רשימות שיעורים על נדרים ע״ה

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכתות שבועות ונדרים, ניו יורק, תשנ"ג-תשנ"ו

« רשימות שיעורים על נדרים ע״ד ע״א רשימות שיעורים על נדרים ע״ו ע״ב »

1 נדרים פתח ↗

תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי? דְּקָתָנֵי: בֵּין שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר וּבֵין שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר. אִי נָמֵי מֵרֵישָׁא דְּקָתָנֵי: מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתוֹ נִגְמְרָה לוֹ. וְאִי דְּלָא קַדֵּישׁ, מַאי ״נִגְמְרָה לוֹ״? תִּפְשׁוֹט מִינֵּיהּ כְּשֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר. מַאי ״וְכִשְׁאָר דְּבָרִים כֵּן נְדָרִים״ דְּקָתָנֵי? אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁאֵין חַיָּיבִין סְקִילָה, כְּנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה? אָמַר רַב אָשֵׁי, מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא: אֵין יְבָמָה גְּמוּרָה לְאִישָׁהּ כְּשֵׁם שֶׁאֲרוּסָה גְּמוּרָה לְאִישָׁהּ. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״כׇּל הַנְּדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי מִכָּאן עַד שֶׁאָבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי הֵן קַיָּימִין״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״הֲרֵי הֵן מוּפָרִין״ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֹמֵר: מוּפָר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מוּפָר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם הֵפֵר נְדָרִים שֶׁבָּאוּ לִכְלַל אִיסּוּר — לֹא יָפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא בָּאוּ לִכְלַל אִיסּוּר?! אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״. אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל הָקֵם — בָּא לִכְלַל הָפֵר, לֹא בָּא לִכְלַל הָקֵם — לֹא בָּא לִכְלַל הָפֵר. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵיחָל חָלִין וּבָטְלִין, אוֹ דִלְמָא לָא חָלִין כְּלָל? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ,

2 ר"ן על נדרים פתח ↗

כשם שארוסה גמורה לאישה - דארוסה בסקילה אם זינתה: ולענין הלכה קי"ל כר"ע דאינו מפר לא לאחד ולא לשנים דאע"ג דקי"ל יש זיקה ולעיל פרישנא טעמא דר"ע משום דסבירא ליה אין זיקה איכא למימר ה"מ מקמי דאייתי לה הך ברייתא אבל בתר דאייתי לה חזינן דאפילו סבירא ליה לר"ע דיש זיקה מצי אמר דלא יפר לפי שאין היבמה גמורה לאישה שאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה וכיון דקלסיה בן עזאי לר"ע וזכינהו לר"א ור' יהושע בדינא דלא אהדרו ליה מידי נקטינן כוותיה וכן פסק הרמב"ן ז"ל. ומסתפקא לי כיון דיבם לא מצי מפר אב במקום יבם מן הארוסין אי מצי מפר או לא ולא ידענא אכרעותא בהא מילתא מיהו מסתברא לי דנדרים שנדרה בבית אביה או בעודה ארוסה מצי מפר לה דהא כל היכא דליכא ארוס מת הבעל נתרוקנה רשות לאב והכא כיון דלא זכי יבם בנדרי יבמה כמאן דליתיה דמי וממה שפרשתי למעלה דף עא: בשם רבותי בעלי התוס' ז"ל בההיא דב"ש סברי בנדרים נמי שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב נ"ל כן דהא לפי פירושם ז"ל טעמייהו דב"ש משום דכיון דנראו לארוס ראשון לא זכי בהו ארוס אחרון ואע"ג דאיתיה לארוס אחרון כמאן דליתיה דמי כיון דכמאן דליתיה דמי קם ליה אב כאילו איתיה באפי נפשי' וליכא ארוס לדידן נמי ביבם כיון דלא זכי בנדרי ארוס ראשון אב מצי מפר. מיהו בנדרים שנדרה ברשות יבם אכתי מספקא לי. זהו מה שנראה לי בזה ולענין מעשה צריך עיון ובדיקה בדברי הראשונים ז"ל:

3 נדרים פתח ↗

4 נדרים פתח ↗

5 נדרים פתח ↗

6 נדרים פתח ↗

7 נדרים פתח ↗

8 נדרים פתח ↗

9 כסף משנה על משנה תורה, הלכות נדרים פתח ↗

ומ״ש או אין נדר זה כלום. ומ״ש וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו, יש לתמוה דבריש פ״ד דנזיר איבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ״מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא ומסיק דף כ״ב ת״ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש״מ בעל מיגז גייז וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר. ואין לומר שרבינו מפרש כפירוש י״מ שכתבו שם התוס' דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמיעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל. וע״ק על מ״ש רבינו בסמוך שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו ואילו בפרק המדיר אמרו בפשיטות ורבינו עצמו כתב בפ״ג מנזירות על מי שנזר שתי נזירות הראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ואפשר לומר דרבינו לטעמיה שכתב בפ״ו משבועות כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו' אומר וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך עכ״ל. וקודם לכן כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש וכו' אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו עכ״ל. וכ״נ מדברי רש״י שכתב בפרק המדיר כתובות דף ע״ד: חכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין עכ״ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע״ד כך וא״כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם וא״כ אין ללשון מותר לך בזה ענין, ומ״ש בפרק המדיר חכם עוקר נדר מעיקרו אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל דההוא דהמדיר היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ״ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי' דעקירה ממש עקר ליה שע״י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע״י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ״ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא״ש בפסקיו ס״פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח״כ הפר לה בעלה לוקה משא״כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב״ן סימן י'.

10 נדרים פתח ↗

11 ר"ן על נדרים פתח ↗

דאתפיס אחרינא בהדין נדרא - כגון שנדרה היא בנזיר ובא אחר ואמר ואני כמוה אי אמרת חיילין ובטלין הויא תפיסותא דנהי דבטילי להו מיד אפי' הכי כיון דחיילי מצי מתפיס בהו דכי אמר ואני כמוה אהריני נזירה דקאמרה קאמר ואי לא חיילי ליכא חששא הלכך לא הויא התפסה. ומקשו הכא ואפי' תימא חיילין ובטלין היכי מצי מתפיס מאי שנא ממאי דבעיא לן בריש מכילתין דף יא: היכא דמנח בשר שלמים לאחר זריקת דמים קמיה והתפיס ביה בשר אחר ואמר זה כזה דאיבעיא לן אי בדמעיקרא קמתפיס ואסור או בדהיתרא דהשתא קמתפיס ושרי ומסקנא דבהיתרא קמתפיס איכא למימר דלא דמי דשאני התם דאמר זה כזה ומש״ה אמר דכמו שהוא זה עכשיו קאמר אבל הכא שזו אומרת הריני נזירה והאי מתפיס בה ואמר ואני משמע ודאי דבנזירות דקאמרה קמתפיס והכי מוכחא סוגיין דנזירות שנכתוב בסמוך בס״ד ומקשו תו הכא ונהי דחיילא התפסה מאי הוי נימא דכיון דאתפיס בה כי אבטיל נדרא קמא אבטיל נמי האי דדינא דמתפיס הכי הוא כדתנן בפ' מי שאמר נזיר כ: הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולן נזירין הותר אחד מהן הותרו כולן ולעיל נמי בפ' ד' נדרים נדרים דף כו. וסו. במשנה אמר דבשתלאן זה בזה הותר הראשון הותרו כולן ולאו קושיא היא כלל דלא איתמר הותר א' מהן הותרו כולן אלא בהיתר חכם שעוקר הנדר מעיקרו הלכך כל שהותר א' מהן אגלי מילתא שלא היה כאן נדר מעולם ובטלה לה התפסה דבתרא אבל בעל שאינו עוקר למפרע אלא מכאן ולהבא אע״פ שהותר הראשון אינך באיסורייהו קיימי שאין התפסה שלהם בטלה בכך וגמרא היא

12 ר"ן על נדרים פתח ↗

ת"ש אמר להם ר' אליעזר אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור וכו' ש"מ לא חיילין - נראה בעיני דמש"ה משמע ליה דלא חיילין נהי דלישנא דמתני' לא דייק הכי משום דבשלמא אי אמרת לא חיילין איתיה לק"ו דאי הפרה מבטלת נדרים שחלו כבר כ"ש דמעכבא שלא יחולו אבל אי אמרת דחיילין ובטלין מאי ק"ו כיון דחיילין הרי באו לכלל איסור. ומהדר ליה אם איתא כדקאמרת הוה ליה לתנא למיתנא שאין באין דהאי לישנא משמע דהפרה מעכבת בהו שלא יבואו והא לא קתני הכי דשלא באו קתני דמשמע דעדיין לא באו אלא שסופן לבא הלכך על כרחך תנא דמתני' סבר דחיילין ובטלין ואפילו הכי איכא ק"ו דאם הפרה מבטלת נדרים שבאו לכלל איסור ולא היתה הפרה עמהם כל שכן שיפר נדרים שנולדו במומן עמהן דהיינו הפרת הבעל:

13 ר"ן על נדרים פתח ↗

הא כדאיתא והא כדאיתא - אע"ג דר"א יליף ק"ו מנדרי עצמו לנדרי אשתו לאו דמדמי להו לגמרי דדידיה לא חיילי כלל ודאשתו חיילי ואפילו הכי שפיר יליף ק"ו. וקשה בעיני וליגמר נמי מק"ו דידיה שלא יחולו נדרי אשתו כלל כשם שאין חלין נדרי עצמו ונראה לי דלא מצי למידן הכי משום דנדרי עצמו היינו טעמא דהיכא דאתני מעיקרא לא חיילי כלל משום דכיון דשכח תנאו בשעת נדרו ה"ל נדר בטעות ולא חייל כלל משא"כ בנדרי אשתו דליכא למימר הכי אלא מיהו לענין שיהו מופרין נדרי אשתו לאחר שיחולו שפיר איכא למידן ק"ו דכיון דבנדרי עצמו אשכחן דטעותא דקמי נדרו מבטל נדריו קודם שידור ואפילו הכי ההוא גוונא גופיה לא מבטל להו לאחר שידור דהא כל נדר שהוא נדר בפתח נדר טעות הוא דמה לי אי מצינן למימר דאילו ידע מאי דאתני מעיקרא לא היה נודר ומה לי אי מצינן למימר אילו הוה ידע האי פתחא דידע השתא לא היה נודר דא ודא אחת היא אלא מאי אית לך למימר דנהי דבהאי גוונא אינו מתיר לעצמו לאחר הנדר כל שקדם ההוא גוונא גופיה לנדר הרי הוא מתיר לעצמו וכ"ש בעל דבדין הוא דנימא דבההוא גוונא דמפר לאחר שנדרה אשתו דהיינו שמפר נדריה מהפרה ואילך ולא עקר ליה מעיקרא מפר נמי עד שלא תדור שיהו חלין ובטלין כן נראה לי:

14 ר"ן על נדרים פתח ↗

אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל - פירוש פותחין בחרטה בין בנדר בין בשבועה ונזקקין נמי לכתחלה לאלהי ישראל ולא שנא נקט חפצא בידיה או לא נקיט חפצא ואפילו כי נקיט חפצא נזקקין דלא חמיר נקט חפצא אלא לענין שבועת הדיינין לאיומי עליה אבל עיקר שבועה בשם או בכנוי הוא ואע"ג דאמר גאון מאן דאשתבע בספר תורה או בעשרת הדברות אין לו הפרה עולמית ליתא למילתא כלל הדין הוא דינא דגמרא דאפילו לשבועות נזקקים ופותחים בחרטה ואין צריך לומר לנדרים אבל רבינו האי גאון ז"ל החמיר בנדרים שלא לפתוח בחרטה ואמר דאנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים כלומר בפתח אבל בחרטה לא והחמיר עוד בשבועות ואמר דלא מזדקקינן בהו כלל אלא כד מתרמיא מילתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דצבורא דכנישתא וכדומין לאלו מזדקקינן במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי אבל פתח כי ההוא דאתא לקמיה דרב וכדר"ש ב"ר וכר' ישמעאל בר' יוסי וכדביתהו דאביי וכי ההוא דאתא לקמיה דר"א וכיוצא בה לא עבדינן אבל הרב הנשיא אל ברגלוני ז"ל כתב בשם מר יהודאי גאון ז"ל שהחמיר עוד בנדרים והשוה אותן לשבועות שלא להתיר אותם אפי' בפתח אלא לדבר מצוה שמתירין אותם בפתח ולא בחרטה וכתב עוד דדוקא בהתרת חכם החמירו אבל בהפרת בעל לא החמירו דבעל מיפר ביום שמעו בין בנדר בין בשבועה עד כאן דברי הרב הנשיא ז"ל:

15 נדרים פתח ↗

כְּגוֹן דְּאַתְפֵּיס אַחֲרִינָא בְּהָדֵין נִדְרָא. אִי אָמְרַתְּ חָלִין — הָוְיָא תְּפִיסוּתָא. אִי אָמְרַתְּ לָא חָלִין — לָא אִיכָּא מְשָׁשָׁא. מַאי? תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם הֵפֵר נְדָרִים שֶׁבָּאוּ לִכְלַל אִיסּוּר, לֹא יָפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא בָּאוּ לִכְלַל אִיסּוּר? שְׁמַע מִינַּהּ לָא חָלִין! מִי קָתָנֵי ״שֶׁאֵינָן בָּאִין״? ״שֶׁלֹּא בָּאוּ״ קָתָנֵי, עֲדַיִין לֹא בָּאוּ. תָּא שְׁמַע, אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מֵיפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ מִשֶּׁנָּדַר, מֵיפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ עַד שֶׁלֹּא יָדוּר. מְקוֹם שֶׁמֵּפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ מִשֶּׁתִּדּוֹר, אֵינוֹ דִּין שֶׁיָּפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁלֹּא תִּדּוֹר? מַאי לָאו, דְּאִשְׁתּוֹ דּוּמְיָא דִּילֵיהּ, מָה הוּא דְּלָא חָיְילִין — אַף אִשְׁתּוֹ נָמֵי דְּלָא חָיְילִין? לָא, הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא. תָּא שְׁמַע, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה מִקְוֶה שֶׁמַּעֲלֶה אֶת הַטְּמֵאִין מִטּוּמְאָתָן — אֵין מַצִּיל עַל הַטְּהוֹרִים מִלִּיטָּמֵא, אָדָם שֶׁאֵין מַעֲלֶה אֶת הַטְּמֵאִין מִטּוּמְאָתָן — אֵינוֹ דִּין הוּא שֶׁלֹּא יַצִּיל עַל הַטְּהוֹרִין מִלִּיטָּמֵא? שְׁמַע מִינַּהּ לָא חָיְילִין!

16 נדרים פתח ↗

17 נדרים פתח ↗

18 נדרים פתח ↗

19 נדרים פתח ↗

20 נדרים פתח ↗

1 גמ'. שאין חייבין סקילה כנערה המאורסה. לכאורה יוצא שאף עבד עברי אינו מפר נדרי שפחה החרופה לו מאחר שאין חייבין עליה סקילה.

2 שם. ר"ן ד"ה כשם וכו'. ז"ל ומסתפקא לי כיון דיבם לא מצי מפר אב במקום יבם מן האירוסין אי מצי מפר או לא וכו' עכ"ל. ניתן לבאר את ספקו של הר"ן בב' אופנים:

3 א יתכן שהר"ן מסופק בחקירתנו דלעיל אם נערה המאורסה נחשבת לגמרי ברשות אביה אלא שהארוס משתתף בהפרת האב כרשב"א או"ד יש לארוס זכות הפרה בפני עצמו כי איננה ברשות האב לבדו אלא ברשות שניהם. אם נערה המאורסה נמצאת ברשות אביה לגמרי ודין הארוס הוא רק לעכב בהפרת האב מסתבר שמאחר שאין ליבם כח הפרה האב יפר לבדו. לעומת זאת, אם נערה המאורסה אינה בלעדית ברשות אביה כי רשות ארוס דעלמא מפקיעה ומוציאה אותה מרשות האב י"ל שאף רשות היבם תפקיע אותה מרשות האב והאב לבדו אינו יכול להפר.

4 ב יתכן שמסופק מהו הדבר המפקיע את רשות האב להפר לבדו, אם הוא זכות הפרת הארוס ומאחר שליבם למעשה ליכא זכות הפרה אינו מפקיע את רשות האב או"ד חלות אישות בעצמה מפקיעה והואיל ויש חלות אישות דזיקת יבום פקעה רשות האב ואינו יכול להפר עוד לבדו.

5 מסקנת הר"ן היא שבנדרים שנראו לארוס הראשון דין הארוס השני אינו להפקיע את רשות האב אלא מעכב הוא בהפרת האב ומאחר שליבם ליכא זכות הפרה אינו מעכב בהפרת האב והאב מפר לבדו. מאידך בנדרים שלא נראו לארוס הראשון אלא שנראו ליבם י"ל שחלות האישות השניה מפקיעה את רשות האב ובכן אף אישות דזיקה מפקיעה את רשות האב ואין האב מפר לבדו.

6 שם. גמ'. מיחל חלין ובטלין או"ד לא חלין כלל. ביאור הספק הוא אם הפרת הבעל לפני שנדרה חלה לבטל אף את מעשה הנדר ולכן א"א להתפיס בנדר או"ד חלה רק להתיר את איסורי הנדר ואפשר איפוא להתפיס במעשה הנדר שלא בטל.

7 בדומה לספק בסוגיא דילן מצוי בתוס' במס' נזיר דף ס"ב. ד"ה מר זוטרא וכו' שכתבו דגם אם הבעל עוקר את הנדר מעיקרא יש התפסה – שלא כדין התפסה בנדר שהותר ע"י חכם וז"ל אפילו אם הבעל עקר הנדר מעיקרו חבירתה אסורה וכו' כי החכם אינו מתיר אלא בפתח וחרטה ומשוה ליה לנדר טעות מעיקרא והלכך כשהתיר הראשון הוי כאילו לא היה הנדר הזה מעולם כלל הלכך הותרו כולם אבל הבעל מיפר לאשתו בלא חרטה ופתח מגזירת הכתוב הלכך אפילו אי מיעקר קעקר לענין זה חשוב כאילו נשאר עליה נדר קצת וחבירתה אסורה עכ"ל. מובן דבריהם שאע"פ שהבעל עוקר את הנדר למפרע עכ"ז אינו דומה לחכם העוקר נדר למפרע כי החכם עוקר את עצם מעשה הנדר מעיקרא ואילו הבעל עוקר רק את איסורי הנדר ולא את מעשה הנדר, והתפסה חלה במעשה הנדר.

8 אך יתכן לחלק בין הסוגיא דמס' נזיר שהבעל הפר אחר שכבר חל הנדר שאף שעקרו למפרע אינו עוקר את מעשה הנדר אלא מתיר את חלות האיסורים בלבד, לבין הסוגיא דילן כשהפר לפני שנדרה שהוא עוקר גם את עיקר מעשה הנדר שכן ההפרה לא נתנה מקום למעשה הנדר שיחול.

9 וכבר דננו בשיעורינו לפרקנו בשיטת הרמב"ם המיוחדת שלמרות שהבעל מיגז גייז וההפרה שלו חלה מכאן ולהבא עכ"ז מבטלת ההפרה את עצם מעשה הנדר מכאן ולהבא. עיין ברמב"ם בפי"ג מהל' נדרים הל"ב ובכסף משנה שם.

10 והנה האחרונים הקשו ל"ל לגמרא הנ"מ של התפסה, והרי נ"מ אף כשנדרה ואסרה בית על עצמה ונמצאת בבית בשעת הנדר שאם חיילי ובטלי מיד עברה בנדרה. ונראה שלכ"ע אין חלות איסורין ורק מעשה נדר וגם אליבא דצד שחלין ובטלין, ולכן אף כשנמצאת בבית בשעת נדרה אינה עוברת, וכל הנ"מ הוא רק בהתפסה.

11 ר"ן ד"ה דאתפיס וכו'. ז"ל דלא דמי דשאני התם דאמר זה כזה וכו' עכ"ל. נראה שר"ל דבדהשתא קמתפיס ההתפסה היא בחפצא, ולפיכך מותר כשהתפיס בחפצא כבדהשתא והחפצא מותר. מאידך בהתפסה בנזירות באופן שאמר ואני כמוך אין ההתפסה בחפצא אלא במעשה הנדר ולכן ההתפסה חלה אליבא דצד דחלין ובטלין. ועיין ברשימות שיעורים לשבועות חלק א' בענין התפסה ריש פ"ג

12 ר"ן ד"ה ת"ש אמר להם ר"א אם וכו'. ז"ל כ"ש שיפר נדרים שנולדו במומן עמהן דהיינו הפרת הבעל עכ"ל . ביאור הדבר שלמרות שחלין ובטלין היינו שאיסורי נדר לא חלו ברם מעשה נדר חל ולכן איתא לק"ו.

13 שם. ר"ן ד"ה הא כדאיתא. תנאי מודעה חל לכאורה מדין נדרי שגגות, אבל השוואת הגמ' בין תנאי מודעה לבין שאלת חכם מורה לנו שחלות דין תנאי מודעה דומה לדין שאלת חכם ושיש בתנאי מודעה חלות מתיר לנדר שידור אח"ז. כשם שהחכם מתיר את איסור הנדר ששואלין עליו כן הנודר בעצמו מתיר נדרו ע"י תנאי מודעה שהתנה לפני שנדר. ויסוד ההיתר הוא לעשות את הנדר לנדר טעות. בדומה לחכם המשוה למפרע את הנדר לנדר טעות, כמו"כ הנותן מודעה משוה את הנדר שידור אח"ז לנדר טעות.

14 מסייעת לכך שיטת הגאונים המובאה ברמב"ם פ"ב מהל' נדרים הל"ו שדין תנאי מודעה חל דוקא בנדרים בלבד ולא בשבועות. אילו היה דין תנאי מודעה דין טעות ונדרי שגגות דעלמא אין לנו לחלק בין נדרים לשבועות כי בנוגע לטעות ושגגה דעלמא דיניהם שווים. ע"כ שחלות דין תנאי מודעה היא חלות מתיר מיוחד הדומה לשאלת חכם, ובמתיר ניתן להבחין בין נדרים לבין שבועות. הרי בשאלת חכם עצמה יש חילוקים בין נדרים לבין שבועות עיין בר"ן לעיל דף כב: ד"ה אמר רבא ובסוגיא שם. כמו"כ, סוברים הגאונים, יש להבחין במתיר של מודעה.

15 וכן יוצא מלשון הרמב"ם בפ"ב מנדרים הל"ד וז"ל מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן או הרי הן בטלים וכו' ואח"כ נדר וכו' ואם לא זכר התנאי וכו' הרי הנדר בטל ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם וכו' עכ"ל. משמע מדבריו שאין התנאי חל מדין טעות ושגגה דעלמא אלא מדין חזרה וכשם שחכם מתיר עבור הנשאל שחזר בו על נדרו ה"ה ע"י התנאי ומודעה חוזר בו הנודר מנדרו ומתירו וחלות דין היתר הוא כמו בשאלת חכם.

16 והנה בשאלת חכם עצמה אין החכם יכול להתיר בלי שהנודר יבקש ממנו התרה וישאל על נדרו. הרי שההיתר תלוי גם בנודר ולא בחכם בלבד, וה"ה בתנאי מודעה שחל ההיתר ע"פ הנודר עצמו.

17 גם השיטה שמזכיר הרמב"ם שם וז"ל ויש שמורה להחמיר ואומר הוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור עכ"ל מובנת ע"פ היסוד של מתיר שהנודר הוא שמתיר את נדרו, אך צריך להתירו תוך כדי דיבור של נדרו. ולשם כך צריך לזכור התנאי תכ"ד כדי שיכול להתיר את נדרו ולחזור בו מיד.

18 לאור האמור גם מוסברת נוסחת "כל נדרי" שמסיימים בה "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה", מצד אחד הרי היא נוסחה המתאימה להיתר חכם, ומצד שני להרבה נוסחאות של כל נדרי מתנים אז תנאי מודעה "מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא" בלבד ואין נשאלים היתר על הנדרים של אשתקד ובכן איך שייכת כאן לשון התרת חכם. אך כפי שביארנו תנאי מודעה חל להבא ופועל מדין מתיר דומה להתרת חכם ולכן שייכת בו בקשת סליחה כמו שמבקשים בהתרת חכם.

19 תוספתא נדרים פרק ו' משנה ו'. ז"ל אמרו לו ומה למפר נדרי עצמו עד שלא ידור שאם רצה להקים מקים, יפר נדרי אשתו עד שלא תדור שאם רצה להקים אינו יכול עכ"ל. בביאור הדברים נראה שיכול הנודר להתנות תנאי מודעה ואח"כ לחזור בו ולקיים את נדרו, ואילו מהפרה א"א לחזור בו ובכן ההפרה נשלמת בשעתה – בשעת מעשה ההפרה. בהתאם לכך ההפרה לפני שנדר אינה חלה וכרא"ש שאומר שהקמה לפני שנדר הקמה בטעות כי מאחר שאינו יודע את מה שהפר וא"א לחזור מן ההפרה הו"ל חסרון בדעת ההפרה ודומה להפרה בטעות. מתנאי המודעה לעומת זאת יכול לחזור בו, ובכן התנאי לא חל ע"פ דין עד שעת הנדר, ובאותה שעת הנדר שהתנאי חל ידוע לו את מה שנדר, ויש איפוא דעת גמורה לתנאי.

20 ברם רש"י על המשנה מפרש וז"ל את שלא בא לכלל הקם שעדיין לא באו לעולם ואי אפשר לקיימו וכו' אינו בא לכלל הפר דאינו יכול להפר עכ"ל. רש"י נימק את דין המשנה בפשטות שהחסרון הוא שאין אדם מפר ומקיים נדר שלא בא לעולם. הטעם לכך הוא שאינו בעלים להקם ולהפר נדר שלא בא לעולם.

15 משנה תורה, הלכות נדרים פתח ↗

מִי שֶׁהִתְנָה קֹדֶם שֶׁיִּדֹּר וְאָמַר כָּל נֵדֶר שֶׁאֶדֹּר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים הֲרֵינִי חוֹזֵר בָּהֶן אוֹ הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים אֵלּוּ וְאַחַר כָּךְ נָדַר. אִם הָיָה זוֹכֵר הַתְּנַאי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר הֲרֵי נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֵדֶר זֶה. וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיְּמוֹ הֲרֵי הַנֵּדֶר בָּטֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא עַתָּה הַחֲזָרָה בְּפִיו כְּבָר הִקְדִּים הַחֲזָרָה לַנֵּדֶר וְהוֹצִיאָהּ בְּפִיו מִקֹּדֶם. וְיֵשׁ שֶׁמּוֹרֶה לְהַחְמִיר וְאוֹמֵר וְהוּא שֶׁיִּזְכֹּר הַתְּנַאי אַחַר שֶׁנָּדַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר:

« רשימות שיעורים על נדרים ע״ד ע״א רשימות שיעורים על נדרים ע״ו ע״ב »