רש"י על בבא מציעא מ״א

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור בבא מציעא מ״א
1 צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים.
2 אִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי אִירְיָא לֹא יִחֲדוּ? אֲפִילּוּ יִחֲדוּ נָמֵי!
3 לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא יִחֲדוּ דִּמְקוֹמָהּ הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לֹא יִחֲדוּ דְּלָאו מְקוֹמָהּ הוּא – לָא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים.
4 אֵימָא סֵיפָא: יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ, בֵּין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, לְצׇרְכּוֹ – חַיָּיב, לְצׇרְכָּהּ – פָּטוּר. אֲתָאן לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים.
5 אִי רַבִּי עֲקִיבָא – מַאי אִירְיָא יִחֲדוּ? אֲפִילּוּ לֹא יִחֲדוּ נָמֵי!
6 לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא לֹא יִחֲדוּ דְּלָאו מְקוֹמָהּ הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ יִחֲדוּ נָמֵי, דִּמְקוֹמָהּ הוּא – בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים.
7 רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא? אִין, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי חָבִית אַלִּיבָּא דְּחַד תַּנָּא, מוֹבֵלְנָא מָאנֵיהּ בָּתְרֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא.
8 תַּרְגְּמַהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: שֶׁנְּטָלָהּ עַל מְנָת לְגוֹזְלָהּ.
9 תַּרְגְּמַהּ רַבִּי נָתָן בַּר אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: שֶׁנְּטָלָהּ עַל מְנָת לִשְׁלוֹחַ בָּהּ יָד.
10 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בִּשְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן. מַאן דְּאָמַר לְגוֹזְלָהּ – קָסָבַר שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, וּמַאן דְּאָמַר לִשְׁלוֹחַ בָּהּ יָד – קָסָבַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן.
11 מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: מִידֵּי ״נְטָלָהּ״ קָתָנֵי? ״טִלְטְלָהּ״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁטִּלְטְלָהּ לְהָבִיא עָלֶיהָ גּוֹזָלוֹת, וְקָא סָבַר: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – גַּזְלָן הָוֵי. וְכוּלָּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, וְסֵיפָא: שֶׁהִנִּיחָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ מְקוֹמָהּ.
12 וְרַבִּי יוֹחָנָן: ״הִנִּיחָהּ״ בִּמְקוֹמָהּ מַשְׁמַע.
13 אִיתְּמַר רַב וְלֵוִי. חַד אָמַר: שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, וְחַד אָמַר: שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן. תִּסְתַּיֵּים דְּרַב הוּא דְּאָמַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן, דְּתַנְיָא: רוֹעֶה שֶׁהָיָה רוֹעֶה עֶדְרוֹ, וְהִנִּיחַ עֶדְרוֹ וּבָא לָעִיר, וּבָא זְאֵב וְטָרַף וּבָא אֲרִי וְדָרַס – פָּטוּר. הִנִּיחַ מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ עָלֶיהָ – חַיָּיב.
14 וְהָוֵינַן בָּהּ: מִשּׁוּם דְּהִנִּיחַ מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ עָלֶיהָ חַיָּיב? הָא שַׁקְלִינְהוּ!
15 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: בְּעוֹדָן עָלֶיהָ. וְכִי עוֹדָן עָלֶיהָ מַאי הָוֵי? הָא לָא מַשְׁכַהּ!
16 וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְרָצְתָה לְפָנָיו. וְהָא לָא חַסְּרַהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן?
17 אֵימָא שֶׁהִכְחִישָׁהּ בְּמַקֵּל. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל״. שְׁמַע מִינַּהּ.
18 וּמִדְּרַב סָבַר שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, לֵוִי סָבַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן. מַאי טַעְמָא דְּלֵוִי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן נְהוֹרַאי: מְשׁוּנָּה שְׁלִיחוּת יָד הָאֲמוּרָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר מִשְּׁלִיחוּת יָד הָאֲמוּרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם.
19 וַאֲנִי אוֹמֵר אֵינָהּ מְשׁוּנָּה.
20 וּמַאי מְשׁוּנָּה? לֹא תֵּאָמֵר שְׁלִיחוּת יָד בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, וְתֵיתֵי מִשּׁוֹמֵר חִנָּם: וּמָה שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁפָּטוּר בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה שָׁלַח בָּהּ יָד – חַיָּיב, שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁחַיָּיב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵידָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבִינְהוּ רַחֲמָנָא? לוֹמַר לָךְ: שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן.
21 וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ מְשׁוּנָּה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: דָּא וְדָא אַחַת הִיא. מַאי דָּא וְדָא אַחַת? מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְשׁוֹמֵר חִנָּם, שֶׁכֵּן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב.
22 וּמַאן דְּלָא פָּרֵיךְ סָבַר: קַרְנָא בְּלָא שְׁבוּעָה עֲדִיפָא מִכְּפֵילָא בִּשְׁבוּעָה.
23 רָבָא אָמַר: לֹא תֵּאָמֵר שְׁלִיחוּת יָד לֹא בְּשׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, וְתֵיתֵי מִשּׁוֹאֵל. וּמַה שׁוֹאֵל דִּלְדַעַת בְּעָלִים קָא עָבֵיד שָׁלַח בָּהּ יָד – חַיָּיב, שׁוֹמֵר חִנָּם וְשׁוֹמֵר שָׂכָר לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.
24 לָמָּה נֶאֱמַר? חֲדָא לוֹמַר לָךְ: שְׁלִיחוּת יָד אֵין צְרִיכָה חֶסְרוֹן. וְאִידָּךְ: שֶׁלֹּא תֹּאמַר, דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כְּנִידּוֹן. מָה שׁוֹאֵל בִּבְעָלִים פָּטוּר – אַף שׁוֹמֵר חִנָּם וְשׁוֹמֵר שָׂכָר בִּבְעָלִים פָּטוּר.
25 וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, הָנֵי תַּרְתֵּי שְׁלִיחוּת יָד לְמָה לִי? חֲדָא שֶׁלֹּא תֹּאמַר דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן.
26 וְאִידָּךְ לְכִדְתַנְיָא: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים״ לִשְׁבוּעָה. אַתָּה אוֹמֵר לִשְׁבוּעָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְדִין? נֶאֶמְרָה שְׁלִיחוּת יָד לְמַטָּה, וְנֶאֶמְרָה שְׁלִיחוּת יָד לְמַעְלָה, מָה לְהַלָּן לִשְׁבוּעָה – אַף כָּאן לִשְׁבוּעָה.
פירוש רש"י על בבא מציעא מ״א
1 צריך דעת בעלים - ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא:
2 דמקומה היא - וכיון דבאותו מקום החזירה חזרה גמורה היא:
3 אתאן לר"ע - תירוצא הוא:
4 תרגמה רבי יעקב - דתיקו כולה כחד תנא ובתרי טעמי רישא שהחזירה למקומה דכל מקום שהחזירה מקומה היא דהא לא יחדו לה מקום וסיפא שהחזירה למקום שאינה מקומה כדמסיים במסקנא דהא דמסקינן בסיומא וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה אתרצתא דכולהו קאי אדר' יעקב ואדר' נתן ואדרב ששת ומשום דהניחה חוץ למקומה לא הויא חזרה וכגון שנטלו מתחלה על מנת לגוזלה והיינו לצרכו דמתניתין דאילו לשאלה בעלמא ולתשמיש כיון דלאו גזילה הוא סגי לה בהשבה כל דהו וכל מקום שהניחה פטור באונסין אבל משום דגזולה הואי ובגזילה כתיב והשיב וזה שהניחה למקום שלא יחדו לה בעלים לא הויא השבה:
5 ור' נתן תרגמה - דאפילו לא נטלה על מנת לגוזלה כו' אלא על מנת לשלוח בה יד וליטול מקצתה ולא נטל אפ"ה קמה ליה ברשותיה כולה והויא לה גזילה ובעי' השבה ובמקום שאינו מקומה לאו השבה היא ורב ששת לא שביק דליסיימו לתירוצייהו ואתקיף מידי נטלה קתני כו' ומיהו סיומא דמילתא דמסקנא וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה אכולהו קאי:
6 שליחות יד - שחייבו הכתוב עליו אפילו נאנסה כדכתיב שמות כ״ב:י׳ ומת או נשבר או נשבה וגו' שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה:
7 צריכה חסרון - לא הוי שליחות יד להעמידה ברשותו אלא א"כ חסרה:
8 מידי נטלה קתני - דמשמע שנטלה לעצמו:
9 טלטלה קתני - לתשמיש בעלמא משמע לצרכו דמתני':
10 אלא כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות - לעלות עליה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה ואפ"ה הויא גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה דקסבר שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוא:
11 וכולה ר' ישמעאל היא - אשינוייא דכולהו קאי אדר' יעקב ואדר' נתן ואדרב ששת:
12 וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה - אבל רישא כל מקום שהניחה מקומה היא:
13 ור' יוחנן - דאמר לעיל מאן דמתרגם לי כו':
14 הניחה במקומה משמע - הלכך לא מיתוקמא כרבי ישמעאל:
15 שליחות יד - שחייבו הכתוב עליו ואפי' נאנסה כדכתיב או נשבר או נשבה וגו' שבועת ה' תהיה אם לא שלח דמשמע הא אם שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה:
16 צריכה חסרון - וכל זמן שלא חסרה לא קמה ברשותיה להתחייב באונסיה:
17 זאב - טורף נושא הטרף לחורו:
18 ארי - אינו טורפה אלא דורסה במקומה ואוכלה:
19 פטור - דאונסין נינהו ואי משום דהניח עדרו ופשיעה היא מוקמינן לה דעל בעידנא דעיילי אינשי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים לקמן בבא מציעא צג: א"נ דשמע קול אריה ועל:
20 הא שקלינהו - ואי נמי שליחות יד חשיבא הא הדר אהדרה כשנטלו הימנו ואנן מוקמינן לעיל סתם מתני' כרבי ישמעאל דאין צריך דעת בעלים:
21 הא לא משכה - בשליחות יד כדי לקנותה ומטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה לא במקח ולא לענין גזל ולא לענין שליחות יד כדתנן במתני' לקמן בבא מציעא דף מג: הטה את החבית ונטל ממנה רביעית יין אין משלם אלא רביעית אלמא בעינן דליקנייה כו':
22 ואמר רב שמואל גרסינן:
23 שהכישה במקל - כשנתנו עליה ורצתה זו היא משיכה משעקרה יד ורגל על ידו:
24 והא לא חסרה - לאו פירכא היא אלא מסקנא וסיומא הוא למילתיה דאמר תסתיים דרב הוא דאמר אין צריכה חסרון מדשני רב למתניתין משום דהכישה ורצתה לפניו ואי קשיא דלמא הא דהניח מקלו ותרמילו חיוביה לאו משום שליחות יד הוא דליבעי חסרון אלא משום שואל שלא מדעת הוא כי ההוא דלעיל דחבית לא היא דכי אמרינן בשומרין שאלה שלא מדעת בדבר שאינו כיחש וחיסר מחמת מלאכה אבל בעלי חיים המכחישים מחמת מלאכה תחלתו שליחות יד היא:
25 שהכחישה - בהכאתו דהיינו חסרון:
26 דיקא נמי - דהכחישה קאמר רב מדנקט הכשת מקל דמכה חזקה היא:
27 ומדרב סבר צריכה חסרון - דהא דייקינן מדנקט מקל:
28 לוי - בר פלוגתיה סבר אין צריכה חסרון:
29 משונה שליחות יד כו' - כלומר אינה דומה לזו שזו נאמרה לצורך ולא משתמע אלא בחסרון אבל של שומר שכר נאמרה שלא לצורך משמעות שבה אלא לדרשה וללמד שאינה צריכה חסרון:
30 ואני אומר - ר' יוחנן פליג אדרבי יוסי בן נהוראי רביה ואמר אף היא לצורך נאמרה ולוי ס"ל כרבי יוסי בן נהוראי למידרש מיניה דאין צריכה חסרון דאי מקרא קמא לא תיסק אדעתין לחיוביה עד דמחסר ליה:
31 בשומר חנם נאמר ונקרב בעל הבית וגו' בשומר שכר כתיב שבועת ה' תהיה וגו' ואמרינן בהשואל לקמן בבא מציעא דף צד: פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר וכתיב בתרוייהו אם לא שלח הא אם שלח נתחייב בדברים שהוא פטור עליהם כגון שומר חנם בין בגנבה בין באונסין דמדשלח בה יד קנאה וקמה ברשותו ושומר שכר פטור במת או נשבר או נשבה דהיינו אונסין:
32 שומר חנם שפטור - כל זמן שלא שלח בה יד כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב בעה"ב דנשבע שלא שלח בה יד ולא פשע בשמירתו ופטור כדאמרינן לקמן בשמעתין דהאי ונקרב שבועה הוא:
33 שומר שכר שחייב בגנבה ואבדה - דפרשה שניה בו נאמרה וכתיב בה אם גנב יגנב כו':
34 לא כ"ש - שאם שלח בה יד חייב באונסין:
35 דא ודא אחת היא - כמשמעה של זו כך משמעה של זו לפי ששתיהן הוצרכו ואין כאן מקרא יתר:
36 מאי דא ודא אחת היא - למה שתיהן שוות הלא לא הוצרכה השניה:
37 שומר חנם שפוטר עצמו בטענת גנב - כלומר גנב גנבה ממני ובאו עדים שהיא אצלו משלם תשלומי כפל דכתיב אם לא ימצא הגנב וגו' ודרשינן בבבא קמא דף סג: אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא עצמו גנבו מה כתיב אחריו אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים אבל שומר שכר אינו משלם כפל שאם טען נגנבה משלם קרן שהרי הוא חייב בגניבה וטענה אחרת אינה מביאה אותו לידי כפל:
38 קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה - חמור שומר שכר שחייב בקרן עד שלא נשבע לשקר במקום ששומר חנם פטור דהיינו גניבה ואבידה משומר חנם שמשלם כפל ומדה זו אינה אלא לאחר שנשבע לשקר שנגנבה ובאו עדים שהוא גנבה דכי אתרבי כפל בטוען טענת גנב לאחר שבועה אתרבי כדלקמן בשמעתין:
39 רבא אמר - אפילו לרבי אלעזר נמי אתיא דלא תימא כו':
40 ותיתי משואל - שחייבו הכתוב באונסין בשביל שכל הנאה שלו ושולח יד נמי כל הנאה שלו:
41 ומה שואל שלדעת בעלים - שלח בה יד לעשות מלאכתו חייב באונסין:
42 שומר חנם ושומר שכר - השולחין יד שעושין מלאכתן שלא לדעת בעלים לא כ"ש דחייב שוב באונסיה:
43 למה נאמרה - בשתיהן:
44 חדא לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון:
45 ואידך - האמורה בשומר שכר:
46 שלא תאמר דיו לבא כו' - אם לא נאמרה בשאר שומרין ולמדה משואל הייתי אומר דיו לשליחות יד דשומרין שבא מדין שואל להיות כנדון:
47 מה שואל - אם בעליו עמו כתיב לא ישלם אונסין אף שומרין ששלחו יד אם בעליו עמו יפטר כתב קרא יתירא לחייבו אפילו בבעלים וגלי רחמנא בחדא והא הדין בכולהו:
48 לשבועה - והכי קאמר אם לא ימצא כמה שאמר שנגנבה אלא הוא גנבה והוא כבר נקרב אל הדיינין לשבועה ונשבע לשקר ואח"כ באו עדים אשר ירשיעון הדיינין ישלם כפל:
49 אתה אומר - קריבה לשבועה או אינו אלא קריבה לדין שמשעה שטען בב"ד נגנבה אע"פ שלא נשבע ישלם כפל אם באו עדים:
50 נאמר שליחות יד למטה - אצל שומר שכר שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח:
51 ונאמר שליחות יד למעלה - ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח:
52 אף כאן לשבועה - למדנו שאין משלמין כפל ע"י טענת גנב אלא לאחר שבועה וגם למדנו שנפטר מגנבה ואבדה בשבועה: