רש"י על שבועות מ״ה ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבועות מ״ה ע״א:י״ז רש"י על שבועות מ״ו ע״א:א׳ »

1 שבועות פתח ↗

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ קָצַץ נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: אוּמָּן אוֹמֵר ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה? קְצִיצָה וַדַּאי מִידְכָּר דְּכִיר לֵיהּ.

2 שבועות פתח ↗

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ עָבַר זְמַנּוֹ נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: עָבַר זְמַנּוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל?

4 רשימות שיעורים על שבועות פתח ↗

שם. גמ'. טענינן ליה אנן וכו'. הבחנת הגמ' לענין טענינן ליה מתבארת ע"פ מש"כ רש"י ד"ה וכי מה בין זה וז"ל הואיל ומודית במנה פוגמת את שטר כתובתה ולא תפרע השאר אלא בשבועה דליכא למיסמך תו אשטרא דאיכא למימר טפי קיבלה וכו' עכ"ל. כלומר, כל זמן שאינה נשבעת בטל השטר מדרבנן, ולשם כך טענינן ליה אנן שתשבע כי בלי שבועה אין לה ראיית שטר. ואילו בשטר ביד מלוה לא טענינן ליה שישבע שהשטר אינו פרוע שכן השטר בהכשרו ומצויה ביד המלוה ראייה המבררת. ועיין בשיעורים למעלה.

5 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה ששכרו בעדים בסופו. ועשה עמו. כצ"ל:

8 שבועות פתח ↗

אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי מְעַלְּיוּתָא? אִם כֵּן, שְׁבוּעַת שׁוֹמְרִין דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ ״נֶאֶנְסוּ״!

10 שבועות פתח ↗

דְּאַפְקֵיד לֵיהּ בִּשְׁטָרָא.

12 שבועות פתח ↗

קָרֵי רָמֵי בַּר חָמָא עֲלֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: ״וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּלִבּוֹ״. דְּאַשְׁכְּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵּי בְּשָׂכִיר? אֲמַר לֵיהּ: אִין, תְּנֵינָא: שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ – נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. כֵּיצַד – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתַּנִי וְלֹא נָתַתָּ לִי שְׂכָרִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרֶךָ״; אֲבָל אָמַר לוֹ: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

13 שבועות פתח ↗

הָא מִדְּסֵיפָא בִּרְאָיָה הָוֵי – רֵישָׁא בְּלֹא רְאָיָה.

1 אי הכי - דמשום טרדא דבעל הבית שקלוה לשבועה מיניה:

2 אפילו קצץ נמי - אפילו נחלקו על הקציצה ליהמנוה לשכיר בשבועה:

3 המוציא מחבירו - היינו אומן:

4 עליו הראיה - צריך להביא עדים ולא יהא נאמן בשבועה:

5 אי הכי - דבעה"ב טרוד ושמא שכח אפי' תבעו שכיר לאחר שעבר זמן גבייתו המפורש בב"מ בפרק המקבל בבא מציעא דף קו: שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום לישבע נמי שכיר ולשקול:

6 וכי שכיר עובר על בל תגזול - לקבל שכרו ב' פעמים:

7 לא שנו - דנשבע ונוטל:

8 ששכרו בעדים - שיש עדים שאמר לו עשה עמי מלאכה היום בשכר ועשה עמו:

9 יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך - ונאמן בלא שבועה:

10 שבועת שומרין דחייב רחמנא - לשומר שכר לישבע על שבורה ומתה כדכתיב שמות כ״ב:ט׳ ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם:

11 היכי משכחת לה - שיהא צריך שבועה:

12 דאפקיד גביה בשטר - שאם יאמר החזרתיו לך אומר לו היה לך ליטול את השטר מידי:

13 קרי רמי בר חמא וכו' - ששם על לב לדעת אם איתא להא דשמואל ורב דלעיל אי לא: דאשכחיה רב ששת גרסינן:

14 בזמנו - אם תבעו בתוך זמן גבייתו:

15 מדסיפא בראיה - מכלל דנשבע ונוטל דרישא בלא שום ראיה אינו צריך להביא עדים שעשה עמו וליתא לדרב ושמואל דלעיל דאוקמוה למתניתין בששכרו בעדים:

2 בבא מציעא פתח ↗

חֲזֵינָא? קַשְׁיָא. תָּנֵי חֲדָא: פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה זוֹרְעָהּ, וּשְׁלִישִׁית אֵינוֹ זוֹרְעָהּ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: שְׁלִישִׁית זוֹרְעָהּ, רְבִיעִית אֵינוֹ זוֹרְעָהּ. לָא קַשְׁיָא: הָא כְּרַבִּי, הָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. הָא כְּרַבִּי, דְּאָמַר: בִּתְרֵי זִימְנֵי הָוְיָא חֲזָקָה. הָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר: בִּתְלָת זִימְנֵי הָוְיָא חֲזָקָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁזְּרָעָהּ וְצִמְּחָה וַאֲכָלָהּ חָגָב. אֲבָל זְרָעָהּ וְלֹא צִמְּחָה – מָצֵי אֲמַר לֵיהּ בַּעַל הַקַּרְקַע: כׇּל יְמֵי זֶרַע זְרַעא לַהּ וֶאֱזִיל. וְעַד אֵימַת? אָמַר רַב פָּפָּא: עַד דְּאָתוּ אֲרִיסֵי מִדַּבְרָא וְקָיְימָא כִּימָה אַרֵישַׁיְיהוּ. מֵיתִיבִי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו: חֲצִי תִשְׁרֵי, מְרַחְשְׁוָן, וַחֲצִי כִסְלֵיו – זֶרַע. חֲצִי כִסְלֵיו, טֵבֵת, וַחֲצִי שְׁבָט – חוֹרֶף. חֲצִי שְׁבָט, אֲדָר, וַחֲצִי נִיסָן – קוֹר. חֲצִי נִיסָן, אִיָּיר, וַחֲצִי סִיוָן – קָצִיר. חֲצִי סִיוָן, תַּמּוּז, וַחֲצִי אָב – קַיִץ. חֲצִי אָב, אֱלוּל, וַחֲצִי תִּשְׁרֵי – חוֹם. רַבִּי יְהוּדָה מוֹנֶה מִתִּשְׁרִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹנֶה מִמְּרַחְשְׁוָן. מַאן מֵיקֵל בְּכוּלְּהוּ – רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכוּלֵּי הַאי לָא קָאָמַר! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ בְּחָרְפֵי, הָא דְּקַבְּלֵהּ מִינֵּיהּ בְּאַפְלֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם קִבְּלָה מִמֶּנּוּ בְּמָעוֹת. הָהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּיל אַרְעָא לְמִיזְרַעה בַּהּו תּוּמֵי אַגּוּדָּא דִּנְהַר מַלְכָּא סָבָא בְּזוּזֵי. אִיסְתְּכַר נְהַר מַלְכָּא סָבָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: נְהַר מַלְכָּא סָבָא לָא עֲבִיד דְּמִיסְתְּכַר, מַכַּת מְדִינָה הִיא, זִיל נַכֵּי לֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: הָא אֲנַן תְּנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם קִבְּלָה הֵימֶנּוּ בְּמָעוֹת – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ מְנַכָּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ! אֲמַר לְהוּ: לֵית דְּחָשׁ לַהּ לִדְרַבִּי יְהוּדָה. מַתְנִי׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ בַּעֲשָׂרָה כּוֹר חִטִּים לְשָׁנָה וְלָקְתָה – נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ. הָיוּ חִטֶּיהָ יָפוֹת, לֹא יֹאמַר לוֹ: הֲרֵינִי לוֹקֵחַ מִן הַשּׁוּק, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ. גְּמָ׳ הָהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּיל אַרְעָא לְאַסְפַּסְתָּא בְּכוֹרֵי דִשְׂעָרֵי, עֲבַדָא אַסְפַּסְתָּא, וְחַרְשַׁהּ וְזַרְעַהּ שְׂעָרֵי, וּלְקוֹ הָנֵי שְׂעָרֵי. שַׁלְחַהּ רַב חֲבִיבָא מִסּוּרָא דִפְרָת לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, כִּי הַאי גַּוְנָא מַאי: כִּי ״לָקְתָה נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ״ דָּמֵי, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי? הָתָם לָא עֲבַדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָא דְּמָרַהּ, הָכָא עֲבַדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָא דְּמָרַהּ. הָהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּל פַּרְדֵּס מֵחַבְרֵיהּ בַּעֲשַׂר דַּנֵּי חַמְרָא, תְּקֵיף הָהוּא חַמְרָא. סְבַר רַב כָּהֲנָא לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין – לָקְתָה נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ. אָמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: מִי דָּמֵי? הָתָם לָא עֲבַדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָא, הָכָא עֲבַדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָא. וּמוֹדֶה רַב אָשֵׁי בְּעִינְּבֵי דִּכְדוּם וּבְשָׂדֶה שֶׁלָּקְתָה בָּעוֹמָרֶיהָ. מַתְנִי׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְזׇרְעָהּ שְׂעוֹרִים – לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִּים. חִטִּים – יִזְרָעֶנָּה שְׂעוֹרִים, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר. תְּבוּאָה – לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית. קִטְנִית – יִזְרָעֶנָּה תְּבוּאָה, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר. גְּמָ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דִּכְתִיב: ״שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית״. מֵיתִיבִי: מִגְבַּת פּוּרִים לְפוּרִים, וְאֵין מְדַקְדְּקִין בַּדָּבָר. וְאֵין הֶעָנִי רַשַּׁאי לִיקַּח מֵהֶן רְצוּעָה לְסַנְדָּלוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל

8 שואל ומשיב מהדורא רביעאה פתח ↗

בלמדי בנימוק"י ריש ב"מ בהאי רעיא הביא בשם הרשב"א שכתב דמה דאמר בכל יומא דקמ"ל דלא נימא כיון דכל יומא לא מסרו ליה אלא בסהדי והיום דטוען דמסר ליה בלא סהדי ריעא טענתיה דאנן סהדי דלא אפקיד גביה ואפילו אתי סהדי דאכל תרתי מינייהו דלמא אחריני הוו דדמיין להני ע"ש. והנה נתעוררתי כיון די"ל דאחריני הוו למה יהיו העדים נאמנים ואף דנתנו סימנים מ"מ אי סימנים דרבנן ניחוש דלמא אחריני הוו ולאו הנהו ולכאורה רציתי לומר כיון דאין מוציאין ממון רק שבועה ושבועה לאו ממונא הוא והרי מה"ט לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה להרבה פוסקים משום דשבועה לאו ממונא הוא ועיין סי' רצ"ו בסמ"ע וש"ך. אך לפ"ז קשה מ"פ אם איתא משתבע והא גזלן הוא ודלמא באמת שבועה משביעין מספק וגזלנא לא הוה דדלמא באמת אחריני ננהו. אך י"ל כיון דהוא רועה בהמות של אחרים א"כ הוה כאומן וכדומה שאינו נאמן לומר שלי הוא וא"כ כל מה דאכיל הוה גזלן דעכ"פ שלו אינו. ובזה י"ל הא דפריך ות"ל דהו"ל רועה והקושיות מבוארות דהא יש נפקותות הרבה דרועה אינו רק פסול דרבנן ובעי הכרזה וכדומה ועיין מהר"ם שי"ף ולפמ"ש א"ש כיון דעיקרו דחשוב גזלן הוא מחמת שהוא רועה וא"כ שוב פסול מחמת רועה ואם לא הכריזו שוב גם גזלן לא הוה דאטו נודע בודאי שזה גזל וז"ב ועש"ך סי' ע"ב ס"ק פ"ט ושם י"ל דאף דסימנין דרבנן מ"מ מגו לא הוה שירא לומר להד"ם כל שראו כיוצא בזה דהרי סימנין דרבנן ודו"ק. והנה המהר"ם שיף הקשה לשיטת רש"י דבפקדון אף כ"ה חייב א"כ כאן דהי' פקדון א"כ אף כ"ה חייב וכן הקשה אותי בחור אחד מסעליש במדינת הגר בהך דקידושין מ"ג דאמרו והשתא דתקין רבנן שבועת היסת הא אף קודם ר"נ שם דהי' פקדון חייב אף כ"ה שבועת התורה והשבתי בשנת תרכ"ה ה' בהעלתך דלפענ"ד כל טעמו של רש"י משום דלא עשה לו טובה לכך יכול להעיז ולפ"ז זהו בש"ח דלא עשה לו שום טובה אבל בש"ש ושואל דקיבל טובה ממנו שכר שמירה ושואל כל הנאה שלו גם בפקדון א"י להעיז וא"כ כאן י"ל דרעי' הי' בשכר וכן בקידושין ור"מ מיירי שקבלו שכר ושוב כ"ה פטור. ובזה יש ליישב הקושיות של התוס' ב"ק ק"ז על רש"י ודוק. והמתקתי הדברים עפ"י מה דאמרו בב"מ צ"ד במאי בדברים בעלמא והקשה בשיטה מקובצת הא שכירות לא בעי קנין וכתב בשם הרשב"א דש"ח שאני דבאמת יש לתמוה במה יתחייב רק משום שזה נשען על שמירתו לכך לא יוכל להתחייב יותר בלי קנין. ולפ"ז אני אומר דבר נכון דבאמת בפקדון שיכול להעיז שלא קיבל שום טובה שוב ל"ש דנשען על שמירתו דהא הי' יכול לכפור בו דהא יכול להעיז ולפי זה ע"כ דחייב אף כ"ה שבועה ושוב לא יוכל לכפור בו וזה נשען על שמירתו ודוק היטב וזה שייך בש"ח דוקא אבל בש"ש שפיר פטור משבועה ואפ"ה הוה שומר ודוק. ובזה מדוקדק דברי רש"י בשבועות דף מ"ה שפירש בהא דאמרו שבועת שומרין דחייבי' רחמנא היכא משכחת לה ופירש"י בשבועות ש"ש והקשו כלם דלמה פירש דוקא ש"ש ולא ש"ח. ולפמ"ש א"ש דש"ח ל"ק דאין לו מגו דגם כ"ה חייב בפקדון אבל בש"ש שפיר הקשה ודוק. והנה דרך אגב אזכיר מה שלמדתי שנת תרל"א ביום ד' וישלח בטור חו"מ סימן ס"ו הביא הב"י תשובה ריטב"א דאם טוען החזרתי בשטרות דיש לו מגו דנאנסו והי' מקום לומר דל"צ לשבע היסת דהא בנאנסו ל"צ לשבע היסת דבשטרות פטור אונסין וגם היסת אינו חייב דזה לא ידע אמנם בכה"ג חייב לשבע היסת על טענת החזרתי דכיון דתקנתא דרבנן היא בפקדון ומלוה דחייב לשבע אף דמדינא פטור וחייבוהו רבנן כי אית ליה מגו נמי חייב שבועת היסת דלא מהני לי' מגו דידי' טפי מטענת חזרה עצמה ועיין בש"ך שם ס"ק קכ"ה ולכאורה תמוה דהא כיון שיש לו מיגו ומיגו הוה כעדים למה לא יהיה נאמן לפטור אף משבועת היסת דהרי יש לו מגו ואם משבועה דאורייתא פטור כל שיש לו מגו וכדאמרו בהדיא שבועת שומרין דחייבה רחמנא היכא משכחת לה אלמא דע"י מגו פטור מכ"ש שבועת היסת אמנם נראה דהרי כ"ה דחייב שבועה הוא מטעם חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו א"כ הו"ל מגו במקום חזקה דאינו נאמן. ולכאורה נ"ל דלענין היסת הוא דבאמת כל שמה"ת פטור והאמינו התורה ל"ש שיטילו שבועת היסת וכמ"ש הריב"ש סי' מ"ב לענין אם אומר אינו בנו כיון דהתורה האמינו אין חכמים יכולין להטיל שבועת היסת וכ"ה דחייבו היסת באמת המלמ"ל פ"ד מנחלות הקשה על הריב"ש מזה ועמ"ש בגליון המלמ"ל אמנם כעת נראה לי בפשיטות דשאני כ"ה דאטו התורה האמינה רק אמרה כל שאין לו איזה ענין א"א לחייבו שבועה וחז"ל הטילו היסת אבל בנו דנאמן מה"ת והדבר ברור א"א להטיל שבועת היסת וז"ב אם כן ל"ש מגו דמגו אינו ברור רק דמה"ת א"א להטיל שבועה כל דיש לו מיגו אבל חז"ל הטילו שבועה אבל מ"מ אינו נכון דמגו הוה כעדים ועיין תוס' ב"ק ע"ב ומחוורתא כמ"ש למעלה:

« רש"י על שבועות מ״ה ע״א:י״ז רש"י על שבועות מ״ו ע״א:א׳ »