּ לִפְלָנְיָא, וְאִי לָא — קָטְלִינָא לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: לִיקְטְלוּךְ וְלָא תִּיקְטוֹל, מַאי חָזֵית דִּדְמָא דִידָךְ סוּמָּק טְפֵי? דִּילְמָא דְּמָא דְּהָהוּא גַּבְרָא סוּמָּק טְפֵי.

20 תוספות על סנהדרין פתח ↗

22 שולחן ערוך, אבן העזר פתח ↗

להתרחק מן העריות. ובו ז סעיפים:צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות ואסור לשחוק עמה להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה אפי' אינם עליה שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק אסור להלך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ד' אמות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה כאלו נסתכל בבית התורף פי' ערוה שלה ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה והמתכוין לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין:

22 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

כָּל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת דֶּרֶךְ אֵיבָרִים אוֹ שֶׁחִבֵּק וְנִשֵּׁק דֶּרֶךְ תַּאֲוָה וְנֶהֱנָה בְּקֵרוּב בָּשָׂר הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח ל "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת" וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר ויקרא יח ו "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה". כְּלוֹמַר לֹא תִּקְרְבוּ לִדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי גִּלּוּי עֶרְוָה:

23 סנהדרין פתח ↗

אֲפִילּוּ לְשַׁנּוֹיֵי עַרְקְתָא דִּמְסָאנָא. וְכַמָּה פַּרְהֶסְיָא? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין פַּרְהֶסְיָא פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם. פְּשִׁיטָא, יִשְׂרְאֵלִים בָּעֵינַן, דִּכְתִיב: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְגוֹי אֶחָד, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב יַנַּאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אָתְיָא ״תּוֹךְ״ ״תּוֹךְ״ – כְּתִיב הָכָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב הָתָם: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״. מָה לְהַלָּן עֲשָׂרָה וְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל, אַף כָּאן עֲשָׂרָה וְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל. וְהָא אֶסְתֵּר פַּרְהֶסְיָא הֲוַאי? אָמַר אַבָּיֵי: אֶסְתֵּר קַרְקַע עוֹלָם הָיְתָה. רָבָא אָמַר: הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָנֵי קְוָואקֵי וְדֵימוֹנִיקֵי הֵיכִי יָהֲבִינַן לְהוּ? אֶלָּא הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי. הָכָא נָמֵי, הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי. וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: גּוֹי דְּאָמַר לֵיהּ לְהַאי יִשְׂרָאֵל, ״קְטוֹל אַסְפַּסְתָּא בְּשַׁבְּתָא וּשְׁדִי לְחֵיוָתָא, וְאִי לָא קָטֵילְנָא לָךְ״ – לִיקְטוֹל וְלָא לִקְטְלֵיהּ. ״שְׁדִי לְנַהְרָא״ – לִיקְטְלֵיהּ וְלָא לִיקְטוֹל. מַאי טַעְמָא? לְעַבּוֹרֵי מִילְּתָא קָא בָּעֵי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי: בֵּן נֹחַ מְצוֶּּוה עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, אוֹ אֵין מְצוֶּּוה עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם? אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: שֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְאִם אִיתָא, תַּמְנֵי הָוְיָין! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִינְהוּ וְכֹל אַבְזְרַיְיהוּ. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָמְרִי בֵּי רַב, כְּתִיב: ״לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה׳ לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם״.

24 תוספות על סנהדרין פתח ↗

רבא אמר פטור. אע"ג דבפ' בן סורר ומורה לקמן סנהדרין דף עד. אמר בעבודת כוכבים יהרג ואל יעבור י"ל נהי דחייב למסור עצמו לכתחלה מ"מ היכא דלא מסר את עצמו לא מיחייב מיתה ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל ע"ז דף נד. ושם אפי' עבודת כוכבים בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן דא"כ הני כריתות דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר ומורה לקמן סנהדרין דף עד. יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי ומתני' דאחד העובד משמע ליה דאיירי כה"ג דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער עצמו לפעור אע"ג דמכוין לבזויי חייב מיהו ההיא דכהן משיח הוה מצי לאוקומי בסתם עבודת כוכבים אלא דמשני שפיר וא"ת לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו אי נמי משום קידוש השם כדאמרינן בירושלמי דשביעית פ"ד כגון פפוס ולוליינוס אחים שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קיבלו:

25 ריטב"א על פסחים פתח ↗

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמילתא פסיקת' קאמר. ואין לשלוש עבירות אילו היתר בשום ענין אלא נוהגין בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן שאפי' לא נתכוונו להעביר על דת אלא להנאת עצמן יהרג ואל יעבור: והיינו הנהו עובדי דהנהו רבנן דתבעו להו מטרונייתא ומטרי נפשייהו כדאית' במס' קידושין וליכא למימר דמשום מדת חשיבות הוא דעבדי דודאי כל דמדינא אל יהרג ויעבור אסור לו ליהרג ושופך דמים ואע"ג דישראל הבא על הגויה לאו גילוי עריות הוא י"ל דפרהסיא הוא וכי האי גונא ג"ע הוא ונהרג עליו בשעת מעשה שהרי קנאים פוגעים בו דמעשה שהיה בכל מקום להנאת עצמן הוא ושלא להעביר. ובירושלמי אמרו סיעה של בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג אתכם אפי' כולם נהרגין אל ימסרו נפש מישראל פי' דכיון שאינם מיחדין להם איש ידוע כשבוררין אותו מדעתם נמצא באין לפדות עצמן בישראל אחר ומתרפאין בשפיכות דמים ואין דוחין נפש מפני נפש. וכתב עוד ז"ל ונר' שכן הדין באומר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו:

29 כריתות פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מִתְעַסֵּק בַּחֲלָבִים וַעֲרָיוֹת – חַיָּיב, שֶׁכֵּן נֶהֱנָה. מִתְעַסֵּק בַּשַּׁבָּת – פָּטוּר, מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה.

31 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בָּאֳנָסִין כָּךְ אָמְרוּ בָּחֳלָאִים. כֵּיצַד. מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי מֵאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשִׂין. וּמִתְרַפְּאִין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן. וְאִם עָבַר וְנִתְרַפֵּא עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין עֹנֶשׁ הָרָאוּי לוֹ:

38 כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם:

39 בית יוסף פתח ↗

כל העבירות חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג וכו' בסוף פרק בן סורר ומורה סנהדרין עד. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד ופסקו כן כל הפוסקים ואתמר עלה בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן ל"ש אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור א"ד כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא וכמה פרהסיא א"ר יעקב א"ר יוחנן אין פרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואסיקנא דכולהו ישראלים בעינן והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא עכו"ם דא"ל להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך ליקטול ולא לקטליה שדי בנהרא ליקטליה ולא ליקטול מ"ט לעבורי מילתא קא בעי ופסקו הפוסקים כלישנא דרב דימי וכלישנא דרבין משמע דס"ל דתרווייהו אמרינהו ר' יוחנן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ פרש"י אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. שלא ירגילו העכו"ם להמריך הלבבות לכך: ערקתא דמסאנא. שרוך הנעל שאם דרך העכו"ם לקשור כך ודרך ישראל לקשור בענין אחר כגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו ישראלים וז"ל הרי"ף אפילו ערקתא דמסאנא פי' העכו"ם שבאותו זמן היו רצועות של מנעליהם אדומות וישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עכו"ם וכתב מהרי"ק בשורש פ"ח דבדוקא נקט הרי"ף שהעכו"ם היו עושים אדומות והיהודים שחורות דבכה"ג הוא דיש להקפיד שאין דרך הצנועים להיות אדום לבושם וצבע השחור היא דרך צניעות והכנעה והיינוכדפי' רש"י דדוקא שיש בו צד יהודית וצניעות ואם תאמר היכי אמרינן הכא דאפי' אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור והא אמרי' בפרק במה טומנין שבת מט. באלישע בעל כנפים שכשראוהו קסדור אחד נטל תפילין מראשו תירץ הר"ן בפרק במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מל"ת אבל לא בגזרו לבטל מ"ע כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטל ממנו ע"כ שיניחנו בבית האסורים ותבטל מאליה הלכך תבטל ואל יהרג עכ"ל וכ"כ נ"י בס"פ בן סורר ומורה: ומ"ש רבינו על שאר עבירות שאם הוא בצינעא אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי הוא בדברי סמ"ק ובדברי הר"ן בפרק במה טומנין וכ"כ הרא"ש בפרק אין מעמידין והביא ראיה מהירושלמי וכ"כ רבינו ירוחם אלא שכתב דהיינו כשהעכו"ם מתכוון להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו. ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מה' יסודי התורה שהוא מתחייב בנפשו. ודברי הרמב"ן בס' תורת האדם נוטים לדברי הרמב"ם ז"ל. ונ"י בס"פ בן סורר ומורה כתב כדברי הרמב"ם ז"ל ומ"מ כתב שאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן פסחים נג: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פי' ולא השתחוו לצלם והאי לאו כו"ם היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה כו"ם היה קדוש השם במה שעשו. ואמרי' נמי במדרש מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך כיון שבידן להעביר ולבטלם אלא דאפ"ה היו נהרגין מפני שהיתה השעה צריכה לכך :

40 נימוקי יוסף על סנהדרין פתח ↗

והמקדש את השם ומוסר עצמו למיתה על קדושת שמו ומצותיו סנהדרין דף קי: עליו הכתוב אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח וכל היכא דאמרי' יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת השם ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו אבל אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן פסחים דף נג: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם שהרי לאו ע"ז היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה ע"ז היה קדוש השם במה שעשאו ואמרינן נמי במדרש מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמן על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך אפילו בשעת הגזירה כיון שבידם להעביר ולבטלם אלא דאפ"ה היו נהרגין מפני שהיתה השעה צריכה לכך:

41 תוספות על סנהדרין פתח ↗

44 קידושין פתח ↗

רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָמְזַבֵּין דִּיקּוּלֵי, תְּבַעְתֵּיהּ הָהִיא מַטְרוֹנִיתָא. אֲמַר לַהּ: אֵיזִיל אֱיקַשֵּׁיט נַפְשַׁאי, סָלֵיק וְקָנָפֵיל מֵאִיגָּרָא לְאַרְעָא. אֲתָא אֵלִיָּהוּ קַבְּלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַטְרַחְתַּן אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי! אֲמַר לֵיהּ: מִי גְּרַם לִי, לָאו עַנְיוּתָא? יְהַב לֵיהּ שִׁיפָא דְּדִינָרֵי.

45 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב לב "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב לב "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". כֵּיצַד. כְּשֶׁיַּעֲמֹד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיֶאֱנֹס אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ יַהַרְגֶּנּוּ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּצְוֹת ויקרא יח ה "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". וָחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וְאִם מֵת וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים. אֲבָל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ עֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מִתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת עַצְמוֹ. כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוֹ לִבְנוֹת לוֹ בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת אוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ תַּבְשִׁילוֹ. אוֹ אָנַס אִשָּׁה לְבָעֳלָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל הַמִּצְוֹת בִּלְבַד. אִם הָיָה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֵין שָׁם עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם אֲנָסוֹ לְהַעֲבִירוֹ בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ אֶלָּא עַל מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת בִּלְבַד: וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה אֲבָל בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר אֲפִלּוּ עַל אַחַת מִשְּׁאָר מִצְוֹת בֵּין נֶאֱנָס בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין נֶאֱנָס בֵּינוֹ לְבֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן. וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר תהילים מד כג "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר תהילים נ ה "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח". וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּאֹנֶס אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֲפִלּוּ הָרַג בְּאֹנֶס. שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לְעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ וּבְעֵדִים וְהַתְרָאָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ ויקרא כ ה "וְנָתַתִּי וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הַהוּא לֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. וּמָה אִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכּל הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵּית דִּין. קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבַעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר דברים כב כו "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". אֲבָל אִם יָכוֹל לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ וְלִבְרֹחַ מִתַּחַת יַד הַמֶּלֶךְ הָרָשָׁע וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הִנֵּה הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ. וְהוּא נִקְרָא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמֵזִיד וְהוּא נִטְרָד מִן הָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹרֵד לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם: נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּן וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ וְאִם לָאו נְטַמֵּא אֶת כֻּלְּכֶן יִטָּמְאוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶּנּוּ וְאִם לָאו נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם. יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם וְאָמְרוּ תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי אוֹ נַהֲרֹג אֶת כֻּלְּכֶם. אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם. וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה. וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה יֵהָרְגוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל: כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בָּאֳנָסִין כָּךְ אָמְרוּ בָּחֳלָאִים. כֵּיצַד. מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי מֵאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשִׂין. וּמִתְרַפְּאִין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן. וְאִם עָבַר וְנִתְרַפֵּא עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין עֹנֶשׁ הָרָאוּי לוֹ: וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת אֵין עוֹבְרִין עַל אַחַת מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר דברים ו ה "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וַהֲרִיגַת נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְרַפְּאוֹת נֶפֶשׁ אַחֶרֶת אוֹ לְהַצִּיל אָדָם מִיַּד אַנָּס דָּבָר שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לוֹ הוּא שֶׁאֵין מְאַבְּדִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. וַעֲרָיוֹת הֻקְּשׁוּ לִנְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כו "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה": בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מִתְרַפְּאִין בִּשְׁאָר אִסּוּרִים אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. בִּזְמַן שֶׁהֵן דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַחוֹלֶה שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין לוֹ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָא מֵחָמֵץ אוֹ מֵעָרְלָה. אוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַר מְעֹרָב עִם אִסּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן הֲנָאָה לַחֵךְ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב שֵׁהֵן אֲסוּרִים אֲפִלּוּ שֵׁלֹּא דֵּרֵךְ הֲנָאָתָן. לְפִיכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֵךְ הֲנָאָתָן אֵלָּא בִּמִקוֹם סַכָּנָה: מִי שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה וְחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים אֵין לוֹ רְפוּאָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ. יָמוּת וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ אֲפִלּוּ הָיְתָה פְּנוּיָה. וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר עִמָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר אֵין מוֹרִין לוֹ בְּכָךְ וְיָמוּת וְלֹא יוֹרוּ לְדַבֵּר עִמָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר וְיָבוֹאוּ בִּדְבָרִים אֵלּוּ לִפְרֹץ בַּעֲרָיוֹת: כָּל הָעוֹבֵר מִדַּעְתּוֹ בְּלֹא אֹנֶס עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר ויקרא יט יב "וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". וְאִם עָבַר בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים. וְכֵן כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵעֲבֵרָה אוֹ עָשָׂה מִצְוָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא פַּחַד וְלֹא יִרְאָה וְלֹא לְבַקֵּשׁ כָּבוֹד אֶלָּא מִפְּנֵי הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא כִּמְנִיעַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק עַצְמוֹ מֵאֵשֶׁת רַבּוֹ הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם: וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם כְּגוֹן שֶׁלָּקַח וְאֵינוֹ נוֹתֵן דְּמֵי הַמִּקָּח לְאַלְתַּר. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְנִמְצְאוּ הַמּוֹכְרִים תּוֹבְעִין וְהוּא מַקִּיפָן. אוֹ שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן. אוֹ שֶׁדִּבּוּרוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ בְּנַחַת וְאֵינוֹ מְקַבְּלָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעֱלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִלּוּ לַמְקִלִּין לוֹ. וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן. וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עָטוּף בְּצִיצִית מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם. עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו. הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר ישעיה מט ג "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר":

46 פסחים פתח ↗

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת

49 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

53 יבמות פתח ↗

וְהִלְכְתָא: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד כָּשֵׁר, בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ.

54 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

אשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה וי"א דאם אין לה מי שישמשנה מותר בכל הגהות ש"ד והגהות מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך: אם בעלה רופא אסור למשש לה הדפק: הגה ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה כ"ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה כך דקדק הב"י מלשון הרמב"ן סי' קכ"ז ועיין בא"ח סימן פ"ח אם מותר לנדה ליכנס לבית הכנסת ולהתפלל:

54 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

הַנִּדָה הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת. הַמְעָרֶה בָּהּ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ חַיָּב כָּרֵת וַאֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כִּשְׁאָר עֲרָיוֹת שֶׁהַבַּת מִתְטַמְּאָה בְּנִדָּה וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם לֵדָתָהּ. וּבַת עֲשָׂרָה יָמִים מְטַמְּאָה בְּזִיבָה וְדָבָר זֶה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין גְּדוֹלָה לִקְטַנָּה לְטֻמְאַת נִדּוֹת וְזָבוֹת:

55 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

עָוֹן זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אַל יְהִי קַל בְּעֵינֶיךָ. אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד שֶׁאֵין בְּכָל הָעֲרָיוֹת כְּמוֹתוֹ. שֶׁהַבֵּן מִן הָעֶרְוָה בְּנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר וּבִכְלַל יִשְׂרָאֵל נֶחְשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַמְזֵר וְהַבֵּן מִן הַכּוּתִית אֵינוֹ בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר דברים ז ד "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" מֵסִיר אוֹתוֹ מִלִּהְיוֹת אַחֲרֵי ה':

59 תוספות על סנהדרין פתח ↗

60 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

63 נימוקי יוסף על סנהדרין פתח ↗

הני קוקי ודמינקי. כלי נחושת הן שנותנים בהם גחלים וגבוהים והם עומדים לפני שולחן המלכים להתחמם כנגדן:

64 ספר החינוך פתח ↗

וְזֶה שֶׁאָמַרְנוּ אַבִּזְרַהָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, הָעִנְיָן הוּא לוֹמַר, כָּל מָה שֶׁנֶּאֱסַר לָנוּ מִכָּל לָאו הַמְיֻחָד בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וּכְעֵין מָה שֶׁאָמְרוּ בְּפֶסַח רִאשׁוֹן זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פסחים כה, א בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין בִּמְקוֹם סַכָּנָה, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה, וְאָמְרוּ עֲלָהּ בַּיְּרוּשַׁלְמִי שבת פי"ד ה"ד לֹא סוֹף דָּבָר בְּשֶׁאָמַר לוֹ רוֹפֵא הָבֵא לִי עָלִין שֶׁל אֲשֵׁרָה פְּלוֹנִית, דְּמֶחֱזֵי כְּמַאן דְּמוֹדֶה בָּהּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי עָלִין שֶׁל אִילָן פְּלוֹנִי סְתָם, וְהָלַךְ וְלֹא מָצָא אֶלָּא שֶׁל אֲשֵׁרָה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. וְאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא כִּי מִתַּסֵּי בַּעֲצֵי אֲשֵׁרָה לָאו עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ הִיא, דְּהָא לָא פָּלַח לַהּ, אֶלָּא מִכָּל מָקוֹם דְּמִתְהֲנֵי מִנָּהּ וְאִיכָּא בְּמִלְּתָא לָאו דְּלָא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם דברים יג יח, דְּהוּא לָאו הַמְּיֻחָד בַּעֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל אִסּוּרִין טוּבָא דְּאִיכָּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה דְּיָלְפִינַן בְּהוּ מִלָּאו דְּלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל לֵיתַנְהוּ בִּכְלַל אַבִּזְרַהָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה לֵהָרֵג עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן דְּלָאו דְּלִפְנֵי עִוֵּר אֵינוֹ מְיֻחָד בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, דִּבְכֻלְּהוּ מִצְוֹת נָמֵי אִיתֵהּ.

64 סוטה פתח ↗

אַרְבַּע, אַרְבַּע וְאַרְבַּע הֲרֵי שְׁמוֹנֶה, שְׁמוֹנֶה וּשְׁמוֹנֶה הֲרֵי שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. וְכֵן בְּסִינַי, וְכֵן בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וְגוֹ׳, וּכְתִיב: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְגוֹ׳״. נִמְצָא אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה בְּרִיתוֹת עַל כׇּל מִצְוָה וּמִצְוָה.

64 פסחים פתח ↗

65 סנהדרין פתח ↗

בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי: בֵּן נֹחַ מְצוֶּּוה עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, אוֹ אֵין מְצוֶּּוה עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם?

66 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

בֶּן נֹחַ שֶׁאֲנָסוֹ אַנָּס לַעֲבֹר עַל אַחַת מִמִּצְוֹתָיו. מֻתָּר לוֹ לַעֲבֹר. אֲפִלּוּ נֶאֱנַס לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עוֹבֵד. לְפִי שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וּלְעוֹלָם אֵין עוֹנְשִׁין מֵהֶן לֹא קָטָן וְלֹא חֵרֵשׁ וְלֹא שׁוֹטֶה לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי מִצְוֹת:

67 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

בֶּן נֹחַ שֶׁשָּׁגַג בְּאַחַת מִמִּצְוֹתָיו פָּטוּר מִכְּלוּם. חוּץ מֵרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה שֶׁאִם הֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו. וְאֵין לוֹ עִיר מִקְלָט. אֲבָל בָּתֵּי דִּינֵיהֶן אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשָׁגַג בְּאַחַת מִמִּצְוֹת וְעָבַר בְּלֹא כַּוָּנָה. כְּגוֹן שֶׁבָּעַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְדִמָּה שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ פְּנוּיָה. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁהִיא אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְלֹא יָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו. אֶלָּא עָלָה עַל לִבּוֹ שֶׁדָּבָר זֶה מֻתָּר לוֹ. וְכֵן אִם הָרַג וְהוּא לֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לַהֲרֹג. הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְנֶהֱרָג. וְלֹא תֵּחָשֵׁב זוֹ לָהֶם שְׁגָגָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמֹד וְלֹא לָמַד:

1 גמ'. והא אסתר פרהסיא הואי, אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר הנאת עצמן שאני. דאי לא תימא הכי הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני. הכא נמי הנאת עצמן שאני.

2 ד

3 ביאור שיטת הבעה"מ דחל היתר דהנאת עצמן בג' עבירות

4 עיין בבעה"מ דף יז: מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר דס"ל דחל היתר להנאת עצמן בג' עבירות חמורות, וסברתו צ"ע דלכאורה מצד חומר האיסור של גילוי עריות ליכא שום חילוק בין אם האנס מכריחה להנאת עצמו או לא, ולמה סובר הבעה"מ דאין חיוב יהרג ואל יעבור בג' עבירות כשהאנס מכריחו לעבור להנאת עצמן. וי"ל דהבעה"מ סובר דאף בג' עבירות חמורות חל המתיר דפקו"נ, אך אין בכוחו לדחות את האיסור - דשקולים הם מצות פקו"נ וחומר האיסור, וממילא חל מצות קידוש ה' שיתנהג בשב ואל תעשה ויהרג. אך היכא דהעכו"ם מכריחו לעשות את העבירה להנאת עצמו אזי ליכא חילול ה' ולא חל מצות קידוש ה' וממילא מותר לעבור ולא ליהרג מחמת המתיר של פקוח נפש.

5 אמנם עיין ברמב"ן במלחמות ה' דף יח. מדפי הרי"ף שהקשה על הבעה"מ מהסוגיא בפסחים כה. דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה, וצ"ע דאם המחייב דיהרג וא"י בג' עבירות הוי חילול ה' ומצות קידוש ה' א"כ אמאי אין מתרפאין בעצי אשירה, דלכאורה ליכא התם חילול ה' שאינו עובר לעבור על הדת. ולכאורה מוכח דהמחייב דיהרג וא"י בג' עבירות הוא חומר האיסור. וא"כ צ"ע למה סובר הבעה"מ דבהנאת עצמן חל היתר אף בג' עבירות. ויש לומר שהבעה"מ סובר דבג' עבירות החמורות אין בכח המתיר של פקו"נ להתיר את האיסור בכלל, ואין החיוב דיהרג ואל יעבור בג' עבירות משום דאף בג' עבירות חמורות חל המתיר דפקו"נ, אך אין בכוחו לדחות את האיסור - דשקולים הם מצות פקו"נ וחומר האיסור, וממילא חל מצות קידוש ה' שיתנהג בשב ואל תעשה ויהרג, וכמו שביארנו לעיל בדעת הבעל המאור. דהרי אם מעיקר הדין חל מתיר דפקו"נ אף בג' עבירות אלא דחל חיוב דיהרג ואל יעבור מפאת מצות קידוש ה', אזי צ"ע למה אין מתרפאין בעצי עשירה ובג' עבירות, והרי לכאורה היכא דמתרפאין בג' עבירות ליכא חילול ה', ומעיקר הדין חל המתיר דפקו"נ בג' עבירות והחיוב דיהרג ואל יעבור בג' עבירות הוא רק משום מצות קידוש ה' א"כ למה אין היתר להתרפאות בג' עבירות. ועכצ"ל דלפי הבעה"מ בג' עבירות חמורות לא חל מתיר של פקו"נ בכלל, ומשו"ה קיי"ל דאין מתרפאין בג' עבירות. ובביאור שיטת הבעה"מ דחל מתיר דהנאת עצמן בג' עבירות, נראה דהבעל המאור סובר דאונס הוי מתיר ולא רק פטור עונשין בעלמא. אולם בג' עבירות החמורות אין כח למתיר של אונס להתיר את האיסור, ובג' עבירות החמורות ההיתר של אונס שקול הוא כנגד חומר האיסור, ומצות קידוש ה' חלה להכריע שחייב למסור את נפשו על ג' העבירות אע"פ דהוי אונס ויהרג ואל יעבור, מפאת מצות קידוש ה' ומניעת חילול ה'. אבל היכא דהעכו"ם מעבירו להנאת עצמן דליכא חילול ה' אזי לא חל המחייב של מצות קידוש ה', ולכן הבעה"מ סובר דבהנאת עצמן מותר לעבור על ג' עבירות החמורות ולא ליהרג, מכיון דהוי אונס, ואונס חל בתורת מתיר. אולם הבעה"מ סובר דהמתרפא בעצי אשירה ובג"ע ושפ"ד לא מיקרי אונס משום שעובר מדעתו ומרצונו. ויש חילוק בין מאנס לחולי, דרק באופן שהוכרח לעבור ע"י מאנס, הו"ל אונס, משא"כ ברפואה דעובר מדעתו ומרצונו לא נחשב לאונס. ובמתרפא בג' עבירות ליכא היתר דפקו"נ ולא ההיתר דאונס ומשו"ה קיי"ל דאין מתרפאין בג' עבירות.

6 וחילוק זה בין מאנס למתרפאין, מבואר גם מהרמב"ם שפסק פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם וכו' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה עכ"ל. ובהל' ו' שם פסק וז"ל ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו עכ"ל. וצ"ע דמ"ש מתרפא בג' עבירות דמענישין אותו ב"ד עונש הראוי לו, ואילו העובר מחמת שאנסו אנס פטור מעונשין מפני שעבר באונס. וי"ל דהרמב"ם סובר דחל דין אונס רק כשנאנס ע"י אדם אחר המכריחו לעבור על העבירה, משא"כ במתרפאין שחוטא מדעתו ומרצונו לא הוי אונס, וחייב בעונשין.

7 אמנם יש להעיר דלפי"ז יוצא דבצנעא חל חיוב קידוש ה', דהרי בג' עבירות חל חיוב יהרג ואל יעבור אף בצנעא, ולפימש"נ אליבא דבעה"מ יסוד החיוב דיהרג ואל יעבור אף בג' עבירות אינו משום חומר האיסור אלא משום מצות קידוש ה', שחלה להכריע בין המתיר דאונס והאיסור דשקולים הם. וא"כ צ"ע לפי הבעה"מ מהו הסברא לחלק בשאר מצוות בין בפרהסיא לבצנעא, דלכאורה יהיה חייב למסור נפשו אף בשאר מצוות בצנעא משום מצות קידוש ה'.

8 ונראה לתרץ דעיין ברמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א שכתב וז"ל כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי וכו' עכ"ל. ובהלכה ד' שם כתב וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם עכ"ל. וי"ל דעיקר קיום העשה של מצות קידוש ה' היינו כשמקדש את שם ה' ברבים כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואילו בצנעא חל רק קיום טפל של העשה. ונראה דבשאר מצוות יש חיוב למסור את נפשו רק משום עיקר קיום העשה דקידוש ה' דהיינו קידוש ה' ברבים, משא"כ בעבודה זרה יש גזה"כ מהפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך ובכל מאדך" שחל חיוב קידוש ה' אף בצנעא, וברציחה חל חיוב קידוש ה' אף בצנעא משום דהחיוב דיהרג ואל יעבור הוא מסברא דמאי חזית, ואין נפ"מ בין בצנעא לבפרהסיא, ועריות הוקשו לרציחה. ונמצא דלשיטת הבעל המאור בג' עבירות יש לימוד מיוחד ללמד דאף בצנעה חל חיוב יהרג ואל יעבור מפאת מצות קידוש ה'.

9 רש"י ד"ה ערקתא דמסאנא וז"ל שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי פרהסיא מדבר בישראל עכ"ל.

10 האם חל דין יהרג ואל יעבור בשעת השמד על מנהג או רק על ביטול מצוה

11 ומרש"י מבואר דבשעת השמד חל דין יהרג ואל יעבור אף על מנהג ישראל. אמנם עיין ברמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ג וז"ל וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע דרק כשגזר מלך לבטל מצוה מן המצוות חל דין יהרג ואל יעבור דשעת השמד. ועיין בהגהות מיימוניות אות ד' ובכס"מ פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א.

12 תוס' ד"ה והא אסתר פרהסיא הואי. בא"ד. ומתוך כך היה רוצה ר"ת להתיר בת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבים ושוב נתגייר עמה לקיימה ביהדות דלא שייך למימר אחד לבועל בביאת עובד כוכבים דהויא כביאת בהמה, והקשה הר"ר יצחק ב"ר מרדכי דע"כ בביאת עכו"ם נאסרה לבעל כדאמרי' התם דאיכא פרוצות בפ' האשה שנתארמלה כתובות כו: ושם גבי האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי נפשות אסורה לבעלה ואמרינן נמי במגילה דף טו. כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא חשיב' ביאת עובד כוכבים כביאת בהמה וגם לכהונה נפסלת בביאתו אף על פי שבביאת בהמה אינה נפסלת דאין זנות לבהמה כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו יבמות דף נט. דזרעיה דעובד כוכבים הוא דאפקריה רחמנא לענין חייס אבל ביאת דעובד כוכבים לא אפקריה וכיון דנאסרה לבעל אסורה לבועל מונטמאה ונטמאה.

13 ביאור שיטת ר"ת דבת ישראל שנבעלה לעכו"ם אסורה לבעל ולא לבועל

14 ונראה דר"ת סובר דאע"פ שאין ביאת עכו"ם נחשב לגילוי עריות ומשו"ה מותרת לבועל מ"מ אסורה לבעלה כמו שהוכיח הריב"ם, דיש לחלק בין האיסור לבעל ובין האיסור לבועל. ונראה דהדין שאשה שזינתה אסורה לבעלה נלמד משני פסוקים: א מהפסוק דברים כ"ד:ד "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הטמאה כי תועבה היא וגו'", דעיין ברמב"ם פי"א מהל' גירושין הי"ד שכתב וז"ל ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה על בעלה ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה וכו' לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט עכ"ל. ועיין במגיד משנה פ"א מהל' איסורי ביאה הכ"ב, ובכס"מ פי"א מהל' גירושין הי"ד דאין לוקין על זה משום דעיקר הלאו הוא לענין מחזיר גרושתו, ואיסור אשה שזינתה אינו אלא איסור טפל, ב מהפסוק במדבר ה:י"ג "ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אשה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה" וילפינן מדכתיב בפרשה ונטמאה ונטמאה דאשה שזינתה אסורה לבעל ולבועל, והאיסור לבעל הוי איסור עשה. והנה ביבמות דף מה: איתא דנכרי ועבד הבא על ישראלית בין פנויה בין נשואה הולד כשר שאין ממזרות אלא בערוה, ואין ערוה אלא בגברא שהוא בתורת קידושין, ועכו"ם שמופקע מקידושין לא הוי ערוה. וא"כ י"ל דבנוגע לאיסור לבועל הנלמד מהפסוק ונטמאה ונטמאה בעינן חלות שם ערוה ועכו"ם לא הוי ערוה ולכן בביאת עכו"ם לא חל איסור לבועל. משא"כ בנוגע לאיסור לבעל שנלמד איסור מהפסוק "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הטמאה כי תועבה היא", דלא כתיב ביה עריות ורק שהיא אסורה לבעל משום שנבעלה לאיש אחר, ואיסור זה אינו תלוי בעריות, ולכן י"ל שאף בנבעלה לעכו"ם חל איסור לבעל. ומבואר דאשת איש שנבעלה לאיש אחר אסורה לבעלה משני דינים: א מדין איסור לאו דמחזיר גרושתו, ואין איסור זה תלוי בחלות שם עריות, ומדין סוטה דאיסור זה תלוי בחפצא של עריות, אבל בנוגע לבועל יש רק איסור אחד מ"ונטמאה ונטמאה" דתלוי בעריות.

15 ח

16 שיטת בעל המאור בסוגיין

17 בעל המאור דף יז: בדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני וז"ל נקיטין השתא דע"ז וג"ע וש"ד ל"ש בצנעא ול"ש בפרהסיא לא שנא בשעת השמד ול"ש שלא בשעת השמד יהרג ואל יעבור, ולא מיבעיא עבירה עצמה אלא אפי' כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה מחמת העבירה בג' עבירות הללו יהרג ואל יעבור כדגרסי' התם בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה וכולה כדאיתא התם והרי רפואה דכי מתרפא מעצי אשרה לאו עובד ע"ז הוא אלא איתהנויי הוא דמתהני מינה ואפ"ה אין מתרפאין ממנה אפי' רפוי נפשות כלומר חולה שיש בו סכנה ואין צ"ל שאין בו סכנה, ועוד ההוא שנתן עיניו באשה אחת ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר אלמא אפי' מהנאה פורתא בלחוד אמרי' ימות ואל יעבור, וא"ת דלמא שאני התם דתקנתא הוא שלא יהיה בנות ישראל פרוצות בעריות ההוא טעמא ליתיה אלא למ"ד פנויה היתה אבל למ"ד אשת איש היתה בלאו ה"נ כיון דמטיא ליה הנאה מערוה אמרינן ימות ואל יהנה, ושלש עבירות הללו שהזכרנו דינן שוה כמו שכתבנו, ושאר עבירות שבתורה שלא בשעת השמד ובצנעא יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ואף על גב דמכוין הנכרי להעביר לישראל אבל בשעת השמד אפי' בצנעא אי נמי בפרהסיא אף שלא בשעת השמד אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור והני מילי כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי שרי, דהא אסתר ג"ע הואי ופרהסיא הואי ואפ"ה מותר להנאת עצמן, ומנא תימרא דאסתר ג"ע הואי דהא אמרי' התם לקחה מרדכי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית, וכן נמי קואקי ודמינקי דיהבי' להו דפלחי בהו לבי נורא שהוא בית ע"ז שרי להנאת עצמן ואפי' בשעת השמד הלכך נכרית נמי דקא אונסה ליה לבר ישראל לעבירה להנאת עצמה הוא ויעבור ואל יהרג ואפי' בפרהסיא ואפי' בשעת השמד ואף על גב דאמר רבא אין אונס בערוה שאין קושי אלא מדעת ה"מ בשתקפוה נכרים ובא על הערוה דלא הוי אונס עד שמיכוון לאשתו מעיקרא ותקפוהו נכרים ודבקוהו לערוה אבל היכא דאמרי ליה עבור ואל תהרג הא מלתא אחריתי היא מדרבא דהתם גמרי' לה אלא משמעתין דהכא וכבר ברירנא דלהנאת עצמו של האונס אפי' ערוה שריא אבל לע"ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר לפיכך נ"ל בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור וכן בש"ד אף על גב דמכוין נכרי להנאת עצמו אין שם דרך לעולם שיהא מותר דהא טעמיה משום סברא דמאי חזיא דדמא דידך סומק טפי והאי סברא איתי בכל ענין אפי' בשמתכוין הנכרי להנאת עצמו ובהא מלתא בלחוד שאני דין ג"ע מדין ע"ז וש"ד אתי לא מקישין היקש גמור שזה אסור להנאת עצמן וזה מותר להנאת עצמן והא דאמר רבא האי נכרי דא"ל לישראל קטול אספסתא וכו' בשעת השמד או בפרהסיא עסקינן דאי שלא בשעת השמד ובצנעא אפי' למקטל ולמשדא בנהרא יעבור ואל יהרג, והא דלא מקשינן בגמ' והא אסתר ג"ע הואי אלא כיון שלא מיחוורא דרשה דלקחה מרדכי לו לבת ועוד י"ל דנבעלת לנכרי להנאת עצמן אין שם מיתת ב"ד אף על פי שהיא אשת איש דאשת רעהו בעינן מש"ה אלימא ליה לאקשויי מפרהסיא דאמרי' בה אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור ושינויי דאביי ורבא עלה איתנהו לתרווייהו ולא פליגי אהדדי ואת"ל פליגי בנכרית אי נמי רשעה בת ישראל שאנסה את ישראל לעבירה שהוא אינו קרקע עולם לפי שאין קושי אלא מדעת וסברא למימר דלאביי אסור ולרבא שרי מ"מ קי"ל כרבא דכל להנאת עצמן שרי עכ"ל.

18 יש לעיין בדברי הבעה"מ שכתב וז"ל ולא מיבעי עבירה עצמה אלא אפילו כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה לעובר העבירה הנאה מחמת העבירה בג' עבירות הללו יהרג ואל יעבור כדגרסי' התם בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה וכולה כדאיתא התם והרי רפואה דכי מתרפא מעצי אשרה לאו עובד ע"ז הוא אלא איתהנויי הוא דמתהני מינה ואפ"ה אין מתרפאין ממנה אפי' רפוי נפשות כלומר חולה שיש בו סכנה ואין צ"ל שאין בו סכנה, ועוד ההוא שנתן עיניו באשה אחת ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר אלמא אפי' מהנאה פורתא בלחוד אמרינן ימות ואל יעבור עכ"ל, וצ"ב דבשלמא בתעמוד לפניו ערומה י"ל דעובר על איסור קריבה לעריות דהויא אבזרייהו דעריות, וס"ל לבעה"מ דחל דין יהרג ואל יעבור אף באבזרייהו דג"ע, אך לכאורה האיסור להתרפאות בעצי אשירה אינו אלא איסור הנאה בעלמא ואינו חלות איסור עבודה זרה שאינו עובד את העבודה זרה ע"י הריפוי, והוי רק איסור דלא ידבק בך מאומה מן החרם, ואמאי חל דין יהרג ואל יעבור דלכאורה אין זה אבזרייהו דעבודה זרה אלא איסור הנאה בעלמא ליהנות מהחפצא של עבודה זרה, ומהיכי תיתי דחל באיסור הנאה הזה דין דיהרג ואל יעבור.

19 ונראה לבאר דתנן במשנה במס' תרומות פ"ח מי"ב "וכן נשים שאמרו להם עכו"ם תנו אחת מכם ונטמא ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". וצ"ב ביסוד דין זה דלמה לא ימסרוה והרי בלאו הכי יטמאו את כולם. וכן פסק הרמב"ם לענין רציחה פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ה וז"ל וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל עכ"ל, וצ"ב דהרי ממ"נ אדם זה ימות ואם לא ימסרוהו הרי יהרגו כולם. וי"ל דמבואר מזה יסוד גדול שאסור לאדם להציל את עצמו בנפשו של חבירו ואף באופן שבלאו הכי חבירו יהרג, דחל איסור מסוים בג' עבירות הללו שאסור להציל את עצמו ע"י החפצא של השלש עבירות הללו. ויש להביא ראייה לזה מהא דאיתא במדרש שמות רבה פט"ז:ב "תנינן בכל מתרפאין חוץ משפיכת דמים ע"ז וג"ע, כיצד שאם יאמרו לו לאדם בא והרוג את הנפש ואתה מתרפה אל ישמע להן שכן כתיב שופך דם האדם באדם היאך יכול החולה להתרפאות בשפיכ"ד", ובמדרש שם יש ג"כ דרשה מיוחדת לגבי עריות. ומבואר דחל איסור מיוחד להנצל ע"י שפ"ד או ג"ע, והנה בסוגיין וביומא פב. איתא דחל דין יהרג וא"י ברציחה מסברא דמאי חזית, וי"ל דהמשנה בתרומות והמדרש מלמד דין נוסף דאפילו באופן שאין סברא דמאי חזית דהרי בין כה וכה יהרג מ"מ חל איסור מסוים להציל את עצמו ע"י הריגת נפש חבירו, או בג"ע של חבירתה.

20 ועפי"ז יש לבאר דברי התוס' ד"ה והא אסתר דאי לאו טעמא דקרקע עולם היה אסור להניח לחבירו לזורקו ע"ג תינוק, ואע"פ שבאופן שנזרק ע"ג תינוק אין הנזרק עובר על איסור רציחה כלל מ"מ יש איסור מסוים להציל את עצמו ע"י מיתתו של חבירו. ועיין בגמ' ב"מ סב. "שנים שהיו הולכים בדרך וביד א' מהם קיתון של מים אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך". וצ"ב בשיטת בן פטורא שישתו שניהם וימותו, דמאחר דימותו שניהם נימא שיקח א' מהם המים לעצמו ויציל את חייו. וי"ל דבן פטורא סובר שאסור להנצל ע"י מיתת חבירו ומכיון שאם א' מהם ישתה את המים הרי הוא גורם שחבירו ימות אסור לו לשתות – דאסור להציל את עצמו בנפשו של חבירו. ונראה דאף ר"ע ס"ל הכי אלא דר"ע סובר דמכיון דיש ביד א' מהם הקיתון של מים אזי חלה ההלכה דחייך קודמין והוא שותה את המים, אבל באופן שאין ביד א' מהן קיתון של מים ויש קיתון של מים לפניהם על הארץ י"ל דאף ר"ע מודה בכה"ג לבן פטורא דימותו שניהם ואל יראה א' במיתתו של חבירו דיש איסור להציל את נפשו ע"י שפיכת דמים של חבירו.

21 ולפי"ז יש לבאר דברי הבעה"מ שחל דין יהרג ואל יעבור ליהנות מעצי אשירה, ונראה שאין זה מחמת עצם איסור ההנאה מע"ז דיתכן דהלאו דלא ידבק בידך וגו' לא הוי אבזרייהו דע"ז, אלא דמכיון שהריפוי בא לו ע"י ע"ז חל איסור שאין מתרפאין מעבודה זרה, ואע"פ שאינו עובר על איסור עבודה זרה, דאסור להתרפאות ע"י החפצא של ע"ז. ולפי"ז י"ל דאף אם יתרפא שלא כדרך הנאתו אסור, ואע"פ שלא עובר באיסור דלא ידבק בך מאומה מן החרם מאחר דהוי שלא כדרך הנאתו מ"מ חל איסור מיוחד להתרפאות בחפצא של ע"ז. ונראה דהבעה"מ סובר דמכלל החיוב של קידוש ה' היינו שאסור להציל את עצמו בחפצא של ג' העבירות, ואף באופן שאינו עובר על איסור ע"ז, ג"ע, ושפכ"ד חל חיוב דיהרג ואל יעבור משום דאסור להציל את נפשו ע"י החפצא של ג"ע ע"ז ושפכ"ד, ואין המחייב של קידוש ה' מעשה העבירה של ע"ז ג"ע ושפכ"ד.

22 והנה עיין בגמ' דף עה. "אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר", ולכאורה צ"ע דלפי הרמב"ן איסור קריבת בשר לעריות היינו רק מדרבנן השגת הרמב"ן לספה"מ מל"ת שנ"ג, ואפילו לשיטת הרמב"ם פכ"א מהל' איסורי ביאה ה"א דקריבת בשר דחיבוק ונישוק אסור מה"ת, מ"מ איסור הסתכלות בעריות הוא רק איסור מדרבנן להרמב"ם עיין בבית שמואל אה"ע סימן כ"א ס"ק ב' וא"כ אמאי חל דין דיהרג ואל יעבור, והרי ליכא דין יהרג ואל יעבור באיסור דרבנן. וי"ל דאע"פ דבעלמא איסור הסתכלות בעריות הוא מדרבנן, אך כאן שמציל את נפשו ע"י הסתכלות בעריות חל איסור דאורייתא דאסור להציל את עצמו בחפצא של עריות ולכן חל דין דיהרג ואל יעבור.

23 ועיי"ש בבעל המאור שהוכיח דהנאת עצמן מהני להתיר שיעבור ולא יהרג בג' עבירות ובשאר עבירות בשעת השמד, וז"ל וכן נמי קואקי ודמינקי דיהבי' להו דפלחי בהו לבי נורא שהוא בית ע"ז שרי להנאת עצמן ואפי' בשעת השמד עכ"ל. והקשה עליו הרמב"ן במלחמות ה' שם דקואקי ודמונקי שאר עבירות נינהו, ואין איסורן משום לאוי ע"ז אלא משאר חייבי לאוין שבתורה הן משום ולפני עור לא תתן מכשול. וי"ל דהרמב"ן ובעה"מ אזלי לשיטתייהו, דלפי הרמב"ן יסוד החיוב דיהרג ואל יעבור היינו מחמת האיסור, ומשו"ה הקשה דקואקי ודמוניקי לא הוי אלא איסור לאו דלפני עור ואין החיוב דיהרג ואל יעבור מדין עבודה זרה, וא"כ אין ראייה שחל ההיתר דהנאת עצמן בג' עבירות. אמנם נראה דהבעל המאור אזיל לשיטתו דס"ל דאין המחייב של קידוש ה' מעשה האיסור של ג' העבירות דאפילו באופן דליכא עבירה ואיסור של ג' העבירות חל חיוב דיהרג ואל יעבור מכיון דאסור להציל את נפשו ע"י חפצא של ג' העבירות. והבעה"מ סובר דקואקי ודמנוקי הוי חפצא של מעשה עבודה זרה, ואפילו אם אין בנתינת קואקי ודמונקי איסור של עבודה זרה מ"מ הוי מעשה עבודה זרה וחל חיוב יהרג ואל יעבור משום דאסור להציל את נפשו ע"י חפצא ומעשה של עבודה זרה, ומהא דמותר להנאת עצמן, מוכח שחל היתר הנאת עצמן אף בג' עבירות.

24 ולפי היסוד הנ"ל בביאור דברי בעל המאור יש לתרץ קושיית התוס' לעיל סא: ד"ה רבא שהקשו דלרבא דס"ל דהעובד מאהבה ומיראה פטור מ"ט בעבודה זרה יש דין יהרג ואל יעבור והא הו"ל עבודה מיראה, וליכא איסור עבודה זרה. וי"ל דאע"פ שבעבודה מיראה ליכא איסור עבודה זרה מכיון שאינו מאמין בלבו בעבודה זרה, אך מ"מ יש כאן מעשה עבודה זרה, וחל דין יהרג ואל יעבור דאסור להציל את נפשו ע"י מעשה עבודה זרה דיש איסור להנצל ע"י החפצא ומעשה של השלש עבירות החמורות.

25 וכן יש להביא ראיה ליסוד זה מדברי הירושלמי המובאים בריטב"א פסחים דף כה. ד"ה כי אתא רבין וז"ל ובירושלמי תרומות פ"ח ה"ד אמרו סיעה של בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג אתכם אפי' כולם נהרגין אל ימסרו נפש מישראל, פי' דכיון שאינם מייחדים להם איש ידוע, כשבוררין אותו מדעתם נמצאו באין לפדות עצמן בישראל אחר ומתרפאין בשפיכות דמים, ואין דוחין נפש מפני נפש, וכו', ונראה שכן הדין באומר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו עכ"ל. והרי התם לכאורה אין איסור רציחה למסור א' מהם דבלאו הכי יהרג דאם לא ימסרו אז יהרגו כולם, ומ"מ אסור למוסרו משום שיש איסור להציל את עצמו ולהתרפאות בחפצא של שפיכת דמים, דיש איסור להציל את נפשו בחפצא של ג' העבירות.

26 בעל המאור. בא"ד. אבל לע"ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר לפיכך נ"ל בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור וכן בש"ד אף על גב דמכוין נכרי להנאת עצמו אין שם דרך לעולם שיהא מותר דהא טעמיה משום סברא דמאי חזיא דדמא דידך סומק טפי והאי סברא איתי בכל ענין אפי' בשמתכוין הנכרי להנאת עצמו ובהא מלתא בלחוד שאני דין ג"ע מדין ע"ז וש"ד אתי לא מקישין היקש גמור שזה אסור להנאת עצמן וזה מותר להנאת עצמן.

27 ביאור דברי בעל המאור דליכא היתר דהנאת עצמן בעבודה זרה ותירוץ קושיות הרמב"ן על שיטת בעה"מ

28 והקשה עליו הרמב"ן במלחמות ה' וז"ל וכן מעשה נעמן הנאת עצמו היה כדכתיב והוא נשען על ידיו אילו היה ישראל דינו שיהרג ואל יעבור עכ"ל, דהרי בגמ' איתא דיש ציור של הנאת עצמן בעבודה זרה וכגון נעמן שהשתחווה לע"ז להנאת אדוניו שנשען עליו כשהשתחווה לע"ז, ומשמע דבישראל היה הדין יהרג ואל יעבור אף באופן זה.

29 וי"ל לפי הבעה"מ דהתם לא נהנה מלך ארם מעצם המעשה של עבודה זרה דנעמן אלא הוא נהנה ממה שנשען על נעמן, והעבודה זרה שעבד נעמן היה רק ההיכי תימצי היאך נשען עליו, והרי המלך היה יכול ג"כ לישען על דבר אחר, וא"כ לא היה למלך ארם הנאה מעצם המעשה עבירה של עבודה זרה שעשה נעמן, ולכן לא חל בכהאי גוונא ההיתר דלהנאת עצמן. אולם היכא שהעכו"ם נהנה מעצם מעשה העבירה, והוא מאנס את ישראל לעבור על העבירה כדי ליהנות מהעבירה עצמה אזי שפיר חל ההיתר דלהנאת עצמן. ובשלמא בעריות דהעבירה היא עצם ההנאה מהעריות וכדקיי"ל דהמתעסק בעריות חייב שכן נהנה כריתות יט:, שפיר חל דין הנאת עצמן, שאם העכו"ם מתכוין להנאת עצמו כדי ליהנות ממעשה העבירה ולא להעביר את הישראל על הדת אזי חל היתר דהנאת עצמן ויעבור ואל יהרג. ונראה דלזה נתכוון הבעה"מ שאינו יודע היכי תימצי של הנאת עצמן בעבודה זרה, דר"ל דמה שיש לו הנאה צדדית בשעת מעשה העבירה לא חשיב הנאת עצמן, דרק כשיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה חשיב הנאת עצמן.

30 והנה יש לדקדק בדברי הבעה"מ שכתב וז"ל אבל לע"ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר לפיכך נ"ל בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור עכ"ל, וצ"ע דמכיון שכתב הבעה"מ דאינו יודע בעבודה זרה דרך שיהא בו הנאת עצמן, א"כ למה כתב "לפיכך נראה לי בע"ז לעולם יהרג וא"י" דהרי זה פשוט ומובן מאליו, דאם ליכא שום ציור והיכי תימצי של הנאת עצמן בעבודה זרה א"כ לעולם בע"ז הדין הוא דיהרג וא"י, ולכאורה הבעה"מ היה צריך לכתוב רק "אלא לעולם בעבודה זרה יהרג ואל יעבור", ולמה הוסיף וכתב "לפיכך נראה לי", שבעבודה זרה לעולם יהרג ואל יעבור. ונראה לבאר דהבעה"מ נסתפק האם הגדר דלהנאת עצמן היינו שהעכו"ם אינו מכריחו לעבור על העבירה כדי להעבירו על הדת, או דהגדר דלהנאת עצמן היינו שיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה. והבעה"מ נקט דיסוד הגדר דהנאת עצמן היינו שיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה, ומשו"ה כתב שאינו יודע היכי תימצי כזו בעבודה זרה, ובעה"מ חידש דמאחר דגדר הדין דהנאת עצמן הוא דיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה, ולא רק שאין העכו"ם מתכוין להעביר את הישראל על הדת, לפיכך לעולם בעבודה זרה הדין הוא דיהרג ואל יעבור, וליכא היתר דהנאת עצמן בעבודה זרה. דאילו היה גדר הדין דהנאת עצמן תלוי במה שלא נתכוין העכו"ם להעבירו על הדת בלבד, א"כ י"ל דמשכחת לה היכי תימצי דלהנאת עצמן בעבודה זרה, וכגון בציור דנעמן שלא נתכוין המלך שיעבור נעמן על איסור עבודה זרה, אלא רק נתכוין להנאה צדדית שנשען עליו בשעת העבירה, ואם זה נחשב כהנאת עצמן אזי שפיר הקשה הרמב"ן דמוכח מהמעשה דנעמן דליכא היתר דהנאת עצמן, דמהגמ' משמע דאילו נעמן היה ישראל הדין היה דיהרג ואל יעבור. אולם הבעה"מ מחדש דגדר הדין דהנאת עצמן היינו דיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה, והמעשה דנעמן לא הוי בכלל הגדר דלהנאת עצמן, ונראה דזוהי כוונתו במש"כ "לפיכך נראה לי בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור".

31 ולפי"ז נמי יש לתרץ את קושיית הרמב"ן על שיטת הבעה"מ מהא דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה, והרי התם אינו עובר כדי לעבור על הדת ואעפ"כ אסור וחל דין יהרג ואל יעבור, ומוכח דליכא היתר דהנאת עצמן בג' עבירות. וי"ל דהבעה"מ סובר שהגדר של הנאת עצמן היינו שיש לו הנאה מעצם העבירה והתם אין ההנאה שמתרפא מעבודה זרה אלא גוף ההנאה היא מזה שמתרפא, והעבודה זרה היא דבר צדדי והיכי תימצי בעלמא ואינו חלק מעצם ההנאה, ולכן ליכא היתר דהנאת עצמן בהאי גוונא.

32 אמנם לכאורה יש להקשות על זה מהא דאיתא בגמ' "הנהו קאווקי ודמוניקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני", ופרש"י בד"ה היכי יהבינן להו וז"ל יום איד היה לפרסיים שנוטלין כומרי עבודה זרה אור מכל בית ובית ומעמידין בבית עבודה זרה שלהם ומתחממין העם כנגדן, והיו נוטלין אף מבית ישראל בעל כרחם, היכי יהבינן להו ולא מסרי נפשייהו אקדושת השם הלא חק עבודה זרה הוא עכ"ל, ולכאורה יש להקשות דהתם עיקר ההנאה היינו שהיתה להם אש גדולה ואור בבית העבודה זרה שלהן, והיינו רק הנאה צדדית שיש להן אור בבית ע"ז שלהן בשעה שעובדים ע"ז, ולמה זה נחשב הנאת עצמן. דלכאורה אין כאן הנאה מעצם העבירה אלא שחלה הנאה צדדית בשעת העבירה. וי"ל דהתם עיקר הנאתם היתה ממה שלקחו אש מהיהודים לצורך עבודה זרה שלהם, ומשו"ה זה נחשב שיש להם הנאה מעצם העבירה, ולכן זה נחשב שפיר גוונא דלהנאת עצמן ומותר.

33 ועוד יתכן לבאר את דברי הבעה"מ שסובר דרק באופן שיש לעכו"ם הנאה והוא שותף בעשיית מעשה העבירה אזי חשיב הנאת עצמן ומותר ולכן דוקא בעריות שהעכו"ם משתתף בעשיית מעשה העבירה הוי הנאת עצמן. משא"כ בציור שיש לעכו"ם הנאה ממעשה העבירה של יהודי שאין העכו"ם משתתף במעשה העבירה לא הוי הנאת עצמן אלא חשיב שמאנסו להעבירו על הדת. ולמשל בציור שהעכו"ם מאנס את ישראל לבוא על הערוה והעכו"ם נהנה שאם יבוא ישראל על הערוה הוא ירויח כסף, וי"ל דבכה"ג ליכא היתר של הנאת עצמן מאחר שאין העכו"ם משתתף במעשה העבירה ואין לו הנאה מעצם מעשה העבירה. ובזה מתורץ קושיית הרמב"ן על הבעה"מ מנעמן דהתם לא השתתף המלך במעשה הכריעה של נעמן לע"ז, ולא הוי הנאת עצמן. וי"ל דבקאווקי ודימוניקי העכו"ם ג"כ השתתפו במעשה ע"ז ונהנו ממה שלקחו את האש ואבוקות מהיהודים לע"ז שלהן ולכן חל היתר דהנאת עצמן.

34 ועיין ברמב"ן במלחמת ה' דף יח. מדפי הרי"ף שהקשה על הבעה"מ וז"ל ממה שלא היה מרדכי כורע ומשתחוה להמן מפני שהיה נעבד והא התם להנאת עצמו ולכבודו היה, ואפי' היה בשעת השמד וע"ז להנאת עצמו מותר הוא מן הדין לפי דברי בעל המאור ז"ל ואף על פי שהוא אמר שאינו יודע בע"ז דרך שיהא להנאת עצמו כדי שיהא מותר הרי אותו מעשה בודאי להנאת עצמו הוא ולא להעבירו ואעפ"כ היה דינו שיהרג ואל יעבור עכ"ל. ונראה דהרמב"ן והבעה"מ נחלקו בגדר של הנאת עצמן, דהרמב"ן סובר דאם לא הכריחו העכו"ם לעבור על העבירה כדי להעבירו על הדת הו"ל הנאת עצמן, ואילו הבעה"מ סובר דבעינן שהעכו"ם ישתתף במעשה העבירה ויש לו הנאה מהמעשה עצמו שעושה כדי שיהיה נחשב הנאת עצמן, ומשו"ה המעשה של המן ומרדכי לא הוי הנאת עצמן ולא היה היתר לכרוע להמן. ולפי ביאור זה י"ל דליכא היתר דהנאת עצמן במתרפאין בעצי אשירה מאחר דהתם אין עכו"ם משתתף במעשה, ורק היכא שהעכו"ם משתתף במעשה ויש לו הנאה מהמעשה עצמו חל היתר דהנאת עצמן.

35 ועוד יתכן לבאר את דברי הבעל המאור דרק בגילוי עריות חל היתר דהנאת עצמן משום דיסוד האיסור בגילוי עריות הוי ההנאה וכדמוכח מהא דאמרינן דהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ומבואר דגוף האיסור בעריות היינו ההנאה, ולכן מתעסק חייב שכן נהנה. וי"ל דאע"פ שבעלמא בעריות כתיב "ונכרתו הנפשות העושות" השווה הכתוב אשה לאיש, דבין האיש ובין האשה נהנין וחייבים כרת, י"ל דהיינו רק היכא דעברו על איסור ביאה בעריות ברצון, אך היכא דעכו"ם מאנס אשה ובא עליה י"ל שההנאה מצטרפת רק למאנס ולא לאשה האנוסה, ולכן חל היתר דהנאת עצמן דהעכו"ם הוא זה שנהנה ואילו האשה הנבעלת אינה נהנית ואינה עוברת באיסור עריות כלל והוי כמעשה של גילוי עריות בלי הנאה כמו משמש באבר מת דלא עבר על איסור עריות. משא"כ באיסור עבודה זרה שאין האיסור תלוי בהנאה י"ל דלא חל ההיתר דלהנאת עצמן. ועיין בחידושי הר"ן פסחים דף כה: ד"ה אף נערה המאורסה בא"ד וז"ל ולפיכך אפשר דאליבא דרבא בנערה לא אמרינן תהרג ואל תעבור אלא היכא שאין האונס מתכוין להנאת עצמו, כגון שאמר לה שתבעל לפלוני שאינו עושה אלא להעביר, ובכה"ג מצי למגרס לרבא תהרג ואל תעבור עכ"ל, ומבואר מדבריו דרק באופן שהעכו"ם עצמו בא עליה חל היתר דלהנאת עצמו משא"כ אם אמר לאשה תבעל לפלוני לא הוי הנאת עצמו אלא להעביר על הדת וחל חיוב דתהרג ואל תעבור. וי"ל דהביאור בדבריו הוא כנ"ל דרק היכא שהעכו"ם מאנס אשה ובא עליה ונהנה מעצם המעשה דגילוי עריות אזי י"ל שההנאה מצטרפת רק למאנס ולא לאשה האנוסה, וחל היתר דהנאת עצמן, דהעכו"ם הוא זה שנהנה ואילו האשה הנבעלת אינה נהנית ואינה עוברת באיסור עריות כלל.

36 ו

37 בענין מי שמסר נפשו להריגה בשאר עבירות בצנעא שלא בשעת השמד לפנים משורת הדין

38 עיין ברמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א וז"ל כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. ובה"ד כתב וז"ל כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו עכ"ל. וכן כתב הרמב"ן במלחמות ה' יח. מדפי הרי"ף דליכא מדת חסידות למסור את הנפש באופן שאין חיוב יהרג ואל יעבור לפנים משורת הדין, דיש איסור להרוג את עצמו דכתיב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. אמנם עיין בכסף משנה פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד שכתב וז"ל אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג עכ"ל. וכן היא שיטת התוס' מס' ע"ז דף כז: ד"ה יכול וז"ל ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי שהיה אצל עובד כוכבים א"ל אכול נבלה ואי לא קטלינא לך א"ל אי בעית למיקטלי קטול ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה עכ"ל. וכן היא שיטת הרא"ש מס' ע"ז פ"ב סימן ט' וז"ל ואם רוצה אדם להחמיר על עצמו ליהרג על שאר עבירות בצינעא רשאי עכ"ל. ונראה דהראשונים נחלקו מהו המתיר של מסירת נפש והריגת עצמו האם המתיר היא חובת קידוש ה' או הקיום של קידוש ה', להרמב"ם חל היתר רק כשיש חיוב קידוש ה', ואילו תוס' במס' ע"ז ועוד ראשונים ס"ל דהקיום של קידוש ה' הוא המתיר, ולכן אף אם אין חיוב של קידוש ה' אם נהרג ולא עבר צדקה יחשב לו דחל קיום של קידוש ה'

39 ועיין בר"ן במס' שבת דף כב: מדפי הרי"ף וז"ל ומקשו הכא אלישע שהיה לו גוף נקי היאך נטלן מראשו והא קי"ל בפ' בן סורר עד: דבשעת הגזרה אפי' אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור. וי"ל דה"מ לעבור על מצות לא תעשה אבל גזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים מותר, ועוד שהן יכולין לבטלה ממנו על כרחו שיניחהו בבית האסורין ותיבטל מאליה הילכך תיבטל ואל יהרג. ואם תאמר אם כן היכי מסר נפשיה ומנח כיון שאינו מחויב בדבר נמצא מתחייב בנפשו יש לומר שאע"פ שאינו מחויב ליהרג על קיומיה אפ"ה רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר שכל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזרה מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה ואמרו בבראשית רבה מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו על התפלה שהיא דרבנן עכ"ל, ומבואר מדברי הר"ן דליכא חיוב דיהרג ואל יעבור בשעת השמד כשגזרו לבטל מצות עשה. ולכאורה זה מתאים למה שביאר רבינו אליבא דהרמב"ם דחל דין מסי"נ וחיוב דקידוש ה' רק היכא שנמנע מלעבור על מעשה איסור שעכו"ם אנס מכריחו לעבור ולא על גזירה לבטל מצות עשה דלא קאעביד מעשה איסור. אולם הר"ן כתב דאעפ"כ אלישע מסר נפשו והניח תפילין משום דאדם רשאי למסור נפשו על מצוה אע"פ שאינו מחוייב ליהרג על קיומה. וסוף דבריו משמע דס"ל כפי שביאר רבינו זצ"ל בדעת שאר הראשונים החולקים על הרמב"ם. ולכאורה צ"ע לפי הרמב"ם דס"ל דאין אדם רשאי למסור נפשו על שאר מצות שבתורה, ואם נהרג ולא עבר הריהו מתחייב בנפשו, א"כ מדוע אלישע בעל כנפים מסר נפשו והניח תפילין. ועיין בלח"מ פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד שתירץ דלהרמב"ם אלישע היה חייב למסור נפשו ומה שהניח תפילין וסיכן את נפשו לא היה רק משום מדת חסידות אלא מעיקר הדין דהרי היה שעת השמד ואף על ביטול מצות עשה חל חיוב דיהרג ואל יעבור, ודלא כדנקט רבינו זצ"ל בדעת הרמב"ם. אמנם עיין בכס"מ פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א דס"ל דחל דין מסי"נ על ביטול מצות עשה. ועיין עוד בכס"מ פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד שהביא דהנימוק"י סובר דאף הרמב"ם מודה שאם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו למיתה אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל לבם, וכן משמע מדברי הש"ך יו"ד סימן קנ"ז ס"ק א' דנקט הכי בדעת הרמב"ם. ובס' בן אברהם על הרמב"ם פ"ה יסוה"ת ה"ד ובעוד אחרונים ציינו דמקורו של הנימוק"י דהרמב"ם ס"ל דבדור פרוץ אדם גדול רשאי למסור נפשו למות על שאר מצות אע"פ שאינו מחוייב הוא מהגמ' הנ"ל דאלישע בעל כנפים שהיה אדם גדול כדמוכח מהא דאירע לו נס והדור היה פרוץ וכדמשמע ממ"ש רש"י שבת דף קל. ד"ה דאמר ר' ינאי דלא מסרו נפשם אלא אלישע לבדו. וכן מבואר מדברי הגר"א ביאור הגר"א ליו"ד סימן קנ"ז ס"ק ג' וז"ל ואלישע בעל כנפים בפ"ד ורפי"ט דשבת ור"ע וריב"ב וכל הרוגי מלכות שמסרו עצמן על מצות פרטיות ואמרינן בשוחר טוב מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הכיתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים מה לך יוצא ליסקל על ששמרתי את השבת מה לך יוצא לישרף על שאכלתי את המצה מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני וכו' והרמב"ם אוסר ומפרש דכל הנ"ל בשעה צריכה לכך וכמ"ש בנ"י בסנהדרין שם עכ"ל..

40 ועיין בנימוקי יוסף דף יח. מדפי הרי"ף שכתב וז"ל וכל היכא דאמרי' יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת השם ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו אבל אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן פסחים דף נג: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם שהרי לאו ע"ז היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה ע"ז היה קדוש השם במה שעשאו ואמרינן נמי במדרש מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמן על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך אפילו בשעת הגזירה כיון שבידם להעביר ולבטלם אלא דאפ"ה היו נהרגין מפני שהיתה השעה צריכה לכך עכ"ל. ונראה דהנמוק"י סובר דאדם גדול רשאי למסור את נפשו אפילו על מצוה קלה דהו"ל כמו עבירה בשעת השמד, דכי היכי דאמרינן בשעת השמד יהרג ואל יעבור אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא עד: ואע"פ שאין בצורת קשירת רצועות הנעלים זה שום קיום דין והלכה, דבשעת השמד חל חיוב יהרג ואל יעבור שלא להיכנע לעכו"ם ולעבור על שום ענין מעניני יהדות, דאם יכנע אפילו בדבר שאינו דין והלכה אלא מלבוש בעלמא אזי זה ישפיע על העם ועל שמירת היהדות, ולכן חל חיוב יהרג ואל יעבור אפילו בערקתא דמסאנא, וכמו כן י"ל באדם גדול דמכיון דכל העם מסתכלין עליו ולומדין ממנו, אם יעבור זה ישפיע על הרבים, ולכן אדם גדול רשאי למסור נפשו כדי לחזק את העם שלא יכנעו וללמד את העם ליראה את ה' ולאהבו בכל לבם. אמנם נראה פשוט דכל ההיתר שהתירו הראשונים למסור את נפשו אע"פ שאינו מחוייב ליהרג היינו רק באופן שמאנסין אותו לעבור עבירה ויש קיום קידוש ה', משא"כ בחולי בודאי אסור לו למסור את נפשו ולהחמיר על עצמו שלא יעבור על עבירה, דבאונס שייך קיום של קידוש ה' שאינו נכנע לעבור עבירה, משא"כ בחולי ליכא קיום של קידוש ה' ואם לא עבר ומסר נפשו למות הרי הוא מתחייב בנפשו.

41 ולכאורה יש עוד נפ"מ בין דין חולה ובין דין אונס, דהקשו התוס' לעיל סא: ד"ה רבא דלרבא דס"ל דהעובד מאהבה ומיראה פטור מ"ט בעבודה זרה יש דין יהרג ואל יעבור והא הו"ל עבודה מיראה. וי"ל עפימש"כ הרמב"ם בספה"מ מצוה ט' וז"ל ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו שלא נשמע אליו, אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אע"פ שלבותינו מאמינים בו יתעלה, וזו היא מצות קידוש ה' המצווים בה בני ישראל בכללם עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דחל חיוב למסור נפשו משום מצות קידוש ה' שלא יחשוב העכו"ם שכפרנו ועבד ע"ז. ונראה דהיינו רק באופן של אונס, דיש מאנס המאנסו לעבוד ע"ז דאע"פ דלבו לשמים ואינו עובד אלא מיראה חל חיוב דיהרג ואל יעבור מדין קידוש ה' שלא יתעה העכו"ם לחשוב שכפר בה', אך בחולה שמתרפא בע"ז י"ל דאם עושה כן מיראה אין חיוב למסור את נפשו, דליכא בזה קיום מצות קידוש ה'.

42 ז

43 שיטת הרמב"ן

44 רמב"ן מלחמות ה' דף יז:- יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר וז"ל אמר הכותב יש לי להשיב ממעשה דרב כהנא דבפ"ק דקדושין דתבעי' ההיא מטרוניתא וסליק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא ומעובדא דר' צדוק נמי דהתם יהרג ואל יעבור ולא מצית למימר לפנים משורת הדין דודאי לא הוה קטיל נפשיה אי לאו דינא הואי שהרי מקרא צווח ואומר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, וכל חכמי ישראל הנהרגים על קדושת השם בשעת הגזירה אי נמי בפרהסיא היא וכו', אלמא לא הוי מסרי נפשייהו לקטלא בלפנים משורת הדין ולא שמענו מדת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו את השבת אלא המזרז משובח והמונע עצמו מתחייב בנפשו.

45 לכאורה צ"ע בראיית הרמב"ן שהוכיח דאין ענין למסור נפשו למיתה לפנים משורת הדין ממה שלא שמענו שתהיה מדת חסידות לחולה שיש בו סכנה למסור נפשו למיתה כדי שלא יחללו עליו את השבת, דמהו הדמיון בין חולה לאנס, דלכאורה ההיתר למסור נפשו לפנים משורת הדין וכגון שלא לעבור על שאר עבירות שבתורה בצנעא היינו רק היכא דאיכא גזירה ואנס המכריחו לעבור, דאזי חל קיום של קידוש ה' במה שמסרב לעבור ואינו נכנע לאנס. משא"כ בחולה אין קיום של קידוש ה' בזה שמוסר את נפשו שלא יחללו עליו את השבת, דלכאורה קיום של קידוש ה' שייך רק כשיש אנס המכריחו לעבור עבירה ומסרב ואינו עובר. ולכאורה יש סימוכים לכך דחלאים ואנס הם ב' דינים נפרדים ממה שהרמב"ם הביא את דיני קידוש ה' כשעומד עכו"ם ומאנס את ישראל לעבור על אחת מכל המצות שבתורה בתחילת פרק ה' מהל' יסוה"ת, ואילו דין חלאים הביא בסוף הפרק ה"ו – ה"ט, ומשמע דהן ב' דינים נפרדים ואין בחלאים קיום של קידוש ה', אלא יסוד הדין הוא שאין היתר של פקוח נפש לעבור על ג' העבירות עיין ברמב"ם פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ז. ומשמע דהרמב"ן חולק על זה, וסובר דאף בחלאים חל קיום של קידוש ה' שלא להתרפאות בג' העבירות, ולכן ס"ד דיש ענין לחולה למסור נפשו שלא לעבור על מצוה שבתורה, דהרמב"ן סובר שאף בחולה שמוסר נפשו שלא לעבור על עבירה מג' העבירות חל קיום של קידוש ה', ומהא דחזינן שאין מדת חסידות לחולה למסור את נפשו למיתה כדי שלא יחללו עליו את השבת מוכח דאף באנס אין ענין למסור את נפשו למיתה לפנים משורת הדין, ואם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

46 רמב"ן מלחמות ה' דף יז:- יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר. בא"ד. וז"ל ועוד דאמרי' לקמן באותו שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ימות ואל תבעל לו ולמ"ד אשת איש הות שפיר דג"ע הות ואסור והא התם להנאת עצמו של בועל היה ואפ"ה אסור אלמא אף להנאת עצמו אסור וא"ת שאני התם דליכא אונסא לאיתתא ומש"ה אסור דאע"ג דאיהו אניס איהי לא אניסא, הא לאו מלתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא דגופיה אי ס"ד שרי להנאת עצמן ה"נ הוה שרו רבנן שהרי בחולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אף על פי שהמחלל אינו אנוס דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי, והרי בעל זה המאור עצמו ז"ל אומר כן שהרי כתב מדקאמרינן ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ש"מ דאפי' מהנאת פורתא בלחוד אמרינן ימות ואל יעבור אלו דבריו הא מכלל שהוא אונס גמור לשניהם, וכיון שזה אונס הוא לגבה שמעינן מינה שג' עבירות האמורות אסורות להנאת עצמן, וכן נמי הא דאמרי' בפסחים בכל מתרפאין חוץ מג"ע וכו' בכה"ג הוא אם העלה לבו טינא וכיון דבכל מתרפאין ש"מ אונס הוא ואפ"ה אין מתרפאין בג"ע ואף על גב דאיכא אונס ולהנאת עצמן עכ"ל.

47 שיטת בעה"מ היא שחל היתר דהנאת עצמן בג"ע, וביארנו דבעה"מ סובר דחל היתר דהנאת עצמן רק בגילוי עריות מכיון דבעריות העכו"ם משתתף במעשה העבירה ויש לו הנאה ממעשה העבירה, ולכן ההנאה מצטרפת אליו ולא לאשה, ולכן אין האשה מחוייבת למסור את נפשה למיתה. ולפי"ז צ"ע דמהי קושיית הרמב"ן על הבעה"מ מהא דקיי"ל דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע דאע"פ שחולה שיש בו סכנה נחשב לאונס מחמת החולי קיי"ל שאסור להתרפאות בג"ע, ומוכח דאע"פ שאינו עובר בג"ע לעבור על הדת אלא להנאת עצמו להתרפאות עדיין אסור וליכא היתר דהנאת עצמן בג"ע, די"ל דחולה שאני דאע"פ שהוא אנוס ליכא אנס המאנסו לעבור ולכן אם עבר ההנאה מצטרפת אל החולה ומשו"ה ליכא היתר דהנאת עצמן, וצ"ע בקושיית הרמב"ן. ונראה דהרמב"ן למד דיסוד שיטת הבעה"מ היא דחל דין יהרג ואל יעבור בג"ע רק באופן שעבר על העבירה בכוונה לעבור על הדת אבל אם לא עבר על העבירה כדי לעבור על הדת אין איסור גילוי עריות, ולכן הרמב"ן הקשה על הבעה"מ מהא דבכל מתרפאין חוץ מג"ע, דבחולה ליכא עבירה כדי לעבור על הדת וא"כ צ"ע לפי הבעל המאור למה אינו מותר להתרפאות בג"ע. אך לפי מה שביארנו קושיית הרמב"ן לא קשיא מידי, דיסוד סברת הבעל המאור היא דהיכא שיש אנס שמשתתף במעשה העבירה ונהנה ממנה אזי ההנאה ומעשה העבירה מתיחסת אליו ולא לאשה ולכן חל היתר של הנאת עצמן, משא"כ בחולה שאין אדם אחר המאנסו לעבור אזי מעשה העבירה מתיחסת לחולה עצמו וליכא היתר של הנאת עצמן. ונראה דהרמב"ן והבעה"מ נחלקו בגדר של הנאת עצמן, דהרמב"ן נקט בדעת הבעל המאור דאם לא הכריחו העכו"ם לעבור על העבירה כדי להעבירו על הדת הו"ל הנאת עצמן, ונראה דכוונת הרמב"ן כשכותב "להנאת עצמן" ר"ל שלא לעבור על הדת. ולכן הקשה הרמב"ן על הבעה"מ דלפי"ז קשה למה אסור להתרפאות בגילוי עריות והרי אינו עובר העבירה כדי לעבור על הדת. ואילו הבעה"מ סובר דהגדר של הנאת עצמן היינו דכשהעכו"ם משתתף במעשה העבירה ויש לו הנאה מהמעשה עצמו אזי חל הנאת עצמן דהאיסור מתיחס אל האנס מפני שנהנה, משא"כ בחולה דאע"פ שהוא אנוס מחמת החולי ליכא אנס ולא חל היתר של הנאת עצמן.

48 רמב"ן מלחמות ה' דף יז:- יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר. בא"ד. ועוד דאמרי' לקמן באותו שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ימות ואל תבעל לו ולמ"ד אשת איש הות שפיר דג"ע הות ואסור והא התם להנאת עצמו של בועל היה ואפ"ה אסור אלמא אף להנאת עצמו אסור, וא"ת שאני התם דליכא אונסא לאיתתא ומש"ה אסור דאע"ג דאיהו אניס איהי לא אניסא, הא לאו מלתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא דגופיה אי ס"ד שרי להנאת עצמן ה"נ הוה שרו רבנן שהרי בחולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אף על פי שהמחלל אינו אנוס דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי.

49 וצ"ב בשקו"ט שברמב"ן. ונראה דהרמב"ן בקושייתו סבר דלפי הבעה"מ המתיר דגילוי עריות בהנאת עצמן הוא שהיה אונס, דבג"ע אין היתר של פקוח נפש, ואפילו היכא דעובר להנאת עצמן ליכא מתיר של פקו"נ דמצד חומר האיסור אין נפ"מ בין כשאנסו לעבור על העבירה להנאת עצמן או לא, ובג"ע ליכא מתיר של פקו"נ מחמת חומר העבירה. ועל כרחך דהבעה"מ סובר דבהנאת עצמן אע"פ שהנאנס עובר על איסור גילוי עריות מכיון שהמאנס מעבירו להנאת עצמן חל מתיר של אונס ואינו חייב ליהרג. והבעה"מ סובר דאונס מהוה חלות מתיר ולא רק פטור עונשין. והקשה עליו הרמב"ן דאם חל היתר דאונס בגילוי עריות להנאת עצמן, א"כ אמאי אמרינן בההוא דנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא דימות ואל תבעל לו, והרי הוי להנאת עצמו, ודחה הרמב"ן די"ל דהבעל המאור סובר דאפילו אי נימא דאונס מהוה מתיר אין ההיתר חל אלא רק למי שחייו בסכנה, ובההוא שנתן עיניו באשה ונטה למות האיש הוא האנוס ולא האשה, והיאך נתיר לה שתבעל ותעבור על איסור גילוי עריות כדי להציל את האיש שחולה ונוטה למות, והרי אין ההיתר של אונס חל לאדם אחר אלא רק למי שחייו בסכנה. דבשלמא אם ההיתר חל משום פקוח נפש אזי חל היתר אף לאדם אחר שאין חייו בסכנה לעבור על איסור כדי להציל חיי חבירו שנמצא בסכנה, וכגון אם יש חולה שיש בו סכנה שמותר לאדם אחר לחלל שבת כדי להציל נפש חבירו, אך מצד המתיר של אונס אין ההיתר חל אלא למי שהוא אנוס דחייו בסכנה. והרמב"ן שוב דחה סברא זו, וז"ל וז"ל הא לאו מלתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא דגופיה אי ס"ד שרי להנאת עצמן ה"נ הוה שרו רבנן שהרי בחולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אף על פי שהמחלל אינו אנוס דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי עכ"ל. ויש להסתפק בכוונת הרמב"ן דיש לפרש שהרמב"ן סובר דבאמת אליבא דהבעל המאור ההיתר בג"ע להנאת עצמן הוא משום פקו"נ, ולכן חל היתר אף למי שאין חייו בסכנה לעבור כדי להציל את נפש חבירו, או"ד יתכן לפרש דאף למסקנא סובר הרמב"ן שלפי הבעל המאור אונס הוי המתיר, אלא דילפינן מפקו"נ דאף באונס חל היתר לאדם אחר להציל את מי שנפשו בסכנה מדין אונס. ויל"ע מה הדין היכא דיש אנס שמאיים על יהודי א' שאם לא יעבור על העבירה אזי הוא יהרוג את אחיו, דלכאורה מצד פקו"נ חל היתר, דההיתר של פקו"נ מתיר לעבור על איסור להצלת נפש אחת מישראל. אך יש לעיין האם חל היתר אף מדין אונס או לא, דיתכן שההיתר של אונס חל רק למי שחייו בסכנה או"ד י"ל דחל מתיר של אונס אף לאדם אחר שמציל את חיי חבירו שחייו הם בסכנה. ויש להסתפק בכוונת הרמב"ן שכתב "שהרי בחולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אף על פי שהמחלל אינו אנוס דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי", האם כוונתו שפקו"נ הוי המתיר או"ד דאונס מהוה מתיר אף למי שאין חייו בסכנה.

50 עוד יש להעיר דמקושיית הרמב"ן מבואר דנקט דאליבא דבעה"מ אונס הוי מתיר בג"ע, ואין אונס חלות פטור עונשין בעלמא, דהרי הרמב"ן הקשה דלמה ס"ד שיהיה מותר לה לעמוד לפניו ערומה להנאת עצמו והרי היא אינה בסכנה ולא יחול המתיר של אונס עבורה, ומתרץ הרמב"ן "דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי" והרי הרמב"ן לא מיירי לענין עונשין אלא לענין חלות היתר ועל כרחך דס"ל דאונס מהוה חלות מתיר ואינו רק חלות פטור עונשין.

51 רמב"ן מלחמות ה' דף יז:- יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר. בא"ד. תדע שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קדוש השם נאסרו לפיכך אף על פי שאינו מתכוין להעבירו אסור אבל שאר העבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן דהא ליכא משום קדוש השם.

52 הרמב"ן מבאר דיש חילוק בין המחייב של יהרג ואל יעבור בג' עבירות לבין המחייב דיהרג וא"י בשאר עבירות שבתורה בפרהסיא, דבג' עבירות המחייב של יהרג ואל יעבור הוא חומר העבירה, דמחמת חומר האיסור לא חל המתיר של פקוח נפש וממילא חל דין שיהרג וא"י. ולפי"ז ליכא חילוק בין אם עובר להנאת עצמן או לא דמצד חומר האיסור של גילוי עריות אין נפ"מ בין אם עבר כדי לעבור על הדת או שלא עבר בכוונה לעבור על הדת דלפי הרמב"ן הגדר של הנאת עצמן היינו שלא עבר על העבירה כדי לעבור על הדת, אלא עבר לצורך אחר. משא"כ בשאר עבירות חל מתיר של פקו"נ, אלא דבפרהסיא חל מחייב של קידוש ה' שאם יעבור על העבירה בפרהסיא יהיה חילול ה', ומשו"ה חל בשאר עבירות בפרהסיא היתר של הנאת עצמן, דבכה"ג שעבר להנאת עצמו ליכא חילול ה' וליכא המחייב של קידוש ה' שיהרג ולא יעבור. וי"ל דהבעל המאור סובר דבהנאת עצמן פקע האיסור של ג"ע, דמכיון שהעכו"ם האנס משתתף במעשה העבירה ונהנה ממעשה העבירה לכן המעשה דג"ע מתיחס אליו ולא לאשה, ולא בעי ההיתר של פקו"נ, ולכן סובר הבעה"מ דשפיר חל היתר של הנאת עצמן בגילוי עריות.

53 רמב"ן מלחמות ה' בא"ד. דף יח. מדפי הרי"ף וז"ל והא דאמרי' גבי אסתר דלהנאת עצמן מותר משום דלאו ג"ע הוא וכדאקשינן בגמ' והא אסתר פרהסיא הואי ולא אקשי ג"ע הואי משום דלא מיקרי ג"ע אלא בנערה המאורסה שזנתה א"נ אשת איש, אבל נכרי הבא על בת ישראל לא מיקרי ג"ע דלאו מיתות ולא חייבי כריתות נינהו לא אתיא מנערה המאורסה דקרא וחייבי לאוין כדמפורש בשמעתא לעיל, מיהו מעובדא דאמרי' לעיל מסתברא דישראל הבא על הנכרית מיקרי ג"ע משום דקנאין פוגעין בו וה"ל כחייבי מיתות דשייך בהו מיתה וכרת כדאיתא לקמן במכילתין אבל הנבעלת מן הנכרי אין פוגעין בה קנאין, ובפ' אין מעמידין אמרי' דבזנות בית דינו של שם גזרו ולא משכח ליה קרא אחרינא לאיסורא וכל אותו מעשה דרך זנות היה שהרי מקבץ הכל ובועל, וא"ת שהיה לאסתר דרך חתנות אין חתנות באונס ואף החתנות עצמו ושאר עבירות הוא ולאו ג"ע הוא כדפרישית, והטעם שבן שפחה ונכרית כמוה והוא מוליד בן לע"ז אבל נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א כדאיתא בפ' החולץ ולפיכך אין קנאין פוגעין בה עכ"ל.

54 הרמב"ן סובר דנכרי הבא על בת ישראל לא מיקרי גילוי עריות דלא הוי חייבי מיתות או חייבי כריתות, ואילו ישראל הבא על הנכרית מכיון דקנאין פוגעין בו הוי כחייבי מיתות וכרת והוי גילוי עריות. ומבואר דהרמב"ן סובר דהגדר של גילוי עריות לענין יהרג ואל יעבור תלוי על העונש דחייבי מיתות וחייבי כריתות דהוי ג"ע, משא"כ חייבי לאווין לא הוי ג"ע לענין חיוב קידוש ה'. ויל"ע לפי הרמב"ן האם חיוב קידוש ה' בג"ע תלוי באי תפיסת קידושין וחלות דין ממזרות שחל בחייבי מיתות ב"ד וכרת או רק בעונש דחייבי מיתות וחייבי כריתות, ונפ"מ לענין האם יש חיוב יהרג וא"י בבועל נדה או לא, דהוי חייבי כריתות אך אין בה חלות ממזרות ואי תפיסת קידושין.

55 והנה הרמב"ן כתב דהנבעלת לנכרי אין קנאין פוגעין בה ולא הוי ג"ע, משא"כ ישראל הבא על הנכרית קנאין פוגעין בו ומיקרי גילוי עריות, והרמב"ן נימק דהטעם בזה משום שבן נכרית הוי נכרי כמוה והבועל כותית הוליד בן לע"ז, משא"כ נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר. ועיין ברמב"ם פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"ז בנוגע להבועל כותית דקיי"ל דקנאין פוגעין בו, שכתב וז"ל עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה' עכ"ל. ונראה דהרמב"ן סובר דמשו"ה הבועל כותית הוי בכלל גילוי עריות משא"כ הנבעלת לכותי דאין קנאין פוגעין בה אינה בכלל ג"ע.

56 רמב"ן מלחמות ה'. בא"ד. ונ"ל דמאן דגריס באגדה דאסתר אשת איש הואי כדאמרי' שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי ודריש כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך סבר לה כאביי וטעמא דקרקע עולם דההוא טעמא שייך אפי' באשת איש עכ"ל.

57 ועיין בחידושי הר"ן דף עד: ד"ה והא אסתר פרהסיא הויא שכתב וז"ל ולמ"ד דאסתר היתה אשת מרדכי ואיכא עריות וכו' ולמאן דס"ל דאשת איש הנבעלת לכותי איכא איסורא דאורייתא ע"כ נאמר דמאן דמקשה ס"ל דלאו אשת איש הואי אלא ותהי לו לבת ממש, ובת ישראל הנבעלת לכותי לית ביה איסורא דאורייתא אלא דב"ד של שם גזרו עליה ואיכא איסורא דרבנן וכיון דהוית מצות דרבנן והויא פרהסיא הוה לה לאסתר למסור נפשה עליה. ותירץ אביי דאסתר קרקע עולם היתה, כלומר שלא עשתה שום מעשה וכיון דלא עבדה שום מעשה ואפילו היתה ערוה ממש דאורייתא אין לה למסור את עצמה למיתה שאחר שאפשר לאנוס אותה בעל כרחה ולעשות בה מעשה מה תועיל אם מוסרת עצמה להריגה הרי לא יהרגוה אלא שיעשו בה מעשה בעל כרחה, וכשהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ה"נ הוה להו לאקשויי והא אסתר ג"ע הואי אלא דלא פסיקא להו אם היתה אשת איש אם לאו ולרווחה דמילתא קא מקשו פרהסיא הואי עכ"ל. ויתכן דאף הרמב"ן סובר כהר"ן דאביי מתרץ דאפילו אם אסתר היתה אשת איש והוי ג"ע מ"מ חל היתר דקרקע עולם היתה, כלומר דמכיון שאחשורוש היה יכול לכופה ולבעול אותה בעל כרחה ואפילו אם היא היתה מוסרת את עצמה להריגה אזי ליכא חיוב דיהרג ואל יעבור, ואף אם אסתר הלכה בקום ועשה ולא נלקחה בעל כרחה ונאנסה חל היתר דקרקע עולם, דמכיון שאחשורוש היה יכול לבעול אותה בעל כרחה הביאה נחשבת כמעשה בעל כרחה וכעבירה בשב ואל תעשה.

58 רמב"ן מלחמות ה' בא"ד. וז"ל ונ"ל דמאן דגריס באגדה דאסתר אשת איש הואי כדאמרי' שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי ודריש כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך סבר לה כאביי וטעמא דקרקע עולם דההוא טעמא שייך אפי' באשת איש, אבל רבא דפריש משום הנאתן ליתיה לטעמא אלא בשאר עבירות דפרהסיא, ובגמ' לא דייקינן בה באישות כלל דלא מסיימא לן ולא סבירא לן אגדתא דרב ירמיה בר אבא דהתם עכ"ל.

59 הרמב"ן מפרש דאביי ורבא נחלקו בדין קרקע עולם דאביי סובר דקרקע עולם מהוה מתיר בין לענין ג"ע ובין לענין חיוב קידוש ה' בפרהסיא. ואילו רבא חולק על הדרשה דאסתר אשת איש היתה וסובר שפנויה היתה והוי כשאר עבירות בפרהסיא דהמחייב הוא קידוש ה' ובזה חל המתיר דהנאת עצמן. אך אליבא דרבא קרקע עולם לא מהוה היתר להפקיע דין יהרג ואל יעבור מצד גילוי עריות, ודלא כאביי. וקיי"ל כרבא דהלכתא כאביי ביע"ל כגא"ם, וא"כ להלכה ליכא מתיר דקרקע עולם לענין ג"ע, ולפי"ז י"ל דאם אנס מאנס אשת איש לבועלה בצנעא ואם לא תבעל יהרגנה, תהרג ואל תעבור דאין מתיר של קרקע עולם. אמנם עיין בתוס' ד"ה והא שכתבו וז"ל והא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייב' למסור עצמה משום עריות דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה, וכו' אבל לענין חלול השם משום פרהסיא לא ס"ד דמהני טעמא דקרקע עולם עכ"ל. ומבואר דשיטת התוס' היא דבין אביי ובין רבא מודים דקרקע עולם מועיל לגבי ג"ע ולכן לא הקשה הגמ' והא אסתר ג"ע היתה דפשיטא שלא היתה מחוייבת למסור נפשה דקרקע עולם היתה, והגמ' רק נסתפקה לענין האם מועיל הטעם דקרקע עולם לגבי חיוב קידוש ה' בפרהסיא, דאביי סובר דמועיל הטעם דקרקע עולם דליכא חיוב יהרג וא"י משום קידוש ה', ואילו רבא ס"ל דאפילו אי קרקע עולם לא מהוה מתיר לענין שאר עבירות בפרהסיא מ"מ חל מתיר דהנאת עצמן. ואליבא דתוס' לכו"ע חל היתר של קרקע עולם בגילוי עריות.

60 ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ב וז"ל במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד עכ"ל. והנה הרמב"ם מיירי לענין חיוב יהרג ואל יעבור בשאר מצות בפרהסיא דחל היתר דלהנאת עצמן, וצ"ב במש"כ "או אנס אשה לבועלה", אי מיירי דאנס פנויה בת ישראל ומשו"ה הוי כשאר עבירות ועיין בלח"מ שם ובכס"מ ה"א ושאר מפרשים על הרמב"ם, אך אם נפרש דמיירי באשת איש צ"ע דהא הוי ג"ע דיהרג ואל יעבור. וי"ל דהרמב"ם סובר דדין יהרג ואל יעבור דג"ע חל רק באיש דקעביד מעשה, משא"כ באשה שהיא קרקע עולם. ולפי"ז יוצא דלפי הרמב"ם קרקע עולם הוי מתיר לגבי חיוב יהרג ואל יעבור דג"ע אבל אינו מועיל לגבי חיוב יהרג וא"י בשאר עבירות בפרהסיא, ובנוגע לחיוב יהרג ואל יעבור מחמת עבירה בפרהסיא פסק הרמב"ם כרבא דיש היתר דהנאת עצמן. וצ"ב להרמב"ם ביסוד המחלוקת שבין אביי ורבא, דאביי ס"ל דקרקע עולם הוי סברא להתיר בין בגילוי עריות ובין מצות קידוש ה' בפרהסיא, ואילו רבא סובר דקרקע עולם מועיל רק לענין ג"ע בלבד אך לא לגבי חיוב יהרג וא"י בעבירות בפרהסיא.

61 וי"ל דרבא סובר דקרקע עולם הוי סברא לגבי חומר האיסור, דאם חומר האיסור הוא המחייב של קידוש ה' י"ל דהיינו רק באופן שעובר על האיסור בקום ועשה, אך כשעובר על העבירה בשב ואל תעשה זוהי גריעותא בחומר מעשה העבירה ובחומר האיסור, ולכן חל היתר שאינו מחוייב למסור את נפשו. ונראה דזוהי סברא לומר שחל המתיר של קרקע עולם רק בנוגע לחיוב יהרג וא"י דג' עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד, דבג' עבירות עצם האיסור הוא המחייב של מסי"נ וקידוש ה' ולכן אם עבר על האיסור בשב ואל תעשה קרקע עולם דיש גריעותא בחומר האיסור אזי אינו מחוייב למסור את נפשו. משא"כ אם המחייב הוי קידוש ה' וחילול ה' וכגון בשאר עבירות בפרהסיא, י"ל דאין נפ"מ בין אם עבר עבירה בפרהסיא בשב וא"ת או שעבר בקום ועשה, דעבירה בפרהסיא מהוה חילול ה' וחל מחייב של קידוש ה', ואין חילוק בין אם עבר על העבירה בשב ואל תעשה או בקום ועשה. משא"כ אביי סובר דקרקע עולם מועיל אף לגבי חיוב יהרג ואל יעבור בשאר עבירות בפרהסיא, דס"ל דחיוב מסי"נ של קידוש ה' אינו אלא כשעובר בקום ועשה ולא בעבירה בשב ואל תעשה.

62 רמב"ן מלחמות ה' דף יח. מדפי הרי"ף בא"ד. וז"ל וקאקי ודמונקי שאר עבירות נינהו ואין איסורן משום לאוי ע"ז אלא משאר חייבי לאוין שבתורה הן משום ולפני עור לא תתן מכשול כדתנן להשאילן ולשאול מהם שהרי לא עבדו הן עצמן ולא נהנו מע"ז בכלום אלא דפרהסיא הואי עכ"ל.

63 ונראה דהבעל המאור חולק על הרמב"ן וסובר דלפני עור דע"ז הוי אבזרייהו דעבודה זרה, ומשו"ה קאווקי ודמוניקי הוי אבזרייהו דע"ז, וחל דין יהרג ואל יעבור אף באבזרייהו דע"ז, ומזה דמותר ליתן להם קאווקי ודימוניקי מוכח דחל היתר דהנאת עצמן אף בע"ז, ומשו"ה הביא הבעה"מ הוכחה מהדין דקוואקי ודימוניקי דחל היתר דהנאת עצמן אף בעבודה זרה שכתב וז"ל והני מילי כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי שרי, דהא אסתר ג"ע הואי ופרהסיא הואי ואפ"ה מותר להנאת עצמן, וכו' וכן נמי קואקי ודמינקי דיהבי' להו דפלחי בהו לבי נורא שהוא בית ע"ז שרי להנאת עצמן עכ"ל.

64 ועיין בגמ' לעיל דף ז. "דאמר רבי תנחום בר חנילאי לא נאמר מקרא זה ובוצע ברך נאץ ה' אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה, אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר ראה חור שזבוח לפניו, אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ולא הויא להו תקנתא לעולם, מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה", ופרש"י בד"ה אלא כנגד מעשה העגל וז"ל שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו, והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל עכ"ל. ולכאורה מבואר בגמ' שאהרן חטא בזה שעשה את העגל כדי להציל את נפשו שלא יהרגוהו כמו שהרגו את חור, וצ"ע דלכאורה עשיית העגל היא רק עבירה של לפני עור לא תתן מכשול, ולפני עור הוי איסור בעלמא ואין בו חיוב דיהרג ואל יעבור. ומשמע דלפני עור דעבודה זרה הוי אבזרייהו דעבודה זרה וחל בזה דין יהרג ואל יעבור, וכשיטת הבעל המאור בסוגיין. ומשמע דלפני עור של עבירה מסוימת חשיב כאותה העבירה עצמה ואינו רק איסור כללי בעלמא, וכל החומרות של אותה עבירה המסוימת חלין אף באיסור לפני עור של אותה עבירה, ולכן חל דין יהרג ואל יעבור בלפני עור דעבודה זרה.

65 גמ'. בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם אמר אביי, תא שמע שבע מצות נצטוו בני נח ואם איתא תמני הויין אמר ליה רבא אינהו וכל אבזרייהו.

66 יש לעיין האם הספק שבגמ' אי ב"נ מצווה על קידוש ה' היינו רק בנוגע לג' עבירות ע"ז, ג"ע ושפ"ד שישראל מחוייב ליהרג ולא לעבור עליהן או"ד דחל דין יהרג וא"י בכל ז' מצוות בני נח. ועיין ברמב"ם פ"י מהל' מלכים ה"ב וז"ל בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם עכ"ל. ומלשון הרמב"ם "בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד", משמע דאי ב"נ היה מצווה על קידוש ה' אזי היה חל דין יהרג וא"י בכל הז' מצות ולא רק בג' עבירות. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' דף יח. מדפי הרי"ף שכתב וז"ל אלא שגר תושב כל בצנעא אפי' בע"ז וג"ע יעבור ואל יהרג, ולא החמירה בהם תורה בע"ז וג"ע יותר משאר שלהן, שאין להם מקרא מן התורה בזה ולא כתיבי בה קראי, אבל על קדושת השם בפרהסיא שהוא דבר הנוהג בכל המצוות נצטוו והיינו דאמרי' לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא עכ"ל. ומבואר מהרמב"ן דהתורה לא חילקה בב"נ בין ע"ז וג"ע לשאר מצוות ב"נ ובכל ז' המצות אין חיוב קידוש ה' בצנעא, ומשמע דאי היה מחוייב ב"נ בקידוש ה' בפרהסיא אזי היה חל חיוב יהרג וא"י בכל ז' מצוות ב"נ. ונראה לבאר דהסברא לומר דהחיוב של יהרג וא"י חל רק בג' עבירות היינו מפאת חומר העבירה דהנך עבירות חמורות ואין בהם היתר דפקו"נ, אך י"ל דכ"ז לגבי ישראל דיש חילוק לישראל בין חומר העבירה של ג' העבירות לבין שאר העבירות שבתורה, משא"כ בב"נ דאזהרתן זו היא מיתתן וחייב מיתת סייף בכל ז' מצוות ואין חילוק בין ע"ז ג"ע ושפ"ד לבין שאר מצוות ב"נ, אזי אין סברא לומר שאם ב"נ נצטוו על קידוש ה' היינו רק בג' עבירות, והספק שבגמ' אי ב"נ מצווה על קידוש ה' או לא היינו בנוגע לכל ז' מצוות ב"נ.

67 ועוד יש להעיר דמלשון הרמב"ם פ"י מהל' מלכים ה"ב שכתב וז"ל בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם, ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות עכ"ל, משמע דמותר לב"נ לעבור אף על איסור שפכ"ד לפי שאינן מצווין על קידוש ה'. ועיין במל"מ שנקט דאסור לב"נ לעבור על שפיכות דמים ויהרג וא"י מאחר דשפכ"ד נלמד מסברא דמאי חזית. וי"ל דהסברא דמאי חזית מפקיע את המתיר של פקו"נ, והטעם שב"נ שנאנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור ואפילו על שפי"ד הוא משום דהרמב"ם סובר דלגבי ב"נ אונס מהוה חלות דין מתיר ולא רק פטור עונשין. משא"כ לגבי ישראל אונס הוי חלות פטור מעונשין בלבד, אמנם שפיר חל מעשה עבירה באונס ומשו"ה חל דין דיהרג ואל יעבור אף כשאנסוה לעבור.

9 רש"י על סנהדרין פתח ↗

11 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה אֲבָל בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר אֲפִלּוּ עַל אַחַת מִשְּׁאָר מִצְוֹת בֵּין נֶאֱנָס בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין נֶאֱנָס בֵּינוֹ לְבֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים:

18 עבודת המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בי"ד עונש הראוי לו. רבותינו האחרונים ז"ל נתקשו טובא שדבריו סותרים למ"ש בה"ד דאם עבר ולא נהרג אין עונשין אותו בי"ד וכאן בעבר ונתרפא מחמת אונס חולי כתב דעונשין אותו בי"ד ועי' פר"ח ומרכבת המשנה ועי' חמדת שלמה השיגם, והנה דעת האחרונים ז"ל, דשאני התם דהעכו"ם אונסו לעבור, משא"כ הכא שאין אונס לעבור אלא שהוא מתרפא עי"ז ואין זה אונס, ולפי"ז אם העכו"ם בא להורגו מחמת איזה דבר אחר, וע"י המרתו לעכו"ם יוכל להנצל מזה אין זה אונס כלל. והרב משנת חכמים בפתיחתו להל' עכו"ם מסתפק בזה ועי' ביו"ד סי' קע"ט לענין חובר חבר להצלת נפשו דשרי, ונראה להסביר עוד ע"פ הדין בב"ק ס' דאסור להציל עצמו בממון חבירו ועי' רא"ש שם דבאמת מותר להציל עצמו בממון חבירו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא דמחויב לשלם, ועי' חו"מ סי' שפ"ח החילוק בין אם בא האונס בשביל עצמו דאז מחויב לשלם אבל אם בא האונס בשביל חבירו פטור מלשלם, והנה באם עבר ולא נהרג דלעיל הרי בא עליו האונס בשביל התורה דהא אונסין אותו לעבור על דין תורה ולהכי שפיר אם עבר ולא נאנס פטור, אבל ברפואה דהאונס מגיע לו מצד עצמו אלא דהוא רוצה להציל עצמו בע"ז וג"ע ולהכי שפיר חייב דהא אין האונס מצד התורה והוא ישר. והדבר מבואר עוד יותר ע"פ מ"ש הב"י בחו"מ סי' ר"ה גבי סיקריקין דאע"ג דמתנה באונס לא הוי מתנה מ"מ בסיקריקין בהרוגי מלחמה כיון דאינו אונסו על השדה אלא אונסו בהריגה והוא נותן לו את השדה מעצמו בכדי להציל עצמו הוי מתנה עי"ש. ולפי"ז החילוק בין שני הדינים מבואר יפה מאד והאמת נראה דחולי לא מקרי אונס כלל לענין זה, ופקו"נ דשרי רחמנא לאו משום לתא דאונס הוא שהרי גם מצוה איכא וגם אחרים מחויבים לפקוח נפשו, ותדע לך, שהרי בחולי אי לאו דגלי קרא ורפא ירפא לא היה ניתן רשות לרופא לרפאות הרי דלא מקרי אונס ודין דמתרפאין בכל האיסורין הרי הוי גם מצוה, ואינו רשאי להחמיר על עצמו אפילו למאן דס"ל דבאונס שאר עבירות רשאי להחמיר וכמו שמבואר לקמן ואין להאריך. אבל מקור דברי רבנו בזה אינו מבואר, שבי"ד עונשין ע"ז, ועי' במדרש רבה שמות פט"ז שאביא להלן ושם מבואר הואיל וכל מי ששופך דם האדם דמו ישפך היאך יכול החולה להתרפאות משפיכות דמים וה"ה לאינך אבל אין שום הכרח מזה דבי"ד עונשין בעונש הראוי לו. ונראה שמקור דברי רבנו הוא בירושלמי שבת פ' שמונה שרצים ה"ד, דאמרו שם בכל מתרפאין חוץ מעכו"ם גילוי עריות ושפיכות דמים א"ר הונא מתניתא אמרה כן שאין מתרפאין מגלוי עריות, ותני כן, לפיכך הותר מכלל שבת, ולא הותר מכלל נערה המאורסה, הותר מכלל שבת ולא להתרפאות, ודכוותה לא הותר מכלל נערה המאורסה אפילו להתרפאות, והוא ברייתא בתורת כהנים פרשת ויקרא פ"א דחובה כשהוא אומר מכל מצות ה' לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת ובשבת מה שאין בנערה המאורסה שבת הותרה מכללה וכו' ונערה המאורסה לא הותרה מכללה, וכיון דהא דלא הותר מכללה מוקים לה בירושלמי גם על להתרפאות אם כן מבואר להדיא דעונשין בי"ד על כך דכיון דלא הותר מכללה ממילא באיסורה קאי ובעונשה דאי נימא דליכא עונש א"כ הרי הותרה מכללה לענין עונש עכ"פ. ועדיין אפשר לומר דאין זה מוכרח כ"כ דהנה לעיל מינה אמרו בתו"כ שם מה עבודה זרה מיוחדת שמשנאסרה לא הותרה ולא הותר מכללה וחייבין עליה מיתת בי"ד וכו' אף אני איני מרבה אלא כיוצא בו, ומה אני מרבה זכור ובהמה וכו' הזכור לא עשה בו קטן כגדול והבהמה עשאו בה קטנה כגדולה והקשה הראב"ד ז"ל בפירושו וא"ת כיון דיש חילוק בזכור בין קטן לגדול שיש ממנו חייב ויש ממנו פטור הרי הותרה מכללה ואינו דומה לע"ז, והרי הוא כשבת שהותרה במקדש, לא דמי התם היתר גמור הוא במקדש, אבל זכור קטן אע"פ שאינו נסקל על ידו מכלל לאו לא נפיק או מלא יהיה קדש או מלא תשכב עם זכר ובע"ז איכא מידי דלא מחייב עליה אלא לאו בעלמא או עשה כגון מגדף ומנשך בלאו, ונתיצת אבני מזבחותם בעשה אבל היתר לא משכחת לה, ולפי"ז הרי אפשר דגם כאן אין בי"ד עונשין עונש הראוי אלא דמ"מ הרי בודאי איכא איסורא ועבר על לאו אלא שאינו נענש משום דהוא עושה כן מחמת אונס. והנה שם בירושלמי איתא א"ר חנינה מתניתין אמרה כן שאין מתרפאין משפיכות דמים דתנינן תמן יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, והנה הרי ברור שכשם שאחר ההורג את מי שיצא רובו חייב עליו אם כלו חדשיו ה"ה האשה גופה שעשתה כן, אף שהיא מתרפאת ע"י כך. והנה ראיתי להגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל בספרו שיצא זה עתה לאור שהביא מקור דברי רבינו מירושלמי פ"ב דע"ז דאחר שהביא שם דאין מתרפאין משפיכות דמים מהא דתנינן יצא רובו אין נוגעין בו כנ"ל איתא שם עכו"ם בעכו"ם, עכו"ם בישראל חייב, ישראל בעכו"ם פטור, וסובר הגאון הנ"ל דקאי על דין רפוי בשפיכות דמים ואמר דעכו"ם בעכו"ם חייב ודוקא ישראל בעכו"ם פטור הרי דישראל בישראל חייב ורבותא דעכו"ם שאינו מצווה על קידוש השם, והנה מלבד שמבארי הירושלמי לא פרשו כן הנה באמת דבר זה תלוי בגרסאות, דהרי בירושלמי שבת שהבאנו איתא תני עכו"ם בישראל אסור ישראל בעכו"ם מותר וא"כ א"א לומר כמ"ש הגאון ז"ל. אמנם יש להעיר עוד מקור לזה מעובדא דתוספתא חולין והובא בגמ' דע"ז כ"ז ב' מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר"י וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו ר"י אשריך בן דמא וכו' ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש, ופריך שם הא איהו נמי חויא טרקיה ומשני חויא דרבנן דלית ליה אסותא עי"ש. ולכאורה צע"ג דאם עבר על קידוש השם דאוריתא אינו נענש משום שעבר באונס אלא שעבר על עשה דונקדשתי ועל לאו דלא תחללו ואיך אפשר דבאיסור דרבנן באיסור רפוי מן המינים יענש בנשיכת נחש דלית ליה אסותא, ועל כרחך משום דעושה כן לרפואתו וחייב מיתה בעושה כן בג' עבירות ושפיר חייב מיתה גם בעובר על הדרבנן שאין מתרפאין מהם ויש לפלפל בזה ואכ"מ. ושארי הגאון רא"צ קאמאי נ"י הראה לי מקור לדברי רבנו מהא דגרסינן בשבועות ז' ב', ת"ר וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל יש לי בענין זה להביא שלש טומאות טומאת עבודה זרה וטומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים וכו' יכול על ג' טומאות הללו יהא שעיר מכפר ת"ל מטומאות בני ישראל ולא כל טומאות וכו' הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו, ופריך עלה בגמ' האי ע"ז היכי דמי אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר קרבן הוא ומוקי לה במזיד ולא אתרו בשוגג ולא אתודע ליה, וכן מוקי בג"ע ושפ"ד שם, ולכאורה קשה דלמה לא מוקי בעבר על ג' עבירות אלו באונס שעבר ולא נהרג, והרי אף שעבר באיסור מ"מ אינו חייב מיתה ולא מלקות ולא קרבן ועל זה שעיר מכפר ולמה צריך לאוקמי במזיד ולא אתרו ביה, ועל כרחך צ"ל דבעבר באונס גם טומאה ליכא ואינו נכנס כלל בגדר מטומאות בני ישראל, ולפי"ז הלא יפלא לר' ישמעאל דיליף פקוח נפש שדוחה את השבת מקרא דאם במחתרת ימצא הגנב ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפ"ד מטמא את הארץ וכו' ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת הרי מבואר דבבא להציל עצמו ולהתרפאות ע"י ג' עבירות יש כאן לתא דטומאה שהרי א"א לומר שהכונה על שפ"ד בכלל שהיא מטמא את הארץ, כיון דכאן ליכא טומאה וא"כ קשה למה לא מוקי הך בריתא בעובר על ג' עבירות כדי להתרפאות דיש כאן טומאה ואי נימא דאינו חייב מיתה ומלקות כמו בעבר באונס, הרי חיוב מיתה וקרבן ליכא וטומאה איכא ולמה בעי לאוקמי במזיד ולא אתרו ועל כרחך מוכרח לומר דאם מתרפא בג' עבירות כיון דאיכא טומאה ה"ה נמי דעונשין עליהן בי"ד עונש הראוי דלא דמי לעבר ולא נהרג דשם ליכא גם לתא דטומאה ובלהתרפאות איכא אונס ואיכא טומאה ואיכא גם חיוב מיתה, ולהכי אוקי במזיד ולא אתרו והוא דבר נחמד אף שהוא מחודד.

19 שמות רבה פתח ↗

מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה ל, טו: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, תְּנִינַן בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כֵּיצַד שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם בּוֹא וַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, אַל יִשְׁמַע לָהֶן, שֶׁכֵּן כְּתִיב בראשית ט, ו: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, הוֹאִיל וְכָל מִי שֶׁהוּא שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, הֵיאַךְ יָכוֹל הַחוֹלֶה לְהִתְרַפּאוֹת בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. גִּלּוּי עֲרָיוֹת כֵּיצַד, אִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם עֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, לֹא יִשְׁמַע לָהֶן, שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לַעֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת, אַתָּה מוֹצֵא שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת סְמוּכוֹת, פָּרָשַׁת נָזִיר וּפָרָשַׁת סוֹטָה, הַנָּזִיר נוֹדֵר שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָדַרְתָּ שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן כְּדֵי לְהַרְחִיק עַצְמְךָ מִן הָעֲבֵרָה, אַל תֹּאמַר הֲרֵינִי אוֹכֵל עֲנָבִים וְאֵין לִי עָווֹן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְנָדַרְתָּ מִן הַיַּיִן הֲרֵינִי מְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא תֶחֱטָא לְפָנַי, אָמַר לְמשֶׁה לַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל הִלְכוֹת נְזִירוּת, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ו, ב ד: אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר וגו' מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, וְכֵיוָן שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ הֲרֵי הוּא כְּמַלְאָךְ. במדבר ו, ח: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדוֹשׁ הוּא לַה', כְּמָה דְאַתְּ אָמַר דניאל ד, י: וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ. וְכֵן הָאִשָּׁה נִקְרֵאת גֶּפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קכח, ג: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תֹּאמַר הוֹאִיל וְאָסוּר לִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִשָּׁה הֲרֵינִי תוֹפְשָׂהּ וְאֵין לִי עָווֹן אוֹ שֶׁאֲנִי מְגַפְּפָהּ וְאֵין לִי עָווֹן, אֲנִי נוֹשְׁקָהּ וְאֵין לִי עָווֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁאִם נָדַר נָזִיר שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן אָסוּר לֶאֱכֹל עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים וּמִשְׁרַת עֲנָבִים וְכָל הַיּוֹצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן, אַף אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ אָסוּר לִגַּע בָּהּ כָּל עִקָּר, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר משלי ו, כז כט: הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָֹּׂרַפְנָה, כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ, לְכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה שֶׁהֵן דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ, וְכָל מִי שֶׁנּוֹגֵעַ בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ מֵבִיא מִיתָה עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר משלי ז, כו: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וּכְתִיב משלי ה, ה: רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ הֵיאַךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לַחוֹלֶה, לְכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהּ. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֵּיצַד, שֶׁאִם הָיָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חוֹלֶה וְיֹאמְרוּ לוֹ לֵךְ אֵצֶל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, אָסוּר לֵילֵךְ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר שמות כב, יט: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ, וְהוֹאִיל שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים יָחֳרַם, מוּטָב לוֹ לָמוּת בַּחֹלִי וְאַל יֵעָשֶׂה חֵרֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא זֶה בִּלְבַד אָסוּר, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בּוֹ, שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם טֹל מִמַּה שֶּׁמַּקְטִירִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ טֹל מִן הָאֲשֵׁרָה וַעֲשֵׂה מֵהֶן קָמֵיעַ וְהִתְרַפֵּא, אַל תִּטֹּל, שֶׁכֵּן כְּתִיב דברים יג, יח: וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאוֹמֵר דברים ז, כו: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, לָמָּה, שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וְאֵין מוֹעִילִין כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה י, ה: אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר לְדוֹרוֹ, הֲרֵינִי נִכְנַס עִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְדִין וְאוֹמֵר מַעֲשֶׂיהָ וּמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים וְיִוָּדַע מַה בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַתָּה מוֹצֵא אַרְבַּע פְּעָמִים בְּדַף אֶחָד הֶרְאָה יִרְמְיָה גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְשִׁבְחוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה י, ב ג: כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא. ירמיה י, ד ה: בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה י, ו: מֵאֵין כָּמוֹךָ ה'. ירמיה י, ז: מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה י, ח ט: וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ וגו' כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא וגו'. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְאַגִּיד לָכֶם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה י, י: וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה י, יא: כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָא דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה, שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה י, יב יג: עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ וגו' לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה י, יד טו: נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת וגו' אַךְ הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה י, טז: לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהִיא כְּאֶבֶן דּוֹמֵם וְאֵין בָּהּ מַמָּשׁ וַאֲחֵרִים שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ שֶׁלֹא יִגְנְבוּ אוֹתָהּ הֵיאַךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לְחוֹלֶה, לְכָךְ אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת מִכָּל אֲשֶׁר לָהּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם הָיוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלֹא הָיוּ עוֹזְבִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל כ, ח: אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹבְדִין לֵאלֹהֵי מִצְרַיִם לֹא יִגָּאֵלוּ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶן שֶׁיַּנִּיחוּ מַעֲשֵׂיהֶן הָרָעִים וְלִכְפֹּר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות יב, כא: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם, כְּלוֹמַר מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, וְשַׁחֲטוּ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וַעֲשׂוּ הַפֶּסַח, שֶׁבְּכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵחַ עֲלֵיכֶם, הֱוֵי ישעיה ל, טו: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן.

19 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּן וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ וְאִם לָאו נְטַמֵּא אֶת כֻּלְּכֶן יִטָּמְאוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶּנּוּ וְאִם לָאו נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם. יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם וְאָמְרוּ תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי אוֹ נַהֲרֹג אֶת כֻּלְּכֶם. אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם. וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה. וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה יֵהָרְגוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:

22 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה אַחַת, וְהֶעֱלָה לִבּוֹ טִינָא. וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים: יָמוּת וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ. תַּעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָּה: יָמוּת וְאַל תַּעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָּה. תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר: יָמוּת וְלֹא תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר.

25 ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

וכן כו'. תוס' שם ועבה"ג:

39 רש"י על שבת פתח ↗

דא"ר ינאי תפילין צריכות גוף נקי - שלא יפיח אלמא לא זהירי בהו ושמעינן מינה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו:

54 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת קִדּוּשׁ הַשֵּׁם – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב לב וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כְּלוֹמַר שֶׁנִּמְסֹר נַפְשֵׁנוּ לָמוּת עַל קִיּוּם מִצְוֹת הַדָּת. וּכְבָר בֵּאֲרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה וּמִן הַכְּתוּבִים בְּאֵי זֶה עִנְיָן וּבְאֵיזוֹ מִצְוָה נִצְטַוִּינוּ בָּזֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וָחַי בָּהֶם, דְּמַשְׁמַע וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם כְּבָר קִבְּלוּ הֵם, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה בְּכָל עִנְיָן וּבְכָל עֲבֵרָה. וּמִפִּי הַקַּבָּלָה אָנוּ חַיִּין בְּכָל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וּבְפֵרוּשׁ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סנהדרין עד, א, כִּי שָׁלֹשׁ מִצְוֹת הֵם שֶׁחַיָּב הָאָדָם שֶׁיֵּהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר בָּהֶם לְעוֹלָם, וְהֵם עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל אַבִּזְרַהָא. כְּלוֹמַר, כָּל עִנְיָן שֶׁלָּהּ, הָאָסוּר לָנוּ מִכֹּחַ הַלָּאוִין הַמְּיֻחָדִין בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁנְּפָרֵשׁ לְמַטָּה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם. וְכֵן גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְכָל אַבִּזְרַהָא, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים: שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לָאָדָם עֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ נַהֲרָגְךָ יֵהָרֵג וְאַל יַעַבְדָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלִּבּוֹ תָּמִים בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִרְאַת הַשֵּׁם, אַף עַל פִּי כֵן נִצְטַוָּה שֶׁיֵּהָרֵג וְאַל יַעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה הָרַע הַהוּא וְלֹא יִתֵּן מָקוֹם אֶל הַמַּעֲבִיר לַחְשֹׁב שֶׁהוּא כָּפַר בַּשֵּׁם, וּלְשׁוֹן סִפְרָא אמור ח ו עַל מְנָת כֵּן הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁתַּקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמִי בְּרַבִּים. וּכְמוֹ כֵן בַּשְּׁתַּיִם שֶׁזָּכַרְנוּ, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ, יָדוּעַ כִּי הָאָדָם לֹא נִבְרָא רַק לַעֲבֹד בּוֹרְאוֹ וּמִי שֶׁאֵינוֹ מוֹסֵר גּוּפוֹ עַל עֲבֹדַת אֲדוֹנָיו אֵינֶנּוּ עֶבֶד טוֹב, וַהֲרֵי בְּנֵי אָדָם יִמְסְרוּ נַפְשׁוֹתָם עַל אֲדוֹנֵיהֶם, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם, שֶׁבְּאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ, חַיָּב הָאָדָם לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּכָל עִנְיָן בֵּין בִּשְׁעַת שְׁמָד אוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁמָד, וּבֵין בְּפַרְהֶסְיָא אוֹ אֲפִלּוּ בְּצִנְעָא, וּבֵין שֶׁיִּתְכַּוֵּן הַגּוֹי לְהַעֲבִירוֹ אוֹ אֲפִלּוּ לַהֲנָאַת עַצְמוֹ, אֲבָל בִּשְׁאָר עֲבֵרוֹת אָמְרוּ, דְּשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁמָד וּבְצִנְעָא יַעֲבֹר וְאַל יַהֲרֹג, וַאֲפִלּוּ יִתְכַּוֵּן הַגּוֹי לְהַעֲבִירוֹ, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא, כְּלוֹמַר, בִּפְנֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אִם לַהֲנָאָתוֹ מִתְכַּוֵּן הַמַּעֲבִיר יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְאִם לְהַעֲבִירוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, בִּשְׁעַת שְׁמָד, אֲפִילּוּ בְּצִנְעָה וַאֲפִלּוּ לַהֲנָאָתוֹ וַאֲפִלּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, וּמִצְוָה קַלָּה הִיא כְּעֵין מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם אֲפִילּוּ אַעַרְקְתָא דִמְסָאנָא כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה הַיִּשְׂרָאֵל צוּרַת מִנְעָלוֹ כְּמוֹ הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁלֹּא יִדְמֶה לִהְיוֹת עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כָּהֶם. וְזֶה שֶׁאָמַרְנוּ אַבִּזְרַהָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, הָעִנְיָן הוּא לוֹמַר, כָּל מָה שֶׁנֶּאֱסַר לָנוּ מִכָּל לָאו הַמְיֻחָד בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וּכְעֵין מָה שֶׁאָמְרוּ בְּפֶסַח רִאשׁוֹן זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פסחים כה, א בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין בִּמְקוֹם סַכָּנָה, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה, וְאָמְרוּ עֲלָהּ בַּיְּרוּשַׁלְמִי שבת פי"ד ה"ד לֹא סוֹף דָּבָר בְּשֶׁאָמַר לוֹ רוֹפֵא הָבֵא לִי עָלִין שֶׁל אֲשֵׁרָה פְּלוֹנִית, דְּמֶחֱזֵי כְּמַאן דְּמוֹדֶה בָּהּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי עָלִין שֶׁל אִילָן פְּלוֹנִי סְתָם, וְהָלַךְ וְלֹא מָצָא אֶלָּא שֶׁל אֲשֵׁרָה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. וְאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא כִּי מִתַּסֵּי בַּעֲצֵי אֲשֵׁרָה לָאו עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ הִיא, דְּהָא לָא פָּלַח לַהּ, אֶלָּא מִכָּל מָקוֹם דְּמִתְהֲנֵי מִנָּהּ וְאִיכָּא בְּמִלְּתָא לָאו דְּלָא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם דברים יג יח, דְּהוּא לָאו הַמְּיֻחָד בַּעֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל אִסּוּרִין טוּבָא דְּאִיכָּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה דְּיָלְפִינַן בְּהוּ מִלָּאו דְּלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל לֵיתַנְהוּ בִּכְלַל אַבִּזְרַהָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה לֵהָרֵג עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן דְּלָאו דְּלִפְנֵי עִוֵּר אֵינוֹ מְיֻחָד בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, דִּבְכֻלְּהוּ מִצְוֹת נָמֵי אִיתֵהּ. אַחַר שֶׁכָּתַבְתִּי זֶה מָצָאתִי בְּמִקְצָת מֵחִדּוּשֵׁי מוֹרִי יִשְׁמְרוֹ אֵל שֶׁכָּתַב כִּי בַּיְּרוּשַׁלְמִי דַּעֲבוֹדָה זָרָה פ"ב ה"ב מַשְׁמַע, דְּכָל שֶׁאָמַר לוֹ הָרוֹפֵא עָלָיו סְתָם יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְעִנְיַן שְׁפִיכוּת דָּמִים, לָמְדוּ הָעִנְיָן זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סנהדרין שם מִדֶּרֶךְ הַסְּבָרָא וְאָמְרוּ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל מַאי חֲזֵית דִּדְמָא דִּידָךְ סֻמָּק טְפֵי, דִּלְמָא דְּמָא דְּהַהוּא גַּבְרָא סֻמָּק טְפֵי, כְּלוֹמַר, הַנִּרְצָח יִהְיֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִצְוֹת מֵאוֹתוֹ שֶׁהֲרָגוֹ, וְעַל כֵּן אֵינוֹ בַּדִּין שֶׁיַּהֲרֹג שׁוּם אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ יֵהָרֵג הוּא עַל זֶה. וְעוֹד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ירושלמי תרומות פ"ח ה"ד, שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ כַּמָּה אֲלָפִים יִשְׂרְאֵלִים וְאָמְרוּ לָהֶם אַנָּסִים תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם, וְאִם לָאו, נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם יֵהָרְגוּ כֻּלָּם, וְאַל יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְדַוְקָא כְּשֶׁאָמְרוּ לָהֶם אֶחָד סְתָם, אֲבָל יִחֲדוּהוּ לָהֶם בְּפֵרוּשׁ, שֶׁאָמְרוּ תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי וְאִם לָאו נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם רַשָּׁאִין לִתְּנוֹ, כָּעִנְיָן הַיָּדוּעַ בְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, וְכֵן הַדִּין בְּנָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶן גּוֹיִם תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וכו' כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת תְּרוּמוֹת פֶּרֶק שְׁמִינִי מי"ב. וְעִנְיַן עֲרָיוֹת שֶׁנֶּהֱרָגִין עֲלֵיהֶם לָמְדוּ אוֹתָן חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סנהדרין שם לְפִי שֶׁהֻקְּשָׁה נַעֲרָה מְאֹרָסָה לְרוֹצֵחַ, מָה רוֹצֵחַ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ כֵּן נַעֲרָה מְאֹרָסָה, יֵהָרֵג אָדָם וְלֹא יִבְעַל אוֹתָהּ, כִּי הַתּוֹרָה לֹא תְּמַשֵּׁל מְשָׁלִים חִנָּם, רַק לְלַמֵּד עִנְיָן. וְעוֹד יֵשׁ לָהֶם בָּזֶה סֶמֶךְ מִן הַקַּבָּלָה, שֶׁהִיא חוֹמַת בַּרְזֶל לְכָל דִּבְרֵיהֶם. וְכָתְבוּ הָרִאשׁוֹנִים דְּלָא אָמְרִינַן יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר לְעוֹלָם, אֶלָּא לַעֲבֹר עֲבֵרָה, אֲבָל לְהִבָּטֵל מִמִּצְוָה יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְאַל יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה, וּכְעֵין מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סנהדרין שם בְּאֶסְתֵּר קַרְקַע עוֹלָם הָיְתָה, כְּלוֹמַר, וְהוּא כְּעֵין שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, שֶׁהֲרֵי הָאִשָּׁה עַל כָּרְחָהּ נִבְעֶלֶת, וַאֲפִלּוּ סִיְּעָה הָאִשָּׁה בַּתַּשְׁמִישׁ לְאַחַר שֶׁהִלְבִּישָׁהּ הַיֵּצֶר לֹא תִּתְחַיֵּב בְּכָךְ, שֶׁאֵין אֹנֶס גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. וּמָה שֶׁמָּצִינוּ מַעֲשִׂים לַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנֶּהֱרָגִין אֲפִלּוּ עַל בִּטּוּל מִצְוָה, וּכְעֵין מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מכילתא שמות כ ו מָה לְךָ יוֹצֵא לִסָּקֵל? עַל שֶׁמַּלְתִּי אֶת בְּנִי, מָה לְךָ יוֹצֵא לִצָּלֵב? עַל שֶׁנָּטַלְתִּי אֶת הַלּוּלָב, מִדַּת חֲסִידוּת עָשׂוּ הֵם וְרָאוּ שֶׁהַדּוֹר הָיָה צָרִיךְ לְכָךְ, וְהָיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים רְאוּיִין לְכָךְ לְהוֹרוֹת עַל זֶה, שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים וַחֲכָמִים, לֹא הָיוּ רַשָּׁאִים לִמְסֹר נַפְשָׁם לָמוּת, שֶׁלֹּא לְכָל אָדָם יֵשׁ רְשׁוּת לֵהָרֵג בְּמָה שֶׁלֹּא חִיְּבוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֵהָרֵג עָלָיו, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ רמב"ם יסודי התורה ה ד. וְעוֹד רָאִיתִי בְּעִנְיַן מִצְוָה זוֹ בְּסִפְרֵי מוֹרַי יִשְׁמְרֵם אֵל, שֶׁבְּכָל אִשָּׁה שֶׁקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ, כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר, שֶׁאֵינָן בִּכְלַל עֲרָיוֹת לֵהָרֵג עֲלֵיהֶן, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם לְהוֹרוֹת לְשׁוּם אָדָם לָבוֹא עַל אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ פְּנוּיָה אֵין מוֹרִין, אֶלָּא יָמוּת מֵחָלְיוֹ אִם הֶעֱלָה לִבּוֹ טִינָא וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ וְלֹא יְסַפֵּר עִמָּהּ וכו', בְּסַנְהֶדְרִין פֶּרֶק בֵּן סוֹרֵר סנהדרין עה א וּבְסֵפֶר מַדָּע שם ט, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בפ"ח מִסַּנְהֶדְרִין וּבִפְסָחִים וְיוֹמָא וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים י"ד סי' קנז. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְלֹא קִדֵּשׁ הַשֵּׁם בְּמָקוֹם שֶׁחַיָּב לְקַדְּשׁוֹ בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, מִלְּבַד שֶׁעָבַר עַל לָאו דְּלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה בְּסָמוּךְ מצוה רצה. וַעֲוֹן חִלּוּל הַשֵּׁם גָּדוֹל וְחָמוּר עַד מְאֹד, עַד שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁאֵין כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיִסּוּרִין לְכַפֵּר, אֶלָּא בְּמִיתָה, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן מִיּוֹמָא פו, א.

64 סנהדרין פתח ↗

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי, דְּאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: לֹא נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה אֶלָּא כְּנֶגֶד מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו״. מָה רָאָה? אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רָאָה חוּר שֶׁזָּבוּחַ לְפָנָיו.

64 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

משנה: הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו לֹא יְגַמַּע בָּהֶן חוֹמֶץ אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְדַרְכּוֹ וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחוֹמֶץ אֲבל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן וְלֹא שֶׁמֶן וֶורֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין עַל מַכּוֹתֵיהֶן שֶׁמֶן וֶורֶד שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לָסוּךְ בַּחוֹל. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים: הלכה: ד׳. כָּתוּב כַּחוֹמֶץ לַשִּׁינַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּרַ בָּא. כְּחוּמְצָן שֶׁלְפֵּירוֹת הִיא מַתְנִיתַא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵה. וְאֲפִילוּ תֵימַר בְּמַתְנִיתִן. טַב לְבִישְׁתַּא וּבִישׁ לְטַבְתַּא. תַּנֵּי. לֹא יְהֵא מְגַמֵּא חוֹמֶץ וּפוֹלֵט. אֲבָל מְגַמֵּא הוּא חוֹמֶץ וּבוֹלֵעַ. מַתְנִיתָא אָמְרָה שֶׁאָסוּר לְגַמּוֹת וְלִבְלוֹעַ. דְּתַנִּינָן. הַחוֹשֵׁשׁ שִׁינָּיו לֹא יְגַמֵּא בָּהֶן חוֹמֶץ. מָה הִיא כְדוֹן. אוֹ כְרִבִּי. אוֹ כְדִבְרֵי הַכֹּל בִּמְגַמֵּא חוֹמֶץ שֶׁלִּתְרוּמַה אַחַר טִיבּוּלוֹ. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הַכּוֹסֵס חִטֵּי כִלְאֵי הַכֶּרֶם לוֹקֶה. הַכּוֹסֵס חִיטֵּי תְרוּמָה לוֹקֶה. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמְגַמֵּא חוֹמֶץ שֶׁלִּתְרוּמָה לוֹקֶה. הַמְגַמֵּא חוֹמֶץ שֶׁלִּתְרוּמָה מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. הַכּוֹסֵס חִטִּים שֶׁלִּתְרוּמָה מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. רִבִּי אוֹמֵר. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי אִימִּי. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי בִּמְגַמֵּא חוֹמֶץ שֶׁלִּתְרוּמָה אַחַר טִיבּוּלוֹ שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ. שֶׁהַחוֹמֶץ מְיַישֵּׁב אֶת הַנֶּפֶשׁ. חֲבֵרַיָיא בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא. כָּל שֶׁהוּא מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים מְרַפִּין אוֹתוֹ בַּשַּׂבָּת. הָתִיב רִבִּי זְעִירָא. וְהָתָנֵי. הַחוֹשֵׁשׁ שִׁינָּיו לֹא יְגַמֵּא בָּהֶן חוֹמֶץ. וְלֹא מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים הוּא. רִבִּי זְעִירָא לֹא אָמַר כֵּן. אֶלָּא רִבִּי זְעוּרָא בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא. כָּל שֶׁהוּא מִן הֶחָלָל וְלִפְנִים מְרַפִּין אוֹתוֹ. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי בָּא בַּר זוּטְרָא רִבִּי חֲנִינָא בְשֵׁם רִבִּי. מַעֲלִין עֶצֶם שֶׁלְּרֹאשׁ בַּשַּׁבָּת. רִבִּי חִיָיה בַּר מָדַיָיה רִבִּי יוֹנָה רִבִּי זְעִירָא רַבָּא בַּר זוּטְרָא רִבִּי חֲנִינָא בְשֵׁם רִבִּי. מַעֲלִין בְּנוֹת אָזְנַיִם בַּשַּׁבָּת. תַּמָּן אָמְרִין בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עַיִן שֶׁמָּרָדָה מְרַפִּין אוֹתָהּ בַּשַּׂבָּת. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. גַּבּוֹת יָדַיִם וְגַבּוֹת רַגְלַיִם סַכָּנָה. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הָהֵן סִימוּקָא סַכָּנָה. אָמַר רִבִּי אַבּוּן. לוֹקְטִין לוֹ עוֹקֶץ עַקְרָב בַּשַּׁבָּת. רַב אָמַר. הָהֵן חַמְרָא לְבַר מִן עַיְינָא שָׁרֵי. לְגַו מִן עַיְינָה אֲסִיר. שְׁמוּאֵל אָמַר. הָהֵן רוֹק תָּפֵל אָסוּר לִיתֵּן עַל גַּבֵּי הָעַיִן בַּשַּׁבָּת. מִינָּהּ אַתְּ שְׁמַע לַחֲזָזִיתָה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָמְרֵי. הָדָא אוּרְדְּעָנָה סַכָּנָה. רִבִּי חִזְקִיָּה עַכָּיָיה בְּשֵׁם רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין. הָדָא עַכְשְׁמוּנִיתָה סַכָּנָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. הָדָא גוּמַרְתָּא סַכָּנָה. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. נוֹתְנִין עָלֶיהָ חָמֵץ בַּפֶּסַח. הָהֵן בְּלָעָה שָׁרֵי מִיפְקָתֵיהּ בְּשׁוּבְתָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן. מַחַט שֶׁל יָד לִיטּוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ. דִּלֹא כֵן. מַה בֵין קוֹץ וּמַה בֵין בָּלַע. וְהָהֵן דְּעַיינָה שְׁאָלוּן לְרִבִּי יִרְמְיָה. אֲמַר לוֹן. הָא רִבִּי בָּא קוּמֵיכוֹן. שְׁאָלוּן לֵיהּ וְשָׁרָא. אֲמַר לוֹן. אוּף אֲנָא שָׁרֵי. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הָהֵן סִפְדּוֹנָה צִיפּוֹרְנָה סַכַּנָה. רִבִּי יוֹחָנָן מַטְּתֵיהּ כֵן וַהֲוָה מִיתְסֵי קוֹמֵי בְּרַתֵּיהּ דְדֹמִיטִיָנוּס דְּטִיבְּרִיָּא. בָּעֲרוּבְתָא בְּפַתֵּי רוּמְשָׁא סְלַק לְגַבָּהּ. אֲמַר לָהּ. מִיצְרָךְ אֲנָא כְּלוּם לְמָחָר. אָמְרָה לֵיהּ. לֹא. וְאִין צָרְכַתָּהּ סַב גַּלְעְינִין דְּתָמָרִין בְּפַלְגֵּהֹן יְקִידִן. וְאִית דְּאָמְרִין. דְּנִיקֹלַבְסִ. וְעוֹר דִּסְעָרִין וְצוֹאָה דְּמַיְינוֹק יְבֵישָׁה. שְׁחוֹק וּטְפוֹל. וְלָא תֵימַר קוֹמֵי בַּר נַשׁ. לְמָחָר עָאַל וּדְרָשָׁהּ בְּצִיבּוּרָא. אִית דְּאָמְרִין דְּחָנְקַת נַפְשָׁהּ. וְאִית דְּאָמְרִין דְּאִיתְגַּיְירַת. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ. הָהֵן צִיפְדּוֹנָה סַכָּנָה. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ דְּכָל שֶׁהוּא מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים מְרַפִּין אוֹתוֹ. וְאַתְּ שְׁמַע מִינָהּ. הַהוּא דְּאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אִם הָיָה רוֹפֵא אוּמָּן מוּתָּר. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲוָה לֵיהּ קוֹלוֹס. הוֹרוּן לֵיהּ רִבִּי חֲנִינָא וְרִבִּי יוֹנָתָן מִישְׁחוֹק תַּחְלוּסִין בְּשׁוּבְתָא וּמִיתַּן גַּו חַמְרָא עֲתִיקָא וְישְׁתֵּי וְלָא יִסְכָּן. בַּר בְּרֵיהּ הֲוָה לֵיהּ בָּלַע. אֲתַא חַד בַּר נָשׁ וּלְחַשׁ לֵיהּ מִן שְׁמֵיהּ דְּיֵשׁוּ פַּנְטֵרָא וְאִינְשָׁם. כְּדִנְפִיק אֲמַר לֵיהּ. מָאן לְחַשְׁתְּה לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. מִילַּת פַּלָּן. אֲמַר לֵיהּ. נִיחַ הֲוָה לֵיהּ אִילּוּ הָוָה מַיִית וְלָא כֵן. וַהֲוָות לֵיהּ כֵּן כִּשְׁגָגָה שֶׁיּוֹצֵא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. בַּכֹּל מִתְרַפִּין. חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. רִבִּי פִינְחָס בָּעֵי. עַד כְּדוֹן כְּשֶׁאָמַר לוֹ. הֲבֵא לִי עֵצִים מֵעֲבוֹדָה זָרָה. וְהֵבִיא לוֹ. אָמַר לוֹ. הֲבֵיא לִי עָלִים סְתָם. וְהֵבִיא לוֹ מֵעֲבוֹדָה זָרָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. רִבִּי יוֹנָה הֲוָה לֵיהּ צְמַרְמוֹרִין. אַיְיתוֹן לֵיהּ מִן זִכְרוּתֵהּ דְּדוֹרִי וְשָׁתָה. רִבִּי אָחָא אַיְיתוֹן לֵיהּ וְלֹא שָׁתָה. אָמַר רִבִּי מָנָא. אִילּוּ יָדַע רִבִּי יוֹנָה אַבָּא מְנַן הֲוָה לָא אִשְׁתֵה. אָמַר רִבִּי חוּנָא. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן שֶׁאֵין מִתְרַפִּין מִגִּילּוּי עֲרָיוֹת. וְתַנֵּי כֵן. לְפִיכָךְ הוּתָּר מִכְּלָל שַׁבָּת וְלֹא הוּתָּר מִכְּלָל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה. הוּתָּר מִכְּלָל שַׁבָּת. וְלֹא לְהִתְרַפּוֹת. וְדִכְוָותָהּ. לֹא הוּתָּר מִכְּלָל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה. אֲפִילוּ לְהִתְרַפּוֹת. לֹא סוֹף דָּבָר בְּשֶׁאָמַר לוֹ. הֲבֵא לִי אֵשֶׁת אִישׁ. אֶלָּא אֲפִילוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת קוֹלָהּ. כְּהָדָא חַד בַּר נַשׁ רְחַם אִיתָא בְּיוֹמוֹי דְרִבִּי אֶלְעָזָר וְסִכֵּן. אֲתוֹן שְׁאֲלוּן לֵיהּ. מָהוּ תֵיעֲבוֹר קוֹמוֹי וִייחִי. אֲמַר. יָמוּת וְלֹא כֵן. מָהוּ יִשְׁמַע קֹלָהּ וְלֹא יָמוּת. אֲמַר. יָמוּת וְלֹא כֵן. מַה הֲוָות. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן. חַד אָמַר. אֵשֶׁת אִישׁ. וְחוֹרָנָה אָמַר. פְּנוּיָה. מָאן דָּמַר. אֵשֶׁת אִישׁ. נִיחָא. וּמָאן דָּמַר. פְּנוּיָה. וְהָא בַּר כּוֹחָא נַגָּרָא רְחַם אִיתָא בְּיוֹמוֹי דְרִבִּי אֶלְעָזָר וְשָׁרָא לֵיהּ. כָּאן בִּפְנוּיָה וְכָאן בְּאֵשֶׁת אִישׁ. וַאֲפִילוּ תֵימַר. כַּאן וְכָאן בִּפְנוּיָה. תִּיפְתָּר שֶׁנָּתַן עֵינָיו בָּהּ עַד שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. אִיתָא רֹבָה הֲוָות וְלָא מִנְסְבָה. וְכָל מַה דַהֲוָה מֵעֲבַד בְּאִיסּוּר הֲוַה מֵעֲבַד. בְּגִין כֵּן אֲסַר לֵיהּ. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן שֶׁאֵין מִתְרַפִּין מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. יָצָא רוּבּוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ. שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. לֹא סוֹף דָּבָר בְּשֶׁאָמַר לוֹ. הֲרוֹג אֶת פְּלוֹנִי. אֶלָּא אֲפִילוּ חֲמוֹס אֶת פְּלוֹנִי. תַּנֵּי. גּוֹי בְיִשְׂרָאֵל אָסוּר. יִשְׂרָאֵל בְּגוֹי מוּתָּר. רַב חִסְדָּא בָעֵי. מָהוּ לְהַצִּיל נַפָשׁוֹ שֶׁלְגָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלְּקָטוֹן. הָתִיב רִבִּי יִרְמָיָה. וְלֹא מַתְנִיתָא הִיא. יָצָא רוּבּוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. רִבִּי יוּסֵה בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא. שַׁנְיָיא הִיא תַּמָּן. שֶׁאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ מִי הוֹרֵג אֶת מִי. מַעֲשֶׂה בְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דָּמָה שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ. וּבָא יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סָמָא מִשֵּׁם שֶׁל יֵשׁוּ פַּנְדֵּירָא לְרַפּוֹתוֹ וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לוֹ. אֲנִי מֵבִיא רְאַיָיה שֶׁיְּרַפְּאֵנִי. לֹא הִסְפִּיק לְהָבִיא רְאָיָיה עַד שֶׁמֵּת בֶּן דָּמָה. אָמַר לוֹ רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. אַשְׁרֶיךָ בֶּן דָּמָה. שֶׁיָּצָאתָ בְשָׁלוֹם מִן הָעוֹלָם וְלֹא פָרַצְתָּה גְדֵירָן שֶׁלַּחֲכָמִים. דִּכְתִיב וּפוֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ. וְלֹא נָחָשׁ נְשָׁכוֹ. אֶלָּא שֶׁלֹּא יִשְׁכֶּנּוּ נָחָשׁ לְעָתִיד לָבוֹא. וּמַה הֲוָה לֵיהּ מֵימַר. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. דִּלֹא כֵן. מִי נָתַן שֶׁמֶן וֶורֶד לְעָנִי וְלֹא סָךְ. אֲמַר רִבִּי זְעוּרָה לְרִבִּי יוֹסֵי. חֲכִּם רִבִּי לְבַר פְּדָיָה דְאַתּ אֲמַר שְׂמוּעָתָא מִן שְׁמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמְרָין מִשְּׁמוֹ. אֲמַר רִבִּי זְעוּרָה לְרִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא. חֲכִּם רִבִּי לְרַב דְאַתּ אֲמַר שְׂמוּעָתָא מִן שְׁמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. רַב אָדָא בַּר אַחֲוָא אָמְרָין מִשְּׁמוֹ.

« Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a Reshimot Shiurim on Sanhedrin 75a »