רש"י על שבועות כ״ב א:ט״ו

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבועות כ״ב ע״א:י״ד רש"י על שבועות כ״ב ע״ב:ו׳ »

1 שבועות פתח ↗

לְמֵימְרָא דְּסָבְרִי רַבָּנַן יֵשׁ מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת?! וְהָתַנְיָא: ״כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ״, וַאֲכָלָהּ – בֵּין הוּא בֵּין חֲבֵירוֹ מָעַל; לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן. ״כִּכָּר זוֹ עָלַי הֶקְדֵּשׁ״ – הֲרֵי הוּא מָעַל, חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל; לְפִיכָךְ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

2 תוספתא כפשוטה על נדרים פתח ↗

30-32. אם אמ' הרי הוא עלי ואכלה, מעל בטובת הנאתו, אכלה אחר, הרי זה לא מעל, לפיכך אין לה פדיון. וכ"ה בד ובכי"ע וכע"ז בירושלמי הנ"ל.83עיין להלן, הע' 85. ובירושלמי העמידו את הסיפא כשאמר בפירוש "לא אוכלנו ולא אטעמנו". ונראה שאף ברישא פירשו שהיה מוכח מדבריו שלא כיוון להקדש ממש. ובקרן אורה ל"ד ב', ד"ה ככרי, תפס כדבר פשוט שהירושלמי מעמיד כן אף את הרישא אעפ"י ששם מפורש "ככר זו הקדש". וטעמו, כנראה, משום שדייקו שם מן המלה "ואכלו" ש"אכלו" דווקא, ודיוק זה הרי שייך גם ברישא. ושמא הביאו הראשונים עיין להלן הע' 85 את כל הפיסקא מן הירושלמי הנ"ל, כדי להסתייע בו לפירושם בבבלי ש"הקדש" לאו דווקא, אלא קונם כהקדש, עיין מ"ש לעיל בפנים. ובבבלי כאן ושבועות: ככר זו עלי הקדש בנדרים: להקדש. ובכי"מ שם חסרה המלה "להקדש" ואכלה הוא מעל, חבירו, לא מעל, לפיכך אין לו פדיון. ואשר לגירסא "מעל בטובת הנאתו" הכוונה היא שלא מעל בכל הככר אם אכלה, שהרי לא היתה הקדש לכל והיתה מותרת לחבירו כפירוש בעל פ"מ בכתובות, ולפיכך לא מעל אלא בטובת הנאה.84עיין בס' מצל מאש ח"ב סי' כ"ד שנסתפק בנדר מן הככר בקונם אם מותר בהנאתו. ולעיל שם סי' כ"ג פירש את הירושלמי הנ"ל "מהו לחמם בו", משום שאינו כדרך הנאתו, וציין לתוספות פסחים כ"ו א', ד"ה שאני. ועיין משנה למלך פ"ד מה' מעילה ה"ט. וצ"ע. ועיין במצל מאש הנ"ל סי' י"ג. ועיין במחנה אפרים ה' נדרים סי' כ"ז, ועיין בחי' הרשב"א עירובין ל' א' ומש"ש בשם הראב"ד. ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' קנ"ב. ועיין היטב בתוספות ל"ד ב', ד"ה ואמר בלשון ראשון שם, וד"ה נטלה. ופירש רש"י בשבועות שלפיכך אין כאן מעילה ואין כאן פדיון משום שאסרה רק על עצמו, "ואין לה פדיון להתירה לו, שלא נאמר פדיון באיסורין". ואפילו אם אנו אומרים שיש מעילה בקונמות היינו בקונם כללי, אבל לא בקונם פרטי, עיין בתוספות שבועות כ"ב ב', ד"ה וחכמים, ויבמות פ"ח א', ד"ה אי קסבר.ובספרי זוטא מטות, הוצ' הורוביץ, עמ' 326: הלל היה אומר הרי מי שאמר קונם לבית הזה שאני נכנס, ככר זה שאני טועם, יכול יתן הנייתו של בית ויכנס לו, דמי ככר ויאכלנו, ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה. ועיין להלן בסמוך.

2 חידושי חתם סופר על שבועות פתח ↗

מיהו בעיקר קו' הנ"ל יש לומר דהשתא ס"ד דאין מעילה בקונמות ולא דמי ממש להקדש רק כאיסורא כמ"ש רש"י ד"ה אין לה פדיון כו' אבל למסקנא דקיי"ל כרבינא איפוך וקיי"ל כרבנן דיש מעילה בקונמות כמ"ש הרמב"ם פרק ד' מהל' מעילה הלכה ט"ו וע"ש במשנה למלך. אה"נ דמצטרפין אפי' באומר אכילה מזו עלי ואכילה מזו עלי. ובזה נתיישב פסק הרמב"ם פרק א' מהל' נדרים הלכה ו' שפסק שמצרפין אפי' באמר אכילה מזו עלי והראב"ד השיג עליו והכ"מ כ' שהשגה חזקה הוא והא"ש ודו"ק:

15 ויש לה פדיון - שתופסת פדיונה והיא יוצאה לחולין דבהקדש כתיב ויקרא כז ופדה בערכך:

16 אין לה פדיון - להתירה לו שלא נאמר פדיון באיסורין:

2 אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

יש מעילה בנדרים כיצד האומר ככר זו עלי קרבן או הקדש ואכלה מעל אע"פ שהיא מותרת לאחרים לפיכך אין לה פדיון שהרי אינה קודש אלא לזה בלבד, אמר ככר זו קודש או קרבן ואכלה בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לה פדיון, היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה על מנת לאכלה מעל לפי כולה, על מנת להורישה מעל לפי טובת הנאה שבה. יש מעילה בנדרים וכו', יש לעיין בעיקר הלכה זו דכיון דאמרינן יש מעילה בקונמות ואם עשה הככר עליו קרבן או הקדש מעל, א"כ צריך להיות איסור האכילה או ההנאה מדין איסור אכילת והנאת הקדש, והלאו ג"כ מאיסור הקדש, אבל כשנעיין בדבר נראה שאינו כן דאזהרה של אכילה והנאה מקדשי השם כתב הרמב"ם בפ"א הל' ג' דהוא משום לא תוכל לאכול בשעריך ולוקה משום לאו זה, ואילו איסור אכילת דברים שאסר על עצמו האיסור הוא משום לא יחל דברו, כמבואר בפ"א מהל' נדרים הלכה ה', איברא דבהל' ז' שם כתב האומר פירות אלו עלי קרבן וכו' הרי אלו אסורין עליו מפני שאפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול קרבן ותאסר, ולכאורה אפשר לפרש דבריו שבאמת יעשה דבר הנדור קרבן ותאסר מדין קרבן, אבל מדבריו בהל' ח' שם שכתב אבל האומר פירות אלו עלי כבשר חזיר הרי אלו מותרין ואין כאן נדר, ובהל' ט' כתב זה הכלל כל המשים דברים המותרים כדברים האסורים, אם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים ועיין בכ"מ שם ובהל' י' החטאת והאשם אע"פ שאינן באין בנדר ובנדבה אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, וכן משאר ההלכות בענין זה מוכח דגם באומר הרי הם עלי קרבן אין האיסור משום איסור קרבן אלא משום איסור נדר, ועוד דגם כאן בתחלת ההלכה כתב יש מעילה בנדרים ולא כתב יש מעילה בקונמות וכן בהל' י' כתב כל הדברים הנאסרין עליו מנדר כזה מעל, ולפי"ז צריך באור למה לדין חיוב מעילה אמרינן דקונמות הם כהקדש, ולענין איסור אכילה והנאה הוא מדין נדר ועובר משום לא יחל דברו. ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם פ"א מהל' נדרים הל' א' ב' הנדר נחלק לשתי מחלוקות החלק הראשון הוא שיאסור על עצמו דברים המותרים לו וכו', והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו כגון שיאמר הרי עלי להביא עולה וכו' הרי בהמה זו עולה או שלמים וכו', ונמצא דיסוד דיני קדשים הוא ג"כ יסודם מדין נדרים, אלא שעל קרבנות נתבאר בתורה דינים מיוחדים, ונמצא דאם נדין על דיני האיסורים שבנדרים אף אם עשה הדבר הנדור כקרבנות מ"מ האיסורים בהם הוא מאיסורי נדרים, אבל אם עבר ואכל או נהנה בדברים שאסר שיהיו כקרבן קרינן בזה ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ונמצא בהך חיובא דאת אשר חטא, אף שחלוקין האיסורים מלאוין מיוחדים, אבל כיון שעכ"פ הם אסורים בגדרי איסור קודש מעל וישלם. והנה בחלוקא דהך דינא דבקונם כללי יש לו פדיון, ובקונם פרטי אין לו פדיון, כתב הר"נ שם דכיון דחבירו לא מעל לא אלים כהקדש למיתפס פדיונה, אבל רש"י בשבועות דף כ"ב באומר ככר זו עלי הקדש דאין לה פדיון כתב אין לו פדיון להתירה לו שלא נאמר פדיון באיסורין. וברישא דככר זו הקדש ואכלה דקתני יש לה פדיון פירש"י שתופסת פדיונה והיא יוצאת לחולין דבהקדש כתיב ופדה בערכך, ומשמע דמפרש דהוא הקדש ממש, והתוס' שם הקשו דהא ביבמות דף פ"ח גבי נאמנות ע"א אמר דאם יש מעילה בקונמות משום דבידו לפדותו, וכתבו בשם ר"ת דקונמות דאסר אכו"ע כהקדש יש לה פדיון וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א, ומד' רש"י בנדרים מביא הרמב"ן שכתב דיש מעילה דקדשי בדה"ב היא ותלוי שם בגירסות הגמ' בשבועות ובנדרים. ולפי"ז הי' אפשר לומר דמה שהוכחנו דהלאו אם מעל בקונמות אינו מלא תוכל לאכול בשעריך, אלא מלא יחל דברו, דזה אינו אלה בקונם פרטי, דאף דיש בו דין מעילה מ"מ אין בו איסור הנאת הקדש, אבל בקונם כללי כיון דיש לו פדיון משום שעשאו כהקדש אף דאינו הקדש לבדה"ב, מ"מ עובר כמו על אכילת הקדש מלא תוכל לאכול בשעריך, אבל מדברי הרמב"ם בפ"א הל' ג' בזה שכתב דהלאו של מעילה נלמד מלא תוכל שכתב מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר עולה הואיל וכולו לשם, והוא הדין לשאר כל קודש שהוא להשם לבדו בין מקדשי המזבח בין מקדשי בדה"ב אם נהנה בהן שוה פרוטה לוקה, מוכח דדוקא בקדשי בדה"ב שהוא להשם לבדו, אבל על מה שאסר באיסור הקדש אין בו לאו דלא תוכל, ובפ"א מהל' נדרים הל' ז' כתב האומר פירות אלו עלי קרבן או שאמר הם כקרבן הרי אלו אסורין עליו מפני שאפשר שידור אדם ויעשה בהמה שהיא חול קרבן ותאסר, והיינו דמשום זה אפשר לאסור באיסור קרבן וכלל כאן קונם כללי הרי הם כקרבן עם קונם פרטי דאזהרתו מלא יחל דברו. אח"כ ראיתי בדברי המל"מ שכתב וז"ל עוד נסתפקתי אם מעל בזדון אם ילקה אחת משום לא יחל וב' משום לאו דמעילה וכמש"כ רבינו בריש הלכות אלו, ולכאורה נראה דלוקה ב' אלא שלא ידעתי למה לא ביאר דין זה עכ"ל, ולדעתי נראה דאינו לוקה אלא משום לא יחל וכמש"כ. והנה בנדרים דף ט"ו בהא דאמרינן הלכה אסורה בהנאתו ולוקה, כתב הר"נ כלומר לוקה היא, אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה, אבל הרמב"ם כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה, אבל היא אינה לוקה, דכיון דלא נדרה לא שייך לא יחל דברו, וליתא מדאמרינן לקמן דף ל"ה גבי יש מעילה בקונמות, א"ל ר"א בדר"א לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עליה אלמא אין האוסר עובר כלל, והמודר נמי ודאי עבר דאע"ג דכתיב לא יחל דברו לא יחל אדבור קאמר, וראי' מדאמרינן פ' יוצא דופן דף מ"ו שהשוה הכתוב הקטן לגדול לזדון שבועה לאיסור ולבל יחל, ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים לוקין על הקדישו משום בל יחל, אלמא מודר לוקה אע"ג דלא אמר מידי, הלכך הכא כי אמרינן ולוקה אאשה קאי עכ"ל הר"נ. והנה מה שהקשה הר"נ על הרמב"ם מדין מעילה הוא פשוט דאין לדמות דין מעילה לדין מלקות משום לא יחל דברו דזה ודאי דכיון שנתרבו קונמות לאיסור מדין הקדש ושחייבין מעילה על אכילת והנאת קונמות א"כ אם המדיר אמר למודר ככרי עליך המודר מועיל אם אכל הככר, אבל זהו דוקא בדין מעילה אבל לא באיסור לאו דבל יחל לדעת הרמב"ם כיון שהוא לא נדר, ואף דלפי"ז ליכא אזהרה על המודר דהא מלא תוכל לאכול בשעריך א"א לחייבו דהא אינו הקדש גמור וכמו שכתבתי, יש לומר דאף דליכא אזהרת לאו מ"מ הא ודאי איכא איסור למודר ליהנות, כדתנן בנדרים דף מ"ז הריני עליך חרם המודר אסור, וכן הוא ברמב"ם בפ"ה מהל' נדרים הל' א' ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנייתי נאסר על שמעון שיהנה בראובן, ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום. אלא שאנו צריכין לידע מקור איסור זה מה"ת דנימא דשייך בזה קרא דוחטאה בשגגה ומצאתי בילקוט שמעוני בפ' מטות מביא דברי הספרי זוטא ואיתא שם חנן היה אומר יכול שאין לי עובר בנדרים אלא הוא, מנין אף אחרים יהו עוברין עמו ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה, ומשמע דהדרשה הוא מדכתיב ככל היוצא דמרבה דיעשה שייך גם לאחרים שנאסרו ע"י פיו, ומה דאמר אף אחרים יהו עוברים עמו בזה יש לפרש כדברי הרמב"ם שהמדיר אסור לההנות את המודר והוא לוקה מבל יחל, והר"נ יוכל לפרש דקרא אשמעינן דאחרים ג"כ עוברים בבל יחל, אבל הרמב"ם סובר דעיקר לא יחל דברו אינו אלא על המדיר אלא דאם הדיר לאחרים אסורין מקרא דכל היוצא מפיו יעשה, ומ"מ לפי"מ שנביא לקמן דברי הגמ' דנדה דף מ"ו דתניא על זה לאיסור בל יחל והיינו מקרא דכל היוצא מפיו יעשה דמרבה שגם אחרים אסורין, ושייך לומר על זה לאיסור בל יחל, משום דעיקר קרא הוא הלאו דלא יחל, ואפי' אם נימא דגלי קרא דכל היוצא דשייך איסור בל יחל גם על המודר, כבר ידוע שיטת הרמב"ם שאין מחייבין מלקות ממה שנלמד מרבוי הכתוב היכי דאינו נלמד בפשטיה דקרא. ומה שהוכיח הר"נ דלא כהרמב"ם מהסוגיא דנדה דף מ"ו דאמר שם דאחרים לוקין על הקדשו משום בל יחל, הנה כבר כתבנו דחלוק גדול הוא מאיסור הקדש שאסר דבר עליו או על אחרים באיסור הקדש שאמר כקרבן או קונם, ובין שאמר סתם ה"ז הקדש דסתם הקדש הוא הקדיש לבדה"ב, ולפי מה שמביא הר"נ דלוקין משום בל יחל על הקדשו של קטן, וכן איתא בסוגיא שם צריך לומר דע"כ לא איירי בהקדש גמור, אלא שאסר הקטן באיסור הקדש, דעל הקדש לבדה"ב לא מצינו דלוקין משום בל יחל אלא משום לא תוכל לאכול בשעריך כמש"כ הרמב"ם כאן בריש פ"א, וטעמא דליכא בל יחל בהקדש אפי' אכל בעצמו מה שהקדיש נראה דכיון דלא אמר שיהי' אסור לו לאכול אלא שהקדישו, ודין זה שאסור לאכול הקדש אינו משום אמירתו, אלא שהתורה אמרה בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך דהקדש אסור לאכול, והרמב"ם בפ"א מהל' נדרים הל' א' כתב קטן בן י"ב שנה ויום אחד וקטנה וכו' בין נדרי איסר בין נדרי הקדש וכו' נדריהן קיימין והקדישן הקדש, ואח"כ בהל' ה' כתב הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה, משום שנדריהם נדרים מה"ת, ומבואר שהרמב"ם העמיד הך דינא בהקדישו הוא ואכלו אחרים בהקדש גמור שהלאו בזה אינו מבל יחל אלא מלא תוכל לאכול בשעריך. אלא שאנו צריכין לבאר דהא בברייתא תניא בהדיא שהשוה הכתוב קטן לגדול לזדון שבועה לאיסור ולבל יחל. ומפרש הגמ' לאיסור בל יחל, ובעי לאוכוחי דקטן בעצמו לוקה ומשני כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים, ומייתי ע"ז פלוגתא דרב כהנא ור"י ור"ל בהקדיש הוא ואכלו אחרים, ומבואר דשייך בל יחל בהקדיש הוא ואכלו אחרים, אכן מכיון שכבר בארתי דאם נפרש על חיוב בל יחל ע"כ בהקדיש הכונה באסר באיסור הקדש, ולא בסתם הקדש דהוא הקדש לבדה"ב, לכן מפרש הרמב"ם דזה ודאי דפלוגתא דרב כהנא ור"י ור"ל דפליגי בסתמא בהקדיש הכונה ודאי בהקדש גמור, וכמו שכתב דלא יחל דברו לא שייך על מה שהוא לא אסר, אלא דכונת הגמ' דבעי לאוקמי הברייתא בהקדיש הוא ואכלו אחרים דהיינו באיסור הקדש, ואין הכונה למלקות משום בל יחל אלא לאיסור בל יחל וכדתנן הריני עליך חרם המודר אסור, וזהו לאיסור בל יחל שנלמד מכל היוצא מפיו יעשה כמש"כ מהספרי זוטא, אבל הקדיש הוא ואכלו אחרים דפליגי אם לוקין זהו בודאי בהקדש גמור, והגמ' תולה רק הך דינא דאיסור הקדש בדינא דהקדש אם דין מה שחידשה תורה במופלא הסמוך לאיש מהני גם לגבי אחרים, ולכן שפיר קבע הרמב"ם הך דינא דלוקין בהקדש גמור. ונראה דמהך סוגיא דנדה שהוכיח הר"נ דלא כדברי הרמב"ם באמת הוא הוכחה לדעת הרמב"ם דלד' הר"נ דשייך לאו דבל יחל באסר הוא על אחרים שילקה המודר מבל יחל, א"כ למה תניא בברייתא לפי"מ דמפרש הגמ' אימא לאיסור בל יחל ולמה לא תניא ולבל יחל, דלאיסור בל יחל משמע דאינו לוקה משום בל יחל, אבל לדעת הרמב"ם מיושב דבאמת ליכא לאו למלקות באסר המדיר על המודר משום לאו דבל יחל, אלא דנתרבה מכל היוצא מפיו יעשה. ומה דתניא בברייתא לזדון שבועה עמדו התוס' בזה וכתבו דזה קאי ע"כ באכל הקטן לאחר שנתגדל, דנשבע שלא יאכלו אחרים אין בכך כלום כל זמן שלא אסר עליהן בקונם דהוי כהקדש, אבל דעת הרמב"ם אינו כן שכתב בפיהמ"ש בנדרים פרק ה' במה דתנן הריני עליך חרם המודר אסור וז"ל שאם עבר המודר על הנדר הוא הנקרא עבריין כגון שנשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו הרי שמחוייב שמעון שלא יכנס בבית ראובן, שהרי נשבע ראובן על מה שהי' ברשותו, לפיכך אם עבר שמעון ונכנס בביתו של ראובן הוא הנקרא עבריין, וזהו פי' המודר אסור, והבן זה הענין ועשה לו היקש שהשבועות והנדרים אדם מחוייב לקיימן ואפי' שהוא אינו הנשבע והנודר אבל נשבע עליו זולתו עכ"ל, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות הל' ד' וז"ל, בד"א כשנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו', אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשות, שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו עכ"ל וכתב הכ"מ ע"ז וז"ל כתב הטור על דברי רבינו וז"ל ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם, אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו לאסור בשבועה אא"כ יקבל עליו השבועה עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ ואפשר לומר שסובר רבינו שמאחר שהוא נשבע על דבר שהוא ברשותו אע"פ שלא חלה השבועה על המושבע להתחייב עלי' מלקות, מ"מ חלה עליו קצת והוי כאילו קבל שבועה לענין שהוא צריך ליזהר בדבר וקצת טעם יש בדבר עכ"ל הבאתי כל דברי הרמב"ם בפיהמ"ש ובהלכות שהם משלימים זא"ז כמו שיתבאר, ודברי הכ"מ שהוא מיישב דעת הרמב"ם בדרך דחק ובודאי לא ראה דברי הספרי זוטא, דלדברי הספרי זוטא ודאי מה דדריש ר' חנן מכל היוצא מפיו יעשה קאי בין על נדר בין על שבועה, דהא כתיב כי ידור או השבע שבועה וגו' ככל היוצא מפיו יעשה. איברא דלכאורה יש סתירה ע"ז מדבריו בפ"ג מהל' נדרים דאחרי שכתב בהל' ז' דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, ושבועות אינן חלים אלא על דבר הרשות כתב בהל' ח' וז"ל כשאתה מתבונן בכתוב תמצא שהדברים מראין כן כמו שקבלו חכמים מפי השמועה, שהרי הוא אומר בשבועת ביטוי להרע או להטיב בדברי הרשות כמו שבארנו שיאכל וישתה היום או שיצום היום, ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין דברי מצוה לדברי הרשות עכ"ל, והנה כתב מפורש דככל היוצא מפיו יעשה הוא רק בנדרים ולא בשבועות, אבל כיון דא"א לומר כן דהא בהך קרא כתיב כי ידור נדר או השבע שבועה לכן ע"כ דכונתו דקרא דלהרע או להיטיב דדרשינן מה הטבה רשות אף הרעה רשות הא כתיב גבי שבועה בפ' ויקרא ה' בקרא דאו נפש כי תשבע, לכן אמרינן דהך קרא מגלה לנו דקרא דפ' מטות דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע אפי' בדבר מצוה זה אינו אלא בנדר ולא בשבועה דכתיב להרע או להיטיב, אבל היכי דליכא מיעוט מפורש בשבועות לומר דלא קאי ע"ז רבויא דככל היוצא מפיו ודאי קאי בין אנדרים בין אשבועות, וכדברי הרמב"ם בפיהמ"ש שהבאתי שכתב ועשה לו היקש שהשבועות והנדרים וכו'. ובדברי הפיהמ"ש מבואר לנו מה שיש חומר בדבריו בהלכה בפ"ה מהל' שבועות שהבאנו שכתב ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב, ולכאורה חייב שמעון מלקות דזהו לשון חייב, אבל הוא תימה גדולה לפי"מ שכתבנו דהלמוד ע"כ הוא מקרא דכל היוצא מפיו יעשה, ואיך אפשר שיהי' שבועות חמור מנדרים, דבנדרים הא כתב גבי הלכה לפני הפסח שהיא אינה לוקה, וכן בפ"ה מהל' נדרים הל' א' כתב ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנייתי נאסר על שמעון שיהנה בראובן, ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום, ואין שום טעם לחלק חילוק הפוך דבנדרים אינו לוקה המודר ובשבועות לוקה המושבע, וכבר תמה בזה הרדב"ז מד' הרמב"ם בפ"ה מהל' נדרים, אבל מה שרוצה לפרש הרמב"ם דכונתו באמר הן, ודאי זה לא ניתן ליאמר דבהל' ב' שם כתב ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע אא"כ ענה אמן, וע"ז כתב בהל' ד' בד"א כשנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו' אבל אם נשבע על דבר שהוא ברשותו וכו' א"כ הוא בפירוש כשלא ענה אמן, ואם היינו אומרים דאולי עכ"פ יש חילוק להיפוך משבועות לנדרים אף שאין אנו יודעין הטעם הנה באו דבריו בפיהמ"ש וביררו בפי' שזהו בגדר היקש, והשבועות והנדרים דינם שוה, ולכן ע"כ מה שכתב בהלכה דשמעון חייב אין כונתו שחייב מלקות דהא לא כתב ושמעון לוקה, אלא דהוא רק עבריין כמו שכתב בפיהמ"ש, ומה שכתב חייב זהו חיוב מכת מרדות דככל היוצא מפיו יעשה, ובשביל שכתב דראובן פטור והיינו פטור לגמרי שהרי הוא אנוס כתב דשמעון חייב אבל אינו חייב אלא מכת מרדות שעבר על איסור עשה. איברא דבפי"ט מהל' פסוה"מ הל' ט' הוכחתי בדעת הרמב"ם דעל איסור עשה אינו חייב מכת מרדות, אלא דאם נימא דקרא דככל היוצא מגלה דגם מודר ישנו בכלל איסור לא יחל דברו אלא דבשביל דאינו פשטיה דקרא ליכא מלקות, אבל מכת מרדות אפשר לחייב משום איסור בל יחל, והרמב"ם שם בהל' א' הזכיר מכת מרדות לכן אפשר לומר דבהל' ד' שכתב ושמעון חייב היינו מכת מרדות, ואף דלשון חייב אינו מדוייק לגמרי דבמכת מרדות דרכו לכתוב מכין אותו, אבל גם בחיוב מלקות של תורה אינו כותב סתם חייב אלא לוקה, לכן ע"כ כונתו כמש"כ. המל"מ מסתפק בהזכיר איסור אכילה בהקונם שאמר אכילת ככר זה קונם אם יש בזה מעילה דכיון דאינו אסור בהנאה לא דמי להקדש, והוכיח מדברי הרמב"ן דגם בזה יש מעילה, וכתב בזה הקרן אורה דכן מפורש בירושלמי דמוקי לברייתא דככר זה הקדש באומר שלא אוכלנו אלמא דבאכילה לחוד איכא מעילה, וכתב ע"ז אלא הא דתניא יש לה פדיון צ"ע דהאי פדיון מה דינו אם יפול להקדש תיקשי הא לא נאסר הככר בהנאה אלא באכילה, וא"כ הפדיון ג"כ לא יאסר בהנאה וי"ל דקדושה שיש בהככר לאוסרו באכילה חלה על הפדיון ונאסר גם בהנאה, אבל לא מצינו כיוצא בזה שיהא הפדיון חמור מן העיקר עכ"ל. ונראה בזה דלא כדבריו ובאסר אכילת הככר ולא הנאתו אף דיש בזה מעילה זהו משום דגם בקונם פרטי איכא מעילה, אבל בדין פדיון אפי' אם אסר הככר בקונם כללי באכילה ג"כ אין לו פדיון כמו בקונם פרטי, והנה המל"מ הוכיח מד' הרמב"ן ושם מיירי בקונם פרטי, רק הק"א הוכיח מד' הירושלמי דמוקי הא דתניא ככר זה הקדש באומר שלא אוכלנו אבל באמת גם מירוש' אין ראיה דתחלת ד' הירוש' הוא נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו, ופשיט מדתניא ככר זה הקדש אכלו וכו' לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר, ומשני ר' בון בר' חייא באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו לא אסרו עליו אלא לאכילה, ולכאורה ראייתו נראה גם לדין פדיון דהא בהך ברייתא תניא דיש לו פדיון, אבל באמת מתירוצא דר' בון דאמר לא אוכלנו ולא אטעמנו הרי דמתרץ בקונם פרטי וכן תחלת הבעיא הוא בנדר מן הככר שהוא קונם פרטי, והקרבן עדה גורס בפשיטות הירוש' לא אמר ר"מ אלא אם אכלו והיינו דמרישא לא שייך להסתפק כלל דכיון דיש לו פדיון ע"כ דאסרו כהקדש גמור וע"כ דראיית הירוש' הוא מעיקרא רק מר"מ בקונם פרטי, דבקונם כללי כיון שעשאו כהקדש גמור ודאי אסור לחמם את ידיו, ומה דתניא גם ברישא אכלו לפי"מ דבעי למיפשט זהו ע"כ משום סיפא דבסיפא תני אכלו משום דמשכחת לה באסר רק אכילה, ואשמעינן דגם בזה מעל לר"מ כיון דסבר דבקונם פרטי ג"כ מעל, אבל ברישא ודאי מיירי באסרו כהקדש גמור ולכן יש לו פדיון. עוד מסתפק המל"מ באוסר הנאתו של חברו עליו אי איכא מעילה מי בעינן שיאסור דבר מסויים, וכתב בזה הקרן אורה דזה נפשט ממה דמוכיח הגמ' דיש מעילה בקונמות מהא דתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, ובמתני' תנן המודר הנאה מחבירו ולא אסר דבר מסויים ומ"מ מוכיח הגמ' מדתנן תפול הנאה להקדש דיש בזה גדר מעילה, דהא זהו כדי שלא יהנה מחבירו, וכתב הר"נ דאי לא דמי קונמות להקדש הו"ל למימר יוליך הנאה לים המלח, אלא משום דבקונמות יש בהן מעילה כהקדש כיון דבהקדש עסיק תנא תפול הנאה להקדש, ולשון הר"נ אינו מבואר דאטו אגב גררא קאמר כך כיון דעסיק בהקדש, הא ודאי הוא הלכה קבועה דתפול הנאה להקדש, וצ"ל דכונת הר"נ, דכיון דעסיק בעל אבידה לקבל מהמחזיר האבדה מה שהוא אסור ליהנות ממנו בקונם שהוא כמו הקדש, ע"כ צריך ליתן ההנאה להקדש, ולפי"ז יש לומר דכיון דבאמת אין כאן דין מעילה ממש דהא אכתי לא מעל, אלא משום דהאיסור ליהנות הוא משום הקדש צריך ליתן ההנאה להקדש, א"כ אפשר דאף אם נימא דמעילה ממש ליכא אלא באוסר דבר מסויים שאז אם נהנה מהקדש נהנה, אבל באוסר הנאתו מחבירו ונהנה ממנו אין כאן על מה לומר דנהנה מהקדש, לד' המל"מ, אבל זה רק בעיקר דין מעילה, אבל כשאנו דנין איך לתקן שלא יהנה בעל האבדה מהמחזיר כיון דעיקר דין קונמות הוא דין הקדש וכשצריך לתקן שלא יהנה שפיר דצריך ליתן ההנאה להקדש, ואולי יש לדמות דין זה לדין קול מראה וריח דאין בהן משום מעילה ומ"מ אסור ליהנות בהן מדין הקדש, כמפורש בד' הרמב"ם פ"ה הל' ט"ז. אכן בעיקר ספיקו של המל"מ יש לעיין דיש לומר דכשאוסר ראובן הנאת שמעון יש בכלל זה גם נכסיו של שמעון, ויסוד לזה הוא מה שכתב הר"נ בנדרים דף ה' ע"א בהא דאמר ריב"ח מודרני ממך שניהם אסורים, שכתב דה"ט משום דמשמע מודר אני ונכסי ממך ומנכסיך הילכך כיון דבכלל אני הוי נכסים ע"כ חבירו נמי אסור בו דאי לא נכסים לאו בני אתהנויי מחבירו נינהו, ואף דבתר הכי מפרש הא דריב"ח במודר אני לך ומודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר, ומסיק דשמואל לא מצי סבר הכי וסבר דמודרני ממך הוא דלא משתעינא בהדך, וכן פסק הרמב"ם, זהו בלשון מודרני ממך אבל באמר ראובן בפי' קונם עלי הנאת שמעון יש לומר דגם שמואל מודה דבכלל זה הוא נכסי שמעון, וזהו מודר הנאה מחבירו. איברא דבגמ' דף ל"ג בהא דתנן מחזיר לו את אבידתו פליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה וכו' וחד אמר אפי' נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר וכו', ופירש"י שהמדיר הדירו מנכסיו, וכן הוא בטור סי' רכ"א ומחזיר אבדתו בין שנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר, או שנכסי מחזיר אסורין לבעל האבדה, אבל קשה לומר דזהו בדוקא דהא במתני' תנן המודר הנאה מחבירו, וכן הוא ברמב"ם פ"ז מהל' נדרים הל' א' שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חבירו בין בנדר בין בשבועה, הרי אלו מותרין להחזיר אבדה זה לזה, וכיון שכן גם באוסר על עצמו הנאת שמעון כיון דיש בכלל זה נכסיו הוי כאוסר דבר מסויים, ואפי' בהנאהו שמעון בגופו כיון שאסר על עצמו הנאת שמעון בקונם הוי גוף שמעון אסור עליו באיסור הקדש כיון שאסרו עליו בקונם פרטי דיש בו מעילה.

« רש"י על שבועות כ״ב ע״א:י״ד רש"י על שבועות כ״ב ע״ב:ו׳ »