רש"י על יומא מ״ה ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יומא מ״ה ע״ב:ב׳ רש"י על יומא מ״ה ע״ב:ה׳ »

1 יומא פתח ↗

״אֵשׁ תָּמִיד״ לְמַאי אֲתָא? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה״ — לִימֵּד עַל מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטוֹרֶת שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶלָּא עַל הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.

2 יומא פתח ↗

4 אש תמיד תוקד למאי אתא - כיון דדרשת כל מוקדות דענינא:

5 שלא תהא אלא על מזבח החיצון - דהאי קרא במזבח העולה כתיב:

2 שם משמואל פתח ↗

ברש"י לפי שהשוו כולם בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה, נראה לפרש דהנה בחטא נדב ואביהוא איפלגי תנאי זה בכה וזה בכה ובודאי כל דברי חכמים קיימים, שהרי לכאורה קשה למה נדו מהמפורש בכתוב ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, אך יש לומר דהנה בש"ס עירובין ויומא דר' אליעזר אמר לא מתי בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבם שדרשו ונתנו בני אהרן אש על המזבח אעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ופירש"י יומא שכדין עשו, אבל זיל לאידך גיסא למ"ד על הקרבה מתו הלוא שפיר דרשו שכן הוא ההלכה באמת ומה חטאו, ויש לומר עפ"י דברי הש"ס יומא מ"ה: מה להלן בסמוך לו אף כאן בסמוך לו והי' הו"א שאש מחתה יקח ממזבח הפנימי ע"כ הוצרך לימוד מפורש שלא יהא אלא ממזבח החיצון, ומ"מ סברא דבסמוך לו לא נדחיא לגמרי שהרי על מזבח החיצון גופי' יש בסמוך לו דהיינו כנגד הפתח ואף דאידחי מזבח הפנימי מ"מ הסמיכה שמזבח החיצון לא מדחיא, וכן הוא באמת שצריך שיהי' כנגד הפתח שהוא סמוך ביותר ומייתא לה שם מקרא, ובזה מיושב לי קושית התוס' שם למה לי קרא דבדעבד מהאי גיסא ומהאי גיסא כשר תיפוק לי' דלא שינה עליו הכתוב לעכב, ולהנ"ל יש לומר דאחר דילפינן בבנין אב דצריך בסמוך לו והי' הסברא שיקח ממזבח הפנימי אלא שמפורש בכתוב דמזבח החיצון ומ"מ סברא דבסמיך לו עדיין קאי וא"כ מצד הבנין אב הי' צריך ליקח מכנגד הפתח, והכתוב שינה עליו ליקח מכנגד הפתח הרי שינה עליו לעכב, ומעתה מובן לנ"ד דאין ראי' מונתנו אש שאעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט דשם דמיירי במזבח החיצון הוה אש הדיוט סמוך לו אבל קטורת שנקרב בפנים הוה מזבח החיצון סמוך לו, וכן הוא בתוס' עירובין דלר' אליעזר צריך לומר שעל מזבח החיצון הקריבו, ממילא לאינך מ"ד טעו בזה שהשוו פנים לחוץ, מטעמא דבסמוך לו או מטעם אחר ומ"מ טעותם הי' במשא ומתן ובפסק של הלכה, אך הא גופא יקשה מאין בא לקדושים האלו שיטעו במשא ומתן ובפסק הלכה וכמ"ש הרמב"ן בפרשת שופטים כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול, אך לזה שוב יש לומר כטעמי דתנאי מר אמר הכי ומר אמר הכי שבשביל חטא זה נסתעף שטעו בדבר הלכה בודאי כל דברי חכמים קיימים שדברים הרבה היו סיבה להם שיבואו לכלל טעות בהלכה, אבל זולת זה לא יתכן שיבואו לכלל טעות כי האיברים גופייהו נמשכים לכל מה שהוא רצון הש"י, וכמו שהגיד כ"ק זקני זצללה"ה מקאצק שלכן כתיב באברהם וישלח את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, כי האיברים של אאע"ה היו מעצמם נמשכין למצוה ולא הצריך לשלוח אותם, אבל בעקידה שבאמת לא היתה הכוונה לשוחטו שוב לא היו האברים נמשכים והוצרך לשליחת יד כן הי' בקדושים הללו, ובזה יש לפרש טעם דכל השוגגין צריכין כפרה אף דעני זה מה קעביד, שהרי אפי' בדבר שהי' זהיר טובא לא הי' אפשר לו לידע נמי חייב, אך להנ"ל יש לומר שאלמלי הי' זהיר וזריז בכל מצות ה' לא הי' בא מכשול כזה לידו והי' פרוש מדבר זה מעצמו אף בלי הוראת השכל שהאיברים שבו לא היו נמשכין כלל לדבר זה:

« רש"י על יומא מ״ה ע״ב:ב׳ רש"י על יומא מ״ה ע״ב:ה׳ »