רשימות שיעורים על נדרים ע״ז

1 גמ'. תנאי היא וכו'. הרמב"ם מביא את ההלכות שמפירין נדרים בשבת בין לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ושנשאלין על הנדרים שהן לצורך שבת בפכ"ד מהל' שבת הל"ו בין ההלכות של ממצוא חפצך ודבר דבר שהן בכלל דיני מעשה חול בשבת. וסיים הרמב"ם שהפרה ושאלה מותרות כל אחת כדינה "שדברים אלו מצוה הן". ומתבקשת השאלה במה נחשבת הפרה למצוה.

2 ויתכן שהתכוון למה שכתב בסוף הל' נדרים פי"ג הלכ"ה וז"ל אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו עכ"ל. הסרת המכשול היא המצוה בהפרת נדרים. אך לא הונח לנו בכך שהרי הרמב"ם סיים שם וז"ל בד"א בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנא' נדרי לה' אשלם עכ"ל. ובהיתר ההפרה בשבת אין הבחנה בין נדרי איסור לבין נדרי הקדש. עוד יש להתבונן במה שהגמרא תולה את דין ההפרה בשבת בשיעור יום שמעו – אם הוא עד חשיכה ההפרה בשבת מותרת, אבל אם הוא מעת לעת אז ההפרה אסורה. ועיין בר"ן ובראשונים על הדף שההבדל הוא שאם הפרה מעת לעת ואפשר להפר בחול אחרי שבת אין צורך שיפר דוקא בשבת, ולכן אין ההפרה דוחה שבת. מאידך למ"ד עד חשיכה א"א להפר בחול אחרי שבת – ולכן ההפרה דוחה את השבת. אך הרמב"ם לא כתב במשנה תורה את הביאור הזה. עוד עלינו לדון באשה שנדרה בערב שבת ולא הפר לה בעלה עד השבת וכלתה מעת לעת בשבת הרי יוצא לפי אותה סברא שהבעל יכול להפר בשבת אפילו אליבא דמ"ד מעת לעת כי במקרה זה א"א לו להפר במו"ש. וכן כתב הרא"ש לסוגיין. ברם מפשטות הגמרא – שאינה מחלקת ככה ושקובעת שאם ההפרה מעת לעת ההפרה בשבת אסורה – אינה מורה כך.

3 לכן נראה לומר שלדעת הרמב"ם מעשה הפרה כמעשה חול תלוי אם ההפרה עד שחשיכה או מעת לעת. אליבא דמ"ד עד שחשיכה הפרה בשבת היא חלות המוגבלת לשבת, והואיל חלות ההפרה משתייכת לשבת עצמה ולא לחול, לכן היא בכלל חפצי שמים הנעשים בשבת. מאידך אליבא דמ"ד מעת לעת חלות ההפרה היא חלות שאינה מוגבלת ושמשתייכת דוקא לשבת וההפרה הו"ל חלות המשתייכת אף לחול ולאו דוקא לשבת, ולפיכך איננה בכלל חפצי שמים הנעשים בשבת. לאור זה אינו מדובר בקיום מצוה ממש, כי קיום מצוה ממש מותר בשבת בכל אופן ולאו דוקא כשמוגבל לשבת עצמה. ונחשב בכל אופן לחפצי שמים שנעשים בשבת. ואילו חלות הפרה אינה קיום מצוה ממש אלא ענין וחלות של מצוה, כלומר הכשר וצורך מצוה, ובכן דינה תלוי באפשרות שתחול בחול או רק בשבת כהנ"ל. לפי"ז אף בציור שאשה נדרה בע"ש ולא הפר לה בעלה קודם השבת אסור לו להפר לה בשבת למ"ד הפרת נדרים מעת לעת כי אע"פ שלמעשה א"א לו להפר במו"ש עכ"ז עצם חלות שם ההפרה חשובה למעשה חול כי אין חלותה מוגבלת לשבת ואינה בכלל חפצי שמים הנעשים בשבת, ודו"ק היטב כי בכך מבוארת שיטת הרמב"ם מכל התמיהות הנ"ל.

4 שם. גמ'. ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. התרת נדרים אינה בכלל דין דעלמא האסור בשבת, אבל אם ההתרה שלא לצורך שבת הו"ל מעשה חול שאסור בשבת.

5 שם. גמ'. ביחיד מומחה. בנוגע ליחיד מומחה הובאה בר"ן דף כג. ד"ה והיתר נדרים וכו' מחלוקת בין הרמב"ן לבין הרמב"ם. לדעת הרמב"ן יחיד מומחה המתיר נדרים הוא סמוך, ואילו הרמב"ם פרק ו' מהל' שבועות הל"ה סובר שאפילו חכם מובהק שאינו סמוך מתיר נדרים. ועיין לקמן דף עח. בר"ן ד"ה ביחיד מומחה. ונראה שלפי הרמב"ן התרת נדרים מהווה חלות הוראה, והוראה מדאורייתא זקוקה לסמוך. מאידך הרמב"ם סובר שהתרת נדרים מהווה מתיר מיוחד ואינה תלויה בחלות שם הוראה בכהת"כ ולכן אף מי שאינו סמוך להוראה בכהת"כ יכול להתיר נדר.

6 ועלינו לעמוד על הבחנת הגמ' בין יחיד מומחה לבין שלשה הדיוטות אליבא דשיטותיהם השונות של הרמב"ם והרמב"ן, וז"ל הגמ' סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא משום דמחזי כדינא עכ"ל. ונראה לפי הרמב"ן שמאחר שיחיד מומחה הוא סמוך ומורה הוראה תוכן ההוראה הוא שהנדר הוא טעות. אמנם החכם אינו המתיר, אך עיקר הוראתו שהנדר טעות והותר הנדר מאליו שכן כל נדר טעות בטל מעיקרו. ויוצא שאין כאן מעשה דיין כי אין החכם עצמו המתיר אלא דין שמים הוא המתיר ומותר בשבת. ג' הדיוטות לעומת זה מהווים חפצא של ב"ד ודיניהם דין בכהת"כ ולפיכך אסור להם לדון היתר נדרים בשבת.

7 לשיטת הרמב"ם חכם אינו מורה הוראה כי אין לו סמיכה להורות. החכם שאינו בר דין כלל מתיר את הנדר ישיר בלי הוראה. ולכן מותר לו להתיר נדר בשבת כי אינו סמוך ואינו בר הוראה ולא בר דין כלל.

8 שם. גמ'. אפילו מעומד אפילו בקרובים ואפילו בלילה. לשם ביאור הקולות בהתרת הנדרים נראה שעלינו להניח שאע"פ שג' הדיוטות מהווים חפצא של ב"ד בכל זאת בהתרת נדרים ליכא הלכה של ישיבת ב"ד. הנה החלות של ישיבת ב"ד בב"ד דעלמא מבוארת ברמב"ם בפ"ג מהל' סנהדרין הל"א-ד' ובהל"ז וז"ל עד אימתי יושבין הדיינין בדין סנהדרי קטנה ובי"ד של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים וכו' אין בי"ד של ע"א צריכין שיהיו יושבין כולן כאחד במקומן שבמקדש כו' כל מי שהיה לו עסק יצא לעשות חפצו וחוזר והוא שלא יפחתו מכ"ג יושבין תמיד כל זמן ישיבתן וכו' אין מתחילין את הדינין בלילה כו' כל בי"ד של ישראל שהוא הגון שכינה עמהם. לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה ויראה ועטיפה וכובד ראש ואסור להקל ראש או לשחק או לספר בשיחה בטילה בבית דין אלא בדברי תורה וחכמה עכ"ל. הדיינים חייבים לדון דוקא מתוך כובד ראש וישיבת הדיינים בבי"ד דעלמא מהווה חלות של כובד ראש בשעת הדין. הלכה זו קיימת בבי"ד דעלמא, אולם התרת נדרים מתבצעת גם בלי כובד ראש ולפיכך אינה צריכה ישיבת ב"ד וב"ד מתיר נדרים אף מעומד. כדי להדגיש זאת סיפרה הגמרא דף עו: שחייא בר רב שדי גירא ובדיק, זאת אומרת שהיתר נדרים חל בלי כובד הראש וישיבה לדין. ונראה שאף לילה הלכה בישיבת הדיינים וכפי שפסק הרמב"ם שאין יושבים להתחיל דין בלילה, ומאחר שאין ישיבת בי"ד בהתרת הנדרים ה"ה שאין פסול לילה.

9 אשר לקביעת הפסולים בהתרת נדרים נראה לומר שפסול לדין דעלמא מוגבל לדין המתייחס לגברא העומד להשפט – כמו בדיני ממונות ובדיני נפשות. דיינים פסולים לדון קרוביהם כשהקרובים נשפטים לפניהם. ואילו בהתרת נדרים אין נידון ואין גברא שעומד לדין כי לענין זה היא כחלות של איסור והיתר ואין ההיתר חל כהוראה על הגברא אלא להתיר את האיסור. המבקש התרה לנדרו דומה למי שישאל שאלת כשרות של תרנגולתו לפני סנהדרין שבודאי גם קרובי בעל התרנגולת היושבים בסנהדרין כשרים להורות שכן הוראתם מתייחסת לתרנגולת ולא לבעל. כן הדבר בהתרת נדרים: קרובי בעל הנדר יכולים להתיר נדרו כי היתרם מכוון לאיסור ולא לגברא. ומאחר שקרובים לנשאל מתירים את נדרו ה"ה שקרובים זה לזה כשרים להיות בב"ד אחד של התרת נדרים. רק בדין דעלמא שהקרובים לנידון פסולים לדון חל אף דין שאם שני דיינים קרובים זה לזה הם פסולים. ואילו בהתרת נדרים שקרוב לנשאל כשר ה"ה ששני קרובים זה לזה כשרים להיות בבי"ד. עוד יתכן ששני קרובים זה לזה פסולים לשבת ביחד בדין, ומאחר שאין ישיבת בי"ד בהתרת נדרים אין פסול שני קרובים חל.

10 לאור האמור, מוסבר פסקו של מרן הגאון רע"א זצ"ל שאשה פסולה להתרת נדרים המהווה חלות דין, ואין האשה דומה לקרובים שהם כשרים להתרת נדרים מטעם שפסול קורבה לא שייך וכדנ"ל.

11 בכך גם מובן למה מתירין נדרים בשבת כי איסור הדין בשבת חל רק כשיש ישיבת בי"ד והיא שאסורה בשבת, ומאחר שאין ישיבת בי"ד בהתרת הנדרים מותרת היא בשבת.

12 והנה פשטות דברי הראב"ד בפי"א מסנה' הל"ח, עיי"ש מורה שאף בבי"ד נאמר הדין של נמצא א' מהן קרוב או פסול כולם בטלים. לפי"ז יל"ע אם אשה תשב בבי"ד של התרת נדרים האם תפסול את שאר האנשים או לא. ומסתבר שלא תפסול אותם כי דין נמצא א' מהן וכו' חל דוקא בישיבת בי"ד. אולם בהתרת נדרים ליכא חלות ישיבת בי"ד והו"ל ג' דיינים שאין ביניהם צירוף להוות חפצא של בי"ד אחד ולא יחול איפוא דין נמצא א' מהן וכו'.

13 גמ'. פותחין בחרטה וכו'. שני אופני היתר נדרים קיימים: א פתח; ב חרטה. וכך מגדיר הראב"ד בהשגותיו פ"ו מהל' שבועות הלי"ב את המושג פתח וז"ל שאינו מתחרט אלא מפני ענין שאינו יוצא לו כרצונו מפני הנדר ואומר לו אילו היית יודע שיקרה לך מקרה זו בנדריך היית נודר בזה אנו אומרים אם המקרה ההוא מצוי מתירין לו דכיון שהוא מצוי ואילו היה באותה שעה לא היה נודר רואין אותו המקרה כאילו היה בשעת הנדר ולא ידע אותו הנודר בענין שנעשה הנדר בטעות. אבל כשהוא בא מדרך חרטה אין כאן לדקדק שהרי הוא עוקרו מעיקרו שהוא אומר כעס היה בלבי או עצבות באותה שעה ועכשיו עבר ממני ונתרציתי ואני מתחרט על אותו הכעס עכ"ל. לפי הראב"ד מיוסד היתר פתח בדין טעות – שהנדר בטל מדין נדר טעות. בהיתר פתח הנשאל על נדרו מתחרט על שנדר רק משום ענין הפתח שנולד. ואילו בחרטה לא נולד לו ענין פתח אך הוא מתחרט חרטה גמורה על עצם הנדר שנדר מחמת כעס או עצבות.

14 ונראה שכן היא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ו מהל' שבועות הל"א וז"ל מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו הרי זה נשאל לחכם וכו' עכ"ל. הרי שאף לרמב"ם ישנן שתי דרכים לבוא לשאול התרת נדרים: א "כשנהפכה דעתו לדעת אחרת" – כלומר שמתחרט חרטה גמורה על שנדר מתוך כעס ועצבות; ב "שנולד לו דבר שלא היה בדעת בשעת נדרו" – כלומר שנדר בטעות אבל אין לו חרטה גמורה והוא מתחרט רק בעבור ענין הפתח.

15 עיין בר"ן דף כז. ד"ה וכתב עוד שמביא בשם הרמב"ן שדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו הוא רק בנדר שהותר ע"י פתח ולא ע"י חרטה. ביאור שיטתו שדין זה מבוסס על ההלכה שטעות במקצת נדר כאילו טעה בכל הנדר. רוב ראשונים חולקים עליו וסוברים שההלכה כוללת אף היתר חרטה בלי טעות.

16 והנה בסוגיין מבואר שלגבי ישיבת בי"ד יש הבדל בין היתר נדרים ע"י פתח לבין חרטה. וכשיש צורך לישיבת בי"ד אין להתיר בשבת כי אין בי"ד יושבים בשבת. והראשונים חלוקים לאיזה מתיר דרוש עיון יותר ובכן זקוק לישיבת בי"ד שהוא ענין כבוד ראש וכנ"ל. ומהרמב"ם פ"ו מהל' שבועות הל"י-י"ב משמע שהיתר ע"י פתח דורש למשא ומתן ועיון יותר מהיתר ע"י חרטה. ויעוין בר"ן עו: ד"ה חייא בר רב.

17 שם. ר"ן ד"ה תניא האומר לאשתו. וז"ל דנהי דבהפרה בעיא לשון מפורש בהקמה בחד מהנך לישני דתני בתר הכי סגי, ונראה בעיני דטעמא דמילתא דכיון דתניא לקמן קיים בלבו קיים לא גרעי הני לישני מקיים בלבו אבל בהפרה כיון דקיי"ל הפר בלבו אינו מופר אף כשהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא לשונו ברור עכ"ל. לפי הר"ן הפרה זקוקה ללשון מפורשת ואילו בהקמה אין הלשון מעכבת.

18 וכתב הרמב"ם בפי"ג מהל' נדרים הל"ב-ג' ז"ל וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו וכו' אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי לך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום. שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים שמשמען שרצה בנדר זה עכ"ל. לדעת הרמב"ם הפרה עוקרת את מעשה הנדר אע"פ שחלות היתר ההפרה חלה מכאן ולהבא. ובכן כל לשון שעוקר את מעשה הנדר חשובה לשון הפרה. מאידך לשון התרה בעלמא – כגון מותר לך – לא מועילה.

19 מסתבר אליבא דר"ן שהפרה מתייחסת לאיסורי הנדר ולא למעשה הנדר, ולכן צריך לשון הפרה המפורשת בקרא. ואילו אליבא דרמב"ם, לעומת זאת, מכוונת ההפרה למעשה הנדר ולפיכך מועילה כל לשון של עקירת מעשה ולאו דוקא לשון הקרא.

20 עוד יתכן שהר"ן סובר שאין הפרה נחשבת למעשה הפלאה ואינה כלולה בפרשת נדרים. ואילו לרמב"ם הפרה מהווה מעשה הפלאה וכלולה בפרשת נדרים. והנה כל כנויי נדרים כנדרים ואין מצריכים עבור הפלאה לשון המפורשת בקרא, ולכן לרמב"ם לשונות אחרות מועילות בהפרה מדין כינויים ולא רק לשון הקרא. סמוכין לכן שלדעת הרמב"ם הפרה מעשה הפלאה מפסקו פי"ב מהל' נדרים הלי"ד שקטן אינו מפר כי אין לו אישות. ולכאורה קשה הרי לקטן אין דעת. וצ"ל שמדובר במופלא סמוך לאיש שיש לו דעת בנוגע להפלאה. מוכח איפוא שהפרה חלות הפלאה היא.

21 ב והנה לגבי התרת חכם פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות הל"ה שחכם שהשתמש בלשון הפרה לא אמר כלום וז"ל שאין מיפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה עכ"ל. בפיה"מ בסוף פירקן כ' וז"ל ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר, לפי שענין הפרה בטול השבועה מעיקרא וכאילו לא היתה כלל וזה לא יעשנו זולת האב והבעל לפי מה שנתבאר בתורה ובתלמוד וענין השאלה לחכם שאנו קורין אותה היתר נדרים הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד, וזה לא יעשנה זולתי חכם וכו' עכ"ל. ולכאורה דבריו בנוגע לחכם מרפסין איגרי כי ידוע ומוכרח שחכם עוקר נדר מעיקרו. וצ"ל שעיקר דין התרת החכם הוא להתיר את הנדר מכאן ולהבא, אלא עקב התרת הנדר מכאן ולהבא חל ההיתר למפרע משעת מעשה הנדר. לפיכך לשון התרת נדרים היא מכאן ולהבא אע"פ שחלה למפרע משעת ההפלאה. והנה בהוראה בכהת"כ לא ניתן לחלק בין מכאן ולהבא לבין למפרע שהרי אם החכם מורה על דבר שהוא מותר או אסור באכילה ממילא גם מורה שהיה מותר או אסור למפרע ולא רק מכאן ולהבא, וכמו ההוראה בשאר איסורי תורה כן הוא בהתרת נדרים.

22 בהתאם לכך נראה שאם הנשאל על נדרו או שבועתו יבקש שההתרה תחול מכאן ולהבא בלבד ולא למפרע לא יוכל החכם להגביל את ההיתר כי א"א לחלק את ההוראה שלו ולהגבילה למכאן ולהבא ולא למפרע כי הגבלות זמן אינן שייכות בהוראת חכם.

23 והנה אין מתירים נדרים אא"כ תהיה נ"מ לנשאל מכאן ולהבא, עיין ברמב"ם פ"ו מהל' שבועת הלי"ח שנשאלין לחכם כל זמן שלא לקה הנודר או לא הביא עדיין את קרבנו – כל זמן שיש נ"מ לנשאל. ומסתבר שאין שאלה על שבועה לשעבר, ואע"פ שעדיין לא לקה. הנימוק לכך כי בשבועה לשעבר ליכא מעשה או דבר שנאסר ע"י השבועה. ובעצם התרת החכם צריך שיחול מתיר של איסורי שבועה והואיל ובשבועה לשעבר ליכא איסורי שבועה אינה נתפסת בהתרת החכם.

24 גמ'. טלי ואכלי טלי ושתי וצריך שיבטל בלבו.

25 רבו כאן שיטת הראשונים:

26 א הר"ן ד"ה אחד זה ואחד זה בשם התוספות ז"ל דכי אמר לקמן הפר בלבו אינו מופר ה"מ היכא דלא א"ל טלי ואכלי טלי ושתי, אבל היכא דאמר לה הכי בבטול שבלב מהני, דנהי דאי אפשי שתדורי ואין זה נדר לא מהני טפי עדיף בטול בלב כל היכא דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מהיכא שלא בטל בלבו ומוציא בשפתיו לשון גרוע דהיינו אי אפשי שתדורי ואין זה נדר עכ"ל. נראה שהתוס' והר"ן סוברים שהפרה שבלב בלשון נכונה חלה; אמנם בתנאי שיודיע לאשה את הפרתו, ובלי שהבעל יודיע לאשתו אין ההפרה שבלבו חלה. לפיכך צ"ל לה טלי ואכלי בו בשעה שמהרהר את הפרתו בלבו שבכך מצרף את ההפרה שבלבו עם ידיעת האשה ולכן ההפרה חלה. ויוצא שתוס' והר"ן סוברים מעיקרא דדינא בהפרה הרהור כדיבור דמי ובתנאי של ידיעת האשה וכדנתבאר.

27 ב ר"א ממי"ץ

28 בפסקי הרא"ש כאן סי' ט' ובפי' הרא"ש בשם הר"א ממי"ץ וז"ל וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר לך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי ההיא דפרק היה קורא לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו עכ"ל. ומתבקשת השאלה: לכאורה דין דהשמיע לאזניו דין מיוחד בק"ש ובשאר מצוות קריאה שבתורה וכן בברהמ"ז. אולם בדיני נדרים והפלאה דעלמא לא שמענו דין של שמיעה לאזניו, ולמה העלה הר"א ממי"ץ דין שמיעה לאוזן בהפרה.

29 ונראה שדין שמיעה לאוזניו בהפרה אינו מדיני הפלאה דעלמא כי אם דין מיוחד בהפרה. ביאור הדבר: עצם ההפרה צריכה להיות הפרה הניתנת לשמיעת האשה שכן ההפרה מופנית אליה כדי שתדע שנדרה מופר. ואם קולו נמוך וא"א לה לשומעה לא חלה ההפרה. ויוצא שלר"א ממי"ץ הרהור לאו כדיבור דמי בהפרה כי מחייב עכ"פ הוצאת ההפרה מפיו ולא די בהרהור לבו – וחולק על הר"ן.

30 ג הרמב"ם

31 כתב הרמב"ם בפי"ג מהל' נדרים הל' ד'-ח' ז"ל המבטל נדרי אשתו או בתו אינו צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו. אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה. כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הרי זה הפר ומותרת לאכל ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותת והנדר בטל מאליו. המפר נדרי בתו או אשתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר. אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר. מפירין נדרים בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת. ולא יאמר לה בשבת מופר ליך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי טלי ושתי וכיוצא בזה עכ"ל. לדעת הרמב"ם מצויים לבעל שני אופנים לעקור נדר אשתו: א בהפרה; ב בביטול. הפרה מהווה מעשה הפלאה המתיר את איסורי הנדר. ביטול, לעומת זאת, אינו מעשה הפלאה אלא מעשה כפייה שהוא כופה אותה לעשות הדבר שאסרתו. רק הפרה אסורה בשבת לפי שהיא מהווה מעשה חול בגלל לשון ההפרה. מאידך ביטול אינו מעשה חול שהרי אומר טלי ואכלי בלבד שמותר לאומרו בשבת.

32 והשיג עליו הראב"ד וז"ל המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכל התפוש בידינו שהרי שנינו בנזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו וכו' ולעולם אין כח לא לאב ולא לבעל לכוף אלא מדעתן ודרך הפרה שהוא בטול הנדר וכו' ובכל זמן אם רצתה אוכלת ואם לאו אינה אוכלת אבל לעבדו אינו אומר לו דרך הפרה לפי שאינו מופר אלא כל זמן שהוא שלו וכו' עכ"ל. הראב"ד משיג על הרמב"ם מהדין שכופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. ונראה שאין זה קשה שהרי הרמב"ם מסכים לראב"ד שהכפייה בעבדו חלה להתיר את איסורי הנזירות כל זמן שהוא עבד דוקא ואילו משיצא לחירות חייב להשלים את נזירותו. כן מפורש ברמב"ם בפ"ב מהל' נזירות הלי"ח. שונה איפוא דין העבד מדין האשה. בעבד, כפיית האדון מתרת בשעתה אך איננה עוקרת ומבטלת את הנדר מעיקרו. מאידך אצל אשה הביטול עוקר את נדרה לגמרי ומשפקע הנדר אינה אסורה לעולם.

33 שם. גמ' חכם שאמר בלשון בעל וכו'. עיין בר"ן שהביא מהירושלמי שחכם יכול לומר אין כאן נדר אבל לא הבעל, ומסביר שהוא משום שחכם עוקר את הנדר מעיקרו משא"כ בעל. ובפשטות החילוק הוא משום שהחכם מורה שהנדר טעות ולכן בטל מעיקרו ואילו הבעל שמתיר את הנדר בהפרתו מכאן ולהבא ולא מדין טעות. ועיין למעלה בשיעורנו.

34 שם. רמב"ם פי"ב מהל' נדרים הלי"ד ז"ל השוטה אינו מפר בין אב בין בעל. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר עכ"ל. וביאר הרדב"ז שהשוטה אינו מפר ז"ל כיון שאין לו דעת אין מעשיו כלום עכ"ל. וביארנו שהקטן שבהלכה זו הוא מופלא סמוך לאיש שלגבי הפלאה בן דעת הוא ואינו מפר משום שאין לו אישות.

35 ברם בפי' הרא"ש דף ע"ג. ד"ה חרש מהו שיפר לאשתו כ' וז"ל בחרש דקרא קאי שמדבר ואינו שומע וכו' אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאורייתא ועוד שדינו כשוטה עכ"ל. ולכאורה שני הנימוקים חלוקים בכך: לפי הנימוק השני ברא"ש חרש שאינו מדבר ואינו שומע אינו מפר כמו שוטה שאינו מפר כי אין להם דעת. אולם לפי הנמוק הראשון חרש שקדש קידושין דרבנן אינו יכול להפר נדרי אשתו שהם דאורייתא, ומשמע שאלמלא טעם זה היה חרש שאינו מדבר ואינו שומע מפר ואף שאין לו דעת. ויוצא שלטעם הראשון הפרה חלה בלי דעת. ולכאורה הוא פלא.

36 אך כבר קבע מרן הגר"ח זצוק"ל שמצויים שני דינים בתורה: א חלות שם דעת; ב כוונה בעלמא. חרש שוטה וקטן אינם בני דעת לגבי קניינים גיטין וקידושין וכדומה. עכ"ז הויים בני כוונה בעלמא – כגון בנוגע לכתיבת גט לשמה, בשחיטה, ולענין טומאה עיין בחולין דף י"ב:. ברם עלינו להבחין בין שני מיני שוטה. יש שוטה שהוא שוטה לכל הדברים ואין לו אפילו כוונה בעלמא. אולם יש שוטה לדבר אחד אבל שפוי הוא לשאר הדברים, וע"פ דין אינו בן דעת, אמנם בשאר הדברים בן כוונה הוא. ובכן יתכן שהטעם הראשון ברא"ש סובר שהפרה אינה זקוקה לחלות שם דעת אלא לחלות כוונה בעלמא. חרש בר כוונה הוא ובדין הוא שיפר נדרי אשתו אלמלא הטעם שחלות אישות שלו מדרבנן. יוצא איפוא שבזה חלוקים שני הטעמים: לטעם הראשון ברא"ש הפרה זקוקה לכוונה בעלמא, ולטעם השני הפרה זקוקה לחלות שם דעת.