רב נסים גאון על מסכת שבת ל״ד

מהדורה: מהדורת וילנא

« רב נסים גאון על מסכת שבת ל״ב ×¢×´×‘ רב נסים גאון על מסכת שבת ל״ה ×¢×´× »

1 שבת פתח ↗

לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר, וְנִיטָּלִין בְּשַׁבָּת! תְּיוּבְתָּא. מַתְנִי׳ לֹא כִּסָּהוּ מִבְּעוֹד יוֹם — לֹא יְכַסֶּנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, מוּתָּר לְכַסּוֹתוֹ. מְמַלֵּא אֶת הַקִּיתוֹן וְנוֹתֵן לְתַחַת הַכַּר אוֹ תַּחַת הַכֶּסֶת. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָמַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: מְמַלֵּא אָדָם קִיתוֹן וְנוֹתֵן תַּחַת הַכַּר אוֹ תַּחַת הַכֶּסֶת! אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: טוּבָא קָמַשְׁמַע לַן, דְּאִי מִמַּתְנִי׳ הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי — דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַטְמִין, אֲבָל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַטְמִין לָא — קָמַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָסוּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. וְהָתַנְיָא: רַבִּי הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן! לָא קַשְׁיָא, הָא מִקַּמֵּיהּ דְּלִישְׁמְעֵיהּ מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, הָא לְבָתַר דְּלִישְׁמְעֵיהּ. כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי וְאָמַר: אָסוּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אַבָּא הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. אָמַר: כְּבָר הוֹרָה זָקֵן. אָמַר רַב פָּפָּא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה מְחַבְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁאִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי קַיָּים, הָיָה כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי. דְּהָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי דִּמְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה, וְכָפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי, וְקָאָמַר: כְּבָר הוֹרָה זָקֵן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: אַטְמֵין לִי צוֹנֵן, וְאַיְיתִי לִי מַיָּא דְּאַחֵים קַפִּילָא אֲרַמָּאָה. שְׁמַע רַבִּי אַמֵּי וְאִיקְּפַד. אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַאי טַעְמָא אִיקְּפַד? כְּרַבְּווֹתֵיהּ עָבֵיד — חֲדָא כְּרַב, וַחֲדָא כִּשְׁמוּאֵל. כִּשְׁמוּאֵל — דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. כְּרַב — דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: כֹּל שֶׁהוּא נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גּוֹיִם. הוּא סָבַר אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין טוֹמְנִין אֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל מִשֶּׁחָשֵׁכָה, אִם בָּא לְהוֹסִיף — מוֹסִיף. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹטֵל אֶת הַסְּדִינִין וּמַנִּיחַ אֶת הַגְּלוּפְקְרִין, אוֹ נוֹטֵל אֶת הַגְּלוּפְקְרִין וּמַנִּיחַ אֶת הַסְּדִינִין. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא אוֹתוֹ מֵיחַם, אֲבָל פִּינָּה מִמֵּיחַם לְמֵיחַם — מוּתָּר. הַשְׁתָּא אוֹקוֹרֵי קָא מֵקֵיר לְהוּ, אַרְתּוֹחֵי קָא מַרְתַּח לְהוּ?! טָמַן וְכִיסָּה בְּדָבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת, אוֹ טָמַן בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל בְּשַׁבָּת וְכִיסָּה בְּדָבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת — הֲרֵי זֶה נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. טָמַן וְכִיסָּה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁטָּמַן בְּדָבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת, וְכִיסָּה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל בְּשַׁבָּת, אִם הָיָה מְגוּלֶּה מִקְצָתוֹ נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. וְאִם לָאו — אֵינוֹ נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה הֲרֵי הִיא כְּזֶבֶל. מַנִּיחִין מֵיחַם עַל גַּבֵּי מֵיחַם וּקְדֵרָה עַל גַּבֵּי קְדֵרָה, אֲבָל לֹא קְדֵרָה עַל גַּבֵּי מֵיחַם, וּמֵיחַם עַל גַּבֵּי קְדֵרָה. וְטָח אֶת פִּיהָ בְּבָצֵק, וְלֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ מְשׁוּמָּרִים. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין כָּךְ אֵין טוֹמְנִין אֶת הַצּוֹנֵן. רַבִּי הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. וְאֵין מְרַזְּקִין לֹא אֶת הַשֶּׁלֶג וְלֹא אֶת הַבָּרָד בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הדרן עלך במה טומנין מַתְנִי׳ בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה? — יוֹצֵא הַגָּמָל בְּאַפְסָר, וְנָאֲקָה בַּחֲטָם, וְלוּבְדְּקִים בִּפְרוּמְבְּיָא, וְסוּס בְּשֵׁיר. וְכָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר יוֹצְאִין בְּשֵׁיר וְנִמְשָׁכִין בְּשֵׁיר. וּמַזִּין עֲלֵיהֶן, וְטוֹבְלָן בִּמְקוֹמָן. גְּמָ׳ מַאי ״נָאקָה בַּחֲטָם״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: נָאקְתָּא חִיוָּרְתִּי בִּזְמָמָא דְפַרְזְלָא. ״וְלוּבְדְּקִים בִּפְרוּמְבְּיָא״ — אָמַר רַב הוּנָא: חֲמָרָא לוּבָא בְּפַגֵּי דְפַרְזְלָא. לֵוִי שַׁדַּר זוּזֵי לְבֵי חוֹזָאֵי לְמִיזְבַּן לֵיהּ חֲמָרָא לוּבָא. צָרוּ שַׁדַּרוּ לֵיהּ שְׂעָרֵי, לְמֵימַר דְּנִיגְרֵי דַחֲמָרָא שְׂעָרֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלִיפִין לִפְנֵי רַבִּי, שֶׁל זוֹ בָּזוֹ מַהוּ? נָאקָה בְּאַפְסָר לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, כֵּיוָן דְּלָא מִינַּטְרָא בֵּיהּ — מַשּׂאוֹי הוּא. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ גָּמָל בַּחֲטָם מַאי? כֵּיוָן דְּסַגִּי לֵיהּ בְּאַפְסָר — מַשּׂאוֹי הוּא, אוֹ דִילְמָא נְטִירוּתָא יַתִּירְתָּא לָא אָמְרִינַן מַשּׂאוֹי הוּא? אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: כָּךְ אָמַר אַבָּא: אַרְבַּע בְּהֵמוֹת יוֹצְאוֹת בְּאַפְסָר, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד וְהַגָּמָל וְהַחֲמוֹר. לְמַעוֹטֵי מַאי? לַָאו לְמַעוֹטֵי גָּמָל בַּחֲטָם! לָא, לְמַעוֹטֵי נָאקָה בְּאַפְסָר. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: לוּבְדְּקִים וְגָמָל יוֹצְאִין בְּאַפְסָר. כְּתַנָּאֵי: אֵין חַיָּה יוֹצְאָה בְּסוּגַר, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: יוֹצְאָה בְּסוּגַר וּבְכׇל דָּבָר הַמִּשְׁתַּמֵּר. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵּימָא בְּחַיָּה גְּדוֹלָה — מִי סַגִּי לַהּ סוּגַר? וְאֶלָּא בְּחַיָּה קְטַנָּה — מִי לָא סַגִּי לַהּ סוּגַר? אֶלָּא לָאו חָתוּל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: תַּנָּא קַמָּא סָבַר כֵּיוָן דְּסַגִּי לַהּ בְּמִיתְנָא בְּעָלְמָא מַשּׂאוֹי הוּא, וַחֲנַנְיָה סָבַר כׇּל נְטִירוּתָא יַתִּירְתָּא לָא אָמְרִינַן מַשּׂאוֹי הוּא. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה. לֵוִי בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא. קַדְמֵיהּ חֲמָרָא דְלֵוִי לַחֲמָרָא דְּרַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר: אֵימָא לֵיהּ מִילְּתָא כִּי הֵיכִי

2 בבא קמא פתח ↗

אָמַר לָהֶן, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ״ – תָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַזָּב בִּרְאִיּוֹת, וְאֶת הַזָּבָה בְּיָמִים.

1 אמר רבא מפני מה אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה מה שחשכה דבר המוסיף הוא הנזכר בבמה טומנין לקמן מז גפת וזבל ומלח וסיד וחול ודבר שאינו מוסיף תבן וזוגין ומוכין ועשבין בזמן שהן יבשים ומה שהתירה המשנה מהטמנה מבעוד יום אבל בשבת לא כמו שאמרה ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין את החמין אבל ודאי חשיכה אין טומנין כלל ואפילו בדבר שאינו מוסיף ופירוש דילה בתוספתא פרק רביעי אין טומנין את החמין בתחילה ובסוף פרק במה טומנין שבת דף נא תנו רבנן אע"פ שאמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף כו' ולפי שהיתה הטמנת החמין בשבת אסורה מכל צד למדנו ראיה מזה על דבר המשנה שאמרה אבל טומנין בהן יבשין אינן אלא מבעוד יום ערב שבת ואפילו הכי הרי אמרו אין טומנין כו' לא בגפת ולא בזבל כולה ובפ' כירה אמרו דף לט אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להן רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף ואפילו מבעוד יום ועמד לנו מדבר זה כי הגפת והזבל וכל דבר שהוא מוסיף הבל לא נכשר ההטמנה בהם ואפילו מבעוד יום ואן אל תבן אל יאבס וכל דבר שמוסיף שאינו מוסיף הבל פי' אלחרארה אנמא אבאה אל הטמנה בהם מבעוד יום אבל משחשיכה אסור הרי מכאן אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף ואפי' מבעוד יום ואין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשיכה כי העת שאסרו בו ההטמנה בגפת ובזבל בו בעת עצמו אמרו אבל טומנין בהם יבשים ואי אפשר להיות משחשיכה מפני שאמרו אין טומנין בתחלה בשבת ולא יתכן להיות אלא מבעוד יום ואעפ"כ אסרו דבר שהוא מוסיף ולא התירו אלא דבר שאינו מוסיף ואם היה דבר שאינו מוסיף מבעוד יום הוא שמותר מכלל שמחשיכה אסור:

2 ראה ב' ימים בין השמשות ספק לקרבן ראה יום אחד בין השמשות ספק לטומאה. כבר ידענו כי הזב אפילו ראה ג' ראיות מופסקין ביום אחד הרי הוא זב גמור כדתניא ב"ק פרק כיצד הרגל דף כד תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים וכן אם לא יהיו מופסקין אלא מחוברין ויש בהן שיעור שיטבול אדם ב' טבילות ויסתפג ב' סיפוגין הרי זה זב גמור כדתנן מס' זבים פ"א משנה ה ראה אחת מרובה כשלש שהיא כמי גריון כמין גד יון לשילוח שהן כדי שתי טבילות וכשני סיפוגין הרי זה זב גמור וכן נמי אם יראה בסוף היום ראיה אחת מחוברת שלא פסקה עד שנכנס הלילה הרי דינה כדין ב' ראיות כי יציאת היום וכניסת הלילה מחלקין הראיה ומפסיקין אותה שאמרה המשנה ראה אחת ביום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן ואם ספק שמקצתה היום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן אבל אם ראה בין השמשות הואיל ובין השמשות הוא סוף היום שעבר ותחילת יום שאחריו ואנו מסתפקים בו יהיה דין זה האיש ספק לטומאה כי בחליפת זה היום וכניסת יום אחר נתחלף הראיה ויהיה על זה האיש דין הטומאה כאילו ראה ב' ראיות ותמצא ברור זה הדבר בפרק ראשון מתוספתא ובין ומודה רבי יוסי שאם ראה אחת בין השמשות אע"פ שאין בה כדי טבילה וסיפוג ויש בידו ב' ראיות מפני שב' ימים חולקין אותו ומטילין אותו לחומרי ב' ימים וספק לטומאה ולדאלך אמרו מטילין לחומרי ב' ימים:

« רב נסים גאון על מסכת שבת ל״ב ×¢×´×‘ רב נסים גאון על מסכת שבת ל״ה ×¢×´× »