רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ט א:ד׳-ו׳

4 גמ'. חד לדיין.

5 ופרש"י בד"ה חד לדיין וז"ל דבדיין מודו רבנן דשונא לא ידון, דלא מצי חזי ליה זכותא עכ"ל. ונראה לבאר החילוק בין דיין לעד דאין לחשוש שמא יעיד עדות שקר משום דהוי שונא או אוהב, דאין לחשוש שבכוונה יעיד ישראל עדות שהיא שקר בעליל רק משום שהוא אוהב או שונא. אבל בדיין יש לחשוש שמא יטה הדיין את הדין שלא בכוונה מחמת שהוא אוהב של הבעל דין, דדיין דן עפ"י הבנתו ואיך שהוא מפרש את הדברים, ויש חשש שמא יטה שלא בכוונה לטובת אוהבו או להיפך בשונא, ומשו"ה רבנן סברי דאוהב או שונא פסולין לדון אע"פ שכשרים להעיד. אולם עיין בתוס' במס' מכות דף ו. ד"ה אלא מעתה הרוג יציל שכתבו וז"ל פירוש שהוא בעל דין אי נמי מפני שהוא שונא ושונא פסול לעדות עכ"ל, כלומר דהנהרג דשונא לרוצח פסול לעדות, וצ"ע דהרי מסוגיין משמע דאליבא דרבנן שונא אינו פסול לעדות דאין לחשוש שמא יעיד עדות שקר מחמת שהוא שונא, וצ"ע במש"כ התוס' דהגמ' מקשה דהרוג יציל "מפני שהוא שונא ושונא פסול לעדות". וי"ל דכאן בסוגיין מיירי בשונא שלא דיבר עמו ג' ימים דאין לחשוש שיעיד עדות שקר מחמת דהוי שונא, משא"כ התם מיירי בשונא גמור ששונאו את חבירו בנפשו דפסול לעדות. אלא דלפי"ז צ"ע למה הגמ' נקטה דאליבא דרבנן הפסוק דו"לא אויב לו ולא מבקש רעתו" מיירי לענין דאינו ראוי להיות דיין ולא לגבי עדות דתיפוק ליה דאף לרבנן ממעט שונא בנפש דהוא שונא גמור מלהיות עד, וצ"ע.

6 והנה בדין דיין שהוא אוהב או שונא כתב הרמב"ם פכ"ג מהל' סנהדרין ה"ו וז"ל אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו, ולא למי ששונאו אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם לא כתב שיעור דמתני' דאוהב ושונא אלא שהוא אוהבו במקצת, ועוד יש לדייק דהרמב"ם כתב "אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו וכו'", ולא כתב דפסול. ויש לעיין בשיטת הרמב"ם האם סובר דאוהב במקצת פסול לדון או"ד דהרמב"ם מחלק בין אוהב במקצת לאוהב גמור ושושבינו דרק אוהב גמור פסול ולא אוהב במקצת. ועיין ברמב"ם פי"ג מהל' עדות הט"ו וז"ל זה שפסלה תורה עדות הקרובים לא מפני שהן בחזקת אוהבין זה את זה, שהרי אינו מעיד לו לא לטובתו ולא לרעתו אלא גזרת הכתוב הוא, לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות אף על פי שהוא פסול לדיינות, שלא גזרה תורה אלא על הקרובים עכ"ל. ובפשטות י"ל דהרמב"ם מיירי באוהב גמור כשושבינו, והרמב"ם מחלק בין עדות דכשר לדיינות דפסול, וא"כ יתכן דרק אוהב גמור פסול ואילו אוהב במקצת הוי רק איסור ולא פסול וכדמשמע מלשונו בהל' סנהדרין, וצ"ע.