רשב״א על שבת צ״ד

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

רשב״א על שבת צ״ג ע״ב » « רשב״א על שבת צ״ה ע״א

1 שבת פתח ↗

שֶׁשָּׁגַג עַל הָאוֹכָלִין וְהֵזִיד עַל הַכְּלִי. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְהָא ״אַף עַל הַכְּלִי״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן שֶׁשָּׁגַג בָּזֶה וּבָזֶה, וְנוֹדַע לוֹ, וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ, וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ.

2 רשב״א על שבת פתח ↗

גמרא: רבא כרבי נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו. איכא למידק דהא רבא גופיה דאמר לעיל פרק המצניע שבת צד, א דבאדם אפילו רבנן מודו ליה לרבי נתן, ולא נחלקו אלא בבהמה חיה ועוף. ויש לומר דהכא בתינוק קטן דכיון דמשרביט נפשיה דינו כבהמה. ואכתי איכא למידק מדאמרינן בפרק מפנין שבת קכח, ב האשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ולא גזרינן דלמא אתי לטלטוליה משום דאדם נושא את עצמו, ולא פליגי רבנן עליה וכדפירש רש"י התם, דאלמא אפילו בקטן מודו רבנן. ויש לומר דהתם בתינוק הנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהלוך לא משרביט נפשיה, אבל בגורר שאינו מגביה רגלו כלל משרביט נפשיה כבהמה ופלוגתא היא דר' נתן ורבנן, ומיהו בגורר אפילו ר' נתן מודה דלכתחלה אסור דומיא דבהמה, דלא פליג אלא בחיוב חטאת, ומיהו בקטן גמור שאינו מכיר בהלוך כלל וכלל כגון קטן בן שמונה או בן חודש וכיוצא בזה, אפשר דאפילו רבי נתן מודה דחייבין עליו חטאת, משום דאין לך כפות גדול מזה ומודה רבי נתן בכפות כדאמרינן לעיל בפרק המצניע לעיל צד, א, וכן כתבתי למעלה בריש פרק ר' אליעזר דמילה לעיל שבת קל, א.

3 שבת פתח ↗

אֶת הַמֵּת בַּמִּטָּה חַיָּיב וְכֵן כְּזַיִת מִן הַמֵּת וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף בְּמוֹצִיא אֶת הַמֵּת לְקוֹבְרוֹ. אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמָר לַחְפּוֹר בּוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת בּוֹ — דְּחַיָּיב. פְּשִׁיטָא, דְּאִי הָא נָמֵי מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ הִיא, אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁצְּרִיכָה לְגוּפָהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? מַהוּ דְתֵימָא, עַד דְּאִיכָּא לְגוּפוֹ וּלְגוּפָהּ, כְּגוֹן מָר לַעֲשׂוֹת לוֹ טַס וְלַחְפּוֹר, סֵפֶר תּוֹרָה לְהַגִּיהַּ וְלִקְרוֹת בּוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן.

4 חידושי חתם סופר על שבת פתח ↗

דסקיא מליאה מעות בסרטיא. פירש"י ליטלטל פחות פחות מד' אמות. צ"ע א"כ מהיכי תיתי ליתן עליו ככר ותינוק להוסיף טלטול ברה"ר עיין לעיל צ"ד ע"ב ברשב"א שם בשם רמב"ן והכא דליכא משום חוכא וטלולא כ"ע מודין אע"כ מיירי במחיצה של אנשים:

5 שבת פתח ↗

אִיתְּמַר, מֵת הַמּוּטָּל בַּחַמָּה. רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הוֹפְכוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה. רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וּמְטַלְטְלוֹ. הֵיכָא דְּאִיכָּא כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּלֵית לֵיהּ: מָר סָבַר טִלְטוּל מִן הַצַּד שְׁמֵיהּ טִלְטוּל, וּמָר סָבַר לָא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל.

6 שבת פתח ↗

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דִּתְנַן: וְכֵן כְּזַיִת מִן הַמֵּת וּכְזַיִת מִן הַנְּבֵילָה — חַיָּיב, הָא חֲצִי זַיִת — פָּטוּר, וְהָתַנְיָא: ״חֲצִי זַיִת — חַיָּיב״! — מַאי לָאו, הָא דְּתַנְיָא ״חַיָּיב״ — דְּאַפֵּיק חֲצִי זַיִת מִכְּזַיִת, וְהָא דִּתְנַן ״פָּטוּר״ — דְּאַפֵּיק חֲצִי זַיִת מִכְּזַיִת וּמֶחֱצָה. וְרַב נַחְמָן: אִידֵּי וְאִידֵּי חַיָּיב, וְהָא דִּתְנַן ״פָּטוּר״, דְּאַפֵּיק חֲצִי זַיִת מִמֵּת גָּדוֹל.

1 ובפלוגתא דרבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש. פירש רש"י ז"ל: דרב ששת דלא אוקמה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי דאוקמה בהכין, פליגי בפלוגתא דר"י וריש לקיש, דרב ששת כר"ל ולפום כך לא מצי לאוקומה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי כרבי יוחנן. ואינו מחוור. דמנא ליה דרב ששת כר"ל כיון דקיימא לן כר' יוחנן אלא דלא אסיק אדעתיה לאוקומה בהכין, ואי נמי דלא קשיא ליה האי אף על הכלי. אלא הכי פירושא: רב אשי אמר בנודע לו וחזר ונודע לו וכפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל, למר בנודע לו וחזר ונודע לו מיד, דידיעות לבד מחלקות, ולמר בנודע לו לאחר הפרשה, ואי נמי לאחר הקרבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק כלל גדול שבת עא, ב.

2 דבי וייאדן. פירש רש"י ז"ל: ציידי עופות, וקושרן ומניחן על הסוס כשהן חיין. ומה שאמר קושרן לא דק דמודה ר' נתן בכפות. ורבי האי גאון ז"ל פירש בזיארן, הנץ וכיוצא בו שהמלכים צדין בהם עופות קורין אותן באז, והאחד העוסק בהן קורין אותו בלשון פרסי באזאר, ובזמן שהן יותר מאחד קורין להן בזיארן, ויש להם סוסים מיוחדים הנקראין סוסיא דבאזאר"ן.

3 פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. פירוש: משום דאף זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו, וכן לקמן שבת קז, ב צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן לעיל שבת לא, ב כבוי פתילה וגחלים מלאכה שאינו צריכה לגופה, שאין הנאה לו בגופו של כבוי, אלא בכבוי של פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליקם ולכבותם, והכבוי בעצמו הוא התיקון ממש. ואם תאמר אם כן תופר יריעה שנפל לה דרנא לעיל שבת עה, א לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה, שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, יש לומר דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש, ומלאכה הצריכה ממש הוא. והמוציא ריח רע כל שהוא, ששנינו בפרק א"ר עקיבא לעיל שבת צ, א שהוא חייב, אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע, והרבה עושין כן. וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל.

4 מי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא. יש מפרשים דדוקא על ידי ככר או תינוק, דכיון דאפשר לתקן הטלטול על ידי ככר או תינוק מתקנין, ולא התירו להוציאו לכרמלית אלא מפני שאי אפשר בלאו הכי ומשום כבוד הבריות התירו. והרמב"ן ז"ל כתב דנראה דכיון שצריך להוציאו לכרמלית, שרי אפילו בלא ככר, כדי שלא ירבה בהוצאה, שהוצאת התינוק עצמה אסורה היא לכרמלית ואם המת הותר מפני כבודו יתירו בהוצאת התינוק והככר. ויש לי לומר דכל שהוא בתוך רשות היחיד אי אפשר להוציא בלא ככר או תינוק, מפני שיש לתקן איסור הטלטול על ידי כך, וכיון דכל שאר טלטול המת שברשות היחיד לא התירו בלא ככר ותינוק, נראה שלא התירו כאן בלאו הכין, ואם באנו לומר דכשיגיע בצד הכרמלית יסלק הככר ויוציאנו בלא ככר, יראה כחוכא דעד כאן לא התרנו לטלטל בלא ככר, ועכשיו אתה אוסרו בככר ומתירו בלא ככר, הלכך לא אפשר בלא ככר או תינוק.

5 ומכל מקום יש לעיין דמהכא משמע דאפילו לרבי שמעון אסור להוציאו לרשות הרבים עצמה, ואמאי והלא ליכא בהוצאת המת אפילו מרשות לרשות לר"ש אלא איסורא בעלמא, ומשום כבוד הבריות נתיר לר"ש כמו שאנו מתירין לרבי יהודה בכרמלית ועל ידי תינוק. ובשם ר"ח ז"ל אמרו שלא התירו כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית, אבל לרשות הרבים לא, דהכא מי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופו אם לאו, שהרי אפשר בהוצאת המת שיהא בה צורך לגופה של מלאכה כגון אותה שאמרו בירושלמי פ"י ה"ה במת עכו"ם שהוציא לכלבו, ואפילו אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בה מעשה לא התירו כל שיש בה חלול שבת באבות מלאכות, וכל שהן בדררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ואין ההיתר משום כבודו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. והראב"ד ז"ל פירשה לזו בשאינו מוציא לכבודו של מת, חדא דיותר הוא מתכבד בבית ממה שהוא מתכבד בכרמלית, ואם מפני שלא יסריח בחום הבית הוציאוהו לכרמלית, והלא ממטה למטה לעיל שבת מג, ב לא התירו להפכו כדי שלא יסריח וכל שכן להוציאו לכרמלית, אלא הכא משום כבוד החיים הוא שהתיר, מפני שהיה מסריח וכדי לסלק מהם ריחו כדי שלא יהיו מלוכלכין בו התירו. ולענין מחלוקת רבי יהודה ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה פסק ר"ח ז"ל הלכתא כרבי שמעון. מדאשכחן לרבא דהוא בתרא דסבירא ליה כותיה בפרק נוטל אדם את בנו לקמן שבת קמא, ב. ורבנו האי גאון ז"ל גם הוא נראה מדבריו שהוא פוסק כן, וכן פסק הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שפוסק כרבי יהודה, מפני שכתב בפרק כירה שבת מב, א ההוא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא של עץ, ואמרינן התם דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן השמיט הרב ז"ל בפרק שמונה שרצים קז, ב אותן ג' שמועות דצידת נחש ומפיס מורסא וצידת צבי דאוקימנא כר' שמעון. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א, ה"ז כרבי יהודה. והרמב"ן ז"ל כתב לקמן בסוף פרק כל כתבי הקדש שבת קכא, ב שאף הרב אלפסי ז"ל כר"ש הוא פוסק, שהרי הביא משנתינו שבפרק במה מדליקין שבת כט, ב דקתני חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה כרבי שמעון, והני מתניתין דמפיס מורסא וצידת נחש כבר כתבן בפרק האורג שבת קז, א דאלמא הכי סבירא ליה, ומה שכתב בפרק כירה שבת מב, א ההוא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה דסבירא ליה כרבי יהודה, בא ללמדנו דלמאי דסבירא לן כר"ש אפילו של עץ נמי שרי.

6 והא דתנן פטור, דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. איכא למידק מאי דוחקייהו לאוקומה הכין, לימא דלא הוה ביה אלא חצי זית ואפקיה. יש לומר דמן המת משמע דפריש מן המת. ואי נמי יש לומר דאי הכי פשיטא ולא צריכא למימר.

5 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

משנה: הַמּוֹצִיא כִכָּר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָיב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם פְּטוּרִין. לֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּ הוּ שְׁנַיִם חַיָיבִין. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁיעוּר בַּכֶּלִי פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי שֶׁהַכְּלִי טְפֵילָה לוֹ. אֶת הַחַי בַּמִּיטָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּיטָּה שֶׁהַמִּיטָּה טְפֵילָה לוֹ. אֶת הַמֵּת בַּמִּיטָּה חַיָיב וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵילָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ חַיָיבִין. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר: הלכה: ה׳. בַּעֲשׂוֹתָהּ. הַיָּחִיד שֶׁעָשָׂה חַיָיב. שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה שֶׁעָשׂוּ פְטוּרִין. רִבִּי יוֹשׁוּעַ דְּרוֹמַיָּא אָמַר קוֹמֵי רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. קְנֵי גִירְדִּי. רִבִּי פוֹטֵר. רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵיב. אָמַר לוֹ רִבִּי. כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאָבִיךָ. אָמַר לוֹ. שִׁימַּשְׁתִּי אֶת אַבָּא עוֹמַדּוֹת מַה שֶׁלֹּא שִׁימַּשְׁתּוֹ יְשִׁיבוֹת. וְרִבִּי תַלְמִידֵיהּ דְרִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַי דַּהֲוֵי. לֹא תַלְמִידֵיהּ דְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר קוֹדְשַׁי הֲוָה. אֶלָּא כָּךְ אָמַר לֵיהּ. שִׁמַּשְׁתִּי אֶת אַבָּא עוֹמְדוּת מַה שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתָּ אֶת רַבָּךְ יְשִׁיבוּת. כְּשֶׁהָיָה רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן נִכְנַס לְבֵית הַוַועַד הָיוּ פָנָיו שֶׁלְרִבִּי מַקְדִּירוֹת. אֲמַר לֵיהּ אָבוֹי. וְיֵאוּת. זֶה אֲרִי בֶן אֲרִי. אֲבָל אַתָּה אֲרִי בֶן שׁוּעַל. מִן דְּמָךְ רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁלַח רִבִּי תְבַע בְּאִיתְּתֵיהּ. אָמְרָה לֵיהּ. כְּלִי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ קוֹדֶשׁ יִשְׁתַּמֶּשׁ בּוֹ חוֹל. ו׳. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בִּצְרִיכִין לְכֶילְיָין. כְּגוֹן אִילֵּין תּוּתַּיְָיא. אֲבָל אִם אֵינָן צְרִיכִין לְכֶילְיָין חַיָיב אַף עַל הַכְּלִי. אֶת הַחַי בַּמִּיטָָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּיטָָּה. דְּחַיָיא טָעִין גַּרְמֵיהּ. אֶת הַמֵּת בַּמִּיטָּה חַיָיב. דִּבְרֵי הְכֹּל. לֹא כֵן תַּנֵּי. אַף רֵיחַ רַע כָּל שֶׁהוּא. וְאָמַר רִבִּי אִילָא. אַף רִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה בָהּ. וּמוֹדֶה רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּאִיסּוּרֵי הֲנָיָיה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. תִּיפְתָּר בְּמֵת גּוֹי וְשֶׁאֵין בּוֹ רֵיחַ רַע וְהוֹצִיאוֹ לְכַלְבּוֹ. תַּנֵּי. חֲצִי זַיִת מִן הַמֵּת וַחֲצִי זַיִת מִן הַנְּבֵילָה וּפַחוּת מִכַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶׁרֶץ חַיָיב. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מַה טַעַמֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. כְּבָר נִתְמָעֲטָה הָטּוּמְאָה. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִן. בָּהַהִיא דְרִבִּי יוּדָן. תִּיפְתָּר בְּמֵת גּוֹי וְשֶׁאֵין בּוֹ רֵיחַ רַע וְהוֹצִיאוֹ לְכַלְבּוֹ.

רשב״א על שבת צ״ג ע״ב » « רשב״א על שבת צ״ה ע״א