מקור סנהדרין י״ב א:ה׳-ו׳
5 תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאִם עִיבְּרוּהָ – אֵינָהּ מְעוּבֶּרֶת. אֲבָל מִפְּנֵי הַדְּחָק מְעַבְּרִין אוֹתָהּ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִיָּד, וְאַף עַל פִּי כֵּן אֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר.
6 אִינִי? וְהָא שְׁלַחוּ לֵיהּ לְרָבָא: זוּג בָּא מֵרַקַּת, וּתְפָשׂוֹ נֶשֶׁר, וּבְיָדוֹ דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּלוּז. וּמַאי נִיהוּ? תְּכֵלֶת. בִּזְכוּת הָרַחֲמִים וּבִזְכוּתָם יָצְאוּ בְּשָׁלוֹם.
פירוש רשימות שיעורים על סנהדרין י״ב א:ה׳-ו׳
5 גמ'. גלויי לא מגלו.
6 ונראה דמבואר מהגמ' דהודאת העיבור לעם הוי חלק מגוף מעשה העיבור, וי"ל דהביאור בזה הוא דחלות העיבור נעשה ע"י בית דין הגדול מפני שדעתם הוי עפ"י דין דעת כלל ישראל, ובעינן שיהיה העיבור מקובל ומרוצה לכלל. וכנתבאר לעיל בשיעורים דף י: