רש"י על שמות ט״ו:כ״ו:א׳-ב׳

« רש"י על שמות ט״ו:כ״ה רש"י על שמות ט״ו:כ״ז »

26 שפתי חכמים פתח ↗

ואם אשים הרי הוא כלא הושמה כי אני ה' רופאך. קשה לרש"י, דאם לא ישים היאך אמר אני ה' רופאך. לכן פירש ואם אשים וכו'. והכי פירושו, אם שמוע תשמע וגו' אז לא אשים, אבל אם לא תשמע אז אשים עליך, אבל הרי הוא כלא הושמה וכו':

26 משכיל לדוד פתח ↗

אם שמוע תשמע זו קבלה וכו׳ אף על גב דבמכילתא דרשו זה הפ׳ הכל בדרך אחר לקול ה׳ אלהיך אלו עשרת הדברות וכו׳ לא נקטיה רש״י לפי שאינה קרובה לפשט המקר׳ דעשרת הדברות עדיין לא ניתנו ומשמעות הכתוב אינו מורה שהוא אמורה על העתיד לכך ביאר בדרך אחר עפ״י הפשט ומיושב מה שהרגיש הרא״ם ז״ל. וה״ט נמי שלא ביאר אם שמע תשמע על הלימוד והדר תעשה על קיום דהכי משמעותא דשמיעה וכדפי״רשי גופיה בפרש׳ בחקתי גבי ואם לא תשמעו לי ולא תעשו משום דהכא אכתי לא ניתנה ל׳ תורה ולא שייך לימוד ואפי׳ תורת דיני אותם המצות שנצטוו במרה עדיין לא נכתבה דהדר בפ׳ משפטים בפרש׳ ויכתוב משה פי״רשי כתב מצות שנצטוו במרה הילכך הוכרח לפ׳ על הקבלה שיקבלו עליהם אותן מצות והדר תעשה על העשיה ואייתר ליה והאזנת למצותיו והוכרח לפ׳ על הדקדוק כל זה עפ״י הפשט אמנם מ״מ במכילתא אמרו לק׳ בפסוק ויחנו שם על המים שהיו עוסקים בדברי תורה שניתנו להם במרה:

26 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם פתח ↗

94 נאמר שמות טו, כו "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' והאזנת למצותיו וגו'", ופירש רש"י שם: "אם שמוע תשמע - זו קבלה, שיקבלו עליהם. והאזנת - תטה אזנים לדקדק בהם". ובגו"א שם אות לג שטו: כתב: "אצל קבלה נאמר 'קול', כי לשון שמיעה הוא קבלה, לכך אמר אצל קבלה לשון 'קול', כי אצל שמיעה שייך קול... ואצל דקדוקי מצות לדקדק בהן שייך 'האזנה', להטות אוזן לדקדק בהן". ובח"א ליבמות כא. א, קל: פירש את הפסוק קהלת יב, ט "ואיזן וחיקר תיקן משלים הרבה", וז"ל: "'איזן', שנתן הבנה והאזנה לתורה. שקודם שבא שלמה היתה הבנת התורה קשה, ושלמה עשה התורה יותר קלה להבין". וכן האדרת אליהו דברים לב, א כתב: "הזכיר האזנה, שהוא לשון הבנה בדיוק רב" ומבאר כן לעומת לשון שמיעה. והשם משמואל פרשת במדבר שבועות ליל א כתב: "שני מיני שמיעה הם; כי שמיעה שהיא חודרת לעומק הלב, והלב מתפעל ומתרגש ממנה ומקבלתו בתשוקה ורעותא דליבא, מתיחסת לבינה. ושמיעה שהיא בחיצוניות לבד, היינו שנשארת בכלי האזנים, בלתי ישים אליו לבו בתשוקה והתפעלות הלב, מתיחסת למלכות. וזה עצמו הוא ההפרש בין שמיעה להאזנה; כי שמיעה אפשר לה להיות בשטחיות המאמר בכלי האוזן לבד, ועדיין איננו נוגע ללב. אבל האזנה הוא כאשר ישים הדברים אל לבו, ומקבלם. וכמו שפרשנו מה שנאמר בפרשת בשלח שמות טו, כו 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' והאזנת למצותיו', שאין זה כפל לשון במלות שונות, אלא שמיעה יכולה להיות בחיצוניות לבד, לכן הוסיף לומר 'והאזנת למצותיו'". ובספר קהלת יעקב לרבי שלמה קלוגר, כרך ב, ר"ה עמוד לז כתב: "הנה החילוק בין לשון 'שמיעה' ללשון 'האזנה', נראה דדבר הנכנס יותר באזני האדם ועושה בו רושם, וציית לקול ההוא, זה נקרא 'האזנה', על דרך שאמרו ב"ר צג, ו 'יכנסו דברי באזנך'. אבל דבר שאינו נכנס בלב האדם כל כך, ואין הקול מתפעל בו, נקרא 'שמיעה' לבד". ובספר "ביאור שמות נרדפים" עמוד קיט כתב: "האזנה שרשה 'אזן'... לאמר כי לא די בשמיעת אזנו את הדבר, אבל גם ישים אליו לבו להבינו היטב, כי בשמיעה פשוטה בלי שימת לב לא ישכיל אל אמיתת ונקודת כוונת המדבר, וזה שנאמר ירמיה יג, טו 'שמעו והאזינו'... וכן אמרו רז"ל ספרי דברים לב, א 'האזינו' מקרוב, 'שמיעה' מרחוק, כי האזנה היא כשחברו עומד לפניו והוא משמיע לאזנו את דבריו, אבל בעמדו מרחוק ממנו נופל בו לשון שמיעה". אך המלבי"ם במדבר כג, יח סובר להיפך, וכלשונו: "מבואר אצלי ההבדל בין שמיעה להאזנה; נושא שצריך לתת לב להבין בא עליו לשון שמיעה, ועל הנושא שאין צריך כל כך הבנה בא לשון האזנה". וכן כתב בישעיה א, י. והראב"ע ישעיה א, ב כתב: "הנה ואין הפרש על דרך הפשט בין 'שמעו' ובין 'האזינו'".

27 שפתי חכמים פתח ↗

כנגד י"ב שבטים. דקשה לרש"י למה לי מניין:

27 רמב"ן על שמות פתח ↗

וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים אֵינֶנּוּ דָּבָר גָּדוֹל בְּהִמָּצֵא בְּמָקוֹם שִׁבְעִים תְּמָרִים, כִּי בִּשְׁפַל מְקוֹמוֹת יִמָּצְאוּ אֶלֶף תְּמָרִים וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה, וְעֵינוֹת מַיִם רַבִּים יוֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, וְלֹא יְסַפֵּר הַכָּתוּב זֶה. ור"א אָמַר אבן עזרא על שמות ט"ו:כ"ז כִּי יְסַפֵּר הַכָּתוּב שֶׁבָּאוּ בְּמָקוֹם טוֹב, הֵפֶךְ מָרָה, כִּי בְּאֵלִים עֲיָנוֹת רַבּוֹת וְהֵם מַיִם מְתוּקִים וְיָפִים, כִּי הַתְּמָרִים לֹא יַצְלִיחוּ בְּאֶרֶץ שֶׁמֵּימֶיהָ מָרִים, וְלָכֵן אָמַר וַיַּחֲנוּ שָׁם, כִּי נִתְעַכְּבוּ שָׁם בַּעֲבוּר זֶה יָמִים יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַמְּקוֹמוֹת שֶׁעָבְרוּ בָּהֶן. אֲבָל בְּפָרָשַׁת אֵלֶּה מַסְעֵי לֹא סִפֵּר דְּבַר מֵי מָרָה, וְאָמַר "וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם" במדבר לג ט, וְלֹא הֶאֱרִיךְ כֵּן בְּכָל מְקוֹמוֹת הַמַּסָּעִים:וְרַשִׁ"י כָּתַב רש"י על שמות ט"ו:כ"ז שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים נִזְדַּמְּנוּ לָהֶם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים כְּנֶגֶד שִׁבְעִים זְקֵנִים. לֹא יָדַעְתִּי מַהוּ הַזִּמּוּן הַזֶּה, אִם בְּמַעֲשֵׂה הַנִּסִּים נַעֲשׂוּ שָׁם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. אֲבָל רָאִיתִי בַּמְּכִילְתָּא כאן, ר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אָמַר, מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הקב"ה אֶת עוֹלָמוֹ בָּרָא שָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַבּוּעִין כְּנֶגֶד י"ב שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְשִׁבְעִים דְּקָלִים כְּנֶגֶד שִׁבְעִים זְקֵנִים. וְסִפֵּר הַכָּתוּב זֶה כִּי חָנוּ עֲלֵיהֶם כָּל שֵׁבֶט עַל מַבּוּעוֹ, וְהַזְּקֵנִים יָשְׁבוּ בְּצִלָּם לְשַׁבֵּחַ הָאֵל עֲלֵיהֶם שֶׁהֵכִין לָהֶם כֵּן בְּאֶרֶץ צִיָּה. וְעוֹד לְרַבּוֹתֵינוּ בַּמִּדְרָשׁ שֶׁל ר' נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה בַּכָּתוּב הַזֶּה פֵּרוּשׁ נִפְלָא בְּעֵינֵינוּ:

27 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נצח ישראל פתח ↗

27 כי מצד עיקרו - הרי העיקר מתגלה בהתחלה, וכידוע כפי המלוקט לעיל פ"ג הערות 47, 104. ומצד השלמתו - ג"כ יש עליו להיות בתחילה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", וכפי שיבאר בסמוך. וראה לעיל פ"ט הערה 95, פי"ט הערות 119, 117, ופכ"ג הערה 193. דוגמה לדבר: לגבי השבטים בני יעקב, השריש המהר"ל ש"הם עיקר צורת העולם" גו"א בראשית פל"ב אות ב, ושם הערה 49, ולכך נמצאו שתים עשרה עינות מים כנגד י"ב שבטים רש"י שמות טו, כז, וביאר שם הגו"א שם אות לו בשם המכילתא שמעיינות אלו היו שם מששת ימי בראשית. הרי שדבר שהוא שייך לצורת העולם, נרמז כבר בתחילת הבריאה.

26 אם שמוע תשמע. זוֹ קַבָּלָה שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם:

27 תעשה. הִיא עֲשִׂיָּה:

26 מזרחי פתח ↗

שמע תשמע זו קבלה כו' עד וכיוצא בהם. מפני שנאמרו כאן ארבעה מיני לשונות של צווי שהן השמיעה והעשייה והאזנה והשמירה לפיכך הוכרח לפרש כל אחד מהם לעניין אחר השמיעה על קבלת עול המצות שיקבלום בלבם לעשותם כי השמיעה תאמר על הקבלה והעשייה על עשייתה ממש והאזנה על הטיית אזנם על דקדוקי המצוה ופרטיה שבזה צריך הטיית אזן יתרה ולפי שאין חוץ מאלה הג' פעולות שום פועל אחר בעניין קיום המצות הוכרח לפרש המאמ' של ושמרת כל חקיו שלא בא רק בעד חקיו שהם המצות שאין להם עלה וסבה אלא גזרת מלך בלבד כאכילת חזיר ולבישת שעטנז ופרה אדומה ואע"פ שהפרה יש בה טעם נסתר שנתגלה למשה רבי' לבדו כדר' יוסי בר חנינא מ"מ לשאר כל ישראל שלא נודע להם טעמה אינה אלא נזרה אבל לא מפני שפירוש חוק' מורה על זה שהרי בחקה אחת יהיה לכם ובזאת חקת הפסח ושמרת את החקה הזאת לא דרשו גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה כמו שדרשו בחקה דפרה ובחקתי ותורתי בם אי אפש' לומ' זה על הפסח ועל התפלין מפני שטעמן מבוא' ואינן מאות' שהשטן ואומו' העולם מונין את ישראל אלא מפני שזאת המלה ומלת גזרה הנרדפת לה הן מהשמות הנאמרי' בכלל ויחוד בכלל מפני שהמצווה אות' הוא מלך מלכי המלכים וצוויי המלך כלם מכוני' בשם גזרות וביתו' כשהמצוה ההיא אין לה סבה ועלה רק גזרת מלך בלבד. לפיכך כשתבא מלת חקה במקום מצוה כמו ושמרת את החקה הזאת זאת חקת הפסח חקה אחת יהיה לכם שאין הכונה בה רק על המצוה יפרשו אותה גזרה על צד הכללות שהם מצות השם שבין אותן שיש להן עלה וסבה בין אותן שאין להן עלה וסבה אינן אלא גזרות וכשתבא המלה הזאת עם המצוה כמו מצותי חקותי ותורותי וכמו והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו או יחד עם התורה כמו זאת חקת התורה שאז אינה מתפרשת במקום מצוה יפרשו אותה ביחוד שהיא גזרת מלך בלתי סבה ועלה אבל במכילתא לא דרשו על ארבע לשונות של ציוי שהן השמיעה והעשייה והאזנה והשמירה אלא על ד' לשונות של מצוה שהן קוליי' והישר בעיניו ומצותיו וחקיו ואמרו לקול יי' אלו עשרת הדברות שנתנו מפה לפה בי' קולות והישר בעיניו אלו הגדות משובחות הנשמעו' באזני כל אדם ומצותיו אלו גזרות כל חקיו אלו הלכות דברי רבי יהושע רבי אלעזר המודעי אומר לקול יי אלהיך מלמד שכל מי שהוא שומר מפי הגבורה מעלין עליו כאילו עומד ומשמש לפני חי וקיים לעולמים והישר בעיניו תעשה זה משא ומתן מלמד שכל מי שהוא נושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלים עליו כאילו קיים כל התורה כלה והאזנת למצותיו אלו הלכות ושמרת כל חקיו אלו עריו' ולא ידעתי למה חשש הרב בשנוי לשונות של צווי ולא בשנוי לשונות של מצוה וכ"ש שהמכילת' לנגדו שלא השגיחה בשנוי לשונות של צווי אלא בשנוי לשונות של מצוה:

26 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

181 בראשית לז, כז "ויאמר יהודה אל אחיו וגו' וישמעו אחיו", ותרגם שם אונקלוס "וקביל מניה אחוהי". ורש"י שם כתב "וישמעו - וקבילו מניה, וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה, וכגון בראשית כח, ז 'וישמע יעקב אל אביו', 'נעשה ונשמע' שמות כד, ז, מתרגם 'נקבל'". וכן פירש רש"י בשמות טו, כו. ובבאר הגולה באר השלישי רנד: כתב: "כי האוזן הוא מקבל, ולכך כל שמיעה, מפני שנכנסין הדברים באוזן, מתורגם לשון קבלה", ושם הערה 35. ובגבורות ה' פס"ח שטו. כתב: "כי לשון 'שמע' הוא לשון קבלה". וכן הוא בגו"א בראשית פ"א אות לה, ושם שמות פט"ו אות לג.

26 גור אריה פתח ↗

שמוע תשמע זו קבלה וכו'. בא לפרש כל הנך ציווים על מה הם באים, ופירש כל אחד ואחד. ועדיין צריך ליתן טעם למה אצל קבלה נאמר "קול" ואצל העשייה נאמר "ישר" ואצל מצוותיו "האזנה" ואצל חקים "שמירה", ויש לפרש שאצל קבלה נאמר "קול" כי לשון שמיעה הוא קבלה, לכך אמר אצל הקבלה לשון "קול", כי אצל השמיעה שייך קול. ואצל העשיה נאמר "ישר", לפי שזה הלשון שייך על מעשה, שיאמר האדם המעשה הזה הוא ישר. ואצל דקדוקי מצות לדקדק בהן שייך 'האזנה', להטות אוזן לדקדק בהן. ואצל החקים 'שמירה', מפני שהשטן מקטרג עליהם רש"י כאן, וצריכים אלו שמירה יותר שלא יבוא לעבור עליהן. ושייך בזה שמירה כדכתיב קהלת ח, ב "אני פי מלך שמור", כי הגזירה שמקבל מאחר ושומרה, אף על גב שאין טעם לו, יקרא זה שהוא שומר גזירת המלך. וכך יש לפרש דעת רש"י. וגם בזה נטה מן המכילתא ומדברי רז"ל, שהם לא דרשו הפסוק כך. וראה רש"י כי דברי המכילתא רחוקים מן הפשט, ופירש הכתוב לדעתו שהוא קרוב לפשוטו. ואני אומר כי דברי רז"ל בוודאי קרובים, ורחוקים בתחלת המחשבה וקרובים כאשר מדקדק בהם, ואין כאן מקום זה, רק הערותיך לדקדק בהן:

27 מזרחי פתח ↗

שתים עשרה עינות מים כנגד י"ב שבטים כו'. במכילתא דאם לא כן מה לו למנותן ושם עינות מים ותמרי' מבעי ליה ופי' נזדמנו אינו רוצה לומר באותה שעה שהרי מיום שברא הקב"ה את עולמו בראם כדאיתא במכילתא אלא מפני שלא נבראו מתחלה אלא בעבורם קורא אותן נזדמנו כלומר שתחלת הזמנתם לא היתה אלא בעבירם:

27 משכיל לדוד פתח ↗

שתים עשרה וכו׳ כנגד וכו׳ דאל״כ מאי ק״מל קרא והטעם היה לרמוז להם שכל שבט יש לו מעין וצנור בפ״ע למעלה שמושך משם מים חיים והוא השפע וע׳ תמרים לרמוז על הצדיקים שנמשלו לתמר והם הסנהדרין ולרמוז להם שיש להם לדרוש את התורה בע׳ פנים. ועל מ״ש רש״י נזדמנו להם פי׳ בש״ח שהם מצאו אותן אבל לא נבראו עכשיו דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש ע״כ והנה מ״ש שלא נבראו עתה כן הוא האמת דהכי איתמר במכילתא כיון שברא הקב״ה עולמו ברא י״ב מבועין וכו׳ אבל מה שהכריח מקרא דאין כל חדש אינו כלום דחדושים כאילו לעשות מעיינות חדשים ולנטוע אילנות חדשים מתחדשים בכל יום ואין זה ענין לאין כל חדש וזה פשוט:

« רש"י על שמות ט״ו:כ״ה רש"י על שמות ט״ו:כ״ז »