1משנה. ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר הנערה המאורסה. אבל הרודף אחר בהמה, והמחלל את השבת, ועובד עבודה זרה אין מצילין אותן בנפשן.2ופרש"י וז"ל ואלו שמצילין אותן מן העבירה. בנפשן ניתנו ליהרג לכל אדם כדי להצילן מן העבירה, ומקראי נפקי, אבל הרודף אחר בהמה לרבעה, והרוצה לעבוד עבודה זרה, ולחלל שבת, וכל שכן שאר כריתות ומיתות בית דין שאינן עריות, דלא ניתן להצילו בנפשו אלא מדבר שהוא ערוה ויש בה קלון ופגם לנרדף, כגון זכר ונערה המאורסה וכו' עכ"ל. ומבואר שהדין דניתן להצילו בנפשו אינו סתם דין דניתן להורגו כדי להצילו מן העבירה דא"כ הו"ל להורגו אף כדי להצילו מעבירה של חילול שבת ועבודה זרה, וכן מוכח מהא דאמרינן בגמ' שאם הנערה מאורסה מוחלת ובא עליה הבועל ברצונה שאין מצילין אותה בנפשו, ואם נימא דהורגין את הרודף כדי להצילו מעצם מעשה העבירה אזי אף אם מחלה הנערה יש להצילו בנפשו, ומוכח דיסוד הדין הוא דניתן להורגו מדין הצלה לנרדף, דהרודף אחר הערוה ניתן להורגו כדי להצילה מן הפגם ומאחר דאיכא פגם וקלון חל עליה שם נרדף ומשו"ה ניתן להצילה בנפשו, ומוכח דהצלה מן הפגם דעריות הוי כפקו"נ.3גמ'. רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה. במאי קמיפלגי אמר רבא במקפדת על פיגמה, ומניחתו שלא יהרגנה. רבנן סברי אפיגמה קפיד רחמנא, והרי מקפדת על פיגמה. ורבי יהודה האי דקאמר רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה לקטלא, הא לא מסרה נפשה לקטלא. אמר ליה רב פפא לאביי אלמנה לכהן גדול נמי, קא פגים לה אמר ליה אפיגמה רבה קפיד רחמנא, אפיגמה זוטא לא קפיד רחמנא.4ומבואר דנחלקו ר"י ורבנן האם מותר להרוג את הרודף אחר הערוה היכא שמניחתו שלא יהרגנה, דרבנן סברי שמותר ור"י אוסר. ולכאורה יתכן לפרש את פלוגתתם בב' אופנים: א י"ל דנחלקו האם חל דין רודף שמצילין אותו בנפשו רק ברודף אחר חבירו להרגו ולא ברודף אחר הערוה, דר' יהודה סובר דרק באופן שרודף אחר חבירו להרגו חל דין רודף, ולכן ס"ל דכשרודף אחר נערה ומניחתו שיבעול כדי שלא יהרגנה ליכא דין רודף ואסור להורגו, משא"כ רבנן ס"ל דחל דין רודף אף ברודף אחר הערוה לאונסה לעבור על איסור עריות ואין חשש שיהרגנה אם לא תבעל לו. ב א"נ י"ל דלכו"ע חל דין רודף אף ברודף אחר הערוה, וחל דין רודף מפאת איסור עריות. ולפי"ז יתכן לומר דר"י ורבנן נחלקו בגדר דין אונס, דר' יהודה סובר דאונס היינו רק באופן שנאנס לעבור עבירה בגופו בשב ואל תעשה שאינו יכול למנוע את הדבר מליעשות, ובדומה לאונס ד"לנערה לא תעשה דבר", משא"כ אם עבר עבירה בקום ועשה את העבירה מדעתו מחמת יראת המות, שמכריחים אותו לעבור דאל"כ יהרגוהו אינו חשיב אונס. ונחלקו בזה הרמב"ם והרמ"ך פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד דכתב הרמב"ם וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים וכו' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר וכו' עכ"ל. ועיין בכס"מ דהרמ"ך חולק על הרמב"ם וס"ל דמאחר דליכא היתר דאונס בג' עבירות אם עבר מחמת שהיה ירא פן יהרגוהו לא נחשב לאונס וחייב. ומבואר דהרמב"ם סובר שאם עבר עבירה דגילוי עריות בקום ועשה מחמת יראת המות הוי אונס, משא"כ הרמ"ך סובר דלא הוי אנוס. ולכאורה י"ל דזה נמי יסוד המחלוקת בין ר'"י ורבנן, דר"י סובר דאם מקפדת על פיגמה אך מניחה לו שלא יהרגנה היא אינה נחשבת לאונס כסברת הרמ"ך, ולא חל עליו דין רודף אחר הערוה להצילה, דרק באופן שהכריחוה לעבור על העבירה דעריות בשב ואל תעשה הויא אנוסה וכסברת הרמ"ך, והדין שהורגין את הרודף אחר הערוה הוא רק באופן שהיא אנוסה בעבירת העריות. משא"כ רבנן סברי דאף בכה"ג חשיב אונס וכסברת הרמב"ם, ומשו"ה שפיר חל דין דניתן להצילה בנפשו. ויש להעיר על שיטת הרמ"ך דקיי"ל כרבנן וא"כ לכאורה מוכח דאף בעובר בקום ועשה מחמת פחד מות הוי אונס ודלא כשיטת הרמ"ך. וי"ל דהרמ"ך יפרש את יסוד המחלוקת בין ר' יהודה ורבנן כאופן הראשון דנחלקו האם חל דין רודף רק ברודף אחר חבירו להורגו או אף ברודף אחר הערוה.
