רש"י על שבועות ל״ז א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבועות ל״ו ע״ב:י״ז רש"י על שבועות ל״ז ע״א:ב׳ »

1 אורים ותומים, תומים פתח ↗

אין לו עליו אלא שבועת היסת הקשה הב"ח מהא דאמרינן בכתובות אי פקח הוא מייתי לידי שבועה דאורייתא דפרע והדר תבע לי' שנית בע"א ש"מ אע"ג דפרעי' מ"מ ניתן לתבוע ותי' דשאני הכא דפרעון ראשון הוי כמחל לי' והקשה הש"ך א"כ איך קאמר בסעיף זי"ן דמאן דמחרים לימא כל מאן דאיתא לגזילה בידיה דהא אין כאן גזילה כיון דהוי מחילה בידו. ולא ידעתי למה הרחיק להקשות ולא מיני' ובי' דאין לו עליו אלא היסת היסת זו מה טיבו הא מחל לו ואם אמרינן דבאופן זה היה מחילה אם יאמר דלא פרע ויהיה חייב שבועת היסת וישבע דיהיה מחילה למפרע אבל אם יודה ע"י שבועה לא מחל לו א"כ אף בקבלת חרם יש לומר כן דאם יודה ע"י חרם לא יהיה מחילה אבל באמת זה לא יתכן דסוף כל סוף אם יהיה נשבע מחול לו למפרע א"כ לעולם בקושטא קמשתבע דאף דאין אמת אתו מ"מ כיון דכבר נשבע דלא פרע לו הוי מעות מתנה ולא פרעון וא"כ לא נשבע לשוא וטורח שבועה זו למה ודאי דישבע כן אף דכבר פרע לו ולכן ל"ל כך כלל אך באמת לא ידעתי מה קושי' הא כל טעם הר"נ דא"י לתבוע דפסל לעדים וכיון דפסלם איך יוחזרו לכשרותן משא"כ שם מי פסל לע"א אדרבא זוקק לשבועה רק הואיל והוא נשבע ונוטל ושעבוד קרקעות אין כאן ש"ד אבל בתר פרעון איכא ש"ד ומעולם לא נפסל העד משא"כ כאן בנאמנות דפסלינהו ולק"מ ופשוט. והנה הב"ח כתב בעיקר קושי' הר"נ דהקשה לדעת האומרים דאח"כ יכול לתובעו שנית בעדים הללו א"כ אפוכי מטרתא נ"ל ותי' הב"ח דנ"מ לענין בינוני' וזיבורית ועדית דהוא גובה ממנו עדית כיון דלית ליה נכסים אחריני אבל כשחזר וגובה אין לו אלא בינונית והש"ך השיג דכיון דבא שנית בעדי פרעון ואגלאי מילתא דבטעות גבה אף הוא חוזר לגבות ממנו מה שגבה ממנו ודינו צ"ע אמנם בלא"ה ודאי יש נ"מ בכמה דברי' דלא שייך בי' אפוכי מטרת' כגון דלזה שני עדים ולזה שני עדים א"כ לולי הנאמנות כבי תרי הוי הממע"ה אבל השתא מוציאין מידו דהא הנך תרי דאומרים דפרעו כמאן דליתא דמי ואם כבר פרעו ואח"כ תבעו בעדים הללו הא יש שני' המכחישין ודין הממע"ה ומחזיק זה במעותיו ועוד ודאי דאף דיכול לתובעו בעדים הללו לאחר פרעון מ"מ צריכין הני עדים להעיד שני' לפני ב"ד כי מה שהעידו קודם פרעון אין מועיל דאז פסלינהו והמלוה נאמן וא"כ דצריכין להעיד אח"כ שנית פשיטא דיש נ"מ אם בין כך מתו או נפסלו מחמת קורבא א"כ הרי תו א"י להעיד ומפסיד הלה מעותיו וכן א"ל שהמלוה חייב לאחרים מוקדמים וא"כ לולי נאמנות לא הי' יכול להוציא מיד הלוה אבל עכשיו שפרעו רק חוזר ותבעו במלוה א"כ הרי כשארי ב"ח והמוקדמים טורפי' קודם והוא יוצא נקי וכן טובי נ"מ וברור דקושי' הר"נ רק דלא על זה נתכוון זה בנאמנות שהתנה שיהיה נאמן כבי תרי מה אהני לי' הא יצטרך אח"כ לפרוע שנית ומה נ"מ לי' וכי התנה על דבריו הנ"ל שאינם שכיחי' ויעברו ימי' ולא יזדמן כנ"ל וא"כ למה זה התנה ומה תועלת לו באפוכי מטרתי ואין מקום לקושי' הש"ך אך בתר עיון ראיתי כי לכאורה מ"ש דלא כב"ח דס"ל דמוחל המעות רק סגי במה דפוסל לעדים לא נראה רק צ"ל כמ"ש הב"ח דמוחל למפרע משום דק"ל איך מניחין אותו לישבע אם הוא הלוה פוסל לעדים אחרי' אנן איך פסלינן להו הלא עדים כשרים הם והם מעידים שפרעו ואם נשבע דלא פרעו הלא נשבע לשקר ואיך נמסור אותו מתחילה לשבועת שקר במזיד ואפילו נימא דטוען כמ"ש הש"ך דסטראי היה הפרעון מכל מקום הא העדים מעידים דעל אותו דבר פרעו ואיך ישבע לשקר. מלבד דא"כ פסול לעדות ולשבועה. ועוד קשה דא"כ הא דאמרינן בגמרא דשבועות דף ל"ד הזיד בשבוע' פקדון והתרו בו מהו. ודייק הגמרא מכלל דאי לא אתרו בי' מחייב הא כפירת דברי' בעלמא הוא ופי' רש"י דאע"ג דכופר לא תועיל כפירתו כלום דהא ישנו עדים דמעידים על הלואה זאת אומרת הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב ועיין שם ברש"י ד"ה הזיד ותוספו' ד"ה הזיד וכו' וקשה מה קושיא דילמא איירי בכהאי גוונא דתבעו דפרעו פעמיים ונשבע לו לשקר דהא אף על כפירת מלוה חייב ואפילו כופר בכל דליכא שבועת דייני' רק נשבע מפי עצמו ואפילו שלא בבית דין כמבואר בגמרא וברמב"ם הלכות שבועות ואם כן אף דעדים מעידים דלשקר נשבע אין נאמנים להוציא ממון דהא הלוה פסלינהו אבל לענין קרבן ומלקות ודאי נאמנים דנשבע לשקר דכי אנן ב"ד פסלו אותם הלא עדים כשרים ונאמנים הם ואפילו הלל ושמאי וא"כ הוי כפירת ממון ומ"מ מתחייב קרבן בעדותם ובהתראתם מלקות כמבואר בגמרא ואין מקום לכל קושי' הגמרא וקושי' זו עצומה לכאורה. אמנם ברור כמ"ש הב"ח דלא לבד דפסול לעדים אף גם דמחל לו א"כ תו ליכא שבועת כפירת ממון דכשנשבע חל מחילה למפרע וא"ש. אך הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי' א"כ שבועה זו למה הא מחל לו וכדין נשבע ולכן צ"ל כמ"ש לעיל סי' ל"ד בקושי' דלמא העדים קרובים די"ל א"כ דליכא עדים ליכא מלקות דיכול לומר מלוה ישינה יש לי עליו וא"כ מלקות ליכא וא"ש ועיין מש"ל בסי' ל"ד ומש"ל בסי' צ"ב מזה באריכות וא"כ גם בהך קושי' דהא בשקרא קמשתבע דיש עדים כאן י"ל דבאמת אינו משתבע דלא פרענוהו דאיך ישבע להכחיש עדים רק משתבע דלית ליה זוזי גבי' א"כ י"ל מלוה ישינה יש לו עליו וכדמשתבע לקושטא קמשתבע דפרשי אינשי מספק שבועה וכיון דפסלינהו אמרינן כן אך מ"מ צ"ע דנעשה אח"כ חשוד על שבועה בעדים דלענין למחשדהו לשבועה לא אמרינן דמלוה ישינה יש לו עליו כמש"ל בסי' ל"ח בשם רמב"ן וצ"ל באמת הוא משתבע ונפטר ונעשה אח"כ חשוד וצ"ע. גם צ"ע להרי"ף ורמ"ה לעיל בטור סי' כ"ב דהא דאמר כי' מהימנת עלי הוי כקבל קרוב כתרי ולכך בעינן קנין א"כ צ"ע וכי אם מכשיר קרוב כבי תרי בקנין הרי עדותו מועיל כשני עדים וא"כ איך יוכל להטיל אחר פרעון שבועה וכי יוכל כשקרוב מעיד בתר דקבל עליה להטיל עליו שבועה בתר פרעון הלא יש כאן שני עדים ודוחק לחלק כקרוב ולא לגמרי דמנלן זה כיון דלא מצינו לו ראיה בגמרא וצ"ע:

1 רשימות שיעורים על שבועות פתח ↗

בעיית רבנן דבי רבה דרושה ביאור, ובמיוחד מדוע לא העלו את ספקם בנוגע לשבוה"ע. אמנם רש"י ד"ה הזיד בשבוה"פ וכו' ותוס' ד"ה הזיד וכו' יישבו כל א' בדרכו את הקושי האחרון. אך הרמב"ם בחר לו גישה אחרת בביאור ספקם של הרבנן דבי רבה, ולפיה תובן היטב ההבחנה בין שבועת העדות לשבועת הפקדון.

1 בועז על משנה סנהדרין פתח ↗

ורש"י כתב משום דהוה התראת ספק. ותמוה הרי קיימא לן כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת כיבמות דל"ו א', ור"י הרי ס"ל התראת ספק שמה התראה מכות ד' ט"ו ב', וכן פסק הרמב"ם פט"ז מסנהדרין ופ"ה משבועות. ונ"ל דאף לבתר מ"ש תוס' פסחים דס"ג ב', וכן כתבו שבועות ל"ז א', דכל שיש להסתפק בדעת המותרה, הוה התראתו ספק דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, עכ"פ יש ששה מיני ספיקות בהתראה. א כשהספק תלוי בשני פעולות, כלוקח האם על הבנים, דפליגי בה ר' יוחנן ור"ל מכות ט"ו ב' דיש שם ב' פעולות שיחייב על ידיהן, דהיינו, לקיחת האם, ושימיתה, בהא סבירא ליה לר' יוחנן דאף בפעולה הראשונה, דהיינו כשלקת האם, היה להעדים ספק בדעת המותרה, אולי לא ימיתה ולא יבטל להעשה אבל יקיים העשה שישלתה עדיין, עכ"פ כשרואין העדים שעושה גם הפעולה השנייה והמיתה להאם וגמר להאיסור, ליכא עוד שום ספק, ולהכי סבירא ליה לר' יוחנן דבכהאי גוונא חייב. וכ"כ בשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים חולין דף פ"א א' דכשרואין העדים הפעולה ראשונה דהיינו השחיטה, עדיין אינן יודעין שיזרוק הדם כדינו, דהיינו הפעולה השנייה, להכי רק רבא דסבירא ליה כריש לקיש דהתראת ספק ל"ש התראה פטור, אבל לר' יוחנן בכהאי גוונא חייב. וב"כ באמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו שבועות כ"ח ב', ואכל האיסור ואחר כך התנאי או איפכא, אף שכשהתרו בו בשעת הפעולה הראשונה, דהיינו כשאכל האיסור. עדיין אינן יודעים אם יעשה גם הפעולה השנייה דהיינו שיאכל התנאי, עכ"פ כשראוהו אוכל גם השנייה, הרי יודעין שחייב ודאי, דכולהו דמי לראוהו אורג שתי חוטין בשבת. והתרו בו קודם אריגח חוט הראשון. אף שעדיין ספק אם יארוג גם חוט השני בצדו, עכ"פ כשראוהו אורג גם חוט הב', הרי נגמר חיובו וחייב. ואפילו שכשרואין העדים ב' הפעולות יסתפקו באיזה מהן יתחייב. כגון ספק בן חשעה לראשון או בן ז' לאחרון. והכה זה וחזר והנה זה מכות דט"ז א', אף דבפעולה הראשונה אינן יודעין אם בא בזה לכלל חיוב, עכ"פ כשעשה הפעולה הב', שהכה גם השני. תו לא נשאר עוד ספק כלל בחיובו, ולהכי סבירא ליה לר' יוחנן דבכהאי גוונא חייב. וכ"כ בגיד הנשה דלא ידעינן באיזה מהן חייב, אי בימין אי בשמאל, ואכל שניהן חולין פ"ב א' ס"ל לר' יוחנן דחייב, דאף דכשאכל הגיד הראשון, עדיין יש ספק בחיובו, עכ"פ כשראו שאכל גם השני אין עוד שום ספק כלל. אמנם כשהפעולה הב' הוא לפטרו מחיוב שעליו מהפעולה א', כנון הדביק פת בתנור שבת ד"ד א , דיש התראת ספק שמא ירדנו להפת קודם שיאפה, וכ"כ נזיר ששתה יין, שיש ספק שמא יתיר נזירותו כתוס' מכות ט"ו ב', וכ"ש כשחסרים ב' פעולות לפטורו מחיובו שבפעולה א', כגון הבא על אשת איש שיש ספק שמא ישלח לה בעלה גט ויבטלנו, דאז יעקרו הקידושין למפרע כתוס' גיטין ל"ג א', בכל הנהו כיון שנגמר חיובו בהפעולה ראשונה, ורק לפוטרו צריך פעולה שנייה, להכי אפילו לריש לקיש, הנ"ל הוה כהתראת וודאי. ב מין ספק השני דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, היינו כשהספק תלוי בפעולה ובמן, כשבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום, ולא אכלו שבועות דף כ"א א', וכ"כ המותיר בפסח מכות דט"ז א', דבשניהן אינו חייב משום מניעת אכילתו, עד שיעבור הזמן. ובשניהם אף דיכלו להתרות בו ברגע כמימרא קודם התחלת שיעור זמן אכילתו, כגון בככר שנשבע שיאכלנו היום, וצריך לאכילתו חצי שעה, ואם כן יוכל להתרות בו חצי שעה קודם שקיעת החמה ויהיה אם כן התראת וודאי. ליתא, דלעולם צריך שיתרו בו קודם שיתחיל לעשות האיסור כן משמע מרש"י מכות ט"ו ב' ד"ה וריש לקיש, ומרש"י תמורה ד"ג ב' ד"ה וכי האי ודו"ק, אם כן ה"נ צריך שיתרו בו תיכף כשנשבע ורואין שאינו חושש לאכלו מיד, וכ"כ בנותר צריך שיתרוהו כשרואין שמתעצל מלאכלו מיד, ואחר כך כשעבר הזמן ולא אכלו מצי למימר שכחתי ההתראה. בכל כי הא, אף דבשעת ההתראה כשראוהו שמתחיל להתעצל מלאכלו, עדיין ספק הוא, שמא עדיין יאכלנו, עכ"פ כשרואין שהגיע הרגע האחרון מהזמן ולא אכלו, ודאי רואין שעובר, להכי בכולהו ס"ל לר' יוחנן שמה התראה. ג מין ספק השלישי דפליגי בה, היינו בתלוי החיוב בפעולה, ובעוד גוף אחר, כגון בשוחט פסח בעזרה. ויש לו חמץ בביתו פסחים דף ס"ג ב, וודאי אילו יודעים העדים שיש לו חמץ בביתו, ואומרים לו כן, לא תשחט הפסח מדיש לך חמץ בביתך. אפילו הוא אומר לא ידעתי, או אפילו אומר ברי לי שאין לי חמץ בביתי, עכ"פ מדא"ל ב' עדים כן, היה לו למנוע מלשחוט, ואם התרו בו ואף על פי כן שחט, חייב מלקות, דהתראת ודאי היא, אף על גב שיש ספק למותרה, כודאי מחשב, מדא"ל כן ב' עדים כרמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ו. וזה כוונת רש"י פסחים ס"ג ב', ומתורץ קושית תוס' שם. ואילה"ק דאף שראו העדים החמץ אצלו אכילו הכי הוה התראת ספק, דלמא חמץ של אחר הוא ואינו עובר עליו כששוחט הפסח, כרש"י שם סוף ע"א. ליתא, דחזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו כח"מ סימן צ"ט ס"א, והרי סוקלין ושורפין אחזקות כקידושין ד"פ ע"א. ואי"ל דאכתי הוה התראת ספק, דמצי למימר בטלתיה, דאז אינו עובר עליו בבל יראה כפסחים ד"ד ב', אם כן הוא הדין לענין שתיטת הפסח. דליכא למימר דשאני שחיטת פסח, דהרי בחמץ בדעתו לבערו, אינו עובר בב"י כתוס' פסחים דכ"ט ב', ונ"ל ראיה לדבריהם ממוצא חמץ בביתו ביו"ט דכופה עליו כלי כפסחים ד"ו, א' ואי ס"ד דעבר בב"י מדאו', האיך לא יתירו לו לטלטל מוקצה דרבנן כדי להנצל מב"י דאוריי'. ואת"ל כרמג"א א"ח תמ"ו ס"ב דשב ואל תעשה שאני, ליתא, דהרי התירו רדיית הפת דרבנן כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה כשבת ד"ד, א' ואת"ל סקילה חמורה שאני, ליתא, דהרי התירו נמי לבטל כלי מהיכנו דרבנן כדי להנצל מאיסור צעב"ח דאוריי' כשבת קכ"ח ב'. אע"כ כתוס' דבדעתו לבערו אינו עובר בב"י, ואפ"ה בשוחט הפסח על החמץ, ודאי לא ס"ד דבדעתו לבערו לא יעבור בששחט הפסח עליו, א"כ דלמא ה"נ לענין ביטול, אף שכשמבטלו אינו עובר בב"י, עכ"פ בששחט הפסח עליו אף שביטלו חייב, דאף שביטלו לא דמי לחמץ של אחר. וליתא, דהרי ההולך לשחוט פסחו ונזכר שיש לו חמץ בביתו, מבטלו בלבו כפסחים דמ"ט א' אלמא דגם לענין שחיטת פסח על החמץ בבטול בעלמא סגי, וא"כ אפילו התרו בו העדים על חמץ שבידו, אפ"ה הו"ל התראת ספק, דאולי בטלו, והתראה בשוחט פסח על החמץ הינא משכח"ל. דהרי גם בחמץ ידוע מהני ביטול, מדמקשינן פסחים ד"ו ב' וכי משכח"ל לבטליה. כרכ"מ בפ"ב ממצה ה"ב. ודוחק לומר דהכח שהוא בידו ממש בשעת שחיטה גרע מאילו החמץ בביתו, ולא מהני אז ביטול, דמנ"ל לחלק. י"ל דגם זה נגד חזקה, דכיון דאין התראה מועלת, עד שיאמר על מנת כן כסנהדרין דמ"א א' ודע"ב ב', א"כ ה"נ ע"כ באמר על מנת כן מיירי, וא'"כ הרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה גם ב"ה ס"ל כתוס' מנחות דק"ג א' ד"ה הא מני, מכ"ש בהתראת עדים, דודאי עדיף מאתם עדי, שאז אינו יכול לטעון משטה הייתי בך כח"מ פ"א סכ"ד. אמנם אפילו אם העדים מסופקין אם יש לו חמץ בביתו, רק שכמדומה להם כן, והתרו בו. דהו"ל ודאי התראת ספק, עכ"פ כיון שההתראה היא בפעולה, דהיינו בשחיטת הפסח, ובעוד גוף אחר דהיינו החמץ. והוא קיבל ההתראה. ומצאו אח"כ החמץ שהיה בביתו בשעת שחיטה, הרי וודאי עבר. להכי בכולהו ס"ל לר' יוחנן שמה התראה. ד מין ספק הד', היינו כשהספק תלוי בפעולה עצמה, בזה יש חילוק, אם הדבר תלוי במקרה, כגון בזרק אבן להרוג בהמה והרג אדם, או בזרק אבן לגו. והרג ישראל. דבשעה שהתרו בו קודם שיצא האבן מידו, עדיין הדבר מסופק ותלוי במקרה למי יפגש, להכי אף שקבל ההתראה, אפ"ה אפילו לר' יוחנן התראת ספק כי הך ל"ש התראה וזה נ"ל כוונת תוס הכא ובכתובות דט"ו א'. אבל אם הדבר מבורר ועומד, רק שגם הוא גם העדים אינן יודעים, כגון שרוצה לאכול חתיכה אחת, והעדים התרו בו ואמרו אל תאכלנו שכמדומה לנו שהוא חלב, והוא קבל ההתראה ואכלו, לר' יוחנן ודאי חייב, דלא גרע משחיטת פסח על החמץ לעיל, אלא אפילו לר"ל נמי הוה כהתראת וודאי וחייב, דלא דמי לשוחט פסח על חמץ שבביתו לעיל דפטר ר"ל, דהתם גם הוא גם העדים לא ראו בשעת מעשה את החמץ שיתחייב על ידו, משא"כ הכא הרי ראו גוף החלב שאכלו, רק שלא ידעו בבירור שהוא חלב, להכי כשנודע להם אח"כ שהוא חלב חייב. תדע דמ"ש זה מכל מעשה שחייב עליו, כמחלל שבת וכדומה, שהעדים וגם העובר אינן בני תורה, דאטו כ"ע דיני גמירי כגיטין דנ"ה א', ובמורגל אינן יודעין בבירור, רק כמדומה להן שחייב על דבר זה, ומתרין בו מספק, ואפ"ה כשהב"ד שואלין אח"כ את המחלל שבת איזה מלאכה עשה והאיך עשה, ובע"ז מי עבד ובמה עבד, ומצאו שחייב על ידי זה, חייב כסנהדרין ד"מ ע"ב ורמב"ם פ"א מעדות ה"ד, א"כ ה"נ הכא. וזה נ"ל כוונת הרמב"ם פ"ה משבועות ה"ב, שכ' בנשבע שיאכל אחר, אינו לוקה משום שבועת שוא, דשמא יתרצה האחר לאכול, והו"ל התראת ספק, דאינו לוקה עליו רק בלאו המפורש בתורה עכ"ל רבינו, *ונתקשו בו הרבה רבותינו קמאי ובתראי מנ"ל חילוק זה. ומה כוונתו בלאו מפירש בתורה. ועוד הרי הוא בכבודו ובעצמו פסק בפט"ז מסנהדרין דהתראת ספק שמה התראה. ולפי דברינו יפה כ' רבינו זלה"ה, דהרמב"ם נקט רק החילוק בהספק שבפעולה עצמה, שנשבע שיאכל אחר. סד"א שילקה על אותה שבועה, והיינו הפעולה, משום שבועת שוא, ועל זה תירוץ דאין לוקין על התראה זו, מדתליא בדעת האחר, שמא יתרצה לאכול, והו"ל כהתראת ספק במקרה, שמא יקרה שיתרצה האחר לאכל, ומסיק הרמב"ם דבכל ספק שבפעולה אין לוקין עליו רק כשהלאו מפורש בתורה ר"ל כחילול שבת או ע"ז או כדומה, שהעדים שאינן בני תורה אינן יודעין בבירור אם חייב או לא, אפ"ה, כשהתרו בו שאפשר שיתחייב, וקבל ההתראה. והב"ד דנו אח"כ שחייב על פעולה כזאת, אז חייב. ובהא מתורץ נמי קו' התוס' חולין די"א ב' אדרצה הש"ס שם להוכיח דאזלינן בתר רובא, דאל"כ היכא קטלינן לי' לרוצח, דלמא נרצח טריפה הוה. ואת"ל דבדקינן לי', עכ"פ דלמא במקום סייף נקב הוה והקשו בתוס' שם. מאי קאמר וכ"ת דבדקינן ליה, הרי עכ"פ הו"ל התראת ספר, והאיך נחייביה. נ"ל כוונתם דאף דקיי"ל כר' יוחנן דהסשה"ת, עכ"פ לר"ל דס"ל לשה"ת, מנ"ל מוכח דאזלינן בת"ר. ותרצו דשמא קסבר שמה התראה. ר"ל שמא באמת מהא מוכח רב כהנא דלא כר"ל. אמנם תרוצם תמוה, דא"כ דרב כהנא ס"ל שמה התראה. הדרא קו' רש"י שבועות דל"ז א' לדוכתה, שהקשה שם, למה דבעי רב כהנא בהזיד בשבועת הפקדון, למה לא בעי בהזיד בשבועות העדות. ותיי' רש"י דבעדות הו"ל התראת ספק דמי יודע שיודעין לו עדות, ואי כרבעתוס' הנ"ל הרי רב כהנא בעצמו ס"ל בחולין התראת ספק שמה התראה. ואפשר י"ל דבהתראת ספק שבעדות. שלא יתברר הדבר לעולם שיודעין לו עדות בשעה שהשביען, להכי אפילו נימא דרב כהנא ס"ל בשאר דוכתא כר"י דשמה התראה, בעדות על כרחך ס"ל ל"ש התראה. ועכ"פ נשארה קושיתם בחולין אליבא דר"ל. ולדברינו הנ"ל גם לר"ל לא קשה, דכל שהספק בהפעולה לא מחשב התראת ספק אפילו לר"ל, וה"נ ברוצח שהספק הוא אם הנרצח טריפה, הו"ל כספק בחתיכה אם חלב או שומן ובכה"ג לכ"ע בשהתרו בו וקיבל ההתראה, כשיתברר אח"כ שלא היה טריפה. חייב לכ"ע. ומה שהקשו עוד שם, דלמה לא קאמר הש"ס דלמא רוצח טריפה, דא"א לבדקו, והרי בכה"ג נמי רוצח פטור כסנהדרין ע"ח א'. נ"ל, א דמלבד די"ל דאיכא לאוקמה קרא שהרג בפמ ב"ד, שחייב אפילו טריפה שהרג כסנהדרין שם. מלבד זה י"ל דבכה"ג המעשה ודאי לחיוב מיתה היא, דהרי הרג בן קיימא, רק דהפטור ספק, שמא הרוצח טריפה, בכה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי כפסחים ד"ט א', ונדה דט"ו ב', משא"כ בנרצח טריפה הו"ל המעשה ספק חיוב מיתה, ושפיר פטור אי לאו רובא. ה מיהו כל זה כשהתברר אח"כ שעשה האיסר, ורק בשעת ההתראה לא היה מבורר, אבל ביש רוב נגד ההתראת ספק, כגון בן י"ב ויום א' שלא הביא עדיין ב"ש, והקדיש שום דבר, ואכלו אחרים, גם לר"ל ס"ל דלוקין כנדה דמ"ו ב', אפילו לא התברר עדיין שהיה גדול בשעה שהקדיש, ולא מחשב התראת ספק, מדרוב מביאין ב' שערות כשהן בני י"ג ויום א' כתוס' שם. ונ"ל ראי' ברורה לדבריהן מסנהדרין דס"ט א' דאזלינן בכה"ג בת"ר בדיני נפשות, בבעל אשת איש שנתקדשה פחותה מבת ג"ש, דחייב. ולא חיישינן שמא תמצא איילונית ויתבטלו הקדושין, וא"כ הו"ל התראת ספק, ליתא דעכ"פ הרי רובן לאו איילונית הן. ו מין ספק הששי ביש ספק בהפועל אם הוא בר חיובא כגון בן י"ב ויום א' שאכל חלב, ואח"כ נולדו בו סימני סריס יבמות ד"פ ע"א. דלכ"ע הו"ל גדול למפרע, ולא מחשב התראת ספק אפילו לר"ל. וטעמו של דבר נ"ל, מדדמי למין הספק השני שבסי' ד' הנ"ל, דהרי אינו תלוי במקרה, ומש"ה אמרינן בתרווייהו אגלאי מלתא למפרע. תדע דאלת"ה, כל עושה עבירה התראת ספק הוא שמא העובר קרוב לעדים, והאוכל איסור אולי יברר שהוא מסוכן ואינו בר חיובא, אלא כל כה"ג לא מחשב התראת ספק. וברוך אתה ה' פוקח עברים עוורים שהארת עיני הכהויים בכל זה:

2 גליון הש"ס על הוריות פתח ↗

בגמ' דבכל התורה כולה קי"ל רובו ככולו. לשון דבכה"ת כולה לאו דוקא עי' נזיר דף מ"ב ע"א וכיוצא בזה בשבועות דף ל"ז ע"א ברש"י ד"ה לא אשכחן:

1 גמ' הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו - חייב קרבן או מלקות או שניהן וגבי שבועת העדות אע"ג דחייב נמי מזיד כשוגג ליכא למיבעי הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ויכול להתרות בו:

2 לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן - לאו דוקא כל התורה קאמר שהרי ד' מביאין על הזדון כשגגה הבא על השפחה ונזיר שנטמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון:

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

וכן האומר כו'. והנה כאן לא אמר לוקה משום שבועת כו' כמו ברישא. עיין דף כ"ה ע"ב ובירוש' שם דאמר שם דהוה רק שבועת ביטוי והטעם די"ל דנשבע שלא יתכוון לעדות כמו דאמרינן בהך דכריתות דף י"ב ע"ב ע"ש ובזה א"ש ג"כ מש"כ רש"י בשבועות דף ל"ז ע"א דאמאי נקט הזיד בשבועת הפקדון ולא שבועת העדות די"ל ג"כ דמשום שמא לא נתכוון לעדות. ועי' במש"כ רבינו לעיל שלא אתן צדקה ובגמ' דילן דף כ"ה ע"א ובתו"י נדרים דף ח' ד"ה האומר דגרסי שם כגרסת רבינו והקשה דאינו מושבע ליתן לכאו"א ע"ש ור"ל דאף אם העני מבקש ממנו צריך ליתן אך זה אינו ברור שיבקש ממנו. אך רבינו כתב שלא אתן צדקה ור"ל המחויב וא"כ נשבע לעקור המצוה אף דאינו ברור לו שיתחייב וכן ר"ל בהך דקדושין דף י"ט ע"ב גבי יעוד דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה וע"ש בירוש' דאמר דאין עליו החובה לייעד. רק דר"ל דאם מתנה שלא יהא בדין ייעוד וא"כ עוקר ודאי. ועיין מש"כ התוס' מכות דף ג' ע"ב ע"ש גבי אונאה ותוס' ב"מ דף נ"א ע"ב ד"ה ע"מ ועיין מש"כ רבינו בפהמש"נ פאה ספ"ו ע"ש ותוס' חולין דף קל"ד ע"א ד"ה חוץ ועיין בהך דגיטין דף פ"ד ע"ב מה דהקשה שם ותיפוק ליה דמתנה כו' ובאמת תמוה לכאורה הא אינו מתנה שיהיה הדין שתאכל רק שאם תרצה שיהיה גט תאכל וצ"ל דזהו כוונת התירוץ בגמ' דשם לא סגיא כו' ועי' בהך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד ובהך דזבחים דף ע"ה ע"ב רחמנא אמר לא תפדה ועיין בהך דב"ב דף קל"ג רחמנא לא אפסקיה. ובמנחות דף פ"ד רחמנא אמר כו' וכ"מ. ועיין בירושלמי פ"ה דיומא גבי הכניסן בזה אחר זה על איזה מהן מתחייב כו' ואמר שם כיון דאנו אומרים לו שיכנס א"א שיתחייב על זה ועיין בהך דסוטה דף ו' ע"א מי קרמינין עליה כו' ור"ל כך דא"א שנגרום ע"י דין שיהא מוכרח שמתבטל דין. ואף שאפשר שלא יבוא הדבר לידי חיוב מ"מ אז אין שם מצוה עליו משא"כ אם יש מציאות שגם המצוה או העבירה ומ"מ יהי יכול לעשותה או לבטלה שפיר חל השבועה עליו אף שעכשיו אסור ולכך פסק רבינו כשנשבע להרע לעצמו ששפיר חל משום דיש מציאות שחל עליו אף שאסור כגון להתענות ולהיות נזיר ולכך חל. ועיין בהך דנדרים דף ס"ד ע"ב גבי בשר עוף. ע"ש ושם דף ט' גבי כנדבת כשרים ע"ש בר"ן וברא"ש. והנה רבינו ז"ל מחלק דגבי סוכה כתב אם נשבע שלא יעשה סוכה אז לא חל' השבועה ושלא לישב בצל סוכה לעולם שפיר חל וגבי מצה מחלק בין שנה בין פסח וכן גבי בגד והטעם כך דהנה בירוש' פ"ג דשבועות אמר שם דאדרבא י"ל דמתוך שלא חל על המצוה לא חל ג"כ על הרשות ונימא בזה דהוה כמו בטלה מקצתה בטלה כולה ולכך לא אמרינן בנזיר דף ד' דנזיר הוה איסור כולל משום דכיון דאין נזירות לחצאין ואם לא יחול זה לא יחול זה לא מקרי כולל ועי' תוס' שבועות דף כ"ה ע"א וה"נ גבי כולל ס"ל כה"ג להירוש'. אך כל זה במפרש. עי' במש"כ רבינו בה' נדרים פ"ח ה"ו ופ"ד הי"א ומש"כ התוס' שבועות דף כ"ז ע"ב ד"ה הכי בסוף הדבור ובירוש' נזיר פ"ג ה"ב מה דמחלק בין אמר הריני נזיר שתים כו' ועי' בירושל' פ"ה דנדרים ה"ד ובתוספתא פ"ה דנדרים ע"ש. והנה באמת יש נ"מ בין מ"ע. שיש מ"ע שהחיוב חל עליו רק בזמנו אבל קודם לכן אין עליו חיוב כלל שיעשה המצוה בזמנו ויש שאף קודם לזה מחויב לראות שכשיבוא הזמן יקיים המצוה. ובזה א"ש מ"ש התוס' קדושין דף כ"ט ע"א גבי מ"ע שהזמן גרמא דאמאי מילה לא הוה מ"ע שהז"ג דהא אינו נימול בלילה וע' תוס' שם דף ל"ד ע"א ודף ל"ו ע"א ועיין בתוספתא שבת פט"ז שכל היום בקום מול ע"ש ועי' בירושלמי ראש השנה ספ"א גבי מכשירין של קרבן אם דוחה בלילה ע"ש ר"ל אם אין החיוב עליו כלל בשעה שאינו יכול לעשות או שיש חיוב עליו רק דהדין אינו מניח לו לעשות ובמה שיכול לעשות עושה אף בלילה. ועיין פסחים דף ס"ט ע"א גבי קטן חולה ע"ש במסקנא ועיין בכ"מ בהך דלילה או מחוסר זמן. ובירושלמי דפסחים שם פ"ט גבי טמא שנכנס קודם חצות בעזרה בע"פ ועיין בזבחים דף י"ב וכ"מ בזה. וס"ל לרבינו דגבי סוכה כיון דצריך שלא יהא מן העשוי והוה העשיה ג"כ מן ההכשר שפיר י"ל דיש עליו חיוב כל השנה שיהא לו סוכה בזמנה ועיין ב"ב דף ו' ע"ב גבי האי כשורא כו' ע"ש ברשב"ם מש"כ בשם תוס' ור"ל דזה הוה כמו לכל השנה ולכך הוה חזקה. משא"כ במצה. ועיין סוכה דף ט' ודף מ"ו ע"א וע"ש בתוס' ודף נ"ה ע"א גבי זמן ע"ש ולכך לא חלה השבועה על זה אף בסתם ואדרבא מתוך שבטלה על המצוה בטלה גם ברשות משא"כ במצה דאין עליו חיוב כלל קודם הזמן שיאכל בזמנו ולכך שפיר חל וגבי ישיבת סוכה שפיר חל בכולל אך באופן אם אמר לעולם דאז יש מציאות דאף בזמן החיוב יהא פטור כגון מפני הגשמים וכדומה ועי' מש"כ בזה בהל' סוכה. לפמש"כ שם דבזמן גשמים אז בטל מהסוכה שם סוכה שוב לא שייך בזה כולל. דאין סוכה אלא בזמן החיוב ועי' מש"כ הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג ע"ד הירושלמי הנ"ל דאין סוכה רק סוכת מצוה. ולכך מחלק בין אמר סוכה לאמר צל סתם. אך רבינו לא ס"ל כן. ובאמת זהו גם כן החילוק בהך דחולין דף קל"ד הנ"ל גבי חוץ מן המתנות ועל מנת ומהך דב"ב דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשרות שלי כו'. אך באמת כך דגבי מתנות אם הם שייכות לכהן שוב אין בהם שם מתנות כלל משא"כ במעשרות דשפיר שם מעשרות עליהן רק דהלוי נוטלן לעצמו וזהו ג"כ הוה בגדר מתנה וכבר הארכתי בזה במקום אחר. ועי' ברש"י חולין שם ד"ה חוץ ובתוס' שם דף קל"ג ע"ב ד"ה או מש"כ שם משום שהמתנות נשארו ביד כהן. אך באמת הא נפקא מינא אם יש שם מתנה עליהם כלל או רק משום דנפטר. אך נראה לי דהא דמבואר בגמ' דחולין שם דאזלינן בתר חיובא לא ר"ל המתנות. רק ר"ל מהראש. אבל אם אמר דרק הלחי יהיה שייך לישראל אז פטור מן המתנות וכן להיפך אם הלחי שייך לכהן אז הוה בגדר מתנה ולא בגדר פטור רק אם יש לו חלק בראש אז פטור וכן מבואר בדברי רבינו בה' בכורים פ"ט ע"ש:

1 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה הזיד. בשה"פ דמי יודע כו' ויכול להתרות בו. ועי' בתוס' לכאורה יקשה לשיטתו הא דכתיב בנביא השקר וכ"ת בלבבך איכה נדע אה"ד וגו' ולא יהיה הדבר וגו' דברים י״ח:כ״א מ"מ בשעת התראה אכתי ספק הוא וי"ל דהתראה תוכל להיות ע"י נביאים אחרים כמו בכובש נבואתו דאמרינן בסנהדרין פ"ט ב' דלוקה ע"י התראת נביא ע"ש אבל להרגו א"א רק ע"י ידיעה אנושית. אך לפ"ז גם ללקות אינה אלא ע"י ידיעה כזאת ואיך מ"ל מלקות בכובש נבואתו ועמ"ש לקמן בתוס':

2 באר שבע על הוריות פתח ↗

דבכל התורה כולה רובה ככולה כו' לאו דוקא בכל התורה כולה דהא משנה שלימה שנינו בסוף נגעים שלשה מגלחין ותגלחתם מצוה הנזיר והמצורע והלוים וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו ב' שערות לא עשו כלום ומייתי לה בנזיר פרק שלשה מינים וקאמר עלה רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא ממאי מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו הכא הוא דעד דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו וכה"ג פירש רש"י בפרק שבועת הפקדון גבי דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן וכו' ועוד אשכחן דרובא לאו ככולא דמי גבי וכל זקני העיר וגומר כדתניא בספרי שהבאתי לעיל ועוד דאשכחן דרובא לאו ככולא דמי גבי סמיכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות סנהדרין דבעינן שיסכימו כל החכמים שבארץ ישראל וכשם דאשכחן בלשון תורה תיבת כל שהוא לפעמים דוקא ולפעמים לאו דוקא הכי נמי אשכחן בלשון חכמים תיבת כל שלפעמים הוא דוקא כדדייק הגמרא בריש פרק שני דכתובות גבי כל הנשאת בתולה יש לה קול כו' ובפרק המפלת גבי כל היולדות מטנפות כו' ובפרק החולץ גבי כל היולדת לתשעה כו'. אבל בפרק אלו טרפות גבי כל הדורס אין נפרצו נשמטת לא דייק הגמרא אע"ג דכל לאו דוקא דוק ותשכח:

« רש"י על שבועות ל״ו ע״ב:י״ז רש"י על שבועות ל״ז ע״א:ב׳ »