רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ה

« רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ד ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ו ×¢×´× »

1 סנהדרין פתח ↗

הָהִיא רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן, לְעוֹלָם אֵין אֶחָד מֵהֶן נָזִיר, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְּנָה נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה.

2 תוספות על קידושין פתח ↗

בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל היינו דכתיב אם לא שכב הנקי - פירש בקונטרס שלא כפל אם שכב לא הנקי אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה דאי משום דסמיך ליה ואת כי שטית וגו' ההיא לא מפרש ביה קללה אשבועה קמייתא אלא אשבועה בתרייתא קאי דסמיך ליה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וגו' ושבועה קמייתא אין בה אלה דהכי כתיב והשביע אותה הכהן ולא פירש בה קללה אלא מכלל ברכה וקשה דהא כל תנאי מבני גד ומבני ראובן גמרי' וא"כ בעינן הן קודם ללאו והכא הוה לאו קודם להן דהא אם לא שכב כתיב ברישא וי"ל דאם לא שכב חשוב הן שמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו ואם לא יעברו יפסידו כך אנו רוצים שתתקיים דברים שלא שכב איש אותה וזהו הן ואם שכב תפסיד וזהו לאו:

3 משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים וְנָדַר בְּנָזִיר הֲרֵי זֶה נָזִיר וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. וְהָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ קָטָן בְּנָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת נְדָרִים. וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה הוּא וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּשְׁאָר נְדָרִים:

5 סנהדרין פתח ↗

מַלְוֶה בְּרִבִּית. אָמַר רָבָא: לָוָה בְּרִבִּית – פָּסוּל לְעֵדוּת. וְהָאֲנַן תְּנַן: מַלְוֶה בְּרִבִּית? מִלְוָה הַבָּאָה בְּרִבִּית.

6 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואין גובה לא את הקרן ולא את הרבית - פריב"ם דאין גובה ממשעבדי אבל מבני חרי גבי ע"פ אותו השטר דעדים אינם פסולים דאינם עדי חמס דאין מרויחים כלום בדבר וקשה דתניא בתוספתא פ"ה דמכלתין המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו והשתא אי גבי ביה מבני חרי אמאי יקרעוהו ימתינו עד שיגבה בו קודם וי"ל שאסור להשהותו מיהו נראה דר"מ קניס לגמרי ולא גבי ביה כלל כמו שטרי חוב המוקדמים דמוקמינן בסמוך כר"מ ואף על גב שגם שם פי' בקונטרס דאין פסולין אלא לגבות ממשעבדי אין נראה דפסולין משמע דלא גבי ביה כלל והא דפריך נהי דלא גבי מזמן ראשון ליגבי מזמן שני הוה מצי למימר נמי נהי דלא גבי ממשעבדי ניגבי מבני חרי אלא רבותא פריך דאפי' ממשעבדי ניגבי מזמן שני ובסמוך דפריך אעובדא דפרדיסא אלא הא דאמר רבי יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון נימא דלא ניתן ליכתב ולא משני משום דטעמא דלא ניתן ליכתב לא מהני אלא דלא גבי ממשעבדי משום דס"ל דודאי מהני לפוסלו לגמרי ולא גבי ביה כלל והא דלא מיבעיא ליה אלא אי גבי ממשעבדי אבל מבני חרי פשיטא ליה דגבי אף על גב דלא ניתן להיכתב התם הוא דפשיטא ליה דגבי היינו משום שהמוכר היה מודה ללוקח שלא פרע ועוד נראה דאפי' יש עדים אחרים או שחייב מודה אפ"ה קניס ר"מ דהכי משמע דאין גובה קרן דומיא דרבית ובתוספתא שם נמי משמע דאפילו במלוה על פה קניס דקתני המלוה את חבירו ברבית ובא לפני ב"ד קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית שהיה ר"מ אומר שטר שיש בו רבית כו' ובפ' המניח ב"ק דף ל: נמי מדמינן לההוא דקנסו גופן משום שבחן דמפסיד גוף הממון הוא הדין דקניס בגוף המלוה אע"פ שיש לדחות דהתם עבירה נעשית בגוף הממון יותר מכאן דכאן עיקר עבירה בשטר כדאמרינן התם משעת כתיבה עבד ליה שומא ולכך לא קנסו אלא בשטר ומיהו רבנן נראה דודאי לא קנסו כלל ומשמע לכאורה דגבי לרבנן בשטר קרן אפילו ממשעבדי ור"מ נמי לא פליג אלא משום דקניס ותימה דאמאי אין העדים פסולים כיון שעוברים על לא תשימון שמות כב אע"פ שאין מרויחים יש להם לפסול מידי דהוה אעבריין אוכל נבילות להכעיס דקי"ל סנהדרין דף כז. כאביי דפסול והא דלא חשיב להו בפרק זה בורר סנהדרין דף כד: ה"נ לא חשיב לוה אלא הוי בכלל מלוה הבאה ברבית כדמפרש התם. מלוה הבאה ברבית והוא הדין נמי עדים בכלל ואין לפרש כגון שאין רבית מפורש בשטר אלא כתב סתם פלוני חייב לפלוני מנה וכללו הקרן עם הרבית והעדים לא ידעו דא"כ בסמוך דקאמר ר' יוחנן דמודו רבנן בשטרי חוב המוקדמין גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ה"נ נגזור שמא יגבה רבית בתורת קרן ואין לומר נמי דכיון שהרבית מפורש בשטר אין העדים עוברין על לא תשימון כיון דיודעין העדים דבית דין לא יגבו על ידם רבית ולכך השטר כשר והא דתנן במתני' לקמן בבא מציעא דף עה: דעדים עוברין היינו כשאין ניכר הרבית בשטר ויודעים עדים שיש בו רבית דהא אהאי שטרא גופי' אמרי' בפרק המניח ב"ק דף ל: ובפרק המוכר פירות ב"ב דף צד: ושם ד"ה וחכמים דמשעת כתיבה עבד ליה שומא וי"ל דאיירי הכא ברבית דרבנן ולא מיפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחים כלום אע"פ שבעבירה דאורייתא היו נפסלים אי נמי אפי' ברבית דאורייתא יש להכשיר דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ולכך כשרים כדאמרינן נמי לעיל בבא מציעא דף ה: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל קשה ההיא דשטרי חוב המוקדמים היאך העדים כשרים דמוקמינן לה כר"מ אבל לרבנן גובה מזמן שני ולר"מ נמי היה גובה אי לאו משום דקניס ורבי יוחנן נמי לא קאמר דפסולים לרבנן אלא משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי"ל כגון שיש עדים שמעידין עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או כגון שאומרים טעינו בשנת המלך אי נמי בשיפורא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר בכמה בשבת אלא בכמה בחדש:

7 סנהדרין פתח ↗

הָהוּא טַבָּחָא דְּאִישְׁתְּכַח דִּנְפַקָא טְרֵיפְתָּא מִתּוּתֵי יְדֵיהּ, פַּסְלֵיהּ רַב נַחְמָן וְעַבְּרֵיהּ. אֲזַל רַבִּי מַזְיֵהּ וְטוּפְרֵיהּ. סְבַר רַב נַחְמָן לְאַכְשׁוֹרֵיהּ.

8 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

מֵאֵימָתַי חֲזָרַת הַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעָה מִשֶּׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיֹאמַר לָהֶם חָשׁוּד אֲנִי אוֹ יִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ בְּמָמוֹן חָשׁוּב יְשַׁלֵּם וְלֹא יִרְצֶה לְהִשָּׁבַע. וְכֵן טַבָּח שֶׁהָיָה בּוֹדֵק לְעַצְמוֹ וּמוֹכֵר וְיָצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא בִּכְלַל אוֹכְלֵי טְרֵפָה שֶׁהֵן פְּסוּלִין לְעֵדוּת. הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת עַד שֶׁיֵּרָאֶה מִמַּעֲשָׂיו שֶׁנִּחָם עַל רָעָתוֹ. וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וִיכַסֶּה שְׁחוֹרִים וְיֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיַחְזִיר אֲבֵדָה בְּמָמוֹן חָשׁוּב. אוֹ יוֹצִיא טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ בְּדָבָר חָשׁוּב:

9 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

וְעוֹד יֵשׁ שָׁם רְשָׁעִים שֶׁהֵן פְּסוּלִין לְעֵדוּת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּנֵי תַּשְׁלוּמִין וְאֵינָן בְּנֵי מַלְקוֹת. הוֹאִיל וְלוֹקְחִים מָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם בְּחָמָס פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר דברים יט טז "כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ". כְּגוֹן הַגַּנָּבִים וְהַחַמְסָנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיר פָּסוּל לְעֵדוּת מֵעֵת שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל. וְכֵן עֵד זוֹמֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּזַם בְּעֵדוּת מָמוֹן וְשִׁלֵּם הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה לְכָל עֵדוּת. וּמֵאֵימָתַי הוּא נִפְסָל מֵעֵת שֶׁהֵעִיד בְּבֵית דִּין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּזַם עַל אוֹתָהּ עֵדוּת אֶלָּא אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְכֵן הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אֶחָד הַמַּלְוֶה וְאֶחָד הַלּוֶֹה שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין לְעֵדוּת. אִם רִבִּית קְצוּצָה עָשׂוּ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה וְאִם אֲבַק רִבִּית עָשׂוּ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן כָּל הָעוֹבֵר עַל גֵּזֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. הַחַמְסָנִים וְהֵם הַלּוֹקְחִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶּׁנּוֹתְנִין הַדָּמִים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן הָרוֹעִים אֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁל עַצְמָן הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין שֶׁחֶזְקָתָן פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֵזֶל וּמְנִיחִים בְּהֶמְתָּן לִרְעוֹת בְּשָׂדוֹת וּפַרְדֵּסִים שֶׁל אֲחֵרִים וּלְפִיכָךְ סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל. וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פְּסוּלִין אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּשֵׁרִין. וּמֻתָּר לְגַדֵּל בְּהֵמָה גַּסָּה בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן הַמּוֹכְסִין סְתָמָן פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לִקַּח יוֹתֵר מִדָּבָר הַקָּצוּב לָהֶם בְּדִין הַמַּלְכוּת וְלוֹקְחִין הֶתֵּר לְעַצְמָן. אֲבָל גַּבָּאֵי מְנַת הַמֶּלֶךְ סְתָמָן כְּשֵׁרִין וְאִם נוֹדַע שֶׁלָּקְחוּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת יֶתֶר מִן הָרָאוּי לָהֶם לִגְבּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן מַפְרִיחֵי יוֹנִים בַּיִּשּׁוּב פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁגּוֹזְלִים יוֹנִים שֶׁל אֲחֵרִים בְּחִנָּם. וְכֵן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית וְהֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּטֵלִים וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה שְׁבִיעִית פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶן וּמַתְחִילִין לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּפֵרוֹת שֶׁחֶזְקַת אֵלּוּ שֶׁהֵן אוֹסְפִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְעוֹשִׂין בָּהֶן סְחוֹרָה. וְכֵן מְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא הוּא. הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹסֵק בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאוֹכֵל מִן הַקֻּבִּיָּא שֶׁהוּא אֲבַק גֵּזֶל. וְלֹא בְּקֻבִּיָּא בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ מְשַׂחֲקִים בִּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִפֵּי רִמּוֹנִים. וְכֵן לֹא יוֹנִים בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אֲפִלּוּ הַמְשַׂחֲקִים בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְאוֹמֵר כָּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ כָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ יִטּל בְּעָלָיו אֶת שְׁנֵיהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּשְׂחוֹק זֶה. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא שְׂחוֹק זֶה הֲרֵי הוּא פָּסוּל. וְכָל אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:

10 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

11 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

וְהַמְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא עִם הָעַכּוּ"ם אֵין בּוֹ אִסּוּר גֵּזֶל אֲבָל יֵשׁ בּוֹ אִסּוּר עוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים שֶׁאֵין רָאוּי לְאָדָם שֶׁיַּעֲסֹק כָּל יָמָיו אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה וּבְיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם:

12 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

המשחקין בקוביא וכו'. הרי זה גזל מדבריהם. זה קצת תימה אצלי דהא משמע פ' זה בורר סנהדרין דף כ"ה דההיא אוקמתא דאמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אידחייא וקי״ל כרב ששת דאמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דהא מדעתיה קא יהיב ליה. והטעם שהן פסולין לעדות מפני שאין עוסקין בישובו של עולם וכגון שאין אומנות להם אלא הוא ול״ש עכו״ם ול״ש ישראל וא״כ מנין לנו שהוא גזל מדבריהם וצ״ע וכ״ש שרבינו עצמו פסק פרק י' מהל' עדות שאין המשחק נפסל אלא בשאין לו אומנות אלא הוא. ונראה סיוע לדברי רבינו ממה שאמרו בשבת פ' שואל שבת דף קמ"ט: ומנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול לאחרים אסור מ״ט משום קוביא:

13 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

14 סנהדרין פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: לֹא חֲזָרַת דְּבָרִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא חֲזָרַת מָמוֹן. כֵּיצַד? אוֹמֵר: אֲנִי פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי, כִּינַּסְתִּי מָאתַיִם זוּז בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית, וַהֲרֵי הֵן נְתוּנִין בְּמַתָּנָה לַעֲנִיִּים.

15 סנהדרין פתח ↗

16 רש"י על סנהדרין פתח ↗

רבי מזייה וטופריה - הגדיל שערו וציפורניו לנוול עצמו לעשות תשובה:

17 סנהדרין פתח ↗

גַּזְלָן? דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִמְצִיאַת חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן.

19 רש"י על סנהדרין פתח ↗

סוף סוף ממונא שקלי - ועברי אתקנתא דרבנן מחמת חימוד ממון:

20 סנהדרין פתח ↗

הַחַמְסָנִין, מֵעִיקָּרָא סְבוּר דְּמֵי קָא יָהֵיב אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא חָטְפִי, גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

22 בבא קמא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: מָה בֵּין גַּזְלָן לְחַמְסָן? אֲמַר לֵיהּ: חַמְסָן – יָהֵיב דְּמֵי, גַּזְלָן – לָא יָהֵיב דְּמֵי.

23 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

25 תוספות על סנהדרין פתח ↗

מעיקרא סבור דמי קיהיב - וא"ת וליפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל וא"ת והא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא דף ה: לא תחמוד בלא דמי משמע להו משמע לאינשי דווקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוו אפי' בדיהיב דמי וי"ל דמשמע להו דקאמר ר"ל נמי דכן הוא האמת ועי"ל דהכא הכי קאמר דמי קא יהבי והיו מפייסים אותם עד שיאמרו רוצה אני אם כן לא עברי אלאו דלא תחמוד כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו ולא היו חוששין אם יתפייסו פסלינהו:

26 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

כָּל הַחוֹמֵד עַבְדּוֹ אוֹ אֲמָתוֹ אוֹ בֵּיתוֹ וְכֵלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּקְנֵהוּ מִמֶּנּוּ וְהִכְבִּיר עָלָיו בְּרֵעִים וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלְּקָחוֹ מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ דָּמִים רַבִּים הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ יד דברים ה יח "לֹא תַחְמֹד". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו זֶה עַד שֶׁיִּקַּח הַחֵפֶץ שֶׁחָמַד. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר דברים ז כה "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ". חִמּוּד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה:

27 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

הָרְשָׁעִים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כג א "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד. וַאֲפִלּוּ עֵד כָּשֵׁר שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָשָׁע וְאֵין הַדַּיָּנִים מַכִּירִין רִשְׁעוֹ אָסוּר לוֹ לְהָעִיד עִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵדוּת אֱמֶת. מִפְּנֵי שֶׁמִּצְטָרֵף עִמּוֹ וְנִמְצָא זֶה הַכָּשֵׁר הֵשִׁית יָדוֹ עִם הָרָשָׁע עַד שֶׁנִּתְקַבְּלָה עֵדוּתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֵד כָּשֵׁר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְיָדַע שֶׁהָעֵד הַשֵּׁנִי עִמּוֹ עֵד שֶׁקֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהָעִיד שֶׁנֶּאֱמַר אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע: אֵי זֶהוּ רָשָׁע כָּל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת זֶהוּ רָשָׁע וּפָסוּל. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה קָרְאָה לַמְחֻיָּב מַלְקוֹת רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר דברים כה ב "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע". וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מְחֻיָּב מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁהוּא פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לה לא "אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת": עָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה. וְאִם הָיָה הַחִיּוּב שֶׁבָּהּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. אָכַל בְּשַׂר בְּהֵמָה בְּחָלָב אוֹ שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּשְׁקָצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין לְתֵאָבוֹן בֵּין לְהַכְעִיס. אוֹ שֶׁחִלֵּל אֶת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. אוֹ שֶׁלָּבַשׁ שַׁעַטְנֵז שֶׁהוּא שׁוּעַ אוֹ טָווּי אוֹ נוּז. הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אָכַל בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב. אוֹ שֶׁחִלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אוֹ שֶׁלָּבַשׁ בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. וּכְבָר מָנִינוּ כָּל עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים מִן הַתּוֹרָה וּדְבָרִים שֶׁאֲסוּרִין מִדִּבְרֵיהֶם: וְעוֹד יֵשׁ שָׁם רְשָׁעִים שֶׁהֵן פְּסוּלִין לְעֵדוּת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּנֵי תַּשְׁלוּמִין וְאֵינָן בְּנֵי מַלְקוֹת. הוֹאִיל וְלוֹקְחִים מָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם בְּחָמָס פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר דברים יט טז "כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ". כְּגוֹן הַגַּנָּבִים וְהַחַמְסָנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיר פָּסוּל לְעֵדוּת מֵעֵת שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל. וְכֵן עֵד זוֹמֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּזַם בְּעֵדוּת מָמוֹן וְשִׁלֵּם הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה לְכָל עֵדוּת. וּמֵאֵימָתַי הוּא נִפְסָל מֵעֵת שֶׁהֵעִיד בְּבֵית דִּין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּזַם עַל אוֹתָהּ עֵדוּת אֶלָּא אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְכֵן הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אֶחָד הַמַּלְוֶה וְאֶחָד הַלּוֶֹה שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין לְעֵדוּת. אִם רִבִּית קְצוּצָה עָשׂוּ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה וְאִם אֲבַק רִבִּית עָשׂוּ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן כָּל הָעוֹבֵר עַל גֵּזֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. הַחַמְסָנִים וְהֵם הַלּוֹקְחִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶּׁנּוֹתְנִין הַדָּמִים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן הָרוֹעִים אֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁל עַצְמָן הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין שֶׁחֶזְקָתָן פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֵזֶל וּמְנִיחִים בְּהֶמְתָּן לִרְעוֹת בְּשָׂדוֹת וּפַרְדֵּסִים שֶׁל אֲחֵרִים וּלְפִיכָךְ סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל. וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פְּסוּלִין אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּשֵׁרִין. וּמֻתָּר לְגַדֵּל בְּהֵמָה גַּסָּה בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן הַמּוֹכְסִין סְתָמָן פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לִקַּח יוֹתֵר מִדָּבָר הַקָּצוּב לָהֶם בְּדִין הַמַּלְכוּת וְלוֹקְחִין הֶתֵּר לְעַצְמָן. אֲבָל גַּבָּאֵי מְנַת הַמֶּלֶךְ סְתָמָן כְּשֵׁרִין וְאִם נוֹדַע שֶׁלָּקְחוּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת יֶתֶר מִן הָרָאוּי לָהֶם לִגְבּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן מַפְרִיחֵי יוֹנִים בַּיִּשּׁוּב פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁגּוֹזְלִים יוֹנִים שֶׁל אֲחֵרִים בְּחִנָּם. וְכֵן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית וְהֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּטֵלִים וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה שְׁבִיעִית פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶן וּמַתְחִילִין לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּפֵרוֹת שֶׁחֶזְקַת אֵלּוּ שֶׁהֵן אוֹסְפִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְעוֹשִׂין בָּהֶן סְחוֹרָה. וְכֵן מְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא הוּא. הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹסֵק בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאוֹכֵל מִן הַקֻּבִּיָּא שֶׁהוּא אֲבַק גֵּזֶל. וְלֹא בְּקֻבִּיָּא בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ מְשַׂחֲקִים בִּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִפֵּי רִמּוֹנִים. וְכֵן לֹא יוֹנִים בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אֲפִלּוּ הַמְשַׂחֲקִים בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְאוֹמֵר כָּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ כָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ יִטּל בְּעָלָיו אֶת שְׁנֵיהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּשְׂחוֹק זֶה. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא שְׂחוֹק זֶה הֲרֵי הוּא פָּסוּל. וְכָל אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:

28 ריטב"א על קידושין פתח ↗

אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ושמעינן מהכא שקדושין שנאמרו בכל לשון שמשמעותו באותו מקום לשון קדושין הוה קדושין אף על פי שאינו לשון תורה ואומר ללעוזות בלע"ז וערבית לערבים ויונית ליונים: ופסק הרמב"ם ז"ל שהאומר חרופתו בכל מקום מקודשת. וטעם דבריו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא אינה לשון קדושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר. ואנן קיי"ל דבשפחה חציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דשייכי בה צד קידושין והוי נחרפת לישנא דקידושין: במאי עסקינן אילימא כשאין מדבר עמה על עסקי קדושין כו' עיקר הפירוש בזה דלא קיימינן אלא אהנהו לישני דמבעיא לן אבל בהנהו לישני דתניא בברייתא בהדיא דהוי' מקודש' לא קא מבעיא להו דלידדהו לישני דמוכחי לקדושין אינון ופשיט' מילת' דכל שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה מקודשת דלקדושין משמע ולא למלאכה. מיהו היינו לדידהו אבל השתא לדידן דלא בקיאין נשי בלישנ' דהני ואינם יודעות לספר בלשון הקודש כל היכא שאין מדבר עמה על עסקי קידושי' ואמר לה אפילו מהנהו לישני דתניא בהו מקודשת לא חיישינן לה דאיהי לא ידעה מאי קאמר אבל במדבר עמה על עסקי קידושיה הא ידעה דלקדושין קאמר לה וכיון דהוו לישנא דקידושין הרי זו מקודשת גמורה ובאומר הרי את מקודשת לי הרי זה לשון ברור ומובהק וחזק' הוא דידעה ואפילו בשאין מדבר עמה על עסקי קידושיה חוששין לה שידע' והויא מקודשת וזו שטת גדולי רז"ל. והיא הנכונה בעיני: והא דקאמרינן מנא ידעה מאי קאמר לה אקידושין קיימין דבעינן דעתה דהוא עיקר סוגיין וגיטין אגב ריהטא דמתניתא דלקמן נקטינן לה דבגיט' לא בעינן דעת' כלל כדתנן במסכת גיטין העיד רבי יוחנן בן גודגד' על החרש' שהשיא' אביה שמתגרשת ואע"ג דלית לה דעת כלל ואמרינן עלה בגמרא מעדותו של ר"י בן גודגדה נלמד אמר לעדי' ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר כנסי שטר חוב זה הרי זה גט אלמא לא בעינן דעתה כלל מיהו דעת' בעינן שיהא הוכחה בדבריו או במעשיו שנותן לה גט זה לגירושין ואע"ג דלא אמר לדידה כגון זו שאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי א"נ שיהא מדבר עמה על עסקי גיטה כי הא דרבי יוסי וכדתניא בתוספתא הוליך אשתו אצל הסופר ונתן לה גט ולא פריש אם היה מדבר עמה על עיסקי גיטה מגורש' ואם לאו אינ' מגורש' מיהו אם מדבר עמה על עסקי גיט' ואח"כ אמר כנסי שטר חוב זה בטולי בטלה לדבורא קמא ואין דעתו לגירושין ואינה מגורשת עד שיאמר לעדים ראו גט זה דהשת' אמרינן אם אית' דבטלי' לעדים הוה אמר ומשום כסיפא הוא דקאמר אבל בשלא קאמר כן לעדים אלא שנתן לה ואמר לה כנסי שטר חוב זה ודאי בטוליה בטלה וה"ה דאע"ג שהיה מדבר עמה על עסקי גיטא ונתן לה סתם ולא אמר כלום דאי לא עבד לה נתינה גמורה דלא מהני והשתא היינו הא דתנן מצאת' מאחוריו קורא' והרי הוא גיטה אינה גט עד שיאמר לה הא גיטיך ואוקימנא דאעיק לה חרצה וההיא במדבר עמה על עסקי גיטה הוא דאי לא פשיטא וכבר הרוחתי בדינין אלו התם בדוכתה בס"ד מפי רבינו ז"ל: הא דאמרינן א"ל רב יימר לרב אשי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן אפילו לא שמיע ליה הא דרב הונא אמר שמואל פירש"י ז"ל מי שכיחא הא או לא שכיח' הא שיהא אדם נותן גט או קדושין לאשה ואינו מפרש. וי"מ לא יהא לו עסק עמהן לדבר עם שום אשה פנוייה בעסקי קידושי ולא עם אשתו בעסקי גירושין שמא יטעה בדבר ויקדש אותה והוא אינו מכוון וכן הוא בספר המצות ופרש"י ז"ל עיקר ונכון:

35 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

מִי שֶׁאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁמָּכַר וְלָקַח דְּמֵי הַמִּקָּח. אֲפִלּוּ תָּלוּהוּ עַד שֶׁמָּכַר מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקָעוֹת שֶׁמִּפְּנֵי אָנְסוֹ גָּמַר וּמַקְנֶה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח הַדָּמִים בִּפְנֵי הָעֵדִים. לְפִיכָךְ אִם מָסַר מוֹדָעָה קֹדֶם שֶׁיִּמְכֹּר וְאָמַר לִשְׁנֵי עֵדִים דְּעוּ שֶׁזֶּה שֶׁאֲנִי מוֹכֵר חֵפֶץ פְּלוֹנִי אוֹ שָׂדֶה פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי אָנוּס. הֲרֵי הַמִּמְכָּר בָּטֵל. וַאֲפִלּוּ הֶחֱזִיק כַּמָּה שָׁנִים מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ וּמַחֲזִיר הַדָּמִים:

35 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

37 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

ואין לוקין וכו'. א"א לא ראיתי תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל הל"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זהו חייב להשיב החפץ לבעלים עכ"ל:

1 גמ' ר' יהודה אומר משום ר' טרפון לעולם אין אחד מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה.

2 לכאורה יש לעיין בדמיון בין הציור דנזיר לבין אסמכתא, דבעלמא אסמכתא היינו כשמתנה על העתיד, וכגון במשחק בקוביא. ואילו כאן התנה על העבר שאם נמצא שפלוני שעבר היה נזיר אזי הריהו נזיר, ומבואר דאף בתנאי על דבר שהוא לשעבר הוי אסמכתא. ואע"פ שלכאורה היה אפשר לחלק דאסמכתא אינה אלא בדבר שהוא בעתיד במקום שהדבר או החפצא עצמו מוטל בספק, משא"כ בציור שהחפצא אינו מוטל בספק אלא הגברא הוא בספק וכגון בציור דנזיר לא הויא אסמכתא. ומהגמרא מוכח דזה אינו דאף בכה"ג שהגברא בספק והדבר בעצמו אינו בספק חשיב אסמכתא. ולענין תנאי נחלקו בזה תוס' והרמב"ן, דכתבו התוס' קידושין סב. ד"ה בשלמא דבתנאי על העבר בעינן כל משפטי התנאים, משא"כ הרמב"ן ספר הזכות גיטין לח. בדפי הרי"ף סובר דלא בעינן משפטי התנאים בתנאי על העבר, ולא חל בו תורת תנאי כלל. ונראה דהרמב"ן סובר שעצם דין תנאי היינו רק כשהחפצא בעצמו מוטל בספק, ואילו תוס' סובר דחל תנאי אף כשהגברא מוטל בספק.

3 והנה לגבי כוונה בקיום המצוות, אם למשל יטול אחד שני לולבים בכוונה לצאת יד"ח בלולב שכשר אלא שאינו ברור איזה מהן הוא הלולב הכשר, לכאורה י"ל דזה הוי כאסמכתא ולא יצא יד"ח, דמבואר מסוגיין דכשיש לגברא ספק שתלוי על בירור המציאות לשעבר דזה הוי אסמכתא וכציור דנזיר. אמנם נראה דיש לחלק דדין אסמכתא אינו אלא היכא דהדבר תלוי בדעת מקנה משא"כ בקיום מצוות לא בעינן דעת כלל אלא סגי בכוונה לצאת יד"ח. ובציור הנ"ל נתכוון לצאת אלא שאינו יודע איזה מהן הוא לולב כשר, ושפיר יצא יד"ח. ויל"ע בדין הפלאה דנזירות אי בעינן דעת בדומה להקנאה או דסגי בכוונה בלבד בדומה למעשה מצוה. ולפום ריהטא י"ל דבעינן דעת גמור כמו בקנינים, וכן משמע מהא דמועיל תנאי בנזירות ועל כרחך דבעינן חלות שם דעת ולא כוונה בעלמא. וי"ל דלכן אסמכתא לא מהני בנזיר מכיון דבעינן דעת שלימה כמו בקנינים.

4 אולם יתכן לדחות דלגבי נזירות החסרון באסמכתא אינו משום חסרון בגמירת דעת, אלא דיש חסרון בהפלאה דכי יפליא איש משמע דבעינן דיבור מפורש וברור כדי שיחול חלות נזירות והיכא דתולה בדבר שאינו ידוע הוי חסרון בהפלאה דלא נחשב כדיבור מפורש וברור. וזה דומה להא דבאסמכתא ליכא חלות דעת גמור לענין קנינים. ולפי"ז י"ל דאין ראייה מסוגיין דשייך אסמכתא אף על תנאי בדבר שהוא תלוי על העבר, דכל הנידון כאן הוא בנוגע לדיבור מפורש והלכות הפלאת נזירות. והדמיון מאסמכתא לנזירות אינו אלא משל ודמיון בעלמא. וי"ל דבזה נחלקו ב' התירוצים בתוס', דלפי הר"י הדמיון בין אסמכתא לנזירות אינו אלא משל בעלמא. משא"כ לתירוץ הראשון בתוס' דיניהם שווים דתרווייהו בעינן חלות שם דעת, ובנזירות חל דין אסמכתא.

5 גמ'. מלוה ברבית.

6 עיין ברמב"ם פ"י מהל' עדות ה"ד וז"ל ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אף על פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל וכו', וכן המלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין לעדות, אם רבית קצוצה עשו הרי הן פסולין מן התורה ואם אבק רבית עשו הרי הן פסולין מדבריהם עכ"ל. ויל"ע בדבריו דהרמב"ם בתחילת ההלכה כתב שהגדר דרשע דחמס היינו שלוקחין ממון שאינו שלהם בחמס, ויל"ע א"כ מדוע מלוה ברבית הוי פסול לעדות דאע"פ שיש איסור לגבות הרבית מ"מ אין זה לוקח ממון שאינו שלו, דהמלוה קנה את הרבית. ונראה דעל כרחך מוכח מכאן דהגדר דרשע דחמס אינו שלוקח ממון שאינו שלו אלא דנפסל משום שעבר על לקיחת ממון באיסור, דהלוקח ממון ע"י עבירה של ממון הוי רשע דחמס. אמנם לפי"ז צ"ע מדוע נפסל הלוה בריבית מדאורייתא, והרי הלוה אינו נוטל את הריבית. וי"ל דעצם לקיחת ההלואה ברבית מחייבתו, ואין הלוה נפסל לעדות מחמת תשלומי הריבית אלא מחמת לקיחת ההלואה, דעבר על הלאו דלא תשוך. אמנם לפי"ז יוצא דעדי ההלואה אינם נפסלין מה"ת שהרי לא לקחו ממון בעבירה. ובתוס' ב"מ דף עב. ד"ה שטר כתבו דעדי הלואה ברבית נפסלים מה"ת. וי"ל דתוס' אזלי לשיטתם דכתבו בסוגיין בד"ה ואלו דסוחרי שביעית פסולין מה"ת בזמן ששמיטה נוהגת מה"ת, ומוכח דס"ל דרשע דחמס אינו תלוי באיסור לקיחת ממון. ואילו להרמב"ם סוחרי שביעית פסולים לעדות מדרבנן רמב"ם פ"י מהל' עדות ה"ד.

7 גמ'. ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה.

8 לכאורה צ"ע דהטבח רק עבר על לאו דלפני עור גרידא, ואין לוקין על לאו דלפני עור, וא"כ אמאי נפסל לעדות. ועיין ברמב"ם פי"ב מהל' עדות ה"ט וז"ל וכן טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצאת טרפה מתחת ידו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהן פסולין לעדות עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דטבח שיצא טריפה מתחת ידו נפסל לעדות משום שהוא בכלל אוכלי טריפה שפסולין לעדות. ולכאורה מבואר מדברי הרמב"ם שהעובר על לפני עור ומכשיל את חברו בעבירה המכשיל נפסל לעדות מחמת העבירה של השני, דנחשב כאילו המכשיל עבר על אותו האיסור, ולכן הטבח שעבר על הלאו דלפני עור והכשיל את חבירו באכילת טריפות הרי זה נחשב כאילו הוא עצמו אכל טריפות, וחל במכשיל שם רשע מחמת העבירה שגרם לשני לעשות. ומבואר לפי"ז דחל חלות שם רשע בגברא או ע"י מעשה עבירה שעושה בעצמו או ע"י מעשה עבירה שגרם לחבירו לעשות. ולפי"ז י"ל דעדי ההלואה בהלואה ברבית נפסלין מה"ת מחמת שהכשילו את הלוה והמלוה לעבור על הלאו דהלואה ברבית. אמנם יש לדחות דרק היכא שא' מכשיל את חבירו לעבור עבירה בשוגג דאזי עבירת הנכשל מצטרפת למכשיל וחל על המכשיל חלות שם רשע, משא"כ בהלואה ברבית דהמלוה ולוה מזידין הן וחל עליהן שם רשע מחמת הך עבירה, אין על העדים חלות שם רשע מחמת מעשה עבירה זו, כי העבירה שנעשית במזיד ע"י הלוה והמלוה אינה מצטרפת אליהם.

9 ובענין משחק בקוביא, עיין ברמב"ם פ"י מהל' עדות ה"ד וז"ל וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול, וכל אלו פסולין מדבריהם עכ"ל. ויל"ע דאם משחק בקוביא פסול לעדות משום שאינו עוסק בישובו של עולם למה הוסיף הרמב"ם "הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל". דממה נפשך אליבא דרב ששת דמשחק בקוביא לאו אסמכתא היא לכאורה ליכא גזילה כלל במשחק בקוביא, ולפי רמי בר חמא דהויא אסמכתא י"ל דנפסל לעדות אף כשיש לו אומנות אחרת משום דהוי גזלן, וצ"ע בדברי הרמב"ם.

10 ועוד צ"ע בדברי הרמב"ם דבפ"ו מהל' גזילה ה"ז, וה"י נקט דהמשחק בקוביא עובר על איסור גזילה מדרבנן, שכתב בהל' ז' וז"ל דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא. מפריחי יונים כיצד, לא יפריח אדם יונים בתוך הישוב שהרי לוקח ממון אחרים שלא כדין מפני שמשלח זכר ויביא נקבה משובך אחר או נקבה ותביא זכר, ולא יונים בלבד אלא כל העושה כזה בשאר עופות או חיה ובהמה הרי זה גזלן מדבריהם עכ"ל. ולפי"ז צ"ע למה פסק בהל' עדות דרק המשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת נפסל לעדות ועיין בכס"מ שנתקשה בזה. והנה הגר"א הגיה בסוגיין והשמיט את התיבות "כל כה"ג לאו אסמכתא", וס"ל דאף לרב ששת משחק בקוביא הוי בכלל אסמכתא ולא קניא, אולם חלות הפסול לעדות אינו מדין גזלן אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם. אמנם צ"ב מ"ט צריכים לטעם זה לפוסל המשחק בקוביא לעדות דתיפוק"ל דנפסל משום דהוי גזלן. ועוד צ"ב לפי הגר"א מהו יסוד המחלוקת בין רב ששת לרמי בר חמא.

11 ונראה לבאר אליבא דהרמב"ם והגר"א דבין לרמי בר חמא ובין לרב ששת אסמכתא לא קניא במשחק בקוביא, אלא דלרמי בר חמא הוי איסור גזילה ממש מדאורייתא, ומשחק בקוביא נפסל לעדות מדין גזלן דאורייתא. אך הרמב"ם פסק כרב ששת וסובר דאסמכתא לא קניא ואם קידש אשה במעות אלו אינה מקודשת דהמעות אינן שלו, אבל אכתי לא הוי גזלן מדאורייתא ולא חל על המעות שם גזל מכיון שנטל את הממון מדעתו של חבירו. ודומה לאורח האוכל על שולחן חבירו דאע"פ שאין בעה"ב מקנה לו את האוכל מ"מ אין האורח עובר על איסור גזילה שהרי אוכל ברשות בעה"ב. וכמו"כ הכא אע"פ שאינו קונה את הממון דליכא דעת מקנה גמורה דהוי אסמכתא מ"מ אינו עובר על איסור גזילה מדאורייתא מכיון שנוטל את הממון ברשות הבעלים. אמנם החכמים קבעו שאם אין למשחק בקוביא אומנות אחרת אזי הריהו נידון כגזלן מדרבנן, וחל בו שם רשע מדרבנן. ונראה ד"אין לו אומנות אחרת" הוי שיעור בקביעת שם רשע וגזלן דדוקא כשאינו עוסק בישובו של עולם אזי הטילו רבנן על המשחק בקוביא חלות שם רשע דגזלן. ולפי"ז י"ל דמשחק בקוביא נפסל מחמת חלות שם רשע בגברא ואע"פ שלא עבר על איסור גזל, והפסול אינו מחמת עצם מעשה העבירה דגזילה אלא מחמת חלות שם רשע דגזלן בגברא. ודומה למש"נ בההוא טבחא דלא נפסל מחמת מעשה העבירה שעשה אלא דחל עליו שם רשע מחמת מעשה עבירה של חבירו, וכמו"כ י"ל דבמשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת נפסל לעדות מחמת חלות שם רשע שהטילו עליו רבנן, אע"פ שלא עשה מעשה עבירה הפוסלתו. ולפי"ז נראה לבאר מש"כ הרמב"ם פ"ו מהל' גזילה ה"י שכתב וז"ל המשחק בקוביא כיצד אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם אע"פ שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתל הרי זה גזל עכ"ל, כלומר דמעיקר הדין אין במשחק בקוביא דין גזל מדאורייתא מכיון דלקח את ממון חבירו ברצונו, אלא שרבנן קבעו דהוא נידון כגזלן מאחר שאינו עוסק בישובו של עולם. וי"ל דלכן חילק הרמב"ם בין משחק עם ישראל למשחק עם העכו"ם שם הי"א וז"ל והמשחק בקוביא עם העכו"ם אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם עכ"ל, דרק המשחק בקוביא עם ישראל עובר על גזל מדבריהם, וצ"ע בזה דלכאורה מצד דיני גזל אין מקום לחלק בין משחק עם ישראל למשחק עם העכו"ם דאף גזל עכו"ם אסור. ונראה לתרץ דהרמב"ם מחלק בין משחק בקוביא עם ישראל למשחק עם העכו"ם בנוגע לחלות שם רשע בגברא, דדוקא כשמשחק עם ישראל הטילו עליו רבנן חלות שם רשע ונפסל לעדות, משא"כ במשחק עם העכו"ם.

12 אך צ"ע דמהרמב"ם פ"ו מהל' גזילה ה"י משמע קצת שהמשחק בקוביא אפילו פעם אחת הרי זה עובר משום גזל מדבריהם ונפסל לעדות, ולכאורה זה סותר למש"כ בפ"י מהל' עדות ה"ד וז"ל וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול וכל אלו פסולין מדבריהם עכ"ל. וי"ל דיסוד הפסול הוא מחמת חלות שם רשע שבגברא שחל עליו כשאין לו אומנות אחרת, אלא שאסור לגברא לקבוע על עצמו שם רשע, וכל מעשה המביאו להיות רשע ג"כ אסור, ומשו"ה הוא נפסל אף כשמשחק בקוביא פעם אחת, וצ"ע בזה.

13 ולפי"ז יש לבאר נמי מש"כ הרמב"ם לגבי סוחרי שביעית שכתב פ"י מהל' עדות ה"ד וז"ל וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבין בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהן ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהן אוספין פירות שביעית ועושין בהן סחורה עכ"ל, ומשמע דנקט שאין לסוחרי שביעית אומנות אחרת, ואינם נפסלין מחמת מעשה העבירה דלאכלה ולא לסחורה דא"כ היו נפסלין אף כשיש להן אומנות אחרת. ומשמע דהרמב"ם סובר שרבנן הטילו על סוחרי שביעית חלות שם רשע בגברא. ונראה דהרמב"ם סובר דלהפסל מה"ת צריך לעבור על לאו שיש בו מלקות או מיתה או על איסור לקיחת ממון, וסוחרי שביעית שלא עברו על לאו שיש בו מלקות או על איסור לקיחת ממון נפסלין רק מדרבנן מחמת חלות שם רשע בגברא, דחל מחמת שאין להם אומנות אחרת. אולם יתכן דלתוס' עדי הלואה ברבית וסוחרי שביעית נפסלו מחמת מעשה העבירה והן פסולין אף כשיש להן אומנות אחרת. דלתוס' סוחרי שביעית ועדי הלואה ברבית עברו על איסורי ממון והויין רשע דחמס מה"ת ואע"פ שלא לקחו ממון שאינו שלהם.

14 וכמו"כ נמי יש לבאר הא דאיתא בגמ' לקמן כה: "ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו ואמר רבי נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו אלא חזרת ממון, כיצד אומר אני פלוני בר פלוני כינסתי מאתים זוז בפירות שביעית והרי הן נתונים במתנה לעניים".ולכאורה צ"ע בזה, שהרי ממון זה אינו גזל אלא דעבר על איסור סחורה בפירות שביעית ולמה צריך להחזיר הממון לעניים, והרי הממון הוי שלו מה"ת. וי"ל דאינו מחזיר ממון לעניים לקיים השבת הגזילה אלא דזה מעשה המועיל להפקיע ממנו חלות שם רשע בגברא, דחל עליו חלות שם רשע דסוחרי שביעית וצריך להוציא מתחת ידו הממון שקיבל תמורת פירות שביעית. ויל"ע האם צריך דוקא להחזיר ממון לעניים או"ד דיכול להפקירו ולהפקיע מיניה שם רשע, וצ"ע.

15 גמ'. ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה, פסליה רב נחמן ועבריה. אזל רבי מזיה וטופריה. סבר רב נחמן לאכשוריה. אמר ליה רבא דילמא איערומי קא מערים אלא מאי תקנתיה כדרב אידי בר אבין. דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו.

16 עיין ברש"י ד"ה רבי מזייה וטורפיה וז"ל הגדיל שערו וציפורניו לנוול עצמו לעשות תשובה עכ"ל, ונראה דהא דאינו נאמן בגידול שעריו וצפורניו שעשה כן לעשות תשובה הוא משום דכדי שיחול חלות שם רשע בגברא בעינן עדות ברורה, וכמו"כ כדי להפקיע שם רשע מהגברא בעינן ראייה ברורה שעשה תשובה, ולכן תקנתיה שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב דזהו הוכחה ברורה שחזר בו מחמדת ממון.

17 גמ'. לא נצרכה אלא למציאת חרש שוטה וקטן מעיקרא סבור מציאת חש"ו לא שכיחא אי נמי מפני דרכי שלום בעלמא כיון דחזו דסוף סוף ממונא הוא דקא שקלי פסלינהו רבנן.

18 ונל"ב השקו"ט שבגמ' דבהו"א דאסור ליטול מציאת חש"ו מפני דרכי שלום בעלמא, לא חל בזה שם גזל מדרבנן ולכן לא היה נפסל. ואע"פ שמשחק בקוביא נפסל אפילו שאין בזה מעשה גזילה מ"מ משחק בקוביא שאני דאין לו אומנות אחרת משא"כ הנוטל מציאת חש"ו א"א לומר שאין לו אומנות אחרת. ומסיקינן דחל בנטילת מציאת חש"ו דין גזל ממש ופסול לעדות מדין גזלן.

19 אולם רש"י ד"ה סוף סוף ביאר וז"ל סוף סוף ממונא שקלי ועברי אתקנתא דרבנן מחמת חימוד ממון פסלינהו דחשידי למשקל אגרא ואסהודי שקרא עכ"ל. יש לדקדק דרש"י אינו מפרש שיש בלקיחת מציאת חש"ו חלות דין גזילה מדרבנן ופסול גזלן מדרבנן אלא דאיכא חשד שיעיד לשקר מחמת חמדת ממון. ונראה שלפי רש"י גם למסקנא ליכא חלות גזילה בלקיחת מציאת חש"ו כי אם איסור של דרכי שלום. ויוצא שהגזירה של פסול עדות אינה חלות דין פסול של רשע דחמס שחל בגברא כמו שחל בגזלן דעלמא אלא דחל דין הפקעת נאמנות מחמת חשד. וי"ל דנ"מ לגבי דין נמצא א' מהן קרוב או פסול שכולם בטלים, דדין נמצא א' מהם קרוב או פסול כולן בטלין חל דוקא כשיש חלות פסול בגברא, וכמו שיש בגזלן דעלמא. אמנם מסתבר שבהפקעת נאמנות משום חשד לא חל דין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה.

20 גמ'. החמסנין מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן.

21 א

22 עיין בגמ' ב"ק דף סב. וז"ל מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני, לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני עכ"ל. ולכאורה צ"ע דאם חמסן נוטל כנגד רצון הבעלים אמאי אינו נפסל מה"ת מדין גזלן. וי"ל דהלאו של גזילה אינו חל אא"כ לוקח ומחסר ממון מהשני, משא"כ בחמסן דיהיב דמי ליכא לאו דגזילה מה"ת. אמנם עיין ברמב"ם פ"א מהל' גזילה ה"ט וז"ל כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו בריעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה לא תחמוד וכו' ואינו בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד וכו' התאווה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר בריעים יבוא לידי גזל וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל כל החומד עבדו או אמתו וכו' אף על פי שנתן לו דמים יקרים. א"א ולא אמר רוצה אני עכ"ל. ומבואר דלשיטת הרמב"ם אם לא רצו הבעלים למכור את החפץ לכתחילה אזי החמסן עובר על לא תחמוד ואפילו אם אמרו הבעלים רוצה אני, ואי לא אמרו רוצה אני הריהו עובר על לא תגזול. ואילו להראב"ד חמסן הוי רק כשלא אמרו הבעלים רוצה אני. ונראה דלהראב"ד מה שחמסן אינו פסול מדאורייתא מדין גזילה אע"פ שלקח ממון שאינו שלו הוא משום דהבעלים קיבלו דמי החפץ מהחמסן, וגזילה חל רק כשהפסידו הבעלים ממון, ומאחר שקיבלו דמי החפץ אין כאן חלות גזילה. משא"כ הרמב"ם סובר דלקיחת החפץ שבעין מהווה גזילה אע"פ שקיבלו הבעלים את דמי החפץ ולא הפסידו ממון.

23 ועיין ברמב"ם פ"י מהל' עדות ה"ד וז"ל וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם, כיצד החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם עכ"ל. ויש לעיין האם מיירי כשהבעלים אמרו רוצה אני או לא אמרו רוצה אני, דלכאורה אי מיירי שאמרו רוצה אני אזי קנו מדאורייתא ואינם פסולים אלא מדרבנן. אך צ"ע אי לא אמרו רוצה אני למה אין כאן פסול גזלן מדאורייתא. וצ"ל דמכיון דשילם החמסן דמים וגם הנגזל לא הפסיד ממון אינן פסולים מדאורייתא מדין גזלן ורשע דחמס ופסולים רק מדרבנן.

24 ב

25 עיין בתוס' דף כה: ד"ה מעיקרא כו' דהקשו שיפסל מן התורה משום הלאו דלא תחמוד. ותירצו בתירוץ הראשון שעוברים על איסור לא תחמוד דוקא בדלא יהיב דמי אבל אין עוברים בדיהיב דמי. ורבנן פסלו חמסן לעדות גם בדיהיב דמי אף על פי שלא עבר בלאו דלא תחמוד. ובתירוץ השני אמרו שאין עוברים על לא תחמוד כשהמוכר אומר רוצה אני. והחכמים פסלוהו לחמסן אפי' יאמר רוצה אני.

26 אולם הרמב"ם פסק שעוברים על לא תחמוד מדאורייתא גם בדיהיב דמי וגם באמר רוצה אני, שכתב בפ"א מהל' גזילה הל"ט וז"ל כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקחנו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנא' לא תחמוד. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ דחמד. כענין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה עכ"ל. ובכן יקשה על הרמב"ם מאחר שהחמסן עובר בלאו דלא תחמוד למה אינו פסול לעדות מן התורה.

27 והנה בדיני פסולי עדות כתב הרמב"ם פ"י מהל' עדות הל"א - ד' וז"ל הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס כו' אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול כו' ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנא' כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים וכו' וכן המלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין לעדות כו' וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם. כיצד החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם כו' עכ"ל. אליבא דהרמב"ם יש שני סוגים של פסולי רשע בתורה: א אדם שעבר בעבירה שחייבין עליה מלקות; ב רשע שלקח ממון שאינו שלו בחמס.

28 והנה בין אלה שהם רשע דחמס ופסולים מדאורייתא מונה הרמב"ם את המלוה ברבית. והנה ממון דרבית אינו ממון של גזילה, וראיה לכך ממ"ד שרבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים עי' ב"מ דף סא ב. וכן מדעת הריטב"א בקידושין דף ו א שהמלוה ברבית יכול לקדש אשה מדאורייתא ברבית כי היא נחשבת לממונו ואינו כמקדש בגזל שאינה מקודשת. וכן מוכח ממה שיורשי הרבית פטורים מלהחזיר את הרבית ללוה חוץ מבמקום שיש כבוד אביהם ב"מ דף סב א. ויש לעיין למה נחשב המלוה ברבית לרשע דחמס, והרי הרבית היא שלו ולא גזל ממון חבירו. וצ"ל שהשם רשע דחמס אינו תלוי בגזילה אלא בהרווחת ממון באיסור, ומשום כך המלוה ברבית נכלל בפסולי רשע דחמס שכן הרויח ממון באיסור. ואפילו הלוה נפסל כי גם הוא הרויח ונהנה מהמלוה ע"י איסור הרבית. ובכך מבואר אליבא דהרמב"ם למה החמסן אינו פסול לעדות מן התורה אף על פי שעבר בלאו דלא תחמוד מדאורייתא, כי מכיון שלא הרויח ממון - שהרי שילם דמים - אינו נקרא בשם רשע דחמס, ולכן כשר הוא מדאורייתא ופסול רק מדרבנן. לאור האמור מוסבר מה שלדעת הרמב"ם חמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן למרות שהמוכר לא אמר רוצה אני, ולכאורה קשה הרי המכר לא חל מה"ת ולמה לא ייפסל החמסן מדאורייתא. התשובה היא כי מאחר ששילם דמים לא הרויח ממון ע"י חמסנותו ולפיכך אינו פסול מן התורה ולא נקרא בשם רשע דחמס מדאורייתא.

29 ג

30 בהגדרת הלאו דלא תחמוד יש כמה שיטות בראשונים.

31 א אליבא דהתוס' בב"מ דף ה ב ד"ה בלא דמי כו' לאו דלא תחמוד מהווה איסור גזילה וז"ל וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול וי"ל לעבור עליו בשני לאוין עכ"ל.

32 ב אליבא דהתוס' בסנהדרין הנ"ל חמסן דיהיב דמי עובר בלא תחמוד מדאורייתא אבל אינו עובר בלא תגזול. ונראה שהם תופסים שלא תגזול חל דוקא כשיש חסרון ממון לנגזל, אך מאחר שהחמסן יהיב דמי ולא היה הפסד ממון לנגזל אף על פי שהפסיד את הדבר הגזול - שבעין, אינו גזלן מדאורייתא.

33 ג לפי הרמב"ם אין לוקין על לאו דלא תחמוד משום דלא עביד מעשה. וצ"ע, למה אין בו מעשה, והרי לקח ממון חבירו. וצ"ל שלדעת הרמב"ם גופו של האיסור אינו לקיחת הממון בידים אלא חמדת הלב, ובכן מהווה לאו שאין בו מעשה. אליבא דהרמב"ם הלאו דלא תחמד דומה לאיסור דלא תתאוה שגם הוא איסור שחל בלב. אלא שבלאו דלא תתאוה האיסור חל עבור חמדת הלב לבדה. ואילו הלאו דלא תחמד חל דוקא כשהחמדה שבלב הביאה לידי המעשה של לקיחת הממון והחמדה התגשמה למעשה. מ"מ גופו של האיסור אינו עצם המעשה דלקיחה אלא החמדה שבתוך לבו של האדם החומד.

34 אליבא דהרמב"ם חל האיסור דלא תחמוד גם כשהמוכר אמר רוצה אני. אולם הפסול לעדות מדרבנן חל דוקא כשלא אמר רוצה אני וכמבואר בגמרא. הפסול מדרבנן חל רק בלקיחת ממון שאינו שלו וכשאמר איני רוצה.

35 והנה הרמב"ם פסק תליוה וזבין זביניה זביני פ"י מהל' מכירה הל"א. רק בגט עי' רמב"ם פ"א מהל' גירושין הל"א - ב ובפ"ב שם הל"כ מצריך שיאמר הבעל רוצה אני וכן בהקרבת קרבן, והוא משום שלגט וקרבן צריכים רצון הבעלים ולפי' צ"ל רוצה אני. מאידך במקח וממכר צריכים שתהיה דעת הבעלים למכור והיא חלה גם כשלא אומר רוצה אני בשם הגר"ח זצ"ל. אך אליבא דרמב"ם יש להבין למה חל פסול העדות מדרבנן דוקא כשלא אמר רוצה אני - כמבואר בסוגיין וכן משמע מפסק הרמב"ם בהל' עדות - והרי המכירה חלה בכל אופן ומ"ש לענין פסול עדות בין אמר רוצה אני ללא אמר רוצה אני.

36 ונראה שאם לא אמר רוצה אני אף על פי שהקנין חל, שכן היתה דעת מקנה, מ"מ חל לאו דלא תגזול, כי מעשה האונס מהווה מעשה גזילה ופוסלו. ואילו בשאמר המוכר רוצה אני ליכא לאו דגזילה אלא לאו דלא תחמוד בלבד שאינו מהווה איסור ממון כגזילה אלא איסור חמדת לב בעלמא שאינו פוסל.

37 ד לשיטת הראב"ד פ"א מהל' גזילה הל"ט לאו דלא תחמוד חל רק בשלא אמר רוצה אני וליכא חלות מכירה ובכן יש איסור גזילה. אך אינו לוקה משום דהו"ל לאו הניתן לתשלומין כגזילה דעלמא.

38 ה ר"א אבן עזרא עה"ת שמות כ: יד ביאר שהאיסורים דלא תחמוד ולא תתאוה מחייבים אדם לשלוט בתאותיו לחמוד ולקנא באחרים ועליו לראות את עצמו כבן כפר שאינו חומד ומתאווה לבת המלך מאחר שא"א לו להתחתן איתה בשום פנים ואופן. כמו"כ צ"ל אצל כל בן ישראל בנוגע לנכסי חבירו. וביאר בית הלוי שכשם שיראה ופחד מוציאים מלבו של אדם כל חמדה וקנאה כך יכולה יראת שמים להוציא מלבו של אדם כל חמדה ותאווה כי כאשר פחד גדול ממלא לבו של האדם אין מקום לתאוות הקנאה.

39 והנה לשונו של הרמב"ם כר"א אבן עזרא שכתב בפ"א מהל' גזילה הל"י ז"ל כל התאוה כו' משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה כו' עבר בל"ת שנא' לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד עכ"ל. לפי הרמב"ם האיסור חל רק בדברים שבידו לקנותם ואין האיסור חל בדברים שא"א לו לקנותם ולהשיגם כמשל בן כפר שאינו מתאוה לבת מלך.

6 תוספות על סנהדרין פתח ↗

ואלו הן הפסולין - יש גורסין עבדים משום דסבירא ליה דקא חשיב הכא פסולי דרבנן ודאורייתא ולא נהירא משום דלא חשיב במתני' רק פסולי דרבנן דהא גזלנים לא קתני וכל פסולי דמתני' פסולי דרבנן נינהו משחק בקוביא אפי' למ"ד אסמכתא היא דאסמכתא לא קניא מ"מ אינו דאורייתא כיון שאינו סבור לעשות איסור לבא לידי פסול דאורייתא ולמ"ד משום ישובו של עולם פשיטא דאינו אלא מדרבנן ומלוה בריבית מיירי בריבית שאינה קצוצה ואפי' מיירי בריבית שקצוצה לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה יהיב ואינו פסול לעדות אלא מדרבנן מפריחי יונים מדרבנן פסולים אפי' למ"ד אי תקדמי יונך היינו משחק בקוביא ולאידך דאמר ארא מפני דרכי שלום הוא וסוחרי שביעית מיירי בשביעית בזמן הזה דאינו אסור אלא מדרבנן ואפי' בשביעית דאורייתא לא חשיב ליה איסור הא דממציאין מעות לעניים אבל עבדים פסולין מדאורייתא נינהו ק"ו מאשה ומה אשה שכשירה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב דברים יט האנשים עבד שפסול וכו' על כן נראה דלא גרסי' עבדים דלא מיירי אלא בפסולי דרבנן:

22 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

35 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

אֵין הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב שֶׁיַּגִּיעַ לָהּ וּכְתָב זֶה הוּא הַנִּקְרָא גֵּט. וַעֲשָׂרָה דְּבָרִים הֵן עִקַּר הַגֵּרוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. א שֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ הָאִישׁ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ. ב וְשֶׁיְּגָרֵשׁ בִּכְתָב וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר. ג וְשֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן הַכְּתָב שֶׁגֵּרְשָׁהּ וֶהֱסִירָהּ מִקִּנְיָנוֹ. ד וְשֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנוֹ דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. ה וְשֶׁיִּהְיֶה נִכְתָּב לִשְׁמָהּ. ו וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אַחַר כְּתִיבָתוֹ אֶלָּא נְתִינָתוֹ לָהּ בִּלְבַד. ז וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ. ח וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. ט וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. י וְשֶׁיִּהְיֶה הַבַּעַל אוֹ שְׁלוּחוֹ הוּא שֶׁנּוֹתְנוֹ לָהּ. וּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁבַּגֵּט כְּגוֹן הַזְּמַן וַחֲתִימַת הָעֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: וּמִנַּיִן שֶׁעֲשָׂרָה דְּבָרִים אֵלּוּ מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד א "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ". אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו. מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ מְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בִּרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָהּ:

« רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ד ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ו ×¢×´× »